Search
  • Noam Rapaport

רוק מסביב לשעון - חודש ינואר בעולם המוזיקה חלק 1

Updated: Feb 22




ב-1 בינואר בשנת 1962 נסעו הביטלס מליברפול לאודישן בלונדון.


מזג האוויר היה חורפי ונוקשה. עוזר הלהקה, ניל אספינל, החזיק בהגה ושאר חברי הלהקה הצטופפו מאחור עם כלי הנגינה והמגברים שלהם, ובליבם התרגשות ונחישות להצליח בבחינה. בריאן אפשטיין נסע ללונדון ברכבת ואת הלילה שלפני הבחינה עשה בבית דודיו. לאחר נסיעה מתישה, שבמהלכה גם טעו בדרכם, הגיעו לווסט האמפסטד. זה היה יום שני בשבוע מושלג במיוחד.


חגיגות רבות לרגל השנה החדשה בוטלו והתנועה בבירה כמעט שותקה. הקרח קפא על המדרכות והכבישים והקשה על ההליכה. עד כמה היה קשה חורף 1962? אפילו מחוגי שעון ה׳ביג בן׳ עצרו מלכת ורק חימום המנגנון שלו בתנור מיוחד החזיר אותו לפעולה.


מלבד אפשטיין, לא חיכה איש לארבעת הבחורים העייפים. כשהגיעו בשעה 11:00 לאולפן DECCA , מאחרים וטרוטי עיניים, לא חסך מהם המנהל את צעקותיו. ג'ון לנון, שלא הסכים לקבל יחס כזה לאחר נסיעה כה קשה, אמר לו ״מבחינתי אתה יכול להתחפף״. באולפן גילו גם את טוני מיהאן, שלפני ארבעה חודשים עזב את עמדת התיפוף בלהקת הצלליות לטובת משרת מפיק ב־ DECCA. אפשטיין קבע אילו שירים יבוצעו בבחינה והרפרטואר נע בין סגנונות מוזיקליים שונים...


ב-1 בינואר בשנת 1959 הופיע ג'וני קאש בפעם הראשונה בבית הסוהר סאן קוונטין בקליפורניה.


קאש, שנעצר מספר פעמים אך מעולם לא נידון למאסר, ביצע את המופע מתוך טוב ליבו ותחושת חמלה כלפי אלו שעשו בחירות גרועות בחייהם. במהלך המופע הזה שלו לראש השנה, היה בקהל גם זמר הקאנטרי, מרל האגארד, שנכלא בגין פריצה. הוא סיפר בהמשך שמופע זה שינה את חייו.

"הייתה לו הגישה הנכונה", נזכר הגארד. "הוא לעס מסטיק, נראה יהיר והעיף את האצבע המשולשת שלו לסוהרים. הוא עשה כל מה שהאסירים רצו לעשות ולא העזו. הוא היה איש קשוח מהדרום שהגיע כי הוא אהב אותנו. כשהוא הלך משם, כולם במקום הזה הפכו לאוהדי ג'וני קאש".


ינואר 1970 ודוד אבידן ויוסי מר-חיים מחפשים נגנים להקמת שתי להקקות קצב.


ב-1 בינואר בשנת 1974 יצא התקליט COURT AND SPARK של ג'וני מיטשל.


בשנת 1973 הבינה ג'וני מיטשל שיצירתה זקוקה להרחבת יריעה. משהו שהוא מעבר לליווי אינטימי בפסנתר או גיטרה. הפיתרון שלה הגיע עם הצבת להקה שתעמוד מאחוריה. בתחילה היא ניסתה את להקת הליווי של ג'יימס טיילור אך הנסיון לא השביע את רצונה, עד שהיא פגשה בלהקה נהדרת בסגנון ג'אז-רוק שהתאימה לדרישותיה. מנהיג הלהקה הזו, טום סקוט, ניגן כלי נשיפה עוד באלבומה הקודם, FOR THE ROSES. ללהקה שהביא עמו לתקליט COURT AND SPARK קראו THE L.A EXPRESS.


התקליט התקבל בהתלהבות גדולה עם יציאתו. יש בהפקה שבו צליל הפקת-פופ גדול יותר מבאלבומיה הקודמים. העיבודים מתוחכמים עד תדהמה. זו הפעם הראשונה בה מיטשל הלכה על עיבודים מתוזמרים עשירים ואפשר לומר שהיא הצליחה במשימתה במאה אחוז.


עיתון NME פרסם בביקורתו: "מכל הזמרים והזמרות שיוצרים בעצמם את המוזיקה שלהם, רק ג'וני מצליחה לשמור כל הזמן על סטנדרט גבוה. זאת בעוד שכל הטיילורים, יאנגים, קינגים וסטילסים למיניהם נסדקו פה ושם בדרכם. גברת מיטשל לא הוציאה עד כה תקליט רע. השירים הפעם כנים יותר מבאלבומיה הקודמים וחלק מהם משקפים השלמה של מיטשל עם עצמה. גם המוזיקה שלה השתנתה. העיבודים הפעם מורכבים יותר וגם הקול של ג'וני אוורירי ומעודן יותר, ועם זאת חיוני מאי פעם. היא בקושי צווחת הפעם, כמו כשעשתה בשיר על המונית הגדולה והצהובה. התקליט הזה נגמר מהר מדי וגורם לנו לטעם של עוד. תקנו את התקליט הזה - הוא הנאה צרופה!"


בינואר 1970 יצא בהדפסה ישראלית תקליט אוסף עם שירי מוזיקת מחתרת. זו הפעם הראשונה שיוצא בארצנו שיר של להקת ג'נסיס, שנמצא בו.


ב-2 בינואר בשנת 1971 הגיע אלבומו המשולש של ג'ורג' האריסון, ALL THINGS MUST PASS, למקום הראשון במצעד המכירות האמריקני.

ביום זה הצטלמו פול ולינדה מקרני בחוותם שבסקוטלנד. הצילומים באו לשקף אווירה משפחתית וביתית וכמה חודשים לאחר מכן הם נערכו ליצירת קליפים לשני שירים מהאלבום RAM.


ב-2 בינואר בשנת 1975, קבע שופט שמותר לג'ון לנון ולעורך דינו, ליאון וויילדס, לקבל גישה לתיקי מחלקת ההגירה האמריקנית, שדנים ברצון לגרש את לנון מארה"ב.

כך הוא יכל לבדוק האם הרצון לגרשו מארה"ב נבע ממשפט סמים שהתחולל נגדו באנגליה בשנת 1968 או שמא בגלל דברים פוליטיים שנשא נגד הממשל האמריקני.


ב-2 בינואר בשנת 1974 יצא אלבום הסולו השני של גרהאם נאש ושמו WILD TALES.


רוב שירי האלבום הזה באו מכאב גדול בליבו של נאש על רציחת חברתו הקרובה, איימי גוסאג'. אחיה הוא שרצח אותה. נאש: "הרצח של אהובתי החדיר בי המון רגשות אפלים. איימי הייתה נפש מדהימה והאובדן שלה השפיע על כל מה שעשיתי".


האלבום הזה נמכר בכמויות זעומות לאחר שיצא לאור. העטיפה, בשחור ולבן, לא עזרה למכירות נאות, עם נאש שנראה עם זקן עבה ומבט אבוד בעיניו. בצד האחורי של העטיפה יש ציור בצבעי מים של ג'וני מיטשל שציירה את נאש. גם בו האווירה עגמומית. נאש: "זה באמת היה אלבום קודר מאד שוודאי הבריח אנשים, אבל זה המקום בו הייתי אז".


נאש לקח לליבו את כישלון האלבום וחש שחברת התקליטים לא קידמה אותו כראוי. בשנת 1980 הוא אמר: "השקעתי שלוש שנים מחיי לחשוב שזה היה הכישלון האישי שלי ורק אז גיליתי שנעשה מהלך מכוון של חברת התקליטים להכשיל את האלבום. זו הייתה עובדה שהיה קשה לי לעכל".

נשיא אותה חברת התקליטים "אטלנטיק", אהמט ארטגון, אמר: "כשאלבום לא מצליח זה רק בגלל שהקהל לא מגיב לו. זה מה שקרה עם האלבום של נאש".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "בניגוד לשם התקליט, נאש לא מביא לנו מעשיות פראיות אלא הצצה מהוססת פנימה בליווי צלילי קאנטרי-רוק. נאש הפיק את עצמו פה באופן צנוע מדי. נראה שנאש כבר לא מעוניין בהתמודדות מול המציאות של הסבנטיז. נאש הוא מוזיקאי טוב שהפך להיות עייף מדי או נחוש מדי בדרכו החדשה".


בעיתון מפלורידה (TALLAHASSEE DEMOCRAT) נכתב אז בביקורת: "הוא לא שר טוב במיוחד והסגנון שלו בשום אופן לא רענן או ממריץ. המילים שלו הן לא בדיוק החומר שממנו עשויות אגדות ומעשיות. אבל גרהאם נאש נוגע בקלות, לא משנה מה המסר שלו. יש נגיעה משותפת למילים ולמוזיקה שלו שלדעתי מאפשרת לו לעקוף את הצורך בגימיק משטח.

גרהאם נאש לא יכול להיחשב לכוכב-על רק על סמך השירים שלו. אבל בגלל שהוא היה חבר באחת הלהקות האנגליות הטובות ביותר שיצאו מהפלישה הבריטית (ההוליס) ובגלל שהוא המשיך והפך לחלק מאחת הלהקות הכי טובות אי פעם (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) - לעתים קרובות הוא נמצא בקטגוריה זו.


כשאתה מתחבר לסוגים כאלה של תוויות, לפעמים קשה לעמוד בתדמית שלך. כאמן סולו, נאש לא הצית את העולם, אבל הוא הצחיק רבים מאיתנו במאמציו, ולעתים גרם לנו לחשוב על הזמנים המבלבלים שאנו חיים בהם היום.


מבין שני אלבומי הסולו שהוא עשה, אני חושב שהראשון שלו טוב יותר בסך הכל. אבל השירים הטובים בתקליט החדש טובים בערך כמו כל דבר שהוא כתב, אם כי יש רק פחות מהם. זה כנראה לא במקרה שהשירים הטובים ביותר של נאש הפעם הם השניים עם מסר פוליטי ברור. אחרי הכל, הוא אכן ביסס את עצמו באזור הפוליטי כשכתב את השיר CHICAGO בשנים האחרונות. הפעם נאש שר על חוסר העקביות המטופש בחוקי המריחואנה של האומה. נאש מספר על שני חברים שנתקלים במערכת המשפט של האומה על ידי הפרת חוקי המריחואנה.


זה סוג אלבום שישתפר ככל שתאזינו לו יותר כי השירים של נאש בדרך כלל צריכים לגדול עליכם לזמן מה. לא, הוא לא אגדה או כוכב-על, אבל הוא נוגע טוב מאוד ותמיד יש מקום למישהו כזה בעסקי המוזיקה העכשווית".


(ינואר 1971, להיטון)


ב-2 בינואר בשנת 1986 נפתח משפט תביעה נגד מיק ג'אגר.


בשנה זו נהנה ג'אגר מלהיט סולו בשם JUST ANOTHER NIGHT. שיצא מאלבום הסולו הראשון שלו, SHE'S THE BOSS. אבל במהרה הוטל בספק כי ג'אגר הוא שכתב את השיר, למרות שהאבן המתגלגלת טענה כי כן. הזמר וכותב השירים הג'מייקני, פטריק אי גלאנוויל, טען אחרת וניגש לתבוע.


גלאנוויל השתמש בחייו המקצועיים בשם הבמה פטריק אלי וב-2 בינואר החל בתהליך התביעה בבית משפט בניו יורק. בתביעתו דרש פטריק לקבל את כל הרווחים מהשיר, שאמורים להיות בסך מיליוני דולרים.


את גרסתו של ג'אגר הכיר פטריק לראשונה כשחבר סיפר לו על כך, בשנת 1985. "כששמעתי את זה, הבנתי מיד שזה ממש דומה לשיר שלי", הוא טען. "הייתי בהלם. מיד ניגשתי לבדוק את קרדיט כתיבת השיר שרשום על גבי התקליט של ג'אגר. למרבה ההפתעה, שמי נעדר משם". עורך דינו של פטריק מיהר להבהיר שזה אותו השיר - "אלו הן אותם המילים, זו אותה המנגינה ולכן זה אותו השיר".


אותו חבר שסיפר לפטריק על השיר היה נגן כלי ההקשה המקצועי, סליי דנבאר, שאף ניגן בהקלטת הגירסה של ג'אגר. "מיק הצליח להתעלות על הגירסה שלך", אמר דנבאר לפטריק, לפי דברי האחרון. בינתיים מיהר ג'אגר להגן על השלאגר ולהגיב שהוא כלל לא העתיק את השיר. במהלך המשפט אף העניק הצצה נדירה לתהליך כתיבת שיר, כשהשמיע לנוכחים הקלטות ובהן תהליך יצירת השיר הזה.


אז איך זה נגמר? ביוני 1988 פורסם שג'אגר הוא שניצח בקרב המשפטי הזה. שישה אנשים בחבר המושבעים פסקו לטובת הזמר הידוע, באומרם שפטריק לא הצליח להוכיח שג'אגר אי פעם שמע את שירו. ג'אגר לתקשורת בצאתו מבית המשפט: "אני לא חושב שהתובע באמת האמין בתוכו ששירו נגנב. הוא ראה הזדמנות להרוויח הרבה כסף וניגש לפעולה".

האמת? השיר של פטריק אלי לא דומה מדי לזה של ג'אגר. חבל היה על המאמץ שלו.


ב-2 בינואר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין במועדון 'ויסקי א גו גו' שבלוס אנג'לס, לצד להקת אליס קופר.


לאחר שבוע של הופעות זפלין כחימום ללהקת ואנילה פאדג', עברה הלהקה ממזג האוויר החורפי לצד השמשי יותר של לוס אנג'לס. אליס קופר: "אני וחבריי ללהקה לא הכרנו אז כלל את לד זפלין. מבחינתנו זו הייתה עוד להקה. זאת עד שהגענו למקום ונתקלנו בג'ימי פייג'. היינו מעריצים של היארדבירדס והוא היה מוזיקאי חשוב עבורנו. אז התחלנו באמת להתרגש. מאד נהנינו להיות עם חברי לד זפלין שם".


גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', חש ברע ורופא שהגיע לבדוק אותו אמר לו כי ינהג בטירוף אם יופיע כך. פייג' התעקש, הרופא הזריק זריקה והקהל (שמנה כמאה איש) קיבל הופעה. פייג': "הופענו ולא אכזבנו את בעל המקום, אבל הוא דאג לקזז את הרווחים שלנו בטענה שעשינו הופעה אחת ארוכה במקום שתיים קצרות. ברור שזה עיצבן אותנו".


ב-2 בינואר בשנת 1926, הגליון הראשון של עיתון בריטי ושמו מלודי מייקר, שהבטיח לספק חדשות על המוזיקה הפופולרית. בין הכתבות ניתן היה לקרוא על גיטרות יוקללי, אייטמים על להקות ריקודים וכיצד לקרוא תווים.


ב-2 בינואר בשנת 1969 הוחרמו, על ידי משטרת ניו ג'רסי, עותקים שנשלחו לשם מתקליטם של ג'ון לנון ויוקו אונו ששמו 'שתי בתולות'. תמונת העטיפה, בה רואים את השניים עירומים כביום היוולדם, נתפסה בעיני המחרימים כפורנוגרפית.


ב-2 בינואר בשנת 1979 נפתח משפטו של הבסיסט לשעבר בלהקת הסקס פיסטולס, סיד וישס, שנאשם בדקירתה למוות של חברתו, ננסי ספאנג'ן. המשפט לא יגיע לסיומו כי וישס ימות ממנת יתר, כחודש לאחר מכן ואחרי שני נסיונות התאבדות שלו בתאו שבכלא.


ב-2 בינואר בשנת 1997 טבע למוות הגיטריסט רנדי קליפורניה, מלהקת SPIRIT.


הצל של ג'ימי הנדריקס נמצא אצל גיטריסטים רבים, אבל לרנדי קליפורניה הייתה יותר זכות מרובם לקחת על עצמו את הקרדיט הזה; כשרק היה בן 15, פגש רנדי (וולף) את הנדריקס בחנות מוזיקה בניו יורק. הם דיברו, ניגנו קצת ובמהרה הוסיף הנדריקס את הכינוי "קליפורניה" לשמו של רנדי וביקש ממנו להצטרף ללהקתו בהופעה בגריניץ' וילג'.


שלושת החודשים שאחרי כן השפיעו על שניהם; הנדריקס נתגלה על ידי מגלה הכשרונות החדש, צ'אס צ'אנדלר, שהיה עד אז בסיסט להקת האנימלס וקיבל שמועה לאוזנו לבוא ולבדוק גיטריסט חדש. הנדריקס הציע לקליפורניה לטוס איתו כדי לנסות לכבוש את לונדון אבל הוריו של הגיטריסט הקטין סירבו בתוקף.


הנדריקס טס לבדו, כבש בסערה את אנגליה וקליפורניה נשאר מאחור כדי להקים עם אביו החורג, המתופף אד קאסידי, את להקת SPIRIT. סגנון המוזיקה של הלהקה, שהתפרקה בשנת 1970 והתאחדה מאז בהרכבים שונים, נע בין זרמים רבים; רוק, ג'אז, קלאסי ועוד.

אבל זרם אחד בלתי צפוי שינה את התמונה. קליפורניה נפש אז באי מולוקאי שבהוואי, שם גרה אמו, וגלש בים עם בנו בן ה-12, קווין. לפתע נקלעו השניים לזרם שסחף אותם מהחוף. קליפורניה מיהר לדחוף את קווין ולהצילו אך הוא לא הצליח להציל את עצמו. גופתו לא נמצאה ולאחר חיפושים שנערכו במשך יומיים, הרשויות ביטלו את המשך מבצע החילוץ בגלל מזג האוויר החורפי והמקשה.


ב-3 בינואר בשנת 1950 נפתח אולפן ההקלטה החדש של סאם פיליפס - המקום בו ייוולד הרוק'נ'רול. בהתחלה הוא קרא לזה MEMPHIS RECORDING SERVICE ובהמשך זה הפך להיקרא SUN RECORDS.


זה היה בממפיס, טנסי. המיסיסיפי המשיך לזרום כהרגלו ועל הפסים עברה רכבת הלילה הקבועה. אבל בשדרת יוניון 706 התחולל משהו חדש ושונה לגמרי. המקום בו יקליטו אלביס פרסלי, ג'ר לי לואיס, ג'וני קאש, רוי אורביסון וקארל פרקינס את שיריהם הראשונים.


כשפיליפס פתח את הדלתות של אולפנו, הוא לקח סיכון אדיר בתחום לא ברור באזור ההוא של ממפיס. החרה היחידה שנפתחה קצת לפני כן והקליטה אנשים, נקראה ROYAL RECORDING וסגרה את שעריה שנה לאחר פתיחתם. פיליפס קיבל אזהרות רבות מחשש שגורלו יהיה דומה לזה של אלו שניסו קצת לפניו.


אבל לפיליפס היה משהו שלא היה לבוסים של החברה ההיא - מיומנות בהקלטות. פיליפס: "היה לי לוח מיקסר קטן של חברת PRESTO. זה היה מיקסר נייד והיו לו ארבע כניסות למיקרופונים. הכניסה החמישית חוברה למתג שאיפשר להקליט או להשמיע את ההקלטה".

פיליפס יצר היסטוריה!


ב-3 בינואר בשנת 1964 שודרה להקת הביטלס לראשונה בטלוויזיה האמריקנית.

הרבה חושבים שהשידור הראשון של הלהקה בארה"ב היה בתוכנית של אד סאליבן, אך היום זה קרה עוד לפני שהם הגיעו למנחה האמריקני הידוע. רשת NBC שידרה חלקים ממופע של הביטלס ב- WINTERS GARDEN שבאנגליה, במסגרת תוכנית בשם THE JACK PAAR SHOW. הקליפ ששודר צולם במקור על ידי הבי.בי.סי לתוכנית שלהם בשם THE MERSEY SOUND, עם השיר SHE LOVES YOU.


ב-3 בינואר בשנת 1970 עזב דייבי ג'ונס את להקת המאנקיז. בצעד זה הוא הותיר את כוכב הקופים עם צמד בלבד, מייק נזמית' ומיקי דולנז. הם לא יחזיקו מעמד זמן רב לאחר עזיבתו.


ב-3 בינואר בשנת 1967 הצהיר קארל וילסון מהביץ' בויז, שהוא לא מוכן לציית לצו הגיוס שקיבל מהצבא ולפיכך הפך לעריק. זאת הייתה מחאתו נגד מלחמת ויאטנם.


ב-3 בינואר בשנת 1970 הכתיר עיתון מלודי מייקר הבריטי את התקליט LOVE CHRONICLES, של אל סטיוארט, כתקליט השנה. למרות זאת, המכירות שלו לא עלו בהרבה.


ב-3 בינואר בשנת 1981, סיים דייויד בואי את תפקידו, כאיש הפיל, במחזמר THE ELEPHANT MAN, שרץ בתיאטרון BOOTH שבניו יורק.


ב-3 בינואר בשנת 1974 פתח בוב דילן סיבוב הופעות בארה"ב עם להקת THE BAND, אחרי שמונה שנים של מניעה מכך (מלבד הופעות בודדות פה ושם). ההופעה הפותחת של הסיבוב נערכה היום ב- CHICAGO STADIUM, שב... ניחשתם, שיקגו. הסיבוב הזה יהפוך לאחד המצליחים של שנת 1974 ואף ייצא ממנו אלבום כפול בשם BEFORE THE FLOOD.


ב-3 בינואר בשנת 1969, חזרה להקת DEEP PURPLE לאנגליה וערכה שם מסיבת עיתונאים בה התבשרו כולם כי האורגניסט ג'ון לורד והגיטריסט ריצ'י בלאקמור התארסו לבנות זוגם.


ינואר האחרון בחייו של מלך דועך, בשנת 1977.


3 בינואר: אלביס מטיס את חברתו, ג'ינג'ר אלדן, ומשפחתה לארקנסו, כדי להשתתף בטקס הלוויית סבה.

4 בינואר: אלביס, ג'ינג'ר ואחותה, רוזמרי, טסים לפאלם ספרינגס כדי לחגוג את יום הולדתו ה-42, שיחול בעוד ארבעה ימים.

9 בינואר: אלביס דוחק ברופא השיניים שלו, מקס שפירו, להתחתן עם אחייניתו בפאלם ספרינגס. ואז הוא מגייס את חברו, לארי גלר, שינחה את הטקס הספונטני. אלביס סיפק את הטבעות וג'ינג'ר הייתה השושבינית. באירוע זה אמר לסובביו כי ישנה אפשרות שיתחתן עם ג'ינג'ר בעתיד הקרוב.

14 בינואר: אלביס, ג'ינג'ר ורוזמרי חוזרים לממפיס.

20 בינואר: תאריך הקלטה נקבע לאלביס באולפן ההקלטות החדש בנאשוויל, אבל בעוד הנגנים מחכים שם, נתקבלה הודעה כי אלביס עדיין לא עזב את ממפיס.

21 בינואר: אלביס מגיע לנאשוויל ללא ג'ינג'ר. אז הובן כי ניסה לשכנעה להצטרף אליו לשם והיא סירבה. הדבר גרם לשינוי קיצוני במצב רוחו. בינתיים פנה המלך לחדרו שבבית המלון שרתון, שם ניסה לחמם את גרונו שסבל מדלקת.

22 בינואר: אלביס חוזר לממפיס מבלי שכף רגלו דרכה באולפן ההקלטות שבנאשוויל. הסשנים בוטלו.

26 בינואר: אלביס מתקשר לצורף התכשיטים, לואל הייז, בשעות הבוקר המוקדמות כדי להכין טבעת אירוסין לג'ינג'ר, אותה רצה להעניק לה באותו ערב. הייז הודיע לו כי אין מספיק זמן בהזמנה שכזו להביא אבן יהלום דומה לזו שפיארה את הטבעת שלו, ששוויה 11 וחצי קאראט. בסוף אלביס החליט שהייז יסיר את היהלום מהטבעת שלו ויעבירה לטבעת עבור חברתו. בערב הוא כורע ברך ומציע לה להתחתן עמו, בעוד היא יושבת מולו בחדר האמבטיה.

28 בינואר: עיתון בנאשוויל מפרסם כתבה על הסשנים שאלביס ביטל שם, שם נתגלה מצב רוחו המדוכדך כשנוספו לכך תיאורים עליו כפרנואיד וכזה שמפחד להקליט. בכתבה נטען כי מנהלו, קולונל טום פארקר, הורה לו להפסיק עם השטויות ולמלא את התחייבויותיו או שלא יארגן לו יותר סיבובי הופעות. בכתבה צוטטו מקורבים שטענו כי ג'ינג'ר היא זו שגורמת למלך להישחק.


ב-3 בינואר בשנת 1968 החל דייויד בואי לחוש מה היא קנאה עזה.


יום לפני כן הוא נסע, עם צוות ההפקה של הפנטומימאי לינדסי קמפ, לשלושה ימי הצגות בצפון אנגליה. בואי התכרבל בפינה ברכב המסחרי השכור וניסה לחמם את גופו מהקור העז, במהלך הנסיעה הארוכה. ברכב היו גם קמפ, הפסנתרן מייקל גארט ומנהל הבמה, קרייג סאן רוק עם אשתו. בהגה אחזה מעצבת התלבושות, נטשה קורנילוף, שהייתה היחידה מהם שאחזה ברישיון נהיגה.

למחרת, ביום רביעי ה-3 בינואר, חש בואי כי קמפ מקנא בקשר שלו עם קורנילוף ולפני עלות הצגתם (PIERROT IN TORQUOISE) לבמה, פנה קמפ לחתוך את פרקי כפות ידיו והובהל לבית החולים. הוא חזר משם בזמן, כשהוא חבוש, ועלה לבמה כשדם החל לנזול מתחבושותיו לתדהמת הקהל. בשנת 1991 הודה קמפ באנחה: "רוב הזמן שביליתי עם דייויד בואי היה מכאיב ביותר." אבל גם בואי חש באותו יום בכאב משלו, כשהופיע על הבמה מבלי לקבל תשלום מצד מעסיקו התיאטרלי.


ב-3 בינואר יצא בשנת 1970 תקליט הסולו הראשון של סיד בארט (לשעבר מנהיג להקת פינק פלויד) ושמו THE MADCAP LAUGH. צוחק מי שצוחק אחרון?

חלק אהבו את התוצאה וחלק פשוט שנאו. הגיטריסט של פינק פלויד, דייויד גילמור (שהפיק את התקליט) התבטא נגדו. וטען שהאלבום הזה הוא דרך להעניש את בארט על התנהלותו הלא אחראית. במצעד הבריטי הוא זחל למקום 40. באמריקה הוא לא נכנס כלל למצעד.


בעיתון רולינג סטון העניק בן אמרסון ביקורת על התקליט, רק כשיצא מחדש בשנת 1974: "בארט הועף מלהקת פינק פלויד בגלל שהוא היה חובבני, מאלתר והיפי מדי עבור חבורת הפרפקציוניסטים ההיא. התקליט הראשון שלו, ביחד עם השני, יצאו פה עכשיו מחדש כדי לרכב על גל ההצלחה של הצד האפל של הירח. אבל נראה שמעריצי הלהקה ממש לא יאהבו את התקליט הזה. התקליט THE MADCAP LAUGHS בלתי ניתן להאזנה. הוא כל כך לא מקצועי. הערך היחיד שלו הוא במתן שיעור להרס שסמים מביאים. בארט שר (אם אפשר לקרוא לזה כך) בקול מונוטוני כל כך חסר חיים עד שהיה צורך להוסיף לקול זה אפקטים אולפניים כדי להפיח בו קצת חיים. התקליט הזה ימחיש, לאלו שרצו לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי לא כדאי להם לדעת".


ב-3 בינואר בשנת 1970 נכנסו פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר לאולפני EMI והקליטו שם את ההקלטה האחרונה בהחלט תחת שם הביטלס לפני הפירוק המוחלט.


זה היה עם השיר I ME MINE והשלושה נכנסו לאולפן כדי להשלים את ההקלטות לפרויקט GET BACK, שהסרט שלו היה אז בשלבי עריכה. בגלל שהשיר של ג'ורג' לא הוקלט עד אז באופן מסודר, הוחלט שכדי להכניסו לפסקול הסרט, חשוב שיהיה מוקלט כראוי. לכן הגיעו ביום זה השלושה כדי להקליט את השיר מההתחלה. ג'ורג' מרטין היה בעמדת המפיק. היה זה יום הולדתו והם בירכוהו על כך. ג'ון לנון נעדר מההקלטה כי שהה אז בחופשה בדנמרק. ג'ורג' נשמע אומר, "כולכם ודאי קראתם שדייב די אינו איתנו יותר. אבל מיקי, טיץ' ואנוכי רוצים להמשיך עם העבודה הטובה שתמיד מתרחשת באולפן מס' 2".


ה-3 בינואר הוא יום הולדתו של ג'ון פול ג'ונס, שנולד בשנת 1946 וידוע בעיקר כבסיסט של להקת לד זפלין. אבל ג'ון פול ג'ונס אינו שמו האמיתי. אז מי באמת המציא עבורו את השם ג׳ון פול ג׳ונס?


שני אנשים אוחזים בקרדיט להמצאתו והשמתו על הבסיסט, שעסק אז בעיקר כבסיסט בהקלטות של אחרים באולפנים באנגליה ופה שם גם תיזמר שירים. הנה שתי הגירסאות, כפי שהשניים סיפרו לפני מספר שנים.


אנדרו לוג אולדהאם (מנהל הרולינג סטונס עד שנת 1967): ״אני הכרתי אותו עוד בשם ג׳ון באלדווין. נתתי לו את שמו החדש כשהוא רצה לעשות אז, ב-1967, הקלטת סולו משלו בשם BAJA. עשינו יחד את ההקלטה הזו ונתנו אותה לחברת התקליטים PYE. את השם הזה לקחתי מפוסטר משנת 1959 שציין סרט כושל בכיכובו של רוברט סטאק. שם הסרט היה ג׳ון פול ג׳ונס. לא היה לי כלל מושג שהדמות האמיתית הזו הייתה של גיבור אמריקני ושנוי במחלוקת. אני רק ידעתי שהבסיסט האנגלי, שגם תיזמר לסטונס את SHE'S A RAINBOW, רצה שם שיתאים למצעד הפזמונים, במידה וההקלטה שלו תצליח. חוץ מזה, לא רציתי שהמעבד של הסטונס יהיה עם שם של חברת פסנתרים..״.


ג׳ון פול ג׳ונס סיפר בינתיים: ״התחלתי בתקופה ההיא לעבד באופן קבוע עבור אנדרו, שהביא אותי לעמדה של מתזמר מקצועי. בשלב מסוים רציתי להקליט בעצמי. נכנסתי לאולפני REGENT והקלטתי את BAJA. עבדתי הרבה עם אנדרו ואפילו עשיתי בשבילו אודישן לזמרת ניקו״.


טוען אחר לכתר המצאת השם של הבסיסט היה בחור בשם רוי מוזלי. הנה הגירסה שלו: ״בתקופה ההיא חיפשתי נגנים ללוות את ג׳ט האריס. בחנתי את ג׳ון מקלאפלין כגיטריסט להרכב. בעמדת הבס היצבתי את ג׳ון באלדווין, שגם נתתי לו שם חדש. אני יודע שאנדרו טוען שהוא זה שנתן את השם וג׳ון עצמו טוען שאימו נתנה לו את השם הזה, אבל זה הייתי אני. הייתי אז במערכת יחסים עם השחקנית בטי דייויס. לא היינו נשואים אך גרנו יחד. פגשתי אותה כשהיא החלה לעבוד ב-1959 בסרט בשם ׳ג׳ון פול ג׳ונס׳. לא ידעתי כלל על היסטוריה אמריקנית אך הייתי דלוק מאד על בטי. ראיתי את הסרט וחשבתי שהשם שלו נחמד - אז נתתי אותו למר באלדווין״.


ומאז כל עולם הרוק מכיר אותו כג'ון פול ג'ונס. שיהיה בהמון מזל טוב!


הם נולדו ב-3 בינואר:

סטיבן סטילס - שנת 1945

ג'ורג' מרטין (מפיק הביטלס) - שנת 1926. בשנת 2016 אמר עליו פול מקרטני: "אם למישהו מגיע התואר 'החיפושית החמישית', זה לג'ורג' מרטין". הבעיה עם פול, שהוא אמר בהזדמנות אחרת את אותו הדבר על בריאן אפשטין...


והם מתו ב-3 בינואר:

פיל אברלי, מצמד האחים אברלי, בעקבות סיבוכים מדלקת ריאות, בגיל 74. בשנת 2014.

ג'רי מרסדן, מלהקת "ג'רי והפוסעים" (כפי שתורגמו באופן מגוחך בארצנו), בגיל 78. בשנת 2021.


ב-4 בינואר בשנת 1969 הופיע ג'ימי הנדריקס עם להקתו בתוכנית הטלוויזיה של הזמרת לולו. מה שקרה שם היה מפתיע מאד.


כבר לפני הצילומים הייתה שם אווירה שלא מצאה חן בעיני הנדריקס ושני חבריו לשלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. כך כתב בסיסט הלהקה, נואל רדינג, בספרו: "בחיפזון שלנו, גוש החשיש שהיה לנו ברח והחליק במורד צינור הניקוז של הכיור בחדר ההלבשה שלנו. נוצרה בהלה. פשוט לא יכולנו לעשות את התוכנית הזו כשאנו לא מסטולים. לולו לא אישרה עישון! היא הייתה נשואה אז למוריס גיב מהבי ג'יז, שאותו ביקרתי ועישנתי איתו. תמיד יכולתי לדעת שלולו הגיעה הביתה כשמוריס התחיל לפתוח את כל החלונות לאיורור. בכל מקרה, מצאתי איש תחזוקה והתחננתי ממנו שייתן לי כלי עבודה כשאני ממציא סיפור על טבעת אבודה. הוא היה מועיל מדי והציע לפרק לנו את הניקוז. בסוף הצלחנו במשימתנו והיה לנו עישון נהדר".


כשהגיע הזמן של השלושה להופיע מול המצלמה, הם הרגישו די משוחררים. הם היו אמורים, לפי התיכנון, לנגן שם שני שירים: VOODOO CHILD ו- HEY JOE. לולו הציגה אותם והמופע יצא לדרך. היא הייתה אמורה, לפי התכנון המקורי, להצטרף אליהם בסוף הקטע שלהם ולשיר דואט.


הכל עבר כמתוכנן עד אמצע הדרך ולפני שללולו הייתה הזדמנות להצטרף אליהם על הבמה. אז סימן הנדריקס לאחרים להפסיק לנגן. "אנחנו רוצים להפסיק לנגן את הזבל הזה," הוא אמר, "ולהקדיש שיר ללהקת CREAM, בלי קשר לאיזו סוג של להקה הם עשויים להיות. אנחנו מקדישים את זה לאריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס". בעוד השאר באולפן מנסים להבין מה קרה בזה הרגע, פצחו השלושה בביצוע אינסטרומנטלי ל- SUNSHINE OF YOUR LOVE.


רדינג: "זה היה כיף עבורנו, אבל המפיק סטנלי דורפמן לא לקח את זה טוב עם הדקות שנקפו בתוכנית החיה הזו שלו. חוץ מלרוץ על הסט כדי לעצור אותנו או לנתק את המגברים שלנו, לא היה דבר שהוא יכל לעשות. ניגנו מעבר לנקודה שבה לולו הייתה אמורה להצטרף אלינו. סטנלי כבר היה היסטרי, הצביע על השעון שלו וצרח עלינו ללא קול. לאחר מכן הוא סירב לדבר איתנו, אבל התוצאה היא אחד מקטעי הצילום הנפוצים ביותר שעשינו אי פעם. אין ספק".


ב-4 בינואר בשנת 1986 מת בסיסט להקת THIN LIZZY, פיל לינוט. בן 36 בלבד במותו.


לינוט היה חוד החנית בלהקת הרוק האירית הכבדה הזו. הוא היה הבסיסט, הזמר, כותב השירים והדמות הבולטת. מי לא מכיר את השיר THE BOYS ARE BACK IN TOWN? או את הלהיט המוקדם יותר WHISKY IN THE JAR?


אבל חייו האישיים של לינוט היו רצופי התמכרויות לסמים והוא התמוטט בביתו שבריצ'מונד בליל חג המולד, כשבילה עם חברים. המסיבה הזו כללה גם שתיית אלכוהול לרוב ושימוש בסמים. כשלינוט התמוטט, מיהרו החברים להתקשר לאשתו הפרודה ממנו, קרוליין, שדהרה במכוניתה מרחק רב כדי להגיע ולקחת אותו למרכז מכורים לאלכוהול וסמים, שגם היה לא ממש קרוב לביתו. בהגיעם לשם אובחן כי הכבד והכליות של לינוט קרסו ואמבולנס מיהר לקחת אותו לחדר מיון. שם הוא מת.


להקת ליזי הרזה הוקמה בדבלין, אירלנד, בשנת 1970 ובמשך אותו עשור ידעה הצלחה רבה באירופה, אם כי לא הצליחה לחדור ממש אל השוק האמריקני, עד שהתפרקה בשנת 1983.

הרולינג סטון פירסם ביקורת על הופעה של הלהקה בשיקגו, בשנת 1976, כשעוד סומנה כהבטחה גדולה לפריצה בארה"ב: "פיל לינוט נראה בהופעה הזו כאחד שבא מבית הספר של ג'ימי הנדריקס. הוא מפגין פריקיות אוניברסלית יותר מאשר אופי של אמן נשמה שחור. הוא מתכופף עם שתי רגליו הארוכות ונראה, עם גיטרת הבס התלויה עליו, כעכביש. קולו המחוספס בוקע מגרונו ונשמע דומה לזה של ספרינגסטין. זה קול שנולד לצעוק מעל גיטרות חשמליות. הלהקה הזו מציעה מקצוענות ואגרסיביות כמו להקות רוק אחרות שוודאי ראיתם, כמו לד זפלין והמי".


ב-4 בינואר בשנת 1971 נערכה בלונדון הפרמיירה של הסרט PERFORMENCE, בכיכובו של מיק ג'אגר. הסרט הושלם שנתיים לפני כן.


ב-4 בינואר בשנת 1970 קרה דבר שהביא את מתופף להקת המי, קית' מון, להפוך לחשוד העיקרי בהריגת ניל קורנליוס בולאנד בן ה-24, שעבד כשומרו האישי והנהג שלו.


מון, אשתו קים והנהג, ניל בולאנד, יצאו אז מאירוע השקת המועדון החדש, 'האריה האדום', שבהרטפורדשייר. ללא מתחם VIP וללא אבטחה לשמירה על פרטיות ידוענים, החלו מגולחי ראש, שהגיעו לשם, להציק לכוכב הרוק העשיר וקרוביו. האווירה הפכה מאיימת. למרות זאת, התעקש מון להישאר במועדון וליהנות מעוד ריקוד ועוד משקה.


כשמחוגי השעון הצביעו על 22:30 פרצה תגרה מילולית בין מון לאחד המגולחים. אז החליט המתופף לעזוב את המקום. בינתיים דלקו אחריו כמה בריונים וכשמון כבר ישב באוטו, זרקו הם מטבעות לעבר מכונית הבנטלי היוקרתית שלו. אחריהם הגיעו גם אבנים ובעיטות בגוף הרכב מכשלושים אנשים שהקיפו אותו.


בולאנד, כשומר ראש, היה אמור ללחוץ ברגלו על דוושת הגז ולדהור מהמקום – ומי שייפצע בדרך, יהיה זה על חשבונו האישי. אבל בולאנד לא היה שומר ראש מיומן ויצא מהרכב כדי להרגיע את העניינים, כשהוא נעמד לפני מכסה המנוע, אך ללא הצלחה והחל לברוח ברגל. לפתע שעט הרכב לעברו ודרס אותו. הקהל התקרב למכונית בשאגות אימה שפורשו כצעקות לקרב. לכן נסחטה דוושת הגז שוב ובולאנד, שנתקע מתחת למכונית שנסעה למרחק רב, נגרר ואיבד את חייו.


רק כשהגיע הרכב למקום מבטחים, נתגלתה הזוועה שבין הגלגלים. בולאנד היה מרוטש לגמרי ותוך דקות הגיעו למקום צוותי משטרה, מכבי אש ואמבולנס. המכונית הורמה והוא הוצא משם היישר לאמבולנס, כשבדרך לבית החולים הוכרז זמן מותו. מון וחבריו הובלו מיד לחקירה. המתופף עבר בדיקת נשיפה ונמצא כי רמת האלכוהול גבוהה מאד בגופו. הוא גם הודה שאין לו רשיון נהיגה ושהמכונית אינה מבוטחת.


בפברואר עדיין נכתב בעיתוני אנגליה שסיבות המוות של בולאנד אינן ברורות.

ב-23 במרץ נפסק בבית המשפט כי המוות נגרם מתאונה ומון זוכה. השופט פנה אליו ואמר: "לא הייתה לך ברירה אלא לנהוג כפי שעשית". מאז קיימות עדויות שונות שחלקן מצביעות על קית' כאשם והאחרות מצביעות על אשתו, קים, כזו שסחטה את דוושת הדלק באותו לילה גורלי. שני אלו כבר מתו ולא נדע לעולם של מי הייתה הרגל על הדוושה.


ב-4 בינואר יצא בשנת 1967 תקליט הבכורה של להקת הדלתות. כמה מיוחד ומקורי הוא צליל הלהקה הזו.


ב-5 בינואר בשנת 1979, יצא התקליט ARMED FORCES של אלביס קוסטלו והאטרקשנס.


זה תקליטו השלישי של קוסטלו כאמן והשני עם להקתו הקבועה, כשהתוצרת המוזיקלית שהם מביאים ממקמת אותם צעד נוסף קדימה. האווירה היא מלחמתית, לא פעם בהסוואה מתוחכמת, ושם התקליט המקורי היה "פאשיזם רגשני". עכשיו התמונה ברורה יותר.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (שהדפסתו האמריקנית הייתה קצת שונה, בסדר השירים, מההדפסה הבריטית): "זה אלבום שהוא 'קילר' בכמה מובנים של המילה. קחו, למשל, את השיר OLIVER'S ARMY. המנגינה נשמעת בהירה וקופצנית, עם ריף מקלדת רועש וזה מספיק כדי לגרום לך לרצות לרקוד בחדר. אבל למעשה, זהו שיר זועם על אימפריאליזם וצבא, שנכתב על פי הדיווחים לאחר ביקור של קוסטלו בצפון אירלנד. ברוחו ועל פני השטח החביבים שלו, השיר הוא להיט. אתה יכול לשמוע את זה בדרך אחת, או אחרת, או שתיהן. נראה שלאלביס קוסטלו לא אכפת ממה שאנחנו עושים עם זה, וזה חלק לא קטן מהקסם שלו.


יש רק דרך אחת להאזין למוזיקה של אלביס קוסטלו: הדרך שלו. השירים כל כך קצרים והתמונות נחרטות באופן חזק ומהיר, ואז מוחלפות בחדשות אפילו חזקות יותר. יש עומס יתר של פיקחות על התקליט עם ביטויים מתוחכמים יותר ממה שתריסר שירים יכולים לשאת בדרך כלל. אבל הקצב המהיר מקל על זה.


השירים של קוסטלו צפופים כמו אלו פעם של בוב דילן, מונעים על ידי אמונתו של הזמר שאם השורה הזו לא תיגע בך, השיר הבא יצליח, והם דחוסים כל כך חזק שהם מתאימים לגילוי מחדש אינסופי. יש לו גם משהו כמו הפזיזות של דילן הצעיר, להיות לוהט דיו כדי לפשט כל דבר למען שורה טובה, ולהיות כותב טוב מספיק כדי להתחמק מזה. משחקי המילים שלו כל כך שערורייתיים שאי אפשר לעמוד בפניהם. ההפקה של ניק לאו משובחת, עם תופים שנשמעים כמכונת ירייה וזיקות רבות לסיקסטיז ולביטלס.


נכון לעכשיו, אלביס קוסטלו משמש מתווך נלהב ומוכשר בזעם, באמצע הדרך בין המכירות הרבות ביותר של הרוק לבין השוליים הכי זועמים של הגל החדש שלו. הוא רוצה להיות נועז, אבל הוא גם רוצה לרקוד. הוא היה רוצה לשקוע ולמכור תקליטים בו זמנית. הוא מודע לכל זה. אחרי הכל, זה רק רוק'נ'רול, אבל הוא לוקח את זה עד הקצה".


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "יש פה פחות מתקפה ופחות אגרסיה. במקום זה אנו מקבלים מצגת נינוחה יותר של אנרגיה ודיוק, מהסוג שצץ מאמנים עם בטחון עצמי מוצדק. מי היום יוצר תקליט עם תריסר שירים שאין בהם אחד מיותר?".


ב-5 בינואר בשנת 1971 תפס בוב דילן מעריץ אובססיבי בשם איי ג'יי ווברמן, שחיטט בפחי הזבל שלו. ווברמן הוציא לאחר מכן ספר על דילן שהתבסס על מה שמצא בפחים.


ב-5 בינואר בשנת 1979 מת בסיסט הג'אז המופלא והמשפיע, צ'ארלס מינגוס. בן 56 במותו. סיבת המוות - התקף לב. לקראת מותו הוא עבד על תקליט משותף עם ג'וני מיטשל, אותו השלימה בלעדיו וקראה לו MINGUS.


ב-5 בינואר בשנת 2004 נורה ריי דייוויס (המנהיג של להקת הקינקס) ברגלו במהלך חופשה בניו אורלינס. הוא נורה לאחר שרדף אחרי שני בחורים שגנבו את הארנק של חברתו. אחד השודדים נעצר וריי ישיר על האירוע בשירו, THE BIG GUY.


ב-5 בינואר בשנת 1979 הפך פסקול הסרט 'שגעון המוסיקה' (SATURDAY NIGHT FEVER) לרב המכר הנמכר ביותר בהיסטוריה, עד אז. הפסקול יצא כחודש לפני צאת הסרט ובכך הצליח לשווק היטב את הסרט, בכיכובו של ג'ון טרבולטה, שאנשים נהרו בכמויות אדירות לראותו מפזז על הרחבה החשמלית בחליפתו הלבנה.


ב-5 בינואר בשנת 1973, סימן ברוס ספרינגסטין את צעדו הראשון והמשמעותי בקריירה מרשימה ביותר, עם הוצאת תקליט בכורה. שם התקליט הוא GREETINGS FROM ASBURY PARK N.J וברוס היה עדיין רחוק מהילת הרוק שאפפה אותו בהמשך.


ה-5 בינואר בשנת 1976 היה יום עצוב במחנה הביטלס כי זה היום בו נורה למוות העוזר המסור מאד שהיה להם, מאל אוונס.


רבים מכירים את ג'ורג' מרטין ובריאן אפשטיין כאנשים שהיו לצד הביטלס, אך לולא מאל אוונס, שהיה לצידם גם הוא בכל רגע נתון מההתחלה ועד הסוף, הדברים היו נראים אחרת.

מאלקולם אוונס, שעבד לפני כן למחייתו כטכנאי טלפונים, פסע יום אחד ברחוב בליברפול כשלפתע שמע צלילי מוסיקה שבקעו מכיוון מועדון שהיה ממוקם במרתף. היה זה מועדון 'קאוורן' והלהקה הייתה הביטלס. הוא הסתקרן, נכנס פנימה ומאז עשה הסבה מקצועית כעוזר הביטלס.


אבל בשנת 1976 המצב היה שונה. הביטלס כבר לא היו קיימים כחמש שנים וחצי ואוונס שהה בדירת דופלקס שכורה בלוס אנג'לס. יותר מוקדם באותו ערב התקשרה אהובתו פראן יוז, בת ה-26 לג'ון הורני, שעבד עמו אז על כתיבת ספר שנושאו הוא הביטלס. אוונס היה אז פרוד מאשתו, לילי, והיה במצב מדוכדך ביותר מאחר והגישה בקשה להתגרש ממנו, בחג המולד של 1975. הורני, שהגיע במהירות לדירה, סיפר לאחר מכן כי מצא את אוונס מסומם, מטושטש ובוכה באופן קיצוני. בשיחה זו ביקש אוונס מהורנל שיגיד לג'ואן לינרד, שעבדה עימם על הספר, ששניהם ימשיכו את המשימה בלעדיו. לאחר מכן עלו שני הגברים לחדר השינה שבקומה השניה, כששם שלף לפתע אוונס רובה לא טעון, שהורני ניסה להוציא מידיו אך ללא הצלחה.


יוז התקשרה למשטרה וביקשה שיגיעו בדחיפות כי בן זוגה לקח ואליום וכעת הוא מנופף ברובה באופן מסוכן. ארבעה שוטרים הוזנקו למקום כששניים מהם, דייויד קרמפה בן השלושים ורוברט בראנון בן ה-27, עלו לקומה השנייה. ברגע בו אוונס ראה את השוטרים, כיוון לעברם את הרובה. השוטרים צעקו לו להניח את הרובה אך הוא סירב וספג שישה קליעים שהרגו אותו במקום.


הספר שכתב אוונס, 'לחיות את אגדת הביטלס', נשלח לפרסום זמן קצר לאחר מאותו, אך נשאר שם ולא יצא לאור עד היום הזה.


ב-5 בינואר בשנת 1966, הופיעה להקת המי בתוכנית הטלוויזיה הבריטית של הבי.סי.סי, A WHOLE SCENE GOING.


גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, נשאל שאלות מהקהל שבאולפן, כשאחד שאל: "קראתי שאתה בדר"כ נוטל סמים. האם זה אומר שאתה בדר"כ מחוק על הבמה?" טאונסנד לא היסס וענה לו: "לא, זה אומר שכל הלהקה מחוקה ברוב שעות היממה".


ב-5 בינואר בשנת 1998, נהרג סוני בונו בן ה-62, בתאונת סקי.


בשנות השישים וביחד עם אשתו, הזמרת שר, הוא הביא למצעדים, כצמד סוני ושר, מספר להיטים וביניהם I GOT YOU BABE. בונו לא ניחן בקול מרשים לשירה אך פיצה על כך בכריזמה רבה. הוא כתב את הלהיט "באנג באנג", אותו שרה אשתו לבדה, וגם היה שותף בכתיבת הלהיט NEEDLES AND PINS שביצעה בהצלחה להקת המחפשים.


בשנת 1974 התגרשו סוני ושר ולאחר כמה נסיונות לרענן את הקריירה הוא הבין שעדיף לו לעבור לעיסוק אחר – פוליטיקה. בשנת 1988 הוא נבחר לראש העיר של פאלם ספרינגס ובשנת 1994 זכה להיות חבר בקונגרס. אבל מסלול אחד חרץ את גורלו. מזה עשרים שנה הוא נהג לגלוש סקי אבל סטייה אחת, במסלול החלקה שכזה באתר סקי, קבעה לו פגישה עוצמתית עם עץ והוא נהרג במקום. למחפשים אחריו לקח ארבע שעות למצוא אותו בשלג. נתיחת הגופה גילתה בדמו סמים ואלכוהול שכנראה טשטשו את שיפוטו בעת ההחלקה. אלמנתו מיהרה להגיב לתקשורת שמדובר בכדורים משככי כאבים. שר נפרדה מבעלה לשעבר בדמעות, בטקס ההלוויה: "לא משנה כמה עוד אחיה, סוני יהיה תמיד האיש הכי בלתי נשכח שפגשתי".


ב-5 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום DESIRE של בוב דילן. אם ישאלו אתכם מה המשותף לכנרית צועניה, מתאגרף חף מפשע, גנגסטר רומנטי ונסיון לאחות זוגיות שבורה - תענו בבטחה שהתשובה נחה פה.


ב-6 בינואר בשנת 1970 הופיעה הרביעיה החמה ביותר בשוק המוזיקה (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) ברויאל אלברט הול שבלונדון.


עבור שניים מחבריה (סטילס ויאנג) הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעו באנגליה וההתרגשות הייתה בשיאה. קהל ידוענים רב הגיע לאולם המפואר כדי לצפות בפלא.

פול מקרטני התיישב בכסאו ברויאל אלברט הול וביחד עם חמשת אלפים אחרים הוא עמד לחזות בהופעת הבכורה של הלהקה שרבים כינו אותה אז "הביטלס האמריקאים" (אחד מהם היה למעשה אנגלי, אבל למה להרוס כינוי קליט?).


חודשים קודם לכן, ג'ורג' האריסון ניסה להחתים אותם לאפל ועכשיו הם כוכבים בסיבוב הופעות באירופה. מערכת הסאונד המאסיבית שלהם, עם מתקן תאורה שתוכנן במיוחד עבורם, הגיעה ללונדון מארצות הברית באוניה. הארבעה שוכנו במלון דורצ'סטר בלונדון, שהתהדר בדרגת חמישה כוכבים. כל מה שדיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, גרהאם נאש וניל יאנג רצו, הם קיבלו לשם.



הם היו קצת עצבניים, עם סיבה מספקת. כל מבקרי העיתונים הגדולים ושלל הידוענים התכנסו כדי לבחון אותם באופן אישי. נאש, שגדל במנצ'סטר, ידע שכמה מבני ארצו היו סקפטיים כי הוא עזב את להקת ההוליס האהובה ואת מדינת הולדתו כדי להצטרף ללהקה החדשה הזו בלוס אנג'לס. לפני שהם התחילו את ההופעה, הם הרגיעו את העצבים שלהם על ידי התמכרות לאחד הטקסים שלהם לפני ההופעה, עישון ג'וינט משותף. כשקרוסבי, סטילס ונאש עלו לבמה (יאנג עלה אחר כך), קרוסבי היה מסטול ומתוח מאד.


החלק הראשון של ההופעה היה אקוסטי, כשהווילון מסתיר את ההפתעה של המשך הדרך - המתופף דאלאס טיילור והבסיסט גרג ריבס. עדיין, במשך כל המופע הם נותרו מתוחים, וזה הראה: הם החליפו ביניהם בדיחות והתעסקו בהפסקות ארוכות בין שירים. עם זאת נראה היה שלמעטים היה אכפת. הקהל של הרויאל אלברט הול צחק בהערצה מהבדיחות שלהם ומחא כפיים גם מההרמוניות הלא תמיד מדויקות ועד למראה הארבעה שמנסים להחליט איזה שיר לעשות הלאה. מוזר שהם לא קבעו רשימת שירים ברורה לפני שעלו לבמה.


הביקורת על מה שהיה שם פורסמה כמה ימים לאחר מכן בעיתון רקורד מירור:

"יופי של דבר! רק כך אפשר לתאר את מה שהיה שם. הארבעה יצרו צלילים נפלאים גם בנגינת סולו וגם בנגינה קבוצתית. הערב החל באופן אקוסטי עם סוויטת ג'ודי בעלת העיניים הכחולות. סטילס הוא ששר את הקול המוביל בשיר הזה וכמה זה כיף לא להתחרש ממופע גדול. ניל יאנג הצטרף לשלושה בשיר השלישי אבל השיא ברגעים האקוסטיים נרשם כשסטילס ביצע שירים לבדו. זה היה נראה כאילו הארבעה לקחו את האלברט הול והפכו אותו לסלון הפרטי שלהם. בחלק החשמלי הצטרפו אליהם הבסיסט, גרג ריבס, והמתופף, דאלאס טיילור. למרות הצלילים הכבדים היה אפשר לשמוע כל הברה. התענגתי להקשיב לשיר של יאנג, THE LONER, עם גרהאם נאש באורגן ההאמונד. השיר DOWN BY THE RIVER נמשך כעשרים דקות של דרמה מוסיקלית משובחת. את המופע הם סיימו שוב, באופן אקוסטי, עם FIND THE COST OF FREEDOM. הביקורת היחידה שלי נמצאת בזמן הרב שלוקח להם לכוון את הגיטרות, אבל זה מתגמד לעומת מה שהם השאירו לנו שם".


ב-6 בינואר בשנת 1977 סגרה חברת התקליטים את השיבר ולהקת הסקס פיסטולס הועפה ממנה, כמה שבועות לאחר שחתמה על חוזה הקלטות שם. זאת לאחר שעובדים בחברה איימו בשביתה אם להקת הפאנק החצופה הזו לא תפוטר, לאחר שהעזה להוציא שיר בשם GOD SAVE THE QUEEN.


ב-6 בינואר בשנת 1973, התפרסמו דבריו של ג'ף לין (מלהקת אי.אל.או) ברקורד מירור הבריטי, בימים בהם הוא עדיין לא חשב על עצמו כמנהיג הלהקה:


"זו הפעם ראשונה שאני באמת עומד מול אנשים על הבמה ומנחה את המופע. אפילו עם להקת THE IDLE RACE בה הייתי, נהגתי להסתתר מאחורי המגברים. היום אני ממש אוהב את זה, להביא את הקהל למעורבות ולקבל קבלת פנים נחמדה. אף פעם לא באמת חשבתי על עצמי כמנהיג הלהקה. לרוב זה נגמר בהחלטות משותפות. אני מביא הרבה שירים ללהקה. אני מניח שהמילה האחרונה בלהקה היא שלי אבל כולם בלהקה באמת מעורבים ואפילו אם אלו הם השירים שלי, עדיין שאר הלהקה אחראית בהפיכתם למוצר הסופי.


מדהים איך שהדברים הסתדרו בינינו בלהקה; לפני כן, שניים מנגני הקשת שלנו

שמעו רק מוזיקה קלאסית ועכשיו הם קונים כמעט כל תקליט פופ שיוצא. הם ממש השתנו מאז שהצטרפו אלינו. בקרוב יוצא האלבום השני שלנו. עם האלבום הראשון שעשינו, לא ממש ידענו מה לעשות כשנכנסנו להקליט אותו באולפן. למרות שאני מרוצה ממנו, אני חושב שהוא נעשה באופן פזיז מדי. באמת, זה היה בעיקר רק השתעשעות אולפנית שלי עם רוי ווד. לא הייתה אז באמת להקה ואילו הפעם יש להקה אמיתית. אני חושב שהמילים שכתבתי לאלבום החדש הן מהטובות ביותר שלי. יש שר אחד בשם KUIAMA שמדבר על ילדה יתומה במלחמה. זה שיר באורך 11 דקות. בשיר הזה מדבר אליה חייל שהרג את אביה ואת אמה. יהיו רק חמישה שירים באלבום הזה אבל בכל אחד יש הרבה מה לשמוע. ערכנו חזרות במשך שבועות עד שנכנסנו לאולפן כשאנחנו מוכנים.


כיום יש אצלנו דגש על חטיבת הקצב, כשכלי הקשת לא משתלטים על העניין אלא 'צובעים' אותו. גם השירה שלי הפכה כבדה יותר. גם ההופעה שלנו השתנתה ואני שוקל להשתמש באפקטים מוקלטים מראש. גם תהיה יצירה אחת באורך 45 דקות שמחולקת לפרקים שונים. היצירה הזו תהיה חלק מהאלבום הכפול הבא שלנו. עדיין לא מצאתי את הרעיון הבסיסי לכתוב עליו את היצירה הזו.


בימים אלו אני גם מפיק להקה בשם THE THRILLS וגם כתבתי להם שיר פופ מטופש שאני מאד מרוצה ממנו".

ספוילר - אותה יצירה באורך 45 ואותו אלבום כפול לא ייצאו לפועל...


ב-6 בינואר בשנת 1957 הופיע אלביס פרסלי בפעם השלישית והאחרונה בתוכנית האירוח של אד סאליבן.


המתח לקראת צילומי תכנית זו הרקיע שחקים, שאפילו מנהל של אלביס, קולונל טום פארקר, היה לחוץ באופן ניכר. אלביס היה מבואס לגמרי עח הוא ידע שסאליבן השמרן לא יתן לו הפעם לנוע פיזית על הבמה שלו. "לעזאזל! זו תכנית לכל המשפחה!" - נבח סאליבן בפעם הקודמת בה נענע אלביס את גופו והלהיט את הצעירות. הפעם הוראתו הייתה לצלם את אלביס מהמותניים ומעלה בשירים הקצביים.


ההופעה השלישית והאחרונה הזו של אלביס מכילה את הרגעים האגדיים שבהם הצנזורה של רשת CBS לא הרשה להראות את כל גופו.


אלביס איבד כל התלהבות מהופעתו שם והוא נשמע אומר, במהלך החזרה הגנרלית באולפן, "אני לא יכול לרקוד, אני לא יכול לשיר, אני לא ממש מוזיקאי טוב. אז, בשביל מה הם רוצים אותי פה?". הקולונל הקשוח לא מיהר לגשת ולעודד את אלביס שחש אומלל.


בצילומים הוא לבש חולצת קטיפה וגם עליונית מוזהבת שניתנה לו כמתנת חג מולד. פרצופו נראה מעט שונה ולא פחות יפה, הודות לניתוח אף קטן שעשה. מול המצלמות הוא נראה בטוח בעצמו ולפי בקשת ההפקה הטלוויזיונית, ביצע אלביס גם את שיר הגוספל PEACE IN THE VALLEY, שהפך קלאסיקה בקהילה השחורה כמו גם בקרב קהילות לבנות אז.


אבל זה היה הביצוע שלו ללהיטיו הקצביים שהסעיר את הקהל באולפן. הצרחות ומחיאות הכפיים לצופי הטלוויזיה על מה שאלביס עשה מחוץ לטווח המצלמה, וכמעט ערער את כוונת הצנזורה. שוב, האינטראקציה בין אלביס לקהל האולפן הוסיפה לעוצמת ההופעה שלו.


בסוף המופע, שהוכתר כהצלחה, פנה סאליבן לקהל ואמר בספונטניות מהולה בצביעות, בהתחשב באיסור שהטיל עליו: "זה הוא בחור טוב והגון. אנו רוצים להגיד לך, אלביס, שלא הייתה לנו חוויה מהנה יותר מזו, עם כל כוכב גדול אחר". לאחר הצילומים עלה אלביס לרכבת שלקחה אותו בחזרה לממפיס ולחגוג את יום הולדתו. זו הייתה ההופעה האחרונה של אלביס בטלוויזיה, עד לספיישל של פרנק סינטרה, שיצולם בשובו משירות בצבא.


ב-6 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום הכפול והמצליח ביותר של פיטר פרמפטון, FRAMPTON COMES ALIVE. מוצר זה הפך את הזמר / גיטריסט הבריטי הזה למגה-כוכב. זו הייתה השנה שלו.


הרולינג סטון בביקורתו על התקליט:

"מדוע פרמפטון, שקרוב כל כך לתהילה, בוחר דווקא עכשיו להוציא אלבום כפול בהופעה כשעדיין ברור כי לא גיבש מספיק קהל סביבו? הוא אמר שהוא רצה לעשות פשוט תקליט שיסכם את ארבעת תקליטיו הראשונים בצורה האפקטיבית ביותר. ובהקלטה זו אנו מקבלים אנרגיה חזקה יותר בשירתו ובסגנון הנגינה החדש שאימץ בגיטרה שלו. לכן אולי זה דווקא לא נורא שהתקליט הזה יצא דווקא עכשיו. אחרי הכל, המנהל שלו, די אנת'וני, כבר הזניק כוכבים למעלה בעבר בזכות תקליטי הופעות. בתקליט הזה יש איזון נהדר של כל הכלים והלהקה שמאחוריו נשמעת מהודקת להפליא. למרות אופיו הרוקיסטי של פרמפטון, צידו השני של התקליט מוקדש לאופי אקוסטי. הגיטריסט השני פה מעניק רבדים חשובים כגיטריסט קצב. פרמפטון משתמש באפקטים שונים בצליל הגיטרה שלו מבלי לאבד באף אחד מהם את נוכחותו החיונית. מעניין לראות לאן הוא ייקח את עצמו מפה".


לרולינג סטון פרמפטון אמר אז: "ישנתי כשדי אנתוני, המנהל שלי, התקשר ואמר לי שהגענו עם האלבום למקום הראשון. ממש התרגשתי. זה היה כל כך פנטסטי. התקשרתי להורים שלי באנגליה והערתי אותם בגלל הפרש השעות. לא בכיתי אבל בהחלט הייתי קרוב לזה. אני רועד כשאני מדבר על זה עכשיו. זה מאוד מאוד רגשי. אנשים קונים את החיים שלי כשהם קונים את התקליטים האלו. אני שונא להישמע עם ראש גדול או משהו, אבל זו המציאות של זה. פתאום כל מה שעשית אומר משהו לאנשים רבים. אני כותב על מה שקורה לי. הכל שם. לא יכולתי לעשות את זה אחרת".


במקור היה אמור האלבום לצאת כתקליט בודד. "אמרו לי לשמור את זה בחבילה של תקליט אחד, כי הזמנים של אלבומי ההופעה הכפולים חלפו. הסכמתי, וערכתי את כל העניין לתקליט אחד עם שירי רוק חשמליים. אז ג'רי מוס, נשיא חברת התקליטים שלי, נכנס לאולפן והיה הרגע הגדול הזה שבו, אחרי שסיימתי להשמיע את האלבום היחיד, כולם הסתכלו עליי ואמרו, 'אפשר לשמוע את התקליט השני?'. אז מיד ניגשתי להכין את האלבום הכפול, כשהוספתי חומרים אקוסטיים, ואני שמח שזה יצא כך".


בתקשורת מיהרו אז לתייגו ככוכב רוק עשיר מאד. זה עצבן אותו: "הייתי רוצה שהאנשים יידעו שהנתון הזה לא קרוב לרווחים בפועל. הרבה אנשים ניגשו אליי ואמרו, 'האם באמת יש לך כל כך הרבה כסף?' ואני חייב לומר, 'לא, לא עליי, לא'. הם לא מבינים שהמון מהכסף שנכנס הולך לדברים אחרים שקשורים בשיווק שלי. אני לא ממש מבין כמה כסף יש לי. אני לא מתקשר כל חמש דקות ואומר, 'כמה יש לנו עכשיו?' אני לא רוצה לדעת". יחד עם הכסף הגיעו גם השבחים. כולם אוהבים סוס מנצח.


האלבום נמכר כלחמניות טריות והדבר סחרר את פרמפטון וגרם לו לעשות טעויות, עליהן סיפר בשנת 1979 לרולינג סטון: "עשיתי טעויות והייתי מאד מדוכדך מהן. מיהרו לתייג אותי אחרי אלבום ההופעה ההוא כאמן אמצע הדרך ורק עכשיו אני מתחיל לצאת מזה".


ב-6 בינואר בשנת 1981 הודה מארק צ'אפמן, רוצחו של ג'ון לנון, כי היה זה רצח מדרגה שנייה שנגרם בשל אי שפיות.


זו הייתה הופעתו הפומבית הראשונה מאז שנכנע למשטרה בזירת הירי. כשנשאל כיצד הוא מגיב על כתב האישום, הוא אמר: ''לא אשם''. לבקשת מרקס, אישר השופט את גיוסם של שני פסיכיאטרים, לבדיקת הנאשם. אולם עורך דינו אמר מחוץ לאולם בית המשפט כי לא יטען שמרשו אינו כשיר לעמוד לדין וכי יבסס את הגנת הטירוף על מצב הרוח של מרשו רק בזמן המעשה.


ב-6 בינואר בשנת 1975 ביטל ראש עיריית בוסטון, קווין ווייט, את הופעתה של להקת לד זפלין שנקבעה ל-4 בפברואר בבוסטון גארדן.


סטיב וייס, דובר הלהקה, אמר לתקשורת: "היום דווח בהרחבה כי גורמים רשמיים בבוסטון יכריזו בקרוב על ביטול המופע של לד זפלין. אם כן, זהו עניין של אכזבה גדולה לחברי הלהקה. .בשבע שנות הופעות באמריקה, לד זפלין מעולם לא ביטלה קונצרט. זה מצער כי לפקידים בבוסטון יש כל כך מעט אמון בצעירים של בוסטון - אני לא חושב שיהיו בעיות אם המופע יתקיים. יש לבוסטון משמעות מיוחדת עבור לד זפלין, שכן היא הייתה העיר הראשונה באמריקה שבה הלהקה הופיעה, בשנת 1968. אנחנו בודקים את האפשרות של החלפת התאריך של בוסטון במופע אחר במרחק נסיעה".


אז ניגשתי לבדוק את דבריו של הדובר ומסתבר שההופעה הראשונה של זפלין באמריקה הייתה בכלל בדנבר, ב-26 בדצמבר 1968...


אז מה קרה שם בבוסטון? מישהו פתח את הדלתות הנעולות של המתחם, כמה שעות לפני תחילת מכירת הכרטיסים, כדי שלא יהיה קר מדי לאנשים החושקים בכרטיס. עד מהרה פרצה מהומה והוואנדליזם חגג עם כאלפיים איש שעשו את שלהם, תוך כדי זריקת בקבוקי בירה לעל כבר, שבירת כסאות, פריצה לחדרים וזריקת פסנתר יקר. כל הכרטיסים להופעה נמכרו הקהל התפזר, אבל לא לפני שגרם למתחם נזק אדיר שהכעיס את ראש עיריית בוסטון.


אף אחד לא יכול היה להאשים את ראש העיר באי הבנת כוחו של הרוק'נ'רול. עוד בשנת 1972 הוא התערב באופן אישי כדי לשחרר את הרולינג סטונס בכליאה. זה היה ב-18 ביולי כש-15,000 איש חיכו בבוסטון להופעת הסטונס. אבל מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס הסתכסכו עם צלם מקומי בוורוויק. המשטרה המקומית מיהרה לעצור את השניים, לפני שעלו למטוס לבוסטון. ראש העיר של בוסטון הבין שאי הגעת הסטונס להופעה תגרום למהומה והוא התקשר מיד לבקש לשחרר את השניים, כשהוא ערב להם אישית.


לכן ווייט החליט לרדת חזק על מתפרעי לד זפלין. לא רק שהוא ביטל את המופע שתוכנן ל-4 בפברואר, אלא הוא גם הודיע ​​שהלהקה לא תורשה להופיע בבוסטון בחמש השנים הבאות. ההיסטוריה מראה שלד זפלין לא חזרה להופיע בבוסטון כלל.


ב-6 בינואר בשנת 2009 מת הגיטריסט המשפיע רון אשטון, שהיה חבר בלהקת הסטוג'ס. שוטרים מצאו את גופתו לאחר שחבר התריע בפניהם שאשטון לא נראה כבר כמה ימים.

אשטון, שאישיותו הידידותית נראתה ההיפך מסגנון הנגינה הרועש והמלוכלך שלו, גר בבית שאליו עבר במקור עם משפחתו בשנת 1963, ושם ערכו הסטוג'ס את החזרות הראשונות שלהם במרתף.


שלושה חברים בתיכון באן ארבור - רון אשטון, אחיו המתופף, סקוט והזמר ג'יימס אוסטרברג (שלימים שינה את שמו לאיגי פופ) היוו את הגרעין של מה שנקרא לראשונה "הסטוג'ס הפסיכדלים". בהשפעת הג'אז החופשי, הגראז'-רוק והבלוז של שיקגו, שני האלבומים הראשונים של הסטוג'ס היו ועדיין הם חלון הראווה הטוב ביותר של הסאונד של רון אשטון.


אחרי נקודת השיא של התקליט FUN HOUSE (שיצא בשנת 1970), הדברים הפכו מסובכים יותר. הבסיסט, דייב אלכסנדר, פוטר, והלהקה הופסקה על ידי חברת התקליטים שלה. בהמשך חזרה הלהקה בהרכב חדש ואשטון הורד בדרגה לנגן בס. הסטוג'ס התפרקו שוב בשנת 1974. לאחר שהתקדמו מבדיחה רועשת ואנרכיסטית ללהקת רוק מצוינת ומשם נפלה בחזרה לבדיחה, כשהחברים בה היו שבורים ומכורים להרואין, מלבד אשטון האחראי.


בשנת 2003, לאחר שהמוזיקה של הסטוג'ס התגבשה בתנועת הפאנק שבאה בעקבותיה, ויותר מ-20 שנה מאז שאיגי פופ ואשטון נפגשו לראשונה, הלהקה התאחדה מחדש ואף הגיעה להופיע בישראל.


"למרות כל מי שהכיר אותו מאחורי החזית של מר מגניב ומוזר", נכתב בהצהרה שהוציאו הסטוג'ס, "רון היה אדם טוב לב, אמיתי וחם שתמיד האמין שאנשים מתכוונים לטוב גם אם הם לא".


ב-7 בינואר בשנת 1970 נתבע החוואי מקס יסגור, שהשכיר את שטח אדמתו לקיום פסטיבל וודסטוק ב-1969. יסגור נתבע על ידי חוואים שכנים שזעמו על השחתת השטח שלהם על ידי ההמון הרב שהגיע לאיזור. סכום התביעה עמד על 35,000 דולר.


ב-7 בינואר בשנת 1972, יצא אלבום בשם JAMMING WITH EDWARD. הוא הוקלט על ידי חברי הרולינג סטונס עם ניקי הופקינס הקלידן וריי קודר הגיטריסט במהלך הסשנים לאלבום LET IT BLEED מ-1969.


האלבום מכיל סדרה של ג'אמים שביצעו חברי הלהקה בזמן שהמתינו לקית' ריצ'ארדס שיגיע לאולפן. אדוארד הוא הכינוי של ניקי הופקינס. האלבום הגיע למקום ה-33 במצעד האמריקני.

הרולינג סטונס היו שם חם מאד בתעשיית המוסיקה בשנת 1971. עד כדי כך שכל תקליט עם שמם עליו הפך למוצר בעל דרישה רבה. כך היה גם עם תקליט ג'אם סשן שמשתתפים בו כמה מחברי הלהקה, בתוספת הקלידן ניקי הופקינס, תחת השם JAMMING WITH EDWARD.


הופקינס סיפר לעיתון 'רקורד מירור', בדצמבר 1971: "ראיתי מה כתוב על זה בעיתונים ושאנשים מייחסים את זה לי כתקליט סולו תחת שמי. ובכן, זה ממש לא כך. זה פשוט ג'אם סשן שהוקלט באופן ספונטני, באפריל 1969, באולפני 'אולימפיק' שבלונדון. באותו יום חשה חברתו של קית' ריצ'ארדס, אניטה פאלנברג, ברע והוא נאלץ ללכת מוקדם. אנחנו נשארנו והתחלנו להשתעשע בתקווה שהוא יחזור. אפילו לא ידענו שטכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, הפעיל את מכונת ההקלטה בזמן שאלתרנו. אבל כששמענו את זה, חשבנו שזה מספיק טוב בשביל להוציא את זה החוצה. אני ציירתי את עטיפת התקליט, כסוג של גרסה מסוממת לעטיפת הקומיקס BEANO, שאריק קלפטון החזיק בצילומי עטיפת התקליט שלו עם ג'ון מאייאל. את אלבום הסולו האמיתי שלי אתחיל להקליט רק בשנה הבאה. ג'ורג' האריסון יעזור לי בזה."


ב-29 בינואר 1972 פרסם מיק ג'אגר הערות משלו, בעיתון NME, על התקליט JAMMING WITH EDWARD. התקליט קיבל ביקורות רעות וג'אגר הוסיף משלו לעניין: "הנה חתיכת בולשיט קטנה על תקליט שהקלטנו לילה אחד בלונדון בעת שחיכינו לגיטריסט שלנו שיואיל לצאת מהמיטה שלו ולהגיע. הקלטה הזו נשכחה עד שצצה פתאום בגלל שני היזמים, גלין ג'ונס ומרשאל צ'ס. הם אלו שבאו לשכנע אותנו שההקלטה הזו חייבת לצאת לקהל הלא חשדן. בגלל שעלה לנו 1.10 ליש"ט לעשות את התקליט, החלטנו לתמחרו ב- 1.49 ליש"ט. לדעתי זה מה שהתקליט הזה שווה. אני לא אתפלא אם יש כמה חנויות תקליטים שזרקו את זה לפח. התקליט מכיל את חטיבת הקצב של הרולינג סטונס עם שני סולואיסטים - ניקי הופקינס וריי קודר. אני נשמע מדי פעם ממלמל משהו לא ברור. אני מקווה שתקשיבו לתקליט הזה זמן רב יותר ממה שלקח לנו לעשות אותו".


ב-7 בינואר בשנת 1980 בילה יו קורנוול, מנהיג להקת החונקים (סטרנגלרס) את יום הולדתו ה-31 מאחורי סורגים. הוא נידון לחודשיים לאחר שהודה באחזקת הרואין, קוקאין וקנאביס. קורנוול ניצל את המצב בכלא וכתב יומן, שיהפוך בסיס לספרו.



ב-7 בינואר בשנת 1969, התייצבה להקת פליטווד מאק לאחת המשימות המוזרות יותר שלה מבחינה שיווקית.


זאת כשחמשת חברי הלהקה הגיעו להצטלם לפרק מס' 37 של תכנית הבידור של יו הפנר ושמה 'פלייבוי אפטר דארק'. הצילומים נערכו בלוס אנג'לס, כשמסביב לחברי הלהקה עמדו רקדניות-שפנפנות ורקדנים תוססים. יו הפנר תפקד כמנחה לצד ברבי בנטון. פיטר גרין וחבריו פצחו שם בביצוע אנרגטי של השיר RATTLESNAKE SHAKE, כשהוא שר באופן חי בעוד כולם מבצעים תנועות שיתאימו להקלטה שעשו לפני כן. נראה כי גרין נהנה שם מכל רגע. היכונו לשידור התוכנית ב-17 בפברואר 1969.


ב-7 בינואר בשנת 1971, ערך פול מקרטני אודישנים למתופף במרתף מעופש בניו יורק.


במהלך האודישנים התקבע פול על המתופף דני סייוול, שסיפר: "הרבה מתופפים נקראו להיבחן ביום זה. כשהגיע תורי, פול פשוט ביקש ממני לתופף. לא הייתה לו גיטרה והוא רק הקשיב לתיפוף שלי. היה לו מבט מסוים בעיניים. ברור שהוא חיפש מישהו שיהיה יותר מעוד מתופף. הוא חיפש גישה מסויימת. אני פשוט תופפתי ונראה שמצאתי חן בעיניו".


פול הזמין את סייוול להצטרף להקלטות האלבום הבא (שייקרא RAM), שנקבעו לעוד שלושה ימים באולפני "איי אנד אר". סייוול יתופף בהן וגם ימשיך ללהקת כנפיים (עד שנת 1973).


ב-8 בינואר בשנת 2004 תבעו קרוביו של ג'ורג' האריסון המנוח את ד"ר גילברט לדרמן בסך עשרה מיליון דולר, בגלל מעשהו הנפשע.



האריסון מת מסרטן בשנת 2001 וקרוביו תבעו את הרופא בטענה שניצל את מר האריסון בגין "קידום עצמי חסר בושה" בימיו האחרונים של מר הריסון, וחשף מידע סודי לעיתונאים. כמו כן, הוא כפה על האריסון התשוש לחתום לו.


לדרמן, מנהל מחלקת האונקלוגיה בבית החולים האוניברסיטאי בסטטן איילנד, הוצג בתביעה כמי שהפר את פרטיותו של האריסון ודאג לעצמו בצלו של מטופל מפורסם. התביעה דרשה פיצויים של מיליוני דולרים והחזרת חפצים חתומים.


שבועיים לפני שהאריסון מת לקח הרופא את ילדיו לבית שלו, שם נאבק המוזיקאי הידוע במצבו הגרוע. נאמר בתביעה שהאריסון נאלץ להקשיב לבנו של הרופא שניגן בגיטרה ולאחר מכן הונחה הגיטרה בחיקו של האריסון והוא נתבקש לחתום עליה. בתביעה נמסר שהאריסון היה חלש ותשוש מדי למשימה הזו וניסה להתנגד באומרו שהוא אפילו לא יודע אם ביכולתו לאיית את שמו כראוי.


ד"ר לדרמן הושיט את ידו לאחוז בידו של מר האריסון כדי לעזור לו לכתוב ואמר "בוא, אתה יכול לעשות זאת". ג'ורג' החל לכתוב את האות G ואז הרופא עזר לו, כששניהם אוחזים בעט, להשלים את המשימה.


בתביעה נאמר כי הרופא סירב למסור את הגיטרה ושתי חתימות נוספות שהאריסון חתם על קלפים עבורו. עוד נכתב כי הרופא קידם את עצמו בהופעות בטלוויזיה כמי שטיפל בהאריסון. לדרמן השיב, בעצת עורך דינו, שאינו יכול לדון בפרטי התביעה כי טרם ראה אותה.


עורך הדין הוסיף שהרופא מכחיש שהשתמש במר האריסון לצורך קידום עצמי ואין שום בסיס לפעולה להחזרת הגיטרה של הילד. דוברת מטעם בית החולים, ארלין ריבק, אמרה שבית החולים מתייחס לסודיות המטופלים ברצינות רבה ולא מפר אותה.


בתביעה נטען כי הרופא ידע שערך החתימות יעלה אם יבוצעו על ערש דווי.


ב-8 בינואר בשנת 1935 נולד אלביס אארון פרסלי.


לידתו של מלך הרוק'נ'רול נעשתה בבית הקטן והדל שבנה אביו, ורנון (בעזרת אביו ודודיו). המיילד הוא ד"ר וויליאם האנט ושני בנים נולדו באותו יום לגלאדיס וורנון. הראשון מהם שיצא הוא ג'סי גארסון, שנולד ללא דופק בשעה ארבע לפנות בוקר. הוא ייקבר ביום שלמחרת. הבן השני יצא חמש דקות אחריו ונקרא אלביס אארון פרסלי.


הנה כמה אירועים של ימי הולדתו של אלביס, שאספתי לכם במיוחד:

בשנת 1946 חגג אלביס את יום הולדתו ה-11 עם גיטרה שקיבל במתנה מהוריו. הוא בכלל רצה אופניים אבל אמו נבהלה מהמחיר ומהפחד שהוא ייפצע כשירכב עליהם.


בשנת 1949 נתן וורן פרסלי לבנו חוברת קומיקס ובה כתב הקדשה: "הלוואי ויום ההולדת שלך יהיה עתיר הנאה ואהבה וזמן מוזהב".


בשנת 1955 הופיע אלביס ב- LOUISIANA HAYRIDE ושם הוא הוצג לקהל כניצוץ של ממפיס. שדרן הרדיו, שהעביר את המופע, סיפר למאזינים שאלביס נעל נעליים ירוקות מעור תנין וגרביים ורודים.


שנה לאחר מכן, ביום הולדתו, טס אלביס בחזרה לממפיס לאחר הופעה בלואיזיאנה. מנהלו, קולונל טום פארקר, דאג להתקשר אליו ולאחל לו מזל טוב.


בשנת 1957 חגג אלביס את יום הולדתו עם הוריו בביתו. בינתיים נודע שאלביס יגוייס לצבא בעוד כחצי שנה בערך.


בשנת 1960 ביקר אלביס ביום הולדתו בבית הקברות FOREST HILL כדי לראות בפעם הראשונה את המצבה המפוארת של אמו.


בשנת 1962 חגג אלביס בלאס וגאס, במלון סהרה, עם עוגה חגיגית שסידר לו מנהל הקזינו, מילטון פרל, שהיה גם חברו של קולונל טום פארקר.


בשנת 1965 דאגו כמה עיתונים לציין שאלביס הגיע לגיל שלושים והפך מזדקן. ביום זה חגג אלביס בשקט בביתו.


בשנת 1971 התקין אלביס, כמתנת יום הולדת לעצמו, רדיו משטרתי במכונית המרצדס שלו. הוא קנה גם כמה אביזרים משטרתיים נוספים, כולל פנסי ניידת משטרה מהבהבים, גז מדמיע ואזיקים.


ב-8 בינואר בשנת 1968 הוציאה חברת התקליטים STAX את התקליטון SITTIN ON THE DOCK OF THE BAY, שביצע האמן המנוח, אוטיס רדינג, שנהרג חודשים לפני כן בתאונת מטוס.


ב-8 בינואר 1991 נפלה על להקת הרוק דף לפארד טרגדיה, כשהגיטריסט המולטי מיליונר שלה, סטיב קלארק בן ה-30, מת בשנתו בביתו שבלונדון לאחר שחזר ממסיבת שתיית אלכוהול מופרזת. מותו נגרם משילוב קטלני של אלכוהול, כדורי שינה וכדורים נוגדי דכאון.


עם שיערו הבלונדיני ותנועותיו הבימתיות המרשימות, מעריצות רבות נמשכו אליו ויחד עם חברו ללהקה, הגיטריסט פיל קאלן, נקראו השניים בכינוי "תאומי הטרור", בגלל חיבתם המשותפת לשתות הרבה ולבצע שטויות על הבמה. אבל היה מחיר לצריכת אלכוהול זו ומזה שנים הוא ניסה לבעוט בהתמכרות עם כניסתו לקליניקות לאלכוהוליסטים אנונימיים.


הנסיונות לא הצליחו ודו"ח הנתיחה הסגיר כי רמת האלכוהול בדמו הייתה פי שלושה מהמותר, לפי החוק הבריטי. גם סמים נתגלו בגופתו וזמר הלהקה, ג'ו אליוט, אמר לאחר מותו של חברו לרולינג סטון: "הוא היה כה שקט מחוץ לבמה. לא היו לו תחביבים חוץ מגיטרה, תשבצים ושתיה".


אבל חבר קרוב אחר שלו, שנותר בעילום שם, אמר לתקשורת: "כולם ידעו שהיו לו בעיות. הוא מצא תהילה בשלב מוקדם בחייו וזה יצר המון לחץ עליו. למרות שהוא היה החבר הכי נוצץ בלהקה, מתחת לשכבה הזו היה הכל עצוב. הוא היה חסר בטחון ופעם אחת שאלתי אותו מדוע הוא כה עצוב כשהוא כוכב רוק כזה גדול. אז הוא צרח עליי שלעולם לא אעז יותר לקרוא לו כוכב רוק. במובן מסויים, הוא היווה בעיה גדולה ללהקה, שלבטח לא תתפרק עכשיו בגלל כל זה". אחרי הכל, תקליטה האחרון, "היסטריה", נמכר במיליונים רבים ויצר מומנטום שהיה צורך לשמר אותו.


ב-8 בינואר 1947 נולד דייויד בואי (בשם דייויד ג'ונס). מי שיגיד לכם שמר ג'ונס שינה את שמו לבואי בגלל זמר המאנקיז, תגידו לו ממני שזה שטויות במיץ. יש בידי הוכחות שלא כך הדבר (אותן אני מציג בהרצאתי על בואי - "חמש שנים")


אז הרשו לי לספר לכם על ימי הולדת בשנים מסוימות בעברו של מיסטר בואי:


1965: דייויד חוגג את יום הולדתו ה-18 ויום לאחר מכן הוא ולהקתו, 'דייוי ג'ונס והמאניש בויז', נוסעים במכונית כדי להופיע באולם HERMITAGE שב-HERDS. למרבה הצער מתקלקל האוטו באמצע הדרך.


1966: דייויד בואי מופיע עם להקת THE LOWER THIRD בשעות אחה"צ במועדון 'מארקי' שבלונדון. באותו יום ערך חזרות, בחדר האחורי של המועדון, סטיבי וונדר, שהיה אז רק בן 15. הוא בא לאנגליה לקדם את השיר החדש שלו בשם UPTIGHT.


1968: דייויד חוגג את יום הולדתו ה-21. בזמן הזה הוא כבר לא גר יותר בדירת מנהלו, קנת פיט, שבכיכר מנצ'סטר אלא חזר לבית הוריו בברומלי. ביום הזה מבלה דייויד עם לינדסי קמפ, שהוזמן לשחק בדרמה רוסית בהפקת טלוויזית בי.בי.סי הבריטית, בשם THE PISTOL SHOT. קמפ מעודד את דייויד להצטרף אליו למשחק בסצנה בהפקה.


1970: במהלך היום, יום הולדתו ה-23 של בואי, שולח המו"ל שלו את המילים המתורגמות בצרפתית ל- SPACE ODDITY, למנהלו, קנת פיט. הגירסה הצרפתית לשיר הזה בוצעה ב-1971 על ידי הזמר הצרפתי ג'ראר פאלאפראט, בשם UN HOMME A DISPARU DANS LE CIEL (בתרגום : 'האיש שנעלם בשמיים'). בערב היום הזה הייתה לבואי הופעה במועדון 'ספיקאיזי' שבלונדון. בואי ניגן מול הקהל שירים חדשים לגמרי עם הבסיסט טוני ויסקונטי, הגיטריסט טים רנוויק והמתופף ג'ון קיימברידג'. ההופעה כללה גירסה לשיר של ביף רוז, בשםFILL YOUR HEART (שהוקלט בהמשך באלבום 'האנקי דורי') והקראת קטע שירה שכתב הזמר / גיטריסט האמריקני, מייסון וויליאמס. אחרי המופע הציע בואי לקיימברידג' להצטרף אליו ללהקה חדשה שהוא הולך להקים.


1971: התקליטון HOLY HOLY של בואי מקבל ביקורת לא אוהדת בעיתון 'מלודי מייקר'. כריס וולש כתב: "דייב נשמע כמו סיד בארט בצליל מוזר למדיי".


1972: "עיתון 'מלודי מייקר' מפרסם עמוד שלם על 'האנקי דורי'. בינתיים נערכת מסיבה ב- HADDON HALL לכבוד יום הולדתו ה-25 של בואי. חברי להקתו מציגים לו מתנה בדמות מכונת גילוח עם בטריות. לו ריד הוא בין האורחים במסיבה והוא צופה בכניסה הגרנדיוזית של בואי דרך גרם המדרגות המפואר, כשהוא לובש 'חליפת זיגי' בצבע ירוק בהיר, שעוצבה לו על ידי חברו פרדי בארטי. בהמשך עוברת המסיבה למועדון 'הסומבררו' עד לשעות הבוקר המוקדמות.