עולם הג'אז המופלא - על תקליטי ג'אז (וגם פיוז'ן) אהובים וחשובים

התקליט TIME OUT, של רביעיית דייב ברובק

הוקלט בשלושה סשנים בניו יורק, בין יולי לאוגוסט 1959.

יצא ב- 14 בדצמבר בשנת 1959.

בתקופה בה היה מובנה הג'אז באופן נרחב סביב המקצבים הסטנדרטיים של 4/4 ו- 3/4, הגיח התקליט הזה של הפסנתרן דייב ברובק ושלושת חבריו ללהקה, כמשב רוח מרענן. ברובק היה אחד הפסנתרנים הפופולאריים ביותר בשנות ה-50 והרצון שלו להתנסות במשקלים ריתמיים שונים הוביל לאחד התקליטים המיוחדים אך מסחריים יותר בעולם הג'אז.

התקליט מתחיל עם BLUE RONDO A L TURK ובו מיזוג של ג'אז עם מקצבים עממיים טורקיים שעדיין מצליחים לסחרר יחדיו, גם שנים לאחר שהוקלטו כך. ברובק מביא פה את הקלאסיות בצורת הרונדו, שהוא מבנה מעגלי בו הנושא המרכזי חוזר על עצמו כשמדי פעם הוא נזרק למקום מוסיקלי מנוגד.

בסוף צדו הראשון של התקליט נמצא הקטע TAKE FIVE, שכתב סקסופוניסט הלהקה, פול דסמונד, והפך גם לסינגל הג'אז מהנמכרים ביותר. משקלו הריתמי של השיר בא עם 5/4 בתיבה ומזה נגזר שמו, שיכול להתפרש גם כלקיחת הפסקה לחמש דקות או טייק חמישי בהקלטה אולפנית. דסמונד הודה בהמשך שזה היה אמור להיות לחן כבסיס לסולו תופים של מתופף הלהקה החשוב, ג'ו מורלו, שהלמות תופיו התיישבו נהדר עם צלילי הקונטרבס של יוג'ין רייט.

ברובק הבין שהלהקה שלו זקוקה לחיזוק קצבי עם מתופף שיכול לממש את הרעיונות שהיו לו בראש. הוא התקשר לג'ו מורלו, שסיפר: "דייב התקשר אליי יום אחד ואמר 'הייתי רוצה שתבוא לנגן עם הלהקה'. אמרתי לו 'אני לא יודע אם אתה רוצה את הנגינה שלי, כי אני לא אוהב במיוחד את מה שאתה עושה. אני רוצה באמת לנגן ולא פשוט לשבת שם. אם תרצה, פשוט קח לך מטרונום, שהוא זול יותר. זו רק קופסה קטנה ואתה יכול לשחק עם זה'. הוא אמר 'אני אציג אותך ואביא לך חשיפה יפה'. אמרתי 'לא אכפת לי מזה, אני רק רוצה להיות חופשי לנגן'. מורלו הסכים לנסות והפך לחבר קבוע בלהקה של ברובק למשך שנים.

במשך מספר חודשים בשנת 1958 ביקרה הרביעיה ב-14 מדינות, כולל פולין, טורקיה, הודו, סרי לנקה, פקיסטן, אפגניסטן, אירן ועירק. במהלך המסע קיימה הלהקה אינטראקציה עם מוסיקאים מקומיים והחוויות הותירו רושם עמוק עליהם.

קיימים סיפורים שונים על מקורו של הקטע TAKE FIVE, אך כולם מצביעים על חוויותיו המוסיקליות של ג'ו מורלו בהודו. כאשר הלהקה חזרה לארה"ב, המקצבים הללו נתקעו בראשו של מורלו והוא התאמן בהם במהלך חזרות הלהקה. ברובק: "ג'ו מורלו התעסק עם קצב של 5/4 כשהוא התחמם, ופול דסמונד תמיד הסתקרן מכך. אז ביקשתי שהוא יכתוב מנגינה ב- 5/4 וישתמש בקצב של ג'ו. פול ניסה, לא הצליח וכמעט שהתייאש. דחקתי בו להתאמץ וזה מה שיצא".

הלהקה לא הייתה רגילה לנגן ביחד לנגן במקצב זה והתקשתה לנגן את המנגינה. הדבר נעשה קשה אף יותר כאשר עברו לאלתור לאחר שניגנו את המנגינה הראשית, כיאה בעולם הג'אז. היה זה דבר חדשני באמת.

חברת התקליטים קולומביה היססה בתחילה להוציא את "טיים אאוט" (ששמו יכול להתפרש כלקיחת הפסקה, או שבירת הקצב-זמן הקונבנציונלי) וכשהוא יצא, מבקרי המוסיקה לא מיהרו לשבחו. הקהל, לעומת זאת, אהב את זה, ואורך החיים של האלבום הזה מוכיח כי לא צריך להקשיב למומחים הגבוהים אלא בעיקר ללכת עם נטיית הלב.

לדוגמה, בעיתון DOWN BEAT (עיתון הג'אז הנודע) קיבל האלבום רק שני כוכבים בזמנו. בביקורת נכתב: "ניסויי ג'אז מכל סוג הם בסדר, אבל צריך להיות משהו בנוסף לניסוי. חומר הקומפוזיציות המושמעות אמור לעורר תחושת ג'אז. זה לא חייב להיות פסנתרן שמנגן עם מתופף שנותן הדגשים בפעימות השנייה והרביעית. אני מעריך את הרגעים הרכים של הג'אז ומבין לגמרי שאתה לא יכול כל הזמן להיות במוד של סווינג מהיר, אבל כאשר הסקסופון טנור הבסיסי דומה יותר למוסיקת ​​סלון, אני עוזב את חדר האורחים ונכנס לבר". האמת היא שדסמונד ניגן פה בסקסופון אלט. אבל עתה אמשיך בציטוט הביקורת ההיא.

"ברובק הוא נגן 'חצי ג'אז'. יש פופ ג'אז ללא יומרות, כמו מה שמספק ג'ורג' שירינג וכולם מקבלים אותו על מה שהוא. ברובק, לעומת זאת, הצטייר כאיש ג'אז רציני יותר מדי זמן. אם ברובק רוצה להתנסות עם הזמן, אל לו להעליב את הקהל שלו במדברים כמו זה. עדיף שיתחיל לנסות קצת ג'אז אמיתי".

נו טוב... מאז הפך התקליט הזה לאחד הפופולריים ביותר בג'אז. ואיך אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את הציור שבעטיפתו?

הרעיון המקורי שהגה ברובק היה להשתמש בציור של חואן מירו, אולם חברת התקליטים לא הצליחה לקבל אישור לזה. ציור זה של מירו פיאר, שנתיים לאחר מכן, את העטיפה של אלבום אחר מטעם הרביעיה, TIME FURTHER OUT.

אולי היה קל יותר להשיג אישור לאחר הפופולריות של "טיים אאוט". הציור המופשט שברובק הציג בסופו של דבר על העטיפה של התקליט הזה היא יצירתו של סדמיצו פוג'יטה, שהיה צייר-גרפיקאי שעבד בחברת התקליטים בין השנים 1954-1960.

פוג'יטה הבין שג'אז זה של ברובק דורש ציור מופשט וסיפר: "חשבנו מה אומרת התמונה על המוסיקה ואיך נוכל להשתמש בה כדי למכור את התקליט. מישהו אמר שהלהקה חזרה מסיור באסיה. לאחרונה חזרתי משירות מודיעין צבאי במערב האוקיינוס השקט ועברתי דרך מזרח אסיה, הפיליפינים וכלכותה, אז לקחתי כמה צבעים וצורות שנראו מתאימים למצב הרוח הזה. קשה להסביר מדוע ויזואליות מסוימת עובדת היטב כעטיפה לתקליט, שכן במקרים רבים לכאורה אין לזה שום קשר למוסיקה המוצגת באלבום. זה בהחלט עובד כאן, ציור מופשט ונסיונות ג'אז עם סממני זמן שמשתלבים בצורה מושלמת".

ובגלל שאני אוהב להביא גם את "קול התקופה" עם ביקורות בעיתונים, הנה הביקורת שנכתבה על תקליט זה, בפברואר 1960, בעיתון "מירור ניוז" שפעל בלוס אנג'לס: "זה תקליט שבו תרגילים במקצבים שונים. הזריזות והדמיון של ג'ו מורלו מתמזגים עם משיכתו הרבה של ברובק לענייני קצב. השילוב יוצר כמה קטעים ממש מרתקים. יש פה שבעה קטעים, כששישה מהם נכתבו על ידי ברובק ואחד על ידי פול דסמונד. זה, ללא ספק, התקליט המסעיר ביותר שיצר ברובק עד כה והוא גם הפרובוקטיבי ביותר, מבחינה מוסיקלית".

התקליט IN A SILENT WAY, של מיילס דייויס

הוקלט ב-18 בפברואר 1969.

יצא ב- 30 ביולי 1969

בתקופה הזו של סוף הסיקסטיז הפך הג׳אז הקלאסי לנחלת העבר ואמנים החלו לחפש כיוונים חדשים, בידיעה שהג׳אז המסורתי שווה כנייר של עיתון האתמול. מי שלא חיפש דרכי יצירה חדשות בתחום, מצא את עצמו מחוסר עבודה למשך שנים. מיילס ידע היטב מתי לנוע הלאה.

התקליט הופק על ידי תיאו מסרו, בסשן אחד שנערך ב-18 בפברואר 1969 באולפן בניו יורק. לאחר מכן נטל מסרו את ההקלטה המתמשכת וערך אותה כרצונו. התוצאה הייתה מהפכנית לזמנה.

אף על פי שהופעותיו החיות של דייוויס ותקליטים קודמים כמו MILES IN THE SKY (שיצא ב-1968) ו- FILLES DE KILIMANJARO (שיצא ב-1969) הצביעו על המעבר הסגנוני שלו, התקליט הזה הציג גישה חשמלית מלאה של דייוויס.

אחד המשתתפים בתקליט היה הסקסופוניסט וויין שורטר, שסיפר: ״עוד בתקליט הקודם שעשיתי עם מיילס, שנקרא ׳נפרטיטי׳, היה קטע נושא ובו מקצב חוזר. הרבה אנשים אמרו ששם היה הרגע בו מיילס החל את המהפכה שלו. לא היו סולואים בקטע הזה, חוץ משל טוני וויליאמס המתופף. צורת ההקלטה של מיילס באולפן השתנתה. כבר לא היו טייקים בודדים של כל קטע, אלא נגינה חופשית במשך זמן רב. לכן זו לא הייתה הפתעה עבורי לשמוע את IN A SILENT WAY כשהוא יצא לאור.

מיילס רצה להגיע עם המוסיקה שלו לקהל הרוק מבלי לזרוק לגמרי את הסגנון שלו, אלא רק לעקם אותו כרצונו. את התקליט הקלטנו בפברואר 1969 ללא תפקידי נגינה כתובים. מיילס לא רצה לדעת מה אתה הולך לנגן. הוא נהג לומר שננגן מוסיקה שלא נשמעת כמו מוסיקה. המטרה שלו הייתה להוציא אותנו מהחממה וליצור דרמה חדשה. הוא אמר לגיטריסט ג׳ון מקלאפלין לנגן גיטרה כאילו הוא לא יודע לנגן בכלי הזה. כך הקלטנו את המוסיקה הזו, עם מקצב ריתמי של ארבעה רבעים, שנשמע מאד מטרונומי. מסביב למקצב יש הרבה חלל של צלילים. ג׳יימס בראון היה נוהג ליצור באותה שיטה״.

ג׳ון מקלאפלין סיפר את הזווית שלו: ״הסשן לתקליט הזה חקוק בראשי כחוויה מיוחדת. הגעתי לניו יורק בימים הראשונים של פברואר 1969 בציפייה לנגן עם המתופף טוני וויליאמס בהרכב חדש שהוא רצה להקים איתי בשם LIFETIME. אחרי חזרה אחת שעשינו שנינו, הזמין אותי טוני לבית של מיילס. כשהגעתי לשם מיילס ציווה עליי לבוא למחרת לאולפן עם גיטרה. נראה לי שטוני לא אהב את ההצעה הזו אך לא יכל להגיד לא למיילס.

למחרת התייצבתי באולפן ללא ידיעה לקראת הבאות. שלושה קלידנים קיבלו שם את פניי - ג׳ו זאווינול, צ׳יק קוריאה והרבי הנקוק. כמו כן היו שם וויין שורטר והבסיסט דייב הולנד. חשתי מפוחד. אלו היו הגיבורים שלי ומיילס היה אליל שלי. עקבתי אחריו משנת 1958. הוא היה האלוהים עבורי. הקטע הראשון שהקלטנו היה שיר הנושא של התקליט. היו בו מיליון אקורדים. מיילס לא אהב את מה שניסיתי לנגן ועצר את הנגינה של כולם. מיד לאחר מכן הוא הביט עליי ואמר לי לנגן את דף התווים שהוצב מולי. הסברתי לו שזה תפקיד של פסנתר ולא של גיטרה ולכן ייקחו כמה דקות עד שאסדר את זה לנגינה בגיטרה. מיילס לא אהב את התשובה שלי. הרגשתי את הזיעה נוזלת בגבי. כולם הביטו עליי וחשבו לעצמם מה יקרה עכשיו. הם ידעו שמיילס הוא מלך ההערות העוקצניות והעלומות. הוא איבד את סבלנותו והורה לי לנגן כאילו אינני יודע לנגן גיטרה. כל השאר הביטו זה בזה והנהנו בראשם בהסכמה שמיילס הפליא להביא הצעה מבריקה. אני נדהמתי והזעתי עוד יותר. התחלנו להקליט והזיעה נשפכה ממני בכמויות. לאחר זמן מה סיימנו. כשמיילס ביקש מתיאו (מסרו) להשמיע את התוצאה - הצלילים היו יפהפיים״.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "זהו סוג האלבום שנותן לך אמונה בעתיד המוסיקה. זה לא רוק'נ'רול, אבל זה גם לא ג'אז. זה חלק ממוסיקה חדשה המרחיקה שימוש בקטגוריות תוך שימוש במכשירים מוסיקליים מכל הסגנונות והתרבויות, והיא מוגדרת בעיקר על ידי הרגש העמוק והמקוריות הבלתי מושפעת שלה.

מיילס תמיד הלך בדרכו, מוסיקאי עם המון כוח וכבוד שמעולם לא עשה פשרה עם אופנות "פופ". זו עדות לאותנטיות שלו שגם הוא מעולם לא דאג לקבוע סגנונות, אך המשיך בניסוי המורגש שלו כבר מזה שני עשורים. אלבומים כמו MILES AHEAD כמו גם KIND OF BLUE ו- SKETCHES OF SPAIN פשוט אינם מזדקנים, ומכילים כמה מהחוויות המרגשות ביותר שיש לכל מוסיקה להציע. באלבומו החדש, הטוב ביותר שעשה מזה זמן מה, הוא פונה ל'מוסיקת ​​חללית'.

שני השירים הם ג'אמים ארוכים עם מינימום מבנה מתוכנן מראש. הם כל כך מגובשים ומתמשכים שזו עדות לחוויה ולרגישות של הנגנים המעורבים. הקווים המוסיקליים של מיילס הם כמו יריות של תשוקה מזוקקת, סוג של ריפים מעוררים ומשחררים. מלבד צ'רלס מינגוס, אין מוסיקאי אחר בחיים שמתקשר לכמיהה, עוצמה מבוקרת כזו, הפיכת התשוקות והמתחים הנמוכים של החיים להרפתקאות שמע שמוצאות מקום קבוע בתודעתך ומשפיעות על הגדרותיך הבסיסיות למוסיקה. גם נגני הצוות שלו מנגנים טוב יותר ממה שאי פעם שמעתי אותם. אין ספק שהרבי הנקוק (פסנתר), וויין שורטר (סקסופון טנור) וג'ו זאווינול (אורגן) מעולם לא נשמעו כך. נס הוא שמנהיג גדול יכול להביא מוסיקאים מוכשרים כאלו לגבהים מדהימים של השראה. מינגוס תמיד התפרסם בזאת, ומיילס הוכיח את עצמו יותר ויותר כמאסטר באמנות העדינה להפליא הזו.

את הצד הראשון תופס ג'אם ארוך בשם SHHH / PEACEFUL. עם עבודת המצילות והמברשות של טוני וויליאמס והערבסקות העדינות של האורגן של זאווינול שהן כטיול בחלל. כשמיילס נכנס, האנושיות והרוך שבבכי הרך של החצוצרה מספיקים כדי להביא לך דמעות. שמעתי שכשהוא הכין את האלבום הזה, מיילס הקשיב לג'ימי הנדריקס וסליי ופאמילי סטון. אבל התחושה כאן קרובה יותר למשהו כמו השיר "2000 שנות אור מהבית" של הסטונס. זו מוסיקת ​​חלל, אבל עם מרכיב אנושי מוחץ שהופך אותה למרגשת ועמידה בהרבה מרוב עמיתיה לרוק.

צד שני נפתח ונסגר עם השיר הטוב ביותר באלבום, תפילת חצוצרה נצחית בשם IN A SILENT WAY. תמיד היה משהו נצחי וטהור במוסיקה של מיילס, והקטע הזה לוכד את האיכות כמו גם את כל מה שהוא הקליט אי פעם. אם, כפי שאני מאמין, מיילס הוא אמן לדורות, הרי היצירה הזו תהיה בין אלה שעומדות במבחן הזמן כדי להזכיר לדורות הבאים את האחדות של החוויה האנושית.

הם אומרים שג'אז הפך למוסיקה לגיל המעבר, ויש הרבה אמירה בהצהרה. נראה שגם רוק סבל בקהות של צלילים סטנדרטיים. אבל אני מאמין שיש מוסיקה חדשה באוויר, אמנות טוטאלית שאינה מכירה גבולות או קטגוריות, בית ספר חדש המנוהל על ידי גאונים שאדישים לאופנה. ואני גם מאמין שהכוח הבלתי ניתן לביטול והיושר של המוסיקה שלהם יגברו. מיילס דייוויס הוא אחד מאותם גאונים".

אני אישית ממליץ גם על קופסת דיסקים מהודרת, שיצאה לפני שנים, ובה כל ההקלטות מהסשנים לתקליט הזה. ועדיין, לשמוע את זה בוויניל זו חוויה אדירה.

התקליט JOHN COLTRANE AND JOHNNY HARTMAN

הוקלט ב- 7 במרץ 1963.

יצא ביולי 1963.

למעשה, מדובר באלבום בו השתתפה הרביעיה הקבועה אז של קולטריין (עם הפסנתרן מקוי טיינר, הבסיסט ג'ימי גריסון והמתופף אלווין ג'ונס) כשאליה הצטרף הרטמן בשירה.

קולטריין והרטמן הכירו במעומעם, למרות האגדות שטענו כי השניים הופיעו יחדיו בלהקתו של דיזי גילספי והכירו היטב. זה לא היה כך, כי קולטריין הצטרף לגילספי רק כמה חודשים לאחר שהרטמן עזב. על פי ראיון של הרטמן בשנת 1978, הוא וקולטריין מעולם לא נפגשו או הופיעו יחד לפני פרויקט האלבום המשותף הזה.

עם זאת, הרטמן הוא הסולן היחיד שאיתו הסקסופוניסט הידוע והמהפכן יתועד כשהנהיג הרכב. כאשר המפיק, בוב ת'יל, ניגש להרטמן ומסר לו את בקשתו של קולטריין שיקליטו יחדיו, הרטמן היסס מכיוון שהוא לא ראה את עצמו כזמר ג'אז ולא חשב שהוא וקולטריין ישלימו זה את זה מוסיקלית.

ת'יל עודד את הרטמן ללכת לראות את קולטריין מופיע במועדון הג'אז "בירדלנד" שבניו יורק, כדי לראות אם אפשר להתחבר מוסיקלית. הרטמן עשה זאת, ואחרי סגירת המועדון באותו לילה, עבדו השניים על כמה שירים ביחד. כשהם כבר קבעו את רשימת השירים לתקליטם, בדרך לאולפן הם שמעו ברדיו את נאט קינג קול מבצע את LUSH LIFE. הרטמן החליט מיד שיש לשלב את השיר באלבום.

חמישה שירים נעשו בטייק אחד בלבד באולפן ונשמרו כמקפיאי רגע ספונטני לנצח (כיאה למוסיקת ג'אז מוקלטת, שאינה מתוזמרת לחלוטין). רק השיר YOU ARE TOO BEAUTIFUL דרש שני טייקים מכיוון שאלווין ג'ונס הפיל את אחד ממקלות התוף שלו במהלך הטייק הראשון.

תקליט זה שירת מטרה כפולה: הוא החזיר לאוזן הציבור את אחד הזמרים הנשכחים יותר של עידן הבופ והוכיח למאזינים שקולטריין ושלושת רעיו ללהקה יודעים לנגן ולרגש היטב גם בבלדות. אף זמר מעולם לא הופיע או הקליט עם רביעיית ג'ון קולטריין, שעסקה עד אז בדברים אחרים. עבור הרטמן היה זה כקאמבק.

בשנת 1961, עיתונאי הג'אז, ג'ון טיינן, התייחס בחריפות להקלטותיו האחרונות של ג'ון קולטריין כאנטי ג'אז, מחרידות ומפוזרות. בהתחשב בביקורת זו החליט בוב ת'יל, שהיה גם מקודקודי חברת התקליטים IMPULSE בה הקליט הסקסופוניסט, לכוון את האמן שלו לעבר הקלטת סדרת אלבומים של בלדות ומנגינות סטנדרטיות.

התקליט הראשון שיצא בקונספט החדש נקרא פשוט BALLADS וכשמו כן הוא. האלבום השני זיווג את הסגנונות של קולטריין ודיוק אלינגטון. לאחר ההצלחה של שני האלבומים הללו, הוחלט שיש צורך בעוד בלדות. ת'יל הציע שמות של זמרים וזמרות להקלטה, אך קולטריין דחה את כולם, כשבראשו אדם אחד, כפי שסיפר: "ג'וני הרטמן היה אדם שתקעתי במוחי אי שם. פשוט הרגשתי משהו כלפיו, אני לא יודע מה זה. אהבתי את הצליל שלו, חשבתי שיש שם משהו שאני צריך לשמוע". בהזדמנות אחרת הציע קולטריין נימוק פשוט אך לבבי לחיפוש אחר הרטמן: "הוא זמר משובח, ורציתי שיעשה קאמבק".

ת'יל: "שנינו סיכמנו על כמה זמרים, אבל לילה אחד, ג'ון אמר, 'יש בחור שאני חושב שהוא נהדר', והוא תיאר לי את הרקע שלו, היכן שמע אותו ולמה אהב אוֹתוֹ. אז יצרתי קשר עם ג'וני וזה היה האלבום של הרטמן-קולטריין".

והתוצאה? קלאסיקה! קולטריין נשף בסקסופון האלט שלו, הרטמן שר מהלב ושלושת הנגנים האחרים ידעו בדיוק את מה שהם עושים. ברור שהייתי רוצה להיות שם באולפן, ברגע החד פעמי הזה שנשפך לסליל ההקלטה.

התקליט I SING THE BODY ELECTRIC, של להקת WEATHER REPORT

הוקלט בין נובמבר 1972 לפברואר 1972.

יצא ב-26 במאי 1972.

להקת WEATHER REPORT נחשבת לאחת מחלוצות הזרם הפיוז'ן, של תחילת הסבנטיז. לאחר הקלטת אלבומה הראשון של הלהקה הצטרפו אליה הרים שני חברים חדשים שמנגנים באלבום זה: נגן כלי ההקשה דון אום רומאו והמתופף אריק גרוואט.

דום אום רומאו הצטרף כאשר הלהקה הופיעה באירופה ביוני 1971. הקלידן ומנהיג ההרכב, ג'ו זאווינול, קיווה להשיג גם הפעם את איירטו מוריירה, שתופף באלבום הראשון, אך איירטו סירב, לאחר שכבר התחייב להופיע עם החצוצרן מיילס דייוויס. במקום זאת הוא המליץ ​​על רומאו. איירטו: "פלורה אשתי ואני התקשרנו לדום אום רומאו במיאמי, שניגן אז בהרכב 'ברזיל 66' ושאלנו אותו אם הוא רוצה לנגן עם הלהקה. הוא אמר כן והגיע ממיאמי לניו יורק, ונתתי לו חלק מכלי ההקשה שלי כדי שיעשה את ההופעה. הוא התאמן, הם אהבו את זה ולקחו אותו לאירופה לסיבוב ההופעות הראשון של הלהקה עם כלי ההקשה שלי, כי הוא היה מתופף אז. אני מתכוון שהוא יכול לנגן כלי הקשה, אבל לא היה לו את כלי ההקשה, שנשארו בברזיל".

זאווינול למלודי מייקר בשנת 1972: "דום אום רומאו פשוט הגיע יום אחד ונוצר חיבור בינינו. אפילו לא חשבנו עליו קודם והוא עוד היה אחד המורים של איירטו". לא קיבלתי שום הוראות", אמר רומאו. "זאווינול נהג לומר לאנשים מה לעשות, אבל אף פעם לא לי. גם אני לא אמרתי לו איך לנגן בפסנתר! פשוט הייתי מקשיב ואז נכנס עם הנגינה שלי. עשינו המון חזרות כי כולם רצו שזה יהיה כמה שיותר טוב".