רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 במאי (12.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בארי גודבאר נכנס לאולפן עם עטיפת האלבום הזו עטופה בנייר חום. כולם פשוט שתקו. הסתכלנו על הפנים של 'האיש הסכיזואיד'. זה היה מפחיד. לא היה דיון ולא הייתה מחלוקת - ידענו מיד שזו תהיה עטיפת האלבום הראשון שלנו. זה היה מהמם לחלוטין. ללא עוררין. זמן קצר לאחר מכן, בארי מת מהתקף לב". (גרג לייק, הבסיסט של להקת קינג קרימזון, לעיתון UNCUT על עטיפת התקליט IN THE COURT OF THE CRIMSON KING).

ב-12 במאי בשנת 1969 קרתה טרגדיה בלהקת פיירפורט קונבנשן.

בירמינגהם, לונדון – להקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן, עמדה בפני רגע מכונן ומצמרר לאחר הופעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהם, אירוע שהסתיים באסון כבד על אוטוסטרדת M1. המועדון, ששכן בקומה שנייה מעל חנות רהיטים והכיל עד 200 איש, נחשב לאחד ממוקדי המחתרת הפופולריים בסצנת המוזיקה הבריטית.

בסיום ההופעה, בחרה זמרת הלהקה, סנדי דני, לנסוע עם בן זוגה, טרבור לוקאס, בסיסט להקת ECLECTION שהופיעה גם היא באותו ערב. שאר חברי פיירפורט קונבנשן נדחסו לרכב ההסעות של הלהקה. הנסיעה קיבלה תפנית טרגית בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר על כביש M1.

"באותו יום הייתה לי מיגרנה איומה," סיפר גיטריסט הלהקה, סיימון ניקול. "אז במקום לשבת בכיסא נשכבתי על רצפת הרכב. עטפתי את ראשי בשמיכה כדי להרגיעו מהכאבים". נהג הרכב, הארווי ברמהאם, ששימש גם כמנהל ההופעות ואיש הסאונד של הלהקה, נרדם על ההגה. הרכב סטה ממסלולו, והגיטריסט ריצ'ארד ת'ומפסון ניסה נואשות לאחוז בהגה ולייצב את הרכב, אך ללא הועיל. הרכב התנגש במעקה הבטיחות והועף לתעלה בצד הדרך. כל הנוסעים, למעט ניקול, הועפו מהרכב.

"אנשי ההצלה הגיעו במהרה," המשיך ניקול, "אבל ג'ני פרנקלין, חברתו האמריקנית בת ה-26 של ריצ'ארד ת'ומפסון, כבר מתה כשהאמבולנס הגיע. היא ישבה מקדימה, ליד ת'ומפסון". פרנקלין, בת דודתו של זמר העם פיל אוקס, ניהלה בוטיק בגדים בלוס אנג'לס, ובין לקוחותיה נמנו חברי להקת הדלתות. היא הגיעה לאנגליה זמן קצר לפני התאונה כדי לבלות עם בן זוגה.

בבית החולים נקבע מותו של מתופף הלהקה, מרטין לאמבל, בן 19 בלבד. "הבסיסט שלנו, אשלי האצ'ינס, נראה נורא. הפרצוף שלו רוסק והיה מלא בדם," תיאר ניקול את מראות הזוועה. "ריצ'ארד ת'ומפסון שבר את כתפו. אני יצאתי מהתאונה הזו עם פציעות קלות". האצ'ינס עצמו הוסיף: "כשאיאן מאת'יוס הזמר בא לבקר אותנו בבית החולים, הוא ראה אותי ראשון והתעלף". הידיעה על התאונה הקשה התפשטה במהירות, ומעריצים, כמו גם שוטרי בילוש שבדקו חשד למעורבות סמים, מיהרו לבית החולים. ברמהאם הורשע מאוחר יותר בנהיגה מסוכנת ונשלח למאסר.

בזמן התאונה, שהה מנהל הלהקה, ג'ו בויד, בארצות הברית, שם ניהל משא ומתן להופעות הלהקה, כולל השתתפות בפסטיבל ניופורט. עם קבלת הבשורה המרה, פרסמה הנהלת הלהקה הודעה רשמית לתקשורת, שהביעה כאב והלם. באותו לילה גורלי, סביב ארבע לפנות בוקר, פגשה הזמרת לינדה פיטרס (לימים ת'ומפסון) את סנדי דני וטרבור לוקאס במכולת. דני, שזה עתה קיבלה את ההודעה הטלפונית על התאונה, יצאה במצב של הלם לקנות סיגריות וחלב. היא ושאר חברי הלהקה שנותרו שקלו לפרק את הלהקה. תקליטם האחרון שהוקלט, UNHALFBRICKING, טרם ראה אור והפך בן רגע למזכרת כואבת. "לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה," סיפרה סנדי ב-1977. "המוות של מארטין היה טרגדיה איומה... הייתי חייבת לברוח אחרי התאונה כי לא רציתי להפוך לדוברת של הלהקה מול התקשורת."

ב-17 במאי 1969, דיווח עיתון 'מלודי מייקר': "המתופף של להקת פיירפורט קונבנשן, מארטין לאמבל, ובחורה אמריקאית שידועה בשם 'ג'ני התופרת' נהרגו כשרכב ההסעות של הלהקה התהפך באוטוסטרדת M1, שב'מיל היל', בשעות הבוקר של יום שני. הלהקה הייתה בדרכה ללונדון אחרי הופעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהאם. מארטין וג'ני, ששמה המלא הוא ג'ני פרנקלין והיא הייתה חברתו של הגיטריסט ריצ'ארד ת'ומפסון, נהרגו במקום. שאר חברי הלהקה נלקחו לבית החולים שבסטאנמור. תומפסון שבר את צלעותיו. גם מנהל הלהקה, ריצ'ארד בראמהאם, נפצע בתאונה. זמרת הלהקה, סנדי דני, ניצלה כי לא נסעה ברכב זה עם שאר הלהקה. היא נסעה מבירמינגהם ברכב אחר, יחד עם בן זוגה, טרבור לוקאס, שהופיע שם, באותו ערב, עם להקתו, ECLECTION. אנת'יה ג'וזף, מחברת ההפקות WITCHSEASON שייצגה את הלהקה, התקשרה מיד לבוס שלה, המפיק ג'ו בויד, שיחזור הביתה מיד מארה"ב. בינתיים אמרה כי הם במצב של הלם".

עטיפת התקליט השלישי, UNHALFBRICKING, צולמה זמן קצר לפני ההתרסקות, בגינת בית הוריה של סנדי דני. התמונה, המשדרת אופטימיות ותמימות, עומדת בניגוד מצמרר לאסון שאירע זמן קצר לאחר מכן. "זה היה קו פרשת מים גדול," אמר סיימון ניקול. "לאחר מכן חשבנו רבות מה לעשות, האם להתפרק... הלהקה נתנה לנו הרבה אבל עכשיו זה לקח הרבה מאיתנו. האם זה שווה את זה אם זה יעלה לאנשים בחייהם? מרטין היה רק בן 18 או 19. הוא היה ממשיך להיות הרבה יותר מסתם עוד מתופף... כשסנדי ביקרה אותנו למחרת בבית החולים, היא נשברה וכמעט אישפזו גם אותה."

התאונה הותירה את רישומה לא רק על פיירפורט קונבנשן. ביל ברופורד, מתופף להקת יס, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בעקבות התאונה הספציפית הזו, הוא הפסיק לנסוע עם להקתו בדרכים. לאחר תאונה בה רכבם הועף מהכביש לביצה (ממנה יצאו ללא פגע), העדיף ברופורד להגיע להופעות באופן עצמאי, ותיאר את הנסיעה ב-M1 כחוויה לא נעימה ומפחידה, בשל תנאי מזג אוויר קשים ועייפות נהגים. "הודעתי לשאר החברים שמעתה אגיע לכל ההופעות באופן עצמאי," כתב. "הם השיבו שאין בעיה ואז גיליתי לחרדתי שההופעה הבאה שלנו היא באמסטרדם...".

ב-25 במאי, קיימה פיירפורט קונבנשן מופע התרמה למשפחתו של לאמבל באולם ראונדהאוס בלונדון. במופע השתתפו בהתנדבות גם להקות פינק פלויד, פאמילי, פריטי ת'ינגס, סופט מאשין ושדרן הרדיו ג'ון פיל. המופע לווה בתקריות אלימות בקהל. ארבעה ימים לאחר מכן, נערך מופע צדקה נוסף בפלימות', בהשתתפות יס, קינג קרימזון, ECLECTION והזמרת בריג'ט סיינט ג'ון.

ריצ'ארד ת'ומפסון התקשה להתאושש מהטראומה. "התאונה גרמה להלם גדול. לראות אנשים מתים כך בגיל כה צעיר... ההלם רבץ עליי במשך שנים... משהו בי נשבר ולא הצלחתי לגבש תמונה מלאה. זה היה כמו לחיות כל הזמן בתוך התמסטלות מסם ולראות את העולם בחתיכות. הייתי חסר מנוחה והיה לי מאד קשה לצאת מזה."

ב-12 במאי בשנת 1978 יצא תקליטה השלישי של להקת THE STRANGLERS. שם התקליט - BLACK AND WHITE והנה מתוך ביקורת עליו שפורסמה בזמנו ברולינג סטון האמריקני (גליון מס' 272 - 24 באוגוסט 1978):

"זה אלבום שלישי שיצא בארה"ב מהלהקה תוך פחות משנה. וזה רק מראה מדוע לא כדאי להוציא אלבומים בצורה שכזו. זה תקליט נסבל והוא מראה שהלהקה פחות מעוניינת מבעבר. אין כאן את המלודיות המתוחכמות והמילים המלוכלכות של העבר. הגישה של הלהקה באלבום זה נשמעת מיושנת. תחושה של אסון ומוות שמביאה לנו הלהקה עם מקצבים חוזרים באופן עיקש, שירה יהירה וצלילי קלידים מעורבלים. עבודת הקלידים של דייב גרינפילד יכולה להתמקם בבטחה בכל אלבום של להקת יס, שלהקה זו כנראה אוהבת לתעב. הם באים להטיף אך ללא יכולת ההתקפה המדויקת של הקלאש או של טום רובינסון ולהקתו. הכעס היחיד שיגיע מלהקה זו ודאי יגיע אם אשאל אותה לשם מה היה נחוץ אלבום זה".

בעיתון סנטה קרוז סנטינל, מקליפורניה, נכתב אז בביקורת: "אין ספק לגבי זה. הסטרנגלרז באמת יכולים לבשל מוזיקה. כשהעבודה שלך לא טובה, החברה שלך בורחת עם איש הגלידה והכלים המלוכלכים של החודש שעבר מאיימים לקום ולקחת בני ערובה, הסטרנגלרז יכולים לרפא את מה שעובר עליך אם לא לפוצץ את זה לגמרי. הם מנגנים רוק'נ'רול חזק, רועש וחסר מחשבה תחושה של פצצה שמתפוצצת בכיס שלך.

הקצב הבלתי נגמר שלהם מכה כמו גורילה שפוגעת במכסה מנוע. האזנה קלה זה לא. הלהקה הזו היא חלק מז'אנר הגל החדש-פאנק הבריטי (למי אכפת מה זה באמת?) שלכאורה 'סחף' את אמריקה והנה היא באלבומה השלישי. התקליט הראשון שלהם בארה"ב, RATTUS NORVEGICUS, נחשב לסוג של קלאסיקה ועד היום הוא כנראה המאמץ הטוב ביותר שלהם. התקליט החדש מצליח ללכוד את העוינות, האינסטינקטים החייתיים והנפח העצום של הלהקה, שלמרות המראה המחוספס והדרכים המגעילות שלה, חבריה הם עדיין מוזיקאים די טובים.

איש הקלידים, דייב גרינפילד, מדביק את הלהקה עם עבודתו באורגן. התפרצויות הסולו שלו לבדן שוות את מחיר הכניסה לתקליט. בסך הכל זה עוד אלבום טוב של הסטרנגלרז, שלמרות חסרונותיהם הם ראויים לנישה מיוחדת בעולם הרוק'נ'רול. שימו לב לדבר הזה".

ב-12 במאי בשנת 1974 הופיעה להקת אי.אל.או בלונג ביץ', קליפורניה. ההופעה הוקלטה ויצאה בהמשך אותה שנה בתקליט בשם THE NIGHT THE LIGHTS WENT ON IN LONG BEACH. בואו לקרוא את הסיפור.

תקליט הופעה חיה, שהקליטה להקת ELO במהלך הופעת סולד-אאוט בלונג ביץ', קליפורניה, עורר עם השנים מחלוקת וחשף פערים בין המופע המקורי לתוצר הסופי. למרות ההתלהבות הראשונית, התקליט סבל מבעיות רבות, החל מקיצוצים ועריכות אולפן ועד לשימוש במאסטר טייפ שגוי.

אף שההופעה עצמה הייתה הצלחה כבירה בפני אולם מלא, התקליט שיצא לאור לא שיקף נאמנה את שאירע על הבמה. הוא קוצץ משמעותית ועבר תיקונים אולפניים רבים. שירים בולטים כמו MA MA MA BELLE וכן סוויטת השירים המלאה שהיוותה את הצד הראשון של התקליט ON THE THIRD DAY (תקליט האולפן השלישי של הלהקה), הושמטו כליל מההוצאה הסופית.

מעניין לציין כי בעת יציאתו, חברי הלהקה נטו לשבח את התקליט, אך בחלוף השנים שינו את טעמם והחלו למתוח ביקורת נוקבת, בעיקר על איכות הסאונד שלטענתם הייתה ירודה. הסיבה לכך התבררה מאוחר יותר: ההוצאה המקורית התבססה, באופן מפתיע, על מאסטר טייפ שנשא את הכיתוב המפורש "מיקס לא סופי - לא לשימוש". טעות מצערת זו תוקנה רק בשנת 1985, עם הוצאה מחודשת של התקליט, שהפעם השתמשה במאסטר הנכון. מהדורה מתוקנת זו אף זכתה לעטיפה חדשה לחלוטין, אשר הציגה לראשונה את לוגו הלהקה המפורסם – לוגו שעוצב רק שנתיים לאחר צאת התקליט בעטיפתו המקורית.

אחד הקטעים המיוחדים והזכורים ביותר מתקליט זה הוא ביצוע חי לשיר DAY TRIPPER של הביטלס, החותם את צד א'. להקת ELO מעולם לא הקליטה גרסת אולפן לשיר זה, אך הוא שולב לא מעט בסיבוב ההופעות הספציפי של אותה תקופה. הביצוע הייחודי בהופעה כולל ציטוטים מוזיקליים מיצירות קלאסיות כמו 'בואה של מלכת שבא' מאת הנדל וסונטה לפסנתר בדו מז'ור של מוצרט, לצד קטעים מהשיר SATISFACTION של הרולינג סטונס ואף אזכור קליל של נעימת הפתיחה מסדרת הטלוויזיה 'בוננזה'.

צד ב' של התקליט נפתח עם הלהיט הראשון של הלהקה, 'אוברטורה 10538'. בגרסת ההופעה הזו משולב קטע קצר מתוך השיר DO YA, שהיה מוכר אז כשיר של להקת THE MOVE, בה היו חברים ג'ף לין והמתופף בב בוואן לפני שהקימו את ELO.

דיווחים מאותה תקופה מספרים על כך שבמהלך סיבוב ההופעות נהג צ'לן הלהקה, מייק אדוארדס, לבצע קטע סולו וירטואוזי על הצ'לו, שבשיאו היה הכלי "מתפוצץ" – אפקט ויזואלי מרשים שככל הנראה נועד להדהים את הקהל. למרבה הצער, לא קיימת הקלטת אודיו או וידאו המתעדת רגעים אלו.

המתופף בב בוואן התייחס לתקליט בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאור בשנת 1980: "הגענו שוב לאמריקה והופענו אז מול הקהל הגדול ביותר שלנו עד אז. גם אז קלטנו את ההבדל בין קבלת פנים אמריקאית חמה לבין קבלת פנים בריטית, שהייתה קרירה יותר. באמריקה התקבלנו באהבה בכל מקום אליו הגענו. באותו זמן הקלטנו את תקליט ההופעה הראשון והיחיד שלנו. מעולם לא הייתי חובב גדול של תקליטי הופעות חיות, והמוצר הזה נכלל גם הוא באותה קטגוריה מבחינתי. הוא יצא במקור רק בגרמניה, דרום אפריקה ובאוסטרליה, בעיקר כדי להעניק לקהל במקומות אלו, שלא ראה אותנו מופיעים, מושג כלשהו עלינו."

ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור שלא הכרתם על אי.אל.או" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459

ב-12 במאי בשנת 1967 הציגה להקת פינק פלויד הפקה שאפתנית וחסרת תקדים ב-QUEEN ELIZABETH HALL היוקרתי בלונדON. המופע, תחת השם GAMES FOR MAY, נועד להיות חוויה רב חושית שתשלב מוזיקה חדשנית עם מיצגים ויזואליים מרהיבים.

הבחירה ב-QUEEN ELIZABETH HALL, אולם קונצרטים שמור הידוע בעיקר באירועי מוזיקה קלאסית, היוותה הצהרה נועזת מצד הלהקה. פינק פלויד עלו לבמה ללא מופע חימום, סטייה מהמקובל אז, והציגו הופעה ארוכה משמעותית מהסטנדרט של חצי שעה שאפיין להקות אחרות באותה תקופה. בהודעה מוקדמת לעיתונות, הדגישה הלהקה כי לא מדובר רק במוזיקה, אלא באירוע ויזואלי כולל. שירים חדשים נכתבו במיוחד, מערכת סאונד היקפית מהפכנית (קוואדרופונית) תוכננה לפזר את הצלילים לארבע פינות האולם, וצוות התאורה של הלהקה הכין מצגת אורות מיוחדת לאירוע.

למרות שהמופע הוכתר כהצלחה אמנותית גדולה, הוא הסב ללהקה הפסדים כספיים. ההכנות האינטנסיביות חייבו שבוע שלם של חזרות, במהלכו נמנעה הלהקה מהופעות אחרות. הערב עצמו חולק לשניים: חלק ראשון כלל השמעת קטעי סאונד מוקלטים מראש מסלילי טייפ, שלוו בתאורה מיוחדת, ולאחריו עלתה הלהקה להופעה חיה.

גולת הכותרת של ההופעה הייתה בכורת השיר GAMES FOR MAY, פרי עטו של מנהיג הלהקה סיד בארט. במהלך ההופעה, איש צוות לבוש מדי אדמירל פיזר פרחים לקהל, ומכונת בועות סבון ענקית הציפה את האולם בבועות שיצרו אפקט מהפנט עם התאורה. הקהל, על פי הדיווחים, היה נלהב והתמוגג מהחוויה הייחודית.

אך מאחורי הקלעים, האווירה הייתה שונה בתכלית. מנהלי ה-QUEEN ELIZABETH HALL זעמו למראה כתמי הסבון העיקשים שהותירו הבועות על כיסאות הקטיפה היקרים של האולם השמור. כתוצאה מכך, הוטל על פינק פלויד איסור מיידי להופיע במקום בעתיד.

על אף התקרית המביכה והאיסור, המופע GAMES FOR MAY המשיך לעורר הדים ושיחות במשך שבועות. השיר המרכזי מהמופע, לאחר שעבר קיצוץ קל ושינוי שם, הוקלט כ-SEE EMILY PLAY והפך לאחד הקלאסיקות המוכרות של הלהקה, חותם נוסף לחשיבותו של אותו ערב פורץ דרך.

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור שלא הכרתם על פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-12 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליט הבכורה של שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. שמו הוא ARE YOU EXPERIENCED. לא היה זה עוד תקליט, כי אם הכרזה על מהפכה מוזיקלית.

ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט הפנומנלי מסיאטל, חלם מאז ומתמיד על עולמות אחרים. דמותו של פלאש גורדון ריחפה מול עיניו כילד, ועולם המדע הבדיוני שבה את דמיונו דרך מגזינים שבלע בשקיקה. בספטמבר 1966, כל המטען היצירתי הזה נחת בלונדון, והנדריקס הפך בן לילה לחוצן המושלם – עם הכישרון, המראה והאניגמה שיצרו תדמית חסרת תקדים. לבושו הססגוני ותלתליו הפרועים משכו תשומת לב, אך היה ברור שגיטריסט מחונן זקוק ללהקה שתתמוך בו.

המסע להרכבת ה-EXPERIENCE החל באופן מקרי למדי. ב-29 בספטמבר 1966, הגיטריסט נואל רדינג, מיואש מכישלון תקליטוניה של להקתו הקודמת, THE LOVING KIND, נענה למודעה בעיתון "מלודי מייקר". המודעה חיפשה נגנים לגרסה חדשה של להקת האנימלס. רדינג הגיע ללונדון בתקווה אחרונה, ולאחר אודישן עם אריק ברדן, התברר לו כי משרת הגיטריסט כבר אוישה. אולם, צ'אס צ'נדלר, בסיסט האנימלס לשעבר ומנהלו העתידי של הנדריקס, זיהה את הפוטנציאל וחטף את רדינג לתפקיד הבסיסט בלהקתו החדשה של הנדריקס. רדינג, בעל תסרוקת אפרו דומה לזו של הנדריקס באותה עת, חשד תחילה כי זו הסיבה היחידה לבחירתו, ומיהר ליישר את שערו.

לאחר מכן, החל החיפוש אחר מתופף. איינסלי דונבאר, שניגן עם ג'ון מאייל בבלוז ברייקרז, נבחן לתפקיד, וכך גם מיץ' מיטשל. הנדריקס וצ'נדלר התקשו להחליט. מה שהכריע את הכף הייתה דרישתו של דונבאר למשכורת שבועית של 30 ליש"ט, בתוספת 20 ליש"ט לכל הופעה. מיטשל, גמיש יותר, זכה בתפקיד והשלים את השלישייה.

השלושה החלו להבעיר את במות אנגליה ומדינות אירופה הסמוכות. לאחר מספר תקליטונים מצליחים שהציתו את הדמיון, הוחלט כי הגיע הזמן להוציא תקליט אריך נגן. בפברואר 1967, כתב המלודי מייקר על הנדריקס: "ג'ימי הנדריקס, השם החדש והמרגש ביותר בפופ! השבוע, הגיטריסט והזמר האמריקאי הפנומנלי... דחף הצידה את הרולינג סטונס וכבש את המקום הרביעי במצעד החמישים... עם תקליטונו הראשון, HEY JOE... הנדריקס שבר שיא במדינה, עם להקתו, THE EXPERIENCE. שיאים נשברו כשהופיע במועדון מארקי וביום ראשון הוא ולהקתו היו סנסציה בהופעה בתיאטרון סאביל". צ'אס צ'נדלר הוסיף: "הכל קרה כפי שציפיתי והאמנתי שיהיה... עלינו להחליט עכשיו האם להוציא תקליטון או תקליט".

בראיון לביט אינסטרומנטל, חשף צ'נדלר פרטים נוספים: "אין לנו עדיין שם לתקליט אך כל השירים שבו נכתבו על ידי הנדריקס... יום אחד אמרתי לו שהוא נשמע במוזיקה שהוא עושה כמו מישהו שהוא במאניה-דיפרסיה. ג'ימי לא היסס ומיד ניגש לכתוב שיר על זה. השיר THE WIND CRIES MARY הוא שיר בסגנון של בוב דילן... יש אנשים שמתלוננים על עוצמת המוזיקה החזקה מדי, אך הם עיוורים מכדי לראות את המהות שלה. יש בהמבורג חברת מגברים שמכינה עכשיו לג'ימי מגבר מיוחד. יש הטוענים שסגנון ההופעה שלו מיני מדי. זה שטויות! ג'ימי תמיד משתמש בגיטרות פנדר. היו לו שש גיטרות. שתיים נגנבו. שתיים נשברו ויש עימו עכשיו שתיים".

כבר עם צלילי הפתיחה של FOXY LADY, היה ברור למאזינים כי נפתחה בפניהם דלת למסע מסוג אחר. החשמל הבוקע מהגיטרה של הנדריקס גרם לגיטריסטים אחרים בני התקופה להרגיש קטנים ולמהר הביתה להתאמן. הנדריקס לא הסתפק בשירי אהבה פשוטים; התקליט כלל גם שיר על מאניה-דיפרסיה, שהוביל לבלוז הראשון מבית מדרשו, RED HOUSE, והוכיח שמתחת לכל הגימיקים של נגינה בשיניים ומאחורי הגב, הסתתר אמן בלוז אמיתי. מיד אחריו הגיע שיר הפופ הקצבי CAN YOU SEE ME, בניגוד מוחלט לקודמו. "השיר הזה נכתב לבני הנעורים", הצהיר הנדריקס. ב-LOVE OR CONFUSION?, היה ברור כי הוא מאוהב באפקט הפאז החדשני.

הצד הראשון נחתם עם I DON'T LIVE TODAY, שיר שעסק בנושאי חיים ומוות, והדהד עמוקות בקרב חיילים אמריקאים שנלחמו בוויטנאם.

צדו השני של התקליט נפתח עם צלילים חשמליים מרהיבים המובילים ל-MAY THIS BE LOVE, פנינה מוזיקלית שלעיתים נדחקת לשוליים, אך מהווה את אחד השירים היפים ביותר שכתב וביצע הנדריקס. מיד אחריו, השיר FIRE הצית כל מאזין שעוד נותר אדיש. שיר זה, יחד עם REMEMBER בהמשך הצד, הדגישו את אהבתו של הנדריקס למוזיקת הנשמה האמריקאית השחורה. ביניהם שוכן הקטע הפסיכדלי THIRD STONE FROM THE SUN, המתייחס לכדור הארץ, בו הנדריקס מתפעל מיופיו אך גם מותח ביקורת על המין האנושי ההרסני, עם האמירה "לא תשמעו יותר מוזיקת SURF".

שיר הנושא, ARE YOU EXPERIENCED, החותם את התקליט, מציג צלילים הפוכים, ככל הנראה בהשראת STRAWBERRY FIELDS FOREVER של הביטלס. הנדריקס, הטכנאי אדי קריימר והמפיק צ'נדלר, רקחו יצירה קליידוסקופית המזמינה את המאזין "לצפות בזריחה מתחתית הים". מהלך האקורדים המצומצם הזכיר את הגישה של הביטלס ב-TOMORROW NEVER KNOWS.

עם סיום ההאזנה לתקליט, דבר אחד היה ברור: הנדריקס ושותפיו הצליחו להגדיר מחדש את גבולות המוזיקה הפופולרית. הצלילים האורגניים, שעובדו בצורה מתוחכמת, הסתובבו סביב מוחו של המאזין במהירות מסחררת והותירו אותו פעור פה. כיום, התקליט נחשב לקלאסיקה, אך בזמן אמת, הוא היה סערה חשמלית שטיפלה בעוצמה במערכת העצבים של הקהל הבריטי, והפכה אותו, לאחר 11 שירים, למנוסה הרבה יותר.

עיתון מלודי מייקר כתב במאי 1967: "השלישייה הזו מרעימה את צליליה במקצבים מהירים... שלושתם מביאים פה מוזיקה אווירתית ואורגנית שמסתובבת סביב המוח שלך ומביאה לפיצוץ הראש".

עיתון NME הוסיף באותו חודש: "הנדריקס הוא ממד חדש לגמרי בתחום הגיטרה החשמלית. המוזיקה שהוא יוצר היא מפגן של איש אחד נגד תאי העצבים של המאזין. הנדריקס הצליח ליצור פה תבנית מוזיקלית מקורית ומרגשת".

ועיתון מיוזיק מייקר סיכם ביולי 1967: "מבחינה מוזיקלית, הנדריקס הוא אחד הדברים המעניינים ביותר בזרם הפופ הבריטי. יש פה מגוון צלילים ניסיוני מאד עם נגינת גיטרה מקורית ומלהיבה. למיץ' מיטשל, המתופף בן ה-19, יש עתיד נהדר לפניו".

התקליט ARE YOU EXPERIENCED לא היה רק תקליט בכורה, אלא אבן דרך, צליל של עידן חדש, וחוויה מוזיקלית שממשיכה להדהד גם היום.

ב-12 במאי בשנת 1971 התחתן סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, עם ביאנקה. הייתה זו חתונה עתירת ידוענים.

סן טרופז, צרפת – זה היה המקום בו סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, נשא לאישה את היפהפייה הניקרגואנית בת ה-25, ביאנקה פרז מורה מאסיאס, בחתונה נוצצת ועמוסת סלבריטאים בריביירה הצרפתית. האירוע, שהפך במהרה מאינטימי למגה-הפקתי, סיפק דרמה עוד לפני שהחל, והותיר רבים תוהים האם הרומן הלוהט יחזיק מעמד.

החתונה נערכה בתקופה בה חברי הרולינג סטונס גלו מאנגליה לצרפת, בניסיון להתחמק ממלתעותיו של מס ההכנסה הבריטי. ג'אגר פגש את ביאנקה תשעה חודשים קודם לכן, לאחר הופעה של הלהקה באולימפיה שבפריז, דרך חבר משותף, הצייר דונאלד קאמל. הרומן ניצת במהירות, אך בבוקר החתונה עצמו, כמעט והכל התפרק. ג'אגר דרש מביאנקה לחתום על הסכם ממון, מהלך שנועד להגן על רכושו במקרה של גירושין. ביאנקה, כך דווח, החמיצה פנים אך חתמה, ואף צוטטה מאוחר יותר באומרה שנישואיה הסתיימו באותו הרגע.

הכלה, שהגיעה לטקס בשמלה חושפנית במיוחד, עוררה השוואות לג'אגר עצמו, עד כדי כך שחלק מהנוכחים התבדחו שכוכב הרוק למעשה התחתן עם בבואתו. התוכנית המקורית הייתה לאירוע צנוע עם ארבעה צלמים בלבד, אך השמועה על החתונה עשתה לה כנפיים וכמאה צלמי עיתונות הסתערו על המקום. ג'אגר, שזעם על הפלישה, איים לבטל את החתונה ודובר מטעמו פנה למשטרה המקומית בבקשה לפנות את הצלמים. להפתעת רבים, המשטרה צידדה בעיתונאים, בטענה שהחתונה נערכת במבנה ציבורי.

לאחר עיכוב של שעה וחצי, החל הטקס המיוחל. קית' ריצ'ארדס, גיטריסט הלהקה וחברו הקרוב של ג'אגר, שימש כשושבין. בין האורחים הרבים שהוטסו במיוחד מאנגליה נצפו חברי להקת THE FACES, המתופף האגדי קית' מון, הגיטריסט פיטר פרמפטון, ואף שניים מחברי הביטלס לשעבר, פול מקרטני ורינגו סטאר. השניים הגיעו בנפרד, בתקופה בה היחסים ביניהם היו מתוחים בעקבות תביעה שהגיש מקרטני נגד חבריו ללהקה. לאחר הטקס הרשמי, נהנו האורחים מהופעה של להקת הרגאיי GREYHOUND, ואחריה התקיים ג'אם סשן ספונטני בהשתתפות אמנים כמו סטיבן סטילס, טרי ריד, דוריס טרוי ומייקל שריב, מתופף להקת סנטנה.

למרות הפאר והזוהר, הנישואים החזיקו מעמד בקושי שבע שנים. בשנת 1978, הגישה ביאנקה בקשה לגירושין, בטענה שבעלה מנהל רומן עם הדוגמנית ג'רי הול. לאחר הגירושין, נותרה ביאנקה עם בית ריק כמעט לחלוטין בצ'לסי, לאחר שעל פי הדיווחים, מיק הגיע עם משאיות ורוקן את תכולתו. למזלה, היא קיבלה את המשמורת על בתם המשותפת, ג'ייד. ג'אגר עצמו הגיב בזמנו על הפרשה באמירה לקונית: "היא החליטה להתחתן והיא גם זו שהחליטה להתגרש".

ב-12 במאי בשנת 1972 יצא אלבום כפול לרולינג סטונס, EXILE ON MAIN STREET. האם זה האלבום האחרון של הסטונס האמיתיים?

אלבום זה הוא יצירה שנותרה חקוקה בדפי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול. השאלה האם זהו סופה של תקופה עבור הלהקה כפי שהכרנו אותה עד אז, או שמא שיא נוסף במסעה, עודנה מהדהדת. עם זאת, אין עוררין על מעמדו כאלבום רוק קלאסי.

עם צאת האלבום, שפך גיטריסט הלהקה, מיק טיילור, אור על התנהלות הסטונס ועל תחושותיו האישיות בראיון לעיתון מלודי מייקר הבריטי. "לא תכננתי דבר לשנה הבאה כי הכל תלוי בלהקה," אמר טיילור, והסביר כי הוא ממתין ללוח הזמנים של הלהקה כדי לדעת את עתידו. בפתח סיבוב הופעות בארצות הברית ב-3 ביוני, הראשון מזה שנתיים, סיפר טיילור על התקופה שקדמה לו: סיבוב הופעות באנגליה ובשאר אירופה, ולאחריו יציאה לגלות מרצון מטעמי מס לצרפת. "כשהגענו לצרפת, כל אחד מאיתנו שכר לעצמו בית כפרי משלו. אנחנו לא מסוג הלהקות שיכולות לגור יחדיו," חשף, והוסיף כי הוא עצמו העדיף מגורים בעיר והשהות בכפר גרמה לו "כאב ראש". למרות זאת, לא חש געגועים עזים לאנגליה, אלא לדברים ספציפיים בה כמו קולנוע, מוזיקה ותיאטרון.

טיילור הפיג את השמועות על בידוד וחוסר תקשורת מאז עזיבתם את אנגליה: "בינתיים בילינו יחדיו חודשים ארוכים בהקלטות לאלבום החדש שלנו. ובקרוב יהיה סיבוב ההופעות שהוא פרויקט לא קל לתכנון." הוא ציין את הקושי בקביעת אולמות מראש בשל עיסוקיהם הרבים של חברי הלהקה, והביע צער על סגירת אולם ריינבאו בלונדון, מקום בו היו שמחים להופיע. "אין לי מושג מתי ננגן שוב באנגליה. הסטונס רגילים להשאיר דברים פתוחים עד לרגע האחרון. הכל נעשה באופן אימפולסיבי."

באשר למקומו בלהקה, אמר טיילור: "אני אישית שמח מאד להיות בלהקה הזו אבל יש דברים רבים אחרים שהייתי רוצה לעשות ואינני יכול כרגע, בגלל התחייבותי לסטונס. הלוואי ויכולתי להקליט אלבום סולו או לנגן עם מוזיקאים אחרים." הוא סיפר כי בתקופה האחרונה התאמן רבות בתופים ובפסנתר, לעיתים יותר מאשר בגיטרה, כדי להרחיב את ידיעותיו המוזיקליות, ואף רכש מערכת תופים אישית. סדר היום באולפן ההקלטות, שנבנה במרתף ביתו השכור של קית' ריצ'רדס, היה גמיש: "כל אחד מגיע להקלטות של התקליט מתי שבא לו. היו לילות שרק שלושה מאיתנו היו באולפן וכך המשכנו." על האולפן עצמו אמר: "יצא לנו שם אולפן טוב, אך הוא בהחלט רחוק מלהתחרות באולפנים המקצועיים."

טיילור גם התייחס לסצנת הרוק של התקופה: "אני גם שמח שהרוק הנוצץ החל להתאייד ואנשים מגלים עכשיו מחדש את הרוק במצבו השורשי. זה טוב לסטונס. כל הסיפור של הגלאם-רוק היה מזויף מלכתחילה. הקהל חזר להיות קשוב למוזיקה כמו שעשה שנים לפני כן." הוא דחה כל קשר בין טי רקס לרולינג סטונס, וביקר את מארק בולאן: "בולאן לא מעניין אותי כלל. אני ממש לא אוהב את המוזיקה שלו. בולאן משתמש בפנים היפות שלו יותר מדי." בהקשר זה, התייחס גם לתפיסת הקהל את מיק ג'אגר כסמל מין: "גם מיק ג'אגר שלנו נחשב בעיני אנשים מסוימים בקהל כסמל מין. בכלל, לאנשים יש ראייה מעוותת כלפי ג'אגר. זה מה שקורה למי שנמצא חשוף כל הזמן בתקשורת." טיילור הדגיש: "אנחנו אוהבים ליצור ריגוש על הבמה אבל אנחנו לא מנסים בכוח ליצור לנו תדמית מסוימת. האלבום החדש שלנו יהיה כוחני יותר מהתקליט הקודם, STICKY FINGERS. אנחנו חזקים עכשיו, מבחינה מוזיקלית, יותר מאי פעם. אנחנו הרבה יותר מאשר להקת הליווי של מיק ג'אגר." מעניין לציין כי כשנה לאחר מכן, באותו עיתון, טען טיילור כי דווקא STICKY FINGERS טוב יותר לטעמו.

האלבום הכפול, ששמו המקורי היה אמור להיות EAT IT, שינה את פניו ל-EXILE ON MAIN STREET. התוצאה היא אלבום מחוספס, דחוס, והכפול היחיד שהקליטה הלהקה באולפן. הצליל שלו, המהווה מרכיב יסוד בתבשיל הרוקנרול, מציג להקה אמיתית, כאשר קולו של ג'אגר מאוזן במיקס ולא מובלט יתר על המידה. גישה הפקתית זו, ה"לא משויפת", הפכה למודל עבור אמנים רבים. ארבעת צדדי האלבום לוקחים את המאזין למסע באמריקה – דרך בלוז, רוק וגוספל – עד כדי כך שלעיתים נשכח כי מדובר בלהקה אנגלית המקליטה בצרפת.

אך עבור מפיק האלבום, ג'ימי מילר, הסאונד לא היה מיטבי. הוא תיאר את ההקלטות כקשות מבחינה טכנית, בעיקר בשל האקוסטיקה הלקויה במרתף. "אנשים באו אליי עם השנים והתלהבו מולי בעניין האלבום הזה. אני לא אוהב אותו אך כנראה צליל המרתף הזה עושה להם את זה," אמר מילר.

הסטונס הקליטו את האלבום כגולי מס מבריטניה, והתגוררו בצרפת יחד עם משפחותיהם וחברים-נגנים. אולפן ההקלטות הנייד שלהם חנה סמוך לביתו הגדול של קית' ריצ'רדס בדרום צרפת, שם התנהל מה שנראה כ"בית משוגעים פרודוקטיבי להפליא": חדר אחד למיקסים, אחר לארוחות, ובחדר נוסף ניגנו ושרו בגיטרות אקוסטיות.

השוני בין חברי הלהקה בא לידי ביטוי גם בעשיית האלבום. המגורים הנפרדים והמרחק מביתו של ריצ'רדס, שהיה מכור להרואין באותה תקופה ולא תמיד זמין, יצרו קשיים. אך התוצאה הייתה אלבום שסגר את התקופה הקלאסית של הסטונס, רגע לפני שהפכה למפלצת מסחרית וצלילה הרוקי התעדן. התקליט נותר רענן וחצוף, נקודה שאפילו הסטונס התקשו לשחזר. ניסיונם לצלם סרט על התקליט באותה אחוזה בה הוקלט נתקל בסירוב.

בביקורת שפורסמה במגזין רולינג סטון עם צאת האלבום, נכתב: "יש שירים טובים יותר, יש שירים גרועים יותר, יש שירים שיהפכו למועדפים שלך ואחרים סביר להניח שתרימו את המחט כשיגיע זמנם. אם מצד אחד השירים מוכיחים את הקביעות והמשיכה הנצחית של הלהקה, אז מצד שני אפשר לעזוב את האלבום ועדיין להרגיש לא מסופק." המבקר ציין כי הסטונס מעולם לא התיימרו להוביל מהפכה מוזיקלית, אלא לקחו את הקיים והעלו אותו לרמה הגבוהה ביותר, תוך הצגת "רצף של פוזות במסורת כה מנופחת שבידיים פחותות הן היו יכולות להיות צפויות," יחד עם תפיסה חברתית חריפה ודינמיות ייחודית.

"באמצעות אלכימיה שכזו, בחרנו בסטונס להביא את החושך שלנו לאור. כתוצאה מכך, הם לבדם הפכו לאחרוני התקוות הגדולות. לאור זה, המוצר החדש הוא לא סתם עוד אלבום. עצם נוכחותו בחנויות התקליטים מהווה הצהרה," נכתב בביקורת. המבקר הוסיף כי אמנים גדולים עובדים בצמוד לציפיות הקהל, מתעלים מהן (כמו הביטלס עם סרג'נט פפר) או עושים בהן מניפולציות (כמו דילן). "עם EXILE ON MAIN STREET, הסטונס בחרו לשמור על הרגע, לייצב את העבר שלהם ולהציג מעט כיוונים לעתיד שלהם. העובדה שהם עושים את זה כל כך טוב היא עדות לאחת הלהקות הטובות בעולם. העובדה שהם לוקחים מינימום של סיכונים. נוטה קצת להקהות את הגימור הזה."

האלבום תואר כ"רולינג סטונס בשיאה הצפוף והבלתי חדיר." בהשראת פיל ספקטור, הם יצרו "שטיפה של סאונד", אך בניגוד לספקטור ששאף למרחב ואווריריות, הסטונס קיבצו הכל למסה מוצקה, "ג'ונגל סבוך". כתוצאה מכך, רוב האקשן סובב סביב תוף הסנר של צ'רלי ווטס, וקולו של ג'אגר "ירד לרמה של סתם כלי נגינה נוסף. חלק גדול מהתקליט בלתי מובן לחלוטין." עם זאת, הביצועים הווקאליים של ג'אגר תוארו כ"מהטובים ביותר שהוא עשה מזה זמן רב."

באשר לשאר הלהקה, נוכחותם תוארה כמאופקת. ביל וויימן, שתמיד נותר ברקע, מילא את תפקידו "בחן שראוי להערצה". מיק טיילור, שנבחר להחליף את בריאן ג'ונס, גם הוא נותר ברקע. אפילו קית' ריצ'רדס, למעט "כמה מפגני אקורדים מרהיבים וכמה פתיחות קטלניות," היה פחות מורגש אינסטרומנטלית.

למרות זאת, הביקורת שיבחה את היותם להקה מאוחדת. "חלק גדול מהתודעה העצמית שהרסה את STICKY FINGERS כנראה נעלמה... הוא הוחלף בהתמקדות הדוקה במרכיבים בסיסיים של הסאונד של הסטונס כפי שתמיד הכרנו. רוק'נ'רול מושחת שמקורו בבלוז, מגובה בתחושה שחורה שרק לעתים רחוקות הסטונס לא הצליחו להתמודד עמה היטב."

הביקורת סיכמה כי האלבום הזה מתחיל מהנקודה בה הסתיים האלבום הקודם, כשהסטונס מנסים להתמודד עם בעיותיהם אך "מעט מפספסים את המטרה". הם נשארו קרובים לבית, עושים את מה שבא להם בטבעיות. "אין ספק שזה מייצר מוזיקה משובחת, אבל אני עדיין חושב שאלבום הסטונס הגדול של התקופה הבוגרת שלהם עוד לפנינו. יש לקוות שהאלבום יתן להם את הבסיס המוצק שהם צריכים כדי להיפתח. הם אולי אפילו יעבירו לנו את התחושה בפעם הבאה."

ב- 12 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה הסינגל הראשון של להקת פרוקול הארום, עם השיר A WHITER SHADE OF PALE, שצליליו הפנטו מיד את השומעים אותם.

התמלילן קית' ריד, מיוצרי הלהיט הנצחי הזה, שופך אור על תהליך היצירה: "זה סוג של סרט," הסביר ריד. "השיר עוסק במערכת יחסים, יש בו דמויות, מיקום ומסע. אתה מקבל את צליל החדר, התחושה והריח שלו. יש חוט מקשר שעובר דרך הכל, זה לא אוסף של שורות שרירותיות." את ההשראה לשם השיר קיבל ריד במסיבה, מה שהיווה נקודת מוצא לכתיבה. "זה כמו פאזל," תיאר, "שבתחילה יש לך את המסגרת ואז אתה ממלא את שאר התמונה."

ריד הקים את להקת פרוקול הארום בשנת 1967 יחד עם הזמר והפסנתרן גארי ברוקר, והיה חבר רשמי בה אף שלא שר או ניגן בכלי. "באותם ימים," סיפר ריד, "לא רק איכות השיר קבעה, אלא גם איכות ההקלטה שלו. זו הייתה למעשה הקלטה חיה, ואם לא היה לך טכנאי סאונד מעולה או אולפן טוב, התוצאה עלולה הייתה להיות תקליט שלא נשמע טוב במיוחד. משום מה, הכל הסתדר לטובתנו בסשן האולפני ההוא."

ללהקה היו עוד כמה להיטים צנועים, אך אף אחד מהם לא התקרב להצלחתו המסחררת של A Whiter Shade of Pale, שהפך לשיר המזוהה ביותר עם הלהקה. גארי ברוקר התייחס לסוגיית ההצלחה: "מהו להיט? מה שקורה עם שיר שהופך ללהיט הוא שאנשים רוצים לשמוע אותו שוב, הם חייבים לשמוע אותו שוב. לשם כך, דרושים מה שאנו מכנים 'פיתיונות'. פיתיונות יכולים להיות כל מיני דברים, אפילו תפנית קטנה בשיר. לעתים קרובות, דווקא מי שאינם מוזיקאים, כמו מפיקים ואנשי חברות התקליטים, הם אלה שמבינים מה חשוב. זה יכול להיות חלק שנראה לך לא משמעותי בשיר, אך פתאום הוא הופך לחלק שתופס אותך, שמחבר אותך ומכניס אותך לעניין. לכן, כשחושבים על סינגל, חייב להיות בו פיתיון או משהו שונה מאוד מכל מה שמסביב. אני חושב שהשיר שלנו נכלל בקטגוריה הזו. הוא היה שונה מאוד מכל מה שהיה אז, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת העניין שעורר. אנחנו לא תמיד רוצים את מה ששמענו בשבוע שעבר. לא המעקב אחר האופנה הוא זה שמביא הצלחה, לעתים קרובות זה ההפך הגמור: ללכת לאן שאיש לא העז לדרוך."

בראיון אחר הרחיב ברוקר על מקורותיו המוזיקליים: "האזנתי להרבה מוזיקה קלאסית וג'אז. לאחר שניגנתי רוק ורית'ם אנד בלוז במשך שנים, הנוף המוזיקלי שלי נפתח. כשהכרתי את קית', חשבתי שאני רוצה לכתוב משהו למילים שלו. הן לא היו ברורות, אבל זה לא משנה. אתה לא צריך לדעת למה הוא מתכוון, כל עוד אתה מתחבר לאווירה. נראה שהשיר עוסק בשני אנשים, אולי במערכת יחסים. זה זיכרון. הייתה עזיבה, ועצב הקשור לכך. להעביר את הנשמה של המילים האלה מבחינה קולית, לגרום לאנשים להרגיש את זה – זה היה הישג לא קטן."

ברוקר הוסיף על תהליך ההלחנה: "אני זוכר את היום שהמילים הגיעו אליי: ארבעה בתים ארוכים מאוד. הייתי ליד הפסנתר כשקראתי אותם, וכבר ניגנתי רעיון מוזיקלי. זה התאים למילים תוך כמה שעות. דברים יכולים להתקבל כמתנה. אם עוקבים אחר מהלך האקורדים, הוא עושה את מה שיש ביצירה Air של באך לפני שהוא סוטה למקום אחר. הניצוץ הזה היה כל מה שנדרש. לא שילבתי במודע רוק עם קלאסי, פשוט המוזיקה של באך הייתה בתוכי."

בתחילה כלל השיר ארבעה בתים, שביניהם התחלפו ברוקר בפסנתר ומת'יו פישר, נגן האורגן, בסולואים. מאוחר יותר הוחלט שרק פישר יבצע את הסולואים. האורגניסט שילב בסולו מוטיבים משתי יצירות של באך: Air on a G String ו-Sleepers Awake, תוך התאמת תווים למהלך האקורדים שהלחין ברוקר.

קית' ריד חשף גם את השפעותיו האישיות: "נהגתי לראות הרבה סרטים צרפתיים באקדמיה ברחוב אוקספורד בלונדון. פיירו לה פו עשה עליי רושם חזק. גם התלהבתי מאוד מהסוריאליזם של מגריט ודאלי. אפשר למתוח קו בין השברים הנרטיביים ואווירת הסרטים הצרפתיים האלו לבין השיר שלי. ההשפעה העיקרית שלי הייתה בוב דילן. יכולתי לראות איך הוא עושה את זה, איך הוא משחק במילים. היה לנו רעיון שהסאונד של פרוקול הארום ישלב אורגן האמונד, פסנתר וגיטרת בלוז. לאף להקה אחרת לא היה את זה; זה נתן לנו צליל גדול יותר. זו הקלטה חיה ואני חושב שעשינו שלושה טייקים."

המפיק דני קורדל ניסה לגייס את מיץ' מיטשל, מתופף להקתו של ג'ימי הנדריקס, להקלטת השיר, אך מיטשל לא היה זמין. לבסוף, לאחר כמה אודישנים, נבחר המתופף בובי האריסון. הוא הצטרף ללהקה יום לפני הכניסה לאולפן, אך כשהגיע עם חבריו החדשים לאולפני אולימפיק, גילה שקורדל הזמין לסשן גם מתופף נוסף בשם ביל איידן. איידן כבר הכיר את השיר מהקלטת דמו שהמפיק השמיע לו. כך, האריסון ישב בצד ואיידן הוא זה שתופף בהקלטה.

קורדל הסביר בזמנו את סוד הצלחתו האדירה של השיר: "אתם מקבלים היום המון שירים שקופצים מהרמקולים ומכים בכם. השיר הזה הוא דבר שונה לגמרי. יש לו צליל נעים ומרגיע. הכל התחיל לפני שנה וחצי, כשהלהקה היחידה שניהלתי הייתה המודי בלוז, לפני הצלחתה הגדולה. תמלילן בשם קית' ריד הגיע אליי עם מחברת ובה שירים שכתב. הוא עצמו לא ידע לשיר תו אחד. הצעתי לו לחפש מישהו שילחין את שיריו. מאז לא ראיתי אותו זמן מה, עד שנודע לי שהוא חבר למלחין צעיר בשם גארי ברוקר. השניים הקליטו כמה דמואים, שלחו אליי ותגובתי הייתה נלהבת. הדמואים היו כה טובים עד שלא הייתה לי בעיה למצוא כסף כדי להרכיב סביבם להקה. ואת A Whiter Shade of Pale הקלטנו באופן ספונטני לחלוטין, ללא תוספות מאוחר יותר, באופן חי לגמרי, באולפני אולימפיק. ידעתי שבאולפן הזה אקבל את האווירה שתשקף את צליל הלהקה. אני מקווה שאצליח להפוך את פרוקול הארום ללהקת פופ ארוכת טווח."

כן, A Whiter Shade of Pale היה השיר הראשון שהקליטה הלהקה. לאחר שהפך ללהיט, פוטרו המתופף האריסון והגיטריסט המקורי, והוחלפו בבארי ווילסון ורובין טרואר – מוזיקאים מנוסים יותר שהתאימו לסיבוב ההופעות שנקבע בעקבות ההצלחה.

תוך שבועות מהיווצרותה של פרוקול הארום, הגיע השיר למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי ב-10 ביוני 1967. זה היה הסינגל שנמכר במהירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של חברת התקליטים Decca ויצא בחברת הבת המתקדמת שלה, Deram. השיר שהה בצמרת המצעד שישה שבועות, והפך ללהיט עולמי. גם חברי הביטלס נדהמו מצליליו.

השיר הגדיר את מהותה של הלהקה: שני סוגי קלידים, שירתו הברורה של ברוקר, מיזוג של נושאים קלאסיים עם מוזיקת נשמה ומילים אווירתיות ומעורפלות. השפעתה של פרוקול הארום הייתה עצומה, והיא נחשבה למקור השראה. ג'ון לנון כתב, באותו סגנון, את המילים לשיר I Am The Walrus. ג'יין בירקין וסרז' גינצבורג יצרו להיט חושני עם אורגן האמונד שהזכיר את צלילי האורגן של קלידן הלהקה, מת'יו פישר. אי אפשר היה להתעלם מאותו גוון בהיר יותר מחיוורון.

מת'יו פישר היה מאושר מאוד בשנת 1966, כשרכש לעצמו אורגן האמונד. לדבריו, רכישת האמונד הייתה כמו לרכוש רישיון להדפסת שטרות כסף. עם הרכש החדש הוא פרסם מודעה בעיתון מלודי מייקר הבריטי, והציע את שירותיו כנגן האמונד. ברוקר ראה את המודעה וקבע פגישה עם פישר בביתו. האורגניסט גר אז עם אמו ואחותו בקרוידון שבאנגליה. בפגישה התרברב ברוקר שהלהקה שהוא מקים עתידה להיות ענקית ושכדאי לפישר להצטרף. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו, הביא עמו הקלטת דמו של A Whiter Shade of Pale. פישר הבין את הפוטנציאל והחליט להצטרף, תוך שהוא נותן לעצמו שלושה חודשים להחליט סופית אם יישאר או יעזוב במידה ולא יראה הכנסות.

כמעט 40 שנה לאחר יציאת השיר והצלחתו הכבירה, הגיש פישר תביעה בטענה שמגיעים לו תמלוגים על תרומתו לכתיבת השיר. בשנת 2006, פסק שופט לטובתו והעניק לו חלק מזכויות היוצרים. אולם, בשנת 2008, בערעור שהגיש ברוקר, ביטל בית המשפט לערעורים הבריטי את זכותו של פישר לגבות תמלוגים בשל העיכוב בהגשת תביעתו, עם זאת, הוא אישר את מתן הקרדיט ואת העובדה שסולו האורגן של פישר היווה חלק מהלחן של השיר.

לפישר ניתנה רשות לערער על החלטה זו, וב-30 ביולי 2009 פסקו שופטי בית הלורדים פה אחד לטובתו. הם קבעו כי לא קיימות מגבלות זמן לתביעות זכויות יוצרים לפי החוק האנגלי. משמעות הפסיקה היא שפישר מקבל כעת נתח מתמלוגים עתידיים עבור השיר. פישר המאושר הגיב: "זה היה כדי לוודא שכולם ידעו על החלק שלי ביצירה." אחת מחמש השופטות שדנו בתיק, הברונית הייל, אמרה: "בתור אחת מאותן אנשים שכן זוכרים את שנות ה-60, אני שמחה שהמחבר של אותו חלק אורגן בלתי נשכח השיג סוף סוף את ההכרה הראויה."

רבים תהו מדוע פישר המתין ארבעים שנה עד להגשת התביעה. למעשה, פישר ניסה לתבוע ארבע פעמים בין 1972 לשנת 2005, אך נאמר לו בכל פעם על ידי עורכי דינו שאין לו סיכוי להגיש תביעה מוצלחת. מידע זה לא דווח לתקשורת. רק כשפגש את עורכי הדין המתאימים, נאמר לו שיש לו טענה חזקה מאוד בעניין.

ב-12 במאי בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים, שהרים גבות רבות. היה זה עם גרסה לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB.

הוצאתו של השיר Mary Had A Little Lamb על ידי פול מקרטני ולהקתו כנפיים עוררה תמיהה וביקורת עם צאתו. רבים סברו אז כי מקרטני הקליט את שיר הילדים כדי לפצות על הסערה שעורר תקליטונו הקודם, Give Ireland Back to the Irish, שנשא אופי מחאתי. עם זאת, פול מקרטני התעקש שהקליט את השיר אך ורק משום שילדיו אהבו לשיר אותו. "בתי מרי אהבה לשמוע את שמה מושר", אמר, "זה השיר היחיד שאנשים חושבים שהוא קצת מטומטם. אני לא מתחרט שכתבתי את זה, כי כתבתי את זה בשבילה".

השיר התבסס על שיר ילדים מסורתי באותו השם, שנכתב על ידי שרה ג'וזפה הייל ולואל מייסון ופורסם לראשונה בשנת 1830. באופן היסטורי, היה זה קטע האודיו הראשון שתומס אדיסון הקליט באמצעות הפטיפון שהמציא בשנת 1877.

מקרטני לקח את המילים המקוריות והלחין עבורן מנגינה חדשה. כפי שסיפר בשנת 1976: "אני עושה דברים שלא בהכרח חושבים עליהם בקפידה. יש לי שלושה ילדים וכשאני יושב בבית ומנגן בפסנתר, הקהל שלי רוב הזמן הוא הילדים. המילים כבר נכתבו וכתבתי ניגון קטן סביבן, אז הלכתי והקלטתי אותו. עלה לי בראש רעיון לברר מה היו המילים לשיר התינוקות המקורי. חשבתי שהכל מאד עמוק והכל מאוד נחמד. אני מבין עכשיו, שזה לא היה שיר גדול שלי. זה הכל. זה פשוט לא ממש עשה את זה כסינגל, וזה מה שנחשב, הפלסטיק השחור".

השיר ספג ביקורת מצד מבקרי רוק בני התקופה, כאשר אחד מהם אף העיר שמקרטני הוא כוכב נופל. לעומת זאת, מבקרים אחרים העלו חשד כי השינוי הסגנוני החד מהווה תמרון מוזיקלי אירוני ומכוון מצדו של האמן.

בראיון למגזין Sounds באותה שנה, התייחס מקרטני לביקורות: "אני משוגע. תמיד הייתי משוגע מהרגע שנולדתי. בני מזל תאומים אמורים להיות ניתנים לשינוי ואני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני תאומים ואני יודע שרגע אחד אולי אעשה שיר נגד המצב באירלנד ואחריו שיר ילדים. אני יכול לראות איך זה ייראה מהצד. השיר על מרי נכתב עבור אחת הבנות שלנו, שקוראים לה מרי ופשוט הבנתי שאם אשיר את זה, היא תבין".

לעיתון דיסק הוא הוסיף באותם ימים: "חטפתי כמה בעיטות מאנשים שתהו מדוע אני עושה זאת, כאילו כל מה שהגיע מהעט שלי צריך להיות מרעיד אדמה. תקליטים של הביטלס? בכל תקליט תמיד יש שם משהו מטומטם. הדבר הגדול בשיר על מרי, מבחינתי, זה כאשר לקחנו אותו לסיבוב הופעות וזה היה השיר שגרם לקהל לשיר יחד איתנו בפזמונים. ילדים אוהבים את זה. בתו של פיט טאונסנד הייתה צריכה לקבל עותק. מעולם לא הבנתי שיש קהל של בני ארבע. בעוד שיצרני צעצועים קיבלו את השוק הצעיר הזה בסביבות חג המולד, אף אחד מחוץ לעסק המוזיקה, מלבד האוסמונדס והג'קסונים, לא מטפל בזה. אתה חייב לצאת מהטרנדים ולהיות קצת שערורייתי".

בראיון למלודי מייקר, הרחיב פול על הקסם שמצא בשיר הילדים: "בשבילי היו הרבה דברים מטופשים ומעניינים בשיר, כמו שלא ידעתי מה קרה מעבר לבית הראשון, קודם לכן. ידעתי שלמרי יש טלה קטן וכפות רגליו לבנות כשלג, ובכל מקום שמרי הלכה הלך איתה הטלה והם שרו ביחד. ואז אחרי זה ידעתי שהטלה עקב אחריה לבית הספר, אבל אף פעם לא ידעתי שכל הסיפור היה על המורה שזרקה את הטלה מהכיתה. חשבתי שזה פשוט סוף נהדר שבו הוא נזרק החוצה וכולם תוהים למה הכבש הזה מסתובב סביב מרי, שהיא היחידה שאהבה אותו. זה מאוד רוחני כשמישהו מסתובב סביבך בגלל שהוא אהוב. אני בטוח שאף אחד לא חושב על דברים כאלו".

גם חברי להקת כנפיים התייחסו לשיר. גיטריסט הלהקה, דני ליין, אמר: "זה היה שיר נחמד לילדים, אבל הוא היה שגוי לכיוון של הלהקה. אני לא לוקח את העסק כל כך ברצינות. אם הייתי מנהל את הלהקה, מה שלא עשיתי, לא הייתי מוציא את זה כסינגל. הייתי בוחר משהו שקצת יותר מתאים למה שאני אוהב במוזיקה. זה כמו לשאול מדוע הביטלס עשו את השיר צוללת צהובה. תמיד חשבתי שעם פול, הכל קשור להומור ואם הוא רוצה לעשות משהו כמו השיר הזה, זה תלוי בו. אז אתה עושה את זה. אבל אז בסופו של יום, אתה מסתכל אחורה ואתה שומע את זה שנים אחר כך, ואתה חושב, טוב, זה לא כל כך נורא באמת, אז אין בזה שום דבר רע מבחינתי".

לעומתו, הגיטריסט הנרי מקולוק היה נחרץ יותר בביקורתו: "רציתי להיות נגן הגיטרה בלהקה ולא אהבתי לקבל עיבוד קומי כמו השיר על מרי והטלה. זה רחוק מאוד מפאקינג ג'ון לי הוקר. בגדי הבמה שלנו היו מצועצעים ומתואמים. עזבתי את אירלנד כדי לברוח מהצורך ללבוש ז'קט טרטן – והנה אני בלהקה רחוקה שנות אור מהחלום שלי לנגן רוק עם פול מקרטני".

ב-12 במאי בשנת 2023 מת עוד גיבור רוק מתקדם - הפעם זה פרנסיס מונקמן, הקלידן-גיטריסט בלהקות CURVED AIR ואחר כך SKY. בין לבין הוא גם עבד עם רוברט וויאט. הוא מת מסרטן ב-12 במאי, בגיל 73.

חברי להקת CURVED AIR ספדו לו: "פרנסיס הלך לעולמו בשלווה בביתו הכפרי באנגליה, זמן קצר לאחר שאובחן בשלב מאוחר של סרטן, כשאהוביו לצידו. פרנסיס ניגן בשלושת תקליטי האולפן הראשונים של הלהקה, ולאחר מכן ייסד את Sky וניגן בתקליט הבכורה ובתקליט השני שלה, שנמכרו בכמויות מרשימות".

עוד ציינו חבריו כי בהמשך הקריירה פנה מונקמן לתשוקתו לנגינה בצ'מבלו ובעוגב. הוא הרבה לנסוע ברחבי אירופה ותמך בפעולות לשחזור עוגבים היסטוריים, והיה גאה במיוחד בהזדמנות לנגן ב-BACH STAMMHAUS. מסופר כי לעיתים, כשזיהה בקהל מעריצים של להקתו המיתולוגית, היה משלב קטעים מהיצירה PIECE OF MIND בנגינתו מיצירות באך. הוא אף הוציא תקליט סולו בשם THE BACH FAMILY.

דאריל ווי, כנר הלהקה לשעבר, הוסיף: "הוא היה אדם רוחני ואדיב מאוד, רגיש וסקרן לגבי המצב האנושי והעולם בו אנו חיים. אתגעגע אליו מאוד. אף שלא היינו בקשר רציף, עצם הידיעה שהוא בעולם ויוצר את המוזיקה הנפלאה שלו, הסבה נחמה. פרנסיס הותיר אחריו שני אחים, אחייניות, אחיינים, בני דודים, ואת בת זוגו כריסטין. כאדם רוחני עמוק, הוא מתאחד כעת עם בתו המנוחה, מאיה בת ה-5, בצד השני".

סוניה קריסטינה, זמרת הלהקה, שיתפה בזיכרון אישי: "במהלך ליקוי הירח ב-5 במאי, פרנסיס מונקמן ואני ניהלנו שיחה אחרונה, תוססת להפליא, על המוזיקה שלנו, על החיים והמוות, ועל המוזיקאים המשובחים שמנציחים את מורשת CURVED AIR במשך 50 שנה. אמרתי לו כמה אני גאה להמשיך ולבצע את השירים היפים שלנו, שהתשוקה שלו להרפתקה קולית פורצת דרך ומילותיו המשובחות והרהוטות – במיוחד ביצירות המופת שלו עם CURVED AIR כמו OVER AND ABOVE ו-PIECE OF MIND – מהוות השראה".

ב-12 במאי בשנת 1967 יצא אחד מתקליטוני הפסיכדליה הטובים יותר של הימים ההם. מדובר בשיר MY WHITE BICYCLE של להקה בריטית ושמה TOMORROW.

שנים לאחר מכן, בשנת 1975, הוא הגיע לעשרים הגדולים בבריטניה עם גרסה של להקת הרוק הסקוטית, נאזרת'. עם זאת, הגרסה המקורית הייתה, לפי הגיטריסט של TOMORROW, סטיב האו, "הסינגל הפסיכדלי הבריטי הראשון". בין אם קביעה זו נכונה או לא, השיר בהחלט היה אחד הראשונים מסוגו.

מארק וירץ, שהפיק את ההקלטה, אמר: "אתם צריכים לזכור, שלא היה דבר כזה – סאונד פסיכדלי – באותה תקופה. זו הייתה המצאה של חברת תקליטים. פעם קראו לזה מחתרת, ואפילו לא חשבנו על זה. פשוט עשינו את מה שעשינו, וזה לא היה קשור לפסיכדלי עד שחברות התקליטים קראו לזה פסיכדלי".

מתופף הלהקה, ג'ון אלדר, שאז כונה טווינק ובימינו נקרא מוחמד עבדאללה ג'ון אלדר, הוסיף: "צלילים פסיכדליים יצאו מהחוף המערבי של אמריקה בשנת 1966, בהשראת השימוש בסמים כמו LSD". בסיסט הלהקה היה ג'ון ג'וניור ווד.

השיר נכתב על ידי קית' הופקינס (שמו האמיתי של סולן הלהקה, קית' ווסט) וקן ברג'ס, שהיה אז מפיק מוזיקה. שנים לאחר מכן נישא ברג'ס לזמרת הישראלית, נאוה ברוכין. ברג'ס, שכבר אינו בין החיים, סיפר בעבר על זיכרונותיו מאותה תקופה.

ההשראה לכתיבת השיר באה מתוכנית האופניים הלבנים: תוכנית שיתוף אופניים קהילתית שיזם המעצב התעשייתי, לווד שימלפנינק, מתנועת הנגד ההולנדית שהוקמה באמסטרדם באמצע שנות ה-60. לאחר שאספו 50 אופניים וצבעו אותם בלבן, החנו אותם הפרובאים האנרכיים, ללא קשירה, בכל רחבי העיר, כך שיוכלו לשמש אנשים להתנייד ללא בעיה. המטרה הייתה לבטל את כל התנועה הממונעת במרכז העיר ולשפר את התחבורה הציבורית, אך המשטרה החרימה את האופניים מכיוון שהחוק העירוני אסר להשאירם ללא קשירה. וירץ ציין: "השיר היה כישלון מוחלט באנגליה, אבל זה הצליח בהולנד, ובמשך השנים הוא נחשב לקלאסיקה".

בשנת 1967, קיבל וירץ את הצעתו של בכיר חברת התקליטים EMI, נורי פראמור, להצטרף לחברה כמפיק ביתי, עם החופש לבצע החתמות משלו ולבחור את הפרויקטים שאיתם רצה להיות מעורב. עבור וירץ הייתה זו מתנה מגן עדן. הוא גילה במהרה את קית' ווסט וחבריו.

וירץ סיפר: "אחת הסיבות שבגללן אהבתי לעבוד איתם הייתה שחטיבת הקצב הייתה שלישייה, ולכן אף פעם לא הייתה התנגשות בין הכלים. הם היו נכנסים לאולפן, והייתי שואל אותם מה יש להם להציע היום. ואז סטיב (האו) וקית' (ווסט) היו מעבדים שיר שהם הולכים לעשות. סטיב היה מנגן בגיטרה, קית' היה שר, והם היו מנגנים לי את המנגינה בזמן שטווינק וג'וניור היו מאזינים. תמיד הייתי כמו החבר החמישי, מנגן בקלידים ומשתלב עם הרעיונות שלהם. פשוט הוספתי את עצמי לעיבוד כנגן קלידים, היינו מקליטים את זה וכעבור שלוש או ארבע שעות היה לנו טייק. זה היה עצמאי להפליא, הם היו מעולים, ולכן העבודה איתם הייתה נהדרת".

במרץ 1967 החלה הקלטת השיר. זה היה באולפן 3, באולפני EMI (באבי רואד) שם עבד עמם גם הטכנאי ג'ף אמריק, שהיה אז מעורב בהקלטת התקליט סרג'נט פפר, של הביטלס. וירץ המשיך ותיאר: "ג'ף ואני היינו כמו אחים. לא תמיד היינו צריכים לדבר כדי לתקשר. עם זאת, לגבי העבודה שהוא עשה איתי והעבודה שהוא עשה עם הביטלס, כל מה שהמצאנו בהתאמה היה שלנו ונשאר סוד. ג'ף מעולם לא חשף איך הוא עשה דברים עם הביטלס, והוא מעולם לא גילה להם איך הוא עשה איתי דברים, למרות שפול מקרטני אמר שהשפעתי על הכתיבה שלו לביטלס בהמשך. כל הקונספט שלי אז היה ליצור תקליטים כמו סרטים, עם עריכות מרובות ועבודה בסצנות שהוצלבו מאוחר יותר. יכולתי לעשות את זה כי הייתי מתזמר, אז ידעתי כבר בנקודה A מה עומד לקרות בנקודה F. זה נתן לי את ההזדמנות והחופש לעשות הרבה דברים שלא יכולתי לעשות אחרת. הייתי יוצר פסיפסים שונים בזמנים שונים. באולפן 3, באותה תקופה, היו לנו את הקונסולות הישנות עם ארבעת הפיידרים הענקיים באמצע, שנראו כמו ידיות המשמשות להחלפת כיוון של רכבת על ידי העברת המסילות. האולפן ההוא היה אולפן נוראי, לא רק בגלל המנטליות של האיחוד שבו שבגללה אי אפשר היה להזיז מיקרופון סנטימטר בלי שמישהו במעיל לבן ייקרא למטה לעשות את זה, אלא גם כי הציוד היה מיושן. לקונסולה היה מתג EQ ראשי – אחד עבור הקלטה קלאסית ואחר עבור הקלטת פופ, וזו הייתה בעיה עבור מישהו כמוני שהיה מעריץ ותלמיד של פיל ספקטור. מזלי שג'ף אמריק עבד לצדי. הדברים שהוא עשה איתי לא זלגו להקלטות של סרג'נט פפר. אני זוכר, השעה הייתה 10 בבוקר כשהאזנתי לדמו של MY WHITE BICYCLE, ואז התחלנו להקליט אותו. זה לא התחיל כיצירה מרגשת במיוחד, אבל כולנו היינו בעניין ונהנינו מאוד תוך כדי עישון של כמה ג'וינטים, ומה שמצחיק הוא שבחלק שבו שומעים שריקת משטרה, קית' יצא מהאולפן ולמעשה הביא פנימה שוטר שישרוק את השריקה. היו ג'וינטים בכל פינה והמקום הסריח ממריחואנה, אבל השוטר נכנס נרגש לגמרי, שרק ואז הלך".

אחד הצלילים הברורים בשיר הוא התופים והמצילות שמנוגנים לאחור. "ההיי-האט שמנוגן לאחור, לאורך כל השיר, היה הרעיון שלי", אמר אלדר המתופף. וירץ נזכר בהתרגשות על ניסוי הקלטת גיטרה לאחור והוסיף: "זה לא היה חלק מתוזמר. פשוט הקלטנו סולו רגיל והפכנו אותו. זה היה אקראי לגמרי. בסך הכל הושקעו שלוש שעות בהקלטת הכלים ואולי שעה נוספת הושקעה בהקלטת השירה. לגבי המיקס, זה אולי לקח זמן, אבל בסך הכל אנחנו כנראה מדברים על שלושה סשנים. תשע שעות בסך הכל".

תקליטון שני של הלהקה, REVOLUTION, שוחרר בספטמבר 1967, אבל עד שיצא תקליטה בפברואר 1968, הפסיכדליה כבר הפכה לפאסה והלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן. ג'ון אלדר הצטרף במהרה ללהקת THE PRETTY THINGS, להקלטת תקליטה פורץ הדרך באותה שנה, SF SORROW. סטיב האו ימצא את אושרו ועושרו, החל משנת 1971, כשיצטרף ללהקת יס.

ה-12 במאי הוא תאריך הולדתו של סטיב וינווד, שנולד בשנת 1948.

בשנת 1967 רעשה בריטניה כולה: מדוע החליט כוכב העל סטיב וינווד לנטוש את להקת ספנסר דייויס בשיא תהילתה, לאחר שכבשו יחד פסגות עם להיטי ענק כמו KEEP ON RUNNING, GIMME SOME LOVIN ו-I'M A MAN? התשובה, כך מסתמן, מגיעה היישר מהעיתון הבריטי רקורד מירור, בדיווח מרעיש מ-27 במאי 1967.

שימו לב לפרט המדהים שנחשף: למרות הפרידה המתוקשרת, וינווד ולהקתו לשעבר לא סוגרים את הדלת זה בפני זה! להקתו החדשה של וינווד, טראפיק, ולהקת ספנסר דייויס בהרכבה המעודכן, עומדות שתיהן להקליט מוזיקה עבור פסקול הסרט החדש והמסקרן HERE WE GO ROUND THE MULBERRY BUSH, שצילומיו כבר החלו. איך התסריט המפתיע הזה נרקם? ובכן, במקור פנו המפיקים לספנסר דייויס ולסטיב וינווד בהצעה לכתוב עשרה שירים במשותף לסרט. כעת, לאחר השינויים הפרסונליים, כל אחת מהלהקות תעבוד על השירים בנפרד, מה שמבטיח התפתחות עלילתית מרתקת.

ספנסר דייויס עצמו התייחס למצב הלא שגרתי בראיון לרקורד מירור: "בהתחלה, עזיבתו של סטיב הייתה פצצה של ממש. לרגע חשבתי שזה הסוף שלי כמוזיקאי פעיל בלהקה הזו. האמת היא שסטיב ואני פשוט לא הצלחנו להגיע להסכמות. מבחינה מוזיקלית הכל היה מושלם, אבל ברמה החברתית הדברים לא עבדו."

דייויס המשיך וסיפר על האתגרים וההזדמנויות החדשות: "אז סטיב עזב, ואיתו גם אחיו הבסיסט, מאף וינווד. הייתי משוכנע שאצטרך לגייס שלושה אנשים כדי למלא את הנעליים הענקיות שלהם. אבל אז המזל האיר לי פנים כשמצאתי את הקלידן והזמר המוכשר אדי הארדין. גם הגיטריסט, פיל סוייר, אותו גיליתי בהופעה במועדון הלונדוני הלוהט באג או ניילס, הוא זמר מצוין. ניגשתי אליו והצעתי לו להגיע לאודישן. כיום, הצליל של הלהקה הרבה יותר מלא ועשיר. בעבר, סטיב וינווד היה צריך ללהטט בין האורגן לגיטרה. עכשיו יש לי גם גיטריסט וגם קלידן ייעודיים. הלהקה הנוכחית הרבה יותר מגובשת וממוקדת מהקודמת. אנחנו כמובן נמשיך לבצע את הלהיטים הגדולים שלנו, אבל בהחלט נציג גם חומרים חדשים ומרעננים משלנו."

גם זה קרה ב- 12 במאי:

1965: שביעות רצון מובטחת! להקת הרולינג סטונס נכנסה לאולפני RCA בהוליווד והקליטה את ההמנון האלמותי I CAN'T GET NO SATISFACTION, ששינה את פני הרוק לנצח!

1977: אנרכיה ובנק! הסקס פיסטולס, לאחר שנבעטו בבושת פנים מחברת התקליטים EMI, חתמו על חוזה לוהט עם וירג'ין תמורת מקדמה עסיסית של 15,000 ליש"ט. הסולן ג'וני רוטן לא חסך במילים: "תמיד חיבבתי את ריצ'רד ברנסון כי הוא עשיר מפונפן ויש לו תחושה נהדרת של מרדנות".

2007: איום על מלך הגיטרה! בריאן מאי, הגיטריסט האגדי של להקת קווין, נאלץ לשכור אבטחה משטרתית צמודה לאחר שקיבל מכתב מאיים ממעורער בנפשו, שהאשים את מאי במצבו ואף איים להורגו.

1974: נפילה ולידה מחדש! בריאן מאי מקווין התמוטט אחרי הופעה בניו יורק עקב צהבת. זו הייתה ההופעה החמישית כחימום ללהקת מוט דה הופל. מאי הובהל לאנגליה, חושש מהחלפתו, אך פרדי מרקיורי הרגיע: "אתה לא מוחלף, ננצל את הזמן ליצור את תקליטנו השלישי!" את מקומם בסיבוב תפסו קנזאס, ריאו ספידוואגון ואיירוסמית'.

1965: נשמה באטלנטיק! חברת התקליטים אטלנטיק החתימה פצצת נשמה – וילסון פיקט! באותו יום ממש, הוא נכנס לאולפני STAX בממפיס והקליט את הלהיט הנצחי IN THE MIDNIGHT HOUR.

2011: איחוד ורוד בלונדון! דיוויד גילמור וניק מייסון הצטרפו לחברם לשעבר לפינק פלויד, רוג'ר ווטרס, על במת ה O2 ARENA. זו הייתה הפעם הראשונה שהשלישייה הופיעה יחד מאז מופע LIVE 8 האגדי ב-2005.

2001: הרוצח המתחזה נתפס! אחרי 27 שנים כנמלט, הרוצח המורשע אדוארד סולי נעצר בפלורידה. סולי, שהורשע ב-1970 בהריגת בן השנתיים של חברתו, התחזה במשך שנים לויני טיילור, הגיטריסט המנוח של להקת שא נה נה. אירוניה מרה: טיילור מת ממנת יתר באותה שנה שסולי נמלט מהכלא.

1966: דילן צד רוחות! בוב דילן, לאחר הופעה בבירמינגהם, חלק עם חברי ספנסר דייוויס גרופ את חיבתו לרוחות רפאים. מאף וינווד מהלהקה סיפר: "לקחנו אותו לבית שרוף נטוש. לפתע נשמעה נביחת כלב, ודילן התרגש כמו ילד קטן. זה היה כיף".

1983: מיט לוף קורס כלכלית! הזמר מיט לוף, כוכב התקליט BAT OUT OF HELL ו"מופע הקולנוע של רוקי", הכריז על פשיטת רגל עם חובות של למעלה ממיליון דולר.

1992: עורבים מסתבכים עם חברת התקליטים! יצא התקליט השני של THE BLACK CROWES, ושמו THE SOUTHERN HARMONY AND MUSICAL COMPANION. המתופף סטיב גורמן חשף בספרו: "למרות ההצלחה שלנו עם אלבום הבכורה, היה ברור שהדברים לא מסתדרים בבית החדש שלנו. המנהלים הבכירים בחברת התקליטים REPRISE מעולם לא ראו בנו הלהקה שלהם. או שאולי אחד המנהלים שם פשוט התעצבן כשכריס (רובינסון הזמר - נ.ר) נכנס למשרד שלו, הניח את רגליו על שולחנו של הבחור, והדליק ג'וינט ענק. לא משנה מה הסיבה, נראה שהחברה הזו מעולם לא הייתה לגמרי בעניין שלנו. עדיין עשינו זאת בארצות הברית, שם משכנו קהל גדול ומערכות יחסים מצוינות עם יזמים, אולם מבחינה בינלאומית, הסיפור היה שונה לגמרי. האגדה של האלבום הזה היא שכולנו היינו שיכורים ומסטולים ומוקפים באורות חג המולד תלויים ונרות כל הזמן. למעשה היינו (בעיקר) מפוכחים וממוקדים. כשחזרנו לאולפן לצלם סרטון עבור השיר THORN IN MY PRIDE, גרמנו לו להיראות כמו מאורת סמים משנות ה-70. ברגע שאנשים ראו את הסרטון, הם הניחו שכך זה נראה כשעשינו את האלבום אבל זו לא האמת, למרות שכריס היה רוצה שאנשים יחשבו".

1973: בואי והפיאסקו בארלס קורט! פתיחת סיבוב ההופעות של דיוויד בואי באנגליה הפכה לאסון. מנהלו הזמין אולם ענק של 18,000 מקומות, אך האקוסטיקה הייתה נוראית והבמה נמוכה מדי, מה שהוביל למהומה. העיתונות חגגה עם כותרות כמו "הפיאסקו של בואי" ו"מצוקת אלאדין".

1968: סגול עולה בזול! להקת דיפ פרפל נכנסה לאולפני PYE בלונדון והקליטה את תקליטה הראשון, SHADES OF DEEP PURPLE. יומיים הקלטות, יום מיקסים, והכל בעלות של 1,500 ליש"ט בלבד!

1965: הפספוס הגדול של דילן וקלפטון! סשן הקלטה היסטורי פוטנציאלי נקבע באולפני CBS בלונדון – ג'ון מאייאל והבלוזברייקרז, עם אריק קלפטון, אמורים היו להקליט עם בוב דילן! דילן הגיע מותש והתעניין יותר באלכוהול. ניסיונות להקליט את IF YOU GOTTA GO, GO NOW כשלו. הסשן הסתיים בבלגן וללא תוצאות.

1971: ג'רי לי לואיס מתגרש! "THE KILLER", ג'רי לי לואיס, התגרש מבת דודתו, מירה. סנסציית נישואיהם, כשהייתה קטינה, חיסלה נתח נכבד מהקריירה שלו.

2000: נאפסטר במרכז סערה! עימות טלוויזיוני סוער הפגיש את צ'אק די מפובליק אנמי ולארס אולריך ממטאליקה לדון בנאפסטר, שהחלה כשירות עצמאי לשיתוף קבצים מאיש לאיש, ועלתה במהירות לשלוט במתחרותיה הודות לממשק ידידותי למשתמש והתמחות בקבצי MP3. מאז הקמתה בשנת 1999, היא שירתה קהילה פעילה שמנתה מיליוני חברים. ההפצה הבלתי מתנצלת של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים ערערה על תפיסות מסורתיות של זכויות יוצרים. לארס קבע: "זה ממש לא קשור לכסף. זה קשור לשליטה ולעתיד... בעיניי, הנושא המרכזי הוא בתפיסה של אנשים בעניין הזכויות שלהם כמשתמשים באינטרנט וכיצד זה קשור לקניין רוחני". לטענתו, ממשקים כאלו ימשיכו לערער בצורה אגרסיבית את זכויות היוצרים וההכנסות האינטלקטואליים של לא רק של מוזיקאים אלא גם של יוצרי סרטים, משחקי וידאו ותעשיות אמנויות ובידור אחרות. "חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות כאן זה לגרום לאנשים להבין שמה שהם עושים הוא לא חוקי". אבל צ'אק די חשב אחרת: "זה כמו שהכוח חוזר לאנשים. כי התעשייה ב-50 עד 60 השנים האחרונות הייתה מונעת על ידי רואי חשבון ועורכי דין וזה לא עסק באמנות. בשנת 1967 צצו שידורי FM ברדיו ואיכות הסאונד הייתה גוזלת מנקודות המכירה של האמנים, וכשנכנסו מקליטי קלטות אמרו אנשים, 'הם הולכים לשדוד ולקחת מהמכירות', וזה הוכיח את עצמו כמנוגד למה שקרה. למען האמת, זה מחזק את הענף".

1967: בריאן ג'ונס והסקסופון המפתיע! בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הגיע לנגן בקטע של הביטלס, YOU KNOW MY NAME (LOOK AT THE NUMBER). פול מקרטני ציפה לגיטרה, אך ג'ונס, תחת לחץ מעצרים, הגיע עם סקסופון בו לא שלט כהלכה. פול: "הוא רעד באולפן והדליק סיגריה בסיגריה".

1968: ההופעה האחרונה של בריאן ג'ונס עם הסטונס! הרולינג סטונס הופיעו לראשונה מזה שנתיים בטקס פרסי NME. זו הייתה הופעתו האחרונה של בריאן ג'ונס עם הלהקה.

1967: מתופף מחליף בזומביס! יו גראנדי, מתופף הזומביס, אושפז עקב הרעלת מזון. ג'רי אליסון מלהקת THE CRICKETS מילא את מקומו בהופעה באודסה, טקסס.

1963: דילן והעקרונות מול אד סאליבן! בוב דילן סירב להופיע בתוכניתו של אד סאליבן לאחר שנאסר עליו לבצע את שירו TALKIN' JOHN BIRCH SOCIETY BLUES. דילן היה אז אמן גדול בסצנת הפולק של ניו יורק, אבל לא היה מוכר בשטחים נרחבים של המדינה. התוכנית הייתה אמורה לחשוף אותו לקהל עצום, אבל ביום שבו הוא היה אמור להופיע, אמרו לו מנהלי רשת CBS שהוא לא יכול לנגן את שירו כמתוכנן, בגלל המילים שבו. הוא לא חשב פעמיים ויצא משם כשהוא מונע מעצמו חשיפה חשובה אך נשאר נאמן לעקרונותיו.

1975: ניצוצות של אספקת חמצן! בחזרה ראשונה להפקת "ישו כוכב עליון" בסידני, נפגשו ראסל היצ'קוק וגראהם ראסל. השניים יקימו בהמשך את צמד הפופ המתקתק אייר סופליי.

מה קרה ב-12 במאי בישראל? בשנת 1967, החלונות הגבוהים, הדודאים ושלישיית גשר הירקון הופיעו ביובל אור בטבעון. ב-1969, הצ'רצ'ילים ועוזי והסגנונות הרעידו את 'תפארת' בירושלים. וב-1970, הצגת הרוק 'קרחת' עלתה ב'בית הפועלים' ברמתיים.

הם נולדו היום. אנחנו זוכרים אותם: ב-12 במאי 1945 נולד האורגניסט איאן מקלייגן (THE FACES, SMALL FACES), שמת בדצמבר 2014. ב-1935 נולד סטיב נייט, אורגניסט MOUNTAIN, שמת בינואר 2013. וב-1942 נולד איאן דיורי (ההוא מ-HIT ME WITH YOUR RHYTHM STICK), שנאבק בסרטן ומת במרץ 2000.

ב-12 במאי בשנת 1928 נולד כותב השירים החשוב, ברט בכרך. הוא מת בפברואר 2023.

ברט בכרך, הגאון הרומנטי שהפך את מוזיקת ה-EASY LISTENING ליצירת מופת, עשה זאת שוב ושוב! המאסטרו שילב הרמוניות סימפוניות מהמאה ה-19 עם תזמור פופ מבעבע ומודרני, והתוצאה? להיטי ענק שכבשו את העולם.

ברט פרימן בכרך, שנולד בקנזס סיטי ב-12 במאי 1928, לא היה ילד רגיל. אביו, ברט בכרך, בעל טור בעיתון אופנה לגברים, העתיק את המשפחה לפורסט הילס, קווינס, בשנת 1932. אך הייתה זו אמו, אירמה (פרימן) בכרך, זמרת ופסנתרנית חובבת, שזיהתה את הניצוץ ודחפה אותו לעולם הצלילים. צ'לו, תופים, פסנתר – בכרך הצעיר ניגן על הכל. עוד בהיותו נער, הוא חמק למועדוני הג'אז האפלוליים של מנהטן, שם נשבה בקסם ההרמוניות המהפכניות של ענקים כדיזי גילספי וצ'רלי פארקר – השפעה שתלווה אותו לכל חייו.

לאחר סיום לימודיו בתיכון פורסט הילס, הוא המשיך ללטש את כישרונו באוניברסיטת מקגיל במונטריאול ובבית הספר למוזיקה מאנס בניו יורק. שירותו הצבאי, בתחילת שנות ה-50, לא עצר את הקצב: הוא ניגן בפסנתר, עבד כמעבד להקת ריקודים ואף פגש את הזמר ויק דיימון, איתו יצא לסיבובי הופעות כמלווה.

בשנת 1958, קורותיו קיבלו תפנית זוהרת כשהפך למנהלה המוזיקלי של האגדה מרלן דיטריך, וליווה אותה במשך שנתיים ברחבי ארצות הברית ואירופה. אך דיטריך לא הייתה היחידה; בשנות ה-50 הוא ליווה גם את האחים איימס, פולי ברגן, ג'ורג'יה גיבס, ג'ואל גריי, סטיב לורנס ואפילו את פולה סטיוארט, זמרת אנונימית דאז שהפכה לאשתו הראשונה בשנת 1953, נישואים שהסתיימו בשנת 1958.

בכרך, אשף המנגינות, חבר למספר פזמונאים ואף כתב בעצמו מילים, אך השותפות הגורלית ביותר הייתה עם האל דייויד, המבוגר ממנו בשבע שנים, אותו פגש במשרד של מו"ל מוזיקלי בשנת 1957. הכימיה האמנותית ביניהם התפוצצה בשנת 1962, עם שרשרת להיטים שכתבו והפיקו לכוכבת העולה, דיאן וורוויק. בכרך זיהה את וורוויק בסשן הקלטות עבור להקת הדריפטרס עם שני שירים שכתב למילים של בוב היליארד. כששמע את וורוויק שרה כזמרת רקע, הוא הבין שמצא את הסולנית הנדירה, בעלת הכישורים הטכניים להתמודד עם מנגינותיו, שנשמעו קלילות אך היו לא פעם מורכבות להפליא.

הסינרגיה האמנותית של בכרך, דייויד יחד עם וורוויק הגדירה את קולה של כל אישה צעירה, נלהבת, מתפקעת בלהיטות רומנטית ופגיעות. אמריקה פשוט התאהבה.

בגלל הברק הגבוה והעמדה הא-פוליטית של השירים שכתב בכרך עם דייויד, בעידן של עימותים ותהפוכות חברתיות, הם נהדפו לעיתים לתיוג של מוזיקת רקע על ידי מאזינים שהעדיפו את הצד הקשה של הרוק או האינטימיות של ז'אנר הסינגר/סונגרייטר. אך במבט לאחור, הצמד הזה מדורג במקום גבוה בפנתיאON כתיבת שירי הפופ.

שירים נצחיים כמו THE LOOK OF LOVE (שביצעה דאסטי ספרינגפילד בשנת 1967, והופיע בסרט CASINO ROYALE), THIS GUY'S IN LOVE WITH YOU (להיט מספר 1 בשנת 1968 עבור הרב אלפרט), וכמובן CLOSE TO YOU בשנת 1970 עבור הקארפנטרס – עוררו עולם יוקרתי של טיסות סילון, קוקטיילים מרהיבים ומכוניות ספורט נוצצות. בכרך, שהכיר במיסטיקה זו, הופיע בקריצה עצמית בסרט AUSTIN POWERS.

בכרך ודייויד פעלו מבניין בריל, מרכז הוצאת המוזיקה של מידטאון מנהטן, והשירים המתוחכמים יותר שלהם היו קרובים בסגנונם לקול פורטר, עם חיבתו של בכרך, בין השאר, למקצבים ברזילאיים. מאז ידע בכרך הצלחות רבות מאוד, כשהוא נכנס לשנות ה-70 לא רק ככותב שירים, אלא ככוכב זוהר בפני עצמו. נדמה היה ששום דבר לא יכול לעצור אותו. אך זה השתנה במהרה.

בשנת 1973, בכרך ודייויד כתבו את הפרטיטורה לפסקול הסרט LOST HORIZON, שעובד מסרט הפנטזיה של פרנק קאפרה משנת 1937 באותו שם. הסרט היה כישלון קולוסאלי. זמן קצר לאחר מכן, הטריומווירט של בכרך-דייויד-וורוויק, שכבר החל לקרטע, התפצל קשות כשהוא מלווה בתביעות משפטיות.

בהתבוננות על הפיצול שלו עם דייויד, כתב בכרך בספרו: "הכל היה באשמתי, ואני לא יכול לדמיין כמה שירים נהדרים יכולתי לכתוב עם האל בשנים שהיינו בנפרד".

בכרך סבל מספר שנים קשות, אישית כמקצועית – נישואיו הסתיימו הרבה לפני שהתגרש בשנת 1981 – אך הוא לא ויתר! בשנות השמונים חווה תחייה מסחרית מרהיבה הודות לשיתוף הפעולה שלו עם התמלילנית, קרול באייר סייגר, לה נישא בשנת 1982.

בכרך וסייגר הגיעו לשיא המסחרי שלהם בשנת 1986 עם שני להיטי ענק. הדואט של פטי לה-בל עם מייקל מקדונלד ON MY OWN וההמנון לגיוס כספים לחקר האיידס, THAT'S WHAT FRIENDS ARE FOR, שהוקלט במקור על ידי רוד סטיוארט לפסקול הסרט NIGHT SHIFT משנת 1982, ושופץ על ידי רביעיית כוכבים (דיון וורוויק, סטיבי וונדר, גלדיס נייט ואלטון ג'ון), זה היה הלהיט הגדול האחרון של בכרך. הוא וסייגר התגרשו בשנת 1991.

רוצים קצת על הביטלס? בבקשה!

ב-12 במאי בשנת 1965 פורסם בעיתון האמריקני KRLA על רגע היסטורי של הביטלס, שנערך באוגוסט של אותה שנה.

ובכן, מדובר במודעה על הופעות הביטלס בהוליווד בול, שיוקלטו ותיעוד מהן ייצא לחנויות תקליטים, בשנת 1977, באלבום THE BEATLES AT THE HOLLYWOOD BOWL.

אז גם אתם רוצים להיות שם? הנה האפשרות להשיג כרטיסים (בדואר בלבד) על ידי מילוי הטופס המצורף פה. זאת עם ההנחיות הברורות הבאות: לא יותר משישה כרטיסים לאדם. כרטיס אחד יעלה שלושה דולר ויש הנחה ככל שמספר הכרטיסים עולה. הכרטיסים יישלחו בדואר ב-15 ביולי. אם לא יישארו כרטיסים לתאריך המבוקש, יישלחו כרטיסים לתאריך הנוסף. אם לא יישארו כרטיסים לשני התאריכים, לאחר תשלום, יוחזר הכסף. יש לשלוח את הבקשה לכרטיסים להוליווד בול.

תתכוננו לצרוח שם היטב.

הכותרות זועקות: מהפכה מוזיקלית בפתח! ב-12 במאי 1971, עולם המוזיקה עצר את נשימתו עם צאת תקליט הבכורה המטלטל של להקת פיוז'ן חדשה ומסעירה, WEATHER REPORT.

בסוף שנות השישים הסוערות ותחילת השבעים הנועזות, נולד זרם מוזיקלי חדש, נשכני ובועט שסירב להיכנע למוסכמות: הפיוז'ן. השילוב המחשמל בין האנרגיה החופשית של הג'אז לעוצמות של הרוק יצר מפלצת מוזיקלית חדשה ומרתקת. בין החלוצים האמיצים שהתוו את הדרך לז'אנר הזה, ניצבת בגאון להקת WEATHER REPORT.

מאחורי ההרכב המהפכני הזה עומדים טיטאנים. קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול, אחרי תשע שנים פוריות לצד אגדת הסקסופון קאנונבול אדרלי, חש כי בשלה העת לפרוץ גבולות חדשים. בדצמבר 1970, רעדה אדמת עולם הג'אז למשמע הידיעה: זאווינול חובר לסקסופוניסט הענק וויין שורטר, שזה עתה סיים פרק מפואר בחמישייה המיתולוגית של מיילס דייויס, ולבסיסט הווירטואוז מירוסלב ויטוס.

בתקופה ההיא, זאווינול ושורטר כבר הוכתרו כמובילי דעת קהל וכחדשנים בתחום הג'אז. ויטוס, הצעיר מהם ביותר מעשור, כבר החל לפסל את שמו באותיות של זהב בסצנת הג'אז, והספיק להקליט תקליט מופת עם צ'יק קוריאה, NOW HE SINGS NOW HE SOBS, שנחשב לקלאסיקה. ויטוס גם חתום על תקליט סולו משלו משנת 1969, INFINITE SEARCH, ושנה לאחר מכן על התקליט PURPLE, שיצא במהדורה מוגבלת ביפן והפך ליעד נחשק לאספנים.

החיבור בין זאווינול ושורטר לא היה מקרי. השניים כבר שיתפו פעולה בתקליטים ששינו את פני ההיסטוריה המוזיקלית של מיילס דייויס, התקליטים פורצי הדרך IN A SILENT WAY ו-BITCHES BREW. דייויס, באומץ לב נדיר, השליך הצידה את הג'אז הקונבנציונלי וזינק אל הלא נודע, סוחף אחריו קהל רוק סקרן שהתאהב בצליל החדש. התקליט BITCHES BREW הימם את הקהל הרחב, כולל חובבי רוק מושבעים, ונחטף מהמדפים במהירות שיא.

ההיכרות בין שורטר לזאווינול החלה עוד בסוף שנות החמישים, אך הרעיון להקים להקה משותפת עלה לראשונה רק בשנת 1968. הגורל התערב בשנת 1970, כשזאווינול וויטוס, ששהו בנפרד בניו יורק, יצרו קשר. הבסיסט צלצל לקלידן והציע את הרעיון הגדול. זאווינול לא היסס, חייג לשורטר, ונענה בהתלהבות.

כך, שלושת המופלאים נכנסו לאולפן ההקלטות כדי לבחון את הקונספט המשותף. לצידם, מאחורי מערכת התופים, ישב בילי קובהאם. בין ארבעת הקירות הללו, הם גילו אוצר: קסם מוזיקלי חדשני החל להתגבש. קובהאם, לרוע המזל, לא יכול היה להתחייב להרכב המתהווה, ואת מקומו תפס אשף כלי ההקשה הברזילאי, איירטו מוריירה, שהפליא בנגינתו והוסיף נופך ייחודי.

החתימה על חוזה הקלטות יוקרתי מול חברת התקליטים COLUMBIA לא איחרה להגיע. במרץ 1971, בפרץ יצירתיות מרוכז, הוקלט תקליט הבכורה שעתיד היה להפוך לאבן דרך.

זאווינול סיפר על התקופה האינטנסיבית: "לאחר שחתמנו על החוזה עם COLUMBIA, נסעתי עם משפחתי לאירופה, ב-10 בדצמבר 1970. בילינו בלונדון, אחר כך בווינה ואז בברצלונה. אחרי שחזרנו לניו יורק, הלהקה התאמנה במשך חודש. כל יום חזרנו הביתה מותשים, כל כך הרבה מוזיקה התרחשה. לאחר מכן נכנסה הלהקה לאולפן והקליטה את התקליט בשלושה ימים, במרץ 1971".

ומהו מקור השם המיוחד WEATHER REPORT? זאווינול חשף את הסיפור המפתיע: "כשהתחלנו את המגע הראשוני שלנו עם חברת CBS הייתה לנו פגישה עם המנהל קלייב דייויס, ששאל – 'איזה שם אפשר לתת לדבר הזה כדי למכור אותו? איפה נמקם אותו בחנות התקליטים? באיזו מחלקה?' אז החלטנו להביא שם שלא תהיה לו שום קטגוריה והוא יוכל להיות בכל מקום שהוא בחנות. בהתחלה חשבנו על השם DAILY NEWS אך זה לא נשמע טוב. לפתע שורטר צץ עם השם הזה וכולנו התלהבנו כי מה שכל האנשים רוצים לשמוע כל יום בחדשות זה את תחזית מזג האוויר. אז כך ישמעו גם אותנו כל יום".

על עטיפת התקליט, הקרדיט על כלי ההקשה ניתן למוריירה בלבד, אך מאחורי הקלעים התמונה הייתה מורכבת יותר. נגן כלי הקשה נוסף, דון אליאס, תרם מכישרונו להקלטות, אך חילוקי דעות עם זאווינול הובילו לעזיבתו בטרם הושלם התקליט. גם הפרקשניסטית ברברה ברטון ניגנה בתקליט, אך שמה לא זכה להופיע בקרדיטים.

הדרמה המשיכה: ברטון אף הופיעה עם הלהקה בבוסטון, זמן קצר לפני צאת התקליט, אך כאשר הודיעה שלא תוכל להתחייב לסיבוב ההופעות המלא, זאווינול, בכעסו, הורה להסיר את הקרדיט שלה מעטיפת התקליט. מי שכן קיבל קרדיט כמתופף נוסף היה אלפונס מוזון.

תקליט הבכורה של WEATHER REPORT יצר התפוצצות של התלהבות בקרב מבקרי המוזיקה. תוכנו היה חדשני, מהפנט ומיוחד במינו. קטע הפתיחה, MILKY WAY, הותיר אותי באופן אישי פעור פה כששמעתי אותו לראשונה כסטודנט צעיר ב'רימון', אי שם בניינטיז. המליצו לי בחום להקשיב ללהקה הזו, וכחובב סדר טבעי, פניתי היישר לתקליט הראשון. MILKY WAY היה הדבר הראשון ששמעתי. הצלילים שלו היו חייזריים, עתידניים, ומוחי נשטף בגלי הלם והשראה.

קטע הפתיחה הזה הוא דואט קוסמי בין פסנתר לסקסופון, יצירה אקספרימנטלית שנולדה מתוך ואקום יצירתי. זאווינול ושורטר החליטו ליצור כאן משהו שטרם נשמע כמותו. זאווינול שמר במשך זמן רב על סודיות באשר לתהליך היצירה של הקטע הזה, עד שלבסוף הסכים לחשוף (אם כי השאיר מקום לספק אם זהו הסיפור האמיתי או המצאה שנועדה לשמר את העמימות): "ניגנתי בשקט אקורד בפסנתר באופן כזה שפטישי הפסנתר לא יגעו במיתרים. ואז שורטר נשף לתוך כנף הפסנתר ויצר הד עם המיתרים. ניגנו אקורדים רבים ושונים ואז ערכנו מזה משהו".

מנקודה זו ואילך, WEATHER REPORT לוקחת את המאזין למסע עוצר נשימה בין צלילים שלא מהעולם הזה. זה לא רוק. זה לא ג'אז. זה משהו אחר, משהו באמצע. זה חדשני. זה מיוחד. זה פורץ דרך. זה תחזית מזג האוויר.

ההכרה לא איחרה להגיע. התקליט זכה בשנת 1971 בתואר הנכסף 'תקליט השנה' בסקר קוראי עיתון הג'אז המוביל DOWN BEAT. בביקורת שהתפרסמה שם, נכתבו הדברים הבאים: "המוזיקה של להקה זו היא מעבר לקטגוריה. כל מה שאני יכול להוסיף לדברים שנאמרו על ידי הגברים שהכינו אותה הוא שנראה לי שזו מוזיקה שלא דומה לשום דבר אחר ששמעתי. זו מוזיקה מאוד עכשווית אבל גם מאוד חמה, אנושית ויפה מאוד".

בונוס - דרמה בעולם המוזיקה: 10CC מתפצלת וחוזרת בחודש זה, מאי (לא ידוע בדיוק באיזה יום) עם התקליט DECEPTIVE BENDS!

במאי 1977, תאריך מדויק לא נמסר, יצא לאוויר העולם התקליט DECEPTIVE BENDS של להקת 10CC, אך אל תטעו, זהו כבר הרכב שונה בתכלית! הסאגה של הלהקה האהובה התפצלה בשלב הזה, לאחר ארבעה תקליטים משותפים, לשני נתיבים יצירתיים נפרדים.

למרות שמפגשי ההקלטה המקוריים לתקליט החמישי, עוד בהרכב המלא של ארבעת החברים, החלו באוקטובר 1976, המתיחות ביניהם הסלימה במהירות. המתופף קווין גודלי והגיטריסט לול קרים פרשו כדי להמשיך בקריירת הקלטות משלהם כצמד. השניים היו גם בעיצומם של חיפושים אחר הזדמנויות עסקיות שנפתחו בעקבות המצאת ה-GIZMOTRON, מכשיר מכני מהפכני שניתן לחבר לגיטרה חשמלית ליצירת צלילים מסונתזים. עם עזיבתם, נטלו עמם את רוב ההומור והמוזרות היצירתית הנהדרת שאפיינה את הלהקה. מה שנותר מאחור, לעומת זאת, היה חוש הפופ המלודי המשובח של גרהאם גולדמן וכישרונות העיבוד והנגינה המעולים של אריק סטיוארט.

גולדמן שיתף בראיון בלעדי: "התקליט שגודלי וקרים עשו מיד עם פרישתם, התברר כאלבום משולש שנועד להציג את המצאתם. לנו היו התחייבויות להקליט ולחזור להופעות, אך הם התעניינו יותר באלבום שלהם. באותו זמן, הם גם קצת התעייפו ונמאס להם מכל הכתיבה, ההקלטה, החזרות והיציאה לדרכים, בעוד שלאריק ולי, זה היה פנטסטי כי אהבנו לעשות את זה".

וההוכחה לא איחרה לבוא! הסינגל הראשון מהתקליט זינק לצמרות עם הלהיט הנפלא THE THINGS WE DO FOR LOVE. "כשכתבנו אותו, אריק רצה לכתוב משהו על התאבדות", חשף גולדמן. "אמרתי שאני לא חושב שזה רעיון טוב לכתוב שיר על הנושא הזה. ההרגשה הזו של אריק לא נמשכה זמן רב והוא ראה את האור די מהר". השיר הפך לסנסציה והעניק לשניים זריקת מרץ אדירה, וגם נקמה מתוקה בכתבי המוזיקה שלעגו להם כעת כ-5CC. ולקינוח, הגיע גם להיט נוסף מהתקליט – GOOD MORNING JUDGE.

שימו לב היטב: רוב שירי התקליט הזה נשמעים קליטים ופשוטים בהאזנה ראשונה, אך טומנים בחובם תחכום רב שמתגלה עם כל האזנה נוספת. כך בדיוק יוצרים מוזיקה אינטליגנטית! עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהשנינות המוכרת מהעבר מעט חסרה כאן. זוהי כנראה נקודת המפנה, שבה מעריצים מזדמנים אמורים לעצור, ורק מעריצי הליבה האמיתיים צריכים להמשיך הלאה, באמונה שלמה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459