מנהרת הזמן הנוסטלגית שלי - חלק 3
Updated: Dec 16, 2022
הדולפינריום מת מזמן - ותיסלם שנפרדה לקראת פירוק, עדיין חיה ובועטת! (כרזה שמצאתי משנת 1983) - אטרקציה!
שלישיית השוקולדה (עם צביקה פיק וגבי שושן) לצד אטרקציות מעניינות אחרות - כולל אמן חיקויי בצורת! פסטיבל אמנים אמיתי משנת 1970.
יוצאים לבלות בשנת 1971. אין צורך במסכות נגד קורונה.
סמי והבן שלו ילמדו אתכם לרקוד.. גשו לקיוסק, שלשלו לידו של החנווני שלוש לירות ולכו לפזז.
באחת מהרצאותיי (ברמת השרון) גיליתי שאחד האנשים בקהל היה ממנהלי מפעל זיפ. דיברנו לאחר ההרצאה והוא סיפר לי שהאבקה הורכבה, במפעלי עלית, מ-97 אחוזי סוכר גרוס דק-דק ושלושה אחוזי חומצת מאכל.
שנינו הסכמנו שהג'ינגל והקליפים (כולל הילד עם הקש הארוך בחוף הים שלגם בסתר מהכוס של הבחורה) עשו את זה שובב בהרבה...
בהזדמנות, למי שמחפש ציוד וינטג' מבציר 1970!
תתקשרו היום לטריפונס..
אבל רק עם טלפון חוגה. המספר לא מתאים לטלפונים מודרניים.
בשנות השבעים הייתי ילד שינק המון השראה מסביבתו ואחד המקורות הברורים לכך היה מכשיר הטלוויזיה, בשחור לבן, שהתמקם בקדושה בסלון. היה זה, כמובן, מכשיר עם כפתורים גדולים, מסך לא שטוח, מסגרת דמוי עץ מכוערת ואנטנה. אבל יום אחד, אי שם בסבנטיז המאוחרים קרה שם משהו שפקח את עיניי.
על המרקע נראתה להקה שמנגנת, עם פלייבק, שיר יווני. ובפרונט שלה היה אחד עם חיוך גדול, מחלפות שיער מרשימות, מכנסי פדלאפון עד עילפון ובידיו בוזוקי.
השיר היה קליט להפליא, כשהפזמון שלו הלך כך: "טריקי טריקי טריקי טריקי טריקי מנה מו, טריקי טריקי טריקי טרי...". נשביתי מיד בקסם הזה ומצאתי את עצמי, נעם הילד, שר את זה בכל מיני הזדמנויות ותוהה מי זה לעזאזל אותו ברנש שראיתי בטלוויזיה.
רק שנים לאחר מכן הבנתי שזה טריפונס. מאז פגשתי אותו כמה פעמים. איש מקסים. אז ברור שגם יש לנו תמונה ביחד, בשדה התעופה דוב (שכבר לא קיים), כשהייתי בדרכי להרצאה באילת והוא בדרכו לשם להופעה שלו.
תמר בורנשטיין-לזר גרה בפתח תקווה ועבדה כמורה, כשחיפשה סיפורים משעשעים לספר לבתה נוגה. זה היה בשנות החמישים כשההשראה הגיעה יום אחד עם בעלה שנכנס לביתם עם בובת קוף גדולה. תמר לקחה את הבובה והחלה לספר איתה סיפורים ונוגה צחקה. נורת רעיון נדלקה מעל ראשה של תמר והיא ניגשה לכתוב את הסיפורים ושלחה מהם למערכת העיתון "דבר לילדים". במהרה היא קיבלה תגובות נלהבות שעודדו אותה להמשיך ולשלוח.
תמר המשיכה לכתוב וגם הוציאה את סיפוריה בסדרת ילדים זו, שיש בה גם עצב. כי היא שזרה בעלילות של קופיקו גם את שמות קרוביה. הילדים יניב וצביקה, שהיו בני דודיה של תמר, גדלו מאז, התגייסו לצבא ונפלו במלחמת יום כיפור.
ההצלחה האדירה של ספרי קופיקו תורגמה גם לתקליט, למשחק קופסה ולהצגות וסדרת טלוויזיה. תמר לא הפסיקה ליצור וטוותה סיפורים ודמויות למכביר, שעיצבו את מחשבתם של ילדים (כמוני) וגם גרמו לנו לצחוק פעמים רבות ולהתחנן להורינו כדי לקבל במתנה עוד ספר שלה.
קפצתי הבוקר לחיים עוזר 7 בפתח תקווה כדי לקנות מכנסי פדאלפון בבוטיק שרי גולד. הגעתי למקום ושאלתי את המוכר ב'פלאפל מרדכי' איפה הבוטיק. אז הוא ענה, "הלו! תתעורר! זה לא שנת 1973 פה!"
נכון שגם לכם מתחשק לנעול מגפי בוקרים ולדהור על סוס אצילי ולהעלות המון אבק מדברי? ובכן, חוברות "פוטו מערבון" הן בדיוק בשבילכם.
שם תוכלו להרגיש כמו חבר ממשפחת קארטרייט (מהסדרה "בונאנזה") או להתחקות אחר עקבותיו של ג'אנגו הנוקם, לרדוף אחר הרוצחים בעמק המוות ולחוש את נשימתו של גרינגו האקדוחן.
שימו בנדנה לצווארכם, כובע בוקרים לראשכם, תנו לסוס שלכם לשתות, תבדקו שהאקדח שלכם נושא קליעים ותעטו על פניכם קשיחות, בזמן שאתם מעלעלים בחוברת.
כמה שאני זקוק עכשיו לרדיו שכזה.
המבוגרים בינינו ודאי זוכרים את שלומית דקל, המורה הטלוויזיונית לחשבון והנדסה.
ימי הטלוויזיה הלימודית הקסומים, כשהיה עדיף להיות חולים בבית וליהנות מלמידה מול המרקע מאשר להתייבש מול המורה שבכיתה.
אנחנו בסוף 1967 ותזמורת המעופפים (THE SKY MASTERS) מופיעה עם זמר בשם מייק ברנד. כן, ניחשתם במי מדובר...
השנה היא 1983 ודייויד ברוזה עסוק בסיבוב הופעות עם השלאגר החדש שלו, "האישה שאיתי". וכן, בהופעה הוא ישיר את שיר הנושא ללא פיפס הצנזורה הרדיופוני שהוטל עליו בגלל מילה אחת שמתחרזת עם המילה "דיונים".
ימי עבר בהם כל תמונה שצילמנו או הצטלמנו בה ריגשה אותנו באמת. לא כמו התמונות של היום...
סילבסטר 1970 ומיטב האמנים באים להופיע בקולנוע תל אביב. אפילו ארבעת המופלאים מליברפול, שייבצעו בסרטון חדש (לעיניים ישראליות) את שירם "חזור".
השנה היא 1971 ובצפון העיר יש כלב מבדר ושמו פוצי. היום לא היו נותנים לדבר שכזה לקרות.
השנה היא 1975 ולישראל מגיעה חבורת אופנוענים שיודעת לעשות פעלולים והרבה רעש אגזוזים. ולא סתם - מדובר באלופי עולם!
היכונו לבוא השיער - בתחילת יוני 1970. חניה מובטחת.
השנה היא 1978 וסוזי מילר (לשעבר מלהקת "האחים והאחיות") וג'רי היימן (עולה חדש מארה"ב) מנגנים, שרים, משחקים וכך גם חוזרים על חומר לימודי באנגלית למען הילדים הצופים בטלוויזיה, בתכנית SING A SONG. במרכז כל פרק יש שיר שמסביבו בונים סיטואציה באנגלית.
רגע רגע! זו להקת 'בלב בררה'? או 'בלית ברירה'?
העיקר שאת שם הזמר כתבו כמו שצריך. דני ליטני - אישיות כובשת וקול אדיר ונדיר.
לקיר הדיגיטלי הזה קוראים כספומט. כן כן - עולם המחר קורה היום!
איך מפעילים את זה? מכניסים כרטיס ומוציאים משם כמה כסף שרוצים (בערך...).
ברצונכם להדפיס דף חשבון? שיגעון!
לברר יתרה? במהרה!
רק שימו לב - קיר הפלא הזה ייתן לכם את המידע המבוקש תמורת עמלה מוגזמת.
ביורן בורג - הרציני
ג'ון מקנרו - הילד הרע והרוקיסט
מרטינה נברטילובה - הקשוחה ביותר
כריס אוורט - האהובה להפליא
וג'ימי קונורס - השובב (עם תסרוקת יגאל בשן)
מימין למטה זה צביקה (פיק), משמאל למעלה זה עוזי (פוקס). וברור שהם ישירו בהופעה גם את "יה יה מה יהיה!".
השנה היא 1969 ובארצנו משתגעים על פסטיבל סן רמו האיטלקי ובובי שר לנו סולו. השגעון היה עד כדי כך שבאוגוסט 1969 נערך בישראל מופע "שיחזור פסטיבל סן רמו".
השנה היא 1975 ובששון ובשמחה נערכת השקה לככר אתרים בתל אביב. בהמשך יאכלסו את המקום בית הקולנוע שחף, מועדון הבילוי קולוסיאום, פיצריה רימיני ואחריהם מראות פחות מלבבים וריחות חריפים ולא נעימים.
אתם נמצאים בנהריה? שגעון, אז בואו לגינת הבידור "פינגוין", שבשדרות הגעתון 28. יגאל בשן יופיע שם (ביולי 1980), תחת כיפת השמיים, עם להקת ברוש.
ושימו לב - תהיה תצוגת אופנה עם דוגמנית אחת ידועה בעלת שם משפחה (קארין דונסקי) ודוגמני צמרת (?) אחרים עם שם פרטי בלבד (חנית, מאלי, ציפי ועופר). תזמורת הברונזה תשמיע לכם להיטים ישנים וחדשים.
אז תמהרו להזמין כרטיסים בקפיטריית "דובשנית" שבקריית מוצקין.
לא אשכח, בתור ילד, את גן החיות שהוריי קחו אותי. הוא היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב - היכן שהיום נמצא מתחם הקניות "גן העיר", צמוד לעיריית תל אביב. שטח גן החיות היה נדמה לי, כילד, כספארי הכי גדול שיש.
אחד השגעונות המלבבים של שנת 1978 בא בדמותה של ילדה-זמרת ג'ינג'ית ושמה לילך גליקסמן. את תחילת הדרך היא סימנה במקום השני, בפסטיבל הילדים של אותה שנה, כששרה את השיר "מר אפצ'י". אביה והמעודד הראשי היה פרנקי גליקסמן, אחד הבעלים של אולפני ההקלטה המובילים, טריטון. הוא גם דאג לשמור עליה שמא ההצלחה תעלה לה לראש, בגיל חמש וחצי. פרנקי ובתו הקליטו את התקליט "שירים שאני אוהבת לשיר", שבעטיפתו נראית לילך שרה, מנגנת בתופים, בגיטרות וגם שמה ידיה על מיקסר ההקלטה של האולפן. התקליט נמכר היטב ולא היה ספק שהילדה הזו פשוט מקסימה!
אחד הצעצועים שכבשו אותנו, הילדים ממחצית הראשונה של האייטיז, היה הקליק-קלאק. שני כדורי עץ שחוברו בחוט והיו מוציאים רעש נקישות מרשים בעוצמתו. המבוגרים הזהירו אותנו כל הזמן שהצעצוע הזה מסוכן ויכול להוציא למישהו את העין. שמענו אותם והמשכנו לשחק בזה כאילו כלום.
(את הפרסומת שלפתי ממעריב לנוער, 1971)
חכם, מה הוא אומר?: "אוף, ההורים לא מרשים לי אטארי! חייב למצוא חברים שיש להם אטארי ולהיות החבר שלהם!". ההורים שלי לא הסכימו לקנות לי אטארי, אבל למזלי היו לי חברים שהוריהם כן קנו להם.
וכשגלי עטרי שרה הללויה - גם האטארי שלנו שר הללויה!
