Search
  • Noam Rapaport

ציטוטי רוק נדירים - אמני הרוק והפופ הגדולים מדברים

Updated: Nov 26





פיטר גבריאל, סולן להקת ג'נסיס, בשנת 1971 (לעיתון המוזיקה זיג זאג): "כל אחד בלהקה מקבל 15 ליש"ט מדי שבוע ולא נראה לי שהשכר יעלה בשנה הקרובה. קיבלנו מקדמה חד פעמית שבגללה לא נקבל כסף מתמלוגים עד אולי האלבום הרביעי שנוציא. כי האלבום השלישי לא ממש נמכר".


====================

בנובמבר בשנת 1965, פורסם בעיתון KRLA האמריקני שאלביס פרסלי שונא פאות. לא, הוא לא דיבר על פאות של בחורות, אלא על פאות שמכריחים אותו לשים על ראשו במהלך צילומי סרט.

כך אמר: "אני אוהב את מה שאני עושה, חוץ מהסרט KISSIN' COUSINS, שם הייתי צריך לגלם תפקיד כפול ובגלל זה נתנו לי פאה בלונדינית. כששמתי את הפאה לראשי, נראיתי כה מטופש שלא העזתי לצאת עם זה לבמה. נשארתי בחדר ההלבשה למשך שעתיים וזעפתי. ממש התביישתי. כמה שנאתי את הפאה הזו. אני תמיד מתוח לקראת צילומי סרט חדש. בסיום כל סרט שכזה אני תמיד מאבד ממשקלי".


====================

ביל היילי (עם הלהיט "רוק מסביב לשעון") צוטט ב- 9 בנובמבר בשנת 1967, ברולינג סטון: "שלוש השנים הראשונות של הרוק היו שלנו – עד שפרסלי הגיע. אני לא אוהב את השירים של היום. שירים צריכים להיות רק מוזיקה ובלי כל מיני מסרים כבדים. כרגע אני ועמיתיי עוברים תקופה דומה לזו שעברה על פרנק סינטרה ולואי ארמסטרונג. פעם אתה למעלה ופעם למטה. אם היית טוב בפעם הראשונה, אין ספק שתחזור למעלה. אנחנו נהיה שם".

====================

אריק קלפטון למלודי מייקר הבריטי, בשנת 1969: "אני מאזין מקצועי לתקליטים. אני אוהב להקשיב לתקליטים באותה מידה בה אני אוהב לנגן. זו כנראה הבעיה שלי. יש לי המון תקליטים חדשים שאני רוצה להקשיב להם אבל כרגע אני עסוק בחיפוש אחר אולפן מתאים להקליט אותי ואת סטיבי וינווד ביחד. כל מי שרוצה לבוא לנגן איתנו מוזמן. אני לא יודע לאן יתפתח העניין שלי עם סטיבי. אולי זה יהפוך לאלבום שלי או אולי לאלבום שלו. הדבר יסתדר באופן טבעי. סטיבי הגיע לבית שלי ארבעה ימים אחרי חג המולד. לא דיברנו הרבה אבל ניגנו ביחד המון. כנראה זה סוג הדיבור הטבעי בינינו. אני מאד נרגש מזה. הוא טוב באופן מפחיד. הוא כל כך דינמי עד שלא פעם אני מוצא את עצמי נעמד מאחוריו.

אני צריך להחליט אם בא לי להיות כך או לבטא את עצמי יותר. אולי נקים להקה ביחד אבל לא משהו שאצטרך להתחייב לו מבלי לצאת מתי שבא לי. אבל אם אקים להקה עם סטיבי, איאלץ בסוף לקרוא לג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס כי הם חטיבת הקצב היחידה שאני מכיר עד היום. אבל אני לא יודע איך סטיבי יחוש עם ג'ק וג'ינג'ר. הוא כנראה ירצה בכלל לקרוא לחברים שלו מלהקת טראפיק. אולי בכלל אחזור לנגן עם CREAM? לא יודע. מה שבטוח, עם סטיבי אני לא רוצה להקים שלישיה. ג'ורג' האריסון הוא חבר טוב מאד שלי והוא גם משפיע עלי הרבה, אך אין סיכוי ששנינו נקים להקה כי יש לו את הלהקה הטובה בעולם, והוא יהיה טיפש לבדוק להקה אחרת להצטרף אליה. אבל אני ממש אוהב אותו.

לאחרונה הפסקתי לחפש את הנגינה המהירה בגיטרה. אני לא רודף יותר אחרי ההצלחה. מבחינתי אין דבר כזה שנקרא 'הגיטריסט הטוב ביותר'. לכל אחד יש את הדברים המיוחדים שלו. בכל מקרה, הנדריקס טוב יותר מכולנו. אם יכתבו עליי בעיתון זה יהיה רק בגלל הנגינה שלי. אני לא אישיות כמו הבי ג'יז. נראה לי שמעריציי יתייאשו ממני בקרוב. אני לא כמו הביטלס, שהם מבחינתי הקדושים של המאה העשרים".

====================

ניצנים ראשונים של התמכרות בביטלס ג׳ון לנון בראיון משנת 1970: ״לא נולדתי כאחד שחיפש סמים אבל הסביבה לחצה עליי לעשן. זה היה לחץ חברתי ולכן התחלתי לעשן בגיל 15. שנאתי את הריח של זה. התחלתי גם לשתות אלכוהול בגיל הזה. כך מצאתי את עצמי מתחיל להוסיף חומר כזה או אחר בטבק שלי או זורק גלולת סם למשקה שלי. זה לא היה דבר שחיפשתי בכוח. זה פשוט היה בכל מקום ואנשים כל הזמן שמו ביד שלי את החומר הזה״. פול מקרטני בראיון אחר: ״כשהיינו נערים, נהגנו לעשן תה במקטרת של אבא״. רינגו סטאר סיפר על דבר ממכר אחר שהיה בילדותו: ״לא הבנתי במשך המון זמן שאני חי במשפחה שלא תפקדה כראוי. כשהייתי ילד, היו מסיבות בבית שלנו וכולם השתכרו והתעלפו. זה חלק מהחיים שלי. אמא שלי נהגה לומר לי שכשהייתי בן תשע, תמיד זחלתי על הברכיים מרוב שכרות. חבר של אבא שלי הביא פעם אחת לבית שלנו את אספקת המשקאות למסיבת חג המולד. אנחנו החלטנו לבדוק את כל הסחורה ומאז אני לא זוכר הרבה. זה היה הבלאק אאוט הראשון שלי״.


====================


פינת 'אנדר קאבר' - על העטיפות של פעם. והפעם מגלה לנו אנדרו לוג אולדהאם, המנהל של הרולינג סטונס (בשנים 1963-1967): ״התקליט הראשון של הסטונס נרקח על ידי, כמנהלם, כקונספט מיסתורי שאמור היה להזניקו היישר למעלה. הייתה לי הוראה ברורה להוציאו עם עטיפה בה תתנוסס תמונת הלהקה ללא כיתוב כלשהו. אבל חברת התקליטים עשתה פעולה מאחורי גבי והוציאה את התקליט עם הכותרת ENGLAND'S NEWEST HITMAKERS (עושי הלהיטים החדשים ביותר של אנגליה). הדבר גרם לאלבום להיראות, מבחינה גרפית, כמוצר של להקת הפופ הסתמית ׳פרדי והחולמים׳. זה מאד עיצבן אותנו".

==================== רוג'ר צ'פמאן, סולן להקת פאמילי, גילה במלודי מייקר, בשנת 1969, את דעתו האישית על התקליט החדש של הביטלס ושמו אבי רואד:

"מאז האלבום הקודם שלהם נשמע כי הביטלס עושים תקליטים רק כי הם חייבים לעשות זאת במסגרת שמם. אם התקליט הזה היה יוצא בשם להקה אחרת, הוא היה נשטף אל השכחה. הביטלס היו השפעה אדירה על כל סצנת המוזיקה, אבל אני כבר לא רואה אותם כך".


====================

"אין יותר מקוריות ברוק כבד. כשבלאק סאבאת' התחילה, היה לנו מסר להעניק. היום זה כבר לא מעניין אף אחד. כולם היום רוצים רק לדפוק את הראש וכל החרא שנלווה לזה" (אוזי אוסבורן לעיתון NME, נובמבר 1983)


====================

השנה היא 1970 ואלטון ג'ון הוא כוכב עולה. אל קופר הסגיר אז לעיתון מלודי מייקר את דעתו על האלבום השני של אותו בחור פסנתרן מוכשר: 'התקליט הזה דפק אותי לגמרי. זה תקליט מושלם והוא נמצא איתי במזוודה לכל מקום אליו אני הולך'. והוא לא המוזיקאי היחיד שהרבה אז בשבחים על תקליט זה של אלטון, שחזר מסיבוב הופעות פורץ דרך בארה"ב. הוא עצמו היה מופתע מאד מהעניין: 'הגענו להופיע במועדון 'טרובאדור' שבלוס אנג'לס והתשלום שהוצע לנו שם היה ממש גרוע. דיק ג'יימס, המו"ל שלי, השקיע הון עתק מכספו כדי לאפשר את הסיבוב הזה כי ידע שזה יניב תוצאות. רגע אחד לפני הסיבוב הזה אני כבר הייתי בשלב של לעזוב את כל נסיונותיי להיות סולן ולהצטרף כפסנתרן ללהקתו של ג'ף בק. אבל העניין עם ג'ף נפל ואני טסתי לארה"ב ללא ציפיות. מהרגע בו הגענו לשם זה היה מטורף לגמרי. ההופעה הראשונה בטרובאדור הייתה סוג של הופעת תרמית, כי בקהל ישבו בעיקר אנשי חברות תקליטים, עיתונאים וכאלה. אבל זה היה מצוין עבורנו כי משם יצאו ביקורות נהדרות שמשכו את הקהל להופעות הבאות שלנו שם'. הזמר גורדון לייטפוט הגיע כמעט כל ערב למועדון כדי לצפות שוב ושוב באלטון. גם חברי הביץ' בויז ו-BREAD נכחו שם. קווינסי ג'ונס הביא את כל משפחתו כדי להקשיב לאלטון. זה לא עצר פה ועבור אלטון היה זה בלתי נתפס כשלמועדון הגיע ליאון ראסל כדי להקשיב לו גם כן. אלטון: "הוא האליל שלי מבחינת נגינת פסנתר. זה יהיה חילול קודש להעמיד את נגינתי לצד נגינתו המופלאה. הוא אוכל אותי לארוחת בוקר. אבל הוא ניגש אליי ואמר לי שהוא רוצה להקליט איתי. ברור שכמה מהביקורות שפורסמו עליי היו מוגזמות בטירוף אבל אני יודע שאני טוב וראוי". עם אלטון הופיעו אז המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי. אלטון: "זו להקה אמיתית ושני אלו עוזרים לי מאד. אנחנו מאד הדוקים עכשיו ועוד שנה זה ודאי כבר יהיה לא יאמן".


====================

אריק קלפטון (אז גיטריסט להקת היארדבירדס) בנובמבר 1964 לעיתון מלודי מייקר: ״הקהל במועדונים רכושני מאד. אבל ברגע שלהקה מסוימת מתחילה למכור הרבה אלבומים, אותם אנשים רכושניים באים אליך ומאשימים אותך שהם איבדו אותך. את ההרגשה הזו חווינו במועדון ׳קרודאדי׳. זה היה ב-1 בנובמבר. הרגשנו שם שאיבדנו את זה. אבל במועדון המארקי זו סצנה מדליקה מאד. עם זאת, אנחנו מודאגים שנאבד את הקהל שלנו שאוהב רית׳ם אנד בלוז ברגע שיהיה לנו להיט. אנחנו אוהבים מעריצי פופ אבל אנחנו רוצים אותם וגם את מעריצי הבלוז. זה יהיה הישג אדיר אם נהיה להקה פופולרית ביותר ללא להיט. אנחנו עייפים מסנובים של רית׳ם אנד בלוז שהם אומרים שהם לא אוהבים מישהו בגלל שיש לו להיט. מדוע זה נחשב פשע להיות מצליח?״.

את זה היה צריך לשאול את קלפטון של 1965 שפרש מלהקה זו בגלל שיר פופ ושמו FOR YOUR LOVE.

====================


טינה טרנר מספרת על היחסים שהיו לה עם בעלה לשעבר, אייק, לרולינג סטון בשנת 1986:

"אייק לא היה אדם משכיל. אני חושבת שהוא אפילו לא סיים את בית הספר. הרבה מהמאבקים שלו באו כתוצאה מזה שהתבייש בחוסר נימוסיו. היה בתוכו כעס שנאגר והסמים העצימו את זה. כל השירים שכתב היו על כאב ונשים. שנאתי את השירים ההם. כשהוא הבין שאני שרה את השירים האלו באופן מזויף, הוא האשים אותי בחוסר התמסרות לעבודה שלנו.



הוא אמר שאינו יכול לעשות להיטים עם הצורה בה אני שרה את השירים. כל האשמה הונחתה עליי. היו לו יחסים עם המון נשים. לא אהבתי את זה אבל הייתי שרויה במלכודת. היה לנו להיט (A FOOL IN LOVE, משנת 1960) ואני הייתי הכוכבת. הוא פחד לאבד אותי. כשבאתי אליו ואמרתי שאינני רוצה לצאת ולהופיע - זה הרגע בו החגורה שלו יצאה נגדי. ניסיתי להתגונן ולהגיד שאני לא מסוגלת לשיר את השירים האלו. אז הוא הסכים לתת לי כסף. זה היה הטריק שלו. יצאתי להופעות, כי הוא אמר שישלם לי.


כשלא שילם, פחדתי לבקש את זה ממנו. באופן מוזר, לא עזבתי את אייק כי דאגתי לו. זה היה מצב הזוי. הייתי במלכודת. מה הוא יעשה אם אעזוב אותו? לאן הוא יילך? מה יהיה איתו? חשתי אחראית לכך שאכזבתי אותו. זו הייתה בעיה רגשית אצלי. ידעתי שאין לי איפה להתחבא אם אברח. הוא כל הזמן היכה אותי. תמיד היה לי פנס בעין ממנו והוא המשיך להתרועע עם כל הנשים ההן. הוא גם לא נתן לי כסף ועדיין אני הרגשתי שאני מרחמת עליו. מבחינתו, להכות אותי ולשכב איתי היה חלק ממערכת יחסים תקינה.


אבל הדבר שהפך לעינוי של ממש היה כשהוא היכה אותי עם קולבים. כל הזמן התפללתי. לא לקחתי סמים ואלכוהול כי הייתי חייבת להישאר כל הזמן בהכרה ולהתגונן. ניסיתי לברוח והוא תמיד תפס אותי. לוויתי כסף מאנשים שהכרתי ויצאתי כדי לברוח. עליתי לאוטובוס ונרדמתי. כשפקחתי את עיניי, ראיתי את פרצופו מולי כשהוא נובח עליי 'תרדי מהאוטובוס, כלבה'. זה הקפיא את דמי. הוא ידע לאן אני נוסעת עוד לפני שאני ידעתי. היה לו אקדח בזמנו והוא כל הזמן נתן לי את התחושה שהוא הולך לכוון אותו לראשי. והמכות עם הקולבים לא פסקו עד שניסיתי להתאבד בנטילת כדורי וליום רבים. הצלחתי לברוח ממנו ביולי 1976. לא הייתה עליי אגורה שחוקה. נאלצתי להתחיל את חיי מהתחלה.


לא היה לי כלום. אפילו לא ידעתי איך להשיג כסף. הייתה לי בחורה שעבדה אצלי שעבדה עבור אייק, כי היא ידעה על דרכים להשיג כסף. לא ידעתי איך לעשות שום דבר מהדברים האלו. אייק לא חשב שאוכל למצוא בית, אבל הצלחתי. הוא שלח כסף עבור השכירות הראשונה שלי, כי הוא חשב שאצטרך לחזור אליו כשזה ייגמר. ישנתי על הרצפה. אחותי עזרה לי באוכל. השתמשתי גם בתלושי מזון - כן, תלושי מזון.


לא ראיתי אותו מאז הגירושים שלי. זה היה בבית המשפט. היום הוא בקליפורניה איפה שהוא. הוא עדיין שולח מברקים ומבקש כסף".


מתופף פינק פלויד, ניק מייסון, הסביר את את זווית הראיה של להקתו, לעיתון רקורד מירור ב-1971:

"קיים אבסורד בעניין ההשקפה של כמה כל להקה חייבת לעבוד בהופעות. מי שרוצה לעשות התאבדות מוזיקלית, שיופיע ללא הרף. אני לא רואה מדוע להקה צריכה להופיע 30 הופעות ב-30 ימים. אפילו לא שווה לנו, מבחינה כלכלית, להרוג את עצמנו כך. אנחנו עובדים הרבה בחוץ לארץ אבל גם את זה אנחנו מתכוונים לצמצם, כי לא בא לנו לנגן את הקטעים שעשינו מלפני שלוש שנים. אנחנו מעדיפים לנגן דברים חדשים. אנחנו רוצים להגיע למצב בו יש לנו שליטה מלאה במה שאנחנו עושים, כך שלא נצטרף כל פעם להמציא תירוצים ולהאשים את חברת התקליטים בדברים שלא מבוצעים כהלכה. אני יכול להגיד לכם שהתקליט שלנו, 'אמא לב אטום', נוצר באופן חפוז מדי. היינו חייבים לצאת לסיבוב הופעות באמריקה ולכן היינו חייבים להקליט אותו בלחץ רב. האלבום יכל להיות הרבה יותר טוב, אבל עדיין יש בו את האפקט שרצינו ליצור וזה חשוב. יצירת הנושא נעשתה באופן מהיר מדי. הלוואי שבפעם הבאה נעשה את זה באופן שונה".

====================

להקת סטילי דן באפריל 1975 לעיתון NME. דונלד פייגן: "אם תחשבו על הלהקה הזו יותר במובן של קונספט ופחות במובן של להקה, אין סיכוי שהדבר הזה יתפרק. בדרך כלל אני וחברי לעניין, וולטר בקר, בוחרים מוזיקאים לפי התאמתם לשיר זה או אחר. שנינו גדלנו בהקשבה רבה למוזיקה הג'אז, שם תמיד המוזיקאים הגיעו לסשן הקלטה כזה או אחר לפי התאמתם בו. זה הופך את הדבר למעניין הרבה יותר". וולטר בקר: "אנחנו לא יכולים להגיד לכם מה בדיוק יש בקונספט הזה שלנו. כל שאנו יכולים הוא לפזר רמזים. הכל נמצא בתקליט שלנו. גם אם נענה לכם על שאלת מהות הקונספט, הרי ברור שנשקר לכם. אנחנו נוביל אתכם בכוונה הרחק ממציאת התשובה".

====================

בספטמבר 1975 התראיין ג'ורג' האריסון לעיתון מלודי מייקר. הנה כמה ציטוטים נבחרים שבחרתי משם: "בוב מארלי הוא ההופעה הטובה ביותר שראיתי מזה עשר שנים. מארלי מזכיר לי מאד את בוב דילן בתחילת דרכו. הקצב של מארלי כה פשוט אך כה יפהפה. אני יכול לצפות בבוב מארלי ולהקתו כל הלילה. התקליט החדש שאני מוציא, שנקרא EXTRA TEXTURE, משמח אותי כי הוא גם התקליט האחרון שאני, לפי החוזה, בחברת 'אפל'. פול כבר עשה עיסקה עם חברת 'קפיטול' מעתה ואילך. שיהיה בהצלחה לפול. לא נראה לי שג'ון או רינגו יעשו תקליט נוסף בזמן הקרוב. אז נראה שאני אהיה זה שיסגור את 'אפל' בתקליט. זה מצחיק כי אני גם הראשון שהוציא תקליט ב'אפל', עם הפסקול לסרט WONDERWALL. יש בי עצב על סוף דרכה של החברה הזו, כי היא החלה כמשהו טוב שנעקץ יותר מדי על ידי עניינים עסקיים. כולנו עושים טעויות ו'אפל' הייתה טעות איומה. כיום אני מתחבר יותר למוסיקה שבארה"ב. אני לא מחובר למה שקורה באנגליה. לא מתחבר לכל ה'סליידים' (להקות כמו להקת סלייד) ושאר להקות הגלאם. אני אוהב את פיטר סקלרן, שמזכיר לי את הארי נילסן. מזה שנים לא הקשבתי לאלבומים של הביטלס. זכור לי שעבדנו מאד קשה על המוסיקה שלנו, עם מעט מאד ערוצים באולפן ומגברים קטנים על הבמות. הדימוי שלי כאקס-ביטל עצבן אותי לא פעם, כי אנשים לא מקשיבים למה שאני עושה היום אלא מתייחסים למה שעשיתי בעבר. אבל אני מעדיף להיות אקס-ביטל מאשר אקס-נאצי. אבל אני הכי רוצה להיות כאן ועכשיו".


====================

ביוני 1973 ניאות פול מקרטני לקבץ מספר עיתונאים במלון ראנדולף שבאוקספורד. זאת כדי לספר להם על אלבומה החדש של להקת כנפיים ודברים נוספים: "ג'ון (לנון) לא עשה דברים רבים לאחרונה. אנחנו לא ממש מקשיבים למה שהוא עשה לאחרונה ובכלל, אנו מעדיפים להקשיב לרגאיי וסטיבי וונדר. ניגנתי לא מזמן באלבום החדש של רינגו כי הוא חבר שלי. גם אם רוד סטיוארט יבקש ממני - אעשה את אותו הדבר. כיום אינני רואה את שאר הביטלס כלהקה. הדבר תם. חבל שזה הסתיים כך. תמיד אמרנו שכשזה יסתיים, נעשה זאת בצורה טובה וזה לא קרה במציאות. אני לא מצפה מלהקת כנפיים להיות גדולה כביטלס. אני פשוט רוצה לנגן ולעשות כיף. האלבום שמייצג עבורי את הביטלס האמיתיים הוא PLEASE PLEASE ME. תוך כמה שעות עשינו את כולו".

====================

ג'ף לין, מנהיגה של להקת 'תזמורת אור החשמל' (אי.אל.או) סיפר בשנת 1974 לעיתון מלודי מייקר הבריטי: "יום אחד הופענו בארה"ב ובא מולי כנר אחד, שיכל להיות הסבא שלי, ואמר לי שיש לו את את כל האלבומים שעשינו והוא וחבריו לרביעייה הקלאסית מאד אוהבים אותם. ואז הוא התקרב עוד יותר קרוב ולחש לי שהם לומדים המון מהתקליטים האלו. האמת היא שהיה לי קשה להבין את מה שהוא אומר, אבל כשאמרתי לו שאין לי מושג בעניין התזמורים בתקליטים, כי אינני קורא תווים - הוא הביט בי בפליאה גמורה. הוא היה בטוח שאני עובד עליו. יש לי בבית הרבה תקליטים קלאסיים אבל יש גם לא מעט דברים שאינני אוהב. יש לי טעם דומה כנראה לאדם הממוצע ברחוב. קצת בטהובן וצ'ייקובסקי, אבל אני לא אוהב את כל הקלאסי החדש והמורכב. הצליל שנשמע שם קרוב יותר לערימת פחיות שמתנגשות זו בזו".


====================

פברואר 1972 ומיק ג'אגר מספר לרולינג סטון על התקליט הבא של הרולינג סטונס (שייקרא 'גלות ברחוב הראשי'): "אנחנו עורכים כרגע מיקסים בלוס אנג'לס ודי מתבטלים. זה נחמד להיות פה. צ'ארלי (ווטס) אוהב ללכת פה להופעות ג'אז. הוא ראה את קני בארל ואת דקסטר גורדון. אני הלכתי לראות את להקת המי. בתקליט הבא שלנו יהיו שירים קצרים ואנחנו כרגע במחצית הדרך. קית' (ריצ'רדס) ואני כתבנו את השירים והקלטנו אותם בדרום צרפת. אולי בהמשך ניקח את ההקלטות ללונדון כדי להוסיף בהן תזמורת. עם זאת, המוסיקה שעשינו הפעם בסיסית מאד, שורשית ומחוספסת יותר מתקליטנו הקודם, 'אצבעות דביקות'. אני חושב שהפעם אנחנו פחות יומרניים".

====================

בפברואר 1968 גילה גיטריסט להקת CREAM, אריק קלפטון, לקוראי העיתון 'ביט אינסטרומנטל': "התחלתי לנגן בגיטרה בגיל 16 וגם אז האזנתי בעיקר לנגני בלוז. לא חשבתי מעולם לנגן בכלי אחר. גיטרה הייתה תמיד המשיכה היחידה שלי. הגיטרה הראשונה שהייתה לי היא גיטרת 'הופנר' אקוסטית. זה היה כשהייתי תלמיד בבית ספר לאמנות. למדתי לנגן בגיטרה על ידי הקשבה לתקליטים וצפייה בגיטריסטים בהופעות. מעולם לא לקחתי שיעורי נגינה. יש המון חירות בנגינה כשלומדים לבד. כשהרגשתי שאני מנגן טוב, התחלתי לחפש לי להקה. החלפתי אז את ה'הופנר' האקוסטית בגיטרה חשמלית מתוצרת KAY.

ניגנתי במספר להקות לפני שהצטרפתי ליארדבירדס. בשלב הזה העמקתי את הטכניקה שלי וגם החלפתי כמה גיטרות עד שהגעתי לגיבסון לס פול הראשונה שלי. קניתי אותה בחנות ברחוב צ'רינג קרוס (שבלונדון). מאז הפכתי לאספן גיטרות נלהב וכיום יש לי שתי גיטרות גיבסון SUNBURST, אחת מוזהבת, אחת בצבע שחור ואחת בצבע אדום. יש לי גם גיבסון SG. זה המודל שצבעתי בצבעים פסיכדליים. לגיטרות הגיבסון יש את צליל הבלוז המושלם לטעמי".


====================

בב בוואן, המתופף של אי.אל.או, סיפר בדצמבר 1979 לעיתון רקורד מירור על היחסים בתוך הלהקה ועל מה שמסביב: "כשאנחנו נמצאים בסיבוב הופעות, הכסף להוצאות זורם כמו מים. עלינו לשלם לשישים אנשי צוות, לדאוג למזון ולינה לכולם וזה לפני דאגה לתחבורה ממקום למקום. ואז הממשלה האמריקנית מנחיתה מס על הרווחים מההופעות בשטח שלה. הרי היא רוצה לקבל את הנתח שלה לפני שהכסף עוזב את שטחה. מכירות אלבומים מכסים על הפסדים בסיבובי הופעות. אני יודע שהמוזיקה שלנו מתאימה לקשת רחבה של גילאים, בגלל שקשה באמת לקטלג אותנו.

באנגליה אוהבים ללעוג עלינו, בסגנון של 'בואו ניקח מטבע ונחרוט איתו בצבע של הרולס רויס'. באנגליה לא אוהבים אמנים שמצליחים. באמריקה יותר מקבלים זאת באהבה. הם מעריכים אותך שם כי אתה עושה משהו עם היכולות שלך. באנגליה מנסים לטאטא אותך מתחת לשטיח.

האמת היא שאחרי שנים של הופעות קשות ונסיעות ברכב הסעות צפוף בשעות הקטנות של הלילה - כל מה שהרווחתי בהחלט מגיע לי. ג'ף לין הוא ידיד שלי אך הוא לא מהחברים הקרובים שלי. הוא כותב שירים גאון, יש לו חוש נדיר למלודיה וברור שהוא סולל את הדרך שלנו כלהקה. לי אין שאיפה להיות בחוד החנית ולהנהיג להקה. סגנון התיפוף שלי אינו מורכב ואני בטוח שלו הייתי מתופף באי.אל.או כמו קארל פאלמר, זה היה מתנגש עם צלילי התזמורת.

אי.אל.או אינה להקה דמוקרטית. שני נגני הצ'לו והכנר שלנו מקבלים אצלנו עבודה רק כשאנחנו יוצאים להופעות. באולפן אנו משתמשים בנגני תזמורת גרמנית. אחת לחצי שנה אני נפגש עם ג'ף והמנהל שלנו, דון ארדן, ואנחנו דנים בנוגע לצעדים הבאים של הלהקה. כולנו אנשים הגיוניים כך שההתארגנות הזו עובדת היטב".

====================

ינואר 1968 ופיט טאונסנד, מלהקת המי, מקונן על מצב המוזיקה באנגליה לעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו': "הדור הצעיר של היום מקבל תמונה מעוותת על עולם הפופ. אם אתה בן 13 - זה קצת קשה לך לעכל את מצעד הפזמונים שמפוצץ בשירים כמו I AM THE WALRUS, שאף אחד לא מבין אותו. איפה הריגוש של הרוק'נ'רול? קחו לדוגמה את הבי ג'יז. הם הגיעו מהר לפסגה והם בטח חושבים שהם גדולים, אבל הם לא ממש כאלה. כל מה שיש להם זה קולות מוזרים והם ממשיכים לעשות את מה שהביטלס הפסיקו. אנשים לא צריכים להמשיך היכן שהביטלס הפסיקו. הם צריכים להתחיל משהו חדש לגמרי. מוזיקה צריכה להיות סוג של הקלה ולא פאזל עם חלקים רבים להרכבה".

====================

השנה היא 1968 וג'ימי פייג', אז גיטריסט נטול להקה, סיפר לעיתון GO הבריטי את התכנונים שלו להרכב הבא. זו כתבה ארוכה ומפורטת והנה קטע קטן שבחרתי ממנה. זה מסמך מרתק כי הוא צעד אחד לפני הקמת לד זפלין: "אני חוזר עכשיו לאנגליה כדי לגייס בחורים חדשים ללהקה. אנחנו עדיין ניקרא היארדבירדס. אני מחפש זמר שיודע גם לנגן היטב בקלידים. אני לא מתעניין בהקמת שלישיה, כמו להקת CREAM. אני אוהב גיטרה אבל חייב גם קלידים בלהקה. מבחינת הפקה, אני אעשה את הדברים מעתה והלאה בעצמי. הגיטרה תהיה הדבר העיקרי בלהקה החדשה אבל האורגן שאני רוצה ללהקה הוא מלוטרון, שיכול להפיק צלילים רבים. המלוטרון יהיה כלי מוביל יחד עם הגיטרה. יש לי ערימה של שירים שאני רוצה להקליט ולא הזדמן לי לעשותם עם חברי הלהקה שפרשו. אני הולך בעיקר על שירים קצביים אבל יהיה מקום גם לגיטרות אקוסטיות".

====================

בני אנדרסון, הפסנתרן מלהקת אבבא, למלודי מייקר בתחילת 1976: ״במספר מובנים, להקת אבבא היא תחביב עבורנו. נאלצנו להשקיע יותר ויותר בה כשהתחלנו להצליח. אנחנו הבוסים שלנו. אנחנו לא תלויים בהצלחה של אבבא, שזה המזל שלנו. להקות רבות חייבות לצאת לסיבובי הופעות כדי לחיות. אין את הלחץ הזה עלינו, אז זה מאפשר לנו לעשות את מה שבא לנו. השוק האנגלי היה השוק הקשה ביותר לפריצה. היו לנו להיטים באירופה, אמריקה ואוסטרליה, אבל רק אנגליה הייתה נגדנו. אני לא יודע למה. אולי היינו צריכים קודם להיפטר מהתיוג של האירוויזיון, ולאחרונה זה מה שעשינו״.


====================

בפברואר 1976 פורסמה כתבה על להקת קווין בעיתון המוזיקה הבריטי, רקורד מירור. זאת לציון הצלחתה של הלהקה במשאל בקרב קוראי השבועון. ג'ון דיקון, בסיסט הלהקה, מגיב בכתבה: "הייתה לנו שנה מוצלחת מאד והסוף שלה, עם השיר 'רפסודיה בוהמית' שצעד כל כך הרבה זמן, ממש הפתיע אותנו. אנחנו לא בטוחים מה קורה לאמן כשהוא נשאר כל כך הרבה זמן בפסגה. להקת הביי סיטי רולרס עשתה זאת לפנינו, עם השיר BYE BYE BABY, ואני מקווה שאנחנו נמשיך להצליח. אנחנו יוצאים בקרוב לשלושה חודשי הופעות באמריקה, אוסטרליה ויפן. כשנחזור, נתחיל להקליט אלבום חדש. אני מקווה שהפעם לא ייקח לנו זמן כה רב להקליט.

עדיין אין לנו שירים מוכנים לזה. אין לנו את היכולת לשלוף שירים שמתאימים מיד לתקליטונים. אני חושב שאנחנו פרפקציוניסטים ויש המון צרות במהלך ההקלטות בגלל זה. הסוד שלנו הוא התמדה בדרכנו. ההצלחה לא באה לנו בן לילה. מה שבטוח, ההצלחה מעניקה לנו עכשיו חירות שלא הייתה לנו לפני כן. כשהתחלנו עם הלהקה, לא היה לנו כלל כוח. זה נחמד להיות במצב בו אנו יכולים יותר להחליט בנוגע אלינו ולהציב תנאים. בכל אופן, אנחנו לא מרגישים שאנחנו בפסגה. אנחנו פשוט ממשיכים לעבוד. אפילו אין לי מכונית נוצצת. יש לי מכונית ישנה וחבוטה. מדי פעם אני מתראה עם שאר חברי הלהקה לבילוי משותף, אבל אנחנו לא עושים זאת לעיתים קרובות. ברור שיש בינינו ויכוחים. אבל זה לא מגיע לרמת האל חזור. מה שבטוח, אנחנו לא מתכוונים לעזוב את אנגליה ולברוח ממס ההכנסה, במידה ונגיע לשלב הזה של רווחים. אני אוהב את אנגליה ולא מוכן להפסיד את כוס התה שלי".

====================

כאן ריצ'י בלאקמור מדווח.. באוגוסט 1970 שהתה להקת דיפ פרפל בסיבוב הופעות בארה"ב והגיטריסט שלה, ריצ'י בלאקמור, דיווח לעיתון רקורד מירור משם: "האקלים חם מאד בעודנו יושבים סביב הבריכה במלון שלנו בהוליווד. זו הפעם הראשונה שהבסיסט שלנו, רוג'ר גלובר, מגיע לאמריקה וגם איאן גילאן הזמר לא היה פה. אני, ג'ון לורד ואיאן פייס כבר בילינו פה בעבר והרבה. ההופעה הראשונה שלנו בדנבר הייתה מהנה. מישהו שיחרר פצצת עשן על הבמה והאיר על זה שלל צבעים. כנראה זה היה רעיון של המפיק המקומי ליצור מין פריקאאוט.

אנשים שם ביקשו שננגן קטעים מהתקליט החדש שלנו, 'אין רוק' וזה היה נהדר. הרדיו האמריקני הרבה יותר טוב ממה שיש לנו בבית, עם שדרנים מקצועיים ביותר. בי.בי.קינג הולך להופיע פה השבוע ואני ודאי אלך לראותו. לפני כמה ימים הלכנו, כך הלהקה, לראות את להקת פליטווד מאק בוויסקי א גו גו. פיטר גרין כבר לא שם אבל כריסטין פרפקט מקווי הופיעה נהדר כשהיא מנגנת בפסנתר. הלהקה הייתה טובה ופשוטה ויש לה את זה. הלכנו גם לראות את ריצ'רד הקטן. בהופעה שלו נתקלנו בפרצופים מוכרים של פליטווד מאק, לד זפלין, ביג ג'ים סאליבן ועוד.

ריצ'רד הקטן הוא פנטסטי. לא מבחינה מוזיקלית כי אם מבחינת שואו. יש עמו להקה בת 13 נגנים שנשמעת מהודקת להפליא. ג'ון לורד ואיאן גילאן הלכו לבקר את גרהאם נאש, שגר לא הרחק מכאן. הוא השמיע להם את החלק האקוסטי בתקליט ההופעה שיצא לו עם חבריו קרוסבי, סטילס ויאנג. יחד עימם שהו אצל נאש גם דייב מייסון ושני הזמרים מלהקת הצבים שעכשיו שרים עם פרנק זאפה. וכמובן שאחרי ההקשבה הם ניגנו שם כולם ביחד".

====================

ג'ון לנון, בציטוטים מאחד מראיונותיו האחרונים - הפעם לעיתון ניוזוויק: שאלה: מדוע פרשת מהעולם המוסיקלי בשנת 1975? לנון: 'כי הייתי חתום על חוזים מאז גיל 22. ובמסגרת החוזים תמיד נאלצתי לעשות משהו. נאלצתי לכתוב מאה שירים עד יום שישי. להוציא תקליטון עד יום שבת. הפכתי למשהו שלא רציתי. המטרה המקורית שלי כאמן הייתה להימצא במצב חופשי. אני לא מהטיפוסים שיכלו לשהות בכיתה או במשרד. אבל לפתע חשתי כי אינני חופשי'.

שאלה: מדוע פרשת למשך חמש שנים? לנון: 'אם ידועה לך ההיסטוריה שלי, לקח לי זמן רב להביא לאוויר העולם תינוק חי. רציתי לתת לשון חמש שנים מלאות כאבא. את ג'וליאן לא ראיתי כלל כשגדל. ועכשיו הוא פתאום כבר בן 17 ומדבר איתי על אופנועים'.

שאלה : התאוריה של פול מקרטני לפרישתך הייתה שעשית הכל חוץ מאשר להיות אתה עצמך. לנון: 'מה לעזאזל הוא מתכוון בזה? פול לא ידע בכלל מה אני עושה והוא ודאי היה סקרן כמו כל האחרים. עברו עשר שנים מאז שתיקשרתי איתו כמו שצריך. אני יודע עליו בדיוק כמו שהוא יודע עליי - שזה למעשה כלום. לפני כשנתיים הוא הגיע פתאום לדלת הכניסה שלי ונכנס לדירה. כעסתי עליו שלא השתמש בפעמון כדי להודיע על בואו. זה כי היה לי יום קשה עם התינוק. אני סחוט לגמרי ואתה נכנס לביתי עם גיטרה מזורגגת...'

שאלה: האם הפסקת להקשיב למוזיקה? לנון: 'אני מקשיב בעיקר למוזיקה קלאסית או מוזיקת מעליות. עבודות מוזיקליות של אחרים כבר לא ממש מעניינות אותי. לא הלכתי כלל למועדוני רוק. זה כמו לשאול את פיקאסו אם הוא הלך לאחרונה למוזיאון'.

שאלה : 'למה חזרת להקליט?' לנון: 'כי עקרת הבית גם רוצה לפצוח בקריירה. ב-9 באוקטובר אהיה בן ארבעים ושון יהיה בן חמש וזה הזמן שאוכל לומר לו שאני גם עושה דברים אחרים. בקושי אחזתי בגיטרה בחמש השנים האחרונות. פעם אחת היה שון אצל אחד השכנים שהראה לו את הסרט 'צוללת צהובה'. שון רץ הביתה ושאל אותי אם זה אני ששר שם והאם אני הייתי חיפושית. עניתי לו שכן'.

שאלה: אנשים רבים מאשימים את יוקו בכך שהוציאה אותך מהביטלס. מה היא האמת?

לנון: 'רציתי לפרוש מהביטלס עוד בשנת 1966. חיפשתי דרך לצאת מהלהקה מהרגע בו צילמתי ב-1966 את הסרט HOW I WON THE WAR. זה היה בדיוק כשהפסקנו להופיע ועשיתי לראשונה דבר מחוץ ללהקה. אבל לא היה לי את האומץ אז לפרוש מהלהקה. פחדתי מאד לצאת מהארמון. וזה בדיוק הפחד שהרג בסוף את אלביס פרסלי'.


====================

פול מקרטני בשנת 1967 לעיתון הנוער הבריטי FLIP: "מיקי דולנז מהמאנקיז יודע בדיוק מה כל הקטע עם הלהקה שלו. אני מאמין שהם רק יתחזקו. זו לא תופעה שנמצאת עכשיו ותיעלם מחר. המאנקיז עוד יפתיעו רבים. כשאתה צעיר וחדש, אין מנוס מכך שישוו אותך לאמנים אחרים וברור שישוו את המאנקיז אלינו. לא משנה כמה מקורי אתה. אם יש לך כשרון - האמת תצא לאור.


====================

בנובמבר 1969 שהתה להקת קינג קרימזון בארה״ב ועסקה שם בסיבוב הופעות. אז סיפר המתופף שלה, מייקל ג׳יילס, את רשמיו על האמנים האחרים שראו שם: ״הופענו לצד להקת THE BAND. הם היו מצוינים ואולי הטובים ביותר שראינו. רוב האמנים לא הרשימו אותנו שם. איירון באטרפליי היו רעים וכך גם ג׳פרסון איירפליין, שרק התאורה שלהם הצילה אותם. ראינו את להקתו של סטיב מילר, שהפכה לשלישיה. מאד התאכזבתי מהם. את אל קופר ראינו בבוסטון והוא ממש איכזב, אם כי הוא בחור נחמד״.


====================

במרץ 1969 פורסמו במלודי מייקר דבריו של ג'ימי פייג' ובהם הוא מסביר מדוע היפנה את להקתו (לד זפלין) לאמריקה ולא לאנגליה. "לא מזמן הופענו באנגליה ולמרות שהיינו בסדר, הקהל זרק כוסות בירה על הלהקה שהופיעה לצידנו. האלימות הייתה קשה שם ואני מאד לא אהבתי את זה. אנשים באנגליה התרגלו לצעוק בגסות ואני נתקל בהם הרבה. זה מציק לי. אני מבין שהם מחפשים הנאה לעצמם אך חבל שהם בוחרים באלימות כדי להשיג את זה. הם יכלו לעזור לזקנות לחצות את הכביש במקום להכות אותן. ידעתי שזה מה שיגיע אחרי גל הפרחים והאהבה. לפני כן היו ה-MODS שהתמרדו נגד שיער ארוך. כך זה מתגלגל. בארה"ב הפכנו לסיפור הצלחה שקשה לי להאמין כי אכן קורה. בבוסטון אנשים היו על סף היסטריה מאיתנו. כשהקמנו את הלהקה, היה לנו חומר רק לכ-55 דקות של הופעה. עכשיו כבר יש לנו חומר לשעתיים. אנחנו מאושרים מאד מהמצב בארה"ב איתנו. מה שטוב שם הוא שאפשר לערבב בקלות בערב אחד סגנונות מוסיקה שונים מאמנים שונים. מוסיקה היא חלק מהנפש של האמריקאים. באנגליה ההופעות נעשות במועדונים מול קהל שבא יותר להיפגש מאשר להקשיב להופעה. המתופף שלנו חזק ביותר. אני גאה בו ותמיד אני יורד מהבמה עם אוזניים מצלצלות בגללו".


====================

במאי בשנת 1982, התראיין בילי ג'ואל לעיתון פלייבוי. הנה כמה מהגיגיו: "המחאות הפוליטיות של הסיקסטיז מזכירות לי את גרמניה הנאצית. הלכתי לפסטיבל וודסטוק ושנאתי כל רגע מזה. אחרי יום הבנתי שחייבים להיות מסטולים כדי ליהנות מזה, אז תפסתי טרמפ הביתה. ועכשיו יש את הגוף שבא להציל את הלווייתנים. זה נחמד להציל אותם אבל יש פה אנשים רעבים. אנשים שחייבים עזרה מיידית. אני חש סימפטיה ללווייתנים אבל חש קרוב יותר לבני האדם. חוץ מהאיש ההוא שטען שהעתקתי את השיר שלי, MY LIFE, משיר אחר. אני רוצה לתפוס את האיש הזה ולהרוג אותו. אני רוצה לשבור את רגליו בידיי. כשאני בא עם מלודיה לשיר, זה לא דבר מחושב - ממש כמו משהו מיני שפתאום קורה. כמו כן מדהים שאנשים מכירים אותי היום יותר מיונה סאלק, האיש שהמציא את החיסון נגד הפוליו. כשאני נכנס לבאר משקאות, מיד יודעים מי אני. אם סאלק ייכנס לשם - הוא לא יצליח למצוא מישהי לבלות איתה את הלילה".


====================

הקלידן ריק וויקמן (להקת יס) מתוודה בשנת 1974 בעיתון 'מלודי מייקר': "כתיבת היצירה 'מסע לתוך בטן האדמה' ארכה לי שנתיים. כל זה נמצא בתוך ארבעים דקות של מוזיקה. עכשיו אני מרגיש מתוח. האם הקהל יאהב את זה? השירים בתוך היצירה היו המשימה הקשה ביותר שעשיתי, כי מעולם לא כתבתי שירים לפני כן. המילים המקוריות שכתבתי לשירים האלו היו נוראיות. אני אפילו לא מעז לספר לכם על מה הן היו. מה שכן, זה היה שיעור חשוב מאד עבורי, מה לא לעשות״.


====================

בשנת 1971 הצטרף הבסיסט טרבור בולדר ללהקת הליווי של דייויד בואי. בהמשך הפכה הלהקה הזו להיקרא ׳העכבישים מהמאדים׳ ויצרה לעצמה תדמית תואמת. בולדר: ״אפילו פאות הלחיים של נודי הולדר, הסולן של סלייד, היו קצרות משלי. עד כדי כך. אצלי זה התחיל מזקן מלא שהיה לי כשהצטרפתי לבואי. גידלתי את הזקן בהשפעת הביטלס. נראיתי מוזר יחסית למיק רונסון הגיטריסט ולוודי וודמנסי המתופף, שהיו מגולחים. אז החלטתי שאני לא יכול לעמוד לצדם עם זקן שכזה. אז גילחתי את האמצע שלו. כך נשארתי עם פאות לחיים ארוכות במיוחד. ואז התכוונתי לגלח אותן כשלפתע התפרצה עליי אנג׳י, אשתו של דייויד, ואסרה עליי לגלח את זה כי כך תהיה התדמית החיצונית שלי. זו הייתה החלטה שלה להשאיר את זה. אבל היא לא עצרה פה והחליטה גם לצבוע לי את זה בצבע כסף״.


====================

אוקטובר 1972 ואוזי אוסבורן, סולן להקת בלאק סאבאת', מתוך ראיון שנערך עמו במלודי מייקר:

"הלהקה היחידה שעושה לי את זה על הבמה היא להקת יס. ריק וויקמן הוא האורגניסט הטוב בעולם, בתחום הקלידים. אני מחשיב אותו גבוה בהרבה מקית' אמרסון, שדואג בעיקר לקפוץ על הבמה ולתקוע סכינים באורגן שלו. להקת יס היא הלהקה המושלמת על הבמה. לג'ון אנדרסון, הזמר שבה, יש רעיונות עיבוד מופלאים והמוזיקה פשוט מושלמת".


====================

טוני באנקס, הקלידן של ג׳נסיס: ״מייק ראת'רפורד ואנוכי כתבנו את המילים ליצירה CINEMA SHOW. את החלק הראשון לפחות. לקחנו את זה מיצירה של טי אס אליוט בשם THE WASTELAND. פיטר קיבל את המילים שלנו והחליט לשנות את שמות הדמויות לרומיאו ויוליה. אני חשבתי שזה לא דבר נכון לעשות. רציתי שהשיר יהיה אישי יותר ללא ציון דמויות כה ידועות. אבל פיטר התעקש וזה מה שיצא. המילים ליצירה FIRTH OF FIFTH הן מהגרועות ביותר אי פעם שהלחנתי להן מוזיקה. אין בהן שום דבר משמעותי. הן הולכות לשום מקום״.


====================


באוקטובר בשנת 1971, סיפר אוזי אוסבורן, הזמר של להקת בלאק סאבאת', את דעתו על כמה מלהיטי המצעדים שערך עיתון המוזיקה "דיסק":

"אני נדהם מהשיר BAND OF GOLD, של פרידה פיין, שנמצא אצלכם במקום הראשון והגיע לשם במהירות שכזו. שמעתי את השיר רק פעם אחת והוא לא הותיר בי רושם. זה לא שיר רע אבל אני לא אוהב את סוג המוזיקה הזה.


אני אוהב את דזמונד דקר במידה מסוימת, עם השיר YOU CAN GET IT IF YOU REALLY WANT, שנמצא אצלכם במקום השני כרגע. אבל כל השירים שלו דומים מדי זה לזה. אהבתי את שירו הראשון, 'ISRAELITES' אבל כל השאר שלו נשמעים אותו הדבר.


להקת POPPY FAMILY אינה הטעם שלי. אבל אני מניח שהיא בסדר עם השיר WHICH WAY YOU GOING BILLY. זה נמכר היטב אז כנראה הרבה אנשים אוהבים את זה.

אני מאד אוהב את MONTEGO BAY של בובי בלום. זה שיר נהדר. אני אוהב את האופן בו הוא שר. מגיע לזה להגיע אצלכם למקום הראשון.


ארית'ה פרנקלין היא מעולה. היא הטובה ביותר. הקול שלה הוא נפלא והשיר DON'T PLAY THAT SONG ממש נחמד.


גם השיר של דיפ פרפל, BLACK NIGHT, ממש טוב. הגיע הזמן שלהקות כמו זו תככבנה במצעדים. עד כה היו המצעדים בעיקר עם שירי מסטיק.


אני גם אוהב את השיר STRANGE BAND של להקת פאמילי. זו להקה טובה. זה לא השיר הכי טוב שלה אבל עדיין בסדר גמור. גם השיר של הטרמלוס, ME AND MY LIFE, נהדר. זה נשמע כמו הגרסה העניה של הביטלס אבל אני מאד אוהב את זה".


====================


ג'ימי פייג' לרקורד מירור על לד זפלין ברגעיה האחרונים.

"אני באמת אוהב את האלבום PRESENCE וחושב שהוא אחד הטובים שלנו. מרות שהוא נעשה באופן הכי לא נוח שיש. לרוברט (פלאנט) הייתה לפני כן תאונת דרכים ברודוס. הרגל שלו הייתה נתונה בגבס לכל אורך הקלטת התקליט. והתקליט הזה שיקף את כל מה שהתחולל אצלנו אז. הרבה חושך וחוסר וודאות. זה תקליט שהוא 'תקליט גיטרות'. לכן בלדת-פסנתר, שכתב ג'ון פול ג'ונס בשם POD, לא נכנסה לתוכו. בשנת 1978 יצרו חברי להקת אבבא קשר עמי והציעו לי לבוא ולהקליט באולפנים שלהם. האולפן שלהם נודע רק בגלל שמם והם רצו להרחיב את שיווקו עם הבאת להקות נוספות להקליט שם. הם הציעו לנו מחיר מיוחד בשביל זה אז הסכמנו. כשהגענו לשם, בסוף 1978, היה שלג רציני וקור אדיר. פגשתי באולפן את ביורן אולבאוס. ה היה כשהכנתי את ציוד הנגינה שלי להקלטה. האחרים מאבבא לא הגיעו לשם באותו יום. ביורן העניק לי גיטרה. זה היה מאד נחמד מצדו. למחרת הגיע לשם בני אנדרסון, שהתעניין מאד בסינטיסייזר החדש שהביא ג'ון פול ג'ונס לאולפן. לאחר מכן יצאנו איתו ועם אשתו, פרידה, לשתות משהו בפאב המקומי. אבל עם החמימות הזו, הפך האלבום IN THROUGH THE OUT DOOR לתקליט חסר רוח. האולפן כנראה היה משוכלל מדי וחסר אווירה ליצור בו תקליט רוק.

התקליט CODA (אלבום ובו אוסף קטעים שנשארו מוץ לאלבומי הלהקה - שיצא ב-1982) היה תקליט קשה מאד לעריכה. איבדנו את בונהאם ב-1980 ונשאר בחוזה שלנו עוד תקליט אחד שהיינו חייבים לחברת התקליטים, כך שלא הייתה לי ברירה אלא לאסוף כוחות ולבוא ולערוך את זה.


זה ידוע שאני אוהב מאד את המוזיקה ההודית. היה ברשותי סיטאר עוד כשהייתי בן עשרה. בימים הראשונים שלי כנגן הפקות אולפניות בלונדון. אני לא בא פה להסית את העובדה שג'ורג' האריסון הוא הראשון שהשתמש בזה להקלטה, אבל אני הייתי שם לפניו. גם אני נאלצתי אז להשתמש בשירותיו של ראווי שאנקאר, שיראה לי כיצד מכוונים את הכלי הזה. הכרתי מישהי שהכירה אותו. אז הלכתי איתה לראות הופעה שלו בלונדון. היו שם הרבה אמנים הודיים שבאו לראותו. אבל הם היו ברובם מבוגרים. לא ראיתי בהופעה אנשים צעירים, כאלה שנהרו להופעותיו אחרי שהביטלס הכניסו את הסיטאר ביצירה שלהם. אחרי ההופעה ניגשתי לראווי והוא הסביר לי. עדיין יש ברשותי את הסיטאר הזה ואני מדי פעם מנגן בו, אך אין בכוונתי להקליט איתו.".


====================


במרץ 1968 פרסם עיתון המוזיקה הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו' כתבה עם ג'ף בק, שבה הגיטריסט לא ממש היה בענייני פירגון:

"מבחינתי, הצליל הפרוע של ג'ימי הנדריקס ולהקת CREAM מחוסל. האלבומים האחרונים של שני אלו לא היו מיוחדים ומעניינים. אין שום דבר חדש בהם. על מי הם מנסים לעבוד? הם הרי יודעים שכל הבלוז הבריטי המטופש הזה הוא למעשה גניבה מהאמריקנים. הרי ברגע שאיש בלוז אמיתי מגיע - כולם שוכחים מהלהקות הבריטיות שמנגנות בלוז. אם אתם לא מאמינים לי, חכו כשבי.בי. קינג יגיע להופעה באנגליה בחודש הבא".


====================


ג'ימי פייג' מתוך ראיון, בשנת 1977, לעיתון הגיטרות 'גיטאר פלייר':

"יש טעויות בסולו שלי בגרסה של I CAN'T QUIT HER מהאלבום הראשון. זה כבר לא משנה. אני תמיד מעדיף להשאיר את הטעויות. זה כמו פסקול הסרט 'המנגינה לעולם נשארת'. אין שם עריכה וזה לא היה המופע הטוב ביותר שלנו. אבל זה היה המופע היחיד שלנו שצולם בפילם. זה יצא בסדר אך לא יותר מזה. לא היה בליל ההופעה ההוא קסם מיוחד, אבל מצד שני גם לא היה נוראי. זה מה שהופך את הפסקול למשהו עם כנות. זאת במקום להסתובב סיבוב שלם עם אולפן הקלטות נייד וצוות צילום כדי לנסות לתפוס לילה אחד בו הקסם התרחש".


====================


פול סיימון מבהיר על השותפות שלו עם ארט גרפונקל למלודי מייקר, דצמבר 1971:

"אין לי כרגע שום שותפות איתו. אני לא מרגיש שהוא שותף שלי. הוא חבר שלי אבל כרגע אין לי שותף. אני רואה אותו מדי פעם. זה לא אומר שאין אפשרות יותר שנקליט יחדיו בעתיד. או שהוא ירצה להקליט איתי שוב. אנחנו לא מתכננים יותר צעדים קדימה כצמד. הפרידה שלנו קרתה בגלל כמה גורמים. אולי בגלל שתכננתי את האלבום 'גשר על מים סוערים' להיות אלבומנו האחרון. ואולי בגלל מעורבותו בסרט CATCH 22. דברים הלכו לכיוונים שונים. יכול להיות שסיכמנו בינינו שנעשה את האלבום ונתפצל. לא תכננו לעשות משהו יחדיו לאחר מכן. סיימון גרפונקל, כמו כל להקה, התפרקה באופן טבעי. החלטנו זאת יחדיו ובאופן חברי. הוא עדיין חבר שלי אבל לא שרנו יחדיו מזה כשנתיים".


====================


הנה חידה קטנה: לאיזו להקה בריטית היה להיט גדול בארה"ב, בשנת 1968, אך היו לה רק הופעות ספורות אז באנגליה? התשובה היא דיפ פרפל, שגרסת הכיסוי שלה לשיר HUSH הצליחה היטב מעבר לים, אך לא חרכה את המצעדים באנגליה. כך מצאו את עצמם חמשת חברי הלהקה עם פניהם לסיבוב הופעות בארה"ב. עבורם היה זה מצב מוזר.



המתופף, איאן פייס, סיפר אז למלודי מייקר: "הלהקה הוקמה באפריל השנה ואחרי סיבוב הופעות בדנמרק היו לנו רק ארבע הופעות באנגליה, בתקופה של ארבעה חודשים. זה בגלל שהציעו לנו הופעות עם משכורת נמוכה מאד ממה שדרשנו.


החלטנו, שכל עוד אין לנו חותמת של יוקרה לצד שמנו, אין טעם לחרוש את אנגליה בתנאים שלא מקובלים עלינו. המטרה שלנו כרגע היא לשלב בין מוזיקת פופ למוזיקה קלאסית. האורגניסט שלנו, ג'ון, הוא בעל הכשרה בנגינה קלאסית והוא זה שאחראי לחיבור שני האלמנטים האלו. כולנו מעבדים את השירים כשהוא מביא את הדברים הקלאסיים. הדבר גורם להפתעה בקרב הקהל, שמצפה לעוד להקה שתנגן בסגנון מוזיקת הנשמה.


בתחילה הם מעכלים את מה שמולם ואז נסחפים עמנו. מבחינתנו, קהל שדורש מוזיקה לריקודים הוא לא עבורנו. בכל מקרה, יש רק שלושה שירים ברפרטואר שלנו שאפשר לרקוד איתם. אנחנו דואגים להזהיר את מפיקי האירועים על היותנו להקה שאיננה מתאימה לריקודים. אנחנו, כלהקה, התקדמנו מעבר לזה.


לכן הסצנה שבלונדון לא מעניינת אותנו כרגע, כי רוב המועדונים מחפשים מוזיקה לריקודים. בארה"ב המצב שונה. קיבלנו שם חשיפה טובה. הם יודעים כיצד לדחוף שם תקליטים ותקליטונים לקהל הרחב. לעומת זאת, פה באנגליה אף אחד לא רצה לקחת אותנו להופיע בתכנית טלוויזיה. אנחנו רוצים לעבוד בקביעות בארה"ב, אך עם זאת לגור בקביעות באנגליה.


בדנמרק חווינו הופעות אומללות. הקהל שם ממש לא היה איתנו. יש קהל שמסוגל ממש להרוג לך את ההופעה. אין לי בעיה שלא ימחאו כפיים כל עוד הם מעריכים את מה שיש לנו להציע, אבל כשהם מדברים ביניהם בזמן שאנחנו מופיעים מולם - זה הרגע בו מתחשק לי לקפל את הציוד וללכת הביתה".


====================


לדייויד בואי הייתה תוכנית-על חדשה למנף את עצמו בזכות להיטו הגדול SPACE ODDITY. זה לא בא לו בקלות, כפי שסיפר בנובמבר 1969 לעיתון NME:

"השיר הזה הפך ללהיט בזכות הרבה מזל. אני מאד מופתע מכל ההצלחה הזו, למרות שיש לי ביטחון שלם בו. עד כה הייתי שווה ערך בעיני הקהל לבלונדינית מטומטמת. כך זה נמשך מספר שנים. היאוש כבר כרסם בי והתחלתי לחשוד באנשים שקיבלו את המוסיקה שלי כמשהו טוב. זה כנראה בסדר להגיד לדוגמן זכרי שהוא נראה טוב, אבל זה לא עוזר לזמר. בייחוד עכשיו כשדמות הילד היפה שבי בדרכה מחוץ לכאן. כל השירים שלי באים מהלב והם אישיים עבורי.


אני מאד רוצה שאנשים יקבלו אותם בדיוק כך. אני רוצה שיכירו בי ככותב שירים, אבל אני גם לא רוצה שיחפרו יותר מדי עמוק בתוך שיריי. הרבה משיריי הם על יחסים שבין בחור לבחורה. כנראה כי עד כה לא חוויתי טראומה מבחורה כלשהי. אני רוצה לחשוב על עצמי כבחור יציב. לא הייתה לי עד כה מערכת יחסים רעה. מה שכן, חשוב לי מאד שבת הזוג שלי תהיה אינטליגנטית".


על סצנת הפופ של 1969 הוא אמר: "יש יותר מדי גאווה מזויפת בסצנת הפופ. להקות ואמרגנים נוטים לקטול את הופעות הקבארט מבלי שהיו אפילו פעם אחת בבילוי במועדון לילה צפוני. אני לא הולך להשתנות. אני מסרב להסתפר ואני מרוצה מהאופן בו אני נראה כיום. אנשים צריכים לקבל אותי כפי שאני או שילכו ממני. מארק בולאן השפיע עליי מאד. לא במוסיקה שלו אלא יותר בגישה שלו לסצנת הפופ. הוא לא מתקרב לאלמנטים ההרסניים של העולם הזה".


על חייו בזכות הצלחת השיר: "קניתי לי מכונית ובית קטן שצריך לשפצו כדי שאוכל לגור בו בהנאה. אמנם אני רק בן 22 אבל אני מרגיש פיזית כמו איש בגיל העמידה. אני מצטער לעיתים שאני לא מנהל אורח חיים צעיר יותר. מאז גיל 16 לא יצא לי לבעוט בכדורגל עם החברים שלי".

====================


אריק קלפטון סיפר לעיתון UNCUT על הפעם הראשונה בה נטל סם הזיה. הסיפור יפתיע גם אתכם: "הנסיון הפסיכודלי הראשון שלי היה עם הביטלס, במועדון 'ספיק איזי' שבלונדון. זה היה בעת אירוע בו הוצג לקהל הרחב התקליט סרג'נט פפר. הביטלס נכחו שם כשהם לבושים בבגדים צבעוניים. זה היה קיץ האהבה במלוא תנופתו. עד אז רק עישנתי פה ושם ג'וינטים. לפתע ראיתי את מיקי דולנז, מלהקת המאנקיז, כשהוא שם כדורים בידי החוגגים. הוא כל הזמן מילמל את המילים 'אהבה ושלום'. הכדור שהוא חילק היה STP, שהיה חזק פי ארבע מאל.אס.די רגיל. בלעתי כדור אחד שכזה ואחרי שעה כבר לא הבנתי מה קורה איתי. כל הנוכחים נמסו מולי לעיסה אחת. הכל מסביב צף או עלה בלהבות. שמעתי את המוסיקה החזקה שהושמעה שם אך באותו זמן שמעתי גם קול ששר בראש שלי. התיישבתי במסעדה של המקום ולידי ישבו ארבעת הביטלס, כשהם מסטולים לגמרי מאותם כדורים. הם שרו את המנטרה של הארי קרישנה. או אולי דמיינתי שהם שרו את זה. לפתע מישהו שם את תקליט ההדגמה של סרג'נט פפר ואז נפתחתי לעולם אחר. באותו רגע חשתי, בעולם ההזוי שלי, שאני שוהה במחיצת ענקים ושכולנו הולכים למסע בכוכב אחר. דלתות התפיסה היו פתוחות לרווחה. לקראת הבוקר התפוגגה השפעת הסם. כולם החלו לעזוב את המקום. ג'ון לנון היה עם הזמרת לולו ואני זוכר שחשבתי לעצמי שהם זוג מוזר. הייתי אז עם בת זוגי, שארלוט, שלא לקחה מהסם הזה. היא החליטה להישאר בשליטה ולטפל בי. יצאנו מהמועדון ומעבר לכביש הייתה קבוצה גדולה של שוטרים. זה נראה לי כמו מאות מהם. ג'ון נכנס לרולס רויס הצבועה שלו כולם נסעו אחריו לבית שלו כדי להמשיך שם את המסיבה. רציתי מאד להגיע למסיבה הזו אבל שארלוט החליטה שנלך הביתה. הלכתי איתה הביתה וירדתי מהריחוף של הסם רק יומיים לאחר מכן".


====================


המפיק המדהים, הרוצח-אסיר וכעת המנוח, פיל ספקטור, סיפר: ״כשקורט קוביין מת, התקשר אליי מישהו מעיתון טיים ואמר 'לא הייתי מצוברח כך מאז שג'ון לנון מת'. אז עניתי לו: 'אתה יודע מה ההבדל בין קורט קוביין לג'ון לנון?'. הוא ענה לי, ׳לא, מה ההבדל?' - אז עניתי לו: 'זה חבל שאינך יודע את ההבדל, כי קורט קוביין ידע'..."


====================


קית׳ מון סיפר לרולינג סטון על הרגע בו הפך למתופף הקבוע של הלהקה שתהפוך להיקרא המי: ״כששמעתי שהמתופף שלהם עזב, רקחתי תוכניות להיכנס ללהקה הזו בעצמי. הלכתי לראותה וכשראיתי כי מתופף מחליף נמצא בה, עליתי לבמה ואמרתי ללא היסוס שאני טוב ממנו. החברים על הבמה אמרו לי שאני מוזמן לנסות את מזלי. אז התיישבתי מאחורי מערכת התופים של אותו ברנש ותופפתי בשיר אחד בלבד, שנקרא ROAD RUNNER. לפני כן שתיתי כמה כוסות כדי לקבל אומץ וכשהתחלתי לתופף השתלחתי במערכת כחיה. שברתי לו את פדל תוף הבס וקרעתי שני עורות בטאם טאמים. לאחר מכן ירדתי מהבמה. ההופעה נגמרה״.


====================


בספטמבר 1972 סיפר פיטר גבריאל על להקתו ג'נסיס לעיתון מלודי מייקר: "התחלנו את הלהקה כארבעה כותבי שירים. היינו טוני בנקס, מייק ראת'רפורד, אנת'וני פיליפס ואנוכי. אבל כתיבת השירים שלנו נתקלה בתחילה בחוסר הצלחה מוחלט. יכול להיות שהיה מישהו אחד ויחיד שהקליט אז גרסת כיסוי לשיר שלנו. אני חושב שזה היה האח של ריטה פאבון. הקמנו את הלהקה הזו בשביל לעזור לקידום כתיבת השירים שלנו. אבל גם הנסיון הזה די נכשל. היה לנו מפיק בשם ג'ונת'ן קינג שרצה שנישמע כמו הבי ג'יז. רוב האנשים דחו אותנו. המודי בלוז הראו עניין אך הוא התאדה במהרה. ואז פגשנו את מנהל חברת התקליטים 'קאריזמה', טוני סטראטון סמית'. בזמן ההוא שמענו שקיימת להקה בארה"ב ושמה גם ג'נסיס אז שינינו את השם שלנו לREVELATION וכששמענו שהם התפרקו, מיהרנו לחזור לשם המקורי שלנו. ניסינו לכתוב שירים פשוטים אבל המו"לים, שחיפשו שירים להציע ללקוחותיהם, לא אהבו את התוצרת שהצענו להם. זה היה לפני שהתחלנו להופיע באופן מסודר עם החומר שלנו. יכול להיות שכתבנו שירים רומנטיים מדי. מאז התפתחנו וכיום אנחנו יוצרים מה שבא לנו. זו להקה דמוקרטית. כולנו שותפים ביצירה".


====================


רינגו סטאר לעיתון פלייבוי, 1965:

"המסעדות שאני אוכל בהן כיום אינן המסעדות שהייתי הולך אליהן לולא הייתי מפורסם. לא הייתי הולך אליהן אפילו אם היה לי את אותו סכום כסף ולא הייתי מפורסם. כי האנשים שהולכים אליהן מעצבנים. לפחות הם לא ניגשים לשולחן שלך והם מעמידים פנים כאילו אינם יודעים מי אתה".


======


רוג'ר גלובר, הבסיסט של דיפ פרפל:

"ביום בו סיימנו את ההקלטות של DEEP PURPLE IN ROCK, בשנת 1970, נסענו ברכבת להופעה בסקוטלנד. בדרך מילמלתי כי לדעתי ההקלטה יכלה להישמע טוב יותר אם היינו מנגנים יותר ביחד באולפן. באותו רגע הסתובב אליי ג'ון לורד, תקע בי מבט חודר, כחבר להקה בכיר יותר, ואמר לי באופן נחרץ - 'אם זה היה יכול להיות טוב יותר, זה היה מבוצע טוב יותר!'.. הדברים שלו העמידו אותי במקום".


שלוש שנים לאחר מכן המצב היה כבר שונה וקשה יותר בלהקה..

"עבדנו מאד קשה בשנת 1973 ולא היה לנו זמן ללבן עניינים בינינו. לפתע הודיע לנו איאן גילאן שהוא פורש וזהו זה. אף אחד לא טרח לגשת לאיאן ולשאול אותו מדוע הוא עוזב. זה לא קרה. במקביל נראה היה שריצ'י בלאקמור רוצה לעזוב גם הוא ולקחת איתו את איאן פייס. הנהלת הלהקה תפסה אותי ואת ג'ון לורד ואמרה לנו שזה מגוחך להפסיק עכשיו כשהלהקה נמצאת במצב כה מצליח. באותה שיחה נאמר לנו שננסה לשכנע את איאן פייס להישאר עם שנינו. ג'ון ואני החלטנו להמשיך את הלהקה בעצמנו, בלי גילאן ובלאקמור. מאז לא שמעתי על כך דבר. המשכנו להופיע את מה שנקבע לנו, כשלפתע חשתי באווירה עוינת כלפיי. לאחר שאיימתי על המנהל שלנו הוא סיפר לי שריצ'י הסכים להישאר בלהקה. אמרתי לו שאלה חדשות נהדרות, אבל אז הוא הוסיף: 'כן, אבל רק בתנאי שאתה עוזב את הלהקה'...".


====================


האם הרולינג סטונס מרחיקי לכת?

כך נשאלה הלהקה, במרץ 1964 על ידי עיתון המ