רוברט פלאנט - האריה שנדם? או הנמר ששינה חברבורותיו

הקול הזה! ואווו - הקול הזה!

שנת 1969 תיזכר כשנה בה סאונד חדש התפוצץ בעולם המוזיקה ושינה אותו לנצח. במרכז הרעש הזה, שהיה שייך ללהקת לד זפלין, ניצב נשק סודי אחד שהפך אותה מסתם להקה מצוינת לתופעה עולמית: קולו של רוברט פלאנט. זה לא היה זה סתם זמר, זה היה כוח טבע.

העדות הטובה ביותר ליכולותיו נמצאת בארבעת התקליטים הראשונים של לד זפלין. שירים אייקוניים מהתקופה הזו הם שיעור מאסטר בווקאליות. מהזעקות הצורבות ב-COMMUNICATION BREAKDOWN, דרך הכוח החייתי והמיני ב-WHOLE LOTTA LOVE, ועד לשאגה הוויקינגית שפותחת את IMMIGRANT SONG וההתקפה הקולית המורכבת של BLACK DOG. בפעם הראשונה כששמעתי בחיי כל שיר כזה? פי נותר פעור!

קולו של פלאנט היה כמו שאגת אריה רעב המשחר לטרף, צליל חזק וייחודי שארג בתוכו באופן מושלם אלמנטים של בלוז שורשי, רוק מחוספס ופולק מיסטי. ההלם הראשוני, זה שרבים חוו בפעם הראשונה ששמעו אותו, כמו למשל בהאזנה ראשונה לתקליט השני של הלהקה, הוא תחושה שקשה לשכוח. פתאום, היה קול בעל טווח ווקאלי פנומנלי, כזה שמטפס לגבהים מדהימים וצולל ברגע לתדרים נמוכים ומלאי נשמה, והכל נשמע כאילו זה נעשה בחוסר מאמץ משווע. הייתה בו איכות גולמית ורגשית, מלאת עוצמה ותשוקה, שהפכה אותו לאחד הקולות החשובים והמזוהים ביותר בעולם של הרוק הקלאסי.

אחד המאפיינים המהפנטים ביותר בשירתו של פלאנט היה הדינמיות המחשמלת שלו. הוא היה מסוגל לפתוח שיר בלחישה רכה ועדינה, כמעט אינטימית, וברגע שאחריו להתפוצץ בצרחה ראשונית ועוצמתית שקרעה את האוויר. שירים כדוגמת RAMBLE ON או WHAT IS AND WHAT SHOULD NEVER BE הן דוגמאות טובות לגמישות הזו והשליטה המוחלטת בקולו שהפכו כל שיר להרפתקה.

בשיא כוחו הפיזי, מיתרי הקול של רוברט פלאנט היו פארק שעשועים אקסטרימי. טווח הקול שלו, שתועד באופן כמעט בלתי נתפס מפה דיאז הנמוך ועד ל-סול דיאז הגבוה המסחרר, העניק לו את היכולת לבצע מה שמומחי קול כינו "התעמלות קולית חסרת גבולות" ו"סירנות פסיכדליות ותרועות ניצחון נלהבות". אם תקשיבו להקלטות מהשנים 1968 ו-1969, תשמעו קול בלוזי ועמוק נשמה. זה היה פלאנט הצעיר והחצוף במיטבו הפראי והטהור.

אבל פלאנט היה הרבה יותר מסתם קול. הוא היה החבילה השלמה. הפרסונה הבימתית הכריזמטית שלו – שיער הזהב הגולש, החולצות המכופתרות שנפתחו עד הפופיק והנוכחות הפיזית המגנטית – הגדירה מחדש את האבטיפוס של סולן הרוק. הוא הפך להתגלמות החיה של "אל הזהב". השפעתו על דורות של זמרים אחריו היא מוחלטת. כמעט כל סולן רוק כבד שבא אחריו ניסה, בשלב כזה או אחר, לחקות את הכוח והטווח שלו, אם כי מעטים הצליחו להתקרב לגוון הייחודי וליכולת האלתור שלו. פלאנט זוהה כאחד "המובילים של התקופה" שפשוט היפנטו קהלים. גדי לי, סולנה של להקת RUSH, הודה שניסה בכל כוחו להישמע כמו פלאנט בימיה הראשונים של הלהקה. הוא לא היה לבד. ריצ'י בלאקמור מדיפ פרפל רצה, בשנת 1969, להביא ללהקה שלו זמר שיתחרה בפלאנט. הוא מצא את איאן גילאן (שגם איבד בהמשך דרכו את הקול שניתן לו). זמרי רוק רבים למדו משהו מהאלכימיה הקולית של פלאנט.

תחושה של בלוז מסוכן

חלק מהקסם המוקדם הזה נבע מהתחושה שהכל עלול להתפרק בכל רגע. חוסר הוודאות הזה הוסיף מתח מחשמל ואנרגיה גולמית להופעות של לד זפלין. זה היה כמו לנהוג במכונית מרוץ בלי הגה – מסוכן, בלתי צפוי, ומהפנט לחלוטין. הבעיה? הנהג המוכשר הזה מעולם לא לקח שיעור נהיגה. הכישרון הטבעי העצום שלו, שאפשר לו לבצע פעלולים קוליים "בקלות מטרידה", לא גובה בהכשרה טכנית. הוא לקח טכניקות שירה של עולם הבלוז ודחף אותן לקצה גבול היכולת האנושית בדרישות של רוק כבד עתיר דציבלים, מה שהעמיד את קולו בסיכון תמידי, במיוחד בהתחשב בלוח ההופעות הרצחני של הלהקה.

פלאנט שתה בשקיקה מהמקורות של ענקי הבלוז והנשמה כמו האולין וולף וג'יימס בראון, אבל הוא לא חיקה אותם, הוא יצק לתוך ההשפעות האלה את הכישרון הייחודי שלו. האלתורים הווקאליים שלו בהופעות החיות הפכו לשם דבר, והדגימו את יכולתו המופלאה להתחבר לקהל וליצור אווירה שגבלה בחוויה דתית. תוסיפו לזה את המילים שלו, ששאבו השראה ממיתולוגיה, פולקלור וחוויות אישיות, ותקבלו שירה בעלת איכות כמעט על-טבעית. קולו היה ההתאמה המושלמת לסאונד הרוק הכבד והפורץ של הלהקה, שהפכה לאחת מלהקות הרוק הגדולות בכל הזמנים.

אבל כאן הסיפור מקבל טוויסט, כזה שמעריצים אדוקים מכירים היטב. נראה היה כאילו היקום העניק לו בגרונו מתנה אדירה, אבל שכח לצרף את הוראות השימוש. בניגוד לזמרים רבים, רוברט פלאנט מעולם לא למד פיתוח קול באופן מסודר. הוא לא חשב על טכניקה, הוא פשוט שר מהלב ומהנשמה, ושחרר את כל מה שיש לו מבלי לחשוב על ההשלכות. והחשבון שהוגש לו לתשלום לא איחר להגיע.

איתותי האזהרה שהיו בדרך

שנת 1970 המריאה בסערה עם ההופעה המפורסמת ברויאל אלברט הול. התיעוד המצולם מהאירוע מציג לנו פלאנט בשיא חדש: האלכימאי הצעיר שלמד סוף סוף לשלוט בכור ההיתוך הווקאלי שלו. הוא כבר לא הזמר הפראי והבלתי מרוסן מההתחלה; הצווחות הגבוהות והחותכות עדיין שם, אבל עכשיו הן מגיעות עם ביטחון ושליטה שפשוט מהפנטים. נכון, פה ושם הקול עדיין נסדק קלות, אבל זה היה חלק מהקסם המסוכן שאפיין אותו. בסך הכל, זו הופעה שממחישה היטב את עוצמתו.

אך הלהבות הגבוהות ביותר הן גם אלו שכובות הכי מהר. זמן קצר לאחר מכן, במרץ-אפריל 1970, נאלצה הלהקה לבטל את שארית סיבוב ההופעות המצליח שלה בארצות הברית. הסיבה? קולו של פלאנט פשוט נכנע למאמץ והתחיל להישחק.

הלהקה לקחה פסק זמן נחוץ ובילתה את חודשי מאי ויוני במקום הכי רחוק שאפשר מהאצטדיונים הרועשים: קוטג' קטן ונטול חשמל בוויילס בשם BRON-YR-AUR. שם, באווירה הפסטורלית, הם כתבו והקליטו את התקליט השלישי של הלהקה. השקט והשלווה עשו פלאים לקולו של פלאנט. הוא נשמע מרהיב ורב-גוני מתמיד. הוא שלט בו לחלוטין, ריחף לצלילים גבוהים עוצרי נשימה ברגע אחד, ומיד לאחר מכן שר בלדות עדינות ויפהפיות ברגישות שטרם נשמעה ממנו. זו הייתה הוכחה שהוא מסוגל להרבה יותר מסתם צרחות רוק.

עם קול מחודש ואנרגיות טריות, לד זפלין חזרה לארצות הברית לסיבוב הופעות נוסף, ופלאנט היה בכושר ווקאלי שיא. ההופעה האחרונה של השנה, ב-19 בספטמבר במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הלהקה. קולו של פלאנט לא הראה שום סימן של עייפות והגיע לכל צליל גבוה בקלות, וכל זה בהופעה השנייה שלהם באותו היום.

הסדקים הראשונים והדרמה

הלהקה נכנסה לחורף של 1970-1971 כדי להקליט את מה שיהפוך לתקליט הרביעי שלה, וקולו של פלאנט נשמע אפקטיבי וחזק. אך דווקא בשיא הגובה הזה, כשהשמש נגעה בו, נזרעו זרעי הפורענות. הלהקה נכנסה לאולפן כדי להקליט את התקליט הרביעי. התוצאה הייתה יצירת מופת עם שמונה שירים מאתגרים - כל אחד בתחומו. יצירות כמו ROCK AND ROLL ו-BLACK DOG דרשו מפלאנט לטפס לגבהים מסחררים, בעוד STAIRWAY TO HEAVEN דרש שליטה דינמית עדינה ומעברים חדים. השירים החדשים האלו, שהפכו להמנונים, היו גם מכרה זהב ווקאלי וגם שדה מוקשים. והטבע, כמו תמיד, דרש את שלו...

במרץ 1971, עם סיבוב ההופעות במועדונים בבריטניה שנועד לקדם את החומר החדש, נרשמה הנקודה שבה זה החל לקרות. בהופעה הראשונה בבלפסט, פלאנט עדיין היה בשיאו. הוא צלח בקלות כל תו גבוה וכל צעקה מאתגרת בשירים החדשים, והותיר את הקהל פעור פה. אבל משהו קרה בלילה שלמחרת בדבלין. לפי דיווחים מהימנים, כבר בערב השני של הסיבוב, פלאנט החל "לוותר על חלק מהתווים הגבוהים המרכזיים". הסיבה הייתה פשוטה וכואבת: זה היה קשה מדי. לעמוד בקצב של החומר החדש, ערב אחר ערב, עם לוח זמנים צפוף ולילות ארוכים של, ובכן, בואו נקרא לזה פינוק של כוכב רוק, התגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית. בסוף אותו סיבוב הופעות קצר של שלושה שבועות, הנזק כבר נשמע בבירור. הוא איבד את קולו באופן מורגש והופעה לתוכנית הרדיו בבי.בי.סי, שנקבעה ל-25 במרץ אולצה להידחות ל-1 באפריל. עדיין, קולו של פלאנט לא היה במיטבו.

הוא התאושש במהירות, כשההופעה של זפלין הייתה ב-5 במאי. אבל ההופעה בפורום של לוס אנג'לס, ב-21 באוגוסט 1971, נרשמה כנקודת המפנה הגורלית מבחינת קולו של פלאנט. לד זפלין הייתה רגילה להצלחה מסחררת בעיר, והפעם הוחלט לתת לקהל מופע ארוך ומושקע במיוחד. הקהל הנלהב קיבל שם, באחת הפעמים הראשונות, ביצוע חי ליצירה החדשה והמהפכנית STAIRWAY TO HEAVEN. פלאנט, שפה ושם עוד התבלבל במילים, נסחף באדרנלין וברצון להדהים את הקהל. הוא דחף את קולו לקצה גבול היכולת כמעט בכל שיר, שואג ונוסק לגבהים בלתי אפשריים.

הבעיה הייתה שזו הייתה רק תחילתו של סיבוב הופעות אינטנסיבי בן חודש, ולפלאנט לא היה יום מנוחה בארבעת הימים הבאים. קל להבין כיצד דחיפה כזו של מיתרי הקול, לילה אחר לילה, עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, וזה בדיוק מה שכנראה קרה. ההתלהבות במופע גררה הדרנים רבים ועוד ועוד מאמץ ווקאלי.

המחיר והמציאות החדשה

התוצאות לא איחרו לבוא. כבר במופע למחרת, באותו מקום, קולו של פלאנט היה סדוק וחלש. בלילה שלאחר מכן, ב-23 באוגוסט, הוא אפילו התלוצץ במרירות על הבמה: "זה רק הולך ומחמיר. עד סוף ההופעה, לא אוכל לומר מילה".

מכאן ואילך, סיבובי ההופעות של הלהקה התנהלו בתבנית חדשה ומדאיגה: פלאנט נע בין לילות "טובים", שבהם הצליח לשמור על קול יציב יחסית, לבין לילות "בסדר", שבהם קולו היה מחוספס ונסדק בתדירות גבוהה, ורק התחמם בהדרגה ככל שההופעה התקדמה. הדפוס הזה המשיך גם בסיבוב ההופעות המפורסם ביפן, שם נתן הופעות אדירות בטוקיו, אך נשמע מתוח ושחוק בקצוות בהופעה האחרונה באוסקה. למרות הכל, קולו עדיין היה חזק באופן יוצא דופן.

לאחר מנוחה קצרה הוא שוב חזר לעצמו, וסיבוב ההופעות בבריטניה בסתיו הראה סימני התאוששות. אך אז, הוא חטף הצטננות והתעקש להמשיך להופיע, מה שגרם לנסיגה נוספת. הסדקים החלו להופיע, והקרב של "אל הזהב" על שמירת הכלי המופלא והשברירי שלו רק החל. עדיין, מעריצים רבים מכנים את 1971 כ"שנת הקול הטובה ביותר" שלו, פסגה בלתי מעורערת.

סיבוב הופעות אחד יותר מדי

שנת 1972 הייתה שנה שבה מכונת המלחמה המשומנת שנקראה לד זפלין פשוט סירבה לעצור. הופעה רדפה הופעה, כל אחת נמתחת לשלוש שעות ויותר של רוק טהור ובלתי מתפשר. ביוני 1972 לד זפלין היא לא סתם להקה, היא תופעת טבע. מכונת הופעות משומנת שכובשת את אמריקה באחד מסיבובי ההופעות הגדולים בתולדותיה. רוברט פלאנט עומד על הבמה, משחרר צרחות חוצות יבשות ומגיש לקהל טעימות ראשונות מהתקליט הבא, HOUSES OF THE HOLY. שירים כמו OVER THE HILLS AND FAR AWAY, שנשמעו לראשונה בסיבוב ההופעות הזה, הציגו סולן שמטפס לגבהים שגרמו למלאכים לקנא. הם היו על גג העולם, בלתי ניתנים לעצירה. אך הם לא ידעו שסדק קטן עומד להיפער ולשבור את הכל... אה, את הקול. מיתרי הקול של פלאנט, אותה מתנה נדירה, החלו להתחנן למעט חסד, אבל לוח הזמנים המטורף פשוט דרס אותם.

רגע, מה בדיוק קרה שם במיתרי הגרון?

צרחות גורמות להתנגשות חזקה במיתרי הקול, מה שעלול לגרום לחבלה בריריות העדינות. טראומה זו שלהם מובילה לנפיחות (בצקת), גירוי וחוסר יכולת של הקפלים לרטוט כראוי, וכתוצאה מכך יש צרידות וקול מתנשף. שרירי הגרון האחראים על השליטה במיתרי הקול עובדים יתר על המידה באופן משמעותי במהלך צרחות. שימוש יתר כרוני יכול להוביל לעייפות שרירים, שליטה מופחתת בקול, ובמקרים חמורים ומתמשכים, אפילו לשיתוק מיתרי הקול.  

מאמץ קולי מתמשך הוא גורם עיקרי בהתפתחות גידולים שפירים (לא סרטניים) כגון גושים (המתוארים לעתים קרובות כדומים ליבלות) או פוליפים (הדומים יותר לשלפוחיות) על קפלי הקול. גידולים אלו מפריעים לדפוסי הוויברציה הרגילים של קפלי הקול, מעוותים את הצליל המופק ומובילים לצרידות כרונית ותחושת לחץ בגרון. במקרים חריפים וחמורים של מאמץ קולי, כלי הדם בתוך מיתרי הקול עלולים להיקרע, מה שמוביל לדימום במיתרי הקול. מצב זה בדרך כלל גורם לצרידות פתאומית ומשמעותית ודורש טיפול רפואי מיידי ומנוחה קולית קפדנית.

גורם קריטי שתרם לבעיותיו הקוליות של רוברט פלאנט היה חוסר ההכרה שלו בטיפול קולי בסיסי, במיוחד היעדר שגרות חימום לפני הופעות. בראיון בשנת 2022, כשנשאל כיצד הוא מטפל בקולו, פלאנט ענה בגילוי לב, "אני לא... אני פשוט יוצא ושר". דבר זה מאושש על ידי ראיון מוקדם יותר משנת 2004 בו הצהיר כי "מעולם לא חיממתי את קולו". עבור זמר שדחף את הכלי שלו לקיצוניות כמו פלאנט, חוסר הטכניקה הבסיסית והטיפול היומיומי הזה הותיר את קולו פגיע במיוחד. זו הייתה סביבה שבה התעללות קולית היוותה, במידה מסוימת, סכנה תעסוקתית, כפי שמעידות בעיות הקול של רבים מבני דורו של פלאנט, כמו איאן גילאן מדיפ פרפל.

רגע, יש עוד סיבה לנזק בקול - סיגריות!

עישון סיגריות היה נפוץ ומקובל חברתית בשנות ה-70 באופן משמעותי מאשר כיום, במיוחד בתעשיית המוזיקה ובתרבות הרוק. רוברט פלאנט היה מעשן בתקופה קריטית זו של התפתחותו הקולית ודעיכתו לאחר מכן. עישון מכניס שורה של גירויים כימיים ואלרגנים ישירות לגרון ולריאות, מה שמוביל לשרשרת של השפעות שליליות על קולו של זמר.  

עשן מגרה ומעורר דלקת ישירה ברקמות העדינות של קפלי הקול. דלקת כרונית הופכת את קפלי הקול לפחות גמישים, נפוחים יותר, ורגישים יותר לפגיעה. עישון מייבש את הגרון ואת קפלי הקול, ופוגע בסיכה הטבעית (שכבת הריר) החיונית לוויברציה בריאה ולהפקת צליל. נזק לרקמת הריאה כתוצאה מעישון מפחית את תפקוד הריאות ואת קיבולת הריאות הכוללת. עבור זמר, משמעות הדבר היא פחות זרימת אוויר להפעלת הקול, דבר שעלול להשפיע על עוצמת הקול, משך הקול ושליטה בנשימה. ויש גם בצקת ריינקה שהיא הצטברות נוזלים (בצקת) במרחב ריינקה, שכבה שטחית של קפל הקול. "ספיגת מים" זו הופכת את קפלי הקול לכבדים ואיטיים, ובדרך כלל מורידה את גובה הקול וגורמת לצליל חצץ, מחוספס או "צרוד" אופייני.  

עישון יכול להחריף את היווצרות הגושים והפוליפים. חשוב לציין, שאצל מעשנים, גידולים אלה נמצאים בסיכון גבוה יותר להיות סרטניים. עישון מוביל לעיתים קרובות לדלקת גרון כרונית ולהתפתחות של "שיעול מעשן" כאשר הגוף מנסה להוציא חומרים מגרים וליחה עודפת עקב ריסים פגומים (המבנים הזעירים דמויי השערה שמנקים את דרכי הנשימה). שיעול מתמיד זה כשלעצמו טראומטי לקפלי הקול.

אז כן, פלאנט עישן המון ועזר להרוס גם בכך את קולו.

מעבר לעישון, אורח החיים הברור של "סקס, סמים ורוק'נ'רול" של להקת רוק גדולה משנות ה-70 כמו לד זפלין כלל אלמנטים שפוגעים בבריאות הכללית, אשר השפיעו בעקיפין על בריאות הקול. זה כלל שינה לא סדירה ולא מספקת, צריכת אלכוהול וחומרים אחרים (שימוש בקוקאין - הסם הנבזי והמעורר - גם אצל פלאנט) והלחץ הפיזי והנפשי הכללי הקשור לתהילה עזה ולסיבובי הופעות בלתי פוסקים.  

איפה המוניטורים, איפה?

דמיינו את זה: לד זפלין, הלהקה הגדולה בעולם, קורעת את הבמה עם רעמי התופים של ג'ון בונהאם שמרעידים את היסודות, הבס של ג'ון פול ג'ונס פועם כמו לב ענק, והריפים המחשמלים של ג'ימי פייג' חותכים את האוויר. אז מה שהקהל לא ידע הוא שעל הבמה, פלאנט ניהל מלחמה אבודה. לא נגד הקהל, לא נגד חבריו ללהקה, אלא נגד חוסר היכולת לשמוע את עצמו.

בעידן שלפני מהפכת הסאונד הדיגיטלי, הטכנולוגיה של מוניטורים על הבמה הייתה, בלשון המעטה, בדיחה גרועה. מוניטורים, אותם רמקולים המופנים כלפי הנגנים על הבמה (ולא כלפי הקהל), הם היום קו החיים של כל זמר. הם מאפשרים לו לשמוע את קולו ואת הלהקה באופן נקי ומאוזן, ולשיר בהתאם. כיום גם זמרים רבים משתמשים באוזניות מיוחדות כמוניטורים. אבל בימים ההם? לא היה ולא נברא. המושג הזה היה מדע בדיוני. פלאנט וחבריו התמודדו עם מציאות אקוסטית כאוטית. כל מה ששמעו על הבמה היה הד מעוות ומבולגן של הסאונד שהופנה לקהל, חוזר אליהם באיחור מהקיר האחורי של האולם. במצב כזה, לנסות לשיר נכון זה כמו לנסות לצייר דיוקן בעיניים מכוסות תוך כדי רעידת אדמה.

כדי להתגבר על הרעש העצום של הלהקה, ובמיוחד על קירות המגברים האימתניים שהקימו את חומת הסאונד של פייג', פלאנט נאלץ לעשות את הדבר האינסטינקטיבי היחיד האפשרי: לדחוף את קולו לקצה גבול היכולת. הוא פשוט צרח, לא רק כדי להישמע מעל הלהקה, אלא כדי שגופו ירגיש את הוויברציות של מיתרי הקול שלו, ודרכן ינסה להבין אם הוא שר בגובה הצליל הנכון ובקצב. התוצאה הייתה מאמץ קולי אדיר, לילה אחר לילה, הופעה אחרי הופעה. חוסר היכולת הטכנית לשמוע את עצמו הכריח אותו להפעיל כוח מופרז ששחק את מיתרי קולו העדינים.

כאן נכנס לתמונה מעגל קסם הרסני. ככל שגרונו של פלאנט נחלש מהמאמץ המתמיד, כך ירדו יכולותיו ועוצמת קולו. וכדי לפצות על הירידה הזו ולהפיק את הצלילים שהעולם ציפה לשמוע ממנו, הוא דחף את עצמו חזק עוד יותר. כל הופעה הפכה לספירלה של נזק מצטבר, כשהוא מנסה נואשות להגיע לשיאים שהיו פעם טבעיים עבורו.

במקביל, לד זפלין הייתה תאגיד בידור בינלאומי, מכונה משומנת של כסף ותהילה. ההצלחה חסרת התקדים שלה יצרה לחץ מסחרי בלתי פוסק לצאת לעוד ועוד סיבובי הופעות מפרכים ולהקליט תקליטים בקצב מסחרר. במערבולת הזו, שפלאנט עצמו תיאר ככאוטית וחסרת מבנה, הדאגות לבריאותו האישית, ובמיוחד למצבו הקולי, נדחקו לתחתית סדר העדיפויות. הדרישות של המכונה שנקראה לד זפלין היו גדולות יותר מהצרכים של האיש שעמד בחזיתה. הוא היה קורבן של זמנו, נאלץ להקריב את הכלי הרגיש ביותר שלו על מזבח הרוק, פשוט כי אף אחד עוד לא חשב לשים רמקול קטן שיפנה לכיוונו.

הזמר משנה את הקול על הבמה!

אוקטובר 1972. לאחר מספר חודשי מנוחה, הלהקה נוחתת בארץ השמש העולה לסיבוב הופעות מצופה. ההופעה הראשונה הייתה בטוקיו, ב-2 באוקטובר ומהדקה הראשונה של השיר הראשון, קלאסיקת הפתיחה הקבועה שלהם, ROCK AND ROLL, משהו היה שונה באופן מהותי. הקול האדיר החל לגמגם. הגבהים המפורסמים נשמעו חלשים ומאומצים, והסולן, שנייה לפני כן חסר גבולות, נשמע לפתע זהיר. הוא החל לשנות את קווי המלודיה המקוריים של השירים הגבוהים, פשוט כי לא הייתה לו ברירה. הוא ניסה לעקוף את המכשול, אבל כולם שמעו שהמלך מתקשה לשמור על כתרו. סיבוב ההופעות ביפן הפך מאז לאבן הבוחן העצובה, הרגע שבו השינוי הפך לעובדה כואבת וברורה לכל מאזין.

החודשים שלאחר יפן רק החמירו את המצב. קולו של פלאנט המשיך במסלול התרסקות. הצרידות הפכה לחלק מהסאונד, הגבהים נעלמו כמעט לחלוטין, והטון הכללי הפך ל"שרוט" ו"ישן" יותר. אבל מכונת הזפלין לא יכלה לעצור. צריך להאכיל את המפלצת הזו שנוצרה - עוד ועוד. אחד הגורמים המכריעים להידרדרות היה ההתעקשות להופיע בכל מחיר. פלאנט עצמו סיפר על רגע שפל במיוחד בהופעה במלבורן, אוסטרליה, אליה הגיע כמעט ללא קול. רופא הזריק לו אדרנלין כדי שיוכל לעלות לבמה. "זה הדבר הכי גרוע שזמר יכול לעשות",הוא הודה מאוחר יותר. כי ככה זה ברוק'נ'רול, ההצגה חייבת להימשך, גם אם הגרון שלך מתחנן לרחמים. סיבוב ההופעות ביפן או ההופעה עם השפעת לא היו הסיבה, אלא הטריגר. הם היו הרגעים שבהם הנזק המצטבר הגיע למסה קריטית והפך לבלתי הפיך ולשמיע לכולם. הפצצה בגרונו, שתקתקה במשך שנים, התפוצצה. הפער ההולך וגדל בין קול האולפן המלוטש לקול החי והשבור היה האות המובהק ביותר, גם אם בזמן אמת הקהל לא הבין את מלוא חומרת המצב, להתקדמות המהירה של הטרגדיה הווקאלית הזו, ששינתה לעד לא רק את לד זפלין, אלא את פני הרוק כולו.

הדרך לניתוח במיתרי הקול הייתה בלתי נמנעת.

המסמר האחרון בארון נתקע בינואר 1973. הלהקה ביטלה מספר הופעות בגלל "שפעת" של הזמר, כך לפחות נמסר בהודעה הרשמית והמנומסת לעיתונות. אבל מאחורי הקלעים, הלחץ היה עצום. פלאנט, שהרגיש שהוא מאכזב את המעריצים ואת חבריו, קיבל החלטה הרסנית: הוא חזר לבמה כשהוא עדיין חולה. התוצאה הייתה קטסטרופלית, והוסיפה נזק בלתי הפיך למיתרים העדינים שלו.

באותו רגע הבין הזמר המבוהל שהחגיגה נגמרה. הוא החל לשנות את סגנון השירה שלו באופן דרמטי. במהלך סיבוב ההופעות הגורלי של 1973, הוא פשוט הוריד את עצמו באוקטבה שלמה בקטעים הגבוהים והתובעניים. שלוש הדוגמאות הכי צורמות היו היהלומים שבכתר הלהקה: BLACK DOG, שאיבד את הנשיכה שלו, OVER THE HILLS AND FAR AWAY, והטיפוס המפורסם בסיום של STAIRWAY TO HEAVEN, שהפך פתאום לפחות שמיימי מבחינה ווקאלית. משם, התופעה התפשטה כמו אש בשדה קוצים לעוד ועוד שירים.

האריה הפך לחתול מבוהל

השיר OVER THE HILLS AND FAR AWAY הוא מקרה מבחן כואב במיוחד. בסוף 1972, עוד לפני שהקהל הכיר אותו מהתקליט HOUSES OF THE HOLY, פלאנט ביצע אותו בהופעות בעוצמה מסחררת, נאמן למקור. אך בסיבוב ההופעות בארצות הברית בשנת 1973, זה היה סיפור אחר לגמרי. השאגה התחלפה בקול מהוסס, כמעט מתנצל. פתאום, הזמר שניצב בקדמת הבמה נראה כמו מישהו שמנסה בכל כוחו לחפות על המגבלה הקולית בעזרת תנועות אגן חושניות, חולצה פתוחה לרווחה ושימוש נדיב במיניות המתפרצת שלו. האריה שבקולו פשוט נעלם. הוא בקושי טרח לחמם את הקול לפני הופעות, בטוח שמתנת האל תחזיק לנצח. היא הראתה לא כי לא כך.

הראיה המצולמת והסוד הגדול

מי שרוצה הוכחה ניצחת למצבו העגום, לא צריך לחפש רחוק. פשוט צפו בסרט ההופעה THE SONG REMAINS THE SAME. הסרט, שצולם במהלך אותו סיבוב הופעות קשה בשנת 1973 ויצא לבתי הקולנוע שלוש שנים מאוחר יותר, מציג תמונה ברורה. מעריצים רבים יטענו שהלהקה נשמעת נפלא, אבל האמת ברורה כשמש: זהו תיעוד של זמר במצוקה קשה, שמפצה על היעדר קולו בעינטוזים ופוזות למצלמה.

הניתוח! - שלושה שבועות של שתיקה וים של טעויות

ההליך הכירורגי עצמו היה עדין ומורכב, ודרש הסרה מדויקת של הגושים ממיתרי הקול. לאחר הניתוח, הגיעה ההוראה הרפואית הנוקשה ביותר עבור סולן רוק: שתיקה מוחלטת. בראיון שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, סיפר פלאנט כי "לא הייתי מסוגל לדבר במשך שלושה שבועות". דמיינו את הסצנה: האיש ששאג "אה-אה-אה-אה" ב-IMMIGRANT SONG נאלץ לתקשר בפתקים.

אך כאן הסיפור מסתבך. איך גורמים לאל רוק להתנהג כמו חולה ממושמע? תקופת ההחלמה והשיקום הקולי היא קריטית להצלחת הניתוח, ודורשת מנוחה, תרגילים מבוקרים והימנעות מוחלטת מחומרים מגרים. פלאנט, בלשון המעטה, לא הקפיד על הוראות הרופאים. לאחר שהוא עבר ניתוח גרון, הוא לא שיקם את קולו. במקום זאת, הוא שתה ועישן (הכל) כמו שעושים רוב כוכבי הרוק. כל סטייה מהפרוטוקול הרפואי – כל סיגריה, כל משקה – עלולה הייתה לגרום לצלקות נוספות על הרקמה העדינה ולפגוע בתהליך הריפוי. התוצאה, כפי שהעולם עמד לגלות, הייתה קול שונה לחלוטין.

אז מה באמת קרה שם?

את התשובה סיפק פלאנט בעצמו, אבל רק שנים אחר כך. בראיון משנת 1988 הוא חשף לראשונה: "לפני 15 שנים עברתי ניתוח במיתרי הקול ולא יכולתי לדבר כלל במשך שלושה שבועות". הפצצה הזו הוטלה בשקט, אבל היא הסבירה הכל. בשנת 1973 לא הייתה מילה וחצי מילה בעיתונות על ניתוח כזה. הסוד נשמר בקנאות כדי לא לפגוע בתדמית הבלתי מנוצחת של הלהקה. פתאום, הפסקת ההופעות המוחלטת בסוף 1973 ולאורך כל 1974 קיבלה הסבר הגיוני.

די להאזין לאלבום ההופעה הכפול והעוצמתי HOW THE WEST WAS WON, שהוקלט רגע לפני הקריסה ויצא שנים רבות לאחר מכן, כדי להבין את גודל האסון. זו הייתה מהלומה אדירה ללהקה. בשנת 1975, במהלך סיבובי ההופעות, פלאנט כבר שכר מורה לפיתוח קול שניסה להציל את המצב, אבל זה היה מאוחר מדי. זה היה כמו לגרום למכונית עם ארבעה צמיגים מנוקבים לשעוט קדימה. הנזק היה בלתי הפיך. ובטיפשותו, פלאנט המשיך לעשן סיגריות בכבדות עד שנות השמונים, מה שהוסיף לקולו גוון מאנפף ורחוק שנות אור מאותו רעם טהור שהימם את עולם הרוק בסוף הסיקסטיז.

האלבום הכפול "פיזיקל גרפיטי" כלל שירים שהוקלטו לאחרונה והציגו את הקול ה"חדש", בעל המרקם המוגבל יותר מבחינה קולית, לצד חומר ישן יותר שלא יצא לאור מסשנים קודמים שם קולו ה"ישן" עדיין ניכר. ניגוד זה הפך את השינוי הקולי לבולט במיוחד עבור מאזינים ערניים ומצד שני היו שחשבו שפלאנט פשוט שר באותן הקלטות באופנים שונים - אם כי לא כך. ניתוח בכלי הנגינה העיקרי שלו כנראה היווה נקודת מפנה פסיכולוגית עמוקה עבור פלאנט, הכרה קונקרטית בכך שקולו האינסופי לכאורה של נעוריו השתנה באופן בלתי הפיך, דבר שעשוי להשפיע על בחירותיו האמנותיות הבאות.

נקודת אור באפלה: KASHMIR

ובכל זאת, כמו בכל סיפור טוב, יש גם טוויסט בעלילה. באופן אירוני, דווקא הקול הפגום והחדש של פלאנט התגלה כנכס בשירים מסוימים. הדוגמה המובהקת ביותר היא היצירה המהפנטת KASHMIR מהאלבום PHYSICAL GRAFFITI. קשה לדמיין את השיר הזה, עם האווירה המיסטית והכבדה שלו, מבוצע בשאגות הפראיות של פלאנט הצעיר. הקול הבוגר, המאופק והשקול יותר, התאים כמו כפפה ליד לתזמור המזרחי ולמקצב הדרמטי. לפעמים, גם מתוך שבר גדול, יכול להיוולד משהו חדש ומושלם.

השינויים בקולו של רוברט פלאנט עוררו מגוון תגובות מצד מעריצים ומבקרים. חלקם ללא ספק התגעגעו לקינה חסרת המעצורים ולטווח הבלתי מוגבל לכאורה של עידן "אלוהי הזהב". עם זאת, רבים אחרים הגיעו להעריך את הבגרות החדשה, את העומק הרגשי ואת סוג האופי השונה בקולו המשתנה שנוטף תשוקה ורגש וכמו יין משובח משתבח עם הגיל. אם תשאלו אותי - אגיד לכם שאני לא אוהב את הקול של פלאנט אחרי הניתוח. במיוחד כשאני חושב על מה שהביא לכל זה. אי אפשר להתכחש לזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459