האם זה באמת היה טוב לקבל איחוד, בשנת 1981, של ג'ימי פייג', מלד זפלין המפורקת, ביחד עם שני חברי להקת יס המפורקת - כריס סקווייר ואלן ווייט? יצאתי לתהות בעניין...
בשנת 1981 יצר רעיון שיתוף הפעולה הפוטנציאלי בין ג'ימי פייג', הגיטריסט האגדי של לד זפלין, וחברי יס לשעבר כריס סקוויר (בס) ואלן ווייט (תופים) גלים של ציפייה בקרב חובבי הרוק. פרויקט זה קיבל את השם XYZ (יענו אקס יס זפלין) ובא לייצג התכנסות של שניים מהכוחות המשמעותיים ביותר של הרוק. למרות שהפרויקט בסופו של דבר לא יצא לפועל כלהקה מן המניין, הוא נותר עם שאלת "מה אם..." מפתה בתולדות הרוק.
עד 1980, גם לד זפלין וגם יס עברוטלטלה משמעותית. לד זפלין התפרקה בעקבות מותו הטרגי של המתופף ג'ון בונהאם, בספטמבר 1980, והותירה את פייג' במקום לא ברור. באופן דומה, יס נשברה לאחר הקלטת התקליט "דרמה" (1980). זה הותיר את סקווייר ואת ווייט לחקור אפשרויות חדשות מעבר לגבולות המסורתיים של הצליל של להקת האם שלהם. הרעיון לשיתוף הפעולה עלה כאשר סקווייר פנה אל פייג', וזיהה רצון משותף ליצור משהו רענן ודינמי. שני המוזיקאים היו להוטים לצאת מהצללים של הלהקות שלהם ולחקור כיוון מוזיקלי אחר. המוניטין של ג'ימי פייג' כחדשן ומפיק היה ברור אחרי מה שעשה עם לד זפלין. היכולת שלו למזג בלוז, רוק, פולק והשפעות מזרחיות קבעה את סטנדרט גבוה בעולם הרוק. הוא היה להוט ליצור מוזיקה חדשה אבל נשא את משקלה של מורשת הלהקה שלו. כמו כן, באותו זמן הוא היה מכור לסמים. סוג של בעיה.
נגינת הבס של כריס סקוויר הגדירה את אתוס הרוק המתקדם של להקת יס. סקווייר, הידוע בסגנונו המיוחד והמלודי, יכול היה לנגן בקלות קומפוזיציות מורכבות תוך הוספת שכבות של עומק הרמוני. אלן ווייט, לאחר שהצטרף ללהקת יס בשנת 1972, הביא סגנון תיפוף עוצמתי אך בעל ניואנסים מעניינים. גם סקוויר וגם ווייט היו מוזיקאים ותיקים עם הבנה עמוקה של יצירת מוזיקה מורכבת אך נגישה.
שיתוף פעולה בין השליטה בגיטרה של פייג' וחטיבת הקצב של יס הבטיח מיזוג של מורכבות פרוגרסיבית עם הכוח הפנימי של הרוק. השלישייה החלה להתאמן ולהקליט בתחילת 1981 באולפן הביתי של סקווייר בסארי, אנגליה. על פי הדיווחים, הכימיה של השלישייה במהלך הג'אם סשנים הקצרים שלה הניבה כמה רעיונות משכנעים, כולל רצועות שהתפתחו מאוחר יותר לשיר RUN WITH THE FOX של סקווייר ואלמנטים שצצו באלבום OUTRIDER של פייג'.
תחילת שנות ה-80 הציגו גם הזדמנויות וגם אתגרים לפרויקט כזה. מצד אחד, סצנת המוזיקה הייתה בשלה לניסויים. הרוק המתקדם עבר מהפך, כאשר להקות כמו ג'נסיס ואסיה אימצו סאונד נגיש יותר. הרוק הכבד נהנה מתחייה מחודשת, עם אמנים כמו ואן היילן שלטו במצעדים. פרויקט XYZ יכול היה לגשר על הז'אנרים הללו, ולפנות לחובבי התחכום המתקדם והכוח הגולמי של זפלין כאחד. אבל...
עם זאת, העיתוי גם הציב מכשולים משמעותיים. האובדן של בונהאם הותיר את פייג' מתמודד עם אתגרים רגשיים ויצירתיים. סקווייר אנד ווייט, למרות שהם היו להוטים לחקור אופקים חדשים, עדיין היו קשורים למורשת ולציפיות של יס. יתרה מזאת, תעשיית המוזיקה עברה לגישה ידידותית לרדיו, שעלולה להיות בסתירה להיקף השאפתני שסביר להניח שטריו שכזה בא לחפש. על פי הדיווחים, המוזיקאים עצמם נאבקו עם יישור החזונות היצירתיים שלהם, והיעדר סולן מסור סיבך עוד יותר את העניינים. פייג' וסקווייר ניסו בתחילה להתמודד עם שירה בעצמם, אך היעדרו של פרונטמן כריזמטי הוכיח את עצמו כמכשול משמעותי. סקווייר הציע שזמר יס לשעבר, ג'ון אנדרסון, יצטרף, אך הוא סירב, תוך ציון הבדלים יצירתיים. רוברט פלאנט כמעט הצטרף לעסק אך חזר בו ברגע האחרון. גורם נוסף לקריסת הפרויקט היה סבך חוזי וניהולי. פייג', שעדיין היה נתון בלחץ רגשי ממותו של בונהאם, היסס להתחייב לחלוטין. ללא המנהיגות והמיקוד הדרושים, הפרויקט התפוגג אט אט.
אז האם זה היה עובד? את התשובה לא נדע לעולם. נשארנו פה עם פרויקט שאפשר רק לדמיין כיצד היה מגיע לקו הגמר עם תוצאה כלשהי. נשארנו רק עם הקלטות דמו לא מספקות.
