top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקה - קולוסאום

עודכן: 1 באוק׳ 2023



להקת קולוסאום (COLOSSEUM) הייתה להקת רוק בריטית שקמה בסוף שנות ה-60 וזכתה להצלחה ניכרת במהלך שנות פעילותה. הלהקה הייתה ידועה במיזוג הייחודי שלה בין רוק, ג'אז ובלוז, שהבדיל אותה מרבות אחרות אז. לקראת הגעתה של הלהקה לישראל, בספטמבר 2023 (נו טוב, בלי המתופף ג'ון הייסמן המנוח, בלי הסקסופוניסט דיק הקסטל-סמית' המנוח ובלי הקלידן דייב גרינסלייד יבל"א) - החלטתי להביא את סיפורה של קולוסאום.


אז בואו נצא לדרך...


קולוסאום הוקמה בשנת 1968 על ידי המתופף ג'ון הייסמן, שניגן בעבר עם להקות כמו הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל והאורגניזיישן של גרהאם בונד.



הייסמן: "תכננתי לעשות זאת מזה זמן. זה אומר שאפסיד סיבוב הופעות עם ג'ון מאייאל בארה"ב אבל עליי לעשות זאת עכשיו כי המוזיקאים שברצוני לצרף ללהקה פנויים. דיק הקסטל-סמית' יצטרף בסקסופון טנור וטוני ריבס, שגם היה בתקליט BARE WIRES של מאייאל, ינגן בבס".


כיום להקת קולוסאום מתויגת בעיקר בזרם הרוק המתקדם הבריטי, אך בתקופה ההיא אף אחד מחבריה לא חשב כלל על הכיוון הזה. הם פשוט נהנו לנגן וליצור ביחד מבלי לחשוב הרבה על תיוג היצירה. הייסמן היה ג'אזיסט בנשמתו. הוא חקר לעומק את סצנת הג'אז של ניו אורלינס והבי-בופ של ניו יורק ואת אהבתו לג'אז הוא הגשים עם נגינה בהרכבי ג'אז באנגליה במהלך שנות השישים.


עם זאת, תשוקת הג'אז של הייסמן פינתה בהמשך את מקומה לרית'ם אנד בלוז מפני ששם הוא התחיל לראות יותר כסף. הוא החליף את ג'ינג'ר בייקר בעמדת התופים בלהקתו של גרהאם בונד ושם פגש את הסקסופוניסט דיק הקסטל-סמית'. שניהם יחד הקימו, כאמור, את להקת קולוסאום.


גם שאר חברי ההרכב, בגילגולו הראשון, היו אנשי ג'אז - טוני ריבס בבס ודייב גרינסלייד באורגן. גרינסלייד, ריבס והייסמן הכירו עוד כשהיו בני 13 ונפגשו במועדון נוער שהיה צמוד לכנסייה אליה הלכו. במועדון הזה הם החלו לנגן ביחד. בשלב מאוחר יותר ניגן גרינסלייד עם הזמר כריס פארלו, בהרכב של האחרון שנקרא THUNDERBIRDS. פארלו יצטרף ללהקת קולוסאום לאלבומה השלישי בשנת 1970.


במהלך חופשה של הייסמן עם אשתו (נגנית כלי הנשיפה, ברברה תומפסון) הוא הגיע לרומא. זה היה בסתיו 1968. באחד הימים הם נתקלו במחזה מרהיב של קולוסאום אמיתי. הייסמן קיבל באותו רגע את הרעיון לשם הלהקה שתיכנן להקים.



ההרכב הראשון של הלהקה כלל גם גיטריסט בשם ג'ים רוץ', שעזב לאחר שישה שבועות. הייסמן הביא במקומו את ג'יימס לית'רלנד, שגם הפך לזמר הלהקה.




אלבום הבכורה של קולוסאום נקרא THOSE WHO ARE ABOUT TO DIE SALUTE YOU והוא הוקלט בחודשים האחרונים של 1968. יש בו שילוב מעניין ויפה של רוק, ג'אז, בלוז ואף קלאסי. עם קטעים כמו WALKING IN THE PARK המלהיב (שנכתב על ידי גרהאם בונד) או DEBUT הפ'אנקי (ששורשיו נשמעים היטב כבר באלבום BARE WIRES של מאייאל). בנוגע למשמעות השם, הקסטל סמית' כתב באוטוביוגרפיה שלו: "זה בקושי צריך הסבר, נכון? זה היה דפוס המילים מילים שאיתן, בימי רומא של התהילה האימפריאלית, הגלדיאטורים העבדים של הקולוסאום היו אמורים להקדיש את הנשמות האומללות שלהם לקיסר הנוכחי כשצעדו לתוך הזירה עבור הבידור של האזרחים החופשיים. זו הייתה דרך עדינה לצאת בכבוד מהעניין - הרו אם מתנו, אז זה מה שאנחנו אמרנו שיקרה, לא? ואם היינו הצלחה מסחררת - אז למי אכפת בכלל? אלו היו ימים סוערים".


אפשר להבין שמדובר בלהקה רצינית מאד. יש כאן שימוש נהדר בכישרונם של חמשת החברים ואני אישית כמובן מאוהב בסאונד ההאמונד של דייב גרינסלייד. מיד עם צאת האלבום החלה הלהקה להופיע והרבה. ההצלחה החלה להיבנות. היה ברור לכל שזו קודם כל הלהקה של ג'ון הייסמן. הוא החל את כל העניין. "היו לא פעם מריבות, כי ג'ון היה אידיאליסט מדי אבל זו תמיד היה ההחלטה שלו בסוף", אמר הקסטל סמית'.



עיתון DISC AND MUSIC ECHO הבריטי פרסם ביקורת על התקליט באפריל 1969: "תקליט מלהיב ומלא דמיון ששובר את המחסום בין בלוז מתקדם, מוזיקת מחתרת וג'אז".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם ביקורת משלו באותו זמן: "זוהי נשימת ג'אז רעננה בתוך סצנה בה אינך יכול לזוז מבלי להיתקל ברעיונות מוזיקליים עבשים. הרבה מהתקליט מזכיר את עבודתו של גרהאם בונד ונשמע כי כל חברי הלהקה נהנו כשניגנו בהקלטת התקליט הזה".


הנה ביקורת במלודי מייקר מינואר 1969 על הופעה של להקת קולוסאום.




"הלהקה של המתופף ג'ון הייסמן, קולוסיאום, מעצבנת את הקהל הלונדוני. כשחברי הלהקה הביאו הופעה ענקית בשבוע שעבר במועדון 'ספיקאיזי', היו מחיאות כפיים אבל גם תחושה בקהל של 'מי זה הבחור הזה שמנסה לנגן יותר טוב מכל אחד אחר?'. התחושה הזו באה בעיקר מצד המוזיקאים האחרים שבאו לראות את ההופעה. 'הם יותר מדי טובים!', קבע מישהו שעמד ליידי וטון הדיבור שלו היה קצת נרגן. לו רק ג'ון הייסמן היה מחקה את ג'ינג'ר בייקר ומגדל שיער ארוך ולו הלהקה הייתה מנגנת יותר בלוז ובאופן משעמם - אז הוא ודאי היה יותר מרוצה.


כרגע, להקת קולוסיאום נפלה למלכודת של מקוריות יתרה. הסולואים של הסקסופוניסט, דיק הקסטל סמית, והמתופף ג'ון הייסמן היו השיאים של ההופעה. אפילו הג'אם שקדם לה על הבמה, עם ג'ימי הנדריקס, דייב מייסון, ג'ים קפאלדי ואלן פרייס - לא הצליח להתחרות בה".


עד כאן הביקורת... בשנת 1969 התרחבה חברת התקליטים PHILLIPS עם הקמת תת-לייבל למוזיקה מתקדמת יותר בשטח. אחת הלהקות שהועברו ללייבל החדש, שנקרא VERTIGO, הייתה להקת קולוסאום. בלייבל החדש הזה יצא, בנובמבר 1969, האלבום השני שנקרא VALENTYNE SUITE.



צד ב' שלו מכיל יצירה אחת אינסטרומנטלית, ארוכה ונהדרת בת שלושה חלקים.



במקור בוצעה היצירה הזו בהופעות עם הקטע BEWARE THE IDES OF MARCH כחלק שסוגר אותה. להקלטת האלבום נוסף ליצירת הנושא קטע חדש בשם THE GRASS IS GREENER. שני החלקים הראשונים של היצירה נכתבו על ידי גרינסלייד. החלק השלישי והמסיים נכתב על ידי הקסטל-סמית'.


נגינת האורגן של דייב גרינסלייד היא מאד בשרנית כאן ויש גם קטע סולו נהדר שלו כאן, שבאמצעו שומעים כיצד הוא סוגר את מתג ההאמונד שלו ופותח אותו מיד שוב. מכייוון שאורגן ההאמונד בנוי מגלגלים קטנים שמסתובבים בשם TONE WHEELS, שומעים כיצד הם נעצרים ומואצים שוב עם הכיבוי וההדלקה המהירה של האורגן. זה אפקט שגם קית' אמרסון השתמש בו וגם הקלידן של להקת THE PEDDLERS, רוי פיליפס.



הצד הראשון של האלבום הזה מכיל ארבעה קטעים. הקטע שפותח הוא אולי הקטע הכי רוקי שיצא אי פעם מלהקת קולוסאום. לשיר הזה קוראים THE KETTLE והוא נשמע כ- POWER TRIO לכל דבר. עם מתקפת גיטרה, בס ותופים (עם שירה), אך קרדיט הכתיבה משום מה מציין את הסקסופוניסט דיק הקסטל סמית' ככותב השיר ביחד עם ג'ון הייסמן המתופף.


בסיסט הלהקה, טוני ריבס, ציין בראיון מאוחר יותר שהשיר הזה נכתב בכלל על ידי ג'יימס לית'רלנד. אז מדוע הוא לא קיבל את הקרדיט הראוי? לא ברור. הנה לכם הסיבה מדוע אני לא מאמין לקרדיטים של הכתיבה על עטיפות אלבומים.


השיר השני נקרא ELEGY והוא גם שיר נהדר שנכתב על ידי לית'רלנד. השיר מגובה על ידי חטיבת כלי נשיפה של תזמורת בשם THE NEW JAZZ ORCHESTRA בניצוחו של ניל ארדלי, שהיה חבר קרוב של הייסמן. גם הייסמן וגם טוני ריבס הבסיסט ניגנו בהרכב התזמורת הזה בצעירותם. לית'רלנד יקליט את הקטע הזה שוב בלהקה שיקים קצת אחרי אחרי עזיבתו את קולוסאום - MOGULE THRASH.


גם השיר הבא מכיל עיבוד נשפני של ארדלי. זהו קטע בלוז נהדר בשם BUTTY'S BLUES. המילה BUTTY היא הכינוי שחברי הלהקה הדביקו ללית'רתנד הגיטריסט. במנצ'סטר המילה הזו היא מילת סלנג לכריך עבה עם חמאה. הקטע שסוגר את האלבום נקרא THE MACHINE DEMANDS A SACRIFICE. את המילים לשיר הזה כתב פיט בראון, שבתקופה ההיא כתב מילים לשירים של CREAM ואף החל את דרכו כזמר בעצמו.



התוצאה המוזיקלית כאן היא מרשימה מאד וניכרת התקדמות ברורה מהאלבום הראשון. האלבום יצא בעטיפה נפתחת ומרהיבה עם תמונה נהדרת במסורת עיצובי העטיפות של חברת VERTIGO. בעטיפה הפנימית של התקליט כתב הייסמן מאמר על יצירת התקליט וחתם אותו במילים: "כתיבת המילים פה הושלמה בדיוק כשניל ארמסטרונג עשה צעד קטן לאדם אך צעד גדול לאנושות". את המאמר חתם הייסמן בתאריך 21 ביולי 1969.


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת בנובמבר 1969: "אלבום גאוני שמערבב אלמנטים של פופ וג'אז לתוך דבר אחד מרגש. הסוויטה, שתופסת את כל צד ב' של התקליט, מוסיפה כלי נשיפה בניצוחו של ניל אדרלי. הלהקה נמצאת בשלב גבוה יותר מהרבה להקות אחרות בתחומה".


עיתון NME פרסם ביקורת משלו: "האלבום הזה נשמע לי לוקה במיקוד מוזיקלי. אולי כי הוא בעיקרו אינסטרומנטלי. אני בטוח שאנשי הג'אז החופשי יעריכו אותו יותר ממני".


להלן הטור של ג'ון הייסמן בעיתון המוזיקה הבריטי הנדיר, ביט אינסטרומנטל. הוא מספר שם על משהו שקרה ב-1 בספטמבר, בשנת 1969:


"אמריקה. 1 בספטמבר 1969. חום אימים בניו יורק. אני הולך ברחובות העיר ונכנס לחנויות רק כדי לנשום קצת במזגנים. מיזוג אוויר הוא דרך חיים. בלי זה, אין סיכוי שם. ביממה שהיינו שם כבר הספקנו לראות נהג מונית נגרר אל מחוץ לרכבו ונבעט באכזריות עד שהמשטרה הגיעה עם סירנות מייללות.


זה מוזר לראות פה שוטרים חמושים מסתובבים בכל פינה. חשנו הקלה כשעברנו משם לבוסטון. זו אחת הערים היחידות שאפשר ללכת בה לאחר שקיעת השמש ולא להישדד. ההופעה הראשונה שלנו שם הייתה מעולה. האנשים שם נחמדים ביותר. תהינו אם השחצנות של האמריקנים, ברוב הערים, באה בגלל הסרטים שלה או להיפך.


סן פרנסיסקו הייתה קרה וערפילית. ההופעה בפילמור ווסט הייתה טובה מאד אבל אנשים הציקו לנו המון בנסיון למכור לנו סמים. בלוס אנג'לס לא חווינו חוויה טובה. המועדון בו הופענו, ויסקי א גו גו המפורסם, היה בעינינו סתם עוד פאב משקאות מדכא והקהל שם כלל לא הכיר אותנו. מבחינתי, אמריקה נמצאת מאחור לעומת אנגליה ושאר אירופה".


האלבום VALENTINE SUITE הוביל את הלהקה לצבירת פופולריות בקרב קהלים רבים באירופה. אך המתחים בתוך הלהקה החלו להיראות. הבסיסט, טוני ריבס, בחר לפרוש מהלהקה כדי להתמקד בהפקת תקליטים. כשקולוסאום עמדה לטוס לסיבוב הופעות בארה"ב. לית'רלנד גילה לפתע שכל הנגנים בלהקה קיבלו יותר כסף ממנו. הוא התעמת עם הייסמן, חרק שיניים והמשיך בסיבוב.


הדבר לא מנע מהלהקה לפטר אותו לאחר מכן ולהביא במקומו את דייב 'קלם' קלמפסון, שהיה לפני כן בלהקת BAKERLOO.



בואו נתעכב רגע על להקת BAKERLOO



להקת BAKERLOO הבריטית לא זכתה מעולם בהצלחה כלכלית גדולה. היא למעשה יכולה להיות מתויגת תחת התואר "להקה שיכלה להיות ענקית...". אך היא התפרקה מיד לאחר צאת אלבום הבכורה שלה משנת 1969, וכיום היא זכורה בעיקר בגלל הגיטריסט דייב 'קלם' קלמפסון שהשתתף בה.


קלמפסון החל את דרכו המוזיקלית כשהחל ללמוד פסנתר בגיל חמש והמשיך בלימודיו עד גיל 15. הוא אף בילה זמן בתקופה ההיא בבית הספר המלכותי למוזיקה בבירמינגהם.. אך הוא הרגיש שם מחנק. לו הייתה לו אפשרות להתבטא מבחינה מוזיקלית. דרשו ממנו שם רק לנגן את מה שכתוב על דף התווים. החוויה הזו גרמה לו לרצות ולעוף משם.


הוא עזב את הפסנתר ועבר לגיטרה. הוא העריץ אז את אריק קלפטון ונגינתו בתקליט הידוע עם ג'ון מאייאל (האלבום שנקרא BLUESBREAKERS שעל עטיפתו נראה קלפטון כשהוא קורא חוברת קומיקס).


להקת בייקרלו נוסדה בשנת 1968 בשם THE BAKERLOO BLUES LINE, כשההרכב הראשון שלה כלל את קלמפסון בגיטרה ושירה, ג'ון הינץ' בתופים ובסיסט בשם דייב מייסון (שהוא לא מייסון הידוע של להקת טראפיק). מיד לאחר הקמת האלבום פיטרו קלמפסון והינץ' את מייסון והביאו במקומו בסיסט בשם טרי פול., שאותו פגש קלמפסון בדיסקוטק ובמהלך הפגישה הזו גילו שניהם את טעמם הזהה למוזיקה. בתחילה הם ניגנו הרבה קטעים של מאדי ווטרס אך מהר מאד הכניסו לנגינתם גם מוטיבים מעולם הג'אז והפופ, כמו למשל 'אלנור ריגבי' של הביטלס וגם שירים של ריי צ'ארלס או קטעי ג'אז של הוויבראפוניסט מילט ג'קסון.


הפריצה הגדולה של הלהקה באה כשמנהל המוזיקה, ג'ים סימפסון, צפה בהם בהופעה בבירמינגהם. סימפסון, שהיה גם מוזיקאי שניגן חצוצרה בסגנון ג'אז, אירגן ללהקה חוזה ניהול עליו חתמו באוקטובר 1968.

עכשיו, כשמשרד שיווק מאחוריהם, החלו חברי הלהקה להופיע במועדוני בלוז וקולג'ים ברחבי אנגליה. כמו כן, בכל יום שלישי הם הופיעו באופן קבוע במועדון בבירמינגהם שנקרא HARRY'S BLUESHOUSE.

המועדון הזה משך אליו המון אנשים שהפכו מאוחר יותר לידועים.


בין אלו שהגיעו לצפות בלהקה בימי שלישי היו רוברט פלאנט, המתופף קוזי פאוואל, ספנסר דייויס, ג'ון בונהאם ודני קירוואן (הגיטריסט שהצטרף זמן מה לאחר מכן לפליטווד מאק). המועדון הזה היה גם המקום בו נערכו ההופעות הראשונות של לד זפלין וגם של להקה בשם EARTH, שהפכה מאוחר יותר להיקרא BLACK SABBATH.


בשלב מאוחר יותר חיממה להקת BAKERLOO את הופעת הבכורה של לד זפלין במועדון MARQUEE הלונדוני. זה היה ב-18 באוקטובר 1968.


ב-26 בנובמבר של 1968 חיממה בייקרלו באותו מועדון לונדוני את להקת ג'טרו טול. לאחר מכן הוזמן קלמפסון על ידי הבסיסט של ג'טרו טול, גלן קורניק, לבילוי משותף בפאב. באותו בילוי הציע קורניק לקלמפסון להחליף את הגיטריסט מיק אברהאמס שעמד לפרוש. קלמפסון דחה את ההצעה.

במקביל לתנופתה של הלהקה, חלו בה הרבה שינויים בעמדת המתופף.


ג'ון הינץ', המתופף המקורי, הוחלף בדצמבר 1968 על ידי טוני אוריילי (שהיה לפני כן בלהקת KOOBAS). אוריילי לא שרד זמן רב ובינואר 1969 הוא הוחלף על ידי פיט יורק (שניגן לפני כן בלהקתו של ספנסר דייויס). יורק פינה את עמדת התיפוף בפברואר 1969 לפולי פאלמר (שהיה לפני כן בלהקת BLOSSOM TOES9). גם פאלמר לא שרד את זה. המחליף שלו היה אמור להיות איאן וואלאס. אך וואלאס לא היה פנוי ועמדת התופים הועברה לקית בייקר.


בפברואר 1969 קיצרה הלהקה את שמה ל- BAKERLOO. באותה התקופה היא הופיעה במסגרת חבילת להקות שאירגן סימפסון עם להקת EARTH, להקת LOCOMOTIVE ולהקה בשם TEA AND SYMPHONY. למרות ששלישיית בייקרלו לא הייתה חתומה לחוזה הקלטה, היא הקליטה בזמן הזה את אלבומה הראשון והיחיד.


המפיק של האלבום היה גאס דאדג'ן. המטרה שלהם הייתה להציע את ההקלטות האלו לחברת תקליטים שתבוא אליהם עם ההצעה הטובה ביותר. הלייבל שזכה בהקלטות היה HARVEST (שהוא תת-לייבל פרוגרסיבי של חברת EMI). שם חתמה הלהקה את חוזה ההקלטות שלה.


הסינגל הראשון של הלהקה, DRIVING BACHWARDS (מהמילה BACH), יצא לאור ביולי 1969. האלבום המלא יצא בהמשך השנה עם עטיפה ובה ציור של בניית קו הרכבת התחתית של תחנת BAKERLOO שבלונדון. עם יציאת האלבום החלו להגיע ביקורות אוהדות ביותר. חלק מהביקורות היללו את עבודת הגיטרה הנהדרת של קלמפסון.


עיתון RECORD MIRROR פרסם בספטמבר 1969: "בזמים האלה שבהם הג'אז-רוק הוא דבר אופנתי מאד, להקת בייקרלו היא הרכב טוב יותר מהרבה אחרים בתחום. הם עושים שימוש נרחב בתפקידי כלי הקשב ג'אזיים עם שילוב חומר מוזיקלי בינוני למדי. אך סך הכל מדובר פה בלהקה שהיא באמת איכותית".


מיד לאחר צאת האלבום התפרקה הלהקה וקלמפסון החל לערוך חזרות להקמת שלישייה חדשה עם הבסיסט דייב פג והמתופף קוזי פאוואל. השלישייה הזו אף הופיעה שתי הופעות תחת השם BAKERLOO אך העניין התפוגג כשקלמפסון נטש את הספינה לטובת הצטרפות ללהקת קולוסאום.



ובחזרה ללהקת קולוסאום...


בארה"ב יצא האלבום VALENTINE SUITE, בינואר 1970, בגרסה מעט שונה ובשם THE GRASS IS GREENER, עם סדר שירים שונה.



באפריל 1970, פורסם הטור "בליינד דייט" במלודי מייקר. אז הושמעו לאמנים ידועים שירים חדשים, מבלי שידעו את זהות המבצעים. הפעם היה זה תורו של ג'ון לורד (האורגניסט של דיפ פרפל) להגיב לקטעים שהושמעו לו. הנה תגובתו על קולוסאום...


על הקטע VALLENTINE SUITE של להקת קולוסאום אמר: "האם זה מנפרד מאן? האם זו להקת 'הפרק השלישי של מנפראד מאן'? כנראה שלא, אז מי בכל זאת מנגן פה בויבראפון? אהה... זה קולוסאום. להקה נהדרת. ראיתי אותה לאחרונה בהופעה. דייב גרינסלייד היה באורגן. הוא אורגניסט טוב. יצא לי לשוחח איתו והסכמנו שכדי להיות אורגניסט טוב, צריך לפתח סגנון נגינה אישי. כמה צלילים ביצירה שהשמעתם לי עכשיו נשמעים דווקא כאילו קית' אמרסון ניגן אותם. למרות שההאמונד הוא כלי גמיש, זה קל להחליק עמו לנגינה בסגנון של מישהו אחר. לי לקח זמן רב להגיע לסגנון נגינה אישי ונראה שהצלחתי במשימתי. עדיין, אני מושפע מאד. ג'ימי סמית' השפיע עליי מאד וגם אמרסון. לא באופן הנגינה אלא באופן בו הוא משתמש באורגן כמו גיטרה. הוא גורם לאורגן לשיר, לגנוח ולבכות".


בקיץ של 1970 הקליטה להקת קולוסאום את אלבומה השלישי, DAUGHTER OF TIME, שנטה לכיוון פרוגרסיבי יותר משני האלבומים הראשונים. החומר לאלבום הזה נוצר מלכתחילה באולפן ובקושי בוצע בהופעות חיות של הלהקה, כנראה בשל המורכבת היחסית שהייתה בו. הזמר הפעם היה כריס פארלו, שהצטרף באופן רשמי ללהקה רק לאחר סיום ההקלטות (לפי ידיעה שמצאתי במלודי מייקר). התקליט יצא לאור בדצמבר 1970.




הנה כריס פארלו בימים ההם.


והנה הוא איתי...


ג'ון הייסמן אמר בזמנו: "התקליט השלישי שלנו ישקף החלטה שלנו להקליט ולכתוב מוסיקה באולפן. כלומר, לעשות 'תקליט אולפני' עם שירים שיבוצעו לראשונה באולפן לפני שיעברו להופעות. זה ממש שינוי של גישה עבורנו".


בנוסף הצטרף להרכב הבסיסט מארק קלארק שניגן רק בשלושה קטעים באלבום.



את שאר קטעי הבס באלבום הזה הקליט הבסיסט המקורי של להקת רנסאנס, לואיס קנאמו, שהיה חבר בקולוסאום למשך שלושה חודשים, אבל סגנון הלהקה לא התאים לו. בעוד שבלהקת רנסאנס הוא הרגיש שותף פעיל ביצירת המוזיקה, בקולוסאום הוא הרגיש כמו רובוט שמשרת מוזיקה של מישהו אחר.



עם מארק קלארק (שאלתי אותו גם מה השיר המסובך ביותר של קולוסאום לנגינה עבורו כבסיסט. הוא ענה בחיוך גדול, "כולם! ללא יוצא מן הכלל!")


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על התקליט DAUGHTER OF TIME בנובמבר 1970: "זה בהחלט צעד קדימה ללהקה הזו שמעלה את סטנדרט הנגינה בעוד שלב. זה ללא ספק התקליט הטוב ביותר שלה עד כה".


הייסמן רצה מאד להקליט אלבום בהופעה חיה עם ההרכב הזה שלו, אך חברת התקליטים הייתה רחוקה מאד מלהתלהב. המתופף הנלהב ניסה לשכנע אותה שהאלבום LIVE AT LEEDS של להקת המי הוקלט בהופעה חיה ולמרות זאת נמכר כמו לחמניות טריות, אך ניסיונותיו לא צלחו.






בגלל האדישות של חברת התקליטים, הלהקה אף שקלה להקליט את החומר החדש שלה בהופעה חיה באולפן. חבריה הבינו שהנקודה החזקה שלהם ביחד בשלב הזה היא בהופעות החיות שלהם, שצברו אהדה רבה מאד. הישועה הגיעה מטכנאי באולפני LANSDOWNE, שהציע להייסמן את כישוריו להקלטת הופעות.

כך, ההופעה הראשונה שהוקלטה הייתה הופעת-חינם שנערכה באוניברסיטת מנצ'סטר, ב-18 במרץ 1971.



אך הייתה בעיה באותה הופעה; הקהל אהב מאד את מה ששמע על הבמה אך הלהקה הייתה רחוקה ביותר מהתלהבות על ביצועיה ביום הזה. מיד כשירדו החברים מהבמה, פרצה ביניהם מריבה אדירה על הנגינה שהייתה, לטענתם, מלאת טעויות. הקהל דרש הדרן. הלהקה הייתה עצבנית מאחורי הקלעים ולא רצתה לעלות. בסוף הוחלט, בשביל לשחרר את העצבים המתוחים, לעלות לבמה ולבצע קטע בלוז מאולתר שלא נוגן לפני כן. הלהקה ביצעה אותו בשלמות.


למרות התלהבות הקהל, הלהקה הייתה נחושה בדעתה שצריך למחוק את סרט ההקלטה של המופע הזה. למזלנו, סרט ההקלטה הזה לא נמחק ואף יצא ביוני 1971 כאלבום כפול ונהדר תחת השם COLOSSEUM LIVE.




עטיפת האלבום עוצבה על ידי מרכוס קיף, שהיה מעצב עטיפות עסוק בתקופה ההיא. האלבום צעד שישה שבועות במצעד הבריטי בתקופה ההיא עד שהגיע למקום ה-17.


אך עם הצלחת הבאות הגיע גם פירוק הלהקה. חבריה הרגישו שעם כל המאמץ, הם לא מצליחים להגיע לליגה של הלהקות הגדולות. להקת קולוסאום הרגישה שהיא עדיין נשארה כלהקת מחתרת למרות לוח ההופעות העמוס לעייפה שלה. באותו הזמן צורפה להקת קולוסאום לסיבוב הופעות עם דיפ פרפל. אך בתור להקת חימום לא הורשו לה לנגן יותר מארבעים דקות. כמו כן, הייסמן לא קיבל אישור לבצע סולו תופים כי איאן פייס (המתופף של דיפ פרפל) לא היה מוכן לתחרות שכזו.


ב-1 באוגוסט בשנת 1971 הקליטה קולוסאום, באולפני אדוויז'ן בלונדון, יצירה שאפתנית בשם THE PIRATE'S DREAM. יצירה זו נותרה במחסנים למשך שנים ארוכות, עד שראתה אור בקופסת אנתולוגיה נהדרת של הלהקה ושמה MORITURI TE SALUTANT.


כריס פארלו החליט שהוא פורש בנקודה הזו והחלו מאמצים לחפש לו מחליף. ארבעה קטעי אולפן חדשים שהוקלטו בזמן הזה נחשבו לבינוניים מטעם חברת התקליטים. כמו כן, הופעה ברויאל אלברט הול קיבלה ביקורת רעה מעיתון המלודי מייקר הבריטי. בכתבה הזו נכתב כי הלהקה כנראה איבדה את דרכה. הכתבה הוסיפה כי קלמפסון קיבל הצעה מתגמלת היטב להצטרף ללהקת HUMBLE PIE (אם כי קלמפסון הכחיש זאת בזמנו...). סטיב מאריוט, שחיפש גיטריסט מחליף לפיטר פרמפטון שעזב את להקתו, הקשיב לאלבום הכפול הזה בהופעה והחליט שהוא רוצה את הגיטריסט שמנגן שם. קולוסאום התפרקה.



ב-6 בנובמבר בשנת 1971 יצא גיליון של המלודי מייקר ובו גם הדיווח הבא: להקת קולוסאום התפרקה ומנהיגה, המתופף ג'ון הייסמן, הסביר שחבריה משכו לכיוונים מוזיקליים שונים. מיד עם שחרור ההצהרה עבר גיטריסט אותה להקה, דייב "קלם" קלמפסון, ללהקת האמבל פיי, במקום פיטר פרמפטון שפרש. סטיב מאריוט, מנהיג אותה להקת האמבל פיי, הודיע לפני כן שלהקתו תמשיך כשלישייה אך הצטרפותו של קלמפסון שללה זאת. הגיטריסט מסר לעיתון: "המוזיקה של קולוסאום כבר לא העניקה לי בטחון. הלהקה התעסקה יותר מדי באינטלקטואליות מוזיקלית".


הקסטל-סמית' מיהר להוציא ב-1972 אלבום סולו נהדר, בשם A STORY ENDED, שאני רואה בו עוד אלבום של להקת קולוסאום, כי רוב חברי הלהקה מופיעים בו וגם הסגנון המוזיקלי שלו די דומה ללהקה ההיא. אני גם ממליץ על הקופסה המהודרת, MORITURI TE SALUTANT, בה יש ארבעה דיסקים מלאי קטעים נדירים של הלהקה לצד קטעים ידועים באיכות משופרת.


להקת קולוסאום הצליחה להתאחד, שנים רבות לאחר שהתפרקה, ולהופיע רבות ובהצלחה רבה. מאז, דיק הקסטל סמית' מת (בדצמבר 2004) ואחריו ג'ון הייסמן (ביוני 2018). אבל המוסיקה? נשארה חיה ועסיסית!



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.






Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page