רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 ביוני (11.6) בעולם הרוק והפופ?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אתם יודעים משהו על מוסיקה? אני מחשיב אותה כצבע חסר צבע. אני חש את הצלילים כמו צבעים ואני אוהב לצייר עם סאונד". (סטיבי וונדר בעיתון NME, שנת 1970)

ב-11 ביוני בשנת 2002 התחתן פול מקרטני עם אשתו השניה, הת'ר מילס. הוא היה בטוח שמצא את האחת. הוא רק לא ידע שהסיפור הזה יעלה לו מיליונים על מיליונים של ליש"ט, המון עוגמת נפש וקרקס תקשורתי מביך במיוחד. , כן, זו אהבה יקרה...

זה היה נראה כמו סצנה מסרט רומנטי. ב-11 ביוני 2002, בארץ האגדות של טירת לסלי שבאירלנד, נשא סר פול מקרטני לאישה את בחירת ליבו השנייה, הת'ר מילס. החתונה, שעוצבה כולה בסגנון הודי צבעוני, הייתה אירוע נוצץ ועתיר כוכבים. בין 300 האורחים שעמדו על המדשאות נצפו חברים טובים כמו המתופף רינגו סטאר, הגיטריסט של פינק פלויד, דייויד גילמור, והזמרת כריסי היינד. אבל מאחורי החיוכים והשמפניה, כבר התחילו להתגלות הסדקים במה שעתיד להפוך לקרב מר ויקר.

ילדיו של מקרטני, כך מספרים, התחננו בפניו שיחשוב שוב. הם ראו את נורות האזהרה, ניסו להזהיר אותו מפני מילס, אך פול, המאוהב עד מעל הראש, פשוט לא רצה לשמוע. הוא היה כל כך בטוח באהבתם, עד כדי כך שסירב בתוקף לחתום על הסכם ממון. כשילדיו ההמומים שאלו אותו מדוע, הוא ענה שזהו "אקט לא רומנטי". ובכן, הרומנטיקה הזאת עלתה לו ביוקר.

השמועות על צרות בגן העדן רדפו את הזוג כמעט מהיום הראשון. בתקשורת הבריטית נטען שהיא רודפת פרסום אובססיבית, ושהוא, מוזיקאי בחסד עליון, הסתנוור לחלוטין מרומן סוער ולא ראה את מה שכולם מסביב ראו. עוד לפני החתונה, במהלך ריב סוער במלון יוקרתי, הושלכה טבעת האירוסין המשובצת ספיר ויהלומים, ששוויה נאמד בכ-15 אלף ליש"ט, מחלון חדרם. עדי ראייה דיווחו כי זמן קצר לאחר מכן, נצפו בני הזוג המלכותיים כמעט, כורעים על ארבע וגוחנים בשיחים בחיפוש אחר התכשיט האבוד.

מילס, צריך להודות, היא אישה עם סיפור חיים מטלטל. היא התגברה על ילדות קשה בצל אב מתעלל, ידעה עוני ומחסור, ובשנת 1993 עברה תאונת דרכים קשה עם אופנוע משטרתי שהובילה לקטיעת רגלה השמאלית מתחת לברך. היא הפכה למודל להשראה ולפעילה נלהבת למען נכים וזכויות בעלי חיים. היא ופול נפגשו לראשונה בטקס פרסי צדקה בשנת 1999, ושם נדלק הניצוץ. יחד הם הקדישו זמן וכסף למטרות נעלות, אך המבקרים טענו שהיא לא רק כבשה את ליבו, אלא גם הרחיקה אותו מכל מי שהיה יקר לו. חבריו נדחקו הצידה, ילדיו נודו, ואפילו היחצ"ן הוותיק שלו, ג'ף בייקר, שעבד לצידו 15 שנה, מצא את עצמו בחוץ. לטענת המקטרגים, היא הייתה שקרנית פתולוגית שאהבה "לקשט" את סיפור חייה בפרטים דרמטיים שלא היו ולא נבראו.

אז לאחר פחות מארבע שנות נישואים, הבועה התפוצצה. בהודעה רשמית לתקשורת, טענו השניים כי החדירה המתמדת לחיינו הפרטיים הקשתה עליהם לנהל זוגיות נורמלית, וביקשו "מקום וזמן" למען בתם המשותפת, ביאטריס. אך הפרידה הידידותית לכאורה הפכה במהרה למלחמת עולם. מקרטני הגיש תביעת גירושין בטענה ל"התנהגות בלתי סבירה" מצדה.

בבית המשפט, הכפפות הוסרו. מילס דרשה סכום דמיוני של כמעט 125 מיליון ליש"ט. היא טענה בפני השופט שמקרטני היה שתיין, נהג להשתמש בסמים ואף היה אלים כלפיה. פול מצידו שמר על שתיקה רועמת. בסופו של דבר, השופט דחה את מרבית טענותיה של מילס וכתב בפסק הדין שעדותה הייתה "לא עקבית, לא מדויקת ורחוקה מלהיות גלוית לב".

בסופו של דבר, השופט פסק לטובתה סכום של 24.3 מיליון ליש"ט. הסכום כלל 16.5 מיליון ליש"ט בתשלום חד פעמי, בנוסף לנכסים בשווי 7.8 מיליון ליש"ט שכבר היו ברשותה. כמו כן, חויב מקרטני, שהונו הוערך אז בכ-400 מיליון ליש"ט, לשלם 70 אלף דולר בשנה עבור גידול בתם המשותפת, ביאטריס, שהייתה אז בת ארבע, וכן לכסות את הוצאות בית הספר והמטפלת.

בצאתה מבית המשפט, מילס לא הסתירה את שמחתה. היא חייכה למצלמות, דיברה ארוכות עם הכתבים והשמיצה את בעלה לשעבר, כשסיפרה בין היתר שהוא ציפה שבתם הפעוטה תטוס בטיסות מוזלות, בזמן שהוא נהנה ממחלקה ראשונה. רגע השיא של הקרקס התקשורתי הגיע כאשר שפכה כוס מים על ראשה של פיונה שאקלטון, עורכת הדין של מקרטני. פול, לעומת זאת, יצא מבית המשפט בשקט, לא אמר מילה, ונראה כמו מישהו שלמד שיעור יקר מאוד על אהבה, כסף והחשיבות של הסכם ממון.

ב-11 ביוני בשנת 1965 הונח על מדפי החנויות באנגליה תקליטון מורחב (EP) חדש של הרולינג סטונס, שנשא את השם GOT LIVE IF YOU WANT IT. כשמו כן הוא, התקליטון כולו הוקלט במהלך הופעות חיות שקיימה הלהקה בחודש מרץ של אותה שנה בליברפול ובמנצ'סטר, והוא ניסה לתעד את האנרגיה הגולמית והבלתי מרוסנת שלה על הבמה. התוצאה? כאוס מוחלט. אבל היי, זה כל הקסם.

מגזין המוזיקה רקורד מירור תפס את העניין וכתב בזמנו: "רק מהקשבה לדבר הזה יש את התחושה שאתה נמצא במועדון עם הסטונס ואתה רוקד, מקשיב ומזיע". ואכן, התקליטון הזה, השלישי של הלהקה במתכונת EP, הוא יותר חוויה מאשר האזנה צרופה. שמו הוא פרפרזה על שיר הבלוז GOT LOVE IF YOU WANT IT, שהקליט בשנת 1957 סלים הארפו, אחד מאבות הבלוז של לואיזיאנה וגיבור מוזיקלי של הסטונס. ציוד ההקלטה הנייד של אותה תקופה היה, בלשון המעטה, פרימיטיבי. לכן, התקליטון הזה נשאר בעיקר כמסמך דוקומנטרי מרתק להנצחת היסטריית ה"סטונסמאניה" בשיאה.

התקליטון נפתח בקטע קצרצר וערמומי במיוחד. שומעים בו את הקהל צורח בקצב את המשפט WE WANT THE STONES. צעקות הקהל נרשמו , כאקט עסקי ממולח, כשיר נפרד בשם WE WANT THE STONES תחת שם המלחין המשותף והפיקטיבי שלהם, NANKER PHELGE, וכך הם הבטיחו לעצמם עוד כמה פרוטות מתמלוגים על יצירה שהם כלל לא יצרו. משם, הטירוף ממשיך עם ביצוע קורע לשיר EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE, ואחריו מגיעה בלדת הבלוז הנוגעת ללב PAIN IN MY HEART. הצד הראשון של התקליטון נחתם עם ביצוע קצבי לסטנדרט הרוקנרול ROUTE 66.

בצד ב' העניינים לא נרגעים. הוא נפתח עם I'M MOVING ON, שם מפוחית הפה של בריאן ג'ונס והגיטרות המחוספסות דוחפות את שירתו של ג'אגר לקצה. התקליטון מסתיים בפיצוץ עם I'M ALRIGHT המהיר.

המבקרים של התקופה ידעו בדיוק איך לאכול את היצירה הזו. במגזין NME נכתב: "הצליל רחוק מלהיות מושלם, אבל אם אתם מחפשים מתח, אווירה מחשמלת וריגוש מטלטל עמודי שדרה – זה המקום בשבילכם". במגזין אחר, ביט אינסטרומנטל, סיכמו זאת יפה: "איכות ההקלטה אבודה אבל האווירה מחפה על הכל". אבל מה לעשות שכמו שמישהו כתב אז, שומעים בעיקר צרחות מתגלגלות ולא אבנים מתגלגלות?

קדימה בזמן: השטן יורד ללונדון

קדימה בזמן, שלוש שנים מאוחר יותר. ב-12 ביוני 1968, הרולינג סטונס כבר היו במקום אחר לגמרי. את מועדוני הבלוז החליפו אולפני אולימפיק המפוארים בלונדון, והלהקה הייתה בעיצומו של פרויקט שאפתני ופרובוקטיבי במיוחד: הקלטת התקליט BEGGARS BANQUET. באותו היום הם עבדו על אחד השירים המכוננים שלהם, SYMPATHY FOR THE DEVIL.

ואז, זה קרה. בעוד מיק ג'אגר שר "נעים להכיר אתכם...", נראה שלמישהו באולפן היה נעים וחם מדי. לפתע, פרצה שריפה במתחם. האש התפשטה במהירות וגרמה להפסקת ההקלטות. באופן טבעי, רבים מיהרו להאשים את לוציפר בכבודו ובעצמו. אחרי הכל, איזו דרך טובה יותר יש לשטן להכריז על נוכחותו מאשר להצית אש בזמן הקלטת שיר הלל לכבודו?

אלא שהמציאות, כמו תמיד, הייתה קצת פחות מיסטית. את ההקלטות ליווה הבמאי הצרפתי הנודע ז'אן-לוק גודאר, שתיעד את התהליך לסרטו ONE PLUS ONE. השריפה נגרמה לא בגלל התערבות שטנית, אלא כתוצאה משימוש רשלני בתאורה חמה ועוצמתית על ידי אחד מאנשי צוות הצילום של גודאר. כך, מה שכמעט והפך לאנקדוטה דמונית בתולדות הרוק, התגלה כעוד תזכורת לכך שלפעמים, הסיבה הכי טובה לשריפה היא פשוט חוסר זהירות.

התקליט שקרע את פרוקול הארום והוליד כוכב חדש. בום! ב-11 ביוני בשנת 1971 יצא באנגליה התקליט BROKEN BARRICADES של להקת פרוקול הארום, והעולם לא ידע שהוא עד לרגע של מפנה היסטורי. זה לא היה עוד תקליט ברצף, אלא הצהרת כוונות רועמת, פרידה כואבת ולידה של גיבור גיטרה חדש.

עד לאותו רגע, פרוקול הארום הייתה שם נרדף לסאונד כמעט קדוש. תחשבו על כנסייה מפוארת שהפכה לאולם קונצרטים: שילוב מושלם בין הפסנתר הקלאסי והשירה מלאת הנשמה של גארי ברוקר לבין צלילי אורגן ההאמונד המהפנטים של מאת'יו פישר. אבל בתקליט החמישי שלה, הלהקה החליטה להוריד את הכפפות הלבנות, לזרוק את העדינות לפח ולהסתער קדימה עם סאונד כבד, מחוספס ובועט. ספינת הדגל שינתה כיוון חד, והעמידה במרכז את הגיטרה הרועמת של רובין טראוואר.

זה היה תקליט הפרידה שלו מהלהקה, רגע לפני שזינק לקריירת סולו שתהפוך אותו לאחד מנגני הגיטרה המוערכים בעולם. כאן, הוא נתן את כל מה שהיה לו, כולל מחווה קורעת לב לגדול מכולם, ג'ימי הנדריקס המנוח, בקטע המופתי SONG FOR A DREAMER - מסע חלומי ופסיכדלי עם יכולת נגינה עילאית.

התקליט נפתח ברעידת אדמה. השיר SIMPLE SISTER הוא לא פחות מיצירת מופת של רוק כבד מוקדם. הריף של טראוואר חד כסכין, השירה של ברוקר נעה בין זעקה ללחישה, ועיבוד כלי המיתר התזמורתי מוסיף ממד אפי ומאיים. ומעל כל זה, ניצבים התופים של בי ג'יי וילסון. וילסון, אחד המתופפים הגדולים והמוכשרים ביותר שידע הרוק, אך משום מה נותר נשכח למדי, מכה כאן בעוצמה ובדיוק של שעון שוויצרי משוגע. "אני חושב שאנחנו מתרחקים משימוש באורגן", אמר אז וילסון למגזין מלודי מייקר, "ובמיוחד בתקליט החדש הפסנתר והגיטרה הם הכלים הראשיים". הוא צדק, והתוצאה הייתה נהדרת.

אלמנט חשוב נוסף, שלעיתים נשכח, הוא המילים. את כל הטקסטים כתב קית' ריד, החבר השקט בלהקה, שלא ניגן על שום כלי אך היה אחראי על הנשמה הפואטית והסוריאליסטית של פרוקול הארום.

באופן אירוני, בזמן שהלהקה כבשה את אמריקה - בבית, בבריטניה, הקהל נותר מעט אדיש. נוצרה תחושה שהלהקה העדיפה את השווקים מעבר לים, והיא שילמה על כך מחיר. "אנחנו לא מקבלים הרבה דואר מעריצים", סיפר ברוקר למגזין CIRCUS באותה תקופה, "אבל מה שאנחנו כן מקבלים הוא באמת אישי ומתגמל. אם היינו מקבלים רק עשרה או אחד עשר כאלו בשנה, זה היה שווה את זה".

הביקורות בזמן אמת זיהו את האיכות, גם אם לא חזו את ההשפעה ארוכת הטווח. בעיתון דיסק נכתב: "להקת פרוקול הארום עושה מה שלהקות רבות אחרות עושות כיום – להשתמש בהמון צלילים אלקטרוניים. אבל במקרה שלה, היא מוסיפה מספיק רגש כדי שזה יישמע נכון". במלודי מייקר הוסיפו: "עוד פיסת מוזיקה יפהפייה שאולי תמכור מספר עותקים באנגליה ואלפי עותקים מעבר לים, שם באמת מעריכים את הלהקה הזו. זה לא התקליט הטוב ביותר שלהם עד כה אבל המוזיקה באמת טובה וצריכה להישמע".

אז מדוע טראוואר עזב בשיא כוחו? ברוקר הסביר זאת היטב למגזין NME לאחר הפרידה: "רובין לא עזב כי הוא נדחק מהקדמה. אין אורגן בתקליט האחרון שלנו והוא נשלט כמעט לחלוטין על ידי הגיטרה. זו בדיוק הסיבה שבגללה הוא עזב, כי הוא מיצה בתוך הלהקה את כל האפשרויות. הוא הגיע לשלב שבו הוא היה חייב לעשות משהו אחר, ללכת למקום אחר כדי לספק את עצמו". ואכן, שנתיים לאחר מכן הוא הוציא את תקליט המופת השני שלו כאמן מוביל, BRIDGE OF SIGHS (שהופק על ידי מאת'יו פישר!) והפך לכוכב ענק בזכות עצמו.

דונובן, ילד הפלא של הפולק, מסתבך עם החוק! ב-11 ביוני בשנת 1966 קרה דבר לא נעים בסצנת התרבות הלונדונית. גיבור הסיפור: דונובן, הטרובדור הסקוטי עם קול המשי והגיטרה האקוסטית, שהפך בן לילה לכוכב הפופ הבריטי הראשון אי פעם שנעצר על החזקת מריחואנה.

באותם ימים, התרבות הנגדית הייתה בשיא פריחתה, אתגר ישיר לערכים השמרניים של דור ההורים. ודונובן, עם שיריו הפואטיים והופעתו העדינה, שכונה על ידי רבים "בוב דילן הבריטי" (כינוי שהוא עצמו לא ממש אהב), היה אחד הנסיכים הבלתי מעורערים של התנועה הזו. אלא שהממסד לא ישב בחיבוק ידיים.

הכל התחיל עם פשיטה דרמטית על דירתו של דונובן ברחוב אדג'וור בלונדון, שהייתה מוקד עלייה לרגל לחברים מהסצנה הבוהמיינית של העיר. השוטרים, בפיקודו של סמל בילוש אחד, נורמן פילצ'ר, צייד כוכבי הרוק הידוע לשמצה, לא באו לשתות תה. פילצ'ר, איש חוק קשוח שראה בתרבות הצעירה איום על הסדר הציבורי, סימן את המוזיקאים כמטרה עיקרית. הוא עוד יתפרסם בעתיד כמי שרדף גם את חברי הרולינג סטונז ואת ג'ון לנון וג'ורג' האריסון. המשטרה מצאה בדירה של דונובן כמות קטנה של חשיש, וזה הספיק כדי להפוך אותו לעבריין בעיני החוק.

למה דווקא הוא? ובכן, דונובן פשוט הקל על עבודת המשטרה. זמן קצר לפני המעצר, שודר בטלוויזיה סרט תיעודי בשם A BOY CALLED DONOVAN, שהציג אותו כסמל של הדור החדש והמשוחרר. בסרט, הוא דיבר בפתיחות על אורח חייו הרגוע ועל משיכתו לפילוסופיות מזרחיות. מעבר לכך, בסביבתו נראה מישהו מעשן סמים, מה שהפך אותו למטרה קלה ומתוקשרת עבור הרשויות, שרק חיפשו הזדמנות להראות ל"היפים" איפה הגבול עובר.

אם זה לא הספיק, דונובן עצמו רמז על הרגליו בתקליטיו. בשירו SUNNY GOODGE STREET, שיצא שנה קודם לכן, הוא שר במפורש על "מעשן חשיש", כמעט כמו הזמנה פתוחה למשטרת לונדון. המעצר, שהתבסס על "חוק הסמים המסוכנים" החדש יחסית משנת 1965, היה יותר הצהרה תרבותית מאשר מהלך פלילי משמעותי.

אז ניגשתי לספר שכתב דונובן וכך הוא הסביר שם: "הסרט התיעודי איתי הוצג ב-19 בינואר 1966 בטלוויזיה בבריטניה. הצילומים עם ביטניקים שעישנו שם סמים לא נעלמו בלי שיחידת הסמים של לונדון תשים לב לזה. זו הייתה הפעם הראשונה שקהל טלוויזיה בריטי קיבל הצצה לאורח החיים של הביטניקים, ורבים היו בהלם. אז עכשיו הייתי השד, והייתי צריך להיענש. חוליית הסמים (זו שהוקמה לאחרונה) ביקשה ללמד אותי לקח מול הציבור. אני אהיה המעצר הסנסציוני הראשון של שנות ה-60. לא ידעתי שהעיתונים הבריטיים ויחידת הכליאה של לונדון תכננו להרוס באופן שיטתי את כל כוכבי המוזיקה החשובים של אותה תקופה. עד שהחולייה הגיעה למקום שבו גרתי במיידה וייל, עזבתי לאמריקה והשכרתי את הדירה לשתי נערות צעירות שערכו כמה מסיבות, כפי שעושות נערות צעירות. אז אנשי המחלק ראו את ההתרחשויות כזרם של טיפוסים ביטניקים שנעו פנימה והחוצה מהדירה, כולל אחד שהם זיהו כנרקומן. לא הכרתי אף אחד מחברי מהבנות, כשלמעשה בקושי הכרתי את הבנות, אבל, כמובן, המחלק חיכה לשובי עם ציפייה גוברת. ראש החולייה הכין את אנשיו לפשיטה על הדירה שלי ברגע שחזרתי הביתה.

לילה אחד שכב חברי הטוב, ג'יפסי, בחדרו וקרא. עישנתי ג'וינט עם חברה שלי. הייתה לי חתיכת חשיש קטנטנה ועישנתי הכל. לפתע נדלק בחוץ אור ואז שמעתי צלצול בדלת. ג'יפ הלך לראות מי זה. הוא לבש רק את החולצה שלו. "מי זה?" שמעתי את ג'יפ שואל. "זאת אני," ענה קולה של ילדה. ג'יפ הסיט את הווילון של חלון הדלת כדי לראות מי בא כל כך מאוחר. אישה צעירה ויפה עמדה והביטה בו, ולא אמרה דבר. הוּא הסיט את הווילון יותר ותהה לעצמו, "מי זה יכול להיות?" אז הוא החליט לפתוח את הדלת. השוטרת זזה הצידה ותשעה אנשים פרצו לתוך החדר. שמעתי את ג'יפ צועק, "דון! תנעל את הדלת שלך!"

עירום, זינקתי אל דלת חדר השינה, אבל הם כבר היו בפנים. כל האנשים לבשו חליפות. זה היה אירוע מיוחד, זה. בחור אחד גדול רמס את המחצלת היפנית במגפיו ולקח לידיו את השמיכה מהמיטה. הוא גרר את הנערה העירומה למעגל הגברים אשר היו עסוקים בלהרוס את המקום בחיפוש אחר סמים. הבחורה המסכנה ישבה על הרצפה מאובנת, זרועותיה שלובות, מנסה לכסות את עצמה. עמדתי עירום ונדהם. כעסתי וקפצתי על גבו של שוטר כשתפסו אותי במהירות באחיזת חנק בגרון. איזה מראה, אני רזה קטן, משתלשל עירום מזרועו של שוטר גדול מזורגג. הוא הפיל אותי על הרצפה. נכנסתי למטבח כדי לקבל לשתות חלב. פתחתי את המקרר, אבל הם מיהרו לחטוף את החלב. "מהר, חבר'ה, ה-LSD בחלב!" השוטר צרח. העניינים נרגעו, והורשה לנו להתלבש. הפשיטה הסתיימה. אז הציג את עצמו מולי סרג'נט אחד בשם פילצ'ר. הכל נראה לי מסריח. לקחו אותנו לתחנת המשטרה של מרילבון, רשמו אותנו, לקחו מאיתנו טביעות אצבעות ונתנו לנו כוס תה. אז, בארבע לפנות בוקר עם שחר לונדון הקרה, נתנו לנו לצאת לרחובות לונדון. כשיצאנו, סמל פילצ'ר לקח אותי הצידה ואמר, 'אני מצטער על כל זה, דון; זו רק העבודה שלי, אתה יודע; אני יכול לקבל את החתימה שלך לבת שלי?'... חזרנו הביתה לישון ולמחרת כבר כל העיתונים היו מלאים בדיווחים על מה שהיה".

המעצר היה חלק מהאסטרטגיה של פילצ'ר ללכת אחרי כוכבי רוק למען תשומת לב תקשורתית מרבית ולהוכיח שאף אחד לא מעל החוק בכל הנוגע לאכיפת סמים. במהלך השנים הבאות, הוא הוביל מבצעים מוצלחים אך מפוקפקים מבחינה משפטית נגד חברי הביטלס והרולינג סטונס. זה נראה נקמני, אבל פילצ'ר התעקש שזה רק עסק, כשהיה לו הרגל לבקש חתימות ברגע שקורבנותיו נמצאו במעצר. בהמשך נמצא כי פילצ'ר גם נהג לשתול סמים בבתים של קורבנות החיפושים שלו, כדי להעצים את פועלו.

ככל הנראה האירוע רק חיזק את מעמדו של דונובן כגיבור תרבות בעיני מעריציו. בסופו של דבר, הוא נקנס בסכום של 250 לירות שטרלינג, אך הנזק התדמיתי למשטרה וההילה המרדנית שדבקה בדונובן היו שווים הרבה יותר. זו הייתה יריית הפתיחה במלחמה הגדולה של שנות ה-60, מלחמה על נשמתה של המוזיקה ועל פניה של החברה, והיא התחילה בדירה קטנה אחת, עם קצת עשן וטרובדור צעיר אחד.

העולם נפרד מאייקון פופ, אופנה וסטייל. פרנסואז הארדי, הזמרת והיוצרת הצרפתייה שכבשה את העולם עם מלנכוליה אופנתית וקול מהפנט, הלכה לעולמה ב-11 ביוני 2024 והיא בת 80. היא הותירה אחריה מורשת של מוזיקה על-זמנית ודימוי אחד, בלתי נשכח: האישה שכולם רצו, אבל איש לא באמת יכול היה להשיג. האישה שגרמה לבוב דילן לעצור הופעה ולמיק ג'אגר להזיל ריר.

אבל מי הייתה האישה מאחורי המבט המהפנט והפוני המושלם? כשנשאלה בשנת 1967 אם קשה לחיות איתה, ענתה בכנות האופיינית לה: "לא נראה לי. אני די חזקה, לפעמים עצבנית ועם מצבי רוח. אני גם יכולה להיות די קרירה עם אנשים, אבל אני אף פעם לא עושה את זה בכוונה. יש אדם אחד שיודע לעזור לי למצוא איזון: אמא שלי".

הארדי הייתה תופעה נדירה: זמרת צרפתייה שהצליחה לפרוץ את חומת האדישות האנגלו-אמריקאית. בעולם שבו הפופ הצרפתי נחשב לרוב קוריוז, היא הפכה לכוכבת ענקית באנגליה ובארצות הברית. היא לא רק שרה בקול חלומי, היא נראתה כמו חלום, לבושה תמיד במיטב האופנה של מעצבים כמו PACO RABANNE ו-YVES SAINT LAURENT, שהפכו אותה למוזה שלהם. היה לה קלאס משלה, שילוב של עדינות, ריחוק ואיכות שאי אפשר לחקות.

מילדה ביישנית ל"איט גירל"

דרכה לפסגה לא הייתה מובנת מאליה. היא גדלה בדירה צנועה, בת לאם חד הורית ואחות, ללא כל דמות אב. את שעותיה בילתה בהאזנה לרדיו לוקסמבורג, סופגת את הרוק והפופ האמריקאי והבריטי. כשהתבגרה, החליטה ללמוד באקדמיה לזמרים, ששיעוריה שודרו בערוץ הטלוויזיה הצרפתי ORTF. הטיפוס הביישן והזועף לכאורה, כפי שתוארה, עשתה רושם מיידי בהופעתה הראשונה. היא לבשה סוודר עם צווארון V הפוך, "סתם בשביל הכיף", כפי שהסבירה, והקסם עבד.

בגיל 18, עוד לפני שהגיעה לגיל הבגרות החוקי בצרפת (21), היא אזרה אומץ וניגשה לאודישן בחברת VOGUE RECORDS, חברת הבית של אלביס הצרפתי, ג'וני האלידיי. שם פגשה את טכנאי הסאונד אנדרה ברנו, שהכיר לה את המפיק ז'אק וולפסון. וולפסון, איש חזון ומי שגילה גם את ז'אק דוטרונק, הציע לה חוזה מהפכני לאותה תקופה: חלוקת רווחים של חצי-חצי.

בשנת 1962, בתוך שש שעות בלבד, היא הקליטה תקליטון EP עם ארבעה שירים. אחד מהם, TOUS LES GARCONS ET LES FILLES, הפך להמנון מיידי של בני הנוער. התקליטון נמכר באלף עותקים מדי יום, והארדי הפכה בן לילה לכוכבת הגדולה של תנועת ה-YE YE, הגרסה הצרפתית והמסוגננת לביטלמאניה. הצלם ז'אן-מארי פרייר, שנשלח לתעד את הכוכבת החדשה, התאהב, הפך לבן זוגה, ולצלם הכמעט בלעדי שלה, האחראי לעטיפות התקליטים הבלתי נשכחות ולתדמיתה הציבורית.

הכיבוש של לונדון ומועדון המעריצים היוקרתי

ההצלחה בצרפת לא הספיקה לה. בשנת 1964, מאוכזבת מהסאונד הדל של האולפנים בפריס, היא עשתה את המעשה הנכון והגיעה להקליט בלונדון הסוערת. שם, בעזרתו של המעבד צ'ארלס בלקוול, שעבד עם המפיק הגאון-מעורער, ג'ו מיק, המוזיקה שלה קיבלה עומק ותחכום חדשים. מדמואזל הארדי הפכה לסנסציה. מיק ג'אגר הכריז שהיא האישה האידיאלית שלו, דיוויד בואי התבדח שמכשיר הרדיו שלו עלה באש בכל פעם ששיר שלה התנגן, ואפילו מלקולם מקלארן, המנהל הפרובוקטיבי של הסקס פיסטולס, טען שהיא הייתה "ה-PINUP האולטימטיבי על קיר חדר השינה של כל חניך פופ אופנתי". ומה חשבה פרנסואז על כל זה? היא בעיקר צחקה וסירבה בנימוס ל"סיגריות המוזרות" שהציעו לה.

אחת האנקדוטות המפורסמות ביותר היא זו שבה בוב דילן, שהיה מאוהב בה עד מעל לראש, פשוט עצר את הופעתו באולם אולימפיה בפריס ב-24 במאי 1966. הוא דרש שהארדי תגיע לחדר ההלבשה שלו, והודיע שלא יחזור לבמה עד שתעשה זאת. משאלתו התגשמה, והוא התרברב: "עכשיו אני כוכב, וכשאני מבקש את הירח, אני מקבל את הירח!". זיכרונה של הארדי מהמפגש היה רומנטי הרבה פחות: "היה לי הרושם שכל חייו תלויים על חוט, הוא נראה חולה מאוד, כמו מת-חי. לא הייתי מודעת כלל לכך שהוא משתמש בסמים, והתאכזבתי לגלות זאת. הוא בשום אופן לא היה האיש המסקרן שהופיע בעטיפות התקליטים שלו".

אשת עסקים, כוכבת קולנוע וזוגיות מלכותית

הארדי לא הסתפקה במוזיקה. היא הפכה לשחקנית קולנוע מצליחה, והופיעה בין היתר בסרט המרוצים הקלאסי GRAND PRIX של ג'ון פרנקנהיימר. היא הקימה חברת הוצאה לאור משלה, ASPARAGUS – שם שהפך מיד לכינוי גנאי שהדביקו לה המבקרים בגלל גזרתה הדקיקה.

שנת 1967 בישרה שינוי גדול בחייה האישיים: היא וז'אק דוטרונק הפכו לזוג, ויצרו את הזוג הנוצץ של עולם הפופ הצרפתי. הם היו יפים, מוכשרים, מרדנים והקליטו יחד דואטים בלתי נשכחים. בסוף שנות ה-60 היו רק שני ערוצי טלוויזיה בצרפת, תחת המשטר המחמיר של הרדיו והטלוויזיה הצרפתי. שם זכה הקהל הצרפתי לקבל, בערב ראש השנה של 1968, הופעה חיה אמיתית, עם המון להקות צרפתיות, בריטיות ואמריקאיות נהדרות שהופיעו זו לצד זו. הסרט הזה (שיש לי...) נראה כמו הפנינג פסיכדלי ענק שהופק על ידי אנדרה ויינפלד ומישל טייטינגר, שני פעילי רוק אשר יצרו את תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית אז BOUTON ROUGE (שיש לי גם את כל פרקיה המדהימים עם מיטב הלהקות). אז באירוע של ראש השנה הופיעו להקות כמו המי, פינק פלויד, סמול פייסס וגם הארדי ודוטרונק.

בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, הארדי הייתה התגלמות ה-COOL. היא גילתה את המוזיקה של האמן הבריטי המופנם ניק דרייק והאזינה לתקליטיו ללא הרף. היא אף פגשה אותו, אם כי סיפרה שהקשר ביניהם לא היה מהטובים. היא הייתה בפסגת עולמה, מוזה נצחית ששילבה בין פופ קליט לתחכום אירופאי, בין תדמית קפואה לנפש סוערת. למרות שבשנים האחרונות נראה שנמאס לה לענות על אותן שאלות על מה שקרה לפני עשורים, המורשת שלה חקוקה בסלע. פרנסואז הארדי תמיד תישאר הבחורה עם הגיטרה והמבט העצוב, שהראתה לעולם איך אפשר לשבור לבבות בשקט מופתי.

ב-11 ביוני בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטם הבא, על סיימון וגרפונקל:

המלאך גבריאל נפל והקרסול נשבר: הלילה שחשף את הקרעים בלהקת ג'נסיס. דרמה ענקית בהופעה, קפיצה אחת יותר מדי וסולן פצוע שננטש על הבמה. סיפור קטן אך בלתי נשכח מ-11 ביוני 1971, שמראה איך מאחורי המוזיקה המורכבת של ג'נסיס הסתתרה חברות מורכבת לא פחות.

זה היה עוד ערב שישי שגרתי במועדון ההופעות AYLESBURY FRIARS בבקינגהמשייר, אנגליה. המקום, שכבר הספיק לארח הופעות של אמנים כמו דיוויד בואי וקינג קרימזון, התכונן לארח את אחת הלהקות המבטיחות והמסקרנות של סצנת הרוק המתקדם, ג'נסיס. הלהקה, בדיוק אחרי שהתגבשה להרכב הקלאסי שלה עם צירופם של הגיטריסט סטיב האקט והמתופף פיל קולינס, הייתה בסיבוב ההופעות לקידום התקליט השלישי שלה, NURSERY CRYME.

ההופעה התקדמה כמתוכנן והקהל היה מהופנט. פיטר גבריאל, הסולן הכריזמטי ופורץ הדרך, נתן את כל כולו, כהרגלו. הוא לא היה סתם זמר, הוא היה שחקן, מספר סיפורים, איש תיאטרון שלם שרק במקרה החזיק מיקרופון. לקראת סיום ההופעה, הגיעה שעת השיא עם הקטע הסוגר, THE KNIFE, שיר מחאה אלים ואנרגטי במיוחד מהתקליט הקודם שלהם, TRESPASS.

כנראה ששילוב האנרגיות של השיר עם האדרנלין המבעבע בגופו של גבריאל היה קטלני. בעיצומו של הטירוף המוזיקלי, גבריאל קיבל החלטה של רגע. הוא רץ אל אחורי הבמה, צבר תאוצה וזינק קדימה בטיסת סולו הרואית היישר אל זרועות הקהל שציפה לו למטה. או לפחות, כך הוא דמיין. בפועל, הקהל המופתע לא ממש הבין את כוונותיו של הסולן האווירי, ובשניה אחת פינה לו דרך לנחיתת אונס כואבת במיוחד על רצפת הבטון הקשה של המועדון.

גבריאל ההמום עוד ניסה להתרומם, אך הכאב היה חד מדי. הוא שבר את הקרסול. כמה מאנשי הקהל ההמומים עזרו לו לחזור לבמה, אך שם חיכתה לו הפתעה כואבת לא פחות. שאר חברי הלהקה – טוני בנקס הקלידן, מייק ראת'רפורד הבסיסט, סטיב האקט הגיטריסט ופיל קולינס המתופף – הביטו בו בחוסר אמון מוחלט והמשיכו לנגן. מבחינתם, זו הייתה עוד הצגה תיאטרלית של גבריאל, ניסיון דרמטי לסחוט עוד תשואות.

בכוחות אחרונים, כשהוא נאנק מכאבים, התיישב גבריאל על קצה הבמה וביצע את השיר בישיבה. הדבר ששבר אותו באמת הגיע מיד לאחר מכן. עם סיום התו האחרון, שאר חברי הלהקה פשוט קמו, אמרו לילה טוב לקהל וירדו מהבמה, מותירים אותו שם לבד, פצוע וחסר יכולת לזוז. הם היו משוכנעים שהוא פשוט ממשיך את ה"שואו" שלו.

רק אחרי דקות ארוכות, כשהאורות נדלקו והקהל התפזר, הבינו חבריו את גודל האסון. על טוני בנקס הוטלה המשימה לפנות את הסולן הפצוע לבית החולים הקרוב. במקביל, מייק ראת'רפורד נסע לביתו של גבריאל כדי לבשר את הבשורה המרה לאשתו הטרייה, ג'יל. כשהיא פתחה את הדלת וראתה את פניו החיוורות, ליבה נפל. היא הייתה בטוחה שהוא בא לבשר לה שבעלה נהרג.

ההופעות הבאות של ג'נסיס לא בוטלו. הן פשוט קיבלו טוויסט בעלילה: פיטר גבריאל, במקום לקפץ ולהשתולל, בילה את כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא גלגלים בקדמת הבמה. התיאטרליות אולי נפגעה, אבל נולד מראה חדש ובלתי נשכח: רוק מתקדם על גלגלים.

מ...מ...מ...מיי שרונה! בום! ב-11 ביוני בשנת 1979 יצא תקליט הבכורה של להקת THE KNACK, שזכתה אצלנו בישראל לשם "הפטנט". בראשו פצצת אטום מוזיקלית בשם MY SHARONA.

במשך כמה חודשים מסחררים, ארבעת החברים מלוס אנג'לס היו הדבר הכי חם על הפלנטה. הם נראו ונשמעו כמו התשובה האמריקאית והעצבנית לביטלס, עם אנרגיית פאנק מתפרצת וניחוחות של כוח נעורים. תקליט הבכורה שלהם, GET THE KNACK, הוקלט בפחות משבועיים ובעלות מגוחכת של 18,000 דולר, והפך לתקליט הבכורה שנמכר הכי מהר מאז ארבעת המופלאים מליברפול. תוך חודשיים בלבד הוא הגיע למעמד פלטינה וכיכב במקום הראשון במצעדים במשך חמישה שבועות רצופים. MY SHARONA, כמובן, שלט ברדיו ביד רמה והפך להמנון אוניברסלי.

אז מי זו לעזאזל היא שרונה? זו לא דמות בדויה, אלא אישה אמיתית לגמרי. קוראים לה שרונה אלפרין, ובאותה תקופה היא הייתה נערה בת 17 שהסולן, דאג פייגר, התאהב בה עד מעל הראש. הוא כתב עליה את השיר בזמן שהיא עוד הייתה בת זוג של מישהו אחר, והריף הקטלני, אגב, נכתב על ידי הגיטריסט ברטון אבר עוד לפני שפייגר בכלל פגש אותה. אלפרין עצמה אפילו הצטלמה לעטיפת הסינגל, מחזיקה עותק של תקליט הבכורה. היום, אם תהיתם, היא סוכנת נדל"ן מצליחה בלוס אנג'לס.

ההצלחה הייתה כל כך מיידית ומסחררת, שהלהקה וההנהלה שלה החליטו על אסטרטגיה שיווקית שנראתה מבריקה על הנייר: אפס ראיונות לתקשורת. הם רצו ליצור הילה של מסתורין, לתת למוזיקה לדבר בעד עצמה. "כולנו חשבנו בזמנו שזה רעיון טוב", הסביר פייגר שנים מאוחר יותר לרולינג סטון. "היינו שקועים בסיבובי הופעות אינסופיים וגם כך לא היה לנו זמן להתראיין כראוי. לא שמנו לב שמתעוררת נגדנו תגובה חריפה. לא הבנו שאנשים רוצים באמת להכיר אותנו ונתפסנו כיהירים. אבל ההנהלה התעקשה שנמשיך להתחבא וכך הקריירה שלנו תהיה ארוכה יותר".

זו הייתה טעות קולוסאלית. הגישה המתנשאת הזו, יחד עם תמונת העטיפה האחורית של התקליט שחיקתה במודע את הופעת הביטלס אצל אד סאליבן, הפכה לבומרנג קטלני. המבקרים, שבהתחלה עוד פירגנו, החלו לשחוט את הלהקה. החברים הואשמו בהיותם תרמית מחושבת, חיקוי זול וחסר נשמה של העבר. פייגר סומן כסקסיסט בגלל שירים כמו GOOD GIRLS DON'T, והטקסטים שלו, שנתפסו כבוטים ומתמקדים בנערות צעירות, עוררו זעם רב.

התגובה הציבורית לא איחרה לבוא. תנועה שנקראה "הדיחו את הפטנט" (KNOCK THE KNACK) צברה תאוצה, ומדבקות סטיקר בגנות הלהקה הודבקו בכל רחבי אמריקה. לפתע, הכל נגמר. התקליטים חדלו להימכר, והבחורות הפסיקו לצרוח.

התקליט השני, BUT THE LITTLE GIRLS UNDERSTAND, שיצא בשנת 1980, נכשל כישלון חרוץ. שמו, שנלקח משיר בלוז ישן ורווי רמיזות מיניות, רק ליבה את האש. מבקר הרוק הידוע, דייב מארש, סיכם את זה בבוטות: יש שתי ברירות מול הלהקה הזו – להתעלם ממנה או לבעוט לה בעכוז לעזאזל. התקליט השלישי, ROUND TRIP משנת 1981, כבר לא עניין איש.

פייגר ניסה להגן על עצמו: "האשימו אותי במילים סקסיסטיות. כל מה שהפך את מיק ג'אגר ואת קית' ריצ'רדס לתמלילני רוק גדולים, הפך אותי לסקסיסט. אני מעולם לא כתבתי שיר בנוסח UNDER MY THUMB. זה מטופש בעיניי, כי רוק'נ'רול צריך להיות חופשי כמו ילד קטן". אבל זה היה מאוחר מדי.

במקביל לקריסה החיצונית, הלהקה התפרקה מבפנים. "הלהקה התפרקה בגלל בעיות אישיות ולא מוזיקליות", הודה פייגר. "כשהגענו בשנת 1980 להופעות באירופה, כבר לא יכולנו להסתכל זה על זה". המתופף, ברוס גארי, תיאר זאת בצורה ציורית: "דאג פיתח גידול סרטני ענק שהחל לכרסם בלהקה". המצב הידרדר עד כדי אלימות פיזית. במהלך סיבוב הופעות באיטליה, שלושת חברי הלהקה האחרים – גארי, הבסיסט פרסקוט ניילס והגיטריסט ברטון אבר – תפסו את פייגר, הדפו אותו לקיר ואיימו עליו שיתאזן במהרה או שסופו יהיה מר. בנובמבר 1980, זה נגמר רשמית.

עבור שלושת החברים, הסוף היה קשה לעיכול. הם ניסו להמשיך תחת שם חדש, THE GAME, אך הבינו שהרכבת כבר עזבה את התחנה והתמקדו בעבודות אולפן עבור אמנים אחרים. פייגר, מצידו, צלל לתהום. הוא התמכר לקוקאין ושתה כמויות אדירות של אלכוהול. ההצלחה המטאורית הרסה אותו. רוב הכסף שהרוויח בוזבז וסכום ניכר נוסף ירד לטמיון כשהבית שקנה בהוליווד נהרס בשיטפון, רגע לפני שהספיק לבטח אותו.

באופן אירוני, דווקא סרט קאלט משנות ה-90, REALITY BITES, החזיר את MY SHARONA לתודעה והעניק ללהקה עדנה מחודשת ואיחוד קצר. אך הסיפור הסתיים בטרגדיה: דאג פייגר, האיש שהיה בראש העולם לדקה וחצי, נאבק במשך שנים במחלת הסרטן ומת בשנת 2010. כך נחתם סיפורה של להקה שהייתה לה הזדמנות להיות ענקית, אך נפלה קורבן להצלחה של עצמה, ליהירות, ולריף אחד גדול מדי.

גם זה קרה ב-11 ביוני: מכונת הזמן מתניעה וחוזרת לימים בהם הגיטרות היו רועשות, התקליטים הסתובבו על הפטיפון והשערוריות היו חלק בלתי נפרד מהתפריט. קבלו כמה רגעים בלתי נשכחים מההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

1976: כשאי.אל.או נמכרה מתחת לשולחן

בשנת 1976, תזמורת אורות החשמל, או ELO בקיצור, עדיין ניסתה לפצח את השוק האמריקני הענק. אז חברת התקליטים שלה באמריקה, UNITED ARTISTS, החליטה להפיק תקליט אוסף מיוחד בשם OLE ELO, שנועד אך ורק כתקליט תדמית לתחנות רדיו בארצות הברית. האוסף, שסודר באופן כרונולוגי וכלל שירים מתחילת הדרך ועד לתקליט FACE THE MUSIC משנת 1975, התגלה כמהלך שיווקי גאוני, אבל בטעות. עותקי הפרומו החלו לזלוג החוצה ונחטפו על ידי מעריצים בשוק המחתרתי. כשהביקוש הרקיע שחקים והעותקים אזלו, הבינו בכירי החברה שהם יושבים על מכרה זהב. הלהקה, בראשותו של הגאון המוזיקלי ג'ף לין, צברה פופולריות אדירה, וההחלטה התבקשה: להוציא את התקליט באופן מסודר לקהל הרחב. אגב, אם תשיגו את ההדפסה המקורית, זכיתם: כי היא כוללת את הגרסאות המלאות והארוכות של KUIAMA ושל הקאבר המחשמל ל-ROLL OVER BEETHOVEN, שקוצצו משמעותית בהדפסות המאוחרות יותר.

1968: שני עולמות מקבילים באבי רואד

קיץ 1968. אולפני EMI בלונדון, שלימים יכונו אבי רואד, היו כמרקחה. באותו יום היסטורי, שני הכוחות היצירתיים המרכזיים של הביטלס עבדו זה לצד זה, אך בעולמות מוזיקליים נפרדים לחלוטין. באולפן אחד, ג'ון לנון שקד על יצירת הקולאז' הניסיונית והמאתגרת REVOLUTION 9, שתהפוך לאחד הקטעים השנויים במחלוקת באלבום הלבן. דלת ליד, באולפן הסמוך, פול מקרטני הקליט את הבלדה האקוסטית העדינה והיפהפייה BLACKBIRD, שנכתבה בהשראת המאבק לזכויות האזרח השחור בארצות הברית. כדי לתעד את הרגע, צוות טלוויזיה של ה-BBC נכח במקום ותיעד את מקרטני בפעולה. המצלמות קלטו לא רק את תהליך היצירה, אלא גם את חברתו החדשה והטרייה דאז, התסריטאית האמריקנית פרנסי שוורץ, יושבת ברקע וצופה באהובה. האמת? דווקא הייתי רוצה לראות תיעוד מצולם של לנון מרכיב את מהפכת תשע ההיא שלו.

1982: הראגה שהפכה למרד בקסבה

אחד ההמנונים הגדולים של שנות השמונים, ROCK THE CASBAH של להקת הקלאש, יצא ביום זה בשנת 1982 כתקליטון. השיר ROCK THE CASBAH של להקת הקלאש, נולד משילוב של תסכול, גאונות ואירוניה כואבת. מי שכתב את הלחן והטקסט המקורי היה דווקא המתופף, טופר הידון. המילים הראשוניות היו גסות למדי, והסולן ג'ו סטראמר נכנס לתמונה וליטש אותן. אך מהיכן הגיעה ההשראה? ובכן, במהלך ההקלטות לתקליט COMBAT ROCK, מנהל הלהקה, ברני רודס, הביע את תסכולו מהשירים הארוכים והמתמשכים של הלהקה וצעק באחד הסשנים: "האם הכל חייב להיות ארוך כמו ראגה הודית?!". סטראמר חזר למלון באותו לילה והקליד את השורה: "המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה". אז נפל לו האסימון. הוא נזכר בסיפור ששמע על כך שבאיראן של אותם ימים, תחת שלטון האייתוללות, חל איסור חמור על מוזיקת דיסקו ומי שנתפס עם תקליט כזה היה צפוי לעונש אלים. מכאן, הדרך לכתיבת שאר המילים על עם שמתריס נגד שלטונו של השריף המדכא הייתה קצרה. האירוניה הגדולה היא שהידון, יוצר השיר, פוטר מהלהקה ממש לפני צאת התקליטון בשל התמכרותו להרואין. הוא לא זכה ליהנות מפירות ההצלחה המסחררת, ובקליפ המפורסם רואים את מחליפו, טרי צ'יימס, מתופף במקומו.

1976: הקארפנטרס פשוט לא אהבו את זה

לא כל תקליט הוא סיבה למסיבה, אפילו לא לצמד מצליח כמו הקארפנטרס. בשנת 1976 יצא תקליטם A KIND OF HUSH, וכשנשאל על כך שנים לאחר מכן, ריצ'רד קארפנטר לא חסך במילים: "זה תקליט חסר ערך. סתם... ברור שהוא בוצע כהלכה, הופק כהלכה וכל זה, אבל הוא אחד התקליטים הפחות אהובים עליי". הוא סיפר שכאשר מנהל חברת התקליטים שלהם, המוזיקאי הנודע הרב אלפרט, נכנס לאולפן ושאל אותו אם הוא מרוצה מהתוצאה, הוא הבין שזו דרכו העדינה של אלפרט לרמוז שהוא ממש לא מרוצה. "מה יכולתי להגיד לו?", תהה קארפנטר, "אז אמרתי שכן, אני מרוצה". לפעמים, גם בטופ של עולם הפופ, פשוט עושים מה שצריך.

2025: הגאון שלא רכב על הגל, אלא יצר אחד משלו

בגיל 82 הלך מאיתנו בריאן ןילסון, האיש שהגדיר מחדש את עולם המוזיקה, עם הלחנים והעיבודים הרבים שיצר עם הביץ' בויז - וזאת רק עם אוזן אחת תקינה! הוא היה האח הגדול של משפחת וילסון בלהקה - כששני אחיו, קרל ודניס, מתו כבר שנים לפני כן. המון תודה לך על הקול ועל הכל, בריאן!

1960: כיסא חם בלהקת הביטלס

זמן מה לפני שרינגו סטאר תפס את מקומו מאחורי מערכת התופים והפך לחלק מהרביעייה המפורסמת בעולם, כיסא המתופף בביטלס היה כיסא חם במיוחד. בשנת 1960, המתופף דאז, טומי מור, החליט שנמאס לו. לאחר סיבוב הופעות סוער בסקוטלנד, הוא פשוט ארז את חפציו והודיע שהוא חוזר לעבודתו הבטוחה כמפעיל מלגזה במפעל, בלחץ זוגתו. במקומו גויס במהירות נורמן צ'אפמן, אך הקריירה שלו בלהקה הייתה קצרה אף יותר: אחרי שלוש הופעות בלבד, הוא קיבל צו גיוס לצבא ונאלץ לעזוב. מי הם בדיוק החבר'ה האלו? ובכן, הסיפור השלם של הביטלס בימים ההם נמצא בספר שכתבתי, ביטלמאניה!

1965: הצעירים הזועמים והגיטריסט הסודי

הרבה לפני שוואן מוריסון הפך ליוצר-מבצע המהולל, הוא היה נער זועם וגולמי מבלפסט, סולן להקת הרית'ם אנד בלוז המחוספסת THEM. בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה שלהם, THE ANGRY YOUNG THEM. התקליט, שכלל את הלהיט הנצחי GLORIA, הוא מסמך רוק'נ'רול חשוב, אך גם קוריוז שיווקי. חברת התקליטים DECCA, בצעד תמוה, לא טרחה כלל לכתוב את שם הלהקה על העטיפה הקדמית. בעטיפה האחורית, לעומת זאת, הם הוצגו כ"הצעירים הזועמים של THEM", בתוספת טקסט נלהב שהכריז: "חמשת המורדים הצעירים האלו נאמנים באופן שערורייתי לעצמם. מתריסים! כועסים! עצובים! הם כנים לחלוטין!". התקליט הזה, שלעיתים נדחק לשוליים כשבוחנים את הקריירה הענפה של מוריסון, הוא המקום בו הכל התחיל עבורו. אך יש לו חשיבות היסטורית נוספת: בין נגני האולפן הרבים שהשתתפו בהקלטות, הסתתר גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ג'ימי פייג', שכמה שנים מאוחר יותר יקים להקה קטנה בשם לד זפלין.

1982: ההתרסקות של גריז 2

זוכרים את הטירוף של הסרט גריז משנת 1978? ובכן, הוליווד קיוותה מאוד שתזכרו, וניסתה לשחזר את הקסם בשנת 1982 עם סרט ההמשך, גריז 2. על הנייר, זה נשמע מבטיח: אותה אווירת פיפטיז, אותם מעילי עור, ואותן להקות מתחרות בתיכון ריידל. העלילה הייתה כמעט זהה למקור, רק עם היפוך מגדרי: הפעם, נער בריטי חדש ומנומס מנסה לכבוש את ליבה של מנהיגת ה"פינק ליידיז" הקשוחה, סטפני זינון, בגילומה של שחקנית צעירה ואלמונית דאז בשם מישל פייפר. למרות כל הניסיונות, הסרט התרסק בקופות. הוא הכניס 15.2 מיליון דולר בלבד, סכום זעום לעומת כמעט 400 מיליון הדולרים שגרף קודמו. גם הפסקול, שניסה לשחזר את הצלחת המקור, היה כישלון חרוץ הן במכירות והן באיכות השירים. בסופו של דבר, הסרט זכור בעיקר כקרש הקפיצה הראשון והסדוק בקריירה המפוארת של פייפר.

1966: כשאירופה כמעט הרגה את סולן להקת המי

שמועות על מותם של כוכבי רוק הן עניין עתיק יומין, ובשנת 1966 הגיע תורו של סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי. כמה תחנות רדיו ברחבי אירופה דיווחו בהתרגשות כי הזמר נהרג בתאונת דרכים. הפאניקה בקרב המעריצים הייתה גדולה, עד שהתבררה האמת, שהייתה קצת פחות דרמטית: גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, אכן היה מעורב בתאונת דרכים עם מכוניתו, אך למרבה המזל יצא ממנה בחבלות קלות בלבד.

1992: כש-U2 אירחו את אבבא

שילובים מוזיקליים יכולים להיות מפתיעים, אבל החיבור בין U2 לאבבא על במה אחת בשטוקהולם בשנת 1992 הוא בהחלט אחד המוזרים והנפלאים שבהם. בעיצומו של סיבוב ההופעות הענק והראוותני ZOO TV, שבו U2 פירקו את התדמית הרצינית שלהם בעזרת המון אירוניה, הם החליטו להפתיע את הקהל הביתי בשבדיה. במהלך ההדרן, הם הזמינו לבמה את ביורן אולבאוס ובני אנדרסון, שני המוחות המוזיקליים מאחורי להקת אבבא, וביצעו יחד איתם את הלהיט האלמותי DANCING QUEEN. בונו, סולן U2, הודה באותה הזדמנות בכנות ש"לקח לו עשרים שנה להבין" את הגדולה של אבבא. כנראה שעדיף מאוחר מאשר אף פעם.

1971: היד המרוסקת של מתופף הביץ' בויז

לפעמים, הדרמה הגדולה ביותר בחייו של כוכב רוק מתרחשת לא על הבמה, אלא דווקא בבית. בשנת 1971, דניס וילסון, המתופף וחבר מייסד בלהקת הביץ' בויז, היה מעורב בתאונה ביתית מצערת. כשהוא שיכור כלוט, הוא נתן מכה אדירה בידו בדלת זכוכית בכניסה לביתו. הזכוכית התנפצה וקרעה מספר עצבים וגידים בידו. הפציעה הייתה כה חמורה, שהוא לא הצליח לחזור ולתופף באופן מלא עד שנת 1974. בעיתוני הפופ של התקופה החלה לרוץ שמועה עקשנית לפיה קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, יחליף אותו בהופעות. בסופו של דבר, מי שאייש את עמדת התופים היה ריקי פאטאר. דניס המשיך להופיע עם הלהקה, אך הסתפק בשירה ובנגינה על קלידים. וילסון עצמו סיפק תיאור חי וחסר צנזורה של מה שקרה: "אתם יודעים מה באמת קרה? השתכרתי כלוט, נכנסתי לביתי וקרעתי את בגדי אשתי ובגדיי. היה קר מאד וניגשתי להלום בדלת, בבית אליו רק עברנו, ושכחתי כי הדלת היא מזכוכית. היד שלי עברה בתוכה. ברברה ממש הצילה אותי באותו רגע כשחבשה את ידי. פחדתי כהוגן. הרופא אמר לי שאם אפעל לפי דרישותיו, אחזור לתופף בעוד שנתיים או שלוש. במשך תקופה ארוכה לא חשתי דבר בידי, אבל בסוף הכל חזר, חוץ משתי אצבעות שנדפקו".

ולסיום, פינת האירוניה המוזיקלית

בשנת 1949 נולד פרנק בירד. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, הוא המתופף של להקת ZZ TOP. הלהקה מטקסס שידועה בשני דברים: בלוז-רוק מחוספס והמון, אבל המון, שיער פנים. שני חברי הלהקה האחרים, בילי גיבונס ודאסטי היל, התהדרו בזקנים ארוכים שהפכו לסמל המסחרי שלהם. ומה הדבר המופלא לגבי פרנק בירד? ובכן, השם שלו באנגלית הוא FRANK BEARD, ואיכשהו, הוא היחיד בלהקה שאין לו זקן.

גם תקליטים אלו יצאו החודש, יוני, בשנת 1971 - אם כי לא ידוע בדיוק באיזה יום.

הזמר הארי נילסן הוציא אלבום בשם AERIAL PANDEMONIUM BALLET שהוא אחד מתקליטי הרמיקס הראשונים בעולם הפופ. נילסון חווה הצלחה גדולה מאד בשנה זו ונוצר ביקוש לתקליטי העבר שלו. הוא חש שלא כדאי להוציאם שוב כפי שהיו כי הצליל שלהם כבר לא לרוחו. אז הוא ניגש לערוך את המיקסים שלהם מחדש כשהוא אף שר מחדש. באותה עת, העיתונות כינתה זאת כ"גישות חדשות לכמה מהחומרים המוקדמים שלו" והצביעה על כך שהוא "העז לאכלס נוסטלגיה וליצור משהו חדש שם". מכירות התקליט היו שיפור מובהק לעומת המכירות של שני האלבומים המקוריים, אבל בעצם זה היה קטע של התעסקות, כשהוא מסיר כמה עיבודים, חותך כמה תוספות שירה ואפילו משנה את מהירות הנגינה פה ושם כדי לשנות את הגוון ו גובה הצליל. תקליט זה נועד לשים קצת כסף בבנק עבור נילסן וחברת התקליטים RCA, והאמת שהוא חסר את הרעננות המקורית של האלבומים הראשונים שיצאו בעבר.

להקת פיירפורט קונבנשן הוציאה תקליט בשם ANGEL DELIGHT. בשלב הזה, גם ריצ'רד תומפסון וגם סנדי דני, אושיות היצירתיות, נטשו את הלהקה, ומאז אף אחד מהחברים הנותרים (שעד עכשיו היו סיימון ניקול בגיטרות, דייב מאטאקס בתופים, דייב סוורבריק בכינור ודייב פג בבס) היו כותבי שירים נהדרים. כמובן, זה אומר שהאלבום הוא קצת 'מוגבל במשאבים' ועשוי להיות די משעמם לכל מי שחסר עניין מיוחד בפולקלור הבריטי. דרך אגב, שם התקליט בא משם של פאב שחברי הלהקה בילו בו הרבה אז.

אל קופר הוציא את תקליטו הרביעי ששמו NEW YORK CITY, YOU'RE A WOMAN. כך סיפר קופר בספרו: "באותם ימים, זה היה ההרגל שלי למצוא אנשי צד גדולים, ואז לנסוע אליהם בכל מקום שהם היו ולהקליט אותם בסביבתם. אז הייתה לי חוויה נהדרת להקליט עם הבסיסט הרבי פלאווארס שהיה מאוד מועיל בהבאת מוזיקאים שונים להפעלות שלי, וגם העניק את צוות המשרד שלו לרשותי. התקליט הראשון שעשיתי כך היה התקליט הזה, שהוקלט באולפני טריידנט בלונדון. התרומות של הרבי היו פנטסטיות. הוא עישן המון והיה רזה, הוא היה ברמה גבוהה מאד כמוזיקאי. אני עדיין לומד דברים היום על ידי האזנה לרצועות בס שהוא עשה פעם!"

להקת גרייטפול דד הוציאה תקליט בשם HISTORIC DEAD. התקליט יצא בלייבל בשם SUNFLOWER כשחברת MGM רכשה את הזכויות למספר הקלטות של הופעות מאולם AVALON בסן פרנסיסקו, כולל כמה של גרייטפול דד עבור אנתולוגיה מתוכננת של להקות באזור המפרץ. כשהלייבל קרס, MGM שילמה את החוב לאולפן ולקחה על עצמה את ההקלטות, והוציאה שני אלבומים מקוריים של הלהקה בהופעה. חברי הלהקה לא השתתפו בהפקתו ודי נעלם מהשטח לאחר שיצא לראשונה.

מלבין ואן פיבלס הוציא פסקול של סרט BLAXPLOITATION ושמו SWEET SWEETBACK'S BADDASSSS SONG. ואן פיבלס כתב, הפיק, ביים וכיכב בסרט זול זה, בעל דירוג X ,שהפך להצלחה על ידי לכידת הזעם של הקהל האפרו-אמריקאי שחש כלפי הממסד הלבן. הסרט הפך ל-EASY RIDER השחור והצית את עידן ה-BLAXPLOITATION בשנות ה-70, עם סרטים שנעשו על ידי שחורים עבור שחורים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459