top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקה - גרינסלייד

עודכן: 12 במאי



האורגניסט, דייב גרינסלייד, סיפר לעיתון NME, בשנת 1973, על הדבר שגרם לו להקים להקה תחת שם משפחתו:


"להקת קולוסאום, בה הייתי חבר, הייתה להקה דמוקרטית מאד, אבל תמיד ראיתי בג׳ון הייזמן, המתופף שבה, את המנהיג שמנווט את הספינה שלנו. וכך גם ראיתי את כל הדברים שהוא נאלץ להתמודד עימם, מעבר למוזיקה. זה ממש הפחיד אותי ולא הבנתי כיצד הוא מסוגל לעשות את זה. אחרי שהלהקה התפרקה, התחלתי לכתוב מוזיקה שלפתע נראתה לי ממש טובה. אז חשבתי שאני חייב להקים להקה בשביל זה. לקחתי החלטה לשכוח מהפחדים והחששות ולצלול פנימה. קבעתי פגישה עם טוני ריבס, שהיה הבסיסט הראשון שלנו בקולוסאום. הוא כבר היה אז בעסקים אחרים ממוזיקה וישב מאחורי שולחן משרדי גדול ומפואר. ישבתי מולו ואמרתי לו שהוא חייב ברגע זה לאחוז שוב בגיטרת הבס שלו ולצאת איתי לדרך. לשמחתי הרבה הוא הסכים".


בשנת 1971 ניצבה להקת קולוסאום בפני בעיה גדולה. אמנם לוח ההופעות שלה היה צפוף יותר מאי פעם - אך ימיה היו ספורים. חברי הלהקה לא הצליחו להכין חומרים לאלבום חדש, עקב המחסור בזמן. בזמן הזה ראו החברים כיצד הסולן, כריס פארלו, נושר מהם לטובת להקת 'אטומיק רוסטר' והגיטריסט דייב 'קלם' קלמפסון מקבל את עמדת הגיטרה בלהקת HUMBLE PIE.


בסוף השנה הגיע סופה של קולוסאום. מתופף הלהקה ומנהיגה, ג'ון הייזמן, לא מצא את הכוחות להתחיל לערוך סבב של אודישנים לגיטריסט חדש. גם דייב גרינסלייד היה מותק מדי כדי להתחיל תהליך שכזה. שיר אחד שיצרה הלהקה בזמן ההוא, יצירה מורכבת בשם THE PIRATE'S DREAM, יצאה לבסוף רק עשרות שנים לאחר מכן (בגרסה האולפנית המקורית) בקופסה מהודרת של קולוסאום.


הייזמן אמר: "הקטע הזה הוא מה ששבר באמת את הלהקה. זה היה צעד גבוה מדי ממה שיכולנו לעשות ובסוף יצאנו גמורים מהחוויה הזו לגמרי".


החברים של קולוסאום הלכו בדרכים שונות. דייב גרינסלייד החליט לעשות מעשה ולהקים להקה חדשה בהנהגתו. הייזמן: "אם תקשיבו לחומר שכתב גרינסלייד באלבום השלישי של קולוסאום, DAUGHTER OF TIME - שם תבינו כי זה הבסיס של להקת גרינסלייד". גרינסלייד הביא עימו לפרויקט את הזמר/קלידן דייב לוסון (לשעבר מלהקת WEB), הבסיסט טוני ריבס (שהיה הבסיסט המקורי בקולוסאום, לפני שהוחלף ב-1969 על ידי מארק קלארק) והמתופף אנדי מקולוק (לשעבר חבר בבלהקות קינג קרימזון ו- FIELDS). "תוך שנייה מרגע הקמת הלהקה, קיבלנו חוזה הקלטה עם חברת האחים וורנר" - סיפר גרינסלייד.



גרינסלייד היה תמיד חובב של אורגני האמונד, מלוטרון ופסנתר. דייב לוסון היה יותר בכיוון של סינטיסייזרים אנלוגיים. לא היה חשש להתנגשות מוזיקלית בין שני הקלידנים האלה. הרביעיה שקמה הייתה הדוקה מבחינה מוזיקלית וגם אישית. וכך יצרו בשנת 1973 תקליט בכורה מרשים, שנשא את שם הלהקה. כדי להראות לעולם כי יש פה עסק עם להקת רוק מתקדם אוירה עטיפת התקליט בידי רוג'ר דין, שהיה אז כבר שם מוכר עם עיצוב עטיפותיה של להקת יס. "נפגשתי עם רוג'ר דין באחת החזרות המוזיקליות של הלהקה", סיפר גרינסלייד. "ישבנו בפאב ושלפנו תפריט, עליו קשקשנו רעיון ליצירת הדמות שפיארה את עטיפת התקליט. הלוואי והיה לי היום את התפריט הזה".



במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על תקליט הבכורה, שיצא בפברואר 1973: "כאשר המלחין-אורגניסט, דייב גרינסלייד, הציע לראשונה להקים להקה שהכילה שני נגני קלידים ונטולת גיטרה, הובעו הפתעה וספקנות. אבל מבין כל הלהקות שצמחו בחודשים האחרונים, נראה שהוא מצא את הנגנים הטובים ביותר. באלבום יש יצירתיות מלודית, עשירה וחדורת עוצמה. הלחנים והעיבודים שלו הם בעלי פשטות מהותית שהיא גורם חשוב במוזיקה טובה, אך הסאונד מתוחכם וסמכותי".


בעיתון MUSIC WEEK נכתב בביקורת: "בדרך כלל זו יצירה ריקה מבחינה מוזיקלית, עם שירה רועדת, אם כי מדי פעם יש זיק של משהו שווה".


בעיתון רקורד מירור נכתב: "הכוח בתקליט הוא יותר בצד האינסטרומנטלי - הוא צמוד, חריף, ולעתים קרובות זורק טקטיקה של הלם. יש מילים פשוטות ויעילות מאד. הצדקה הוגנת לכל השבחים שהוענקו לקבוצה עם ארבעת המוכשרים הזו".


הביקורת בעיתון CREEM מרימה אך בסוף נועצת סיכה: "היעדר גיטרה הוא אחד הדברים המעניינים ביותר ובעלי פוטנציאל מרגשים בלהקה, מכיוון שחבריה חייבים לעבוד הרבה יותר קשה כדי לשאת את המנגינה ואת מצב הרוח. כמעט באופן בלתי נמנע, הם חוצים את הנתיב שנסלל על ידי ELP, אבלגרינסלייד אינה רק צל של אמרסון וחבריו. כולם מבצעים את המוזיקה באופן מעולה, משלבים נושאים בצורה מופתית, ובכל זאת משהו פשוט נופל פה".


הביקורת בעיתון ביט אינסטרומנטל: "זו להקה מאוד יוצאת דופן ללא גיטרה מובילה, שני נגני קלידים ופוטנציאל עצום. מכיוון שדייב גרינסלייד וטוני ריבס היו שניהם עם להקת קולוסאום, המוזיקה שלהם פה שונה לחלוטין".


בעיתון NME נכתב: "יש ריכוך ניכר של הקצוות, מבטא על הליריקה, ורצון להתמודד עם מנגינה טהורה שלעתים קרובות מדי נעדרה מלהקת קולוסאום. המאפיין האינסטרומנטלי העיקרי של החבורה הוא מיזוג שאפתני של שני קלידנים, שנושאים ביניהם את רוב העומס המלודי. הקבוצה אינסטרומנטלית כמעט לחלוטין. איכות ההקלטה עשירה ומלאה, והמטרה העיקרית להשגת מרקם הושגה ללא איבוד עניין. זה אלבום מהנה מאד".



שנת 1973 הניבה תקליט נוסף ומצוין של הלהקה - BEDSIDE MANNERS ARE EXTRA, שהמשיך את הקו המוזיקלי של קודמו.



בעיתון רקורד מירור נכתב עליו בביקורת: "להקת גרינסלייד מצאה את עצמה ואנדי מקולוק חייב להיחשב כאחד המתופפים המובילים כיום באנגליה. נראה שבהמשך נראה את גרינסלייד יוצרת בסגנון של יס וג'נסיס".

במלודי מייקר קבעו בביקורת: "המוזיקה נגישה ומהנה כמו שהיא בוגרת. הכוח בא מכיוון הכתיבה, שהיא שנונה ורומנטית. חסר ללהקה הזו שירה צורחת וגיטרות מחוספסות ויהיו כאלו שיתאכזבו מזה. אבל הלהקה מראה כמה מוזיקה יכולה להיות יפה בלי האלמנטים הנחוצים של עולם הרוק".


בעיתון איבנינג סטנדארט (הבריטי גם כן) נכתב בביקורת אז: "להקה בריטית שעושה פריצות מעניינות בטריטוריה הטרנזיסטורית הזו היא גרינסלייד. ההרכב היוצא דופן עם שתי מקלדות, בס ותופים הוא בעל פוטנציאל נדיר ליצור על הבמה את מגוון הצלילים המוגבלים בדרך כלל לאולפן.


הציוד שלהם מרשים כמו המוזיקליות שלהם. דייב גרינסלייד הוא חבר לשעבר בקולוסאום ויש לו פסנתר חשמלי RMI (עם פדאל להארכת הצליל) ומלוטרון. לדייב לוסון שלו יש אורגן המונד וסינטיסייזר ARP שמתפקד כגיטרה מובילה. היתרון של ה-ARP שלו על פני כלי מקלדות אחרות הוא היכולת שלו 'לכופף' צליל. עם זאת, הלהקה נמלטה מהמלכודת של לתת לאלקטרוניקה לשלוט בה במקום להיפך".


לדעתי, האלבום השני של גרינסלייד מדהים כמו אלבום הבכורה שלה והוא משלב קטעי מלוטרון שגורמים לי (וודאי לאחרים, אוהבי הרוק המתקדם) להזיל ריר. הקטעים הסימפוניים שופעים ובכל זאת השירים אגרסיביים ומשתנים כל הזמן. פה נמצא זה הקודקוד של גרינסלייד, ואני כנראה לא לבד שחושב כך. כמה מהקטעים הבולטים של הלהקה אי פעם נמצאים ממש כאן, ואפילו משחק הגומלין בין כל ארבעת המוזיקאים הדוק ומגובש יותר מאשר באלבום הבכורה המרשים שלהם.


העניינים מתחילים בצורה חלקה למדי עם בלדת פרוג שנושאת את שם התקליט. דברים באמת מתחילים להיות טיפוסיים מהקטע השני, PILGRIM'S PROCESS עם המוטיבים השונים האפקטיביים ומצבי הרוח המנוגדים שלו הקשורים זה בזה. משאבי המקלדת הצבעוניים המוצגים בהדר ובהתרגשות מוחלטת, לעולם אינם קהים מדי, תמיד שומרים על התמקדות ברורה בקווים המלודיים. ואם זה נחשב לשיא בתקליט - אני ממש לא אעצור פה ואספר בהתלהבות שכל התקליט הזה פשוט נפלא.



דייב גרינסלייד לעיתון רקורד מירור: "אין לנו אפשרות לעשות הופעה תיאטרלית כמו, נגיד, להקת ג'נסיס. אבל המוזיקה שלנו מצליחה לדבר בעד עצמה. זה חשוב להיראות טוב על הבמה ובגלל שאין אצלנו שלושה גיטריסטים ארוכי שיער שקופצים, עלינו לחשוב כיצד למשוך את הקהל. לאחרונה הוספנו תפאורה מעניינת וקנינו מערכת תאורה חדישה, שאנשי הצוות שלנו לומדים לתפעל אותה כעת. התאורה לא נועדה להיות גימיק אלא להדגיש את המוזיקה. זה כיף לקבל תאורה שמשתנה בהתאם לדינמיקה של המוזיקה. יש לנו מזל שטוני (ריבס הבסיסט) ואנוכי הקמנו את הלהקה הזו.


טוני היה איתי בעבר בלהקת קולוסאום והוא עזב אותה לפניי. אז בעטתי בישבנו והוצאתי אותו שוב לפעולה איתי בהרפתקה חדשה. טוני הציע לצרף את דייב לוסון ואת המתופף אנדי מקולוק. זו קומבינציה שעובדת נהדר איתנו. את האלבום הראשון שלנו הקלטנו אחרי חודשיים של חזרות. עוד לא התחלנו אז להופיע מול קהל. פשוט נכנסנו לאולפן ועשינו את זה. מה שיצא לנו הוא צליל אולפני נקי למדי. האלבום החדש שלנו, BEDSIDE MANNERS ARE EXTRA, הוא אלבום מגובש יותר, אבל עדיין אני לא ממש מרוצה מההפקה שלו. דייב לוסון הוא כותב תמלילים נהדר וזה נכס טוב לנו".


רבים מחובבי תוכניות הרוק המתקדם, ששודרו בארצנו בימים ההם, מכירים וודאי את הקטע שפותח את אלבומה השלישי של הלהקה, משנת 1974 - SPIRIT OF THE DANCE.


האלבום הוא SPYGLASS GUEST ומתארחים בו הגיטריסטים קלם קלמפסון ואנדי רוברטס. מקולוק המתופף מעניק בתקליט הזה את אחד מרגעי התיפוף הגדולים ביותר שלו, חוץ מהתקליט LIZARD, של קינג קרימזון, שם היה בשיאו, לטעמי.


בעוד שרבים חשו כי שני אלבומיה הראשונים של הלהקה 'רוכבים' על הגל של הרוק המתקדם, שהיה פופולרי אז עם להקות כמו ג'נסיס ויס - התקליט השלישי הביא את גרינסלייד לטריטוריה אחרת ועצמאית יותר. בניגוד למבקרים רבים, דווקא לא בטוח שתקליט זה הוא מפנה אמנותי גדול בקריירה של גרינסלייד; למרות שהוא לא מבריק כמו שני האלבומים הקודמים שלה, הוא מלא ברעיונות מוזיקליים טובים, והאנרגיה עדיין שם, מורגשת וזוהרת בבהירות.


כנראה שהאחדות בלהקה החלה להיסדק פה וגרינסלייד ולוסון החליפו את ההשלמה ההדדית שלהם למצב של יריבות צרופה, עם כל אחד מהם שבקושי תורם בנגינה לקטעים שכתב השני. עדיין, המוזיקה פנטסטית - ויש אפילו גירסה לשיר ישן יותר שבוצע רבות על ידי להקת קולוסאום - THEME FROM AN IMAGINARY WESTERN. לטעמי, זו גירסה פחות טובה ממה שקדם - אם זה עם להקת קולוסאום או בביצוע מלחין השיר המקורי, ג'ק ברוס, בתקליט הסולו הראשון שלו משנת 1969 (SONGS FOR A TAILOR).


המחסור בכסף מנע מהלהקה להרים הפקה ויזואלית גרנדיוזית משלה בסיבובי הופעותיה, שנראו משעממות יחסית ללהקות רוק מתקדם גדולות מהתקופה, שהשקיעו את מיטב כספן בתפאורות מורכבות. בשנת 1975 נחתם הסיפור של הלהקה, עם התקליט TIME AND TIDE.




בעיתון קולסיל כרוניקל הבריטי נכתב בביקורת אז: "אלבומה האחרון של להקת גרינסלייד, SPYGLASS GUEST, כמעט ולא היה לו שום כיוון שהתחיל טוב ונראה שהוא שוטט ללא מטרה במגוון מסלולים מוזיקליים, כשהוא חסר את החום והפאר של שני האלבומים הקודמים, ועכשיו הוא יושב על המדף. האלבום החדש מוכיח, מעל לכל ספק, שגרינסלייד היא אחת הלהקות הטובות והחדשניות בסביבה. אין לי מושג מדוע גרינסלייד צריכה עדיין לחפש את ההצלחה שמקבלות להקות נחותות ורועשות ממנה. זו תעלומה".



דייב גרינסלייד החל להשתעמם מעניין הלהקה ולחפש פרויקטים אחרים. "דייב לוסון הגיע עם כמה רעיונות למילים נהדרות לתקליטנו הרביעי, TIME AND TIDE. היה ממש כיף לעבוד על התקליט הזה, שיצא בשנת 1975. הלהקה נשמעה מהודקת ויצירתית וממש לא ציפינו שמיד לאחר מכן נתפרק".


אנדי מקולוק: "החוזה עם חברת התקליטים תם וחשנו שהגענו הכי רחוק שאפשר עם הלהקה הזו. חששנו שחתימה על חוזה חדש תגרום לנו לצלול למטה. דייב גרינסלייד החל להיכנס לעסקי פסקולי הסרטים ודייב לוסון שנא לטייל בסיבובי הופעות. הוא העדיף להיות בבית. ופה זה נגמר". לעיתון רולינג סטון סיפר המתופף בזמן הפירוק כי 'זה כמו לאבד ספר טוב בדיוק ברגע שבו הוא מתחיל להיות מעניין".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page