top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

על חנויות תקליטים ראשונות בחיי והריגוש שהעניקו לי ממוזיקת רוק

עודכן: 12 ביוני 2023



עבור אנשים רבים, חוויית חנות התקליטים הראשונה שלהם היא חוויה בלתי נשכחת. זהו מקום שבו חובבי מוזיקה יכולים לשקוע במנגינות האהובות עליהם, לחקור ז'אנרים במוסיקה חדשים ולהתחבר לאנשים אחרים בעלי דעות דומות. בעבר, חנויות תקליטים היו המקור העיקרי לגילוי ורכישת מוזיקה. הן סיפקו מרחב פיזי לאנשים לדפדף בתקליטים שונים, לבקש המלצות מהצוות ולחלוק את תחומי העניין המוזיקליים שלהם עם אחרים. שם נוצרו חברויות רבות בין אנשים שאהבו את אותו תקליט או את אותה להקת רוק.


עבור אנשים רבים, כמוני, חוויית חנות התקליטים הראשונה שלהם סימנה רגע מרכזי במסע המוזיקלי שלהם וכשהייתי ילד, היו שתי חנויות תקליטים משמעותיות ראשונות בחיי. זו שהכרתי היטב אך פחות השפיעה על הגישה המוזיקלית שלי הייתה "להיט", שפעלה ברחוב ה' באייר 10, בכיכר המדינה בתל אביב, והייתה שייכת לחבר קרוב של הוריי, יהודה באום. אבי נהג לנסוע לשם ואני אהבתי להתלוות אליו, כשיהודה שם בידו סחורה חדשה וחמה, כמו שאני זוכר, למשל, את התקליט החדש של להקת קווין, שבארץ קראו לו "המשחק". יהודה אמר לאבא, "זה תקליט חדש נהדר ויש בו גם מוזיקה טובה לריקודים". אבא, שאהב לרקוד אז במסיבות שגם אירגן לחבריו בבית שלנו בימי שישי, לקח את התקליט ואני שחקתי אותו עד דק. זה היה התקליט הראשון שהיה לי של להקת קווין. הייתי אז בכיתה ב'. הייתי טירון נלהב.


אותה חנות "להיט" הייתה תמיד שוקקת חיים ויהודה, שרצה להטביע את חותמו, דאג לשים מדבקה מוזהבת של החנות שלו על כל תקליט.



אבל החנות שבזכותה התאהבתי בתקליטים הייתה מוסיקול, ששכנה באמצע רחוב סוקולוב ברמת השרון. ליתר דיוק, בסוקולוב 63. זה היה המרכז של הרחוב הזה וכל מי שאהבו להסתובב שם, כדי לראות ולהיראות (סוקולוב היה אז הדיזנגוף של רמת השרון) נכנסו לחנות הזו. בכל חג, יום הולדת או בכל יום אחר בשבוע – היה לי תירוץ לבקש מהוריי עוד תקליט במתנה במוסיקול.


לצאת ממוסיקול עם עוד שקית ובתוכה תקליט חדש של להקת רוק ישראלית או לועזית או רוק מתקדם, שידעתי שיפוצץ את ראשי ברגע שאניח אותו על צלחת הפטיפון בבית – זה היה ככרטיס לגן עדן. החנות לא הייתה גדולה בשטחה, אך מבחינתי – גדולה מהחיים.


כיצד מלמדים נער טוב על רוק קלאסי ורוק מתקדם?


בחנות היה צוות עובדים מיומן וחייכן ולבבי באופן תמידי. מנהלת החנות הייתה אורה ודמויות בולטות נוספות שתמיד עזרו לנער שהייתי למצוא את התקליט הבא שלי. אלו הם יענקלה עם הזקן ושוני (בחולם מלא – לא בשורוק) אחישר עם משקפי הג'ון לנון שלו. בגלל זה הוא היה הדבר הכי קרוב ומגניב, מבחינתי, ללהקת הביטלס.



(צילום שיואב סיב פרסם לפני שנים בפייסבוק) – מימין: יענקלה, אורה ושוני (ודני ליטני מבצבץ עם עטיפת התקליט שלו, "יחס חם"). בימים בהם הסיגריות היו בכל מקום בחיים שלנו.


שוני היה עבורי כגורו. הוא תמיד נראה לי כתקליטן שנמצא שם מעל העננים עם עמדת תקליטים משומנת להפליא כדי להשמיע ללקוחות. לא פעם אני מספר עליו בעוד הרצאה מעניינת שלי. כשהייתי בחטיבה וכבר הכרתי את החומה ואת הצד האפל של הירח, של פינק פלויד, נתקלתי במוסיקול, יום אחד, בתקליט OBSCURED BY CLOUDS. זה היה הרבה לפני שחלמו פה על אינטרנט ויו טיוב וסטרימינג. הייתה רק דרך אחת לדעת כיצד תקליט נשמע אז. "שוני, מה זה התקליט הזה של פינק פלויד?", שאל הקול הנערי שלי את האיש והמשקפיים.


הוא מיד ענה, "לא שואלים – מקשיבים!". הוא לקח אותי לעמדת ההאזנה, הוציא את התקליט בטקסיות מיומנת ואני עם אוזניות מחכה לצלילים. זה מתחיל עם רחשי התקליט עצמו ומשם טיפס כלפי מעלה צליל אחד מתמשך של סינטיסייזר. ואווו! מה זה הסינטיסייזר הזה שמושפרץ לאוזניי? איתו הגיע קטע אינסטרומנטלי מסקרן.



"שוני, אתה יכול להעביר לי קטע קדימה?". שוני הנהן בראש והעביר את המחט לקטע הבא שגם הוא היה אינסטרומנטלי אך קצבי יותר. זה בהחלט נשמע שונה מהצד האפל של הירח ולא רציתי שזמן ההקשבה שלי ייגמר, כי אחרי הכל היו עוד לקוחות שרצו לשמוע תקליטים. "הם גם שרים פה, שוני?", שאלתי והוא לקח את המחט לשיר השלישי ושמעתי שם את הקול המוכר של דייויד גילמור ששר. יצאתי ממוסיקול כשראשי מסוחרר ומתכנן כיצד להשיג את השקלים לצאת בפעם הבאה עם התקליט הזה מהחנות – בתקווה שלא יחטפו לי אותו משם לפני כן. וכן, כמה פעמים חזרתי לחנות וגילית שתקליט של להקת רוק שכה רציתי נחטף על ידי בר מזל אחר. הו, הכאב בלגלות את זה!


אז לפני זמן קצר הצלחתי להשיג את שוני, שהוא היום מדריך טיולים בצפון, וכך כתבתי לו: "הי שוני. אתה בטח לא זוכר אותי אבל בשנות השמונים הייתי ילד ג'ינג'י שכל הזמן מבקר במוסיקול ובזכותך גיבשתי לי אטיטיוד מוזיקלי עם תקליטים מכוננים. מאז הפכתי להיות עוסק בתחום המוסיקה וברצוני להגיד לך המון תודה על שגידלת אותי פעם להיות מי שאני היום... אני מצרף לך תמונה עם איך שנראיתי בימי מוסיקול".


שוני לא איחר להגיב: "שלום נעם. ראשית - מלנת'לפים של תודות עבור הפירגון הנעלה הנסמך על זיכרונך המופלא. וגם - אמנם לא זכרתי את השם אבל מיד כשפתחתי את התמונה הכרתי את הפנים של ילד שפקד את החנות בקביעות. שוב, מיליון תודות ובריאות נצח ליקרים לך ולך".


מסתבר שגם עזרתי לו לפתור תעלומה כשהשבתי כך: "לא אשכח כשסיפרת לי אז, כשהייתי נער בחנות, ששברת כיסא בבית שלך כשתופפת עליו חזק מדי עם הקטע WRING THAT NECK של דיפ פרפל".



שוני: "מעבר לכך שהזיכרונות שלך מדהימים, הם מרוממים את נפשי לתלפיות. האנקדוטה הזו של הכסא הפילה אותי - אמנם נזכרתי בסיפור אבל לא זכרתי מעולם 'בזכות' איזה שיר זה היה".



איך מוסיקול השפיעה עליי כחוקר מוסיקה ישראלית?


אני גם זוכר כיצד קניתי במוסיקול, בשנת 1987, את ההדפסה המחודשת של התקליט הראשון של להקת רוק ישראלית בשם הצ'רצ'ילים. העטיפה סיקרנה אותי וחטפתי את התקליט כדי להניח אותו בפטיפון בביתי. הצלילים שמעתי, כשאני בוהה שוב ושוב בעטיפה, גרמו לי תחושה שהיא מעבר להסבר. בואו נגיד שלא יכולתי להפסיק לרחף מזה. ואני גאה ששנים לאחר מכן יזמתי, חקרתי והוצאתי לאור, בספר השני שלי, "רוק ישראלי 1973-1967", גם את המחקר הבלעדי והכי מעמיק על הלהקה הזו והתקליט שלה. הכל התחיל ממוסיקול.


ומה היה טוב יותר מאשר לקבל כמתנה את שובר השי הזה? (הצילום של זה הודות לאמנון שפירא, שמיד אגיע גם אליו).



אז כמו שציינתי מקודם, בחנות עבד צוות נהדר של מוכרים, והנה עוד אחד שליווה את נעוריי המון פעמים בחנות ההיא. זה אמנון שפירא, עם החיוך התמידי ושיער הבלונד הארוך שגרם לי וודאי גם להרבה צעירים אחרים לקנא בו. אמנון תמיד היה מגניב ותמיד והוא תמיד יודע מה להמליץ לי לשמוע בחנות ואז לגרום לי לגרד את הראש בתהייה איך להשיג את הכסף ולהביא את האוצר הזה הביתה.


כמה כיף היה להעלות זכרונות מאותם ימי רמת השרון מופלאים, כשרחוב סוקולוב ברמת השרון היה כה שוקק, ממש כמו דיזנגוף וממש לא כמו היום, שזה נראה רחוב די אומלל, לדעתי. אחד הדברים הכי מרוממי נפש אז היה לפתוח שוב את הדלת השמאלית ביותר בבניין של סוקולוב 63 ולהיכנס לעולם כה אהוב של תקליטים. ברוך בואך למוסיקול!


במוסיקול גם הפליאו לדרבן את האנשים לקנות תקליטים כדי לזכות בחותמת שקירבה אותנו לתקליט ה-13 הנכסף. זה התקליט שניתן בחינם כמתנה.



כתבה בעיתון על מחירי תקליטים בעבר


בסקר שערך עיתון חדשות, בשנת 1984, נמצא כי מחירי החנות מוסיקול היו יקרים יותר משל שאר החנויות שבמדגם. אבל אני, כנער אייטיז רמת שרוני שלא היה מודאג כלל מחדשות על אינפלציה גואה של מדינה, לא ידעתי זאת ופשוט קניתי עוד ועוד תקליטים.


נכון, לא פעם היו שם תקליטים מהדפסה ישראלית שחרקו חבל על הזמן. לימים הסתבר לי שמפעלי תקליטים בארץ יצרו את התקליטים ממאסטרים פסולים שכבר היו אמורים להיזרק לפח. כך, למשל, קיבלתי במוסיקול את התקליט הראשון שהזמנתי מהם, של להקת הרוק פורינר. כן, זה עם הלהיט COLD AS ICE. הגעתי הביתה ונחרדתי מרעשי הרקע שעטפו את המוסיקה. ניגשתי בחזרה לחנות וביקשתי משוני שיזמינו לי עותק אחר. הוא עשה כך וגם העותק הבא שקיבלתי בא עם רעשים קשים.


כי ככה זה היה אז בארץ – תקליטים מתוצרת חוץ באו עם צליל מבריק ועטיפה נפתחת. תקליטים מתוצרת הארץ באו עם צליל זוועה ועטיפה תחת. עדיין, התקליט הפגום הזה שקיבלתי במוסיקול מחמם את לבי עד היום כשאני נזכר בעותק הזה – יותר מכל הדפסה משובחת שהייתה לי מזה בהמשך חיי.


האם היו אז עוד חנויות תקליטים בסביבה הביתית שלי?


ובכן, בהמשך שנות השמונים קמו ברמת השרון עוד חנויות תקליטים. הייתה עוד אחת בסוקולוב, לא הרחק מהצומת עם רחוב הכרמל, חנות מתחרה ושמה וידאו מיוזיק. שם הכרתי לראשונה את להקת קינג קרימזון וגם הזמנתי מהמוכר הנחמד מאד את האלבום הכפול של להקת אי.אל.או, ששמו OUT OF THE BLUE. הוא רשם את הזמנתי ואני כבר חשבתי איך אשיג את הכסף לזה בהמשך.


אחרי שבוע הגעתי לחנות והמוכר אמר לי שהביא את האלבום והוסיף, "וזה תוצרת חוץ!". נדהמתי מהחדשה המרעישה וגם מהמחיר שהוא אמר לי שזה יעלה לי. ידעתי שחסרים לי כמה שקלים טובים להשלמת העסקה ופניתי לסחוב כמה שקלים מהארנק של אמא שלי. זה לא בסדר, נכון – אבל מה לעשות והייתי נער שהצלחת המעופפת של אי.אל.או סינוורה אותי לגמרי?


לקחתי את הכסף לוידאו מיוזיק, קיבלתי את התקליט והייתי מאושר עד החלל. עד הרגע בו אמא שלי גילתה שחסרים לה כמה שקלים בארנק. היא צרחה עליי ודרשה שאתן לה את האלבום שקניתי בזה. לא חשבתי פעמיים – ואפילו לא פעם אחת. ניגשתי לתקליטייה ושלפתי תקליט של שירי תוכנית הטלוויזיה, "תהילה". ביד רועדת הגשתי לה את התקליט והיא חטפה אותו בחושבה שהענישה אותי כהוגן. אבל אני נשארתי עם האלבום המופלא שלי ושנים רבות לאחר מכן כבר צחקתי עם אמא שלי על הסיפור שלי וגם ילדיי כבר מכירים אותו. הכל הודות לחנות וידאו מיוזיק.


אה כן, בפסאז' המרכזי ברחוב סוקולוב ברמת השרון, היכן שפעלה פעם הספריה העירונית, הייתה חנות ספרים באנגלית באנגלית, פיק א בוק, שגם מכרה תקליטים יד שניה. שם נדהמתי לגלות תקליט יד שניה של אי.אל.או, FACE THE MUSIC, עם עטיפה מעוכה קלות. אבל אפילו כסף לזה לא היה אז כנער ובאותו יום התחננתי לאבי שייתן לי כמה שקלים לקנות את זה, כדי שאוכל להקשיב לזה. אחרי תחנונים רבים הוא נתן לי כסף ורצתי כמו משוגע לחנות. קניתי את התקליט והוא הפך לעוד אבן דרך בגיבוש חיי המוסיקליים.


בהמשך שנות השמונים קמה עוד חנות תקליטים תקליטים ברמת השרון. הפעם ברחוב אוסישקין 28 וזו הייתה סוג של מפלצת עתידנית. בעוד שברחוב סוקולוב שלטו מוסיקול ווידאו מיוזיק - הייתה זו חנות בשם "קולית" ששאפה להביא את הקידמה.



אז מה היה שם? כשבעים עמדות האזנה לתקליטים - דבר שלא נראה עד אז כלל, וחדר שלם עם הפורמט החדש והמהפכני - דיסקים! בזמנו קראו לזה ת"קים וזה היה יקר בטירוף. איזה כיף היה לחזור מלימודיי בתיכון רוטברג, לפסוע באוסישקין, להיכנס פנימה לחנות בדרך הביתה, לקפוץ בין עמדות ההאזנה ולהמשיך הלאה כשראשי מלא בצלילים.


בשנות השמונים המאוחרות כבר גיליתי את מנעמי התקליטים יד שניה בחנויות תקליטים בתל אביב ומוסיקול הפכה אצלי לחנות שבעיקר מחממת את הלב באופן נוסטלגי. החנות נסגרה באמצע שנות התשעים, אבל הזכרונות המופלאים ממנה נשארים אצלי לנצח – מימי התום והחום.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.







Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page