בפינות המאובקות של המועדונים האפלוליים של תל אביב התחוללה מהפכת קצב בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. הצעירים חסרי המנוחה של ישראל מצאו נחמה ושחרור ברוח המרדנית של הרוק'נ'רול, כשעל רקע מתחים פוליטיים וחברה שמרנית עמוקה, צמחה סצנת מוזיקת רוק מתפתחת, שהולידה תנועת רוק תוססת ומלהיבה שהדהדה את רגשותיו של דור שלם שביקש לבלות ולשכוח מהצרות.
כשהמלודיות של הביטלס וההמנונים המרדניים של הרולינג סטונס הדהדו דרך מכשירי רדיו טרנזיסטור קטנים ותקליטי ויניל חורקים מתוצרת הארץ, ניצלו צעירים ישראלים רבים את ההזדמנות להקים להקות קצב משלהם, הניזונות מתאבון שלא ידע שובע לביטוי עצמי. ישראל, מדינה הידועה במשמעותה ההיסטורית והדתית העשירה, הייתה על סף מהפכה מוזיקלית. כשהצליל של מנגינות עממיות ומזרחיות מסורתיות חלחל אל גלי האתר, גל חדש של השפעות מערביות התרסק על חופי הים התיכון. בני הנוער השתוקקו למשהו רענן, משהו שדיבר על חוויותיהם, חלומותיהם ושאיפותיהם מעבר לגבולות הסביבה המסורתית שלהם.
בליבה של התעוררות תרבותית זו, מוזיקאים שאפתנים נמשכו זה אל זה, והקימו להקות שהפכו לצינורות של תקוותיהם וחלומותיהם. באמצעות תשוקה משותפת ורעב קולקטיבי לביטוי אמנותי, הם התאחדו במוסכים מאולתרים, מרתפים צפופים וחדרי חזרות צנועים, חמושים בכלי נגינה יד שניה ובנחישות בלתי מעורערת להטביע את חותמם במועדונים.
בתוך האווירה הזו של התרגשות וחדשנות, הופיעו להקות קצב כפטריות אחרי הגשם - חלקן טובות מאד וחלקן צולעות עד זוחלות. אבל ללא ספק היה פה, בישראל, הרבה קצב שבא לפוגג את העצב. במועדון זה או אחר, או במסיבה בבית ספר או בבית פרטי, יכולתם לראות את הלהקה מנגנת בלהיט, זוגות רוקדים בהנאה וכמה צעירים (בדרך כלל מהמין הגברי) שהביטו בשקיקה בכלי הנגינה ורצו גם הם לנגן.
תראו את להקת הכוכבים הכחולים... כמה שחבריה נהנים!
אבל עם הרצון באו גם קשיים
להיות חבר בלהקת קצב היה אז חלום גדול עבור צעירים רבים בארץ. כשרון מוזיקלי לא היה חייב להיות האלמנט המוביל שמביא את כרטיס הכניסה המיוחל לעולם הקצב - מספיק שיש לך כלי נגינה נחשק. גיטרה חשמלית? גיטרה בס? תופים? אורגן? ברוכים הבאים ללהקה!
צ'לו? חליל? תוף מרים? טובה? קסילופון? - תעשו לנו טובה ולכו לחפש מקום אחר.
כדי להקים להקת קצב נדרשו גם לא מעט לירות להשקעה בכלי נגינה.אליהם) נרכשו. גם צריך למצוא חלל פנוי מתאים לעריכת חזרות כדי להקים רפרטואר. בדרך כלל נמצאו חללים מסוג שכזה באזורי תעשיה - שם אין דיירים ואפשר להקים רעש. היו גם בעלי מועדונים ודיסקוטקים שהסכימו לתת את המתחם שלהם לחזרות בשעות אחר הצהריים (אחרי שעות בית הספר...) - בין אם תמורת תשלום לחזרה או בחינם, אם יש קשרים טובים עם בעל המקום. זאת עד הגעת להקת הקצב שנקבעה להופיע באותו ערב שם.
הנה תמונה עם להקת הלורדים שנתנה אז בקצב... חברי הלהקה הודו לכתב מעריב לנוער בעניין מימון הציוד: "יש קצת חובות, קצת ההורים נתנו. מסתדרים..."
לא רק מוזיקה הייתה חשובה ללהקת קצב צעירה ומתחילה אז, אלא גם לבוש. להקות השקיעו כסף רב בביגוד המתאים להן (מיקי גבריאלוב אמר לי: "הייתה תקופה בלהקת הצ'רצ'ילים שנראינו כולנו עם ביגוד תואם, שבידעבד נראה כמו מדים של מלצרים במסעדה"). היה אז הצורך לקנות את הבד המתאים ולגשת עמו לחייט שיתפור חליפות תואמות. חייט קבוע שכזה היה איזידור, שתפר בתל אביב בגדים ללהקות קצב רבות בסוף הסיקסטיז. עלות של חליפה שכזו נע בסביבות 200 לירות.
ואם זה לא מספיק - מי יסיע את הציוד של הלהקה להופעות? לכן, היה צורך גם ברכב הסעות שדרש הוצאת לירות יקרות מכיסי חברי הלהקה. רכב שכזה דרש טיפול היקפי כדי שיהיה נאמן בהסעת החברים להופעות, אם במרכז הארץ או הרחק משם. אין כסף לאוטו? גם לשכור נהג עם אוטו עולה כסף, נכון?
הציוד של להקות קצב מתחילות היה, כאמור, מיד שניה. כמו כן, אותן גיטרות היו חיקויים זולים של מותגים מחו"ל. גיטריסטים ידועים בארצנו מאז סיפרו לי שזה היה בלתי אפשרי להתחמש בגיטרות יקרות, שנותרו לרוב בחלונות ראווה בודדים וגרמו לצעירים להביט בהן בשקיקה ובכאב.
אז מי מתקן מגברים שהעלו עשן בלהקות קצב ישראליות?
תכירו בבקשה את וולי וביקס, שהיו חברים בלהקת קצב ושמה סינג סינג ובחרו לעסוק בצד השני של המתרס. אז הם הקימו מעבדה (בשם "גארט") לתיקון מגברים וכלי נגינה והעסיקו טכנאים מיומנים. חברי להקות קצב מובילות מאז (כמו עוזי פוקס וחיים רומנו) סיפרו לי כיצד, כמעט בכל הופעה, העלה מגבר כזה או אחר עשן, כאילו היה זה מנגל. אחרי הכל, היה מדובר במגברים זולים מתוצרת מקומית שניסו, בלי ממש הצלחה, לחקות את המגברים העוצמתיים שפעלו מעבר לים.
הנה וולי...
וולי סיפר אז לעיתון להיטון: "כשהתחלתי בייצור מגברים, כמעט ולא הייתה דרישה למכשירי הגברה בהספק של יתר מ-60 ואט אני זוכר את עצמי בגיל של הבחורים, שבאים אלינו לקנות ציוד. הייתי נכנס לחנות, וחולף על פני המכשירים היקרים, מבלי להתעכב, לאגף הזול יותר, לא העזתי אפילו לחלום לקנות מכשיר טוב ויקר".
אז מי מממן את הג'וק הזה של הצעירים?
כמו במקרים רבים אחרים, גם הפעם ההורים הם שהיו מכניסים ידיים לכיסיהם ומוציאים את הלירות הנחוצות לרכישת הציוד והביגוד. לפני כן שמחו ההורים להשקיע את כספם ברכישת כינור או פסנתר כדי לעודד את הילדים שלהם ללמוד בהם וכך להתפתח. אבל הורים רבים נתקלו במבטים מתחננים של ילדיהם אוהבי הקצב והבינו שכך יתרמו לקידומם החברתי. כן, הייתה זו השקעה לא מבוטלת שהגיעה אף לאלפי לירות שלרוב לא היו מונחות כך סתם בקופת המשפחה אלא באו עם מחיר של חוב. חברי להקת הקצב, המפלצות, הודו בסיקסטיז לכתב מעריב לנוער, שההורים רכשו עבורם ציוד בשווי 6,000 לירות. "קנינו הכל בתשלומים וההורים חתמו על ערבות", הסבירו שלושת חברי הלהקה, שהוסיפו שברצונם להצליח בסצנת מוזיקת רוק בחו"ל. הכי רחוק שהצליחו השלושה לעשות, כדי לעורר הדים, היה ב-25 באוגוסט בשנת 1967, כשהשלושה התפרעו מדי, בהופעתם בדיסקוטק של עיר הנוער, ונעצרו על ידי המשטרה.
היו גם הורים שחששו מאד מהשקעה שכזו ואז יהיו שותפים בדרדור ילדיהם לבילויים מפוקפקים בדיסקוטקים פרועים עד השעות הקטנות, תוך פגיעה ברורה בלימודים בבית הספר.
אז כמה עולה התענוג הזה?
הנה כמה מחירים ששלפתי לכם מעיתוני העבר, כדי שתדעו את התמונה היקרה (התעריף מדבר על ציוד תוצרת הארץ בלבד):
מיקרופון לשירה + מערכת הגברה ורמקולים = 4,000 לירות
מערכת הגברה ורמקולים לגיטרה בס / חשמלית = 3,000 לירות
מערכת הגברה לאורגן = 2,000 לירות
אפקט פאז לגיטרה = 250 לירות
חלקי חילוף, חוטים ומפסקים = 800 לירות
מערכת תופים הגונה = 1,500 לירות
אורגן פשוט עם ארבע אוקטבות = 1,500 לירות
גיטרה ישראלית חשמלית = 800 לירות
אהבתם? אם כן, הספר הבלעדי שכתבתי על הרוק הישראלי, כמו גם הרצאות המוסיקה שלי - הם בדיוק המקום שלכם ללמוד עוד המון על נושא זה, של קצב ורוק ישראלי. להזמנות, צרו עמי קשר.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.