top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 במאי בעולם הרוק

עודכן: 17 במאי


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-11 במאי (11.5) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "בארי גודבאר נכנס לאולפן עם עטיפת האלבום הזו עטופה בנייר חום. כולם פשוט שתקו. הסתכלנו על הפנים של 'האיש הסכיזואיד'. זה היה מפחיד. לא היה דיון ולא הייתה מחלוקת - ידענו מיד שזו תהיה עטיפת האלבום הראשון שלנו. זה היה מהמם לחלוטין. ללא עוררין. זמן קצר לאחר מכן, בארי מת מהתקף לב". (גרג לייק, הבסיסט של להקת קינג קרימזון, לעיתון UNCUT על עטיפת התקליט IN THE COURT OF THE CRIMSON KING).


ב-12 במאי בשנת 1969 קרתה טרגדיה בלהקת פיירפורט קונבנשן.



להקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן, הופיעה במועדון הופעות מוזיקה בשם MOTHERS שבבירמינגהם. לא היה זה מקום גדול והוא שכן בקומה שנייה של בניין שבקומתו הראשונה שכנה חנות רהיטים. לאותו מועדון הייתה קיבולת של עד 200 איש אך היה זה היה אחד המקומות המחתרתיים הפופולריים יותר בעולם המוזיקה הבריטית. לאחר ההופעה בחרה הזמרת סנדי דני לנסוע עם בן זוגה, טרבור לוקאס (בסיסט להקת ECLECTION שהופיעה גם היא שם באותו ערב). שאר חברי הלהקה נדחסו לרכב ההסעות. אבל משהו קרה באוטוסטרדת M1.


חבר הלהקה, הגיטריסט סיימון ניקול: "באותו יום הייתה לי מיגרנה איומה, אז במקום לשבת בכסא נשכבתי על רצפת הרכב. עטפתי את ראשי בשמיכה כדי להרגיעו מהכאבים". השעה הייתה שלוש וחצי בלילה ונהג הרכב, הארווי ברמהאם שהיה גם מנהל ההופעות ואיש הסאונד, נרדם במהלך הנסיעה והרכב איבד שליטה. הגיטריסט, ריצ'ארד ת'ומפסון, ניסה לאחוז בהגה ולייצב את המצב, אך ללא הצלחה. הרכב פגע במעקה הבטחון ועף לתעלה שבצד הדרך. כל הנוסעים, מלבד ניקול, הועפו מהרכב ונפגעו בצורה זו או אחרת.


ניקול: "אנשי ההצלה הגיעו במהרה אבל ג'ני פרנקלין, חברתו האמריקנית בת ה-26 של ריצ'רד ת'ומפסון (הגיטריסט המוביל בלהקה), כבר מתה כשהאמבולנס הגיע. היא ישבה מקדימה, ליד ת'ומפסון. פרנקלין, שהייתה בת דודתו של זמר העם פיל אוקס, ניהלה בוטיק בגדים קטן בלוס אנג'לס, כשבין לקוחותיה היו חברי להקת הדלתות. היא הגיע זמן מה לפני התאונה לאנגליה, כדי לבלות עם בן זוגה הטרי.


בבית החולים לא הצליחו להציל את המתופף מרטין לאמבל בן ה-19. ניקול: "הבסיסט שלנו, אשלי האצ'ינס, נראה נורא. הפרצוף שלו רוסק והיה מלא בדם. ריצ'רד ת'ומפסון שבר את כתפו. אני יצאתי מהתאונה הזו עם פציעות קלות". האצ'ינס: "כשאיאן מאת'יוס הזמר בא לבקר אותנו בבית החולים, הוא ראה אותי ראשון והתעלף". גם מעריצי הלהקה ששמעו על התקרית מיהרו לבית החולים. גם שוטרי הבילוש מיהרו להגיע לבית החולים, לבדוק האם סמים היו מעורבים בתקרית. ברמהאם הורשע בנהיגה מסוכנת ונשלח לשבת בכלא.


בזמן התאונה היה מנהל הלהקה, ג'ו בויד, עסוק בניהול מו"מ להופעות הלהקה בארה"ב, כולל הופעה בפסטיבל ניופורט. עם הבשורה שיחררה ההנהלה הודעה רשמית לתקשורת, שמביעה כאב והלם. בינתיים פגשה הזמרת לינדה פיטרס (שהתחתנה לאחר מכן עם ת'ומפסון) את סנדי וטרבור במכולת, בארבע לפנות בוקר. סנדי בדיוק קיבלה את ההודעה הטלפונית על התאונה ויצאה עם טרבור לקנות סיגריות וחלב, כשהיא במצב של הלם. היא וחבריה הנותרים חשבו לפרק את הלהקה, כשהתקליט האחרון שהקליטו, UNHALFBRICKING, טרם יצא לחנויות. זה היה תקליט שעמו קיוותה הלהקה לפרוץ קדימה ועתה, עם התאונה, הפך למזכרת כואבת מדי. בשנת 1977 סיפרה סנדי: "לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה. המוות של מארטין היה טרגדיה איומה. הוא היה החבר בלהקה שאני הכי פחות הכרתי כבנאדם. אולי הוא קצת פחד ממני. הייתי חייבת לברוח אחרי התאונה כי לא רציתי להפוך לדוברת של הלהקה מול התקשורת".


כך פורסם, ב-17 במאי 1969, בעיתון 'מלודי מייקר': "המתופף של להקת פיירפורט קונבנשן, מארטין לאמבל, ובחורה אמריקאית שידועה בשם 'ג'ני התופרת' נהרגו כשרכב ההסעות של הלהקה התהפך באוטוסטרדת M1, שב'מיל היל', בשעות הבוקר של יום שני. הלהקה הייתה בדרכה ללונדון אחרי הופעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהאם. מארטין וג'ני, ששמה המלא הוא ג'ני פרנקלין והיא הייתה חברתו של הגיטריסט ריצ'ארד ת'ומפסון, נהרגו במקום. שאר חברי הלהקה נלקחו לבית החולים שבסטאנמור. תומפסון שבר את צלעותיו. גם מנהל הלהקה, ריצ'ארד בראמהאם, נפצע בתאונה. זמרת הלהקה, סנדי דני, ניצלה כי לא נסעה ברכב זה עם שאר הלהקה. היא נסעה מבירמינגהם ברכב אחר, יחד עם בן זוגה, טרבור לוקאס, שהופיע שם, באותו ערב, עם להקתו, ECLECTION. אנת'יה ג'וזף, מחברת ההפקות WITCHSEASON שייצגה את הלהקה, התקשרה מיד לבוס שלה, המפיק ג'ו בויד, שיחזור הביתה מיד מארה"ב. בינתיים אמרה כי הם במצב של הלם".


עטיפת האלבום השלישי, UNHALFBRICKING, צולמה זמן קצר לפני ההתרסקות, בגינת הבית של הורי הזמרת סנדי דני. עטיפה שנראית אופטימית וחפה מרמיזות על הדבר הנורא שחיכה בפינה. סיימון ניקול: "זה היה קו פרשת מים גדול, אני חושב. לאחר מכן חשבנו רבות מה לעשות, האם להתפרק. זה היה כיף כל עוד זה נמשך אבל עכשיו נדרש מאמץ מובהק כדי להמשיך. הלהקה נתנה לנו הרבה אבל עכשיו זה לקח הרבה מאיתנו. האם זה שווה את זה אם זה יעולה לאנשים בחייהם? מרטין היה רק בן 18 או 19. הוא היה ממשיך להיות הרבה יותר מסתם עוד מתופף. היה בו משהו מאוד מיוחד. כשסנדי ביקרה אותנו למחרת בבית החולים, ההיא נשברה וכמעט אישפזו גם אותה".


ביל ברופורד, המתופף של יס, כתב באוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, שבגלל התאונה הספציפית הזו הוא הפסיק לנסוע עם להקת יס בדרכים. הספיקה לו תאונה אחת, בה הרכב של הלהקה בו נסע הועף מהכביש לתוך ביצה. למרבה המזל לא נרשמו פציעות קשות. מאז העדיף להגיע בכוחות עצמו להופעות ותיאר את הנסיעה באוטוסטרדה M1 כחוויה לא נעימה ועד מפחידה. הכביש היה רטוב לרוב בשל מזג אוויר חורפי ונהגים נהגו להירדם על ההגה מרוב עייפות. אחרים איבדו שליטה על ההגה בגלל הרטיבות. ברופורד: "הודעתי לשאר החברים שמעתה אגיע לכל ההופעות באופן עצמאי. הם השיבו שאין בעיה ואז גיליתי לחרדתי שההופעה הבאה שלנו היא באמסטרדם...".


ב-25 במאי הופיעה פיירפורט קונבנשן במופע התרמת כסף למשפחתו של לאמבל. המופע נערך באולם ראונדהאוס שבלונדון והופיעו בהתנדבות גם להקות פינק פלויד, פאמילי, פריטי ת'ינגס, סופט מאשין ושדרן הרדיו הפופולרי ג'ון פיל. המופע לא עבר כהלכה בגלל התנהגות אלימה של אנשים בקהל. ארבעה ימים לאחר מכן נערך מופע צדקה נוסף למען הלהקה בפלימות'. הפעם השתתפו להקות יס, קינג קרימזון, ECLECTION והזמרת בריג'ט סיינט ג'ון.


ריצ'רד ת'ומפסון: "התאונה גרמה להלם גדול. לראות אנשים מתים כך בגיל כה צעיר. לא הכרתי את ג'ני זמן רב. זה היה נורא עבורי לראותה כך, ללא רוח חיים. ההלם רבץ עליי במשך שנים. לא הצלחתי לגבש דברים. הכל היה מפוזר ומעורפל סביבי. משהו בי נשבר ולא הצלחתי לגבש תמונה מלאה. זה היה כמו לחיות כל הזמן בתוך התמסטלות מסם ולראות את העולם בחתיכות. הייתי חסר מנוחה והיה לי מאד קשה לצאת מזה".



ב-12 במאי בשנת 1978 יצא תקליטה השלישי של להקת THE STRANGLERS. שם התקליט - BLACK AND WHITE והנה מתוך ביקורת עליו שפורסמה בזמנו ברולינג סטון האמריקני (גליון מס' 272 - 24 באוגוסט 1978):



"זה אלבום שלישי שיצא בארה"ב מהלהקה תוך פחות משנה. וזה רק מראה מדוע לא כדאי להוציא אלבומים בצורה שכזו. זה תקליט נסבל והוא מראה שהלהקה פחות מעוניינת מבעבר. אין כאן את המלודיות המתוחכמות והמילים המלוכלכות של העבר. הגישה של הלהקה באלבום זה נשמעת מיושנת. תחושה של אסון ומוות שמביאה לנו הלהקה עם מקצבים חוזרים באופן עיקש, שירה יהירה וצלילי קלידים מעורבלים. עבודת הקלידים של דייב גרינפילד יכולה להתמקם בבטחה בכל אלבום של להקת יס, שלהקה זו כנראה אוהבת לתעב. הם באים להטיף אך ללא יכולת ההתקפה המדויקת של הקלאש או של טום רובינסון ולהקתו. הכעס היחיד שיגיע מלהקה זו ודאי יגיע אם אשאל אותה לשם מה היה נחוץ אלבום זה".


בעיתון סנטה קרוז סנטינל, מקליפורניה, נכתב אז בביקורת: "אין ספק לגבי זה. הסטרנגלרז באמת יכולים לבשל מוזיקה. כשהעבודה שלך לא טובה, החברה שלך בורחת עם איש הגלידה והכלים המלוכלכים של החודש שעבר מאיימים לקום ולקחת בני ערובה, הסטרנגלרז יכולים לרפא את מה שעובר עליך אם לא לפוצץ את זה לגמרי. הם מנגנים רוק'נ'רול חזק, רועש וחסר מחשבה תחושה של פצצה שמתפוצצת בכיס שלך.

הקצב הבלתי נגמר שלהם מכה כמו גורילה שפוגעת במכסה מנוע. האזנה קלה זה לא. הלהקה הזו היא חלק מז'אנר הגל החדש-פאנק הבריטי (למי אכפת מה זה באמת?) שלכאורה 'סחף' את אמריקה והנה היא באלבומה השלישי. התקליט הראשון שלהם בארה"ב, RATTUS NORVEGICUS, נחשב לסוג של קלאסיקה ועד היום הוא כנראה המאמץ הטוב ביותר שלהם. התקליט החדש מצליח ללכוד את העוינות, האינסטינקטים החייתיים והנפח העצום של הלהקה, שלמרות המראה המחוספס והדרכים המגעילות שלה, חבריה הם עדיין מוזיקאים די טובים.


איש הקלידים, דייב גרינפילד, מדביק את הלהקה עם עבודתו באורגן. התפרצויות הסולו שלו לבדן שוות את מחיר הכניסה לתקליט. בסך הכל זה עוד אלבום טוב של הסטרנגלרז, שלמרות חסרונותיהם הם ראויים לנישה מיוחדת בעולם הרוק'נ'רול. שימו לב לדבר הזה".


הופעת רוק מחשמלת מאד


ב-12 במאי בשנת 1974 הופיעה להקת אי.אל.או בלונג ביץ', קליפורניה. ההופעה הוקלטה ויצאה בהמשך אותה שנה בתקליט בשם THE NIGHT THE LIGHTS WENT ON IN LONG BEACH. בואו לקרוא את הסיפור.



התקליט הזה הכיל הקלטה של הופעה שנערכה בלונג ביץ', קליפורניה. זו הייתה הופעת סולד-אאוט. עם זאת, האלבום לא ממש משקף נאמנה את הופעת הלהקה באותו יום. נערכו בו קיצוצים רבים ואף נעשו לו פה ושם תיקונים אולפניים. שירים שהושמטו מהתקליט היו MA MA MA BELLE וגם סוויטת השירים שהייתה הצד הראשון של התקליט ON THE THIRD DAY (אלבומה האולפני השלישי של הלהקה). בזמן בו יצא התקליט נהגו חברי הלהקה לשבח אותו אך עם הזמן שחלף הם פנו נגדו בטענה שהסאונד שבו אינו טוב.


הסתבר שההוצאה המקורית של התקליט נעשתה ממאסטר שהיה כתוב עליו "מיקס לא סופי - לא לשימוש", כשרק בשנת 1985 תוקנה הטעות והתקליט יצא מחדש והפעם עם שימוש במאסטר הנכון. הפעם גם שונתה לגמרי עטיפת התקליט, שהציגה את לוגו הלהקה הידוע שעוצב לראשונה רק שנתיים לאחר צאת האלבום בעטיפתו המקורית.


הקטע המיוחד ביותר בתקליט הזה הוא ביצוע של הלהקה לשיר DAY TRIPPER של הביטלס. הביצוע הזה חותם את צד א' של התקליט הזה. אי.אל.או לא עשתה מעולם ביצוע אולפני לשיר הזה אך הוא נכלל לא מעט בסיבוב ההופעות הספציפי לתקופה ההיא.


בגרסה הזו יש ציטוטים מהיצירה 'בואה של מלכת שבא' מאת הנדל, השיר SATISFACTION של הרולינג סטונס, סונטה לפסנתר בדו מאז'ור של מוצארט וגם אזכור קליל של קטע הפתיחה לתוכנית הטלוויזיה 'בונאנזה'. צד ב' של התקליט נפתח עם הלהיט הראשון של הלהקה, שנקרא 'אוברטורה 10538' ובתוכו יש יציאה קטנה לשיר DO YA, שהיה ידוע אז כשיר שיצא בצד ב' של להקת THE MOVE, בה היו חברים ג'ף לין והמתופף בב בוואן.


קיימים דיווחים שבמהלך סיבוב ההופעות הזה נהג צ'לן הלהקה, מייק אדוארדס, לבצע סולו צ'לו כשבמהלכו אירע כל פעם פיצוץ מהכלי שלו. מה שכן, לא קיימת הקלטת אודיו או וידאו של אפקט הזה.


בוואן כתב על התקליט בספר שהוציא בשנת 1980: "הגענו שוב לאמריקה והופענו אז מול הקהל הגדול ביותר שלנו עד אז. גם אז קלטנו את ההבדל בין קבלת פנים אמריקאית מול קבלת פנים בריטית וקרירה יותר. באמריקה התקבלנו באהבה בכל מקום אליו הגענו. באותו זמן הקלטנו את אלבום ההופעה הראשון והיחיד שלנו. מעולם לא הייתי חובב תקליטי הופעות חיות והמוצר הזה נכלל גם הוא באותה קטגוריה. הוא יצא במקור רק בגרמניה, דרום אפריקה ובאוסטרליה, כדי להעניק לקהל שלא ראה אותנו מושג עלינו".


ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור שלא הכרתם על אי.אל.או" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


כשלהקת קווין נקלעת לצרה צרורה


ב-12 במאי בשנת 1974 התמוטט בריאן מאי, הגיטריסט של להקת קווין, אחרי הופעה בתיאטרון יוריס בניו יורק.



זו הייתה ההופעה החמישית של קווין מתוך שש, כחימום ללהקת מוט דה הופל. הסיבה להתמוטטות - הוא חלה בצהבת.


מאי הובהל למטוס בחזרה לאנגליה, שם ציווה עליו רופא לנוח במיטתו זמן רב. מאי חשש כי להקת קווין תחליף אותו בגיטריסט אחר, אך פרדי מרקיורי שהגיע לבקרו, הודיע לו חד משמעית כי זה לא יקרה ושאת הזמן הפנוי שנוצר ינצלו ליצירת תקליטם השלישי. את פינת החימום בהמשך הסיבוב עם מוט דה הופל איישו הלהקות קנזאס, ריאו ספידוואגון ואיירוסמית'.


ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור שלא הכרתם על להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



להקת פינק פלויד בהופעה מיוחדת במינה


ב-12 במאי בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד בהפקה חשובה שיצרה לעצמה. שם המופע היה GAMES FOR MAY והוא נערך באולם QUEEN FESTIVAL HALL בלונדון.



האולם הזה היה בבניין שמור מאד שהוקדש בעיקר להצגת רסיטלים קלאסיים. ההופעה של פינק פלויד הייתה דבר חדשני בזמנו. היא עלתה לבמה ללא להקת חימום. כמו כן, הופעתה הייתה ארוכה ממה שהיה רגיל אז בקרב להקות, שנהגו לא להופיע יותר מחצי שעה. הלהקה הוציאה הודעה לעיתונות ובה ציינה שהמופע הזה יהיה לא רק מוזיקלי אלא גם ויזואלי. שירים חדשים נכתבו במיוחד להופעה הזו ומערכת סאונד מתוחכמת תחלק את הצלילים לארבע פינות האולם. גם התאורנים של הלהקה הכינו מצגת אורות מיוחדת לכבוד האירוע הזה.


ההופעה הוכתרה כהצלחה אך הלהקה הפסידה כסף, כי נאלצה להימנע במשך שבוע מקיום הופעות לפני כן במטרה לערוך חזרות לקראת הערב הזה. הערב עצמו נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הורכב מהשמעת סלילי טייפ עם צלילים שהוקלטו מראש ביחד עם תאורה מיוחדת. החלק השני בא עם הופעת הלהקה.


סיד בארט, מנהיג הלהקה, כתב שיר בשם GAMES FOR MAY שהושמע בהופעה זו בהשמעת בכורה. איש צוות של הלהקה לבש בגדי אדמירל וזרק מהבמה פרחים לקהל. מכונת בועות סבון גדולה פיזרה בועות שהשתקפו באופן מהפנט עם התאורה שכוונה אליהן.


כל הקהל התמוגג מנחת אך מאחורי הקלעים נרשם זעם גדול מאד מצד מנהלי האולם. הם ראו לחרדתם כיצד בועות הסבון מתפוצצות על הכיסאות המרופדים ומשאירות כתמים עגולים. הם מיהרו להחרים את הלהקה מלהופיע שם שוב.


המופע היה מספיק משמעותי שהדיבור עליו נמשך במשך שבועות מיום קיומו. בינתיים, השיר GAMES FOR MAY קוצר קצת על ידי הלהקה, הפך להיקרא SEE EMILY PLAY, הוקלט והפך קלאסיקה.


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור שלא הכרתם על פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


כוכב רוק קלאסי יוצא בתקליט בכורה


ב-12 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליט הבכורה של שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. שמו הוא ARE YOU EXPERIENCED.



SIDE 1

1. Foxy Lady

2. Manic Depression

3. Red House

4. Can You See Me

5. Love Or Confusion

6. I Don't Live Today


SIDE 2

1. May This Be Love

2. Fire

3. 3rd Stone From The Sun

4. Remember

5. Are You Experienced


ובכן, לא מדובר בתקליט רגיל כי אם במצגת של חללית מחשמלת שנחתה בבום אדיר על אדמת אנגליה וחוללה בה מהפכה. הנדריקס תמיד חלם על עולמות אחרים. עוד בילדותו הייתה דמותו של פלאש גורדון מול עיניו הפעורות, עת צפה בסרטיו בקולנוע המקומי שבסיאטל. יותר מאוחר נכנס לעולמו עולם המדע הבדיוני, אותו צרך בשקיקה דרך מגזינים שרכש.


בספטמבר 1966 הגיע כל המטען הזה, לאדמת לונדון והפך במהרה לחוצן המושלם. היו לו את הכישרון, הלוק והאניגמה המתאימים ליצירת התדמית שלא נראתה כמותה עד אז. סגנון לבושו היה עתיר צבעים ושיערו המקורזל משך לא מעט עיניים לכיוונו. אבל גיטריסט מעולה ללא הרכב שילווה אותו, זה כמו חומוס ללא פיתה. זה טעים אבל אין מה לסחוב עם זה.


ב-29 בספטמבר 1966 ענה הגיטריסט נואל רדינג למודעה שפורסמה בעיתון 'מלודי מייקר' שהזמינה נגנים להיבחן לעמדת הגיטריסט בגרסה חדשה של להקת האנימלס, שהנהיג הזמר אריק ברדן. הוא נסע ברכבת שהביאה אותו ללונדון בתקווה שזה יהיה הרגע שיוציא אותו מהבוץ. להקתו הקודמת, THE LOVING KIND, הוציאה שלושה תקליטונים שנכשלו כישלון חרוץ.


לאמו אמר כי הוא שוקל לוותר על החלום שלו להיות מוזיקאי. היא, שרצתה כי יגשים את חלומו, עודדה אותו להמשיך ולנסות. כשראה את מודעת האודישן לאנימלס, היה זה כאור בקצה המנהרה עבורו. הוא הגיע לאודישן וביצע כמה קטעי בלוז עם ברדן. אבל זה כבר היה מאוחר מדי עבורו כי עמדת הגיטרה שם נתפסה כבר על ידי ויק בריגס. צ'אנדלר חטף אותו ללהקה שייעד לתגלית החדשה שלו. רדינג, שהייתה לו אז תסרוקת כמו של הנדריקס, חשב זמן רב כי קיבל את משרת הבסיסט רק בגלל שיער זה. לאחר מכן הוא דאג ליישרו מתלתליו כי נמאס לו שהצביעו עליו בגלל זה. עתה הגיע הרגע למצוא מתופף.


בזמן היותו בבלוז ברייקרז של ג'ון מאייאל, ניגש המתופף איינסלי דונבאר לאודישן ללהקת טריו עם גיטריסט צעיר בשם ג'ימי הנדריקס. לאותו יום של האודישנים הגיע גם המתופף מיץ' מיטשל. הנדריקס ומנהלו (צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של האנימלס) לא ידעו באיזה מתופף לבחור מביניהם. מה שהכריע את הסיפור הייתה דרישתו של דונבאר שישלמו לו משכורת שבועית של 30 ליש"ט ובנוסף 20 ליש"ט עבור כל הופעה. מיטשל הפך למתופף של הנדריקס.


השלושה החלו לחרוך היטב את אדמת אנגליה ועוד ארצות אירופאיות שבסביבתה. אחרי מספר תקליטונים שהבעירו אש הוחלט להוציא גם אריך נגן.


במלודי מייקר נכתב על הנדריקס בפברואר 1967: "ג'ימי הנדריקס, השם החדש ביותר בריגוש הפופ! השבוע, הגיטריסט והזמר האמריקאי הפנומנלי, שהתגלה על ידי חבר להקת האנימלס לשעבר, צ'אס צ'אנדלר, דחף הצידה את הרולינג סטונס וכבש את המקום הרביעי במצעד החמישים של מלודי מייקר. זאת עם תקליטונו הראשון, 'היי ג'ו'. במספר השבועות בהם היה הנדריקס תושב בבריטניה, הוא שבר שיא במדינה, עם להקתו, THE EXPERIENCE. שיאים נשברו כשהופיע במועדון מארקי וביום ראשון הוא ולהקתו היו סנסציה בהופעה בתיאטרון סאביל, של בריאן אפשטיין. צ'אס צ'אנדלר אמר ביום שני: 'הכל קרה כפי שציפיתי והאמנתי שיהיה. זו בהחלט הרגשה נעימה. עלינו להחליט עכשיו האם להוציא תקליטון או אלבום'...".


צ'אנדלר הסגיר גם כמה סודות, עניינים ופרטים לעיתון 'ביט אינסטרומנטל':


"אין לנו עדיין שם לתקליט אך כל השירים שבו נכתבו על ידי הנדריקס. יש לו דחף עצום לכתוב מוזיקה בימים האלה. יום אחד אמרתי לו שהוא נשמע במוזיקה שהוא עושה כמו מישהו שהוא במאניה-דיפרסיה. ג'ימי לא היסס ומיד ניגש לכתוב שיר על זה. השיר 'הרוח בוכה מארי' הוא שיר בסגנון של בוב דילן. אלן פרייס, האורגניסט בלהקתי לשעבר - 'האנימלס', רוצה לעשות לזה גרסה משלו אך אנחנו כרגע שומרים את השירים של הנדריקס לעצמנו.


יש אנשים שמתלוננים על עוצמת המוזיקה החזקה מדי, אך הם עיוורים מכדי לראות את המהות שלה. מצד שני, יש כאלה שממש מתלהבים מהצליל הזה. יש בהמבורג חברת מגברים שמכינה עכשיו לג'ימי מגבר מיוחד. בינתיים הוא משתמש במגבר שיש לו עם שפופרות גדולות יותר. יש הטוענים שסגנון ההופעה שלו מיני מדי. זה שטויות! ההערה הזו באה כנראה מאמני פולק זקנים שמרבים ללכת למועדוני סטריפטיז ואז מאשימים אותנו.

ג'ימי תמיד משתמש בגיטרות פנדר. הוא מקווה שיום אחד יגיע ואותה חברה תיקח אותו תחת חסותה. היו לו שש גיטרות. שתיים נגנבו. שתיים נשברו ויש עימו עכשיו שתיים. ג'ימי תמיד מביא איתו להופעה שתי גיטרות - ליתר ביטחון".


כבר מצליל הפתיחה של 'פוקסי ליידי' היה ברור לכל מאזין כי נפתחה מולו הדלת למסע אחר. חשמל הגיטרה גרם לגיטריסטים אחרים בסצנה להרטיב במכנסיהם ולרוץ הביתה כדי להתאמן יותר. הנדריקס לא הציג שירי אהבה פשוטים אלא גם שיר על מאניה-דיפרסיה, שהוביל לבלוז ראשון מבית היוצר של הגיטריסט מסיאטל - RED HOUSE. מתחת לכל הגימיקים, של נגינה בשיניים ומאחורי הגב, הסתתר בחור שידע היטב לנגן את הבלוז. עם סיום הבלוז אנו עוברים לשיר פופ מקפיץ בשם CAN YOU SEE ME, שבא כניגוד גמור למה שלפניו. 'השיר הזה נכתב לבני הנעורים', הצהיר בזמנו. האם זו אהבה או מבוכה? שאל הנדריקס בשירו הבא, אך היה ברור כי הוא מאוהב קשות באפקט הפאז, החדשני מאד אז.


ואז מגיע השיר שחותם את הצד הראשון ושמו 'אני לא חי היום'. כבר בשלב מוקדם בקריירה שלו דן הנדריקס בענייני חיים ומוות והצהיר בשיר זה כי הוא 'מרגיש כאילו הוא חי בתחתית הקבר'. חיילים רבים, שנלחמו אז בוויאטנם, הקשיבו ללא הרף לשיר זה.


המחט נוחתת על תחילת צדו השני של התקליט וצלילי חשמלית מרהיבים ביופיים מובילים לשיר MAY THIS BE LOVE. אחד השירים היפים ביותר, לטעמי, שהנדריקס כתב וביצע. מדהים שבקושי מצביעים על השיר הזה כשיר מיוחד ומוביל. בכל שיחותיי הרבות עם אוהבי הנדריקס, לא היה אחד שהביע התלהבותו דווקא משיר זה. ובכן - אני כאן כדי להצהיר את אהבתי העזה לשיר.


ואז מגיע השיר FIRE שמבעיר כל מאזין שנשאר אדיש עד כה מול התקליט. השיר הזה, וגם השיר REMEMBER שבא בהמשך צד זה, מבליטים את אהבתו העזה של הנדריקס למוזיקת הנשמה האמריקאית השחורה. בין שניהם מגיע הקטע הפסיכדלי של התקליט - 'האבן השלישית מהשמש'. ובכן, זה כמובן כדור הארץ שלנו. בקולו המעוות מתלהב הנדריקס מיפי הכדור, עם הים הקסום והכסוף וההרים המסתוריים. אבל הוא מנתץ את כל זה כשמפנה חץ לכיוון המין האנושי ההרסני, עם המשפט 'לא תשמעו יותר מוזיקת SURF'.


בשיר הנושא, שמסיים את התקליט, נשמעים צלילים הפוכים שכנראה הגיעו בהשראת 'שדות תות לנצח' של הביטלס. הנדריקס, והטכנאי אדי קריימר לצד המפיק (ומנהלו של הנדריקס) צ'אס צ'נדלר, טוו פה יצירה קליידוסקופית שמזמינה את המאזין 'לצפות בזריחה מתחתית הים'. מהלך האקורדים המועט בשיר זה מזכיר את הגישה הביטלסית בשירה TOMORROW NEVER KNOWS, שנשען על אקורד אחד בלבד. דבר אחד ברור, עם סיום ההקשבה לתקליט זה - הנדריקס ושותפיו הצליחו להגדיר מחדש את המושג מוזיקה פופולרית. הצלילים של הנדריקס אורגניים אך מעובדים בצורה שכזו שהסתובבה בחלקלקות סביב מוחו של המאזין במהירות כה רבה שפוצצה אותו בסוף. כיום אנו מגדירים זו כקלאסיקה ברורה ולכן אין היא נשמעת באותו אפקט שנחת, בזמן אמת, על הציבור הבריטי. זו היא סערה חשמלית במלוא עוזה, שטיפלה היטב במערכת העצבים של כל האנשים שהדבר הזה הונחת עליהם בזמן אמת והפך אותם, אחרי 11 שירים, למנוסים ביותר.

ומה אמרו הביקורות על אלבום זה?


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם במאי 1967: "השלישייה הזו מרעימה את צליליה במקצבים מהירים. הם משנים את מהירויות הקצב באמצע השירים באופן כזה שיוצר סביבך אש יפהפייה. שלושתם מביאים פה מוזיקה אווירתית ואורגנית שמסתובבת סביב המוח שלך ומביאה לפיצוץ הראש".


עיתון NME פרסם במאי 1967: "הנדריקס הוא ממד חדש לגמרי בתחום הגיטרה החשמלית. המוזיקה שהוא יוצר היא מפגן של איש אחד נגד תאי העצבים של המאזין. הנדריקס הצליח ליצור פה תבנית מוזיקלית מקורית ומרגשת".


ועיתון MUSIC MAKER פרסם ביולי 1967: "מבחינה מוזיקלית, הנדריקס הוא אחד הדברים המעניינים ביותר בזרם הפופ הבריטי. יש פה מגוון צלילים ניסיוני מאד עם נגינת גיטרה מקורית ומלהיבה. למיץ' מיטשל, המתופף בן ה-19, יש עתיד נהדר לפניו".


ההרצאה "לעמוד ליד האש שלך - הסיפור של ג'ימי הנדריקס" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



חתונה וגם תקליט חדש לרולינג סטונס


ב-12 במאי בשנת 1971 התחתן סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, עם ביאנקה. הייתה זו חתונה עתירת ידוענים.



בשנת 1971 גלתה להקת הרולינג סטונס מאנגליה לצרפת, כדי לברוח מזרועות המס הבריטי הגבוה והנוקשה. שם ערך מיק ג'אגר את חתונתו עם ביאנקה פרז מורה מאסיאס, יפהפיה בת 25 מניקרגואה.


את ביאנקה פגש ג'אגר תשעה חודשים לפני כן, לאחר מופע של הסטונס באולימפיה שבפריז. חבר משותף, צייר בשם דונאלד קאמל, הפגיש ביניהם. הרומן התלקח אך החתונה כמעט וטורפדה ביום בו התרחשה; בבוקר החתונה דרש ג'אגר מביאנקה לחתום על הסכם ממון, שאמור למנוע ממנה דרישה על רכושו במידה ויתגרשו. ביאנקה החמיצה פנים וחתמה. מאוחר יותר היא אמרה שנישואיה הסתיימו במעמד ההוא.


ביאנקה דמתה יותר מדי לג'אגר ויש שגיחכו כי כוכב הרוק למעשה התחתן עם עצמו. הכלה הגיעה לחתונתה בשמלה חושפנית ביותר. החתונה הייתה אמורה להיות אירוע אינטימי עם ארבעה צלמים בלבד. אך השמועה פשטה וכמאה צלמי עיתונות נהרו למקום. הדבר גרם לג'אגר לרתוח מזעם ודובר מטעמו דיבר עם המשטרה שתפנה את הפולשים משם, אחרת החתונה תתבטל. אך המשטרה לקחה את צד הפולשים, בטענה שג'אגר מתחתן בבניין ציבורי.


אחרי עיכוב של שעה וחצי הגיע הזוג והטקס התחיל. גיטריסט הלהקה, קית' ריצ'ארדס, שימש כשושבין. ובין האורחים הרבים שהוטסו לאירוע מאנגליה, נראו גם חברי להקת THE FACES, קית' מון, פיטר פרמפטון, וגם פול מקרטני ורינגו סטאר, שהגיעו בנפרד ובאותה תקופה לא היו החברים הכי קרובים (בגלל תביעה שהגיש פול נגד שלושת הביטלס האחרים). לאחר הטקס נערכה הופעה של להקת הרגאיי "גרייהאונד" ואחריה נערך ג'אם עם סטיבן סטילס, טרי ריד, דוריס טרוי, מייקל שריב (המתופף של להקת סנטנה) - ועוד.


אבל הנישואים בקושי החזיקו מעמד שבע שנים. בשנת 1978 הגישה ביאנקה צו לגירושים בטענה שבעלה מפתח רומן עם הדוגמנית ג'רי הול. ביאנקה התגרשה ממיק ונשארה עם בית ריק לגמרי בצ'לסי. מיק הגיע עם משאיות גדולות והכניס לתוכן את כל מה שהיה אפשר.


למזלה, ניתנה לה המשמורת על הבת המשותפת, ג'ייד וג'אגר הגיב בזמנו על הפרשה: "היא החליטה להתחתן והיא גם זו שהחליטה להתגרש".


ב-12 במאי בשנת 1972 יצא אלבום כפול לרולינג סטונס, EXILE ON MAIN STREET. האם זה האלבום האחרון של הסטונס האמיתיים? מה שבטוח, זה אלבום רוק קלאסי אמיתי.



SIDE 1

1. Rocks Off

2. Rip This Joint

3. Shake Your Hips

4. Casino Boogie

5. Tumbling Dice


SIDE 2

1. Sweet Virginia

2. Torn and Frayed

3. Sweet Black Angel

4. Loving Cup


SIDE 3

1. Happy

2. Turd on the Run

3. Ventilator Blues

4. I Just Want to See His Face

5. Let It Loose


SIDE 4

1. All Down the Line

2. Stop Breaking Down

3. Shine a Light

4. Soul Survivor


בעת יציאת האלבום סיפר גיטריסט הלהקה, מיק טיילור, לעיתון מלודי מייקר הבריטי כמה דברים ששופכים עוד אור על הסטונס ועל עצמו:


"לא תכננתי שום דבר לשנה הבאה כי זה הכל תלוי בלהקה ואני צריך קודם כל להבין מה לוח הזמנים שלה כדי לדעת מה קורה איתי. ב-3 ביוני אנחנו נצא לסיבוב הופעות בארה"ב, הראשון שלנו מזה שנתיים. בתקופה האחרונה עשינו סיבוב הופעות באנגליה ובשאר אירופה ואז יצאנו לגלות ממס בצרפת. כשהגענו לצרפת, כל אחד מאיתנו שכר לעצמו בית כפרי משלו. אנחנו לא מסוג הלהקות שיכולות לגור יחדיו. עם זאת, אני מעדיף לגור בעיר מאשר בכפר, כך שהשהות שם העניקה לי כאב ראש. עם זאת, לא התגעגעתי לאנגליה, אבל התגעגעתי לכמה דברים בה, כמו קולנוע, מוזיקה ותיאטרון. הרבה חשבו, שמאז שעזבנו את אנגליה לצרפת אז אנחנו מבודדים ולא מתקשרים, אבל בינתיים בילינו יחדיו חודשים ארוכים בהקלטות לאלבום החדש שלנו. ובקרוב יהיה סיבוב ההופעות שהוא פרויקט לא קל לתכנון.


אולמות צריכים להיקבע מראש ואנחנו היינו עסוקים מדי מכדי לעשות זאת. היה נחמד לו יכולנו לעשות הופעה באולם ריינבאו שבלונדון. חבל שהמקום סגר את שעריו. אין לי מושג מתי ננגן שוב באנגליה. הסטונס רגילים להשאיר דברים פתוחים עד לרגע האחרון. הכל נעשה באופן אימפולסיבי. אני אישית שמח מאד להיות בלהקה הזו אבל יש דברים רבים אחרים שהייתי רוצה לעשות ואינני יכול כרגע, בגלל התחייבותי לסטונס. הלוואי ויכולתי להקליט אלבום סולו או לנגן עם מוזיקאים אחרים. בתקופה האחרונה התאמנתי הרבה בתופים ובפסנתר. הרבה יותר מאשר בגיטרה.


בזמני החופשי למדתי לתופף ולנגן בפסנתר כדי להרחיב את הידע המוזיקלי שלי. אני מגיע מוקדם מהשאר לחזרות כדי להתאמן ואפילו רכשתי לי מערכת תופים משלי לכך. כל אחד מגיע להקלטות של התקליט מתי שבא לו. זה עסק די גמיש אצלנו. היו לילות שרק שלושה מאיתנו היו באולפן וכך המשכנו. האולפן נבנה במרתף הבית ששכר קית' ריצ'רדס. יצא לנו שם אולפן טוב, אך הוא בהחלט רחוק מלהתחרות באולפנים המקצועיים. אני גם שמח שהרוק הנוצץ החל להתאייד ואנשים מגלים עכשיו מחדש את הרוק במצבו השורשי.


זה טוב לסטונס. כל הסיפור של הגלאם-רוק היה מזויף מלכתחילה. הקהל חזר להיות קשוב למוזיקה כמו שעשה שנים לפני כן. מארק בולאן לא מעניין אותי כלל. אני ממש לא אוהב את המוזיקה שלו. אין שום קשר בין טי רקס לרולינג סטונס. בולאן משתמש בפנים היפות שלו יותר מדי. עם זאת, גם מיק ג'אגר שלנו נחשב בעיני אנשים מסוימים בקהל כסמל מין. בכלל, לאנשים יש ראייה מעוותת כלפי ג'אגר. זה מה שקורה למי שנמצא חשוף כל הזמן בתקשורת.


אנחנו אוהבים ליצור ריגוש על הבמה אבל אנחנו לא מנסים בכוח ליצור לנו תדמית מסוימת. האלבום החדש שלנו יהיו כוחני יותר מהאלבום הקודם, STICKY FINGERS. אנחנו חזקים עכשיו, מבחינה מוזיקלית, יותר מאי פעם. אנחנו הרבה יותר מאשר להקת הליווי של מיק ג'אגר".


ובכן, כשנה לאחר מכן סיפר טיילור לאותו עיתון שדווקא STICKY FINGERS טוב יותר לטעמו...


במקור היה אמור האלבום הכפול להיקרא EAT IT. אחר כך שונה שמו ל- EXILE ON MAIN STREET. ומה יש לנו כאן? אלבום מחוספס להפליא, דחוס והכפול היחיד שהלהקה הזו עשתה באולפן. הצליל שבו הוא אחד ממרכיבי היסוד של תבשיל הרוק'נ'רול. יש כאן צליל של להקה אמיתית ואפילו קולו של מיק ג'אגר לא מובלט מדי אלא מאוזן במיקס עם שאר כלי הנגינה. הגישה ההפקתית הלא משויפת הזו הפכה בהמשך למודל ברור אצל אמנים ידועים אחרים. לאורך ארבעת צדדיו של האלבום לוקחים אותנו הסטונס למסע באמריקה. אם זה אל תוך הבלוז, הרוק, הגוספל. עד כדי כך שלפעמים אפשר לשכוח שמדובר פה בלהקה שבאה בכלל מאנגליה ומקליטה את הצלילים האלו בצרפת.


אבל עבור מפיק האלבום הזה, ג'ימי מילר, היה זה אלבום עם סאונד לא טוב. הוא סיפר שמבחינה טכנית זה היה אלבום קשה להקלטה. לדבריו ההקלטות נערכו במרתף חדר שהיה בו סאונד לא טוב. "אנשים באו אליי עם השנים והתלהבו מולי בעניין האלבום הזה. אני לא אוהב אותו אך כנראה צליל המרתף הזה עושה להם את זה".


כשהסטונס הקליטו את האלבום הזה הם היו גולי מס מבריטניה. הם החליטו לעבור, ביחד עם משפחה וחברים-נגנים קרובים, להתגורר בצרפת. אולפן ההקלטות הנייד שהיה שלהם חנה צמוד לבית הגדול ששכר קית' ריצ'רדס בדרום צרפת. בחדר אחד עבדו על מיקסים בעוד שבחדר אחר אכלו ארוחה בזמן שבחדר נוסף היו שניגנו ושרו להנאתם בגיטרה אקוסטית. זה היה נראה כבית משוגעים פרודוקטיבי להפליא.


השוני בין חברי הלהקה בלט היטב בעשיית האלבום הזה. הם התגוררו בבתים שונים ולחלק מהם היה קשה מאד להגיע כל יום לביתו של ריצ'רדס שהיה הרחק מהם. מה גם שריצ'רדס היה אז מכור להרואין ולא תמיד היה זמין. אבל התוצאה באה בצורת האלבום שסוגר את התקופה הקלאסית של הסטונס, לפני שלב הפיכתה למפלצת מסחרית יותר שהקצה הרוקי שלה קיבל שיוף.


התקליט נשאר רענן וחצוף, אך אפילו לסטונס היה קשה מאז לחזור לנקודה זו. אפילו עד כדי כך שכשהם ביקשו לצלם סרט שמספר על התקליט, הם הגיעו לאותה אחוזה בה הקליטו אך נדחו על הסף.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "יש שירים טובים יותר, יש שירים גרועים יותר, יש שירים שיהפכו למועדפים שלך ואחרים סביר להניח שתרימו את המחט כשיגיע זמנם. אם מצד אחד השירים מוכיחים את הקביעות והמשיכה הנצחית של הלהקה, אז מצד שני אפשר לעזוב את האלבום ועדיין להרגיש לא מסופק.

הסטונס מעולם לא הציבו את עצמם בחזית של מהפכה מוזיקלית כלשהי, במקום זאת הם העדיפו לקחת את מה שכבר הונח ואז לכוון אותו לרמה הגבוהה ביותר שלו. לאורך הדרך הזו הם הציגו רצף של פוזות במסורת כה מנופחת שבידיים פחותות הן היו יכולות להיות צפויות. זאת יחד עם תחושה חריפה של תפיסה חברתית וסוג דינמיות שלעתים קרובות גרמה לכל השאר להיראות חסרות חשיבות.


באמצעות אלכימיה שכזו, בחרנו בסטונס להביא את החושך שלנו לאור, באמצעות מבנה שמתאים בצורה מושלמת לזמן ולמצב הרוח השורר. כתוצאה מכך, הם לבדם הפכו לאחרוני התקוות הגדולות. אם אתם לא יכולים לדמם על הסטונס, אז על מי אתם יכולים לדמם?


לאור זה, המוצר החדש הוא לא סתם עוד אלבום. עצם נוכחותו בחנויות התקליטים מהווה הצהרה וכתוצאה מכך, הלהקה קיבלה אחריות כלפי הקהל שלה. מבצעים לא צריכים לתת לציבור שלהם לקבל החלטות קריירה עבורם, אבל האמנים הטובים ביותר בכל תקופה עבדו בצמוד לציפיות הקהל שלהם, או התעלו מהם לחלוטין (הביטלס בתקופתם של סרג'נט פפר) או עשו מניפולציות עליהם (דילן, ללא הרף).


עם הגלות ברחוב הראשי, הסטונס בחרו לשמור על הרגע, לייצב את העבר שלהם ולהציג מעט כיוונים לעתיד שלהם. העובדה שהם עושים את זה כל כך טוב היא עדות לאחת הלהקות הטובות בעולם. העובדה שהם לוקחים מינימום של סיכונים, אפילו בהתחשב במרווח של אלבומם הכפול הראשון שלהם, נוטה קצת להקהות את הגימור הזה.


הגלות ברחוב הראשי היא הרולינג סטונס בשיאה הצפוף והבלתי חדיר. במסורת של פיל ספקטור, הם בנו שטיפה של סאונד שבה יוכלו למסגר את השירים שלהם, אך כאשר ספקטור תמיד שאף ליצור רושם של מרחב ואווריריות, הסטונס מקבצים הכל יחד במסה אחת מוצקה, ומספקים ג'ונגל סבוך, שדרכו אתה צריך לנוע לכיוון הבשר של החומר.


אחת ההשלכות של הסגנון הזה היא שרוב האקשן בתקליט סובב סביב תוף הסנר של צ'רלי ווטס. הצליל נותן לו מקום לא רק לקבוע את הקצב בצורה קצבית אלא גם לספק את עיקר הדחף והמגנטיות. אחר הוא שבגלל שקולו של ג'אגר ירד לרמה של סתם כלי נגינה נוסף, וקובר אותו אפילו יותר מהרגיל, הוא שוחרר מכל הגבלות שהמילים אולי הטילו פעם.


חלק גדול מהתקליט בלתי מובן לחלוטין, למרות שהמילים שהצלחתי להבין עוררו בי בדרך כלל את התיאבון לשמוע יותר. הביצועים של ג'אגר כאן הם מהטובים ביותר שהוא עשה מזה זמן רב, עם דרמה וירטואלית שמוכיחה לי היטב שאין סולן אחר שיכול לגעת בו.


לגבי שאר הלהקה, הנוכחות שלהם נראית מאופקת, אף פעם לא ניכרת יותר מדי עד שאתה מכניס את הראש שלך בין הרמקולים. במקרה של ביל ווימאן ומיק טיילור, זה מובן לחלוטין. ווימאן מעולם לא היה איש פרונט, והבס שלו מעולם לא הוקלט עם עין לבהירות. הוא הצליל התחתון, והוא ממלא את תפקיד התמיכה שלו בחן שראוי להערצה ללא אכזבה. מיק טיילור נופל בערך באותו הדבר. הוא נבחר לתפוס את מקומו של בריאן ג'ונס, כי אפשר לסמוך עליו שיישאר ברקע. עם קית' ריצ'אדס, לעומת זאת, למעט כמה מפגני אקורדים מרהיבים וכמה פתיחות קטלניות, את הקוסמות האינסטרומנטלית שלו כמעט ולא ניתן לראות בשום מקום, אלא אם במקרה אתה מסתכל חזק במיוחד מאחורי הפסנתר של ניקי הופקינס או הכלי הנשיפה של ג'ים פרייס ובובי קיז. זה פוגע באלבום, שכן על הצליל של קית' מושתתים הסטונס.


למרבה השמחה, באלבום יש את הרולינג סטונס שנשמעים כמו להקה מאוחדת. חלק גדול מהתודעה העצמית שהרסה את STICKY FINGERS כנראה נעלמה, כמו גם הנטייה של האלבום ההוא לגעת בכל סמן במצעדי המכירות. הוא הוחלף בהתמקדות הדוקה במרכיבים בסיסיים של הסאונד של הסטונס כפי שתמיד הכרנו. רוק'נ'רול מושחת שמקורו בבלוז, מגובה בתחושה שחורה שרק לעתים רחוקות הסטונס לא הצליחו להתמודד עמה היטב.


נראה כי הגלות ברחוב הראשי מתחילה היכן שהפסיק התקליט הקודם. הסטונס מנסים להתמודד עם הבעיות שלהם ושוב מעט מפספסים את המטרה. הם התקדמו לצד השני של הקיצון, מחקו סט אחד של פתרונות רק כדי להתעמת עם אחר. למעט יוצאים מן הכלל, זה אומר שהם נשארו קרובים לבית, עושים דברים שבאים באופן טבעי, לא יוצאים מהתחום שבו הם מרגישים הכי בנוח. אין ספק שזה מייצר מוזיקה משובחת, וזה ללא ספק סימן טוב לראות אותם מקליטים שוב בצורה כה פורייה; אבל אני עדיין חושב שאלבום הסטונס הגדול של התקופה הבוגרת שלהם עוד לפנינו. יש לקוות שהגלות ברחוב הראשי תיתן להם את הבסיס המוצק שהם צריכים כדי להיפתח, ועם קצת הרחבת אופקים (אולי חודשיים בדרכים), הם אולי אפילו יעבירו לנו את התחושה בפעם הבאה".


רוצים עוד על הסטונס? מחכות לכם להזמנה באתר הרצאות מעניינות.


ב-12 במאי בשנת 1966 הופיע בוב דילן בבירמינגהם, אנגליה. הגיעו לראותו שם גם חברי להקת ספנסר דייוויס גרופ.



בסיסט הלהקה, מאף וינווד: "כשהיינו מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה, הוא אמר לי ולאחי, סטיבי, כמה הוא בקטע של רוחות רפאים. הכרנו מקום נטוש שנשרף ונותר מפוחם. אמרנו לו שגר שם בחור עם כלב ושמאז שהם נשרפו, כשהולכים שם בלילה אז אפשר לראות את רוחות השניים הולכות. דילן התרגש וביקש שניקח אותו לשם. יצאנו בארבעה רכבים, זה היה לילה עם ירח זורח והבית ההוא נראה נהדר. לפתע שמענו נביחה של כלב, כמו שתמיד יש בסביבה כפרית, אבל בוב התרגש מזה כמו ילד קטן. זה היה כיף".


מי הופיעו ב-12 במאי בישראל?



- בשנת 1967 היו אלו להקת פופ ישראלית בשם החלונות הגבוהים ולצדה צמד הדודאים ושלישיית גשר הירקון ב'יובל אור' בטבעון. (מנחה מוטי גלעדי)


- בשנת 1969 הופיעו להקות רוק ישראליות - הצ'רצ'ילים ועוזי והסגנונות - ב'תפארת', ירושלים.


- בשנת 1970 עלתה הצגת הרוק, "קרחת", ב'בית הפועלים' ברמתיים.


הרצאות בוטיק על הרוק הישראלי הישן והטוב, להזמנה פה: 050-5616459



ב-12 במאי בשנת 1992 יצא האלבום השני של להקת THE BLACK CROWES ושמו THE SOUTHERN HARMONY AND MUSICAL COMPANION.



SIDE 1

1. Sting Me

2. Remedy

3. Thorn In My Pride

4. Bad Luck Blue Eyes Goodbye

5. Sometimes Salvation


SIDE 2

1. Hotel Illness

2. Black Moon Creeping

3. No Speak No Slave

4. My Morning Song

5. Time Will Tell


מתופף הלהקה, סטיב גורמן, בספרו: "למרות ההצלחה שלנו עם אלבום הבכורה, היה ברור שהדברים לא מסתדרים בבית החדש שלנו. המנהלים הבכירים בחברת התקליטים REPRISE מעולם לא ראו בנו הלהקה שלהם. או שאולי אחד המנהלים שם פשוט התעצבן כשכריס (רובינסון הזמר - נ.ר) נכנס למשרד שלו, הניח את רגליו על שולחנו של הבחור, והדליק ג'וינט ענק. לא משנה מה הסיבה, נראה שהחברה הזו מעולם לא הייתה לגמרי בעניין שלנו. עדיין עשינו זאת בארצות הברית, שם משכנו קהל גדול ומערכות יחסים מצוינות עם יזמים, אולם מבחינה בינלאומית, הסיפור היה שונה לגמרי.


האגדה של האלבום הזה היא שכולנו היינו שיכורים ומסטולים ומוקפים באורות חג המולד תלויים ונרות כל הזמן. למעשה היינו (בעיקר) מפוכחים וממוקדים. כשחזרנו לאולפן לצלם סרטון עבור השיר THORN IN MY PRIDE, גרמנו לו להיראות כמו מאורת סמים משנות ה-70. ברגע שאנשים ראו את הסרטון, הם הניחו שכך זה נראה כשעשינו את האלבום אבל זו לא האמת, למרות שכריס היה רוצה שאנשים יחשבו".


דייויד בואי פותח סיבוב הופעות באנגליה - וזה לא מוצלח...



הופעת הבכורה, ב-12 במאי בשנת 1973, הייתה בארלס קורט. זה היה אסון לאחר שמנהלו של בואי, טוני דפרייס, הזמין את האולם עם 18,000 מושבים - יותר מפי שניים מכל מקום שבו הופיע בואי קודם לכן. הכרטיסים אזלו בשלוש השעות הראשונות, אבל המקום עדיין לא היה מוכנה להופעות רוק - האקוסטיקה הייתה נוראית והבמה הייתה נמוכה מדי, מה שהביא לריסוקה בחלק הקדמי כשהמעריצים ניסו להשיג מקום קרוב טוב יותר.


לעיתונות המוזיקה היה זה תירוץ להשתלח בבואי לאחר מכן עם כותרות כמו,"הפיאסקו של בואי - מה השתבש?" ו"מצוקת אלאדין".


רוצים לדעת עוד על דייויד בואי? הרצאת המוסיקה שלי, "חמש השנים של דייויד בואי 1973-1967", היא בדיוק בשבילכם.


ב-12 במאי בשנת 1968 הקליטה להקת דיפ פרפל את תקליטה הראשון, שייקרא SHADES OF DEEP PURPLE. ההקלטות נערכו באולפני PYE בלונדון.



ההקלטות ארכו יומיים ולמחרת נערכו מיקסים לכל שירי התקליט. עלות כל הסיפור - 1,500 ליש"ט של אז.


אריק קלפטון ובוב דילן? נשמע מבטיח!


ב-12 במאי בשנת 1965 נקבע סשן הקלטה מיוחד במינו. כזה שיכל להביא את אחד השילובים היותר מעניינים שאפשר לדמיין.



מה שנקבע הוא זמן אולפן להקלטה של ג'ון מאייאל עם להקתו, הבלוזברייקרז. עד כה הכל נשמע שיגרתי. אך היה אמן נוסף שנקבע לאותה הקלטה עם מאייאל ולהקתו - זהו בוב דילן. מיקום ההקלטה נקבע לאולפני CBS שבמרכז לונדון. אריק קלפטון היה אז הגיטריסט בלהקה של מאייאל. דילן סיים אז את סיבוב ההופעות שלו באנגליה עם הופעה שהתווספה ברגע האחרון ברויאל אלברט הול. חברי הביטלס היו בין הנוכחים בקהל.

לוח הזמנים הצפוף של דילן הביא אותו לאולפן במצב תשישות מתקדמת. באופן פלא, אין דוקומנטים רשמיים על הסשן המיוחד הזה. אך לפי עדויות של אלה שנכחו בו, התוצאה הייתה עם בלגאן מוזיקלי אחד גדול. דילן ציווה על טכנאי האולפן להזיז את הפסנתר מצד אחד לצד השני של חדר האולפן, כמה פעמים וללא סיבה נראית לעין.


בכלל, דילן נראה מתעניין יותר באלכוהול שהיה באולפן מאשר להקליט בו. נערכו כמה מאמצים להקליט את שירו IF YOU GOTTA GO, GO NOW והטייקים שהוקלטו לא הצליחו להגיע לקו הסיום. הסשן הסתיים ללא תוצאה משמעותית. דילן עזב את האולפן וב-24 במאי נקבע סשן נסיון נוסף אך דילן נסוג ממנו עקב שפעת שחטף בעקבות חופשה בפורטוגל.


הנה אחד משירי הסיקסטיז הידועים ביותר


ב- 12 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה הסינגל הראשון של להקת פרוקול הארום, עם השיר A WHITER SHADE OF PALE, שצליליו הפנטו מיד את השומעים אותם.



התמלילן, קית' ריד, הסביר: "זה סוג של סרט. זה על מערכת יחסים. יש דמויות ויש מיקום, ויש מסע. אתה מקבל את הסאונד של החדר והתחושה של החדר והריח של החדר. אבל בהחלט יש מסע שמתחולל, זה לא אוסף של קווים שרק דבוקים זה לזה. יש לו חוט שעובר בו".


ריד קיבל את הרעיון לשם השיר במסיבה, מה שנתן לו נקודת פתיחה לכתיבתו. "זה כמו פאזל, שבהתחלה יש לך מסגרת ואז אתה מכניס פנימה את שאר התמונה".


ריד הקים את פרוקול הארום בשנת 1967 עם הזמר / פסנתרן, גארי ברוקר, והפך לחבר רשמי למרות שהוא לא שר או ניגן בכלי נגינה. "באותם ימים זו לא הייתה רק שאלה של כמה טוב השיר שלך, אלא כמה טובה תהיה ההקלטה שלו. כי זה בעצם היה הקלטה חיה, ואם לא היה לך טכנאי סאונד מעולה או האולפן לא היה כל כך טוב, אולי לא תקבל תקליט שנשמע טוב במיוחד. משום מה, הכל עבד לטובתנו בסשן האולפני".


ללהקה היו עוד כמה להיטים צנועים, אך הם היו רחוקים שנות אור מהצלחת השיר הזה - שהפך מאז לבולט ביותר בקטלוג. גארי ברוקר: "מה זה להיט? מה שקורה עם שיר שהופך ללהיט הוא שאנשים רוצים לשמוע את זה שוב, הם חייבים לשמוע את זה שוב. לכן, זה דורש את מה שאנחנו מכנים 'פיתיונות', לא? ופיתיונות יכולים להיות כל מיני דברים, הם יכולים להיות רק תפנית קטנה בשיר. לעתים קרובות האנשים שאינם מוזיקאים, המפיקים והאנשים בחברות התקליטים, הם אלו שמבינים את מה שחשוב. זה יכול להיות חלק לא חשוב עבורך בשיר, אבל פתאום זה חלק מהשיר שלוכד אותך. זה החלק שמחבר אותך ומכניס אותך לעניין. אז אם אתה חושב על סינגל, אתה חייב שיהיה לך פיתיון או שאתה חייב משהו שהוא די שונה מכל השאר שמסביב. אני חושב שהשיר הזה נכלל בקטגוריה הזו. זה היה שונה מאוד מכל מה שהיה בסביבה מבחינה מוזיקלית ומעניין. אנחנו לא תמיד רוצים את מה ששמענו בשבוע שעבר. לא המעקב אחר אופנה הוא זה שעושה הצלחה, לעתים קרובות זה ההפך הגמור מזה. ללכת לאן שאף אדם לא מעז לדרוך".


ברוקר בראיון אחר: "האזנתי להרבה מוזיקה קלאסית וג'אז. לאחר שניגנתי רוק ורית'ם אנד בלוז במשך שנים, הנוף המוזיקלי שלי נפתח. כשהכרתי את קית', חשבתי, 'הייתי רוצה לכתוב משהו למילים שלו'. הן לא היו ברורות, אבל זה לא משנה. אתה לא צריך לדעת למה הוא מתכוון, כל עוד אתה מתחבר לאווירה. נראה שהשיר עוסק בשני אנשים, מערכת יחסים אפילו. זה זיכרון. הייתה עזיבה, ועצב בקשר לזה. להעביר את הנשמה של המילים האלה מבחינה קולית, לגרום לאנשים להרגיש את זה - זה היה הישג לא קטן.


אני זוכר את היום שהשיר הגיע אליי: ארבעה בתים ארוכים מאוד. יצא לי להיות ליד הפסנתר כשקראתי אותם, וכבר ניגנתי רעיון מוזיקלי. זה התאים למילים תוך כמה שעות. דברים יכולים להתקבל כמתנה. אם אתה עוקב אחר האלמנט של האקורדים, הוא עושה את מה שיש ביצירה AIR של באך לפני שהוא סוטה למקום אחר. הניצוץ הזה היה כל מה שנדרש. לא שילבתי במודע רוק עם קלאסי, פשוט המוזיקה של באך הייתה בתוכי".

בתחילה היה השיר הזה עם ארבעה בתים, שביניהם נהגו ברוקר ומאתיו פישר האורגניסט לקחת תורות בנגינת סולואים. ברוקר בפסנתר ופישר באורגן.


לאחר מכן הוחלט שרק פישר יבצע את הסולואים. האורגניסט החליט לקחת מוטיבים משתי יצירות של באך. האחת הייתה AIR ON A G STRING. השנייה הייתה SLEEPERS AWAKE. פישר שינה פה ושם תווים על מנת להתאים את העניין למהלך האקורדים שהלחין ברוקר.


קית' ריד: "הייתי הולך לראות הרבה סרטים צרפתיים באקדמיה ברחוב אוקספורד (לונדון). פיירו לה פו עשה עלי רושם חזק. גם מאוד התלהבתי מהסוריאליזם של מגריט ודאלי. אפשר למתוח קו בין השברים הנראטיביים והלך הרוח של הסרטים הצרפתיים האלו לבין השיר שלי. ההשפעה העיקרית שלי הייתה בוב דילן. יכולתי לראות איך הוא עשה את זה, איך הוא שיחק במילים. היה לנו הרעיון הזה שהסאונד של פרוקול הארום יהיה עם אורגן האמונד, פסנתר וגיטרת בלוז. לאף להקה אחרת לא היה את זה; זה נתן לנו צליל גדול יותר. זו הקלטה חיה ואני חושב שעשינו שלושה טייקים".


דני קורדל המפיק ניסה להשיג את מיץ' מיטשל, המתופף של ג'ימי הנדריקס, להקלטת השיר אך מיטשל לא היה זמין. לבסוף, אחרי כמה אודישנים, קיבל מתופף בשם בובי האריסון את התפקיד. הוא הצטרף ללהקה יום לפני שנכנסה לאולפן, אבל כשנכנס עם חבריו החדשים לאולפני אולימפיק, גילה שקורדל הזמין לסשן ההקלטה מתופף נוסף בשם ביל איידן. האחרון הכיר כבר את השיר מהקלטת הדמו שהמפיק השמיע לו קודם לכן. כך ישב האריסון בצד ואיידן תופף את הטייקים שנעשו לשיר.


קורדל ניסה בזמנו להסביר את הסיבה להצלחתו האדירה של השיר הזה: "אתם מקבלים היום המון שירים שקופצים מהרמקולים ומכים בכם. השיר הזה הוא דבר שונה לגמרי. יש לו צליל נעים ומרגיע. הכל התחיל לפני שנה וחצי, כשהלהקה היחידה שניהלתי הייתה המודי בלוז (לפני הצלחתה הגדולה באמת). תמלילן בשם קית' ריד הגיע אליי עם מחברת ובה שירים שכתב. הוא עצמו לא ידע לשיר תו אחד. הצעתי לו לחפש מישהו שילחין את שיריו. מאז לא ראיתי אותו זמן מה, עד שנודע לי כי הוא חבר למלחין צעיר בשם גארי ברוקר. השניים הקליטו כמה דמואים, שלחו אליי ותגובתי הייתה נלהבת. הדמואים היו כה טובים עד שלא הייתה לי בעיה למצוא כסף כדי להרכיב עם זה להקה. ואת השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הקלטנו באופן ממש ספונטני. ללא העלאות נוספות. עשינו את זה, באופן חי לגמרי, באולפני 'אולימפיק'. ידעתי שבאולפן הזה אקבל את האווירה שתשקף את צליל הלהקה. אני מקווה שאצליח להפוך את פרוקול הארום ללהקת פופ ארוכת טווח".


זה היה השיר הראשון שהקליטה הלהקה. לאחר שזה הפך ללהיט, פוטרו האריסון המתופף וגם הגיטריסט המקורי והוחלפו בבארי ווילסון ורובין טרואר - מוזיקאים מנוסים יותר שיכלו להתמודד עם סיבוב ההופעות שנקבע לאחר מכן.


תוך שבועות מרגע היווצרותה של פרוקול הארום הגיע השיר המוקלט הראשון שלה למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי (ב -10 ביוני 1967). זה היה הסינגל שנמכר הכי מהר בהיסטוריה של חברת התקליטים DECCA ויצא בחברת הבת המתקדמת שלה, DERAM. זה כמובן השיר A WHITER SHADE OF PALE שנשאר בצמרת המצעד במשך שישה שבועות, לפני שהפך ללהיט עולמי. גם הביטלס נדהמו מצליליו.


שיר זה הגדיר את מהות הלהקה; שני סוגי קלידים, שירה ברורה של ברוקר, מיזוג של נושאים קלאסיים עם אמצע מוזיקת נשמה ומילים אווירתיות ואף מעורפלות. השפעתה של הלהקה הייתה עצומה, והיא נחשב להשראה. ג'ון לנון כתב, באותו סגנון, את המילים לשיר I AM THE WALRUS. ג'יין בירקין וסרז' גיינבורג יצרו להיט אנחות חושני עם אורגן האמונד שהזכיר את צלילי האורגן של קלידן הלהקה, מאת'יו פישר. אי אפשר היה להתעלם מאותו גוון בהיר יותר מחיוורון.


מאת'יו פישר היה אחד האנשים המאושרים ביותר בשנת 1966, כשרכש לעצמו אורגן האמונד. לדבריו, רכישת האמונד הייתה כמו לרכוש רשיון להדפיס שטרות כסף. עם הרכש החדש הוא פרסם מודעה בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי ובה הציע את שירותיו כנגן האמונד. ברוקר ראה את המודעה וקבע פגישה עם פישר בביתו. האורגניסט גר אז עם אמו ואחותו בקרוידון שבאנגליה. בפגישה הזו התרברב ברוקר שהלהקה שהוא מקים הולכת להיות ענקית ושכדאי לפישר להצטרף. כדי להוכיח את כוונתו הרצינית, הוא הביא עמו הקלטת דמו של 'בהיר יותר מחיוורון'. פישר הבין את העניין והחליט להצטרף תוך נתינת שלושה חודשים על מנת להחליט סופית אם הוא יישאר או שיעזוב במידה ולא יראה שם כסף.


כמעט 40 שנה לאחר יציאת השיר הזה והצלחתו האדירה הגיש פישר תביעה בטענה שמגיעים לו תמלוגים על תרומתו בכתיבת השיר. בשנת 2006, הסכים שופט להעניק לו חלק מזכויות היוצרים אך בשנת 2008 ביטל בית המשפט לערעורים הבריטי את זכותו של פישר לגבות תמלוגים בשל העיכוב בהגשת תביעתו. עם זאת, הוא אישר את מתן הקרדיט ואישר כי סולו האורגן של פישר היה חלק מהלחן של השיר.


לפישר ניתנה רשות לערער על החלטה זו וב-30 ביולי 2009 פסקו השופטים פה אחד לטובתו, והצביעו על כך שלא היו מגבלות זמן לתביעות זכויות יוצרים לפי החוק האנגלי. משמעות הפסיקה היא שהוא מקבל כעת נתח מתמלוגים עתידיים עבור השיר. פישר המאושר הגיב: "זה היה כדי לוודא שכולם ידעו על החלק שלי ביצירה". אחת מחמשת השופטות שדנו בתיק, הברונית הייל, אמרה: "בתור אחת מאותן אנשים שכן זוכרים את שנות ה-60, אני שמחה שהמחבר של אותו חלק אורגן בלתי נשכח השיג סוף סוף את ההכרה הראויה".


רבים תהו מדוע פישר חיכה ארבעים שנה להגשת תביעה. למעשה, פישר ניסה לתבוע ארבע פעמים בין 1972 לשנת 2005, אבל נאמר לו בכל פעם על ידי עורך הדין שאין לו שום סיכוי להגיש תביעה מוצלחת. זה לא דווח לתקשורת. רק כשפגש את עורכי הדין הנכונים עבורו, נאמר לו שיש לו טענה חזקה מאד בעניין. עם זאת, בערעור שהגיש ברוקר על פסק הדין נטו השופטים לטובתו.


מה חשב פה אקס-הביטלס עם שירו החדש?


ב-12 במאי בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים, שהרים גבות רבות. היה זה עם גרסה לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB.



אנשים חשבו אז שהוא הקליט את השיר הזה כדי לפצות על השערורייה המחאתית שהקליט עם התקליטון "תנו את אירלנד בחזרה לאירים" אך פול התעקש שהקליט זאת רק בגלל שילדיו אהבו לשיר אותו. "בתי מרי אהבה לשמוע את שמה מושר. זה השיר היחיד שאנשים חושבים שהוא קצת מטומטם. אני לא מתחרט שכתבתי את זה, כי כתבתי את זה בשבילה".


את השיר הוא ביסס על שיר הילדים המסורתי באותו השם שנכתב על ידי שרה ג'וזפה הייל ולואל מייסון, ופורסם לראשונה בשנת 1830. זה היה האודיו הראשון שהוקלט על ידי תומס אדיסון בפטיפון החדש שלו שהומצא ב-1877.


פול מקרטני לקח את המילים וכתב לחן, כפי שסיפר בשנת 1976: "אני עושה דברים שלא בהכרח חושבים עליהם בקפידה. יש לי שלושה ילדים וכשאני יושב בבית ומנגן בפסנתר, הקהל שלי רוב הזמן הוא הילדים. המילים כבר נכתבו וכתבתי ניגון קטן סביבן, אז הלכתי והקלטתי אותו. עלה לי בראש רעיון לברר מה היו המילים לשיר התינוקות המקורי. חשבתי שהכל מאד עמוק והכל מאוד נחמד. אני מבין עכשיו, שזה לא היה שיר גדול שלי. זה הכל. זה פשוט לא ממש עשה את זה כסינגל, וזה מה שנחשב, הפלסטיק השחור".


השיר הותקף על ידי כמה מבקרי רוק עכשוויים מאז, כאשר אחד מהם העיר שמקרטני הוא כוכב נופל. עם זאת, מבקרים אחדים חשדו בשינוי המיידי הזה שלו כתמרון מוזיקלי אירוני במכוון.


מקרטני לעיתון SOUNDS, באותה שנה: "אני משוגע. תמיד הייתי משוגע מהרגע שנולדתי... בני מזל תאומים אמורים להיות ניתנים לשינוי ואני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני תאומים ואני יודע שרגע אחד אולי אעשה שיר נגד המצב באירלנד ואחריו שיר ילדים. אני יכול לראות איך זה ייראה מהצד. השיר על מרי זה נכתב עבור אחת הבנות שלנו, שקוראים לה מרי ופשוט הבנתי שאם אשיר את זה, היא תבין".


לעיתון "דיסק" הוא סיפר אז: "חטפתי כמה בעיטות מאנשים שאמרו 'אוי, חבל, מה אתה עושה?' כאילו כל מה שהגיע מהעט שלי צריך להיות מרעיד אדמה. תקליטים של הביטלס? בכל תקליט תמיד יש שם משהו מטומטם.

הדבר הגדול בשיר על מרי, מבחינתי, זה כאשר לקחנו אותו לסיבוב הופעות וזה היה השיר שגרם לקהל לשיר יחד איתנו בפזמונים. ילדים אוהבים את זה. בתו של פיט טאונסנד הייתה צריכה לקבל עותק. מעולם לא הבנתי שיש קהל של בני ארבע. בעוד שיצרני צעצועים קיבלו את השוק הצעיר הזה בסביבות חג המולד, אף אחד מחוץ לעסק המוזיקה, מלבד האוסמונדס והג'קסונים, לא מטפל בזה. אתה חייב לצאת מהטרנדים ולהיות קצת שערורייתי".


במלודי מייקר אמר אז פול: "בשבילי היו הרבה דברים מטופשים ומעניינים בשיר, כמו שלא ידעתי מה קרה מעבר לבית הראשון, קודם לכן. ידעתי שלמרי יש טלה קטן וכפות רגליו לבנות כשלג, ובכל מקום שמרי הלכה הלך איתה הטלה והם שרו ביחד. ואז אחרי זה ידעתי שהטלה עקב אחריה לבית הספר, אבל אף פעם לא ידעתי שכל הסיפור היה על המורה שזרקה את הטלה מהכיתה. חשבתי שזה פשוט סוף נהדר שבו הוא נזרק החוצה וכולם תוהים למה הכבש הזה מסתובב סביב מרי, שהיא היחידה שאהבה אותו. זה מאוד רוחני כשמישהו מסתובב סביבך בגלל שהוא אהוב. אני בטוח שאף אחד לא חושב על דברים כאלו".


גיטריסט הלהקה, דני ליין: "זה היה שיר נחמד לילדים, אבל הוא היה שגוי לכיוון של הלהקה. אני לא לוקח את העסק כל כך ברצינות. אם הייתי מנהל את הלהקה, מה שלא עשיתי, לא הייתי מוציא את זה כסינגל. הייתי בוחר משהו שקצת יותר מתאים למה שאני אוהב במוזיקה. זה כמו להגיד, 'למה הביטלס עשו צוללת צהובה?'. תמיד חשבתי שעם פול, הכל קשור להומור ואם הוא רוצה לעשות משהו כמו השיר הזה, זה תלוי בו. אז אתה עושה את זה. אבל אז בסופו של יום, אתה מסתכל אחורה ואתה שומע את זה שנים אחר כך, ואתה חושב, 'טוב, זה לא כל כך נורא באמת', אז אין בזה שום דבר רע מבחינתי".


גיטריסט הלהקה, הנרי מקולוק: "רציתי להיות נגן הגיטרה בלהקה ולא אהבתי לקבל עיבוד קומי כמו ' השיר על מרי והטלה. זה רחוק מאוד מפאקינג ג'ון לי הוקר. בגדי הבמה שלנו היו מצועצעים ומתואמים. עזבתי את אירלנד כדי לברוח מהצורך ללבוש ז'קט טרטן - והנה אני בלהקה רחוקה שנות אור מהחלום שלי לנגן רוק עם פול מקרטני".


ב-12 במאי בשנת 2023 מת עוד גיבור רוק מתקדם - הפעם זה פרנסיס מונקמן, הקלידן-גיטריסט בלהקות CURVED AIR ואחר כך SKY. בין לבין הוא גם עבד עם רוברט וויאט. הוא מת מסרטן ב-12 במאי, בגיל 73.



חברי הלהקה האחרים פרסמו: "פרנסיס מת בשלווה בביתו באזור הכפרי האנגלי, זמן קצר לאחר שלב מאוחר של אבחנה של סרטן, עם אהוביו לצידו. פרנסיס ניגן בשלושת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה ולאחר מכן עבר לייסד את SKY ולנגן באלבום הבכורה של הלהקה ובאלבום השני שנמכרו בכמויות רבות.

בהמשך הקריירה שלו, פרנסיס עקב אחר התשוקה שלו לנגינה בצ'מבלו ובעוגב. הוא טייל ברחבי אירופה ותמך בעבודה לשחזור עוגבים היסטוריים והוא היה גאה במיוחד כשניגן בבאך-סטמהאוס. אם פרנסיס היה מגלה שיש מעריצי להקת העבר שלו בקהל, הוא היה מחליק לתוך נגינתו חלק מהיצירה PIECE OF MIND לתוך הנגינה שלו במוזיקה של באך. לאחרונה הוא הוציא אלבום סולו בשם THE BACH FAMILY".


נגן הכינור לשעבר של הלהקה, דאריל ווי, הוסיף "הוא היה אדם רוחני ואדיב מאוד שהיה רגיש וחקרני לגבי המצב האנושי והעולם בו אנו חיים. אני אתגעגע אליו מאוד. לא היינו בקשר אחד עם השני כל הזמן, אבל עצם הידיעה שהוא בעולם ויצר את המוזיקה הנפלאה שלו, הייתה מספיק נחמה. פרנסיס הותיר אחריו שני אחים, אחייניות ואחיינים, בני דודים, בת זוגו כריסטין וכאדם רוחני עמוק הוא מתאחד כעת עם בתו המאוחרת, מאיה, בת ה-5, בצד השני".


זמרת הלהקה, סוניה קריסטינה, הוסיפה: "במהלך ליקוי הירח ב-5 במאי, פרנסיס מונקמן ואני שוחחנו שיחה אחרונה תוססת להפליא על המוזיקה שלנו, החיים והמוות שלנו - ועל המוזיקאים המשובחים ששומרים בחיים את המורשת של CURVED AIR במשך 50 שנה. אמרתי לו כמה אני גאה שאני עדיין מבצעת את השירים היפים שלנו, שהתשוקה שלו להרפתקה קולית פורצת דרך והמילים שלו משובחות ורהוטות - בעיקר ב-OVER AND ABOVE וב-PIECE OF MIND - יצירות המופת שלו עם CURVED AIR".


שיר חדש ופסיכדלי למהדרין


ב-12 במאי בשנת 1967 יצא אחד מתקליטוני הפסיכדליה הטובים יותר של הימים ההם. מדובר בשיר MY WHITE BICYCLE של להקה בריטית ושמה TOMORROW.



שנים לאחר מכן, או ליתר דיוק בשנת 1975, הוא הגיע לעשרים הגדולים בבריטניה עם גרסה של להקת הרוק הסקוטית, נאזרת'. עם זאת, הגרסה המקורית הייתה, לפי הגיטריסט של אותה להקה, סטיב האו, "הסינגל הפסיכדלי הבריטי הראשון". בין אם זה נכון או לא, זה בהחלט היה אחד הראשונים.


"אתם צריכים לזכור, שלא היה דבר כזה - סאונד פסיכדלי - באותה תקופה", אמר מארק וירץ, שהפיק את ההקלטה. "זו הייתה המצאה של חברת תקליטים. פעם קראו לזה 'מחתרת', ואפילו לא חשבנו על זה. פשוט עשינו את מה שעשינו, וזה לא היה קשור לפסיכדלי עד שחברות התקליטים קראו לזה 'פסיכדלי'...".

"צלילים פסיכדליים יצאו מהחוף המערבי של אמריקה בשנת 1966, בהשראת השימוש בסמים כמו LSD", הוסיף המתופף של הלהקה, ג'ון אלדר, שאז כונה 'טווינק' ובימינו נקרא מוחמד עבדאללה ג'ון אלדר. בסיסט הלהקה היה ג'ון ג'וניור ווד.


השיר נכתב על ידי קית' הופקינס (השם האמיתי של סולן הלהקה, קית' ווסט) וקן ברג'ס, אז מפיק מוזיקה ושנים לאחר מכן הוא נישא לזמרת הישראלית, נאוה ברוכין, ופגשתי אותו בביתם, שם הוא סיפר לי זיכרונות מאז. לצערי, הוא כבר לא איתנו.


ההשראה לכתיבת השיר באה מתוכנית האופניים הלבנים: תוכנית שיתוף אופניים קהילתית שיזם המעצב התעשייתי, לווד שימלפנינק, מתנועת הנגד ההולנדית שהוקמה באמסטרדם באמצע שנות ה-60. לאחר שאספו 50 אופניים וצבעו אותם בלבן, החנו אותם הפרובאים האנרכיים, ללא קשירה, בכל רחבי העיר, כך שיוכלו לשמש אנשים להתנייד ללא בעיה.


המטרה הייתה לבטל את כל התנועה הממונעת במרכז העיר ולשפר את התחבורה הציבורית, אך המשטרה החרימה את האופניים מכיוון שהחוק העירוני אסר להשאירם ללא קשירה.


"'השיר היה כשלון מוחלט באנגליה", אמר וירץ, "אבל זה הצליח בהולנד, ובמשך השנים הוא נחשב לקלאסיקה".


בשנת 1967, קיבל וירץ את הצעתו של בכיר חברת התקליטים EMI, נורי פראמור, להצטרף לחברה כמפיק ביתי, עם החופש לבצע החתמות משלו ולבחור את הפרויקטים שאיתם רצה להיות מעורב. עבור וירץ הייתה זו מתנה מגן עדן. הוא גילה במהרה את קית' וסט וחבריו.


"אחת הסיבות שבגללן אהבתי לעבוד איתם הייתה שחטיבת הקצב הייתה שלישייה, ולכן אף פעם לא הייתה התנגשות בין הכלים. הם היו נכנסים לאולפן, הייתי שואל, 'אז מה יש לכם להציע היום?' ואז סטיב (האו) וקית' (ווסט) היו מעבדים שיר שהם הולכים לעשות. סטיב היה מנגן בגיטרה, קית' היה שר, והם היו מנגנים לי את המנגינה בזמן שטווינק וג'וניור היו מאזינים.


תמיד הייתי כמו החבר החמישי, מנגן בקלידים ומשתלב עם הרעיונות שלהם. פשוט הוספתי את עצמי לעיבוד כנגן קלידים, היינו מקליטים את זה וכעבור שלוש או ארבע שעות היה לנו טייק. זה היה עצמאי להפליא, הם היו מעולים, ולכן העבודה איתם הייתה נהדרת".


במרץ 1967 החלה הקלטת השיר. זה היה באולפן 3, באולפני EMI (באבי רואד) שם עבד עמם גם הטכנאי ג'ף אמריק, שהיה אז מעורב בהקלטת האלבום סרג'נט פפר, של הביטלס.


"ג'ף ואני היינו כמו אחים", אמר וירץ. "לא תמיד היינו צריכים לדבר כדי לתקשר. עם זאת, לגבי העבודה שהוא עשה איתי והעבודה שהוא עשה עם הביטלס, כל מה שהמצאנו בהתאמה היה שלנו ונשאר סוד. ג'ף מעולם לא חשף איך הוא עשה דברים עם הביטלס, והוא מעולם לא גילה להם איך הוא עשה איתי דברים, למרות שפול מקרטני אמר שהשפעתי על הכתיבה שלו לביטלס בהמשך.


כל הקונספט שלי אז היה ליצור תקליטים כמו סרטים, עם עריכות מרובות ועבודה בסצנות שהוצלבו מאוחר יותר. יכולתי לעשות את זה כי הייתי מתזמר, אז ידעתי כבר בנקודה A מה עומד לקרות בנקודה F. זה נתן לי את ההזדמנות והחופש לעשות הרבה דברים שלא יכולתי לעשות אחרת. הייתי יוצר פסיפסים שונים בזמנים שונים.


באולפן 3, באותה תקופה, היו לנו את הקונסולות הישנות עם ארבעת הפיידרים הענקיים באמצע, שנראו כמו ידיות המשמשות להחלפת כיוון של רכבת על ידי העברת המסילות. האולפן ההוא היה אולפן נוראי, לא רק בגלל המנטליות של האיחוד שבו שבגללה אי אפשר היה להזיז מיקרופון סנטימטר בלי שמישהו במעיל לבן ייקרא למטה לעשות את זה, אלא גם כי הציוד היה מיושן. לקונסולה היה מתג EQ ראשי - אחד עבור הקלטה 'קלאסית' ואחר עבור הקלטת 'פופ', וזו הייתה בעיה עבור מישהו כמוני שהיה מעריץ ותלמיד של פיל ספקטור. מזלי שג'ף אמריק עבד לצדי. הדברים שהוא עשה איתי לא זלגו להקלטות של סרג'נט פפר.


אני זוכר, השעה הייתה 10 בבוקר כשהאזנתי לדמו של 'האופניים הלבנים שלי', ואז התחלנו להקליט אותו. זה לא התחיל כיצירה מרגשת במיוחד, אבל כולנו היינו בעניין ונהנינו מאוד תוך כדי עישון של כמה ג'וינטים, ומה שמצחיק הוא שבחלק שבו שומעים שריקת משטרה, קית' יצא מהאולפן ולמעשה הביא פנימה שוטר שישרוק את השריקה. היו ג'וינטים בכל פינה והמקום הסריח ממריחואנה, אבל השוטר נכנס נרגש לגמרי, שרק ואז הלך".


אחד הצלילים הברורים בשיר הוא התופים והמצילות שמנוגנים לאחור.

"ההיי-האט שמנוגן לאחור, לאורך כל השיר, היה הרעיון שלי", אמר אלדר המתופף, בעוד וירץ נזכר בהתרגשות על ניסוי הקלטת גיטרה לאחור. "זה לא היה חלק מתוזמר. פשוט הקלטנו סולו רגיל והפכנו אותו. זה היה אקראי לגמרי. בסך הכל הושקעו שלוש שעות בהקלטת הכלים ואולי שעה נוספת הושקעה בהקלטת השירה. לגבי המיקס, זה אולי לקח זמן, אבל בסך הכל אנחנו כנראה מדברים על שלושה סשנים. תשע שעות בסך הכל".


סינגל שני של הלהקה, REVOLUTION, שוחרר בספטמבר 1967, אבל עד שיצא אלבומה, בפברואר 1968, הפסיכדליה כבר הפכה לפאסה והלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן. ג'ון אלדר הצטרף במהרה ללהקת THE PRETTY THINGS, להקלטת תקליטה פורץ הדרך באותה שנה, SF SORROW. סטיב האו ימצא את אושרו ועושרו, החל משנת 1971, כשיצטרף ללהקת יס.


ה-12 במאי הוא תאריך הולדתו של סטיב וינווד, שנולד בשנת 1948.



בשנת 1967 תהו רבים מדוע החליט סטיב וינווד לפרוש מלהקת ספנסר דייויס, עמה הביא להיטים כמו KEEP ON RUNNING, GIMME SOME LOVIN ו- I'M A MAN. בעיתון 'רקורד מירור' הבריטי כנראה יש את התשובה האמיתית, כפי שפורסם ב-27 במאי 1967:


"מצב מעניין צץ עכשיו בנוגע לפרישה של סטיב וינווד מלהקת ספנסר דייויס - הלהקה החדשה שלו ('טראפיק') והלהקה שפרש ממנה יקליטו מוסיקה לסרט חדש בשם HERE WE GO ROUND THE MULBERRY BUSH, שצילומיו נערכים כעת. כיצד קרה הדבר?


ספנסר דייויס וסטיב וינווד נתבקשו לכתוב עשרה שירים לסרט הזה. עכשיו כל אחת מהלהקות עובדת על שירים משלה לסרט. ספנסר סיפר לנו על המצב המוזר: 'בהתחלה הייתה פרישתו של סטיב כפצצה שהוטלה עלינו. אני חשבתי שבגלל זה לא אזכה להמשיך יותר כמוסיקאי בלהקה הזו. אבל סטיב ואני לא הצלחנו להסכים בינינו. מבחינה מוזיקלית היינו בסדר אך מבחינה חברתית ממש לא.


אז סטיב פרש ויחד עמו פרש גם אחיו הבסיסט, מאף וינווד. הייתי בטוח שאצטרך לגייס שלושה אנשים בשביל להחליף את שני האחים האלה, אך התמזל מזלי כשגיליתי את האורגניסט-זמר אדי הארדין. גם הגיטריסט, פיל סוייר, יודע לשיר היטב. גיליתי את פיל כשהופיע במועדון 'באג או ניילס' שבלונדון. ניגשתי אליו והצעתי לו לבוא לאודישן ללהקה שלי. עכשיו יש ללהקה שלי צליל עבה יותר, כי בעבר היה סטיב וינווד רץ מהאורגן לגיטרה ובחזרה. עכשיו יש לי גיטריסט ואורגניסט נפרדים. הלהקה הנוכחית הרבה יותר מהודקת מהקודמת שהייתה לי. ברור שנמשיך לבצע את להיטינו הקודמים אבל נביא גם חומר חדש משלנו".


גם זה קרה ב- 12 במאי:



- בשנת 1965 הקליטה להקת הרולינג סטונס את השיר I CAN'T GET NO SATISFACTION באולפני RCA שבהוליווד.


- בשנת 1977 חתמה להקת הפאנק, הסקס פיסטולס, בחוזה מול חברת התקליטים וירג'ין תמורת מקדמה בסך 15,000 ליש"ט. זאת לאחר שהלהקה נבעטה מחברת התקליטים EMI. "תמיד חיבבתי את ריצ'רד ברנסון כי הוא עשיר מפונפן ויש לו תחושה נהדרת של מרדנות", אמר הסולן ג'וני רוטן.


- בשנת 2007 שכר בריאן מאי, הגיטריסט של להקת קווין, אבטחה משטרתית לאחר שקיבל מכתב מאיש מעורער בנפשו ובו זה האשים אותו במצבו הלקוי ולכן בכוונתו להרגו.


- בשנת 1965 החתימה חברת התקליטים 'אטלנטיק' את הזמר וילסון פיקט. ביום הזה הוא גם הקליט את להיטו הידוע IN THE MIDNIGHT HOUR באולפני STAX בממפיס.


- בשנת 2011 הצטרפו דיוויד גילמור וניק מייסון לחברם לשעבר ללהקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס, בהופעתו באיצטדיון O2 בלונדון. זו הפעם הראשונה שהם הופיעו יחד מאז האיחוד של הלהקה באירוע LIVE 8 בשנת 2005.


- בשנת 2001 ואחרי 27 שנים כאסיר נמלט מכלא בניו ג'רזי, הרוצח המורשע, אדוארד סולי, נעצר בסנט פטרסבורג, פלורידה, שם הוא התחזה לגיטריסט להקת "שא נה נה" המנוח, ויני טיילור. אדוארד סולי הורשע בשנת 1970 בהריגת בנה בן השנתיים של חברתו בעת שהיה שיכור. ארבע שנים מאוחר יותר, ובאותה שנה בה מת ויני טיילור ממנת יתר של הרואין בשוגג, סולי נמלט מהכלא וניסה כמה זהויות לפני שהתיישב על זהות הגיטריסט המנוח. בסוף, כאמור, הוא נתפס.


- בשנת 1983 הכריז הזמר מיט לוף שהוא פושט רגל, עם חובות בסך יותר ממיליון דולר. עלייתו לגדולה הייתה בשנים 1978-1977, עם צאת האלבום BAT OUT OF HELL והשתתפותו בסרט "מופע הקולנוע של רוקי".


- בשנת 1971 התגרש ג'רי לי לואיס מבת דודתו, מירה. הנישואים שלהם הפכו לשערורייה גדולה בגלל שאותה בת דודה גם הייתה קטינה. הדבר חיסל את הקריירה של לואיס.


- בשנת 1968 הופיעה להקת הרולינג סטונס את הופעתה הראשונה אחרי שנתיים של היעדרות מהבמה. ההופעה נערכה בטקס חלוקת פרסי השנה של עיתון המוזיקה הבריטי NME. זו הייתה גם הפעם האחרונה בה הופיע בריאן ג'ונס על הבמה ביחד עם הלהקה.


- בשנת 1967 אושפז יו גראנדי, המתופף של להקת הזומביס, עקב הרעלת מזון. ללהקה נקבעה הופעה באותו ערב באודסה שבטקסס. מתופף בשם ג'רי אליסון (מלהקת THE CRICKETS) החליף אותו בערב הזה.


- בשנת 1963 סירב בוב דילן להופיע בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של אד סאליבן, כי הוא לא הורשה לבצע שם את השיר TALKIN' JOHN BIRCH SOCIETY BLUES. דילן היה אז אמן גדול בסצנת הפולק של ניו יורק, אבל לא היה מוכר בשטחים נרחבים של המדינה. התוכנית הייתה אמורה לחשוף אותו לקהל עצום, אבל ביום שבו הוא היה אמור להופיע, אמרו לו מנהלי רשת CBS שהוא לא יכול לנגן את שירו כמתוכנן, בגלל המילים שבו. הוא לא חשב פעמיים ויצא משם כשהוא מונע מעצמו חשיפה חשובה אך נשאר נאמן לעקרונותיו.


- בשנת 1975 נערכה חזרה ראשונה של הפקת המחזה "ישו כוכב עליון" בסידני, אוסטרליה. אז נפגשו לראשונה ראסל היצ'קוק וגראהם ראסל, שבהמשך יקימו יחדיו את להקת הפופ המתקתקה ועתירת הלהיטים, אייר סופליי.


מי נולדו ומתו ב-12 במאי בעולם של רוק קלאסי ופופ?



- בשנת 1945 נולד האורגניסט איאן מקלייגן (מלהקות THE FACES ו- SMALL FACES). הוא מת משבץ בדצמבר 2014.


- בשנת 1935 נולד סטיב נייט, האורגניסט של להקת MOUNTAIN. הוא מת בגלל פרקינסון בינואר 2013.


- בשנת 1942 נולד איאן דיורי (זה עם הלהיט HIT ME WITH YOUR RHYTHM STICK). הוא מת במרץ 2000 לאחר שנאבק בסרטן במעי הגס.


ב-12 במאי בשנת 1928 נולד כותב השירים החשוב, ברט בכרך. הוא מת בפברואר 2023.



בכרך, רומנטיקן מושבע שהפך את מוזיקת ה-EASY LISTENING לאמנות, לקח את ההרמוניות של המוזיקה הסימפונית של סוף המאה ה-19 ויצק בהן תזמור פופ מודרני ומבעבע. החיבורים התוססים שלו הפכו ללהיטים רבי מכר.


ברט פרימן בכרך נולד בקנזס סיטי ב-12 במאי 1928. אביו, ברט בכרך, היה בעל טור בעיתון אופנה לגברים, שהעביר את משפחתו לפורסט הילס, קווינס, בשנת 1932. אמו, אירמה (פרימן) בכרך, הייתה זמרת ופסנתרנית חובבת שעודדה אותו ללמוד מוזיקה. הוא למד צ'לו, תופים ופסנתר. בעודו עדיין קטן, הוא התגנב למועדוני הג'אז של מנהטן והתלהב מההרמוניות המודרניות של דיזי גילספי וצ'רלי פארקר, שישפיעו עליו מאוד.


לאחר שסיים את לימודיו בתיכון פורסט הילס, הוא למד מוזיקה במספר בתי ספר, כולל אוניברסיטת מקגיל במונטריאול ובית הספר למוזיקה מאנס בניו יורק. בזמן ששירת בצבא, בתחילת שנות ה-50, הוא ניגן בפסנתר, עבד כמעבד להקת ריקודים ופגש את הזמר ויק דיימון, איתו יצא לסיבוב הופעות מאוחר יותר כמלווה.

הוא הפך למנהלה המוזיקלי של השחקנית והזמרת הגרמנית מרלן דיטריך בשנת 1958 והופיע איתה במשך שנתיים בארצות הברית ובאירופה. אמנים נוספים שהוא ליווה בשנות ה-50 כללו את האחים איימס, פולי ברגן, ג'ורג'יה גיבס, ג'ואל גריי, סטיב לורנס וזמרת לא ידועה בשם פולה סטיוארט, שבשנת 1953 הפכה לאשתו הראשונה. הם התגרשו בשנת 1958.


בכרך שיתף פעולה עם כותבי תמלילים רבים במהלך השנים, ואף כתב כמה מילים לשירים. אבל שותפו העיקרי היה כאמור האל דייויד, המבוגר ממנו בשבע שנים, אותו פגש במשרד של מו"ל מוזיקלי בשנת 1957. הכימיה האמנותית של השניים התגבשה בשנת 1962, החלה בלהיטים שכתבו והפיקו עבור הזמרת הצעירה, דיאן וורוויק.


בכרך פגש את וורוויק בסשן הקלטות עבור להקת הדריפטרס עם שני שירים שכתב למילים של בוב היליארד. כששמע את וורוויק שרה כזמרת רקע, הוא הבין שמצא את הסולנית הנדירה בעלת הכישורים הטכניים לקבל על עצמה לשיר את המנגינות שלו, שנשמעות קלות אך לא פעם ערמומיות במורכבותן.


הסינרגיה האמנותית של בכרך, דייויד ביחד עם וורוויק הגדירה את קולה של כל אישה צעירה, נלהבת, מתפקעת בלהיטות רומנטית ופגיעות. אמריקה מיד התאהבה בהם.


בגלל הברק הגבוה והעמדה הא-פוליטית של השירים שכתב בכרך עם דייויד, בעידן של עימותים ותהפוכות חברתיות, הם נהדפו לתיוג של מוזיקת רקע על ידי מאזינים שהעדיפו את הצד הקשה של הרוק או האינטימיות של ז'אנר הסינגר/סונגרייטר. אבל במבט לאחור, הצמד הזה מדורג במקום גבוה בפנתיאון כתיבת שירי הפופ.

שירים כמו "THE LOOK OF LOVE (הלהיט של דאסטי ספרינגפילד משנת 1967, שהופיע בסרט "קזינו רויאל"), "THIS GUY'S IN LOVE WITH YOU (להיט מס' 1 בשנת 1968 עבור הרב אלפרט), ומובן CLOSE TO YOU בשנת 1970 עבור הקארפנטרס - עוררו עולם יוקרתי של טיסות סילון, קוקטיילים מרהיבים ומכוניות ספורט ונוצצות. בכרך הכיר במיסטיקה זו ובקריצה על עצמו הופיע בסרט "אוסטין פאווארס".


בכרך ודיוויד עבדו בבניין בריל, מרכז הוצאת המוזיקה של מידטאון מנהטן, והשירים המתוחכמים יותר שלהם היו קרובים יותר בסגנון לקול פורטר, עם חיבתו של בכרך, בין השאר, למקצבים ברזילאים. מאז ידע בכרך הצלחות רבות מאד כשהוא נכנס לשנות ה-70 לא רק ככותב שירים, אלא כוכב זוהר בפני עצמו. זה נראה כאילו הוא לא יכול ליפול. אבל זה השתנה במהרה.


בשנת 1973, בכרך ודייויד כתבו את הפרטיטורה לפסקול הסרט LOST HORIZON, שעובד מסרט הפנטזיה של פרנק קאפרה משנת 1937 באותו שם. הסרט היה כישלון קטסטרופלי. זמן קצר לאחר מכן, הטריומווירט של בכרך-דייויד-וורוויק, כבר החל לקרטע והתפצל קשות כשהוא מלווה בתביעות משפטיות.



בהתבוננות על הפיצול שלו עם דיוויד, כתב בכרך בספרו: "הכל היה באשמתי, ואני לא יכול לדמיין כמה שירים נהדרים יכולתי לכתוב עם האל בשנים שהיינו בנפרד".


בכרך סבל מספר שנים קשות, אישית כמקצועית - נישואיו הסתיימו הרבה לפני שהתגרש בשנת 1981 - אבל הוא חווה תחייה מסחרית בשנות השמונים בזכות שיתוף הפעולה שלו עם התמלילנית, קרול באייר סייגר, לה נישא בשנת 1982.


בכרך וסייגר הגיעו לשיא המסחרי שלהם בשנת 1986 עם שני להיטים גדולים. הדואט של פטי לה-בל עם מייקל מקדונלד ON MY OWN וההמנון לגיוס כספים לחקר האיידס, THAT'S WHAT FRIENDS ARE FOR, שהוקלט במקור על ידי רוד סטיוארט לפסקול הסרט NIGHT SHIFT משנת 1982, ושופץ על ידי רביעיית כוכבים (דיון וורוויק, סטיבי וונדר, גלדיס נייט ואלטון ג'ון), זה היה הלהיט הגדול האחרון של בכרך. הוא וסייגר התגרשו בשנת 1991.


רוצים קצת על הביטלס? בבקשה!


ב-12 במאי בשנת 1965 פורסם בעיתון האמריקני KRLA על רגע היסטורי של הביטלס, שנערך באוגוסט של אותה שנה.



ובכן, מדובר במודעה על הופעות הביטלס בהוליווד בול, שיוקלטו ותיעוד מהן ייצא לחנויות תקליטים, בשנת 1977, באלבום THE BEATLES AT THE HOLLYWOOD BOWL.


אז גם אתם רוצים להיות שם? הנה האפשרות להשיג כרטיסים (בדואר בלבד) על ידי מילוי הטופס המצורף פה. זאת עם ההנחיות הברורות הבאות: לא יותר משישה כרטיסים לאדם. כרטיס אחד יעלה שלושה דולר ויש הנחה ככל שמספר הכרטיסים עולה. הכרטיסים יישלחו בדואר ב-15 ביולי. אם לא יישארו כרטיסים לתאריך המבוקש, יישלחו כרטיסים לתאריך הנוסף. אם לא יישארו כרטיסים לשני התאריכים, לאחר תשלום, יוחזר הכסף. יש לשלוח את הבקשה לכרטיסים להוליווד בול.

תתכוננו לצרוח שם היטב.


ב-12 במאי בשנת 1967 ניגן בריאן ג'ונס (מהרולינג סטונס) בקטע של הביטלס, שנקרא YOU KNOW MY NAME (LOOK AT THE NUMBER).



פול מקרטני ציפה מג'ונס שיגיע לאולפן עם גיטרה אך ג'ונס, שהיה בתקופת מעצרים תכופים על עבירות סמים, הגיע עם סקסופון בו לא ידע לנגן היטב. ג'ונס נהג להגיע לסשנים של להקתו עם כל מיני כלים מפתיעים שהוסיפו צבע מוזיקלי מעניין ליצירותיהם. אם זה סיטאר, דולצימר, מלוטרון, חליל ועוד. פול לקח את העניין בהומור והניח לג'ונס לנשוף כרצונו. פול: "הוא הגיע לאולפן ונראה עצבני מאד. הוא ממש רעד והדליק סיגריה בסיגריה".


יום לפני הקלטה זו התייצב ג'ונס בבית משפט. גם חבריו ללהקה, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, עמדו באותם ימים בפני סכנת כליאה בעוון סמים.


רוצים עוד על הביטלס? באתר זה תמצאו הרצאות מוסיקה עליהם כמו גם ספר מיוחד שכתבתי עליהם.


ויכוחים נלהבים על קבצים גנובים



ב-12 במאי בשנת 2000 נערך עימות טלוויזיוני בנוגע להורדות קבצי מוסיקה באתר נאפסטר. המשתתפים בו היו צ'אק די' (מלהקת פאבליק אנמי) ולארס אולריך, המתופף של מטאליקה. אז האם הורדת קבצי MP3 היא כלי לפיראטיות או להחזרת הכוח לאנשים?


לארס קבע: "זה ממש לא קשור לכסף. זה קשור לשליטה ולעתיד... בעיניי, הנושא המרכזי הוא בתפיסה של אנשים בעניין הזכויות שלהם כמשתמשים באינטרנט וכיצד זה קשור לקניין רוחני".


נאפסטר החלה כשירות עצמאי לשיתוף קבצים מאיש לאיש, ועלתה במהירות לשלוט במתחרותיה הודות לממשק ידידותי למשתמש והתמחות בקבצי MP3. מאז הקמתה בשנת 1999, היא שירתה קהילה פעילה שמנתה מיליוני חברים. ההפצה הבלתי מתנצלת של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים ערערה על תפיסות מסורתיות של זכויות יוצרים. לטענתו של אולריך, ממשקים כאלו ימשיכו לערער בצורה אגרסיבית את זכויות היוצרים וההכנסות האינטלקטואליים של לא רק של מוזיקאים אלא גם של יוצרי סרטים, משחקי וידאו ותעשיות אמנויות ובידור אחרות. "חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות כאן זה לגרום לאנשים להבין שמה שהם עושים הוא לא חוקי."


צ'אק די חשב אחרת: "זה כמו שהכוח חוזר לאנשים. כי התעשייה ב-50 עד 60 השנים האחרונות הייתה מונעת על ידי רואי חשבון ועורכי דין וזה לא עסק באמנות. בשנת 1967 צצו שידורי FM ברדיו ואיכות הסאונד הייתה גוזלת מנקודות המכירה של האמנים, וכשנכנסו מקליטי קלטות אמרו אנשים, 'הם הולכים לשדוד ולקחת מהמכירות', וזה הוכיח את עצמו כמנוגד למה שקרה. למען האמת, זה מחזק את הענף".


ב-12 במאי בשנת 1971 יצא אלבום הבכורה של להקת פיוז'ן חדשה ושמה WEATHER REPORT.



בסוף שנות השישים ותחילת השבעים קם זרם חדש, נשכני ובועט ששילב מוטיבים של ג'אז עם ניחוחות של רוק. השילוב בין השניים יצר משהו אחר לגמרי, שנקרא בדרך כלל 'ג'אז-רוק' - או במילה אחת 'פיוז'ן'. ישנם כמה אמנים והרכבים שמהווים יסוד לסגנון זה ואחד מהם נקרא 'תחזית מזג האוויר' (WEATHER REPORT).

קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול, הרגיש כי הוא מוכן לנוע הלאה אחרי תשע שנים בהן ליווה את סקסופוניסט הג'אז קאנונבול אדרלי. בדצמבר 1970 נודע לעולם הרחב שהוא מקים להקה חדשה עם הסקסופוניסט וויין שורטר (שניגן לפני כן בחמישייה הידועה של מיילס דייויס) ועם הבסיסט מירוסלב ויטוס.


בתקופה הזו נחשבו זאווינול ושורטר למובילים בתחום הג'אז. ויטוס, שהיה צעיר מהשניים ביותר מעשר שנים, רק החל את דרכו בעולם הג'אז והספיק להקליט לפני כן תקליט נהדר עם צ'יק קוריאה (שנקרא NOW HE SINGS NOW HE SOBS). ויטוס גם הקליט אלבום סולו משלו בשנת 1969 בשם INFINITE SEARCH. שנה לאחר מכן הוציא תקליט בשם PURPLE, שיצא רק ביפן.


זאווינול ושורטר הספיקו לנגן לפני כן בתקליטים פורצי דרך של מיילס דייויס, שהביאו קהל רב חובב רוק לעולם הג'אז החדש. אלה הם התקליטים IN A SILENT WAY ו- BITCHES BREW. מיילס זרק הצידה את הג'אז הקונבנציונלי והלך לכיוון אחר לגמרי. התקליט BITCHES BREW המם את הקהל הרחב (כולל חובבי מוזיקת הרוק), שקנה אותו כלחמניות טריות.


שורטר וזאווינול הכירו זה את זה עוד בסוף שנות החמישים אך הדיבור על הקמת להקה משותפת צץ לראשונה בשנת 1968. בשנת 1970 שהו זאווינול וויטוס בנפרד בניו יורק, כשהבסיסט התקשר לקלידן והציע לו להקים יחד להקה. זאווינול התקשר לשורטר שהגיב בשמחה.


כך נכנסו השלושה לאולפן הקלטות כדי לבדוק קונספט משותף. יחד עמם היה באולפן המתופף בילי קובהאם. שם, בין ארבעה קירות, הבינו החברים כי בידם קסם מוזיקלי חדשני. קובהאם לא יכל להתחייב להרכב ולכן הוחלף בנגן כלי ההקשה, איירטו מוריירה, שישב מאחורי מערכת התופים והפליא לנגן.


החתימה על חוזה הקלטות מול חברת התקליטים 'קולומביה' לא איחרה להגיע. במרץ 1971 הוקלט תקליט הבכורה.


זאווינול: "לאחר שחתמנו ​​על החוזה עם קולומביה, נסעתי עם משפחתי לאירופה, ב -10 בדצמבר 1970. בילינו בלונדון, אחר כך בווינה ואז בברצלונה. אחרי שחזרנו לניו יורק, הלהקה התאמנה במשך חודש. כל יום חזרנו הביתה מותשים, כל כך הרבה מוזיקה התרחשה. לאחר מכן נכנסה הלהקה לאולפן והקליטה את התקליט בשלושה ימים, במרץ 1971".


כיצד הגיע שם הלהקה? זאווינול סיפר בזמנו: "כשהתחלנו את המגע הראשוני שלנו עם חברת סי.בי.אס הייתה לנו פגישה עם המנהל קלייב דייויס, ששאל - 'איזה שם אפשר לתת לדבר הזה כדי למכור אותו? איפה נמקם אותו בחנות התקליטים? באיזו מחלקה?' אז החלטנו להביא שם שלא תהיה לו שום קטגוריה והוא יוכל להיות בכל מקום שהוא בחנות. בהתחלה חשבנו על השם DAILY NEWS אך זה לא נשמע טוב. לפתע שורטר צץ עם השם הזה וכולנו התלהבנו כי מה שכל האנשים רוצים לשמוע כל יום בחדשות זה את תחזית מזג האוויר. אז כך ישמעו גם אותנו כל יום".


בתקליט עצמו מצוין רק מוריירה כנגן כלי הקשה אך בהקלטות היה נוכח נגן כלי הקשה נוסף, דון אליאס, שהסתכסך עם זאווינול ועזב לפני השלמת התקליט. פרקשניסטית נוספת שניגנה בתקליט ולא ניתן לה קרדיט היא ברברה ברטון.


ברטון הופיעה עם הלהקה בבוסטון, זמן קצר לפני צאת התקליט, אך כשלא יכלה להתחייב לחברות מלאה בסיבוב ההופעות החליט זאווינול בכעס להעיף את הקרדיט שלה מעטיפת התקליט. מי שכן קיבל קרדיט היה מתופף נוסף בשם אלפונס מוזון.



תקליט הבכורה הזה יצר התלהבות אדירה בקרב מבקרי המוזיקה. התוכן שלו היה חדשני ומיוחד. קטע הפתיחה, MILKY WAY, המם אותי באופן אישי בפעם הראשונה שהקשבתי לו. זה היה כשהייתי סטודנט ב'רימון' (אי שם בניינטיז) והמליצו לי להקשיב ללהקה הזו. מכייוון שאני אוהב סדר - הלכתי על התקליט הראשון. ו'שביל החלב' הזה הוא הדבר הראשון ששמעתי. הצלילים שלו היו חדשניים לגמרי עבורי ומוחי נרעש בהתאם.


קטע הפתיחה הזה הוא דואט בין פסנתר לסקסופון באופן לא שיגרתי. זאווינול ושורטר החליטו ליצור פה משהו שצץ מתוך ואקום גדול. זאווינול שמר זמן רב על סודיות בנוגע ליצירת הקטע הזה, עד שניאות לספר (אם כי לא בטוח כי זה הדבר הנכון או שהוא המציא את זה כדי לשמור על עמימות): "ניגנתי בשקט אקורד בפסנתר באופן כזה בו פטישי הפסנתר לא יגעו במיתרים. ואז שורטר נשף לתוך כנף הפסנתר ויצר הד עם המיתרים. ניגנו אקורדים רבים ושונים ואז ערכנו מזה משהו".


מכאן לוקחת אותנו הלהקה למסע של צלילים מיוחדים. זה לא רוק. זה לא ג'אז. זה משהו באמצע. זה חדשני. זה מיוחד. זה פורץ דרך. זה תחזית מזג האוויר.


התקליט זכה בשנת 1971 כ'אלבום השנה' בקרב קוראי עיתון הג'אז המוביל DOWN BEAT. בביקורת שם פורסם: "המוזיקה של להקה זו היא מעבר לקטגוריה. כל מה שאני יכול להוסיף לדברים שנאמרו על ידי הגברים שהכינו אותה הוא שנראה לי שזו מוזיקה שלא דומה לשום דבר אחר ששמעתי. זו מוזיקה מאוד עכשווית אבל גם מאוד חמה, אנושית ויפה מאוד".



בונוס - גם זה יצא בחודש מאי בשנת 1977 (לא ידוע באיזה יום בדיוק): התקליט DECEPTIVE BENDS של להקת 10CC.



זה כבר היה הרכב אחר של הלהקה הידועה; בשלב הזה התפצל הסיפור, אחרי ארבעה תקליטים, לשני פלגים יצירתיים. למרות שמפגשי ההקלטה הראשוניים, לתקליט החמישי ועם ארבעת חברי הלהקה המקוריים החלו באוקטובר 1976, המתיחות ביניהם הסלימה עד שהמתופף קווין גודלי והגיטריסט לול קרים עזבו כדי להמשיך בקריירת הקלטות משלהם כצמד. גודלי וקרים היו גם בעיצומו של חיפוש אחר הזדמנויות עסקיות שנפתחו לאחר שהמציאו את ה-GIZMOTRON, מכשיר מכני קטן שניתן לחבר לגיטרה חשמלית כדי ליצור צלילים מסונטזים. כשהשניים עזבו, הם לקחו איתם את רוב ההומור ואת רוב המוזרות היצירתית הנהדרת. מה שהם השאירו מאחור היה, אם כן, החוש המצוין של גרהאם גולדמן למנגינת פופ וכישרונות העיבוד והנגינה המצוינים של אריק סטיוארט.


גולדמן: "האלבום שגודלי וקרים עשו, מיד עם פרישתם, התברר כאלבום משולש ובו הם ביקשו להציג את המצאתם. היו לנו התחייבויות להקליט ולחזור להופעות, אבל הם היו יותר מעוניינים לעשות את האלבום הזה שלהם, וגם באותו זמן, הם קצת התעייפו ונמאס להם מכל הכתיבה, ההקלטה, החזרות, היציאה לדרכים, ואילו לאריק ולי, זה היה פנטסטי כי אהבנו לעשות את זה".


התקליטון הראשון בא עם להיט נפלא בשם THE THINGS WE DO FOR LOVE. "כשכתבנו את זה, אריק רצה לכתוב משהו על התאבדות", סיפר גולדמן. "אמרתי שאני לא חושב שזה רעיון טוב לכתוב שיר על הנושא הזה. ההרגשה הזו של אריק לא נמשכה זמן רב והוא ראה את האור די מהר". השיר הפך ללהיט וזה נתן לשניים זריקת מרץ אדירה כמו גם נקמה בכתבי המוסיקה שלעגו להם שמעכשיו הם רק 5CC. אחר כך הגיע להיט נוסף מהתקליט - GOOD MORNING JUDGE.


שימו לב, רוב השירים בתקליט הזה נשמעים קליטים ופשוטים בהקשבה ראשונה, אך יש בהם הרבה תחכום שמתגלה מהאזנה להאזנה. כך עושים מוסיקה אינטליגנטית. עדיין, חסר פה הרבה מהשנינות של העבר. זו כנראה נקודת השבירה שבה מעריצים מזדמנים אמורים לעצור ורק מעריצי הארדקור צריכים להמשיך הלאה, באמונה עיוורת.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page