כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-10 ביולי (10.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "כשהייתי ילד, הקשבתי המון למוזיקה קלאסית. יותר מאוחר עברתי להקשיב למוזיקת פופ רדודה. לאחר מכן זנחתי את הפופ לחלוטין והקשבתי לג'אז של אמנים כמו ג'ון קולטריין, רולנד קירק וכאלו. חזרתי לפופ רק כשהביטלס פרצו. בגיטרה התחלתי לנגן לפני שש שנים. בתחילה זה לא היה רציני ובכלל למדתי לנגן, באופן פורמלי, בפסנתר. זה היה למשך שלוש שנים. בגיטרה למדתי לנגן לבד, כשאני מביט כיצד אחרים עושים זאת ולומד מהם. בעיקר מגיטריסטים של פולק ובלוז. המעבר מגיטרה אקוסטית לחשמלית לא היה לי קל אבל חרקתי שיניים והצלחתי לעשות זאת. למדתי שגיטרה חשמלית רגישה יותר מבחינת הפקת צליל. מבחינת כתיבת שירים, לא כתבתי משהו משמעותי לפני הג'פרסון איירפליין. עכשיו אני כותב את רוב החומרים". (פול קאנטנר, הגיטריסט של להקת ג'פרסון איירפליין. כפי שסיפר לעיתון HIT PARADER בשנת 1967).
ב-10 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט החמישי של להקת שיקגו.
להקת שיקגו עשתה בתחילת דרכה את הלא יאמן; בשנת 1969 הגיחה לעולם עם תקליט ראשון - כפול. שנה לאחר מכן עם תקליט שני - כפול. לאחר שנה, תקליט שלישי - כפול. באותה שנה הוציאה תקליט רביעי (בהופעה חיה בקרניגי הול) - מרובע. לא פלא שאנשים ציפו לאלבום כפול או משולש מהלהקה בשנת 1972. עם זאת, לחנויות הגיעה הפעם תקליט בודד.
המתופף, דני סראפין, בספרו: "במהלך פגישות לקראת הכנת האלבום, הלהקה שלנו קיבלה החלטה מודעת להירתע מכתיבת קטעי מוזיקה ארוכים שגם כך יבוצעו בהם עריכות לצורך השמעות ברדיו. ההתמקדות החדשה הייתה אמורה להיות על שירים לתקליטונים. רוברט לאם כתב שירים חדשים בני שלוש וארבע דקות בניגוד לקטעים מורחבים שהלהקה עשתה עד אז. החלטנו גם להוציא את התקליט הבודד הראשון שלנו במקום
אלבום כפול. הכיוון החדש שלנו סימן נקודת מפנה קריטית, כי התחלנו להתרחק ממה שעסקנו. בשינוי הפורמט שלנו, איבדנו כמה מהמעריצים המושבעים שלנו, אבל המהלך גם פתח את המוזיקה שלנו לקהל מיינסטרים שלא נוצל בעבר. זה הרגיש כאילו אנחנו לא היינו נאמנים לעצמנו ואפשרנו לנתוני מכירות תקליטים והכנסות
להשפיע על ההחלטות שלנו, אבל הרגשנו חובה להאכיל את המכונה הגדולה כדי לספק את הצרכים של תחנות הרדיו והמעריצים ברחבי העולם. למרות ששיקגו החמישי יצא מדהים, הכיוון החדש של הלהקה הבהיל אותי כי שינינו את ה-DNA של המוזיקה שלנו".
עסקי המוזיקה החלו להשתנות בתחילת הסבנטיז. חברות תקליטים רבות חיפשו את השירים הפשוטים ופחות את היצירות הארוכות. חברי שיקגו שמו לב לשינוי הזה והבינו כי עליהם לשנות גישה.
חברות תקליטים רבות, כולל זו של שיקגו, נהגו לקצץ יצירות ארוכות כדי להשחילן לתוכניות רדיו שונות. גם שדרנים נהגו לקצץ בעצמם יצירות. המצב היה כזה - או קיצוץ ביצירה או העפה מהשמעה. הדבר תסכל את חברי הלהקה שעמלו רבות על בניית יצירות מהסוג הזה.
דבר נוסף שגרם ללהקה לשנות גישה היה חוק חדש, שאמר כי מעתה והלאה יהיה אפשר לקבל תמלוגים רק עבור עשרה שירים בתקליט ולא יותר. הטריק, שהנהיגה הלהקה בעבר, של חלוקת יצירה אחת לתת-יצירות וקבלת תמלוגים גבוהים בהתאם - לא עבד יותר.
התקליט הוקלט בספטמבר 1971 באולפני 'קולומביה' שבניו יורק, בהפקתו של ג'יימס ויליאם גרסיו, שהיה אחראי גם על הפקות של להקת כלי נשיפה נוספת - דם, יזע ודמעות.
קטע הפתיחה, A HIT BY VARESE, מעניק לנו מפגן של נגינה והלחנה מהשורה הראשונה. שם השיר הוא קריצה למלחין האוונגארד, אדגר וארז, שפרנק זאפה אהב להבליט אותו כהשפעה עליו. חברי שיקגו העריצו מאד את זאפה ולכן גם את וארז. הקלידן, רוברט לאם שכתב את השיר, חשב שזה היה יכול להיות דבר נהדר לו המוזיקה של וורז הייתה מושמעת ברדיו כמו להיטי פופ ולא מקובלת רק על ידי אנשים מסוימים חובבי השוליים.
מצד שני, יש בתקליט את הלהיט הגדול והאוורירי, SATURDAY IN THE PARK, שנשמע כשימחה אחת גדולה. אני הייתי רוצה להיות בפארק הזה באותו יום של הרביעי ביולי. רוברט לאם כתב את השיר לאחר בילוי שלו בסנטרל פארק ביום שבת אחד - לפני שלהקת שיקגו בכלל הוקמה, לפי דבריו. שיר נוסף שקיבל אהדה רבה בקרב מעריצי הלהקה הוא DIALOGUE, שחולק לשני חלקים.
רוברט לאם: "את השיר הזה כתבתי באמצע הלילה. התעוררתי בבית מלון ולא פתחתי את האור, כדי לא להעיר את חבר הלהקה הנוסף עמו חלקתי חדר. ניגשתי לשולחן, לקחתי נייר ועיפרון והתחלתי לכתוב בחשיכה. בראשי התרוצצה המנגינה וגם מהלכי האקורדים. כתבתי הכל וחזרתי לישון".
התקליט החמישי של שיקגו הוא תקליט שיש בו גם מן הפופ וגם מן האקספרימנטליות. זה מבחינתי התקליט האחרון שאני אוהב של הלהקה, כתקליט שלם. יש אחר כך עוד שירים נהדרים ששיקגו הפיקה (כולל WISHING YOU WERE HERE המופלא), אך פה זו התחנה האחרונה שלי עם שיקגו כלהקת אלבומים.
עיתון CIRCUS פרסם ביקורת באוקטובר 1972: "נראה שלהקת שיקגו מתחילה לאבד את זה. אולי עדיף היה שהם לא היו משחררים כל כך הרבה תקליטים כפולים לפני כן. התקליט נשמע צפוי מדי ונראה שאלמנט ההפתעה נעלם. אותו אלמנט שפיאר את אלבומיה הקודמים של הלהקה. השיר היחיד שיש בו את הקסם הוא SATURDAY IN THE PARK". אני לא מסכים עם הביקורת הזו, אך על טעם וריח אין להתמרח.
בעיתון COLORADO SPRINGS נכתב בביקורת בזמנו: "הנה שוב שיקגו! שבעת הבחורים המרכיבים את אחת הלהקות האהובות על אמריקה. את כל תשעת השירים מלבד שניים, כתב רוברט לאם (שמטפל גם במקלדות ובחלק ניכר מהשירה). לפי הדיווחים, השיר SATURDAY IN THE PARK שלו יהיה הסינגל הראשון. בסך הכל, "שיקגו החמישי" חייב להיות המאמץ הטוב ביותר מסוגו ששוחרר בשנת 1972".
אז תקשיבו לחטיבת המוזיקאים הצעירה והמושחזת הזו. שלושה קולות שונים כל כך, שמשתלבים יחדיו להרמוניה מושלמת. הקול המחוספס של הגיטריסט טרי קאת', הקול הצלול של רוברט לאם הקלידן והקול הגבוה של הבסיסט פיטר סטרה. תוסיפו לזה שלושה נגני כלי נשיפה עם 'ביצים' ומתופף רוקיסט עם אוריינטציה ג'אזית בריאה. גבירותיי ורבותיי - זה בית ספר אולטימטיבי לרוק קלאסי. פשוט תקשיבו לשירה ההרמונית בשיר ALL IS WELL. זה אדיר! וחכו כשתגיעו לסוף ותשמעו את ALMA MATER, שכתב הגיטריסט טרי קאת'.
המלצה אישית; תשיגו את גרסת ה- DVD AUDIO של התקליט הזה. מיקס 5.1 שנשמע צלול ומלא בשר. כמו כן, התקליט יצא בזמנו בתקליט קוואדרופוני, עם מיקס ששונה מתקליט הסטריאו הרגיל. מומלץ גם כן להשגה.
ב-10 ביולי בשנת 1969 הופיעה לראשונה להקת דיפ פרפל עם הרכב חדש (שבהמשך יקבל גם את הכינוי MARK II). החברים החדשים היו הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר.
ההופעה נערכה במועדון SPEAKEASY שפעל ברחוב מרגרט הלונדוני, שהיה מקום בילוי פופולרי אליו נהגו להגיע מוזיקאים ידועים רבים. לפני ההופעה חתם הבסיסט רוג'ר גלובר על חוזה הצטרפות ללהקה וכתב ביומנו לאחר ההופעה: "בהתחלה קצת פחדתי אבל הכל הלך בסדר. היו תגובות טובות".
גילאן סיפר על המופע בספרו: "כך הגיע הלילה המיוחד בו הובלתי, על הבמה הקטנה של הספיקאיזי, את הלהקה. מולי בקהל היו מוזיקאים אחים ובני משפחה, חברים וחברות. ברגע שהתחלנו, נרשמה השתוללות במקום. חשתי שאנחנו מפיקים כוח בלתי ניתן לתיאור. ביצענו שם את MANDRAKE ROOT ועוד כמה שירים ששכחתי. במהלך ההופעה גם בכיתי כשנזכרתי בכל הלהקות האחרות שעזבתי או פוטרתי מהן. על הבמה הזו לפתע היכו בי כל הרגשות ההם. כי חשתי לפתע שכל מה שעברתי עד אז מתנקז לדבר אחד גדול וברור שקורה עכשיו".
ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-10 ביולי בשנת 1989 קיבלה להקת המאנקיז כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. כל ארבעת החברים הגיעו לטקס וזו הייתה הפעם הראשונה שארבעתם התאחדו מאז פירוק הלהקה.
ב-10 ביולי בשנת 1968 הקליטה להקת הבי ג'יז את השיר I'VE GOTTA GET A MESSAGE TO YOU, שהפך ללהיט גדול שלה מאותה תקופה.
בארי גיב סיפר על הסשן הזה בשנת 2006: "את השיר הזה כתבנו שלושתנו ביחד. אני זוכר בוודאות שלא הקלטנו בתחילה את הפזמונים של השיר בהרמוניה. המנהל שלנו, רוברט סטיגווד, התקשר אלינו בשעה 23:00 וציווה עלינו לחזור לאולפן כדי לשיר את זה בהרמוניות. אז נאלצנו לחזור לאולפן בשעת חצות".
השיר, שנכתב על ידי בארי ורובין גיב, מספר על אסיר שנשארו לו מספר שעות לחיות לפני הוצאתו להורג. אותו אסיר מבקש מזה שיוציאו להורג, שיעביר ממנו בדחיפות מסר אחרון לאשתו. השיר יצא כתקליטון וגם בתקליט של הלהקה שנקרא IDEA.
ב-10 ביולי בשנת 1978, במהלך הופעה של הרולינג סטונס במינסוטה, נפל ביל ווימן הבסיסט מהבמה ואיבד את הכרתו.
כשנגן הבס, ביל ווימן, נופף לקהל אחרי אותה הופעה, הוא נשען על וילון, בחושבו שיש מאחוריו קיר, נפל מהבמה ונחת על רצפת בטון. הוא איבד הכרה למשך כ-10 דקות וכן נפצע בידו השמאלית. הוא בילה את הלילה בבית חולים פרטי אך הצליח לעזוב את העיר עם שאר חברי הלהקה למחרת.
ב-10 ביולי בשנת 1965 הופיעה להקת הקינקס בקולוסאום בסיאטל. זה היה המופע האחרון שלה על אדמת אמריקה, עד דצמבר 1969, כי איגוד המוזיקאים האמריקאי החליט שהתנהגותה הבימתית פרועה ואלימה מדי.
ב-10 ביולי בשנת 2016 חטף הגיטריסט הראשי של להקת איירוסמית', ג'ו פרי, דום לב, בזמן הופעה בברוקלין עם אליס קופר וג'וני דפ. פרי בן ה- 65 הובהל לבית החולים קוני איילנד, במצב יציב.
ג'ו פרי התמוטט במהלך מופע עם הפרויקט הצדדי שלו, "הערפדים של הוליווד", כשאחרי שני שירים הוא הרגיש לא טוב, התיישב עם הגיטרה על במת התופים, אז קם, התנודד לעבר המגבר ומשם נלקח לבית החולים קוני איילנד, שם הוא הוגדר במצב יציב. סרטונים שפורסמו לרשתות החברתיות הראו אותו מתמוטט על הגיטרה שלו באמפיתיאטרון פורד, בטיילת קוני איילנד, לפני שהוא ניגש לפתע מאחורי רמקול ומועד מאחורי הקלעים.
ב-10 ביולי בשנת 2008 הוצב למכירה פומבית דף מילים, בכתב ידו של ג'ון לנון. זה היה דף המילים המקורי לשיר GIVE PEACE A CHANCE ובסוף הוא נמכר ב- 83,3654 דולר.
השיר של לנון הוקלט במונטריאל, בזמן בו הוא ויוקו אונו הציבו בחדרם מפגן במיטתם למען השלום. מאז 1969, ועד 2008, היה דף המילים לשיר הזה בבעלותה של גייל רנארד, שהייתה אז מעריצה בת עשרה של הביטלס. היא הצליחה למצוא באותו יום את דרכה לחדר של לנון, חדר מספר 1742 במלון LA REINE ELIZABETH, ונשארה בו לסוף השבוע. היא לקחה מדי פעם את הבת של יוקו, קיוקו, למשחקים משותפים ועזרה במשימות קלות עבור לנון ויוקו.
פעם אחת היו אמורים לנון ואונו להתראיין לדי ג'יי בשם רוג'ר סקוט. לנון הציע שרנארד תהיה זו שתראיין אותם במקומו. רנארד המבוישת לקחה נשימה ושאלה: 'מה אתם תעשו כשכל האנשים פה ילכו לביתם?'..
ג'ון השיב: 'זה הכל עניין של עייפות ובדידות' ולאחר מכן ישבו כולם וצפו בסרט 'לילה של יום מפרך' בטלוויזיה. מחזה סוריאליסטי.
לנון ואונו הגיעו לקנדה ב-25 במאי 1969. זו הייתה גם הפעם האחרונה בה הם ישבו במיטה ודיברו עם אנשים על שלום. בערב הראשון של שיחות המיטה על שלום הגה לנון את המשפט ALL WE ARE SAYING IS GIVE PEACE A CHANCE. הוא חזר עליו כמו סיסמה. לאחר מכן הוא החל לחשוב על מלודיה שתתאים לזה. בערב של ההקלטה הזמין לנון אנשים ששהו במלון על מנת שיבואו לחדרו להקליט עימו שיר חדש שנכתב למען התנועה לשלום.
כשהגיע הזמן להקליט את 'תנו צ'אנס לשלום' נתן ג'ון לרנארד את דף המילים שכתב וביקש ממנה להעתיקו לחתיכות נייר גדולות כדי שכל מי שנמצא באותו זמן בחדר יוכל לקרוא אותן ולשיר עמו. כמו כן, הוא אמר לרנארד כי כדאי לה לשמור לעצמה את דף המילים המקורי כי מתי שהוא זה יהיה שווה הרבה כסף. השיר של לנון לשלום הוקלט בשעות הערב המאוחרות של יום ראשון ה-1 ביוני 1969. כמה ימים לפני כן הקליט לנון עם פול מקרטני באנגליה את השיר THE BALLAD OF JOHN AND YOKO.
בין הנוכחים היו עיתונאים. טימות'י לירי (גורו האל אס די) היה שם עם אשתו רוזמארי וגם מנחה הטלוויזיה האמריקני טומי סמות'רס, דרק טיילור (דובר התקשורת של הביטלס), המשורר אלן גינסברג וחברים של תנועת ההארי קרישנה של קנדה. כל אלו מוזכרים בבית הרביעי של השיר. טכנאי ההקלטה בחדר המלון היה אנדריי פרי, בעל אולפן הקלטות במונטריאול.
לנון נתן לפני כן הוראה לדרק טיילור למצוא לו טכנאי הקלטה. טיילור הגיע לפרי וביקש ממנו להגיע. פרי הגיע לחדר של ג'ון ויוקו במלון בשעה חמש אחה"צ על מנת לסדר את ציוד ההקלטה שהושכר מאולפני RCA. השיר הוקלט במכשיר עם ארבעה ערוצים ועם ארבעה מיקרופונים. אחד הוקדש ללנון והגיטרה שלו. השני ניתן לטומי סמות'רס. השניים הנותרים נועדו לתפוס את אווירת החדר. השיר, כפי שאנו מכירים אותו, הוקלט בטייק אחד בלבד ללא עריכות.
לנון וסמות'רס ניגנו בגיטרות אקוסטיות. כל השאר מחאו כפיים ושרו בפזמונים. חברי הארי קרישנה תופפו על כלי הקשה ואחרים תופפו על שולחן האוכל שהיה במקום. היה גם אחד שפתח וסגר בעוצמה דלת של ארון על מנת לספק קצב. התקרה הנמוכה של חדר המלון גרמה לתהודה כזו שיצרה דיסטורשן (עיוות) בהקלטה. לפיכך נאלץ פרי לקחת את ההקלטה לאולפן, להוריד ממנה את הווליום של הערוצים שהקליטו את אווירת החדר ולשים במקומם הקלטה של אנשים אחרים ששרים ומוחאים כפיים. אלה הוזמנו על ידו לאולפן על מנת להקליט את מה שצריך בכדי לחפות על הדיסטורשן המקורי. לאחר מכן הביא פרי את ההקלטה המתוקנת ללנון, שאישר אותה בהתלהבות.
הנדיבות של לנון לגייל רנארד לא הסתיימה פה. הוא צלצל לעורך של מגזין הביטלס, שהודפס בעיקר למעריצי הלהקה, ואמר לו שייתן לרנארד את האפשרות לדווח על ענייני מחאת השלום שהוא ויוקו עורכים במיטתם. הדבר הזה התחיל את הקריירה של רנארד ככתבת. לנון ורנארד שמרו בהמשך על קשר כי הוא נתן לה מספר טלפון שתוכל להתקשר אליו מתי שתחפוץ.
פריטים נוספים שנמכרו באותה מכירה פומבית היו התוף הגדול שפיאר את קידמת עטיפת האלבום סרג'נט פפר של הביטלס (נמכר במיליון דולר), זוג משקפיים שלנון צולם עמם לעטיפת אלבומו MIND GAMES (נמכר ב- 79,000 דולר). באותה מכירה פומבית נמכר ב-50,000 דולר גם מגבר גיטרה מתוצרת חברת מרשאל שג'ימי הנדריקס ניגן עמו.
ב-10 ביולי בשנת 1947 נולד הזמר-יוצר, ארלו גאת'רי. אחד משיריו הידועים (ובאורך 18 דקות!) הוא ALICE'S RESTURANT MASSACREE, משנת 1967. אז הנה פרטים על שיר זה.
בחג ההודיה של 1965 ביקר ארלו גאת'רי (שהוא בנו של גיבור הפולק, וודי גאת'רי) יחד עם חברו, ריק רובינס, את ידידתו, אליס ברוק ובעלה ריי, בביתם, בכנסייה במסצ'וסטס. כשריי התעורר למחרת בבוקר, הוא אמר להם, "בואו ננקה את הכנסייה ונוציא את כל השטויות האלה מכאן, למען השם. המקום הזה הוא בלגן", ורובינס אמר, "בטח, אין בעיה". ארלו וריק העמיסו את כל הזבל במכונית ויצאו למזבלה, שהייתה סגורה. הם התחילו להסתובב באזור, תרים אחר מקום להשליך מהם את הזבל עד שארלו נזכר בכביש צדדי בסטוקברידג'. אז הם נסעו לשם וזרקו את האשפה מצוק.
קצת מאוחר יותר, הטלפון צלצל בכנסייה, וזה היה מפקד משטרת סטוקברידג', ויליאם ג'יי "אובי" אובנהיין. "מצאתי מעטפה עם השם ברוק עליה", אמר המפקד. האמת יצאה לאור, ועד מהרה מצאו את עצמם שני הבחורים בניידת המשטרה שלו. הם עלו לגבעה, והשוטר צילם כמה תמונות. בצד האחורי הוא סימן אותן, "קובץ הטלת זבל ב-26 בנובמבר 1965" והמשיך משם עם שני העצורים לתא המעצר. הם הודו בבית המשפט, "אשמים, כבודו", נקנסו ב-25 דולר כל אחד וקיבלו הוראה לחלץ את האשפה. אחר כך כולם חזרו לכנסייה והתחילו לכתוב ביחד את "המסעדה של אליס". "ישבנו אחרי ארוחת הערב וכתבנו חצי מהשיר", נזכרה אליס, "ואת החצי השני, את הטיוטה, כתב ארלו". ארלו, כמובן, הקצין את סצנת המעצר. בשיר, גאת'רי התגייס לצבא וניסה להיחלץ על ידי העמדת פנים שהוא לא שפוי, אומר לפסיכיאטר שהוא רוצה "לאכול גופות שרופות". מסתבר שהוא לא היה צריך להתעסק בזה כי בשל מעצרו הוא נחשב לא ראוי לשרת בצבא. ההערה בתיק הפלילי שלו הרחיקה אותו, באורח פלא, מלחימה במלחמת וייטנאם בכך שהפכה אותו ללא כשיר לגיוס. השלכת הזבל כנראה הצילה את חייו והוא ביצע את השיר הזה בפעם הראשונה ב-16 ביולי 1967, בפסטיבל הפולק של ניופורט.
השיר הפך האהוב ביותר שלו ולנושא של סרט משנת 1969. "מה שקרה לי באמת מדהים", אמר גאת'רי. "זה סט מדהים של נסיבות מטורפות שמזכירות לי סרט ישן של צ'רלי צ'פלין. זה סלפסטיק. כלומר, מי נעצר על דבר שכזה? ומי פונה לבית המשפט ומוצא את עצמו בפני שופט עיוור עם תמונות כראיה? זה מטורף! ואז להידחות מהצבא כי הייתה לי מזה הערה בתיק? כלומר, האירועים האלו היו אמיתיים ולא רק זה, האנשים האלו שיחקו את עצמם בסרט! השוטר בסרט הוא השוטר האמיתי והשופט בסרט הוא השופט האמיתי. ואלו אנשים אמיתיים! והם הסכימו לשחק את עצמם כי הם ראו, כמוני, את האבסורד של הנסיבות".
גאת'רי ניגן לעתים רחוקות מאוד את השיר בהופעותיו החיות. "אתם צריכים לזכור שבשנת 1965, עד תחילת שנות השבעים, אף אחד נורמלי לא היה כותב מונולוג מוסיקלי של 18 דקות. כלומר אם זה היה באורך 2:31, התחנות ברדיו כבר לא היו משמיעות את זה. אז אף פעם לא ציפיתי שזה יהיה אפילו על תקליט, שלא לדבר על השמעות ברדיו, שלא לדבר על זה שיהפוך אותו לסרט. כלומר, כל זה היה כמו מערבולת של אירועים שהיו הרבה מעבר לשליטתי".
תחנות רדיו רבות משמיעות את השיר הזה בחג ההודיה. בדרך כלל זו הפעם היחידה שהן מנגנות אותו במלואו, מכיוון שהשיר הוא יותר מ-18 דקות. זה שיקף את הגישה של צעירים רבים בארה"ב באותה תקופה. זה נחשב לשיר אנטי-מלחמתי, אבל בניגוד לרוב שירי המחאה, הוא השתמש בהומור כדי לדבר נגד הסמכות. לאחר זמן מה, גאת'רי הפסיק לנגן את זה בהופעות, בטענה שהוא שכח את המילים. כשהשיר התקרב למלאת 30 שנה, הוא חזר לנגן אותו שוב ומאז. בשנת 1991 הוא קנה את הכנסייה שבה התרחש הסיפור והקים את "מרכז גאת'רי", עם תוכניות תמיכה בילדים שעברו התעללות.
ב-10 ביולי בשנת 1966 הופיעו סיימון וגרפונקל את הופעתם היחידה בלונדון - במועדון MARQUEE.
ב-10 ביולי בשנת 1972 הופיעה להקת דם, יזע ודמעות בהיכל התרבות בתל אביב.
הזמר-בסיסט, אלי מגן, סיפר לי וכתבתי את דבריו בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967". הנה חלק מהם: "אני לוקח אחריות על פירוק להקת אחרית הימים. זה קרה כשהלכתי לראות הופעה של להקת הג'אז-רוק, 'דם, יזע ודמעות', ב-10 ביולי 1972, בהיכל התרבות שבתל אביב. עד אז לא הייתי כלל בעניין של מוסיקת ג'אז. גדלתי על מוסיקה עברית ישנה ואחר כך הרוק היה עבורי הדבר. אבל ההופעה של 'דם, יזע ודמעות' פקחה את עיניי לחלוטין. עז אז היה היכל התרבות אולם שצלילי הופעות רוק נשמעו בו מתחת לכל ביקורת כי היה מיועד לקונצרטים של מוסיקה קלאסית. להפתעתי הרבה, היה סאונד אדיר בהופעה הזו. מערכת ההגברה הובאה מחו"ל וחברי הלהקה ניגנו באופן יוצא מן הכלל. פתאום שמעתי ניחוחות של ג'אז והתמסרתי אליהם בכל ליבי. מישה סגל אירח את חברי הלהקה בארץ ואני, שהייתי בקשר טוב עם מישה, זכיתי להכירם מקרוב".
ב-10 ביולי בשנת 1967 הסתיים חוזה ההקלטות של להקת THE NEW CHRISTIE MINSTRELS. מי אלו ואיזה להיט הם הקליטו מיד לאחר מכן? בואו לקרוא...
הכל החל כשקני רוג'רס וחבריו הגיעו לחברת התקליטים של האחים וורנר. הם היו נרגשים להיפגש ואולי אף להקליט עם בחור שהפיק תקליטים עבור פרנק סינטרה, סמי דייויס ג'וניור ודין מרטין. הם כה קיוו שהוא יפיק גם אותם. שמו היה ג'ימי בואן. כל חברי הלהקה החדשה ראו את שמו של בואן מתנוסס בקרדיטים בחלק האחורי של עטיפות התקליטים שהם כה אהבו, כך שהם ידעו את מי לחפש. הם נכנסו למשרד שלו, שרו מולו והוא החתים אותם.
החוזה שלהם, כלהקת NEW CHRITIE MINSTRELS, הסתיים ב-10 ביולי 1967, ולמחרת בבוקר הם כבר היו אמורים להתחיל להקליט עבור האחים וורנר. הם ידעו שהם זקוקים לשם חדש. מישהו מהם עלעל בספר שהיה שם ושתי מילים קפצו לעיניו - FIRST EDITION.
חברי הלהקה כה התלהבו מהשם שקבעו ללבוש בגדים בשחור ולבן על הבמה, כמו "מהדורה ראשונה" של עיתון. הם היו נרגשים - עם שם חדש, סגנון חדש, חוזה תקליטים ומפיק שהם כה רצו לעבוד איתו. אבל מה הייתה רבה אכזבתם כשהם הגיעו לאולפן וגילו שבואן לא יפיק אותם, אלא בחור צעיר בגילם ושמו מייק פוסט. במהרה הם הבינו שפוסט הינו בחור מאד מקצועי וכלבבם.
אחד השירים הראשונים שהם הקליטו היה JUST DROPPED IN. השיר נכתב על ידי מיקי ניוברי כשיר על נרקומנים והוקלט לראשונה על ידי ג'רי לי לואיס לאלבום שירי קאנטרי בשנת 1967, אבל הוא הטיל וטו על הוצאתו כסינגל.
אבל עם הלהקה הזו הפך השיר למעניין יותר; עם אפקטים פסיכדליים מנוגנים לאחור וקולות רקע שהועברו דרך מגבר לזלי - שירתו של קני רוג'רס בקעה קדימה. נגני האולפן המיומנים היו שם באולפן כדי לצקת ליווי מוזיקלי מרשים; גלן קמפבל ניגן בגיטרה, האל בליין הלם בתופים, גלן די. הרדין היה בפסנתר וג'ו אוסבורן פרט בבס והתגאה בכך שלא החליף את המיתרים בבס שלו במשך יותר משנה ולכן לא נתן למישהו לנגב אותם עם מטלית מחשש שזה ינגב ממנו כמה מהצלילים המגניבים שלו.
השיר שוחרר בשנת 1968 וזכה בתחילה לקבלת פנים פושרת, אבל כשהלהקה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית של האחים סמות'רס, השיר נכנס למקום גבוה במצעדים, הפך ללהיט ועזר לבסס את רוג'רס ככוכב. פוסט המפיק: "זה להיט עם הבחור שחשבתי שהוא הכי פחות מוכשר בלהקה. וזה מראה כמה אני 'יודע' לזהות כישרונות".
ב-10 ביולי בשנת 1951 נולד הגיטריסט והמפיק הישראלי הנהדר, יהודה עדר.
יהודה החל את דרכו בלהקת הנח"ל, כמחליפו של דני סנדרסון (שהעניק לו גם שיעורים חשובים בנגינה בגיטרה החשמלית - כולל היצירה "יוסי מה נשמע", שבהמשך הקליטה להקת כוורת). יהודה יצא מהלהקה הצבאית כשהוא מוכן להמשיך בדרך המוסיקה. באמצע שנת 1975 הוא הצטרף ללהקת תמוז, הופיע עמה רבות, הקליט עמה תקליט יחיד וחשוב (כשהוא מביא עמו צלילי גיטרה חשובים, גם בהשפעת ג'יי ג'יי קייל, ג'ף בק, קפטיין ביפהארט, דוואן אולמן ועוד).
את יום הולדתו, בשנת 1976, בילה יהודה עם חברי להקת תמוז בהופעה האחרונה בהחלט, באיילת השחר. עם פירוק הלהקה עבר יהודה, לזמן קצר מאד, לנגן במופע "רוצי שמוליק" של אריאל זילבר. משם הוא טס ללמוד מוסיקה בברקלי. מאיר פניגשטיין, לשעבר המתופף בלהקת כוורת וגם במופע הזה של זילבר, סיפר לי, "הגעתי מיד אחרי יהודה ללמוד בברקלי ושם שמעתי כבר דיבורים איתו על הקמת בית ספר למוסיקה בישראל, מה שייקרא בהמשך 'רימון'..."
יהודה חזר לארץ, ללא חשק לחזור למוסיקת רוק אך היה זה דני סנדרסון שהצית בו שוב את האש, כשהזמין אותו להיות חבר בלהקה חדשה - דודה, בה קיבל גם שותף ליום הולדתו עם המתופף דובי קיזלשטיין שנולד באותו יום בשנת 1955 ולצערנו הלך מאיתנו. להקת דודה ידעה להיטים גדולים וחשובים, הוציאה תקליט יחיד והתפרקה בתחילת 1981 (הסיפור של להקת דודה - לקריאה בלחיצה פה).
בשנת 1985 יהודה הקים את בית הספר למוזיקה "רימון" והיה המנהל שלו. בהמשך הוא הפך לנשיא בית הספר וממשיך ללמד באהבה רבה על המוסיקה תלמידים רבים שם. הוא השתתף בסיבוב ההופעות המחתרתי והמיוחד, "מסע הבחירות של מאיר אריאל", וכן היה מנהל המחלקה הישראלית של חברת התקליטים הד ארצי.
כמפיק, הוא מעורב בהמון אלבומים (אם בהפקה ובנגינה) שהפכו לחלק חשוב בפסקול הישראלי וגם הוציא אלבום סולו בשנת 2007 - "מר גרוסבארד היקר". יהודה, שלא באמת יודע לנוח, המשיך מאז לעסוק כל הזמן בצדדים השונים במוסיקה הישראלית. אחת האהבות הגדולות ביותר שלו היא להופיע מול קהל. "אני מנגן המון ואני חש שאני משתפר מפעם לפעם. אין כמו להופיע מול קהל", הוא אמר לי באחת משיחותינו הרבות.
יהודה נחשב היום לאחד הגיטריסטים הטובים בארצנו וגם אמן שכל לבו במוסיקה ושהפסקול הישראלי, לאורך השנים, היה בהחלט שונה בלעדיו.
הרצאות מרתקות ובלעדיות על הרוק הישראלי הישן והמשובח, לפרטים והזמנה: 050-5616459
ב-10 ביולי בשנת 1987 מת מפיק התקליטים האגדי ג'ון האמונד. הוא זה שהיה אחראי להביא את בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן, ארית'ה פרנקלין ואחרים לחברת התקליטים COLUMBIA.
ב-10 ביולי בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת הקינקס ושמו LOW BUDGET.
הגיטריסט, דייב דייוויס, בספרו: "שכרנו טכנאי חדש לאולפן שלנו בשם ג'ון רולו. רולו היה רוקר אמיתי והייתה לו תחושה טובה לגיטרות פריכות וצלילי תוף איתן. הוא התגלה כנכס גדול. לקחנו אותו איתנו לניו יורק, שם בילינו כמה שבועות בהקלטת היסודות לאלבום LOW BUDGET. התארחנו במלון זול - משם שם התקליט. הפעם רצינו לרוץ ישר קדימה, סוג יותר ספונטני של תקליט. אני חושב שזה השתלם בסופו של דבר,
להקליט את זה בניו יורק כדי לעמוד בתאריך היעד. גורדון, הקלידן שלנו, לא הגיע לניו יורק להקלטות וכך פיטרנו אותו, הטיפש, ועשינו חזרות בלי קלידן. חבל על גורדון - הוא היה בחור מצחיק. החברה שלו הייתה אותו הדבר, ילדה קטנה ועשירה בצ'לסי שכנראה בילתה את רוב הקצבה שלה על אלכוהול וסמים. הם היו
ממש מצחיקים ביחד ואני חושב שגורדון כעס על כך שהוא החמיץ את הקפיצה על עגלת שנות השישים ורצה לפצות על זה בכל דרך אפשרית. הוא היה נואש להפוך לכוכב רוק. התעצבנתי לראות כיצד גורדון הורס את עצמו עם הלהקה. אולי הוא פשוט לא ידע איך 'להשתלב'. אני זוכר פעם אחת לפני בדיקת סאונד להופעה כשראיתי אותו נכנס לחדר ההלבשה, מסניף כמה שורות, ואז לוגם חצי בקבוק סקוץ' לפני העלייה לבמה.
לבדיקת סאונד! בסוף סיבוב ההופעות הוא כבר נראה כמו דמות מספיינל טאפ.
אחרי ההתנסויות המוקדמות שלי עם סמים בחרתי להימנע מכל סם שהוא, כולל גראס. התחלתי לפתח סלידה
כלפי סמים מכל הסוגים, למרות שאני חייב להודות שמדי פעם בקבוק של רמי מרטין מעולם לא הלך לאיבוד אצלי. המלון הזה בו גרנו בניו יורק באמת היה חרא. סדקים בקירות ופיגומים, צבע טרי מעל טיח וטפט נרקב, שיכורים לועגים אליך במסדרונות ויש ג'וקים ועוד חרקים בלתי ניתנים לזיהוי בשמות שמתפזרים מתחת לרגליים. כל הסוגים של שיט. רשימת קניות טיפוסית שלי אז כללה יין אדום, קטורת, אוכל הודי צמחוני לקחת, מיץ תפוזים, ספרים, עוגת תפוחים, תרסיס דוחה ג'וקים, חרקים וזבובים. אבל לא היה אכפת לנו. בוקר אחד בסביבות שבע נשמעה דפיקה בדלת. קמתי והלכתי בהיסוס וקול קרקור עמוק עמד מולי: 'היי, תפתח, זה המדביר. חשבתי, לעזאזל, למה לעזאזל הוא מתכוון? בחצי השינה שלי, חזיונות רצו בראשי של מאפיונר כבד בעל פני צלקת שעומד מחוץ לחדר עם אקדח גדול מוכן. בעצבנות, גמגמתי החוצה, 'אה, טוב, אממ, לא היום, תודה לך'. למרבה המזל הוא הלך. האמת היא שיכולתי להשתמש בשירותיו. אתה צריך להיות ממש קשוח כדי להתמודד עם החרקים האלה. ניו יורק - איזה מקום. באמת אין כמוה בשום מקום. ובהשוואה לתקליטים אחרונים, ממש היה כיף להקליט את התקליט הזה".
ב-10 ביולי בשנת 1964 נערכה בליברפול הקרנת הבכורה של הסרט A HARD DAY'S NIGHT.
לאירוע הקרנת הבכורה נהרו כ-200,000 מעריצים של הלהקה, שהיו גאים בכך שארבעת האלילים הם מהעיר שלהם. הביטלס הובלו למרפסת גבוהה שהשקיפה על כל האנשים. ג'ון לנון התבדח בחוסר טעם מובהק כשהרים את ידו כמצדיע במועל היד הנאצי.
ב-10 ביולי בשנת 1969 נערכה ההלוויה עבור חבר מייסד להקת רולינג סטונס, בריאן ג'ונס, שנמצא מת בבריכת השחייה שלו ב-3 ביולי. חבריו ללהקה, צ'רלי ווטס וביל ווימן, הגיעו, אבל מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס לא נכחו. ריצ'רדס: "זה היה הולך להיות יותר מדי קרקס. ובכל מקרה, אף פעם לא הלכתי להלוויה של אמא שלי או של אבא שלי". בנוגע לג'אגר, החוזה שהוא חתם עליו להסרטת סרט באוסטרליה ("נד קלי") לא איפשר לו לדחות את הדבר בגלל טרגדיה זו.
ב-10 ביולי בשנת 1949 נולד הזמר רוני ג'יימס דיו (שלפני יציאתו לקריירת סולו היה חבר בלהקות ריינבאו, בלאק סאבאת' ו-ELF). הוא מת מסרטן בשנת 2010.
הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, גילה על יחסיו עם רוני ג'יימס דיו, שהסתיימו בשנת 1978: "הייתי קרוב מאד לרוני, עד לרגע בו הוא פגש את וונדי, שתהפוך לאשתו והמנהלת שלו. מאותו רגע הפכו היחסים בינינו למתוחים. פעם אחת הקלטנו באולפן בצרפת את השירים לאלבום של להקת ריינבאו, LONG LIVE ROCK'N'ROLL. הייתי באולפן וניסיתי אפקט גיטרה כלשהו כשלפתע נכנס רוני ואמר לי שוונדי כועסת על כך שיש ראיון עם הלהקה בעיתון המוזיקה CIRCUS ואבל רק אני מופיע שם. במקור הצטלמתי לתמונה לכתבה עם רוני אבל העורך החליט כנראה לחתוך את התמונה ולשים רק אותי שם. אז רוני והמתופף קוזי פאוואל באו מולי ואמרו לי שאם הם מוצגים כנגני הליווי שלי אז הם גם יתנהגו כך בהתאם מעתה והלאה. מאותו רגע לא היה לי כל כבוד לשני אלו".
על מקור השם "ריינבאו" ללהקתו, אותה הקים אחרי פרישתו מדיפ פרפל, סיפר בלאקמור: "את השם הזה לקחתי ממסעדת בר וגריל בהוליווד שנקראה בשם 'ריינבאו'. הגעתי לשם יום אחד עם רוני ג'יימס דיו והשתכרנו שם כהוגן. בשלב מסוים הוא שאל אותי איך נקרא ללהקה החדשה שלנו. הבטתי למעלה והצבעתי על השלט שהיה במקום. מזל שלא היינו באותו רגע במועדון חשפנות והצבענו על שלט שם".
ב-10 ביולי בשנת 1964 יצא באנגליה התקליט השלישי של הביטלס, A HARD DAY'S NIGHT. אז הנה המילים שנכתבו בעטיפה האחורית שלו, בתרגום שלי:
"אלון אוון החל בכתיבת תסריט המקורי בסוף הסתיו שעבר. המפיק וולטר שנסון והבמאי ריצ'רד לסטר צפו בכוכבי המסך החדשים שלהם בעבודה במהלך חג המולד ובתחילת השנה החדשה על במת פינסברי פארק 'אסטוריה' בלונדון. ג'ון ופול החלו להרכיב אוסף של יצירות חדשות לפסקול בזמן שהביטלס הופיעו באולימפיה בפריס בינואר האחרון. בוקר אחד בתחילת מרץ יצאה רכבת שנשכרה במיוחד מתחנת פדינגטון והצילומים ביום הראשון לסרט העלילתי הראשון של הביטלס יצאו לדרך.
סליל אחר סליל של סרט יקר מילאו את קופסאות המתכת של צוות הצילום לפני שנבחרה כותרת לסרט של חברת יונייטד ארטיסטס. ואז רינגו העלה את השם בתום מפגש מאומץ במיוחד על סט הצילומים. 'זה היה לילה של יום קשה שהיה!', הוא הכריז, וכרע לרגע על כיסא הבד שלו מאחורי הכניסה של מצלמות וטכנאים. הסרט, בו מככב גם וילפרד ברמבל בתפקיד סבו האירי (המיתולוגי) של פול, נקרא מיד 'לילה של יום מפרך'.
הסיפור מתאר משהו כמו 48 שעות רצופות של פעילות בחיים הסואנים של ארבעה נערים מלהקת קצב. קראו להם ג'ון, פול, ג'ורג 'ורינגו. שיר הנושא נשמע כבר בתחילת הסרט כשהבנים שרים וגם מנגנים על כותרות הפתיחה. השיר כולל את קולו הכפול של ג'ון, המפיק אפקט דואט. הנושא המהיר והמרתק שלו צץ בצורה תזמורתית במקום אחר במהלך הסרט כחלק מציון הפסקול האינסטרומנטלי של מנהל ההקלטות, ג'ורג 'מרטין.
השיר של ג'ון, I SHOULD HAVE KNOWN BETTER, מופיע מוקדם בסרט במהלך נסיעת הרכבת כאשר ארבעת הנערים נראים משחקים קלפים בקרון הרכבת.
ג'ון ופול חולקים את השירה של IF I FELL, הראשון מבין ארבעה שירים שהוצגו בסרט כמבוצעים בתיאטרון או אולפן ומראים את הלהקה מתאמנת ולבסוף מופיעה במופע מרהיב בטלוויזיה. I'M HAPPY JUST TO DANCE WITH YOU נותן לג'ורג' הזדמנות להתמודד עם השירה הראשית, ו- AND I LOVE HER מגיש את אור הזרקורים לפול ששר סולו ואחר כך לג'ון ששר TELL ME WHY.
האחרון מבין שבעת השירים מופלאים של הפסקול, CAN'T BUY ME LOVE, כבר זכה ללהיט עולמי עבור הביטלס והוא מהווה את הרקע המוזיקלי לכמה סצנות שונות - כאשר הנערים נראים רצים על פני שדה לאחר מפלט מהיר מאולפן הטלוויזיה וכאשר המרוץ המדהים בין הביטלס, האוהדים והמשטרה מתרחש כשהנערים קורעים את הרחובות והסמטאות במהירות כפולה.
יצירת קומפוזיציות חדשות לחלוטין לפסקול העניקו לג'ון ופול את אחד האתגרים הגדולים בקריירת כתיבת הפופ שלהם. בעבר, כתיבת השירים שלהם נעשתה בקצב נינוח יותר. כעת היה להם מועד אחרון לצילומים, וכל אוסף השירים הטריים היה צריך להיאסף במהלך הופעות בפריס וביקור אגדי באמריקה. כדי לסייע בעבודתם, שני הנערים קיבלו פסנתר כנף לסוויטת המלון שלהם, ג'ורג' החמישי, בפריז.
בתחילת מרץ הושלמה המשימה ובביטלס היו בסך הכל כמעט תריסר שירים חדשים מוכנים לחזרה אחרונה. בכל שלב בתפיסתו ובהפקתו הקפידו לראות כי הסרט לא יהפוך למצגת רציפה של הופעות הביטלס. אחרי הכל, הביטלס עצמם הסכימו שהסרט יציג כמה שיותר את אישיותם של הארבעה. ואכן לתוכן הקומדיה הייתה חשיבות עליונה, ויש לג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו הזדמנות מקסימלית להפגין את חוש ההומור שלהם.
התברר כי לא צריך להציג יותר משישה שירים חדשים דרך פסקול הסרט. מצד שני זה נראה לא הוגן לעכב את שאר השירים החדשים של הבנים כשכל אחד מהם באיכות מעולה כל כך. בסופו של דבר הוחלט להקליט את כל החומרים שכתבו ג'ון ופול ולכלול את הכותרות הנוספות בצדו השני של האלבום.
אף על פי שקולו של ג'ורג' האריסון הוא עדות רבה לאורך כל האלבום, פעילות הסולו הווקאלית בצד השני משותפת בין מלחיני השירים, ג'ון ופול. פול מטפל במילים של THINGS WE SAID TODAY והוא נשמע בדואט עם ג'ון ב-I'LL CRY INSTEAD. ג'ון הוא הקול הדומיננטי שמופיע ב- ANY TIME AT ALL, WHEN I GET HOME, YOU CAN'T DO THAT ו- I'LL BE BACK, למרות שג'ורג' ופול מגבים את מאמציו בהם.
כשאתם מאזינים לצד השני של התקליט הזה, אתם מסכימים שהיה חבל לזרוק סט כזה של שירים נהדרים אך ורק משום שלא ניתן היה להתאים אותם למבנה של הסרט. עכשיו, עם האלבום הזה בספרייה שלכם, יש לכם אוסף הקלטות של הביטלס שהוא מקיף ומעודכן. יחד עם זאת חשוב להזכיר שהתקליט השוכן בתוך העטיפה הזו הוא הפעם הראשונה שהורכבה כולה מלחני ביטלס ובביצועם".
ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
עוד מוסיקאי שנולד היום, 10 ביולי בשנת 1943, הוא דני סייוול - מתופף שעבד עם פול מקרטני - החל מתקליט הסולו השני שלו, RAM (בשנת 1971) ועד פרישתו מלהקת כנפיים בשנת 1973.
מי בא איתי לראות הופעה של יהונתן גפן ודני ליטני בירושלים, ב-10 ביולי 1976?
ב-10 ביולי בשנת 2010 הופיעו דייויד גילמור ורוג'ר ווטרס במופע צדקה לילדים פלסטינים באוקספורדשייר, אנגליה, מול 200 איש. זו הייתה הפעם הראשונה מאז האיחוד של כל הלהקה ב-LIVE 8, בשנת 2005, שהם חלקו במה. התנאי של גילמור היה שהם יבצעו את השיר TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM. עם זאת, בהמשך השניים חזרו לריב קשות. כשאשתו של גילמור צייצה על ווטרס: "אתה אנטישמי עד היסוד הרקוב שלך. גם שופר של פוטין וגם שקרן, גנב, צבוע, שונא נשים, חולה קנאה, מגלומני. די עם השטויות שלך" - בעלה שיתף את הציוץ והוסיף, "כל מילה נכונה באופן מובהק". הבה נקווה שגילמור לא יעלה יותר, לעולם, על אותה במה עם ווטרס הנאלח.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
