top of page
תמונת הסופר/תNoam Rapaport

מנהרת הזמן הנוסטלגית שלי - חלק 1

עודכן: 15 באוג׳



ברוכים הבאים לפרק הראשון במנהרת הזמן שלי - מסע בקסמי העבר, כשאנחנו משאירים מאחור את ההמולה של חיי היומיום ונכנסים לתחום שבו לזמן אין גבולות. כאן, אביא לכם את ההיסטוריה העשירה של עולמנו עם המון נוסטלגיה בריאה שוודאי תעורר את זכרונותיכם.


מנהרת הזמן אינה רק אמצעי בידור, אלא כלי לחינוך ולהארה על דברים שקרו פה פעם. על ידי צעידה אל העבר, אנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר של המדינה שלנו, ישראל. אז בואו, היכנסו למנהרת הזמן שלי ונצא למסע שאין כמותו., עם גזרי עיתונים נדירים מאד ועוד שאספתי עבורכם. כמה שאני אוהב לחזור אל הימים ההם!


תכוונו את מנהרת הזמן לשנת 1967, תגיעו לרחוב החשמונאים ותרדו במדרגות לקומת המרתף. שם תגלו את דיסקוטק ABC. את המועדון מנהלים שלושה ימאים לשעבר שיודעים כיצד להכות גלים בתחום הבילוי. אחד מהם אף אמר לידיעות אחרונות: 'מטרתנו הייתה ליצור מקום סולידי ואלגנטי, בו יוכל כל בחור להביא עמו את חברתו, מבלי לחשוש ששמלתה תיקרע בגלל מסמר קטן...'.


במועדון זה 140 מושבים לרווחת המבלים. את הקירות מעטרים תבליטים גדולים של האמן י. חי. רחבת הריקודים מלאה באורות נעימים. והצליל בוקע ממערכת סטריאופונית משוכללת. וכדי להזכיר כי מדובר במועדון של מלחים - התקליטייה בנויה בצורת ספינה.

אז בואו גם אתם להפליג איתנו באיי. בי. סי.



רוצו מהר להשיג כרטיסים להופעה של הזמר הצרפתי, כריסטוף. זה ממש השבוע! בשנת 1969... וברור שהוא ישיר גם את הלהיט הרומנטי "אלין". בלי זה, שלא יעז לרדת מהמטוס לפה. הידעתם, דרך אגב, שתחביביו המרכזיים של כריסטוף הם שירה ומכוניות? נו בסדר, ברור שלא הופתעתם...





הביטלס מעיתון הארץ שלנו, שנת 1965.

מעניין שיש פה את פאול ואין את גו'הן...


השנה היא 1970 והמועדון היפואי מציג תרבות חובקת עולם...


פגע לו בול בפוני!


פרסום שלילי? עובד גם עובד!

תראו את המודעה פה ותלמדו את הדבר הזה משנת 1970.


עיתון מעריב. שנת 1985. ומה מתחרז עם שרירי? - נוכרי! ברור!!!



שלמה מן מהרצליה תוהה בלהיטון, משנת 1970, כיצד לחבב ולהעריץ את אריק איינשטיין.



תחילת 1967 ועולם הקצב הישראלי שוקק חיים. הנכם מוזמנים לראות זאת במועדון 'היא והוא', שברחוב הירקון 73. זמן קצר לאחר מכן יוקם באותה כתובת מועדון חדש ושמו 'החלונות הגבוהים' בבעלותם של - כן כן... אתם יכולים לנחש.



יש קסטות שצריך לשמור עליהן. נו, אז מה הפתרון?



בינינו - מה צריך יותר מסוכריה על מקל, טלי סאוואלאס אחד, שם מפוצץ של בלש וטלוויזיה צבעונית חדשה 21 אינץ' עם אנטנה ושפופרות שלוקח זמן עד שהן מתחממות ורק אז התמונה מתגלה על המסך?



תמרי הנגר, בלעם, אזמרלדה וצבי. ארבעה מופלאים בצריף הבודד שעל חוף הכורכר. בימים בהם אפשר, מותר ואף כדאי היה לדמיין ולהפליג למקומות רחוקים.


תמרי הנגר, אותו שיחק יוסי גרבר, פתח לראשונה את הצריף שלו בשנת 1974, כשאת הבובות לצדו בנה והפעיל אריק סמית, אז בן זוגו של יוסי. את שיר הנושא כתבו תלמה אליגון וקובי אשרת. יום אחד התקשרה אליגון לאשרת ובישרה לו שבהפקת תכנית חדשה לילדים מחפשים שיר פתיחה. הוא הגיע לחדר בית המלון התל אביבי בו היא גרה אז ומזג האוויר החורפי והים הסוער שראה מהחלון גרמו לו לכתוב מנגינה באווירה שכזו. ריקי גל היא ששרה את השיר.



תחילת פברואר 1973. שלמה ארצי מופיע בבר הסטודנטים, בר-אוריאן, שבנתניה עם להקה של יוצאי צה"ל. בצער רב, אותו מועדון עלה לכותרות, שנתיים לאחר מכן, כשעבריין השליך לתוכו רימון והרג שם שבעה בליינים.



ביוני 1974 יגלו הילדים לראשונה מי גנב לגוטמן את העיתון. עם שיר פתיחה מקסים בביצוע חווה אלברשטיין על דלת הקסמים, שכתב יורם טהרלב והלחינה נורית הירש. ויש את הקוסם קוק בגילומו של גדעון זינגר. וגוטמן הוא מרדכי בן זאב המופלא ואביו של דורי. ויש את הרצל, בכיכובו של גידי גוב. ואיך אפשר בלי יואבי? בכיכובו של דוד בית-און.


ספוילר: כל העיתונים יחכו לגוטמן במרפסת שלו.



גם בשנת 1979 שלטו הז'וקים בזירה. מסממני התקופה - המודעה מנוסחת רק לעקרות הבית ולא לגברים שנמצאים בדרך כלל בעבודה.



אנחנו באוגוסט 1978 והזמרת רוברטה פלאק מופיעה בישראל. בין לבין היא התפנקה ממנעמי מלון הילטון שבירושלים. וברור שהיא שרה בהופעותיה את "הורג אותי ברכות עם שירו".



זה נכון שלפעמים יש שריטות בתקליטים אבל כשהשריטה היא בקונספט התקליט - זה כבר מחשיד. כך זה היה בתחילת הסבנטיז...



והשטות הזו המשיכה גם באייטיז - הנה, למי שרוצים לדעת מה יקרה להם בתשמ"ד.



אתם באים לראות סרטי וידאו של אירון מאידן ודויד בואי?



עוד בשנת 1969 ביקש אייבי נתן להשיט ספינה עם תחנת רדיו למען השלום. ג'ון לנון ויוקו אונו ביקשו אז לתמוך בהתלהבות בדבר ואף הבטיחו לשדר מעזה. מאז עברו הרבה מים ורק במאי 1973 החלו שידורי התחנה. לנון כבר לא היה בסביבה.


בתחילה היה זה ממש בסוף הסקאלה הרדיופונית, כשעל הסיפון היו 14 אנשי צוות שעמלו למען הדבר. רוב השידורים נעשו בשפות זרות וכבר בהתחלה ביקשו רבים להתנדב ולשדר בה ללא תשלום. הייתה זו ספינה פיראטית ללא יוצא מן הכלל, ששידרה מוסיקה מבלי לשלם תמלוגים לאקו"ם. זאת כי היא שידרה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. מצד שני, קודקודי חברות תקליטים אהבו ברובם את הרעיון והציעו לשלוח לספינה סחורה להשמעה, במטרה לקרב את המאזינים למוסיקה שהם עומדים מאחוריה.


במהרה נשבו רבים בקסמי השידורים והחלו להקשיב באדיקות ל"קול השלום". אבל למרות מסרי השלום והאהבה, נשמעו זמן קצר לאחר ההשקה גם קולות צורמים. טכנאי שעבד שם נשבר ומיהר לספר שאייבי עושה את הכל למען קידומו האישי ושמצב האונייה בכי רע; החלודה שולטת, הגנרטור שבור ומצב המכונות בכי רע. אותו טכנאי טען שאייבי קיבל כספים לרוב מפרסומות ושאר עסקים, אך לא טרח להשקיע דבר מזה בספינה או להעלות את שכר העובדים.


ועדיין, היו רבים אחרים שזוכרים את החוויה של עבודתם על הגלים כמרתקת ומיוחדת. ואני, בתור מאזין קבוע מהרגע בו גיליתי את התחנה (שכבר שידרה בתדר 100 ובסטריאו) לא יכולתי לחשוב על הקשבה למשהו טוב ופותח אפיקים טוב יותר מזה.


בשנת 1993 הוטבעה הספינה על ידי אייבי ונותר מזה רק חלום ישן ומתוק.



חושקים בעריכת סיאנס? תתקשרו למספר המצורף. אולי יש באפשרותכם להחיות את קו הטלפון הזה שכבר מת מאז.



שנת 1971... שמח מאד במבנה שניצב מעל האגם בפארק ברמת גן.



עם מוסיקה ונעליים - מרוויחים כפל כפליים



תחילת אוגוסט 1970. אז מה תראו השבוע בתוכנית 'כנפי הרעם', עם פרק ושמו 'אזעקת שווא'?


קולו של ילד אוסטרלי מפר את שלוותה של חללית הרעם מס' 5. הקול נשמע דחוף ונרגש, שכן הילד נתקע על פסגתו של הר כשהאדמה תחת רגליו עומדת להתמוטט. חבורת ההצלה הבינלאומית נכנסת לתמונה ובדחיפות. סקוט טרייסי מזנק בחללית מס' 1 שלו כדי להציל את הילד. אולם בהגיעו למקום הוא מוצא שני ילדים המשחקים במכשיר רדיו. הם בטוחים לחלוטין. אביו של אחד הנערים, מר ויליאמס, מתנצל בפני סקוט. הוא טוען כי הילדים, מאפס מעשה, השתעשעו במכשיר שבידם ופלטו קריאות שווא. סקוט מחליט ליטול אותם עמו למרכז פעולות ההצלה, על מנת שיראו עד כמה מטריד יכול להיות שעשוע מעין זה. אולם בעת הביקור מסתבר שכל העניין אינו תמים כל כך, ומאחוריו מסתתרות כוונות אחרות המולידות הרפתקה שלמה...



השנה היא 1979 ואמנים מובילים בישראל לא רק שרים על הבמה מלהיטיהם, אלא גם משחילים את הג'ינגלים שהם מפרסמים. לדוגמה, להקת סקסטה...



מדוע אני כה אוהב את עטיפות התקליטים שעשה רוג'ר דין?


כשגדלתי, מצאתי את עצמי שבוי בעולם עטיפות האלבומים המהפנטות ההן שיצר רוג'ר דין. אלה לא היו רק יצירות אמנות; אלא כניסה לעולמות אחרים, מלאים בנופים פנטסטיים, ארכיטקטורה סוריאליסטית ואווירה חלומית. כנער, הייתי מבלה שעות אינספור בהתבוננות בעטיפות הללו, נותן לדמיוני לנדוד אל המקומות הרחוקים והמסתוריים שדין ביקש לתאר. גם היום, עטיפות האלבומים האלה תופסות מקום מיוחד בלבי, ומעוררות תחושה עמוקה של נוסטלגיה וגעגוע לזמנים פשוטים יותר - בהם היה זמן להביט בעטיפות תקליטים, ללא הפרעות של צפצופי מכשירים ורמת ריכוז של הפרעת קשב גבוהה.


עטיפות התקליטים של רוג'ר דין לא היו דומות לשום דבר אחר שראיתי אי פעם. כנער, כשרק התחלתי לחקור מוסיקה, האמנות של דין הייתה מגדלור, שהוביל אותי דרך המרחב העצום של עולם הרוק ומוזיקת רוק מתקדם. להקות כמו יס, אוריה היפ ואסיה הפכו נחשקות אף יותר אצלי בגלל העטיפות שהשלימו, באופן מדויק, תמונה עם המוסיקה. השימוש של דין בצבעים מרהיבים, בקווים זורמים ובמבנים בלתי אפשריים משך אותי מיד. בקושי יכולתי לחכות להניח את המחט על התקליט ולתת למוזיקה לקחת אותי לשם. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה כשקניתי את התקליט FRAGILE של להקת יס, בהדפסה תוצרת חוץ. כל הדרך הביתה, באוטובוס, רק הסתכלתי בשקיקה על העטיפה וכבר לא יכולתי לחכות להגיע עם זה הביתה והיישר לפטיפון והיישר אל "לב הזריחה".


העטיפות של רוג'ר דין הציעו לי גם בריחה מחיי היומיום של בית הספר והשגרה. הנופים הסוריאליסטיים של איים צפים, עצים עתיקים ואוקיינוסים זרים (וטופוגרפיים...) סיפקו מרחב לחלום ולפנטז ולשכוח מהמורים היבשים שהיו לי בבית הספר (ואווו... כמה פעמים שירבטתי במחברת בית הספר, במהלך שיעור, את הלוגו שעשה רוג'ר דין ללהקת יס). הציורים שלו הרגישו לי כמו דפים שנקרעו מספר סיפורים פנטסטי או סצנות מסרט שטרם נוצר. כמעט יכולתי לדמיין את עצמי צועד לתוך העולמות האלה, משאיר מאחור את כל הלחץ של נעוריי.


אז במבט לאחור, יש משהו נוסטלגי להפליא בפיזיות של עטיפות התקליטים האלה ואני ממש מברך על חזרת התקליטים לשוק. כי להחזיק תקליט בידיים היה טקס - והנה זה חזר. הללויה!


בכל פעם שאני רואה את אחת העטיפות של רוג'ר דין, אזה מחזיר אותי לחדר השינה שלי בגיל ההתבגרות (שתמונה שלו אתם יכולים לראות פה בפוסט), את פצפוץ הוויניל והציפייה לשמוע יצירה חדשה ומעיפת חושים בפעם הראשונה.


ומה עם הלהקה המלווה את אנגלברט האמפרדינק? לא מביאים גם אותה?



אל תהיה שוטה - בוא לדיסקוטק ללגום כוס של תה



רוצים לפתור את זה? אל תשכחו ביום שבת ובשנת 1968 להקשיב לרשת א'.



השנה היא 1981 ושלמה שרף ממליץ על הנעל ההיא עם הלוגו של הצפרדע השובבה.

אני כבר מדמיין את שלמה גליקשטיין ואת גלעד בלום מפזזים על המגרש עם זה.



סרט רוק'נ'רול אמיתי! גם בלילה, גם בבוקר - גם ברמי גם בפוקר - גם בקינג וגם בג'וקר - אין עליו, זה מיסטר קוקר!



תחילת 1970. מתי אלבאלה מחולון מביעה הערצה והערכה, בדרך שלה, במכתב ששיגרה למערכת עיתון להיטון. כמו כן, מעתה אל תכתבו כיפאק - כיתבו קיפק.



מומלץ ללעוס רק אחרי עשיית ביטוח שיניים טוב. שנת 1970.



הסטארטר של הרכבת נתפס.... כל הנוסעים מתבקשים לרדת מהרכבת ולדחוף אותה.

השנה היא 1980 וסרט המתיחות של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", שובר קופות. צופים צחקו בפה מלא וגם שרו עם יגאל בשן:

צחק מכל הלב, לא זה לא כואב

קח את זה בכייף, חייך אכלת אותה.

קח את זה בכייף, צחק מכל הלב

אם תרצה או לא, חייך אכלת אותה.


פירוש המושג "אכלת אותה", שכבר התאייד מהסלנג מאז: נמצאת מפסיד, נכשלת, עבדו עליך, הימרת לא נכון - בקיצור, אכלת אותה!




האוטובוסים החדישים... עם החוט העליון שמושכים בו כדי להתריע לנהג על עצירה בתחנה הקרובה, עם הדלתות שנפתחות ונסגרות ברעש גדול, עם המושב הגבוה שמעל הגלגל האחורי - ובלי מיזוג אוויר.



אז אנחנו באמצע האייטיז ומה היא הדרך הטובה ביותר לדחוף לנו עוד ועוד נקניקיות, שעשויות מהשאריות של הבשר, ובאופן עליז ואטרקטיבי?


גירדו הקופירייטרים את ראשם במשרד, עד שקם אחד מהם וצעק בקול: "היי! בואו ניתן להם נקניקיה עם טעם של חו"ל!"


האחרים הביטו בו בחוסר הבנה. "כן!", הוסיף הברנש. "אנחנו נגרום לנקניקיה הפשוטה הזו להיות דבר שאנשים לא יפסיקו לדבר עליו. אתם זוכרים כמה לוסי יואינג הייתה אהובה בסדרה דאלאס? מי לא אהב את לוסי? אני אהבתי את לוסי! אשתי אהבה את לוסי!"... החבר'ה במשרד עדיין הביטו בו בתמהון.


"אז אתם יודעים מה?", הוא הוסיף כשריר כבר נזל מפיו. "אנחנו ניתן למלחין לחבר לזה לחן ג'ינגל קצבי בסגנון שואו-ביז קאנטרי כזה וניתן לזמרת לשיר את זה. במקרה יש לי כבר רעיון - מה עם סוזי מילר? יש לה מבטא אמריקאי מושלם עבורנו. הילדים מתים עליה כשהיא שרה בטלוויזיה 'סינג א סונג' עם ג'רי! היי, מי לא אהב את סוזי? אני אהבתי את סוזי! אשתי אהבה את סוזי! אז קדימה, בואו נשיג את סוזי!". האחרים במשרד לא הצליחו לבוא עם רעיון אחר ומיס לוסי נולדה. בתיאבון!



פעם, בעולם שבו סמארטפונים היו רק מדע בדיוני, היה עצם ענק וחידתי הידוע בשם דפי זהב. ספר ענק זה, ששקל בערך כמו ילד קטן, היה מקור הידע האולטימטיבי עבור כל מי שביקש להתחבר לבני אדם אחרים - באמצעות טלפון חוגה, כמובן.


בימים של פעם, כשדינוזאורים הסתובבו על פני כדור הארץ והיינו צריכים לדבר עם אנשים כדי לעשות דברים, דפי הזהב היו התנ"ך שלנו. צריכים אינסטלטור? יש בדפי הזהב. מחפשים מקום לאכול פיצה? יש בדפי זהב. צריכים מעצור טוב לדלת? ספר דפי זהב! צריכים להרוג מישהו? מכה על ראש השרץ מספר דפי זהב תעשה את העבודה.


דפי זהב אורגנו בסדר אלפביתי, וזה היה שימושי להפליא - אם ידענו את שם העסק שחיפשנו. אחרת, נגזר עלינו לדפדף ולחפש ולקלל. כמובן, המודעות היו החלק הטוב ביותר שם. מודעות של עמוד שלם, מודעות של חצי עמוד, מודעות של רבע עמוד - עסקים שילמו סכום גבוה כדי לבלוט בים של טקסט זעיר, עד כמעט בלתי קריא. ולא נשכח את הריגוש של פתיחת דפי זהב ולמצוא את השם שלנו שם. אז הרגשנו שאנחנו סוג של ידוענים בקטנה. כי הנה זה היה, הזהות שלנו שמונצחת בדיו.


דפי הזהב היו ביטוי פיזי של תקופה פשוטה יותר, כאשר החיים נעו בקצב איטי יותר ו"החלקה ימינה" פירושה הייתה שעוברים לדף הבא. זה היה עולם שבו מציאת עסק לא הייתה כרוכה באלגוריתמים או מודעות ממוקדות - רק סבלנות, זכוכית מגדלת ואולי קצת מזל.


למרבה הצער, ספרי דפי זהב הם כעת שרידים מהעבר, צוברים אבק בעליות גג או משמשים להדלקת מדורות. אולי זה היה מסורבל, מיושן ומעט מגוחך, אבל זה היה שלנו. ועל כך, אני מצדיע לדפי זהב!





מנהרת הזמן שלי לוקחת אתכם הפעם לנובמבר 1977 ואורחת נוספת הגיעה לארצנו; הזמרת טינה צ'ארלס.


לקהל הישראלי היא נתנה את השלאגרים שהושמעו ללא הרף ברדיו הישראלי, I LOVE TO LOVE ו- DANCE LITTLE LADY. אמן החימום היה יוני נמרי, ששר לקהל מלהיטיו העבריים והצרפתיים. צ'ארלס לא רק נהנתה מהקהל הישראלי שחיבק אותה בחום, אלא גם בבילוי בביתו של חבר הכנסת, פלאטו ושרון, ובמועדון "אל מאצ'ו" שביפו. שם היא קיבלה תקליט זהב מקומי ונהנתה מהתקרובת ההודית האהובה עליה.


הכל היה נפלא כשלפתע נכנס למועדון בעלה האוהב, ברני, שהתגעגע ועלה על מטוס כדי להפתיעה פה. הייתה זו סצנה מהסרטים.



אמן ג'אז שפינק את ישראל בבואו בשנת 1959 היה לואי ארמסטרונג, הלא הוא סאצ'מו. הוא הגיע אלינו מהופעות בשבדיה, שם שרר קור מקפיא מתחת לאפס. אלינו הוא הגיע כדי להופיע ימים ספורים לפני ערב פסח.


מי שהביא אותו לארץ היה גיורא גודיק, שגם נאלץ להפקיד אצל הנהלת היכל התרבות שבתל אביב 25,000 לירות למקרה שהקהל ישתולל יתר על המידה וישבור כסאות. כאמור, לפי המודעה, סאצ'מו הגיע עם החצוצרה שלו גם לבנייני האומה שבירושלים.



נו, אז מה הקשר?...



אודליה משדרת!


השנה היא 1981 ובמדינת ישראל החלה להיקלט, במקלטי הטלוויזיה הפרימיטיביים (או שמא הצבעוניים החדשים שהיו למעטים יחסית פה) שידוריה של תחנת וידאו פיראטית, שספינתה עגנה כ-12 ק"מ בתוך הים ושידרה סרטים וקליפים, ללא לוח זמנים מתוכנן ומסודר. עם לוגו משובב עין ונעימת נושא אלקטרונית (שניגן ואנגליס) הסביר קריין בקולו הרועם עם שתי מילים מהדהדות - "אודליה משדרת!"


הייתי מאלו שזכו לקלוט את שידוריה (מלאי השלג והתמונות המקוטעות) ולהתפעל מהחדשנות שבדבר. אמצעי התקשורת הישראליים הרגילים מיהרו, כמובן, להסית את הקהל נגד אותה תחנה, שבעליה היה פול גרינוולד, שעוד לפני כן נקרא לבית הדין בגין נושאים כמו השתמטות ממילואים. ענייני ההסתה נגד אודליה החמירו וגרינוולד פנה לשבות רעב מול ביתו של שר התקשורת, מרדכי ציפורי, במחאה על חוק שנחקק נגדו. את טקס המחאה הוא תיכנן עם צליבתו ועם טענתו הברורה - "למה לאייבי נתן מותר ולי אסור?"


ומה עם אודליה? היא הורדה במהרה, לצערם הרב של רבים. ופול גרינוולד? הוא הואשם בהמשך לא רק בשידור פיראטי אלא גם באונס.



אוקי, אז מה יש לנו פה?

רדיו למכונית כולל הרכבה? - יש!

ציוד לקמפינג ולשפת הים? - יש! איפה שמים את כל זה? יהיה בסדר!

מסירה מיידית? - יש!

מפרט עשיר של כלי עבודה לרכב? - יש! כולל ג'ק וכל מה שמתחשק!

אפשר לנסוע ולהשוויץ עם האוטו בדרך לנופש באחד ממלונות הנופש המובילים? - כן כן כן!

אז בואו לרכוש אסקורט... הפיברגלס כבר בפנים!


אחחח, שנות ה-70, עשור של דיסקו, מכנסי פעמון "פדאלפון / סאן טרופז" ופורד אסקורט, מכונית כל כך צנועה שהפכה לסמל של פרקטיות. בזמן שמכוניות אחרות של התקופה התחרו על תשומת הלב עם עיצובים צעקניים ומנועים רועמים, פורד אסקורט התגלגלה בשקט לכל מקום עם רעש של ספרנית בהופעת רוק. אבל אל תלכו שולל מהמראה המתון שלה - למכונית הקטנה הזו היו כמה טריקים בשרוול.


ראשית, בואו נדבר על העיצוב. זה לא היה ניסיון להיות מכונית סקסית או תוקפנית; היא פשוט באה להעביר אותנו מנקודה א' לנקודה ב' מבלי להישבר - רוב הזמן. עם הצורה הקופסתית האסקורט נראתה כאילו עוצבה על ידי מישהו שפחד מאוד מזוויות חדות שהיו אז ה-דבר. אבל היה קסם מסוים בפשטות הזו.


מתחת למכסה המנוע, פורד אסקורט הציעה מנוע שאפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כ"מתאים". זה לא עמד לנצח במרוצים, אבל זה הביא אותנו בסופו של דבר ליעד שלנו, בתנאי שלא מיהרנו להגיע. המנוע של האסקורט היה פלא של צניעות, שהפיק מספיק כוח כדי לשמור על הגלגלים מסתובבים אבל לא עד כדי כך שהנהג יתפתה לעשות עמו כל דבר פזיז, כמו לעבור טרקטור בכביש דו-נתיבי.


לא נהגו בזמנו באסקורט כדי להרשים אף אחד / אחת, אלא כי זה היה רכב פרקטי, סביר, והיה לו תא מטען גדול מספיק כדי להכיל את כל המצרכים, מטריית חוף ואולי אפילו כלב קטן.


בפנים, פורד אסקורט היה כיתת אמן במינימליזם. לוח המחוונים היה נטול דברים מיותרים, כמו כפתורים מפוארים או צגים נוצצים. היו לו את היסודות: הגה, כמה מחוגים ומושבים שנראו כאילו מרופדים בשטיח ממוחזר. הרדיו היה בהתאם.


אבל בל נשכח את הנשק הסודי של האסקורט: חסכון בדלק. בעידן שבו מכוניות זללו דלק בכבישים, האסקורט ידעה קצת לחסוך ולגמה דלק כמו שמקצוענים טועמים יין, מה שהפך אותה למכונית המושלמת לבעלי מודעות כלכלית או לכל מי שפשוט שנא לעצור בתחנת דלק. צריכת הדלק של האסקורט הייתה נקודת גאווה לבעליו, שלעתים קרובות התהדרו כמה רחוק הם יכולים להגיע עם טנק דלק בודד.


זו הייתה המכונית של בני הזוג הצעירים שמתחיל את חייהם המשותפים, הסטודנטים שמוגבלים בתקציב, או הפנסיונר שפשוט היה צריך משהו לנסוע איתו לערב בינגו. וכמובן, תשכחו ממזגן ומחלונות שעולים ויורדים בלחיצת כפתור, כן?



יש לכם בר מצווה? אתם חייבים את התקליט הזה שיכין אתכם היטב לרגע בו אתם עוברים משלב הילדים לשלב הנערים.

ותהיו בטוחים שאם תלמדו היטב את ההפטרה שבתקליט, יזרקו עליכם בצהלה עוד יותר סוכריות קשות ומכאיבות.



ככה זה כשלא מביאים לארץ את להקת הקצב הבריטית הטובה ביותר (הביטלס). האם זה הופך את 'חלות הדבש' ללהקת הקצב הבריטית הראשונה בארץ? טוב... ברור שלא, כי הראשונים היו הקרייזי סטריינג'רס בקולנוע אסתר, נתניה.

המודעה משנת 1966.



שנת 1968.

שירים מדליקים אש וסצנת סיום מופלאה.

העולם שייך לצעירים.




השנה היא 1974 והקהל מגלה שגם טרזן עושה שעווה.

מתוך דבר לילדים.



השנה היא 1979 ובישראל נערכת תחרות האירוויזיון עם ג'ינגיס חאן! אה, ג'ינגיס חאן - המנהיג המונגולי האימתני שחצב את אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה, והכה אימה בליבם של מיליונים! אבל רגע, אני לא מדבר על הג'ינגיס חאן הזה. לא... אני צולל לתוך העולם הפראי של להקת הדיסקו הגרמנית שבסוף שנות ה-70 הביאה שילוב של ראוותנות, קיטש ותעוזה צרופה לסצנת המוזיקה.


השיר עמו התמודדה הלהקה באירוויזיון הפך לשלאגר אדיר בארצנו ולכן הגיעו חבריה, באוקטובר 1979, לסדרת הופעות בהיכל הספורט התל אביבי, בבנייני האומה בירושלים, בהיכל הספורט החיפאי ובאמפיתאטרון האילתי. הקהל הישראלי נהנה גם מביצוע חי ללהיט הנוסף, MOSCOW.


תתארו לעצמכם: השנה היא 1979, וקדחת הדיסקו שוטפת את העולם באה קבוצה של גרמנים והחליטה לחלוק כבוד לאחד הכובשים הידועים לשמצה של ההיסטוריה על ידי הפיכתו לסנסציית דיסקו. מילות השיר מספרות את סיפור מעלליו של ג'ינגיס חאן - ובכן, בצורה משוחררת, מסוגננת מאוד ומעט מגוחכת. אבל מה שבאמת גנב את ההצגה הייתה ההופעה של החבורה. דמיינו את זה: שישה פרפורמרים במיקס מגוחך של לבוש מונגולי מימי הביניים עם לבוש של מועדון דיסקו נוצץ בניו יורק (אולי סטודיו 54?). הכוריאוגרפיה כללה הרבה תנועות זרועות אגרסיביות, דחיפות אגן ונדנוד מסונכרן - כל אלה העלו סברה שהצבא של ג'ינגיס חאן היה אולי הרבה יותר כייפי ממה שספרי ההיסטוריה מתעקשים לספר.


השיר עצמו הוא כיתת אמן באבסורד. הלהקה מזמרת בהתלהבות כזו שאפשר לחשוב שהיא מגייסת את החיילים לריקוד ולא לקרב. יש את הרקדן המשופם שנראה כאילו בא להיבחן ללהקת אנשי הכפר אך נכשל. הנשים הזוהרות באו להפוך את דמות הנסיכה הלוחמת של ימי הביניים ללוחמת ברחבת הריקודים. יחד, השישה יצרו יחידה מוזרה אך משכנעת בצורה מוזרה, שהשאירה את הקהל לתהות אם לצחוק, לרקוד או פשוט לבהות ביראת כבוד.


בסופו של דבר, ייתכן שלהקת ג'ינגיס חאן לא כבשה את העולם באותו אופן שבו כבש השם אותו נשאה, אבל החברים בהחלט השאירו את חותמם על דברי ימי תרבות הפופ (איך אפשר לחשוב על אירוויזיון 79 בלעדיהם? איך???). אז מה אם לא מבינים את השפה הגרמנית? העיקר שיש קצב, ריקודים ותחפושות על הבמה.



לאן כולם ממהרים?

לקנות בגדים בפסז' הוד התל אביבי ולרכוש את ספרי השלישי, "ביטלמאניה!" - עם הסיפור השלם של הביטלס, לראשונה בעברית ועם המון פרטי מידע נדירים שלא פורסמו באף ספר בינלאומי על הלהקה.



השנה היא 1988 ואיגי פופ, שבדיוק הוציא תקליט בשם "אינסטינקט", בא לארצנו. מסתבר שהנוער של המגזין "ראש 1" לא נדלק, לא נמשך והמופע הוכתר ככישלון מסחרי. אולם הסינרמה היה מלא רק בחציו. חברי הטוב, יואל רון, היה שם וסיפר לי: "ההופעה ההיא של איגי בסינרמה אומנם הוכתרה ככישלון (על ידי עיתונאים דבילים) אבל הייתה פיצוץ. הוא הביא את סטיב ג'ונס, הגיטריסט של הסקס פיסטולס. הייתי שם ממש קרוב ונשענתי על הבמה (בתקופה ההיא עדיין היה אפשר) והבנזונה ירק עלי פעמיים עם חיוך. זה היה פרוע. איגי מדי פעם זרק את המיקרופון עם הסטנד לעבר התיקרה ותפס אותו באוויר. זה היה מבהיל כשאתה ממש נשען על הבמה. כל הזמן פחדתי שהסטנד של המיקרופון יפול עלי". בהמשך יגיע איגי עם הסטוג'ס לגני התערוכה והם יראו לכולם מה זה רוק משתלח אמיתי.



שנת 1977. אורי זוהר, שגילה את אלוהים, מבקש באופן ברור מכל באי פסטיבל נביעות - שלא יחללו את השבת.



השנה היא 1971 ובממלכת השלגונים יש אטרקציה חדשה למלקקים.

ליקקתם שלגון? אל תזרקו את המקל! תראו אם כתובות בו המילים "חינם לוקס". מצאתם? האח הידד! גשו אל זבן המכולת החביב הקרוב אליכם, הראו לו את המקל המשמח והוא יעניק לכם שלגון לוקס שיגעון במתנה.



תעזרו בבקשה למירי זכרוני.

היא לא מצאה את האוטו שלה מאז שנת 1977



שנת 1963 והדבר הזה היה רהיט מפיק צלילים שחימם את אווירת הבית. עיצוב הרהיט הזה הוא, כיאה לתקופה, זוויתי מאד. ומחט הפטיפון הייתה בעיקר מחרשה שחרצה תקליטים והרסה אותם. העיקר שיש צליל היי פידליטי.



החונקים האלו נחתו בארצנו ב-15 בפברואר 1987. מטרתם הייתה לחנוק את הקהל עם להיטים נפלאים ורצון לשווק את תקליטם החדש, BIG IN AMERICA.


הקהל קיבל את מבוקשו, החונקים התהדרו גם בתוספת חטיבת כלי נשיפה ורשת ג' שידרה את המופע למי שרצה להקשיב בבית (ולהקליט בקסטה). המופע הראשון מהשניים לא היה מלא בקהל, אך בהופעה השנייה היה המקום מפוצץ באנשים.


אבל ביקור הלהקה בארץ כמעט וסיים את מסלולה של הלהקה, כששניים מחבריה כמעט טבעו בחוף תל אביבי. הם נקלעו למצוקה בהשטת סירה, אותה שכרו ממועדון "לב הים". לאחר שעה מצאתם וללא חזרתם, נשלחה סירת חילוץ שתרה אחריהם ומצאה אותם על חוף מרוחק לאחר שלא הצליחו להשיט כראוי את סירתם שהתמלאה במים.



בסבנטיז ובאייטיז כולם השתמשו במרגרינה. חמאה? זה היה לעשירים בלבד. חביתה? עושים ממרגרינה וביצה. ומי חשב אז על ההשלכות הבריאותיות? עושים כריך? מרגרינה צריך! רק דבר אחד לא ברור לי במודעה המצורפת - מה הקשר בין רעננות האביב למרגרינה?



בכל אופן, הממרח הזהוב הזה עיטר כל שולחן מטבח של פעם. זו הייתה החמאה של העתיד. פעם "מרחו אותנו" שמרגרינה היא הדרך לחיים ללא כולסטרול. המרגרינה הייתה המלכה השולטת. חמאה?!נו, באמת... חמאה תמיד הייתה קשה למריחה. מי רוצה להתאמץ איתה? איפה היא ואיפה המרגרינה הרכה והמתמסרת לסכין? ויש לציין שמרגרינה הייתה גם הזולה יותר.


משפחות מרחו מרגרינה כמעט על כל דבר. אף אחד לא יכל היה לעמוד בפני ההבטחה לאלטרנטיבה בריאה יותר מחמאה, גם אם היה לזה טעם קצת כמו פלסטיק. אנשים שכנעו את עצמם שהם אוכלים בריאות אמיתית. צריך להקפיץ ירקות? מרגרינה! אופים עוגה? מרגרינה! משמנים מחבת? ניחשתם נכון - מרגרינה! כולנו היינו עסוקים מדי בצפייה בסדרה "שושלת" מכדי לשים לב לנזקי המרגרינה.


בשנות השמונים נראתה גם עלייתה של מרגרינה "לייט". כי מה יכול להיות יותר טוב ממרגרינה? נכון, מרגרינה עם חצי מהקלוריות של מרגרינה! אנשים צרכו את זה כאילו זה היה זהב נוזלי, משוכנעים שאכילתו תגרום להם להיראות כמו מדריכי אירובי. זה היה המפתח לחיים נטולי שומן.


אבל כשהאייטיז הגיעו לסיומן, כך גם הסתיים שלטונה של המרגרינה. החמאה, עם טעמה העשיר ומרכיביה הטבעיים, זכתה לקאמבק מפואר. זה התחיל בחוגי אוכל, שבהם שפים לעגו למרגרינה והטיפו את בשורת החמאה האמיתית. לאט אבל בטוח, הציבור תפס שמרגרינה זה איבדה את הברק שלה. זה לא היה עוד משטח הזהב של העתיד, אלא שריד של עבר שגוי. אנשים התחילו ללחוש על שומני טראנס.


כיום, המרגרינה עדיין קיימת, אבל ימי הזוהר שלה חלפו מזמן. היא יושבת על מדפי הסופרמרקטים, תזכורת לתקופה שבה האמנו שהמדע יכול להערים על הטבע. אבל עבור אלה מאיתנו שחיו את שנות השבעים והשמונים, מרגרינה תמיד תחזיק מקום מיוחד בליבנו וכנראה גם בעורקים שלנו.


בשנת 1976 הכל נראה אחרת ושמח בהרבה. יגאל בשן ויהודה ברקן (שניהם בראשי תיבות י.ב.) יצאו במופע משותף, לאחר שנהנו יחדיו משיבוץ להופעות מילואים בפני חיילים. במופע שירים של יגאל ודברי קישור הומוריסטיים עם השניים. אז ברור שהיו בחורות שלא התאפקו ועלו לבמה כדי לתת נשיקה חלומית ליגאל אהובן.


בין קטעי ההומור יש גם מערכון בו השניים מקריאים מכתבי הערצה מפוברקים. אחד מהם בא בזו הלשון: "שלום יגאל, אני אוהבת אותך ומוכנה להראות לך את ליבי אם תראה לי את הציפור שלך, באהב - ציפורה". זה כמובן עם קריצה על השיר "יש לי ציפור קטנה בלב".


להקת הליווי מורכבת מהקלידן דודי רוזנטל, הגיטריסט בני וילנר, הבסיסט מאיר סלמון והמתופף אלון הלל.

יגאל בשן ויהודה ברקן - יהי זכרם ברוך



אוקטובר 1974 ורבים התרגשו לקראת בואו של מלך נגני אורגן הג'אז - ג'ימי סמית'. האיש שידע ללהטט בידיו על קלידי אורגן ההאמונד העסיסי והבשרני. הכרטיסים נמכרו חיש מהר וסמית' ניגן מיטב קטעי ג'אז, כולל גם ביצוע לשיר הבה נגילה.



...אבל הגעתו של סמית' הפכה לתקרית מאד לא נעימה, לאחר שכעס על ביקורת צוננת שפרסם בידיעות אחרונות אורי אלוני, איתו נפגשתי לא מעט לפני מותו המצער, על הופעתו של סמית'. אלוני תיאר את סמית' כאורגניסט ממוצע שרק יח"צ טוב הביא אותו לשם עולמי.


סמית' לא האמין כשהקריאו לו את הביקורת של אלוני והחל להשתולל ולנקום בהצבת דרישות לא הגיוניות לאמרגן שהביא אותו, כולל השכרת מטוס פרטי שיביא אותו להופעה בירושלים, כמו גם רולס רויס עם טלוויזיה - לו ולאשתו. האמרגן ניסה לפייס אותו, אך נתקל בקללות מצדו.



את הספר "ZOO ארץ ZOO" אני מכיר ואוהב אהבת נפש מאז היותי ילד.

הרי איך אפשר בלי לקרדה, האישה שהפכה מקיוסקאית לחנוונית? או בריגיטה טוסיקסן השבדית שתבעה את אורי גלר בגלל שצפתה בתוכנית איתו בטלוויזיה וחשה כי פי הטבעת שלה מתעקם? או אנטיוכי (אנטי) סיפיליס האליל?


והנה, מסתבר שגם הייתה הצגה על הדבר הזה. האם רק לי יש את התחושה שאין כמו הספר?



יוני 1956 ואמן הג'אז הידוע, ליונל המפטון, הגיע להופעות בישראל עם התזמורת הכושית שלו. "אלו יהיו הופעות שלא תשכחו", הוא הבטיח לקהל הישראלי.

גם הוא ודאי לא שכח במהרה את מנת הפלאפל שהוא וחברי תזמורתו אכלו בהנאה אצל "המיואש" (הפלאפל האגדי שברחוב פינסקר התל אביבי).



מסתבר שבשנת 1962 רבו בבתים ישראליים על קיצוניות שנעה בין צ'ייקובסקי לצ'ה צ'ה צ'ה



ספטמבר 1968 ובעיתון ״שמונה בערב״ יש בלבול קל בהגדרת המונח ״מועדון פסיכודלי״.



אי שם בתחילת הסיקסטיז. מועדון השעות הקטנות שהיה בצפת. ואם בא לכם להתפנן שם, בואו ותתענגו על צלילי הפסנתר והשירה של ג'ון קארי הקרייזי, בשירי מקצב ומצב רוח. יש טלפון להזמנת מקום.



בשנת 1983 היה הרכב של ילדודס בשם ״הנוער המוסיקלי״.


הם באו עם להיט ענק שנקרא "העבר את הדאצ'י" (שהיה עידון של גרסת המקור עם המילה קוצ׳י, שהייתה סלנג לג׳וינט ירקרק ועסיסי).


אותה חבורה גם הגיעה לארצנו להופעות ושרה פה להיטים נוספים כמו THE YOUTH OF TODAY ו-007.

אבל הגימיק שחק את עצמו במהרה ובאמצע האייטיז התפרקה הלהקה. עבור הבסיסט שלה, פטריק ווייט, זה היה אסון; כוכב הילדים לשעבר הפך לפושע עוד לפני תום אותו עשור. הוא ישב בבית הכלא ויצא ממנו כדי להמתין למשפט נוסף בגין סמים, כשב-18 בפברואר 1993 נפל ווייט בן ה-24 בבית של חבר, נחבל בראשו ומת מיד. נתיחה שלאחר המוות העלתה שלא הסמים גרמו לזה אלא נגיף שלא אובחן שגרם לסחרחורת.



השנה היא 1983 ואסטרולוג הבית של עיתון להיטון לא מצליח לפגוע...



אם מוישיק אומר - מי אני שאתווכח איתו?



שנת 1979 וסטיב אוסטין (בכיכובו של לי מייג'ורס) היה שם דבר פה. איזה ילד לא העריץ אותו? ברור שאני כן, וגם הייתי רץ באיטיות ועושה את קול האפקט שליווה את ריצתו האמיצה בסדרה.

אבל כמה מכם זוכרים שגם הועלתה הצגה בארצנו על זה?



השנה היא 1982. ודאי הייתם משלמים לראות את בנזין בהרכב הקלאסי כרביעיה בשיא ימיה. ועוד עם הלהקות "חזיון" ו"לילות אהבה"!



אז מה היה השבוע ביום שישי בסרט הערבי שהצופים ראו בטלוויזיה בשנת 1975?

שם הסרט הוא 'אשת מנהל כללי' ולהלן תקציר העלילה. עצמת וחסין הם עובדי ממשלה. הוא מהנדס ולה תפקיד מנהלי. היא מתקדמת בעבודתה ומתמנה למשרת מנכ"ל במשרד בו עובד בעלה. נוצרות בעיות ממצב זה וה'מישמומקין' חוגג.


אוסקוט יא אוולאד! איל ערביק פילם פי אל טילפיזיון!



אמרתם בי ג'יז? מעכשיו אימרו 'רבי ג'יז'!


חברת 'ישראדיסק' ראתה את המצלצלים הרבים שפסקול הסרט 'שגעון המוסיקה' שלשל לכיס יוצריו והחליטה ש"הדבר צריך לצלצל פעמיים". וכך, עם ריקי גל, להקת ברוש והמנהל המוסיקלי, בני נגרי, ניגשה היא להכין את תשובתה. שירים כמו "שמע ישראל" ו"עוד אבינו חי" לבשו חליפת טרבולטה לבנה ועלו על רחבת הריקודים הלוהטת. ריקי שרה בצד אחד כשהצד השני של התקליט אינסטרומנטלי ומרקיד לא פחות. אבל כשריקי ביצעה את תפקידה בתכנית הטלוויזיה, "עלי כותרת", זעקו מיד מבקרי הטלוויזיה.


ב. מיכאל הפליא בכותבו ביקורת שכותרתה "הגועל והנפש": "האיש בקופסא בישר כי עתה בא תורה של אישה אחת לשיר משהו מתוך תקליט שהיא הוציאה להורג בימים אלו. על המסך הסבלני השתרעה דמותה של בת-אדם מפוזרת כלשהו, לוהטת עיניים ופרועת שיער, שללא התרעה מוקדמת נתנה צווחת דיסקו-חדיסית למהדרין. אותה צדקת שרה בדבקות את 'עוד אבינו חי' ולאחר אי אלו חזרות על הצהרה זו, בגבהים שונים של טון, השתכנע הכותב כי אביה של הנערה עדיין חי, אך הוא ללא ספק חירש. והנערה בשלה, ממשיכה לנפנף באי אלו איברים בלתי ארוזים, אשר העניק לה הבורא התמים. כאן כבר החל הכותב לדאוג ברצינות, שאף אם אביה עדיין חי, קיימת סכנה גוברת שמיד עם תום השיר הוא ימות מבושה. מיד לאחר תחילת השיר שמעתי חריקת כיסא מן הרקיע השביעי, עת קם הקב"ה מכס הכבוד, הסיט את הכפתור בטלוויזיה של מעלה ועבר לצפות בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית, שם עוד מתייחסים אליו בכבוד מסוים".



ריקי לא נתנה לביקורת לפגוע בה והוסיפה שהפקת הטלוויזיה לא איפשרה לה לערוך חזרה הגונה לפני הצילומים ושאפילו אינה יודעת את שמות שתי הרקדניות שהצמידו לה.


עם צאת האלבום הוחלט לחגוג את העניין כמו שצריך - במסיבה!


החוגגים הגיעו, בדצמבר 1978, למועדון הבילוי החדש של צדוק קראוס (אח של...) שבצפון תל אביב. הריקודים היו סוערים והשתייה נמזגה בהתאם. אנשי 'ישראדיסק' אף פינקו את ריקי ובני במצת ובעטי פארקר. כל הכבוד על ההשקעה.


בין המבלים נצפו אושיק לוי עם זקן עבות, נורית גלרון (עם אמרגנה, אשר ביטנסקי), הזמרת רוחמה, השדרנית שוש עטרי - ועוד ועוד...

אז גשו לחנות התקליטים המועדפת עליכם ובקשו ממוכר התקליטים את 'חסידיסקו'. ויאללה לרקוד!



בשנות השבעים הייתה ארצנו מוצפת עם מגזינים בכל מיני צורות. אחד מהם היה משובב לב ונמכר בשם "סינרומן". לצעירים שביניכם, אספר שמדובר בחוברת ובה עלילת קומיקס, רק שבמקום דמויות מצוירות היו אלו שחקנים בשר ודם שהצטלמו לפי העלילה והתמונות (בשחור-לבן) היו עם בועות קומיקס.


היו שם גם רכילויות על אמנים ידועים בארץ ובעולם, קצת חושניות בריאה וגם פרסומות לחוברות מצולמות אחרות, כמו המערבון המצולם "ג'אנגו הנוקם".

בתמונה: "הטוב, הרע וליאורה" - ולא תאמינו מה ליאורה עושה שם.



עד עכשיו אני זוכר את ריח העשן המתוק בפארק הירקון.

בן דוד שלי לקח אותי, הנער הצמא למוסיקה, להופעת רוק. היה כיף גדול!! זאת למרות שבוצעו לא מעט שירים חדשים על חשבון הישנים והטובים. בכל זאת, יש אלבום חדש לשווק (FREEDOM).


על הבמה היה קרלוס ולצידו שר באדי מיילס הגדול ביחד עם הזמר אלכס ליגרטווד. הקלידנים היו צ'סטר ת'ומפסון (לא המתופף הידוע) וטום קוסטר. בבס היה אלפונסו ג'ונסון ובתופים גרהאם ליר. וכמובן חטיבת כלי הקשה מיומנת.



אטרקציה נהדרת מבציר 1968.

לא לשכוח לבוא בשישי ובשבת בבגדים חגיגיים.



מי אמר ששחמט אינו משחק תוסס?



הקסטה הייתה אחד מהדברים המרכזיים בחיי. היא עזרה לי לגדול ולהתפתח, עם צלילים מופלאים וגם הרבה "זמן מעבדה" מאתגר של תיקונים עצמיים.


זה שריד מתקופה שבה מוזיקה הייתה ניידת, אבל רק אם היה גם עיפרון בהישג יד. בואו נחזור לאחור לעידן שבו מלבני הפלסטיק הקטנים האלו היו שיא טכנולוגיית האודיו. תשכחו מסטרימינג או דיסקים. הקסטה הייתה מלכת הטיולים באוטו, הסולטן של הווקמן, אבל כן, היא גם הקשתה עליי כל פעם כשניסיתי להריץ קדימה או אחורה, בדיוק להתחלת השיר האהוב עלי או לסולו כזה או אחר בו.


ראשית, בואו נדבר על העיצוב הפיזי של הקסטה: מארז פלסטיק שקוף ובתוכו שני סלילים של סרט מגנטי וכמה רכיבים שעזרו לסובב אותם במכשיר הטייפ. המדבקה על גבי הקופסה הזו הייתה התקווה היחידה לדעת מה מוקלט בה, אלא אם כן הייתם מאלו שאהבו "לחיות על הקצה" והכנסתם אותה בלי לבדוק.

וכמה אוספים הקלטתי עם הרכיב הזה. חיברתי שיר לשיר, מתקליטים שונים, כדי ליצור את אווירת השמע שהתאימה בדיוק עבורי. וכמובן שגם הקלטתי, כמו רבים אחרים, היישר מהרדיו בעודי מתחנן מהשדרן שלא ידבר על השיר - אבל הוא דיבר!


כמובן, לקסטות היו קטעים... לא פעם מצאתי את עצמי מתענג מצלילים ולפתע מגלה שאני בתוך חדר ניתוח מאולתר, מנסה להציל את אהובתי המלבנית ששפכה את קרביה החומים, כלומר הסליל, ונתקעה. הו, רגע האימה הזה שבו מגלים שהסליל נתקע בתוך מכשיר הטייפ!


כמו בתקליט, גם בקסטה היה צד א' וצד ב' - וכל אחד מהם בא עם אופי משלו. בסדר, היו גם מכשירי טייפים שנבנו כדי לנגן קסטה הלוך ושוב, ללא צורך לקום - אבל זה סתם חידוש גימיקי ולא הדבר האמיתי, מבחינתי. ובל נשכח את הפן החברתי של הקסטה. כמה כיף היה לגלות תקליט באוסף של אח גדול של חבר קרוב שלי ולמהר להקליט אותו לקסטה שלי. ההתרגשות הזו זכורה לי עד היום. כך, הכרתי לראשונה הרבה תקליטי רוק מתקדם - מאחים גדולים של חברי ילדות שלי שהסכימו להקליט לי אותם.


בסופו של דבר, קסטות היו יותר מסתם דרך להאזין למוזיקה. עם הזמן הן נעלמו והוחלפו בקבצים דיגיטליים שלעולם לא יהיה להם אותו קסם. קסטות היו מבולגנות, פגומות ולפעמים מתסכלות - אבל הן גם היו אמיתיות. הן היו תזכורת שלפעמים, המסע אל השיר האהוב עלינו היה חשוב לא פחות מהשיר עצמו.


אז הנה כמה פרטי מידע מעניינים:

1. הקסטה נוצרה בשנת 1963 ונכנסה לפס יצור המוני שלוש שנים לאחר מכן.

2. חברת פיליפס היא שהציגה את הקסטה הראשונה, שבאה להחליף את הסלילים המסורבלים (REEL TO REEL).

3. קסטה פיראטית עלתה בישראל, בסבנטיז, במחיר ממוצע של 25 לירות. אפשר היה למצוא רבות מהן בתחנה המרכזית או ברחוב אלנבי בתל אביב.

4. בשלב מאוחר יותר צצה לשוק קסטה עם סליל כרום, שהעניק למקליטים הביתיים צליל ברור יותר.

5. הילדים הצעירים שלכם היום לא מבינים מה זו קסטה ומה הקשר בין זה למברג פיליפס ועיפרון.




אנחנו באוגוסט 1983 ורוד סטיוארט טען שהוא צמא לשנדי שלך. אז הקהל הישראלי נענה למצוקתו ובמהלך הופעתו הראשונה, באיצטדיון רמת גן, זרק לעברו מטר של בקבוקי בירה. סטיוארט התעצבן (בצדק) ולא נתן הדרן. המופע השני היה נטול ברבריות שכזו מצד הקהל.



יש לכם הונדה? אני מתכוון לאופנוע עד מודל 1971. כזה עם 3.75 ו- 1.75 כוחות סוס.


אם כן, בואו לרכב עם הזמר מוטי פליישר (זה ששר את "עופרה" ו"אבשלום") מתל אביב ועד אילת. תרשמו את התאריך - זה ב-17 ביולי 1971. כך תהיו חברים גם במועדון THE HONDA RIDERS שיוקם במהלך הטיול.


אז הנה מה שהיה שם: החבורה יצאה בשש בבוקר, ביום שבת, מרחבת העירייה של תל אביב, עברה את ירושלים, ירדה לים המלח, המשיכה לעין גדי ומשם לערבה ועד אילת. האופנועים הגיעו גם עד לכפר הנופש של רפי נלסון, שקיבל את פניהם בבגד ים צמוד, משקפי שמש כהים ושרשרת צדפים לצווארו. צלם הטלוויזיה, מקסים סלומון, תיעד את המסע ובסוף מוטי פליישר גם קפץ למימי הים האילתי. איך לא?




כן, גם ז'וז'ו היה פה בתחילת הסבנטיז...



הנה כמה מוצרים שהיו בילדותי ואינם עוד...




הידד! צ׳רלי השתחרר ואפשר להסתפר!



האם מכונית קטנה שכזו מתאימה לכדורסלנים גבוהים? אני שואל כי שמעתי שאולסי פרי קיבל אוטו כזה בדיוק ונאלץ לשבת בבגאז' כדי לנהוג בו.



בשנת 1973 יצא בארצנו אלבום קלפים ושמו "פופ". מתחת לכל קלף התחבאו מספר משפטים על מי שמצולם. אמני ארצנו קיבלו סיכום הולם אך במחלקת אמני חו"ל? שוד ושבר!


לדוגמה, קלף מספר 98 שנכתב עליו: "בתקופה בה צצו להקות המחתרת היה החוף המערבי של ארה"ב מקום בו פרחו להקות רבות, ביניהן "מטוסו של ג'פרסון" ו"גן הכפרי והדגים", "המתים אסירי התודה" ורבים אחרים. באותו אזור פרחו להקות נוספות שהידועה בהן הייתה להקת וואן מוריסון, על שם הגיטריסט שלה ומייסדה. הלהקה לא הוציאה תקליטונים והתרכזה בהופעות ובאריכי נגן".


עד פה נוסח האלבום. אז בואו נתחיל מזה שוואן מוריסון זה זמר ולא להקה - והוא הגיע מצפון אירלנד...



'מי יודע מדוע ולמה, אין לך כבלים של גמא?' - כבלים פיראטיים מודל 1980.



רוצים לשמוע את 'פנקס הקטן' בביצועו של ששי קשת - היישר מבציר 1970? כוונו את מנהרת הזמן שלכם אל אותה שנה ותרשמו את התאריכים להצגה הזו בה פנקס נמצא. לתושבי תל אביב' יש לכם מה לעשות בסילבסטר עם זה.

דרך אגב, איפה זה 'אי שם' במושבה ושמה צה"ל ? (-:



השנה היא 1976 וספר חדש יצא לאור - "יעל ואני" מאת איטו אבירם.

אני יכול להעיד בפניכם שסדרת הספרים הזו שלו ליוותה אותי בכיף בימי ההתבגרות הראשונים שלי.



שלושים ושש שקופיות אהבה, מודל 1971.



לא כל הפרסומות מהסיקסטיז היו נעימות לקריאה...



הזמרת דלידה, שנולדה במצרים להורים איטלקיים, כיולנדה כריסטינה ג'יליוטי, ידעה הצלחה גדולה מאד כשעברה באמצע שנות החמישים לצרפת ושרה שאנסונים כמו גם שיחקה בסרטים.


בשנת 1957 היא שינתה את שמה לדלידה. אבל ההצלחה הענקית החביאה מעיני המעריצים את הצד האפל של חייה. הנישואים הראשונים שלה התפרקו לאחר מספר חודשים והבעל לא יכל לשאת את הכאב וירה בעצמו.


בסוף 1965 הגיעה דלידה להופיע בישראל, למרות איומי החרם שקיבלה בשל כך מהקהל הערבי שלה, ושרה על הבמה גם את "הבה נגילה" ו"הנה מה טוב ומה נעים". הופעתה הראשונה נערכה בהיכל התרבות התל אביבי כשהמנחה-זמר שהופיע לפניה היה פרדי דורה. הופעתו של דורה גרמה לכעס גדול והוחלט להחליפו מיד במנחה אחר, משה גולדמן, שעשה עבודה שגרמה לעונג גדול יותר מהקהל שהגיע לבנייני האומה שבירושלים.

אז מה קרה עם דלידה בהמשך?


שנה לאחר שהגיעה לפה הייתה היא בזוגיות עם הזמר לואיג'י טנקו, שרצה להצליח בכל מחיר. השניים הפכו לזוג הנוצץ בצרפת, התארסו בתחילת שנת 1967 וכמה ימים לאחר מכן עמדו על במת פסטיבל סאן רמו ושרו יחדיו את השיר שכתב, CIAO AMOR, CIAO. בהמשך הערב נודע שהצמד לא עלה לשלב הגמר וטנקו, בן ה-28, לא יכל לשאת זאת והתאבד ביריה לראשו, בחדר של הזוג שבמלון בסאן רמו. הוא השאיר מכתב ובו הסביר שעשה זאת כמחאה נגד הקהל שבגד בו ובחר בשיר אחר. "כולי תקווה שמה שעשיתי יגרום לכם יותר להבין. שלום", חתם במכתבו.


דלידה גילתה את הנורא מכל וביקשה לסיים גם היא את חייה בבליעת כדורי שינה והשארת מכתבים לאמה ולמעריציה. היא ניצלה, התאוששה והמשיכה בקריירה שלה. בשנת 1973 הקליטה עם השחקן אלן דלון גירסה לשיר PAROLE PAROLE ("הבטחות הבטחות") שהפך להיט גדול. בתחילת שנות השמונים התאהבה בפלייבוי, רישאר שנפארי, שגם התאבד, בשנת 1983, בדיוק כשהשניים תיכננו להינשא.


דלידה השבורה ניסתה למצוא נחמה בהינדואיזם אבל השברים היו קשים עד בלתי ניתנים לאיחוי. באפריל 1987 היא מכרה את מכוניתה, רבים מחפציה ושינתה את צוואתה. אז סגרה את התריסים בחדר השינה שלה ובלעה כמות קטלנית של גלולות שינה. "החיים הפכו בלתי נסבלים – אנא תסלחו לי", כתבה דלידה בת ה-54 בפתק שהשאירה אחריה.



לא היה אז גבר אמיתי בישראל שלא היה לו טבק (במלעיל) בארון.



יהודה ברקן היה מלך המתיחות הראשון של ישראל.


בשנת 1978 הוא הגיש תוכנית מתיחות ומוסיקה בגלי צה"ל בשם "מתח גבוה".


לקט מהמתיחות האלה נאסף בשנת 1979 לתקליט "אכלת אותה" שהפך במהרה לרב מכר. אפשר לשמוע בו את יהודה מתקשר לקולנוע רמה שברמת גן ומציג את עצמו כאברם חלפון מדואר תל אביב שבידו מכתב לשחקנית ג'ולי אנדרוס. במתיחה אחרת הוא ריצ'רד פליישר, בעל החברה "טלפוטו" שמפיק את אלבום השלום וברצונו לצלם אנשים רבים. לא חסרות מתיחות ואפילו יש לפתע בתקליט רעש של מחט קופצת שמבהילה לרגע את המאזינים שמגלים מיד לאחר מכן את יהודה שאומר "אחחחח... הלו! להניח ת'מחט בזהירות...".


מכאן ועד הסרט "חייך אכלת אותה" היה המרחק קצר.



השנה היא 1983 והשיר "חי" עם עופרה חזה מגיע למקום השני באירוויזיון. אז ברור שיהיו פרסומות מאותה שנה שירכבו על הגל שלו...



לפי ציור הנעליים בפרסומת, אני מופתע שאפשר להבקיע איתן גולים לתפארת. אבל אם גיורא שפיגל אומר...



כרזה משנת 1968.. מועדון ינוקא מרנין בקופירייטינג.



יש לי עסקה להציע לכם; תביאו לי עכשיו בקבוק סגור, קר ואמיתי של קינלי אורנג'דה, ואשלם לכם אלף ש"ח במקום כדי לשתות את זה.

כי אין מה לעשות, טעמו של הקינלי החמצמץ היה דבר מופלא ששום פאנטה מתוקה להחריד תחליף. כי עם קינלי באמת כיף להיות צמא.



ספטמבר 1967, מדינת ישראל שמחה לאחר נצחון במלחמת ששת הימים ושמח מאד גם במלון רמת אביב, עם תוכנית "אכסטרוגנטית" (או "אקסטרווגנטית"...).

אם חשקה נפשכם בדרינק של סוף שבוע ובפעלולים עוצרי נשימה, בואו לראות גם את יולנדה, המטרה החיה לזריקת סכינים.



בשבוע הבא יגיע הפוסטר של הנחש, שגם יפתח את הלב בכתבה בלעדית ובה יספר כיצד זה לעבוד עם הבוסית.



כי מה מתחרז עם SI SI? רססי...

אז לאחר שאת קרקפתך תעסי, על בעלך תכעסי, בשמיכתך תתכסי, את חמותך תרמסי ואת האוטובוס תתפסי - את שערך רססי SI SI.



מעתה אל תאמרו "קאר פול" - אימרו "הסעים משותפים"

(שנת 1976)



הפלטרס כבר היו פה בארצנו בשנות ה-50 ומאז התפצל ההרכב בגלל סכסוכים פנימיים. אז בשנת 1972 הגיעו אלינו סוג של פלטרס והקהל התרגש לראותם שוב אצלנו, במרץ 1976. האם ההתרגשות הייתה גם במהלך המופע עצמו?


אלו לא היו הפלטרס המקוריים ששרו להיטי נצח כמו ONLY YOU, TWILIGHT TIME ו- SMOKE GETS IN YOUR EYES. עם זאת, מספיק שהיה בהרכב ההוא את באק ראם (שגם כתב מלהיטי הלהקה), כדי לתת חותמת כשרות. באותן שנים הוא נאלץ להתמודד מול הרכבים אחרים שנשאו את שם המותג הידוע מבלי לקבל אישור.


אבל בהיכל התרבות לא התאפק הקהל מלהפגין אדישות כלפי המופיעים ולקראת סוף ההופעה אף קם על רגליו ולא כדי לרקוד, אלא כדי לצאת מן האולם. אולי הם גם התעייפו כי ראו גם הופעת חימום מלהיבה עם להקת "שליחי הנשמה" מדימונה.



יצחק קלפטר אף סיפר לי שהוא הצטרף אז לנגינה על הבמה עם להקת הליווי של הפלטרס.



הימים הם ימי הסבנטיז, בהם מחשבים עוד נראו כדבר מפלצתי.


ואותם מחשבים פעלו עם כרטיסים מנוקבים מיוחדים כשנקבנית מיומנת הקלידה את המידע הנדרש על גבי כרטיסים אלו, שהוכנסו למחשב והזינו בו את המידע שיצא (בעידן טרום המסכים) משם להדפסות.



השנה היא 1982 ויש רצון עז לשמוע שוב את הזמר פול הנקה...

נשים בחינם. גברים במאה שקל.



באפריל, בשנת 1977, נערך טקס לקבלת קבוצת הכדורסל אלופת אירופה, מכבי תל אביב.

את הטקס, שהתקיים בפארק הירקון, אירגן והנחה אורי זוהר. כ-60 אלף איש הגיעו לשם להריע ממושכות לגיבורי הכדורסל שלנו. השחקנים אף עלו לבמו וקיבלו לצווארם שרשרת פרחים.


נראה לי שהוא הקלידן הראשון שהערצתי. לי קררי, שגילם בסדרה "תהילה" את ברונו מארטלי - תלמידו המוסיקלי של מיסטר שורופסקי. היה זה בשנת 1982 ואני ילד שרק התחיל קצת להבין בענייני קלידים. אי.אל.או כבר הייתה אז ה-להקה שלי אבל ביקשתי, באותה שנה, שיקנו לי במתנה את התקליט BISCAYA של ג'יימס לאסט. כן, אני לא מאמין שעשיתי זאת.


אחר כך פתאום נחתו עליי קלידנים-מטאורים שפוצצו את ראשי. ביניהם ג'ון לורד מדיפ פרפל, קית' אמרסון מלהקת אמרסון לייק ופאלמר, קן הנסלי מאוריה היפ, גרג רולי מסנטנה, טוני באנקס מג'נסיס, ריק ווייקמן מלהקת יס, ריק רייט מפינק פלויד. וקררי? הוא נותר מקורר מאחור.



בסבנטיז היו שלוש מטרות עיקריות לכפכפים האלו:

להתקלח מבלי להחליק

להרוג ג'וקים (או שמא זה ז'וקים?)

להפליק בישבנם של ילדים סוררים



איזה כיף! יש איפה לבלות. הידד לכל בו שלום!



השנה היא 1967 ודיסקוטק חדש נפתח במרכז בת ים. שמו הוא 007. את הבאים לבלות שם לא קיבל שון קונרי בכבודו ובעצמו אבל תמונה גדולה שלו, כג׳יימס בונד, נתלתה בכניסה למועדון. למען הסר ספק על שם מי נקרא המועדון.


משולם ועזרא היו שני יזמים שהקימו את המקום כשהפכו מחסן עצים גדול לדיסקוטק נחשק. מי שרוצה לבלות שם באמצע השבוע ייפרד מארבע לירות, כולל משקה ראשון. בסוף השבוע זה יעלה שבע לירות וזה כולל גם את ההופעה של הלהקה שנקבעה להופיע.


בא לכם ללגום משהו טוב? גשו לבר המשקאות, שם יש גם פסל מוזהב של בחורה שמהפופיק שלה יוצא משקה הבית, שמתכונו סודי והוא מסחרר קלות את הראש ואת הנפש.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.






©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page