top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 ביוני בעולם הרוק

עודכן: 26 באוק׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-10 ביוני בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אנשים רוצים אמנות. הם רוצים שואוביז. הם רוצים לראות אותך ממהר לדרכך בלימוזינה שלך". (פרדי מרקיורי לעיתון NME, שנת 1977)


ב-10 ביוני בשנת 1966 יצא תקליטון חדש לבוב דילן, עם השיר I WANT YOU.


תקליטון זה יצא זמן קצר לפני צאת האלבום הכפול בו הוא נכלל, BLONDE ON BLONDE, כשבצדו השני נכללה גרסה חיה של השיר JUST LIKE TOM THUMB'S BLUES.


השיר הראשי פה אורכו כשלוש דקות בלבד אך מכיל שלל דמויות עצום. יש קברן אשם, נגן רחוב בודד, פוליטיקאי שיכור ועוד רבים אחרים. אותן דמויות מוזרות במילים מוסיפות מסתורין ומורכבות שהפזמון הקליט נועד להקל את המחשבה בין זו לזו.


המוזיקאי אל קופר, שעבד לא מעט עם דילן ובתקופה ההיא היה די בתחילת דרכו בשיתוף הפעולה הזה, אהב מאד את השיר והיה להוט להקליט אותו. דילן הגיב בסירוב להקליט אותו.


קופר לא ויתר ודאג להכין עם שאר נגני הליווי את בסיס הקלטה. כך הוא לא הותיר לדילן החמקן את הסיכוי להימלט מהקלטת השיר. הגיטריסט, וויין מוס, אילתר את תפקיד הגיטרה שלו וקופר לא יכל שלא להתלהב מזה. "היה לי את העיבוד הבסיסי בראש, אבל אז וויין מוס ניגן ולא הייתי מוכן לזה! זו הייתה תוספת נפלאה למה שחשבתי!". כך הפך השיר לאחרון שהוקלט לאלבום הכפול - ואיזה שיר הוא זה!


ב-10 ביוני בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין בבופאלו, ניו יורק. לא תאמינו את מי ראו חבריה שם!


ובכן, לפני הופעתם הם הספיקו לראות הופעה מוקדמת של אלביס פרסלי במדיסון סקוור גארדן.


אחרי שסיימו את הופעתם, פנו חברי הלהקה לבלות במועדון "ביטר אנד" (BITTER END) ושם ראו הופעה עם פול גורביץ. משם הם פנו לבילוי במועדון NOBODY'S והדיווחים משם סיפרו שחברי זפלין שרו בהנאה שירים כמו BLUE MOON.


ובדיוק שנה לאחר מכן הופיעה לד זפלין במילוואקי. במהלך ההופעה הדליקו אנשים בקהל זיקוקים והרעש שלהם הפריע גם לזמר הלהקה, רוברט פלאנט. כשהוא הציג את השיר MISTY MOUNTAIN HOP, הוא אמר: "הנה שיר שאינו מדבר על זיקוקים, חוץ מאלו שאתם שמים בתוך ניירות לגילגול סיגריות".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - סיפורה של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-10 ביוני בשנת 1967 נערכה בתיאטרון 'סאוויל' (SAVILLE) בלונדון הופעה מעניינת. אז מה קרה? התשובה היא פרסום דיווח מאותה הופעה בעיתון NME:


"שלוש צורות שונות לחלוטין של מוזיקת פופ בריטית הובאו יחדיו לערב של יום ראשון שהפך לאחד המופעים המלהיבים ביותר שהוצגו עד כה בתיאטרון 'סאוויל'. שלוש הופעות מהמעלה הראשונה הוצגו שם. כל אחת מהן הביאה עימה ניסיון ליצור מוסיקה חדשנית. שלישייתו של ג'ימי הנדריקס, שנקראת 'אקספריינס', הייתה מחוספסת, שורשית וגאונית. הופיעה שם גם להקת פרוקול הארום, הלהקה המדוברת ביותר כיום באנגליה. וכמו כן הופיע דני ליין עם תזמורת המיתרים החשמלית שלו. שני המופעים שנקבעו ליום זה הפכו במהרה, ובאופן לא מפליא, לסולד אאוט.


הנדריקס, למרות בעיות טכניות שהיו במגבר הגיטרה שלו, היה דינמי כתמיד. המופע שלו היה הטוב ביותר שלו עד כה. הוא התאמץ לחפות על התקלות ואף העניק מופע מרהיב של שבירת הכלים בסוף ההופעה. הקטע הפותח של הופעתו היה עם שיר של הביטלס. פול מקרטני נראה משועשע כשישב באותו זמן במרפסת הצפייה שמלמעלה. הנדריקס המשיך עם 'היי ג'ו', 'פוקסי ליידי', 'פרפל הייז' ועוד כמה שירים עד שסיים את המופע בפיצוץ.


דני ליין, לשעבר חבר במודי בלוז, הולך להיות כוכב גדול. ואני לא עושה תחזיות כאלה בדרך כלל. הוא נתן הופעה יפהפייה עם התזמורת הקלאסית שלו, שהורכבה מארבעה סטודנטים מהאקדמיה המלכותית. יחד איתם היו המתופף ויו פרינס והבסיסט בינקי מקנזי. דני בא פה עם נוסחה מנצחת.


ופרוקול הארום? הם באו עם צליל טוב מאד. הפסנתר המהפנט נשמע בכל שיר של הלהקה הזו. כמו גם קולו המיוחד של גארי ברוקר. הלהקה הזו מצוינת מבחינה מוסיקלית. אבל המופע שלהם חסר תנועה ויזואלית. אבל בגלל שחברי הלהקה לא עובדים זמן רב יחדיו, נראה שאפשר לסלוח להם על זה. גם להקת הבנות, THE CHIFFONS, הופיעה באותו ערב אך נראתה כהרכב פג תוקף".


הנה הערות שלי להבהרת העניינים עוד יותר:

1. דני ליין, שמקרטני ראה אותו בהופעה זו, הפך בשנת 1971 לחבר קבוע בלהקתו של החיפושית, שנקראה 'כנפיים'. ליין עבד עם מקרטני לכל אורך שנות השבעים, עד שמעצרו של מקרטני ביפן, בשנת 1980, הוביל לסכסוך בין השניים. הנוסחה הקלאסית, שליין המציא פה, בהופעה עם סקציית כלי קשת וחטיבת קצב, הפכה לבסיס עליו הוקמה להקת אי.אל.או. נו טוב, גם דני ליין וגם חברי אי.אל.או הגיעו מבירמינגהם והכירו זה את זה (המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, ניגן עם דני ליין באותה להקה לפני שהאחרון הפך לחבר במודי בלוז).


2. ההרכב THE CHIFFONS הפך לנושא מרכזי באשמה שריחפה מעל ג'ורג' האריסון בעניין להיטו MY SWEET LORD. בתביעה שהוגשה נגד האריסון נטען כי הוא גנב את הלחן של שירו מהשיר HE'S SO FINE של הרכב הנשים הזה. האריסון הפסיד במשפט, בשנת 1976.


3. המתופף ויו פרינס היה לפני כן חבר בלהקת THE PRETTY THINGS, אך הוא היה פרוע מדי עבור אותה חבורה. יש הטוענים כי קית' מון, המתופף של להקת המי, היה ילד טוב וממושמע לידו.


ב-10 ביוני בשנת 1973, הופיע דייויד בואי, עם העכבישים ממאדים שלו, בתיאטרון אמפייר בליברפול.


שתי הופעות נערכו איתו שם ביום זה ובשתיהן הייתה השתוללות מסוכנת מצד הקהל. בשלב מסוים עזב בואי את הבמה בדמעות לאחר שעיניו נתקלו במאבטח שהרביץ לבחורה. בואי המבועת הודיע, מאחורי הקלעים, שלא יחזור להופיע עד שכל אנשי האבטחה יפונו מהאזור.


כתוצאה מכך שעט הקהל למרפסת התזמורת וכך נהרס שם פסנתר כנף יקר והיה חשש שרצפת אותה מרפסת תקרוס. זה הפחיד כהוגן את בואי, שהבין כי עשה טעות בפינוי המאבטחים. הוא עלה לבמה וניסה לחדש את ההופעה, אבל שוב נתקל בהפרעות ואמר למיקרופון: "כשנכנסתם לתיאטרון הזה, ודאי ראיתם את השלט 'אמנים בעבודה'. ובכן, באתם לראות אותנו. כשתלכו לעבודה שלכם, נבוא כולנו לראותכם שם. עד אז, תסתמו את הפה שלכם!".


בקהל עמד גם איאן מקולוק, שבהמשך ינהיג את להקת הגל החדש, אקו והבאנימן. כמו כן היה שם מארק אלמונד בן ה-15, שבהמשך יזמר בצמד SOFT CELL. אלמונד הותקף בדרכו להופעה זו, בגלל מראהו. אבל השיג את אושרו כשזכה ללחוץ לשנייה את ידו של בואי כשהאחרון ביצע את ROCK'N'ROLL SUICIDE. "זה היה רגע של התגלות", הוא אמר בראיון משנת 2007.


ההרצאה "סטאר מן" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנות: 050-5616459


ב-10 ביוני בשנת 1986 יצא תקליט חדש לסטיבי ווינווד ששמו BACK IN THE HIGH LIFE. בתוכו היה גם להיט מחץ אחד ושמו HIGHER LOVE.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו:


"עם התקליט הזה יצר סטיב ווינווד את התקליט המעולה הראשון ללא ספק בקריירת הסולו שלו שהיא בת כמעט עשור. מאז הופעת הבכורה הנועזת שלו בלהקת ספנסר דייוויס, ווינווד כיכב בתור נגן ומלחין, ויכולותיו כזמר בעל נשמה מובהקת ואף אגדיות. עם זאת, ווינווד מונע על ידי אינסטינקט. הוא פרפקציוניסט שנראה לעתים קרובות נבוך מסינוור כישרונו הטבעי. תקליט הסולו הקודם שלו, TALKING BACK TO THE NIGHT, משנת 1982, סבל ממאמץ יתר של איש אחד.


הפעם הוא החליף את האוטונומיה הסטרילית של האולפן לתחושה חיה יותר של להקה, שמעניקה ברק לקולו להתנשא מעליה. ובדיוק כשנדמה שיש לנו עוד מקרה דמוי פיל קולינס, השירים של סטיב גולשים לאפיקים בלתי צפויים להפליא. אין שיר פה באורך של פחות מחמש דקות, וכל אחד מהם מדויק מאד".


ב-10 ביוני בשנת 1975, יצא אלבומה הרביעי של להקת איגלס (EAGLES). שמו הוא ONE OF THESE NIGHTS.


SIDE 1

1. One Of These Nights

2. Too Many Hands

3. Hollywood Waltz

4. Journey Of The Sorcerer


SIDE 2

1. Lyin' Eyes

2. Take It To The Limit

3. Visions

4. After The Thrill Is Gone

5. I Wish You Peace


ללהקה נוסף אז חבר חדש, הגיטריסט דון פלדר, שניגן לפני כן בלהקת הליווי של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש. יום אחד הוא התבקש לבוא ולנגן גיטרה בשיר חדש של גלן פריי ודון הנלי לאלבום הקודם, ON THE BORDER. שם השיר היה GOOD DAY IN HELL. פלדר הגיע ואף הוסיף גיטרה לשיר ALREADY GONE.


פריי והנלי אהבו מאד את תרומתו של פלדר והחליטו לצרפו כחבר להקה קבוע. פלדר ראה את הפוטנציאל הגלום בהתקדמות משמעותית בקריירה שלו ומיהר להודיע לגרהאם נאש שבכוונתו לעזוב.


בסוף שנת 1974 התקבצה הלהקה עם פלדר כדי להקליט את התקליט הבא, שייקרא ONE OF THESE NIGHTS. אך הגיטריסט השני בלהקה, ברני לידון, היה רחוק מלהיות מרוצה. לידון היה ממייסדי הלהקה והוא גם היה אחראי על כיוון הגה הלהקה לטריטוריית הקאנטרי-רוק. אך הדבר גרם למיעוט בהשמעת הלהקה ברדיו שחיפש רוק ובלדות. הלהקה החליטה לשנות כיוון מוזיקלי והדבר גרם ללידון להרגיש אי נוחות. הוא לא האמין שהלהקה אותה יסד תרצה להתמסחר כך. הדבר הוביל למריבות קולניות רבות ולא נעימות בינו לבין השאר. בסופו של דבר החליט לפרוש.


כשלהקת איגלס הוקמה, היה בה חוק שכל חבר להקה ישיר לפחות שני שירים בכל תקליט. בשנת 1975 כבר היה חוק חדש בלהקה בו רוב השירים קיבלו את קולותיהם של פריי והנלי והשניים שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה ושל להיטיה.


הבסיסט רנדי מייזנר הצליח להשחיל בלדה נהדרת בביצועו בשם TAKE IT TO THE LIMIT. אותה בלדה היא גם זו שגרמה לו לעזוב בכעס את הלהקה שנתיים לאחר מכן, כשחש כי קולו לא מצליח להגיע לביצוע האולפני. גלן פריי התכסח עם מייזנר האומלל ודרש ממנו לשיר את השיר הזה ולא משנה מה ייצא מגרונו. הבסיסט חש כי הוא נשלט על ידי אחרים, נשבר ופרש.


במהלך ההכנות לתקליט ONE OF THESE NIGHTS החליטו פריי והנלי שקולותיהם הם החזקים ביותר בתחום השירה בלהקה ולכן הם אלה שצריכים לשיר את הרוב. השאר קיבלו זאת בחמיצות פנים אך נאלצו לבלוע את הרוק, חוץ מברני לידון כמובן. התקליט הוקלט בפלורידה ובלוס אנג'לס ויצא לחנויות ביוני 1975. שלושה שירים ממנו הפכו ללהיטים - שיר הנושא, LYIN EYES והבלדה ההיא של רנדי מייזנר.


פלדר הצליח לקבל בתקליט קרדיט כתיבה לשירים TOO MANY HANDS ו- VISIONS. בשיר האחרון הוא גם שר סולו - השיר היחיד בקטלוג של איגלס שבו נשמע קולו.


אך פלדר היה לא מרוצה כשניתנו לו רק עשרים דקות של זמן אולפן להקליט את שירתו בעוד פריי והנלי ביזבזו ימים שלמים של זמן אולפן יקר רק כדי להקליט את שירתם.


עבור פלדר היו הסשנים האלה גם כואבים פיזית, כפי שמתאר הסיפור הבא. פלדר התענג יום אחד בג'אקוזי שהיה ממוקם באולפן ההקלטות. הוא נרגע שם, כשהתבשר כי עליו לחזור מיד לאולפן ולהקליט. המים החמים של הג'קוזי ריככו את עור כפות ידיו עד שחש באמצע הנגינה כי עורו מתקלף וכי כל הסשן הופך לסצנת דמים.

התקליט הזה של איגלס הפך לראשון שהגיע למקום הראשון במצעד בארה"ב. הוא מכר 4 מיליון עותקים ואף היה מועמד לפרס גראמי בשנת 1976 אך הפסיד לתקליט של פול סיימון שהיה משוגע אחרי כל השנים ההן.


סיבוב ההופעות שבא אחרי התקליט התיש את חברי הלהקה באופן מוחלט. חברת התקליטים הבינה כי חופשה היא דבר חיוני ללהקה ובחרה להוציא בינתיים אוסף להיטים שימלא את הפער. האוסף הזה הפך לתקליט הפלטינה הראשון בעולם הרוק.


בעיתון רולינג סטון נכתב בביקורת, תחת הכותרת 'שירים מתוקים וסקסיים מלוס אנג'לס': "התקליט הזה מסמל את השיא של גל הרוק הדרומי שצץ אחרי להקת הבירדס. יש ביצירה של הלהקה ניגוד מוחלט בין האווירה הנוצצת והנרקיסיסטית של הוליווד מול הנואשות וחוסר היציבות שבה. אפילו העיבודים של השירים מסתירים את הפסימיות שבמילים. תוסיפו לזה נגינה נהדרת והרמוניות ווקליות מיוחדות - ותקבלו את מה שהרבה אנשים נוטים ורוצים לפנטז על הוליווד. אני אוהב את התקליט הזה יותר משלושת קודמיו בגלל שאין בו קונספט מוגדר. שיר הנושא מציג את הלהקה באלמנט חדש - שירת פאלצטו בסגנון רית'ם אנד בלוז שבוקעת מגרונם של הבסיסט רנדי מייזנר והמתופף דון הנלי.


התקליט לא חסר את החולשות שלו. קטע שהייתי שמח להעיף מהתקליט הוא JOURNEY OF THE SORCERERS, שיצר הגיטריסט ברני לידון. גם הבלדה שלו I WISH YOU PEACE די נוראית. התקליט הזה הוא לא מושלם. זה נכון. והבעיה של הלהקה הזו היא שאין בה זמר אחד ראוי. בעוד שיש לה שירים רבים יפים - אין לה שיר אחד מעולה. הלהקה תמיד נשמעת לי מאולצת כשהיא באה להעביר מסר כלשהו. זה כנראה מה שגל הרוק הדרומי בא להציע היום - חוסר אמינות".


ברני לידון נשבר סופית אחרי התקליט הזה. הוא הבין שהלהקה שיסד, עם מייזנר, הנלי ופריי הפכה למפלצת בעלת שני ראשים (הנלי ופריי) שממטירה אש על שני האנשים שנשארו בפרולטריון. הוא החליט לפרוש מההרכב, ושני השירים שאחרונים שיצר עבור הלהקה חטפו את הביקורת הנוראית עליהם ברולינג סטון, כפי שקראתם.


דרך אגב, השיר I WISH YOU PEACE חקוק בליבי לטובה כשיר שתחנת 'קול השלום' המעולה והאגדית נהגה להשמיעו, כל יום, אחרי דקת דומיה לזכר קורבנות האלימות. אחרי התקליט הזה הגיע ללהקה חבר חדש וחיוני ביותר - ג'ו וולש, עמו נכנסה הלהקה להתארח במלון קליפורניה. אך זו כבר חוויה אחרת לגמרי.


ב-10 ביוני בשנת 1971 המטירו שוטרים גז מדמיע על הקהל במהלך הופעה של להקת ג'ת'רו טול בדנבר.


זה התחיל עם אלף איש שהגיעו למופע שכל הכרטיסים כבר נמכרו לו. המשטרה המקומית כיוונה את האנשים שלא שילמו לכרטיס אל הצד האחורי של המבנה כדי שיוכלו לפחות לשמוע את המוזיקה. אבל כמה מהם החליטו לפרוץ בכוח פנימה. חלק מהם אף זרקו אבנים לכיוון השוטרים, שהגיבו בהתזת גז מדמיע. הרוח שנשבה לקחה עמה את אדי הגז לתוך האולם ולבמה שבו, כשחברי הלהקה המשיכו להופיע על הבמה עם עיניים דומעות. התקרית הזו גרמה להנהלת האולם להחרים הופעות של להקות רוק במתחם לחמש השנים הבאות.


ב-10 ביוני בשנת 1985 יצא התקליט LITTLE CREATURES של להקת ראשים מדברים (TALKING HEADS).


SIDE 1

1. And She Was

2. Give Me Back My Name

3. Creatures Of Love

4. The Lady Don't Mind

5. Perfect World


SIDE 2

1. Stay Up Late

2. Walk It Down

3. Television Man

4. Road To Nowhere


הנה הביקורת המקורית שפורסמה ברולינג סטון (כרגיל, בתרגום שלי, כמובן): "מכיוון שראשים מדברים קילקלו אותנו בעושר המוזיקלי שלהם במשך תשע שנים, אנחנו מצפים להתקדמות נועזת עם כל אלבום חדש. אז מה יש כאן? למעשה, 'יצורים קטנים' הוא נסיגה מהאוונגרד, נסיגה שמתחילה מיד באמנות העטיפה. באלבומים קודמים התהדרה הלהקה בהכשרתה האמנותית האקדמאית ועיצבה גרפיקה ניסיונית עבור עטיפות התקליטים שלה.


על גב העטיפה החדשה, לעומת זאת, הארבעה לבושים כמו חיילים בצבא הישע, בעוד שבחזית שירבט הווארד פינסטר פרופיל מצויר של הלהקה, כשבקדמה זה הוא דייויד ביירן שכל משקל העולם הכבד על כתפיו. בתקליט עצמו מציגים דייויד ביירן והחבר'ה אלבום שמנסה להתנער מהמוניטין הכבד שלהם. השירים פשוטים ומושרשים בבירור במבנים של פופ, וביירן מזריק תחושה של סחרחורת לירית שכמעט גורמת לזה להישמע כמו משהו של להקה אחרת. 'יצורים קטנים' הוא הקול של דייוויד ביירן שמתאהב בנורמליות.


לעתים קרובות זה מסוכן לקחת מילות שירה כפשוטו כמשמעו, אבל אנחנו יודעים מטורי הרכילות שיש לביירן חברה, והאלבום מלא בתמונות של שינוי. עם נשים מסתוריות וכמעט קסומות המאכלסות שבעה מתוך תשעת השירים, השינוי בטוח נשמע כמו אהבה.


לאחר שנים של הערצה ביקורתית על הבאת מושג אמנותי רב למוזיקת ​​הרוק, אולי ביירן נזכר שבמקור בחר במוזיקה בגלל נגישותה. הכל באלבום מעיד על כך שיש פה נסיגה מכוונת מהניסוי בטרילוגיית ההפקות עם בריאן אינו, שזיכתה את הלהקה במוניטין שלה. כשאישה מודיעה לביירן כי הזוג נמצא בעולם מושלם, הזמר תוהה: 'האם אני בדיוק כמו האחרים?'.


זו בטח התלונה על יצורים קטנים. למרות שמדובר באלבום צנוע וקסום, אלה שמשווים יצירתיות למורכבות ללא ספק יפטירו אותו כגל ישן. אבל כששאר עולם הפופ עדיין נלהב עם REMAIN IN LIGHT המבריק, מה יכול להיות חתרני יותר מאשר הבאת תקליט נקי ושמח? נראה שזה המסר של השיר החותם, ROAD TO NOWHERE הערמומי. ביירן מודה שהוא אבוד, אבל נודד בשמחה לשום מקום משום שיש לו חברה. אתה יכול לשמוע אותו מחייך, ונראה שלא אכפת לו יותר מדי אם אנחנו עוקבים אחריו או לא".


גם זה קרה ב- 10 ביוני.


- בשנת 1974 החלה להקת המי סדרה של ארבעה מופעים סולד-אאוט במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.


- בשנת 1966 הופיעה ג'ניס ג'ופלין לראשונה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY באולם AVALON שבסאן פרנסיסקו. אם אתם בסביבה, תקפצו לשם.


- בשנת 1964 יצא הגיליון הראשון מטעם מועדון המעריצים של הרולינג סטונס. מחירו היה שילינג אחד.


- בשנת 1965 חתמה להקת THE SMALL FACES על חוזה ניהול לשלוש שנים מול דון ארדן, שהיה ידוע כאחד האנשים הקשוחים בסצנת ניהול המוזיקה באנגליה. כשהלהקה רצתה, מאוחר יותר, לצאת מהחוזה הזה עמו, הוא הדהים את הורי חברי הלהקה כשסיפר להם, לחרדתם, שהילדים המוזיקאים שלהם מכורים לסמים.


- בשנת 1966 התמוטט מתשישות סולן אותה להקת SMALL FACES, סטיב מאריוט, במהלך הצילומים לתוכנית הטלוויזיה READY STEADY GO. המקרה גרם לביטול הופעות שנקבעו לשבוע שלאחר כן.


- בשנת 1976 הופיע פול מקרטני עם להקת כנפיים בסיאטל. ההופעה הזו שברה שיא עם 67,100 איש במקום סגור. מקרטני ולהקתו פתחו את המופע עם שיר הנושא של תקליטם, 'ונוס ומאדים', ומשם סחפו את הקהל עם מיטב להיטיהם, כולל חמישה שירים מלהקתו הקודמת של מקרטני – הביטלס. ההופעה צולמה לסרט שייקרא ROCKSHOW.


- בשנת 1993 פרסמה הזמרת שינייד אוקונור בעמוד שלם בעיתון אייריש טיימס מודעה ובה נכצב "תפסיקו לפגוע בי, בבקשה", כשהיא מאשימה את צרותיה בהתעללויות שספגה בילדותה. אוקונור עדיין חטפה אז ביקורות קשות נגד קריעתה את תמונתו של האפיפיור בעת הופעה חיה בתכנית הטלוויזיה, סאטרדיי נייט לייב, באוקטובר 1992.


- בשנת 1991 נערכה הלווייתו של זמר הקת הטמפטיישנס, דייויד ראפין. חבר אחר בלהקה, אדי קנדריקס, הגיע לארוע ונעצר שם באשמה כי הוא חייב לשלם מזונות בסך 26.000 דולר.


- בשנת 1968 שהה ג'ון לנון באולפני EMI וערך אפקטים ליצירתו עם יוקו אונו, "מהפכה 9", שתהיה גם היא באלבום הלבן של הביטלס. בינתיים הצטלם בקליפורניה ג'ורג' האריסון לסרט על מורהו לסיטאר, ראבי שנקאר, שייקרא RAGA.


- בשנת 1964 הקליטה להקת הרולינג סטונס את השירים IT'S ALL OVER NOW, I CAN'T BE SATISFIED ו- TIME IS ON MY SIDE באולפני CHESS האגדיים בשיקגו. מי שיזם את ההקלטה הזו הוא המפיק פיל ספקטור.


- בשנת 1986 נכנס גיטריסט להקת גרייטפול דד, ג'רי גרסיה, לתרדמת מסיבוכים של מחלת סוכרת.


- בשנת 1977 נעצרו ג'ו סטראמר וטופר הידון, מלהקת הקלאש, כשנתפס מרסס את שם להקתו על קיר. הוא נקנס בחמש ליש"ט.


- בשנת 2016 קיבל רוד סטיוארט תואר אבירות ממלוכת בריטניה.


- מי נולדו ביום זה? ובכן: ריק פרייס (הבסיסט של להקת THE MOVE) שנולד בשנת 1944 ומת ב-17 במאי 2022. ג'ואי סנטיאגו (הגיטריסט של להקת הפיקסיז) נולד בשנת 1965 וחברתו ללהקה, הבסיסטית קים דיל, נולדה בשנת 1961. ג'ימי צ'מברלין (המתופף של הסמאשינג פאמפקינז) נולד בשנת 1964.


ב-10 ביוני בשנת 1966 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת הביטלס, עם השירים PAPERBACK WRITER ו- RAIN.


זה התקליטון הראשון של הביטלס שלא היה עם שיר אהבה, ולמרות שהנושא אולי לא היה להיט משמעותי בקרב הציבור, הוא הפגין את הבגרות הגוברת של חברי הלהקה ככותבי שירים. פול מקרטני יצר את הסיפור הבדיוני של סופר שאפתן, ועם שאר חברי הלהקה יצר סאונד מחשמל, שלא היה דומה לאף אחד מהתקליטונים הקודמים שלהם. ובצד השני של התקליטון הגיעה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בנגינת הקלטה לאחור.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-10 ביוני בשנת 1980 יצא תקליט חדש לבוב מארלי ולהקת THE WAILERS, ששמו UPRISING.


SIDE 1

1. Coming In From The Cold

2. Real Situation

3. Bad Card

4. We And Them

5. Work


SIDE 2

1. Zion Train

2. Pimper's Paradise

3. Could You Be Loved

4. Forever Loving Jah

5. Redemption Song


כשמארלי מת בשנה שלאחר מכן, הפך UPRISING לאלבום האחרון שלו, והוא גם אחד הטובים שלו. כמו בכל ההקלטות שלו, כתיבתו של מארלי מציגה את הדרך שעזרה לקהל שאינו ג'מייקני לקבל גישה למוזיקה שלו גם כאשר שר על הפרטים שהם לא הזדהו עמם. האלבום הזה הוא אחד הדתיים הישירים ביותר של מארלי, כשכמעט כל שיר מתייחס לאמונות הראסטפאריות שלו, שהגיע לשיא בקלאסיקה העממית האקוסטית, REDEMPTION SONG., שחותם את התקליט.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "התקליט SURVIVAL, של השנה שעברה, מצא את בוב מארלי קרוב לשיאו, והעריך באומץ את אחדות השחורים העולמית מנקודת מבט ראסטפארית ועם המוזיקה הכי נושכת וחסרת פשרות שלו מזה זמן. התקליט החדש הוא היורש המדאיג של האלבום ההוא. התקליט החדש מוצא את המשורר-נביא המוביל של הרגאיי במצב רוח מהורהר ופסימי, בטוח באמונותיו הדתיות אך מודאג מעתיד קודר.


התקליט הנוכחי נפתח ב-COMING IN FROM THE COLD, ביצוע ווקאלי זוהר שמציע אפשרויות בלתי מוגבלות עבור ילדי ג'ה. ברגע שמארלי הרים אותנו הוא מוריד אותנו עם REAL SITUATION. מדיטציה מהורהרת על סכסוכים בינלאומיים המרמזת על הארמגדון הבלתי נמנע.


וכך זה הולך: אקסטזה אישית ופילוסופית מול פירוק פוליטי וחברתי בלתי נמנע. ניצחון אמיתי על כדור מבולבל מו כדור הארץ הזה, נראה מארלי חושב, יהיה רוחני לחלוטין: בבל עדיין לא מוכנה להתמוטט.


למרות שהחזון של מארלי על המרד חשוך למדי, הצליל מלא ובהיר וכדי להפיג את מצב הרוח הזה, הזמר כותב סינתזה של רגאיי-דיסקו ב-COULD YOU BE LOVED, עם קולות גיבוי נושמים של שלו שמרות ה- I THREE.


אולם בסופו של דבר, בוב מארלי משאיר אותנו עם עדות חדה: REDEMPTION SONG, אותו הוא שר סולו, בליווי הגיטרה האקוסטית שלו בלבד. כשהאמן מבצע את הבלדה העממית הזו, מרגישים אדם מושיט יד ומתמודד עם האפשרויות האיומות של שחרור ואסון. סיור עוצמתי כזה, כמו חלק גדול מהמרד, מרגש כמו שהוא מטריד מאוד".


ב-10 ביוני בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:






מודעת הופעה - 10 ביוני בשנת 1970:


ב-10 ביוני בשנת 1910 נולד אמן הבלוז HOWLIN WOLF, ששמו האמיתי היה צ'סטר ארתור ברנט. הנה על אחד מאלבומי הבלוז המיוחדים יותר שלו שיצאו בלונדון בתחילת הסבנטיז. שם האלבום הוא THE LONDON SESSIONS.


כל הסיפור התחיל באוגוסט 1968 בסאן פרנסיסקו, כשלהקות CREAN ו- ELECTRIC FLAG עמדו לעלות ולהופיע על בימת אולם הפילמור. מאחורי הקלעים עמד בחור בשם נורמן דיירון, שעבד אז בחברת התקליטים CHESS. הוא ניגש אל אריק קלפטון ומייק בלומפילד ששוחחו ביניהם והציג את עצמו. השאלה הבאה שלו להם הייתה האם הם היו מוכנים לעשות אלבום עם האולין וולף?


קלפטון, שקצת חשד בבחור שעמד מולו, היה הססן. רק כשהיה בטוח שהאיש שעומד מולו אכן מדבר אמת - הוא הסכים בהתלהבות. כל שנשאר זה רק לתאם את העניין מבחינת זמנים ולבדוק אם האולין וולף, שלא ידע אז על רעיון שכזה, יסכים.


אך הזמן עבר. להקת CREAM התפרקה וקלפטון עבר להקמת להקת BLIND FAITH.


רק במאי 1970, אחרי שגם הלהקה הזו של קלפטון התפרקה, נוצר זמן אפשרי לחיבור הזה. וביום הראשון לחודש זה טס האולין וולף, שהיה אז בן 59, ללונדון. נורמן דיירון: "כשהצגתי בפעם הראשונה את הרעיון הזה להאוולין וולף, הוא השיב שזה רעיון גרוע. הוא לא ידע מי אלה אותם נגנים בריטים שהצעתי לו. אבל הוא סמך עליי ולכן הסכים בסוף להגיע". קלפטון לקח על עצמו להביא נגנים נוספים שהוא מכיר לסשן הזה.


בתחילה פנה קלפטון לרינגו סטאר ולבסיסט קלאוס פורמן. הוא קבע עימם סשן הקלטה באולפני OLYMPIC. גם איאן סטיוארט, הפסנתרן ומנהל ההופעות של הרולינג סטונס, הובא לסשן.


קלפטון היה מתוח ודרש אף ממנהל חברת CHESS לממן כרטיס טיסה לגיטריסט הקבוע של האולין וולף, יוברט סאמלין. מנהל החברה סירב וקלפטון אמר לו בפשטות: "אם אין סאמלין אז אין גם קלפטון".


מנהל חברת התקליטים הבין את הרמז העבה ולפיכך הוטס טאמלין לסשנים שבלונדון מארה"ב. קלפטון: "בחברת התקליטים דרשו שאני אנגן את כל התפקידים הראשיים. מבחינתי זה היה דבר שגוי כי יוברט הכיר את כל תפקידי הנגינה. אבל היה מי שחשב אחרת שם למעלה".


נורמן דיירון: "כשהגעתי לאולפני 'אולימפיק', הבנתי מיד שיש בעיה באולפן הזה, שהיה טוב להקלטות מוזיקה הקלאסית אך לא להקלטות בלוז. השתמשו שם במיקרופונים הלא נכונים להקלטה. מה גם שהטכנאי שם, גלין ג'ונס, לא רצה שאתערב. הוא טען שהוא יודע איזה סאונד הוא רוצה שם. אני לא חושב שהוא ידע שאני טכנאי הקלטה באולפני CHESS כבר מאמצע הסיקסטיז".


גלין ג'ונס: "לא הבנתי איך הבחור מאולפני CHESS אי פעם היה מפיק תקליטים. הוא הוכח כחסר יכולת כמעט בכל רמה. הייתה לו אישיות של דג מת, ומהר מאוד התברר לי שהוא לא ידע שום דבר על הבלוז. בניסיון להיות כמה שיותר מסחרי, הוא הזמין את רינגו סטאר וקלאוס פורמן בתור חטיבת הקצב. אני מעריץ ענק של שניהם

כמוזיקאים אבל אף אחד מהם לא ידע כלל על הבלוז. אין לי מושג למה הם בכלל הסכימו לעשות את המפגשים, במיוחד כשרינגו בא אליי ביום הראשון ושאל אותי מה לעזאזל הוא עושה שם, ושאל אם אני יכול לעזור להוציא אותו ואת קלאוס מהמחויבות שלהם לשאר המפגשים. הצעתי למפיק שהוא עשה טעות בהזמנתם ואולי אוכל לשכנע את ביל ווימאן וצ'רלי ווטס מהרולינג סטונס, שיבואו לשאר ההקלטות. באותו לילה צלצלתי לבית של ביל, כמה שעות מחוץ ללונדון. הוא לא היה כל כך מעוניין להגיע לעיר למחרת עד שאמרתי לו מי האמן. הוא עזב הכל ורץ לרכב, נפעם מההזדמנות להיפגש ולנגן עם האיש הגדול. תודה לאל שהם היו זמינים. אז רינגו וקלאוס התנצלו ויצאו משם.


נכון. זרקתי את ההוא מ-CHESS מחדר הבקרה כבר ביום הראשון של ההקלטה. הוא כל הזמן בא לומר לנו מה השיר הבא שננגן. ותוך כדי כך הוא שם על הפטיפון את התקליט עם השיר הבא, אבל הוא לא שם לב שהתקליט נוגן במהירות הלא נכונה. הייתם מאמינים לזה? אז החלטתי להעיף אותו משם".


קלאוס פורמן: "האולין וולף ישב על כסא באמצע האולפן אך לא הייתה שום שליטה ממנו. בכל טייק שסיימנו הוא פשוט הביט לרצפה ולא זז. ממש כמו פסל. רינגו ניסה לומר משהו למיקרופון כדי לעודד אותו. הוא שאל האם כדאי שננגן שוב פעם את השיר, אבל נתקל בהרמת אצבע מצדו של איש הבלוז שהופנתה לכיוון חדר הבקרה ופיו אומר שמי שיושב מאחורי הזכוכית הוא המפיק של ההקלטה. כשהאולין וולף שר את השירים, הוא לקח את המיקרופון ובא אלינו. הוא ממש הביט לעיניי עם העיניים הכהות שלו. בזמן הזה הוא שר באופן לא נורמלי. איזה ביצועים! כמה כוח וקסם היה לו שם".


רינגו סטאר: "עצמתי את העיניים שלי במהלך ההקלטה כשלפתע הרגשתי בחום אדיר. פקחתי את עיניי וראיתי שהוא עומד צמוד אליי ושר".


קלפטון: "בימי הסשן הראשונים ממש פחדתי ממנו. הוא לא אמר כמעט דבר. זה היה מוזר ביותר לראות אותו יושב שם ונותן לכל הבחורים הלבנים שמסביבו לנהל את ההצגה".


גלין ג'ונס: "אריק קלפטון לא היה אז הגיבור שהפך להיות בהמשך. הוא כל הזמן שאל מה לעזאזל הוא עושה שם. ראו שהוא חש במבוכה גדולה ממה שקורה שם".


ב-3 במאי התקשר קלפטון לצ'ארלי ווטס וביל ווימאן שיבואו. האווירה באולפן לא הייתה קלה תמיד. קלפטון לא חש בנוח לנגן עם האולין וולף ולא פעם הרגיש שהוא לא מספק את הסחורה.


דיירון: "האולין וולף לא חש בנוח לעבוד עם אנשים שאינו מכיר. עשינו כמה טייקים אבל לא הייתה כימיה. לא הייתה את הקסם של אנשים שנהנים לנגן יחדיו. רק בהמשך גיליתי שהוא שתה בכבדות ולא נטל את התרופות שלו, כחולה לב".


הקרח נשבר כשהגיעו להקליט את השיר LITTLE RED ROOSTER. קלפטון טען כי אינו יכול לנגן את השיר הזה. האולין וולף הביט בו בתימהון ואמר לו כי הוא מסוגל. קלפטון השיב בשלילה אך איש הבלוז הותיק לא ויתר, נטל לידיו גיטרה אקוסטית ואמר: "בוא אלמד אותך כיצד מנגנים את זה. מישהו צריך לדעת את זה אחרי שאמות". קלפטון: "זה היה רגע מסמר שיער. הוא ניגש אליי, הרים את המרפק שלי ואמר לי היכן להניח את אצבעותיי".


גלין ג'ונס: "האולין וולף וולף היה איש גדול עם חזה בגודל של חבית וידיים ענקיות עם אצבעות שנראו שמנות מכדי לנגן בגיטרה. הקול היה עמוק ונשמע כאילו מישהו שפך כמה קילוגרמים של זכוכית טחונה במורד גרונו. הוא ישב איתי בחדר הבקרה בזמן שהנגנים למדו את השיר באולפן וסיפר לי סיפורים, המסבירים את המילים שכתב. אני נבוך להודות בכך שלא הבנתי הרבה ממה שהוא אמר, כי היה לו מבטא לא מובן. עדיין, הוא היה ענק עדין ואני הרגשתי בזכות גדולה להיות בנוכחותו. זה היה באחד הלילות. קית' ריצ'רדס ישב לידי בחדר הבקרה ובלע בשקיקה כל סיפור. אני ממש לא הבנתי מה הוא אומר בגלל המבטא שלו. צחקתי במקומות הנכונים, מבלי להבין, רק כדי לעודד אותו להמשיך ולספר.


זה היה עצוב להבין שלא היה לו מושג למה הוא היה שם. הוא אולי ידע מי זה אריק קלפטון, אבל זה היה רק בגלל שמישהו אמר לו. נראה שהוא לא ידע מי כל אחד מהמוזיקאים האחרים היה. זה נראה לי כאילו הוא נוצל למטרות מסחריות על ידי הלייבל שלו, בלי לתת לו רמז על מה שקורה. הוא היה מבוגר, מבולבל, ולא במיטב הבריאות.


אריק העריץ את האולין וולף ויוברט סאמלין, הגיטריסט ברוב שיריו המקוריים שהיה עמו. הוא אמר שהוא לא הבין למה נוצר התקליט, שכן הגרסאות הסופיות של כל השירים כבר היו קיימות והוא הרגיש תחת לחץ עצום להתחרות בהם בדרך כלשהי. במיוחד כשהגיטריסט המקורי נכח בחדר הבקרה בחלק מההקלטות".


ב-4 במאי הגיע לסשן גם מיק ג'אגר, שנטל לידיו כלי הקשה והוסיף משלו להקלטה. דיירון: "כשהסתיימו ההקלטות כולם הלכו ולפתע שמתי לב שהאולין וולף איננו. התחלתי לחפש אחריו באולפן עד שהגעתי לשירותים. שם הצצתי מתחת לדלתות התאים עד שהגעתי לתא וזיהיתי את הנעליים הגדולות שלו. קראתי לו אך הוא לא ענה. דפקתי על הדלת והוא לא הגיב. הבנתי שהוא מחוסר הכרה. פרצתי את הדלת וגיליתי אותו כך, יושב על האסלה עם המכנסיים למטה. פחדתי שקיבל התקף לב ועכשיו יחקרו אותי כאיש שהרג אותו. למזלי הוא התעורר במהרה וכעס מאד כי לא הבין מה אני עושה איתו בשירותים. לקחתי אותו משם לבית החולים, שם בילינו שמונה שעות של בדיקות".


גלין ג'ונס: "כשסיימנו להקליט, דחיתי את הבקשה לערוך גם מיקס לאלבום. תיעבתי את הרעיון לבלות כל זמן בחדר לבד עם המפיק ההוא. אני בטוח שהוא הרגיש אותו דבר לגביי".


המאסטרים של ההקלטה הועברו עם דיירון לארה"ב, שם נמשכה סדרת העלאות על הערוצים הקיימים. אחד הנגנים שהוסיפו להקלטה היה נגן מפוחית צעיר בשם ג'ף קארפ. עם סיום ההקלטות פרצה מריבה בין דיירון לקארפ על ענייני קרדיט. לפיכך דיירון לקח את המאסטרים ונעלם.


אחרי חג המולד של 1970 לקח קארפ חופשת הפלגה עם חברתו. שם נקלע למצב בו קפטיין הסירה החל להשתגע לאחר שלקח סמי הזיה והחל לרדוף אחרי הנוכחים עם סכין קצבים בידו. קארפ נאלץ לקפוץ למים וטבע, כי לא ידע לשחות.


הדבר הזה סיים את מחלוקת הקרדיט על ההפקה וחברת CHESS הוציאה את האלבום הנהדר הזה ב-21 באוגוסט 1971. זו הייתה הצלחתו המסחרית הגדולה ביותר של האולין וולף עד אז. עם זאת, באנגליה לא הצליח התקליט כמצופה - למרות שילוב חברים מהביטלס והסטונס בו. וכמובן גם קלפטון. חובבי הבלוז הטהור הרימו גבה לנוכח הפרויקט הזה כי ראו בו משהו שאינו טהור. עיתון המוזיקה DISC הצהיר בביקורתו כי אין מה לצפות בתקליט הזה. גם עיתון 'רקורד מירור' הבריטי בחר להביע דעה שלילית.


ב-1974 יצא אלבום נוסף מההקלטות, שנקרא LONDON REVISITED.

בשנת 2003 יצאה גרסת דלוקס של האלבום בצורת שני דיסקים עם הרבה בונוסים.


ב-10 ביוני בשנת 1971 נחתה להקת הצ'רצ'ילים (או בשמה החדש, ג'ריקו ג'ונס) באנגליה. המטרה - להופיע שם ולקדם את התקליט החדש, JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS.


הסיפור השלם של להקת הצ'רצ'ילים נמצא בספר יחיד על הלהקה, שכתבתי לאחר מחקרים רבים מאד עם חברי הלהקה ואלו שעבדו אז לצידם - "רוק ישראלי 1973-1967".


ב-10 ביוני בשנת 2004 מת ריי צ'ארלס, בגיל 73.


ריי צ'ארלס, איש הפסנתר בעל הקול הצרוד עתיר הנשמה שעיצב מחדש את המוזיקה האמריקנית במשך חצי מאה, והביא את מהות הנשמה לקאנטרי, ג'אז, רוק, סטנדרטים וכל סגנון מוסיקה אחר שנגע בו, מת בביתו בבוורלי הילס.


צ'ארלס עבר ניתוח מוצלח להחלפת מפרק הירך בשנה האחרונה בחייו והיה אמור להתחיל סיבוב הופעות. הוא היה להוט לחזור לבמה ואמר "אני לא הולך לחיות לנצח. יש לי מספיק היגיון לדעת את זה. אני גם יודע שזו לא שאלה כמה זמן אני חי, אלא כמה טוב אני חי". אך זמן קצר לאחר מכן הוא חלה במחלות אחרות ומת מסיבוכים של מחלת כבד.


השפעתו היא ברורה ביותר כמבצע, כותב שירים, מנהיג להקות ומפיק. אף שהיה עיוור מאז גיל שבע, הוא היה פסנתרן יוצא דופן. הוא יכל לשיר את הבלוז הכי עמוק או לשיר כזמר פופ, והשתמש בקולו כדי להאיר רגש. הוא יכל להישמע חצוף או מהוסס, משמח או עצוב, חסר מעצורים או דומע - לעזאזל, היה בו את הכל!


בשנות החמישים הוא הפך למוביל במוזיקת ה​​נשמה בכך שהביא את הלהט והדינמיקה לנושאים חילוניים. אבל עד מהרה הוא פרץ קטגוריות כלשהן וההשפעה שלו מהדהדת דרך דורות של זמרי רוק ונשמה. מי לא מכיר את HIT THE ROAD JACK? או את הסטנדרט הנדיר GEORGIA ALWAYS ON MY MIND? תקליטי הלהיטים שהוא עשה לחברת אטלנטיק, באמצע שנות ה-50, יצקו את הבסיס לכל מה שקרה בהמשך למוזיקת הרוק והנשמה. הוא נקרא גאון כי איש לא יכל להגביל אותו בז'אנר אחד. הוא לא היה רק ​​רית'ם ובלוז אלא גם ג'אז.


צ'ארלס: "כשהתחלתי את דרכי, ניסיתי לחקות את נט קינג קול כי כל כך אהבתי אותו. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי, 'אנשים אומרים לי כל הזמן שאני נשמע כמו נט קינג קול, אבל חכה רגע, הם אפילו לא יודעים איך קוראים לי'. אז אמרתי, 'טוב, אני צריך לשנות את זה כי אף אחד לא יודע מי אני'. אמא שלי לימדה אותי דבר אחד, 'תהיה עצמך, ילד'. וזו הנחת היסוד שהמשכתי לפיה".


צ'ארלס גם היה שגריר לענייני גזעים והאפליה שהתחוללה אז. "מה שמעולם לא הבנתי עד עצם היום הזה, היה כיצד אנשים לבנים יכולים לאפשר לאנשים שחורים לבשל להם, להכין את ארוחותיהם, אך לא נותנים להם לשבת איתם לשולחן. איך אתה יכול כל כך לא לאהוב מישהו ולתת לו לבשל בשבילך?".


בתחילת שנות השישים צ'ארלס כמעט ויתר על כתיבת חומר משלו כדי לעקוב אחר הדחפים האקלקטיים שלו כמתורגמן. הוא יצר אלבום ג'אז אינסטרומנטלי וניגן באורגן האמונד עם מתזמר הביג-באנד, קאונט בייסי. היו עוד פרויקטים שהוא עשה אז שדווקא לא הבליטו את כשרון כתיבתו.


בשנת 1965 הוא נעצר בגין החזקת הרואין. הוא בילה בסנטוריום בקליפורניה כדי להיגמל מהתמכרותו והפסיק להופיע במשך שנה, ההפסקה היחידה במהלך הקריירה הארוכה שלו. לאחר מכן הוא הסתער שוב על הבמה.

נוכחותו במצעדי הפופ פחתה, אך הוא עדיין זכה לכבוד רב. בשנת 1971 הוא הצטרף לארית'ה פרנקלין במופע שהקליטה בפילמור ווסט.


בדצמבר 1972 הופיע צ'ארלס בבנייני האומה שבירושלים. באולם הותקנו רמקולים סטריאופוניים שהובאו במיוחד מחוץ לארץ. צ'ארלס הגיע לארץ באיחור של כמה ימים מהפירסום המקורי והדבר גרם לבילבול וכעס רב בקרב רוכשי הכרטיסים שקיבלו הודעה על הזזת תאריכי ההופעות זמן קצר לפני קיומן. רושם רע נוצר סביב כל הסיפור. המפיק הישראלי תירץ את השינוי בשביתת עובדי שדה התעופה אך התירוץ הזה לא היה משכנע...


הסיבה האמיתית הגיעה כשצ'ארלס נחת בארץ – הוא הגיע לפי התאריך שהיה כתוב בחוזה שלו. המפיק הישראלי פשוט התבלבל כשפרסם בתחילה בתקשורת תאריכים שגויים. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למנוע כמחאה את קיום המופע תוך התפרעות באולם. אחדים אף ניסו לשבש את עבודת צוות הטלוויזיה האמריקאי שנכח במקום לצלם את ההופעה. צ'ארלס הופיע במהלך שהותו בארץ גם בקולנוע 'ארמון' שבחיפה וב'היכל הספורט' ו'היכל התרבות' בתל אביב.


בשנת 1975 הוא זכה בגראמי כשביצע שיר של סטיבי וונדר (LIVING FOR THE CITY) והאוטוביוגרפיה שלו הפכה לרב מכר בשנת 1978. בשנת 1980 הוא הופיע בסרט "האחים בלוז". ואפרופו סרטים - אי אפשר לשכוח את ההצלחה האדירה שנחל הסרט RAY, בשנת 2004, עם ג'יימי פוקס שגילם בהצלחה את דמותו של צ'ארלס. צ'ארלס מת עם סיום הצילומים ולא זכה ליהנות מהצלחת הסרט הכבירה, שהחייתה מחדש את שיריו הישנים והאהובים; הקהל הבוגר התאהב בהם שוב והקהל הצעיר התאהב בהם לראשונה.


"אני מניח שאני סוג של חיה מוזרה", הוא אמר. "מה שעובד בשבילי זה שירים שאני יכול להכניס את עצמי לתוכם. זה לא קשור לשיר. אולי זה שיר נהדר, אבל חייב להיות משהו בשיר הזה בשבילי. אני שר את מה שאני מרגיש, את מה שאני באמת מרגיש. זהו זה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.





©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page