ג'ף בק, אחד הגיטריסטים המשפיעים והמוכשרים ביותר מבחינה טכנית בתולדות הרוק, תמיד זכה לתהילה בזכות סגנונו החדשני והניסויים חסרי הפחד שלו. עם זאת, למרות כל הישגיו, יש שיר שהשאיר אותו עם תחושת תסכול אמנותי שלעולם לא הצליח להתנער ממנה לגמרי.
שנת 1967 הייתה שנה של צומת דרכים עבור ג'ף בק. זמן קצר לפני כן הוא פרש מלהקת היארדבירדס (אחרי שהחליף שם את אריק קלפטון) והחליט שנמאס לו מחיי נגן רוק בדרכים. נמאס לו מבתי המלון הזולים, האוכל הלא טעים והאנשים הלא נחמדים שעברו מולו בכל מקום בו שהה. הוא התגעגע הביתה. אך הוא ידע שהוא לא יכול להישאר זמן רב ללא עבודה. לפיכך הוא צעד יום אחד למשרדו של המפיק מיקי מוסט ואמר לו את המשפט הבא: "אני רוצה להיות כוכב פופ!".
בחדר שליד ישב מנהל מוסיקה מוסף בשם פיטר גראנט, שלימים הפך למנהלה הידוע והאגרסיבי של להקת לד זפלין. אך בק, שידע כי מיקי מוסט הוא אחד שאיכפת לו רק מלהיטים, העדיף להפנות את צעדיו אליו.
בק שמע אז ברדיו המון להיטי פופ שהושרו על ידי אמנים שלא התאמצו כלל על מנת לייצרם. הוא החליט שהוא רוצה לעשות כסף מבלי להתאמץ. במקביל חשב בק להקים לעצמו להקת בלוז. אך מיקי מוסט מיהר למחוץ לו את האפשרות הזו. בק היה חייב להחליט - או להיות כוכב פופ או להיות נגן בלוז זניח.
מוסט שאל את בק שאלה פשוטה: האם הגיטריסט יכול גם לשיר? בק ענה לו שלא כל כך. מוסט ענה בחזרה שאם בק רוצה להיות כוכב פופ אז הוא חייב לשיר. וכך חתם בק על חוזה עם מיקי מוסט. חוזה שהכריח אותו לשיר. מוסט לא חיכה ומיהר להציב בפני הגיטריסט שיר שברצונו להקליט עימו בשם HI HO SILVER LINING. השיר נכתב על ידי צמד כותבי שירים מארה"ב בשם סקוט אינגליש ולארי ווייס שכתבו גם את הלהיט BEND ME SHAPE ME. האופי של השיר עצמו היה סוג של מוסיקת 'באבל-גאם' עם מלודיה קליטה. הבעיה היחידה הייתה שמפיק נוסף בשם דון ארדן תיכנן להקליט גם הוא את השיר הזה. השעון החל לתקתק.
לפיכך מוסט מיהר והזמין סשן הקלטה ב-19 בינואר 1967 באולפני DE LANE LEA. קלם קטיני גויס לנגן בתופים. דייב אמרוז הגיע לנגן בבס. ג'ון פול ג'ונס (הבסיסט לעתיד של לד זפלין) היה אחראי על כתיבת העיבוד התזמורתי.
כשהגיע הזמן להקליט, בק הגיע בזמן לאולפן. אך בראשו הייתה חרטה בנוגע לשירה מול מיקרופון. זו הסיבה שהוא הביא עמו לסשן ההקלטה הזה את הזמר החדש שמצא - רוד סטיוארט. אך מיקי מוסט המפיק לא רצה לשמוע מזה בכלל. בשבילו בק היה הכוכב. בק ניסה להתנגד אך מוסט דחה כל ניסיון שכזה.
מוסט ידע בתוכו שהסשן הזה לא הולך להיות קל עם בק. הבעיה החלה בשנייה בה בק עמד מול דף המילים שהיה צריך לשיר. המילים של השיר שראה לנגד עיניו היו מבישות ביותר. הוא ניסה בכל כוחו לשיר אותן אך היה לו קשה מאד באולפן. בפיזמון של השיר שרו עמו מוסט המפיק ורוד סטיוארט.
בשביל סולו הגיטרה הגיע בק עם רעיון מהפכני - להקליט שני תפקידי גיטרה שלו, זה לצד זה. אך זמן ההקלטה היה יקר ומוסט המפיק התנגד לרעיון. הוא רצה להיט מיידי ולא ניסיונות הפקה חדשניים. "הלו בק - תפסיק לפדבק...", קרא מוסט.
התקליטון יצא וצד ב' שלו הכיל קטע שג'ף בק הקליט בשנת 1966 עם ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וקית' מון. לקטע קראו BECK'S BOLERO. אבל בק החל להתחרט על כל הסיטואציה של להפוך לכוכב פופ. הוא לא היה מרוצה מהשיר הזה כדבר שיניע את קריירת הסולו שלו. הוא רצה להיות כוכב בלוז-רוק ועכשיו הוא מצא את עצמו לכוד בתוך שיר פופ אידיוטי, לטעמו.
הוא ראה כיצד ג'ימי הנדריקס צובר תאוצה חזקה וגם כיצד אריק קלפטון מקבל הערכה גדולה עם להקת CREAM. לעומתם, הוא נאלץ לשאת את השיר הזה על עצמו כאסלה ורודה שהייתה מונחת כאבן ריחיים על צווארו. אאוץ'.
במודעות רבות של הופעותיו אז נאלץ בק לראות גם את שם הלהיט שהוא כה התחרט שעשה.
בק לא יכל לשכנע את מיקי מוסט לרדת מזה. הוא חתם על החוזה ועכשיו נאלץ לישון במיטה הקוצנית שהכין לעצמו. מיקי מוסט רצה רק להיטים. אמנות? נו, באמת. רק הצלחה במצעדי הפיזמונים! אה... ועוד משהו - להפוך את ג'ף בק' לדוגמן צילום. צלם מקצועי שהובא למשימה, על ידי מוסט, דחה את הרעיון כשראה את הגיטריסט עם הפרצוף המצולק שלו מפצעי הבגרות. רעיון הדוגמנות לא הוזכר יותר.
לגיטריסט הבריטי המבולבל לקח עוד זמן מה עד שהצליח להביא את עצמו לצאת מתדמית הפופ ולהפוך שוב לאחד הגיטריסטים החשמליים הגדולים ביותר של אנגליה.
