חכמת הבייגלע: כרונולוגיה של להקת סטילי דן

ברוכים הבאים לעולם של להקה מיוחדת במינה, שבהמשך הצטמצמה לצמד. זה מותג איכות שהמוסיקה שלו לא מפסיקה להפיל לסתות של המוני אנשים (ובקרבם גם מוסיקאים ידועים יותר ופחות ברחבי העולם). חבריה לא עשו רוק מתקדם וזה גם לא היה ממש ג'אז, בלוז או פופ או מוסיקת נשמה. זה היה כל אלה ויותר מזה.

עכשיו, בואו לגלות את מה שבאמת קרה שם - אצל סטילי דן.

סיפורנו מתחיל מצמד ושמו דונלד פייגן ולצדו וולטר בקר. הראשון הוא הקלידן של הלהקה והשני הוא הבסיסט שלה.

בקר ופייגן נפגשו לראשונה בשנת 1967 בקולג' בו למדו בניו יורק. פייגן נשלח לקולג' הזה כדי ללמוד ספרות אנגלית. בקר, שנתיים צעיר מפייגן, הגיע לשם כדי ללמוד מוסיקה.

פייגן : "יום אחד הלכתי ברחבי הקמפוס ועברתי ליד המועדון של הקולג', שנקרא 'הבלון האדום'. שמעתי מישהו שניגן בלוז עם גיטרה חשמלית. זה לא היה הצליל שהייתי רגיל לשמוע אז. זה היה משהו אחר. זה היה וולטר בקר".

במהרה הצטרף בקר ללהקה שהנהיג פייגן בקמפוס. בקר: "זה לא היה קשה להתקבל אז ללהקה שלו. היו בקמפוס רק שמונה אנשים שידעו לנגן והם ניגנו רע מאד". אחד הנגנים היה מתופף בשם צ'בי צ'ייס, שיהפוך שנים לאחר מכן לקומיקאי ידוע. צ'ייס ידע גם לנגן קלידים, אך פייגן לא היה זקוק לפסנתרן נוסף לצדו.

בקר ופייגן התחברו בזכות אהבתם המשותפת למדע בדיוני ומוסיקת ג'אז. השניים, לבושים תמיד בשחור ומעשנים בשרשרת, לא הפסיקו להקשיב יחדיו לתקליטי הג'אז האהובים עליהם. לבקר היה זוג רמקולים גדול בו זכה במשחק פוקר בקמפוס. דבר נוסף שחיבר בין השניים היה חוש הומור ציני מאד.

פייגן סיים את הלימודים בשנת 1969 ורצה לחזור מיד אל הלב של ניו יורק. בקר, לעומתו, לא סיים את לימודיו כי אולץ לעזוב את המקום בגלל אי מילוי חובות לימודיים, אבל אותו קולג' השפיע על השניים בכתיבת שירים לסטילי דן.

קחו למשל את BARRYTOWN, שיר מהתקליט PRETZEL LOGIC. 'באריטאון' היה מקום ששכן במרחק קצר ליד הקולג'. היה זה בית בו גרו נוצרים אדוקים - "תראו מה אתם לובשים וכיצד אתם מסתפרים / אני רואה לפי מה שאתם סוחבים עליכם שאתם באים מבאריטאון".

בקר ופייגן בילו את שלוש השנים הבאות בברוקלין. שם הם כתבו שירים וניסו למכור אותם לאמנים אחרים, אבל השירים נדחו פעם אחר פעם. , עד שהגיע קני וואנס, שהיה ממקימי להקת נשמה בשם 'ג'יי והאמריקנים'. הוא שמע משהו מעניין והחליט לקחת את הצמד כנגני ליווי ומעבדים ללהקתו. הדבר איפשר להם להרוויח קצת כסף ולרכוש נסיון בהופעות בדרכים.

פייגן: "וולטר ואני ניסינו להקים להקה והתקשינו למצוא נגנים. תמיד חיפשנו זמר, כי באותם ימים לא עלה בדעתי שאי פעם אהיה פרונטמן. בשלב מסוים, אמרנו, 'אתה יודע מה, יש לנו את ספר השירים המצחיקים הזה, אבל אולי כדאי שנתחיל לנסות לכתוב כמה שירי פופ'. אז כתבנו כמה שירי פופ ויום אחד, אמרנו, 'בוא נלך לבניין בריל ופשוט נדפוק על דלתות'.

אז היינו נכנסים לכל המשרדים האלו שהיה בהם פסנתר, אני הייתי מנגן ווולטר ואני היינו שרים יחד את המנגינות - גם את השירים המצחיקים וגם את שירי הפופ. ולא קיבלנו אישור עד שדפקנו על הדלת הזו שהיה כתוב עליה JATA - ראשי התיבות ג'יי והאמריקאים. נכנסנו לשם, והיה להם חוש הומור אמיתי והם אהבו אותנו. אז התחלנו לנסות לכתוב שירים לג'יי, שלא הצליחו כי בעצם היינו נוראיים בכתיבת שירי פופ. אבל התברר שהם צריכים קלידן ובסיסט, אז בסופו של דבר הופענו איתם במשך שנה וחצי, וזה היה כיף גדול. זו הייתה העבודה המקצועית הראשונה שלנו, באמת...

...אני חושב שזה היה כמו 50 דולר אם פרסמת שיר, אז זו הייתה ההכנסה שלנו לזמן מה. אחד האמריקאים, קני וואנס - לקח אותנו לכמה משרדים אחרים בבניין בריל וגם לברודווי 1650, שהוא הבניין השני. אני חושב שקרול קינג עבדה שם. אבל אני זוכר שניגנתי שירים לג'רי ליבר בשלב מסוים, ונראה שהוא אהב אותם, אבל הוא אמר, 'מה זה שירי האמנות הגרמניים האלו? לא יודע מה לעשות עם זה!'

אחר כך ניגנו אותם עבור הבחור הזה, אהרון שרדר, מוציא לאור אחר, וזה היה די מפחיד כי הוא היה כמו בקצה חדר מוצל עם חתול על ברכיו, כמו בסרט של ג'יימס בונד. לא הגענו רחוק איתו. ולבסוף, היה לנו שיר באלבום של ברברה סטרייסנד. לא שיר משהו, אבל הוא היה די מעובד. כל הסצנה של בניין בריל באותה תקופה הייתה של בניין גוסס. רוב הסופרים המפורסמים עברו ללוס אנג'לס, אז זה היה בעיקר האנשים האלה עם שטיחים מלוכלכים על הרצפה ומכונות מסטיק במשרד. זה היה סוג של עניין פסאודו-היפי".

בינתיים ניסה וואנס לשכנע מו"לים לקחת את השירים של השניים. אחד השירים, CHARLIE FREAK (שיגיע בסוף לאלבום השלישי של סטילי דן) אף נשלח בזמנו למפיק של ברברה סטרייסנד, כדי שתקליט אותו. לחשוב את ברברה שרה שיר על עסקת סמים שמסתיימת במנת יתר (במשפט POOR KID HE OVERDID) זה דבר הזוי, נכון? אותו מפיק החזיר תשובה לוואנס בנוסח 'קני, אתה יצאת מדעתך לגמרי?!'.

אבל המפגש בין ברברה לצמד הכותבים לא הסתיים פה. היא הקליטה שיר אחר שהם כתבו, I MEAN TO SHINE.

פייגן: "כשהתחלנו, אם היו לנו השפעות, קודם כל, אלו היו פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. זכינו לראות אותם מופיעים כשהם בילו את הקיץ בתיאטרון גאריק ברחוב בליקר בווילג'. אחר הצהריים, ואתה יכול להיכנס ולראות אותם מתאמנים. ושנינו אהבנו את כל הדברים האלו. אהבנו את מה שפרנק עושה על הבמה ואת ההומור, כמו שילוב של לני ברוס והומור של תרבות נגד. ואז הגרייטפול דד, ששנינו נהנינו מהם מסיבות שונות, גם מהעניין של תרבות הנגד. אהבנו את הדד, אהבנו במיוחד כמה מהמנגינות שלהם ואת הדרך שבה הם ניגנו יחד. למרות שהם הקליטו כל כך הרבה הופעות, חלק מהן היו בלאגן, אבל באופן כללי היה להם גרוב ממש נחמד, והאופן שבו הם תקשרו אחד עם השני מבחינה מוסיקלית היה מאוד אטרקטיבי עבורנו. בשלב מסוים, אני חושב שאם לא היינו הולכים בדרך שהלכנו, אולי היינו מנסים לעשות משהו יותר מאלתר כמו הגרייטפול דד".

הגלגלים ליצירת סטילי דן החלו לנוע בשנת 1970, בזכות מודעה שפרסם הגיטריסט דני דיאס בעיתון VILLAGE VOICE. במודעה זו הוא ציין כי הוא מחפש קלידן ובסיסט ושחייב להיות להם ידע בג'אז. כדי להבהיר את כוונתו הוא חתם את המודעה במשפט 'כל שאר המטומטמים - לא לענות למודעה זו!'.

בקר ופייגן ענו למודעה והצטרפו. שנה לאחר מכן הם עשו את ההקלטה הראשונה שלהם יחדיו, לפסקול סרט בשם YOU GOTTA WALK IT LIKE YOU TALK IT. הסרט לא זכה להצלחה אך היה עוד אחד מהצעדים הראשונים לקראת הדבר האמיתי.

בשלב הזה היו באמתחתם של בקר ופייגן ארבעה שירים, שהוקלטו כדמואים, נדחו על ידי כל מפיק או מו"ל וימצאו את מקומם באלבום PRETZEL LOGIC. אלה הם 'באריטאוון', CHARLIE FREAK, PARKER'S BAND ו- LET GEORGE IN. השיר האחרון מהארבעה הפך בהמשך להיות שיר הנושא של התקליט, כשנקרא PRETZEL LOGIC.

הישועה הגיעה כשעוזרו של וואנס, גרי כץ, התמנה למפיק בחברת התקליטים ABC. כץ קיבל משימה מטעם החברה למצוא כשרונות חדשים. הוא לא היסס והתקשר לצמד, שארז מיד מזוודות והגיע עמו מניו יורק ללוס אנג'לס.

פייגן: "לוס אנג'לס הייתה מאוד זרה לנו. לאף אחד מאיתנו לא היה רישיון נהיגה, אז היינו צריכים ללכת ל-DMV ולעשות טסט. בהתחלה, המפיק גארי כץ נהג לאסוף אותנו מהדירות הקטנות והאיומות האלה שהשיג לנו, והסיע אותנו לעבודה כל יום בשמונה בבוקר. היינו נשארים שם כל היום ומנסים לכתוב מנגינות. לוס אנג'לס הייתה פשוט סביבה מוזרה עבורנו. בלי מדרכות, בלי אנשים ברחוב ועם כל הסצנה ההוליוודית. כלומר, הדבר הטוב היה שהצלחנו להגיב על זה, מוסיקלית. זה תמיד מזכיר לי את הסצנה ההיא בסרט 'אנני הול', כשבכל פעם שוודי אלן יוצא ללוס אנג'לס, הוא נהיה חולה. הוא אומר שם שהתוספת התרבותית היחידה שהעיר הזו עשתה היא שאתה יכול לפנות ימינה ברמזור אדום".

השניים ניסו שם לכתוב שירים להרכבים כמו "ליל שלושת הכלבים" אך נדחו. את הכסף המועט שקיבלו השקיעו בלהקתם המתגבשת.

דני דיאס הסכים להצטרף להרפתקה. כץ הכיר את הגיטריסט ג'ף 'סקאנק' באקסטר ואת המתופף ג'ים הודר (לשעבר חבר בלהקה מבוסטון ושמה THE BEAD GAME) וציוות אותם לעסק.

להרכב נוסף גם הזמר דייויד פאלמר, ששר לפני כן בלהקת THE MIDDLE CLASS והומלץ על ידי הודר. פאלמר שר בלהקות ועבד במפעלים בבוסטון ובניו ג'רזי. הקריירה שלו לא התקדמה במהירות ובקר ופייגן שכרו אותו, כשהם לא מפסיקים לצחוק מאחורי גבו על מצב שיניו.

להקה חדשה נולדה. החמישיה, שנקראה כשם כינוי לוויברטור (כינוי שפורסם ברומן THE NAKED LUNCH, מאת ויליאם בורוז), נהגה לערוך חזרות מוסיקליות במתחם חברת התקליטים בשעות המתות של הלילה. השירים שנוצרו הוקלטו לאחר מכן באולפן VILLAGE RECORDER שהיה במערב לוס אנג'לס.

בקר: "לפני שהקלטנו את האלבום הראשון, הצגנו לכל חברי הלהקה את העיבודים הגמורים".

בתקופה ההיא פייגן לא היה בטוח ביכולותיו הווקאליות. לכן שרו באלבום הבכורה הזה של הלהקה גם הודר ופאלמר. ההוכחה ליכולותיו של פייגן כזמר הגיעו כששני שירים עמו הפכו ללהיטים גדולים. אלו הם DO IT AGAIN ו- REELIN IN THE YEARS, שהביאו לתודעת עולם הרוק את סגנון שירתו הבלתי ניתן לחיקוי.

פייגן: "השירים האלו צריכים להיות מבוצעים עם גישה מאד מסויימת. נעשיתי זמר בלית ברירה, כי הייתי היחיד עם הגישה הנכונה, אפילו שלא החשבתי את עצמי כזמר".

בקר ופייגן נתנו את הראיון הגדול הראשון שלהם באוקטובר 1972 לכריס ואן נס, מעיתון בלוס אנג'לס. הוא שמע קלטת מקדימה של התקליט שבדרך והתרשם מספיק כדי לצאת למועדון קטן בגלנדייל בשם UNDER THE ICE HOUSE לחזות בהופעה החיה הראשונה אי פעם של סטילי דן. הלהקה כבר הייתה על הבמה כאשר ואן נס הגיע למועדון. לאחר ההופעה שאל הוא את פייגן ובקר, מדוע דיוויד פאלמר שר רק שני שירים באלבום ובכל זאת שר את כל השירים בלייב. פייגן השיב: "טוב, הוא היה שר יותר, אבל קיבלנו אותו באיחור". בקר הוסיף: ""כשהתחלנו כשדונלד שר, זו הייתה הלהקה שלנו, אבל ככל שאנחנו מנגנים ביחד יותר, זה הופך להיות יותר מאמץ קבוצתי. אני חושב שזה דבר בטוח שששת האנשים האלו יישארו ביחד".

השיר DO IT AGAIN פותח את אלבום הבכורה עם ניחוחות מאמבו וסולו משגע של סיטאר חשמלי. מבחינת טקסט - קשה להבין בדיוק על מה השיר, אבל ההגייה של המילים משתלבת באופן מושלם עם המוסיקה. הקרדיט בתקליט לשיר הזה ציין את המילה TRAD, שאומרת כי זה שיר עממי. מה שכן, זה אינו שיר עממי אלא סוג של קריצה מאת פייגן ובקר. ""אל תאמינו לשום דבר שכתוב בתקליט שלנו", אמר פייגן בצחוק בראיון. "זה רק שקרים ושטויות שאנחנו כותבים כדי לבלבל את המאזין". פייגן: "לגבי החומר, כן, אני מניח שזו הלהקה ש שנינו, ואנחנו תמיד נכתוב את החומר. אבל באשר לעיבודים, כולם תורמים".

השיר REELIN' IN THE YEARS הוא עוד שיר רוק נהדר עם קצב ממכר. את סולו הגיטרה בשיר הזה ניגן אליוט ראנדל, שהגיע לבקר את חברו ג'ף באקסטר בעת ההקלטות ומצא את עצמו בעמדת הקלטה. ראנדל ניגן גם באלבומים מאוחרים יותר של סטילי דן, כשהמותג הזה כבר הפסיק לעבוד כלהקה והפך לחדר ניתוח של שני כותבי שירים.

סטילי דן הופיעה לראשונה בניו יורק במועדון מקס'ס קנזס סיטי בנובמבר 1972. הם ביצעו שישה שירים.

התקליט CAN'T BUY A THRILL יצא בארה"ב בנובמבר 1972 והפך מאז לקלאסיקת פופ-רוק מושלמת. זה אחד מאלבומי הבכורה המרשימים של שנות השבעים. יש כאן הפקה מעולה מבחינת סאונד הקלטה. הרעיון המקורי של פייגן ובקר לעטיפת האלבום היה צילום של ילדה קטנה מסתכלת בחלון של חנות פורנו בזמן שהבעלים לועג עליה מבפנים. בסוף יצאה העטיפה עם צילום אחר ולא פחות נועז.

Do It Again / Dirty Work / Kings / Midnite Cruiser / Only A Fool Would Say That / Reelin' In The Years / Fire In The Hole / Brooklyn / Change Of The Guard / Turn That Heartbeat Over Again

שם השיר FIRE IN THE HOLE, למשל, נלקח מביטוי שבו השתמשו חיילים אמריקאים בווייטנאם. כשפשטו על כפר וחשפו בונקר נסתר. אז משטח ההסוואה הוסר ונזרק רימון למטה לתוך הבור עם ההערה "אש בחור". הפסנתר הזועם והצורם של פייגן שולט בהליכים וגם השיר מרמז לאופן שבו כל כך הרבה סטודנטים הצליחו להתחמק מהגיוס (כולל בקר ופייגן) .

באנגליה יצא האלבום הזה בינואר 1973 ולמי שמחפש לשמוע את האלבום בצורה שונה, מומלץ להשיג את גירסת המיקס הקוואדרופוני בוויניל. יש שם תפקידי נגינה שונים לגמרי פה ושם. למשל, בגירסה הקוואדרופונית - סולו האורגן בשיר DO IT AGAIN שונה לגמרי.

בספרד דאגו לצנזר את העטיפה לטובת צילום הגון יותר עם הלהקה:

דני דיאס הגיטריסט אמר אז לעיתון NME: "אנחנו היינו ביחד רק כשלושה שבועות כשהגענו להקליט את התקליט הזה. אז אם אנשים אומרים שזה נשמע כתקליט שנזרקו אליו כל מיני חלקים - הם צודקים. לי קשה עם זה כי אני פרקפקציוניסט ואני בטוח שלהבא תגלו שזה התקליט הכי גרוע שעשינו".

שני שירים שהוקלטו בסשנים לאלבום הזה, נשארו מחוצה לו ויצאו על גבי תקליטון. אלו הם DALLAS ו- SAIL THE WATERWAY. שירים שהם חובה לכל מי שרוצה להשלים את האוסף שלו על הלהקה הזו.

הרולינג סטון פרסם אז בביקורתו על התקליט: "אני בספק אם קריאת התפעלות תהיה התגובה שלכם לסטילי דן הזה, להקת רוק בלוס אנג'לס שבראשה עומדים זוג שותפים בשם דונלד פייגן ווולטר סי בקר. העטיפה התוססת מטעה כשבתוכה מוסיקה אחרת מהמצופה ולרעה.

המילים בעטיפה מספרות לנו שהבנים שילמו את חובם בעולם השואו ביז. חבר אחד אפילו היה חבר בלהקת ULTIMATE SPINACH. עם זאת, אין אזכור שהמלחינים דונלד פייגן ווולטר בקר כתבו שיר לברברה ג'ואן סטרייסנד.

איפשהו במהלך שנתיים נמחקו רבות מהנגיעות הייחודיות של פייגן ובקר לטובת השאלה חופשית מלהקות כמו הבאנד, ספיריט, פרוקול הארום, קרוסבי סטילס ונאש וגם מלהיטי מוטאון...

...הסט מתחיל בצורה מבטיחה עם DO IT AGAIN המשתמש בגישה של להקת ספיריט ביעילות. המנגינה מפותחת במלואה והמיקס צפוף מספיק כדי לתת לו אפשרויות להשמעה ברדיו, אם חלק משש הדקות שלו היו מקוצצות. קולו המטורלל של פייגן מוכר למעשה את הליריקה המרתקת, העוסקת בנטיית האדם לחזור על האיוולת שלו. ותנו לדני דיאס הידד על הסולו הנחמד הזה בסיטאר חשמלי. השיר DIRTY WORK עובד כי הוא מעמיד את קול הטנור המתוק של דיוויד פאלמר עם מילים מיזוגיניות. צד שני נפתח עם REELIN' IN THE YEARS המעולה, עם דשדוש מטלטל של להקת מובי גרייפ שמאיר עיניים עם הגיטרה המובילה הנשכנית של האורח אליוט ראנדל, השירה הטובה ביותר של פייגן והבס הקשוח והדוחף של בקר...

...שם האלבום נלקח, כמובן, מהשיר של דילן, IT TAKES A LOT TO LAUGH, ויש בו שלושה שירים נהדרים ועוד כמה הבלחות של רעיונות טובים, אבל יש את המקרים האלו של סטילי דן שמגיעים כמו דילדו רפוי - וזה חבל מאד".

בשנת 1972 אף אחד לא באמת ידע מה לעשות עם סטילי דן ואלבום הבכורה שלה. בעוד שההרמוניות הווקאליות כאן מרמזות לרוב על קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, העיבודים מגיעים לרמות חדשות של תחכום. למשל, כשהשירה של פייגן נכנסת אחרי פתיחת הג'אז הלטיני של DO IT AGAIN, אאפשר לחוש שהחבר'ה האלה באמת עלו על משהו. כשסולו הסיטאר החשמלי של דני דיאס נכנס לפעולה, אהיה ברור שיש פה משהו סופר מיוחד.

לדיוויד פאלמר יש את הרגעים הטובים ביותר שלו בשיר DIRTY WORK, גם אם אין לו את הצרימה והנשיכה של פייגן. ההכללה שלו הייתה ללא ספק ניסיון להפוך את הצליל של סטילי דן לידידותי יותר לרדיו. ודאי כבר הבנתם שזה תקליט חשוב ביותר בקטלוג הלהקה.

זמן קצר לאחר יציאת האלבום, סטילי דן קיבלה עבודה בהלחנת ג'ינגל פרסומי לבירה שליץ. בקר ופייגן השתמשו במוסיקה מהג'ינגל של שליץ כבסיס לפרסומת, אבל סירבו לתת את זה

לחברת הבירה שתשמע את זה עד שזה נגמר. הם בילו שש עד שמונה שעות בסטודיו בזמן שנציג ממשרד הפרסום של שליץ המתין בלובי. ההקלטה כללה קריינות דו לשונית של דונלד פייגן וג'ף בקסטר. פייגן מלמל דברים כמו..."כשאני חוזר הביתה מיום עבודה קשה, אני תופס את כל התאווה שאני יכול לקבל, כי מסתובבים רק פעם אחת". בזמן שהוא קריין באנגלית, בקסטר תרגם לספרדית ושאף גז הליום על מנת לתת את קולו ג'וון דמוי קריקטורה. הג'ינגל התבסס על הסלוגן, "מתי שנגמר לך שליץ, נגמרה לך הבירה", ולפי דני דיאס, בקר ופייגן כתבו את "פרסומת הבירה הכי מגניבה שסביר שתשמעו אי פעם".

אמנם שליץ שילמה על ההקלטה אך כשגילתה שלחלק מהמילים באנגלית היו משמעויות מפוקפקות, הג'ינגל נגנז, לשמחת הלהקה.

ההפתעה של סטילי דן לנוכח הצלחתה הייתה רבה. זה בהחלט היה נעים לחבריה - אך במהרה הם גילו שהעבודה הגדולה רק מתחילה...

למרות שפייגן לא רצה לצאת להופעות, הוא נאלץ לעשות כך ולראות דברים לא נעימים בדרכים. למשל, ב-30 במרץ 1973, כאשר סטילי דן הופיעה לצד להקות פוקוס ובלאק אוק ארקנסו בפלדיום בהוליווד. בלאק אוק ארקנסו היייתה חבורה של דרומיים סוערים ושוחרי בירה, שקהל האופנוענים שלהם צרך בכמויות עצומות עד כדי יצירת סצנות אלימות. דונלד פייגן נעלב; הסצנה הותירה אותו בתחושת אי נוחות מובהקת. הוא ובקר החלו לתעב את חיי ההופעות. בהופעה אחרת מישהו גנב את מגבר הגיטרה של ג'ף בקסטר. הם ידעו מי הגנב, אבל לא הצליחו להוכיח את זה. פייגן נראה נשען מאחורי הבמה עם מבט עצוב של השלמה על פניו.

ההיבט הגרוע ביותר בסיבוב ההופעות עבור בקר ופייגן היה ההתעוררות בחדר מלון שונה בכל יום, ובמקרה של בקר סלידה מלהתעורר הרבה יותר מוקדם ממה שהעדיף כדי לנסוע ליעד הבא שלהם. פייגן שנא לנסוע במכוניות שכורות, אבל באותה מידה הוא תיעב נסיעה בקאדילק שחורה ארוכה או בלימוזינות. בקר ופייגן לא חיפשו כסף, גרופיות או התנשאות; הם חשבו על עצמם כמוסיקאים עובדים וכותבי שירים, לא יותר ולא פחות. זו הייתה גישה שרוב בני גילם הנהנתנים בעולם הרוק לא היו שותפים לה.

הפרשנות הווקאלית של דיוויד פאלמר לשיריהם גרמה לבקר ופייגן להחליט שדי להם. למרות חוסר הרצון שלו לשיר בהופעה, פייגן הבין עד מהרה שהוא הטוב ביותר כדי להעביר במדויק את הגישה של השירים שלו ושהוא יעשה זאת איכשהו עם הצורך להתגבר על הפחד שלו ולעמוד מול הלהקה. הוא החל לצבור ביטחון. חיסרון נוסף עם דיוויד פאלמר היה הנטייה שלו ללבוש מכנסיים צמודים מאוד, ובכל פעם שהוא התכופף או נמתח הוא הסתכן בקריעתם על הבמה. בהופעה אחת במועדון קטן בפילדלפיה, פאלמר נפגש עם חברים לפני ההופעה והם שתו יותר מדי. כשפאלמר מעורפל חושים, סטילי דן עלתה לבמה, אבל הזמר לא זכר הרבה ממה שהיה צריך לשיר. לֹא רק שהוא שר את כל ההופעה בסולם הלא נכון, אבל הוא גם קרע את המכנסיים הצמודים באמצע. הבמה הייתה רק שלושה מטרים מעל הרצפה והיושבים מלפנים קיבלו מבט מזעזע מקרוב על מפשעתו המיוזעת, כי לא לבש תחתונים. באירוע תקשורת חשוב אחר, פאלמר פיספס את פיו ושפך על עצמו פחית בירה מול העיתונאים המשתאים.

פאלמר היה בחור נחמד וכולם בלהקה אהבו אותו, אבל שיקולים אמנותיים גברו על הנחמדות החברתית. באפריל 1973, ארבעה חודשים של פאלמר כסולן סטילי דן הגיעו לסיום. הוא פוטר מהלהקה ואף נשקל להביא במקומו את הזמר ג'רי ראפרטי. זה לא קרה בסוף. פאלמר הספיק לשיר פה ושם קולות רקע בתקליט הבא של הלהקה ובשנת 2014 יתבע על תמלוגים שלטענתו מגיעים לו.

אלבומה השני של סטילי דן, COUNTDOWN TO ECSTASY, יצא ביולי 1973 וההבטחה הגדולה הפכה בזמן אמת להחמצה, אחרי שנראה לעין כי אין בו להיטים פוטנציאליים כמו שהיו באלבום הבכורה.

מצד שני, האלבום הזה יותר מלוטש מקודמו מבחינת הפקה ועיבודים כשבאלבום הבכורה חמשת חברי הלהקה עדיין לא היו מנוסים דיים באולפן. באלבום השני הייתה כבר להקה מנוסה ומגובשת יותר, בין השאר בזכות סיבובי ההופעות שהידקו את הקשר המוסיקלי בין חבריה. עם זאת, דייויד פאלמר כבר לא היה בהרכב כי פוטר ממנו.

Bodhisattva / Razor Boy / The Boston Rag / Your Gold Teeth / Show Biz Kids / My Old School / Pearl Of The Quarter / King Of The World

פייגן ובקר כבר ידעו באלבום השני כיצד להקת סטילי דן נשמעת ולפיכך כתבו שירים כשסאונד הלהקה מהדהד בראשם.

הקטע שפותח את האלבום נקרא BODHISATTVA, שזה כינוי לאדם שהגיע למצב של התעלות נפשית בודהיסטית אך העדיף להישאר בקרב בני אדם על מנת להביא עוד אנשים למצב שכזה. השיר הרוקי הזה נהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 1974.

השיר MY OLD SCHOOL נכתב על ידי פייגן ובקר בעקבות תקרית שאירעה להם בקולג' ההוא בניו יורק, שם נעצרו השניים עם בנות הזוג שלהם במסיבה מלאת סמים.

הקטע האהוב עליי באלבום הוא שיר הסיום, שנקרא KING OF THE WORLD. יש כאן תפקידי גיטרה נהדרים וביצוע מרהיב של אנסמבל מוסיקלי משובח, שהירבה להופיע בתקופה ההיא. השיר בוחן את ההתנהגות והמצוקה של ניצול לאחר התקפה גרעינית ששואל אם היה עדיף למות בכל מקרה.