אולי זה התקליט הגרוע ביותר שיש
ב-9 במרץ בשנת 1969 הקליטו האחיות וויגין - דורותי (דוט), הלן ובטי את התקליט הידוע שלהן, תחת המותג THE SHAGGS. מבקרי מוזיקה והיסטוריונים רבים רואים בו את האלבום הגרוע ביותר שהוקלט אי פעם, אבל שנים לאחר מכן, פרנק זאפה וקורט קוביין קראו לו אחד האהובים עליהם אי פעם.
היה היו שלוש אחיות לבית משפחת וויגין, שגדלו בניו המפשיר וחשבו על חיים שגרתיים. אבל היה להן אבא, אוסטין שחשב אחרת; כשהיה צעיר, הוא קיבל שלוש תחזיות נבואיות מאמו; הוא יתחתן עם בלונדינית, יהיו לו שני בנים שהיא לא תזכה לראות והוא יזכה לראות את בנותיו בלהקת רוק.
כדי להגשים את הנבואה השלישית, האב החליט לעקור את בנותיו מבית הספר. הוא קנה להן כלי נגינה, הכריח אותן לקבל שיעורי נגינה שבועיים במנצ'סטר ובנחישות רבה הוא העביד אותן בחזרות ארוכות, גם אם היה ברור לעין (ובעיקר לאוזן) שהמוזיקה היא לא הצד החזק שלהן. מדי פעם הן ניגנו בסלון הבית אך לרוב היו החזרות במרתף. דוט: "החלום הגדול של אבא שלי היה לעשות לנו תקליט ושנצא לסיבוב הופעות. הוא עבד במפעל טקסטיל, בקושי היה לנו כסף אבל הוא היה עשיר בחלומותיו. הוא קנה לנו כלי נגינה ושילם עבור שיעורי נגינה. הוא היה עקשן וחם מזג. הוא קבע ואנו נאלצנו לציית לו, או לעשות את כל שביכולתנו להגיע לציפיותיו. מעולם לא היינו עד אז בהופעה ולא ידענו איך להופיע. את המוסיקה הכרנו רק מהרדיו. אהבנו להקות כמו מתבודדי הרמן והמאנקיז.
היה זה בשנת 1968 כשאוסטין הצליח לארגן לבנות הופעה קבועה ב- FREMONT TOWN HALL, בכל שבת בערב. שני האחים הצעירים שלהן עזרו בהעמסת הציוד ומיקומו באולם. אוסטין החליט לקרוא להן THE SHAGGS בגלל שיערן השופע, כמו גם לסוג הכלבים שופעי השיער, SHAGGY DOGS.
אוסטין לא ראה ממטר להגשמת חלומו ולקח את חסכונותיו כדי לשכנע מפיק הקלטות לשים מיקרופונים מול בנותיו ולהקליטן. הוא גם שילם עבור הדפסת אלף עותקים מהתקליט. הבנות, בגילאים 18 ועד 22, לא רצו לעשות זאת אך אוסטין לא ויתר. והן נכנסו לרכב המשפחתי, עם אמן, אביהן, אחותן הצעירה רייצ'ל והאח רוברט, כדי לנסוע כמה שעות דרומה לעבר אולפן בשם פליטווד.
"אני רוצה לתעד אותן כל עוד הן לוהטות", הוא אמר שם לטכנאי ההקלטה, בוב אוליב. הבנות בקושי הצליחו לנגן ביחד באולפן והיה שיר אחד שהן נאלצו לנגנו שוב ושוב ושוב ושוב. בסוף היום הן הקליטו תריסר שירים, כשאחות נוספת, רייצ'ל, ניגנה בס (כמה שהצליחה...) באחד השירים - THAT LITTLE SPORTS CAR. המילים היו פשוטות אבל המוזיקה הייתה משהו אחר לגמרי. היה ברור שיש כאן בעיה חמורה של קצב ונגינה מדויקת.
ואם זה לא מספיק, הדרך לכוכבות נחסמה כשהמפיק הנכלולי עזב מיד לאחר מכן את העיר, כשבידו 900 מתוך אלף העותקים שהודפסו בחברת תקליטים עלומה, THIRD WORLD, שכנראה זה התקליט היחיד שיצא תחת שמה. דוט נזכרה: "המפיק ההוא לקח את הכסף של אבא שלי, נתן לנו קופסה אחת של אלבומים וברח עם השאר. אבי לא הצליח ליצור איתו קשר. הוא ניסה להשיג אותו בטלפון, אבל איש לא ידע היכן הוא נמצא".
מנגד, נטען כי אין זה סביר שהוא גנב את התקליטים, שכן הם היו חסרי ערך באותה עת; ייתכן שעותקים רבים פשוט הושמדו או נמסרו לאחרים כלאחר יד ולכן התקליט לא זכה אז לסיקור תקשורתי.
מדובר בתקליט PHILOSOPHY OF THE WORLD, שהכיל גם את התקליטון MY PAL FOOT FOOT, שכתבה דוט. זה אולי השיר הכי גרוע שהוקלט לתקליטון, בהיסטוריית מוזיקת הרוק המוקלטת. השיר נכתב על חתול שברח וזה שיר עצוב ומוזר מאד. הבעיה היא לא רק החתול של דוט שברח אלא גם הקצב של התופים ומישהו שידע שם לכוון גיטרה. ועדיין, יש בזה קסם. בעטיפת התקליט האחורית נכתב גם "היכן פוט פוט?", עם ציור של חצי חתול.
ייאמר לזכות הבנות שהן לא ביקשו את זה. אביהן הוא שדחף אותן לטירוף הזה ואף דחק בהן להקליט עוד שירים. בשנת 1975 אוסטין מת ואיתו מת הקונספט של THE SHAGGS. האחיות וויגין המשיכו הלאה, התחתנו והביאו ילדים. בינתיים החלו מאה העותקים שפוזרו, של PHILOSOPHY OF THE WORLD, לקבל תשומת לב.
בצד האחורי של העטיפה נכתב גם: "ה-SHAGGS הן אמיתיות, טהורות, לא מושפעות מהשפעות חיצוניות. המוזיקה שלהן שונה, היא שלהן בלבד. הן מאמינות בזה, חיות את זה. זה חלק מהן והן חלק מזה. מכל האמנים העכשוויים בעולם כיום, אולי רק הן עושות מה שאחרים היו רוצים לעשות, וזה לבצע רק את מה שהן מאמינות בו, מה שהן מרגישות, לא מה שאחרים חושבים שהן צריכות להרגיש.
השאגס אוהבות אותך ואוהבות להופיע בשבילך. אתם יכולים לאהוב את המוסיקה שלהן או שלא, אבל מה שאתם מרגישים, סוף סוף אתם יודעים שאתם יכולים להאזין לאמנים שהם אמיתיים. הן לא ישנו את המוסיקה או הסגנון שלהן כדי לענות על גחמותיו של עולם מתוסכל. אתם צריכים להעריך את זה כי אתם יודעים שהן טהורות. מה עוד אפשר לבקש?
בטי, הלן ודורותי וויגין הן השאגס. הן אחיות ובנות משפחה גדולה שבה כבוד הדדי ואהבה זה לזה נמצאים בשיא שלא יאמן. הן לומדות ומתרגלות יחד, מעודדות ונעזרות על ידי הסובבים אותן. בטי, הלן ודורותי חיות בעיירה קטנה בניו המפשייר, באווירה שעודדה אותן לפתח את המוסיקה שלהן ללא השפעות חיצוניות. הן נשים מאושרות ואוהבות את מה שהן עושות. הן עושות את זה כי הן אוהבות את זה".
ההרכב הביזארי הזה ודאי היה נכנס לתהום השכחה לולא תחנת רדיו אחת בבוסטון שהחלה להשמיע אותו במהלך הסבנטיז. פרנק זאפה שמע את הצלילים בשידור ומיהר להכריז ששלוש הבנות טובות יותר מהביטלס. (נו טוב, הוא לא ממש אהב את הביטלס). הוא אף הציב את התקליט, בדירוג משלו למגזין פלייבוי שיצא בסבנטיז, כתקליט השלישי האהוב עליו ביותר מכל הזמנים. זה היה בזמן שכמעט איש לא שמע על זה.
