ז'אנרים במוסיקה - על תקליטי הופעות של רוק קלאסי

לאלבומי רוק בהופעה חיה יש חשיבות עצומה בעולם הרוק הקלאסי שכן הם לוכדים את המהות של הביצועים, האנרגיה והתשוקה של הלהקה. אלבומים אלו מציעים חווית האזנה ייחודית, כשלעתים קרובות מציגים את כישורי האלתור של חברי הלהקה ואת הרגשות הגולמיים שהם מביאים להופעות החיות שלה. אלבומי חיים גם מספקים הזדמנות למעריצים שאולי לא יכלו להשתתף בהופעה לחוות את האווירה והאנרגיה של הופעה חיה. הם גם משמשים עדות לאריכות ימים של הלהקה וליכולת שלה להעביר הופעה חיה עוצמתית. אלבומי חיים שיחקו תפקיד משמעותי בעיצוב הקריירה של להקות רוק אייקוניות רבות ועזרו להנציח את הופעותיהן לדורות הבאים של מעריצים. מצד שני, היו אלבומי הופעה שיצאו כשלהקות כבר התפרקו ונועדו לעשות עוד קצת כסף מהמותג ולקיים סעיף בחוזה מול חברת התקליטים לספק מוצר לשוק.

תקליטים שהוקלטו בהופעות חיות הם לרוב מוצרים זולים להפקה ורווחיים לחברות התקליטים. ברובם נעשים תיקונים אולפניים, אם בתו מוסיקלי סורר או בשירה שקצת יצאה מכיוון על הבמה, כשהאנשים שקונים אותם מבקשים להיכנס לאווירה של ברי המזל שהיו שם באמת.

בפוסט זה אסקור עבורכם כמה תקליטי הופעות שמצאתי לנכון לספר לכם עליהם. חלקם נחשבים לקלאסיקות ואחרים למוצרים לא משהו. אבל אחרי הכל - כולם מסתובבים על הפטיפון ומביאים מוסיקה עם אווירה מחשמלת.

אז אתם מוכנים? קדימה, בואו נצא לדרך...

רק לילה אחד עם אריק קלפטון ועם אלבום הופעה שלו, JUST ONE NIGHT, שיצא באפריל 1980.

אלבום זה הוקלט בהופעה חיה בתיאטרון בודוקאן, טוקיו, בדצמבר 1979 כאשר קלפטון יצא לסיבוב הופעות לקידום התקליט האחרון שלו אז, BACKLESS. לסיבוב ההופעות הזה, כללה להקת הליווי את הקלידן הקבוע של ג'ו קוקר, כריס סטיינטון, ואת הגיטריסט האנגלי המפורסם, אלברט לי. רשימת שירי ההופעה התעלמה מכל היסטוריה של עבודתו של קלפטון כחבר להקה ובמקום זאת התמקדה בחומרי סולו או בקטעי בלוז.

למרות שאריק קלפטון הוציא שלל אלבומי חיים, אף אחד מהם מעולם לא כבש את האנרגיה הגולמית והווירטואוזיות המסנוורת שלו. אלבום ההופעה הכפול הזה אולי התקרב למטרה יותר מקודמיו, ואולי בגלל המלווים המוכשרים שהצליחו לשמור על חוזק בנגינה שלהם ולדחוף את קלפטון קדימה, כשהם מאלצים אותו להשפריץ סולואים מתפצחים. עם זאת, עדיין אין זה אלבום מושלם אך מהנה ביותר.

בעיתון LEXINGTON LEADER מקנטקי נכתב אז בביקורת: "יש משהו בקהל היפני שגורם לאלבומי הופעות רוק להיות טובים. כאשר להקת CHEAP TRICK הופיעה בתיאטרון בודוקאן בטוקיו, הקהל הצורח עזר לאלבום להצליח. כאשר אריק קלפטון ניגן בבודוקאן בדצמבר האחרון, הקהל הראה את התלהבותו בהאזנה שקטה.

התוצאה היא שהאלבום הוא תענוג להאזנה, בניגוד לאלבומים חיים רבים אחרים שבהם המאזין צריך להתאמץ כדי לשמוע את האמן על רעש הקהל. איכות ההקלטה כל כך טובה שלעתים קרובות קל לשכוח שזה הוקלט בהופעה. רוב הלהיטים הגדולים מהאלבומים האחרונים נמצאים כאן והם רעננים. האלבום הזה אינו סובל מהסטריליות שמאפיינת את אלבומי 'הלהיטים הגדולים ביותר', אולם נקודות השיא האמיתיות של האלבום הן, לצערנו, כאשר קלפטון מנגן ושר את הבלוז.

האלבום הזה יכול להיות השקעה כדאית עם שילוב נעים של אהובי בלוז ולהיטים פופולריים, הוא מאוזן הרבה יותר מאשר מהדורות התקליטים האחרונות שלו".

בעיתון THE SPOKESMAN מוושינגטון נכתב בביקורת אז: "זה נחמד בכל זאת לקבל אלבום הופעה הגון מדי פעם. חברות התקליטים בזמן האחרון פשוט אוהבות לזרוק לשוק אלבומים כפולים בהופעה, וכמעט ללא יוצא מן הכלל, הם בקושי שווים את הפלסטיק שעליו הם מוטבעים.

עם זאת, המופע הכפול החדש של קלפטון הוא היוצא מן הכלל. קונצרט של קלפטון הוא שק מעורב של צלילי גיטרה לוהטים מהגיטריסט הסופר-כבד החד-פעמי, עם בלוז לבן וכמה ממנגינות הפופ-קאנטרי האחרונות שלו. התערובת, כמו אלו שראו את קלפטון בשנתיים האחרונות, יוצאת בצורה מפתיעה על גבי תקליט.

למתחילים, קלפטון עושה את הסינגלים היותר עדכניים שלו והצד השני נסגר, כיאה, עם AFTER MIDNIGHT שבא פריך ומתחדש. הצדדים השלישי והרביעי הם ההנאות האמיתיות כאן. קלפטון משתחרר ומביא את הלהקה שלו להשתתף באופן דינמי בכמה גרסאות של סטנדרטים בלוז".

בעיתון פילדלפיה דיילי ניוז קיבל האלבום שלושה כוכבים ואת הביקורת הזו: "זה מייצג את אחת ההופעות הכי רגילות וחסרות השראה שקלפטון נתן אי פעם. היא כוללת, כמובן, את כל הסטנדרטים מלבד 'ליילה' וחומר של להקת קרים (כלומר, כל הסטנדרטים חוץ מאלו שהיית מת לשמוע היום) וגרסה נוספת של FURTHER ON UP THE ROAD, שנעשתה רק פי 200 טוב יותר בתקליט ההופעה EC WAS HERE. למעשה, לגיטריסט הקצב אלברט לי יש כאן כמה רגעים חמים כיותר מלקלפטון. למרות שקלפטון מנגן בדיוק באותה מקצוענות חסרת עניין שבה כתב את מילות ההסבר בעטיפה, וזה מספיק כדי לגרום לך לתהות למה אתה עדיין אוהב את הבחור. הוא נשאר דמות חביבה. זה לא רע, רק מאכזב יותר ממה שהיה צריך להיות".

כך כתב קלפטון על העטיפה: "סיור ביפן הוא משהו שאני תמיד ניגש אליו ברגשות מעורבים. הקהל תמיד נדיב וכמעט מעריך מדי, אבל המלכודות עדיין קיימות: בריאות לקויה והרגשה של להיות קצת פריק בחברה סגורה מאוד שהם כל כך גאים בה. אבל בסך הכל זה תמיד מסתדר היטב עבור כל המעורבים - תודה רבה למר אודו, טאטס וטאק - נתראה שוב בקרוב".

בעיתון גרין ביי גאזט (מויסקונסין) נכתב ביקורת אז: "אם אפשר להאשים את קלפטון, זה בכך שהשירה שלו יכולה להשתפר. בלי קשר, עדיין יש לזה השפעה רגשית. קלפטון הוא בחור כנה וללא צורך בברק. מבצעים מרבים להדביק הערות על עטיפות האלבומים, אבל גם שם קלפטון לא יכול שלא להיות כנה בעיקר.

קשה להאמין שהמוסיקה של קלפטון יכולה להידלק ביפן ובכל זאת התרועות, הצעקות ומחיאות הכפיים בזמן הן שם כהוכחה. אחרון חביב, איכות ההקלטה של האלבום מצוינת".

עוד על קלפטון תמצאו גם בהרצאה מוזיקלית שבניתי עליו.

ב-17 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום הופעה כפול למייק אולדפילד ושמו EXPOSED.

על אלבום זה סיפר אולדפילד בספרו האוטוביוגרפי: "ריצ'רד ברנסון, מנהל חברת התקליטים שלי, רצה שנקליט כל הופעה בסיבוב לשיווק התקליט INCANTATIONS. הוא גם לא רצה לשלם לנגנים עבור כל הקלטת המופעים עד שכמה מהם גילו כי מזימתו כך ונאלצנו לפרק את מכשיר ההקלטה מולם, ממש לפני עלייתנו לבמה זו או אחרת. הסיבוב הזה עלה לי הון ובחברה ניסה מישהו להזהיר אותי שאזהר בנדיבות יתר מצדי, שאנשים ניצלו היטב.

היו שדרשו בסיבוב שאקנה להם מכונית ואחרים רצו סוויטות במלונות ואני לא ידעתי, בטפשותי, שכל חשבון ההוצאות ינחת בסוף על כתפיי. כשהגעתי לסוף הסיבוב, נדהמתי לגלות כי רק הפסדתי בו כסף רב - כמיליון ליש"ט הפסדים בסיבוב שארך כחודש בלבד. נאלצתי לשלם את החוב מהתמלוגים לתקליט EXPOSED ורק עשר שנים לאחר מכן הצלחתי לכסות את זה. זה היה שיעור חשוב לחיים".

אז מה יש לנו כאן? את אחד התקליטים הטובים יותר של מייק אולדפילד וביצועיו את יצירותיו האולפניות, עם ההרכב הגדול שעמד לצידו, מחממות לב. וכן, יש פה גם את אולדפילד שתוקע אצבע משולשת בטרנד לייט-סבנטיז שנקרא דיסקו, בצורת קטע שהלחין ושמו GUIILTY, שסוגר את האלבום בחוכמה.

היצירה INCANTATIONS, שקוצצה פה ונשמעת נהדר במוצר זה, אבל גולת הכותרת באה בביצוע חי ומופתי ליצירה שבגללה גילה העולם את אולדפילד - TUBULAR BELLS. אז נכון, אולדפילד הוא פרפקציוניסט ולכן אל תצפו מתקליט זה להיות חי נטו. ברור שנעשו פה תיקוני אולפן רבים, אבל בסופו של דבר המוסיקה היא שמדברת. ומבחור שאפתן שהחל את הקריירה שלו כעצמאי כאמן אולפני, הרי שמדובר פה בהישג נהדר.

ב-6 בנובמבר בשנת 1982, יצא אלבום הופעה כפול לרוד סטיוארט בשם ABSOLUTELY LIVE, שהתהדר בכך שלא נעשו בו שיפוצים אולפניים.

בזמנו נמכר אלבום זה במחיר מוזל ואיפשר לאנשים, ברחבי העולם, ליהנות משירתו המחוספסת והאפקטיבית של רוד, למרות שמן הסתם היו חסרים בחריצי התקליט גם תנועות הבמה שלו, הבלונד עם המכנסיים הצמודים ובעיטות כדורגל מצדו לעבר הקהל.

באלבום מביא סטיוארט את הרפרטואר העשיר שלו עם להיטיו הגדולים, לצד קטעים מתקליטיו הישנים וגם גרסאות כיסוי. בסך הכל, האלבום מוקלט כהלכה, סטיוארט נמצא בכושר ולהקתו מלווה אותו פה בנאמנות ועם חשמל. כמו שסטיוארט כתב בעטיפת המוצר הזה – "תמזגו לעצמכם משקה, תסובבו מעלה את כפתור הווליום בפטיפון וקדימה...".

זו הפעם השלישית עבור רוד סטיוארט, כמגיש אלבום הופעה - אבל השתיים הראשונות לא נחשבות. עם להקת הפייסס, סטיוארט עשה את OVERTURES AND BEGINNERS בשנת 1973. בשנת 1980 הוא הקליט כמה הופעות, הוציא הרבה מכספו, הכין קלטת מאסטר והציג אותה לחברת התקליטים שלו. חברת האחים וורנר הקשיבה פעם אחת והשיבה ב"לא תודה". אנשיה אמרו לסטיוארט לנסות שוב. הוא עשה זאת באלבום זה והפעם התוצאה הייתה טובה ונמכרה היטב, עם מחיר מציאה.

חשוב לציין שסטיוארט היה משופד אצל רבים, ובצדק, כשעבר מלהיות זמר רוק'נ'רול עתיר חשמל וזיעה טוב לאייקון דיסקו. למאזינים חדשים, שלא הכירו את העבר שלו, הוא הפך לאויב הציבור מספר אחד, דינוזאור בזמנו. עם צאת אלבום זה, כל זה נסלח. סטיוארט ראה את האור. הוא עשה רפורמה, לפחות עד האופנה הבאה של הגל החדש, כשהקהל מקבל אותו, ולו לזמן קצר, כאיש הרוק'נ'רול. סטיוארט חתך את האלבום עם להקתו המחודשת, נטולת הדיסקו. בניגוד לצוות איתו עבד בימי הדיסקו שלו, שבעת המוסיקאים פה מנגנים כיחידה. הם עובדים עם סטיוארט, לא בשבילו. הם מחזירים אותו אחורה בזמן לתקופה בה הוא שר עם להקת ג'ף בק ועם הפייסס.

נשמע באלבום שהנגנים מכבדים אותו, אבל הם לא מנשקים את רגליו. הם אף פעם לא נותנים לו להיות מרושל. האלבום הזה היה ההצהרה הברורה של סטיוארט. הוא לא ויתר כשהנסיון הקודם שלו נזרק ממדרגות חברת התקליטים. הוא ידע שיש לו מה להציע בתחום הקלטות הופעותיו – הניסיון הנוסף השתלם היטב ואנו זכינו לאלבום חי אמיתי.

ב-3 באוקטובר בשנת 1980 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת "נחש לבן" (WHITESNAKE). אז מה היה שם, מאחורי ההקלטות שנערכו בשנים 1978 ו-1980? בואו לקרוא.

קודם כל, השיר "אין אהבה בלב העיר", בלדה אפלה ומרגשת, הפך לאחד השירים המפורסמים יותר של הלהקה הזו בתקופתה הראשונה. דייויד קוברדייל, זמר ומנהיג הלהקה, לקח את השיר הישן והאט אותו כדי ליצור דרמה וגם שיר טוב לאודישן, עבור נגנים שביקשו להיכנס בהמשך. השיר, שנכתב על ידי מייקל פרינס ודן וולש, התפרסם לראשונה על ידי בובי בלנד בשנת 1974.

זה בהחלט להיט גדול, "עד לנקודה שבה אנשים עדיין חושבים שכתבנו את השיר הזה", אמר הגיטריסט ברני מרסדן. "הייתי מעריץ גדול של בובי בלנד וחשבתי שבקולו של דיוויד נוכל לעשות גרסה נהדרת ממנו, מה שעשינו. אבל לא הבנו עד הסוף את המילים, אם אי פעם קראתם את המילים של זה, זה שגוי. זה בגלל שבאולפן, לא הצלחתי לזכור את הקטע האמצעי אז פשוט המשכתי לחזור על זה. זה באשמתי - לא בדקנו את הגרסה של בובי בתקליט עד שהקלטנו אותו. אבל כן, האטנו את זה ודייויד שר גרסה פנטסטית".

חודשיים לפני צאת התקליט READY AND WILLING, הלהקה הוציאה תקליט הופעה, שהוקלט בשנת 1980 בהאמרסמית' בלונדון, רק לקהל היפני. בהמשך זה הפך לתקליט השני באלבום ההופעה הזה. התקליט הראשון במארז, שהוקלט בשנת 1978, הציג את הלהקה בדיוק כשנכנסה לסיבוב ההופעות לקידום READY AND WILLING. לצד קוברדייל נמצאים גם שני חברים סגולים, שהיו עמו לפני כן בדיפ פרפל – האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס. הבסיסט הוא ניל מאריי והגיטרות הופעלו על ידי ברני מרסדן ומיקי מודי. חשוב לציין שבתקליט מהאמרסמית' היה זה המתופף דייב דול, שלא קיבל במקור קרדיט על תיפופו.

בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "הלהקה יצרה אלבום חי מצוין שאמור להצליח בכל מקום. יש בו שורשי רוק ורית'ם אנד בלוז טובים. הקול המחניק של קוברדייל, יעיל מספיק כדי לגרום לקהל הבריטי שלהם לשירה תאוותנית. מבחינה מוסיקלית, זה יעיל כמו דיפ פרפל במיטבה. ללהקה זו יש את כל הכימיה לפצח את השוק של ארצות הברית והאלבום הזה צריך לעזור לה במשימה".

ב-8 בדצמבר בשנת 1980 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת פליטווד מאק ושמו LIVE.

זה היה אלבום ההופעה הראשון מההרכב הזה של הלהקה והוא מורכב מהקלטות שנלקחו בעיקר מסיבוב ההופעות של לקידום האלבום הכפול TUSK. כמו כן, יש פה כמה שיריים מסיבוב ההופעות הקודם של RUMOURS, משנת 1977 ושיר של לינדסי בקינגהאם וסטיבי ניקס שנכתב לפני בואם ללהקה והובא לאלבום זה מהקלטה משנת 1975.

למעריצים יש פה הפתעה עם שלושה שירים חדשים וגם גרסה חיה לשיר ישן וחשוב של פליטווד מאק, מתקופת פיטר גרין - OH WELL.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "האלבום הכפול הזה, בהופעה (הכולל שלושה שירים חדשים) מתעד את התפקיד הנרחב שלינדזי בקינגהאם מחזיק כעת בביסוס מצב הרוח של הלהקה. בקינגהאם מגלם את הקיצוניות של הלהקה: מצד אחד, הוא טכנאי מוכשר הן בגיטרה והן באולפן ההקלטות; מצד שני, הוא אקסצנטרי על הבמה, מעווה את פניו דרך סולואים מורחבים שמבלבלים שנינות וירטואוזית עם שובבות עמלנית. בעוד שהאלבום מציע גרסאות נחמדות ומעושנות ל-SARA של סטיבי ניקס ול-DON'T STOP של כריסטין מקווי, אלה ההשתוללות של TUSK של בקינגהאם וההשתוללויות המוצלחות שלו מול הקהל ששולטות פה.

בסך הכל, בקינגהאם מתגלה כאדם מוזר, חביב וכזה שעובד קשה, כזה שהעודפים שלו מוצדקים בדרך כלל על ידי יופיו של המוצר המוגמר. למרות כל הצלליות, הטעם שלו תוסס וכמעט ללא דופי: הרעיון שלו לבצע מנגינה מוקדמת לא ברורה של הביץ' בויז, 'בת האיכר', מרתקת, מקסימה ולבסוף לא שגרתית באופן אובססיבי כמו פליטווד מאק עצמה".

ב-1 ביוני בשנת 1982 יצא אלבום הופעה לרולינג סטונס ושמו STILL LIFE. מאז צאתו הוא די נשכח, אבל לא נשכח שביום צאת האלבום הייתה זו יום הולדת לגיטריסט הלהקה, רון ווד.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "אלבום ההופעה החי הרביעי של הרולינג סטונס, נפתח בגרסה פראית לחלוטין של UNDER MY THUMB. קית' ריצ'רדס מתחיל את זה, כשהוא מכה את הריף הרוצח כאילו הוא היה שוב בשנת 1965, בעוד צ'רלי ווטס לוקח את זה משם בלהט שווה. ומיק ג'אגר שר את המיזוגניה הבלתי מרוסנת של המילים כמו גבר שנוקם. ככל שמתקדם השיר, מונע על ידי נגיעות סימבוליות זריזות של ווטס ואיזשהו סולו אקורדי מרהיב של קית' ורון ווד, התקוות שלך עולות. האם החבר'ה האלה עשו זאת סוף סוף? האם הם עשו תקליט רוק'נ'רול חי? למרבה הצער לא. כמובן, זו לא הפתעה גדולה שסטיל לייף לא עומד בקצב של התחלתו המבטיחה. סיבוב ההופעות של הסטונס ב-1981 מציע מופע רוק טוב עד נהדר.

וזה המופע שהתקליט הזה מנסה לשחזר. אתה מקבל עשרה שירים לפי הסדר שהם בוצעו. אתה מקבל אתעם דפוסי הבמה של ג'אגר ("ברוכים הבאים, וירג'יניה! או "בסדר, שיקגו!"). כן, הכל שם אבל זה נשמע כמו סרט ללא מסך. קשה שלא להרגיש שחסר לך משהו במהלך התקלות הרפויות שעוברות על SATISFACTION, מכיוון שמאות בלונים הושלכו לקהל במהלך השיר הזה. ולא חסרות החמצות נוספות.

אבל עדיין יש כאן רגעי שיא ועם זאת, על אף כל נקודות החוזק שלו, התקליט הוא המקבילה הצלילית לחולצת טריקו של הסטונס, הפריט הנחשק בסחורות סיבוב ההופעות. אבל אז מה? אנשים שזוכים לראות את הסטונס הרבה (מבקרי רוק, למשל), נוטים לשכוח שהרבה אנשים בכלל לא זוכים לראות אותם. הם הולכים לאהוב את התקליט הזה".

הסטונס הוציאו עוד לפני כן אלבום בהופעה. זה היה ב-23 בספטמבר בשנת 1977, עם LOVE YOU LIVE.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "אחד הפרדוקסים של צורת אמנות ספונטנית כביכול כמו רוקנרול היא שהיא לא הפיקה אלבומי הופעות חיים נהדרים. ואפילו מעט מאוד טובים. זה לא הגיוני, אבל זה נכון. לדוגמא, אם תקבלו את הרולינג סטונס, הביטלס, את המי, בוב דילן ורוד סטיוארט כאמנים שלפחות מייצגים את מיטב המוסיקה הזו, לא תמצאו אף אחד מהם שהוציא אלבום הופעה ראוי. הביטלס בהוליווד בול? להקת המי בהופעה בלידס? בוב דילן לפני המבול? בוב דילן ב- HARD RAIN? אמנם הייתי שונא להיות בלעדיהם אבל לא הייתי מחליף תמורתם את אלבומי האולפן של אותם אמנים.

איכשהו, נדמה שכמעט תמיד אלבומי אולפן מסתדרים טוב יותר, אם כי אין דבר משעמם יותר מאשר לשבת בסשן באולפן הקלטה. להיות בהופעה חיה זה כבר סיפור אחר.

מדוע אין לנו אלבומי הופעה נהדרים? טכנית, קשה יותר להקליט להקת רוק על הבמה מאשר באולפן. על הבמה, על המוסיקאים לבדר כמו גם לנגן והם לא תמיד יכולים לשאת את עצמם או זה את זה. וקשה להשיג בלהט הרגע את הדבר הנכון.

עם זאת, באלבום ההופעה הזה של הסטונס, ובמיוחד בצדדים שלוש וארבע, הוא ככל הנראה אלבום הופעה טוב כמו שעוד לא שמעתי. אולי אנחנו לא תמיד יכולים להשיג את מה שאנחנו רוצים, אבל כאן, אנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים. זה הוא המדד המלא של כוחם של הסטונס ומייצג את ההצהרה הסופית של הלהקה לגבי מה שנשאר בעשור הזה. השירים מקיפים את כל הקריירה של הסטונס, באופן לא אקראי מדי. הסט הכפול הזה מספק לנו את ההזדמנות הראשונה לשמוע כיצד החבר החדש יחסית, רון ווד, מתקשר עם שאר הלהקה (ולמעט כמה נקודות מחוספסות, די טוב) ומה השינויים שחוללה נגינת הגיטרה שלו. יתר על כן, יש לנו כעת תקליטים בהופעה מכל שלושת הפרקים של הרולינג סטונס: בריאן ג'ונס היה ב- GOT LIVE IF YOU WANT IT. מיק טיילור ניגן ב- GET YER YA YAS OUT.

בעיקרון, צוות הגיטרות של קית 'ריצ'רדס ורון ווד נשמע יותר כמו ריצ'רד / ג'ונס מאשר ריצ'רד / טיילור. יש פחות גרנדיוזיות ואולי פחות שאפתנות. צד שלישי, שהוקלט במועדון "אל-מוקמבו" שבטורונטו, המורכב מ-350 מושבים, הוא חזרה לתפארת הרית'ם אנד בלוז ומבוצע להפליא. האבנים החדשות לוהטות. ככל הנראה הן מעדיפות את נגיחת הרוק על פני השירים האיטיים יותר. ואכן, הניסיון היחיד של הלהקה לבלדה גדולה, "אתם לא תמיד יכולים להשיג את מה שאתם רוצים", נראה גם מוטעה וגם כמעט נזרק במקרה. השירה של ג'אגר בשיר נשמעת יותר כמו שיעור בהגייה מאשר עיבוד רגשי של מילים משמעותיות במיוחד. סולו הגיטרה של ווד מכניס את הגופה למבוי סתום ארוך ובלתי הולם לחלוטין, וג'אגר חוזר להשליך את עצמותיה לקהל. זו לא הדרך הנכונה לטפל בהמנון וזה מזכיר את מה שעשה בוב דילן ל"כמו אבן מתגלגלת" בסיבוב ההופעות שלפני המבול.

אף על פי שחלק גדול מהצדדים הראשון, השני והרביעי, כולם הוקלטו באודיטוריום גדול בפריז, הם בסדר וברור שארבעת השירים מהאל-מוקמבו הם הלב והנשמה של האלבום. הכל בוער בצורה טבעית יותר במועדון קטן. ג'אגר מתעורר לחיים וחברי הלהקה מנגנים כאילו היה זה הזמן הטוב בחייהם, כשדיברתי עם קית 'ריצ'רדס על זה, הוא הסביר את ההבדל כך: 'בוא נראה, 63' או 64 'הייתה כנראה הפעם האחרונה שהופענו במקום קטן כזה. אחרי כמה שירים פתאום הבנתי שזה מרגיש טבעי לחלוטין, כנראה בגלל שזה נשמע כל כך טבעי. אני מניח. הרגשתי בדיוק כמו בחזרה מוסיקלית. זו הייתה שמחה אמיתית שלא היה הפער הזה בין הבמה לאנשים. במקום כמו אל-מוקאמבו אתה יכול לשמוע את הלהקה, וחשוב יותר, אנחנו יכולים לשמוע את הלהקה כפי שהיא נשמעת בפועל. יכולתי לשמוע את תוף הבס של צ'רלי דרך עמוד השדרה שלי'.

אני לא יודע למה, אבל לקרוא לזה אלבום טוב מאוד נשמע כמו עלבון לרולינג סטונס. ממצב של אהבה וכבוד, רוצים להיות מסוגלים לכתוב כי התקליט החדש הוא הטוב ביותר אי פעם, אפילו טוב יותר מיצירת המופת המוסמכת שלהם, 'גלות ברחוב הראשי'. אבל, כמובן, זה לא - ואי אפשר. צ'רלי ווטס וביל ווימן הם עדיין כלי הנשק הסודיים של הסטונס, רון ווד נראה כמבקר בשטח, קית' ריצ'רדס נשמע מחודש באופן חיובי, ומיק ג'אגר בוודאי לא איבד את העוצמה הקולית העצומה שלו".

אלבום ההופעה הכפול של להקת רוק מתקדם בשם ג'ת'רו טול, BURSTING OUT, יצא בספטמבר 1978.

לדעתי, מדובר באלבום הופעה משובח וחשוב של הרכב משופשף ומיומן שהגיע פה לשיא, רגע לפני שפורק שנה לאחר מכן והמנהיג, איאן אנדרסון, בחר לצאת לקריירת סולו (שהפכה מיד לגלגול נוסף ואחר של הלהקה).

ההקלטה החיה היחידה שקיבלו עד אז מעריצי הלהקה צאה בשנת 1972, באלבום אוסף בשם LIVING IN THE PAST ובו צד אחד מארבעה עם הקלטה מאולם קרניגי הול, שבניו יורק. אבל בשנת 1978 הייתה זו כבר אופנה ברורה, שאמנים מובילים חייבים להוציא אלבומים בהופעות. ורצוי אלבומים כפולים, או אף משולשים (כפי שעשו להקות יס ואמרסון, לייק ופאלמר). לכן הקהל קיבל את האלבום הזה בחיבוק ענק. וזאת למרות שהמוצר לא "חי" במאה אחוזים, כי נעשו בו תיקונים אולפניים של נגינה ושירה כדי להפכו למוצר מושלם.

ביקורת מזמן אמת - ברולינג סטון נכתב אז: "אלבום ההופעה הכפול של ג'ת'רו טול, שמורכב משלוש הופעות באירופה, כמעט מושלם מדי. ההופעות מדגימות את השליטה הטכנית של הלהקה ואת האנרגיה הנמצאת בכל מקום, בחירת השירים מספקת היסטוריה אקדמית מהירה של כל מה שהלהקה עשתה אי פעם. קשה לראות כיצד ניתן לשפר את האלבום ובכל זאת, יש תחושה מנדנדת שמשהו לא בסדר".

ב-7 בנובמבר בשנת 1980 יצא אלבום ההופעה הראשון והכפול של להקת רוק ושמה איגלס. שמו הוא EAGLES LIVE. הלהקה עצמה כבר הייתה אז מפורקת, למרות שלא נמסרה על כך הודעה רשמית בתקשורת.

מי שהקשיב לאלבום הזה ודאי נהנה מהצלילים ולא ידע שמאחוריו יש יחסים מעורערים ביותר בין חברי הלהקה. ההופעות שהוקלטו לאלבום עברו יחסית בשלום, אך כשהגיע הזמן לערוך את המיקסים לאלבום הזה, היחסים בין דון הנלי וגלן פריי הגיעו לשפל. פריי בחר להישאר בלוס אנג'לס ולא להצטרף לתהליך העריכה שנערך בפלורידה. המצב היה כה מתוח שחברת התקליטים הציעה ללהקה 2 מיליון דולר תמורת הקלטת שני שירים חדשים לאלבום - ונענתה בסירוב מוחלט. גלן פריי הוא שלא הסכים לכך.

הגיטריסט דון פלדר: "נאמר לנו מחברת התקליטים שאנחנו חייבים לסיים את עריכת האלבום ללא גלן פריי, כי אנחנו חייבים לה, לפי החוזה, עוד אלבום. כך מצאנו את עצמנו בתוך בריכת האומללות הזו, כשאנחנו מתקנים הקלטות במקומות רחוקים מאד זה מזה. גלן לא דיבר ישירות עם אף אחד מהלהקה אז, אבל הוא דאג לצרוח על כל מי שמסביב לנו. כולנו קיווינו שהוא יתחרט ויחזור לעצמו. קיווינו שהוא יוציא מעצמו את העצבים ויחזור אלינו רגוע. שיעשה אלבום סולו ויחזור ללהקה. היינו אז בעוד שיא של ההצלחה שלנו, אז למה לפרוש עכשיו? נכון, המצב בלהקה היה לא פעם מחורבן אבל היה לנו המון מה להפסיד בפירוק הלהקה".

פריי בשנת 1982: "ידעתי שהלהקה נגמרה בערך באמצע הקלטת האלבום THE LONG RUN. אמרתי לעצמי שלעולם לא אעבור את זה שוב. אני יכול לתת 30 סיבות למה, אבל אהיה תמציתי לגבי זה - הקמתי את הלהקה, נמאס לי ממנה ופרשתי".

זה היה סיוט לערוך את האלבום כי סלילי ההקלטה הוטסו הלוך ושוב מלוס אנג'לס לפלורידה, כי פריי היה צריך לאשר את מה שנעשה בלעדיו. ועדיין, היה קל יותר להרכיב את האלבום הזה כי השירים בו כבר היו מוכנים ולא היה צורך לחכות שמישהו יבוא עם רעיון לשיר. תיקונים לא מעטים נעשו להקלטות, במיוחד בתחום ההרמוניה הווקאלית (כשפריי והנלי מתקנים קולות שנעשו בצוותא, כשהם ממש רחוקים זה מזה פיזית). הדבר הפך גם אלבום זה לדוקומנט של התקופה, אך לא לדוקומנט שמייצג באמת את הופעות הלהקה.

הקולות ההרמוניים נשמעים יותר מדי מושלמים בתקליט הזה עד שהתקשורת פרסמה בזמנו שזה נשמע כאלבום אולפן שהודבקו לו קולות של קהל. מפיק האלבום מיהר להגיב שמדובר בשבעים אחוזים של הופעה חיה והוסיף שזה לא היה קל להקליט שירה של דון הנלי בעודו מתופף, כי המיקרופון שלו על הבמה לא כוון בזווית הנכונה לפיו.

בסופו של דבר, אלבום בהופעה אינו בא לשחזר את אווירת ההופעה עצמה. אחרי הכל, אלבומים חיים אף פעם לא דומים למה ששומעים בהופעה בפועל. קודם כל, הם באים לרוב במיקס סטריאו, עם הפרדה ברורה של כלי הנגינה והשירה, כשכל אחד נשמע ברור ומובחן ולגמרי שונה ממה שהייתם שומעים כקהל במופע, שם הכל מרוכז יחד למיקס מונופוני רועש, שבעיקר מוביל את עור התוף לפגיעה מצפצפת.

גם באלבומי הופעה אין את כל האלמנטים המעצבנים עם האיש ההוא ששורק לידכם בלי הפסקה וחושב שהוא מגניב, כשהוא שוכח ששילם כרטיס להקשיב למוסיקה. כמו שאמר פול סטנלי, מלהקת קיס, על האלבום המתוקן בהופעה של להקתו בסבנטיז: "כן, שיפרנו את זה - כדי לא להסתיר שום דבר, לא לרמות אף אחד... אבל מי רוצה לשמוע טעות חוזרת בלי סוף? מי רוצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? בשביל אותנטיות?". לכן אלבומי הופעות, כמו זה של איגלס, הגיעו לשתי מטרות - להרוויח כסף רב עם כמה שפחות מאמץ אולפני וגם לתת חוויית האזנה נוספת לקהל.

האלבום EAGLES LIVE נמכר בכמויות רבות והיה אז התרועה האחרונה של הלהקה, שהתאיידה והשביתה את פעילותה עד לאיחודים מצליחים, שגררו רווחים אדירים אך גם פציעת פתחי עבר שהובילו למריבות ותביעות.

ב-24 בנובמבר בשנת 1980 יצא אלבום כפול בהופעה של להקת רוק מתקדם ושמה יס. שם האלבום הוא YESSHOWS. המוסיקה בו הייתה פרוגרסיבית להפליא והעטיפה הייתה מרהיבה, היישר מבית היוצר של רוג'ר דין. הכל נראה נכון - רק שהלהקה המפוארת שבו כבר לא הייתה קיימת.

זה היה אלבום ההופעה השני של להקת יס, לאחר האלבום המשולש YESSONGS, אך למרות שבאותה שנת 1980 פעלה להקת יס בהרכב שונה (עם טרבור הורן בשירה וג'ף דאונס בקלידים), המוסיקה שבאלבום ההופעה הכילה צלילים מהופעות עם הרכבים מוקדמים יותר (עם פטריק מוראז בקלידים ואחריו ריק וויקמן שחזר ללהקה והעיף את מוראז בהתאם).

המופעים שהוקלטו לאלבום זה נעשו בין השנים 1976-1978 ונבחרו למוצר זה על ידי בסיסט הלהקה, כריס סקווייר.

הרולינג סטון ממש תיעב את האלבום הזה בביקורתו: "להקת יס משתמשת בפורמט אלבומי ההופעות שלה כדרך לציין תקופת קריירה. האלבום החדש הזה מקפיא שבע שנות להקה ממש באותו אופן בו עשה אלבום ההופעה הקודם שלה עם שנותיה הראשונות. ההתקדמות של להקת יס מהאלבום THE YES ALBUM ועד CLOSE TO THE EDGE הייתה ברורה וטובה. אבל בשנים האחרונות חדלה הלהקה מלהתקדם. באלבום הזה מצחיק לשמוע יצירות ארוכות מאד לצד שירי פופ. האלבום הזה מנסה לטייח את סיבוב ההופעות הכושל האחרון של הלהקה, בו ניסו חבריה - עם טרבור הורן וג'ף דאונס - להביא צליל מיושן במסווה של צליל חדש. לכן, האלבום הזה שיוצא לה עכשיו הוא מוצר חסר טעם, חסר כנות ומשתפן".

ועכשיו דעתי האישית; מדובר באלבום לא רע שמשקף תקופה בה הלהקה הייתה צריכה לנוע ממחוזות הפרוגרסיב המוקדמים לאספקת מוסיקה קליטה יותר. אחרי הכל, כפי שבוב דילן שר פעם - הזמנים משתנים. אני מאד אוהב יצירות כמו THE GATES OF DELIRIUM ו- RITUAL, אך משהו בביצועים החיים שלהם לא מספק אותי כמו ההקשבה להפקות האולפניות והמרהיבות. שיר כמו DON'T KILL THE WHALE, שיצא באלבום TORMATO וחברי יס ניסו להפכו ללהיט אך ללא הצלחה, לא מתיישב לי היטב באלבום הזה. במיוחד כשאחריו מגיע, ממקום אחר, הקטע RITUAL כשהוא חתוך וממשיך בצד הבא שבתקליט. מה שכן, זה נחמד מאד לקבל שיר מהעבר הרחוק, TIME AND A WORD. אבל עדיין - הגרסה המקורית מאותו אלבום שני של הלהקה עדיפה לטעמי בהרבה. בסופו של דבר - זה אלבום שאני ממליץ למעריצים בלבד. כל השאר, עדיף שישמעו את גרסאות השירים באלבומי האולפן הישנים והנהדרים. אם חשקה נפשכם בהרצאה מעניינת על להקת יס, פשוט דברו איתי.

ב-1 בספטמבר בשנת 1980 יצא אלבום כפול ללהקת סופרטרמפ ושמו PARIS, שהוקלט בעיר האורות, ב-29 בנובמבר 1979.

בשנת 1979 היו חברי סופרטרמפ מותשים מסיבובי הופעות ארוכים וצפופים. עם זאת, אלבומם 'ארוחת בוקר באמריקה' הפך לתקליט הפלטינה הראשון של הלהקה בארה"ב. בקנדה קיבלה הלהקה שני פרסי 'יהלום' עבור מכירות תקליט זה ו'פשע המאה'. תארי תקליטי הפלטינה לא איחרו להגיע ממקומות אחרים באירופה.

כשחזרו חברי הלהקה לביתם מלוס אנג'לס, הם נאלצו לעבור על כמה פרטים עסקיים לא גמורים. זאת לפני יציאתם לחופשה מיוחלת. בינתיים רצתה חברת התקליטים ובמהירות מוצר חדש של הלהקה שירכב על גל ההצלחה של 'ארוחת בוקר באמריקה'. כמה הופעות מסיבוב ההופעות הזה הוקלטו בדיוק למטרה זו. הרעיון להוציא אלבום בהופעה, בשלב הזה, נועד כדי להביא את הקהל האמריקני להכיר שירים ותקליטים שיש ללהקה עוד לפני 'ארוחת בוקר באמריקה' ולרוץ לקנות גם אותם. כמו כן, היו שירים שחברי הלהקה לא היו מרוצים מגרסתם האולפנית והעדיפו אותם עם הצליל הבימתי.

חברי הלהקה ידעו שתקליט אולפני חדש לא יוכל לצאת מהם לפני שנת 1981. לכן הוחלט על הוצאת תקליט שיפוגג את הלחץ הזה.

אנשי הסאונד של הלהקה, שהקליטו את המופעים, הכינו עותקים לחברי הלהקה שיקשיבו להם בבית ויבחרו את ההופעה הטובה ביותר. הם לא כתבו על הסלילים היכן הוקלטו ההופעות אלא רק סימנו במספרים.

רוב הדעות שחזרו מהלהקה הצביעו על המופע השני שנערך בפריז, ב-29 בנובמבר 1979. הבסיסט דאגי תומפסון: "הופענו בפריז בבניין מוזר למדיי, שנהרס זמן קצר אחרי ההופעה הזו. הבעלים של המקום אפילו תלו מצנחים מהתקרה. ההופעה לא זכורה לי כיוצאת דופן בסיבוב ההופעות שעשינו אז".

תיקונים אולפניים מעטים ביותר היו הכרחיים כדי להביא את המוצר לאור.

שיר אחד שחסר בתקליט ההופעה באופן מוזר למדיי הוא GIVE A LITTLE BIT, שהיה להיט פופולארי של הלהקה. הסיבה הייתה שלא נמצאה בכל ההקלטות גרסה של השיר בהופעה שחברי הלהקה אהבו.

שיר בונוס שקהל המעריצים קיבל באלבום הכפול הזה הוא גרסה חיה לשיר שיצא רק בצד ב' בתקליטון בשנת 1975 - זה השיר YOU STARTED LAUGHING שהרבה לא ידעו כלל שהוא קיים בגירסה אולפנית.

שנת 1980 הייתה הסוף של להקת סופרטרמפ הקלאסית והאהובה. חברי הלהקה יצאו לחופשה המיוחלת וכשחזרו ממנה, נראו הדברים אחרת לגמרי. שנות השמונים כבר היו שונות לגמרי מהסבנטיז. שוק התקליטים והמוסיקה השתנה ושמועות עקשניות הצביעו על פירוק הלהקה. זו הפעם הראשונה מזה שש שנים שחברי הלהקה יכלו לנשום אוויר ללא לחץ להופיע. הם כבר היו נשואים ועם משפחות ושני היוצרים העיקריים בלהקה, ריק דייויס ורוג'ר הודסון כבר לא תיפקדו כחטיבה אחת אלא כשני אויבים. הודסון העסיק את עצמו בזמן ההוא לבנות לעצמו בית גדול עם אולפן הקלטות ושטח עם אנרגיה טובה לטיהור נפשי אמיתי. הוא אף קרא לזה בשם THE SHIRE ('המחוז').

התקליט שיצא, FAMOUS LAST WORDS, לא היה מוצלח כ'ארוחת בוקר באמריקה'. מתוכו יצא להיט אחד משמעותי בשם IT'S RAINING AGAIN. כל שאר השירים היו נחמדים להקשבה אך לא קרובים לרמה של מה שהוקלט לפני כן. אפילו קליפ משעשע של MY KIND OF LADY (בו ריק דייויס אפילו גילח את זקנו הקבוע...) לא הרים אותו לקלאסיקה.

הפרידה של הודסון מהלהקה קרתה מיד לאחר מכן כשבמקביל לה מיהר ללכלך על חברו לשעבר. בעיתון 'רולינג סטון', שיצא אז, הסביר הודסון את פרישתו בכך שהוא ודייויס לא יכולים לתקשר בגלל שהוא נטל בזמנו אל.אס.די ודייויס לא - ולכן הדבר מונע משניהם להיות קשורים נפשית. הדבר מזכיר לי את הריחוק שלנון יצר ממקרטני אחרי שגילה את האל.אס.די וראה כיצד חברו הבסיסט מפחד באופן מופגן להתנסות בסם הזה גם הוא. מקרטני ניסה קצת מהסם הזה, נבהל והחליט לא להמשיך עם זה. והקרע בין השניים החל להעמיק.

מה שמותיר את האלבום PARIS כתקליט האחרון של סופרטרמפ הקלאסית והאהובה מהסבנטיז.

בעיתון סיטיזן, מקנדה, נכתב אז בביקורת על האלבום: "הנה אלבום ההופעה המיוחל של הפייבוריטים שזכו לשבחים בינלאומיים, חברי להקת סופרטרמפ. אלבום כפול וארוז יפה זה, הוא טוב כמו שאפשר לקוות ומשקף את הסאונד החי המעולה ללא סטריליות.

לרוק כה רהוט ומתוחכם שבו לא רק שאפשר לשמוע ולהבין כל מילה, אלא שכדאי וחשוב ביותר להיות מסוגל לעשות זאת - החיפוש של הלהקה אחר כמעט שלמות משתלם יפה. האלבום חסר, כמובן, את ההשפעה החזותית והרגשית. הקהל מגיב ללהקה, ולתמונות במה כמו רצף הרכבת המצולם בשיר 'רודי'. אבל האלבום מדגיש את המוסיקה וזה נהדר.

ארבעת הצדדים מאוזנים היטב ועוברים יפה ממצב רוח אחד למשנהו. זה יוצר האזנה מעולה מתחילתו ועד סופו, מהתחלה רופפת עם הפתיחה המסורתית, SCHOOL, ואז מגיע למגוון פסגות כשהוא מתחבר יפה לסיום המסורתי, CRIME OF THE CENTURY. אפשר לראות באלבום זה אוסף להיטי הלהקה באופן לא רשמי ויש בו מהשירים הטובים ביותר שלה. המנגינות קרובות מאוד למקור, אבל עם אופי משלהן, המשקף יפה את האבולוציה של הלהקה. חברי הלהקה נאמנים מבלי להיות מעתיקנים ומשעממים".

בעיתון "סנטה קרוז", מקליפורניה, נכתב אז בביקורת: "בעצם זה אוסף 'המיטב של' שהוקלט בהופעה חיה. זו גיחה בת שני תקליטים דרך העבר של סופרטרמפ, שהגיעה לשיא עם 'ארוחת בוקר באמריקה' - תקליט שמכר למעלה מ-11 מיליון עותקים ברחבי העולם. לאלבומים בהופעה יש חסרונות ברורים והאלבום הזה אינו יוצא דופן. צליל הרוק הפרוגרסיבי המסובך של סופרטרמפ מייגעים. בעוד ש'ארוחת בוקר באמריקה' היה התקליט שהביא סוף סוף את סופרטרמפ להמונים, רבים ממעריצי הלהקה האדוקים המקוריים מעדיפים חומרים מוקדמים יותר. עבור מי שמכיר רק עכשיו את הלהקה ולא מוכן לפזר את הכסף על תקליטי האולפן הקודמים של הלהקה, האלבום הזה הוא בחירה חסכונית. אחרת, תוותרו על זה".

ב-18 בנובמבר בשנת 1979 יצא אלבום ההופעה השני של להקת רוק מתקדם ושמה אמרסון, לייק ופאלמר. שמו הוא IN CONCERT והלהקה שעשתה אותו כבר לא הייתה קיימת אז.

הקלידן קית' אמרסון רצה במקור לשחרר את הקלטות ההופעה, שנעשו בשנת 1977, כאלבום כפול. פירוק הלהקה הוביל להחלטתו של נשיא חברת התקליטים, אהמט ארטגון, לצמצם זאת לאלבום בודד.

פה הגיע הסוף לשלישייה שהייתה אחת מחלוצות הרוק המתקדם הבריטי. סוף שנות השבעים. סוף לתקופה הפרוגרסיבית. אמרסון כתב באוטוביוגרפיה שלו: "זה היה סופה של תקופה. הלהקה התפרקה למרות שזה לא הוכרז באופן רשמי. קארל חזר לטנריף. גרג טס לאנגליה ואני נשארתי בארה"ב".

עטיפת האלבום הזה צולמה בהופעה של הלהקה מול 78,000 איש באיצטדיון אולימפיק שבמונטריאול וגם בעטיפת האלבום נכתב שהאלבום הוקלט שם, אך זה לא היה מדויק, כי כמה מהשירים הוקלטו במקומות אחרים בעולם.

אחת הבעיות הבולטות באלבום זה היא בצליל ההקלטה שבו. בהתחשב במערכת ההגברה היוקרתית מאד בה השתמשו השלושה בעת ההופעות עצמן, היה אמור אלבום זה להישמע כמוצר משובח וברור לאוזן. התוצאה הייתה רחוקה מזה ובעטיפת האלבום נעדר קרדיט למפיק העניין. אמרסון: "היו המון בעיות בהכנת האלבום הזה. מכשיר העריכה לא העביר כראוי את הצליל מהמאסטרים. עשיתי כמיטב יכולתי במצב הנתון ואני עדיין חושב שמדובר באלבום חשוב שאנשים צריכים להקשיב לו".

הבעיה נשמעת במלוא עוצמתה בהקלטות שהלהקה עשתה על הבמה עם תזמורת סימפונית שלמה. עושר הצלילים הבימתי הפך לעיסה חד מימדית כשהוטבע על ויניל. בעיה נוספת באה עם בחירת הקטעים לאלבום, כשהפעם זו ממש לא אשמת הלהקה. כפי שציינתי, אמרסון רצה שזה יהיה אלבום כפול שישקף את מיטב סיבוב ההופעות ההוא של 1977. חברת התקליטים, שידעה כי הלהקה הגיעה לסופה, לא רצתה להשקיע כסף עודף בשיווק מוצר שאין מאחוריו אמן פעיל. היה זה כשלון מהדהד ללהקה ותרועת סיום חלושה לקריירה שידעה שיאים מפוארים בעבר.

הביקורות בעיתונים היו קטלניות. עיתון SOUNDS פרסם שזה אלבום שחצני וחסר רגש. עיתון 'רקורד מירור' פרסם כי הרעיונות בתקליט שחוקים ולא מעוררים עניין.

בעיתון NME נכתב על האלבום: "כן, זה עוד אלבום בהופעה של הלהקה הזו כשהפעם נשמעים השלושה כמוסיקאים מזדקנים ונואשים שמנגנים את הנוסחה חסרת החיים שלהם. זה נשמע אלבום ציני לגמרי שבו מתבשלת עיסה לעוסה של רוק'נ'רול מתובלת במוסיקה קלאסית מטופשת".

אמרסון, לייק ופאלמר של תחילת אותו עשור ועד אמצעו, הייתה ממובילות זרם הרוק המתקדם. אך עם עליית הפאנק והגל החדש נזרקה היא לאחור ולא הצליחה להתקדם משם בחזרה קדימה. האלבום נחל כשלון מהדהד במצעדי המכירות והיה הראשון שלא זיכה את הלהקה במעמד של אלבום זהב. אולי זה גם בגלל שהשלושה התפרקו בתחילת אותה שנה? הפירוק לא הוכרז בקול רם אלא כסוד כמוס בקול קלוש.

דעתי האישית על אלבום זה היא שיש הרבה יותר טובים ממנו בקטלוג הלהקה. אני, אישית, אוהב את מה שהשלושה עשו יחדיו רק עד שנת 1973, עם האלבום BRAIN SALAD SURGERY. כל היצירה המנופחת, שבאה בצורת האלבומים WORKS VOL 1 ו- LOVE BEACH, היא דבר שאפשר לוותר עליו. משום מה, בזה הרגע יש לי חשק לשמוע את האלבום TARKUS ובמלוא הכוח. אני בטוח שלא רק לי יש את החשק הזה עכשיו.

האמת? אני דווקא התאכזבתי מהאלבום הכפול בהופעה של להקת הרוק, קווין, שיצא ב-22 ביוני בשנת 1979. כי איכות הסאונד נשמעת בינונית ולא מתאימה ללהקה מובילה שכזו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה אלבום חי, הם אמרו. ובכן, רחמנות על הצרכן המסכן שנאלץ להוציא שמונה או תשעה דולרים לפני שהוא או היא יוכלו לקרוא את השבחים העצמיים שכתובים בתוך עטיפת האלבום ולגלות שהחלק הכי טוב של השיר 'רפסודיה בוהמית' אינו חי בכלל. מכיוון שקווין, על פי הערות העטיפה, 'מתנגדת בחריפות לנגן עם כל סוג של קלטת גיבוי בהופעה, רוב האופרטה המצליחה של הלהקה - במיוחד שיא המקהלה עם הזמר הראשי פרדי מרקורי - משוחזר על הבמה פשוט באמצעות השמעת גרסת האלבום האולפנית בזמן שהנגנים עוזבים את הבמה. הלהקה באמת מחמיאה לעצמה אם היא חושבת שזה פותר את הבעיה בצורה מלכותית ובלתי מתפשרת". לאוהדים מגיעה אזהרה הוגנת על העטיפה בעניין הזה.

מי שכבר מחזיק באוסף משמעותי של תקליטי הלהקה, ממילא ימצא שהאלבום הזה הוא תרגיל מיותר. השיר 'ברייטון רוק' הסוער נתקע בסולו ארוך של רוג'ר טיילור ותצוגה טכנית מייגעת של בריאן מיי כיצד לנגן בגיטרה עם אפקט מהדהד. השירים KILLER QUEEN ו- YOU'RE MY BEST FRIEND הם דוגמאות מהודרות לפומפוזיות האמנותית של הלהקה המבוצעות בחיפזון רב.

אז אם האלבום משרת מטרה כלשהי, זה להראות כי ללא צליל האולפן המסנוור שלה ומההרמוניות הקוליות המנצנצות של פרדי מרקורי, קווין היא עוד חקיינית לד זפלין, המשלבת פרודיה קלאסית זולה עם אקורדים כבדים. שימוש בגרסה מוקלטת של 'רפסודיה בוהמית' במופע שלה אומר היטב כיצד להקת קווין מתנהלת בביזנס הזה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.