כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-11 ביוני (11.6) בעולם הרוק והפופ?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אתם יודעים משהו על מוסיקה? אני מחשיב אותה כצבע חסר צבע. אני חש את הצלילים כמו צבעים ואני אוהב לצייר עם סאונד". (סטיבי וונדר בעיתון NME, שנת 1970)
ב-11 ביוני בשנת 2002 התחתן פול מקרטני עם אשתו השניה, הת'ר מילס. בין האורחים בחתונה נצפו רינגו סטאר, דייויד גילמור וכריסי היינד.
ילדיו של פול ניסו להזהירו מפניה אך הוא לא רצה לשמוע ולאחר כמעט ארבע שנות נישואים זה נגמר. בהצהרה שהוציאו מקרטני ומילס נאמר כי הם "התקשו יותר ויותר לקיים מערכת יחסים רגילה עם חדירה מתמדת לחיינו הפרטיים". עם זאת, מקרטני הגיש את התביעה לגירושין בשל התנהגות לא סבירה מצד אשתו, לטענתו. בהצהרה הקצרה נכתב כי בני הזוג הסכימו "ללכת בעצב לדרכינו" אך אמרו כי הפרידה ידידותית "ולמען בתנו התינוקת, תנו לנו מקום וזמן לעבור את התקופה הקשה הזו".
השמועות בדבר הפרידה החלו כמעט מהרגע שהזוג החל לצאת. נטען שהיא משוגעת-פרסום ושהוא הסתנוור מרומנטיקה מבלי להבחין שילדיו תיעבו אותה. פול נכנס לצרות בעניין עם היעדר הסכם ממון. אף שהעיתונות הבריטית דיווחה בזמן החתונה כי ילדיו התעקשו שהוא יחתום על הסכם כזה, אולם מאוחר יותר הוא אמר שלא עשה זאת כי ראה בכך "אקט לא רומנטי". ילדיו לא האמינו למשמע אזניהם.
מילס התגברה על עבר שכלל אב פוגעני, תקופות של עוני ומחסור בבית, וקטיעת רגלה לאחר שנפגעה מאופנוע בשנת 1993. היא ופול הקדישו ממרצם לצדקה וגייסו כסף לנזקקים ונלחמו נגד אכזריות כלפי בעלי חיים.
אבל בתקופת החתונה כבר קמו למילס מתנגדים בתקשורת, שטענו כי היא עמדה בינו לבין ילדיו, בינו לבין חבריו ובינו לבין יחצ"ן ותיק שלו, ג'ף בייקר, שעזב את העבודה. לדבריהם, היא הייתה שקרנית כפייתית שקישטה את עברה.
נטען כי בני הזוג התווכחו כל הזמן וזמן קצר לפני החתונה אף נזרקה טבעת יקרה מאד מבעד לחלונם, כשזמן קצר לאחר מכן הם נראו, בעיני אנשים שארבו להם, יוצאים החוצה ותרים אחר התכשיט שנזרק בכעס.
שופט בריטי העניק למילס 24.3 מיליון ליש"ט בהסדר הגירושין שלה עם פול. בסיכום החלטתו אמר השופט כי מקרטני ישלם לה סכום חד פעמי נוסף של 16.5 מיליון ליש"ט וזה יתווסף לנכסיה השוטפים בסך 7.8 מיליון ליש"ט. פול חויב לשלם גם 70,000 דולר בשנה עבור הוצאות גידול בתם בת ה-4 של הזוג, ביאטריס, ולשלם את דמי בית הספר והמטפלת שלה.
השופט אמר כי לפול נכסים בשווי של כ-400 מיליון ליש"ט וכי מילס ביקשה במקור כמעט 125 מיליון ליש"ט. לאחר מכן היא יצאה ודיברה ארוכות עם כתבים ממתינים כשבין היתר האשימה את בעלה לשעבר בכך שרצה שבתם הקטנה תטוס בטיסות מוזלות, בעוד שהוא טס במחלקה ראשונה. "אני כל כך שמחה עם ההחלטה של השופט", היא אמרה בחיוך לתקשורת, בעוד פול עזב את בית המשפט מבלי להגיד מילה.
ב-11 ביוני בשנת 1971 השתכר יותר מדי דניס וילסון, מלהקת הביץ' בויז.
הוא היה שיכור כלוט כשנתן בטעות מכה חזקה עם ידו בדלת הזכוכית שבכניסה לביתו. הזכוכית נשברה וקרעה בידו כמה עצבים וגידים כשהפעם הבאה בה יחזור לתופף תהיה רק בשנת 1974. עיתוני פופ החלו לפרסם את השמועה הלא נכונה כי קית' מון, מלהקת המי, יחליפ אותו בהופעות. בסוף היה זה ריקי פאטאר, מלהקה ושמה THE FLAME, שאחז במקלות.
דניס המשיך להופיע עם הלהקה, בשירה ונגינה בקלידים בלבד ועל התקרית סיפר: "אתם יודעים מה באמת קרה? השתכרתי כלוט, נכנסתי לביתי וקרעתי את בגדי אשתי ובגדיי. היה קר מאד וניגשתי להלום בדלת, בבית אליו רק עברנו, ושכחתי כי הדלת היא מזכוכית. היד שלי עברה בתוכה. אתם יודעים איך זה כשאתם שיכורים. ברברה ממש הצילה אותי באותו רגע כשחבשה את ידי. פחדתי כהוגן. הרופא אמר לי שאם אפעל לפי דרישותיו, אחזור לתופף בעוד שנתיים או שלוש. במשך תקופה ארוכה לא חשתי דבר בידי וזה היה מוזר. בהמשך הכל חזר אליי, חוץ משתי אצבעות שנדפקו מהדבר".
ב-11 ביוני בשנת 1976 יצא אוסף הלהיטים הראשון של להקת אי.אל.או ושמו OLE ELO.
אלבום זה מכסה את שנותיה הראשונות של הלהקה ועד התקליט FACE THE MUSIC, שיצא בשנת 1975.
הוצאת האלבום, ששיריו באו בסדר כרונולוגי, נעשתה במקור על ידי חברת התקליטים "יונייטד ארטיסטס" כאלבום תדמית לתחנות רדיו אמריקניות, אך כאשר העותקים של התקליט אזלו, החלו הם להימכר למעריצים באופן מחתרתי. אז הבינה החברה שהלהקה צוברת פופולריות גדולה בארה"ב ושעדיף להוציא את התקליט באופן מסודר.
ההדפסה המקורית הכילה את הגרסאות המלאות של השירים KUIAMA ו- ROLL OVER BEETHOVEN, אך בהדפסות שבאו לאחר מכן קוצצו שני אלו.
ב-11 ביוני בשנת 1949 נולד המתופף של להקת ZZ TOP, שקוראים לו FRANK BEARD. הדבר הנהדר בשם שלו זה שהוא היחיד בלהקה שאין לו זקן ארוך ארוך...
ב-11 ביוני בשנת 1965, יצא באנגליה EP (תקליטון מורחב) של הרולינג סטונס בשם GOT LIVE IF YOU WANT IT, שהוקלט בהופעה חיה.
ברקורד מירור נכתב עליו בזמנו: "רק מהקשבה לדבר הזה יש את התחושה שאתה נמצא במועדון עם הסטונס ואתה רוקד, מקשיב ומזיע".
ובכן, זהו התקליטון המורחב השלישי של הסטונס ושמו נגזר מהשיר GOT LOVE IF YOU WANT IT, שהוקלט על ידי סלים הארפו בשנת 1957. הארפו היה אחד מאנשי הבלוז האהובים על הסטונס. אבל ציוד ההקלטה החי אז היה די פרימיטיבי ולכן תקליטון זה טוב כדוקומנט להנצחת תקופה, אך לא הרבה מעבר לזה.
בתחילתו שומעים את הקהל צועק WE WANT THE STONES. הסטונס, או שמא זה מנהלם התוסס אנדרו לוג אולדהאם, ניצלו את הרגע הזה כדי לרשום את הצעקות כשיר נפרד בתקליטון וכך לקבל עוד כסף מתמלוגים. משם זה הולך לביצוע השיר EVERYBODY NEED SOMEBODY. השיר השלישי בצד הראשון הוא PAIN IN MY HEART, שהוא בלדת בלוז. צד א' נחתם עם ROUTE 66.
צד ב' מכיל שני שירים בלבד כשהראשון בהם הוא I'M MOVING ON עם צלילי מפוחית וגיטרה מחוספסים מאחורי שירתו של ג'אגר. התקליטון נחתם עם I'M ALRIGHT המהיר.
בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליטון: "הצליל רחוק מלהיות מושלם, אבל אם אתם מחפשים מתח, אווירה מחשמלת וריגוש מטלטל עמודי שדרה - זה המקום בשבילכם".
בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב בביקורת ש"איכות ההקלטה אבודה אבל האווירה מחפה על הכל". אבל מה לעשות ושומעים בעיקר צרחות מתגלגלות ולא אבנים מתגלגלות?
כמו כן, ב-12 ביוני בשנת 1968 עסקו הרולינג סטונס בהקלטות השיר SYMPATHY FOR THE DEVIL, באולפני אולימפיק בלונדון, כשלפתע פרצה שריפה במתחם. בעוד שרבים מיהרו להאשים את לוציפר (בכל זאת, השיר שהסטונס הקליטו עסק בשטן...), השריפה נגרמה למעשה על ידי מישהו מצוות הצילום המתעד את ההקלטות, שעשה שימוש לא זהיר בתאורה.
ב-11 ביוני בשנת 1960 החליט המתופף טומי מור לפרוש מלהקת הביטלס ולחזור לעבודתו כמפעיל מלגזה. הוא הוחלף על ידי נורמן צ'אפמן, שגוייס לצבא אחרי שלוש הופעות עם הלהקה. מי הם בדיוק החבר'ה האלו? על כל זה בהרחבה ברורה בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"
ב-11 ביוני בשנת 1965 יצא אלבום הבכורה של להקת THEM (עם ואן מוריסון). שם האלבום הוא THE ANGRY YOUNG THEM. וכן, הוא כולל גם את השלאגר GLORIA.
כמו ברוב המהדורות של חברת התקליטים, DECCA, שם הלהקה נעדר בצורה בולטת מהעטיפה הקדמית ובעטיפה האחורית הם הוצגו בתור THE ANGRY YOUNG THEM, עם חיבור על נושא זה שהכריז: "חמשת המורדים הצעירים האלו נאמנים באופן שערורייתי לעצמם. מתריסים! כועסים! עצובים! הם כנים עד כדי עלבון!"
לעתים קרובות מתעלמים מלהקה זו כאשר בוחנים את הקריירה של ואן מוריסון, אבל יחד איתה פסע מוריסון את שורשיו המוקדמים של הרית'ם אנד בלוז. האלבום הראשון הזה הוא הראשון שיצא על ידי ואן מוריסון והציג אותו בפני העולם.
האלבום משמש גם כבעל מעמד היסטורי במוזיקת רוק בשל העובדה שהוא כולל מוזיקאי אולפן רבים, כולל גם את הגיטריסט ג'ימי פייג', שיקים כמה שנים לאחר מכן את להקת לד זפלין.
ב-11 ביוני בשנת 1992 הזמינו חברי להקת U2 את ביורן אולבאוס ובני אנדרסון, מלהקת אבבא, להצטרף אליהם על הבמה בהופעה שלהם בשטוקהולם לביצוע השיר DANCING QUEEN. סולן הלהקה, בונו, הודה כי לקח לו זמן רב להעריך את להקת הפופ המצליחה משבדיה.
ב-11 ביוני בשנת 1971 יצא באנגליה התקליט BROKEN BARRICADES של להקת פרוקול הארום.
SIDE 1
1. Simple Sister
2. Broken Barricades
3. Memorial Drive
4. Luskus Delph
SIDE 2
1. Power Failure
2. Song For A Dreamer
3. Playmate Of The Mouth
4. Poor Mohammed
עד אז נחשבה לפרוקול הארום לאחת שהצליל האופייני שלה הוא קלאסי, עם שילוב מושלם של פסנתר, אורגן האמונד ושירתו מלאת ההבעה של גארי ברוקר (שהוא הפסנתרן פה). אבל באלבום זה של הלהקה הוחלט להטות את חרטום הספינה לכיוון מוזיקה כבדה יותר. זה האלבום האחרון בו השתתף גיטריסט הלהקה, רובין טראוואר, לפני שיצא לקריירת סולו מרשימה. טראוואר העניק בתקליט זה נגינה מרשימה כמו גם מחווה משלו לג'ימי הנדריקס המנוח, בשיר ושמו SONG FOR A DREAMER.
פתיחת האלבום, עם השיר SIMPLE SISTER, היא פשוט נהדרת. הגיטרה של טראוואר, השירה של ברוקר ועיבוד כלי המיתר מעניק יופי של עיבוד. גם תופיו של בי ג'יי וילסון, אחד ממתופפי הרוק המשובחים אך הנשכחים של העבר, הולמים כאן בקצב נהדר.
כיום נחשב האלבום הזה ללא בולט בדיסקוגרפיה של להקה חשובה זו, אבל מי שצולל אליו זוכה לשכשוך בבריכה מופלאה ומרעננת.
בעיתון דיסק פורסם בזמנו בביקורת: "להקת פרוקול הארום עושה מה שלהקות רבות אחרות עושות כיום - להשתמש בהמון צלילים אלקטרוניים. אבל במקרה שלה, היא מוסיפה מספיק רגש כדי שזה יישמע נכון. יש בלהקה הזו גישה חסרת רסן למוזיקה ומדי פעם צצים כאן כלי קשת וכלי נשיפה שמוסיפים טעם טוב". במלודי מייקר פורסם בזמנו: "עוד פיסת מוזיקה יפהפייה שאולי תמכור מספר עותקים באנגליה ואלפי עותקים מעבר לים, שם באמת מעריכים את הלהקה הזו. זה לא האלבום הטוב ביותר שלהם עד כה אבל המוזיקה באמת טובה וצריכה להישמע".
באותה תקופה היה חסר ללהקה קהל בריטי אוהד, כי הייתה תחושה שהיא מעדיפה לבדוק שווקים אחרים מעבר לים. היה לזה מחיר ביתי כבד. "אנחנו לא מקבלים הרבה דואר מעריצים", אמר אז ברוקר לעיתון CIRCUS, "אבל מה שאנחנו כן מקבלים הוא באמת אישי ומתגמל. אם היינו מקבלים רק עשרה או אחד עשר כאלו בשנה, זה היה שווה את זה. אנשים כתבו דברים אישיים".
"אני לא יכול לראות את היום בו הקבוצה תתפצל - יש לנו עוד דרך ארוכה", כך אמר אז וילסון המתופף למלודי מייקר. "אני חושב שאנחנו מתרחקים משימוש באורגן, ובמיוחד באלבום החדש הפסנתר והגיטרה הם הכלים הראשיים".
אחרי תקליט זה פרש טראוואר מהלהקה. ברוקר אמר אז לעיתון NME: "טראוואר לא עזב כי הוא נדחק יותר קדימה כל הזמן. אין אורגן בתקליט האחרון שלנו והוא נשלט כמעט לחלוטין בגיטרה. זו הסיבה שבגללה הוא עזב, כי הוא הגיע למצב שהוא הבין, בתוך הלהקה, את כל האפשרויות הללו. הוא הגיע לשלב שבו הוא היה צריך לעשות משהו אחר. הוא היה צריך ללכת למקום אחר כדי לספק את עצמו. זאת אומרת, אם הוא היה נשמר ברקע, בתקליט הזה, אז הוא עדיין היה בלהקה כי הוא לא היה מגיע לנקודה שבה הוא גילה עד סוף הכנת האלבום הזה לאיזה כיוון הוא הולך ולמה הוא היה מסוגל".
ב-11 ביוני בשנת 1968 נערכו שני סשנים מקבילים של הקלטות באולפני EMI (אבי רואד בעתיד).
האחד היה עם ג'ון לנון שהקליט את יצירתו האוואנגרדית, REVOLUTION 9, והשני היה עם פול מקרטני שהקליט באולפן הסמוך את השיר BLACKBIRD. ביום הזה הגיע צוות טלוויזיה של הבי.בי.סי שצילם את מקרטני עובד על השיר הזה, כשברקע נראית חברתו החדשה, פרנסי שוורץ.
ב-11 ביוני בשנת 1976 יצא תקליט חדש לצמד הקארפנטרס. האם הם אהבו אותו? בואו לקרוא...
ריצ'רד קארפנטר: "זה אלבום חסר ערך. סתם... ברור שהוא בוצע כהלכה, הופק כהלכה וכל זה, אבל זה מהתקליטים האהובים עליי. כשמנהל חברת התקליטים, הרב אלפרט, נכנס לאולפן ושאל אותי אם אני מרוצה מההקלטות - זו הייתה דרכו להגיד שהוא לא מרוצה מזה. מה יכולתי להגיד? אז אמרתי שכן, אני מרוצה מזה".
ב-11 ביוני בשנת 2024 מתה בגיל 80 פרנסואז הארדי, זמרת צרפתיה ואייקון פופ אמיתית.
"קשה לי לחיות איתי? לא נראה לי. אני די חזקה, לפעמים עצבנית ועם מצב רוח. אני גם יכולה להיות די קרירה עם אנשים סביבי, אבל אני אף פעם לא עושה את זה בכוונה. יש אדם אחד שיודע איך לעזור לי למצוא איזון: אמא שלי (הארדי בשנת 1967)
פרנסואז הארדי היא אחת הזמרות הצרפתיות המעטות שהתפרסמו בעולם, כולל כמובן באנגליה ובארה"ב, שני חלקי העולם שבדרך כלל פחות התלהבו מכל מה שהיה קשור לפופ מצרפת. הזמרת הזו לא רק שרה היטב אלא נראתה יפהפיה ולבושה במיטב האופנה העכשווית. אמני פופ ורוק הזילו ריר כשדיברו עליה. היה לה קלאס משלה, עם עדינות ואיכות חלומית שקשה עד בלתי אפשרי לחקות. למרות שהיא התחילה בשנות ה-60, הנצחיות של המוזיקה שלה המשיכה מעבר לזה ודמותה נשמרה ללא רבב לאורך השנים.
פרנסואז הארדי גדלה על ידי אמא חד הורית לצד אחותה במשפחה צנועה רחוקה מכל דמות אב. בדירה הקטנה שלה היא נהגה להקשיב לרדיו לוקסמבורג ולאמני רוק ופופ. היא הלכה לאקדמיה לזמרים ומפגשי ההוראה שודרו בזמנו בתחנת הטלוויזיה הצרפתית ORTF, שהציגה דורות חדשים של אמנים. הטיפוס הביישן והזועף, פרנסואז הארדי, בכל זאת עשתה רושם גדול בהופעה הראשונה שלה בטלוויזיה. היא לבשה סוודר עם צווארון V בצד הלא נכון, "רק בשביל הכיף", כפי שהיא אמרה. ואז, בגיל שמונה עשרה, היא ניצלה את ההזדמנות בזמן שהייתה עדיין קטינה (21 היה גיל הבגרות) לעשות אודישן עבור ווג רקורדס, שהיה הלייבל של ג'וני האלידיי. שם היא פגשה את אנדרה ברנו, טכנאי סאונד שהכיר לה את ז'אק וולפסון, אותו אדם שהשיק את ז'אק דוטרונק. וולפסון נהג לחלק את הרווחים עם האמן בשיטת חצי-חצי, דבר שמעטים עשו אז.
ב-1962 הקליטה הארדי (בתוך שש שעות בלבד!) תקליטון מורחב עם ארבעה שירים ובו גם להיטה הראשון, TOUS LES GARCON. זה במהרה נמכר בכאלף עותקים מדי יום. היא הקליטה עוד שירים והפכה לכוכבת. ז'אן-מארי פרייר זומן לצלם אותה, מה שיוביל לפרנסואז להתאהב בו ועד מהרה לעבור לגור איתו. אז הוא יהיה גם הצלם ה(כמעט) בלעדי שלה שיצר כל עטיפות התקליטים שלה כמו גם להיות הסוכן שלה. היו אז שהעריצו אותה ואחרים לא אהבו את הופעתה הקפואה מדי.
בשנת 1964 היא עזבה את האיכות הירודה של האולפנים וטכנאי סאונד צרפתיים והלכה להקליט את השירים שלה עם המוזיקאים בלונדון השוקקת. צ'ארלס בלקוול, פעם מעבד של המפיק ג'ו מיק, היה האיש שעזר לה להגיע לרמות חדשות של תיחכום. מדמואזל הארדי הפכה לסנסציה בן לילה בין כוכבי פופ ובהמשך הדרך מיק ג'אגר טען שהיא האישה האידיאלית שלו, בעוד שדייויד בואי היה מעמיד פנים שמכשיר הרדיו שלו עלה פתאום באש בכל פעם שהיא הושמעה. אפילו מלקולם מקלארן, מנהל הסקס פיסטולס השנוי במחלוקת, טען שהיא ייצג את "המיטב של נערת הפינאפ, המוצמדת לקירות של חדר השינה של כל חניך פופ אופנתי למטה בצ'לסי. להקות רבות בשיא חייהן, כמו הביטלס או הסטונס, חלמו לצאת איתה". בנוגע לפרנסואז? היא עברה את כל זה בצורה נהדרת וצחקה על זה שנים אחר כך בראיונות, כשהיא מסרבת ל"סיגריות המוזרות" שהוצעו לה.
אנקדוטה בולטת נוספת היא זו של בוב דילן שכה התאהב בהארדי שהוא עזב את הבמה של אולם אולימפיה בפריס, ב-24 במאי 1966, לאחר כמה ביצועים בינוניים לשיריו, בדרישה שתבוא לשוחח איתו בחדר ההלבשה שלו, או שהוא יסרב לחזור ולשיר עבור הצופים הרבים. ברגע שהגחמה שלו סופקה, הוא סיפר לכל מי שפגש, "עכשיו אני כוכב וכשאני מבקש את הירח, אני מקבל את הירח!". הזיכרון של הארדי מהפגישה היה מעט פחות קסום: "היה לי הרושם שכל החיים שלו היו תלויים על חוט, הוא נראה מאוד חולה, כמו המתים החיים. לגמרי לא הייתי מודעת לזה שהוא לקח סמים, והתאכזבתי לראות שכן. הוא בשום אופן לא היה האיש המסקרן שהופיע בעטיפות התקליטים שלו".
הארדי לא רק הקליטה שירים אלא גם השתתפה בהצלחה בסרטי קולנוע והייתה פופ אייקון. זה היה מעמד חדש עבורה, בנוסף לעובדה שהיא הגיעה לכל העולם והייתה במצית השנייה של הסיקסטיז גם מפורסמת מאד בישראל. היא הקימה חברת הוצאה לאור משלה, אספרגוס, והשם הפך במהרה לעוד כינוי גנאי שניתן לה על ידי מבקרים (כי היא הייתה כל כך רזה להפליא).
1967 הייתה תקופה של שינוי גדול עבורה: ז'אק דוטרונק הפכה לבן זוגה החדש והם יצרו זוג מרהיב מאוד של התקופה. הם גם הקליטו דואטים ביחד. בסוף שנות ה-60 היו רק שני ערוצי טלוויזיה בצרפת, תחת המשטר המחמיר של הרדיו והטלוויזיה הצרפתי. שם זכה הקהל הצרפתי לקבל, בערב ראש השנה של 1968, הופעה חיה אמיתית, עם המון להקות צרפתיות, בריטיות ואמריקאיות נהדרות שהופיעו זו לצד זו. הסרט הזה (שיש לי...) נראה כמו הפנינג פסיכדלי ענק שהופק על ידי אנדרה ויינפלד ומישל טייטינגר, שני פעילי רוק אשר יצרו את תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית אז BOUTON ROUGE (שיש לי גם את כל פרקיה המדהימים עם מיטב הלהקות). אז באירוע של ראש השנה הופיעו להקות כמו המי, פינק פלויד, סמול פייסס וגם הארדי ודוטרונק. זמן מה לאחר מכן התאהבה הארדי גם במוסיקה של אמן בריטי מופנם בשם ניק דרייק. היא האזינה ללא הרף לתקליטיו ואף פגשה אותו, אם כי סיפרה שהקשר ביניהם לא היה מהטובים.
פרנסואז הארדי הייתה מוזה ליצירתיות רבות. למרות שהיא תמיד דחתה את הרעיון, בהיותה צנועה מדי, זו עובדה שהיה קשה להכחיש. סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו שיא אישי עבורה, תקופה שבה היא הייתה המילה הנרדפת ל"מגניב". אבל מאז נראה שנמאס לה לענות כל הזמן על שאלות בנוגע לדברים שקרו לפני ארבעים שנה.
ב-11 ביוני בשנת 1966 הפך הזמר הבריטי, דונובן, לכוכב הפופ הראשון שנעצר בגלל סמים.
בחסות חוק הסמים המסוכנים הבריטי משנת 1965 וההיסטריה הציבורית על תרבות הסמים הגואה, המשטרה, בראשות קצין החוק והסדר נורמן פילצ'ר, הגיעה אל דירתו של דונובן ברחוב אדג'וור, שם הוא אירח הרבה מפגשים בוהמיינים. דונובן היה מטרה קלה: הזמר בן ה-20 הסגיר את הרגלי הסמים שלו בשיר שלו SUNNY GOODGE STREET משנת 1965 (שם הוא שר על "מעשן חשיש") ובסרט התיעודי A BOY CALLED DONOVAN, שם היה ברור שהוא אוהב להתפנק ורואים מישהו בסביבה שלו מעשן סמים.
המשטרה לא התקשתה לחטוף אותו אליה על ידי שימוש בשוטרת בלבוש אזרחי שהתחזתה כמבלה במסיבה שלו, כשהגיעה לשם בשעה 1:30 בלילה. שותפו לדירה של דונובן, ג'יפסי דייב, נתן לה להיכנס, אבל אחריה פסעו תשעה שוטרים שערכו חיפוש במקום ומצאו מספיק חשיש כדי לעצור את ג'יפסי דייב, דונובן וחברתו.
בעזרת עורך דין שסופק על ידי חבריו הטובים של דונובן, ג'ורג' האריסון ופול מקרטני, דונובן נמנע מעונש מאסר אך נקנס ב-250 ליש"ט וזוכה בבית המשפט.
המעצר היה חלק מהאסטרטגיה של פילצ'ר ללכת אחרי כוכבי רוק למען תשומת לב תקשורתית מרבית ולהוכיח שאף אחד לא מעל החוק בכל הנוגע לאכיפת סמים. במהלך השנים הבאות, הוא הוביל מבצעים מוצלחים אך מפוקפקים מבחינה משפטית נגד חברי הביטלס והרולינג סטונס. זה נראה נקמני, אבל פילצ'ר התעקש שזה רק עסק, כשהיה לו הרגל לבקש חתימות ברגע שקורבנותיו נמצאו במעצר. בהמשך נמצא כי פילצ'ר גם נהג לשתול סמים בבתים של קורבנות החיפושים שלו, כדי להעצים את פועלו.
ב-11 ביוני בשנת 1982 יצא תקליטון חדש ללהקת הקלאש, עם השיר ROCK THE CASBAH.
זה נכתב על ידי מתופף הלהקה, טופר הידון, שבמקור רקח מילים גסות ביותר ששונו פה ושם על ידי גיטריסט הלהקה, ג'ו סטראמר. למרבה האירוניה, הידון פוטר מהלהקה לפני צאת התקליט, בגלל התמכרותו לסמים, ולא נהנה מהצלחת השיר. אופן תיפופו פה מרשים ביותר, אך בקליפ שצולם לשיר רואים את המחליף שלו, טרי צ'יימס.
לשורה הראשונה של מילות השיר היה מקור ספציפי; המנהל של הלהקה, ברני רודס, היה מתוסכל מהסשנים המוקדמים של התקליט כשכל שיר הפך ארוך מדי. באחד הסשנים הוא צעק בתסכול, "האם הכל צריך להיות ארוך כמו ראגה הודית?!" סטראמר חזר באותו לילה מהאולפן לחדרו בבית המלון וכתב במכונת כתיבה, 'המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה'. הוא הביט על זה ומסיבה כלשהי החל לחשוב על מה שמישהו אמר לו קודם לכן, שמי שייתפס באירן עם תקליט דיסקו, ייענש באלימות חמורה נגדו. זה שימש השראה לשאר המילים, על העם שמתריס נגד האיסור של השליט הערבי, שאריף.
ב-11 ביוני בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטם הבא, על סיימון וגרפונקל:
ב-11 ביוני בשנת 1982, ואחרי המון ציפיות, יצא הסרט "גריז 2" - סרט ההמשך למחזמר המהולל משנת 1978, נחת בבתי הקולנוע... אבל התרסק במהרה.
ארבע שנים אחרי שג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון הובילו את צוות השחקנים בסרט המצליח "גריז", יצא סרט ההמשך לבתי הקולנוע בארה"ב. העלילה הייתה דומה, אבל עם היפוך מגדרי. הפעם, השחקנית האלמונית (מישל פייפר) כיכבה בתור המנהיגה הקשוחה והקשוחה של הפינק ליידיז.
למרות כל קווי הדמיון על המסך ומחוצה לו, הסרט היה כישלון מסחרי, שהרוויח רק 15.2 מיליון דולר בקופות (קודמו גרף כמעט 400 מיליון דולר). גם פסקול הסרט השני לא השתווה למקור, הן במכירות והן באיכות השירים.
ב-11 ביוני בשנת 1966 הודיעו כמה תחנות רדיו באירופה שסולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי, נהרג בתאונה עם מכוניתו. האמת הייתה שגיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, היה מעורב בתאונה אך הוא יצא עם חבלות קלות בלבד.
ב-11 ביוני בשנת 1971 קרה דבר בלהקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נסיס, שממחיש היטב כמה להקות טובות מורכבות מאנשים שהם רחוקים מלהיות חברים טובים.
זה קרה במהלך הופעה של להקת ג'נסיס ב- AYLESBURY FRIARS, שהיה מועדון הופעות בבאקינגהמשיר, אנגליה. ההופעה עברה היטב והקהל נהנה עד שהגיע קטע הסיום הדרמטי, שנקרא THE KNIFE. פיטר גבריאל, סולן הלהקה, היה ידוע אז באהבתו לתיאטרליות בימתית.
ובלהט הרגע הוא החליט לעשות מעשה שכנראה נוצר מהאדרנלין הגבוה שזרם בו באותו רגע. הוא רץ אל אחורי הבמה ומשם החל לרוץ קדימה לכיוון שפת הבמה שמתחתיה עמד הקהל. הוא לא עצר אלא קפץ היישר אל הקהל תוך ציפייה שהקהל יתפוס אותו.
הקהל חשב אחרת ופינה מקום למלאך גבריאל לנחות על הרצפה הקשה. זה היה נראה שהנחיתה שלו הייתה קשה. גבריאל נפצע אך האדרנלין לא נתן לו להבין שהוא שבר רגל. כמה אנשים הובילו אותו בחזרה לבמה. שאר חברי הלהקה לא האמינו לו שהוא שבר את העקב. מבחינתם הוא רק מתח משהו והכל יהיה בסדר לקראת ההדרן.
החברים לא קיבלו את העובדה שהוא לא מוכן לבצע הדרן. גם כשראו שהוא מתחיל לסבול מכאבים חזקים. גבריאל הצליח בכוחותיו האחרונים לסיים את ההופעה כשהוא יושב על הבמה עם המיקרופון בידיו. הדבר שהכי עיצבן אתו היה ששאר חברי הלהקה ירדו מהבמה עם סיום ההופעה מבלי לבוא כלל ולעזור לו לרדת ממנה. מבחינתם ישיבתו על הבמה הייתה סוג של עוד ניסיון לסחוט תשואות מבלי להבין שהוא לא יכול לקום.
רק כשההופעה נגמרה לגמרי הוטל על טוני באנקס, קלידן הלהקה, להסיע את הסולן הפצוע לבית חולים. בינתיים נסע מייק ראתרפורד, בסיסט הלהקה, לביתו של גבריאל על מנת לבשר לאשתו הטריה, ג'יל, שבעלה נפצע. אך כשראתרפורד הגיע עם פנים חיוורות חשבה ג'יל שהוא בא לבשר לה שבעלה מת. ההופעות שבאו לאחר מכן כללו סולן שישב בקדמת הבמה על כסא גלגלים. רוק מתקדם על גלגלים.
הרצאה על להקת ג'נסיס, עם פיטר גבריאל ("ארוחת הערב מוכנה"), להזמנה: 050-5616459
ב-11 ביוני בשנת 1979 יצא תקליט הבכורה של להקת THE KNACK (שבארצנו קראו לה "הפטנט"). מי לא מכיר את הלהיט שלה MY SHARONA?
להקה זו נחשבה, במשך כמה חודשים של שנת 1979, לסנסציית פופ. ,תקליט הבכורה הזה שלה נמכר במיליוני עותקים והשיר 'שרונה שלי' בקע מכל מכשיר רדיו שהוא, בעולם המערבי. הניחוחות הביטלסיים והאנרגיה המשתלחת נראו אז כי יהפכו את הלהקה הזו לגדולה מאד והרבה יותר ממה שהסתבר בהמשך. האסטרטגיה השיווקית הייתה, בין השאר, לא להתראיין לתקשורת.
"כולנו חשבנו בזמנו שזה רעיון טוב", הסביר פייגר לרולינג סטון. "היינו שקועים בסיבובי הופעות אינסופיים וגם כך לא היה לנו זמן להתראיין כראוי. ואם היינו מתראיינים, אז היו שואלים אותנו מה דעתנו על הגל החדש. כאילו שזה באמת מעניין מישהו. בזמן שהיינו עסוקים בהופעות, לא שמנו לב שמתעוררת נגדנו תגובה חריפה. לא הבנו שאנשים רוצים באמת להכיר אותנו ונתפסנו כיהירים בגלל ההתנהגות שלנו. אבל ההנהלה התעקשה שנמשיך להתחבא וכך הקריירה שלנו תהיה ארוכה יותר".
לפתע, הכל נגמר עבור אותה להקה. התקליטים חדלו מלהימכר והבחורות הפסיקו לצרוח לעבר חברי הלהקה. הטריק השיווקי שהחליטה הלהקה, לא להתראיין לתקשורת, התפוצץ לה בפנים. המבקרים החלו ללגלג וסימנו את הלהקה כתרמית, כשאת דאג פישר מיתגו כסקסיסט, בגלל המילים שכתב בשיריו. בנובמבר 1980 התפרקה הלהקה. "הלהקה התפרקה בגלל בעיות אישיות ולא מוזיקליות", אמר פייגר. "כשהגענו בשנת 1980 להופעות באירופה, כבר לא יכולנו להסתכל זה על זה. הלהקה הפכה לדבר מבאס".
שנים לאחר מכן טען פייגר כי תמונת הלהקה, בעטיפה האחורית, כזו שמבוימת כמו הביטלס שהתארחו אצל אד סאליבן, היא שגרמה לאנשים השוות בינם לבין ארבעת המופלאים ובכך לא נתנה להם סיכוי. הוא ציין גם שההצלחה הענקית והמיידית של הלהקה היא שהרסה אותה. במקום ליהנות מההצלחה, מצא פייגר נחמה בסמים שהרחיקוהו מחבריו ללהקה.
התקליט השני, BUT THE LITTLE GIRLS UNDERSTAND (שהוא שורה מהשיר הישן BACK DOOR MAN המטיף סקס) נכשל במכירות. באחת הביקורות, מאת דייב מארש, סוכם כי יש שתי ברירות מול הלהקה הזו - להתעלם ממנה או לבעוט בעכוזה לעזאזל. תקליט שלישי, ROUND TRIP, יצא בשנת 1981 ולא הצליח להפיח מחדש את האש. פייגר: "האשימו אותי במילים סקסיסטיות. כל מה שהפך את מיק ג'אגר ואת קית' ריצ'רדס לתמלילני רוק גדולים, הפך אותי לסקסיסט. אני מעולם לא כתבתי שיר בנוסח UNDER MY THUMB. זה מטופש בעיניי, כי רוק'נ'רול צריך להיות חופשי כמו ילד קטן. את המוזיקה הזו יוצרים אנשים בוגרים שמשתמשים בזכרונותיהם לילדותם, כדי ליצור.
המתופף, ברוס גארי: "דאג פיתח גידול סרטני ענק שהחל לכרסם בלהקה". באחת הפעמים, בעת סיבוב הופעות באיטליה, בא גארי עם הבסיסט פרסקוט ניילס והגיטריסט ברטון אבר, כדי להחטיף מכות לפייגר. הם הדפוהו לקיר ואיימו עליו שיתאזן במהרה או שסופו יהיה מר. עבור השלושה היה סוף הלהקה קשה לעיכול. הם ניסו לפעול תחת שם להקה חדש, THE GAME, לפני שהבינו כי עדיף להם להתמקד בעבודות אולפניות עבור אחרים. בינתיים צלל פייגר לתהום, עם שימוש מאסיבי בקוקאין ושתיית אלכוהול מוגזמת. רוב הכסף שהרוויח מהלהקה הלך לתשלומי מס הכנסה. סכום ניכר נוסף הוא הפסיד כשהבית שקנה בהוליווד נהרס בשיטפון, לפני שהספיק לבטחו.
גם תקליטים אלו יצאו החודש, יוני, בשנת 1971 - אם כי לא ידוע בדיוק באיזה יום.
הזמר הארי נילסן הוציא אלבום בשם AERIAL PANDEMONIUM BALLET שהוא אחד מתקליטי הרמיקס הראשונים בעולם הפופ. נילסון חווה הצלחה גדולה מאד בשנה זו ונוצר ביקוש לתקליטי העבר שלו. הוא חש שלא כדאי להוציאם שוב כפי שהיו כי הצליל שלהם כבר לא לרוחו. אז הוא ניגש לערוך את המיקסים שלהם מחדש כשהוא אף שר מחדש. באותה עת, העיתונות כינתה זאת כ"גישות חדשות לכמה מהחומרים המוקדמים שלו" והצביעה על כך שהוא "העז לאכלס נוסטלגיה וליצור משהו חדש שם". מכירות התקליט היו שיפור מובהק לעומת המכירות של שני האלבומים המקוריים, אבל בעצם זה היה קטע של התעסקות, כשהוא מסיר כמה עיבודים, חותך כמה תוספות שירה ואפילו משנה את מהירות הנגינה פה ושם כדי לשנות את הגוון ו גובה הצליל. תקליט זה נועד לשים קצת כסף בבנק עבור נילסן וחברת התקליטים RCA, והאמת שהוא חסר את הרעננות המקורית של האלבומים הראשונים שיצאו בעבר.
להקת פיירפורט קונבנשן הוציאה תקליט בשם ANGEL DELIGHT. בשלב הזה, גם ריצ'רד תומפסון וגם סנדי דני, אושיות היצירתיות, נטשו את הלהקה, ומאז אף אחד מהחברים הנותרים (שעד עכשיו היו סיימון ניקול בגיטרות, דייב מאטאקס בתופים, דייב סוורבריק בכינור ודייב פג בבס) היו כותבי שירים נהדרים. כמובן, זה אומר שהאלבום הוא קצת 'מוגבל במשאבים' ועשוי להיות די משעמם לכל מי שחסר עניין מיוחד בפולקלור הבריטי. דרך אגב, שם התקליט בא משם של פאב שחברי הלהקה בילו בו הרבה אז.
אל קופר הוציא את תקליטו הרביעי ששמו NEW YORK CITY, YOU'RE A WOMAN. כך סיפר קופר בספרו: "באותם ימים, זה היה ההרגל שלי למצוא אנשי צד גדולים, ואז לנסוע אליהם בכל מקום שהם היו ולהקליט אותם בסביבתם. אז הייתה לי חוויה נהדרת להקליט עם הבסיסט הרבי פלאווארס שהיה מאוד מועיל בהבאת מוזיקאים שונים להפעלות שלי, וגם העניק את צוות המשרד שלו לרשותי. התקליט הראשון שעשיתי כך היה התקליט הזה, שהוקלט באולפני טריידנט בלונדון. התרומות של הרבי היו פנטסטיות. הוא עישן המון והיה רזה, הוא היה ברמה גבוהה מאד כמוזיקאי. אני עדיין לומד דברים היום על ידי האזנה לרצועות בס שהוא עשה פעם!"
להקת גרייטפול דד הוציאה תקליט בשם HISTORIC DEAD. התקליט יצא בלייבל בשם SUNFLOWER כשחברת MGM רכשה את הזכויות למספר הקלטות של הופעות מאולם AVALON בסן פרנסיסקו, כולל כמה של גרייטפול דד עבור אנתולוגיה מתוכננת של להקות באזור המפרץ. כשהלייבל קרס, MGM שילמה את החוב לאולפן ולקחה על עצמה את ההקלטות, והוציאה שני אלבומים מקוריים של הלהקה בהופעה. חברי הלהקה לא השתתפו בהפקתו ודי נעלם מהשטח לאחר שיצא לראשונה.
מלבין ואן פיבלס הוציא פסקול של סרט BLAXPLOITATION ושמו SWEET SWEETBACK'S BADDASSSS SONG. ואן פיבלס כתב, הפיק, ביים וכיכב בסרט זול זה, בעל דירוג X ,שהפך להצלחה על ידי לכידת הזעם של הקהל האפרו-אמריקאי שחש כלפי הממסד הלבן. הסרט הפך ל-EASY RIDER השחור והצית את עידן ה-BLAXPLOITATION בשנות ה-70, עם סרטים שנעשו על ידי שחורים עבור שחורים.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
