פינת התקליט המסתובב - והפעם על פיזיקל גרפיטי של לד זפלין

ב-24 בפברואר בשנת 1975 יצא האלבום הכפול (הראשון) של להקת לד זפלין, "פיזיקל גרפיטי". זה אלבומה השישי של הלהקה והראשון שיצא בחברת התקליטים החדשה שהקימה, SWAN SONG. אז מה יש לנו פה? בואו לקרוא...

משבר בלהקת לד זפלין!

גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', היה זה שבא עם הרעיון לשם האלבום כשלפני ההקלטות עמדה הלהקה בפני משבר רציני; בסיסט הלהקה, ג'ון פול ג'ונס, הודיע שבכוונתו לפרוש. הוא התעייף מסגנון החיים הפרוע בדרכים והודיע למנהל הלהקה, פיטר גראנט, שברצונו להיות מנהל מוסיקלי של מקהלה. לא ידוע עם עניין המקהלה היה בדיחה של ג'ונס אך כוונתו לפרוש הייתה רצינית. גראנט, שהבין שהוא חייב לפעול מהר, הציע לבסיסט לנוח קצת עם משפחתו ולשקול שוב את העניין. ג'ונס עשה זאת וחזר עם כוחות מחודשים.

הלהקה חזרה לאולפני HEALEY GRUNGE וכתבה והקליטה שם שמונה שירים חדשים. חברי הלהקה ידעו שהאלבום הזה יהיה ארוך יותר מתקליט בודד וזה לא הבהיל אותם כי בזמן ההוא נחשבה לד זפלין לאחת הלהקות המצליחות ביותר בתחום הרוק. ההצלחה הכלכלית של האלבום הייתה מובטחת. אז הוא הורכב מקטעים שהוקלטו בשנים שונות של הלהקה. חלקם הוקלטו במיוחד לאלבום וחלק אחר הוא OUTTAKES, כלומר קטעים שנפסלו בעבר.

כבר על ההתחלה גונבים מוסיקה? כן כן!

השיר שפותח את האלבום נקרא CUSTARD PIE.

לד זפלין ידועה בגניבת רעיונות מאמני בלוז ישנים וכבר בשיר הפתיחה יש גניבת מילים מקטע בשם DROP DOWN MAMA של סליפין ג'ון אסטס ומקטע נוסף משנת 1939 בשם I WANT SOME OF YOUR PIE של בליינד בוי פולר. השפעה נוספת (מדי) לשיר הזה באה מקטע בשם CUSTARD PIE BLUES של בראוני מגי משנת 1947. כמו הרבה שירים קודמים של זפלין, גם בשיר הזה יש רמיזות מיניות ברורות. אך למרות האנרגיה הטעונה שבו, השיר לא בוצע מעולם בשלמותו בהופעות הלהקה. חלק קטן מהשיר בוצע באופן אקוסטי בהופעה ביוסטון טקסס ב-21 במאי 1977. ג'ון פול ג'ונס מנגן פה במקלדת קלאווינט בנוסף לגיטרת הבס.

השיר הבא הוא THE ROVER שנכתב עוד בשנת 1970 כקטע אקוסטי לגמרי ופה כבר קיבל טיפול חשמלי. ההקלטה באלבום הזה נעשתה בשנת 1972, במהלך הסשנים לאלבום החמישי של הלהקה, HOUSES OF THE HOLY. גם השיר הזה לא בוצע במלואו בהופעות. לאספני התקליטים: השיר הזה יצא בשנת 1975 על גבי תקליטון בתאילנד ונחשב לפריט אספנים כיום.

השיר שחותם את צד א' של האלבום נקרא IN MY TIME OF DYING - שיר גוספל עממי שקיבל הרבה גרסאות כיסוי מאז תחילת שנות השישים, כולל מבוב דילן באלבומו הראשון ומג'ון סבסטיאן, שהקליט את זה בשנת 1971 בשם WELL WELL WELL. אך לד זפלין לקחו לעצמם את קרדיט ההלחנה. זהו השיר הארוך ביותר שיצא באלבום אולפני של זפלין עם תיזמון של 11 דקות. הוא הוקלט בזמן שהלהקה עבדה על רעיונות עיבוד בשבילו. לפיכך חברי הלהקה נכנסו כאן לג'אם מוסיקלי שנשאר בסוף כגרסה המוגמרת. ג'ון בונהאם נשמע בסוף השיר כשהוא שואל 'האם זה יהיה הטייק הסופי של השיר?'. רוברט פלאנט פלאנט לא היה נלהב לשיר את השיר הזה בהופעות אחרי תאונת דרכים קשה שעבר עם משפחתו בעת חופשה ברודוס בהמשך אותה שנת 1975 בה יצא אלבום זה.

הצד השני של התקליט נפתח עם אווירה...

צד ב' נפתח עם השיר HOUSES OF THE HOLY, שכפי ששמו מסגיר - הוא הוקלט במהלך הסשנים לאלבום הקודם של זפלין. השיר ושמו מתייחסים לכינוי שמעריצי זפלין הדביקו למקומות בהם הופיעה הלהקה כ'בתי קדושה'. השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה של הלהקה. לחדי האוזן ביניכם, בגירסה האולפנית כאן אפשר לשמוע בתזמון של שלוש דקות בתוך השיר את רשרוש פדל תוף הבס של בונהאם. איך לא חשבו לפתור את התקלה הזו לפני ההקלטה?

השיר הבא הוא TRAMPLED UNDERFOOT שהחל כג'אם מוסיקלי של הלהקה ב-1972. קצב הפ'אנק בשיר הזה מגיע בעיקר בזכות נגינת הקלאווינט הנהדרת של ג'ון פול ג'ונס. השיר הזה יצא כסינגל בארה"ב ב-1974 והגיע למקום ה-38. בשנת 1975 הודפסו תקליטונים עם השיר הזה לקראת הופעות הלהקה באולם EARLS COURT האנגלי, אך הם נגנזו בשל מדיניות הלהקה לא להוציא תקליטונים באנגליה. כיום נחשבים התקליטונים הגנוזים האלו פריט לאספנים. רוברט פלאנט לקח / גנב מילים לשיר הזה מקטע בלוז של רוברט ג'ונסון משנת 1936 בשם TERRAPLANE BLUES.

האם השיר הזה הוא המאסטרפיס של לד זפלין?

ואז מגיע אחד משיאיו של האלבום. זה הקטע שחותם את צד ב', שנקרא KASHMIR. קאשמיר הוא איזור הררי בפקיסטאן שהיה ידוע בין השאר גם בגידול חומר ממנו עושים את אבקת ההרואין. במקור נקרא השיר DRIVING TO KASHMIR ופלאנט כתב את מילותיו בעת שנסע ביחד עם ג'ימי פייג' במדבר סהרה בדרך לצפות בפסטיבל פולקלור בדרום מרוקו. שניהם יצאו לטיול הזה מיד אחרי סיום סיבוב ההופעות של זפלין בארה"ב ב-1973. זה אחד השירים היחידים שזפלין השתמשה בהם בנגנים נוספים (נגני כלי קשת וכלי נשיפה) הובאו לאולפן. זה כנראה ההישג האמנותי הגדול ביותר של זפלין בכל הזמנים. העיבוד וההפקה כאן פשוט מושלמים ושימו לב שאין פה אפילו סולו גיטרה אחד. שלא לדבר על סאונד התופים המיוחד והעוצמתי של בונהאם.

התקליט השני באלבום נפתח עם השיר IN THE LIGHT. השיר הזה נכתב במקור על ידי ג'ון פול ג'ונס בשם שונה, IN THE MORNING. בהמשך קיבל השיר הזה את השם TAKE ME HOME, עד שהוחלט על השם הידוע. צלילי הפתיחה של השיר נוגנו על ידי ג'ונס עם סינטיסייזר. השיר הזה לא נוגן מעולם בהופעות הלהקה, למרות שפייג' ציין בראיונות שזה השיר שהוא הכי אוהב מהאלבום הזה.

השיר הבא הוא קטע קצר בשם BRON Y AUR, סולו גיטרה של פייג'. הקטע הזה הולחן והוקלט בשנת 1970 במהלך הסשנים לאלבום השלישי של זפלין. למי שתוהה, את שם השיר מבטאים בצורת BRON RAR. שם השיר הגיע מהמבנה בוויילס בו שהו פייג' ופלאנט ללא חשמל וכתבו שירים.

האווירה הרגועה ממשיכה עם השיר DOWN BY THE SEASIDE. גם השיר הזה נכתב במקור בשנת 1970. ההקלטה פה נעשתה בשנת 1971 במהלך הסשנים לאלבום הרביעי של הלהקה. השיר הזה, עם ההשפעה הניל יאנגית הברורה, לא בוצע מעולם בהופעה. רוברט פלאנט הציע לשים את השיר הזה באלבום, אך לא כולם הסכימו עימו. ג'ון פול ג'ונס שנא אותו ורצה להשאירו בחוץ.

השיר הבא נקרא TEN YEARS GONE ובמקור היה אמור להיות יצירה אינסטרומנטלית. פייג', שהרכיב את השיר מרעיונות מוסיקליים קטנים ושונים שרקח, השתמש כאן ב-14 גיטרות שונות. פלאנט כתב את השיר על חברה ישנה שעשר שנים לפני כתיבת השיר הזה הציבה לו באולטימטום - לבחור או בה או במוסיקה. גם בשיר הזה חדי האוזן יכולים לשמוע את רשרוש תוף הבס.

השיר הבא הוא NIGHT FLIGHT, שהוקלט בשנת 1971 ומספר על בחור שמנסה להימלט מצו גיוס לצבא. והשיר THE WANTON SONG הוא שיר ריתמי שמזכיר את IMMIGRANT SONG. הוא הגיע כתוצאה מג'אם סשן בחדר החזרות.

מי הוא האורח הנכבד באלבום?

הקטע BOOGIE WITH STU הוא ג'אם שהוקלט בשנת 1971. השם המקורי שלו היה SLOPPY DRUNK BOOGIE. בפסנתר פה זה איאן סטיוארט, הפסנתרן ומנהל ההופעות של הרולינג סטונס. לד זפלין השתמשה בתקופה ההיא באולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס, וכך נוצר הקשר עם סטיוארט (שגם ניגן פסנתר בשיר ROCK AND ROLL מהאלבום הרביעי של זפלין).

המילים של השיר הזה נלקחו משיר בשם OOH MY HEAD של ריצ'י ואלנס. אימו של ואלנס קיבלה קרדיט לשיר ובגלל שבנה מת בתאונת מטוס וחברי זפלין רצו שהיא תרוויח כסף. גברת ואלנס לא זכתה לקבל כסף מתמלוגי בנה שמת. לכן השם MRS VALENS מופיע בקרדיט. אך בשנת 1979 נתבעה לד זפלין על ידי המו"ל של ואלנס על תמלוגים שלא שולמו לפי טענתו.

השיר BLACK COUNTRY WOMAN נקרא במקור NEVER ENDING DOUBTING WOMAN BLUES. הוא הוקלט בגינה האחורית בביתו של מיק ג'אגר בשנת 1972. בתחילת השיר נשמע ג'ימי פייג' שואל את טכנאי ההקלטה אדי קריימר אם ברצונו להקליט את רעש המטוס שחג מעליהם בשמיים. פלאנט השיב שברצונו להשאיר את המטוס בהקלטה.

השיר שחותם את האלבום נקרא SICK AGAIN והוא נכתב על תופעת הנערות הגרופיות של לוס אנג'לס. השיר הזה נועד להזכיר לעולם שמדובר כאן באחת מלהקות הרוק הטובות ביותר של אז.

וכמה מילים על העטיפה

עטיפת האלבום כללה צילום של בניין ברחוב סיינט מארקס שבניו יורק, כשחלונות הבניין נחתכו על מנת לגלות תמונות שהודפסו בעטיפה הפנימית שארזה את שני התקליטים. אחת התמונות מראה את המתופף ג'ון בונהאם כשהוא לובש מכנסיים צמודים של נשים. הצילום הזה נלקח במהלך הופעה של רוי הארפר בלונדון. גם רוברט פלאנט ומנהל הדרכים של הלהקה, ריצ'ארד קול, נראים באחד הצילומים כשהם לבושים בבגדי נשים. חוץ מהם נראים שם פרצופים של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, הבתולה מרי, אמן הרוק'נ'רול ג'רי לי לואיס והשחקנית הגרמניה מרלן דיטריך.

בין סיבובי ההופעות לקידום התקליט התראיין ג'ימי פייג' לעיתון GUITAR WORLD: "יש אנשים שיגידו כי ההפקה של התקליט הזה רשלנית יותר מהאלבומים הקודמים. אני דווקא רואה את זה כדוקומנט של להקה בעת עבודה. התקליט הזה אישי יותר עבורנו והמאזין מקבל פה כרטיס כניסה שלא קיבל מאיתנו בעבר".

אז מה חשבו על זה אז מבקרי התקליטים?

עיתון רולינג סטון ציין בביקורתו: "האלבום הזה הוא הצעה של לד זפלין לקבל כבוד אמנותי. המוצר הכפול הזה הוא תוצר של כמעט שנתיים של עבודה והוא נשמע כמו האלבומים 'טומי', 'משתה קבצנים' ו'סרג'נט פפר' המאוחדים לאחד. בשחזור וירטואלי של הקריירה של הלהקה, האלבום נוגע בכל הבסיסים. יש פה בלוז (IN MY TIME OF DYING) ובלדה קוסמית-כבדה (IN THE LIGHT); יש הפסקה אקוסטית (BRON-Y-AUR) והמון רוק כבד שהוא עדיין החוזק של ​​הלהקה. יש גם רמזים של בו דידלי (CUSTARD PIE), ברט בכרך (DOWN BY THE SEASIDE) ולהקת קול אנד דה גאנג (TRAMPLED UNDER FOOT) ...

...זה אלבום מנצח. מקורם של האלבום והלהקה בג'ימי פייג', שהוא יוצא מן הכלל כגיטריסט. הדאגה העיקרית שלו, הן כמפיק והן כגיטריסט, היא סאונד. הנגינה שלו חסרה את הליריקה של אריק קלפטון, הפ'אנק של ג'ימי הנדריקס והכישרון הקצבי של פיט טאונסנד, אך מכל הגיטריסטים הווירטואוזים של הסיקסטיז, פייג', יחד עם הנדריקס, הרחיבו ביותר את אוצר הצלילים של הכלי הזה. למרות שהאלבום לא מכיל פריצות דרך מדהימות, הוא מציע סקירה מרשימה על מיומנות הלהקה. האלבום הזה אינו מושלם ויש בו רגעים פחות טובים. זה טבעי שכך יהיה. למשל, בשיר THE ROVER לא ברור כיצד פלאנט שר. מה קרה לקול שלו? (בהרצאה שלי על זפלין תקבלו את הסיבה לשינוי בקול זה - נ.ר). הקטע KASHMIR מתחיל להישמע מונוטוני בשלב מסוים. כך גם IN MY TIME OF DYING. עם זאת, האלבום עבר את מכירת מיליון העותקים בארה"ב כבר ביום הראשון של יציאתו לחנויות".

ביקורת נוספת פורסמה בעיתון STEREO REVIEW, האמריקאי גם כן: "זה האלבום הכפול הראשון של הלהקה, ושלל הרעיונות המוצגים מצדיקים את הפורמט המורחב, גם אם חלק מהרעיונות הללו לא ממש יוצאים מגדרם. 'קשמיר' הוא כישלון שאפתני. בשיר זה פייג' מנסה להשתמש בצבעי הטון של המוסיקה המזרח תיכונית כדי להפוך שיר רוק בקצב בינוני ליצירה דרמטית ומעוררת דמיון. אלבום זה איננו יצירתה המרשימה ביותר של לד זפלין. אבל השירה הרבה יותר מבוקרת ומגוונת של פלאנט".