כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-13 במאי (13.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "זה לא שאני לא אוהב דברים רגועים, אבל אני נוטה להימשך לדברים הקיצוניים יותר במוסיקה" (רוברט פריפ, הגיטריסט של קינג קרימזון, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1969)
ב-13 במאי בשנת 1968 החליט ג'ים מוריסון לעשות צעד דרסטי: להסתפר קצר!
ביום הזה חזרו חברי הדלתות לאולפן ההקלטות SUNSET, שבלוס אנג'לס, כדי להקליט את האלבום השלישי, שייקרא WAITING FOR THE SUN. מוריסון, שנמאס לו לקרוא בעיתונים על אורך שיערו, החליט להסתפר קצר ויצר סערה תקשורתית אפילו בעניין זה. אבל אל תדאגו - השיער הקצר יהיה ארוך שוב.
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-561645
ב-13 במאי בשנת 1988 מת חצוצרן הג'אז צ'אט בייקר לאחר שנפל מחלון בקומה השנייה במלון באמסטרדם. הנתיחה גילתה הרואין וקוקאין בדמו. בפסיקה נקבע שהמוות בא מתאונה ובייקר הפסיק להעניק צלילי חצוצרה כשהוא בן 58.
בייקר, חצוצרן ג'אז שהיה גם זמר רומנטי מהסוג העדין, מת לאחר שנפל מחלון הקומה השנייה במלון באמסטרדם. זה היה קצת לאחר השעה 3:10 לפנות בוקר והוא נמצא מת ברחוב על ידי המשטרה.
הוא היה ידוע בנגינת החצוצרה העדינה והמהורהרת שלו והיה מהדמויות החשובות של ה-COOL JAZZ שבא מהחוף המערבי. קולו השביר אך המלטף ונגינת החצוצרה שלו היו תגליות נפלאות בעולם הג'אז של שנות החמישים, אך חייו היו קשים, עם התמכרות לסמים וכליאה ובהמשך איבד את מרבית שיניו. דבר שהפריע לו מאד כשביקש לנשוף בחצוצרה. הקריירה שלו הייתה לא יציבה, עם סדרה של היעלמויות וקאמבקים. בשנת 1988 הוא הוזמן להופעות בהולנד, שם מצא את מותו.
"אני לא יודע אם אני חצוצרן ששר או זמר שמנגן בחצוצרה", אמר פעם למראיין.
בשנת 1955 הוא עשה סיבוב הופעות אירופאי בן שמונה חודשים, הארוך ביותר של מוזיקאי ג'אז אמריקני עד אותו זמן. אך בסוף שנות החמישים החלה התמכרות להרואין לגבות את מחיר הקריירה שלו. הוא נעצר שוב ושוב בסוף שנות החמישים ובמהלך השישים באשמת סמים, בארצות הברית ובאירופה; בראשית שנות השישים הוא נכלא באיטליה למשך 16 חודשים, והוא נחסם על ידי בריטניה, שוויץ וגרמניה. במהלך מרבית שנות השישים הקלטותיו היו מאכזבות, ככל שהתמכרותו נמשכה.
כשהחל להופיע שוב בשנות השבעים, המבקרים שיבחו את הטון המוזיקלי שלו והוא הופיע לרוב. יחד עם אלבומים משלו, הוא גם הקליט את חצוצרתו עבור אלביס קוסטלו. עם השנים התרבו הקמטים על פניו והעמיקו. פניו הנאים הפכו לדוקומנט של סבל וכאב.
את מותו הוא מצא במלון ששכן לא הרחק מאזור ידוע של ספקי סמים. מנהלו חשש שמשהו נורא יקרה, כשבייקר בושש מלהגיע להקלטת תכנית רדיו הולנדית שנקבעה לו, יומיים לפני כן. הוא זה שנאלץ לזהות את הגופה. חקירה ראשונה גילתה שדלת החדר של בייקר הייתה נעולה מבפנים וסמים נמצאו בפנים. עם כל הכאוס הזה, כשמקשיבים לצ'אט בייקר, נדמה כי עולמו תמיד רומנטי ורגוע. היה זה ניגוד מדהים, כמובן, למה שבאמת התחולל בקרבו.
מי יודע למה צ'ט בייקר נפל אל מותו במלון באמסטרדם, בשעה 3 לפנות בוקר? אולי הוא פשוט נמנם ונפל בעודו צופה באורות הלילה של העיר. אולי הוא היה מסטול מדי ומעד? או שאולי זה היה מבחירה. מי שהכיר אותו התקשה עם ההסבר האחרון. במשך 35 שנים של שינוי מוזיקלי, נגינת החצוצרה של צ'ט בייקר שמרה על הברק שלה. לא היו בנגינה שלו קלישאות שנוצרו על ידי הרגל, כאלו שפחות קשורות למוח ולנשמה מאשר לאצבעות. הוא תמיד ביצע את מה שהגיע מראשו ומלבבו.
המוזיקה הייתה הישועה שלו, ובאופן מוזר, וגם הקללה שלו. כל חייו נראו כסגנון התמכרות לסמים שהרס וקצר את חייהם של כל כך הרבה אמני ג'אז. הוא אושפז בגלל מנות יתר, בגלל התמכרות להרואין, בגלל מחטים מלוכלכות ועל כך שהוכה פעם אחת בזמן שקנה סמים ברובע פילמור בסן פרנסיסקו, מה שעלה לו באחד ההפסדים הקשים ביותר שחצוצרן יכול לסבול - השיניים שלו. הוא בהה בקירות של חצי תריסר בתי כלא אירופיים ואמריקאים בגלל סמים.
הרישומים המשטרתיים שלו מנע ממנו לא פעם לעבוד. הוא הזדקן הרבה מעבר ל-58 שנותיו. בריאותו הייתה כל כך גרועה, שרבים תהו איך הוא ממשיך לחיות. מכרים ומעריצים תמיד התקשו ליישב את האמת הנוראה של חייו עם אופיו העדין ויופי המוזיקה שלו.
מעריצים הציבו אותו בראש סקרי הג'אז. "לא באמת הייתי מוכן לכל זה. זה מפעיל עליך לחץ אדיר", הוא אמר באמצע שנות ה-70, כשהיה בעיצומו של קאמבק, בסיוע דיזי גילספי. "אולי לא הרגשתי שאני באמת שייך לשם". הרגלי הסמים שלו הגדילו צעדים במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלו באירופה. הפסנתרן שלו, ריצ'רד טווארד-זיק, מת ממנת יתר במהלך הסיבוב, זה זעזע את בייקר אבל לא עצר אותו. היו עשרות ניסיונות לשבור את הרגל הסמים שלו עם מתדון שנתן לו יציבות מסוימת, כאשר חזר אחרי אובדן שיניו בסוף שנות ה-60.
דייויד פרי הייזלטין, מוזיקאי ג'אז שהעריץ את הנגינה של בייקר, זכר את ההלם מהלילה הראשון שבו ניגנו יחד בשנת 1980 במועדון לילה עמוס במילוואקי. לאחר סולו, בייקר ירד מהבמה ועלה למעלה, בעוד הייזלטין ממשיך לנגן. "הוא אף פעם לא חזר למטה," אמר הייזלטין, שלאחר מכן מצא את בייקר יושב, ראשו על השולחן ממינון כמעט רעיל של סם הרגעה שמישהו אמר לו שזה הרואין. מחט עדיין הייתה תקועה בגב ידו, ליד האזורים שבין פרקי אצבעותיו, אזור מוצא אחרון למכורים עם ורידים גמורים.
ב-13 במאי בשנת 1980 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו "21 ב-33" (כלומר, זה האלבום ה-21 שלו בגיל 33). זה בא אחרי האלבום VICTIM OF LOVE שהיה בעייתי מאד. אלטון ג'ון פותח פה עשור חדש - אבל האם הציבור עדיין מעוניין?
SIDE 1
1. Chasing The Crown
2. Little Jeannie
3. Sartorial Eloquence
4. Two Rooms At The End Of The World
SIDE 2
1. White Lady White Powder
2. Dear God
3. Never Gonna Fall In Love Again
4. Take Me Back
5. Give Me Love
ברולינג סטון פרסמו בביקורת לאלבום: "עכשיו אנחנו בשנה החמישית למשבר המוזיקלי של אלטון ג'ון, ולמען האמת חלק מאיתנו כאן מודאגים ממנו. מאז 1975 אלטון נשמע מבולבל, מר ומותש. המאמצים להכניסו מחדש למיינסטרים נכשלו. ולא משנה הנסיון שעשה להגיע לרחבת הדיסקו.
הצד הראשון של האלבום בסדר. השיר "ג'יני הקטנה" הוא בלדה מתוקה, עם הרבה קריצה ל'להתראות דרך הלבנים הצהובות' הישנה. אבל כל העניין מתפרק בצד השני. מי בכלל נתן לאלטון וברני טאופין לשים את השיר הפותח שם, שמדבר על קוקאין? ועוד אחרי זה אנחנו מקבלים את DEAR GOD. זה כבר ממש לא נעים.
שאר התקליט פשוט איטי, משעמם ובוטה. אולי אם נוסיף לאלטון עוד שותף לכתיבת שירים, כמו אותו בחור חדש שעזר ללינדה רונסטאדט, או אולי אם הוא ישים משקפיים מצחיקים וגדולים...".
בעיתון "דיילי ניוז", מקנדה" נכתב אז בביקורת: "לפני שהקשבנו, היינו צריכים הקשר למוצר. מה יכולנו לצפות מאלטון הרקולס ג'ון? האם נהיה מרוצים ממה שציפינו? תגובת הנגד עליו, מאז שיצר להיטים בעברו, נמשכת. התמיכה היחידה שלו מגיעה ממעריצים לשעבר, שהם עכשיו יחסית אדישים. אפילו אם האלבום הזה היה אוסף של להיטים בטוחים, זה לא יספיק כדי לכתוב עליו ביקורת שמחה.
איפשהו בסקירה, אמרתי, צריך להבהיר את הגישה הזו. בדקנו את הרקע שלו: אלטון ג'ון בן 33, ואם סופרים את שני האלבומים הכפולים כשני תקליטים כל אחד, זה ה-21 שלו (ומכאן הכותרת). בתחילת שנות ה-70 הוא והתמלילן, ברני טאופין, היו צמד כותבי השירים המצליחים ביותר מאז לנון ומקרטני. אבל אחרי שהשותפות הושעתה (בסביבות הזמן שבו BLUE MOVES יצא לחנויות בשנת 1976) התגובה הביקורתית והפופולרית לעבודתו של ג'ון צנחה. הוא פרש אז מהופעות, ואז עשה קאמבק והוכיח את הפופולריות המתמשכת שלו בסדרת מופעי סולו שבהן ליווה אותו רק ריי קופר, בכלי הקשה. אלה היו העובדות שסביר להניח שישפיעו על האלבום החדש.
אחרי שהוא נשרף מאלבום הדיסקו הקודם שעשה, נראה כי הגל החדש דווקא יתאים למידותיו. צילום העטיפה נראה תואם את שם התקליט. זה אולי מרמז על התקליט הזה כזוכה במשחק.
מישהו מצא את זה מעניין שהאמן לא צולם בעטיפה והשם היה קטן באופן בלתי רגיל. מישהו אחר הרגיש שזו אולי הצעה למאזין לקבל את אלטון ג'ון, מבלי לנפח את היותו כוכב. דף השירים חשף שג'ון חזר עם טאופין לשלושה שירים, ושיש משתפי פעולה נוספים, בעיקר יוצר הלהיטים הבריטי ומנהיג הלהקה טום רובינסון. ג'ון מנגן בפסנתר בשבע מתוך תשע הרצועות ונעזר במקומות שונים בחברים לשעבר שניגנו איתו ובחברים מלהקות איגלס, הביץ' בויז וטוטו. הרבה שמות של אמני הקלטות יקרים מלוס אנג'לס צצים גם כן. זה נראה חלקלק, החלטנו. זה יכול להיות כיף. ההאזנה עצמה גילתה שבסך הכל המוזיקה הייתה עליזה, רוקדת ונפוחה. היה שיר קאנטרי ושיר גוספל אחד, אבל בעיקר זה היה אלטון ג'ון שעושה דברים פה שעשה בעבר באלבומים שנמכרו במיליונים. כולם במשרד חשו שלא שווה לקנות את האלבום הזה אך הוא ודאי יימכר היטב - אבל מי יקנה אותו? אז יכול להיות שזה יימכר לאנשים שלא קיבלו מספיק מלהיטיו הישנים של אלטון".
במלודי מייקר נכתב בביקורת: "התקליט הזה מלא באנרגיה, רגעי פסנתר עדינים וסגנון הכתיבה המובהק של אלטון. זה אוסף של שירים טובים".
מחפשים הרצאה מעניינת על אלטון ג'ון? גם זה נמצא להזמנה פה: 050-5616459
ב-13 במאי בשנת 1967 יצא תקליטון ללהקת THE GRASS ROOTS (שורשי העשב) ובו שיר שייהפך ללהיט גדול ושמו LET'S LIVE FOR TODAY.
שיר קליט זה עודד את המאזינים לא לחשוב יותר מדי על העתיד ולחיות בשמחה עם מנעמי ההווה. הלהקה ששרה כאן הוקמה במקור כלהקת אולפן בלבד, על ידי מפיקים. אבל בהמשך ראו הם שעדיף להפוך את הפרויקט שלהם ללהקה אמיתית. זאת אחרי הצלחת שירם WHERE WERE YOU WHEN I NEEDED YOU. המפיקים לא היו מרוצים מהנגנים אז הם הביאו במקומם להקה מלוס אנג'לס שקראה לעצמה "הקומה ה-13" (לא להתבלבל עם מעליות הקומה ה-13 של רוקי אריקסון) והדביקו גם לה את המותג THE GRASS ROOTS.
את השיר הזה רקחו המפיקים סטיב בארי ופי.אף סלואן לפי לחן שנכתב במקור עם מילים באיטלקית אך הפך בארץ הפסטות ללהיט כשדווקא הושר באנגלית על ידי להקה ושמה THE ROKES. גרסה זו יצאה גם באנגליה והביאה את צמד המפיקים להקליטו במסגרת שורשי העשב. השיר הפך ללהיט ענק בארה"ב מבלי שהאמריקנים יידעו כי המקור הגיע דווקא מאיטליה.
פזמון השיר, עם שירת ה"שה לה לה לה" שבו, קליט באופן כזה שקשה היה לחשוב כי הוא היה מקורי, ואכן הסתבר כי מוטיב זה הועתק ללא רשות מהלהיט I COUNT THE TEARS של הדריפטרס. מחבר השיר ההוא, דוק פומוס, מאד כעס על זה אך לא תבע. בנו הסביר שנים לאחר מכן שאביו היה מסוג האנשים שאם היית גונב מהם ועדיין יש להם די כדי לפרנס את משפחתם, הם לא ימהרו לתבוע
ב- 13 במאי בשנת 1950 נולד סטיבי וונדר.
"רוצים לדעת כיצד אני מרגיש כלפי מוזיקה? צלילי המוזיקה הם צבעים קטנים חסרי צבע שאיתם אני מצייר את הצבע האהוב עליי". (סטיבי וונדר לעיתון NME, שנת 1970).
ביום זה, בשנת 1971, הגיע וונדר לגיל 21, ועל פי חוק הוא שוחרר מחוזה ההקלטות שלו עם חברת התקליטים מוטאון. בן לילה הוא הפך להיות מכמעט נשלט לחלוטין על ידי מוטאון לאדם עם החלטה מלאה על גורלו. באותו היום של פקיעת החוזה הגיע לכיסו חלק מהכסף שהוחזק בנאמנות. וונדר תכנן בקפידה רבה את הרגע הזה. היה ברור שהוא לא היה מרוצה מהאופן בו טיפלו בו. הוא חיכה בשקיקה לגיל 21 - הרגע בו יישב לדיון חדש במשא ומתן. במוטאון חששו ביותר שאחד האמנים החשובים מאד שלהם הולך להתעופף מהכלוב שלהם. הוא דרש ממוטאון לשלם לו את הכסף שהרוויח במהלך החוזה שחתם עליו כשהיה ילד והיה שלהם עד עכשיו. הם שילמו לו מיליון דולר, כשברור שהגיע לו יותר מזה. הוא לקח את הכסף וטס מדטרויט לניו יורק, שם שכר חדר בהווארד ג'ונסון מוטור אין, בצד המערבי של מנהטן והזמין זמן הקלטות באולפני אלקטריק ליידי כדי להקליט את התקליט הבא שלו. בזמנו היה זה חלל האולפן המבוקש ביותר בניו יורק. הטכנולוגיה החדישה והאופנתית שלו, עם האווירה שהשאיר אחריו ג'ימי הנדריקס המנוח (שהיה מהשותפים העסקיים שם) התחברו לסצנת המוזיקה שהוא כל כך אהב. הנדריקס הזרים כמות עצומה מהרווחים שלו לבניית הסטודיו במהלך חייו ובילה שם כל רגע פנוי שהיה לו בעבודה על רעיונות לשירים, שחלקם יצאו באלבומים שלו לאחר מותו.
סטיבי וונדר, שהיה ידוע כמו הנדריקס מי שאוהב לשהות זמן רב באולפן, נמשך לכך באופן טבעי. "החוזה שלי עם מוטאון הסתיים ב-13 במאי, של 1971 והחלטתי פשוט לא לחתום עם מישהו לזמן מה ופשוט לקרר את זה. חשבתי להסתכל על חברות אחרות. דיברתי כמעט עם כל חברת תקליטים שהייתה. הלכתי הכי רחוק שיכולתי ללכת. החלטתי ללכת על משהו אחר מלבד נוסחה מנצחת. רציתי לראות מה יקרה אם אשנה דברים".
לפני שסיים להקליט את השירים שיופיעו בתקליט MUSIC OF MY MIND, הוא כבר הוציא רבע מיליון דולר על זמן אולפן בלבד. בסופו של דבר, וונדר חתם על חוזה חדש מול מוטאון. "החלטתי שאני רוצה להישאר חלק
ממה שכבר הייתי מעורב בו. זה יכול היה להיות בגלל שהייתי נאמן לחלק מהאנשים שם, אבל לגבי 'משפחת מוטאון' - קשה מאוד לשמור על מערכת יחסים כזו כשהדברים זזים ואנשים חיים בכל החלקים השונים של
העולם". ההערה על חלקים שונים בעולם מתייחסת למעבר הארגוני של מוטאון ללוס אנג'לס, שנכנסה לתוקף בערך באותו זמן בו וונדר עבר לניו יורק. הוא הרגיש שמוטאון הייתה הבית שלו במובן מסוים, אבל באותו אופן
כשהבין שהחברה משתנה, ואם השינויים יועילו לו, הוא יצטרך לכופף את היד של מוטאון: "בעצם, רציתי להישאר עם מוטאון. אני איתם מההתחלה, והרגשתי שאני רוצה להיות אחד מהחלוצים לראות את זה משתנה, נכנסים לכיוון חדש. הכרתי את החברה, והכרתי את האנשים, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה איכשהו
לשכנע את הנשיא ברי גורדי, וחלק מהשכנוע שלי נעשה כאשר עזבתי אותם לזמן קצר. הם עוד ראו בי את סטיבי וונדר, הילד הקטן עם המפוחית. הם הסתכלו על העבר ולא על מי שאני עכשיו. אז היה להם סוג אחר של
התקשרות, וזה היה סוג של עלבון או פגיעה בהם כאשר עזבתי".
אז המשא ומתן לחידוש החוזה נתן לוונדר חופש יצירתי חסר תקדים בחברה כמו שמירה על השליטה בפרסום שלו ולקבל אחוז נוח מאוד של כספים ממכירת תקליטיו.
ב-13 במאי בשנת 1985 יצא תקליט חדש ללהקת דייר סטרייטס. שמו הוא BROTHERS IN ARMS. היו שהתלהבו ממנו אז מאד. אחרים יצאו מאוכזבים.
SIDE 1
1. So Far Away
2. Money For Nothing
3. Walk of Life
4. Your Latest Trick
5. Why Worry
SIDE 2
1. Ride Across the River
2. The Man's Too Strong
3. One World
4. Brothers In Arms
אז קודם כל, נכון - האלבום הזה נמצא שנות אור הרחק מהקונספט המקורי של הלהקה. הצליל המקורי היה של ארבעה בחורים שניגנו את הרוק שלהם עם תבליני בלוז ומינימום אפקטים ושאר סינטיסייזרים. כשהגיעה שנת 1985, יצא אלבום זה (החמישי האולפני של הלהקה), המטיר להיטים רבים ואף היה הראשון בתחום הפופ שבהוצאות פורמט הדיסק הדיגיטלי שבעטיפתו התנוסס בגאווה הכיתוב DDD - כלומר אלבום שנעשה בהקלטה דיגיטלית.
האם זה טוב? יש שיגידו כי זה מושלם וזה האלבום שאיתו כדאי לאודיופילים לבדוק מערכות שמע לפני רכישה.
להקת דייר סטרייטס הפכה לסופר אופנתית וכבר משיר הפתיחה, SO FAR AWAY, נשמע כי היא בטוחה בעצמה. זאת למרות שלאחר מכן ביקר מרק נופפלר בראיון את יצירתו לרעה וטען שאינו מבין את השיר YOUR LATEST TRICK ושהשיר ONE WORLD נוראי. אבל אחרי הכל, זה עניין של טעם.
את שיר הנושא הקודר של התקליט כתב נופפלר על מלחמת פוקלנד שהתחוללה אז בין אנגליה וארגנטינה. בשיר שר נופפלר על חייל שעומד למות בשדה הקרב כשחבריו לצדו. את המילים "אחים לנשק" שמע נופפלר מאביו כשהשניים דיברו על המלחמה. האב תיאר את הבריטים והארגנטינאים כשותפים לאידאולוגיה.
מצד שני יש באלבום את הלהיט הקצבי MONEY FOR NOTHING בו התארח סטינג. ומי שגדל על מוזיקה באייטיז ודאי זוכר את הטירוף שקליפ האנימציה לשיר זה חולל. בשיר זה יצק נופפלר מילים של מוכר בחנות חשמל אותו שמע מתלונן בעודו צופה ב- MTV. סטינג לא רצה קרדיט בכתיבת השיר אך חברת התקליטים בה היה חתום התעקשה אחרת, למען התמלוגים. ואם יש רגע בתוך השיר שאני אישית ממש אוהב, זה מעברי התופים. עבור טרי ויליאמס (לשעבר חבר להקת MAN הפרוגרסיבית) היה זה אמור להיות אלבום האולפן הראשון שלו עם דייר סטרייטס. אבל בעת ההקלטות לא נמצא תיפופו יעיל מדי. למרות שהוא לא פוטר מהלהקה, בסופו של דבר הוא פוטר מהסשנים והוחלף על ידי עומר חכים, אז חבר בלהקת הליווי של סטינג, שכמובן גם הגיע להתארח בהקלטות.
ואם כבר קליפים לשירים, הרי שגם השיר WALK OF LIFE זכה לקליפ משעשע ובו מקבץ נאה של פספוסים בעולם הספורט. כל זה עם צלילי שיר שחיקה להפליא את שירי הרוק'נ'רול הישנים יותר.
צד א' מסתיים עם עוד שיר נפלא, WHY WORRY, שנשמע כשיר ערש. נופפלר שר בו נהדר: "בייבי, בדיוק כשהעולם נראה אכזר וקר / אהבתנו זורחת בצבעי אדום וזהב / וכל השאר לא משנה". פשוט נפלא.
זמן קצר לאחר צאת התקליט הגיעה הלהקה (בסוף אפריל 1985) לשתי הופעות בישראל. הראשונה הייתה בירושלים ולמחרת שתי הופעות בפארק הירקון התל אביבי. היה זה ממש בתחילת סיבוב ההופעות שלה. רבים ציינו מאז כי היה זה מופע הרוק הראשון בארצנו שהסאונד בו היה מושלם. ממש כמו בתקליט. אולי סאונד מושלם מדי? שוב - זה רק עניין של טעם.
באותה שנת 1985 התראיין נופפלר לרולינג סטון ואמר גם את זה:
"קיבלתי התנגדות מעורך עיתון הומוסקסואלים בלונדון - הוא למעשה אמר שהשיר MONEY FOR NOTHING זה 'מכה מתחת לחגורה'. למעשה, אני עדיין מתלבט אם זה רעיון טוב לכתוב שירים שאינם בגוף ראשון, כדי לקבל דמויות אחרות. הזמר בשיר הזה הוא ממש בור, עם מנטליות קשה - מישהו שרואה הכל במונחים פיננסיים. אני מתכוון, לבחור הזה יש כבוד סוער לכוכבי רוק. הוא רואה את זה במונחים של, ובכן, זה לא טוב ובכל זאת הבחור עשיר; זו הונאה טובה. הוא לא מגחך".
על הנהגתו את הלהקה הוא אמר: "זה אחד הדברים שאי אפשר לזכות בהם. אם אתה מנצח, אתה דיקטטור. אם אתה לא, אתה רכרוכי. תשעים וחמישה אחוז מהזמן אני אוהב להיות המנהיג חסר הפחד. אני פשוט חושב שכשאתה כותב שיר ומחבר אותו, אתה רוצה לעשות אותו כמו שצריך, גם אם זה כרוך לפעמים בלגרום לאנשים לעבוד שעות ארוכות בחזרות, זה די הוגן.
לפעמים, אני עושה את הטעות של לעצור ולחכות שמישהו אחר ייתן רעיון, מחכה שמישהו אחר יראה כמה אכפת לו. עשיתי את זה כמה פעמים, ואני לא חושב שזה מביא אותך רחוק".
ברולינג סטון נכתבה אז ביקורת על התקליט החדש: "למעט להיט הבכורה שלה, 'המושלים בסווינג', הלהקה הבריטית הזו מעולם לא הפתיעה כל כך. ואז, מה שתפס אותך לא מוכן היה כמה הזמר נשמע כמו דילן. התקליט החדש, אלבום האולפן הראשון של דייר סטרייטס מאז LOVE OVER GOLD שיצא לפני שלוש שנים, מציע עוד מהלחנים המטלטלים המנצחים שלה. הלהקה מתוגברת על ידי הבסיסט טוני לוין, המתופף עומר חכים, סקציית כלי נשיפה, הכוללת את האחים ברקר, וכשלוש עשרה קלידים שונים המשמשים לחקר טקסטורות תזמורתיות. התקליט מעוצב בקפידה ומופק להפליא, כשעבודת הגיטרה הנהדרת של מרק נופפלר תופסת את הזרקור הטוב ביותר. המילים טובות אבל התרחישים לא מעניינים כמו פעם, בתקליטים כמו MAKING MOVIESs, ועדיין זה האלבום הכי מוצק של הלהקה.
בצד הראשון יש את השירים המניעים יותר: WALK OF LIFE הקופצני, שיר רוק'נ'רול על שירי רוק'נ'רול מגניבים של שנות החמישים הכולל צליל אורגן מגוחך, ו-SO FAR AWAY שהוא כמכתב מעיר רחוקה, עם ליין בס קליט שמרעיש מתחתיו. אחרי הקדמה גרנדיוזית, MONEY FOR NOTHING מראה מה חושב בחור שמזיז מקררים למחייתו על כוכבי הרוק ב-MTV. 'תראה את המתרומם הקטן עם העגיל והאיפור / כן חבר, זה השיער האמיתי שלו / המתרומם הקטן הזה קיבל מטוס סילון משלו / המתרומם הקטן הזה הוא מיליונר'. הבחור ששר ממלמל, בעוד הגיטרה של נופפלר מרחיקה את הרוגז שלו. הגיטרה הופכת עדינה ב- WHY WORRY העדין, שיר רך כמו אנחה.
צד שני, המורכב מארבעה שירים על גברים ומלחמה, שאפתני יותר ופחות מוצלח. נופפלר למעשה לוחש את המילים בשיר הנושא אבל אף פעם לא יוצאות תמונות שמושכות את העין שלך; המוזיקה מקסימה, עם זאת, עם דפוסי חיתוך של גיטרה חשמלית ברקע בגוון רך. אבל לא נמצאות מטאפורות בולטות ברביעיית השירים הזו, והמוזיקה חסרה את הכאב שהפך את הפסקול האחרון שנופפלר עשה בשמו לעוצמתי כל כך".
בעיתון מסנג'ר אנקוויירר, מקנטקי, נכתב אז בביקורת הקצרה (עם מתן שני כוכבים וחצי מתוך חמישה): "הלהקה דבקה באותה תכנית משחק מאז הלהיט הראשון שלה על המושלים בסווינג, וכמו כל האלבומים של דייר סטרייטס, גם זה קל להאזנה אבל לא מעבר לזה. נוסף על כך, כתיבת השירים של מרק נופפלר איבדה הרבה מהחדות שלה".
בעיתון פורט לודרדייל, מפלורידה, העניקו שלושה כוכבים: "הצד הראשון של התקליט הזה הוא דיר סטרייטס מהמעלה הראשונה. למרבה הצער, הדברים מסתבכים בצד השני, המורכב מארבעה שירים לכאורה על זוועות המלחמה".
ב-13 במאי בשנת 1966 היה לילה ששינה את חייו של הגיטריסט, אריק קלפטון.
היה זה המתופף האדמוני, ג'ינג'ר בייקר, שהיה פנוי, באותו ערב, מהופעות עם הלהקה בה ניגן אז, גרהאם בונד אורגניזיישן. בייקר ביקש לדעת היכן מופיעה להקת הבלוזברייקרז, בהנהגת הקלידן-זמר, ג'ון מאייאל. הוא מצא שהלהקה, עם הגיטריסט אריק קלפטון בשורותיה, מופיעה באוקספורד. אז הוא נסע לשם ובראשו הרעיון להציע לקלפטון להקים יחדיו להקה. במהלך ההופעה של הבלוזברייקרז עלה בייקר לבמה וניגן עמה קצת. קליק מיידי נוצר בינו לבין קלפטון. בסיום הערב הצטרף קלפטון לנסיעה עם בייקר בחזרה ללונדון. שם, בביתו של המתופף, קיבל קלפטון את ההצעה להקים להקה ומיד הניח על השולחן את הצעתו לבסיסט עבור הלהקה - ג'ק ברוס. הוא לא ידע אז שברוס, שגם ניגן אז עם גרהאם בונד, היה אויבו המר של המתופף שמולו. בייקר חרק שיניים והבטיח לקלפטון שידבר עם ברוס בעניין.
זמן קצר לאחר שהוקמה להקת CREAM, הודה קלפטון לעיתון המוזיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל: "חשבתי כבר מזמן על חיבור עם ג'ק וג'ינג'ר, אבל חשבתי שזה לא יקרה. חשבתי שג'ינג'ר מתופף טוב מדי עבורי. אבל להפתעתי, הוא פנה אליי!"
ודרך אגב, בדיוק שנה לאחר מכן הייתה עסוקה להקה זו בהקלטת תקליטה השני, באולפני אטלנטיק בניו יורק.
הנה מודעה להופעה של דייויד בואי ביום זה בשנת 1972. את המודעה עיצב בוב לואיס, סטודנט בקולג' ההוא שהמליץ להזמין לשם את בואי וחבורתו. מחיר כניסה עמד על 60 פני.
ב-13 במאי בשנת 1967 יצא תקליטון חדש לזמר סקוט מקנזי, עם השיר "סאן פרנסיסקו". ההמנון הזה, שהמליץ לאנשים להגיע לשם עם פרחים בשיער, נכתב על ידי מנהיג להקת THE MAMAS AND THE PAPAS, ג'ון פיליפס.
ג'ון פיליפס, מלהקת "האמהות והאבות", כתב זאת כהמנון הלא רשמי לפסטיבל הפופ של מונטריי, שנערך בסמוך לסן פרנסיסקו. פיליפס, שלפני כן היה עם מקנזי בלהקה ושמה "אנשי המסע", סייע אז בארגון הפסטיבל. הוא ניגן בגיטרה בהקלטת השיר הזה והפיק אותו עם המפיק הנודע, לו אדלר (שהפיק גם את האימהות והאבות). נגני האולפן שניגנו בו היו מהשורה הראשונה: ג'ו אוסבורן בבס, האל בליין בתופים ולארי נטקל בקלידים. הם גם ניגנו בהפקות רבות של פיל ספקטור.
סקוט מקנזי אכן שם פרחים בשערו באולפן, כששר למיקרופון את השיר. מקנזי: "כשהקלטתי את השיר הזה, חלק מחבריי שהיו בעניין המהארישי ומדיטציות, יצאו מהאולפן וקטפו לי פרחים שנשזרו כזר אותו שמתי על ראשי. הקלטת כלי הנגינה נעשתה באולפני WESTERN ואת השירה שלי הוספתי לזה באולפן אחר". ג'ון פיליפס: "אני חושב שהאולפן האחר נקרא SOUND FACTORY".
ג'ון פיליפס סיפר בספרו, PAPA JOHN: "חשבתי שאנחנו צריכים איכשהו להעביר לצעירים את המסר שאם
הם יסעו לסן פרנסיסקו, עליהם לבוא בשלום ולהישאר מגניבים במהלך פסטיבל מונטריי שהייתי מהאחראים לו. לא רצינו מהומות ואלימות וטירוף על הידיים שלנו שם. באותו זמן, לו אדלר המפיק ביקש ממני לכתוב שיר עם פוטנציאל ללהיט לאמן שיהיה בחברת התקליטים החדשה שהוא הקים, ODE RECORDS. הוא מכר את חלקו בחברת התקליטים DUNHILL לבובי רוברטס וג'יי לסקר והיה צריך להופיע לראשונה במצעדים עם מגע הזהב הרגיל שלו. אז סקוט היה האמן הראשון שחתם בחברה של לו והסתובב אותי בכל מקום שהלכתי אליו. ההנחיה הייתה שאכתוב את הלהיט הראשון של חברת ODE עבור סקוט, ולא עבור האימהות והאבות. לו לא רצה שמאמה קאס ודני דוהרטי (הזמר והזמרת באימהות והאבות) ינסו לעמוד בדרכו. אז ידענו שאנחנו צריכים לעבוד מהר ובשקט. ידענו שלהיט גדול יטלטל לא רק את רוברטס ואת לסקר אלא גם את קאס ודני. סקוט הגה רעיון מבריק לנושא לירי: 'למה לא תכתוב שיר על כל הילדים שהגיעו מערבה למונטריי, למה שהם יכולים לצפות וכיצד עליהם להתמודד עם כל העניין?' וזה הפך למין קידום מכירות מושלם שימשוך מיידית תשומת לב עולמית, לעזור לעשות שלום עם האנשים הטובים במונטריי.
אז ישבנו עם גיטרות לילה אחד ומיד צץ המשפט, 'אם אתה נוסע לסן פרנסיסקו, הקפד לשים כמה פרחים
בשיער שלך'. ואז זה היה 'אתה הולך לפגוש כמה אנשים עדינים שם'. זו הייתה התמונה הדומיננטית של דור ה-FLOWER POWER. השיר התגבש תוך כחצי שעה. לא רצינו להיות כל כך שקופים ולתת בשיר את שם הפסטיבל. אבל הבהרנו את הנקודה: 'בכל רחבי המדינה יש רטט מוזר / יש דור שלם עם הסבר חדש. / למי
שהולך לסן פרנסיסקו, הקיץ יהיה שם אהבה'. הקלטנו את השיר בלילה באולפן בלוס אנג'לס, ניגנתי גיטרה והייתי שותף בהפקה. עד עלות השחר הושלם השיר. קולו של סקוט - עשיר וחלק, מעולם לא הגיע עם יותר שכנוע ועוצמה. שדרני רדיו השתוללו על השיר. לפתע סקוט מקנזי הפך מזמר אנונימי למי ששר את המנון השלום ודור האהבה. לו אדלר התרגש. לסקר ורוברטס היו עצבניים. סקוט היה המום".
סקוט מקנזי זכה ללהיט מינורי נוסף לאחר שיר זה, בשם LIKE AN OLD TIME MOVIE. לאחר מכן בחר לעבור ולהתגורר במדבר.
"סאן פרנסיסקו" היה אחד הלהיטים הגדולים של ההיפים במהלך "קיץ האהבה" של שנת 1967. פעילי שלום רבים שמו פרחים בשערם, בהשפעת השיר. סקוט מקנזי מת באוגוסט 2012 אבל קולו ממשיך להיות מושמע לרוב, עם שיר זה, בתחנות רדיו ברחבי העולם.
גם זה קרה ב- 13 במאי:
- בשנת 1970 נערכה בארה"ב פרמיירה לסרט LET IT BE של הביטלס.
- בשנת 1955 הודיע אלביס פרסלי במיקרופון, בעת הופעה בג'קסונביל, שישמח לראות את הקהל גם מאחורי הקלעים. אלפים מהקהל לקחו את הצעתו ברצינות וכאוס נרשם שם.
- בשנת 1966 יצא באנגליה לחנויות תקליטים תקליטון חדש לרולינג סטונס. עם השיר PAINT IT, BLACK ובו גם צלילי הסיטאר של בריאן ג'ונס.
- בשנת 1967 הופיע ג'ימי הנדריקס באולם ההופעות באימפריאל קולג' בלונדון. חיממה אותו שם להקת 1984 כשבשורותיה הגיטריסט והמעריץ, בריאן מאי - בהמשך חבר להקת קווין.
- בשנת 1969 הפכה לד זפלין ללהקה הראשונה שהופיעה בהוואי. בשדה התעופה נראו חברי הלהקה כשהם מחזיקים בידיהם גם סלילי הקלטה כבדים של שירי תקליטם השני, אותו הקליטו במהלך סיבוב הופעות אז. האולם לא היה מלא בהופעה של זפלין וגם הייתה תקלה טכנית עם התאורה. גם החום המהביל באולם לא הקל על העניינים.
- בשנת 1985 התחתן ברוס ספרינגסטין עם אשתו הראשונה, ג'וליאן פיליפס. הנישואים נמשכו ארבע שנים.
- בשנת 2016 הופיעה להקת הפ'אנק, TOWER OF POWER, עם סולנה הראשון, ריק סטיבנס בבית כלא בקליפורניה. סטיבנס נעצר בשנת 1976 כשהרג אנשים בעסקת סמים וריצה שלושים שנים בכלא.
- בשנת 1971 התנגשה גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, עם אוטו המרצדס שלה בקיר לבנים. הלהקה נאלצה לדחות הקלטות כדי לאפשר לה להתאושש מהפציעה.
- בשנת 1968 יצא אלבום לפרנק זאפה ושמו LUMPY GRAVY (רוטב עם גושים). זו ההוצאה הרשמית לאחר שהמהדורה הראשונה נפסלה. עוד על תקליט זה תמצאו במאמר שלי על פרנק זאפה בבלוג מוסיקה זה.
- בשנת 2003 תבע מייקל ג'קסון את חברת מוטאון בגין אי תשלום לכאורה של תמלוגים שהוא טען שמגיעים לו מימיו עם הג'קסונים, כמו גם שימוש ללא אישור במוזיקה של הלהקה בפרסומות בטלוויזיה.
- בשנת 2002 נעצרה הזמרת דיון וורוויק באשמת אחזקת מריחואנה. זה קרה בשדה תעופה במיאמי כשאנשי צוות בדיקה מקומיים מצאו 11 ג'וינטים בתיקה. האישום נגדה בוטל רק אחרי שצילמה סרטון נגד סמים ותרמה כסף לארגון תמיכה בילדים שנולדו עם איידס.
- בשנת 2004 התראיין ג'ין סימונס, מלהקת קיס, לרדיו באוסטרליה, וציין על האסלאם: "זו תרבות נבזית, ואם אתם חושבים לשנייה שהיא מוכנה לחיות רק בחולות בית השחי של אלוהים, יש עוד משהו שיגיע אליכם... הם רוצים לבוא ולגור בדיוק איפה שאתם גרים והם חושבים שאתם הרשעים". לאחר מבול של שיחות זועמות ממוסלמים, סימונס טען שהוא דיבר רק על קיצוניים.
מי נולדו ומתו ב-13 במאי בעולם של רוק קלאסי ופופ?
- בשנת 1941: נולד הזמר ריצ'י ואלנס, שנהרג בתאונת המטוס עם באדי הולי, בתחילת פברואר 1959. הוא היה אז בן 17.
- בשנת 1912: נולד מתזמר הג'אז הידוע והמהפכני, גיל אוונס. עולם הג'אז לא שוכח את עבודות התזמור המופלאות שלו בתקליטים של מיילס דייויס. הוא מת במרץ 1988.
- בשנת 1951: נולד המתופף המקורי של להקת רוקסי מיוזיק, פול ת'ומפסון.
- בשנת 1947: נולד בסיסט להקת MOTT THE HOOPLE, פיט אוברנד ווטס. הוא מת בינואר 2017.
- בשנת 1950: נולד דני קירוואן, שהיה בסוף שנות השישים עד תחילת השבעים הגיטריסט בלהקת פליטווד מק. הוא מת ביוני 2018.
- בשנת 2022 מת, בגיל 73, הגיטריסט הבריטי, ריקי גארדינר. בתחילת הסבנטיז הוא היה חבר בלהקת רוק מתקדם בשם BEGGARS OPERA ובהמשך עבד עם דייויד בואי ואיגי פופ.
- בשנת 2012 מת אחד הבסיסטים החשובים יותר בעולם המוזיקה. זה הוא דונלד 'דאק' דאן, מלהקת בוקר טי והאם ג'יז. מי שחקר את סיפור המוזיקה בחברות תקליטים של מוזיקה שחורה כ-STAX, יודע היטב את חשיבותו של דאן. הוא מת בשנתו בעת ששהה בהופעות ביפן. בן שבעים במותו.
ב-13 במאי בשנת 1966 יצא תקליטון חדש לרולינג סטונס באנגליה, עם השיר PAINT IT, BLACK.
זה התחיל בתור שיר פופ רגיל עם סולם מינורי. מנהל הלהקה והמפיק שלה, אנדרו לוג אולדהאם, הרגיש שסשן ההקלטה לא מתקדם. עוד עשר דקות והשיר היה כבר נזרק לפח בתור 'שיר לא טוב'. לפתע מישהו באולפן החליט לנסות את השיר בתור בדיחה כגירסה צוענית. אותו מישהו היה ביל ווימן, בסיסט הלהקה, שרכן על ריצפת האולפן מתחת לאורגן ההאמונד כדי לנגן תפקיד בס עם הפדלים שבו. לפתע ניגן ווימן עם הפדלים גירסה מהירה של השיר האחרון שהלהקה עבדה עליו. הנגינה הקומית שלו עוררה את רצון שאר החברים לנגן את השיר. כך, מבדיחה פשוטה, נוצרה אחת הקלאסיקות הגדולות יותר של מוזיקת רוק. קית' ריצ'רדס, גיטריסט הלהקה, סיפר מאוחר יותר שבשיר הזה הוא ניגן כמו שלא ניגן קודם בחייו. הוא ציין שה'יהדות' שבו לפתע קפצה החוצה.
בריאן ג'ונס, חבר הלהקה שאהב להתנסות אז בכלים זרים עד מוזרים, החליט שהוא רוצה הפעם לנסות לנגן בסיטאר. אז כיצד הגיע בריאן ג'ונס לנגן סיטאר בשיר הזה? את התשובה האמיתית והמפתיעה תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"
הידעתם ש:
חברי הרולינג סטונס, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, נתנו בשנת 1966 אישור ליצרנית הבירה STEINLAGER BEER להשתמש בשיר PAINT IT, BLACK בתמורה לתגמול הולם. בחברה כבר התכוננו לשלם סכום כסף נאה כשלהפתעתה ביקשו השניים לקבל אספקה לא מוגבלת של בירה לזמן רב.
ב-13 במאי בשנת 1994 יצא סינגל חדש ללהקת סאונדגארדן עם השיר BLACK HOLE SUN. שיר זה יביא לפריצה משמעותית בקריירה של להקת גראנג' מופלאה זו.
השיר יצא על גבי תקליטון (ויניל ודיגיטלי) וגם באלבומה המצליח של הלהקה, SUPERUNKNOWN. הקליפ שהופק לו נטחן ללא הרף ברשת MTV ודומותיה ולא היה חובב מוזיקה אחד שנחשף לזה ולא פיזם לעצמו את הפזמון.
מנהיג להקת רוק זו מסיאטל, כריס קורנל, סיפר כי הרעיון לשם השיר הגיע כששמע את המילים BLACK HOLE SUN בדיווח חדשות. זאת למרות שהשדרן ודאי אמר משהו דומה אך לא זה, לפי טענתו של הזמר. המילים באו קודם ועליהן הולבשה המנגינה.
בשלב מסוים שלח קורנל למפיק של האלבום הבא של סאונדגארדן קלטת מלאה באחד עשר שירים חדשים, אף אחד מהם לא הגיע בסוף לאלבום SUPERUNKNOWN. "זה כל כך מצחיק, אבל הייתה נקודה שבה בעצם התחלתי לחשוש לקבל ממנו קלטות בדואר", אמר מייקל מביינהורן המפיק. לאחר מכן השניים שני ניהלו שיחה בה קורנל הסביר שהוא חש לחץ לכתוב שירים שמושכים את מעריצי סאונדגרדן, רעיון שהמפיק הרגיש שהוא לא מועיל. וביקש להחזיר את קורנל למסלול, ביינהורן התחיל לדבר על השורשים המוזיקליים של קורנל והטעם הכללי שלו. "שאלתי אותו, 'למה אתה מקשיב? מה מעורר השראה אצלך'?' והוא אמר, 'הביטלס ולהקת קרים'. ואני אמרתי, 'אז תכתוב שיר כמו הביטלס וקרים'. זה בעצם מה שהביא את הקלטת הבאה ממנו שהייתה משהו אחר לגמרי.
הקלטת החדשה באה עם שיר שהגיע לקורנל מאוחר בלילה בזמן נסיעה הביתה. כשהקווים על הכביש המהיר חלפו על פניו ומנגינה ארעית צצה בראשו. זה היה מרתק. הוא דהר אל מכשיר הרשמקול ושרק את החלק שבראשו לתוך המכונה הקטנטנה כדי שהוא לא ישכח אותה.
קורנל: "מה שמדהים אותי הוא הקומבינציה של שמש וחור שחור. הרי חור שחור גדול פי ביליון פעמים מהשמש. זה מעגל ענקי של כלום. ויש את השמש שהיא זו שמעניקה את החיים. זו הקומבינציה של האור והחשיכה. התקווה ולצידה הדברים הקודרים. אני אוהב את המילים שבשיר הזה. הן מזכירות לי את אופן הכתיבה של סיד בארט בתקופתו בפינק פלויד, כשכתב דברים שמחים שתחתם שכנה האפילה. אני לא מצליח לכתוב כך בכוונה. זה פשוט יוצא לי כך".
השיר היה גילוי עוצר נשימה עבור ביינהורן. "השמעתי את זה חמש עשרה פעמים ברציפות ואחר כך התקשרתי אליו והדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'אתה פאקינג גאון!'" כריס הופתע. "הוא היה כמו, 'אה, אהבת את זה?' אמרתי, 'האם אני אוהב את זה? זה אחד השירים הטובים ביותר ששמעתי!'..."
גם חבריו ללהקה ידעו שהשיר הזה היא חיה אחרת. הבסיסט בן שפארד השווה את זה לסטיבי וונדר. הירו יאמאמוטו, הבסיסט הקודם של הלהקה, שמע גרסה מוקדמת תוך כדי ביקור להגיד שלום לחבריו, ומיד הכריז על השיר כלהיט - וכמה שהוא צדק.
לסאונדגארדן יצאו תקליטונים לפני כן אך השיר הזה הפך את לוח המשחק. חברי הלהקה קטפו את פרס הגראמי בקטגוריית ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר לאותה שנה. ובהזדמנות זאת אציין את שאר חברי הלהקה המופלאים שפעלו אז באופן מענג עד מפיל לסתות. הגיטריסט המוביל היה קים ת'אייאל, המתופף מאט קמרון והבסיסט בן שפארד. רביעייה שידעה לתת את הרוק הנכון בתקופה ההיא של שנות התשעים. הגראנג' שלט אז בזירת הרוק וסאונדגארדן הייתה מההצלחות הגדולות שלו, מבלי שתשתעבד למסחריות יתר.
ב-13 במאי בשנת 1991 יצא תקליטון חדש ללהקת קווין, עם השיר HEADLONG.
השיר הזה, של להקת קווין, נכתב על ידי הגיטריסט, בריאן מאי, ומדגיש את אהבתו את הרוק הכבד - סגנון שמתאים כל כך ללהקה. מאי הסביר: "השיר הגיע ממני, באולפן שלנו במונטרו, שזה אולפן הקלטות ביתי מתקדם ומקסים ליצירה. הרעיונות הגיעו תוך כמה ימים. בהתחלה חשבתי על זה בתור שיר לאלבום הסולו שלי אבל, כמו תמיד, הלהקה היא המקום הטוב ביותר. כששמעתי את פרדי שר את זה, אמרתי, 'זהו זה!' לפעמים זה כואב לתת את התינוק שלך, אבל מה שאתה מרוויח הוא הרבה יותר. זה הפך לשיר של להקת קווין".
הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות להזמנה פה: 050-5616459
רוצים קצת על הביטלס ביום זה? בבקשה...
ב-13 במאי בשנת 1968 פורסם טורו הקבוע של עוזר הביטלס, ניל אספינל, במגזין הבידור FABULOUS. הנה מה שהיה לו הפעם לספר, על היום בשנת 1966 בו צילמו הביטלס קליפים בצבע לשירים PAPERBACK WRITER ו- RAIN.
"מיקום הצילום נקבע למתחם הגנים של CHISWICK HOUSE ההיסטורי. במרחק נסיעה קצרה מלונדון ולא הרחק מסטודיו הצילום 'טוויקנהאם'. הפסקת הצהריים הגיעה מאוחר יחסית ביום צילום זה. כי רצינו לנצל את אור השמש לצילומים ולא לבזבז אותה ברביצה ואכילה. ההפסקה הגיעה בשלוש בצהריים ובשלב הזה כבר הגיעה קבוצת תלמידים כדי לצפות בביטלס בפעולה. למען האמת, הקבוצה הזו זכתה לקבל השמעת בכורה עם השירים החדשים שטרם יצאו להשמעות ברדיו. התקליטון גם לא יצא אז עדיין לאור. הביטלס נכנסו למכונית ההסעות וסעדו שם את ארוחתם בפרטיות. בפרטיות? כן, כי חלונות המכונית היו כהים".
ב-13 במאי בשנת 1969 נאספו חברי הביטלס להצטלם בבניין האולפן של EMI. הם רצו לשחזר את עטיפת תקליטם הראשון ולהשתמש בשחזור כעטיפה של אלבומם המיועד, GET BACK.
בונוס: החודש, מאי בשנת 1968 (לא ידוע התאריך המדויק), יצא התקליט הרביעי של להקת האימהות והאבות, ששמו THE PAPAS AND THE MAMAS. זה בא גם עם הלהיט של מאמה קאס, DREAM A LITTLE DREAM OF ME, אך החלום הכללי כבר התאייד.
הזמרת מישל פיליפס בספרה: "אני בקושי זוכרת משהו בקשר להקלטות של זה, חוץ מזה שזה לא היה טוב במיוחד. טום ווילקס, שניהל את פסטיבל הפופ של מונטריי, עיצב עטיפת אלבום משובחת אבל זה לא היה רב מכר גדול כי לא היה לנו את החומר או האנרגיה לכתוב או הכוח לשיר אותו היטב. איזה בזבוז. אני לא זוכרת תאריך או יום שבו ידענו שזהו זה. אבל זה נגמר, בדיוק כפי שהתחיל, באופן אורגני, בהדרגה, עם הבנה והקלה הדדית".
ג'ון פיליפס בספרו: "נותרו רק נורות בודדות שהאירו בשנדליר הגדול. האווירה של התקליט הזה הייתה קודרת".
בונוס 2: במאי 1976 פורסמה ביקורת על הופעה של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND בעיתון SOUNDS:
"בפעם האחרונה שראיתי את מנפרד מאן זה היה במועדון מארקי בלונדון. זה היה עוד בשנת 1965 והיה להם זמר חתיך בשם פול ג'ונס שחברה שלי חשבה שהוא מדהים, במיוחד כשהוא שר שירים כמו PRETTY FLAMINGO. הם גם עשו כמה שירים של נביא צעיר של אותה תקופה, בוב דילן...
אז מה שונה אחרי אחת עשרה שנים. ובכן, הלהקה לא כל כך יפה כמו פעם אבל המוזיקה פשוט המשיכה לגדול והיא קלאסית עכשיו כמו שהייתה לפני אחת עשרה שנים. והם עדיין עושים כמה שירים של נביא רוק צעיר; הפעם קוראים לו ברוס ספרינגסטין... שני המספרים שלו היו SPIRITS IN THE NIGHT ו-BLINDED BY THE LIGHT. הראשון שבהם הצית גם את הלהקה וגם את הקהל. מעל קו קצב עוצמתי ושירה בולטת, הגיטרה של דייב פלט התנופפה בטון שהיה בדקה אחת משגע ובשנייה נושך. עבור השאר הייתה זו עבודת המקלדת של מנפרד מאן שמשכה את תשומת הלב. אין ספק שיש לו מידה טובה של גאדג'טים בפיקודו, אבל סוד המשחק שלו הוא השליטה שלו בכל זה. לעתים רחוקות הוא צריך להשתמש בכל הכוח בבת אחת; הוא משיג את מה שהוא רוצה עם הרבה מקום פנוי. להדרן, הלהקה חזרה לגיבור הקודם שלה, דילן, עם גרסה של MIGHTY QUINN שגרמה לכולם לצעוק את הפזמון כמו קהל במגרש כדורגל".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
Comments