חכמת הבייגלע: כרונולוגיה של להקת רוק מיוחדת ושמה סטילי דן

ברוכים הבאים לעולם של להקה מיוחדת במינה, שבהמשך הצטמצמה לצמד. זה מותג איכות שהמוסיקה שלו לא מפסיקה להפיל לסתות של המוני אנשים (ובקרבם גם מוסיקאים ידועים יותר ופחות ברחבי העולם). חבריה לא עשו רוק מתקדם וזה גם לא היה ממש ג'אז, בלוז או פופ או מוסיקת נשמה. זה היה כל אלה ויותר מזה.

עכשיו, בואו לגלות את מה שבאמת קרה שם - אצל להקת רוק ושמה סטילי דן.

סיפורנו מתחיל מצמד ושמו דונלד פייגן ולצדו וולטר בקר. הראשון הוא הקלידן של הלהקה והשני הוא הבסיסט שלה.

בקר ופייגן נפגשו לראשונה בשנת 1967 בקולג' בו למדו בניו יורק. פייגן נשלח לקולג' הזה כדי ללמוד ספרות אנגלית. בקר, שנתיים צעיר מפייגן, הגיע לשם כדי ללמוד מוסיקה.

פייגן : "יום אחד הלכתי ברחבי הקמפוס ועברתי ליד המועדון של הקולג', שנקרא 'הבלון האדום'. שמעתי מישהו שניגן בלוז עם גיטרה חשמלית. זה לא היה הצליל שהייתי רגיל לשמוע אז. זה היה משהו אחר. זה היה וולטר בקר".

במהרה הצטרף בקר ללהקה שהנהיג פייגן בקמפוס. בקר: "זה לא היה קשה להתקבל אז ללהקה שלו. היו בקמפוס רק שמונה אנשים שידעו לנגן והם ניגנו רע מאד". אחד הנגנים היה מתופף בשם צ'בי צ'ייס, שיהפוך שנים לאחר מכן לקומיקאי ידוע. צ'ייס ידע גם לנגן קלידים, אך פייגן לא היה זקוק לפסנתרן נוסף לצדו.

בקר ופייגן התחברו בזכות אהבתם המשותפת למדע בדיוני ומוסיקת ג'אז. השניים, לבושים תמיד בשחור ומעשנים בשרשרת, לא הפסיקו להקשיב יחדיו לתקליטי הג'אז האהובים עליהם. לבקר היה זוג רמקולים גדול בו זכה במשחק פוקר בקמפוס. דבר נוסף שחיבר בין השניים היה חוש הומור ציני מאד.

פייגן סיים את הלימודים בשנת 1969 ורצה לחזור מיד אל הלב של ניו יורק. בקר, לעומתו, לא סיים את לימודיו כי אולץ לעזוב את המקום בגלל אי מילוי חובות לימודיים, אבל אותו קולג' השפיע על השניים בכתיבת שירים לסטילי דן.

קחו למשל את BARRYTOWN, שיר מהתקליט PRETZEL LOGIC. 'באריטאון' היה מקום ששכן במרחק קצר ליד הקולג'. היה זה בית בו גרו נוצרים אדוקים - "תראו מה אתם לובשים וכיצד אתם מסתפרים / אני רואה לפי מה שאתם סוחבים עליכם שאתם באים מבאריטאון".

בקר ופייגן בילו את שלוש השנים הבאות בברוקלין. שם הם כתבו שירים וניסו למכור אותם לאמנים אחרים, אבל השירים נדחו פעם אחר פעם. , עד שהגיע קני וואנס, שהיה ממקימי להקת נשמה בשם 'ג'יי והאמריקנים'. הוא שמע משהו מעניין והחליט לקחת את הצמד כנגני ליווי ומעבדים ללהקתו. הדבר איפשר להם להרוויח קצת כסף ולרכוש נסיון בהופעות בדרכים.

פייגן: "וולטר ואני ניסינו להקים להקה והתקשינו למצוא נגנים. תמיד חיפשנו זמר, כי באותם ימים לא עלה בדעתי שאי פעם אהיה פרונטמן. בשלב מסוים, אמרנו, 'אתה יודע מה, יש לנו את ספר השירים המצחיקים הזה, אבל אולי כדאי שנתחיל לנסות לכתוב כמה שירי פופ'. אז כתבנו כמה שירי פופ ויום אחד, אמרנו, 'בוא נלך לבניין בריל ופשוט נדפוק על דלתות'.

אז היינו נכנסים לכל המשרדים האלו שהיה בהם פסנתר, אני הייתי מנגן ווולטר ואני היינו שרים יחד את המנגינות - גם את השירים המצחיקים וגם את שירי הפופ. ולא קיבלנו אישור עד שדפקנו על הדלת הזו שהיה כתוב עליה JATA - ראשי התיבות ג'יי והאמריקאים. נכנסנו לשם, והיה להם חוש הומור אמיתי והם אהבו אותנו. אז התחלנו לנסות לכתוב שירים לג'יי, שלא הצליחו כי בעצם היינו נוראיים בכתיבת שירי פופ. אבל התברר שהם צריכים קלידן ובסיסט, אז בסופו של דבר הופענו איתם במשך שנה וחצי, וזה היה כיף גדול. זו הייתה העבודה המקצועית הראשונה שלנו, באמת...

...אני חושב שזה היה כמו 50 דולר אם פרסמת שיר, אז זו הייתה ההכנסה שלנו לזמן מה. אחד האמריקאים, קני וואנס - לקח אותנו לכמה משרדים אחרים בבניין בריל וגם לברודווי 1650, שהוא הבניין השני. אני חושב שקרול קינג עבדה שם. אבל אני זוכר שניגנתי שירים לג'רי ליבר בשלב מסוים, ונראה שהוא אהב אותם, אבל הוא אמר, 'מה זה שירי האמנות הגרמניים האלו? לא יודע מה לעשות עם זה!'

אחר כך ניגנו אותם עבור הבחור הזה, אהרון שרדר, מוציא לאור אחר, וזה היה די מפחיד כי הוא היה כמו בקצה חדר מוצל עם חתול על ברכיו, כמו בסרט של ג'יימס בונד. לא הגענו רחוק איתו. ולבסוף, היה לנו שיר באלבום של ברברה סטרייסנד. לא שיר משהו, אבל הוא היה די מעובד. כל הסצנה של בניין בריל באותה תקופה הייתה של בניין גוסס. רוב הסופרים המפורסמים עברו ללוס אנג'לס, אז זה היה בעיקר האנשים האלה עם שטיחים מלוכלכים על הרצפה ומכונות מסטיק במשרד. זה היה סוג של עניין פסאודו-היפי".

בינתיים ניסה וואנס לשכנע מו"לים לקחת את השירים של השניים. אחד השירים, CHARLIE FREAK (שיגיע בסוף לאלבום השלישי של סטילי דן) אף נשלח בזמנו למפיק של ברברה סטרייסנד, כדי שתקליט אותו. לחשוב את ברברה שרה שיר על עסקת סמים שמסתיימת במנת יתר (במשפט POOR KID HE OVERDID) זה דבר הזוי, נכון? אותו מפיק החזיר תשובה לוואנס בנוסח 'קני, אתה יצאת מדעתך לגמרי?!'.

אבל המפגש בין ברברה לצמד הכותבים לא הסתיים פה. היא הקליטה שיר אחר שהם כתבו, I MEAN TO SHINE.

פייגן: "כשהתחלנו, אם היו לנו השפעות, קודם כל, אלו היו פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. זכינו לראות אותם מופיעים כשהם בילו את הקיץ בתיאטרון גאריק ברחוב בליקר בווילג'. אחר הצהריים, ואתה יכול להיכנס ולראות אותם מתאמנים. ושנינו אהבנו את כל הדברים האלו. אהבנו את מה שפרנק עושה על הבמה ואת ההומור, כמו שילוב של לני ברוס והומור של תרבות נגד. ואז הגרייטפול דד, ששנינו נהנינו מהם מסיבות שונות, גם מהעניין של תרבות הנגד. אהבנו את הדד, אהבנו במיוחד כמה מהמנגינות שלהם ואת הדרך שבה הם ניגנו יחד. למרות שהם הקליטו כל כך הרבה הופעות, חלק מהן היו בלאגן, אבל באופן כללי היה להם גרוב ממש נחמד, והאופן שבו הם תקשרו אחד עם השני מבחינה מוסיקלית היה מאוד אטרקטיבי עבורנו. בשלב מסוים, אני חושב שאם לא היינו הולכים בדרך שהלכנו, אולי היינו מנסים לעשות משהו יותר מאלתר כמו הגרייטפול דד".

הגלגלים ליצירת סטילי דן החלו לנוע בשנת 1970, בזכות מודעה שפרסם הגיטריסט דני דיאס בעיתון VILLAGE VOICE. במודעה זו הוא ציין כי הוא מחפש קלידן ובסיסט ושחייב להיות להם ידע בג'אז. כדי להבהיר את כוונתו הוא חתם את המודעה במשפט 'כל שאר המטומטמים - לא לענות למודעה זו!'.

בקר ופייגן ענו למודעה והצטרפו. שנה לאחר מכן הם עשו את ההקלטה הראשונה שלהם יחדיו, לפסקול סרט בשם YOU GOTTA WALK IT LIKE YOU TALK IT. הסרט לא זכה להצלחה אך היה עוד אחד מהצעדים הראשונים לקראת הדבר האמיתי.

בשלב הזה היו באמתחתם של בקר ופייגן ארבעה שירים, שהוקלטו כדמואים, נדחו על ידי כל מפיק או מו"ל וימצאו את מקומם באלבום PRETZEL LOGIC. אלה הם 'באריטאוון', CHARLIE FREAK, PARKER'S BAND ו- LET GEORGE IN. השיר האחרון מהארבעה הפך בהמשך להיות שיר הנושא של התקליט, כשנקרא PRETZEL LOGIC.

הישועה הגיעה כשעוזרו של וואנס, גרי כץ, התמנה למפיק בחברת התקליטים ABC. כץ קיבל משימה מטעם החברה למצוא כשרונות חדשים. הוא לא היסס והתקשר לצמד, שארז מיד מזוודות והגיע עמו מניו יורק ללוס אנג'לס.

פייגן: "לוס אנג'לס הייתה מאוד זרה לנו. לאף אחד מאיתנו לא היה רישיון נהיגה, אז היינו צריכים ללכת ל-DMV ולעשות טסט. בהתחלה, המפיק גארי כץ נהג לאסוף אותנו מהדירות הקטנות והאיומות האלה שהשיג לנו, והסיע אותנו לעבודה כל יום בשמונה בבוקר. היינו נשארים שם כל היום ומנסים לכתוב מנגינות. לוס אנג'לס הייתה פשוט סביבה מוזרה עבורנו. בלי מדרכות, בלי אנשים ברחוב ועם כל הסצנה ההוליוודית. כלומר, הדבר הטוב היה שהצלחנו להגיב על זה, מוסיקלית. זה תמיד מזכיר לי את הסצנה ההיא בסרט 'אנני הול', כשבכל פעם שוודי אלן יוצא ללוס אנג'לס, הוא נהיה חולה. הוא אומר שם שהתוספת התרבותית היחידה שהעיר הזו עשתה היא שאתה יכול לפנות ימינה ברמזור אדום".

השניים ניסו שם לכתוב שירים להרכבים כמו "ליל שלושת הכלבים" אך נדחו. את הכסף המועט שקיבלו השקיעו בלהקתם המתגבשת.

דני דיאס הסכים להצטרף להרפתקה. כץ הכיר את הגיטריסט ג'ף 'סקאנק' באקסטר ואת המתופף ג'ים הודר (לשעבר חבר בלהקה מבוסטון ושמה THE BEAD GAME) וציוות אותם לעסק.

להרכב נוסף גם הזמר דייויד פאלמר, ששר לפני כן בלהקת THE MIDDLE CLASS והומלץ על ידי הודר. פאלמר שר בלהקות ועבד במפעלים בבוסטון ובניו ג'רזי. הקריירה שלו לא התקדמה במהירות ובקר ופייגן שכרו אותו, כשהם לא מפסיקים לצחוק מאחורי גבו על מצב שיניו.

להקה חדשה נולדה. החמישיה, שנקראה כשם כינוי לוויברטור (כינוי שפורסם ברומן THE NAKED LUNCH, מאת ויליאם בורוז), נהגה לערוך חזרות מוסיקליות במתחם חברת התקליטים בשעות המתות של הלילה. השירים שנוצרו הוקלטו לאחר מכן באולפן VILLAGE RECORDER שהיה במערב לוס אנג'לס.

בקר: "לפני שהקלטנו את האלבום הראשון, הצגנו לכל חברי הלהקה את העיבודים הגמורים".

בתקופה ההיא פייגן לא היה בטוח ביכולותיו הווקאליות. לכן שרו באלבום הבכורה הזה של הלהקה גם הודר ופאלמר. ההוכחה ליכולותיו של פייגן כזמר הגיעו כששני שירים עמו הפכו ללהיטים גדולים. אלו הם DO IT AGAIN ו- REELIN IN THE YEARS, שהביאו לתודעת עולם הרוק את סגנון שירתו הבלתי ניתן לחיקוי.

פייגן: "השירים האלו צריכים להיות מבוצעים עם גישה מאד מסויימת. נעשיתי זמר בלית ברירה, כי הייתי היחיד עם הגישה הנכונה, אפילו שלא החשבתי את עצמי כזמר".

בקר ופייגן נתנו את הראיון הגדול הראשון שלהם באוקטובר 1972 לכריס ואן נס, מעיתון בלוס אנג'לס. הוא שמע קלטת מקדימה של התקליט שבדרך והתרשם מספיק כדי לצאת למועדון קטן בגלנדייל בשם UNDER THE ICE HOUSE לחזות בהופעה החיה הראשונה אי פעם של סטילי דן. הלהקה כבר הייתה על הבמה כאשר ואן נס הגיע למועדון. לאחר ההופעה שאל הוא את פייגן ובקר, מדוע דיוויד פאלמר שר רק שני שירים באלבום ובכל זאת שר את כל השירים בלייב. פייגן השיב: "טוב, הוא היה שר יותר, אבל קיבלנו אותו באיחור". בקר הוסיף: ""כשהתחלנו כשדונלד שר, זו הייתה הלהקה שלנו, אבל ככל שאנחנו מנגנים ביחד יותר, זה הופך להיות יותר מאמץ קבוצתי. אני חושב שזה דבר בטוח שששת האנשים האלו יישארו ביחד".

השיר DO IT AGAIN פותח את אלבום הבכורה עם ניחוחות מאמבו וסולו משגע של סיטאר חשמלי. מבחינת טקסט - קשה להבין בדיוק על מה השיר, אבל ההגייה של המילים משתלבת באופן מושלם עם המוסיקה. הקרדיט בתקליט לשיר הזה ציין את המילה TRAD, שאומרת כי זה שיר עממי. מה שכן, זה אינו שיר עממי אלא סוג של קריצה מאת פייגן ובקר. ""אל תאמינו לשום דבר שכתוב בתקליט שלנו", אמר פייגן בצחוק בראיון. "זה רק שקרים ושטויות שאנחנו כותבים כדי לבלבל את המאזין". פייגן: "לגבי החומר, כן, אני מניח שזו הלהקה ש שנינו, ואנחנו תמיד נכתוב את החומר. אבל באשר לעיבודים, כולם תורמים".

השיר REELIN' IN THE YEARS הוא עוד שיר רוק נהדר עם קצב ממכר. את סולו הגיטרה בשיר הזה ניגן אליוט ראנדל, שהגיע לבקר את חברו ג'ף באקסטר בעת ההקלטות ומצא את עצמו בעמדת הקלטה. ראנדל ניגן גם באלבומים מאוחרים יותר של סטילי דן, כשהמותג הזה כבר הפסיק לעבוד כלהקה והפך לחדר ניתוח של שני כותבי שירים.

סטילי דן הופיעה לראשונה בניו יורק במועדון מקס'ס קנזס סיטי בנובמבר 1972. הם ביצעו שישה שירים.

התקליט CAN'T BUY A THRILL יצא בארה"ב בנובמבר 1972 והפך מאז לקלאסיקת פופ-רוק מושלמת. זה אחד מאלבומי הבכורה המרשימים של שנות השבעים. יש כאן הפקה מעולה מבחינת סאונד הקלטה. הרעיון המקורי של פייגן ובקר לעטיפת האלבום היה צילום של ילדה קטנה מסתכלת בחלון של חנות פורנו בזמן שהבעלים לועג עליה מבפנים. בסוף יצאה העטיפה עם צילום אחר ולא פחות נועז.

Do It Again / Dirty Work / Kings / Midnite Cruiser / Only A Fool Would Say That / Reelin' In The Years / Fire In The Hole / Brooklyn / Change Of The Guard / Turn That Heartbeat Over Again

שם השיר FIRE IN THE HOLE, למשל, נלקח מביטוי שבו השתמשו חיילים אמריקאים בווייטנאם. כשפשטו על כפר וחשפו בונקר נסתר. אז משטח ההסוואה הוסר ונזרק רימון למטה לתוך הבור עם ההערה "אש בחור". הפסנתר הזועם והצורם של פייגן שולט בהליכים וגם השיר מרמז לאופן שבו כל כך הרבה סטודנטים הצליחו להתחמק מהגיוס (כולל בקר ופייגן) .

באנגליה יצא האלבום הזה בינואר 1973 ולמי שמחפש לשמוע את האלבום בצורה שונה, מומלץ להשיג את גירסת המיקס הקוואדרופוני בוויניל. יש שם תפקידי נגינה שונים לגמרי פה ושם. למשל, בגירסה הקוואדרופונית - סולו האורגן בשיר DO IT AGAIN שונה לגמרי.

בספרד דאגו לצנזר את העטיפה לטובת צילום הגון יותר עם הלהקה:

דני דיאס הגיטריסט אמר אז לעיתון NME: "אנחנו היינו ביחד רק כשלושה שבועות כשהגענו להקליט את התקליט הזה. אז אם אנשים אומרים שזה נשמע כתקליט שנזרקו אליו כל מיני חלקים - הם צודקים. לי קשה עם זה כי אני פרקפקציוניסט ואני בטוח שלהבא תגלו שזה התקליט הכי גרוע שעשינו".

שני שירים שהוקלטו בסשנים לאלבום הזה, נשארו מחוצה לו ויצאו על גבי תקליטון. אלו הם DALLAS ו- SAIL THE WATERWAY. שירים שהם חובה לכל מי שרוצה להשלים את האוסף שלו על הלהקה הזו.

הרולינג סטון פרסם אז בביקורתו על התקליט: "אני בספק אם קריאת התפעלות תהיה התגובה שלכם לסטילי דן הזה, להקת רוק בלוס אנג'לס שבראשה עומדים זוג שותפים בשם דונלד פייגן ווולטר סי בקר. העטיפה התוססת מטעה כשבתוכה מוסיקה אחרת מהמצופה ולרעה.

המילים בעטיפה מספרות לנו שהבנים שילמו את חובם בעולם השואו ביז. חבר אחד אפילו היה חבר בלהקת ULTIMATE SPINACH. עם זאת, אין אזכור שהמלחינים דונלד פייגן ווולטר בקר כתבו שיר לברברה ג'ואן סטרייסנד.

איפשהו במהלך שנתיים נמחקו רבות מהנגיעות הייחודיות של פייגן ובקר לטובת השאלה חופשית מלהקות כמו הבאנד, ספיריט, פרוקול הארום, קרוסבי סטילס ונאש וגם מלהיטי מוטאון...

...הסט מתחיל בצורה מבטיחה עם DO IT AGAIN המשתמש בגישה של להקת ספיריט ביעילות. המנגינה מפותחת במלואה והמיקס צפוף מספיק כדי לתת לו אפשרויות להשמעה ברדיו, אם חלק משש הדקות שלו היו מקוצצות. קולו המטורלל של פייגן מוכר למעשה את הליריקה המרתקת, העוסקת בנטיית האדם לחזור על האיוולת שלו. ותנו לדני דיאס הידד על הסולו הנחמד הזה בסיטאר חשמלי. השיר DIRTY WORK עובד כי הוא מעמיד את קול הטנור המתוק של דיוויד פאלמר עם מילים מיזוגיניות. צד שני נפתח עם REELIN' IN THE YEARS המעולה, עם דשדוש מטלטל של להקת מובי גרייפ שמאיר עיניים עם הגיטרה המובילה הנשכנית של האורח אליוט ראנדל, השירה הטובה ביותר של פייגן והבס הקשוח והדוחף של בקר...

...שם האלבום נלקח, כמובן, מהשיר של דילן, IT TAKES A LOT TO LAUGH, ויש בו שלושה שירים נהדרים ועוד כמה הבלחות של רעיונות טובים, אבל יש את המקרים האלו של סטילי דן שמגיעים כמו דילדו רפוי - וזה חבל מאד".

בשנת 1972 אף אחד לא באמת ידע מה לעשות עם סטילי דן ואלבום הבכורה שלה. בעוד שההרמוניות הווקאליות כאן מרמזות לרוב על קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, העיבודים מגיעים לרמות חדשות של תחכום. למשל, כשהשירה של פייגן נכנסת אחרי פתיחת הג'אז הלטיני של DO IT AGAIN, אאפשר לחוש שהחבר'ה האלה באמת עלו על משהו. כשסולו הסיטאר החשמלי של דני דיאס נכנס לפעולה, אהיה ברור שיש פה משהו סופר מיוחד.

לדיוויד פאלמר יש את הרגעים הטובים ביותר שלו בשיר DIRTY WORK, גם אם אין לו את הצרימה והנשיכה של פייגן. ההכללה שלו הייתה ללא ספק ניסיון להפוך את הצליל של סטילי דן לידידותי יותר לרדיו. ודאי כבר הבנתם שזה תקליט חשוב ביותר בקטלוג הלהקה.

זמן קצר לאחר יציאת האלבום, סטילי דן קיבלה עבודה בהלחנת ג'ינגל פרסומי לבירה שליץ. בקר ופייגן השתמשו במוסיקה מהג'ינגל של שליץ כבסיס לפרסומת, אבל סירבו לתת את זה

לחברת הבירה שתשמע את זה עד שזה נגמר. הם בילו שש עד שמונה שעות בסטודיו בזמן שנציג ממשרד הפרסום של שליץ המתין בלובי. ההקלטה כללה קריינות דו לשונית של דונלד פייגן וג'ף בקסטר. פייגן מלמל דברים כמו..."כשאני חוזר הביתה מיום עבודה קשה, אני תופס את כל התאווה שאני יכול לקבל, כי מסתובבים רק פעם אחת". בזמן שהוא קריין באנגלית, בקסטר תרגם לספרדית ושאף גז הליום על מנת לתת את קולו ג'וון דמוי קריקטורה. הג'ינגל התבסס על הסלוגן, "מתי שנגמר לך שליץ, נגמרה לך הבירה", ולפי דני דיאס, בקר ופייגן כתבו את "פרסומת הבירה הכי מגניבה שסביר שתשמעו אי פעם".

אמנם שליץ שילמה על ההקלטה אך כשגילתה שלחלק מהמילים באנגלית היו משמעויות מפוקפקות, הג'ינגל נגנז, לשמחת הלהקה.

ההפתעה של סטילי דן לנוכח הצלחתה הייתה רבה. זה בהחלט היה נעים לחבריה - אך במהרה הם גילו שהעבודה הגדולה רק מתחילה...

למרות שפייגן לא רצה לצאת להופעות, הוא נאלץ לעשות כך ולראות דברים לא נעימים בדרכים. למשל, ב-30 במרץ 1973, כאשר סטילי דן הופיעה לצד להקות פוקוס ובלאק אוק ארקנסו בפלדיום בהוליווד. בלאק אוק ארקנסו היייתה חבורה של דרומיים סוערים ושוחרי בירה, שקהל האופנוענים שלהם צרך בכמויות עצומות עד כדי יצירת סצנות אלימות. דונלד פייגן נעלב; הסצנה הותירה אותו בתחושת אי נוחות מובהקת. הוא ובקר החלו לתעב את חיי ההופעות. בהופעה אחרת מישהו גנב את מגבר הגיטרה של ג'ף בקסטר. הם ידעו מי הגנב, אבל לא הצליחו להוכיח את זה. פייגן נראה נשען מאחורי הבמה עם מבט עצוב של השלמה על פניו.

ההיבט הגרוע ביותר בסיבוב ההופעות עבור בקר ופייגן היה ההתעוררות בחדר מלון שונה בכל יום, ובמקרה של בקר סלידה מלהתעורר הרבה יותר מוקדם ממה שהעדיף כדי לנסוע ליעד הבא שלהם. פייגן שנא לנסוע במכוניות שכורות, אבל באותה מידה הוא תיעב נסיעה בקאדילק שחורה ארוכה או בלימוזינות. בקר ופייגן לא חיפשו כסף, גרופיות או התנשאות; הם חשבו על עצמם כמוסיקאים עובדים וכותבי שירים, לא יותר ולא פחות. זו הייתה גישה שרוב בני גילם הנהנתנים בעולם הרוק לא היו שותפים לה.

הפרשנות הווקאלית של דיוויד פאלמר לשיריהם גרמה לבקר ופייגן להחליט שדי להם. למרות חוסר הרצון שלו לשיר בהופעה, פייגן הבין עד מהרה שהוא הטוב ביותר כדי להעביר במדויק את הגישה של השירים שלו ושהוא יעשה זאת איכשהו עם הצורך להתגבר על הפחד שלו ולעמוד מול הלהקה. הוא החל לצבור ביטחון. חיסרון נוסף עם דיוויד פאלמר היה הנטייה שלו ללבוש מכנסיים צמודים מאוד, ובכל פעם שהוא התכופף או נמתח הוא הסתכן בקריעתם על הבמה. בהופעה אחת במועדון קטן בפילדלפיה, פאלמר נפגש עם חברים לפני ההופעה והם שתו יותר מדי. כשפאלמר מעורפל חושים, סטילי דן עלתה לבמה, אבל הזמר לא זכר הרבה ממה שהיה צריך לשיר. לֹא רק שהוא שר את כל ההופעה בסולם הלא נכון, אבל הוא גם קרע את המכנסיים הצמודים באמצע. הבמה הייתה רק שלושה מטרים מעל הרצפה והיושבים מלפנים קיבלו מבט מזעזע מקרוב על מפשעתו המיוזעת, כי לא לבש תחתונים. באירוע תקשורת חשוב אחר, פאלמר פיספס את פיו ושפך על עצמו פחית בירה מול העיתונאים המשתאים.

פאלמר היה בחור נחמד וכולם בלהקה אהבו אותו, אבל שיקולים אמנותיים גברו על הנחמדות החברתית. באפריל 1973, ארבעה חודשים של פאלמר כסולן סטילי דן הגיעו לסיום. הוא פוטר מהלהקה ואף נשקל להביא במקומו את הזמר ג'רי ראפרטי. זה לא קרה בסוף. פאלמר הספיק לשיר פה ושם קולות רקע בתקליט הבא של הלהקה ובשנת 2014 יתבע על תמלוגים שלטענתו מגיעים לו.

אלבומה השני של סטילי דן, COUNTDOWN TO ECSTASY, יצא ביולי 1973 וההבטחה הגדולה הפכה בזמן אמת להחמצה, אחרי שנראה לעין כי אין בו להיטים פוטנציאליים כמו שהיו באלבום הבכורה.

מצד שני, האלבום הזה יותר מלוטש מקודמו מבחינת הפקה ועיבודים כשבאלבום הבכורה חמשת חברי הלהקה עדיין לא היו מנוסים דיים באולפן. באלבום השני הייתה כבר להקה מנוסה ומגובשת יותר, בין השאר בזכות סיבובי ההופעות שהידקו את הקשר המוסיקלי בין חבריה. עם זאת, דייויד פאלמר כבר לא היה בהרכב כי פוטר ממנו.

Bodhisattva / Razor Boy / The Boston Rag / Your Gold Teeth / Show Biz Kids / My Old School / Pearl Of The Quarter / King Of The World

פייגן ובקר כבר ידעו באלבום השני כיצד להקת סטילי דן נשמעת ולפיכך כתבו שירים כשסאונד הלהקה מהדהד בראשם.

הקטע שפותח את האלבום נקרא BODHISATTVA, שזה כינוי לאדם שהגיע למצב של התעלות נפשית בודהיסטית אך העדיף להישאר בקרב בני אדם על מנת להביא עוד אנשים למצב שכזה. השיר הרוקי הזה נהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 1974.

השיר MY OLD SCHOOL נכתב על ידי פייגן ובקר בעקבות תקרית שאירעה להם בקולג' ההוא בניו יורק, שם נעצרו השניים עם בנות הזוג שלהם במסיבה מלאת סמים.

הקטע האהוב עליי באלבום הוא שיר הסיום, שנקרא KING OF THE WORLD. יש כאן תפקידי גיטרה נהדרים וביצוע מרהיב של אנסמבל מוסיקלי משובח, שהירבה להופיע בתקופה ההיא. השיר בוחן את ההתנהגות והמצוקה של ניצול לאחר התקפה גרעינית ששואל אם היה עדיף למות בכל מקרה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט השני: "בתקליט זה עוסקת הלהקה בצד היותר מטלטל שלה. למרות שהנגינה שלהם כמעט ואינה ייחודית ושירתם נפגעת מדי פעם על ידי מילים מגוחכות בעליל, הם מפגינים שליטה בפורמט הרוק הבסיסי המרענן ומבשר טובות להצלחתה ארוכת הטווח של הקבוצה.

למעשה, היכולת הזו לנגן שירי רוק באורך ארבע עד חמש דקות בצורה מפנקת ובקצב אופטימי מבלי להפוך למיותר, עשויה בהחלט להפוך את סטילי דן לאלטרנטיבה של להקת סלייד. התקליט רחוק מלהיות אמירה שאפתנית של פילוסופיה מוסיקלית מתקדמת; למעשה, אפשר אולי לטעון שהסטיליז מצאו נוסחה ומנצלים אותה. ובכן, מצדי, אם צריך ניצול של נוסחה כדי להחזיר את הניצוץ לרוק, אז אני אחזור ואעשה את זה שוב, עם סטילי דן".

חברת התקליטים עדיין אפשרה לסטילי דן לבחור את הסינגלים שלה והחברים בחרו במה שהיה השיר האהוב עליהם, עם מעט התייחסות לפוטנציאל המסחרי. הבחירה שיר SHOW BIZ KIDS הייתה טעות גדולה וכישלון השיר היה אכזבה מרה. גם הסינגל שיצא אחריו, עם השיר MY OLD SCHOOL, לא ממש הצליח והייתה תחושה רבה של פיספוס מומנטום.

להקת סטילי דן הופיעה אז הרבה, בעיקר כלהקת חימום לשמות כמו הקינקס, אלטון ג'ון ועוד. פייגן שנא כל רגע מסיבובי ההופעות האלו ולא פעם נאלץ לבלוע כדור ואליום עם שתי כוסיות טקילה, כדי להירגע לפני עלייתו לבמה. בשלב הזה החל להיווצר סדק בין פייגן לחברי הלהקה האחרים, שאהבו מאד את מנעמי הסקס והסמים שסיבובי ההופעות סיפקו להם. הפער הזה בינו לבין השאר נמשך לתוך הקלטות התקליט השלישי.

בסוף 1973 ובתחילת 1974, בקר ופייגן התמודדו עם אותה בעיה כמו באלבום הקודם שלהם - לנסות לכתוב שירים בין תאריכי הופעות. הלחץ לספק את הסחורה היה יותר אינטנסיבי מבעבר. ההחלטה שלהם להחיות ולעדכן שלושה שירים ישנים מאד שלהם שיקפה את הקושי שהיה להם לכתוב שירים כדי לעמוד בדרישות. לא עלה בדעתם של בקר ופייגן מעולם שהאחרים בלהקה יכולים להיות גם מלחינים. הם פחדו שהשאר ישתלטו כך על הלהקה.

לפני תחילת ההקלטות התבשרו הודר, דיאס ובאקסטר שפייגן ובקר החליטו להוסיף להקלטות נגני סשנים חיצוניים. הבשורה נחתה עליהם כרעם ביום בהיר. הודר המתופף הגיב בהלם, כשראה כיצד מתופפים אחרים תפסו את מקומו באולפן. אחד היה ג'ים גורדון, שניגן עם רבים אחרים - כולל אריק קלפטון, ג'ו קוקר ופרנק זאפה. השני היה ג'ף פורקארו, נגן סשנים עסוק, שהעריץ את ג'ים גורדון, ימשיך להקליט עם סטילי דן וגם יקים את להקת טוטו. פורקארו הוא שניגן את התופים, למשל, בשיר הנושא של התקליט, שיצא ב-20 בפברואר 1974. הוא גם ניגן בשיר NIGHT BY NIGHT. מקומו של הודר בלהקה הוטל בספק.

עוד סיבוב הופעות לא רצוי היה באופק ובעוד פייגן ובקר היו נעולים במשך חודשים כדי לכתוב חומרים חדשים, ג'ף בקסטר וג'ים הודר, ובמידה פחותה דני דיאס, ישבו מסביב, התבטלו, והוסיפו לאי-הנחת של בקר ופייגן. זה היה סוג של נקמה מצדם כלפי השניים ומאז בקר ופייגן דאגו להוציא את האחרים מחוץ לתהליך יצירת התקליטים. בקסטר והודר החליטו להעניש את פייגן ובקר על ידי כפייתם לצאת החוצה לדרכים ולהופעות.

Rikki Don't Lose That Number / Night By Night / Any Major Dude Will Tell You / Barrytown / East St. Louis Toodle-oo / Parker's Band / Through With Buzz / Pretzel Logic / With A Gun / Charlie Freak / Monkey In Your Soul

נגנים נוספים שהקליטו בתקליט זה היו הקלידן מייקל אומרשן, שבאמצע ההקלטה מיהר להתחתן ולחזור למחרת כדי להמשיך להקליט. הוא לא רצה לפספס את ההזדמנות הזו. הוא זה שניגן את הפסנתר בשיר הפותח על ריקי. תפקיד הפסנתר הזה נפתח בהשפעת קטע ידוע של הפסנתרן הוראס סילבר ושמו SONG FOR MY FATHER. בקר ופייגן לא רק דרשו מהאחרים להיות מושלמים, אלא גם מעצמם. בקר הבין שאת הסולו החשמלי בשיר הנושא הוא צריך לעשות בעצמו, וניגש למשימה כשהוא בונה את הסולו, תיבה אחר תיבה באופן דקדקני.

רבים תהו מזדהה כריקי בשיר הפותח, RIKKI DON'T LOSE THAT NUMBER, ולא, זה לא הגיטריסט ריק ספרינגפילד, כפי שרבים טוענים ומטעים. פייגן ובקר לא גילו, אך הייתה סטודנטית אחת שלמדה עם השניים בקולג' ושמה ריקי דוקורנט. שנים לאחר לימודיהם המשותפים היא צצה וטענה שפייגן שם בידה פתק עם המספר שלו, בעת ששהו יחדיו במסיבה. עם זאת, לא בטוח שסיפור זה הוא נכון מבחינתו של פייגן.

ניחוחות הג'אז מגיחים לא פעם בתקליט הזה. בשיר על להקתו של פארקר יש גם רמיזות על התמכרותו של אמן הג'אז הידוע לסמים קשים. ויש גם גירסת כיסוי מקסימה לקטע EAST ST. LOUIS TOODLE-OO, שבה צליל של גיטרה חשמלית עם פדל ווא-ווא מחקה היטב את צליל החצוצרה.

וולטר בקר: "הקלטנו ארבעה טייקים של הדבר הזה וערכנו מהם באולפן גירסה אחת טובה. נודע לנו שלאלינגטון יש ממש עכשיו יום הולדת, אז שלחנו לו במהרה את ההקלטה שלנו עם הקטע שלו, אך עדיין לא קיבלנו תשובה ממנו. זה יחמיא לנו מאד לדעת שהוא הקשיב לנו. וולטר ואני פריקים של ג'אז והקטע הזה של אלינגטון תמיד נשמע לנו שהוקלט באיכות נוראית במקור. רצינו להפוך אותו למשהו שיישמע פנטסטי בטכנולוגיית האולפנים של היום. מה גם שהג'אז באמריקה די מת היום והנגנים שהובילו בו הפכו לנשרכים. המטרה שלנו היא גם להחיות, במובן כלשהו, את התרבות הזו. ג'ון קולטריין היה מוסיקאי נהדר אך הוא הוביל לא מעט מוסיקאים שהיו לצדו לעשות טעויות נוראיות. אני אהבתי אותו כשהיה בהרכב עם מיילס דייויס. ברגע בו התחיל לנגן כל מיני דברים מוזרים - שם עזבתי אותו. היום אין ג'אז באמריקה. זה בעיקר שם בקטע נוסטלגי לשנות החמישים. מיילס דייויס היה מצוין אך גם הוא כבר המשיך מעבר לקצה".

בשיר אחר שר פייגן על דמות בשם SQUONK, שקרא עליה בספר מאת סופר ארגנטינאי ושמו חורחה לואיס בורחס. להקת ג'נסיס גם קראה ספר זה וביססה עליו את השיר SQUONK, שיצא באלבומה TRICK OF THE TAIL. התקליט הזה של סטילי דן הוא ה-ר-ב-ה יותר ממה שנראה לעין. סגנונות מוסיקליים חולפים בו בקצב מהיר מאד עד כי קשה להבין אותו בהקשבה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית ואף יותר.

גם עטיפת התקליט, הפשוטה למראה, מחביאה בתוכה. בצילום העטיפה נראה מוכר בייגלה עם הדוכן שלו בסנטרל פארק ביום מושלג. זו לא הייתה אמורה להיות העטיפה מלכתחילה. צילום קודם שנפסל היה עם מוכר בייגלה צעיר שעיצב עם הכעכים בדוכן שלו את האותיות שהרכיבו את המילה PRETZEL.

הרעיון לעטיפה הגיע מפייגן שחשב שיהיה מעניין לצלם מוכר בייגלה בסנטרל פארק. מזג האוויר באותה תקופה היה מושלג. אבל חברת התקליטים לא יכלה לחכות שזה ישתפר וכאשר התמונה נלקחה, הם ביקשו מהמוכר המדובר לחתום על טופס אישור לזכויות השימוש בתמונה. כשהוא סירב לעשות זאת, חברת התקליטים עשתה קצת חטטנות וגילתה שהוא פועל ללא רישיון בכל מקרה. אז היה ברור שהוא לא ימהר לתבוע והעטיפה באה עם תמונה זו.

בעיתון STEREO REVIEW האמריקני נכתב בביקורת בזמנו: "הערצתי מאוד את אלבומה האחרון של סטילי דן, COUNTDOWN TO ECSTACY. האלבום החדש לא מהמם כקודמו אך הלהקה הזו היא עדיין אחת ההמצאות המופלאות ביותר שהופיעו מאז שהרוק הרים את האף לפני כמה שנים. כרגע סטילי דן דורכת במקום. אני מקשיב לעיבודים הצבעוניים ומתרשם. אבל המילים מבהילות אותי; אולי הם יודעים על מה הם מדברים, אבל אני לא יכול לקבל שמץ של מושג. ישנם שני שירים שכדאי מאוד לשמוע. האחת היא PARKER'S BAND אשר יוצר היסטוריה נחמדה, המתרחשת בשנות הארבעים, ומאיצה במוסיקאים אחרים למהר לארץ-בירדלנד כדי שיוכלו לשבת עם צ'רלי פארקר הגדול. השנייה היא גרסה מקסימה לחלוטין של ST. LOUIS TOODLE-OO של דיוק אלינגטון ובובר מיילי, עם הגיטרה שמחקה את סולו החצוצרה של מיילי. בסוף, המתופף פוגע במצלת הגונג הגדולה ביותר שהוא יכול למצוא. הבדיחה המוסיקלית של סטילי דן היא במיטב הטעם. ולמרות שהם דורכים במקום, אני מעדיף לשמוע את סטילי דן עושה זאת מאשר לשמוע את רוב הלהקות במלוא התעופה".

ברולינג סטון נכתב ביקורת על התקליט: "בשלושת אלבומיה, הלהקה פיתחה גישה אימפרסיוניסטית לרוק'נ'רול שכמעט נוטשת מוסכמות מוסיקליות ומילוליות לסגנון בלתי צפוי וחופשי. בעוד שסטילי דן שקלה את האלבום הראשון כפשרה למען הנגישות, ואת השני כדי להדגיש עבודה אינסטרומנטלית מורחבת, התקליט החדש הוא ניסיון להשמיע הצהרות מוסיקליות שלמות בתוך הגבולות הצרים של פורמט שירי הפופ בני שלוש הדקות.

חמשת המוסיקאים של סטילי דן כאילו מנגנים בדעתם, כמו פרילנסרים, אבל כל אחד מהם בעצם תורם לצליל אנסמבל קולח להפליא שאין קודם לו בעולם הפופ. החמישה האלו הם כל כך דמיוניים שהטעויות שלהם נובעות בדרך כלל מפרט חכם מדי. הלהקה הזו אף פעם לא קונבנציונלית, אף פעם לא תפלה.

וגם לא החומר שלה. למרות חוסר החדירה הכמעט מתנשא של המילים, הן יוצרות אווירה טעונה מבחינה רגשית. למרות שזה מטריד להתרגש משפה שבלתי ניתנת להבנה, עדיין קשה שלא להתפעל מהעמימות הפתוחה של המילים. ככותבים, פייגן ובקר אולי מחושבים, אבל הם לא קרים.

בתור סולן, פייגן (שנראה כמו גרסת רוק'נ'רול של מונטגומרי קליפט) יעיל כמו שהוא יוצא דופן. עם קול אפי מוזר שנראה עשיר יותר בחלק העליון של המנעד שלו מאשר באמצע, פייגן מדגיש קצב וגם חוש, עד כדי כך ששירתו הופכת לעוד אחד מהאלמנטים הקצביים המשולבים זה בזה. יחד עם זאת, יש בשירה שלו היבט מתלונן שמרחיב את ההשפעה אפילו של השורות האטומות ביותר שלו.

תוך זמן קצר הפכה סטילי דן לאחת הלהקות האמריקאיות הטובות, ולבטח אחת המקוריות. הבעיה היחידה שלה היא היעדר זהות חזותית לזו המוסיקלית שלה. כאישיות פופ, חבריה כמעט אנונימיים. אבל עם מוסיקה נגישה ומתוחכמת כמו זו של סטילי דן, לאף אחד לא צריך להיות אכפת מזה".

התקליט נחל הצלחה אדירה, הן בביקורות והן במכירות. אך פייגן ובקר כבר הביטו הלאה. כשהגיעו לסיבוב הופעות באנגליה, דאגו השניים ללון בבית מלון שונה מזה של שאר הלהקה.

המחסור בהופעות סדירות גרם לבאקסטר להתחיל לנגן גם עבור להקת האחים דובי.

ב-4 ביולי 1974 הופיעה סטילי דן בסנטה מוניקה. רק השניים האלו ידעו כי זו תהיה הופעתה האחרונה של הלהקה בהרכב זה ובכלל. אחרי המופע בילו חברי הלהקה בביתו של בקר, כשחלק מהם נוטלים סם הזייה. למחרת הם התעוררו שם וגילו את בקר שבישר להם, כמתנת נחיתה קשה לאחר טריפ, שאין יותר להקה. השלושה (הודר, דיאס ובאקסטר) יצאו פגועים מאד, בהרגשה שהם קרעו את הישבן שלהם למען הלהקה הזו ועכשיו אותו ישבן נבעט ללא רחמים.

בקר לרולינג סטון: "אם לצאת לסיבוב הופעות לא היה מסיח את הדעת מתהליך יצירה - היינו ודאי יוצאים יותר לסיבובי הופעות. זה היה לא הוגן מצידנו להשקיע שמונה חודשים בכתיבה ובהקלטה כשהאחרים בלהקה רק רצו להופיע. לא הרווחנו הרבה כסף בהופעות והם רצו לצאת לדרכים הרבה. לא עשינו זאת וכך זה נגמר איתם. אני לא מעוניין לפגוש את הקהל שלנו. הקשר אינטימי יותר כשהם בביתם, מקשיבים לתקליטים שעשינו".

רק שנים לאחר מכן אמרו השאר בראיונות עמם כי הם מבינים היטב את הצעד הזה של בקר ופייגן, שהפכו את השם 'סטילי דן' לשלהם לחלוטין והחליטו לא להופיע יותר. מטרתם הייתה להפוך את האולפן לבית הקבע שלהם. בראשם הם רצו ליצור את הצליל המושלם ובשביל זה הבינו שיצטרכו להשקיע באולפנים הטובים ביותר ובנגני סשנים יקרים מאד אך גם מוערכים בהתאם.

ב- 9 במרץ בשנת 1975, יצא האלבום הרביעי ששמו KATY LIED. עטיפת האלבום מציגה תמונה של קטידיד, חרק "מזמר" מסקציית הצרצרים והחגבים. הצילום נעשה על ידי חברתו אז של פייגן, דורותי ווייט. זה ככל הנראה משחק מילים על שם האלבום; כי ה"שירה" של הקטידיד נשמעת כאילו נאמר KATIE DID KATIE DIDN'T, כשהמילים בשיר DOCTOR WU כוללות את "קייטי משקרת, אתה יכול לראות את זה בעיניים שלה".

כמו עם התקליט הקודם, PRETZEL LOGIC, זה היה האלבום השני של סטילי דן עם שירי פופ קצרים. כל שיר פרט ל-YOUR GOLD TEETH II היה באורך של פחות מארבע דקות, מה שהיה יוצא דופן ביותר עבור בקר ופייגן.

Black Friday / Bad Sneakers / Rose Darling / Daddy Don't Live In That New York City No More / Doctor Wu / Everyone's Gone To The Movies / Your Gold Teeth / Chain Lightning / Any World (That I'm Welcome To) / Throw Back The Little Ones

לצד בקר ופייגן הגיעו לאולפן נגני סשנים מהשורה הראשונה. זוהי הופעתו הראשונה של הזמר מייקל מקדונלד באלבום של סטילי דן. ג'ף פורקארו תופף בכל השירים מלבד ANY WORLD, שבו הופיע מתופף הסשנים הוותיק, האל בליין. וולטר בקר ודונלד פייגן לא היו מרוצים מאיכות הצליל של האלבום עקב תקלה שהייתה במערכת הפחתת הרעשים האולפנית החדשה של חברת DBX.

פורקארו על התיפוף באלבום: "כל מה שעבר לי בראש זה ג'ים קלטנר וג'ים גורדון. כל הדברים שלי נוצרו פה כשהעתקתי אותם. למשל, בשיר CHAIN LIGHTNING, כל מה שחשבתי עליו היה השיר PRETZEL LOGIC שג'ים גורדון תופף בו. בשיר DOCTOR WU חשבתי על ג'ון גיורין, במיוחד המילויים האלה שיוצאים בין תוף הבס לבין הטאם-טאמים. הוא היה עושה את זה בסגנון בי בופ. גיורין היה בתקליט COURT AND SPARK של ג'וני מיטשל, שהיה באותו סגנון של סטילי. בשיר BLACK FRIDAY שוב חשבתי על ג'ים גורדון. ניסיתי לתופף את זה, ופשוט נתקפתי התקף זעם גדול. 'אני הבחור הלא נכון! אתם צריכים להשיג את ג'ים גורדון!’ אמרתי לגארי כץ המפיק. לאחר שהסתובבתי שלוש פעמים סביב הבניין וקיללתי את עצמי, חזרתי פנימה והצלחתי לתופף בשיר. מצילת הרייד שהשתמשתי בה בתקליט היא K ZILDJIAN ישנה שאבא שלי נתן לי. למרבה הצער, כל צליל המצילות נדפק כי ה-DBX לא עבד. זה היה ממש קורע לב עבור החבר'ה".

פייגן ובקר תמיד דאגו להדגיש את תהליך כתיבת השירים שלהם כמאזן של 50-50, אבל פייגן הודה שהיו מקרים חריגים מדי פעם. "מוסיקלית, אנחנו חושבים אותו הדבר, אבל חוץ מזה יש לו את החיים שלו ואני יש לי את שלי. בדרך כלל אפתח את נבט השיר ואעביר אותו אליו. שמנו את השמות של שנינו על כל השירים, אבל כתבתי גם מעטים בעצמי. תשעים וחמישה אחוז מהשירים שלנו הם שיתופי פעולה. הוא גם עורך טוב. הוא מציע שיפורים ברעיון המקורי שלי, ואז אנו עובדים על המילים ביחד. למעשה, אנחנו אף פעם לא דנים זה בחייו של זה בפרט מסוים. שנינו יודעים את הכיוון שאליו אנחנו הולכים, וזה לא משנה שאנחנו יודעים את הנסיבות האמיתיות מאחוריו. אנחנו פשוט דנים בזה בתור מה שאנחנו רוצים לעשות עם נרטיב. אנחנו חברים אבל אנחנו לא החברים הכי קרובים בעולם. אנו מכירים זה את זה הרבה זמן ואנחנו מבינים את הרגלי העבודה ואת הצרכים והמגבלות של זה. אבל אנחנו לא מבלים יחד כל כך הרבה".

עיתון רולינג סטון פרסם אז בביקורתו על התקליט KATY LIED: "להקת סטילי דן נשמעת כמיליון דולרים ונוצצת יותר מכל מה שמסביבה בתחום הזה. שירתו של דונלד פייגן, שנשמעת לאזניי כהכלאה בין מייק לאב לבוב דילן, היא מיוחדת ביותר. מילות השירים, הלא ברורות לחלוטין, מושכות כתמיד. מבחינת נגינה, יש טעם רב בביצועי הצמד פייגן ובקר ביחד עם נגני האולפן שגייסו אליהם. בניגוד לרבים אחרים, הם יודעים היטב מתי לשתוק ולא לצאת לסולו ארוך ומשעמם מדי. אז תגידו לי - מדוע, עם כל זאת, אני לא מוצא את החשק להקשיב שוב לתקליט הזה של סטילי דן? נראה לי כי אני לא מוצא בתקליט הזה שום תשוקה אמיתית. שירתו של פייגן אמנם מיוחדת אך הגייתו את המילים ברורה מדי ונשמע כי הוא עסוק יותר להביא סגנון מאשר הבעה. אני גם מתעייף מהמצב בו אני נאלץ כל הזמן לנחש על מה הם שרים בתקליט עם המילים שלהם. עם זאת, זה עדיף בהרבה מכל מוסיקה של בארי ווייט".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת על תקליט זה בזמנו: "אני מעריץ את סטילי דן -- או ליתר דיוק, אני מעריץ את וולטר בקר ואת דונלד פייגן ככותבים וכנגנים -- אבל אני מאוכזב מהאלבום הזה. טיול של סטילי דן כולל בדרך כלל מנגינה אחת יוצאת דופן. הפעם הם מתקרבים אבל אף פעם לא ממש מצליחים. למרות שחלק מהכתיבה כאן מתוחה ומשובחת, סטילי דן תלויה לעתים קרובות מדי בלחני מילוי חורים שמנוגנים על ידי מספר גיטריסטים, כולל בקר ויו מקרייקן המעט ידוע אך בעל הישגים רבים. המילויים מנסים לחזק את הביצועים, אבל שום דבר לא יכול להחליף את היעדרה של מנגינה אמיתית או לשפר את הלחן הבינוני.

ייתכנו נסיבות מקלות. הלהקה נמצאת בתנופה זמנית, המוסיקאים התומכים הקבועים עזבו. כאן הגיבוי ניתן על ידי אנשי אולפן, ולמרות שהמאמצים שלהם מקצועיים, חסרה הרוח שרק משחק הגומלין של להקה חיה ועובדת יכול לעורר. ובכל זאת, סטילי דן נמצאת בחצי הספק במקום טוב יותר מרוב הלהקות האחרות שנמצאות בעוצמה מלאה. אולי בפעם הבאה הם יעלו כמה מהמנגינות המוזרות שהם ממש מסוגלים להן. אני חי בתקווה".

דונלד פייגן לעיתון NME: "אם תחשבו על הלהקה הזו יותר במובן של קונספט ופחות במובן של להקה, אין סיכוי שהדבר הזה יתפרק. בדרך כלל אני וחברי לעניין, וולטר בקר, בוחרים מוסיקאים לפי התאמתם לשיר זה או אחר. שנינו גדלנו בהקשבה רבה למוסיקה הג'אז, שם תמיד המוסיקאים הגיעו לסשן הקלטה כזה או אחר לפי התאמתם בו. זה הופך את הדבר למעניין הרבה יותר".

וולטר בקר: "אנחנו לא יכולים להגיד לכם מה בדיוק יש בקונספט הזה שלנו. כל שאנו יכולים הוא לפזר רמזים. הכל נמצא בתקליט שלנו. גם אם נענה לכם על שאלת מהות הקונספט, הרי ברור שנשקר לכם. אנחנו נוביל אתכם בכוונה הרחק ממציאת התשובה".

פייגן על התקליט: "כל שיר נראה מתוך נקודת מבט שונה. לחלקם, אני מתאר לעצמי, יש נימה אידיאליסטית כלפיהם, בעוד אחרים הם על מישהו שברור שהוא מתאבד. ברור שהמספר בעלילה, אם תרצו, נמצא בשלבים עמוקים של דיכאון חמור. וכמובן, כנראה שהייתי כך כשעשיתי אותם. האישיות של כולם היא רק סימפטום שלי. אני תמיד רואה את שני הצדדים של דברים בו זמנית, ולכן אף פעם אין לי דעה נחרצת".

ב-31 במאי בשנת 1976, יצא התקליט החמישי של סטילי דן, THE ROYAL SCAM.

Kid Charlemagne / The Caves Of Altamira / Don't Take Me Alive / Sign In Stranger / The Fez / Green Earrings / Haitian Divorce / Everything You Did / The Royal Scam

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "עם כל אלבום עוקב, ההצלחה הפופולרית והמשיכה הפופולרית של סטילי דן נעשות מעורפלות יותר על ידי טענות מעריצים שונות על חוסר צורה ומורכבות. סטילי דן מנסה באותה מידה כמו כל להקת קאנטרי / דיסקו / מטאל אקראית לתפוס את תשומת ליבנו ולמכור תקליטים. עם זאת, יש לציין מיד שהאחרון שלהם הוא תיעוד לא טיפוסי ואין בו חומר ברור מאליו לרדיו או מסתוריות לירית מפתה. הוא מכיל גם מהמוסיקה המושלמת והמהנה ביותר שלהם.

הליבה של צליל הסטילי דן היא יחסי הגומלין של גיטרה חדה (לרוב זו של דני דיאס) והמקלדות השונות של פייגן, שתמיד מושכות את שאר ההרכב. בתקליט הזה, הניגוד הזה ברור ויעיל יותר מאשר בכל תקליט קודם...

...אמנם זה הוא בהחלט לא אלבום קונספט, אבל כל שיר, אולי חוץ מ- THE FEZ, נוגע לבריחה של מישהו מפשע או חטא שבוצע לאחרונה. בקר ופייגן באמת כתבו כאן את האלבום האולטימטיבי על מה שמחוץ לחוק, דבר שחומק מלהקות דרומיות רבות בגלל שהקונספט שלהן לגבי מה שמחוץ לחוק הוא כה מוגבל. במקום סתם, נגיד, שוד בנקים - גיבוריהם השונים של בקר ופייגן הם גם גנבי תכשיטים, גרושים בזבזניים ומאהבים קנאים רצחניים.

האלבום הבא שלהם, אם אפשר לשער על החבורה הסוטה והחביבה הזו, צריך להיות אלבום פופ אדיר. בינתיים כדאי מאוד לחיות עם ההונאה המלכותית הזו, להרהר בה ואפילו לרקוד לצליליה".

שיר הנושא עורר רעש בזמנו כי היה משל פוליטי על מהגרים פוארטו ריקנים בניו יורק. בקר ופייגן החליטו, לפיכך, ששיריהם הבאים לא יכילו ביקורות מהסוג הזה.

גלן פריי, מלהקת איגלס: "להקת סטילי דן השפיעה עלינו לא מעט. הם הרי ציינו אותנו בשירם EVERYTHING YOU DID אז החלטנו לשלוח להם בחזרה מסר משלנו ובחרנו להשתמש, בשיר HOTEL CALIFORNIA, במשפט THEY STAB IT WITH THEIR STEELY KNIVES".

ב-23 בספטמבר בשנת 1977, יצא התקליט AJA (שהגיית שמו נשמע כשם היבשת ASIA). הסאונד הנקי של סטילי דן נמצא פה במלוא התעופה, עד כדי כך שמדובר בתקליט שעמו נוהגים אודיופילים רבים לבדוק מערכות סטריאו.

Black Cow / Aja / Deacon Blues / Peg / Home At Last / I Got The News / Josie

ההקלטות לאלבום החלו בחלק השני של שנת 1976, בלוס אנג'לס. השירים החביאו בתוכם מורכבות מוסיקלית שדרשה את הנגנים הנכונים בהחלט לבצעה. בעוד שהשירים המוקדמים של הלהקה נשענו רבות על גיטרות, בתקליט הזה נטה הצליל לכיוון הקלידים עם תוספות סקסופון היישר מפיו של איש הג'אז החשוב, וויין שורטר.

ולמרות המורכבות נשמעים השירים קליטים ומהנים. הדבר גרם לתקליט זה להיות המצליח ביותר בקטלוג הלהקה עד אז והפך לאחד מאלבומי הפלטינה הראשונים בארה"ב. שירים כמו 'פג', 'דיקון בלוז' ו'ג'וזי' חלחלו היטב גם ללב עולם הג'אז.

אז נכון, חובבי רוק רבים יגידו כי חסרה נשמה במוסיקה הזו. ויש שיוסיפו כי המוסיקה מחושבת מדי מלהיות קשורה בעולם הרוק החופשי, אבל זה לא רלוונטי ללהקה שאין לה כלל שורשים מהסיקסטיז. זו להקה שנטועה כולה בשנות השבעים וכך היא נשמעת. אם שירים כמו DO IT AGAIN קירבו את סטילי דן לקהל, בתקליט AJA יש ריחוק מהקהל, כמו הרחקת אנשים מחדר ניתוח, בעת ביצוע פעולות בו. אבל התוצאה לא פחות ממפעימה. זה הפסקול המושלם למוסיקה האמריקאית של שנת 1977, כשהאולפנים שאפו לצליל המושלם ושבילי הקוקאין התארכו על קונסולת ההקלטה. היידד לפייגן ובקר על תקליט כה נועז, חשוב ומרתק זה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "זה הוא האלבום השלישי של סטילי דן מאז שכותבי השירים, וולטר בקר ודונלד פייגן, השליכו מעליהם את פורמט הלהקה הקבועה, בסוף 1974. מאז הם סירבו להעז ליצור מעבר לנוחות הבלעדית של לוס אנג'לס, עם אולפנים משוכללים ונגני סשנים. כתוצאה מכך, המסגרת הרעיונית של המוסיקה שלהם עברה מרוק'נ'רול לעבר מוטציה חלקה, נקייה ומחושבת ביותר של ניבים שונים של רוק, פופ וג'אז. המילים של השירים נשארות קהות וציניות-נעימות כתמיד.

יצירה זו תמשיך לתדלק את הטענה של טהורי הרוק כי המוסיקה של סטילי דן היא חסרת נשמה, ובאופייה המחושב נוגדת את מה שרוק צריך להיות. אבל זה במובנים רבים לא רלוונטי בהערכה סופית של הלהקה הזו, שהיא היחידה בסביבה ללא התקדמות רעיונית שנשאבה משנות השישים.

שיר הנושא הוא השיר היחיד בתקליט שמציג צמיחה אמיתית ביכולות כתיבת השירים של בקר ופייגן ויוצא מיצירתם הקודמת. זהו השיר הארוך ביותר שהם הקליטו, אך הוא שומר על תשומת ליבנו עם פריחות אינסטרומנטליות. ייתכן שזוהי בדיוק האיכות שהופכת את וולטר בקר ודונלד פייגן לאנטי גיבורי המוסיקה המושלמים לשנות השבעים".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז על התקליט: "יש לי רגשות מעורבים לגבי הטיול האחרון הזה מסטילי דן. אני מעריץ את כשרונות הנגינה והכתיבה של פייגן ובקר, שני החברים שנותרו בלהקה שהיתה פעם שישה אנשים, אבל אני לא שומע כאן שום דבר שעומד.

שבע היצירות בתקליט אינן כל כך שירי פופ, כי אם קטעי מצב רוח שלוקחים כיוון ג'אזי פחות או יותר. בשיר הנושא במיוחד, המילים אינן ניתנות לתיאור, אם כי הן משמשות תירוץ נחמד לכמה יצירות אינסטרומנטליות מפוארות של נגני הג'אז מהשורה הראשונה שתומכים בבקר ובפייגן. הפרויקט מוצלח מבחינה מוסיקלית, אם כי אני עדיין מתגעגע לשירים של סטילי דן".

שני מוסיקאים שלא הקליטו עם סטילי דן עד לאותה נקודה באו לעזור - המתופף סטיב גאד והסקסופוניסט וויין שורטר.

סטיב גאד היה מתופף מבוקש מאוד על ידי אמנים בצד המתוחכם של המוסיקה הפופולרית. יכולתו לנגן תפקידי תופים המשפרים את השיר הייתה מבוקשת מאוד לאחר התיפוף האגדי שלו בשיר "50 דרכים לעזוב את המאהבת שלך", שהפליא לכתוב ולשיר פול סיימון. מעט תפקידי תופים בתולדות המוסיקה העלו שיר לרמה אחרת לגמרי כמו זו שגאד יישם בשיר ההוא.

ביל ברופורד, שהוא עוד מתופף אגדי (מלהקות יס, קינג קרימזון וג'נסיס), אמר על גאד: "התיפוף של סטיב גאד בשיר של פול סיימון הוא הדוגמה הברורה למתופף שמוכר שיר לקהל לפני שהזמר בכלל מתחיל לשיר". מאוחר יותר בשנות השבעים שימש הסגנון הייחודי שלו כלי חכם גם בשירים כמו CHUCK E'S IN LOVE של ריקי לי ג'ונס.

פייגן ובקר כבר ניסו מתופפים אחרים לשיר, אך ללא הצלחה. גאד נכנס לתמונה. "הייתי בלוס אנג'לס ועבדתי על משהו אחר, כשהם התקשרו אליי. הם ביקשו למלא בתופים בין הצלילים שכבר היו להם. אז כבר הסתובבו השמועות על הצמד הזה שלא מרוצה משום דבר, אבל הצלחנו להפליג יחדיו".

טכנאי ההקלטה היה ביל שני, שסיפר: "כמובן שהכרתי אותו מהשיר של פול סיימון. הוא אולי לא היה האדם הראשון שניגן כך, אבל הוא עשה עבודה נהדרת בשיר הזה. אז סטיב נכנס לאולפן, ולא כולם התרשמו ממנו כל כך. כאשר הנגנים עזבו בסוף היום, ביל חלף על פני פייגן ובקר במסדרון ושמע אותם משוחחים ביניהם ומביעים את אי שביעות רצונם מגאד. שני נדהם וביקש לדעת מדוע. "ובכן, לא, הוא ניגן בסדר גמור", הגיעה התשובה, "אבל אנחנו מעדיפים תיפוף כמו של ג'ף פורקארו או ג'ים קלטנר. משהו קצת נינוח יותר". שני ביקש מהם להקשיב להקלטה עם גאד ולחשוב שוב.

וויין שורטר אינו ידוע בתור מוסיקאי סשנים שמקליט עם אמנים בז'אנר הפופ והרוק. מחוץ למערכת היחסים המוסיקלית הייחודית שהוא פיתח את ג'וני מיטשל, החל מאלבום הג'אז שלה "מינגוס", הוא נשאר בעיקר במדיום הג'אז. בשנות השבעים התמקדה עבודתו עם להקתו, WEATHER REPORT. עם זאת, סטילי דן רצו את הצליל וההבעה של שורטר בשיר שלהם.

וולטר בקר על שורטר: “מבחינה קונספטואלית, המוסיקה שלו הייתה הרבה יותר מעניינת מזו של נגנים אחרים שלמדו בי בופ. עבודתו עם WEATHER REPORT הראתה שהוא כמובן מכיר את הרעיון של מעבר מסגנון לסגנון בתוך יצירה. זה לא תמיד היה המקרה עם מוסיקאי ג'אז - רבים מהם לא העניקו מעצמם יותר מכיוון שהם לא הכירו את עניין הפופ".

בניגוד למוסיקאים אחרים שהתארחו בתקליטים של סטילי דן, גאד ושורטר הצליחו להשלים את עבודתם עם מעט מאוד נסיונות. גאד ניגן את התפקיד שלו באופן חי עם הלהקה באולפן ולא נדרש ליותר מזה. שורטר הקליט שני טייקים שנערכו לאחר מכן לאחד.

לשניהם יש סולו בחלק האינסטרומנטלי האמצעי של השיר AJA. סולואים אלו חופפים ונשמעים כאילו נעשו יחדיו עם כל הנגנים בחדר אחד. אבל לא! סטיב גאד לא שמע את הסולו של שורטר כי הוא עדיין לא הוקלט.

מוסיקאי אורח נוסף בהקלטה זו היה הפרקשניסט ויקטור פלדמן, איש הסשנים הוותיק בלוס אנג'לס, שניגן עם מיילס דייוויס בראשית שנות ה-60 וכתב את הקטע SEVEN STEPS TO HEAVEN (המוכר לכל חובב מיילס אמיתי). AJA היה השיר האחרון בו ניגן חבר הלהקה המקורי, דני דיאס, לפני שעזב להיות נגן הקלטות לאחרים. בסופו של דבר, הוא עזב את עסקי המוסיקה המקצועיים לטובת עיסוק בתכנות מחשבים.

ב-30 בנובמבר בשנת 1978, יצא אלבום האוסף GREATEST HITS של להקת סטילי דן.

ובכן, קודם כל זה קצת מוזר בעיניי לראות אלבום של להקה כה מתוחכמת זו שמקבל את השם הכי שבלוני שיש בתחום אוספי שירים. אבל מה שמקבלים באלבום כפול זה הוא מנה הגונה של השופרא דשופרא.

חברת התקליטים, שידעה להגביר מכירות היטב, דאגה להוסיף למארז שיר שלא יצא קודם לכן. זה הוא HERE AT THE WESTERN WORLD, שהוקלט לאלבום THE ROYAL SCAM, אך בסוף הוחלט לשים אותו בצד.

ב-21 בנובמבר בשנת 1980 יצא האלבום GAUCHO. היה זה האלבום האחרון לפני שהשניים הקפיאו את פעילותם המשותפת למשך כמה שנים.

Babylon Sisters / Hey Nineteen / Glamour Profession / Gaucho / Time Out Of Mind / My Rival / Third World Man

לא משנה מה היא או מה הייתה מוסיקת ​​רוק, זה בטח לא מה שהיה פעם. סטילי דן היא דוגמה טובה לזה. בעיני רבים בנתה הלהקה (או הצמד) חומה עם פסקול אירוני לפעולה שנועדה לבלבל את הקהל.

מגוון נסיבות, רובן מצערות, גרמו לאלבום הזה להיות הכי ארוך מבחינת זמן הכנה, הכי יקר ובוודאי הכי קשה להשלים. בראש ובראשונה, וולטר בקר ודונלד פייגן היו תחת לחץ עצום להתעלות על ההצלחה של AJA. מספר גורמים הכבידו עליהם להגשמת המטרה. שניהם עברו משברים אישיים; היו טרדות משפטיות מתמשכות עם חברת התקליטים הקודמת שלהם; והכי מטריד מכולם, היה אובדן מוחלט של אחד השירים הטובים ביותר לתקליט החדש. בסוף, לאחר שעבדו באופן קבוע, במשך חמישה ימים בשבוע, במשך קצת פחות משנתיים, גאוצ'ו הושלם - אבל המחיר שהשניים שילמו היה סוף השותפות שלהם.

פייגן: "היינו משקיעים הרבה עבודה רק כדי לגלות שבסופו של דבר משהו לא עומד להצליח, בעוד שבעבר יכולנו לגלות זאת ישר על ההתחלה". שנים מאוחר יותר, הזיכרונות הנוראים של פייגן מהתקליט עדיין נשארו. "הכתיבה הייתה קשה, ההקלטה הייתה קשה, זה היה כמו לעקור שיניים", הוא אמר ב-1993. "האלבום הזה הוא כמעט מסמך של ייאוש. נגמר לנו הקיטור בכל הנוגע לאנרגיה הצעירה שלנו ולא התבגרנו מספיק להתמודד עם זה. עשינו יותר שימוש בהעלאת כלי נגינה ושירות מאשר בעבר. כמה מהניסויים שלנו עם מנגינות הפכו ליותר מאשר ניסויים - חשבנו שהם הפכו ליותר מניסויים - חשבנו שיש לנו תקליט מוכן כבר הרבה זמן. לא הבנו שלא. אז היינו צריכים להתחיל מאפס".

בקר ופייגן תמיד חיפשו נגנים חדשים ומרגשים לשלב בצליל של סטילי דן. כתוצאה מכך הם היו לעתים קרובות בודקים המלצות על הגיטריסט הזה או את המתופף ההוא. אבל הם היו צריכים יותר מסתם מחמאות של חברים לפני שהם יכלו לשקול להשתמש במוסיקאי באחד מהשירים שלהם. "אנשים יגידו שהוא נגן נהדר", אמר בקר, "אבל בדרך כלל הם לא תיאוריים מספיק על מה שהוא עושה, לא מספיק כדי לתת לנו מושג לגביו - מה מתאים או איך להשתמש בו". השניים התכוונו לחלוטין לחזור עם האלבום הזה לשירים קצרים יותר, כמו בתקליטי העבר. אבל הדברים לא יצאו כמתוכנן.

רוב נגני האולפן הרגילים הכירו את השיטות של השניים לעבודה וידעו להתמודד עם הלחץ. אבל במהלך הסשנים של גאוצ'ו, סטילי דן השתמש במיומנויות של הגיטריסט (והזמר והמלחין הראשי) של דייר סטרייטס, מארק נופפלר. השניים התרשמו ממנו מאד כששמעו את תקליט הבכורה של להקתו. הוא נתבקש לנגן סולו בשיר TIME OUT OF MIND. אבל הוא לא קרא תווים ונאלץ לבקש מבקר ופייגן קלטת של השיר שיוכל לקחת חזרה למלון שלו ולעבוד עליו. זה היה הסשן האולפני הראשון שלו מחוץ להקלטה עם הלהקה שלו, והנה הוא בניו יורק עם אחת ההפקות התובעניות ביותר בסביבה.

בקר נתן לנופפלר עותק של השיר, אך לא הבהיר אילו קטעים בשיר הם רצו שהוא ינגן - והוא לא הכיר את כל האקורדים. "כשהוא נכנס ראינו שהוא מודאג", אמר בקר. בסוף, כשנופפלר נשאל על הסשן, הוא לא היה מסוגל להסוות את אכזבתו. זו הייתה, הוא אמר, חוויה מוזרה – "כמו לקפוץ לתוך בריכת שחייה עם משקולות עופרת קשורות למגפיים שלך". הוא לא היה רגיל להתנהגות הניו-יורקית האולפנית בה דנו במאמציו - באופן מחמיא או לא - ממש מולו. טכנאי ההקלטה ניגש אליו בסוף הסשן ואמר, "בנאדם, עשית את זה נהדר. ראיתי מוסיקאים זוחלים מכאן אחרי הסשנים שלהם". בסופו של דבר, בקושי שומעים את נגינתו בתקליט.

חג המולד של 1979 היה זמן עגום מאוד עבור בקר ופייגן, אבל מסיבות שונות. הם עבדו על שיר בשם THE SECOND ARRANGEMENT, שהיה הראשון לאלבום. זה היה חלום להקליט אותו, כך הם חשבו אז. ערב אחד, פייגן ביקש להביא טכנאי הקלטה לאולפן שיכין לו את השיר להאזנה כשיחזרו בפעם הבאה לאולפן.

למרבה הצער, בתהליך של ביצוע משימה זו, הטכנאי מחק בטעות לחלוטין את כל 24 הערוצים ביתר ממחצית השיר. הטכנאי נמצא באולפן כשהוא שטוף דמעות. שבועות רבים ואלפי דולרים נמחקו בלחיצת כפתור רשלנית. פייגן שמע את זה, לא הוציא מילה ופשוט הסתובב ויצא מהאולפן. הוא היה בהלם. למרות שבקר ופייגן ניסו להקליט מחדש את השיר, הם לא הצליחו לשחזר את הספונטניות של המקור. הם היו מדוכאים מדי על האובדן ונאלצו לגנוז את השיר.

שנים רבות לאחר מכן צצה לפתע הקלטה עם השיר האבוד. טכנאי הקלטה באולפן, רוג'ר ניקולס, ערך מערוצי ההקלטה מיקס זמני, לפני שאלו נמחקו בטעות באולפן, שמר בקסטה בביתו ושכח ממנה מאז למשך שנים. לאחר שמת, בנותיו מצאו את הקסטה בין חפציו, פירסמו ברשת שיש להן את זה ונדהמו מכמות התגובות של המעריצים, שכתבו להן שהן מצאו את הגביע הקדוש של סטילי דן.

במהלך ההקלטה של גאוצ'ו, האווירה באולפן לא הייתה נוחה. וולטר בקר נאבק בבעיית הסמים שלו וגם פייגן היה מדוכא ועצבני בגלל האיטיות בסשנים. הבעיות של בקר הובילו לאי דייקנות ולפעמים הוא אפילו לא הגיע להקלטות בכלל. פייגן לא היה מוכן לסבול את הרשלנות של בן זוגו. מאוחר יותר פייגן ניסח זאת בעדינות ככל שיכל מבלי להעליב את בקר. "מוסיקה לא הייתה האהבה הראשונה שלו בשלב הזה, אני חושב. הוא היה די זינק לעבר הרס". לא רק שהוא מצא את בקר קשה לעבוד איתו, הוא לא ידע איך להתחיל לטפל במצב והחליט שעדיף לו לא להתערב בכלל. בתקווה שבקר ימצא בסופו של דבר דרך לפתור את הבעיות שלו.

בינואר 1980, וולטר בקר היה הרוס כאשר קארן סטנלי, חברתו מזה שנים רבות, מתה מסמים בדירתם המשותפת. היא הייתה בת 31. שנה לאחר מכן, אמה, עורכת דין מבוורלי הילס, הכתה את בקר עם תביעה בסך 17 מיליון דולר בטענה שהוא גרם למותה בכך שהציג בפניה הרואין, קוקאין, ועודד אותה לחיות איתו כך. חבריו הקרובים של בקר התמודדו עם מידע שלא התפרסם בעבר - שהוא שילם למספר רב של בתי חולים יקרים מאוד לסייע לה לנצח את התלות שלה, ונכנס להתבודדות לאחר מותה. צערו של בקר הפך לכעס והוא הגיש תביעה נגדית באגרסיביות. המקרה הסתיים מחוץ לבית המשפט לטובת בקר, אבל הצרות שלו המשיכו גם לזמן מה אחר כך.

פייגן: "אפשר גם לייחס את זה לעובדה שעברנו תקופה די יבשה מבחינה יצירתית. כתבנו שירים, אבל לקח לנו זמן להשיג מספיק שירים שעמדו בסטנדרטים שלנו. נכנסנו לאולפן לפני שהיה לנו מבחר שירים שעמדו בסטנדרטים שלנו ועוד כמה רעיונות מוטעים". כשהוא נשאל בעניין השינוי הסגנוני באלבום זה לפסנתר חשמלי וסינטיסייזרים מהצליל הפסנתר האקוסטי של AJA, פייגן טען שזה פשוט מקרי. "חלק מזה היה רק עניין של פרקטיות. באולפנים שעבדנו בהם לא היו פסנתרים אקוסטיים עם צליל טוב במיוחד. בשלב מסוים שכרנו םסנתר כנף סטיינווי וקיבלנו לימון". כשהגיע שלב המיקסים לתקליט, בקר עבר תאונת דרכים ואולץ לשבת בכסא גלגלים. הכאב האדיר שחווה לא איפשר לו לשהות זמן רב באולפן למשימה. התהליך התעכב.

כשהתקליט יצא בסוף, הוא נמכר בדולר יותר ממחיר תקליט פופ רגיל והדבר הכעיס רבים. גם בקר ופייגן רתחו מהחלטה זו של חברת התקליטים. פייגן: " התחננו בפני חברת MCA לא למכור את האלבום ב-9.98 דולר, אבל עמדתם הייתה, 'אנחנו מתמחרים את התקליט, אין לכם מה לומר על זה או שנגנוז את זה. אני ממש מתחרט, כי חטפנו הרבה רוע על זה. אני יודע שהקהל שלנו האשים אותנו בכך שאנחנו קמצנים כשלמעשה, עשינו כמיטב יכולתנו כדי למנוע זאת". בקר: " אני חושב שהם המאפיה. אני באמת לא אוהב אותם. ביקשנו מהם להוריד את המחיר אבל לא הייתה לנו חשיבות". חברת התקליטים הסבירה, להגנתה, שעלות הכנת התקליט הזה הייתה הרבה מעל התעריף המקורי.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה בזמנו: "הדבר שאתה מתחיל לשים לב אליו, בהאזנה לשירים של סטילי דן, הוא שאף אחד לא עונה לאף אחד. למרות כל הדיבורים - והאלבום האחרון שלהם, גאוצ'ו, פטפטני וכפייתי כמו שעת ארוחת הערב של הנידונים למוות - אין שיחה. מי שכל הזמן שואל, 'מי זה הגאוצ'ו הזה, אמיגו', יכול באותה מידה לדבר אל הקיר.

תמיד הייתה בעיה עם סטילי דן להבין מי אירוני לגבי מי: הציניות של וולטר בקר ודונלד פייגן מתפוצצת ללא הבחנה. בעבר, הסקסופון היה נותן לך רמז., אבל כלי הנשיפה של גאוצ'ו רק מלקקים את המנגינה. בכל פעם שמשהו מספק ולכאורה ספונטני אכן חומק החוצה - אתה מחכה כמעט לנצח עד שזה יחזור על עצמו. לאחר שנים של תרדמה באולפן, המטמורפוזה שהחלה ב- THE ROYAL SCAM הושלמה. סטילי דן שיכללו את האסתטיקה של ההקנטה. הצליל שלהם חלקלק כמו האירוניה שלהם. האם אלה חצוצרות המלאכים לקראת סוף ניגון? האם הגאוצ'ו המרוכך הזה יכול להיות המשיח החדש? על גאוצ'ו, גם המנגינות הן שאלות - ארוכות-רוח, חטטניות, לא פתורות.

יש אנשים שיגידו לך שזה לא מספיק. שסטילי דן נקלעה לכשל החיקוי הנורא, ועשתה תקליט שומם כמו הפרנואידים השקועים בעצמם. אבל אני לא חושב כך. למרות כל ההשתלחות הלגלגנית שלהם על השטחיים, הם מתענגים על החושניות בשמות ובמשטחים. ומכיוון שהדיוק הוא חוד החנית של הסאטירה הזו, זה גם הופך את השירים שלהם למצחיקים יותר ממה שהדמויות שלהם מבינות".

פסנתרן הג'אז, קית' ג'ארט, תבע את פייגן ובקר על הפרת זכויות יוצרים. שיר הנושא של האלבום דמה מדי לשיר LONG AS YOU KNOW YOU'RE LIVING YOURS מאלבומו של ג'ארט, BELONGING, שיצא ב-1974. זה החל בראיון למגזין MUSICIAN, כשבקר ופייגן נשאלו על הדמיון בין שני קטעי המוסיקה, בקר השיב שהוא אוהב את ג'ארט, בעוד פייגן אמר שהם הושפעו ממנו. לאחר פרסום הערותיהם, ג'ארט תבע, והשניים חויבו על פי חוק להוסיף את שמו לקרדיטים ולספק לו תמלוגים.

סטילי דן הוקפאה ואחרי שיצר סדרת תקליטים מרשימה תחת השם הזה, החל דונלד פייגן את קריירת הסולו שלו עם תקליט בכורה מרשים בשם THE NIGHTFLY, שיצא ב-1 באוקטובר 1982.

I.G.Y. (International Geophysical Year) / Green Flower Street / Ruby Baby / Maxine / New Frontier / The Nightfly / The Goodbye Look / Walk Between Raindrops

למרות שתקליט זה לא התרחק מהסאונד של תקליטי סטילי דן האחרונים שיצאו לפניו, הציג פה פייגן סדרת שירים כה חזקה שגרמה לכל להבין כמה הוא חזק מוסיקלית גם ללא וולטר בקר לצדו. כשניגש להכנת תקליט הסולו הזה, הוא ביקש ליצור אלבום שיחבר בין עברו כילד וההווה שלו, כשמטרתו הייתה להביא את האופטימיות האמריקנית של טרום רצח הנשיא קנדי, בשנת 1963.

בניגוד לרוב עבודותיו הקודמות של דונלד פייגן, הפעם השירים כולם אוטוביוגרפיים. פייגן: "הגעתי לגיל מסוים שבו יכולתי להרגיש איזשהו דיסוננס פנימי המחייב אותי לבדוק מאיפה אני בא, מי אני ודברים מהסוג הזה. חוויתי אז משבר זהות".

פייגן הופיע בעטיפת האלבום בתור "לסטר זבוב הלילה", המבוסס על תקליטני רדיו מימי העבר, כגון כמו "סימפוני סיד". התשוקה ארוכת השנים שלו לג'אז התנגנה גם שם, בתדרי הרדיו והצלילים סיפקו צוהר לעולם עבור פייגן הצעיר בתקופה של תקווה ופחד.

המפיק שעבד לצדו היה גארי כץ, שגם הפיק את תקליטי סטילי דן. באולפן ניצבו יותר משלושים נגני אולפן מקצועיים שהידקו את כשרונם לחטיבה אחת ומרשימה. לצד שבעה שירים מקוריים נח בתקליט גם ביצוע שלו לשיר 'רובי בייבי' שכתבו צמד היוצרים לייבר וסטולר.

שני להיטים מינוריים יצאו מהתקליט, בצורת IGY ו- NEW FRONTIER, שגם קיבל וידאו קליפ חדשני לזמנו שהוקרן רבות גם בטלוויזיה הישראלית.

השיר האחרון שציינתי בא לספר על חיים בשנים ההן בפרבר אמריקני השקט, כשהדברים מבעבעים מלמטה עם פחד מפצצה אטומית ("כן, תהיה לנו מסיבה / במחסה מתחת לפני האדמה / זה דבר שאבא שלי בנה / למקרה שהאדומים יחליטו ללחוץ על הכפתור"). ובגלל שמדובר בקונספט על סוף שנות החמישים, פייגן הפליא להזכיר את רביעיית הג'אז של הפסנתרן דייב ברובק ("שמעתי שאת משוגעת על ברובק / אני אוהב את עינייך, אני גם אוהב אותו / הוא אמן, הוא חלוץ / אנו חייבים שתהיה לנו מוסיקה בחזית החדשה").

פייגן: "בשיר תשמעו גיטרת בלוז שניגן לארי קרלטון, וזה סוג של שיר המשקף את רוח התקופה, כשהעלילה היא בעצם על חבורת ילדים שעורכת מסיבה במקלט בזמן שהוריהם יצאו לבלות בחוץ את סוף השבוע".

פייגן מגלם בתקליט זה את דמותו של שדרן רדיו בעיר הגדולה, מסוף שנות החמישים ותחילת השישים, שמדבר ישירות אל ראשו של נער מתבגר ששוכב מכורבל עם מכשיר רדיו קטן במיטתו אי שם בביתו שבפרברים. פייגן שר לנער, כבר מהשיר הפותח IGY ש"איזה עולם נפלא זה הולך להיות. איזה זמן מופלא זה להיות חופשי". זאת מבלי לדעת כי עוד זמן מה תטולטל אומה שלמה עם רציחתו של קנדי הנשיא, עת נסע לאיטו במצעד בדאלאס כשהוא חשוף במטרתו של לי הארווי אוסוואלד הצלף (ועוד שלא זוהו מאז).

הקונפליקט בין חיים משעממים בפרברים, בתקופת הנשיא דווייט דייויד אייזנהאואר והרצון להשתחרר מהם - הם הקו המוביל בתקליט. והרולינג סטון סיכם בביקורתו בזמנו כך: "התקליט אינו חף מפגמים. הנגינה ללא רבב וההפקה המחושבת מנוגדת לספונטניות ולרגש הגולמי המובעים במיטב מסורת הג'אז. אבל האלבום הזה עוסק בחלומות, ועם המילים הנוצצות והמנגינות הנוזליות שלו, דונלד פייגן מעלה עולם שבו הכל אפשרי, אפילו לילד שכלוא בחדר השינה שלו". ועדיין הם נתנו לאלבום רק שלושה כוכבים וחצי מתוך חמישה.

ובכן, אצלי זה תקליט של חמישה כוכבים. ללא עוררין!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.