אז כיצד השפיע מותו הטראגי של המתופף ג'ון בונהאם על החלטתו של לד זפלין להתפרק, ומה זה מגלה על הדינמיקה הפנימית והנאמנות שלהם לזהות האמנותית שלהם? יצאתי לתהות בעניין...
מותו הטרגי של המתופף ג'ון בונהאם בשנת 1980 היה לא רק אובדן הרסני עבור חברי לד זפלין אלא גם הזרז להחלטתם להתפרק. מותו של בונהאם, בגיל 32, סימן את סיומו של עידן עבור הלהקה שהגדירה מחדש את מוזיקת הרוק בעשור של הסבנטיז. תגובתה של הלהקה למותו של בונהאם - עם החלטה חד משמעית לסיים את לד זפלין במקום לנסות להחליף אותו במתופף אחר - חושפת רבות על הדינמיקה הפנימית של לד זפלין, הנאמנות שלהם זה לזה והמחויבות שלהם לזהות האמנותית שלהם. או שמא החברים היו כבר עייפים מכל הביזנס הזה ומצאו בכך תירוץ-אפשרות להתקדם הלאה, הרחק מספינת האם?
ג'ון בונהאם היה הרבה יותר מהמתופף של לד זפלין; הוא היה הלב הקצבי והבסיס לסאונד הייחודי של הלהקה. סגנונו התאפיין בתיפוף עוצמתי, מדויק ויצירתי, שסיפק את עמוד השדרה לפיוז'ן של לד זפלין עם רוק כבד, בלוז ופולק. סגנון התיפוף הייחודי שלו, עם האנרגיה הרועמת והמקצבים המורכבים שלו, הפך למאפיין מכונן במוזיקה של הלהקה. היכולת שלו להחדיר לשירים דרייב אינטנסיבי תוך שמירה על גרוב ועדינות הקנתה לו מוניטין של אחד המתופפים הגדולים בתולדות הרוק. עבור לד זפלין, בונהאם היה חסר תחליף; התיפוף שלו היה חלק בלתי נפרד מזהותה כמו השירה של רוברט פלאנט, הגיטרה של ג'ימי פייג' או הבס והקלידים של ג'ון פול ג'ונס.
כאשר בונהאם מת, ב-25 בספטמבר 1980, לאחר יום של שתייה מרובה (40 כוסיות וודקה, למען השם!), לד זפלין עמדה בפני החלטה גורלית. החברים יכלו לנסות להחליף את בונהאם ולהמשיך כלהקה (כפי שעשתה להקת המי, זמן קצר לאחר מכן), או לסיים את המשך פעילותה של לד זפלין לחלוטין. הם בחרו באפשרות השנייה, ושחררו הצהרה פשוטה אך רבת עוצמה, בדצמבר 1980: "אנו רוצים שתדעו כי אובדנו של חברנו היקר והכבוד העמוק שאנו רוחשים למשפחתו, יחד עם תחושת ההרמוניה שחשנו בינינו והמנהל שלנו, הובילו אותנו להחליט שלא נוכל להמשיך כפי שהיינו".
החלטה זו דיברה על הנאמנות והאחווה שהתפתחו בתוך לד זפלין במהלך השנים. בונהאם היה יותר מעמית לעבודה לפייג', פלאנט וג'ונס; הוא היה חבר קרוב, שווה ערך מוזיקלי ומשתף פעולה מוערך. האתוס של לד זפלין נבנה על האלכימיה הייחודית של ארבעת האנשים הללו, וכל חבר הבין שהסאונד והרוח של הלהקה לא יכלו לשרוד עם היעדר אחד מחלקי הליבה שלה. עבור לד זפלין, המשך בלי בונהאם היה כהתפשרות. בבחירתם להתפרק, הם כיבדו את זכרו של בונהאם והודו בחוסר תחליף של תרומתו.
ההחלטה להתפרק לאחר מותו של בונהאם חושפת גם את הנאמנות העמוקה של הלהקה ליושרה האמנותית שלה. לד זפלין הייתה תוצר של התרומות הייחודיות של כל ארבעת החברים, והם לא היו מוכנים לדלל את הכימיה הזו על ידי הוספת מתופף חדש, למרות שכנראה יכלו למצוא מחליף מוכשר מאד.
מותו של בונהאם אילץ את החברים הנותרים להתמודד עם הלחץ הרגשי שהתפתח במשך שנים של סיבובי הופעות אינטנסיביים, הקלטות ואתגרים אישיים. למרות שהם היו יחידה מוזיקלית מלוכדת, מערכות היחסים שלהם לא היו חסרות מתח, במיוחד כשהתהילה והעושר שלהם גדלו. למשל, סוף שנות ה-70 היו תקופה סוערת עבור הלהקה. פלאנט סבל מטרגדיות אישיות עם מותו של בנו הצעיר, קאראק, והמאבקים של פייג' עם שימוש בסמים גרמו לחיכוכים בתוך הלהקה. הלחץ העצום של אורח חייהם גבה מחיר, ומותו של בונהאם הביא את המתח הזה לנקודת שבירה. למעשה, נדמה לרבים מהמעריצים שחברי לד זפלין היו חברים קרובים מאד גם בחייהם האישיים - אך זה ממש לא תמיד היה כך. דוגמה בולטת לכך היא כשבונהאם היה היחיד שהגיע לבקר את פלאנט ולעזור לו, כשהזמר איבד את בנו בן החמש, קאראק. היה זה כשהוא הסתובב עם זפלין בהופעות בארה"ב, כשלפתע קיבל את הטלפון הנוראי שבישר לו את הגרוע מכל. המשך סיבוב ההופעות בוטל ופלאנט נאלץ לעבור תקופת אבל בביתו. רק בונאם הגיע לעזור לו שם. "חשבתי שהם חברים קרובים שלו. מסתבר שלו", אמר פלאנט הכאוב על ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס.
אז אולי מותו של בונהאם הציע שלט יציאה פוטנציאלי לשלושת הנותרים, שכבר לא ששו באמת לעבוד זה עם זה? בהחלט יכול להיות. ההחלטה לפירוק שיקפה גם הכרה במגבלותיהם. החלפת בונהאם הייתה דורשת הגדרה מחדש של הסאונד שלהם, ויתכן שהחברים הנותרים הרגישו שהם לא יכולים לשחזר את מה שהם בנו ביחד.
בכל אופן, ההחלטה להפסיק חיזקה את מעמדה האגדי של הלהקה, ואיפשרה להם לעזוב בנימה של יושרה במקום לנסות לעבר המשך דליל יותר (ע"ע להקת המי...). בשנים שחלפו מאז מותו של בונהאם, פייג', פלאנט וג'ונס התאחדו מדי פעם להופעות מיוחדות, בעיקר עם בנו של בונהאם, ג'ייסון. עם זאת, תמיד היה ברור שזה לא הדבר האמיתי אלא מחווה למה שהיה.
