רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 במאי (13.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה לא שאני לא אוהב דברים רגועים, אבל אני נוטה להימשך לדברים הקיצוניים יותר במוסיקה" (רוברט פריפ, הגיטריסט של קינג קרימזון, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1969)

ב-13 במאי 1988, עולם הג'אז הוכה הלם עם מותו הטרגי של חצוצרן הג'אז האגדי צ'אט בייקר. גופתו נמצאה לאחר שנפל מחלון בקומה השנייה במלון באמסטרדם. הנתיחה שלאחר המוות חשפה נוכחות של הרואין וקוקאין בדמו. על פי הפסיקה הרשמית, המוות נגרם מתאונה, ובייקר, בגיל 58, השתיק את צלילי חצוצרתו הנוגים לעד.

בייקר, לא רק חצוצרן ג'אז מחונן אלא גם זמר רומנטי בעל קול עדין וייחודי, מצא את מותו בשעת לילה מאוחרת, קצת לאחר 3:10 לפנות בוקר, כאשר גופתו התגלתה ברחוב על ידי כוחות המשטרה.

הוא היה ידוע בנגינת החצוצרה המהורהרת והעדינה שלו, דמות מפתח בזרם ה-COOL JAZZ שפרץ מהחוף המערבי של ארצות הברית. קולו השברירי אך המלטף וצלילי החצוצרה הייחודיים שלו היו תגליות מרעישות בעולם הג'אז של שנות החמישים. אולם, מאחורי המוזיקה הקסומה הסתתרו חיים קשים, רצופי התמכרות לסמים, מאסרים, ובשלב מאוחר יותר, אובדן מרבית שיניו – מכה קשה עבור כל נשפן. הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות, סדרה של היעלמויות וחזרות מפתיעות לבמה. בשנת 1988, הוא הוזמן לסדרת הופעות בהולנד, שם, באופן טראגי, מצא את מותו.

"אני לא יודע אם אני חצוצרן ששר או זמר שמנגן בחצוצרה," אמר פעם בראיון, משפט המעיד על הכישרון הכפול שאפיין אותו.

בשנת 1955, יצא בייקר לסיבוב הופעות אירופאי שנמשך שמונה חודשים, הארוך ביותר למוזיקאי ג'אז אמריקני עד אז. אך כבר בסוף שנות החמישים, התמכרותו הקשה להרואין החלה לגבות מחיר כבד מהקריירה המפוארת שלו. הוא נעצר שוב ושוב בסוף שנות החמישים ובמהלך שנות השישים באשמת עבירות סמים, הן בארצות הברית והן באירופה. בראשית שנות השישים, הוא אף נכלא באיטליה למשך 16 חודשים, וכניסתו נאסרה לבריטניה, שוויץ וגרמניה. במהלך רוב שנות השישים, תקליטיו היו מאכזבים, ככל שהתמכרותו העמיקה את אחיזתה בו.

כאשר החל להופיע מחדש בשנות השבעים, המבקרים הרעיפו שבחים על הטון המוזיקלי הייחודי שלו והוא זכה להופיע בתדירות גבוהה. לצד תקליטים משלו, הוא גם תרם את נגינת החצוצרה שלו לתקליטים של אלביס קוסטלו. עם השנים, הקמטים על פניו התרבו והעמיקו, והפכו את פניו הנאים בעבר לתיעוד מצמרר של סבל וכאב.

מותו הטראגי אירע במלון הממוקם לא הרחק מאזור הידוע כמקום מפגש של סוחרי סמים. מנהלו האישי חשש שמשהו נורא עלול לקרות, לאחר שבייקר לא הופיע להקלטת תכנית רדיו הולנדית שנקבעה לו, יומיים לפני כן. היה זה המנהל שנאלץ לבצע את המשימה הקשה של זיהוי הגופה. חקירה ראשונית העלתה כי דלת חדרו של בייקר במלון הייתה נעולה מבפנים, ובחדר נמצאו סמים. למרות כל הכאוס והסבל בחייו, כאשר מאזינים למוזיקה של צ'אט בייקר, נדמה כי עולמו תמיד רומנטי ורגוע. היה זה ניגוד מדהים, כמובן, למציאות הסוערת שהתחוללה בנפשו.

השאלה מדוע צ'ט בייקר נפל אל מותו מהמלון באמסטרדם, בשעה 3 לפנות בוקר, נותרה פתוחה. האם פשוט נמנם ונפל בעודו משקיף על אורות העיר הלילית? האם היה מסומם מדי ומעד אל מותו? או שאולי הייתה זו בחירה מודעת? מי שהכיר אותו מקרוב התקשה לקבל את ההסבר האחרון. במשך 35 שנים של שינויים מוזיקליים ותהפוכות אישיות, נגינת החצוצרה של צ'ט בייקר שמרה על הברק והייחוד שלה. בנגינתו לא היו קלישאות שנוצרו מתוך הרגל, כאלו שקשורות יותר לאצבעות מאשר למוח ולנשמה. הוא תמיד ביצע את מה שנבע ישירות מראשו ומלבבו.

המוזיקה הייתה בעבורו גם ישועה וגם, באופן טראגי, קללה. חייו התנהלו במסלול הרסני של התמכרות לסמים, תופעה שקיצרה את חייהם של אמני ג'אז רבים כל כך. הוא אושפז פעמים רבות בשל מנות יתר, התמכרות להרואין, זיהומים ממחטים מזוהמות, ואף הוכה קשות פעם אחת בעת שניסה לרכוש סמים ברובע פילמור בסן פרנסיסקו – תקרית שעלתה לו באחד הנכסים היקרים ביותר לחצוצרן: שיניו. הוא הכיר את קירותיהם של תריסר בתי כלא אירופיים ואמריקאים, כולם בשל עבירות סמים.

הרישומים המשטרתיים שלו מנעו ממנו לעבוד פעמים רבות. הוא נראה מבוגר בהרבה מגילו, 58. מצבו הבריאותי היה כה רעוע, שרבים תהו כיצד הוא מצליח להמשיך ולחיות. מכריו ומעריציו התקשו תמיד ליישב את האמת הקשה של חייו עם אופיו העדין ויופייה הנשגב של המוזיקה שלו.

מעריצים הציבו אותו בראש מצעדי הג'אז וסקרי המאזינים. "לא באמת הייתי מוכן לכל זה. זה מפעיל עליך לחץ אדיר," אמר באמצע שנות השבעים, כאשר היה בעיצומו של קאמבק מרשים, בסיועו של החצוצרן דיזי גילספי. "אולי לא הרגשתי שאני באמת שייך לשם." הרגלי הסמים שלו החריפו במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלו באירופה. הפסנתרן שלו, ריצ'רד טווארד-זיק, מת ממנת יתר במהלך אותו סיבוב הופעות. האירוע זעזע את בייקר עמוקות, אך לא עצר את התדרדרותו. היו עשרות ניסיונות לגמול אותו מהסם באמצעות מתדון, טיפול שהעניק לו יציבות מסוימת כאשר חזר להופיע לאחר אובדן שיניו בסוף שנות השישים.

דייויד פרי הייזלטין, מוזיקאי ג'אז שהעריץ את נגינתו של בייקר, זכר את ההלם שחווה בלילה הראשון בו ניגנו יחד, בשנת 1980, במועדון לילה עמוס במילוואקי. לאחר שביצע קטע סולו, ירד בייקר מהבמה ועלה לקומה העליונה, בעוד הייזלטין ולהקתו ממשיכים לנגן. "הוא אף פעם לא חזר למטה," סיפר הייזלטין, שמצא מאוחר יותר את בייקר יושב, ראשו מונח על השולחן, כתוצאה ממינון כמעט רעיל של סם הרגעה שמישהו אמר לו בטעות שהוא הרואין. מחט עדיין הייתה תקועה בגב ידו, ליד האזורים שבין פרקי אצבעותיו – אזור שנחשב למפלט אחרון עבור מכורים עם ורידים הרוסים.

ב-13 במאי 1980 יצא תקליטו ה-21 של אלטון ג'ון, בדיוק כשהוא בן 33. זה מגיע אחרי הכישלון הצורב של VICTIM OF LOVE, מיזם הדיסקו הבעייתי שלו משנת 1979. עכשיו, כשעשור חדש מפציע, השאלה הגדולה מרחפת באוויר: האם הקהל עדיין צמא לאלטון ג'ון בעידן המוזיקלי המשתנה?

אלטון ג'ון, המתאושש מהצל הקשה שהטיל VICTIM OF LOVE – כישלון מסחרי וביקורתי כאחד – ניצב כעת איתן מול שנות השמונים המאיימות והמבטיחות. עשור זה סימן שינוי דרמטי במגמות המוזיקליות.

הנוף המוזיקלי סביב השתנה ללא הרף! הדיסקו, שהטביע את חותמו הבעייתי על תקליטו הקודם של ג'ון, גווע במהירות מסחררת ופינה את הבמה לקולות חדשים ומרתקים: גל חדש, סינת'-פופ, רוק רך ו-AOR – רוק המכוון למבוגרים. עבור ענקי מוזיקה מבוססים משנות השבעים כמו אלטון ג'ון, האיש ששרף את המצעדים עם שבעה תקליטים רצופים בפסגת המצעד האמריקאי, היכולת להסתגל לאקלים המוזיקלי החדש אינה פחות מגורלית להמשך קיומו האמנותי! כן, עד כדי כך!

חייו האישיים והמקצועיים של ג'ון עמדו אף הם בצומת דרכים מסעיר. תקופת השליטה המוחלטת שלו במצעדים, חסרת תקדים בהיקפה, החלה להתקרר לאחר אמצע שנות השבעים הסוערות. בעקבות התקליט הכפול והשאפתני BLUE MOVES משנת 1976, שיתוף הפעולה הפורה עם הפזמונאי ברני טאופין נכנס להקפאה עמוקה. אלטון לא שקט על שמריו והחל לחקור אפיקים יצירתיים חדשים עם כותבים אחרים, כפי שבא לידי ביטוי בתקליט A SINGLE MAN משנת 1978 עם גארי אוסבורן. אולם, תקליט הדיסקו שהגיע בעקבותיו היווה נקודת שפל מסחרית וביקורתית כאחד. לפיכך, התקליט "21 ב-33" אינו רק תקליט חדש נוסף בדיסקוגרפיה – זהו ניסיון נועז לתקן את המסלול ולהוכיח לכל העולם שהקסם האלטוני עדיין כאן, ובגדול! וכן... שוב עם ברני טאופין.

במגזין רולינג סטון לא הסתירו את דאגתם הכנה מהכיוון אליו צועד הכוכב: "אנחנו כבר בשנה החמישית למשבר המוזיקלי המתמשך של אלטון ג'ון", קבעה הביקורת החדה, "וחלקנו כאן במערכת מודאגים ממנו מאוד. מאז 1975, אלטון נשמע מבולבל, ממורמר ותשוש לחלוטין. כל המאמצים להשיבו אל לב המיינסטרים עלו בתוהו, וגם הגיחה החפוזה לרחבת הדיסקו לא הניבה פירות". המבקר מצא נקודת אור בצד הראשון של התקליט, ובמיוחד בשיר LITTLE JEANNIE, שתואר כבלדה מתוקה וענוגה עם קריצה נוסטלגית לימי הזוהר של GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. אולם, הוא המשיך וקבע נחרצות, "כל המבנה קורס לחלוטין בצד השני. מי לעזאזל אישר לאלטון ולברני טאופין לפתוח צד בתקליט עם שיר שעוסק בקוקאין (WHITE LADY WHITE POWDER)? ומיד אחריו מגיע DEAR GOD. זה כבר הופך לממש לא נעים להאזנה". שאר חלקי התקליט ספגו ביקורת נוקבת ותוארו כ"איטיים, משמימים ובוטים בצורה מקוממת". המגזין אף הרחיק לכת והציע פתרונות יצירתיים, אם כי היתוליים, כמו צירוף שותף כתיבה נוסף או חזרה מפתיעה למשקפיים הענקיים והמשעשעים שאפיינו אותו בעבר.

בעיתון הקנדי DAILY NEWS, לעומת זאת, אימצו גישה שקולה ומעמיקה יותר: "טרם ההאזנה, חשנו צורך עז בהקשר ברור. למה באמת אפשר לצפות מאלטון הרקולס ג'ון בנקודת הזמן הזו? האם נצא מרוצים מהתוצאה?", תהתה הביקורת. היא הצביעה על תגובת הנגד המתמשכת כלפי האמן מאז ימי תהילתו הגדולים, ועל העובדה המצערת שתומכיו הנאמנים ביותר הם בעיקר מעריצי עבר, שכיום מגלים אדישות יחסית. "גם אם התקליט הזה היה מתגלה כאוסף ודאי של להיטים בטוחים", נכתב בפיכחון, "זה עדיין לא היה מספיק כדי להצדיק כתיבת ביקורת נלהבת". המבקר לא התעצל וערך בדיקת רקע מקיפה: ג'ון, כזכור, בן 33, וזהו תקליטו ה-21 במספר (בספירה הלוקחת בחשבון תקליטים כפולים כשתי יחידות נפרדות). הוא הזכיר את ההצלחה המסחררת והבלתי נתפסת של הצמד ג'ון-טאופין בראשית שנות השבעים, צמד שנחשב בזמנו למכונת הלהיטים הגדולה ביותר מאז לנון ומקרטני. כמו כן, צוינה הדעיכה הניכרת בתגובות הקהל והביקורת לאחר פירוק השותפות האגדית סביב 1976 והוצאת התקליט BLUE MOVES. לא נשכחה גם פרישתו הזמנית מהופעות חיות וחזרתו המדוברת לבמות עם מופעי סולו אינטימיים, לצד אמן כלי ההקשה ריי קופר.

המבקר הקנדי המשיך והרהר האם סגנון הגל החדש המתפתח יוכל להתאים לאלטון ג'ון, במיוחד לאחר הכוויה הצורבת שספג מתקליט הדיסקו הכושל. הוא הפנה את תשומת ליבו לניתוח העטיפה – ששמה, התואם לשם התקליט, אולי רומז על ניצחון מתוקשר. העובדה המפתיעה שהאמן עצמו כלל אינו מופיע על העטיפה, ושמו מודפס באותיות קטנות יחסית, עוררה סקרנות רבה: האם זוהי הצהרה אמנותית, הצעה למאזין לקבל את אלטון ג'ון נטו, ללא "ניפוח" מלאכותי של מעמדו ככוכב-על? עיון בדף הקרדיטים הפנימי גילה חזרה חלקית ומשמחת של טאופין (שלושה שירים תחת ידו) לצד שיתופי פעולה מסקרנים נוספים, ביניהם עם יוצר הלהיטים הבריטי המוכשר טום רובינסון. אלטון ג'ון עצמו מנגן בפסנתר ברוב הרצועות ונעזר בנבחרת מרשימה של מוזיקאים מוכרים, הכוללת חברים מלהקות אגדיות כמו האיגלס, הביץ' בויז וטוטו, וכן נגני אולפן מהשורה הראשונה של לוס אנג'לס, הידועים בתעריפיהם הגבוהים. "זה נראה חלקלק ומבטיח", סיכמו בעיתון, "זה בהחלט יכול להיות כיף גדול". ההאזנה עצמה חשפה מוזיקה "עליזה, קצבית וסוחפת", עם נגיעות קלות של קאנטרי וגוספל, אך בבסיסה – אלטון ג'ון המוכר והאהוב, בסגנון המלוטש שהביא לו מכירות של מיליוני עותקים בעבר. מסקנתו הסופית של העיתון הייתה שהתקליט כנראה אינו מהווה רכישת חובה, אך הוא צפוי להימכר בכמויות נאות, ככל הנראה לאותם אנשים ש"פשוט לא קיבלו מספיק מלהיטיו הקלאסיים של אלטון".

בניגוד גמור לדעה זו, במגזין המוזיקה הבריטי מלודי מייקר הביעו התלהבות רבה: "התקליט הזה פשוט מתפוצץ מאנרגיה, גדוש ברגעי פסנתר ענוגים וקסומים, וספוג בסגנון הכתיבה הייחודי והמזוהה כל כך עם אלטון. זהו ללא ספק אוסף של שירים מצוינים!"

ב- 13 במאי בשנת 1967 פרץ לאוויר העולם תקליטון של להקת THE GRASS ROOTS, תקליטון שעתיד היה להטביע חותם נצחי עם השיר האגדי LET'S LIVE FOR TODAY. המסר היה חד וברור, והוא הידהד באוזני דור שלם: השיר הקליט והסוחף הזה המריץ את המאזינים לזנוח את הדאגות אודות העתיד, ולאמץ בשמחה ובזרועות פתוחות את כל מנעמי ההווה.

אך מאחורי הקלעים של הלהקה שביצעה את הלהיט האלמותי הזה, THE GRASS ROOTS, מסתתר סיפור מרתק לא פחות, מלא תהפוכות והפתעות. תאמינו או לא, הלהקה הזו, שכבשה לבבות רבים, החלה את דרכה בכלל כפרויקט אולפן בלבד, פרי יוזמתם ומחשבתם של מפיקים בעלי חזון עסקי ממולח. רק לאחר ההצלחה המטאורית והבלתי צפויה של שירם הקודם, WHERE WERE YOU WHEN I NEEDED YOU, הבינו המפיקים את גודל הפוטנציאל הטמון בפרויקט והחליטו שהגיע הזמן להפוך אותו ללהקה אמיתית, בועטת ונושמת. אולם, גם כאן הדרך להצלחה לא הייתה סוגה בשושנים: המפיקים, שלא היו שבעי רצון מהרכב הנגנים המקורי, החליטו על מהלך דרמטי ונועז. הם גייסו לשורותיהם להקה שלמה, טרייה ורעבה מלוס אנג'לס, שקראה לעצמה הקומה ה-13 (ויש להדגיש ולהזהיר – אין להתבלבל או לטעות עם להקת המעליות הקומה ה-13 האגדית של רוקי אריקסון!), וגם על הרכב חדש וזה הודבק ללא היסוס המותג המנצח והמוכר THE GRASS ROOTS.

ומה באשר לשיר עצמו, LET'S LIVE FOR TODAY, אותו המנון שהפך לסמל של תקופה? ובכן, גם כאן נחשפת בפנינו עלילה מפותלת ומפתיעה לא פחות! המפיקים המוכשרים והמנוסים, סטיב בארי ופי.אף סלואן, הם אלו שרקחו את היצירה הנצחית. הם התבססו על לחן איטלקי במקורו, לחן שנכתב בתחילה עם מילים בשפה האיטלקית. אך באופן אירוני ומפתיע, השיר זכה להצלחה כבירה דווקא בארץ המגף כאשר בוצע בשפה האנגלית, על ידי להקה ששמה היה THE ROKES. הגרסה האנגלית הזו לא עצרה באיטליה, אלא אף עשתה את דרכה המוצלחת לאנגליה, ושם היא לכדה את תשומת ליבם החדה של צמד המפיקים האמריקאי. אלו, בתורם, החליטו ללא דיחוי להקליט אותו מחדש עם להקתם, THE GRASS ROOTS. כך, ובמהירות מסחררת, השיר הסעיר את ארצות הברית כולה, כבש את פסגות המצעדים והפך ללהיט ענק ובלתי נשכח, כל זאת מבלי שהקהל האמריקאי הנלהב כלל ידע על שורשיו האיטלקיים הנסתרים של הלהיט.

אך רגע, מתברר כי פרשיית הסודות והגילויים אינה מסתיימת כאן! הפזמון הממכר והקליט עד אימה של השיר, עם קריאות ה"שה לה לה לה" שהפכו למזוהות עמו כל כך ומושרות עד היום, נשמע כה מושלם עד שקשה היה להאמין במקוריותו המוחלטת. ואכן, החשד התאמת: התברר כי המוטיב המרכזי והקליט הזה הועתק, ללא קבלת כל רשות או אישור, מהלהיט האלמותי והמופתי I COUNT THE TEARS של להקת הדריפטרס הגדולה. מחבר השיר המקורי, דוק פומוס, רתח מזעם על ההפרה הבוטה וגניבת הקניין הרוחני, אך בצעד בלתי צפוי ויוצא דופן, בחר שלא להגיש תביעה משפטית. שנים רבות לאחר המקרה, חשף בנו את ההיגיון הייחודי שעמד מאחורי החלטתו המפתיעה והאצילית של אביו: הוא היה אדם מסוג מסוים מאוד, בעל עקרונות ברורים. כל עוד אלו שגנבו ממנו לא פגעו ביכולתו הבסיסית והחיונית לפרנס את משפחתו בכבוד, הוא לא נטה למהר ולנקוט בצעדים משפטיים כנגדם.

ב-13 במאי 1950 נולד אייקון מוזיקלי, סטיבי וונדר. כפי שאמר פעם לעיתון NME בשנת 1970, "רוצים לדעת כיצד אני מרגיש כלפי מוזיקה? צלילי המוזיקה הם צבעים קטנים חסרי צבע שאיתם אני מצייר את הצבע האהוב עליי".

ואכן, בתאריך יום הולדתו ה-21, צייר וונדר את חייו בצבעים חדשים ונועזים. על פי חוק, החוזה שלו עם ענקית התקליטים MOTOWN פקע, והאמן הצעיר שוחרר מהאחיזה הכמעט מוחלטת של החברה. בן לילה, הוא הפך מאמן נשלט לאדון לגורלו, עם שליטה מלאה על הקריירה שלו. באותו יום גורלי, גם חלק מכספי הנאמנות שהרוויח כילד פלא הגיעו סוף סוף לידיו.

וונדר לא הגיע לרגע הזה במקרה. הוא תיכנן אותו בקפידה, מתוך חוסר שביעות רצון ברור מהאופן בו MOTOWN ניהלה את ענייניו. הוא המתין בנשימה עצורה לגיל 21, הרגע בו יוכל לשבת מחדש לשולחן המשא ומתן בתנאים שלו. ב-MOTOWN, לעומת זאת, שרר חשש כבד. הם ידעו שאחד הנכסים היקרים ביותר שלהם עומד לפרוש כנפיים ולעזוב את הקן.

וונדר דרש את המגיע לו – את הכסף שהרוויח תחת החוזה שנחתם בילדותו. MOTOWN שילמו לו מיליון דולר, סכום שללא ספק היה נמוך ממה שהגיע לו באמת. עם הכסף ביד, וונדר לא היסס. הוא עזב את דטרויט וטס היישר ל-NEW YORK. שם, שכר חדר ב-HOWARD JOHNSON MOTOR INN במנהטן והזמין זמן הקלטות באולפני ELECTRIC LADY האגדיים, המקום הלוהט ביותר בסצנה, כדי להתחיל לעבוד על התקליט הבא שלו.

אולפני ELECTRIC LADY, עם הטכנולוגיה החדשנית והאווירה המיוחדת שהותיר אחריו המייסד השותף, ג'ימי הנדריקס המנוח, היו המקום המושלם עבור וונדר. הנדריקס עצמו השקיע הון בבניית האולפנים ובילה בהם כל רגע פנוי. כמו הנדריקס, גם וונדר היה ידוע כמי שאוהב לשהות שעות ארוכות באולפן, והמשיכה למקום הייתה טבעית. "החוזה שלי עם MOTOWN הסתיים ב-13 במאי 1971", סיפר וונדר, "והחלטתי פשוט לא לחתום עם מישהו לזמן מה ופשוט לקרר את זה. חשבתי להסתכל על חברות אחרות. דיברתי כמעט עם כל חברת תקליטים שהייתה. הלכתי הכי רחוק שיכולתי ללכת. החלטתי ללכת על משהו אחר מלבד נוסחה מנצחת. רציתי לראות מה יקרה אם אשנה דברים".

עוד לפני שהשלים את הקלטת השירים שיהפכו לתקליט המופת MUSIC OF MY MIND, הוציא וונדר רבע מיליון דולר על זמן אולפן בלבד. אך למרות הפיתויים והאפשרויות החדשות, בסופו של דבר, חזר וונדר ל-MOTOWN וחתם על חוזה חדש. "החלטתי שאני רוצה להישאר חלק ממה שכבר הייתי מעורב בו", הסביר. "זה יכול היה להיות בגלל שהייתי נאמן לחלק מהאנשים שם, אבל לגבי 'משפחת MOTOWN' – קשה מאוד לשמור על מערכת יחסים כזו כשהדברים זזים ואנשים חיים בכל החלקים השונים של העולם". בדבריו התייחס למעבר המשרדים של MOTOWN ל-LOS ANGELES, במקביל למעבר שלו ל-NEW YORK.

וונדר הרגיש ש-MOTOWN היא עדיין בית במובן מסוים, אך הבין שהחברה משתנה. כדי להבטיח שהשינויים ישרתו גם אותו, הוא היה צריך להפעיל לחץ. "בעצם, רציתי להישאר עם MOTOWN. אני איתם מההתחלה, והרגשתי שאני רוצה להיות אחד מהחלוצים לראות את זה משתנה, נכנסים לכיוון חדש. הכרתי את החברה, והכרתי את האנשים, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה איכשהו לשכנע את הנשיא ברי גורדי, וחלק מהשכנוע שלי נעשה כאשר עזבתי אותם לזמן קצר. הם עוד ראו בי את סטיבי וונדר, הילד הקטן עם המפוחית. הם הסתכלו על העבר ולא על מי שאני עכשיו. אז היה להם סוג אחר של התקשרות, וזה היה סוג של עלבון או פגיעה בהם כאשר עזבתי".

המשא ומתן המחודש נשא פרי. וונדר השיג תנאים חסרי תקדים ב-MOTOWN: חופש יצירתי מוחלט, שליטה מלאה בזכויות היוצרים שלו (PUBLISHING) ואחוזים נכבדים ביותר ממכירות תקליטיו. הילד הפלא הפך לאמן עצמאי, מוכן לכבוש את העולם בתנאים שלו.

המהפך של דייר סטרייטס: סיפורו של התקליט BROTHERS IN ARMS

ב-13 במאי 1985, עולם המוזיקה קיבל לידיו תקליט חדש ומסעיר מלהקת דייר סטרייטס, BROTHERS IN ARMS. היצירה עוררה התלהבות עצומה בקרב רבים, אך גם הותירה אחרים מאוכזבים, וסימנה עידן חדש ושנוי במחלוקת ללהקה הבריטית המצליחה.

התקליט הזה, החמישי במספר של הלהקה באולפן, היה רחוק שנות אור מהצליל המקורי והמחוספס שלהם – רוק מתובל בבלוז עם מינימום אפקטים וללא סינטיסייזרים. BROTHERS IN ARMS הציג סאונד מלוטש, עתיר שכבות אלקטרוניות, והפך לפורץ דרך בתחום הפופ כשהתנוסס על עטיפתו הכיתוב הגאה DDD, המעיד על הקלטה, מיקס ומאסטרינג דיגיטליים מלאים. האם זה טוב? בעיני רבים, ובמיוחד אודיופילים שאימצו אותו ככלי לבדיקת מערכות שמע, התשובה היא כן מוחלט, אפילו מושלם.

דייר סטרייטס הפכו לסופר אופנתיים, והביטחון העצמי ניכר כבר משיר הפתיחה, SO FAR AWAY. למרות ההצלחה המסחררת, מארק נופפלר עצמו ביקר מאוחר יותר חלק מהיצירה בראיון, טען שאינו מבין את השיר YOUR LATEST TRICK ואף כינה את ONE WORLD נוראי – הכל עניין של טעם, כמובן. את שיר הנושא הקודר, BROTHERS IN ARMS, כתב נופפלר בהשראת מלחמת פוקלנד שהתחוללה בין אנגליה וארגנטינה, כשהוא מתאר חייל הנוטה למות בשדה הקרב לצד חבריו. את הביטוי "אחים לנשק" שמע מאביו, שתיאר את הלוחמים משני הצדדים כשותפים לאותה אידאולוגיה טרגית.

מנגד, התקליט הניב את הלהיט הקצבי והענק MONEY FOR NOTHING, בו התארח סטינג. מי שגדל על מוזיקה באייטיז זוכר בוודאי את הטירוף סביב קליפ האנימציה הממוחשבת פורץ הדרך של השיר. מילות השיר נלקחו ישירות ממוכר בחנות מוצרי חשמל שנופפלר שמע מקטר על כוכבי רוק בזמן שצפה ב-MTV. סטינג, שתרומתו המלודית (בקולות רקע ובשורה האלמותית "I WANT MY MTV") הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיר, לא ביקש קרדיט כתיבה, אך חברת התקליטים שלו התעקשה בשל התמלוגים. רגע זכור במיוחד בשיר הם מעברי התופים המדויקים. באופן אירוני, עבור המתופף טרי ויליאמס (לשעבר מלהקת MAN הפרוגרסיבית), שהיה אמור לנגן בתקליט האולפן הראשון שלו עם הלהקה, ההקלטות לא צלחו. תיפופו לא נחשב יעיל מספיק, והוא הוחלף במהלך הסשנים בעומר חכים, מתופף מוערך שהיה אז חבר בלהקת הליווי של סטינג.

ואי אפשר בלי להזכיר את WALK OF LIFE, עוד להיט מהתקליט, שלו קליפ משעשע המורכב ממקבץ נאה של פספוסי ספורט, והוא מחווה קלילה וקליטה לשירי רוקנרול קלאסיים עם צליל אורגן דומיננטי. את צד א' חותם השיר הנפלא WHY WORRY, בלדה שנשמעת כשיר ערש מרגש, עם מילים נוגעות של נופפלר: "בייבי, בדיוק כשהעולם נראה אכזר וקר / אהבתנו זורחת בצבעי אדום וזהב / וכל השאר לא משנה". פשוט נפלא.

זמן קצר לאחר צאת התקליט, ואף מעט לפני כן, בסוף אפריל 1985, הגיעה דייר סטרייטס לישראל לשלוש הופעות בלתי נשכחות – אחת בירושלים ושתיים בפארק הירקון בתל אביב, ממש בתחילת סיבוב ההופעות העולמי שלה. רבים ציינו אז כי היה זה מופע הרוק הבינלאומי הראשון בארץ עם סאונד מושלם, חד וברור, זהה כמעט לזה שבתקליט. אולי מושלם מדי, לטעמם של אחרים שחיפשו חספוס רוקי.

בראיון למגזין ROLLING STONE באותה שנת 1985, התייחס נופפלר למחלוקת סביב MONEY FOR NOTHING: "קיבלתי התנגדות מעורך עיתון הומוסקסואלים בלונדון שטען שהשיר הוא 'מכה מתחת לחגורה'. למעשה, אני עדיין מתלבט אם זה רעיון טוב לכתוב שירים שאינם בגוף ראשון, כדי לקבל דמויות אחרות. הזמר בשיר הזה הוא ממש בור, עם מנטליות קשה, מישהו שרואה הכל במונחים פיננסיים. אני מתכוון, לבחור הזה יש כבוד סוער לכוכבי רוק. הוא רואה את זה במונחים של, ובכן, זה לא טוב ובכל זאת הבחור עשיר; זו הונאה טובה. הוא לא מגחך". על הנהגתו את הלהקה אמר: "זה אחד הדברים שאי אפשר לזכות בהם. אם אתה מנצח, אתה דיקטטור. אם אתה לא, אתה רכרוכי. תשעים וחמישה אחוז מהזמן אני אוהב להיות המנהיג חסר הפחד. אני פשוט חושב שכשאתה כותב שיר ומחבר אותו, אתה רוצה לעשות אותו כמו שצריך, גם אם זה כרוך לפעמים בלגרום לאנשים לעבוד שעות ארוכות בחזרות, זה די הוגן".

גם הביקורות בתקשורת שיקפו את הדעות החלוקות. ברולינג סטון נכתבה אז ביקורת על התקליט החדש: "למעט להיט הבכורה שלה, SULTANS OF SWING, הלהקה הבריטית הזו מעולם לא הפתיעה כל כך... התקליט החדש, תקליט האולפן הראשון של דייר סטרייטס מאז LOVE OVER GOLD שיצא לפני שלוש שנים, מציע עוד מהלחנים המטלטלים המנצחים שלה. הלהקה מתוגברת על ידי הבסיסט טוני לוין, המתופף עומר חכים, סקציית כלי נשיפה, הכוללת את האחים ברקר, וכשלוש עשרה קלידים שונים המשמשים לחקר טקסטורות תזמורתיות. התקליט מעוצב בקפידה ומופק להפליא, כשעבודת הגיטרה הנהדרת של מרק נופפלר תופסת את הזרקור הטוב ביותר. המילים טובות אבל התרחישים לא מעניינים כמו פעם... ועדיין זה התקליט הכי מוצק של הלהקה". המבקר שיבח את צד א' עם WALK OF LIFE הקופצני ו-SO FAR AWAY אך הסתייג מצד ב' וארבעת שירי המלחמה שלו: "שאפתני יותר ופחות מוצלח... המוזיקה מקסימה, עם זאת... אך לא נמצאות מטאפורות בולטות ברביעיית השירים הזו, והמוזיקה חסרה את הכאב שהפך את הפסקול האחרון שנופפלר עשה בשמו לעוצמתי כל כך".

לעומת זאת, בעיתון MESSENGER ENQUIRER מקנטאקי, נכתב בביקורת קצרה (עם מתן שני כוכבים וחצי מתוך חמישה): "הלהקה דבקה באותה תכנית משחק מאז הלהיט הראשון שלה... וכמו כל התקליטים של דייר סטרייטס, גם זה קל להאזנה אבל לא מעבר לזה. נוסף על כך, כתיבת השירים של מרק נופפלר איבדה הרבה מהחדות שלה". בעיתון FORT LAUDERDALE NEWS מפלורידה, העניקו שלושה כוכבים וסיכמו: "הצד הראשון של התקליט הזה הוא דייר סטרייטס מהמעלה הראשונה. למרבה הצער, הדברים מסתבכים בצד השני, המורכב מארבעה שירים לכאורה על זוועות המלחמה".

הנה מודעה להופעה של דייויד בואי ביום זה בשנת 1972. את המודעה עיצב בוב לואיס, סטודנט בקולג' ההוא שהמליץ להזמין לשם את בואי וחבורתו. מחיר כניסה עמד על 60 פני.

פרחים בשיער ומהפכה בלב: הסיפור מאחורי ההמנון של סן פרנסיסקו!

היסטוריה נכתבה ב-13 במאי 1967! תקליטון חדש של הזמר סקוט מקנזי, הנושא את השיר SAN FRANCISCO, פרץ לאוויר העולם. ההמנון, שקרא לצעירים לענוד פרחים בשערם בדרכם לעיר הזהב, נכתב על ידי לא אחר מאשר ג'ון פיליפס, המנהיג הכריזמטי של להקת THE MAMAS AND THE PAPAS.

פיליפס, מההרכב המיתולוגי THE MAMAS AND THE PAPAS (המוכרים גם כ"האמהות והאבות"), יצר את השיר כהמנון הבלתי רשמי לפסטיבל הפופ המדובר של מונטריי, שהתקיים בקרבת SAN FRANCISCO. פיליפס, שחלק עבר מוזיקלי עם מקנזי בלהקה הקודמת JOURNEYMEN ("אנשי המסע"), היה גם יד ימינו בארגון הפסטיבל עצמו. לא רק זאת, אלא שפיליפס תרם את נגינת הגיטרה שלו להקלטה ואף הפיק אותה בשיתוף עם המפיק האגדי לו אדלר, ששמו נקשר גם בהפקות של THE MAMAS AND THE PAPAS. על מלאכת הנגינה הופקדה נבחרת חלומות של נגני אולפן: ג'ו אוסבורן האגדי על הבס, האל בליין המהולל על התופים, ולארי נקטל המוכשר על הקלידים – כולם אמנים שניגנו גם בהפקות הגדולות של פיל ספקטור.

ולא תאמינו, הקסם חדר גם לאולפן ההקלטות! סקוט מקנזי עצמו, נאמן למסר, ענד פרחים בשערו בעת שביצע את השיר אל מול המיקרופון. מקנזי חשף: "כשהקלטתי את השיר הזה, כמה מחבריי שהיו שקועים בענייני המהארישי והמדיטציה יצאו מהאולפן וקטפו עבורי פרחים. הם שזרו מהם זר שאותו הנחתי על ראשי. הקלטת כלי הנגינה בוצעה באולפני WESTERN, ואת קטעי השירה שלי הוספתי באולפן אחר". ג'ון פיליפס הוסיף לפרטים וציין: "אני סבור שהאולפן האחר כונה SOUND FACTORY".

בספרו האוטוביוגרפי PAPA JOHN, חשף ג'ון פיליפס את הרקע הדרמטי ליצירת הלהיט: "היה לנו צורך עז להעביר לצעירים הנוהרים ל-SAN FRANCISCO מסר ברור – בואו בשלום, שמרו על קור רוח ואווירה טובה במהלך פסטיבל מונטריי, שאני הייתי בין מארגניו. רצינו למנוע בכל מחיר מהומות, אלימות או כל סוג של טירוף. במקביל, המפיק לו אדלר פנה אליי בבקשה לכתוב שיר בעל פוטנציאל ללהיט עבור אמן שיחתום בחברת התקליטים החדשה שלו, ODE RECORDS. אדלר, לאחר שמכר את חלקו בחברת התקליטים DUNHILL לבובי רוברטס וג'יי לסקר, היה נחוש להוכיח שוב את מגע הזהב שלו במצעדים. סקוט מקנזי היה האמן הראשון שהחתים אדלר בחברה החדשה, והוא לא זז ממני. ההנחיה הייתה ברורה: הלהיט הראשון של ODE RECORDS ייועד לסקוט, ולא ל-THE MAMAS AND THE PAPAS. לו אדלר חשש שמאמה קאס ודני דוהרטי, חבריו ללהקה, ינסו לסכל את המהלך. הבנו שעלינו לפעול במהירות ובדיסקרטיות. ידענו שלהיט ענק יזעזע לא רק את רוברטס ולסקר, אלא גם את קאס ודני. ואז הגיע סקוט עם רעיון מבריק לנושא השיר: 'למה שלא תכתוב שיר על כל הצעירים שעושים דרכם מערבה למונטריי? על מה שמצפה להם וכיצד עליהם להתנהל?' זה היה מהלך שיווקי גאוני, כזה שימשוך תשומת לב עולמית מיידית ויסייע לשמור על השלום עם התושבים הנפלאים של מונטריי".

פיליפס המשיך ותיאר את תהליך היצירה המהיר: "ישבנו עם גיטרות לילה אחד, והמשפט פשוט צץ מאליו: IF YOU'RE GOING TO SAN FRANCISCO, BE SURE TO WEAR SOME FLOWERS IN YOUR HAIR. מיד אחריו הגיע YOU'RE GONNA MEET SOME GENTLE PEOPLE THERE. זו הייתה התמצית המזוקקת של דור ה-FLOWER POWER. השיר כולו התגבש תוך חצי שעה בלבד! החלטנו לא להיות שקופים מדי ולא לנקוב בשם הפסטיבל במפורש, אך המסר היה חד וברור: ACROSS THE NATION THERE'S A STRANGE VIBRATION / PEOPLE IN MOTION / THERE'S A WHOLE GENERATION WITH A NEW EXPLANATION / FOR THOSE WHO COME TO SAN FRANCISCO, SUMMERTIME WILL BE A LOVE-IN THERE. הקלטנו את השיר עוד באותו לילה באולפן בלוס אנג'לס. אני ניגנתי בגיטרה והייתי שותף להפקה. עם עלות השחר, היצירה הייתה מושלמת. קולו של סקוט, עשיר וחלק, מעולם לא נשמע משכנע ועוצמתי יותר. שדרני הרדיו פשוט איבדו את העשתונות והשיר הפך לטירוף. בן לילה, סקוט מקנזי, מזמר אלמוני יחסית, הפך לקולו של המנון השלום ודור האהבה. לו אדלר לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. לסקר ורוברטס, לעומת זאת, היו על סף התמוטטות עצבים. וסקוט? הוא פשוט היה בהלם".

לאחר ההצלחה המסחררת של SAN FRANCISCO, זכה מקנזי ללהיט נוסף, אם כי צנוע יותר, בשם LIKE AN OLD TIME MOVIE. אולם, בעקבות זאת, בחר מקנזי להתרחק מאור הזרקורים ועבר להתגורר במדבר, הרחק מההמולה.

השיר SAN FRANCISCO הפך לאחד הסמלים המובהקים של ההיפים ושל SUMMER OF LOVE הבלתי נשכח של 1967. בהשראתו, אימצו פעילי שלום רבים את מנהג ענידת הפרחים בשער. סקוט מקנזי הלך לעולמו באוגוסט 2012, אך קולו הנצחי ממשיך להדהד ברחבי העולם, והשיר האלמותי הזה עדיין זוכה להשמעות רבות בתחנות רדיו בכל פינה על הגלובוס.

ב-13 במאי 1967 זכה העולם סוף סוף להאזין ליצירה LUMPY GRAVY, תקליט הסולו הראשון של הגאון המוזיקלי פרנק זאפה. הפתיחה, "כפי שאני רואה זאת, בארי. זה צריך להיות מופע דינמיט!", רמזה על החוויה העוצמתית הצפויה, אך מאחורי הקלעים, הדרך להוצאת התקליט הייתה רצופת מהמורות וקשיים עצומים עבור זאפה.

תקליט זה הציג תעוזה אינסטרומנטלית פורצת דרך, שזורה בדיאלוגים מסתוריים שהקליט זאפה באופן ייחודי: הדוברים שיגרו את קולם ישירות אל תוך תיבת התהודה של פסנתר כנף! התוצאה: קולות מהדהדים, כולל אלו של חברי להקתו דאז, אמהות ההמצאה, שיצרו אפקט ניסיוני מעניין.

סיפורו המדהים של LUMPY GRAVY החל למעשה כפסקול שאפתני למופע בלט שנגנז. הגלגלים החלו לנוע בשנת 1966, כאשר המפיק הנודע ניק ונט מחברת התקליטים CAPITOL RECORDS, זיהה את הפוטנציאל והציע לזאפה ליצור תקליט שלם בניצוחו עם תזמורת אדירה בת 40 נגנים. זאפה נענה לאתגר, מתוך אמונה כי החוזה שלו עם חברת התקליטים המתחרה, VERVE, כובל אותו רק כמבצע ולא מגביל את חופש היצירה שלו כמלחין ומנצח. זאפה עצמו חשף את הדרמה מאחורי הקלעים: "הם ממש מיהרו שם בקפיטול לעשות את התקליט הזה. לכן נאלצתי לעזוב את קליפורניה ולהגיע מיד לניו יורק. וכך, עם כל כאבי הראש שלי, נאלצתי לרקוח מוסיקה. במשך 11 ימים בלבד". זו הייתה יצירה תחת דד ליין בלתי אפשרי!

כאילו הלחץ היצירתי לא הספיק, זאפה מצא את עצמו חסר קורת גג לאחר שבעלי הבית שלו החליטו לפנותו לטובת בנם. "הייתי חייב לצאת משם", סיפר, "הייתה לי מוסיקה שהתחייבתי לכתוב ולא היה לי היכן להתגורר. לכן נכתבה המוסיקה בכל מיני מקומות שונים ומשונים". היו אלה טלטלות אישיות שהזינו את הגאונות!

התקליט הוקלט בפברואר 1967, כאשר זאפה ניצח ביד רמה על תזמורת מפוארת ששילבה את חבריו הנאמנים מלהקת אימהות ההמצאה יחד עם נגני אולפן מהשורה הראשונה של הוליווד. לאחר שההקלטות הושלמו וזאפה סיים את מלאכת העריכה המורכבת, התקליט המהפכני היה מוכן לכיבוש העולם. אך אז, ברגע האחרון, חברת התקליטים VERVE הגיחה והטילה פצצה: "הלו, זאפה שייך לנו, ולא לחברת קפיטול!". הסכסוך הגיע לפתחו של בית המשפט, ובסופו של דבר, VERVE רכשה את הזכויות על המוסיקה מידי קפיטול תמורת סכום עתק של 30,000 דולר. כל הסאגה הזו, כמובן, גרמה לעיכוב משמעותי ומתסכל ביציאת התקליט המיוחל.

רק שנים לאחר מכן, בשנת 1974, הבהיר זאפה כי שם התקליט, LUMPY GRAVY, היווה קריצה שנונה לפרסומת לרוטב אינסטנט. אולם, הסיפור מסתבך: לוריין בלצ'ר, שעבדה עם זאפה בשנת 1965 ואף נעצרה עמו בפרשה מעוררת מחלוקת של עריכת מוסיקה לסרטי פורנו רכים, טענה כי כבר אז, רקחו השניים מופע מדע בדיוני אוונגרדי בו זאפה זכה לכינוי LUMPY GRAVY והיא עצמה כונתה BLOATY BLOOPER.

ומה חשבו המבקרים? לאורך השנים, זאפה עצמו הכתיר את LUMPY GRAVY כתקליט האהוב עליו ביותר מכל יצירותיו. אולם, המגזין רולינג סטון בביקורת שפורסמה אז, הציג תמונה מורכבת: "זה התקליט המסקרן ביותר שזאפה היה מעורב בו עד כה. אבל משום מה המוסיקה לא מתרוממת. כמו שעטיפת התקליט מסגירה, 'זו יצירה לא עקבית שהחלה כמוסיקה לבלט אך זה לא הצליח כך'".

עוד מביקורת הרולינג סטון שטען כי "זוהי הקלטה סטרילית בצורה מוזרה, כאילו כל נגני האולפן הקוראים את תפקידי המוסיקה שלהם פה לא יכלו לעשות מה שחבורה של אימהות המצאה מאומנות היטב יכולות לעשות. חסרים השירים והאנרגיה של האימהות. מרקם המוסיקה הוא קונבנציונלי ואף משעמם, במיוחד אם מכירים את אהבתו של זאפה לגימיקים, דיאלוגים חסרי מטרה וסוגים מסוימים של מוסיקה אלקטרונית". למרות הביקורת, סיכם המגזין, "אף על פי כן, זה תקליט חשוב, ולו רק בגלל שפרנק זאפה הוא אחד המלחינים הבולטים של הרוק". מורכב, מאתגר, וחיוני!

גם זה קרה ב- 13 במאי:

1955: כאוס בג'קסונביל! במהלך הופעה, אלביס פרסלי הודיע במיקרופון שהוא ישמח לראות את הקהל מאחורי הקלעים. אלפי מעריצים נלהבים לקחו את הצעתו ברצינות תהומית וגרמו למהומה רבתי באזור.

1966: לילה גורלי זה שינה את חייו של הגיטריסט אריק קלפטון. המתופף ג'ינג'ר בייקר, שהיה פנוי מהופעות עם להקת גרהאם בונד אורגניזיישן, נסע לאוקספורד לחפש את להקת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל, בה ניגן קלפטון. בייקר עלה לבמה, ניגן עם הלהקה, ונוצר קליק מיידי בינו לבין קלפטון. השניים נסעו יחד ללונדון, ובביתו של בייקר הציע המתופף לקלפטון להקים להקה חדשה. קלפטון הסכים מיד והציע את הבסיסט ג'ק ברוס, מבלי לדעת על היריבות המרה בין ברוס לבייקר (שניהם ניגנו בגרהאם בונד). בייקר חרק שיניים והסכים. לימים הודה קלפטון למגזין המוזיקה הבריטי ביט אינסטרומנטל: "חשבתי כבר מזמן על חיבור עם ג'ק וג'ינג'ר, אבל חשבתי שזה לא יקרה. להפתעתי, הוא פנה אליי!". ושנה בדיוק לאחר מכן, בשנת1967, להקת CREAM כבר הייתה עסוקה בהקלטת תקליטה השני באולפני ATLANTIC בניו יורק.

1967: כשמלך נוכחי ומלכה לעתיד מנגנים באותו אולם. ג'ימי הנדריקס האגדי הופיע באימפריאל קולג' בלונדון. להקת החימום שלו הייתה 1984, שבשורותיה ניגן גיטריסט צעיר ומעריץ נלהב – בריאן מאי, לימים גיטריסט להקת קווין.

1968: חברי להקת הדלתות חזרו לאולפן ההקלטות SUNSET בלוס אנג'לס להקליט את תקליטם השלישי, WAITING FOR THE SUN. ג'ים מוריסון, שמאס בכותרות בעיתונים על שיערו הארוך, החליט להסתפר קצר וגרם לסערה תקשורתית. אל דאגה למעריצים – השיער עוד יארך שוב.

1969: לד זפלין עושה היסטוריה בהוואי (עם תקלות). הלהקה הפכה לראשונה שהופיעה בהוואי. חבריה נצפו בשדה התעופה נושאים סלילי הקלטה כבדים של שירי תקליטם השני, שהוקלט תוך כדי סיבוב ההופעות. ההופעה עצמה סבלה מאולם לא מלא, תקלה בתאורה וחום מהביל שהקשה על הנגנים. באותו יום נאספו חברי הביטלס להצטלם בבניין האולפן של EMI. הם רצו לשחזר את עטיפת תקליטם הראשון ולהשתמש בשחזור כעטיפה של אלבומם המיועד, GET BACK.

1970: סרטם של הביטלס, LET IT BE, יצא בהקרנת בכורה בארצות הברית.

1971: זמרת להקת ג'פרסון איירפליין, גרייס סליק, התנגשה עם רכב המרצדס שלה בקיר לבנים. הלהקה נאלצה לדחות הקלטות כדי לאפשר לה להתאושש.

1985: הידד, הבוס מתחתן. ברוס ספרינגסטין נשא לאישה את ג'וליאן פיליפס. הנישואים החזיקו מעמד ארבע שנים.

1991: להקת קווין משחרר שיר חדש. תקליטון חדש של להקת קווין יצא עם השיר HEADLONG, שנכתב על ידי בריאן מאי ונועד במקור לתקליט סולו שלו, אך לדברי מאי: "כששמעתי את פרדי שר את זה, אמרתי, 'זהו זה!'... כך זה הפך לשיר של להקת קווין".

2002: דיון וורוויק מסתבכת. הזמרת נעצרה בשדה תעופה במיאמי לאחר שנמצאו 11 ג'וינטים בתיקה. האישום נגדה בוטל לאחר שהיא צילמה סרטון נגד סמים ותרמה כסף לארגון צדקה.

2003: מייקל ג'קסון תובע. מלך הפופ הגיש תביעה נגד חברת מוטאון בטענה לאי תשלום תמלוגים מימי הג'קסונים ושימוש לא מורשה במוזיקה בפרסומות.

2004: ג'ין סימונס מעורר מחלוקת. בראיון לרדיו באוסטרליה, ג'ין סימונס מלהקת קיס התבטא בחריפות נגד האסלאם, כשהוא מכנה את זה "תרבות נבזית" והזהיר מפני "קיצוניים". לאחר סערה ציבורית, הוא טען כי התכוון למשהו טיפה שונה.

2016: איחוד מאחורי הסורגים. להקת הפ'אנק TOWER OF POWER הופיעה בבית כלא בקליפורניה עם סולנה הראשון, ריק סטיבנס. סטיבנס ריצה 30 שנות מאסר על רצח שביצע בעסקת סמים בשנת 1976.

אלו נולדו ומתו ב-13 במאי:

נולדו:

1912: גיל אוונס, מתזמר ג'אז מהפכני שעבד רבות עם מיילס דייויס (מת במרץ 1988).

1941: ריצ'י ואלנס, זמר רוקנרול מבטיח שנהרג בתאונת המטוס עם באדי הולי והביג בופר בפברואר 1959, בגיל 17.

1947: פיט אוברנד ווטס, בסיסט להקת MOTT THE HOOPLE (מת בינואר 2017).

1950: דני קירוואן, גיטריסט להקת פליטווד מק מסוף שנות ה-60 (מת ביוני 2018).

1951: פול ת'ומפסון, המתופף המקורי של להקת רוקסי מיוזיק.

מתו:

2012: דונלד 'דאק' דאן, בסיסט אגדי מלהקת בוקר טי והאם ג'יז ומנגני הבית של חברת STAX. מת בשנתו בגיל 70 במהלך סיבוב הופעות ביפן.

2022: ריקי גארדינר, גיטריסט בריטי, חבר להקת הרוק המתקדם BEGGARS OPERA שעבד גם עם דיוויד בואי ואיגי פופ. מת בגיל 73.

מפח האשפה לצמרת המצעדים: הסיפור הלא ייאמן מאחורי PAINT IT, BLACK של הרולינג סטונס!

לא ייאמן, אבל ב-13 במאי 1966, יצא באנגליה תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השיר PAINT IT, BLACK, יצירת מופת שכמעט ולא ראתה אור יום.

הכל החל מסשן הקלטות מתסכל. השיר, שהתחיל כמנגינת פופ סטנדרטית בסולם מינורי, פשוט לא התרומם. אנדרו לוג אולדהאם, המנהל והמפיק האגדי של הלהקה, כבר הרים ידיים. "עוד עשר דקות," חשב לעצמו, "והשיר הזה מוצא את דרכו לפח ההיסטוריה בתור 'שיר לא טוב'". אך אז, ברגע של השראה קומית, התהפך הגורל.

ביל ווימן, בסיסט הלהקה הידוע בשנינותו, החליט לשבור את המתח. הוא רכן מתחת לאורגן ההאמונד שבאולפן, והחל לנגן עם הפדלים גרסה מזורזת ומשעשעת של השיר האחרון עליו עבדו, בניסיון לחקות סגנון צועני. הבדיחה הקטנה הזו הציתה ניצוץ בעיני שאר חברי הלהקה. פתאום, האנרגיה חזרה לאולפן, ומבדיחה פשוטה נולדה קלאסיקה על-זמנית של מוזיקת רוק. קית' ריצ'רדס, גיטריסט הלהקה, סיפר מאוחר יותר שבשיר הזה הוא הרגיש שניגן באופן שלא ניגן מעולם. "היהדות שבי פתאום קפצה החוצה," ציין בהומור האופייני לו.

ומה לגבי צליל הסיטאר האקזוטי והבלתי נשכח המזוהה כל כך עם השיר? בריאן ג'ונס, חבר הלהקה שתמיד אהב להתנסות בכלים מוזיקליים זרים ומוזרים, הוא שאחראי לכך. מסתבר שההשראה הגיעה לאחר שג'ורג' הריסון מהביטלס השתמש בכלי בשיר NORWEGIAN WOOD. ג'ונס, שחיפש תמיד את הצליל הייחודי הבא, החליט שגם הוא רוצה לנסות את מזלו עם הכלי ההודי המסתורי. הוא רכש סיטאר והחל להתאמן עליו, וכאשר הגיעה העת להקליט את PAINT IT, BLACK, הוא הציע לשלב את הצליל המיוחד, החלטה שהתבררה כגאונית והוסיפה לשיר את הנופך המיסטי שהפך אותו לייחודי כל כך. אז כיצד הגיע בריאן ג'ונס לנגן סיטאר בשיר הזה? את התשובה האמיתית והמפתיעה תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ולקינוח, סיפור פיקנטי מאחורי הקלעים: הידעתם שמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, כותבי השיר, נתנו בשנת 1966 אישור ליצרנית הבירה הניו זילנדית STEINLAGER BEER להשתמש ב-PAINT IT, BLACK לפרסומת, בתמורה ל"תגמול הולם"? בחברה כבר התכוננו לשלם סכום כסף נאה, אך להפתעתם הגמורה, צמד היוצרים ביקש תשלום מסוג אחר לגמרי: אספקה בלתי מוגבלת של בירה, שתספיק להם לזמן רב מאוד. כנראה שגם כוכבי רוק צריכים לפעמים להרוות את צימאונם!

אז PAINT IT, BLACK הוא לא רק שיר, הוא סיפור על מקריות, יצירתיות מתפרצת, ועל איך רגע אחד של הומור יכול לשנות את פני ההיסטוריה של המוזיקה.

ב-13 במאי בשנת 1994 יצא סינגל חדש ללהקת סאונדגארדן עם השיר BLACK HOLE SUN.

השיר, שהפך לסמל של דור, קבע את פריצת הדרך המשמעותית בקריירה של להקת הגראנג' המופלאה מסיאטל. השיר יצא על גבי תקליטון, הן בגרסת ויניל והן בגרסה דיגיטלית, וכמובן כיכב בתקליט המופת של הלהקה, SUPERUNKNOWN. הקליפ המהפנט שלו נחרש ללא הרף ברשת MTV ובערוצים דומים, ולא היה חובב מוזיקה אחד באותה תקופה שלא מצא עצמו מפזם את הפזמון הממכר.

סולן הלהקה הכריזמטי, כריס קורנל, חשף כי ההשראה לשם השיר הגיעה אליו באופן מפתיע כששמע את המילים BLACK HOLE SUN מהדהדות מדיווח חדשות בטלוויזיה. קורנל הודה כי סביר להניח שהשדרן אמר משהו דומה אך לא זהה, אך הצירוף נתקע בראשו. המילים הגיעו ראשונות, ורק אז הולבשה עליהן המנגינה שתהפוך להמנון.

בשלב מוקדם יותר, שלח קורנל למפיק האלבום SUPERUNKNOWN, מייקל ביינהורן, קלטת דמו שהכילה אחד עשר שירים חדשים. באופן מפתיע, אף אחד מהם לא מצא את דרכו לאלבום הסופי. "זה כל כך מצחיק, אבל הייתה נקודה שבה בעצם התחלתי לחשוש לקבל ממנו קלטות בדואר", סיפר ביינהורן. בעקבות זאת, ניהלו השניים שיחה כנה. קורנל הסביר שהוא חש לחץ עצום לכתוב שירים שיתפסו את מעריצי סאונדגארדן, רעיון שביינהורן חשב שאינו מועיל כלל. כדי להחזיר את קורנל למסלול היצירתי הנכון, ביינהורן החל לשוחח איתו על שורשיו המוזיקליים וטעמו האישי. "שאלתי אותו, 'למה אתה מקשיב? מה מעורר בך השראה?'" סיפר המפיק. קורנל ענה, "הביטלס ולהקת CREAM". וביינהורן הגיב, "אז תכתוב שיר כמו הביטלס ו-CREAM". השיחה הזו היא שגרמה לקלטת הבאה מקורנל להיות משהו אחר לגמרי.

הקלטת החדשה כללה שיר שנולד במוחו של קורנל מאוחר בלילה, במהלך נסיעה הביתה. כשהקווים הלבנים על הכביש המהיר חלפו לנגד עיניו, מנגינה ארעית וקסומה צצה בראשו. זה היה רגע מרתק. הוא מיהר למכשיר הרשמקול שלו ושָרַק את החלק המלודי לתוך המכונה הקטנטנה, כדי שהרעיון היקר לא יתפוגג וישכח.

קורנל עצמו התייחס למשמעות העמוקה של השיר: "מה שמדהים אותי הוא הקומבינציה של שמש וחור שחור. הרי חור שחור גדול פי ביליון פעמים מהשמש. זה מעגל ענקי של כלום. ויש את השמש שהיא זו שמעניקה את החיים. זו הקומבינציה של האור והחשיכה. התקווה ולצידה הדברים הקודרים. אני אוהב את המילים שבשיר הזה. הן מזכירות לי את אופן הכתיבה של סיד בארט בתקופתו בפינק פלויד, כשכתב דברים שמחים שתחתם שכנה האפילה. אני לא מצליח לכתוב כך בכוונה. זה פשוט יוצא לי כך".

עבור ביינהורן, השיר היה גילוי עוצר נשימה. "השמעתי את זה חמש עשרה פעמים ברציפות ואחר כך התקשרתי אליו והדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'אתה FUCKING GENIUS!'" כריס הופתע מאוד מהתגובה הנלהבת. "הוא היה כמו, 'אה, אהבת את זה?'" סיפר המפיק. "אמרתי, 'האם אני אוהב את זה?! זה אחד השירים הטובים ביותר ששמעתי אי פעם!'"

גם חבריו ללהקה של קורנל זיהו מיד שמדובר ביצירה יוצאת דופן. הבסיסט בן שפארד השווה את האווירה הייחודית שלה לזו של סטיבי וונדר. הירו יאמאמוטו, הבסיסט הקודם של הלהקה, שמע גרסה מוקדמת במהלך ביקור אצל חבריו, והכריז במקום שהשיר הזה הוא להיט ודאי. וכמה שהוא צדק.

לסאונדגארדן היו תקליטונים מצליחים לפני כן, אך BLACK HOLE SUN הפך את לוח המשחק לחלוטין. הלהקה קטפה את פרס ה-GRAMMY היוקרתי בקטגוריית ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר לאותה שנה. ובהזדמנות זו, חובה לציין את שאר חברי הלהקה המופלאים שפעלו אז ויצרו יחד מוזיקה מענגת עד מפילת לסתות: הגיטריסט המוביל קים ת'אייאל, המתופף מאט קמרון והבסיסט בן שפארד. רביעייה זו ידעה לספק את הרוק הנכון והבועט בתקופה ההיא של שנות התשעים. הגראנג' שלט אז ביד רמה בזירת הרוק העולמית, וסאונדגארדן הייתה אחת ההצלחות הגדולות והחשובות שלו, תוך שהיא מצליחה לשמור על האותנטיות שלה ולא להשתעבד למסחריות יתר.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1968 (לא ידוע התאריך המדויק), יצא התקליט הרביעי של להקת האימהות והאבות, ששמו THE PAPAS AND THE MAMAS. זה בא גם עם הלהיט של מאמה קאס, DREAM A LITTLE DREAM OF ME, אך החלום הכללי כבר התאייד.

הזמרת מישל פיליפס בספרה: "אני בקושי זוכרת משהו בקשר להקלטות של זה, חוץ מזה שזה לא היה טוב במיוחד. טום ווילקס, שניהל את פסטיבל הפופ של מונטריי, עיצב עטיפת אלבום משובחת אבל זה לא היה רב מכר גדול כי לא היה לנו את החומר או האנרגיה לכתוב או הכוח לשיר אותו היטב. איזה בזבוז. אני לא זוכרת תאריך או יום שבו ידענו שזהו זה. אבל זה נגמר, בדיוק כפי שהתחיל, באופן אורגני, בהדרגה, עם הבנה והקלה הדדית".

ג'ון פיליפס בספרו: "נותרו רק נורות בודדות שהאירו בשנדליר הגדול. האווירה של התקליט הזה הייתה קודרת".

בונוס 2: במאי 1976 פורסמה ביקורת על הופעה של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND בעיתון SOUNDS:

"בפעם האחרונה שראיתי את מנפרד מאן זה היה במועדון מארקי בלונדון. זה היה עוד בשנת 1965 והיה להם זמר חתיך בשם פול ג'ונס שחברה שלי חשבה שהוא מדהים, במיוחד כשהוא שר שירים כמו PRETTY FLAMINGO. הם גם עשו כמה שירים של נביא צעיר של אותה תקופה, בוב דילן...

אז מה שונה אחרי אחת עשרה שנים. ובכן, הלהקה לא כל כך יפה כמו פעם אבל המוזיקה פשוט המשיכה לגדול והיא קלאסית עכשיו כמו שהייתה לפני אחת עשרה שנים. והם עדיין עושים כמה שירים של נביא רוק צעיר; הפעם קוראים לו ברוס ספרינגסטין... שני המספרים שלו היו SPIRITS IN THE NIGHT ו-BLINDED BY THE LIGHT. הראשון שבהם הצית גם את הלהקה וגם את הקהל. מעל קו קצב עוצמתי ושירה בולטת, הגיטרה של דייב פלט התנופפה בטון שהיה בדקה אחת משגע ובשנייה נושך. עבור השאר הייתה זו עבודת המקלדת של מנפרד מאן שמשכה את תשומת הלב. אין ספק שיש לו מידה טובה של גאדג'טים בפיקודו, אבל סוד המשחק שלו הוא השליטה שלו בכל זה. לעתים רחוקות הוא צריך להשתמש בכל הכוח בבת אחת; הוא משיג את מה שהוא רוצה עם הרבה מקום פנוי. להדרן, הלהקה חזרה לגיבור הקודם שלה, דילן, עם גרסה של MIGHTY QUINN שגרמה לכולם לצעוק את הפזמון כמו קהל במגרש כדורגל".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459