top of page
תמונת הסופר/תNoam Rapaport

עטיפות תקליטים - לטוב ולרע - רולינג סטונס ופול מקרטני

עודכן: 20 בספט׳


הפעם אני בוחן הפעם את עיצובי עטיפות התקליטים של הרולינג סטונס באייטיז, לטוב ולרע.


ובכן... אתחיל עם EMOTIONAL RESCUE שיצא לאור בשנת 1980. אוקי, השימוש בצילום אינפרא אדום היה חדשני לזמנו. נכון, זה לא הראשון שנעשה כך (זכור לי תקליט ההופעה USA של קינג קרימזון, למשל) אבל אצל הסטונס התמונות בעטיפה תפסו אז איכות שאולי הייתה מהדהדת עם הטעמים המתפתחים של קהל שהתעניין יותר במוסיקה של גל חדש ומוסיקה אלקטרונית. אבל בתקליט רוק של הסטונס? משהו פה לא מתחבר לי. הדיסוננס הזה בין האלמנטים החזותיים והמוסיקליים לא פעם מבלבל אותי ולא טובה. העיצוב מופשט מדי. אני לא אוהב את זה.


משם אני פונה ל-TATTOO YOU. זו אחת העטיפות המוכרות יותר בקריירה של הסטונס. התמונה הבולטת של פניו של מיק ג'אגר מכוסה בדפוסים דמויי קעקוע שמעוררים תחושה של שבטיות, מרדנות ורוח רוק'נ'רול. השימוש ברקע אדום וכתום מודגש רק משפר את עוצמת העיצוב. זה, בניגוד לתקליט הקודם, מושך את העין ביג טיים. בעוד שג'אגר הוא ללא ספק הפנים של הסטונס, ניתן לראות שההתמקדות הכבדה בו מאפילה על שאר הלהקה. קית' ריצ'רדס ושאר החברים נעדרים מהעטיפה הקדמית ויש בזה תחושה של עצב מסוים. נכון, צ'רלי ווטס היה היחיד בעטיפת תקליט ההופעה של הסטונס משנת 1970. אבל שם זה היה באמת רגע מנצח. היה ברור לכולם שצ'רלי הוא חלק מלהקה שלמה. פה, בתקליט הזה, כבר ברור לכולם מי הוא הבוס. הסטונס כבר לא נראו כלהקה מלוכדת וזה ניכר היטב בעטיפה הזו. מה גם שניתן לראות את הפרשנות המילולית של שם התקליט לעיצוב העטיפה כדבר צפוי מדי ולא חדשני, נכון?


תקליט ההופעה STILL LIFE משנת 1982 מציג עטיפה שרוכבת על האופנה של אותו זמן. הסגנון המוגזם והמצויר משקף את האופי המוגזם של ההופעות החיות של הסטונס בתקופה ההיא - הופעות מלאות אנרגיה ומופעי ראווה תוססים. זה הפך את העטיפה למושכת ויזואלית במדפי החנויות אבל חסרת עוקץ. למרות שהעטיפה מתאימה לפורמט אלבום חי באייטיז, היא חסרה את העומק האיקוני והכוח של עטיפות אחרות של הסטונס. האופי הכאוטי של העטיפה עשוי להיראות כעמוס או חסר מיקוד. לדעתי, זו לא מהעטיפות הגדולות של הסטונס. האמת שגם התקליט לא.


התקליט הבא הוא UNDERCOVER, שיצא בשנת 1983. טוב, זו עטיפה פרובוקטיבית בכוונה, וכוללת דמות עירומה שמצונזרת חלקית עם מדבקות בהירות המכסות אזורים מסוימים. זה משקף את האופי השנוי במחלוקת ולפעמים המיני של המוזיקה של הרולינג סטונס, במיוחד בתקופה שבה הלהקה התנסתה עם צלילים מודרניים ועצבניים יותר. אבל גם עטיפה זו לא אהובה עליי. יש בה תחושה של עבודת הדבקה שבאה כעבודה לתלמידים בבית ספר יסודי. נכון, עיצוב זה היה אופנתי בזמנו - אבל זה התיישן ולא טוב. זו לא עטיפה שתגרום לי לרצות להוציא ממנה את התקליט ולהקשיב לו להנאתי.


התקליט DIRTY WORK אולי בא עם שם מלוכלך, אבל עם עטיפה סופר-דופר נקייה. נקייה מדי. סורי, זה לא עובד בעיניי. אולי צבעי הניאון הבהירים עשויים להיות סמלים לאופי הראוותני אך השבור של הלהקה באותה תקופה. הסטונס עברו סכסוכים פנימיים, בעיקר בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס. אם כן, ניתן היה לראות את ההצגה הצבעונית שלהם כניגוד למתחים האמיתיים מאחורי הקלעים, מה שהופך את העטיפה ללא אותנטית, אלא לעוד מוצר. העיצוב מרגיש לכוד באמצע שנות ה-80. זה צעקני וחסר אופי לתדמית הרגילה של הרולינג סטונס. זה יכל להיות, באותה מידה, עיצוב לעטיפה של מועדון תרבות או תומפסון טווינס. האווירה הקז'ואלית וחסרת הדאגות של העטיפה לא משקפת את המתח בתוך הסטונס. זה מאולץ ולא משמעותי. האמת? זה נראה יותר כמו צילום פרסומת מאשר יצירה ויזואלית מחושבת שנועדה להעביר את הנושאים של המוזיקה. אולי זו פרסומת לספות מעוצבות?


התקליט האחרון של הסטונס באייטיז היה STEEL WHEELS. נמוגו צבעי הניאון של התקליט הקודם והפעם אנחנו עם צבעים מדכאים, מהצד השני. הסימטריה והאלמנטים הגיאומטריים מעניקים לעטיפה תחושה מודרנית שעמדה בקנה אחד עם הזמן, שכן סוף שנות ה-80 נשלטו על ידי קווים אלגנטיים ונקיים בעיצוב ובאדריכלות. עבור הסטונס זה יצר את הרושם שהם עדיין רלוונטיים ומתואמים לאסתטיקה עכשווית. לא סתם בזמנו זה נחשב לתקליט הקאמבק שלהם. אבל... אין פה את הפאנץ' החזותי המיידי של אלבומי הרולינג סטונס הקודמים. מה הקשר בין העיצוב הזה לסטונס? הנה עוד עטיפה שיכולה להרגיש מנותקת מהאישיות הגולמית של הלהקה. זה גם עיצוב מונוטוני מדי. שמקשה עליי להביא לו פרשנות מעמיקה כלשהי. זה כנראה דבר רע בעיצוב עטיפות. זה קר ותעשייתי פה. הלוו, תוציאו אותי מהמפעל הזה! זה לא מעורר אנרגיה, סורי. זו לא עטיפה של תקליט רוק'נ'רול. זה מוצר.


מכאן אמשיך לעטיפות תקליטיו של פול מקרטני באייטיז...


ובכן... אתחיל עם MCCARTNEY II, שיצא בשנת 1980. הנה פה צילום תקריב של פניו של פול מקרטני, עם הבעה די רצינית, כמעט ריקה. הרקע מטושטש ורך, המעניק לתמונה כולה תחושה קצת אוורירית. הגישה המינימליסטית והאינטימית משקפת את אופי ה-DIY של האלבום (פול הקליט את רוב הדבר הזה בעצמו בביתו). הקלוז-אפ מרתק, נותן למעריצים קשר ישיר ואישי למקרטני כאמן אינדיבידואלי. הרקע המטושטש מנוגד היטב לחדות פניו של מקרטני, ומדגיש אותו כנקודת המוקד. חלק ודאי מצאו את העטיפה פשוטה מדי או אפילו משעממת, חסרה את הסוג היצירתי המזוהה לעתים קרובות עם ימי הביטלס והכנפיים של מקרטני. אני דווקא רואה בעטיפה הזו יצירה טובה, שמאחוריה תקליט שאני לא נוהג להקשיב לו, ביוזמתי, מההתחלה ועד הסוף. אבל העטיפה טובה מאד!


שנת 1982 באה עם TUG OF WAR. העטיפה מציגה את מקרטני עם אוזניות, לכאורה במחשבה עמוקה, על רקע צבוע של כחול ואדום שמרמז על מתח, קונפליקט ורגש. זה פועל היטב כדי לתאר את המושג "משיכת חבל", המסמל מאבקים פנימיים וחיצוניים. ההבעה והיציבה של מקרטני (עיניים עצומות, ידיים לפנים) מעוררות התבוננות פנימית, תואמת את הטון הרציני יותר של רוב מילות האלבום. הרקע המופשט והציורי מוסיף רובד של עומק אמנותי לעיצוב. אני זוכר שכשיצא התקליט הזה, חשבתי לעצמי - "מה? הוא כבר לא צעיר יותר? אני רואה פה ושם שיערות שיבה בראשו". עם זאת, העטיפה לא תופסת במלואה את המוסיקליות הרחבה יותר של האלבום, שיש בו גם קטעים קלילים יותר עם אוריינטציה של פופ (BALLROOM DANCING או TAKE IT AWAY). לסיכום - עטיפה טובה, אך לא משקפת את כל אווירת התקליט.


לאחר מכן הגיע התקליט PIPES OF PEACE. נו, בסדר. הבנתי שלתקליט קוראים "חלילי השלום". לא צריך להאכיל אותי בכל מיני תמונות של חלילים כדי להסביר את זה. באופן מעניין, מקרטני עצמו נעדר מהעטיפה הקדמית שנראית ריקה מדי (הלו, פול - מה חשבת? שזה האלבום הלבן של מקרטני?), מה שאולי הפחית את ההשפעה השיווקית שלו, שכן הפנים של פול היו אז כוח שיווקי גדול. בסדר, את הפיצוי על היעדר הפנים בפרונט קיבלתיבשידורים בלתי פוסקים של הקליפ SAY SAY SAY עד שהתחננתי שיפסיקו עם זה. אז התקליט לא משהו בעיניי וכך גם עטיפתו.


לאחר מכן הגיע תקליט הפסקול GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET. זה מראה את מקרטני בוהה למעלה לתוך שלט מואר ניאון המציג את השם. הבעת פניו מהורהרת במקצת, על רקע כחול כהה שנותן אווירת פילם-נואר. זה משרה תחושה קולנועית מהאסכולה הישנה. ההבעה המהורהרת של מקרטני מאולצת מדי - אולי כמו התקליט שבפנים. בכלל, העטיפה מרגישה יותר כמו פוסטר של סרט מאשר עטיפת אלבום, מה שיכול לגרום לה להרגיש מנותקת מהמוסיקה עצמה. כן, העטיפה לא משדרת מיד את הכשרון היצירתי או האנרגיה המוסיקלית שמקרטני ידוע בה. זה נחל כישלון מסחרי בזמנו.


האווירה הישנה המשיכה גם בעטיפת התקליט הבא, PRESS TO PLAY, עם תמונה בשחור-לבן של מקרטני עם אשתו לינדה, שנראית כמו צילום הוליוודי ישן. פול פונה למצלמה, בעוד לינדה מביטה הצידה. הנוכחות של פול ולינדה יחד על העטיפה מוסיפה נופך אישי ורומנטי, המסמל את מערכת היחסים החזקה שלהם. אני אוהב את זה. זו עטיפה שכיף לי להביט בה. אבל למרות זאת, העיצוב הזה מרגיש קצת מנותק מהצבע האלקטרוני והניסיוני יותר של התקליט עצמו. העטיפה עשויה להיראות מאופקת או מסורתית מדי עבור אלבום שניסה לפרוץ קדימה ולא ללכת לאחור. מה שמוביל לחוסר התאמה בין הגרפיקה לתוכן.

אז העטיפה עצמה יפה בעיניי- אך היא קשורה לתקליט כמו שיעטפו תקליט של הקארפנטרס עם עטיפה של טוויסטד סיסטר.


התקליט הבא הוא עם הופעה של פול ברוסיה. שמו הוא CHOBA B CCCP. העטיפה באה עם תמונה בשחור-לבן של מקרטני אוחז בבס ההופנר שלו, מביט מעט כלפי מטה עם הבעה ממוקדת לשוק הרוסי. התצלום בשחור-לבן בולט ומזכיר את ימיו המוקדמים של מקרטני, במיוחד עם גיטרת הבס ההיא. עיצוב הטקסט מוסיף אלמנט בינלאומי ומדגיש את הנדירות והמשמעות של האלבום כהוצאה סובייטית. הפשטות הבולטת של העטיפה מתאימה לתחושה הגולמית והחיה של אלבום עם קאברים של רוק'נ'רול. מצד שני, אחרי עטיפה בשחור ולבן (PRESS TO PLAY), לא היה כדאי לבוא עם עטיפה צבעונית יותר? כנראה שלא. עדיין, עטיפה יעילה מאד שמתאימה לתקליט שבפנים.


את המסע הפעם אני חותם עם FLOWERS IN THE DIRT שבא עם ציור תוסס ומופשט של פרחים ולכלוך (כמו שם התקליט...), עם פרחים אדומים, כתומים, צהובים וחומים עזים המשתלבים ליצירת אמנות מעניינת. שמו של מקרטני ושם התקליט מודפסים בפונט נקי ומודרני בחלק העליון. גם הפעם, פרצופו של מקרטני אינו בעטיפה הקדמית. הסגנון המופשט פה הוא סטייה נועזת מהעטיפות המאופקות יותר שמקרטני השתמש בהן בשנות ה-80, וזה מסמן חזרה ליצירתיות ולהתרגשות חזותית. יש פה תחושה רעננה, לדעתי.

עם זאת, אפשר גם להרגיש שאמנות העטיפה, למרות שהיא יפה, מופשטת מדי ואינה נותנת תחושה ישירה של הפרסונה של מקרטני או המוסיקה עצמה.


הרצאות המוסיקה שלי ותוכן מוסיקלי אחר לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנה לכל מקום בארץ: 050-5616459



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page