top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקה - סטיב מילר באנד בסיקסטיז

עודכן: 22 בינו׳



חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


בימים המעורפלים של שנות ה-60, כשהעולם היה גדוש במהפכות חברתיות ותרבותיות, צליל מיוחד הגיח מאזור המפרץ, שכבש את הקהל עם הגרובים עתירי הנשמה שלו וריפי הגיטרה המהפנטים שלו. בלב המהפכה המוזיקלית הזו עמדה להקתו של סטיב מילר, להקה שהתריסה נגד מוסכמות ועיצבה מחדש את נוף הרוק עם השילוב הייחודי של בלוז, פסיכדליה וכמובן רוק.


בהנהגתו של סטיב מילר האניגמטי והמוכשר לאין שיעור בעצמו, המסע של הלהקה בשנות השישים היה לא פחות מיוצא דופן, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה אישית. זו הייתה תקופה שבה העולם התנדנד על גבול השינוי, והמוזיקה של הלהקה לכדה בצורה מושלמת את רוח הזמן של התקופה.


שנותיה הראשונות של הסטיב מילר באנד אופיינו במרדף בלתי פוסק אחר חדשנות קולית. שואבת השראה מגדולי הבלוז ומחדירה את הרגישויות הפסיכדליות שלה. בהמשך דרכו יזכה סטיב מילר להצלחות מסחררות עם להיטים כמו THE JOKER, FLY LIKE AN EAGLE, SERENADE ו- ABRACADABRA. עדיין, משהו ממגנט אותי בתקליטיו הראשונים יותר.


במאמר זה אצא לחקר שנותיה המעצבות של הלהקה, תוך מעקב אחר מקורות הסאונד שלה והסיפורים שמאחורי המוזיקה. בואו נצא לדרך...



סטיב מילר נולד עם מזרק מוזיקלי ביד. את שנות ילדותו ונעוריו בילה עם משפחתו בטקסס ואביו, חובב נלהב של ג'אז ובלוז, נהג להביא לביתם אורחים שנודעו כמוזיקאים בעלי שם בתחום. כך זכה מילר הצעיר לארח בביתו אנשים כמו לס פול, טי בון ווקר ואחרים. כל אלה העניקו מילות עידוד לגיטריסט המתחיל.


בשנת 1965 החליט מילר כי די לו ללמוד בבית הספר ועקר לשיקגו כדי לנגן שם את הבלוז. במהרה מצא את עצמו מופיע לצד אמנים כמו מאדי ווטרס, האולין וולף ועוד. שם הקים להקה עם האורגניסט בארי גולדברג, שניגנה בקביעות בניו יורק ואף הוציאה תקליטון. בסוף 1966 הוא שם את פעמיו לכיוון סן פרנסיסקו ונפעם מהסצנה המוזיקלית ששררה שם. מנובמבר 1966 ועד אפריל 1967 הוא הנהיג להקה שבתחילה נקראה THE MILLER BAND ושינתה את שמה ל- THE MILLER BLUES BAND. לצדו של מילר היו הגיטריסט ג'יימס קוק, הבסיסט לוני טרנר והמתופף טים דייויס.


באפריל 1967 הצטרף להרכב הקלידן ג'ים פיטרמן. ההצלחה הבימתית המשמעותית הראשונה הייתה, באותו חודש, בפסטיבל פולק בסן פרנסיסקו. בהמלצתו של אמן הבלוז, פול באטרפילד, השמיט סטיב מילר את המילה "בלוז" משם להקתו וכך נשאר עם "סטיב מילר בנד". באטרפילד טען ובצדק כי במידה ומילר וחבורתו יגיעו לאנגליה עם השם הארוך, לא יתפסו אותם ברצינות כלהקת רוק, אלא כעוד להקת בלוז שבאה לרכב על ים ה'בלוז הלבן' שגאה שם אז.


סטיב מילר הופיע בפסטיבל מונטריי הידוע וסיפר שנים לאחר מכן: "אני זוכר שממש התרגשתי להיות חלק מהפסטיבל הזה. זה היה האירוע הראשון בו הייתי שאורגן בצורה כזו מופתית. ההנהלה טיפלה היטב באמנים עם מזון משובח והסעות הלוך וחזור. האווירה הייתה ממש חיובית".




ההקלטות הראשונות של סטיב מילר באנד היו עם שלושה שירים שיצאו בהמשך, בשנת 1968, כחלק מפסקול סרט שנקרא REVOLUTION.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט-פסקול זה: "החומר הטוב ביותר בתקליט הזה הוא שלושה שירים של סטיב מילר באנד. אלו שירים שכבר היכרנו מהופעות הלהקה והפעם היא הפיקה אותם באולפן בעצמה מבלי שמפיקי הסרט התערבו. הקטע SUPER BYRD הוא הוא ג'אם נעים לאוזן. את השיר YOUR OLD LADY, של האחים אייזלי, עיבדה מחדש להקת האחים צ'יימברס אבל הגרסה של מילר וחבריו היא הטובה ביותר. גם השיר MERCURY BLUES משכנע מאד".


אחרי כן עזב ג'יימס קוק הגיטריסט כי הוא ומילר התקוטטו באופן כה בוטה עד שנשבר. הקלטה של הלהקה, עם צ'אק ברי, יצאה לאחר מכן בתקליט.


כך נכתב אז על תקליט זה ברולינג סטון: "כמה מוזר זה, עניין של גורל, שהאלבום הראשון שהוקלט בהופעה חיה בסן פרנסיסקו צריך להיות באודיטוריום פילמור, ועם צ'אק ברי שיצר את כל הסגנון הזה ושהוא מגובה על ידי קבוצת מוזיקאים שלמדו את זה ממנו, גדלו והיגרו לסן פרנסיסקו כדי להפיח חיים חדשים במה שצ'אק ברי וכאחרים הקימו לפני כל כך הרבה שנים.


איש הקידום של התקליט הניח בידינו עותק מעט פגום, אז לא יכולנו לשמוע את כל ההקדמה המדוברת של ביל גרהאם, אבל זה גם הגורל. עובדות: האלבום נעשה על פני תקופה של שישה ימים בקיץ הזה. אנשי להקתו של מילר באותה תקופה כללו את קורלי ג'ים קוק שעזב מאז את הלהקה.


לצערי האלבום הזה לא אומר לנו הרבה. ברי כבר הקליט גרסה מחודשת אחת של הלהיטים הגדולים שלו וזה היה גרוע. אם אתם מחפשים את הסטנדרטים שלו, האלבום שאתם חייבים להשיג הוא לא זה. ברי היה חכם שלא לנסות ליצור מחדש באופן חי את הסטנדרטים שלו. עם זאת, מאז חזרתו המוגבלת לשואו ביז, הוא לא המציא שום חומר חדש במיוחד. מה שהוא עשה היה נהדר, אבל מאז, הדור שהוא גידל למד היטב והתקדם רחוק. כתוצאה מכך, מה שחדש בתקליט אינו מעניין כחומר; הסגנון מוכר אבל ישן, ומכיוון שברי - אחד הגיטריסטים המקוריים ביותר בתקופתו - מעולם לא היה ועדיין לא טכנאי טוב במיוחד, הנגינה בגיטרה פשוט לא מעניינת במיוחד.


בתקליט הזה הוא די נצמד לבלוז בסגנון שיקגו. הקטעים המעניינים ביותר הם כלי הנגינה שבהם ברי מחיל את גיטרת הרוק שלו על הבלוז של שיקגו וסטיב מילר באנד נכנסת לקדמת הבמה. עיקר העניין של ההקלטה הוא בגיבוי וכקוריוז. אם נשפוט את האלבום על סמך מה שקורה היום, השיפוט לא חיובי".




במקום ג'יימס קוק נכנס ללהקה גיטריסט ומוזיקאי מבריק (וגם חבר ילדות של מילר) בשם בוז סקאגס, שסיפר: "גרתי אז בשטוקהולם כשקיבלתי את ההודעה מסטיב לבוא ולהצטרף אליו". מילר הקים את להקתו הראשונה בגיל 12. היא נקראה THE MARKSMEN COMBO וסקאגס היה חבר בה. הכיוון המוזיקלי שלה היה בלוז.


לפני הקלטת האלבום הראשון ערכה הלהקה חזרות, במשך חודשיים, באולפן קטן. בזמן הזה התעסק מילר עם אפקטים אלקטרוניים שעזרו ליצור אחר כך צלילים מעניינים שיהוו חלק מאווירת האלבום הראשון והפסיכדלי יותר.


המתחים לקראת ההקלטות היו גבוהים בגלל שכל חברי הלהקה, למעט סטיב מילר, רצו פשוט לנגן בלוז והרגישו שהלהקה שלהם מספקת את הסחורה כמו שצריך בתחום הזה. אך הוא התעקש ודחף אותם לכיוון אחר לגמרי - פסיכדליה. השליטה שלו בלהקה הייתה כה חזקה שהוא אמר לשאר חבריה כיצד לנגן בהקלטות. סקאגס, דייויס ופיטרמן התעצבנו עליו והחלו לתכנן את פרישתם מהלהקה להקמת הרכב טריו. זאת עד שטים דייויס המתופף קיבל רגליים קרות כי הרגיש שיש לו סיכוי גדול יותר להרוויח כסף תחת כנפיו של מילר.


בתמונה: (מאחור מימין) - הבסיסט לוני טרנר והמתופף טים דייויס. (מקדימה מימין) - הגיטריסט בוז סקאגס, הגיטריסט סטיב מילר והקלידן ג'ים פיטרמן.


באחד מעיתוני הפופ הישראליים הנדירים של אז מצאתי את החידה הזו ומיד זיהיתי שמדובר באותה תמונה שקיבלה שני ציורים כמעט זהים. אז בואו למצוא את ההבדלים...


סטיב מילר באנד הוחתמה בחברת התקליטים CAPITOL וטסה ללונדון כדי להקליט שם את אלבומה הראשון, ביחד עם טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס. הפעם הראשונה בה ג'ונס ראה את סטיב מילר באנד היה בקליפורניה.


בחודש מרץ של אותה שנת 1968 ג'ונס קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו כמפיק. סטיב מילר הגיע אז לאנגליה עם להקתו כדי לעשות את תקליט הבכורה. חוזה ההקלטות, עם חברת CAPITOL, שלשל לכיסי הלהקה סכום כסף כמקדמה שהיה מאד גבוה בסטנדרטים של אז. מדובר ב-50,000 דולר ועוד בונוס של 10,000 דולר. זו הייתה כנראה אחת העסקאות הגדולות ביותר שנעשו אז על ידי חברת תקליטים כלשהי. כוונת הלהקה הייתה להגיע לאנגליה בשייט באוניית QE2 ולהקליט את האלבום באולפני אולימפיק, בלונדון.


ג'ונס נדהם לגלות שלא רק הלהקה הגיעה לאנגליה אלא גם צוות טכני, חברות, מנהל הלהקה הארווי קורנספן ואישה אחת בהריון. לאחר שהם שכרו בית גדול בבלגרביה, כולם עברו לגור שם כמשפחה אחת גדולה ומאושרת.


גלין ג'ונס: "ערב אחד, כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהאישה ההרה, ממכל האנשים שם, מתחנת המשטרה של צ'לסי. היא הייתה במצב נורא. הם כולם נעצרו והיו אמורים להופיע בבית משפט בבוקר, מואשמים ביבוא סמים והחזקת נשק חם, והאם אוכל להגיע לבית המשפט בשעה 9:30 בבוקר ולהצהיר על אופיים הטוב, וחשוב מכך, לארגן ערבות עליהם בזמן שהארווי קורנספן יסדר את כל העסק המבולגן. התחלתי לתהות במה הסתבכתי. חבורה של משתמשי סמים, היפיז אמריקאים חמושים?


אם אלך למחרת בבוקר, זה יהיה הרבה נגד השיפוט הטוב יותר. האם באמת רציתי שיראו אותי מתרועע עם האנשים האלו, שלא לדבר על לקום בבית המשפט ולהעיד על האופי הטוב שלהם? נניח וזה היה נכנס לעיתונות. מה אמי הייתה חושבת? כשהראיתי כמה הסתייגויות, האישה ההרה התחננה בפניי ואמרה שאני האדם היחיד שהם מכירים במדינה. כשזה לא עשה את העבודה, היא אמרה שהיא לא יודעת מה הלחץ של עוד לילה בתא הכלא עלול לעשות למצבה".


כל מועדי ההופעות של הלהקה בלונדון בוטלו וכך נמנעה ממנה אפשרות קריטית להצלחה באנגליה בזמן ההוא.


גלין ג'ונס: "אז הגעתי לבית המשפט למחרת בבוקר בחליפה ובמבטא הטובים ביותר שלי. נדרשתי על ידי בית המשפט לעמוד באחריות עבור התנהגות טובה למשך שארית שהותם בבריטניה. התברר שחבר של הלהקה באמריקה ריחם עליהם וחשב שסמים לא יהיו זמינים בלונדון, אז הוא לקח על עצמו את האחריות לשלוח עוגת פירות גדולה בדואר, ממולאת בחשיש. המכס והמשטרה של הוד מלכותה גילו את הסמים בנמל הכניסה ואפשרו את משלוח העוגה בדואר באופן רגיל. הדואר התריע למשטרה המקומית שפשטה על הבית תוך דקות ספורות מהגעת החבילה. במהלך חיפושיהם במקום השוטרים גילו אקדח זיקוקים, תלוי כקישוט על הקיר באחד החדרים. זה היה שייך לבעלים של הבית, ואם אני זוכר, אפילו לא עבד. אבל השוטרים האנגלים, נחושים לגרום למצב להיראות רע ככל האפשר עבור הבלתי רצויים הללו, האשימו אותם בבעלות של נשק חם ומסוכן. באשר לאישומי הסמים, גם הם בוטלו כאשר צוין כי לא ניתן היה להוכיח שללהקה הייתה דרך לדעת מה יש בתוך חבילה שנשלחה על ידי צד שלישי.



אחרי זה, כולנו הפכנו לחברים הכי טובים. ריחמתי עליהם והם בתורם היו אסירי תודה לי על כך שעזרתי להוציא אותם מהכלא. זו בהחלט הייתה ההתחלה המוזרה ביותר של יחסי עבודה. אחרי חודש אחד של הקלטת מתוך שישה שבועות שהוקצו, לא היה לנו שום דבר ששווה לשמור לתקליט. סטיב בילה את כל הזמן

בהתנסות ברעיונות שונים של שירים, עיבודים וטכניקות הקלטה, והכל ללא הצלחה. התברר לי שהוא לא

מוזיקאי רגיל ושהוא חיפש משהו אחר מאוד, אבל היה בסכנה לאבד את האמון והכבוד של הלהקה כמו גם את שירותי טכנאי ההקלטה שלו, שזה אני, אם משהו לא ישתנה די מהר. אז הושבתי אותו והסברתי יפה מאוד שאני לא רואה טעם בלהמשיך את ההקלטות במשך השבועיים הנותרים, אלא אם כן משהו ישתנה. הוא שאל אותי מה אני חושב שלא בסדר ואמרתי לו שהוא זקוק למפיק, מכיוון שאף אחד לא היה אחראי או היה מוכן לקבל החלטות כלשהן וכי הפרויקט התנהל כתרנגולת חסרת ראש. הוא קיבל את מה שיש לי לומר באדיבות רבה ושאל אם אני מוכן להישאר ולהפוך למפיק התקליט. סוף סוף מישהו באמת ביקש ממני להפיק. זה היה כמו להוציא אותי מכלוב. זה לא היה ידוע אז שטכנאי הקלטה גם יפיק. שני המקצועות נתפסו כנפרדים לחלוטין".


באפריל 1968 פרסם מילר, בעיתון רולינג סטון, את רשמיו ממוזיקת הרוק, בעודו באנגליה. הנה מה שהיה לו לומר: "סצנת המוזיקה של לונדון מזויפת מאד. היא בנויה ממערכת משומנת של יחסי ציבור, דאגה עצומה לבניית תדמיות ונגני אולפן כמו בהפקות של המאנקיז. אין באנגליה דבר חדש. להקות רבות פה עושות חיקויים של ג'ימי הנדריקס. הסצנה המוזיקלית הבריטית נמצאת כרגע בשפל רציני. מה שכן, אנשי ההקלטה פה רציניים ומגניבים. מדובר בבחורים צעירים שראשם נטוע במוזיקה יותר מהלהקות אותן הם מקליטים.


בינתיים הספקנו לערוך פה שמונה סשנים. החלטנו לא לנסות ולהמשיך לשכנע את ג'ורג' מרטין להיות המפיק שלנו. הוא יקר מדי וגם לא ממש מתאים למוזיקה שלנו. אנחנו עובדים עם גלין ג'ונס, שאחראי לאלבומים האחרונים של הרולינג סטונס. גלין הוא חרוץ, רציני ובעל רעיונות נהדרים. בינתיים המנהל שלנו עובד קשה להשיג לנו הופעה ברויאל אלברט הול. הוזמנו להופיע בפסטיבל ברומא אך העניין נראה עדיין מעורפל בכיוון ההוא".



בזמן ההקלטות לאלבום הזה קרה משהו מעבר לקיר באולפן. בסטודיו השני של האולפן נעשו הסשנים לאלבום הבכורה של ג'ו קוקר. האלבום הזה נקרא WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS והשתתפו בו, בין השאר, ג'ימי פייג', סטיב וינווד ועוד. אתם יכולים לנחש איזו כוורת של מוזיקאים מוכשרים הייתה שם בימים ההם.


גלין ג'ונס: "עשינו את התקליט בשבועיים הנותרים. סטיב והלהקה היו פנטסטיים והגיבו בחיוב מאוד למשטר החדש. הם היו האמנים המושלמים להפקה הראשונה שלי, מוכנים לנסות לחלוטין כל דבר בהתלהבות רבה. אני חושב שדי הוקל לסטיב להפסיד את האחריות להפיק ומיד הפיק תועלת מעצם היותו אמן ומנהיג להקה. מבחינתי, היה לי זמן נהדר שם, מנסה רעיונות שאחסנתי הרחק לאורך השנים שנראו שערורייתיים או מגוחכים מדי עבור אמנים ומפיקים שעבדתי עבורם. השתמשתי באפקטים קוליים בפעם ראשונה, מביא דברים שהקלטתי בתור זוטר באולפני ההקלטה IBC, כשנשלחתי עם טייפ נייד, בימים מתים באולפן, ונאמר לי להקליט אפקטים קוליים עבור ספריית האפקטים. אז לסטיב מילר באנד מצאתי הקלטה שעשיתי על קו הרכבת בייקרלו שהקלטתי כתירוץ לחזור הביתה מוקדם יום אחד. אם תקשיבו, תוכלו לשמוע את דייל הרציף צועק 'שימי לב לדלתות!' כשהרכבת עוזבת מתחנת אוקספורד סירקוס. אין לי מושג עכשיו למה השתמשתי באפקט הזה ללא כל רלוונטיות לקטע THE BEAUTY OF TIME IS THAT IT'S SNOWING. אני חושב רק ניסיתי 'להחריף' את היצירה של סטיב".


ג'ונס: "התקליט הזה היה הפעם הראשונה והיחידה שהשתמשתי ב- CROSS FADE סטריאו, כשהקטע נכנס מימין ודוחף את הקטע היוצא אל הצד השמאלי. ניסיתי את זה כמה פעמים מאז אבל מעולם לא הצלחתי לגרום לזה לעבוד באותה יעילות. לרווחתי הרבה, סטיב, הלהקה, הנשים והחברות, קפיטול רקורדס, ואפילו הארווי קורנספן - כולם היו מרוצים מאוד מהתוצאה, כמו אני ועוד כמה מאות אלפים אחרים".


קטע נוסף, שהוקלט בסשנים לאלבום אך יצא רק בצד ב' של תקליטון, נקרא SITTING IN CIRCLES . השיר הזה יצא על דיסק כשיר בונוס בגרסת הרימסטר של האלבום הזה.


הצד הראשון של התקליט, CHILDREN OF THE FUTURE, מכיל חומרים שנכתבו במיוחד לו. כולל הקטע המהפנט, האהוב עליי ורווי המלוטרונים IN MY FIRST MIND. צד ב' של האלבום הורכב משירים שכבר כיכבו ברפרטואר ההופעות החיות של הלהקה, כולל בלדה נהדרת של בוז סקאגס, שפותחת את צד ב' של התקליט בשם BABY'S CALLING ME HOME. רוב שירי האלבום חוברו זה לזה בצורה כזו שהאלבום השלם נשמע כסוויטה עם תתי פרקים.



הבעלים של עיתון רולינג סטון, ג'אן ונר, כתב שם בביקורת על התקליט בזמנו: "...'אנחנו ילדי העתיד / תוהים מה בעולם הזה אנחנו הולכים לעשות... כשאנו מתנשאים / אנו יכולים לראות את עצמנו במרחק קילומטרים... לוקחים קצת אהבה / קצת חיבוק... ואם אתם לא חושבים שאתם יכולים למצוא / ואם אתם לא חושבים שזה רק עניין של מחשבה' - כך זה מתחיל.


בלי סלסולים אינסטרומנטליים וסולואים מיותרים (שלפעמים מתרחשים למרבה הצער בהופעות חיות), כל החלקים המוזיקליים הופכים לחיוניים, ובהגדרה, חשובים. סטיב מילר באנד עשתה, מכמה סיבות שונות, עבודה מעולה באלבומה הראשון. חבריה מתחילים, ברוב השירים, בעצם מהצד הראשון, בליין גיטרה אקוסטית פשוט ובונים סביבו את כל ההשלמה של הרוק'נ'רול. ג'ים פיטרמן הקלידן מבסס את עצמו באלבום ככוח מוזיקלי דומיננטי באותה מידה כמו הגיטריסטים. הוא מצוין גם כסולן וגם כנגן קצב. המאמצים שלו עם הכלי הם מגוונים, החל מדפוסי בלוז ישרים ועד דברים מאוד כנסייתיים (מבלי להיות מייגעים כמו שהרבה מהדברים הכמו-דתיים האלו אכן הופכים להיות).


האורגן הוא אחד החלקים המהנים ביותר באלבום כולו. הוא מדויק וכבד, בשימוש בכל מקום ללא כל עודף. הצד הראשון של התקליט בנוי כמו סרג'נט פפר - שלמות קוהרנטית עם יצירות בודדות, עם נושא מילולי דומיננטי (פילוסופי ללא יומרה) ובניגוד לביטלס, נושאים מוזיקליים חוזרים. גם הצד השני עובר משיר לשיר ללא הפסקה, מוחזק יחד אך ורק על ידי אחדות הקונספט.


יש הרבה חומר בתקליט שמתאים להשמעת רדיו וגם בלי סוג כזה של השמעת רדיו, האלבום אמור להיות מוצלח, כי כמו כל הרוק'נ'רול הטוב ביותר, הוא מוזיקה טובה ומובנת לאנשים מכל הגילאים. ההפקה הטעימה (שנעשית על ידי הלהקה עצמה עם הטכנאי של הסטונס, גלין ג'ונס) וההשפעות האקלקטיות הופכות אותה למשהו שמריח כמו הביטלס (במיוחד בעבודה הווקאלית, עם שימוש מתמיד במספר קולות להרמוניה וקצב). לא ניתן לאפיין את התקליט כמרחיק לכת או מהפכני, אלא כמצוין".



האלבום השני של סטיב מילר באנד נקרא SAILOR והוא הוקלט כבר באולפנים החדשים של WALLY HEIDER בהוליווד ויצא לחנויות רק חמישה חודשים אחרי צאת אלבום הבכורה - הספק מרשים מאד. מבחינתי האישית זה עוד אלבום מאסטרפיס, אך הפעם נכנסו חברי הלהקה להקליט אותו כשכבר אין ביניהם יחסי חברות. הכל הפך להיות ביזנס והכיף האמיתי של להקליט יחדיו אלבום נעלם. מה קרה שם? בואו נגלה...



סטיב מילר שקל, לפני ההקלטות, לשנות את שם הלהקה ל- SAILOR ורקח קונספט שיתאים לשם הלהקה החדש, בתקליט השני. גלין ג'ונס הופתע מאד לשמוע על רעיון זה, רק כמה חודשים לפני תחילת ההקלטות. ג'ונס: "זה לא התאים לי להסתבך עם אמן שרצה לשנות את שם הלהקה שלו או לעשות אלבום קונספט, לצורך העניין. התפקיד שלי היה לעזור לו להשיג את כל מה שהוא רוצה, בגבולות ההיגיון. הייתי בטוח שכשנתכנס למחרת בלוס אנג'לס, הכל יהיה הגיוני. נפגשנו בחדר שלי במלון וסטיב הגיעו עם גליל נייר גדול שהוא פרש בטקסיות על פני המיטה. הוא לקח עיפרון והחל לצייר קווים גליים לאורך הנייר, מסביר שזה הפרשנות למה שהוא רצה שהאלבום יהיה. הבנתי שאני בבעיה. לא הבנתי אותו וניסיתי לשנות את הנושא וסיפר לו על רעיון שהיה לי במטוס, עם עשיית קטע אינסטרומנטלי עם אפקטים קוליים, שעם קצת מאמץ ניכר של הדמיון יציע אווירה של חזרת מלח לנמל הבית כשהשירים שלאחר מכן יוכלו לשקף שינויים, פוליטיים ורומנטיים, שהוא מגלה כשהוא מגיע הביתה לאחר שהייה בים במשך כמה שנים.


סטיב והלהקה אהבו את הרעיון, והתחלנו להקליט למחרת. ירדנו לרציפי סן פרנסיסקו באמצע לילה ערפילי כדי

להקליט את הצליל המפחיד של צופר הערפל בנמל, שמתחיל את האלבום. אז התחלתי ליצור נוף של סאונד כדי להציג את הרצועה הראשונה. הקלטתי את כל החבר'ה בלהקה שרים תו אחד מעורבב עם צליל אורגן, לקחתי את זה והאצתי והאטתי עד שיצא מזה יצא הקטע אינסטרומנטלי, SONG FOR OUR ANCESTORS.


אחרי קטע זה מגיע השיר DEAR MARY. ג'ונס: "שיר זה מציד את קולו של סטיב בשלמות. הוא אהב להקליט הרמוניה קולית עם עצמו. אני חושד שזה בהשפעה של לס פול שם איפשהו, כיוון שלס היה סוג של מנטור בעיצובו של סטיב. סטיב היה הזמר הראשון שעבדתי איתו שעשה את זה, לשיר על הקלטה של עצמו. הוא הצליח להשיג את השילוב הכי יוצא דופן עם עצמו ואני מעולם לא מצאתי מישהו אחר שהשתמש בשיטה הזו בצורה כל כך יעילה.


כשסיימנו את התקליט, סטיב בהחלט לא שמר על הרעיון המקורי שהציג לי במלון. לא היה סיפור - זה נשכח באמצע ההקלטות — והלהקה לא שינתה את שמה. הרעיון הזה מעולם לא הוזכר שוב. לא משנה. זה עבד בכל מקרה. התקליט עדיין נחשב לאחד הטובים שלו. הרבה אנשים במשך השנים שאלו אותי על איזה סם הייתי כשבניתי את רצף הפתיחה בו. זה רק מראה איזה רעיון מוטעה יש לכל כך הרבה אנשים להתייחס להשפעות של סמים במוזיקה פופולרית, כפי שרובם לא מאמינים שהייתי סטרייט לגמרי ולמעשה מעולם לא נטלתי סמים מכל סוג שהוא. חוץ מאספירין פה ושם".




אמנם האלבום נשמע כאילו להקה שלמה ניגנה בו יחד אך זה לא היה כך במציאות. הסיטואציה הזו מזכירה לי את יצירת האלבום DEJA VU של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג - אלבום שנשמע כיחידה הרמונית אחת בעוד שבמציאות הוא הוקלט על ידי חברי הלהקה בנפרד, כך לפי עדות הקלידן, ג'ים פיטרמן. מיד לאחר ההקלטה פורסם ברולינג סטון שיש בעיה בלהקה: "הסטיב מילר באנד תעבור שינוי מהותה באוקטובר. המתופף טים דייויס, הגיטריסט בוז סקאגס והאורגניסט ג'ים פיטרמן, יעזבו את הלהקה כדי ליצור שלישיה חדשה. סטיב מילר והבסיסט לוני טרנר ימשיכו עם שם הלהקה. הפירוק הוא תוצאה של כמה חודשי מריבות שהגיעו לשיא בלוס אנג'לס, בחודש יולי, עם פיטורי מנהל הלהקה, הארווי קורנספאן. סטיב עורך אודישנים למתופף ואורגניסט / גיטריסט שיחליפו את הפורשים. הוא מקווה שלהקתו החדשה תצא לדרך בסוף אוקטובר".





ברולינג סטון התלהבו גם הפעם מהתקליט, אך עם אכזבות פה ושם: "הסטיב מילר באנד עשתה הופעת בכורה מרשימה עם CHILDREN OF THE FUTURE. התקליט החדש שלה הוא יורש ראוי ביותר. בעוד שלאלבום הראשון שלה היה טעם בלוז חזק מאוד (במיוחד בצד השני), ל'סיילור' יש יותר תחושה של רו'ק'נרול.


הקטע שפותח את האלבום, משלב בטוב טעם אפקטים קוליים של אוקיינוס עם רקע אינסטרומנטלי. הגזרה הזו מוצלחת הרבה יותר מהניסיון הקודם של הלהקה למונטאז' סאונד (PSYCHDEDELIC B.B) שהיה משעמם.


השיר DEAR MARY הוא בלדה מאוד רכה ואיטית שגורמת לי לחשוב על ריקוד צמוד בכיתה ח' כשהאורות כבויים. מילר שר את המילים הסנטימנטליות בפלצט לא פוגעני. המנגינה הבאה היא MY FRIEND, והיא באמת מטלטלת. ההפקה נקייה להפליא לאורך האלבום, אבל השיר הזו הוא הבולט ביותר. המערך מוצק, עם שימוש טוב באפקט סאונד. השיר LIVING IN THE USA הוא פרשנות לסצנה בארה"ב, אבל למרבה הצער חלק מהמילים חלשות למדי. עורך טוב באמת יכול היה לשכלל את המילים. השיר הוא רוקר אמיתי, ורגע מגניב אחד מתרחש בתחילת הדעיכה כשמילר צועק בייאוש, 'מישהו שיביא לי צ'יז-בורגר!' כשהשורה הזו תופסת הכל.


צד שני מתחיל עם QUICKSILVER GIRL. זהו שיר מסוג מאוד מסחרי ולמרות שהוא יפה, ניתן גם להתעלם ממנו. אני אוהב את השורה 'היא פורשת כנפיים והיא חופשית', אבל אולי אני קורא בה יותר מדי. השיר LUCKY MAN כולל אינטרו גיטרה אקוסטית טעים מאוד. זה מתפוגג לתוך הגזרה הבאה, GANGSTER OF LOVE המחודש של ג'וני גיטר ווטסון, שהוא די מצחיק לכמה פעמים, אבל היא נוטה להישחק במהרה. אורכו רק דקה וחצי.


בעקבות GANGSTER מופיע לחן של ג'ימי ריד, YOU'RE SO FINE שהוא הבלוז הישר היחיד באלבום. הוא כולל עבודת מפוחית טובה מאוד. השיר מגיע כבד, אבל יוצא חלש, ולכן אינו מוצלח כמו עבודת הבלוז הקודמת של הלהקה. השיר OVERDRIVE הוא חזק מסוג בו דידלי. הכולל גיטרה חשמלית עם אלמנטים של רוק. הקטע המסיים DIME-A-DANCE ROMANCE הוא רוק'נ'רול ממש סולידי. ליין הבס דומה לג'ק המקפץ של הסטונס והשיר כולו באמת חי ומרגש. המילים מצוינות ומשתלבות היטב עם מצב הרוח של השיר. גם בחלקיו השונים וגם בכללותו, השיר בנוי בצורה מושלמת. זו היא נקודת השיא של האלבום והלהקה באמת נשמעת פה נהנית ביחד.


ההפקה מעולה, הביצועים תמיד ברמה גבוהה. למרות שלכמה מהשירים יש מילים בינוניות למדי, הם אף פעם לא מגעילים או יומרניים. התקלה הנוספת היחידה באלבום היא שעבודת הגיטרה בכללותה מאכזבת. אף אחד מהסולואים לא עומד בקנה אחד עם מה שהיה באלבום הראשון או בביצועים חיים טובים יותר. אבל זה לא אומר שהם לא טובים. כי הם די טובים. במובן מסוים גם האלבום הזה מאכזב. הרמוניות ווקאליות (כמו ב- QUICKSILVER GIRL) הן לעתים קרובות מרושלות ונדושות; קטעים כמו LUCKY MAN ו- YOU'RE SO FINE בהיותם בלוז סטרייט בסביבה של רוק'נ'רול - הם בסופו של דבר חלשים.


למרות תקלות מסוג זה, פגמים של חוסר שלמות וחוסר אחידות, כל כך הרבה מהאלבום הזה עשוי כל כך טוב שהוא תקליט משובח. קנו את האלבום הזה אם אהבתם את הראשון. אם גם לא שמעתם, קנו את שניהם. להקה זו יכולה להיות גאה בצדק ב'סיילור'. חבל שהתקליט מקודם כאייטם פסיכדלי, כי בניגוד לעודף הז'אנר הזה, מדובר בכל מובן באלבום מוזיקלי. חבל גם שהחבורה מתפרקת - והמתחים ניכרים בבניית האלבום, כל כך הרבה שברים - כי הטוב ביותר עוד היה לפנינו".


ואפרופו השפעות ביטלס, תקשיבו לשיר שפותח את הצד השני בתקליט, QUICKSILVER GIRL, ובאמצע תשמעו השפעה ברורה מהשיר TAXMAN.




אז מה קרה קצת אחר כך?


ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב אלבומה השלישי של סטיב מילר באנד ושמו BRAVE NEW WORLD. השיר האחרון בו (MY DARK HOUR) כולל את פול מקרטני שהתחבא מאחורי השם הבדוי פול ראמון.



אז מה בדיוק הוביל לכך שפול ניגן עם מילר בהקלטה ההיא? הסיפור באמת לא יאמן והוא נמצא, עם הצלבת נתונים מפתיעה שערכתי, בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"


הנה הביקורת המקורית על התקליט של סטיב מילר באנד, ששלפתי מארכיוני הרולינג סטון שאצלי: "אם קיוויתם לקבל מוזיקה חדשה מהלהקה החדשה של סטיב מילר, אתם כנראה תהיו מאוכזבים. האורגניסט ג'ים פיטרמן והגיטריסט בוז סקאגס עזבו, ומילר, הבסיסט לוני טרנר והמתופף טים דיוויס ממשיכים כשלישייה. מה שלא אומר שהמוצר לא טוב, אלא רק שלמרות השינויים האישיים, הוא בעצם יותר מאותו הדבר.


ההבדל הבולט היחיד הוא שמילר זנח כמעט לחלוטין את החומר המלודי הרך שעלה בכמה מקומות בשני האלבומים הראשונים לטובת הקצב הגדול. למעשה כל האלבום הוא קצבי ורועש מאוד. התוספת של שני אנשים (המפיק-שותף גלין ג'ונס והקלידן בן סידרן) מעניקה ללהקה את אותה נגינה שהייתה לה בעבר.


על הבמה, להקתו של מילר מתפתחת לטריו כוחני א-לה ג'ימי הנדריקס וקרים המנוחה. הקצב הגדול של התקליט משקף את זה, אבל משהו נתקע. זה בולט בעיקר בשיר כמו CELEBRATION SONG, שבו נראה שכולם מפריעים לכולם. אני מתפתה לתאר את זה כאלבום מעבר, אבל ברור שזה לא, שכן הלהקה לא החליטה אם היא רוצה להיות שלישיית הכוח או החמישייה של האלבומים הקודמים. השירים הטובים ביותר באלבום הם KOW KOW, שיר הנושא ו'ספייס קאובוי'.


השיר KOW KOW הוא כמעט ללא רבב. זה נפתח רק בגיטרה, ואז שאר הלהקה נכנסת בזה אחר זה והשיר נבנה במשך כשתי דקות לקרשנדו. זה מנותק לפתע על ידי שיח פסנתר כשהאורגן מייבב ברקע כשהשיר מתפוגג.


מעל המוזיקה, מילר שר סיפור על איש שהיה לו תנין כחיית מחמד שאותו שמר במעלית. יפה! 'ספייס קאובוי' נחמד במיוחד: דייוויס חובט קצב בחוזקה, טרנר מניח קו פאז בס מחוספס, ומילר מכופף תווים בגיטרה כאילו נולד עם גיטרה בידיו. שוב, הבעיה כאן היא אי הבהירות, האם מדובר בשלישייה או בחמישייה. כשהדבר הזה ייפתר - תצפו לגדולות מלהקה זו".


טים דייויס המתופף מת ב-20 בספטמבר 1988 עקב סיבוכים של מחלת הסוכרת. לוני טרנר הבסיסט מת מסרטן בריאות ב-28 באפריל 2013. בן 66 במותו.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page