רוק מסביב לשעון - על אירועי רוק קלאסי שקרו ביום אחד - 13 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-13 במאי בשנת 1968 החליט ג'ים מוריסון לעשות צעד דרסטי: להסתפר קצר!

ביום הזה חזרו חברי הדלתות לאולפן ההקלטות SUNSET, שבלוס אנג'לס, כדי להקליט את האלבום השלישי, שייקרא WAITING FOR THE SUN.

מוריסון, שנמאס לו לקרוא בעיתונים על אורך שיערו, החליט להסתפר קצר ויצר סערה תקשורתית אפילו בעניין זה. אבל אל תדאגו - השיער הקצר יהיה ארוך שוב.

"הרוכבים בסערה" - הרצאה מעניינת על להקת הדלתות מרשימת הרצאות מוסיקה שלי.

ב-13 במאי בשנת 1988 מת חצוצרן הג'אז צ'אט בייקר לאחר שנפל מחלון בקומה השנייה במלון באמסטרדם. הנתיחה גילתה הרואין וקוקאין בדמו. בפסיקה נקבע שהמוות בא מתאונה ובייקר הפסיק להעניק צלילי חצוצרה כשהוא בן 58.

בייקר, נגן חצוצרת ג'אז שהיה גם זמר רומנטי מהסוג הלוחש, מת לאחר שנפל מחלון הקומה השנייה במלון באמסטרדם. זה היה קצת לאחר השעה 3:10 לפנות בוקר והוא נמצא מת ברחוב על ידי המשטרה.

הוא היה ידוע בנגינת החצוצרה העדינה והמהורהרת שלו והיה מהדמויות החשובות של ה-COOL JAZZ שבא מהחוף המערבי. חייו היו קשים, עם התמכרות לסמים וכליאה והוא איבד את מרבית שיניו. דבר שהפריע לו מאד כשביקש לנשוף בחצוצרה. הקריירה שלו הייתה לא יציבה, עם סדרה של היעלמויות וקאמבקים. הוא הוזמן להופעות בהולנד, שם מצא את מותו.

''אני לא יודע אם אני חצוצרן ששר או זמר שמנגן בחצוצרה'', אמר פעם למראיין.

בשנת 1955 הוא עשה סיבוב הופעות אירופאי בן שמונה חודשים, הארוך ביותר של מוזיקאי ג'אז אמריקני עד אותו זמן. אך בסוף שנות החמישים החלה התמכרות להרואין לגבות את מחיר הקריירה שלו. הוא נעצר שוב ושוב בסוף שנות החמישים ובמהלך השישים באשמת סמים, בארצות הברית ובאירופה; בראשית שנות השישים הוא נכלא באיטליה למשך 16 חודשים, והוא נחסם על ידי בריטניה, שוויץ וגרמניה. במהלך מרבית שנות השישים הקלטותיו היו מאכזבות, ככל שהתמכרותו נמשכה.

כשהחל להופיע שוב בשנות השבעים, המבקרים שיבחו את הטון המוזיקלי שלו והוא הופיע לרוב. יחד עם אלבומים משלו, הוא גם הקליט את חצוצרתו עבור אלביס קוסטלו. עם השנים התרבו הקמטים על פניו והעמיקו. פניו הנאים הפכו לדוקומנט של סבל וכאב.

את מותו הוא מצא במלון ששכן לא הרחק מאזור ידוע של ספקי סמים. מנהלו חשש שמשהו נורא יקרה, כשבייקר בושש מלהגיע להקלטת תכנית רדיו הולנדית שנקבעה לו, יומיים לפני כן. הוא זה שנאלץ לזהות את הגופה. חקירה ראשונה גילתה שדלת החדר של בייקר הייתה נעולה מבפנים וסמים נמצאו בפנים. עם כל הכאוס הזה, כשמקשיבים לצ'אט בייקר, נדמה כי עולמו תמיד רומנטי ורגוע. היה זה ניגוד מדהים, כמובן, למה שבאמת התחולל בקרבו.

ב-13 במאי בשנת 1980 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו "21 ב-33" (כלומר, זה האלבום ה-21 שלו בגיל 33). זה היה אחרי האלבום VICTIM OF LOVE הבעייתי מאד. אלטון ג'ון פותח עשור חדש - האם הציבור עדיין מעוניין?

ברולינג סטון פרסמו בביקורת לאלבום: "עכשיו אנחנו בשנה החמישית למשבר המוזיקלי של אלטון ג'ון, ולמען האמת חלק מאיתנו כאן מודאגים ממנו. מאז 1975 אלטון נשמע מבולבל, מר ומותש. המאמצים להכניסו מחדש למיינסטרים נכשלו. ולא משנה הנסיון שעשה להגיע לרחבת הדיסקו.

הצד הראשון של האלבום בסדר. השיר "ג'יני הקטנה" הוא בלדה מתוקה, עם הרבה קריצה ל'להתראות דרך הלבנים הצהובות' הישנה. אבל כל העניין מתפרק בצד השני. מי בכלל נתן לאלטון וברני טאופין לשים את השיר הפותח שם, שמדבר על קוקאין? ועוד אחרי זה אנחנו מקבלים את DEAR GOD. זה כבר ממש לא נעים.

שאר התקליט פשוט איטי, משעמם ובוטה. אולי אם נוסיף לאלטון עוד שותף לכתיבת שירים, כמו אותו בחור חדש שעזר ללינדה רונסטאדט, או אולי אם הוא ישים משקפיים מצחיקים וגדולים...".

בעיתון "דיילי ניוז", מקנדה" נכתב אז בביקורת: "לפני שהקשבנו, היינו צריכים הקשר למוצר. מה יכולנו לצפות מאלטון הרקולס ג'ון? האם נהיה מרוצים ממה שציפינו? תגובת הנגד עליו, מאז שיצר להיטים בעברו, נמשכת. התמיכה היחידה שלו מגיעה ממעריצים לשעבר, שהם עכשיו יחסית אדישים. אפילו אם האלבום הזה היה אוסף של להיטים בטוחים, זה לא יספיק כדי לכתוב עליו ביקורת שמחה.

איפשהו בסקירה, אמרתי, צריך להבהיר את הגישה הזו. בדקנו את הרקע שלו: אלטון ג'ון בן 33, ואם סופרים את שני האלבומים הכפולים כשני תקליטים כל אחד, זה ה-21 שלו (ומכאן הכותרת). בתחילת שנות ה-70 הוא והתמלילן, ברני טאופין, היו צמד כותבי השירים המצליחים ביותר מאז לנון ומקרטני. אבל אחרי שהשותפות הושעתה (בסביבות הזמן שבו BLUE MOVES יצא לחנויות בשנת 1976) התגובה הביקורתית והפופולרית לעבודתו של ג'ון צנחה. הוא פרש אז מהופעות, ואז עשה קאמבק והוכיח את הפופולריות המתמשכת שלו בסדרת מופעי סולו שבהן ליווה אותו רק ריי קופר, בכלי הקשה. אלה היו העובדות שסביר להניח שישפיעו על האלבום החדש.

אחרי שהוא נשרף מאלבום הדיסקו הקודם שעשה, נראה כי הגל החדש דווקא יתאים למידותיו. צילום העטיפה נראה תואם את שם התקליט. זה אולי מרמז על התקליט הזה כזוכה במשחק.

מישהו מצא את זה מעניין שהאמן לא צולם בעטיפה והשם היה קטן באופן בלתי רגיל. מישהו אחר הרגיש שזו אולי הצעה למאזין לקבל את אלטון ג'ון, מבלי לנפח את היותו כוכב. דף השירים חשף שג'ון חזר עם טאופין לשלושה שירים, ושיש משתפי פעולה נוספים, בעיקר יוצר הלהיטים הבריטי ומנהיג הלהקה טום רובינסון. ג'ון מנגן בפסנתר בשבע מתוך תשע הרצועות ונעזר במקומות שונים בחברים לשעבר שניגנו איתו ובחברים מלהקות איגלס, הביץ' בויז וטוטו. הרבה שמות של אמני הקלטות יקרים מלוס אנג'לס צצים גם כן. זה נראה חלקלק, החלטנו. זה יכול להיות כיף. ההאזנה עצמה גילתה שבסך הכל המוזיקה הייתה עליזה, רוקדת ונפוחה. היה שיר קאנטרי ושיר גוספל אחד, אבל בעיקר זה היה אלטון ג'ון שעושה דברים פה שעשה בעבר באלבומים שנמכרו במיליונים. כולם במשרד חשו שלא שווה לקנות את האלבום הזה אך הוא ודאי יימכר היטב - אבל מי יקנה אותו? אז יכול להיות שזה יימכר לאנשים שלא קיבלו מספיק מלהיטיו הישנים של אלטון".

במלודי מייקר נכתב בביקורת: "התקליט הזה מלא באנרגיה, רגעי פסנתר עדינים וסגנון הכתיבה המובהק של אלטון. זה אוסף של שירים טובים".

מחפשים הרצאה מעניינת על אלטון ג'ון? גם זה נמצא להזמנה באתר זה.

ב-13 במאי בשנת 1967 יצא תקליטון ללהקת THE GRASS ROOTS (שורשי העשב) ובו שיר שייהפך ללהיט גדול ושמו LET'S LIVE FOR TODAY.

שיר קליט זה עודד את המאזינים לא לחשוב יותר מדי על העתיד ולחיות בשמחה עם מנעמי ההווה. הלהקה ששרה כאן הוקמה במקור כלהקת אולפן בלבד, על ידי מפיקים. אבל בהמשך ראו הם שעדיף להפוך את הפרויקט שלהם ללהקה אמיתית. זאת אחרי הצלחת שירם WHERE WERE YOU WHEN I NEEDED YOU. המפיקים לא היו מרוצים מהנגנים אז הם הביאו במקומם להקה מלוס אנג'לס שקראה לעצמה "הקומה ה-13" (לא להתבלבל עם מעליות הקומה ה-13 של רוקי אריקסון) והדביקו גם לה את המותג THE GRASS ROOTS.

את השיר הזה רקחו המפיקים סטיב בארי ופי.אף סלואן לפי לחן שנכתב במקור עם מילים באיטלקית אך הפך בארץ הפסטות ללהיט כשדווקא הושר באנגלית על ידי להקה ושמה THE ROKES. גרסה זו יצאה גם באנגליה והביאה את צמד המפיקים להקליטו במסגרת שורשי העשב. השיר הפך ללהיט ענק בארה"ב מבלי שהאמריקנים יידעו כי המקור הגיע דווקא מאיטליה.

פזמון השיר, עם שירת ה"שה לה לה לה" שבו, קליט באופן כזה שקשה היה לחשוב כי הוא היה מקורי, ואכן הסתבר כי מוטיב זה הועתק ללא רשות מהלהיט I COUNT THE TEARS של הדריפטרס. מחבר השיר ההוא, דוק פומוס, מאד כעס על זה אך לא תבע. בנו הסביר שנים לאחר מכן שאביו היה מסוג האנשים שאם היית גונב מהם ועדיין יש להם די כדי לפרנס את משפחתם, הם לא ימהרו לתבוע

ב- 13 במאי בשנת 1950 נולד סטיבי וונדר.

"רוצים לדעת כיצד אני מרגיש כלפי מוזיקה? צלילי המוזיקה הם צבעים קטנים חסרי צבע שאיתם אני מצייר את הצבע האהוב עליי".

(סטיבי וונדר לעיתון NME, שנת 1970).

ביום זה, בשנת 1971, הגיע וונדר לגיל 21, ועל פי חוק שוחרר מחוזה ההקלטות שלו עם מוטאון וניתנו לו מיליון דולר מתוך 30 מיליון הדולר שהרוויח בזמן שהותו בחברה. למרות זאת, לאחר השגת שליטה אמנותית מלאה, וונדר חתם מחדש לאותה חברה.

ב-13 במאי בשנת 1985 יצא אלבום חדש ללהקת דייר סטרייטס. שמו הוא BROTHERS IN ARMS. היו שהתלהבו ממנו אז מאד. אחרים יצאו מאוכזבים.

אז קודם כל, נכון - האלבום הזה נמצא שנות אור הרחק מהקונספט המקורי של הלהקה. הצליל המקורי היה של ארבעה בחורים שניגנו את הרוק שלהם עם תבליני בלוז ומינימום אפקטים ושאר סינטיסייזרים. כשהגיעה שנת 1985, יצא אלבום זה (החמישי האולפני של הלהקה), המטיר להיטים רבים ואף היה הראשון בתחום הפופ שבהוצאות פורמט הדיסק הדיגיטלי שבעטיפתו התנוסס בגאווה הכיתוב DDD - כלומר אלבום שנעשה בהקלטה דיגיטלית.

האם זה טוב? יש שיגידו כי זה מושלם וזה האלבום שאיתו כדאי לאודיופילים לבדוק מערכות שמע לפני רכישה.

להקת דייר סטרייטס הפכה לסופר אופנתית וכבר משיר הפתיחה, SO FAR AWAY, נשמע כי היא בטוחה בעצמה. זאת למרות שלאחר מכן ביקר מרק נופפלר בראיון את יצירתו לרעה וטען שאינו מבין את השיר YOUR LATEST TRICK ושהשיר ONE WORLD נוראי. אבל אחרי הכל, זה עניין של טעם.

את שיר הנושא הקודר של התקליט כתב נופפלר על מלחמת פוקלנד שהתחוללה אז בין אנגליה וארגנטינה. בשיר שר נופפלר על חייל שעומד למות בשדה הקרב כשחבריו לצדו. את המילים "אחים לנשק" שמע נופפלר מאביו כשהשניים דיברו על המלחמה. האב תיאר את הבריטים והארגנטינאים כשותפים לאידאולוגיה.

מצד שני יש באלבום את הלהיט הקצבי MONEY FOR NOTHING בו התארח סטינג. ומי שגדל על מוזיקה באייטיז ודאי זוכר את הטירוף שקליפ האנימציה לשיר זה חולל. בשיר זה יצק נופפלר מילים של מוכר בחנות חשמל אותו שמע מתלונן בעודו צופה ב- MTV. סטינג לא רצה קרדיט בכתיבת השיר אך חברת התקליטים בה היה חתום התעקשה אחרת, למען התמלוגים. ואם יש רגע בתוך השיר שאני אישית ממש אוהב, זה מעברי התופים. עבור טרי ויליאמס (לשעבר חבר להקת MAN הפרוגרסיבית) היה זה אמור להיות אלבום האולפן הראשון שלו עם דייר סטרייטס. אבל בעת ההקלטות לא נמצא תיפופו יעיל מדי. למרות שהוא לא פוטר מהלהקה, בסופו של דבר הוא פוטר מהסשנים והוחלף על ידי עומר חכים, אז חבר בלהקת הליווי של סטינג, שכמובן גם הגיע להתארח בהקלטות.

ואם כבר קליפים לשירים, הרי שגם השיר WALK OF LIFE זכה לקליפ משעשע ובו מקבץ נאה של פספוסים בעולם הספורט. כל זה עם צלילי שיר שחיקה להפליא את שירי הרוק'נ'רול הישנים יותר.

צד א' מסתיים עם עוד שיר נפלא, WHY WORRY, שנשמע כשיר ערש. נופפלר שר בו נהדר: "בייבי, בדיוק כשהעולם נראה אכזר וקר / אהבתנו זורחת בצבעי אדום וזהב / וכל השאר לא משנה". פשוט נפלא.

זמן קצר לאחר צאת התקליט הגיעה הלהקה (בסוף אפריל 1985) לשתי הופעות בישראל. הראשונה הייתה בירושלים ולמחרת שתי הופעות בפארק הירקון התל אביבי. היה זה ממש בתחילת סיבוב ההופעות שלה. רבים ציינו מאז כי היה זה מופע הרוק הראשון בארצנו שהסאונד בו היה מושלם. ממש כמו בתקליט. אולי סאונד מושלם מדי? שוב - זה רק עניין של טעם.

באותה שנת 1985 התראיין נופפלר לרולינג סטון ואמר גם את זה:

"קיבלתי התנגדות מעורך עיתון הומוסקסואלים בלונדון - הוא למעשה אמר שהשיר MONEY FOR NOTHING זה 'מכה מתחת לחגורה'. למעשה, אני עדיין מתלבט אם זה רעיון טוב לכתוב שירים שאינם בגוף ראשון, כדי לקבל דמויות אחרות. הזמר בשיר הזה הוא ממש בור, עם מנטליות קשה - מישהו שרואה הכל במונחים פיננסיים. אני מתכוון, לבחור הזה יש כבוד סוער לכוכבי רוק. הוא רואה את זה במונחים של, ובכן, זה לא טוב ובכל זאת הבחור עשיר; זו הונאה טובה. הוא לא מגחך".

על הנהגתו את הלהקה הוא אמר: "זה אחד הדברים שאי אפשר לזכות בהם. אם אתה מנצח, אתה דיקטטור. אם אתה לא, אתה רכרוכי. תשעים וחמישה אחוז מהזמן אני אוהב להיות המנהיג חסר הפחד. אני פשוט חושב שכשאתה כותב שיר ומחבר אותו, אתה רוצה לעשות אותו כמו שצריך, גם אם זה כרוך לפעמים בלגרום לאנשים לעבוד שעות ארוכות בחזרות, זה די הוגן.

לפעמים, אני עושה את הטעות של לעצור ולחכות שמישהו אחר ייתן רעיון, מחכה שמישהו אחר יראה כמה אכפת לו. עשיתי את זה כמה פעמים, ואני לא חושב שזה מביא אותך רחוק".

ברולינג סטון נכתבה אז ביקורת על התקליט החדש: "למעט להיט הבכורה שלה, 'המושלים בסווינג', הלהקה הבריטית הזו מעולם לא הפתיעה כל כך. ואז, מה שתפס אותך לא מוכן היה כמה הזמר נשמע כמו דילן. התקליט החדש, אלבום האולפן הראשון של דייר סטרייטס מאז LOVE OVER GOLD שיצא לפני שלוש שנים, מציע עוד מהלחנים המטלטלים המנצחים שלה. הלהקה מתוגברת על ידי הבסיסט טוני לוין, המתופף עומר חכים, סקציית כלי נשיפה, הכוללת את האחים ברקר, וכשלוש עשרה קלידים שונים המשמשים לחקר טקסטורות תזמורתיות. התקליט מעוצב בקפידה ומופק להפליא, כשעבודת הגיטרה הנהדרת של מרק נופפלר תופסת את הזרקור הטוב ביותר. המילים טובות אבל התרחישים לא מעניינים כמו פעם, בתקליטים כמו MAKING MOVIESs, ועדיין זה האלבום הכי מוצק של הלהקה.

בצד הראשון יש את השירים המניעים יותר: WALK OF LIFE הקופצני, שיר רוק'נ'רול על שירי רוק'נ'רול מגניבים של שנות החמישים הכולל צליל אורגן מגוחך, ו-SO FAR AWAY שהוא כמכתב מעיר רחוקה, עם ליין בס קליט שמרעיש מתחתיו. אחרי הקדמה גרנדיוזית, MONEY FOR NOTHING מראה מה חושב בחור שמזיז מקררים למחייתו על כוכבי הרוק ב-MTV. 'תראה את המתרומם הקטן עם העגיל והאיפור / כן חבר, זה השיער האמיתי שלו / המתרומם הקטן הזה קיבל מטוס סילון משלו / המתרומם הקטן הזה הוא מיליונר'. הבחור ששר ממלמל, בעוד הגיטרה של נופפלר מרחיקה את הרוגז שלו. הגיטרה הופכת עדינה ב- WHY WORRY העדין, שיר רך כמו אנחה.

צד שני, המורכב מארבעה שירים על גברים ומלחמה, שאפתני יותר ופחות מוצלח. נופפלר למעשה לוחש את המילים בשיר הנושא אבל אף פעם לא יוצאות תמונות שמושכות את העין שלך; המוזיקה מקסימה, עם זאת, עם דפוסי חיתוך של גיטרה חשמלית ברקע בגוון רך. אבל לא נמצאות מטאפורות בולטות ברביעיית השירים הזו, והמוזיקה חסרה את הכאב שהפך את הפסקול האחרון שנופפלר עשה בשמו לעוצמתי כל כך".

בעיתון מסנג'ר אנקוויירר, מקנטקי, נכתב אז בביקורת הקצרה (עם מתן שני כוכבים וחצי מתוך חמישה): "הלהקה דבקה באותה תכנית משחק מאז הלהיט הראשון שלה על המושלים בסווינג, וכמו כל האלבומים של דייר סטרייטס, גם זה קל להאזנה אבל לא מעבר לזה. נוסף על כך, כתיבת השירים של מרק נופפלר איבדה הרבה מ