חומת הסאונד המיוחדת של פיל ספקטור

יש מפיקים שהפיקו שירים כשהם משרתים את האמן איתו הם עובדים. ויש מפיקים שהאמן הוא רק כלי להגשמת חזונם המוסיקלי והבלטת שמם בהתאם. פיל ספקטור היה מהסוג השני.

חלק גדול מהעבודות של המפיק פיל ספקטור, עד אמצע 1962, נעשו באולפנים בניו יורק באמצעות סשנים שלא היו שונים ממה שהתרחש מסביב ואז, ביולי 1962, הוא הופיע באולפני גולדסטאר שבחוף המערבי, עם שיר חדש לוהט שכתב ג'ין פיטני בשם HE'S A REBEL. ההרכב שספקטור הפיק אז, הקריסטלים, לא רצה לטוס ללוס אנג'לס ומחסור בזמן הכריח אותו להקליט את זה בהוליווד עם הרכב שפעל בהקלטות אולפן ושמו הבלוסומס, שחיפו על הקריסטלים האמיתיים. בסשן הזה השתמש ספקטור לראשונה במעבד ג'ק ניטשה, ובטכנאי הקלטה שמעולם לא פגש קודם לכן, לארי לוין. הסשן הזה היה כה מוצלח שמערכת יחסים מקצועית נרקמה בין השלושה שהניבה כמעט 20 להיטים ברציפות, בפרק זמן קצר.

"חיפשתי צליל," אמר ספקטור ב-1964, "צליל כל כך חזק שאם החומר לא היה הגדול ביותר, הצליל יישא את התקליט. זה היה מקרה של הגדלה, הגדלה. הדברים התחברו זה לזה כמו פאזל". אולפני גולדסטאר היו ידועים בחוף המערבי גם בגלל תאי ההד הייחודיים שלהם, מה שהפיק צליל שנשמע כאילו הוקלט במערה ויצר רושם קולי של מרחב אינסופי. גם זה ישחק חלק חשוב בצליל של ספקטור. "ברגע ששמעת את HE'S A REBEL, ידעת שזה יהיה צליל מרסק", סיפר לוין. "כל השאר עסקו בכלי רוק'נ'רול שגרתיים. כשפיל הגיע אליי, ההגדרה שלו הייתה שני בס, שני פסנתרים, ארבע גיטרות אקוסטיות, כמה כלי נשיפה וכמה נגני כלי הקשה שהפכו לסימן מסחרי".

השיר HE'S A REBEL היה רק אב הטיפוס של מה שכונה מאוחר יותר WALL OF SOUND. אמנם כל הכלים נעו בצוותא באופן מהפנט עם הסנכרון הבסיסי, הצליל היה עדיין לא מהדהד מדי. ספקטור גילה פה את הפוטנציאל הגדול להשגת הצליל החדש.

כחודש לאחר מכן, הוא לקח את הרכב הבלוסומס חזרה לתוך אולפני גולדסטאר והקליט את ZIP-A-DEE-DOO-DAH. פה הוא כבר ביקש לשכלל את הטכניקה החדשה שלו. אם כי רק מעטים האנשים בתעשייה אז שהבינו את זה, ספקטור נכנס לעולם שבו לא היו מגבלות ברורות לטכניקת הקלטה. השיר, שספקטור ביקש להוציא תחת השם הפיקטיבי בוב בי סוקס והבלו ג'ינס, הצליח במצעד וההצלחות הללו עודדו את המפיק הנלהב לעשות יותר תקליטים עם אמנים אשר שמם קיים רק על מדבקות התקליטון - שיטה שלא הייתה חריגה באותה תקופה. כך זמרי סשנים מאפשרים למפיקי תקליטים לעשות תקליטים מסחריים חד-פעמיים, ללא הפרעה עם דעותיהם המסיחות. הרווחים גם גדולים יותר, שכן הזמרים קיבלו שכר לפי תעריפון התעשייה וזה הותיר את המפיק והמו"ל של השיר להשתתף בכל התמלוגים לאחר מכן. עם הסוג הזה של תמריץ, לספקטור היה עד מהרה מחסן גדול של זמרים וזמרות למשימתו הרווחית. מרגע זה החל ספקטור לעבוד

מהר מאוד. למרות שתמיד היה מודע לחלוטין לפרסומת הרווחית של הפקותיו, ספקטור היה, עדיין, יחסית לא מודע לאמנות שלו. לוין: ״פיל מעולם לא התקבע על רעיון של צליל שהיה לו, עד מאוחר יותר כשנכנס להפיק את THE RIGHTOUS BROTHERS בשנים 1965-1964. עד אז זה היה תמיד מה השיר אמר ומה נחוץ לו".

השיר DA DOO RON RON של THE CRYSTALS היה האחרון שבו ספקטור עדיין עסק בגישה הישנה. משם ההדים העמיקו, הליווי הפך סימפוני, וכל נוכחות שהורגשה קודם לכן נעלמה לנצח. חומת הסאונד נולדה. ספקטור הקליט את זה באולפני גולדסטאר בלוס אנג'לס, וארז את כל המוזיקאים לחדר לא גדול במיוחד. הוא הקפיד על מיקום המיקרופונים, במיוחד כשזה הגיע לתופים (בהם תופף בהקלטה האל בליין). הוא הקליט את השיר במונו, מה שאומר שכל כלי נגינה יצא משני הרמקולים במלוא העוצמה, תוך שהוא נמנע מהניואנסים של סטריאו. הזמרת לה לה ברוקס סיפרה על הקלטת השיר הזה איתה: "כשהלכתי לאולפן, פיל לימד אותי את השיר. כל המוזיקאים היו שם, ואחרי שהם סיימו להקליט את שלהם, ישבתי שם שעות ואחר כך ביקשתי לצאת לאכול משהו. 'לה לה, כנסי לתא ותשירי את השיר עכשיו', הוא הורה לי. נכנסתי לשם, שרתי והוא אמר, 'אני רוצה את זה שוב'. הייתי צריכה להכפיל את זה, והיה לי קשה להכפיל את זה, שוב ושוב, כי לא הצלחתי להסתדר עם זה. אבל ככה הקלטנו את זה".

השיר BE MY BABY היה בו הכל: קצב גדול, מיתרים, כלי נשיפה ומקהלה, ובכל זאת שום דבר לא בלט מזה

כרקע מסיבי; לא היו חורים בצליל, ואפילו השיר עצמו היה טוב. ספקטור הפיק את הצליל הגדול ביותר שנשמע עד אז אי פעם בעולם הפופ - רכבת הרים ענקית עם כל מוזיקאי מקצועי בהוליווד. לוין אמר: "לא היה לי מושג מה פיל חיפש, וזו הייתה שאלה אם הוא בכלל ידע עד ששמע זאת, כי אנחנו כמעט אף פעם לא הפעלנו את טייפ ההקלטה עד שעברו כשעתיים מתחילת הסשן. מעולם לא סיימנו בזמן. רוב הזמן לא הייתה הקלטה בפועל. הוא הקשיב למה שהתרחש באולפן ואז הוא היה מקשיב שוב עד ששמע משהו שאמר בראשו, 'זה מה שצריך. אני רוצה לעשות את זה, וזו הדרך שאני רוצה ללכת בה'. הוא היה צריך להקשיב תמיד. אני זוכר שזה היה מאוד מעייף לעבוד עם פיל. אף פעם לא יכולתי פשוט לשבת בחיבוק ידיים ולהירגע בזמן שפיל הקשיב. זה תמיד אומר להיות ערני".

השימוש של ספקטור בכלי נשיפה תרם במידה רבה למסה הכוללת המטושטשת של איך שזה נשמע. כלי הנשיפה היו מסודרים כדי לנגן אקורדים מתמשכים מאחורי הקצב. המטרה הייתה לחזק באמצעותם את מהלך האקורדים מבלי שהם ממש יישמעו. לוין: "אתם שומעים אקורדים משתנים בשיר אך זה לא אומר שכלי הנגינה צרחו לכם שהם משנים אקורדים - אלא פשוט שמעתם את זה בראשכם, עם הסידור הזה. זה נעשה

במונו, שכן הוא התעקש שאנחנו נשמע מחר את מה שהוא קיבל היום".

בשנת 1964 חוותה אמריקה טלטלה מוסיקלית, כשאמנים רבים בה חששו מההצפה פנימה של "צליל ליברפול" בעקבות הצלחת הביטלס. ספקטור עצמו ספג כישלון כאשר ארבעה תקליטונים - שלTHE CRYSTALS וה-RONETTES - היו להיטים מתונים בלבד. מוקדם יותר באותה שנה, במהלך ביקור בבריטניה, הוא הודה: "הצליל האנגלי יכול לשלוט בשוק האמריקאי. הרבה אנשים בעסקי המוזיקה הולכים להיפגע, אלא אם כן הם יעשו משהו ייחודי". ספקטור אף טס עם הביטלס באותו מטוס, כשהם היו לראשונה בדרכם לארה"ב מבלי לדעת שהם ישנו שם את פני המוזיקה (וממדי תופעת הערצה) לנצח.

באוקטובר 1964 ואחרי סדרה של כמה שירים לא מוצלחים שיצאו תחת ידו, ספקטור זכה להצלחה הקטנה האחרונה שלו עם השיר WALKING IN THE RAIN של הרונטס. ספקטור מאבד עניין בלהקה, שתתפרק בסוף 1965. עם זאת הוא לא איבד עניין בזמרת הלהקה, רוני ספקטור. הוא יישא אותה לאישה ב-14 באפריל 1968 וימרר את חייה לשנים הבאות.

אז אולי עם מה שהוא אמר באנגליה על הצליל האנגלי הכובש, לקראת סוף 1964 החל ספקטור בתהליך הערכה מחדש. זה בא עם תוצאה מרהיבה, עם השיר YOU'VE LOST THAT LOVING FEELING, עם THE RIGHTOUS BROTHERS. פה הוא נטש את צלילי המסטיק הסימפוניים של העבר לטובת גישה רגועה ועדינה יותר. הצלילים המהדהדים והדרמטיים הפכו לחלק ממנו. רבים מחשיבים את השיר הזה לא רק כהפקה הטובה ביותר של ספקטור, אבל אולי שיר הפופ הטוב ביותר בכל הזמנים.

שיר זה היה הלהיט הראשון של אותם אחים צדקניים, כשהמפיק פיל ספקטור הצליח בחוכמה רבה לצקת את חומת הסאונד שלו על השיר שמגיעה לכדי קרשנדו מרשים.

צוות כותבי השירים (והבעל והאישה), בארי מאן וסינתיה וייל, כתבו את השיר הזה לבקשתו של ספקטור, שחיפש לעשות שיר שיהיה להיט לכישרונות החדשים שהחתים אצלו. בהשראת BABY I NEED YOUR LOVING, של להקת ארבע הפסגות, ניגש הצמד לפעולת כתיבה. כשרוב השיר נכתב, השניים השלימו את כתיבתו בביתו של ספקטור, שם המפיק עבד איתם על הלחנת קטע הגשר המפורסם. ספקטור אהב את זה אבל דרש שהקצב צריך להיות איטי יותר. עם השינוי בקצב והוספת הקטע החדש, השיר המוגמר היה ארוך כמעט פי שניים מהשיר המקורי של מאן ווייל - כמעט פי שניים יותר מכל שיר פופ של אז. אבל ספקטור סירב לשנות צליל. הוא התכונן לעשות את התקליטון הגדול ביותר בחייו.

כשספקטור הציג את זה עבור האחים הצדקניים, ביל מדלי בעל הקול הנמוך אהב את זה, אבל בובי הטפילד לא התרשם, שכן הצמד חלק בדרך כלל שירה מובילה ופה הוא נדחק לחלק קטן בשיר. הטפילד שאל, "מה אני אעשה בזמן שהוא שר את כל הבית הראשון?" פיל ספקטור ענה מבלי להתבלבל: "אתה יכול לקחת את הכסף ישירות לבנק". אחרי הכל, השניים היו רגילים לשיר שירי רית'ם אנד בלוז תזזיתיים, בעלי גוון גוספל והנה בא שיר שנשמע יותר כקינה. ביל מדלי: "לא היה לנו מושג אם זה יהיה להיט. זה היה איטי מדי, ארוך מדי, ובדיוק באמצע תקופת הביטלס והפלישה הבריטית".

פיל ספקטור השקיע מאמץ עצום (ובערך 35,000 דולר) בהפקה הזו, אבל התוצר הסופי היה כל כך יוצא דופן שהוא התחיל לתהות אם יש לו להיט. הפחד לקראת צאת השיר גרם לו כיב קיבה. השיר לא התקבל מיד בהתלהבות בארה"ב אבל במהרה החלון שדרני רדיו להשמיע אותו והוא תפס תאוצה עד הגיעו למקום הראשון במצעד המכירות. עבור ספקטור זה היה הלהיט השלישי שלו שהגיע לפסגה. הוא היה נחוש להפוך את ההפקה הזו למשובחת ביותר שלו עד אז, ורצה שהיא תהיה טובה יותר מכל מה שיצא על ידי המפיקים המובילים שפעלו כמו ברי גורדי, ג'ורג' מרטין, אנדרו לוג אולדהם ובריאן ווילסון. הוא גייס את נגן גיטרת הג'אז הוותיק, ברני קסל, לנגן בשיר כמו מוזיקאים נוספים בלוס אנג'לס כגון קרול קיי (גיטרה אקוסטית), ארל פאלמר (תופים) וריי פולמן (בס). הזמרת שר, שעשתה עבודה רבה עם ספקטור בתחילת הקריירה שלה, שרה קולות רקע לקראת סוף השיר.

בזמן שרוב התקליטונים ארכו לא יותר משלוש דקות, השיר הזה של ספקטור הגיע לתזמון 3:46 שהיה חסר תקדים. אבל הוא סירב לחתוך שנייה ממנו, ובניסיון אומלל לרמות את עורכי הרדיו, הוא דאג להדפיס תזמון של 3:05 על מדבקת התקליטון. התגובה של שדרני הרדיו לשיר הייתה בלבול. הם סברו שהשיר עדיין ארוך מדי ושהוא אף לא מנוגן במהירות הנכונה. עדיין, השיר צבר תאוצה וכבש את כולם. ספקטור אמר, שנים לאחר מכן: "אתה לא עושה שום דבר בעסקי התקליטים שנמשך זמן רב וכשתקליטון כזה נמשך הרבה זמן, זה ממש מבהיל. זה פשוט נחמד לדעת שיש אנשים שחושבים על זה כך מכל התקליטים שנעשו אי פעם. כתבנו שיר טוב מאוד באותה תקופה".

השיר הפך ללהיט ענק וזה סימן שהמלך של ההפקות חזר. אבל קרה דבר ששבר אותו - הוא איבד את הצמד המצליח הזה. המנהל שלהם האמין שספקטור ניסה לעשות מהם טיפשים ואילו ספקטור טען שהם נהגו תוך זלזול בכישרונותיו כמפיק. הם דרשו לגנוז את התקליט השלם שהוא הפיק להם. הוא דרש לעצור את החתמתם לחברת MGM, תוך איום משפטי. זה לא עזר וספקטור, שקרא בעיתון שהם הולכים להוציא חומר חדש בחברה החדשה שהחתימה אותם, ראה בזה בגידה. מרירות נטפה ממנו כמו חומצה נוזלת מסוללה, כשמסמכי בית המשפט שלו כינו את החתימה שלהם "נסיעה חינם" על חשבונו. אחרי הכל, הם עשו יותר מ-3 מיליון דולר במכירות איתו, הוא ציין. זה לא עזר.

ספקטור הבין שאם הוא לא מצליח לעצור את החתימה, הוא קיווה שהוא יוכל לפחות לעצור את ההקלטה. הוא התקשר לכל מי שיכל כדי לבדוק איך אפשר למנוע מהצמד להקליט. ברור היה שהוא השתגע מהעניין. אנשים מסביבו חששו שהוא יתאבד. בסופו של דבר הוא קצת נרגע, כאשר MGM הבינה כי החתימה הנמרצת של האחים צדקים הייתה בלתי ניתנת להגנה מבחינה משפטית, הוא קיבל הסדר של 600,000 דולר מהחברה. זה היה ניצחון מנחם, אבל ריק. כל העסק הזה הוציא ממנו את הרוח. הרוח גם יצאה מהאחים הצדקניים, שללא ספקטור לא הצליחו להתקדם כראוי ומצאו את עצמם עובדים בהופעות בקזינו לפני שכל אחד מהם הלך לדרכו.

ספקטור לרולינג סטון בשנת 1969: "אני מתכוון שזה היה באמת מטומטם. זה לא משנה לעזוב אותי; לעזאזל עם זה, זה לא אומר כלום. הדבר המטופש היה לעזוב אותי ולשאוב את MGM לתוך עסקה מטופשת, ואז להתפרק. אני חושב שהצמד הזה היו מודים בזה היום, שהם טעו. עצם הפשרה גרמה לכך שהם לא רצו לפנות לבית המשפט. נתקלתי בבובי הטפילד לילה אחד, לפני כשנה, והיו לו את כל הסיבות כדי להתנצל בפניי. האמת שיצאתי מהפרשה מריח כמו ורד, אבל הייתי מאוד מוטרד שהם פוצצו כך את הכישרון שלהם. הם יכלו להיות בסביבה שלוש או ארבע שנים נוספות עם תקליטים גדולים. אבל היו להם רק שלושה או ארבעה להיטים ואז להתראות. הם לא היו בסביבה מספיק זמן כדי להחזיק מעמד, בגלל שהם עצמם לא היו כישרונות יוצאי דופן. הם היו כישרונות מסחריים. הם פוצצו את זה כי הם ניסו, אני חושב, להעתיק, לחקות ולהשתמש

במה שלא עשיתי, והם לא ידעו איך - לא שהם צריכים לדעת איך, אבל הם אפילו לא היו צריכים לנסות".

לקח זמן ללא להיט נוסף מצדו ועד שפיל ספקטור חזר שוב עם הפקה מיוחדת במינה; בינואר 1966 הוא החתים את אייק וטינה טרנר וניגש להפיק את RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH. השיר הזה בא לבטא התמסרות סוחפת, עם אהבה עמוקה מכל נהר וגבוהה מכל הר וספקטור נתן את כל כולו בהפקתו.

חמישה סשנים נדרשו כדי להקליט את זה. ההשניים הראשונים היו בסוף פברואר 1966, כשפיל תקף את חטיבת הקצב הבסיסית. אם הקלטות ספקטור היו גדולות לפני כן, עכשיו הן היו ענקיות. כשני תריסר מוזיקאים נדחסו באולפן בו-זמנית. המפגש השלישי והאחרון עבור הקלטת הקצב היה ב-7 במרץ, כאשר עשרים ואחד מוזיקאים וג'ק ניטשה אחד התייצבו בקומת הסטודיו. הקקופוניה כללה ארבעה גיטריסטים - ברני קסל, דון פיק, ג'ון יואינג, רוברט גרסלואר - וארבעה בסיסטים - ג'ים בונד, קרול קיי, ריי פולמן, לייל ריץ. הקלידנים היו הרולד באטיסט, לארי נקטל ומייקל רוביני; נגני כלי ההקשה היו פרנק קאפ ולארי אסטס; הנשפנים היו הסקסופוניסטים פלאס ג'ונסון וג'יי מיגליורי בסקסון, החצוצרנים אוליבר מיטשל ורוי קאטון, הטרומבוניסטים ג'ים הורן ולו מקרירי והיו גם שני מתופפים - ארל פאלמר וג'ים גורדון. החשבון עבור העסקתם הגיע לסכום מפלצתי של ליותר מ-22,000 דולר.

לארי לוין: "מה שהוא עשה היה לנסות משהו גדול יותר מלהיטו הקודם, שתמיד הרגשתי שהוא ה-הישג. הוא לא היה צריך לעשות את זה. אם הוא לא היה עושה את זה, הוא יכול היה לעשות שירים במשך שנים. אבל הוא היה צריך ליצור את דמותו של פיל ספקטור שהולכת גבוה יותר ויותר, והוא ברח מעצמו כשהוא מנסה לעשות את זה".

כשטינה הגיעה להקלטה של ה-7 במרץ, היא הייתה בהלם מהאירוע בסטודיו. עד שפיל היה מוכן להקליט את שירתה, יותר מעשרים זמרי רקע נכנסו לחדר. טינה חשה לא בנוח. היא ניסתה לעשות שירה מובילה, אבל השיר בלבל אותה. פיל החליט לערוך עוד שבוע של חזרות. כשהיא חזרה לאולפני גולדסטאר, אף אחד לא היה

באולפן מלבד ספקטור ולארי לוין. אז היא ניסתה לשיר אותו שוב תוך כדי שרצועת קצב שטפה את אוזניה דרך האוזניות וספקטור מפריע לה. "זה קרוב", הוא היה אומר. "בואי ננסה את זה שוב". היא ניסתה שוב ושוב עד שהרבה אחרי חצות וכשהיא נוטפת זיעה, היא נאלצה להוריד את החולצה. עומדת בחושך בחדר בחזייה, ראשה ואוזניה כואבים, היא לקחה נשימה עמוקה ושרה אותו שוב, הוורידים בצווארה בלטו והבטן התחתונה כאבה מרוב מאמץ. כשהיא עזבה את הסטודיו, טרנר עדיין לא ידעה אם עשתה זאת בדרך שספקטור רצה את זה, וגם הוא לא. זה לקח עוד שבוע של מיקסים לפני שהוא ביקש מאנשי התעשייה להאזין לזה. הם אמרו לו שזה יהיה להיט ענק שיפרוץ את טינה לשוק. אבל מאחורי גבו, לחלק מאותם אנשים היו ספקות בנוגע להפקה המוגזמת. אייק טרנר, שלא נכח בהקלטות כי ספקטור ציווה עליו להתרחק משם ולא להפריע לו, שמע את השיר של טינה לפני המיקס, אך כששמע את המיקס הסופי, הוא אמר לחברים שזה מופק מדי ומטביע את קולה. עדיין, ספקטור קיווה לקבל פה את הערצת הקהל והתעשיה.

התקליטון נכשל במצעדי המכירות בארה"ב (באנגליה זה דווקא הגיע למקום השלישי במצעד המכירות) ושום תקליטון מרכזי אחר בתולדות מוזיקת הפופ לא זכה להתנגדות של רבים מכל כך הרבה סיבות, כשאף אחד לא באמת יודע למה זה נכשל. היו שטענו שזה היה רועש מדי, אחרים טענו שזה שחור מדי בשביל שתחנות רדיו עם אוריינטציה לבנה יוכלו לנגן תקליט נשמה של טינה טרנר, אחרים טענו שזה היה שיר לבן מדי עבור תחנות רדיו שחורות. התשובה הסבירה היחידה הייתה שזה היה יותר מדי פיל ספקטור.

המפיק היה המום ומאוד נסער. הלך כל תיאבון שנותר לנהל מלחמה על הנשמה האבודה של הרוק'נ'רול. זה עתה מלאו לו עשרים וחמש, ובכל זאת התקפות של כאב ועייפות קרעו אותו. לחמש שנים הוא היה פלזמה בעורקי המוזיקה הפופולרית, מה שגרם לה לקפוץ.. עכשיו הוא היה מבולבל, הצעיר הזועם נותר לבדו והאמנים אותם הפיק הלכו לחתום עם אחרים. הוא נעשה הרבה יותר מתבודד. הוא נכנס להסתגרות והפסיק לעבוד עד 1970, חוץ מהבלחות קטנות פה ושם - כולל משחק בסרט EASY RIDER כספק סמים בשם קונקשן. אז חזר לאולפן כדי לעבוד על האלבום של הביטלס המתפרקים, LET IT BE ולהפיק יצירות סולו של ג'ורג' האריסון וג'ון לנון. הייתה זו סגירת מעגל מעניינת לשני המחנות שטסו באותו מטוס, בשנת 1964, מאנגליה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

פיל ספקטור נשאר אחד ממפיקי התקליטים היחידים עם צליל על שמו - חומת הסאונד של ספקטור. כמה חבל שיש גם עניינים פליליים אחרים שנדבקו לשמו. אבל את הסיפור המטלטל ההוא תמצאו, עם המון פרטי מידע נדירים, בספרי על טרגדיות הרוק - "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישת הספר, תלחצו פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים