top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

כשהשזיפים מחשמלים בקולות גרגוריאנים

עודכן: 1 באוק׳ 2023



אני רוצה הפעם לכתוב על האלבום השלישי של להקת ELECTRIC PRUNES שנקרא MASS IN F MINOR. השם של התקליט כבר מרמז על מה שיש בו - מוסיקת רוק עם שירה גריגוריאנית. למעשה, זהו פשוט עוד תקליט מתוזמר של המעבד הנפלא, דייויד אקסלרוד, ואיזה אלבום אדיר יצא לו פה! אבל הסיפור מאחורי התקליט כולל גם צלילים צורמים.



אחרי שני אלבומים שהקליטה להקת ELECTRIC PRUNES הגראז'ית-פסיכדלית, החליט המפיק שלה, דייויד האסינגר, שנמאס לו ממנה. הוא איבד לגמרי את האמונה בה וראה בה דבר מוסיקלי שלא מחובר אליו כלל. הוא טען שהלהקה לא מסוגלת לנגן בהופעות את החומרים שלה. הטענה הזו לא הייתה נכונה כלל, אך ההוכחה הגיעה רק הרבה שנים לאחר מכן עם הקלטה בהופעה משטוקהולם.



לשזיפים החשמליים היו סיבות להתחיל את שנת 1968 עם אופטימיות. החברים בדיוק חזרו מסיבוב הופעות ראשון ומצליח למדי באירופה. כמו כן הם צירפו לכוחותיהם גיטריסט מוכשר בשם מייק גאנון. השנה הזו נראתה בתחילתה כשנה בה הלהקה יכלה להגיע לשיאים חדשים, אך להפתעתם הונחתה מולם משימה חדשה; להקליט אלבום שלישי שונה לגמרי - ולא לבד, אלא עם מתזמר בשם דייויד אקסלרוד. ג'יימס לואו הסולן התנגד נחרצות כי חשש שדבר כזה יסית את הלהקה שלו מהדרך המוסיקלית שלה. הבסיסט, מארק טולין, דווקא התלהב מעבודה עם אקסלרוד, שנראה בעיניו מוסיקאי רציני שאפשר ללמוד ממנו.



הלהקה נפלה בפרויקט זה למלכודת שלא הייתה ממנה דרך מילוט. חבריה נאלצו לנגן מוסיקה שהיא לא שלהם ובתהליך ההקלטה של האלבום הזה הם נאלצו גם לראות כיצד מפרקים להם את החזון המוסיקלי שלהם מול העיניים.


ג'יימס לואו: "בבית הספר למדתי המון שיעורים חסרי תועלת בלטינית אז לפחות ראיתי בפרויקט הזה אפשרות לנצל את הידע שרכשתי בתחום. לפחות אמא שלי הייתה מרוצה מזה שהלכנו להקליט מיסה, אבל לא הייתי ברמה המוסיקלית של דייויד אקסלרוד ולכן היה לי מאד קשה עם כל זה".


אקסלרוד: "זה היה הרעיון של המנהל שלי, בחור נהדר בשם לני פונצ'ר. חזרתי הביתה מפגישה בארבע לפנות בוקר באחד הלילות בשנת 1967, והתעוררתי ב-9:30 מצלצול הטלפון. זה היה לני, שאמר 'אתה יכול לכתוב מיסת רוק?'... אמרתי, 'אני יכול לכתוב הכל!', ניתקתי את השיחה וחזרתי לישון. אבל התקשרתי אליו בחזרה ב-12, ותוך זמן קצר כבר כתבתי את התקליט. ההזדמנות לכתוב מיסה לא מגיעה לעתים קרובות מאוד! ההתעקשות היחידה שלי הייתה שזה חייב להיות מושר בלטינית. הבעיה הייתה שהייתי חתום בחוזה

לחברת התקליטים, קפיטול, והשזיפים החשמליים, הייתה חתומה בחברה אחרת ושמה REPRISE. בחברת קפיטול היה אדם נאור בשם אלן ליווינגסטון, והוא הסכים לתת לפרויקט להתקדם כל עוד הוא יוכל להוציא תקליט תחת השם שלי -ובגלל זה יצרתי אז עבורו תקליט סולו שלי בשם SONGS OF INNOCENCE. המיסה בפה מינור הייתה על שם הלהקה בלבד. הם לא באמת היו מסוגלים לנגן סוג כזו מוסיקה בסטנדרט הנדרש. היה להם הבסיסט והמתופף שלהם, אבל הנגנים היו בעיקר חבר'ה שהם נגני אולפן מיומנים. הם נטו להיות מבוגרים יותר, והיו מנוסים מאוד. זה הוקלט תוך שלושה ימים שטוחים. לא היה ניסוי באולפן. הכל היה צמוד לתווים. זה איך שאני עובד. דייב האסינגר נחשב כמפיק, אבל הוא היה באמת טכנאי הקלטה, ואחד טוב מאוד".


האסינגר המפיק היה להוט רק אחרי דבר אחד וזה למכור תקליטים. דייויד אקסלרוד המתזמר, מצד שני, היה רחוק שנות אור מכמיהה שכזו. הוא היה בעל נפש של אמן. המזימה הייתה להציע ללהקה להקליט כאלבום שלישי מוסיקה קונספטואלית שמילותיה אינן בשפה האנגלית.


חברי הלהקה המקורית ניגנו את השירים רק בצד הראשון של התקליט. הם נתקלו בעוינות מצד אקסלרוד, שראה בהם חבורה של מוסיקאים איטיים ומוגבלים. רק מארק טולין הבסיסט ידע לקרוא תווים. נראה היה כי צריך תכנית חלופית כדי לסיים את הפרויקט ובזמן.

לכן הובאה לאולפן להקה קנדית בשם THE COLLECTORS כדי להקליט את הקטעים בצידו השני של האלבום. הדבר הפך את חברי השזיפים החשמליים לנגני אולפן שכירים באלבום שלהם. אכן זה היה מצב מגוחך. הייתה זו הפקה שחברת התקליטים השקיעה בה כסף ורצתה להוציאה כראות עיניה. חברי הלהקה המקורית הפכו לחיילים קטנים בלוח משחק גדול מאד שלא הייתה להם שליטה בו. אבל המזימה לא השיגה את ייעודה. האלבום הזה לא מכר יותר עותקים מאלבומה הקודם של הלהקה. אקסלרוד: "במשך שנים רבות לא קיבלתי על זה כלל תמלוגים".





עיתון GO פירסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1967: "זו הפעם הראשונה שבה להקה לקחה אפקטים פסיכדליים ולא יצרה מהם סוג של מבוכה אסטרקטית. התקליט הזה ראוי להיות אבן דרך בתרבות הפופ".

עיתון RECORD MIRROR פרסם על התקליט בינואר 1968: "התקליט מערב מלודיות פשוטות עם עיבודים פומפוזיים מדי. אפשר להרגיש את אי הנוחות של חברי הלהקה תחת שרביט הניצוח שלו. אפשר לחשוד שהמניעים של אקסלרוד להכנת תקליט הזה לא היו דווקא רוחניים".


עיתון KRLA פרסם בפברואר 1968: "כל מה שהלהקה הזו עשתה בעבר שונה לגמרי מזה עד כדי הפתעת המאזין לגמרי עם סאונד חדש. האלבום מעניין ביותר עם שילוב המוסיקה המודרנית יחד עם המחווה הקדומה לאלוהים. יש מקומות בסאן פרנסיסקו בהם התקליט שימש כפסקול אמיתי למיסות".


עיתון 'רולינג סטון' שחט את התקליט במרץ 1968: "התקליט הזה הוא מפגע מוסיקלי לאוזן. זה רעיון כה יומרני והמגיפה הזו נפלה על אוזנינו. חברי הלהקה מזייפים בקולות נוראיים. זה ממש כמו לשים זמרים גרגוריאנים חרשים ביחד כדי שישירו מזמורים. גם הליווי המוסיקלי הוא רעש אחד גדול של פידבק עד כדי מחשבה שזה נשמע כמו ג'ימי הנדריקס ביום רע".




טולין: "התקליט MASS IN F MINOR הוא של דייויד אקסלרוד ממש כמו שהטוקטה ופוגה ברה מינור היא של באך. זה לא אמור להיקרא תחת שמנו. אנחנו למעשה לא התאוששנו מהמצב בו אמרו לנו כל הזמן שאנחנו לא מספיק טובים לנגן באלבום שאמור להיות שלנו".



האלבום הזה הינו יפהפה ומוזר. יש כאן גיטרות מגניבות ורועמות לצד תיזמורים חדשניים לזמנו של אקסלרוד. הקטע הפותח את האלבום, KYRIE ELEYSON, נתן חשיפה ענקית ללהקה כשנכלל בסרט EASY RIDER ובפסקול המצליח בו הלהקה השתחלה לצד שמות מוכרים מאד.



היצירה הזו נוגנה פעם אחת בהופעה עם ההרכב המקורי של ELECTRIC PRUNES ותזמורת, אך ההופעה לא הייתה מוצלחת בשל העובדה שללהקה לא היה זמן ללמוד את המוסיקה כמו שצריך. רק חזרה מוסיקלית קצרה אחת, באורך ארבע שעות, הוקצבה לה להעמיד את כל המופע על הרגליים. הלהקה השכירה את שירותיו של הגיטריסט דון רנדי, שהיה אמור להקל על הלהקה על הבמה עם ביצוע תפקידים משלו. אך רנדי נרדם בסירה שלו ביום המופע והתעורר כשהוא מלא בכוויות שמש. הוא הגיע למופע כשבראשו רצה להיות בכל מקום אחר חוץ משם. חברי הלהקה פיספסו כבר בפתיחה של השיר הראשון, דפי תווים נפלו פה ושם מעמודי התווים. הבילבול על הבמה היה כה גדול עד שכל שיר הפך בשלב מסויים לג'אם מאולתר. וזה נמשך בכך שהמגברים שלהם עשו להם צרות. מה שכן, כמה אנשים בקהל ניגשו אחר כך ללהקה על מנת לברך אותה על כיוון האוונגארד החדש שלה. ההופעה הרעה הזו התרחשה באולם CANTA MONICA CIVIC AUDITORIUM.


טולין: "ציוו עליי בהופעה הזו לנגן בס ואורגן בו זמנית. זה היה אסון. במהלך ההופעה איבדתי את דרכי בתוך דפי התווים ומצאתי את עצמי אומר לנגני הצ'לו חסרי האונים שפשוט יג'מג'מו על סולם מי".


דון רנדי: "הם שכרו את שירותיי לנצח על פיסת המוסיקה הגאונית הזו. אבל לצערי הלהקה הייתה על הפנים. מצאתי את עצמי בחליפת מנצחים כשאני מנסה לנצח על מקהלת הזמרים שרצתה פשוט לחנוק אותי למוות. לפתע צעק מישהו בקהל שמספיק כבר עם המוסיקה הזו ושהלהקה תנגן כבר את הלהיט שלה. כשראה כי זה לא קורה, הוא זרק על הבמה בקבוק בירה ואז עוד אחד. הוילון החל להיסגר על הבמה ואני ברחתי. בסוף הגיעה למקום המשטרה".



תקליטון אחד אחרון הוקלט עם הלהקה המקורית. זה היה שיר מקורי בשם EVERYBODY KNOWS YOU'RE NOT IN LOVE. הוא קיבל קרדיט כתיבה של אנשים לא מוכרים, שמאחוריהם עמדו הסולן והבסיסט. הצעד הזה נועד כדי שהאסינגר המפיק לא יגלה שזה שיר מקורי של הלהקה, אך כישלון התקליטון הזה היה הקש האחרון בגבו. המפיק ידע צרות גם כשהפיק אז את להקת גרייטפול דד. באחד הסשנים ביקש ממנו הסולן / גיטריסט, בוב וויר, להלהביש על שיר שלו (בשם BORN CROSS EYED) סאונד של "אוויר דחוס". האסינגר התעצבן, התחרפן, הרים ידיים ויצא מהאולפן כשהוא צועק בתיסכול, "הוא רוצה אוויר דחוס! הבחור הזה רוצה אוויר דחוס!"


להקת ELECTRIC PRUNES התפרקה באותה השנה בגלל קשיים כלכליים ויצירתיים. הראשון שעזב היה הסולן, ג'יימס לאו. שאר הלהקה ניסתה להופיע בלעדיו. במקום לאו הגיע לעמדת המיקרופון בחור צעיר בשם קני לוגינס. מארק טולין, הבסיסט, סיפר: "כשג'יימס עזב - הוא לקח את לב הלהקה איתו. בלעדיו היינו כמו גופה שמסתובבת בדרכים".



עוד שני תקליטים יצאו תחת השם של הלהקה מבלי שאף אחד מחברי הלהקה המקורית ניגן בהם ולו תו אחד בהם. איך זה קרה?

בגלל שהשם של הלהקה היה שייך למפיק שלהם, דייויד האסינגר, והוא זה שנתן לאקסלרוד ואחר כך למישהו אחר להשתמש בשם כרצונו. כך היה ידוע לציבור, עד שג'יימס הסולן סיפר לפני מספר שנים: "דייב האסינגר לא היה מעולם הבעלים של השם הזה. כשפרשנו מהלהקה היינו בכזה מצב רוח רע עד שלא רצינו בכלל להשתמש בשם הזה יותר. דייב בא וביקש מאיתנו רשות להמשיך ולהשתמש בשם הזה ואנחנו הסכמנו. אם היינו במצב נורמלי אז, היינו לוקחים את השם הזה שלנו ומחפשים איתו חברת תקליטים אחרת להקליט בה, אבל לא הצלחנו לתפקד אז".


דווקא האלבום שיצא אחרי המיסה בפה מינור, שנקרא RELEASE OF AN OATH, הוא אלבום יפהפה של אקסלרוד. מנגנים בו נגני אולפן משופשפים כמו המתופף האל בליין והבסיסטית קארול קיי. המוסיקה באלבום הזה ממשיכה את הקו הדתי של קודמו ואף יצא משם להיט פסיכדלי בשם HOLY ARE YOU. אך כמובן זה כבר לא 'שזיפים חשמליים' ובועטים אלא משהו אחר ל-ג-מ-ר-י. אני זוכר שקניתי אותו לפני שנים בתקליט וכשהקשבתי לשיר הראשון בו, KOL NIDRE, הוקסמתי מהצלילים המיוחדים של חטיבת הקצב, הגיטרה החשמלית המחוספסת והתזמורת העשירה. כשלפתע בקע שם סולו מטורף של קלרינט שהמם אותי. עד היום יש לי צמרמורות עונג כשאני מקשיב לזה.



טולין הבסיסט סיפר: "חברת התקליטים, באקט אחרון של השפלה, רצתה להראות לנו כמה אנחנו לא חשובים בעיניה והביאה אנשים אחרים, עשתה מהם שזיפים חשמליים והקליטה איתם, כאילו הכל תקין לגמרי".


אקסלרוד: "זה היה עוד אחד מהרעיונות של לני פונצ'ר. הוא ניגש לכל דבר מנקודת מבט מסחרית - זה מה שהפך אותו למנהל כל כך נהדר, הטוב ביותר שאי פעם היה. לא הכרתי מוסיקה יהודית בכלל, אבל אהבתי את הניסיון. היה לי חופש יצירתי - אחרת לא הייתי עושה מה שזה לא יהיה מלכתחילה. האלבום יצא גם תחת השם של הלהקה ההיא, אז אנשים מדברים על שני התקליטים האלו כאילו הם אחד - אך למעשה מספר חודשים הפרידו ביניהם, והכתיבה שונה לחלוטין. כתבתי את זה, הפקתי את זה, זה יצא, המשכתי לפרויקט הבא, ולא הסתכלתי אחורה. ככה זה היה באותם ימים".





למי שרוצה לטעום את הפרק המוסיקלי של השזיפים החשמליים עם דייוויד אקסלרוד, אני ממליץ ביותר על דיסק כפול תחת שמו של אקסלרוד בשם THE WARNER REPRISE SESSIONS. שם תקבלו את שני התקליטים ושלל רב של בונוסים מהסשנים. חוץ מזה - אני כמובן ממליץ להקשיב לזה בתקליטים. יש משהו קסום בדבר המסתובב הזה.



בספטמבר 1968 יצא התקליט SONGS OF INNOCENCE שאקסלרוד הזכיר מקודם. "עד 1968 העבודה שלי עם דיוויד מקאלום, לו רולס, קאנונבול אדרלי ואחרים הכניסה 34 אחוזים מהרווחים הכלליים של חברת התקליטים קפיטול. יכולתי לעשות הכל, אז קפצתי על הזדמנות לפרש את עבודתו של וויליאם בלייק במוסיקה.

תמיד הרגשתי חיבור עצום לבלייק, גם כמשורר וצייר, וחייתי עם עבודתו במשך שנים רבות עד אז. המילים של אינן ברורות מיד, אז ניסיתי להכניס טוויסטים בלתי צפויים דומים למוסיקה שלי. לחברת קפיטול הייתה ספריית אמנות ענקית שתיתן השראה למעצבי העטיפות שלה, אז הלכתי לשם ושאלתי סט בן שני כרכים של יצירותיו של בלייק. התמונות נתנו לי רעיונות, ואם אתה לא יכול לקבל רעיונות מהסתכלות על בלייק, אתה צריך לראות פסיכיאטר!


נכנסתי לטראנס כשכתבתי את זה, וזה לקח רק שבוע להשלים. עבור חלקי הגיטרה השתמשתי בפיטר וויאנט,

מלהקה שהפקתי בשם HARDWATER. הוא היה מושלם כי הוא לא היה מוסיקאי אולפן מנוסה, אז אני

ידעתי שהוא לא יהיה מפואר מדי. התקליט יצא מעולה, אבל למרבה הצער, אלן ליווינגסטון עזב את חברת קפיטול בקיץ 1968, והחברה הלכה לאיבוד בתקופה של השינוי שהגיע בעקבות עזיבתו. לדעתי החברה אף פעם לא התאוששה מעזיבתו - הוא היה קפיטול רקורדס. הוא האמין בלעזוב את המפיקים בשקט, וכך צריך להיות. האמת? מעולם לא החזרתי לספריה את שני הספרים של בלייק שלקחתי. הם עדיין אצלי ונראה לי שהחברה יכולה לממן סט חדש עבורה".


באוקטובר 1969 יצא תקליט נוסף של אקסלרוד והפעם הוא נקרא SONGS OF EXPERIENCE.



אקסלרוד: "למרות שהתקליט SONGS OF INNOCENCE לא קיבל שום דחיפה שיווקית, קפיטול שמחו לבקש ממני תקליט המשך, חלקית כי הנרי סטון (שהיה בעל רשת בתי קפה מהגדולים יותר בכל הדרום) סיפר לסטן גורטיקוב, שהיה נשיא קפיטול אז, שאני גאון, וצריך לעשות עוד אלבומים. אהבתי מאד את התקליט הזה שעשיתי אבל שנאתי את העטיפה - עטפו אותי בתוך גליל שירותים ענק עם איזו בחורה שיושבת לידי. חשבתי שזה נראה מגוחך, וזה תקליט שצלל לתהומות. רק בהמשך גיליתי שבחברה דאגו בכוונה לא לקדם את היצירות שלי, כדי שלא אתחיל לחשוב יותר מדי שאני אמן גדול".




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.



Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page