רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 ביוני (11.6) בעולם הרוק והפופ?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אתם יודעים משהו על מוסיקה? אני מחשיב אותה כצבע חסר צבע. אני חש את הצלילים כמו צבעים ואני אוהב לצייר עם סאונד" (סטיבי וונדר בעיתון NME, שנת 1970)

קרקס האהבה המביך של פול מקרטני. ב-11 ביוני בשנת 2002 התחתן פול מקרטני עם אשתו השניה, הת'ר מילס. הוא היה בטוח שמצא את האחת. הוא רק לא ידע שהסיפור הזה יעלה לו מיליונים על מיליונים של ליש"ט, המון עוגמת נפש וקרקס תקשורתי מביך במיוחד. , כן, זו אהבה יקרה...

זה היה נראה כמו סצנה מסרט רומנטי. ב-11 ביוני 2002, בארץ האגדות של טירת לסלי שבאירלנד, נשא סר פול מקרטני לאישה את בחירת ליבו השנייה, הת'ר מילס. החתונה, שעלותה הוערכה בכ-2 מיליון ליש"ט וכללה זיקוקים שצבעו את שמי אירלנד באותו לילה, עוצבה כולה בסגנון הודי צבעוני והייתה אירוע נוצץ ועתיר כוכבים. בין 300 האורחים שעמדו על המדשאות נצפו חברים טובים כמו המתופף רינגו סטאר, הגיטריסט של פינק פלויד, דייויד גילמור, והזמרת כריסי היינד. אבל מאחורי החיוכים והשמפניה, כבר התחילו להתגלות הסדקים במה שעתיד להפוך לקרב מר ויקר.

ילדיו של מקרטני, כך מספרים, התחננו בפניו שיחשוב שוב. הם ראו את נורות האזהרה, ניסו להזהיר אותו מפני מילס, אך פול, המאוהב עד מעל הראש, פשוט לא רצה לשמוע. בתו, מעצבת האופנה סטלה מקרטני, הפכה לימים לסמל של אותה התנגדות, לאחר שניהלה מערכת יחסים מתוחה ומתוקשרת מאוד עם מילס עוד מהימים הראשונים. פול היה כל כך בטוח באהבתם, עד כדי כך שסירב בתוקף לחתום על הסכם ממון. כשילדיו ההמומים שאלו אותו מדוע, הוא ענה שזהו אקט לא רומנטי. ובכן, הרומנטיקה הזאת עלתה לו ביוקר.

השמועות על צרות בגן העדן רדפו את הזוג כמעט מהיום הראשון. בתקשורת הבריטית נטען שהיא רודפת פרסום אובססיבית, ושהוא, מוזיקאי בחסד עליון, הסתנוור לחלוטין מרומן סוער ולא ראה את מה שכולם מסביב ראו. עוד לפני החתונה, במהלך ריב סוער במלון יוקרתי באזור האגמים, הושלכה טבעת האירוסין המשובצת ספיר ויהלומים, ששוויה נאמד בכ-15 אלף ליש"ט, מחלון חדרם. עדי ראייה דיווחו כי זמן קצר לאחר מכן, נצפו בני הזוג המלכותיים כמעט, כורעים על ארבע וגוחנים בשיחים בחיפוש אחר התכשיט האבוד.

מילס, צריך להודות, היא אישה עם סיפור חיים מטלטל. היא התגברה על ילדות קשה בצל אב מתעלל, ידעה עוני ומחסור, ובשנת 1993 עברה תאונת דרכים קשה עם אופנוע משטרתי שהובילה לקטיעת רגלה השמאלית מתחת לברך. היא הפכה למודל להשראה ולפעילה נלהבת למען נכים וזכויות בעלי חיים – בין היתר כפעילה בולטת נגד שימוש במוקשים יבשתיים, נושא שריתק את פול בתחילת דרכם המשותפת. היא ופול נפגשו לראשונה בטקס פרסי צדקה בשנת 1999, ושם נדלק הניצוץ. יחד הם הקדישו זמן וכסף למטרות נעלות, אך המבקרים טענו שהיא לא רק כבשה את ליבו, אלא גם הרחיקה אותו מכל מי שהיה יקר לו. חבריו נדחקו הצידה, ילדיו נודו, ואפילו היחצ"ן הוותיק שלו, ג'ף בייקר, שעבד לצידו 15 שנה, מצא את עצמו בחוץ. לטענת המקטרגים, היא הייתה שקרנית פתולוגית שאהבה לקשט את סיפור חייה בפרטים דרמטיים שלא היו ולא נבראו.

אז לאחר פחות מארבע שנות נישואים, הבועה התפוצצה. בהודעה רשמית לתקשורת, טענו השניים כי החדירה המתמדת לחיינו הפרטיים הקשתה עליהם לנהל זוגיות נורמלית, וביקשו שיניחו להם למען בתם המשותפת, ביאטריס. אך הפרידה הידידותית לכאורה הפכה במהרה למלחמת עולם. מקרטני הגיש תביעת גירושין בטענה להתנהגות בלתי סבירה מצדה.

בבית המשפט, הכפפות הוסרו. מילס דרשה סכום דמיוני של כמעט 125 מיליון ליש"ט. היא טענה בפני השופט שמקרטני היה שתיין, נהג להשתמש בסמים ואף היה אלים כלפיה. מול מילס התייצבה עורכת הדין המפורסמת פיונה שאקלטון, "מגנוליה מפלדה" שמה, שנודעה כמי שטיפלה בגירושין המתוקשרים של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה. פול מצידו שמר על שתיקה רועמת. בסופו של דבר, השופט דחה את מרבית טענותיה של מילס וכתב בפסק הדין שעדותה הייתה לא עקבית, לא מדויקת ורחוקה מלהיות גלוית לב.

בסופו של דבר, השופט פסק לטובתה סכום של 24.3 מיליון ליש"ט. הסכום כלל 16.5 מיליון ליש"ט בתשלום חד פעמי, בנוסף לנכסים בשווי 7.8 מיליון ליש"ט שכבר היו ברשותה. כמו כן, חויב מקרטני, שהונו הוערך אז בכ-400 מיליון ליש"ט, לשלם 70 אלף דולר בשנה עבור גידול בתם המשותפת, ביאטריס, שהייתה אז בת ארבע, וכן לכסות את הוצאות בית הספר והמטפלת.

בצאתה מבית המשפט, מילס לא הסתירה את שמחתה. היא חייכה למצלמות, דיברה ארוכות עם הכתבים והשמיצה את בעלה לשעבר, כשסיפרה בין היתר שהוא ציפה שבתם הפעוטה תטוס בטיסות מוזלות, בזמן שהוא נהנה ממחלקה ראשונה. רגע השיא של הקרקס התקשורתי הגיע כאשר שפכה כוס מים על ראשה של פיונה שאקלטון, עורכת הדין של מקרטני. פול, לעומת זאת, יצא מבית המשפט בשקט, לא אמר מילה, ונראה כמו מישהו שלמד שיעור יקר מאוד על אהבה, כסף והחשיבות של הסכם ממון.

הקסם והכאוס של הסטונס. ב-11 ביוני בשנת 1965 הונח על מדפי החנויות באנגליה תקליטון מורחב (EP) חדש של הרולינג סטונס, שנשא את השם GOT LIVE IF YOU WANT IT. כשמו כן הוא, התקליטון כולו הוקלט במהלך הופעות חיות שקיימה הלהקה בחודש מרץ של אותה שנה בליברפול ובמנצ'סטר, והוא ניסה לתעד את האנרגיה הגולמית והבלתי מרוסנת שלה על הבמה. התוצאה? כאוס מוחלט. אבל היי, זה כל הקסם.

מעניין לציין כי זהו היה ה-EP היחיד שהלהקה הוציאה בבריטניה באותה תקופה, מה שהופך אותו למעין קפסולת זמן נדירה של אותה רכבת הרים היסטרית שנקראה "סטונסמאניה".

התקליטון נפתח בקטע קצרצר וערמומי במיוחד. שומעים בו את הקהל צורח בקצב את המשפט WE WANT THE STONES. צעקות הקהל נרשמו, כאקט עסקי ממולח, כשיר נפרד בשם WE WANT THE STONES תחת שם המלחין המשותף והפיקטיבי שלהם, NANKER PHELGE, וכך הם הבטיחו לעצמם עוד כמה פרוטות מתמלוגים על יצירה שהם כלל לא יצרו. אגב, השם הזה לא היה מקרי – הוא הורכב משילוב בין ה"ננקר" (הבעת פנים מעוותת שעשה איאן סטיוארט, פסנתרן הלהקה) לבין שם משפחה של שותף לדירה, והפך לסימן ההיכר לכל יצירה קבוצתית שהלהקה רצתה לשמור עליה שליטה מלאה. משם, הטירוף ממשיך עם ביצוע קורע לשיר EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE, ואחריו מגיעה בלדת הבלוז הנוגעת ללב PAIN IN MY HEART. הצד הראשון של התקליטון נחתם עם ביצוע קצבי לסטנדרט הרוק'נ'רול ROUTE 66.

בצד ב' העניינים לא נרגעים. הוא נפתח עם I'M MOVING ON, שם מפוחית הפה של בריאן ג'ונס והגיטרות המחוספסות דוחפות את שירתו של ג'אגר לקצה. התקליטון מסתיים בפיצוץ עם I'M ALRIGHT המהיר.

המבקרים של התקופה ידעו בדיוק איך לאכול את היצירה הזו. במגזין NME נכתב: "הצליל רחוק מלהיות מושלם, אבל אם אתם מחפשים מתח, אווירה מחשמלת וריגוש מטלטל עמודי שדרה – זה המקום בשבילכם". במגזין אחר, ביט אינסטרומנטל, סיכמו זאת יפה: "איכות ההקלטה אבודה אבל האווירה מחפה על הכל". אבל מה לעשות שכמו שמישהו כתב אז, שומעים בעיקר צרחות מתגלגלות ולא אבנים מתגלגלות?

מגזין המוזיקה רקורד מירור תפס את העניין ופרסם בזמנו: "רק מהקשבה לדבר הזה יש את התחושה שאתה נמצא במועדון עם הסטונס ואתה רוקד, מקשיב ומזיע". ואכן, התקליטון הזה, השלישי של הלהקה במתכונת EP, הוא יותר חוויה מאשר האזנה צרופה. שמו הוא פרפרזה על שיר הבלוז GOT LOVE IF YOU WANT IT, שהקליט בשנת 1957 סלים הארפו, אחד מאבות הבלוז של לואיזיאנה וגיבור מוזיקלי של הסטונס. ציוד ההקלטה הנייד של אותה תקופה היה, בלשון המעטה, פרימיטיבי – מה שגרם לזליגת צרחות הקהל לתוך המיקרופונים ולעיוות הסאונד – אך דווקא בשל כך, התקליטון הזה נשאר כמסמך דוקומנטרי מרתק להנצחת היסטריית ה"סטונסמאניה" בשיאה.

עכשיו נלך קדימה בזמן, שלוש שנים מאוחר יותר. ב-11 ביוני 1968, הרולינג סטונס כבר היו במקום אחר לגמרי. את מועדוני הבלוז החליפו אולפני אולימפיק המפוארים בלונדון, שהיוו את הבית היצירתי של הלהקה בשנים אלו והקרקע הפורייה לחזרה שלהם לצליל הבלוזי והמחוספס, אחרי הניסיונות הפסיכדליים של התקליט THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST. הלהקה הייתה בעיצומה של הקלטת התקליט BEGGARS BANQUET. באותו היום הם עבדו על אחד השירים המכוננים שלהם, SYMPATHY FOR THE DEVIL.

ואז, זה קרה. בעוד מיק ג'אגר שר "נעים להכיר אתכם...", נראה שלמישהו באולפן היה נעים וחם מדי. לפתע, פרצה שריפה במתחם. האש התפשטה במהירות וגרמה להפסקת ההקלטות. באופן טבעי, רבים מיהרו להאשים את לוציפר בכבודו ובעצמו. אחרי הכל, איזו דרך טובה יותר יש לשטן להכריז על נוכחותו מאשר להצית אש בזמן הקלטת שיר הלל לכבודו?

אלא שהמציאות, כמו תמיד, הייתה קצת פחות מיסטית. את ההקלטות ליווה הבמאי הצרפתי הנודע ז'אן-לוק גודאר, שתיעד את התהליך לסרטו ONE PLUS ONE. השריפה נגרמה לא בגלל התערבות שטנית, אלא כתוצאה משימוש רשלני בתאורה חמה ועוצמתית על ידי אחד מאנשי צוות הצילום של גודאר. זו תזכורת לכך שלפעמים הסיבה הכי טובה לשריפה היא פשוט חוסר זהירות ולא עניין שטני.

התקליט שקרע את פרוקול הארום והוליד כוכב חדש. בום! ב-11 ביוני בשנת 1971 יצא באנגליה התקליט BROKEN BARRICADES של להקת פרוקול הארום, והעולם לא ידע שהוא עד לרגע של מפנה היסטורי. זה לא היה עוד תקליט ברצף, אלא הצהרת כוונות רועמת, פרידה כואבת ולידה של גיבור גיטרה חדש.

הנה אנחנו כאן, מול תקליט שמוכיח שלפעמים, דווקא כשלהקה מרגישה שהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש, יוצא משהו מסקרן במיוחד. האמת היא שאין בתקליט הזה אפילו להיט אחד על-זמני ובכל זאת, הוא בנוי בצורה כל כך חכמה, מעובד ומבוצע בכישרון רב, ומצליח להיות גם אמנותי וגם בלתי נשכח באותה נשימה. זה תקליט נהדר.

התקליט קצר להפליא, עם שמונה שירים בלבד, והם מחולקים פחות או יותר שווה בשווה בין קטעי רוק בועטים לבין לחני הפסנתר המסורתיים של גאריברוקר. החלק הרוקי עובד היטב, למרות שאני חייב להודות שכמה וכמה שנים אחורה, חיפשתי את הסאונד הקלאסי של הלהקה, לא מצאתי אותו פה ולכן לקח לי זמן להסתגל לתקיט. הדברים לא ממש התחברו לי יחד, לפחות לא במבט ראשון. הרי גארי ברוקר אינו רוקר. ועדיין...

הדבר שהכי מתקרב למונח של יצירה פרוגרסיבית בתקליט הזה הוא SONG FOR A DREAMER, וגם הוא קצר משש דקות. וזה טוב. הנושא המרכזי שמעסיק את התקליט הוא השליטה הכמעט מלאה, אם כי בלתי צפויה, של רובין טראוור והגיטרה שלו: לא מעט מהשירים שכתב ושר גארי ברוקר מבוססים על ריפים כבדים, וטראוור עצמו תורם שלוש יצירות משלו. רק אלוהים יודע למה רובין יכול היה להפוך את הלהקה הזו אם הוא לא היה עוזב אותה במפתיע מיד לאחר יציאת התקליט. הבחור בדיוק ביסס את הנוכחות שלו בלהקה, והפך אותם להרכב רוק-אמנותי עוצמתי, ואז זה קרה.

עד לאותו רגע, פרוקול הארום הייתה שם נרדף לסאונד כמעט קדוש. תחשבו על כנסייה מפוארת שהפכה לאולם קונצרטים: שילוב מושלם בין הפסנתר הקלאסי והשירה מלאת הנשמה של גארי ברוקר לבין צלילי אורגן ההאמונד המהפנטים של מאת'יו פישר. אבל בתקליט החמישי שלה, הלהקה החליטה להוריד את הכפפות הלבנות, לזרוק את העדינות לפח ולהסתער קדימה עם סאונד כבד, מחוספס ובועט. בהפקתו של כריס תומאס (שעבד קודם לכן עם הביטלס), הלהקה ויתרה על העיטורים התזמורתיים העמוסים לטובת סאונד יבש וחד. ספינת הדגל שינתה כיוון חד, והעמידה במרכז את הגיטרה הרועמת של רובין טראוואר, שקיבל הפעם יד חופשית להוביל את הקו המוזיקלי.

זה היה תקליט הפרידה שלו מהלהקה, רגע לפני שזינק לקריירת סולו שתהפוך אותו לאחד מנגני הגיטרה המוערכים בעולם. כאן, הוא נתן את כל מה שהיה לו, כולל מחווה קורעת לב לגדול מכולם, ג'ימי הנדריקס המנוח, בקטע הנהדר SONG FOR A DREAMER - מסע חלומי ופסיכדלי שבו טראוואר לא רק ניגן, אלא ממש ניסה לתפוס את האופי של הנדריקס, תוך יכולת נגינה עילאית. זה מצמרר, חלומי, רחוק, וקצת פילוסופי. ומה לגבי השורה I WILL MEET YOU ON THE OTHER SIDE OF THE MOON? מיסטר ווטרס - מה יש לך להגיד בעניין הזה?...

והתקליט נפתח ברעידת אדמה. השיר SIMPLE SISTER הוא לא פחות מיצירת מופת של רוק כבד מוקדם. הריף של טראוואר חד כסכין, השירה של ברוקר נעה בין זעקה ללחישה, ועיבוד כלי המיתר התזמורתי – שהפעם הופיע במינון נמוך ומאיים – מוסיף ממד אפי. ומעל כל זה, ניצבים התופים של בי ג'יי וילסון. וילסון, אחד המתופפים הגדולים והמוכשרים ביותר שידע הרוק, אך משום מה נותר נשכח למדי, מכה כאן בעוצמה ובדיוק של שעון שוויצרי משוגע; הוא יצר כאן תבנית מקצבית שהזכירה יותר את האנרגיה של לד זפלין ופחות את המורכבות הקלאסית של פרוקול הארום. "אני חושב שאנחנו מתרחקים משימוש באורגן", אמר אז וילסון למגזין מלודי מייקר, "ובמיוחד בתקליט החדש הפסנתר והגיטרה הם הכלים הראשיים". הוא צדק, והתוצאה הייתה נהדרת.

אלמנט חשוב נוסף, שלעיתים נשכח, הוא המילים. את כל הטקסטים כתב קית' ריד, החבר השקט בלהקה, שלא ניגן על שום כלי אך היה אחראי על הנשמה הפואטית והסוריאליסטית של פרוקול הארום. ב-BROKEN BARRICADES, הטקסטים של ריד קיבלו גוון עגמומי וציני יותר, שהתאים בדיוק לאווירה המתוחה בתוך הלהקה.

ואני נהנה בטירוף מהשיר שסוגר את התקליט, POOR MOHAMMED, ששר טראוור. המילים לא הכי ברורות. האם זה גינוי של אפליה נגד הגירה של אוכלוסייה ערבית?, אבל הלחן רוקי בטירוף. כן, זה רוק. לא חזק כמו WHISKY TRAIN מהתקליט הקודם שנקרא HOME, אבל זה רוק והם עושים את זה טוב. גם שיר הנושא יפהפה - אבל... צלילי הסינטיסייזר שבו די מעצבן. הייתי שמח להיפטר ממנו פה. פרוקול הארום מעולם לא הייתה להקת סינטיסייזרים כמו ELP או יס, והחברים אפילו לא ידעו טוב כל כך מה לעשות איתם. אז זה נגמר בתחושה קצת מאכזבת עם ציפוי מבאס על שיר טוב. גם LUSKUS DELPH הוא ישר פרוקולי יפהפה עם תזמור עשיר שנכנס באמצע. אני אוהב את זה.

באופן אירוני, בזמן שהלהקה כבשה את אמריקה - בבית, בבריטניה, הקהל נותר מעט אדיש. נוצרה תחושה שהלהקה העדיפה את השווקים מעבר לים, והיא שילמה על כך מחיר. "אנחנו לא מקבלים הרבה דואר מעריצים", סיפר ברוקר למגזין CIRCUS באותה תקופה, "אבל מה שאנחנו כן מקבלים הוא באמת אישי ומתגמל. אם היינו מקבלים רק עשרה או אחד עשר כאלו בשנה, זה היה שווה את זה".

הביקורות בזמן אמת זיהו את האיכות, גם אם לא חזו את ההשפעה ארוכת הטווח. בעיתון דיסק נכתב: "להקת פרוקול הארום עושה מה שלהקות רבות אחרות עושות כיום – להשתמש בהמון צלילים אלקטרוניים. אבל במקרה שלה, היא מוסיפה מספיק רגש כדי שזה יישמע נכון". במלודי מייקר הוסיפו: "עוד פיסת מוזיקה יפהפייה שאולי תמכור מספר עותקים באנגליה ואלפי עותקים מעבר לים, שם באמת מעריכים את הלהקה הזו. זה לא התקליט הטוב ביותר שלהם עד כה אבל המוזיקה באמת טובה וצריכה להישמע".

אז מדוע טראוואר עזב בשיא כוחו? ברוקר הסביר זאת היטב למגזין NME לאחר הפרידה: "רובין לא עזב כי הוא נדחק מהקדמה. אין אורגן בתקליט האחרון שלנו והוא נשלט כמעט לחלוטין על ידי הגיטרה. זו בדיוק הסיבה שבגללה הוא עזב, כי הוא מיצה בתוך הלהקה את כל האפשרויות. הוא הגיע לשלב שבו הוא היה חייב לעשות משהו אחר, ללכת למקום אחר כדי לספק את עצמו". ואכן, שנתיים לאחר מכן הוא הוציא את תקליט המופת השני שלו כאמן מוביל, BRIDGE OF SIGHS (שהופק על ידי מאת'יו פישר!) והפך לכוכב ענק בזכות עצמו, כשהוא לוקח את ה-DNA של הצליל שפיתח בתקליט הזה של פרוקול הארום ומשכלל אותו לטובתו. הגיטריסט דייב בול החליף אותו.

דונובן מסתבך עם החוק! ב-11 ביוני בשנת 1966 קרה דבר לא נעים בסצנת התרבות הלונדונית. גיבור הסיפור: דונובן, הטרובדור הסקוטי עם קול המשי והגיטרה האקוסטית, שהפך בן לילה לכוכב הפופ הבריטי הראשון אי פעם שנעצר על החזקת מריחואנה.

באותם ימים, התרבות הנגדית הייתה בשיא פריחתה, אתגר ישיר לערכים השמרניים של דור ההורים. ודונובן, עם שיריו הפואטיים והופעתו העדינה, שכונה על ידי רבים "בוב דילן הבריטי" (כינוי שהוא עצמו לא ממש אהב, שכן הוא תמיד חתר לסגנון ייחודי משלו), היה אחד הנסיכים הבלתי מעורערים של התנועה הזו. אלא שהממסד לא ישב בחיבוק ידיים.

הכל התחיל עם פשיטה דרמטית על דירתו של דונובן ברחוב אדג'וור בלונדון, שהייתה מוקד עלייה לרגל לחברים מהסצנה הבוהמיינית של העיר. השוטרים, בפיקודו של סמל בילוש אחד, נורמן פילצ'ר, צייד כוכבי הרוק הידוע לשמצה, לא באו לשתות תה. פילצ'ר, איש חוק קשוח שראה בתרבות הצעירה איום על הסדר הציבורי, סימן את המוזיקאים כמטרה עיקרית. המעצר היה חלק מהאסטרטגיה של פילצ'ר ללכת אחרי כוכבי רוק למען תשומת לב תקשורתית מרבית ולהוכיח שאף אחד לא מעל החוק בכל הנוגע לאכיפת סמים. במהלך השנים הבאות, הוא הוביל מבצעים מוצלחים אך מפוקפקים מבחינה משפטית נגד חברי הביטלס והרולינג סטונס. זה נראה נקמני, אבל פילצ'ר התעקש שזה רק עסק, כשהיה לו הרגל לבקש חתימות ברגע שקורבנותיו נמצאו במעצר. בהמשך נמצא כי פילצ'ר גם נהג לשתול סמים בבתים של קורבנות החיפושים שלו, כדי להעצים את פועלו.

למה דווקא הוא? ובכן, דונובן פשוט הקל על עבודת המשטרה. זמן קצר לפני המעצר, שודר בטלוויזיה סרט תיעודי עליו בשם A BOY CALLED DONOVAN (של הבמאי הנודע ד.א. פנבייקר), שהציג אותו כסמל של הדור החדש והמשוחרר. בסרט, הוא דיבר בפתיחות על אורח חייו הרגוע ועל משיכתו לפילוסופיות מזרחיות. מעבר לכך, בסביבתו נראה מישהו מעשן סמים, מה שהפך אותו למטרה קלה, מתוקשרת ונוחה מאוד עבור הרשויות, שרק חיפשו הזדמנות להראות להיפים איפה הגבול עובר.

אם זה לא הספיק, דונובן עצמו רמז על הרגליו בתקליטיו. בשירו SUNNY GOODGE STREET, שיצא שנה קודם לכן, הוא שר במפורש על מעשני חשיש, כמעט כמו הזמנה פתוחה למשטרת לונדון לעקוב אחריו. המעצר, שהתבסס על חוק הסמים המסוכנים החדש יחסית משנת 1965, היה יותר הצהרה תרבותית מאשר מהלך פלילי משמעותי. דונובן אמנם יצא מהפרשה עם קנס של 250 ליש"ט בלבד, אך המעצר הפך אותו בעל כורחו למעין ראש חנית של דור שלם, ומיצב אותו בלב המאבק התרבותי שבין החופש היצירתי לבין השמרנות של הממסד הבריטי.

אז ניגשתי לספר שכתב דונובן וכך הוא הסביר שם: "הסרט התיעודי איתי הוצג ב-19 בינואר 1966 בטלוויזיה בבריטניה. הצילומים עם ביטניקים שעישנו שם סמים לא נעלמו בלי שיחידת הסמים של לונדון תשים לב לזה. זו הייתה הפעם הראשונה שקהל טלוויזיה בריטי קיבל הצצה לאורח החיים של הביטניקים, ורבים היו בהלם. אז עכשיו הייתי השד, והייתי צריך להיענש. חוליית הסמים (זו שהוקמה לאחרונה) ביקשה ללמד אותי לקח מול הציבור. אני אהיה המעצר הסנסציוני הראשון של שנות ה-60. לא ידעתי שהעיתונים הבריטיים ויחידת הכליאה של לונדון תכננו להרוס באופן שיטתי את כל כוכבי המוזיקה החשובים של אותה תקופה. עד שהחולייה הגיעה למקום שבו גרתי במיידה וייל, עזבתי לאמריקה והשכרתי את הדירה לשתי נערות צעירות שערכו כמה מסיבות, כפי שעושות נערות צעירות. אז אנשי המחלק ראו את ההתרחשויות כזרם של טיפוסים ביטניקים שנעו פנימה והחוצה מהדירה, כולל אחד שהם זיהו כנרקומן. לא הכרתי אף אחד מחברי מהבנות, כשלמעשה בקושי הכרתי את הבנות, אבל, כמובן, המחלק חיכה לשובי עם ציפייה גוברת. ראש החולייה הכין את אנשיו לפשיטה על הדירה שלי ברגע שחזרתי הביתה.

לילה אחד שכב חברי הטוב, ג'יפסי, בחדרו וקרא. עישנתי ג'וינט עם חברה שלי. הייתה לי חתיכת חשיש קטנטנה ועישנתי הכל. לפתע נדלק בחוץ אור ואז שמעתי צלצול בדלת. ג'יפ הלך לראות מי זה. הוא לבש רק את החולצה שלו. "מי זה?" שמעתי את ג'יפ שואל. "זאת אני," ענה קולה של ילדה. ג'יפ הסיט את הווילון של חלון הדלת כדי לראות מי בא כל כך מאוחר. אישה צעירה ויפה עמדה והביטה בו, ולא אמרה דבר. הוּא הסיט את הווילון יותר ותהה לעצמו, "מי זה יכול להיות?" אז הוא החליט לפתוח את הדלת. השוטרת זזה הצידה ותשעה אנשים פרצו לתוך החדר. שמעתי את ג'יפ צועק, "דון! תנעל את הדלת שלך!"

עירום, זינקתי אל דלת חדר השינה, אבל הם כבר היו בפנים. כל האנשים לבשו חליפות. זה היה אירוע מיוחד, זה. בחור אחד גדול רמס את המחצלת היפנית במגפיו ולקח לידיו את השמיכה מהמיטה. הוא גרר את הנערה העירומה למעגל הגברים אשר היו עסוקים בלהרוס את המקום בחיפוש אחר סמים. הבחורה המסכנה ישבה על הרצפה מאובנת, זרועותיה שלובות, מנסה לכסות את עצמה. עמדתי עירום ונדהם. כעסתי וקפצתי על גבו של שוטר כשתפסו אותי במהירות באחיזת חנק בגרון. איזה מראה, אני רזה קטן, משתלשל עירום מזרועו של שוטר גדול מזורגג. הוא הפיל אותי על הרצפה. נכנסתי למטבח כדי לקבל לשתות חלב. פתחתי את המקרר, אבל הם מיהרו לחטוף את החלב. "מהר, חבר'ה, ה-LSD בחלב!" השוטר צרח. העניינים נרגעו, והורשה לנו להתלבש. הפשיטה הסתיימה. אז הציג את עצמו מולי סרג'נט אחד בשם פילצ'ר. הכל נראה לי מסריח. לקחו אותנו לתחנת המשטרה של מרילבון, רשמו אותנו, לקחו מאיתנו טביעות אצבעות ונתנו לנו כוס תה. אז, בארבע לפנות בוקר עם שחר לונדון הקרה, נתנו לנו לצאת לרחובות לונדון. כשיצאנו, סמל פילצ'ר לקח אותי הצידה ואמר, 'אני מצטער על כל זה, דון; זו רק העבודה שלי, אתה יודע; אני יכול לקבל את החתימה שלך לבת שלי?'... חזרנו הביתה לישון ולמחרת כבר כל העיתונים היו מלאים בדיווחים על מה שהיה".

העולם נפרד מאייקון פופ, אופנה וסטייל. פרנסואז הארדי, הזמרת והיוצרת הצרפתייה שכבשה את העולם עם מלנכוליה אופנתית וקול מהפנט, הלכה לעולמה ב-11 ביוני 2024 והיא בת 80. היא הותירה אחריה מורשת של מוזיקה על-זמנית ודימוי אחד, בלתי נשכח: האישה שכולם רצו, אבל איש לא באמת יכול היה להשיג. האישה שגרמה לבוב דילן לעצור הופעה ולמיק ג'אגר להזיל ריר.

אבל מי הייתה האישה מאחורי המבט המהפנט והפוני המושלם? כשנשאלה בשנת 1967 אם קשה לחיות איתה, ענתה בכנות האופיינית לה: "לא נראה לי. אני די חזקה, לפעמים עצבנית ועם מצבי רוח. אני גם יכולה להיות די קרירה עם אנשים, אבל אני אף פעם לא עושה את זה בכוונה. יש אדם אחד שיודע לעזור לי למצוא איזון: אמא שלי".

הארדי הייתה תופעה נדירה: זמרת צרפתייה שהצליחה לפרוץ את חומת האדישות האנגלו-אמריקאית. בעולם שבו הפופ הצרפתי נחשב לרוב קוריוז, היא הפכה לכוכבת ענקית באנגליה ובארצות הברית. היא לא רק שרה בקול חלומי, היא נראתה כמו חלום, לבושה תמיד במיטב האופנה של מעצבים כמו PACO RABANNE ו-YVES SAINT LAURENT, שהפכו אותה למוזה שלהם. היה לה קלאס משלה, שילוב של עדינות, ריחוק ואיכות שאי אפשר לחקות.

דרכה לפסגה לא הייתה מובנת מאליה. היא גדלה בדירה צנועה, בת לאם חד הורית ואחות, ללא כל דמות אב. את שעותיה בילתה בהאזנה לרדיו לוקסמבורג, סופגת את הרוק והפופ האמריקאי והבריטי. כשהתבגרה, החליטה ללמוד באקדמיה לזמרים, ששיעוריה שודרו בערוץ הטלוויזיה הצרפתי ORTF. הטיפוס הביישן והזועף לכאורה, כפי שתוארה, עשתה רושם מיידי בהופעתה הראשונה. היא לבשה סוודר עם צווארון V הפוך, "סתם בשביל הכיף", כפי שהסבירה, והקסם עבד.

בגיל 18, עוד לפני שהגיעה לגיל הבגרות החוקי בצרפת (21), היא אזרה אומץ וניגשה לאודישן בחברת VOGUE RECORDS, חברת הבית של אלביס הצרפתי, ג'וני האלידיי. שם פגשה את טכנאי הסאונד אנדרה ברנו, שהכיר לה את המפיק ז'אק וולפסון. וולפסון, איש חזון ומי שגילה גם את ז'אק דוטרונק, הציע לה חוזה מהפכני לאותה תקופה: חלוקת רווחים של חצי-חצי.

בשנת 1962, בתוך שש שעות בלבד, היא הקליטה תקליטון EP עם ארבעה שירים. אחד מהם, TOUS LES GARCONS ET LES FILLES, הפך להמנון מיידי של בני הנוער. התקליטון נמכר באלף עותקים מדי יום, והארדי הפכה בן לילה לכוכבת הגדולה של תנועת ה-YE YE, הגרסה הצרפתית והמסוגננת לביטלמאניה. הצלם ז'אן-מארי פרייר, שנשלח לתעד את הכוכבת החדשה, התאהב, הפך לבן זוגה, ולצלם הכמעט בלעדי שלה, האחראי לעטיפות התקליטים הבלתי נשכחות ולתדמיתה הציבורית.

ההצלחה בצרפת לא הספיקה לה. בשנת 1964, מאוכזבת מהסאונד הדל של האולפנים בפריס, היא עשתה את המעשה הנכון והגיעה להקליט בלונדון הסוערת. שם, בעזרתו של המעבד צ'ארלס בלקוול, שעבד עם המפיק הגאון-מעורער, ג'ו מיק, המוזיקה שלה קיבלה עומק ותחכום חדשים. מדמואזל הארדי הפכה לסנסציה. מיק ג'אגר הכריז שהיא האישה האידיאלית שלו, דיוויד בואי התבדח שמכשיר הרדיו שלו עלה באש בכל פעם ששיר שלה התנגן, ואפילו מלקולם מקלארן, המנהל הפרובוקטיבי של הסקס פיסטולס, טען שהיא הייתה "ה-PINUP האולטימטיבי על קיר חדר השינה של כל חניך פופ אופנתי". ומה חשבה פרנסואז על כל זה? היא בעיקר צחקה וסירבה בנימוס ל"סיגריות המוזרות" שהציעו לה.

אחת האנקדוטות המפורסמות ביותר היא זו שבה בוב דילן, שהיה מאוהב בה עד מעל לראש, פשוט עצר את הופעתו באולם אולימפיה בפריס ב-24 במאי 1966. הוא דרש שהארדי תגיע לחדר ההלבשה שלו, והודיע שלא יחזור לבמה עד שתעשה זאת. משאלתו התגשמה, והוא התרברב: "עכשיו אני כוכב, וכשאני מבקש את הירח, אני מקבל את הירח!". זיכרונה של הארדי מהמפגש היה רומנטי הרבה פחות: "היה לי הרושם שכל חייו תלויים על חוט, הוא נראה חולה מאוד, כמו מת-חי. לא הייתי מודעת כלל לכך שהוא משתמש בסמים, והתאכזבתי לגלות זאת. הוא בשום אופן לא היה האיש המסקרן שהופיע בעטיפות התקליטים שלו".

הארדי לא הסתפקה במוזיקה. היא הפכה לשחקנית קולנוע מצליחה, והופיעה בין היתר בסרט המרוצים הקלאסי GRAND PRIX של ג'ון פרנקנהיימר. היא הקימה חברת הוצאה לאור משלה, ASPARAGUS – שם שהפך מיד לכינוי גנאי שהדביקו לה המבקרים בגלל גזרתה הדקיקה.

שנת 1967 בישרה שינוי גדול בחייה האישיים: היא וז'אק דוטרונק הפכו לזוג, ויצרו את הזוג הנוצץ של עולם הפופ הצרפתי. הם היו יפים, מוכשרים, מרדנים והקליטו יחד דואטים בלתי נשכחים. בסוף שנות ה-60 היו רק שני ערוצי טלוויזיה בצרפת, תחת המשטר המחמיר של הרדיו והטלוויזיה הצרפתי. שם זכה הקהל הצרפתי לקבל, בערב ראש השנה של 1968, הופעה חיה אמיתית, עם המון להקות צרפתיות, בריטיות ואמריקאיות נהדרות שהופיעו זו לצד זו. הסרט הזה (שיש לי...) נראה כמו הפנינג פסיכדלי ענק שהופק על ידי אנדרה ויינפלד ומישל טייטינגר, שני פעילי רוק אשר יצרו את תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית אז BOUTON ROUGE (שיש לי גם את כל פרקיה המדהימים עם מיטב הלהקות). אז באירוע של ראש השנה הופיעו להקות כמו המי, פינק פלויד, סמול פייסס וגם הארדי ודוטרונק.

בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, הארדי הייתה התגלמות ה-COOL. היא גילתה את המוזיקה של האמן הבריטי המופנם ניק דרייק והאזינה לתקליטיו ללא הרף. היא אף פגשה אותו, אם כי סיפרה שהקשר ביניהם לא היה מהטובים. היא הייתה בפסגת עולמה, מוזה נצחית ששילבה בין פופ קליט לתחכום אירופאי, בין תדמית קפואה לנפש סוערת. למרות שבשנים האחרונות נראה שנמאס לה לענות על אותן שאלות על מה שקרה לפני עשורים, המורשת שלה חקוקה בסלע. פרנסואז הארדי תמיד תישאר הבחורה עם הגיטרה והמבט העצוב, שהראתה לעולם איך אפשר לשבור לבבות בשקט מופתי.

כשפיטר גבריאל נפל והקרסול נשבר - הלילה שחשף את הקרעים בלהקת ג'נסיס. קבלו דרמה ענקית בהופעה, קפיצה אחת יותר מדי וסולן פצוע שננטש על הבמה. סיפור קטן אך בלתי נשכח מ-11 ביוני 1971, שמראה איך מאחורי המוזיקה המורכבת של ג'נסיס הסתתרה חברות מורכבת לא פחות.

זה היה עוד ערב שישי שגרתי במועדון ההופעות AYLESBURY FRIARS בבקינגהמשייר, אנגליה. המקום, שכבר הספיק לארח הופעות של אמנים כמו דיוויד בואי וקינג קרימזון, התכונן לארח את אחת הלהקות המבטיחות והמסקרנות של סצנת הרוק המתקדם, ג'נסיס. הלהקה, בדיוק אחרי שהתגבשה להרכב הקלאסי שלה עם צירופם של הגיטריסט סטיב האקט והמתופף פיל קולינס, הייתה בסיבוב ההופעות לקידום התקליט השלישי שלה, NURSERY CRYME.

ההופעה התקדמה כמתוכנן והקהל היה מהופנט. פיטר גבריאל, הסולן הכריזמטי ופורץ הדרך, נתן את כל כולו, כהרגלו. הוא לא היה סתם זמר, הוא היה שחקן, מספר סיפורים, איש תיאטרון שלם שרק במקרה החזיק מיקרופון. לקראת סיום ההופעה, הגיעה שעת השיא עם הקטע הסוגר, THE KNIFE, שיר מחאה אלים ואנרגטי במיוחד מהתקליט הקודם שלהם, TRESPASS.

כנראה ששילוב האנרגיות של השיר עם האדרנלין המבעבע בגופו של גבריאל היה קטלני. בעיצומו של הטירוף המוזיקלי, גבריאל קיבל החלטה של רגע. הוא רץ אל אחורי הבמה, צבר תאוצה וזינק קדימה בטיסת סולו הרואית היישר אל זרועות הקהל שציפה לו למטה. או לפחות, כך הוא דמיין. בפועל, הקהל המופתע לא ממש הבין את כוונותיו של הסולן האווירי, ובשניה אחת פינה לו דרך לנחיתת אונס כואבת במיוחד על רצפת הבטון הקשה של המועדון.

גבריאל ההמום עוד ניסה להתרומם, אך הכאב היה חד מדי. הוא שבר את הקרסול. כמה מאנשי הקהל ההמומים עזרו לו לחזור לבמה, אך שם חיכתה לו הפתעה כואבת לא פחות. שאר חברי הלהקה – טוני בנקס הקלידן, מייק ראת'רפורד הבסיסט, סטיב האקט הגיטריסט ופיל קולינס המתופף – הביטו בו בחוסר אמון מוחלט והמשיכו לנגן. מבחינתם, זו הייתה עוד הצגה תיאטרלית של גבריאל, ניסיון דרמטי לסחוט עוד תשואות.

בכוחות אחרונים, כשהוא נאנק מכאבים, התיישב גבריאל על קצה הבמה וביצע את השיר בישיבה. הדבר ששבר אותו באמת הגיע מיד לאחר מכן. עם סיום התו האחרון, שאר חברי הלהקה פשוט קמו, אמרו לילה טוב לקהל וירדו מהבמה, מותירים אותו שם לבד, פצוע וחסר יכולת לזוז. הם היו משוכנעים שהוא פשוט ממשיך את ה"שואו" שלו.

רק אחרי דקות ארוכות, כשהאורות נדלקו והקהל התפזר, הבינו חבריו את גודל האסון. על טוני בנקס הוטלה המשימה לפנות את הסולן הפצוע לבית החולים הקרוב. במקביל, מייק ראת'רפורד נסע לביתו של גבריאל כדי לבשר את הבשורה המרה לאשתו הטרייה, ג'יל. כשהיא פתחה את הדלת וראתה את פניו החיוורות, ליבה נפל. היא הייתה בטוחה שהוא בא לבשר לה שבעלה נהרג.

ההופעות הבאות של ג'נסיס לא בוטלו. הן פשוט קיבלו טוויסט בעלילה: פיטר גבריאל, במקום לקפץ ולהשתולל, בילה את כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא גלגלים בקדמת הבמה. התיאטרליות אולי נפגעה, אבל נולד מראה חדש ובלתי נשכח: רוק מתקדם על גלגלים.

מה...מה...מה...מיי שרונה! בום! ב-11 ביוני בשנת 1979 יצא תקליט הבכורה של להקת THE KNACK, שזכתה אצלנו בישראל לשם "הפטנט". בראשו עמדה פצצת אטום מוזיקלית בשם MY SHARONA.

במשך כמה חודשים מסחררים, ארבעת החברים מלוס אנג'לס היו הדבר הכי חם על הפלנטה. הם נראו ונשמעו כמו התשובה האמריקאית והעצבנית לביטלס, עם אנרגיית פאנק מתפרצת וניחוחות של כוח נעורים. תקליט הבכורה שלהם, GET THE KNACK, הוקלט בפחות משבועיים ובעלות מגוחכת של 18,000 דולר, והפך לתקליט הבכורה שנמכר הכי מהר מאז ארבעת המופלאים מליברפול. תוך חודשיים בלבד הוא הגיע למעמד פלטינה וכיכב במקום הראשון במצעדים במשך חמישה שבועות רצופים. MY SHARONA, כמובן, שלט ברדיו ביד רמה והפך להמנון אוניברסלי.

אז מי זו לעזאזל היא שרונה? זו לא דמות בדויה, אלא אישה אמיתית לגמרי. קוראים לה שרונה אלפרין, ובאותה תקופה היא הייתה נערה בת 17 שהסולן, דאג פייגר, התאהב בה עד מעל הראש. הוא כתב עליה את השיר בזמן שהיא עוד הייתה בת זוג של מישהו אחר, והריף הקטלני, אגב, נכתב על ידי הגיטריסט ברטון אבר עוד לפני שפייגר בכלל פגש אותה. אלפרין עצמה אפילו הצטלמה לעטיפת הסינגל, מחזיקה עותק של תקליט הבכורה. היום, אם תהיתם, היא סוכנת נדל"ן מצליחה בלוס אנג'לס.

ההצלחה הייתה כל כך מיידית ומסחררת, שהלהקה וההנהלה שלה החליטו על אסטרטגיה שיווקית שנראתה מבריקה על הנייר: אפס ראיונות לתקשורת. הם רצו ליצור הילה של מסתורין, לתת למוזיקה לדבר בעד עצמה. "כולנו חשבנו בזמנו שזה רעיון טוב", הסביר פייגר שנים מאוחר יותר לרולינג סטון. "היינו שקועים בסיבובי הופעות אינסופיים וגם כך לא היה לנו זמן להתראיין כראוי. לא שמנו לב שמתעוררת נגדנו תגובה חריפה. לא הבנו שאנשים רוצים באמת להכיר אותנו ונתפסנו כיהירים. אבל ההנהלה התעקשה שנמשיך להתחבא וכך הקריירה שלנו תהיה ארוכה יותר".

זו הייתה טעות קולוסאלית. הגישה המתנשאת הזו, יחד עם תמונת העטיפה האחורית של התקליט שחיקתה במודע את הופעת הביטלס אצל אד סאליבן, הפכה לבומרנג קטלני. המבקרים, שבהתחלה עוד פירגנו, החלו לשחוט את הלהקה. החברים הואשמו בהיותם תרמית מחושבת, חיקוי זול וחסר נשמה של העבר. פייגר סומן כסקסיסט בגלל שירים כמו GOOD GIRLS DON'T, והטקסטים שלו, שנתפסו כבוטים ומתמקדים בנערות צעירות, עוררו זעם רב.

התגובה הציבורית לא איחרה לבוא. תנועה שנקראה "הדיחו את הפטנט" (KNOCK THE KNACK) צברה תאוצה, ומדבקות סטיקר בגנות הלהקה הודבקו בכל רחבי אמריקה. לפתע, הכל נגמר. התקליטים חדלו להימכר, והבחורות הפסיקו לצרוח.

התקליט השני, BUT THE LITTLE GIRLS UNDERSTAND, שיצא בשנת 1980, נכשל כישלון חרוץ. שמו, שנלקח משיר בלוז ישן ורווי רמיזות מיניות, רק ליבה את האש. מבקר הרוק הידוע, דייב מארש, סיכם את זה בבוטות: יש שתי ברירות מול הלהקה הזו – להתעלם ממנה או לבעוט לה בעכוז לעזאזל. התקליט השלישי, ROUND TRIP משנת 1981, כבר לא עניין איש.

פייגר ניסה להגן על עצמו: "האשימו אותי במילים סקסיסטיות. כל מה שהפך את מיק ג'אגר ואת קית' ריצ'רדס לתמלילני רוק גדולים, הפך אותי לסקסיסט. אני מעולם לא כתבתי שיר בנוסח UNDER MY THUMB. זה מטופש בעיניי, כי רוק'נ'רול צריך להיות חופשי כמו ילד קטן". אבל זה היה מאוחר מדי.

במקביל לקריסה החיצונית, הלהקה התפרקה מבפנים. "הלהקה התפרקה בגלל בעיות אישיות ולא מוזיקליות", הודה פייגר. "כשהגענו בשנת 1980 להופעות באירופה, כבר לא יכולנו להסתכל זה על זה". המתופף, ברוס גארי, תיאר זאת בצורה ציורית: "דאג פיתח גידול סרטני ענק שהחל לכרסם בלהקה". המצב הידרדר עד כדי אלימות פיזית. במהלך סיבוב הופעות באיטליה, שלושת חברי הלהקה האחרים – גארי, הבסיסט פרסקוט ניילס והגיטריסט ברטון אבר – תפסו את פייגר, הדפו אותו לקיר ואיימו עליו שיתאזן במהרה או שסופו יהיה מר. בנובמבר 1980, זה נגמר רשמית.

עבור שלושת החברים, הסוף היה קשה לעיכול. הם ניסו להמשיך תחת שם חדש, THE GAME, אך הבינו שהרכבת כבר עזבה את התחנה והתמקדו בעבודות אולפן עבור אמנים אחרים. פייגר, מצידו, צלל לתהום. הוא התמכר לקוקאין ושתה כמויות אדירות של אלכוהול. ההצלחה המטאורית הרסה אותו. רוב הכסף שהוא הרוויח בוזבז וסכום ניכר נוסף ירד לטמיון כשהבית שקנה בהוליווד נהרס בשיטפון, רגע לפני שהספיק לבטח אותו.

באופן אירוני, דווקא סרט קאלט משנות ה-90, REALITY BITES, החזיר את MY SHARONA לתודעה והעניק ללהקה עדנה מחודשת ואיחוד קצר. אך הסיפור הסתיים בטרגדיה: דאג פייגר, האיש שהיה בראש העולם לדקה וחצי, נאבק במשך שנים במחלת הסרטן ומת בשנת 2010. כך נחתם סיפורה של להקה שהייתה לה הזדמנות להיות ענקית, אך נפלה קורבן להצלחה של עצמה, ליהירות, ולריף חריף אחד גדול מדי.

גם זה קרה ב-11 ביוני. מכונת הזמן מתניעה וחוזרת לימים בהם הגיטרות היו רועשות, התקליטים הסתובבו על הפטיפון והשערוריות היו חלק בלתי נפרד מהתפריט. קבלו כמה רגעים בלתי נשכחים מההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

1976: כשאי.אל.או נמכרה מתחת לשולחן

בשנת 1976, תזמורת אורות החשמל, או ELO בקיצור, עדיין ניסתה לפצח את השוק האמריקני הענק. אז חברת התקליטים שלה באמריקה, UNITED ARTISTS, החליטה להפיק תקליט אוסף מיוחד בשם OLE ELO, שנועד אך ורק כתקליט תדמית לתחנות רדיו בארצות הברית. האוסף, שסודר באופן כרונולוגי וכלל שירים מתחילת הדרך ועד לתקליט FACE THE MUSIC משנת 1975, התגלה כמהלך שיווקי גאוני, אבל בטעות. עותקי הפרומו החלו לזלוג החוצה ונחטפו על ידי מעריצים בשוק המחתרתי. כשהביקוש הרקיע שחקים והעותקים אזלו, הבינו בכירי החברה שהם יושבים על מכרה זהב. הלהקה, בראשותו של הגאון המוזיקלי ג'ף לין, צברה פופולריות אדירה, וההחלטה התבקשה: להוציא את התקליט באופן מסודר לקהל הרחב. אגב, אם תשיגו את ההדפסה המקורית, זכיתם: כי היא כוללת את הגרסאות המלאות והארוכות של KUIAMA ושל הקאבר המחשמל ל-ROLL OVER BEETHOVEN, שקוצצו משמעותית בהדפסות המאוחרות יותר.

1968: שני עולמות מקבילים באבי רואד

קיץ 1968. אולפני EMI בלונדון, שלימים יכונו אבי רואד, היו כמרקחה. באותו יום היסטורי, שני הכוחות היצירתיים המרכזיים של הביטלס עבדו זה לצד זה, אך בעולמות מוזיקליים נפרדים לחלוטין. באולפן אחד, ג'ון לנון שקד על יצירת הקולאז' הניסיונית והמאתגרת REVOLUTION 9, שתהפוך לאחד הקטעים השנויים במחלוקת באלבום הלבן. דלת ליד, באולפן הסמוך, פול מקרטני הקליט את הבלדה האקוסטית העדינה והיפהפייה BLACKBIRD, שנכתבה בהשראת המאבק לזכויות האזרח השחור בארצות הברית. כדי לתעד את הרגע, צוות טלוויזיה של ה-BBC נכח במקום ותיעד את מקרטני בפעולה. המצלמות קלטו לא רק את תהליך היצירה, אלא גם את חברתו החדשה והטרייה דאז, התסריטאית האמריקנית פרנסי שוורץ, יושבת ברקע וצופה באהובה. האמת? דווקא הייתי רוצה לראות תיעוד מצולם של לנון מרכיב את מהפכת תשע ההיא שלו.

1982: הראגה שהפכה למרד בקסבה

אחד ההמנונים הגדולים של שנות השמונים, ROCK THE CASBAH של להקת הקלאש, יצא ביום זה בשנת 1982 כתקליטון. השיר ROCK THE CASBAH של להקת הקלאש, נולד משילוב של תסכול, גאונות ואירוניה כואבת. מי שכתב את הלחן והטקסט המקורי היה דווקא המתופף, טופר הידון. המילים הראשוניות היו גסות למדי, והסולן ג'ו סטראמר נכנס לתמונה וליטש אותן. אך מהיכן הגיעה ההשראה? ובכן, במהלך ההקלטות לתקליט COMBAT ROCK, מנהל הלהקה, ברני רודס, הביע את תסכולו מהשירים הארוכים והמתמשכים של הלהקה וצעק באחד הסשנים: "האם הכל חייב להיות ארוך כמו ראגה הודית?!". סטראמר חזר למלון באותו לילה והקליד את השורה: "המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה". אז נפל לו האסימון. הוא נזכר בסיפור ששמע על כך שבאיראן של אותם ימים, תחת שלטון האייתוללות, חל איסור חמור על מוזיקת דיסקו ומי שנתפס עם תקליט כזה היה צפוי לעונש אלים. מכאן, הדרך לכתיבת שאר המילים על עם שמתריס נגד שלטונו של השריף המדכא הייתה קצרה. האירוניה הגדולה היא שהידון, יוצר השיר, פוטר מהלהקה ממש לפני צאת התקליטון בשל התמכרותו להרואין. הוא לא זכה ליהנות מפירות ההצלחה המסחררת, ובקליפ המפורסם רואים את מחליפו, טרי צ'יימס, מתופף במקומו.

1976: הקארפנטרס פשוט לא אהבו את זה

לא כל תקליט הוא סיבה למסיבה, אפילו לא לצמד מצליח כמו הקארפנטרס. בשנת 1976 יצא תקליטם A KIND OF HUSH, וכשנשאל על כך שנים לאחר מכן, ריצ'רד קארפנטר לא חסך במילים: "זה תקליט חסר ערך. סתם... ברור שהוא בוצע כהלכה, הופק כהלכה וכל זה, אבל הוא אחד התקליטים הפחות אהובים עליי". הוא סיפר שכאשר מנהל חברת התקליטים שלהם, המוזיקאי הנודע הרב אלפרט, נכנס לאולפן ושאל אותו אם הוא מרוצה מהתוצאה, הוא הבין שזו דרכו העדינה של אלפרט לרמוז שהוא ממש לא מרוצה. "מה יכולתי להגיד לו?", תהה קארפנטר, "אז אמרתי שכן, אני מרוצה". לפעמים, גם בטופ של עולם הפופ, פשוט עושים מה שצריך.

2025: הגאון שלא רכב על הגל, אלא יצר אחד משלו

בגיל 82 הלך מאיתנו בריאן ןילסון, האיש שהגדיר מחדש את עולם המוזיקה, עם הלחנים והעיבודים הרבים שיצר עם הביץ' בויז - וזאת רק עם אוזן אחת תקינה! הוא היה האח הגדול של משפחת וילסון בלהקה - כששני אחיו, קרל ודניס, מתו כבר שנים לפני כן. המון תודה לך על הקול ועל הכל, בריאן!

1960: כיסא חם בלהקת הביטלס

זמן מה לפני שרינגו סטאר תפס את מקומו מאחורי מערכת התופים והפך לחלק מהרביעייה המפורסמת בעולם, כיסא המתופף בביטלס היה כיסא חם במיוחד. בשנת 1960, המתופף דאז, טומי מור, החליט שנמאס לו. לאחר סיבוב הופעות סוער בסקוטלנד, הוא פשוט ארז את חפציו והודיע שהוא חוזר לעבודתו הבטוחה כמפעיל מלגזה במפעל, בלחץ זוגתו. במקומו גויס במהירות נורמן צ'אפמן, אך הקריירה שלו בלהקה הייתה קצרה אף יותר: אחרי שלוש הופעות בלבד, הוא קיבל צו גיוס לצבא ונאלץ לעזוב. מי הם בדיוק החבר'ה האלו? ובכן, הסיפור השלם של הביטלס בימים ההם נמצא בספר שכתבתי, ביטלמאניה!

1965: הצעירים הזועמים והגיטריסט הסודי

הרבה לפני שוואן מוריסון הפך ליוצר-מבצע המהולל, הוא היה נער זועם וגולמי מבלפסט, סולן להקת הרית'ם אנד בלוז המחוספסת THEM. בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה שלהם, THE ANGRY YOUNG THEM. התקליט, שכלל את הלהיט הנצחי GLORIA, הוא מסמך רוק'נ'רול חשוב, אך גם קוריוז שיווקי. חברת התקליטים DECCA, בצעד תמוה, לא טרחה כלל לכתוב את שם הלהקה על העטיפה הקדמית. בעטיפה האחורית, לעומת זאת, הם הוצגו כ"הצעירים הזועמים של THEM", בתוספת טקסט נלהב שהכריז: "חמשת המורדים הצעירים האלו נאמנים באופן שערורייתי לעצמם. מתריסים! כועסים! עצובים! הם כנים לחלוטין!". התקליט הזה, שלעיתים נדחק לשוליים כשבוחנים את הקריירה הענפה של מוריסון, הוא המקום בו הכל התחיל עבורו. אך יש לו חשיבות היסטורית נוספת: בין נגני האולפן הרבים שהשתתפו בהקלטות, הסתתר גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ג'ימי פייג', שכמה שנים מאוחר יותר יקים להקה קטנה בשם לד זפלין.

1982: ההתרסקות של גריז 2

זוכרים את הטירוף של הסרט גריז משנת 1978? ובכן, הוליווד קיוותה מאוד שתזכרו, וניסתה לשחזר את הקסם בשנת 1982 עם סרט ההמשך, גריז 2. על הנייר, זה נשמע מבטיח: אותה אווירת פיפטיז, אותם מעילי עור, ואותן להקות מתחרות בתיכון ריידל. העלילה הייתה כמעט זהה למקור, רק עם היפוך מגדרי: הפעם, נער בריטי חדש ומנומס מנסה לכבוש את ליבה של מנהיגת ה"פינק ליידיז" הקשוחה, סטפני זינון, בגילומה של שחקנית צעירה ואלמונית דאז בשם מישל פייפר. למרות כל הניסיונות, הסרט התרסק בקופות. הוא הכניס 15.2 מיליון דולר בלבד, סכום זעום לעומת כמעט 400 מיליון הדולרים שגרף קודמו. גם הפסקול, שניסה לשחזר את הצלחת המקור, היה כישלון חרוץ הן במכירות והן באיכות השירים. בסופו של דבר, הסרט זכור בעיקר כקרש הקפיצה הראשון והסדוק בקריירה המפוארת של פייפר.

1966: כשאירופה כמעט הרגה את סולן להקת המי

שמועות על מותם של כוכבי רוק הן עניין עתיק יומין, ובשנת 1966 הגיע תורו של סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי. כמה תחנות רדיו ברחבי אירופה דיווחו בהתרגשות כי הזמר נהרג בתאונת דרכים. הפאניקה בקרב המעריצים הייתה גדולה, עד שהתבררה האמת, שהייתה קצת פחות דרמטית: גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, אכן היה מעורב בתאונת דרכים עם מכוניתו, אך למרבה המזל יצא ממנה בחבלות קלות בלבד.

1992: כש-U2 אירחו את אבבא

שילובים מוזיקליים יכולים להיות מפתיעים, אבל החיבור בין U2 לאבבא על במה אחת בשטוקהולם בשנת 1992 הוא בהחלט אחד המוזרים והנפלאים שבהם. בעיצומו של סיבוב ההופעות הענק והראוותני ZOO TV, שבו U2 פירקו את התדמית הרצינית שלהם בעזרת המון אירוניה, הם החליטו להפתיע את הקהל הביתי בשבדיה. במהלך ההדרן, הם הזמינו לבמה את ביורן אולבאוס ובני אנדרסון, שני המוחות המוזיקליים מאחורי להקת אבבא, וביצעו יחד איתם את הלהיט האלמותי DANCING QUEEN. בונו, סולן U2, הודה באותה הזדמנות בכנות ש"לקח לו עשרים שנה להבין" את הגדולה של אבבא. כנראה שעדיף מאוחר מאשר אף פעם.

1971: היד המרוסקת של מתופף הביץ' בויז

לפעמים, הדרמה הגדולה ביותר בחייו של כוכב רוק מתרחשת לא על הבמה, אלא דווקא בבית. בשנת 1971, דניס וילסון, המתופף וחבר מייסד בלהקת הביץ' בויז, היה מעורב בתאונה ביתית מצערת. כשהוא שיכור כלוט, הוא נתן מכה אדירה בידו בדלת זכוכית בכניסה לביתו. הזכוכית התנפצה וקרעה מספר עצבים וגידים בידו. הפציעה הייתה כה חמורה, שהוא לא הצליח לחזור ולתופף באופן מלא עד שנת 1974. בעיתוני הפופ של התקופה החלה לרוץ שמועה עקשנית לפיה קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, יחליף אותו בהופעות. בסופו של דבר, מי שאייש את עמדת התופים היה ריקי פאטאר. דניס המשיך להופיע עם הלהקה, אך הסתפק בשירה ובנגינה על קלידים. וילסון עצמו סיפק תיאור חי וחסר צנזורה של מה שקרה: "אתם יודעים מה באמת קרה? השתכרתי כלוט, נכנסתי לביתי וקרעתי את בגדי אשתי ובגדיי. היה קר מאד וניגשתי להלום בדלת, בבית אליו רק עברנו, ושכחתי כי הדלת היא מזכוכית. היד שלי עברה בתוכה. ברברה ממש הצילה אותי באותו רגע כשחבשה את ידי. פחדתי כהוגן. הרופא אמר לי שאם אפעל לפי דרישותיו, אחזור לתופף בעוד שנתיים או שלוש. במשך תקופה ארוכה לא חשתי דבר בידי, אבל בסוף הכל חזר, חוץ משתי אצבעות שנדפקו".

ולסיום, פינת האירוניה המוזיקלית

בשנת 1949 נולד פרנק בירד. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, הוא המתופף של להקת ZZ TOP, מי ששימש כעמוד השדרה הקצבי והיציב של הטריו הטקסני לאורך עשורים. הלהקה מטקסס ידועה בשני דברים: בלוז-רוק מחוספס והמון, אבל המון, שיער פנים. שני חברי הלהקה האחרים, בילי גיבונס ודאסטי היל, התהדרו בזקנים ארוכים שהפכו לסמל המסחרי שלהם, מראה שהפך לאייקוני בתרבות הפופ בעיקר בזכות הקליפים המשעשעים של הלהקה ב-MTV בשנות ה-80. ומה הדבר המופלא לגבי פרנק בירד? ובכן, השם שלו באנגלית הוא FRANK BEARD, ואיכשהו, הוא היחיד בלהקה שאין לו זקן. למעשה, לאורך רוב הקריירה הוא הקפיד על שפם בלבד – אירוניה משעשעת ומושלמת לאור שמו המשפחתי, שפירושו באנגלית הוא "זקן".

אסתר שמיר - האמנית הישראלית שהצליחה לעבור בתוך קירות. ב-11 ביוני בשנת 2026 מתה אסתר שמיר ממחלת הסרטן, בגיל 71.

כן, חברות וחברים - השקט שנפל הבוקר על עולם המוזיקה הישראלי הוא לא שקט רגיל. זו דממה שמגיעה לאחר רעש גדול, לאחר שנים של יצירה חדה, בלתי מתפשרת ובעיקר – יצירה שכזו שלא ביקשה רשות מאף אחד. לכתוב על אסתר שמיר בגיל 71, לאחר שהלכה מאיתנו, זה להביט אחורה על מסלול חיים שלא רק ליווה את הפסקול הישראלי, אלא עיצב אותו מחדש.

בואו נניח בצד את הכותרות הרגילות. אסתר שמיר לא הייתה "עוד זמרת". היא הייתה חלוצה. בזמן ששוק המוזיקה הישראלי היוצר של תחילת שנות ה-80 נשלט על ידי מועדון הגברים הבלתי מעורער של הרוק, היא עשתה את הבלתי ייאמן: היא לא ניסתה להיכנס למועדון הזה – היא בנתה עולם משלה.

וכשחושבים על תחילת קריירת הסולו שלה (אחרי שהקליטה תקליט נהדר עם בעלה אז, אפרים שמיר, ושיחקה-שרה לצד יהונתן גפן ושרה קולות רקע לאריק איינשטיין) - לרוב נזכרים בלהיטים. אבל הקסם האמיתי נמצא בפרטים הקטנים, ברובד שאנשים פספסו אז, אולי בגלל שהיו עסוקים מדי בלהיות מופתעים מהנוכחות שלה.

בואו ניקח את תקליט הסולו הראשון שלה, "במקום הכי נמוך בתל אביב" משנת 1982. דרך אגב, שמתי לב שתל אביב היוותה מקום לכתיבת שירים מקוריים מצד הנשי, בשלושה מישורים. אסתר שמיר שרה על המקום הכי נמוך בתל אביב. סי היימן הנהדרת שרה על הקירות והגרפיטי של תל אביב ואלונה דניאל המופלאה שרה על מה שקורה על גגות תל אביב. סתם הרהור, על הדרך.

בכל אופן, התקליט הזה של אסתר הוא מבחינתי צילום רנטגן של תקופה, של תחושות מאז שקשה להסביר במילים פשוטות. לכן אפשר להבין מדוע הוא לא רק שרד את מבחן הזמן, אלא הפך לנקודת ציון הכרחית במוזיקה הישראלית. עד התקליט הזה, הקהל הישראלי הכיר את אסתר דרך קולה העדין והמלודי, שהיה מזוהה עם הצלחותיה בלהקת הנח"ל ועם שיתופי הפעולה המוקדמים עם אפרים שמיר. אולם, ב"במקום הכי נמוך בתל אביב", קרה משהו אחר. היא בחרה להוריד את המסכות. היא לא רק הגישה שירים, היא הגישה את עצמה – עם חיספוס בקול, עם כנות כואבת, ועם עיבודים רוקיים שהיו נועזים לתקופתם. התקליט הזה מרגיש חי, בועט ורלוונטי בדיוק כפי שהיה לפני למעלה מארבעה עשורים. ואני מאד אוהב אותו בגלל האומץ הזה. הוא לא מנסה להיות מלוטש או מסחרי; הוא מנסה להיות אמיתי. והוא מצליח ובענק.

אם כמה שנים לפני כן היא שרה דברים עם כותרות כמו "עברתי רק כדי לראות" או "בואו נשחק במחבואים" - ובכן, נמאס לה לשחק במחבואים ורק לעבור, לראות ולהמשיך. היא לא רצתה יותר להיות רק השכנה הקטנה. היא בחרה מאז להישאר עומדת איתנה ולשיר, עם העיניים היפות שלה שנעוצות היישר ללבן בעיניים של המאזינים, את הקרביים. בלי פשרות.

שיר הנושא בתקליט הבכורה שלה? איזה שיר! זה מביא את התחושה המוכרת של מי שמסתובבים בעיר הגדולה, בתל אביב, ומרגישים זרים, בודדים ומנוכרים בתוך ההמון. אז כן - "המקום הכי נמוך בתל אביב" הוא לא מקום גיאוגרפי, אלא מצב נפשי. זה המקום שאליו הנפש מגיעה כשאין לה לאן לברוח, כשכל הדרכים חסומות והבדידות עוטפת מכל עבר. והיכולת של אסתר לכתוב מילים שנוגעות בקישקעס – בכאב, באכזבה מזוגיות, בייאוש, אך גם בכוח העמידה הנשי – זה מה שהופך את התקליט הזה ליצירה שקל כל כך להזדהות איתה. היא ציירה את תל אביב לא כעיר של מרכז תרבותי נוצץ, אלא כעיר קרה, מחוספסת שדורשת מאיתנו לשרוד.

ואז... בהמשך האייטיז היא שלפה "קלף חזק" וגם פה המשיכה היצירה לחקור לעומק את היחסים הבעייתיים בין בני זוג. בשיר הנושא היא משתמשת בעולם הקלפים כדי להביא תהייה בתוך זוגיות - מתי להישאר? מתי לוותר על זה? המילים מדברות על גבר מניפולטיבי. מילים לא קלות בכלל בתקופה בה יוצרות נשיות ישראליות עדיין לא כתבו ושרו ככה באור הזרקורים. יכול להיות שהיו נשים שהקשיבו אז לשיר כמו זה שהתנגן ברדיו ופתאום הבינו דברים על החיים מלאי הפחד והכניעה שלהן.

אפשר להגיד את זה באופן ברור - אסתר שמיר הייתה מחלוצות הרוק הנשי בישראל. בתקופה שבה רוב כוכבות הפופ והרוק בארץ היו תלויות בכתיבה של גברים או בטקסטים פחות אישיים, שמיר הגיעה כיוצרת טוטאלית – כותבת, מלחינה ומבצעת. מי שמעו על זה אז? כן, אסתר נתנה לגיטימציה לקול נשי רוקי, מחוספס ולא מתנצל. היא סללה את הדרך לדורות של זמרות-יוצרות שיכלו לומר: "מותר לי להיות כועסת, מותר לי להיות עצובה, ומותר לי להישמע כמו רוקרית".

היא לא התייחסה לטקסט וללחן כיחידות נפרדות. היא הייתה אובססיבית לחיבור ביניהם. ואם כבר חיבורים - הייתה לה היכולת להחביא ביקורת חברתית בתוך שירים שנשמעו כמו שירי יחסים על גבר ואישה, כשזה לא היה שיר רומנטי במובן הקלאסי. היא תיארה יחסי כוחות מורכבים. אצלה האישה היא זו שמנתחת את המציאות, והגבר הוא האובייקט הנחקר. היא הביטה על הכל בגובה העיניים.

ובזמן שהתקשורת ניסתה לתייג אותה, היא כל הזמן ברחה מהתיוג. היא הייתה מורכבת מדי, חכמה מדי, ובעיקר היא סירבה להקטין את הנוכחות שלה כדי להיות נוחה לעיכול. כן, היא הייתה גדולה מדי מכדי להיכנס לקופסה המתייגת.

זכיתי לשוחח איתה לא מעט. גם עודדתי אותה כשהיא הייתה בתהליך ההדסטארט לאלבומה "הלילה בו ניצחה האהבה", והיא ניצחה ועוד איך. האלבום יצא לאור. היא הייתה מאושרת מ-א-ד. זכיתי גם לקבל ממנה את הסיפור של להקת כוורת בסבנטיז מהמבט שלה - עם זוויות שאיש אחד לא היה יכול להביא מלבדה. היא הייתה לבבית, מזמינה, קשובה וכל דיבור שלה היה נעים ואינפורמטיבי להפליא. רק על זה, אין לי מילים מספיק כדי להודות לה.

אסתר שמיר נלחמה עד סוף ימיה. היא נלחמה נגד דעות שהיא לא האמינה בהן והיא נלחמה נגד המלחמה הארורה ההיא שבסוף ניצחה אותה. היא לא הרפתה לרגע. וחשוב מאד להגיד גם שהיא נתנה אור ומרגוע להמון אנשים שהגיעו להיות מטופלים אצלה בשיטה שהיא קראה לה "קול הרוח".

אז אסתר שמיר לא רק שרה שירים. היא שרטטה את הגבולות מחדש והיא השאירה לנו ספריית שירים שהיא חומר מדהים לעשות מחקרים עליו. צריך ללמד את יצירתה בכל מקום שמחשיב את עצמו כבית ספר למוסיקה או לכתיבה יוצרת או למחשבה על החיים. על מה זה אומר להיות אדם יוצר, חושב ומרגיש במרחב הישראלי.

אין עלייך, אסתר שמיר! עכשיו, אחרי שעשית והעזת ונלחמת - את יכולה לנוח בשקט.

והיא שלחה לי לב, זמן קצר לפני שנפרדה מן העולם...

בונוס: החודש, יוני (לא ידוע בדיוק מתי), בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת פיירפורט קונבנשן.

כשמדברים על פיירפורט קונבנשן, רוב חובבי המוזיקה קופצים מיד לאלבום מופת כמו LIEGE & LIEF או לתקליט UNHALFBRICKING ולמהפכת הפולק-רוק הבריטי. אבל יש קסם גדול בתקליט ההתחלה הזה, שיצא כשהם היו בסך הכל חבורה של צעירים וצעירה לונדוניים שניסו להישמע כמו הלהקות מהחוף המערבי של ארצות הברית, ובטעות יצרו משהו קסום וייחודי משל עצמם. הלהקה עדיין לא המציאה את הפולק-רוק הבריטי המסורתי; החברים עדיין היו בשלב החיפוש. אפשר לשמוע כאן את ההשפעות הברורות של ג'פרסון איירפליין והבירדס, אבל מסוננות דרך פילטר בריטי. השילוב הזה – בין הפסיכדליה האמריקאית החמימה לבין הקטע הבריטי – יוצר משהו מהפנט. זה סאונד של להקה שמחפשת את הקול שלה - ועוד איזה קול. והפתיחה של TIME WILL SHOW THE WISER עם הריף המהדהד של הגיטרה והקצב הסוחף פשוט זורקים מיד אל תוך אווירה של מועדון מחתרתי בלונדון של סוף שנות השישים. וזה עוד לפני בואה של סנדי דני המלכה.

הכל התחיל בצפון לונדון, הרחק מאור הזרקורים, כששני חברים, הגיטריסט סיימון ניקול והבסיסט אשלי "טייגר" האצ'ינגס, החליטו לאחד כוחות וגיטרות. חיש מהר הם גילו אוצר בדמותו של גיטריסט צעיר ומבריק בשם ריצ'רד תומפסון, שהפריטה הייחודית שלו הפכה מאוחר יותר לסימן ההיכר של הלהקה. ריצ'רד תומפסון היה בקושי בן 18 כשהאלבום הזה הוקלט, אבל הנגינה שלו כבר אז הייתה מלאת אופי וייחודיות. במקום לנסות לחקות את אלילי הבלוז של התקופה כמו אריק קלפטון או פיטר גרין, תומפסון פיתח סגנון נגינה משלו, ששאב השראה ממוזיקה קלטית ומג'אז. סולואי הגיטרה שלו לא משתלטים על השירים אלא משרתים אותם. לכן, להקשיב לאלבום הזה זה בעצם לקבל כרטיס לשורה הראשונה אל רגע הלידה של אחד מהגיטריסטים הגדולים ההם.

המתופף הראשון, שון פרייטר, השלים את התמונה הראשונית. ואם תהיתם מאיפה השם המוזר, FAIRPORT CONVENTION, אז דעו לכם שהוא הגיע משם הבית, FAIRPORT, בו הם התאמנו – בית משפחתו של ניקול בשכונת מוסוול היל הפסטורלית, שבו אביו ניהל מרפאה. כן, כן, לפעמים השראה מגיעה מהמקומות הכי לא צפויים!

אבל רגע, הדרמה רק התחילה! פרייטר הוחלף עד מהרה במרטין לאמבל, מתופף בעל יכולות טכניות מרשימות יותר. איך הוא נכנס לתמונה? הסיפור מספר שלאמבל פשוט צפה באחת ההופעות המוקדמות שלהם, ניגש אליהם והודיע בביטחון שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר. קוראים לזה חוצפה בריטית בריאה! ההרכב המתהווה לא עצר שם והתרחב עם הצטרפותם של לא אחד, אלא שני זמרים! ג'ודי דייבל המוכשרת, שחוץ מקולה המיוחד תרמה גם נגינה בחלילית ופסנתר, ואיאן מאת'יוס שקולו התמזג בהרמוניה מושלמת עם זה של דייבל. התוצאה? סאונד שהזכיר לרבים באותה תקופה את הלהקות הגדולות מהחוף המערבי של ארצות הברית, כמו למשל ג'פרסון איירפליין, עם השילוב של קולות גבריים ונשיים והאווירה הפסיכדלית-פולקית.

החבורה החלה לצבור קהל בהופעות במקומות הכי חמים בסצנת האנדרגראונד הלונדונית, כמו מועדון UFO האפלולי, ו-THE ELECTRIC GARDEN (ששינה את שמו ל-MIDDLE EARTH CLUB האופנתי) בקובנט גארדן. שם, בין העשן והצלילים, הם תפסו את אוזנו ועינו של לא אחר מאשר ג'ו בויד, מפיק ומנהל אמריקאי בעל חושים מחודדים, שכבר הספיק לעבוד עם פינק פלויד בתקליטון הבכורה השערורייתי שלה על בחור בשם ארנולד ליין. בויד, שהפך לדמות מפתח בתנועת הפולק-רוק הבריטית, לא היסס והחתים אותם בחברת ההפקות שלו, WITCHSEASON PRODUCTIONS, וסגר להם חוזה הקלטות עם POLYDOR RECORDS בבריטניה.

הקלטת תקליט הבכורה, שנקרא בפשטות FAIRPORT CONVENTION, התקיימה בנובמבר 1967 באולפני SOUND TECHNIQUES בצ'לסי, לונדון. שם הלהקה רקחה יצירה ששיקפה את אהבתה הגדולה לאמני פולק ופולק-רוק מצפון אמריקה – כמו בוב דילן, ג'וני מיטשל והבירדס פורצי הדרך, שהיו אבות הפולק-רוק האמריקאי. ריצ'רד תומפסון כבר החל להפגין ניצוצות של כותב שירים גאוני, למרות שהתקליט כלל גם מספר גרסאות כיסוי לשירים אמריקאיים.

אז מי ניגן שם בעצם? ריצ'רד תומפסון וסיימון ניקול ניגנו בגיטרות החשמליות והאקוסטיות, אשלי האצ'ינגס פרט בבס המהדהד, מרטין לאמבל הלם בתופים והוסיף כלי ההקשה. ג'ודי דייבל הובילה בשירה המלאכית וניגנה במגוון כלים, ואיאן מאת'יוס סיפק קולות ראשיים נוספים ואף תרם נגינה בנבל פה (כן, הכלי הקטן והמפתיע הזה, JEW'S HARP). התוצאה הייתה הצצה מרתקת להתפתחות הסאונד שלהם – עדיין לא הפולק הבריטי השורשי שיאפיין אותם בהמשך, אבל בהחלט תצוגת תכלית של התיאום האינסטרומנטלי וההרמוניות הקוליות שעתידות להשתכלל ולהפוך לסימן ההיכר שלהם.

ואם כבר מדברים על ייחודיות, אי אפשר שלא להזכיר אנקדוטה משעשעת מאותם ימים: ג'ודי דייבל הייתה ידועה בחיבתה לסרוג על הבמה במהלך קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. דמיינו את הסצנה! זה בהחלט הוסיף לקסם של הלהקה הצעירה, והפך לסימן היכר קטן ומשעשע בהופעותיהם המוקדמות.

תקליט הבכורה אולי לא שבר קופות או כבש את מצעדי המכירות בסערה, אבל הוא היה אבן דרך מכרעת. הוא תיעד את הלהקה בגלגולה הראשון, רגע לפני המהפך הסגנוני הגדול שייקח אותה למחוזות המוזיקה העממית הבריטית המסורתית. זהו גם תקליט האולפן היחיד בו משתתפת ג'ודי דייבל, שעזבה את הלהקה עוד בשנת 1968, זמן קצר לאחר יציאתו. עזיבתה סללה את הדרך להגעתה של סנדי דני הנפלאה, ולפרק הבא והמרתק לא פחות בסיפורה של הלהקה.

הלכתי לספרו של ריצ'רד תומפסון וכך הוא סיפר על הכנת התקליט הזה: "זמן קצר לאחר הפגישה שלנו עם ג'ו, נכנסנו להקליט לראשונה. כדי להתכונן להקלטה למדנו איך לנגן את השיר BOTH SIDES NOW של ג'וני מיטשל, שיר שהרגשנו שהוא מוכר מכדי להיות בתקליט שלנו אבל שנוכל להתאמן עליו באולפן כדי להתרגל לתהליך ההקלטה. האולפן היה ברחוב OLD CHURCH בצ'לסי, בין ההמולה ההיפית של קינג'ס רואד האופנתי והתהלוכה האפורה של נהר התמזה. הסטודיו עצמו היה מחלבה לשעבר, והבניין נשא פסל של ראש פרה. בפאב האריה השחור שממול הציעו כריכים וכיבוד אלכוהולי, שהזינו הרבה מפגשים. פנים הסטודיו היה מעשי, עם עיצוב פונקציונלי שמעולם לא נראה גמור. יוצא דופן עבור אולפן הקלטות, היו לו כמה חלונות, אבל הסאונד היה נפלא. בהתרשמות ראשונית חדר הבקרה נראה כמו חללית, עם כמויות בלתי אפשריות של ציוד טכני תקוע לתוך חלל קטן, עם אלף נורות מהבהבות. מכאן ואילך חשדתי באולפנים שהיו מבריקים.

ג'ף פרוסט וג'ון ווד החזיקו וניהלו את האולפן אשר היה אחד האולפנים העצמאיים הראשונים בלונדון. לפני כן ג'ון עשה תקליטים קלאסיים בחברת דקא. ג'ו אפשר למוזיקאים הרבה מקום להביע את עצמם והיה נותן לדברים לזרום, ובו בזמן היה לו מושג טוב על מתי הטייק היה טוב ומתי להזמין הפסקת תה - הכל תוך כדי בדיקת תוצאות הבייסבול בניו יורק הראלד טריביון. ג'ון לימד אותנו הרבה על הסטודיו. הוא אמר למרטין כמה חשוב לכוון את התופים כמו שצריך, תוך שימוש בניק מייסון מפינק פלויד כדוגמה. הוא גם סיפר לו שהוא צריך לקבל תוף סנר עמוק יותר, ולהכות בתופים חזק יותר - מרטין לקח את הטיפים האלו לתשומת ליבו, ותוכלו לשמוע את ההבדל לאחר מכן באלבום הראשון.

לאחר סשן אחד ג'ון הוריד אותי לקומת הקרקע של הסטודיו והראה לי מגבר גיטרה שהיה שייך לגיטריסט ההקלטות ג'אד פרוקטור. מגבר האולפן היה זהה למגבר הבמה שלי באותה תקופה, מרשל 4×12, כי זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי. המגבר של ג'אד היה רמקול יחיד קטן ואז ג'ון השמיע לי קצת מהעבודה של ג'אד, וזה נשמע מלא. אז אחרי זה התחלתי לחפש דרכים להתאזן יותר בצליל הגיטרה, שהוביל אותי להשתמש בפנדר טלקאסטר ובמגבר קטן יותר. ג'ו חשב שאנחנו צריכים להוסיף עוד כוח ווקאלי ללהקה, אז גייסנו את איאן מאת'יוס, שהיה אז זמר בלהקה בשם הפירמידה. כמונו, הוא היה בעניין של טים הרדין וטים

באקלי. היה לו גם זיקה למופעי קאנטרי כמו וויילון ג'נינגס. מוזיקת קאנטרי באותה תקופה הייתה מאוד לא אופנתית בלונדון, ונחשבה התגלמות הטעם הרע.

יצירת העטיפה הפכה לעניין דחוף. תחום עטיפות הם לעתים קרובות תחום שבו כולם מהלהקה עצמה ועד הדרגים הבכירים של ההנהלה מרגישים כשירים לתרום רעיונות. איזה מנהל זוטר איפשהו, ללא ספק לובש חליפה במשרד, בא עם רעיון מבריק שכולנו נהיה בחתירה בסירה באמצע נהר התמזה, עם עלות השחר, כדי 'ללכוד את האור'. אז נגררנו מהמיטות שלנו בשעה 4 לפנות בוקר והגענו לנהר במוניות; שם ישבנו שעתיים עלובות וקפואות, בכלי שייט דק להפליא. לא עשינו זאת כדי לטבוע, למרות שבמשך די הרבה זמן זה הרגיש כמו האפשרות הטובה יותר. כצפוי, התמונות חזרו ולא היו שמישות, אם כי המנהל הנ"ל נמלט עם קרקפתו שלמה. היה לנו יותר מזל עם הצלם דונלד סילברסטיין, שהיה פופולרי לאחר שצילם לאחרונה תמונות אייקוניות של הנדריקס. הוא הושיב אותנו סביב מנורת טיפאני בסטודיו בלונדון עם כמה חפצים אהובים, גולות

והאחים מרקס, פרצופים צפים בים של צל".

ניגשתי גם לספר של ג'ודי דייבל וכך היא מספרת בו: "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מאיתנו היה באולפן, וכולנו היינו קצת הלומים. עם זאת, ג'ו בחר היטב. אולפן זה היה שקט ונוח. היה חלון אחד קטן לעולם שבחוץ, וכאשר נכנסנו לסטודיו בסביבות השעה 15:00, הנוף מהחלון הזה היה של שמי אחר הצהריים בהירים. בפעם הבאה שהסתכלתי מהחלון הזה, השמיים היו שחורים והירח יעלה. הזמן עבר בצורה מוזרה בעולם המוזר הזה. בגלל האקוסטיקה של הסטודיו עצמו, צעדים ושיחות היו מושתקים, סגירת דלת הייתה צלצול עמום, ואפילו האוויר היה עבה ולא זז. כל עניין הסטודיו היה ממש המם אותי. התקליט בא עם תמונת עטיפה מעט מסתורית שלנו בסוודרים שחורים יושבים סביב שולחן, מוארים במנורת טיפאני יפה (שחשקתי) ועם תמונה קטנה של האחים מרקס (שגם חשקתי בה); תפוז וגולות. ברור שהזוג האחרון היו פריטים של

משמעות גדולה למישהו (אבל לא לי!), והמון אנשים אמרו דברים מקסימים על הביצועים שלי. אבל כבר לא הייתי בלהקה ופיירפורט המשיכה הלאה כך שבאמת לא הייתה לי סיבה לקדם את זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459