עטיפות תקליטים לטוב ולרע - אי.אל.או ודייר סטרייטס

פינת "אנדר קאבר" ובה אני בוחן הפעם את עיצובי עטיפות התקליטים של פעם. והפעם - להקת אי.אל.או מסוף הסבנטיז ועד אמצע האייטיז.

ובכן... אתחיל עם OUT OF THE BLUE שיצא בשנת 1977. העטיפה מציגה ספינת חלל עתידנית המרחפת בחלל, ומביאה באופן מושלם את אווירה ההפקה בשני התקליטים שבפנים. מדובר במשהו שאפתני וגדול עם צבעים תוססים. התמונה מושכת ויזואלית ובלתי נשכחת. לדעתי, זו אחת מעטיפות התקליטים הטובות ביותר של הלהקה - אם לא הטובה ביותר. העטיפה הפנימית באה עם ציור החללית בפנים, עם דמויות שבעת חברי הלהקה כאנשי צווץ שמפעילים את המכונה הזו. היש יותר סימבולי מזה?

למעשה, עוד לפני שמניחים את המחט על התקליט, כבר נהנים רק מלבהות באמנות העטיפה המנקרת עיניים, נכון? העטיפה, שנוצרה על ידי האמן שוסי נגאוקה, לא רק צועקת 'חלל', היא צועקת, "העתיד הוא עכשיו!" ובכל זאת, איכשהו, זה גם מצליח להיראות רטרו מענג. יש משהו פה שגורם לי להרגיש כאילו אני צופה בסרט המדע הבדיוני הכי מגניב משנות ה-70. אם העטיפה היא כזו - אז ברור שהמוסיקה בפנים חייבת להיות אדירה! זה לא רק משהו שאפשר להתפעל ממנו - זו הזמנה. החללית הזו נראית כאילו היא מגיעה ישר אלינו, עם דלתות פתוחות לרווחה, מוכנה להסיע אותנו למסע המוסיקלי הפרוע ביותר בחיינו. תשכחו מהקרקע - העטיפה מבשרת שאלבום הזה ייקח אתנו הרבה מעבר לסטרטוספרה. זה כמו ELO שאומרים, "היי, רוצים לקפוץ פנימה? אנחנו טסים לחלל. יהיה כיף!" - ואווו... כמה דמיינתי עם העטיפה הזו!

שנתיים לאחר מכן יצא התקליט DISCOVERY. גם הפעם העטיפה כפולה אך התקליט בודד. העיצוב, בסגנון סיפורי אלאדין, בהחלט מושך את העין וזה הביא את התקליט להפוך לרב מכר היסטרי. אני ממש אוהב את העטיפה הזו, אם כי פעמים רבות נראה לי שהדמות בעטיפה הקדמית מחזיק פשוט משחק זיכרון של סיימון. יש פה משהו מצועצע מדי - אבל בזמנו זה עבד היטב. גם הפונט עובד פה ומשלים את התמונה היטב. דרך אגב, כמה מכם ידעו שהדמות המאיימת בעטיפה האחורית של התקליט היא עם השחקן המצחיק בסדרה "כולם אוהבים את ריימונד"? בכל אופן, למרות שהעטיפה מושכת מבחינה ויזואלית, היא אינה מייצגת באופן עמוק את נושאי האלבום או שירים ספציפיים בו.

זו יצירת אמנות הטובלת באבסורד, סקרנות וסתם כיף. זוהי קפסולת זמן עם תזכורת מהימים בהם אלבומים היו יותר ממוסיקה - הם היו חוויות קולנועיות. אבל מפה העסק צונח...

בשנת 1980 יצא פסקול הסרט XANADU. העטיפה באה לגשר בין עולמות המוסיקה והקולנוע, עם שילוב של הסגנון של ELO והאסתטיקה של הסרט (הממש גרוע, לטעמי). יצירת האמנות פה שידרה אז תחושה של פאר ופנטזיה - אבל שנים לאחר מכן העיצוב נראה לי צ'יזי מדי. זה נראה כאילו מישהו האכיל מחשב ביותר מדי מסטיק ואמר, "הנה, תעצב לי משהו עתידני!" והמחשב ירק נורות ניאון, אווירת גלגיליות (נו, סקייטים), ויותר ורוד משמלת נשף בשנות ה-80. זו מפלצת ניאון שמותירה אותי לתהות: מה לעזאזל הם חשבו? בעוד שהשירים מענגים אותי מאד (במיוחד הצד של אי.אל.או), העטיפה מרגישה יותר כמו מתחם של משחקי וידאו אפלולי שבו אזלו האסימונים לפני שעות. או שמא זו פשוט תאונת סקייטים שנותרה קפואה?

שנה לאחר מכן כבר קיבלנו אי.אל.או אחרת. אני מדבר על התקליט TIME עם העיצוב ההיי-טקי והמלוטש, עם הדגשה של מדע בדיוני. בואו נודה בזה, התקליט עצמו הוא פנינה מוסיקלית - מסע מוזר, עתידני לתוך סינת'-פופ, מסע בחלל. ג'ף לין בא פה כגאון המטורף של הרוק התזמורתי. אבל, הו לא, הפעם אני כותב על העטיפה של התקליט.

אני זוכר שכנער קניתי את התקליט הזה כשיצא - והשתוממתי לנוכח העטיפות הקדמית והאחורית שנראו לי דומות מדי. מה, מישהו פה לא השקיע מספיק? איפה העטיפות המרהיבות של העבר? מה גם שחברי הלהקה צולמו, בדף המילים הפנימי, ליד בנין עם חלונות-מראות שאז ודאי נראה עתידני אך היום אפשר לראות כמותו גם בבנייני קניון עזריאלי. השימוש בפונט בא להדגיש דבר עתידני, אך לא יודע למה - הפונט של שם התקליט הזכיר לי מדי את הפונט של הסיגריות הדוחות, באותו שם, שאנשים כה אהבו לעשן.

אפשר רק להניח שג'ף לין ראה את העטיפה הזו וחשב, "כן, זה הייצוג החזותי של המגנום אופוס שלי על מסע בזמן והרהורים קיומיים". אולי זה היה הגיוני בזמנו. אולי כולם היו מוסחים מדי מהשינוי המוסיקלי שהלהקה עשתה ולא מצאו זמן וכוח לדבר גם על העטיפה?

לסיכום, עטיפת האלבום הזה היא, ללא ספק, אסון חזותי. זו אסתטיקה מביכה משנות ה-80, תערובת של קלישאות חלל ותזכורת נחרצת שלפעמים אפילו גאונים טועים בצורה מצחיקה. אבל היי... אני לא יודע למה היום אני דווקא כן אוהב את העטיפה הזו. אולי כי זה מביא לי תחושת נוסטלגיה חמימה?

נאלצתי לחכות עוד שנתיים עד בוא התקליט הבא, SECRET MESSAGES. העטיפה כוללת סמלים מסתוריים ואסתטיקה מסתורית, המתיישרים עם קונספט המסרים הנסתרים של התקליט. אבל מה זה כל הכאוס הגרפי הזה? נראה לי שיש פה התנגשות גדולה מדי של אלמנטים. בתוך כל המיש-מאש הזה גם שמו תמונה של ארבעת חברי הלהקה, שצולמה כשנתיים לפני כן - כפרומו לסיבוב ההופעות של TIME. רק שבתמונה זו דאגו לחתוך את שאר החברים. נו, כי אחרי הכל יש דרג ויש...

מה זה בכלל הכיסוי הזה? האם זה ציור סוריאליסטי? או סתם אסיד טריפ גרוע שבו ארכיטקטורה פוגשת פסולת חלל מרחפת? נראה שמישהו החליט לשלב כל פילטר פוטושופ זמין ולקרוא לזה "אמנות". יש בעטיפה האחורית חור מנעול ענק שבא להצהיר על כל העניין ה"סודי", בטח - אבל מה אנחנו פותחים כאן? דלת לטעם נורא, כנראה.

יש שיגידו שהעטיפה מוזרה, אוונגרדית או אפילו מעוררת מחשבה. אבל באמת, זה פשוט מביך. ELO הפיקה כמה מסימפוניות הרוק היותר מעוצבות בקפידה של שנות ה-70, אז מה לעזאזל קרה פה? החבר'ה שתו יותר מדי זיפ? בעצם, אולי זו הייתה אסטרטגיית שיווק שונה - כי אחרי שראיתנו את העטיפה, רק צריך להאזין לאלבום כדי לשטוף את הבלבול החזותי הזה מהמוח שלנו?

אבל זה עוד יחסית בסדר לעומת העטיפה הבאה, שהיא לדעתי הגרועה ביותר של אי.אל.או...

אז גבירותיי ורבותיי... קבלו את העטיפה המזעזעת של התקליט BALANCE OF POWER, שיצא בשנת 1986. העיצוב כל כך רע וכל כך אופנתי בימים ההם - עם קווים וצורת הנדסיות חסרי חיים. מה זה בא להראות לנו פה? פרצוף שמורכב מהאותיות ELO? מה זה הח%$#@א הזה? כמה שזה אכזב אותי אז וכמה שאני נגעל מזה גם היום.

במבט ראשון, אפשר לטעות בעטיפה הזו כלוגו של חברת תעופה או אולי כרזה של רשת חדרי כושר מאמצע האייטיז. לוגו החללית האייקוני הועף אל החלל. זה כמעט כאילו הלהקה ניסתה לברוח מהזהות הקודמת שלה, אבל בכך היא איבדה כל תחושת כבוד למה שהיא עשתה. מי שבחר את ערכת הצבעים של העטיפה הזו כנראה אהב דברים לא אנושיים. זה כאילו המעצבים ניסו נואשות לומר, "היי, אנחנו מגניבים ועתידניים!" אבל זה רק הצליח לגרום לאלבום להיראות כאילו הוא צריך להגיע עם חבילת מסטיק בחינם.

עם שם כמו מאזן הכוחות, הייתי מצפה לאיזו מטפורה ויזואלית מפוארת - אולי משהו פוליטי, משהו נפיץ, משהו דינמי. במקום זאת, קיבלנו לוגו תלוי בריק, מוקף בצורות גיאומטריות מעורפלות שנראות כאילו מקורן בספר לימוד גיאומטריה גרוע. מאזן הכוחות היחיד פה הוא בין הדחף לצחוק לבין הפיתוי לבכות. זה כמעט כאילו המעצבים היו בעיצומה של יצירת משהו אחר לגמרי כשהם קיבלו שיחה מחברת התקליטים שאמרה, "היי, אנחנו צריכים את העטיפה של ELO למחר!"

מיד לאחר מכן התפרקה הלהקה.

=============================================================

פינת "אנדר קאבר" ובה אני בוחן הפעם את עיצובי עטיפות התקליטים של פעם וגם מביע את דעתי. והפעם - תקליטי דייר סטרייטס.

ובכן... אתחיל עם תקליט הבכורה משנת 1978, שנודע לא רק בזכות הסאונד הפריך שלו ועבודת הגיטרה ללא רבב של מארק נופפלר, אלא גם בזכות אמנות העטיפה הייחודית שלו. עטיפת האלבום עוצבה על ידי HOUHOUSE, צוות מעצבים בלונדון, ומשקפת גישה מינימליסטית וקצת מאופקת, בניגוד מוחלט לעטיפות האלבומים הראוותניות לעתים קרובות של סוף שנות ה-70. לדעתי, זו עטיפה מנצחת.

העיצוב המינימליסטי בעטיפה (מי זו הדמות המצוירת? המממ...) משקף את המוזיקה שבאלבום הבכורה. העטיפה מרמזת בעדינות שדייר סטרייטס היא להקה חדשה שמתמקדת במוזיקה ולא בטיפוח דימוי. היה זה ניגוד מרענן למה ששרר מסביב. זה שידר רמה של רצינות ומקצועיות, ועזר ללהקה להתבלט בסצנת מוזיקה צפופה.

שלא כמו עטיפות אלבומים רבות מסוף שנות ה-70, שנראות כעת מיושנות, עטיפה זו נותרה מודרנית יחסית. האסתטיקה המינימליסטית שלו התיישנה היטב. זה נראה כמו עוד תמונה בגלריית אמנות טובה. זה מעורר סקרנות. בזמן אמת, יכול להיות שהעטיפה הייתה פחות בולטת משאר עטיפות התקליטים, אז ברור שיש בה גם יתרונות וגם חולשות.

שנה לאחר מכן הייתה דייר סטרייטס להקה ידועה ועדיין עטיפת התקליט COMMUNIQUE באה עם עוד שיעור במינימליזם. העטיפה מציגה איור של מכתב, או "קומוניקט", הנמסר, על רקע כחול מרגיע. העיצוב המינימליסטי הזה משתלב היטב עם האתוס המוזיקלי של הלהקה אז. זה קומוניקט שמרמז על מסר ישיר, משהו שמועבר בבהירות ובמטרה - כמו סגנון כתיבת השירים של מארק נופפלר וההגשה שלו עם שלושת חבריו. לא יודע למה, אבל אני לא משתעמם מלהביט בעטיפה הזו. אולי כי הגוונים הכחולים הרכים בה מעוררים תחושות של רוגע ועדינות מזמינים? שוב, זו עטיפה מנצחת בעיניי, אם כי הקונספט ודאי איכזב בזמנו אנשים שציפו למשהו שונה וקיבלו, פחות או יותר, מאותו דבר.

ואז מגיע התקליט השלישי עם עטיפה שאני ממש לא מבין אותה. קודם כל, דייר סטרייטס הפכה מלהקה בעלת צליל צנוע ללהקה מנופחת יותר מבחינת צליל. לכן העטיפה הזו באה בעיניי כניגוד גמור שאינו מתחבר. מה בדיוק רצו מעצבי העטיפה להביע פה? שהסרט שדייר סטרייטס עושה בצבע אדום עם פס כחול, שאולי מרמז שמדובר פה בתיקייה? וואללה, יופי! זה מסוג העטיפות בהן אני מרגיש שעובדים עליי. כמו צייר שיש מולו קנבס גדול והוא מצייר פס אחד בודד בצבע אחד והולך הביתה.

כמו בן שהמוזיקה בתקליט משובחת, אבל אני פה עכשיו בענייני עטיפות. והפעם זה נראה כמו פרויקט חצי אפוי בבית ספר לאמנות שהוכן על ידי סטודנט עצלן, חמש דקות לפני תחילת השיעור בו הוא אמור להגיש את העבודה, תוך כדי שהוא ודאי חרטט למורה ולתלמידים לגבי קונספט מצוץ מהאצבע שהוא המציא באותו רגע. זהו זה? עטיפה אדומה עם פס כחול? זה מסוג העטיפות שאני לא מביט בהן כלל לאחר שאני מוציא את התקליט ומקשיב לו בהנאה. העטיפה מונחת בצד וזהו.

האם זה אלבום על יצירת סרטים? או צפייה בצבע מתייבש על הקיר? העיצוב המינימליסטי הזה, בניגוד לקודמיו, אינו מגניב. בכנות, זה נראה פחות כמו עטיפת תקליט ויותר כמו ריבוע אדום שמחכה שיניחו עליו יצירת אמנות - מה שברור שזה מעולם לא קרה. המוזיקה של דייר סטרייטס מלאה בעומק ובסיפורים, אבל העטיפה הזו? נו, באמת...

אבל מה שבא אחר כך היה מחשמל כברק אמיתי! כן, זה התקליט LOVE OVER GOLD. אם תקליטים היו נשפטים על פי העטיפות שלהם בלבד, זה ודאי היה הופך לקלאסיקה מיידית. יש משהו בברק ההוא שחוצה את החושך כמו סימן קריאה מטעין אנרגיה. זו לא הפעם הראשונה בה ברק מהווה קונספט לעטיפת תקליט (אני מיד נזכר בעטיפת התקליט הניסיוני של WHITE NOISE) אבל פה זה ברק שונה.

המינימליזם של העיצוב הוא גאוני. אין כאן כאוס צפוף - רק פס אחד מסנוור של חשמל של הטבע, שמביא איתו מסתורין. זה כמו עטיפת תקליט המקבילה לעבודת הגיטרה של מנופפלר: מדויקת, עוצמתית, כזו שפוגעת בול!. זה ברק עם גישה, מודע לחלוטין לזה שהוא גונב את ההצגה. זה פשוט אומר לי כמאזין, "יש לנו את זה. בוא... אתה תאהב את מה שיש בפנים". בראבו למעצבי העטיפה!

אחרי כן יש את האלבום הכפול בהופעה ששמו ALCHEMY. העטיפה (הלבנה והבהירה, בניגוד לתקליט הקודם) היא כמו מסע פראי וצבעוני במוחו של סטודנט לאמנות משנות ה-80. זה כאוטי להפליא, עם מונטאז' מתערבל של דמויות נמסות, משיכות מכחול תוססות וצורות מוזרות ומעניינות.

מה שאני הכי אוהב בעטיפה הוא עד כמה היא מתאימה בצורה מושלמת למוזיקה שבפנים. כל הכבוד למי שעיצבו את העטיפה, שבמקום לקחת את המסלול הקל עם צילום להקה פשוט, הם הלכו על דברים סוריאליסטיים לגמרי! והתוצאה? לגמרי סוחפת!

השלב הבא בא עם דייר סטרייטס שהשלימה את המבנה המפלצתי שלה. לא עוד הלהקה הצנועה של הסבנטיז. עם זאת, מפתיע לגלות שעטיפת התקליט BROTHERS IN ARMS צנועה למדי. נו, אולי זה לפיח אופנת התקליטים של אז שלא התהדרה במאמצים גרפיים היסטריים. נו, בסדר - אני רואה פה את הגיטרה של נופפלר מרחפת בשמיים. מה עוד? רוצים להגיד לי שהמוזיקה של דייר סטרייטס פה היא שמיימית? לא יודע, העטיפה הזו לא משכה אותי מעולם. והכי גרוע? היא גרמה לי להישאר אדיש כלפיה. אולי למעצב פשוט נגמרו הרעיונות והוא חשב, "היי, גיטרות... עננים... מושלם!"

אבל זה העניין: קשה להבין אם הגיטרה עולה לגן עדן של רוק'נ'רול, או שהיא פשוט אבודה ומחפשת את המטרה שלה. האם הגיטרה באמת כל כך גדולה, או שהעננים פשוט קרובים יותר ממה שהם נראים? כך או כך, התשובה לא באמת מעניינת אותי. תקליט ענק - עטיפה מבאסת.

ואז מגיעה שירת הברבור של הלהקה עם האלבום ON EVERY STREET. מה אומר ומה אגיד? זה כמו משהו שז'וז'ו חלסטרה היה אומר עליו, "מה זה החרטא הזה?" מה זה פה? איזה שלט ניאון, אולי? זה כל כך לא ברור אבל גם לא גורם חשק לדמיין במה מדובר. אצלי זה עורר יותר בלבול מאשר התרגשות. למעשה, העטיפה הזו יכולה לשמש כמבחן רורשאך. ככה צריכה להיות עטיפת אלבום של להקה שתקליטה הקודם היה מרבי המכר הגדולים ביותר? נו, באמת.

ואסיים עם אלבום ההופעה ON THE NIGHT. יופי - יש פה לוויינים. ו?...

לסיכום, דייר סטרייטס הביאה לנו מוזיקה אדירה! אבל בעטיפות תקליטים היא לא הייתה מהחזקות ביותר, לטעמי.