רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 ביוני (12.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "באלבום TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS יש המון חלל. סוג של חלל שאין באלבומים אחרים שמלאים באקשן בכל שניה נתונה. נראה שאנשים לא הבינו את האלבום שעשינו והחליטו שהוא חסר כיוון, בעוד שהמטרה שלנו הייתה להרגיע. אולי זה שיעמם אותם" (הבסיסט, כריס סקווייר, מלהקת יס, לעיתון NME, בשנת 1975).

כשהתלמיד אירח את המאסטר. ב-12 ביוני בשנת 1979 הופיעו אריק קלפטון ומאדי ווטרס באצטדיון שיקגו. כך נכתב אז על ההופעה ברולינג סטון:

"דמעות הציפו את עיניי פעמיים במהלך המופע הזה. למרות שהזיווג בין השניים היה מתוכנן כהלכה, האירוניות התרבותיות בכך היו קשות לבליעה. גיטריסט הבלוז החשמלי והכוחני לקח איתו למסע באצטדיונים האמריקניים את החכם האמיתי שאף העניק לרולינג סטונס את שמם. מחוץ לאצטדיון נתקלתי בהמוני שחורי עור מהגטו החברתי, שביקשו לראות את מכוניתי יותר מדי מקרוב. בפנים עמדו אלפי לבנים והריעו למאדי ווטרס שעלה לבמה, אחרי שלהקת הליווי שלו ניגנה כמה קטעים אינסטרומנטליים.

הפנים של מאדי ווטרס עגולים ומלאי ניסיון. הוא יכול עם פניו לגרום לאנשים לחייך חיוך שהוא כזריחת השמש או להתקדר באופן חשוך כשעת חצות. קולו יכול לנוע מפלצט לנהמה מקפיאה. והרפרטואר שהוא ביצע על הבמה היה כהיסטוריה חיה. במהלך ההופעה שלו עלה לבמה המפיק הנוכחי שלו, ג'וני וינטר, והשניים פצחו במפגן גיטרות מלהיב, בשיר MANNISH BOY. הלבקנות של וינטר בלטה אף יותר כשהוא עמד ליד מאדי ווטרס השחום. אבל הנגינה שלו השכיחה במהרה את ההבדלים.

ווטרס נקרא בהתלהבות להדרן ואז ביקש להביא לבמה את "הבן שלו". אז עלה קלפטון לבמה. הם ביצעו את GOT MY MOJO WORKIN, כשלפתע פסע על הבמה גם ווילי דיקסון. העיניים שלי נרטבו.

אז פתח קלפטון את חלקו במופע, כשלצדו הגיטריסט אלברט לי ויש גם את דיק סימס, שהפליא בנגינת האורגן. הם ביצעו את BADGE וברור שהיה גם CROSSROADS. הסאונד היה נקי וטוב. הנגיעה של קלפטון בגיטרה מדויקת להפליא אך לפעמים נשמעת אוטומטית מדי. ואז, קלפטון הפנה את מבטו לאלברט לי, חייך ומהרמקולים בקעו צלילי הפתיחה של COCAINE. קלפטון ידע על מה הוא שר וגם סחט את פדל הווא-ווא שלו במהלך הסולו, כשלפתע חשתי כאילו ג'ימי הנדריקס מביט מלמעלה ומחייך והנה שוב פעם הדמעות ירדו להן מעיניי. ההדרן החזיר לבמה את ווטרס ואת ווינטר, אבל השיא כבר היה במהלך המופע".

בעיתון שיקגו טריבון נכתב כך: "הזוגיות הזו הוכיחה את עצמה כמעוררת מחשבה, ובמובנים מסוימים, גם התבררה כמצערת עבור קלפטון. למרות שהסט הנדיב שלו סיפק את חלקו ברגעים משעשעים, גולת הכותרת של הקונצרט במונחים של התרגשות ושמחה צרופה הגיעה במהלך השיר MANNISH BOY המכיל את המילים שמהם לקחו הרולינג סטונס את שמם. זמן קצר לאחר שווטרס ולהקת הבלוז המחושמלת שלו התנדנדו בשיר, הצטרף אליהם על הבמה גיטריסט הבלוז-רוק ג'וני וינטר, שעשה הופעת הפתעה מרגשת באמת כדי לעזור בגיטרה ובשירה לפני שהלהקה סיימה את הסט שלה ויצאה מהבמה.

כמה דקות ואלפי גפרורים מוארים לאחר מכן, הם חזרו להדרן עם GOT MY MOJO WORKING המוכר, וסיימו לבצע את מרכיב הבלוז הזה עם הרכב יוצא דופן למדי. כשהניח את הגיטרה שלו והתנועע על הבמה בצורה אנרגטית למדי, ווטרס קרא תחילה לבלוזמן ווילי דיקסון לשיר יחד, ואחר כך צירף את קלפטון. הכל סיפק שיא של התרגשות שהיה קשה לקלפטון. למרות שזכה להערצה רחבה בגלל מספרי בלוז איטיים יותר ועבודת גיטרה בלוז, קלפטון ולהקתו יצאו בצורה הטובה והיעילה ביותר ביום שלישי בערב כשהם התמודדו עם שירים קצביים. הבלוז של קלפטון נראה כמו כל כך הרבה גרסאות כיסוי. זה היה קצת אנמי וחסר רגש מול ווטרס שעדיין מצליח להעביר את זה כל כך בקלות".

האיש ששונא את התקליטים של עצמו חוגג יום הולדת. כן, ב-12 ביוני בשנת 1941 נולד הזמר-יוצר הבריטי, רוי הארפר.

כן, היום, ב-12 ביוני בשנת 1941, נולד הזמר-יוצר הבריטי, רוי הארפר, אחד המוזיקאים הכי משפיעים ועם זאת הכי אניגמטיים שיצאו מבריטניה. הארפר, גיבור גיטרה ומשורר מחאה שזכה להערצתם של ענקי רוק כמו חברי לד זפלין (שהקליטו גם שיר בשם HATS OFF TO ROY HARPER באלבומם השלישי) ופינק פלויד (הוא זה ששר את HAVE A CIGAR), נודע תמיד בלשונו החדה ובכנות הבלתי מתפשרת, במיוחד כלפי יצירותיו שלו. בשנת 1976, בשיחה גלויה עם מגזין הרוק TROUSER PRESS, הוא פתח את הלב וסיפר מה הוא באמת חושב על התקליטים המוקדמים שלו. קבלו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של גאון מוזיקלי.

על תקליט הבכורה שלו, THE SOPHISTICATED BEGGAR שיצא בשנת 1966 אחרי שהוקלט בחברת התקליטים העצמאית הקטנטנה STRIKE, סיפר הארפר: "השיר GOLDFISH היה הראשון שכתבתי מעודי. זה תקליט נחמד בסך הכל. כשהקלטתי אותו הייתי באמצע שנות העשרים לחיי, אבל השירים עצמם נכתבו הרבה קודם לכן. האופי שלו קליל יותר מכל מה שעשיתי אחריו. כל הסיפור הזה הוקלט ביומיים בלבד". עבור מי שמחפש להבין את שורשיו של הארפר, מדובר במסמך היסטורי מרתק המציג את תחילת הדרך, לפני שהפך למיתוס של סצנת הפולק הבריטית ורגע לפני המעבר לחברת התקליטים הגדולה EMI, שהעניקה לו חופש אמנותי רחב הרבה יותר.

על COME OUT FIGHTING GHENGIS SMITH משנת 1968... ובכן, כאן הטון כבר משתנה. "זה השלד שלי בארון. תקליט נוראי", הוא ירה. "הוא היווה אכזבה איומה אחרי האופוריה שהרגשתי עם צאת התקליט הראשון. כתבתי את כולו בתקופה של שבועיים, תקופה שבה גם עישנתי המון סמים ופשוט כתבתי בלי לעצור לחשוב. בזמן אמת הייתי מרוצה מהתוצאה, אבל היום אני פשוט לא סובל את זה. בתקליט הזה נפרדתי מהשירים הקצרים ועברתי לשירים ארוכים ומורכבים יותר. אני שונא את התקליט הזה. הוא יומרני".

על FOLKJOKEOPUS שיצא שנה אחריו: "ההדפסה האמריקנית שונה מזו הבריטית", הוא ציין. "מבחינתי, הגרסה הבריטית עדיפה יותר". מה שהארפר לא פירט הוא שההבדל המהותי היה ברצועה האפית בת 17 הדקות MCGOOHAN'S BLUES, מחווה לסדרת הטלוויזיה "האסיר", שהייתה כלולה במלואה בגרסה הבריטית והפכה לאחד משירי הדגל המוקדמים שלו, מה שמוכיח שהארפר היה הרבה יותר ממוזיקאי פולק – הוא היה כותב פוליטי וחברתי מושחז.

גם על FLAT BAROQUE AND BERSERK היה לו מה להגיד: "זה תקליט נחמד מאד", הוא הודה, אך מיד הסתייג. "עם זאת, יש בו שירים שאינני יכול לשיר יותר. אחד מהם הוא I HATE THE WHITE MAN. השיר DAVY נכתב על אחי". גולת הכותרת כאן היא שיתוף הפעולה בשיר הסיום עם להקת הנייס, עם אורגן ההאמונד הנהדר של קית' אמרסון רגע לפני שהקים את הסופרגרופ אמרסון, לייק ופאלמר.

ומה היה לו להביע על STORMCOCK משנת 1971? אז... "זה הראשון מבין התקליטים הטובים שלי", הוא הכריז. "זה היה ניסיון ברור שלי לעשות תקליט קונספט. קראתי לו על שם הציפור הבריטית היחידה שמסוגלת לעמוד מול רוח סוערת ביום חורף ולשיר. האנלוגיה ברורה למדי". התקליט הזה מסמן נקודת ציון היסטורית: "זה התקליט הראשון שבו ג'ימי פייג' ניגן איתי". פייג', גיטריסט לד זפלין וחבר קרוב, נאלץ להשתמש בשם הבדוי S. FLAVIUS MERCURIUS מסיבות חוזיות, מה שהוסיף עוד נופך של מסתורין ליצירה. הערכה זו הייתה הדדית; באותה תקופה, לד זפלין אפילו הקדישו לו את השיר "Hats Off to (Roy) Harper" באלבומם השלישי, כמחווה לחברם המוזיקאי שפעל לרוב מתחת לרדאר המסחרי.

שנתיים לאחר מכן יצא LIFEMASK. "זה תקליט מאוד אישי. אולי אפילו הפוליטי ביותר שלי. הוא אחד האהובים עליי ביותר", אמר הארפר על היצירה הזו, שהושפעה עמוקות ממותה של אמו ועוסקת בנושאים של חיים ומוות, נושאים שהפכו אותו לאחד הכותבים החשופים ביותר בתולדות הפולק.

ושנה לאחר יצירה זו יצא VALENTINE. הארפר גילה: "יש פה מקבץ של שירים שכתבתי בתקופה של שני התקליטים הקודמים שלי", הוא הסביר בפשטות. התקליט, באופן לא מפתיע, יצא לשוק ביום ולנטיין, והציג צד מעט יותר רומנטי ונגיש של הארפר, כזה שסייע לו לבנות קהל מעריצים נאמן ואינטליגנטי שלא הפסיק לגדול.

ובשנת 1975 הגיח לחנויות התקליט HQ. "אני חושב שזה התקליט הטוב ביותר שלי", הוא פסק. "זה התקליט שהכי התמקדתי בהקלטה שלו". ולא בכדי. לצורך ההקלטות הוא גייס הרכב חלומי שזכה לכינוי TRIGGER וכלל את ביל ברופורד, המתופף של קינג קרימזון ויס, ואת ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט של לד זפלין. ואז מגיע הסיפור הגדול: "יש בו את השיר THE GAME, שהגיטריסט כריס ספדינג ניגן בו את הסולו בטייק אחד בלבד. דייוויד גילמור מפינק פלויד ניסה לעשות את זה ולא הצליח. אז ספדינג נכנס לאולפן, עם שתי גיטרות, פנדר וגיבסון, ושיער משוח לאחור בפוזה של כוכב. הוא שלף גיטרה וניגן טייק אחד מושלם, הממזר הזה".

כשדם ויזע באים עם יותר מדי דמעות. ב-12 ביוני בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת דם, יזע ודמעות (BLOOD, SWEAT AND TEARS).

לעיתים אני נתקל בתקליטים שמעוררים בי תחושה מוזרה: הם עשויים היטב, הם נשמעים נהדר, והם מייצגים תקופה מוזיקלית מרתקת – ובכל זאת, היד שלי לא ממהרת להניח אותם על הפטיפון שוב ושוב. אלבומה הרביעי של להקת דם, יזע ודמעות הוא דוגמה קלאסית לדילמה הזו. נכון, אי אפשר להכחיש את האיכות הטכנית של האלבום הזה. בשנת 1971, הלהקה כבר ביססה את עצמה ככוח דומיננטי בז'אנר שהיא עצמה עזרה להגדיר. זה תקליט שנשמע נכון לתקופתו; ההפקה חלקה, העיבודים של כלי הנשיפה מלוטשים, והנגינה – כפי שניתן לצפות ממוזיקאים ברמה הזו – היא ברמה הגבוהה ביותר.

יש בזה משהו מהנה מאוד. כשאני מאזין לו, אני נהנה מהשילוב בין הרוק הקלאסי לניחוחות הג'אז והבלוז שחדרו לשם. עם זאת, זה תקליט שלא מאתגר מדי, והוא נעים לאוזן באותה מידה שהשמש של תחילת שנות השבעים הייתה נעימה לקבל עמה זריחות וגם שקיעה בחוף ים. וכאן בדיוק טמון ההבדל בין תקליט נחמד לבין תקליט משמעותי שנשאר. התקליטים המוקדמים של הלהקה, אלו שזעזעו את עולם המוזיקה בחדשנות ובחיבור האנרגטי שבין ג'אז לרוק, הגיעו מתוך תחושת התלהבות משימתית. בתקליט הרביעי, התחושה היא שהדחיפות הזו התחלפה במקצוענות כערך העליון.

הסיבה העיקרית לכך שקשה לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב היא החסך בנשמה או במרכז כובד רגשי. בעוד שהלהיטים הגדולים של ההרכב יצרו רגעים של ריגוש על, האלבום הרביעי מרגיש לעיתים קרובות כמו אוסף של שירים מקצועיים אך נטולי זהות מגובשת. הוא חסר את החיספוס שהיה לפני כן. יש פה פשוט שיכלול של נוסחה. פה, מבחינתי, החלה הנפילה.

כך הגיטריסט סטיב כץ סיפר בספרו: "מבחינה מוזיקלית הרגשתי שאנחנו הולכים למקום שבו אני כבר לא מתאים וזה הזמן שבו התחלתי לפלס את דרכי החוצה מהלהקה. בשום אופן לא יכולתי לנגן מהלכי ג'אז ואקורדים מוערמים בטירוף, שהחבר'ה האלו רצו לבצע. פעם כשהיה קטע ג'אזי ומצאתי את זה קשה ללמידה בגיטרה, הייתי אומר, 'היי, אני יכול לנגן שם במפוחית' וזה עבד פעם, עם שיר כמו AND WHEN I DIE. אבל עכשיו השירים שלנו הגיעו כל כך רחוק, שלא היה מקום למשהו כזה.

והייתה בעיה נוספת. היה לנו כל כך הרבה זמן להתעצל ולרכב על הצלחת השם שלנו. שהתקליט השלישי שעשינו הורכב בעיקר מגירסאות כיסוי שעשינו בהופעות. אפילו לא טרחנו ללמוד קאברים חדשים, שלא לדבר על לכתוב שירים משלנו, מה שהיה הכרחי אם רצינו להישאר בתחרות. להעמיד את הרפרטואר שלנו על דברים שאנשים אחרים כתבו הכניס אותנו למסיר המבעבע של מבקרי המוסיקה. זה מה שקרה עם התקליט השלישי ולא יכולנו לסבול קבלת מטח שכזה גם על התקליט הרביעי. אז שכרנו אולפן הקלטות וניסינו לכתוב שם שירים.

יש לכם מושג כמה זה יקר, בצורה אבסורדית, לכתוב שירים באולפן? זה שחברת התקליטים הייתה הבעלים של האולפן זה לא אומר שזה היה בחינם - ואכן קיבלנו חשבונות תשלום אסטרונומי. התגובה לתקליט השלישי שלנו לא הייתה טובה. התברר שהיינו צריכים מישהו אחר להפיק אותנו, או שבובי קולומבי (המתופף של הלהקה שהיה המפיק של התקליט השלישי - נ.ר) היה צריך קצת עזרה כדי להחזיר אותנו למסלול נכון. קראנו לדון הקמן, כותב שירים שהפגין הבנה עמוקה על הלהקה והיה מישהו שחשבנו שנוכל לסמוך עליו לתקן את הספינה, ולפחות אולי לגרום לדיוויד (קלייטון תומאס הזמר) לעצור זמנית את הקשקושים האידיוטיים שלו. הקמן היה מבקר הרוק של הניו יורק טיימס והוא כתב ביקורת נוקבת על התקליט השלישי שלנו. העניין היה, עם זאת, שהוא צדק לחלוטין. בובי מחה על מעורבותו של דון, אז בתור פשרה, האלבום היה אמור להיות הפקה תלת כיוונית בהנהגת דון, בובי, וטכנאי ההקלטה רוי היילי.

לא היינו מוכנים לחלוטין לעשות תקליט. דבר אחד, לא היה מספיק חומר לעבוד עליו. אחרי שבזבזנו זמן בסטודיו ולא באנו עם הרבה תוצאה, הייתי רץ חזרה לדירה כדי לנסות לכתוב איזה שיר, במקום לעשות את זה על החשבון של הלהקה באולפן. כמה שירים חדשים שהמצאתי היו HIGH ON THE MOUNTAINS, VALENTINE'S DAY, MAMA GETS HIGH ו- FOR MY LADY. השיר FOR MY LADY נקרא במקור FOR MELISSA אבל זה שונה בגלל שהוחלט שדייויד קלייטון תומאס ישיר את זה ולא אני. כתבתי פה שיר אהבה לאתי ובסוף זה דיויד ששר אותו? זה ממש הכעיס. הייתי מבואס וחשבתי שימיי בלהקה ספורים.

אהבתי את השיר של טרייסי נלסון, DOWN SO LOW, וחשבתי שזה יהיה שיר מושלם עבורנו. וזה היה קורה לולא בובי ודון שכרו את ג'ימי ג'ופר, נגן הקלרינט ומעבד ג'אז אוונגרד, לעשות את העיבוד. דפי התווים שהוא כתב היו כל כך מורכבים שאפילו ריחמתי על דיוויד, שהיה צריך לשיר את זה. לקח לו שעה רק למצוא את הצליל הראשון. זה היה אסון והיה בזבוז זמן מוחלט. השיר הזה נגנז. בסוף, זה היה אלבום טוב יותר מקודמו, אבל, כצפוי, לא נמכר כמעט כמו שלושת הקודמים".

כשבלאקמור מתמרד... שוב. ב-12 ביוני בשנת 1970 הגיעה להקת דיפ פרפל להופעה במועדון קטנטן בטוויקנהאם. מה קרה שם? בואו לקרוא את הפרטים המטורפים שגיליתי...

חשוב להבין את הרקע לסיטואציה: הלהקה הגיעה למועדון EEL PIE ISLAND בטוויקנהאם, מערב לונדון, בשיאו של רגע היסטורי. בקושי שבוע לפני כן, ב-3 ביוני 1970, החברים הוציאו את אלבום המופת DEEP PURPLE IN ROCK, שהפך אותם בין לילה מלהקת רוק מתקדם ופסיכדלי למפלצת של הארד-רוק. עם ההצלחה הזו, הציפיות של הקהל – והדרישות הטכניות של הלהקה – זינקו לשמיים.

למרות שהמועדון היה אידיאלי יותר ללהקות קטנות, חברי דיפ פרפל עדיין מצאו אותו מקום טוב להופעה הזו שלהם. עם זאת, היה קשה מאד להכניס למקום את הציוד הכבד של הלהקה, כי לפני המועדון היה גשר קטן וצר שלא אפשר למשאית הציוד לעבור עליו. לכן נאלצו הסבלים להחנות את הרכב לפני הגשר ולהעביר, בעמל רב, את הציוד מרחק מה עד המועדון. אם זה את מגברי המארשל ומערכת התופים כמו גם את אורגן ההאמונד ומגבר הלזלי – מה שכבר בתחילת הערב יצר מתיחות גדולה אצל כל חברי הלהקה.

אבל זה היה רק ההתחלה של הקשיים; הגיטריסט ריצ'י בלאקמור היה ידוע כפרפקציוניסט אובססיבי לסאונד וכמי שמתעצבן מיד אם משהו לא הלך כשורה בבדיקת הסאונד. הפעם חשכו עיניו כשהוא ראה שחיכתה ללהקה במה קטנטנה ורצפת המועדון הייתה עם מים - כנראה מספונג'ה שטרם טופלה כהלכה. הוא ראה כי כך והחליט לנגן את ההופעה מחדר ההלבשה.

האורגניסט, ג'ון לורד, רתח מזעם. שנים לאחר מכן הוא מצא לזה הסבר אחר: "הכרתי את המועדון הזה עוד כשהופעתי שם בסיקסטיז עם להקתי הקודמת, THE ARTWOODS. אבל הפעם היה לי את ריצ'י, שניסה לנגן אך מצא את עצמו קרוב מדי למגבר שלו על הבמה הקטנטנה. לכן הוא החליט שכדי לשמוע כראוי את הסאונד שלו, הכי טוב לו להיות בחדר ההלבשה, שהיה מאחורי הבמה. זה בלאקמור טיפוסי. יש לו הגיון משלו.

בזמנו ממש רתחתי מזעם, כי ההופעה שלנו אז הייתה בנויה סביב דו-שיח תמידי שהיה בין האורגן שלי והגיטרה שלו. ואם הוא יושב לו בחדר ההלבשה ובלתי נראה כלל - מה שווה כל הדו שיח הזה? לא יכולנו לאותת זה לזה. גם חשבתי שזה ממש לא מנומס לנהוג כך כלפי הקהל. אבל מה לעשות? ככה זה ריצ'י".

הנה המודעה על הופעה זו:

הקול, הבס ואינספור להקות: האיש שהיה שם תמיד. כן, 12 ביוני, אנחנו מציינים את יום הולדתו של אחד המוזיקאים העסוקים והמשפיעים יותר שהיו בעולם הפרוג. קוראים לו ג'ון ווטון ורוב הסיכויים ששמעתם את קולו האדיר או את נגינת הבס המחשמלת שלו, גם אם לא תמיד ידעתם שזה הוא. האיש, שנולד בשנת 1949 ומת בינואר 2017, היה תחנת כוח של איש אחד שעבר בין כמה מהלהקות הגדולות בהיסטוריה: פאמילי, קינג קרימזון, אוריה היפ, רוקסי מיוזיק, UK ואסיה. סיפורו הוא רכבת הרים של הצלחה, החמצה, וגאולה מפוארת.

כמה שאני אוהב את המוסיקאי האמיץ הזה. אני יכול להגיד שינקתי בנעוריי המון צלילים שלו שגרמו לי להבין איך זה כשעושים מוסיקה ללא פשרות. כן, גם להקת אסיה לא הייתה פשרה עבורו כי האיש ממש רצה שזה יהיה ויישמע כך. אז המסע מתחיל בעיירה ווילינגטון, אנגליה, שם נולד ג'ון קנת' ווטון. את החינוך המוזיקלי הראשוני הוא לא ספג משיעורים פרטיים, אלא מהבית: אחיו הגדול היה נגן העוגב בכנסייה המקומית, מה שהכניס לחייו של ג'ון הצעיר הרמוניות מורכבות וצליל גדול מהחיים. אבל אז הגיעה המהפכה. כמו נערים בריטים רבים באותה תקופה, הביטלס טלטלו את עולמו והשפיעו עליו לזנוח את הפסנתר לטובת גיטרת בס, הכלי שיהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו. כבר בנעוריו הקים להקה עם חבר טוב, גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר ג'יימס. החברות הזו תחזיק מעמד שנים ותהדהד בצמתים מרכזיים בקריירה של שניהם: פאלמר ג'יימס יהפוך לאחד ממקימי להקת סופרטרמפ, וחשוב מכך, יכתוב את המילים לכמה מהתקליטים החשובים ביותר של קינג קרימזון, בדיוק כשווטון יעמוד שם בפרונט.

לפני שהפך לשם דבר, ווטון חימם מנועים בכמה הרכבים מסקרנים. בשנת 1971 הוא הקליט תקליט עם הרכב רוק מתקדם בשם MOGUL THRASH, שהונהג על ידי ג'יימס לית'רלאנד, הגיטריסט של להקת קולוסיאום. התקליט זכה להצלחה נאה במדינות מסוימות באירופה, אך כמו הרבה להקות מבטיחות, סכסוכים ניהוליים פירקו את החבילה. משם, קפץ ווטון למים העמוקים של להקת פאמילי, כשהחליף את הבסיסט ג'ון ווידר. באותו זמן בדיוק קיבל הצעה ראשונה להצטרף לקינג קרימזון, אך הוא ויתר עליה מתוך נאמנות לחבריו החדשים בפאמילי.

עם הלהקה המשפחתית ההיא הוא הקליט שני תקליטים משובחים. הראשון, FEARLESS משנת 1971, והשני, BANDSTAND משנת 1972, עם הלהיט BURLESQUE. אם תקשיבו היטב לשיר הזה, תשמעו את נגינת הבס המוצקה והדומיננטית של ווטון, כמו גם את קולות הליווי שלו. אבל למרות ההצלחה, ווטון הרגיש שהגיע לתקרת הזכוכית. "ידעתי שלא אוכל ליצור שירים עם פאמילי", הוא סיפר, "היה שם קשר מוזיקלי כל כך מהודק בין הזמר, רוג'ר צ'אפמן, לגיטריסט, צ'ארלי וויטני, שאי אפשר היה לפרוץ אותו. גם לא יכולתי להחליף את רוג'ר כזמר. הייתי חייב להמשיך הלאה".

התחנה הבאה הייתה המשמעותית מכולן. ווטון הצטרף לגלגול החדש והמסעיר של קינג קרימזון, להקה שכבר אז נחשבה לכוח טבע פרוגרסיבי. הגיטריסט והמנהיג, רוברט פריפ, מצא את עצמו בודד לאחר שההרכב הקודם התפרק בטונים צורמים. ווטון סיפר: "בקינג קרימזון נתנו לי את החופש לשיר וליצור מוזיקה. ידעתי שרוברט פריפ נמצא בצרות. אני הכרתי אותו עוד כשהייתי בן 15, כך שהוא ידע שאני אהיה נאמן לו".

ההרכב הזה של קינג קרימזון היה חומר נפץ טהור. לצד ווטון ופריפ היו בו שני מתופפים מטורפים: ג'יימי מיור, פרקשניסט ניסיוני שהשתמש בכל הבא ליד, וביל ברופורד, המכונה המתוחכמת שזה עתה ערק מלהקת יס בשיא הצלחתה. על הכינור והקלידים היה דייוויד קרוס. "ג'יימי השפיע קשות על ביל", נזכר ווטון, "אבל הוא לא נועד להיות בלהקת רוק. הוא היה דג מוזר באקווריום שלנו. ביל ואני, לעומת זאת, היינו קשוחים ויכולנו לנגן יחדיו דברים מפחידים". השלישייה הזו, ווטון-ברופורד-פריפ, יצרה יחד כמה מהתקליטים האינטנסיביים והמהפכניים ביותר של התקופה: LARKS' TONGUES IN ASPIC, STARLESS AND BIBLE BLACK, ו-RED. אך גן העדן הפרוגרסיבי לא החזיק מעמד. בשנת 1974, בשיא כוחה של הלהקה, החליט פריפ שהסיפור נגמר. ווטון נותר הלום. "שתיתי קפה בדירתי כשרוברט התקשר ובישר לי שהוא מפרק את הלהקה. לא ציפיתי לזה. התקשרתי לביל לבדוק אם זה אמיתי. הוא אישר, ואני נותרתי עם תחושת עצב והחמצה אדירה".

לאחר הפירוק הכואב, ווטון מצא את עצמו ללא דרך ברורה. הוא נהיה חבר בלהקת אוריה היפ ותרם לה משמעותית, אך העפתו של הזמר דייויד ביירון גרמה לו להבין שגם הוא צריך לנוע הלאה משם. אז הוא הצטרף לסיבוב הופעות עם רוקסי מיוזיק, ואפשר לשמוע את נגינתו בחלק מתקליט ההופעה VIVA ROXY MUSIC. אבל הוא היה נגן שכיר, עומד בצל של כוכב זוהר כמו בריאן פרי, וחש שהקריירה שלו נתקעה. ואז, באחת ההופעות, הגיע המושיע. איש מגודל זקן בשם ג'ון קאלודנר, בכיר בחברת התקליטים אטלנטיק, ניגש אליו מאחורי הקלעים ונזף בו: "מה אתה חושב שאתה עושה פה?! לנגן מאחורי הגב של בריאן פרי זה לא בשבילך! לך תבנה את העתיד שלך, אתה כוכב!".

ווטון סיפר שהשיחה הזו שינתה את חייו. "קאלודנר נתן לי את דחיפת העידוד של חיי. יצאתי מהשיחה איתו בתחושה שאני גאון". קאלודנר המשיך לדחוף אותו, שולח לו הקלטות של אמנים אחרים כדי להצית בו את התשוקה ליצור משהו משלו.

ווטון הקים בשנת 1977 את הסופר-גרופ UK, יחד עם שותפו מקינג קרימזון, ביל ברופורד, הכנר-קלידן אדי ג'ובסון והגיטריסט המהולל אלן הולדסוורת'. הלהקה יצרה רוק מתקדם וירטואוזי, אבל ההצלחה המסחרית הגדולה עדיין חמקה ממנו.

הפיצוץ האמיתי הגיע בתחילת שנות השמונים. ווטון חבר לשלושה ענקים אחרים מעולם הפרוג: הגיטריסט סטיב האו מלהקת יס, המתופף קרל פאלמר מ-EMERSON, LAKE & PALMER, והקלידן ג'ף דאונס מהבאגלס ולהקת יס. יחד הם היו אסיה. הפעם, זה עבד - ובגדול. ווטון לא היה רק הבסיסט, הוא היה הזמר המוביל וכותב השירים הראשי. התקליט הראשון של אסיה, שיצא בשנת 1982, היה הצלחה מסחרית פנומנלית כשנמכר בכמויות אדירות ובו להיטי ענק כמו HEAT OF THE MOMENT. סוף סוף, אחרי שנים של נדודים בין הרכבים, ג'ון ווטון מצא את מקומו הטבעי, בפרונט, ככוכב רוק אצטדיונים. הוא לקח את כל הניסיון, הכאב והכישרון, והפך אותם לזהב טהור. עדיין, היו לו שדים אישיים לטפל בהם בכל השנים ההן של אסיה. יקח עוד זמן עד שהוא הגיע לחיים רגועים יותר.

רוד סטיוארט מתדלק את אמריקה עם תקליט שמריח מבנזין ומתשוקה. ב-12 ביוני 1970 שחרר רוד סטיוארט פצצת רוק-פולק שהגדירה מחדש את הקריירה שלו. קבלו את כל הסיפורים הלוהטים על התקליט GASOLINE ALLEY.

אני מאד אוהב את רוד סטיוארט של התקופה הזו. עוד הרבה לפני שהוא שאל את העולם אם הוא סקסי ולבש טייץ בצבע של עור נמר ושר שירי פופ עם סינטיסייזרים. פה הוא היה זמר צעיר עם קול צרוד כמו נייר זכוכית שעשה מהלך נועז עם תקליט הסולו השני שלו, GASOLINE ALLEY, כשיצא קודם כל בארצות הברית. המהלך הזה, שקדם ליציאת התקליט בבריטניה, לא היה מקרי. זו הייתה הצהרת כוונות של חברת התקליטים מרקיורי, שזיהתה את היהלום הגולמי והימרה עליו בגדול בשוק האמריקאי. וההימור השתלם.

חשוב לזכור שזה לא היה מובן מאליו: תקליט הסולו הראשון שלו, שיצא שנה קודם לכן, עבר כמעט מתחת לרדאר ולא זכה להצלחה מסחרית. עבור סטיוארט, GASOLINE ALLEY היה תקליט של להיות או לחדול. הוא היה חייב להוכיח שהוא לא רק זמר של להקות אחרות, אלא אמן שעומד בזכות עצמו. ההצלחה של התקליט הזה הפכה אותו תוך חודשים ספורים מאנונימי יחסית לכוכב רוק בקנה מידה עולמי.

באותה תקופה, סטיוארט עצמו שידר עסקים כרגיל. הוא התעקש בראיונות שתקליטי הסולו הם בסך הכל פרויקט צד חביב, ושהלב והנשמה שלו נתונים ללהקה החדשה, הפרועה והרועשת שלו, FACES. אבל האמת? מאחורי החזות הצנועה הזאת, הוא רקח בישול מוזיקלי משובח ועשיר בטעמים, כזה שהפך אותו לקול וסגנון שאי אפשר לטעות בהם. וכדי ליצור את הקסם, סטיוארט כינס באולפן חברים שהחברות והכימיה ביניהם היו המרכיב הסודי. רון ווד, שותפו המוזיקלי, חזר ללהטט בגיטרות, איאן מקלייגן הביא את הצבע הייחודי שלו לקלידים, מיקי וולר הלם בתופים בקצב מדויק ומרטין קווינטנטון הוסיף את הגיטרה שלו. אליהם הצטרף הפסנתרן פיט סירס. התוצאה הייתה סאונד מהודק ואורגני, שנשמע כמו חברים שמנגנים להנאתם בסלון.

התקליט כולו הוקלט בזמן שיא של יומיים בלבד באולפני MORGAN בלונדון, שהיו אז פסגת הטכנולוגיה, והתפארו בקונסולת המיקסר הראשונה בלונדון עם 24 ערוצים. אבל את סטיוארט עניין משהו אחר לגמרי: גרם מדרגות צדדי שהוביל ישירות מהאולפן אל בר המשקאות. שם, בין טייק לטייק, הוא יכול היה לתדלק את עצמו באלכוהול האהוב עליו ולשמור על האווירה המשוחררת. אבל האווירה הזו כמעט והתפוצצה בגלל ריב על קרדיט. לו רייזנר, האיש שהחתים את סטיוארט בחברת מרקיורי, דרש ששמו יופיע על העטיפה כמפיק. הבעיה הקטנה? בזמן ההקלטות, רייזנר בילה בכלל בארצות הברית בחתונת אחיו. הדרישה הזו הציתה מריבה קשה בינו לבין סטיוארט, שהרגיש שהקרדיט מגיע לו ולנגנים שעבדו איתו באולפן. בסוף הודפס בתקליט שההפקה היא של סטיוארט ורייזנר.

והכיוון המוזיקלי של GASOLINE ALLEY היה ברור: רוק מחוספס עם לב פועם של פולק כשסטיוארט עצמו אחז בגיטרה אקוסטית בשלושה שירים. התקליט מכיל רק שלושה שירים מקוריים שלו והזמר הודה אז בגלוי שכתיבת שירים היא עבודה קשה עבורו. "אני צריך ממש להתאמץ כדי להוציא שיר ראוי", הוא הודה. וכל שלוש היצירות שהוא כתב בעצמו הן בלדות, אבל למרבה המזל לכל השלוש יש עיבודים בטעם טוב. זה למעשה מראה כמה רוד היה תלוי בעיבוד מתאים כדי לגרום להכל להישמע כנה ואותנטי, וכמה טעות הוא עשה כשהוא נפרד מרון ווד בהמשך הדרך.

אז GASOLINE ALLEY: שיר הנושא המקורי, שנכתב עם רון ווד, הוא קפסולת זמן לימיו של סטיוארט כמטייל עני באירופה, כולל תקרית בה נתקע בספרד בלי כסף לחזור הביתה. השם המשונה הגיע מבחורה שפגש באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו. כשהעניינים ביניהם התחממו, היא עצרה ואמרה שהיא חייבת ללכת לפני שאמא שלה תשאל: WHERE HAVE YOU BEEN, DOWN GASOLINE ALLEY. החיבור בין ווד לסטיוארט היה טהור: ווד, שלא ידע לכתוב מילים, היה גאון של מנגינות. סטיוארט, שהתקשה עם לחנים, היה אשף של מילים. ביחד הם יצרו ניצוצות. בום!

ויש את השיר IT'S ALL OVER NOW, כשבעוד שרוב חובבי הרוק הכירו את הגרסה של הרולינג סטונס, סטיוארט בחר במקוריות והקליט גרסת כיסוי נאמנה למקור של להקת הרית'ם אנד בלוז THE VALENTINOS, שם שר בובי וומאק. הבחירה הזו מעידה על הטעם המוזיקלי המפותח של סטיוארט, שלא הסתפק בלהיטים הגדולים, אלא הלך לחפש את השורשים של הסול והרית'ם אנד בלוז.

והשיר ONLY A HOBO? זו קלאסיקה של בוב דילן (שגם לקח את זה משורשים קדומים יותר), שסטיוארט ביצע בהשראת גרסת הפולק של האמילטון קאמפ. את הכנר בשיר, דיק פאוואל, סטיוארט גילה במקרה כשזה ניגן בין שולחנות במסעדה. הוא כל כך התלהב שפשוט גייס אותו להקלטות.

והנה מחווה ללהקת העבר של שלושת חבריו ללהקה הנוכחית. MY WAY OF GIVING הוא מחווה מרגשת עם שיר שהוקלט במקור על ידי SMALL FACES. ומשם עוברים לאלטון ג'ון עם COUNTRY COMFORT. סטיוארט הקליט את השיר הזה של אלטון ג'ון וברני טאופין והספיק לשחרר אותו עוד לפני שאלטון בעצמו הוציא את גרסתו בתקליט TUMBLEWEED CONNECTION. זה היה רגע מכונן – שני הכוכבים הגדולים האלו היו אז בתחילת דרכם, ובחירתו של סטיוארט לבצע שיר של אלטון יצרה חיבור אמנותי שחצה את גבולות הידידות האישית.

ואחרי זה בא CUT ACROSS SHORTY שהוא מחווה לכוכב הרוק'נ'רול הטראגי, אדי קוקראן. סטיוארט לקח שיר מהיר והפך אותו לקטע פולקי סוחף, עם כינור דומיננטי וגיטרת סלייד של ווד. לקראת סוף השיר, אפשר לשמוע את גיטרת הסלייד נעלמת לרגע. זו לא טעות מיקס, זה רון ווד שפשוט שכח את האקורדים תוך כדי נגינה. סטיוארט אהב את האותנטיות והחליט להשאיר את הטעות בפנים – רגע שמסכם את כל האווירה של התקליט: חיים, לא מושלמים, אבל אמיתיים.

ויש גם את LADY DAY ו-JO'S LAMENT שהם שני שירים אוטוביוגרפיים וחשופים. הראשון הוא על אהבה נכזבת (ורבים טעו לחשוב שנכתב על הזמרת בילי הולידיי), והשני נכתב על מערכת יחסים שהייתה לו עם בחורה בשם סוזנה בופי. נו, מערכות יחסים הן כר פורה במיטה לכתיבת שירים, לא? ויש את YOU'RE MY GIRL - השיר שסוגר את התקליט, הוקלט בטייק אחד חי באולפן והוא הכי קרוב ברוחו לסאונד החשמלי והבועט של להקת FACES.

אז GASOLINE ALLEY הוא תקליט אהוב עליי שיש בו איזונים. הוא מחוספס ועדין, קשוח ושברירי, חגיגה של רוק'נ'רול ורגע של וידוי אינטימי. וברולינג סטון נכתב אז בביקורת, שסטיוארט קרא אותה בשקיקה בזמנו - ללא ספק:

"המוזיקה של רוד סטיוארט עוזרת לנו לזכור רבות מהחוויות הקטנות אך החשובות ביותר בחיים, שהציוויליזציה שלנו נוטה לגרום לנו לשכוח. חמלה. דאגה לדברים קטנים. מרקמי הצער. זיכרון של זמנים שעברו. יראת כבוד לגיל. לסטיוארט יש רגישות נדירה לרגעים העדינים בקיומו של אדם, כאשר אמת מכרעת, אך לעיתים קרובות מוזנחת, מהבהבת לנגד עיניו ואז נעלמת. האופי המדהים של עבודתו של סטיוארט נובע במידה רבה מהעובדה שהוא מסוגל להחזיר את רגעי התובנה השבריריים הללו לתודעתנו מבלי להרוס את המהות שלהם. כשהאזנתי לתקליט הזה בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב, 'הוא לא יכול להבין את זה'. אבל הוא מבין. הטון בקולו והאותנטיות של הניסוח שלו נותנים לך לדעת שהוא עושה הרבה יותר מאשר רק לשיר את המילים הנדרשות.

'זה ששיתף כמעט את כל מה שהיה לו / בפרשיית אהבה חד-צדדית', הוא גונח ב-LADY DAY. וככל שהוא ממשיך הוא מודה 'אני נהיה מפוחד כשאני זוכר יותר מדי' ובסוף השיר מזהה שהבחורה לה מוקדש הווידוי שלו אפילו לא מקשיבה. אני חושד שחוויות כאלו הן כמעט אוניברסליות. יצא לך פעם לשפוך את הלב ואז לגלות שפשוט לא אכפת לצד השני? אלו הרגעים שסטיוארט מתעניין בהם והוא לעולם לא נכשל בלתפוס את הצבעים הייחודיים שלהם. זה כמעט מפחיד.

והשיר COUNTRY COMFORT, למשל, מעביר בצורה מושלמת את הסיטואציות, האישיויות והרגשות של החיים הכפריים. אני מאזין לאלבומי קאנטרי-רוק מהתקופה האחרונה כבר זמן מה, אבל הגרסה של סטיוארט לשיר הזה היא ההקלטה היחידה שאני יכול לזכור שמעוררת בי נוסטלגיה אמיתית לחיים הכפריים של ילדותי שלי. הזקן גרייסון, אותו זקן עקשן ומטורלל, מסרב להשתמש במכונות החדשניות והמשונות הללו בטחנה שלו. 'זה פשוט לא טבעי. הוא אדם של סוס ועגלה עד יום מותו' וסבתא באמת נראית טוב - ובכן, טוב בשביל בת 84. היא מבקשת ממך לבוא ולתקן את האסם. אתה אומר 'כן', אבל מקווה בשקט שבגלל הסניליות שלה היא תשכח את ההבטחה שלך. 'מסכנה, היא צריכה גבר בחווה'. סטיוארט הוא אמן משובח בצורה עילאית".

כשזמרת ידועה בורחת בפחד מהבית שלה. ב-12 ביוני בשנת 1972 ברחה הזמרת רוני ספקטור, אשתו של המפיק האגדי פיל ספקטור, מאחוזתם המשותפת שבבברלי הילס. היא רצה משם בפחד גדול, עם אמה, כשהיא יחפה ומשאירה מאחור את שלושת ילדיה המאומצים (שני תאומים בני שש וילד בן שלוש). ימים אחדים לאחר מכן היא הגישה תביעה לגירושין, שהתממשו בשנת 1974.

כך היא סיפרה על אותו אירוע בספרה: "כל העניין התחיל בלילה הקודם, כשפיל נעל אותי בחוץ. חזרתי הביתה קצת באיחור מפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים כשהגעתי הביתה בעשר ומצאתי כל דלת באחוזה נעולה היטב. 'הו, שיט', אמרתי לעצמי. 'פיל משחק משחקים'. לא רציתי להתעסק איתו, אז התגנבתי והקשתי על חלון חדר השינה של אמא שלי. 'אמא', לחשתי. 'תכניסי אותי'. היא פתחה את חלונה בסדק ולחשה דרך סורגי האבטחה. 'לכי אל דלת המטבח. אפגוש אותך שם'. כשהגעתי לכניסה של המשרתים, מצאתי את אמא מחכה. 'קדימה', היא אמרה לי. 'אני שומרת אותך איתי הלילה. פיל מתנהג כל כך מטורף, אני לא רוצה שהוא יראה אותך'. ירדנו על קצות האצבעות במסדרון החשוך אל דלתה. אבל בדיוק כשחשבנו שהצלחנו את זה, שמענו קול רועם ממעלה המדרגות שעצר אותנו. זה היה פיל. 'בטח היה לילה אשיר ומעניין ב-AA, הא, ורוניקה?'. אמא שלי ניסתה למשוך אותי לדירה שלה, אבל עמדתי על שלי. פיל עמד ליד אחד העמודים הגדולים במסדרון, ומשום מה רציתי להסתכל עליו טוב. יכולתי להריח אותו לאורך כל המסדרון. 'אני מתכוון שמשהו ממש מרתק בטח התרחש ואת מתעלמת לחלוטין מהמשפחה שלך, נכון?'

נשמתי עמוק ועמדתי שם, מחכה שהוא יסיים. ואז הוא יצא מהצל אל האור והתנדנד לעברי. התחלתי להגיד משהו, אבל הוא ניתק אותי. ברור שהוא עדיין לא סיים לענות אותי. 'יש לך חבר שם למטה או מה?' ועד עכשיו הוא נשען ישר על הפנים שלי. הריח שלו היה כל כך מחליא. אבל לא זזתי. 'פיל', אמרתי, 'למה אתה תמיד פוגע בי?' והוא לא אמר כלום. הוא פשוט עמד שם והביט בי וזרועותיו מוצלבות על חזהו. 'מעולם לא עשיתי שום דבר כדי לפגוע בך', המשכתי. 'אבל אתה תמיד עושה כמיטב יכולתך כדי להעליב אותי. ובכן, אני לא יכולה לסבול את זה יותר'. זה לקח את כל הכוח שהיה לי, אבל הייתי נחושה לומר לו את האמת. 'ואם זה לא יפסיק עכשיו, אני אצטרך ללכת'. הוא היה רגוע יחסית עד אותו רגע, אבל כשהזכרתי שאעזוב, הוא השתגע לחלוטין. כשראיתי את המבט הפרוע הזה עולה על הפנים שלו, ניסיתי אינסטינקטיבית לחזור אל הדלת של אמא שלי להגנה, אבל הוא זינק לעברי ומשך אותי לרצפה. שחררתי את רגלי והתחלתי לבעוט בו, אבל הוא פשוט הושיט את ידו ותפס לי את הרגל. לאחר מכן הוא משך את הנעל שלי מיד.

'את עוזבת, הא?' הוא התנשף, תוחב את הנעל בתוך החגורה שלו. 'בואי נראה כמה רחוק תגיעי עכשיו'. זה לא היה חדש; פיל תמיד הסתיר את נעליי כשרבנו - זו הייתה אחת הדרכים שלו לוודא שאני לא הולכת החוצה. 'אל תחלמי אפילו להתגרש ממני!' הוא צעק. 'אשמיד אותך אחרי חמש דקות על דוכן העדים'. הוא החזיק אותי על הרצפה וצעק כל כך חזק שלא יכולתי להפסיק לרעוד. אמא שלי עמדה מאחור עד עכשיו, אבל זה היה יותר מדי בשבילה. היא קפצה ישר על גבו של פיל והתחילה לחבוט בו בכתפיו ובראשו באגרופיה. 'אתה תשחרר את הבת שלי', היא צרחה, 'או שאני אהרוג אותך בעצמי!' פתאום היא צרחה. ואז הוא צרח. ואז אני צרחתי. וכולם חבטו והכו את כולם. אמא הצליחה בסופו של דבר לדחוף אותי פנימה מבעד לדלת שלה. לאחר מכן היא חסמה את הפתח וצרחה עליו, 'אני אקרע את הפאה הזאת מיד מהראש הקטן והצנום שלך, אני נשבעת שאעשה זאת'.

הוא לא ניסה לעבור. אבל גם הוא לא נסוג. 'עם מי את חושבת שיש לך עסק?', הוא אמר, מנסה לתפוס נשימה. 'אם הכלבה הזו תנסה לצאת ממני, אני אהרוג אותה ברגע שהיא צועדת מחוץ לשערים'. 'לך לישון, פיל', אמרה אמי. 'אתה מטורף', אבל הוא כבר העלה יותר מדי קיטור מכדי לסגת עכשיו. 'אני מוכן לגמרי ליום הזה', הוא התלהב. "כבר קיבלתי ארון קבורה. זה מזהב מלא ויש לזה משטח זכוכית, כדי שאוכל לשים עליה עין אחרי שהיא מתה'. 'אני הולכת לישון, פיל', אמרה אמי שדאגה להחזיק את הדלת בחוזקה. 'את לא מאמינה לי?' הוא צעק מהמסדרון. 'טוב, בואי החוצה. גם את, ורוניקה. אני אראה לך את הארון הזה. זה ממש למטה'. אבל לא עמדנו ללכת לשום מקום. כבר הייתי מכורבלת על המיטה של ​​אמא כשהיא נכנסה ומצאה אותי בוכה בהיסטריה. 'תפסיקי עם זה, רוני', היא אמרה אבל לא יכולתי. אמא שלי בטח הבינה שהייתי קרובה לעוויתות בדיוק אז, כי היא סטרה לי ישר על הפנים, בדיוק כמו שעושים בסרטים. זה זעזע אותי אבל אני חושבת שזה הפחיד את אמא עוד יותר. ברגע שהפסקתי לבכות, היא ישבה על המיטה. 'רוני, אנחנו חייבות להשתחרר מפיל', היא נאנחה. "את כאן כל כך הרבה זמן, את מתחילה להתנהג בעצמך בטירוף'. אמא שלי צדקה. הייתי משוכנעת שאם אישאר בבית ההוא לא אשרוד. או להשתגע או להיות בארון קבורה מזהב מלא עם פלטת זכוכית. זה הרגע שבו החלטתי, 'לא אכפת לי מה יקרה מחר - זה הלילה האחרון שאי פעם אבלה בבית הזה'. לאחר שהחלטתי, נשכבתי על המיטה של ​​אמא שלי והיה לי לילה טוב ראשון של שינה מאז שעברתי למקום הזה.

למחרת בבוקר, אמא ואני התעוררנו מוקדם והתחלנו לתכנן את הבריחה. כבר קיבלתי ממישהו שם של עורך דין טוב לגירושין. כל מה שהייתי צריך לעשות עכשיו זה לצאת מהבית ולהגיע אליו. וזה לא יהיה קל. אחרי אתמול בלילה, פיל יצפה בי כמו נץ. 'אני אגיד לפיל שאני לוקחת אותך לטיול', אמרה אמא. 'זה ישיג אותך החוצה מהדלת. אבל את תצטרכי להשאיר הכל מאחור. הילדים שלך, כרטיס האשראי שלך... הכל'.

הסתכלתי למטה על התינוק שלי. הוא היה רק ​​בן שנתיים, אבל רגליו כבר נמתחו כמעט עד לתחתית העריסה הקטנה שלו. נתתי לו נשיקה על ראשו. ואז שמתי לב שהאומנת מחייכת. 'הוא באמת תינוק טוב', אמרתי. הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי, אבל יצאתי מהחדר לפני שהאומנת ראתה את זה. אמא חיכתה לי כשירדתי במדרגות. 'זה פתוח', היא אמרה והצביעה על דלת הכניסה. 'אני לא יכולה לעזוב עדיין', אמרתי לה. 'לפיל עדיין יש את הנעל שלי, ואני חוששת לחזור למעלה כדי לקחת זוג נוסף'. 'אז את צריכה ללכת יחפה', היא אמרה ואז יצאנו מהדלת הקדמית של החשיכה בבית אל אור השמש. זה היה בוקר של יוני, אבל האוויר הרגיש בהיר וקריר כמו ליל סתיו בניו יורק. ירדנו אל שביל הגישה, שם יכולתי להרגיש אבנים זעירות חותכות סימנים קטנים בתחתית רגלי. לא היה אכפת לי, הייתי הולכת על בקבוקי פפסי שבורים כדי לצאת מפה. לאחר שעברנו את המזרקה, היינו כמעט בטוחות שנוכל להגיע לשער. אם רק פיל היה מתרחק מהחלון שלו בשתי הדקות הבאות - יהיה לי את החופש שלי. הבטתי בחזרה אל הבית. שום סימן אליו. טוֹב. שום דבר לא יכול לעצור אותי עכשיו. שום דבר. מלבד... המראה של פיל עומד עשרה מטרים מולנו על שביל הגישה.

'גברת בנט?', הוא שאל. 'את וורוניקה הולכות לאנשהו?'. הוא עמד בחצר כל הזמן - רק כמה מטרים משם, מדבר עם אחד הגננים. לעזאזל! אמא שלי נכנסה בינינו. ידעתי שהיא תעשה את כל הדיבורים, אז נדדתי משם והעמדתי פנים שאני מביטה אל המזרקה. 'אני הולכת לטייל קצת בסביבה', היא אמרה. 'ורוני באה איתי'. פיל היה חשדן כתמיד. אמי המשיכה, 'אני חושבת שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא לתת לבחורה הזו לקבל קצת אור שמש'. פיל עדיין נראה חסר אמון, אבל אז הוא הציץ ברגלי וחשב שאני לא הולך לנדוד רחוק מאוד בלי נעליים. הוא הסתובב ללכת חזרה על שביל הגישה, ונשמנו לרווחה והתחלנו לחזור לכיוון השער. אבל כשהגיע בערך באמצע הדרך לבית, פיל עצר. 'גברת בנט?', הוא אמר וקפאנו על עקבותינו. 'כן, פיל?', היא אמרה. 'אל תיתני לוורוניקה לדרוך על משהו חד'. 'אל תדאג', היא צעקה, מבלי להסתובב אפילו להביט בו. 'אתה יודע שאני תמיד שומרת על רוני', ואז המשכנו ללכת עד שהיינו בצד השני של אותם עשרה מטרים לקראת שערי מתכת. 'בואי נלך קצת יותר מהר', לחשתי. תוך זמן קצר כבר רצנו, ולא האטנו עד שהגענו החוצה. לא האמנתי שבאמת יצאנו מזה. אבל זה היה נכון. אחרי כל השנים האלה של בתי חולים, הריונות מזויפים ובובות מתנפחות שלו לצדי בזמן שנהגתי במכונית, הייתי מחוץ לבית הזה לנצח. כל כך הוקל לי שפשוט התחלתי לצחוק בקול, ממש שם בשדרות סאנסט. סוף סוף זה פגע בי, כמה החיים יכולים להיות מצחיקים. פשוט בזבזתי יותר מחמש שנים של חיים כמו מיליונרית באחוזה בת עשרים ושלושה חדרים, והרגשתי חסרת אונים כל הזמן. עכשיו, כאן עמדתי יחפה וללא פרוטה לשמי, ומעולם לא הרגשתי חזקה יותר בחיי".

בשנת 1970 - להקת FAMILY מתנצלת ומקדמת הופעה, ב-12 ביוני.

צ'יק המבריק! ב-12 ביוני בשנת 1941 הגיח לעולם ארמנדו אנתוני קוריאה. אבל אתם מכירים אותו בתור צ'יק, כינוי שדבק בו אחרי שדודתו האוהבת נהגה לצבוט את לחיו כשהיה ילד קטן. הצביטה החיננית הזו הפכה לסמל של אחד הכוחות היצירתיים הגדולים ביותר במוזיקה, גאון קלידים וירטואוזי ומלחין פורה ששינה את פני הג'אז לנצח עד לכתו בפברואר 2021.

מאז שנות השישים, שמו של צ'יק קוריאה נישא בנשימה אחת עם ענקי הפסנתר כמו הרבי הנקוק וקית' ג'ארט. אבל צ'יק מעולם לא הסתפק במנוחה על זרי הדפנה של הפסנתר האקוסטי. הסקרנות הבלתי נדלית שלו הובילה אותו לחקור בשקיקה כל כלי מקלדת חשמלי שנקרה בדרכו, והוא הפך למאסטר של הפסנתר החשמלי פנדר רודס, שהוסיף צבעים וטעמים ייחודיים לפלטה המוזיקלית העשירה שלו. קטלוג התקליטים העצום שהותיר אחריו הוא עדות למסע מוזיקלי חסר פשרות. אני יכול להעיד שעליי הוא השפיע עמוקות. הוא ניחן ביכולת נדירה לשלב בין טכניקה וירטואוזית לבין רגש מזוקק, וסגנונו הייחודי, ששילב מוזיקה קלאסית אירופאית עם ג'אז לטיני, הפך לסימן ההיכר שלו.

יצירות רבות שהלחין הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כל נגן ג'אז שמכבד את עצמו. קטעים כמו WINDOWS, ARMANDO'S RHUMBA וכמובן SPAIN הנפלא, שהמבוא המפורסם שלו הוא עיבוד ליצירתו של המלחין הספרדי חואקין רודריגו, הם היום סטנדרטים בינלאומיים. לצד אלו, אי אפשר שלא להזכיר את סדרת ה-CHILDREN'S SONGS שלו – מקבץ יצירות קצרות, מינימליסטיות ומבריקות, שהוכיחו כי גם בתוך הפשטות הקלאסית מסתתר עומק אינסופי.

בשנת 1968, חלום של כל פסנתרן ג'אז צעיר התגשם אצל צ'יק. הוא נקרא להחליף את הרבי הנקוק בחמישייה המהפכנית של החצוצרן מיילס דייויס. הלהקה דהרה לאולפן כדי להשלים את התקליט FILLES DE KILIMANJARO, והייתה זו טבילת האש של קוריאה עם הפסנתר החשמלי. דייויס, שנדחף על ידי אשתו השנייה, הזמרת בטי דייויס, החל למזג את הג'אז שלו עם רוק ופ'אנק. אחד הקטעים בהשתתפות קוריאה, יצירת מופת בת 16 וחצי דקות בשם "מדמואזל מאברי", הוא מחווה ישירה עבורה. באותה תקופה, מיילס העניק לצ'יק חופש אמנותי מוחלט, תוך שהוא מעודד אותו לנגן על הפסנתר החשמלי כאילו היה כלי הקשה, ובכך עיצב מחדש את תפקיד הקלידן בהרכבי ג'אז חשמלי.

באותה שנה בדיוק, הוציא קוריאה את תקליט הסולו הראשון והמופתי שלו, NOW HE SINGS NOW HE SOBS. יחד עם הבסיסט מירוסלב ויטוס והמתופף רוי היינס, הוא יצר יצירה מרתקת, שכוללת גם את הקטע האהוב עליי MATRIX. התקליט, שנחשב לאבן דרך, זכה להיכנס להיכל התהילה של הגראמי. באותה תקופה, לצד מיילס, פיתח צ'יק סגנון נגינה חופשי ומופשט יותר. כפי שסיפר, כשמיילס הציג בפניו לראשונה את הפסנתר החשמלי, הוא סירב בנימוס. אך לאחר שמיילס התעקש, הוא ניגן, התאהב, והשאר היסטוריה.

בשנת 1970, קוריאה היה שותף מלא באלבום הכפול והמכונן של דייויס, BITCHES BREW, שפוצץ את הגבולות בין ג'אז לרוק. מיד לאחר מכן, הרגיש צ'יק צורך עז לחקור טריטוריות חדשות ועזב את דייויס. הוא חבר לבסיסט דייב הולנד, המתופף בארי אלצ'ול ונגן כלי הנשיפה אנתוני ברקסטון, והם קראו לעצמם CIRCLE. יחד הם צללו לעולם האוונגרד ויצרו מוזיקה מאתגרת, נטולת מלודיה, קצב או מבנה הרמוני קונבנציונלי. ההופעות שלהם היו כה אינטנסיביות, עד שלעיתים קרובות הקהל היה נותר המום או עוזב את האולם, אך עבור צ'יק זו הייתה פריצת דרך נפשית ששחררה אותו מכל כבלים מוזיקליים.

במקביל לחיפוש המוזיקלי, קוריאה נחשף בתחילת הסבנטיז לתורת הסיינטולוגיה, ומאז נהג להודות למייסדה, ל. רון האברד, בפתחי תקליטיו במשך שנים רבות. נו, כל אחד באמונתו יחיה. אמונה זו השפיעה גם על עולמו היצירתי; רבים משמות השירים שלו ואף שמות האלבומים נשאבו מהמינוחים והפילוסופיה של הכת, מה שהפך לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה הפרטית שלו.

הגענו לשנת 1972, שנה מכוננת בקריירה של קוריאה. הוא חבר לבסיסט פלא בן 19 בלבד, סטאנלי קלארק, והקים את הלהקה שתהפוך לתופעה עולמית: RETURN TO FOREVER. חברות וחברים, זה מסוג ההרכבים האהובים עליי ביותר בעולם הפיוז'ן. להרכב הראשוני הצטרפו המתופף הברזילאי איירטו מוריירה, אשתו הזמרת פלורה פורים, והחלילן ג'ו פארל. שני התקליטים הראשונים שלהם, RETURN TO FOREVER ו-LIGHT AS A FEATHER, הציגו פיוז'ן לטיני-מתקדם, יצירתי ומלא אש, עם עיבודים אווריריים וקסומים.

באותה שנה פורייה, חבר קוריאה לראשונה לוויברפוניסט גארי ברטון להקלטת התקליט האינטימי והמהפנט CRYSTAL SILENCE. "הקלטנו את התקליט הזה בשלוש שעות", סיפר ברטון, "כל קטע מלבד אחד היה טייק ראשון". הכימיה ביניהם הייתה כה מיוחדת שהם המשיכו להקליט עוד שבעה אלבומי דואט ולהופיע יחד עד לפרישתו של ברטון. הדואטים הללו נותרו עד היום כאחד השיאים של הג'אז האקוסטי המודרני, כשהם מדגימים כיצד תקשורת טלפתית בין שני נגנים יכולה להחליף תזמורת שלמה.

אבל הרוק חיכה מעבר לפינה. מוריירה ופורים עזבו, וקוריאה גייס במקומם את המתופף לני ווייט והגיטריסט ביל קונורס. הצליל של RETURN TO FOREVER השתנה לבלי הכר. בתקליט HYMN OF THE SEVENTH GALAXY, הלהקה הציגה סאונד רוקי, אגרסיבי וחשמלי, שהפך לאחד מעמודי התווך של ז'אנר הפיוז'ן. השפעת הרוק המתקדם והשימוש בסינתיסייזרים מורכבים הפכו את הלהקה למקבילה המוזיקלית של להקות כמו אמרסון, לייק ופאלמר, והעניקו להם קהל מעריצים עצום גם בקרב חובבי רוק.

ואז, הגיעה הרעידה הגדולה. גיטריסט צעיר ומוכשר להפליא בשם אל דימיאולה, גם הוא בן 19, החליף את קונורס והזניק את הלהקה לרמות פופולריות חדשות. ההרכב הזה, עם קוריאה, קלארק, ווייט ודימיאולה, הפך לרביעיית החלומות של עולם הפיוז'ן. התקליטים WHERE HAVE I KNOWN YOU BEFORE משנת 1974 ו-NO MYSTERY משנת 1975 המשיכו את הקו העוצמתי, ובשנת 1976 הגיע השיא: ROMANTIC WARRIOR. התקליט הזה, שהפך לרב מכר, הוא תצוגת תכלית של וירטואוזיות מסחררת: הקלידים המסחררים של קוריאה, הגיטרה מהירת-הברק של דימיאולה, הבס הגרובי של קלארק והתיפוף המדויק והחד של ווייט. עטיפת האלבום, עם דימויי הפנטזיה והימי-ביניים שבה, הפכה לאייקונית בעולם המוזיקה, ושיקפה את האווירה הדרמטית של המוזיקה שבפנים.

בין לבין, קוריאה המשיך להוציא אלבומי סולו, כמו THE LEPRECHAUN העשיר והנפלא, בו הציג לראשונה את קולה של זוגתו, גייל מוראן, שהייתה בעצמה קלידנית מחוננת. ובשנת 1976 יצא גם האלבום הכפול MY SPANISH HEART - וכמה שזה יפה!!! האלבום הזה, שנחשב ליצירת מופת שורשית, היה מחווה עמוקה למוזיקה הספרדית ולשורשים הלטיניים שלו, והוכיח שוב שקוריאה מסוגל לנוע בין ז'אנרים בקלות בלתי נסבלת. אם אתם לא מכירים את זה... בחייאת, תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו לזה.

אך כשהלהקה שלו הייתה בשיא הצלחתה, קוריאה החליט לפרק את החבילה. בראיון למגזין הרולינג סטון הוא הסביר: "פיטורים זו מילה נמהרת. היו לנו הסכמים לא להיות קשורים לחלוטין. אני מתגעגע לעבוד עם אנשים ששרים. בהרכב החדש שלי לא יהיה גיטריסט, אבל כנראה נוסיף חטיבת כלי נשיפה". לני ווייט הגיב על המהלך: "חבל שזה קרה כי הלהקה עשתה משהו מיוחד ביותר. בדיוק התחילו לקבל אותנו בציבור. מבחינה אישית זה קשה, אבל אני מתקדם למשהו משלי". ואכן, קוריאה הגשים את חזונו. הוא הקים הרכב חדש ל-RETURN TO FOREVER, הפעם ללא גיטרה, עם גייל מוראן ועם חטיבת כלי נשיפה מרשימה, והמשיך לסלול דרכים חדשות. הוא אפילו טבל קלות בעולם הרוק כשניגן סינתיסייזר מוג בקטע של הגיטריסט ריק דרינג'ר. ההרכב החדש שלו אף בא עם אלבום כפול מהופעה.

קוריאה מעולם לא האמין בקופסאות ובקטגוריות מוזיקליות. "התקשורת ואנשי העסקים הם אלה שמתעניינים בקטלוג", אמר לעיתון טיימס בשנת 1983, "אם הייתם שואלים מוזיקאים, הייתם מגלים שתמיד מתקיים מיזוג מסוגים שונים. זו התפתחות מתמדת". בנאום שנשא במכללת ברקלי למוזיקה בשנת 1997, הוא נתן לסטודנטים עצה יקרה מפז: "זה בסדר להיות עצמך. למעשה, ככל שאתה יותר עצמך - כך אתה מרוויח יותר כסף".

עד יום מותו, צ'יק קוריאה לא הפסיק ליצור, לשתף פעולה, להמציא את עצמו מחדש ולהבעיר את אש המוזיקה. הוא הותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה ו-27 פרסי גראמי, עדות להשפעתו האדירה. בשנותיו האחרונות, הוא אף הקפיד לשתף פעולה עם דורות צעירים יותר של נגנים, תוך שהוא משתמש בפלטפורמות דיגיטליות כדי להעביר כיתות אמן וליצור קשר ישיר עם מעריציו, ובכך הבטיח שהמורשת שלו תמשיך לחיות עוד זמן רב. כפי שכתב במכתב פרידה שהשאיר, "המשימה שלי תמיד הייתה להביא את שמחת היצירה לכל מקום שיכולתי", והוא בהחלט הצליח.

תקליט סולו ראשון של ג'ף לין, האיש עם הגאונות, התלתלים והמשקפיים. ב-12 ביוני בשנת 1990 יצא תקליט סולו ראשון שלו בשם ARMCHAIR THEATRE. ואם זה לא מספיק - אז באותו יום בשנת 2001 יצא האלבום שלו ZOOM. בואו נצלול לסיפורים שמאחורי הצלילים של איש החשמל המלודי.

השנה היא 1990. להקת אי.אל.או נמצאת בתרדמת עמוקה כבר כמה שנים. המנהיג, המלחין, הגיטריסט והמפיק הכל-יכול שלה, ג'ף לין, היה עסוק עד מעל לראש. הוא בדיוק סיים להפיק תקליטים לכמה מהשמות הגדולים ביותר בעסק, כמו טום פטי ורוי אורביסון, והוא היה חבר בכיר בסופרגרופ המצליחה, הטראוולינג ווילבוריז, לצד בוב דילן, ג'ורג' האריסון, טום פטי ורוי אורביסון. בין לבין, הוא מצא זמן להקליט תקליט סולו ראשון ומושקע במיוחד, ARMCHAIR THEATRE. לא אשכח כמה ציפיתי לצאת האלבום הזה בזמנו. הייתי בטוח שאקבל ריגוש כמו מתקליט חדש של אי.אל.או הקלאסית ו... נו טוב, זה לא קרה. זה היה מהנה, זה היה קליט אבל זה בפירוש תקליט של ג'ף לין, לא תקליט של אי.אל.או. אז האשמה, במקרה הזה, נעוצה בי.

אני מבין למה אני פחות מתחבר לאלבום הזה ממה שג'ף לין עשה בעברו. כי פה משודר בעוד שלוחה של הטראוולינג ווילבוריז ולא אי.אל.או, כשהשירים כייפייפ אבל ההפקה היא לרוב בסגנון הווילבוריז ולא התזמורת המחשמלת. ושוב - האשמה בעניין היא רק שלי, כי ציפיתי למשהו אחר. אין פלא שהתקליט נשמע כל כך דומה לטראוולינג ווילבוריז במיטבם. הוא הוקלט שנתיים בלבד אחרי תקליט הבכורה של הווילבוריז וחולק את אותה רוח רגועה ונטולת יומרות, שלא לדבר על אותן גיטרות מצלצלות וצליל פולקי ושורשי מדי פעם. אם כי ככל הידוע לי, אף חבר אחר מהווילבוריז לא היה מעורב בפרויקט באופן ישיר לפחות. אפילו עטיפת התקליט מציגה את ג'ף בתנוחה רגועה בכורסה בחוף הים, רומזת על משהו שמיועד להנאתכם המיידית ותו לא. לא יודע מה אתכם, זה תמיד נראה לי כאילו זה צולם בחוף ים באילת.

והתקליט, שזכה לרוב לביקורות אוהדות, הציג לעולם את הלהיט הסוחף NOW YOU'RE GONE שחתם את הצד הראשון, שמאחוריו סיפור מרתק. לין סיפר שההשראה הגיעה ממקום לא צפוי בכלל. "ג'ורג' האריסון ואני הלכנו להופעה של ראבי שנקר באנגליה", הוא שחזר. "הוקסמתי משני הזמרים שליוו אותו. פשוט שאלתי אותם אם בא להם לקפוץ אליי הביתה ולהקליט משהו". התוצאה הייתה שיר שבנוי על הרמוניית מתח מיוחדת. "במוזיקה הודית", הסביר לין, "תו בסיס אחד הוא המרכז, והאמנים מנגנים ושרים סביבו. השיר שלי היה שטח פתוח, והסולנים האורחים פשוט שרו ראגה מדהימה שהתיישבה באופן פלאי על האקורדים המערביים. זה היה רגע של וואו, פשוט מדהים".

אך לשיר היה גם רובד עמוק ואישי יותר. בראיון אחר, חשף לין את הכאב שהוביל ליצירה: "טוב, ההשראה... אמא שלי מתה, ואז רוי אורביסון מת, ודל שאנון מת. אז זה שיר על אהבה, אבל זה גם שיר על אובדן. זו הסיבה שהבאתי את המוזיקאים ההודים המבריקים האלו. במקום סולו גיטרה או פסנתר, רציתי משהו באמת מיוחד. הם פשוט שרו את הראגה הזו מעל המוזיקה, וזה נתן לי ריגוש עצום, משהו יפהפה ועצוב בו זמנית".

מצד שני, הייתי מוותר על ביצוע שלו לשיר SEPTEMBER SONG כדי לקבל עוד בלדה ג'ף לינית כובשת. כשיש באלבום הזה בלדה כמו BLOWN AWAY, פשוט בא לי עוד אחת שכזו. והתקליט המופק הזה מסתיים עם הפתעה גדולה - שיר בשם SAVE ME NOW שהוא בעל אג'נדה אקולוגית, אבל במקום להעניק לו עיבוד מפוצץ וצ'יזי, הוא הופך אותו לבלדה פשוטה מבוססת גיטרה אקוסטית עם השפעות של בוב דילן ופזמון מאופק, וזה נמשך דקה וארבעים שניות בלבד. זה יופי זה. אבל בסופו של דבר? עדיין נותרה בי תחושה של החמצה כלשהי עם האלבום הזה. שוב, נראה שהבעיה הזו היא שלי בלבד.

נקפוץ קדימה 11 שנים בדיוק לאותו התאריך, 12 ביוני 2001. אחרי שנים שבהן התרכז בהפקות ענק, כולל עבודה היסטורית על שירי האיחוד של הביטלס בפרויקט ה-ANTHOLOGY, לין החליט שהגיע הזמן להחזיר את אי.אל.או לפעילות. זמן מה לפני כן, הוא ביצע מהלך עסקי מבריק ורכש את חלקו של המתופף המקורי, בב בוואן, במותג הלהקה, והפך לבעלים היחיד של השם.

עם השם בידיו, הוא נכנס לאולפן הביתי המפואר שלו. לין חיווט מחדש את כל אחוזתו בלוס אנג'לס, שבעבר הייתה שייכת לזמר בינג קרוסבי, כך שיוכל להקליט בכל חדר ולקבל את הסאונד המדויק שחיפש. התוצאה הייתה האלבום ZOOM, הראשון תחת השם ELO מזה 15 שנה. כדי לעזור במשימה, הוא גייס את חברו הוותיק מההרכב הקלאסי, הקלידן ריצ'רד טאנדי, וקיבל חיזוק משני חברים מהביטלס: ג'ורג' האריסון בגיטרת סלייד ורינגו סטאר בתופים.

למרבה הצער, למרות השמות הנוצצים והציפייה הגדולה, העולם לא ממש חיכה לקאמבק. האלבום התרסק במצעדים (מקום 34 בבריטניה ו-94 בלבד בארצות הברית) ונעלם מהתודעה כמעט מיד. סיבוב הופעות שלם שתוכנן בקפידה בוטל עקב מכירות כרטיסים דלות, ולין המאוכזב החזיר את המותג הידוע למגירה עמוקה. במגזין הרולינג סטון כתבו אז: "זה די ערמומי מצד ג'ף לין להביא לנו משהו היום תחת המותג של ELO, מכונת להיטי הארט-פופ שהעיבודים המנופחים והיומרנות האהובה שלה סיכמו היטב את הסבנטיז. מעט שירים מהתקליט החדש מזכירים את מה שהיה. לין, מפיק-העל, מנגן פה כמעט בכל כלי. מלבד ריצ'רד טאנדי שקופץ לפסנתר בשיר אחד, לין הוא השריד היחיד. ובכל זאת, לצד שירים זניחים, יש פה גם בלדות יפות שמזכירות את ימי הזוהר. ZOOM הוא בהחלט דבר קרוב לחוויית ELO של פעם".

אז מה בעצם לא עבד שם? רבים ממעריצי הלהקה הוותיקים הרגישו החמצה. הבעיה המרכזית הייתה שההשוואה לעבר הייתה בלתי נמנעת. ההפקה ב-ZOOM הייתה חדה ונקייה, אולי נקייה מדי. צליל התופים המכני והמתוכנת עורר געגועים עזים לתיפוף החי, העוצמתי ובעל הנשמה של בב בוואן, שכל מכה שלו על התוף הייתה יצירת אמנות.

בעוד שבעבר לין נשען על תזמורת שלמה ועל נגנים וירטואוזים שריפדו את שיריו בכישרון אינסופי, כאן הוא התעקש לעשות כמעט הכל בעצמו. התוצאה, עם כל הכבוד ליכולותיו הפנומנליות, הייתה מוגבלת יחסית. שירים רבים נשמעו כמו גרסאות חיוורות ופשוטות יותר ליצירות המופת המורכבות והעשירות שאפיינו אלבומים כמו OUT OF THE BLUE משנת 1977. נראה היה שלין המפיק, שפיתח נוסחת סאונד מזוהה ושחק אותה עד דק עם אמנים אחרים, הפיל אותה גם על הלהקה שלו עצמו, ובדרך איבד חלק מהקסם. זה נשמע שהוא רכב על נוסחה כלשהי במקום להמציא את חוקי המשחק מחדש.

האלבום שריסק את המסלול של לנון. ב-12 ביוני בשנת 1972 יצא אלבום כפול לג'ון לנון ויוקו אונו, SOME TIME IN NEW YORK CITY. כשג'ון לנון הצית את ניו יורק (וכמעט שרף את הקריירה שלו) עם מהלומה פוליטית ישר לבטן הרכה.

איך קרה שהילד מפרבר שקט בליברפול, שגדל בבית א-פוליטי ואפילו ניגן עם הביטלס המוקדמים באולמות של המפלגה השמרנית, הפך לקול הרדיקלי של אמריקה? נראה שהמפתח היה המעורבות האמריקנית בווייטנאם. המלחמה ההיא הציתה אצל לנון אש שהתחילה לבעור. אבל למה? למה בכל התהליך הזה הוא שכח ליצור את המוסיקה הטובה שהייתה לו לפני כן? ומה התוצאה? אוסף של שירי מחאה פוליטיים די חלשים עם מילים לא מהגבוהות במיוחד. המצב גרוע אפילו יותר כשלוקחים בחשבון שגם יוקו שותפה לזה. וכדי להחמיר את המצב, זה אלבום כפול, כשהחלק השני כולל את ה-LIVE JAM הידוע לשמצה, עם גרסה באורך של מאה שנה לשיר DON'T WORRY KYOKO של יוקו, שהוא אמנם אנרגטי אבל לא הולך לשום מקום מיוחד. יש אפילו כמה שיתופי פעולה עם זאפה.

עוד לפני שלנון עזב את אנגליה, הרמזים היו שם. בשנת 1969 הוא שלח בחזרה לארמון בקינגהאם את מדליית ה-MBE היוקרתית שלו במחאה על תמיכת בריטניה במדיניות החוץ של ארצות הברית ועל מעורבותה השקטה במלחמת האזרחים בניגריה-ביאפרה. הוא גם לא שתק והצטרף לקמפיין ציבורי שקרא להעניק חנינה לאחר מותו לג'יימס הנראטי, שנתלה בשנת 1962 על רצח שהרשעתו התבססה על ראיות קלושות.

לנון, בדרכו הנלהבת ולעיתים נאיבית, ניסה לקדם את השלום בכל דרך, מה שהוביל אותו לתמוך גם בדמויות מפוקפקות כמו מנהיג הקהילה השחורה מייקל X, שאחרית ימיו הייתה בהמשך אותו עשור על חבל התלייה בטרינידד באשמת רצח. בשבועותיו האחרונים בלונדון לנון כבר צעד בהפגנה והניף שלט שקרא: "ניצחון ל-IRA נגד האימפריאליזם הבריטי". הפוליטיקה החלה לזלוג באופן בלתי נמנע אל תוך המוזיקה שלו.

כשלנון ויוקו אונו נחתו בניו יורק באוגוסט 1971, הם צללו היישר אל תוך קלחת פוליטית רותחת. הם בחרו להתיישב בעיר שהייתה מרכז העצבים של ההתנגדות למלחמה, עיר ספוגה בדעות פוליטיות מכל קצוות הקשת. אקטיביסטים ממולחים כמו אבי הופמן וג'רי רובין, מנהיגי תנועת הייפיז, זיהו מיד את הפוטנציאל הגלום בכוכב הרוק בעל המודעות הפוליטית ומשכו אותו למעגלם.

כך קרה שרבים משירי האלבום הכפול נולדו כמעט כמו המנונים עבור מטרות ספציפיות. השיר JOHN SINCLAIR נכתב עבור מנהיג להקת MC5 וראש תנועת "הפנתרים הלבנים", שנידון לעונש אבסורדי של 10 שנות מאסר על ניסיון למכור שני ג'וינטים לשוטרת סמויה. לנון הופיע עם השיר בעצרת מחאה המונית באן ארבור ב-10 בדצמבר 1971. התוצאה? ימים לאחר מכן, סינקלייר שוחרר בערבות.

באותה הופעה ממש, הזוג לנון חשף גם את ATTICA STATE, שיר מחווה ל-28 האסירים שנהרגו במהלך דיכוי מרד האסירים האלים בכלא אטיקה בניו יורק. שבוע אחר כך, הם כבר הופיעו באירוע התרמה למען משפחות האסירים באולם אפולו המפורסם בהארלם, שם ביצעו את השיר שוב והציגו לראשונה המנון מחאה נוסף, ANGELA, שנכתב בהשראת פעילת "הפנתרים השחורים", אנג'לה דיוויס. לצד אלו בלט גם השיר SUNDAY BLOODY SUNDAY, שהתייחס ישירות לאירועי הטבח בצפון אירלנד; הייתה זו הצהרה חריפה, שהבהירה לקהל הבריטי – שציפה ללנון הרך יותר – שהמוזיקאי כבר לא נמצא באזור הנוחות של עולם הפופ. הוא גם הביא פה את THE LUCK OF THE IRISH. אבל רגע, מה למה יוקו אונו שרה באמצע השיר הזה? מה לה ולשורשי אירלנד? המממ... ומה בדיוק היא רצתה להגיד כשהיא כינתה את טכנאי ההקלטה "חזיר שוביניסטי" כשהיא באה לשיר שיר פמיניסטי בשם SISTERS O SISTERS? צר לי, יש שירים של יוקו שאני אוהב הרבה יותר מהשיר הזה, שאין לי ספק שהרים גבה בקרב מעריצי לנון שקנו את האלבום הזה ונחרדו לגלות שאחרי שיר פתיחה מבטיח מגיע הדבר הזה.

"לא היינו חייבים להצליח מסחרית", אמר לנון מאוחר יותר, "יכולנו לחכות שנה וחצי. אבל הדברים פשוט יצאו לנו מהמוח ורצינו לחלוק את המחשבות שלנו". הוא ראה בשלב הזה של הקריירה שלו סוג של עיתונאות מוזיקלית, ולכן גם עטיפת האלבום הכפול עוצבה כמו עמוד שער של עיתון (כשהרצועות מופיעות ככותרות ראשיות), ובגבו הופיע "מכתב פתוח לנשיא ניקסון" בו פרסו השניים את משנתם הפוליטית.

אם חשבתם שהשירים על אסירים ומהפכנים היו פרובוקטיביים, חכו שתשמעו על הסינגל הראשון מהאלבום. השיר WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD, ששוחרר באפריל 1972, היה הצהרה פמיניסטית נועזת שהשתמשה בכותרת נפיצה כדי להעביר מסר על דיכוי נשים. כדאי לדעת שהמשפט המפורסם והשנוי במחלוקת לא היה המצאה רגעית לצורך האלבום: הוא נלקח מראיון שיוקו אונו העניקה למגזין "נובה" כבר ב-1970, מה שמעיד על כך שהזוג החזיק בתפיסה הזו זמן רב לפני שהפכו אותה להמנון.

פיל ספקטור נכנס פה לעניינים עם מיליוני ערוצי קצב, תופים שעושים בומים, סקשן כלי נשיפה ענק, והקולות הממריאים של לנון מעל כל זה. אלו הדברים הרגילים. וכן, הוא באמת האמין בכל הדברים עליהם הוא שר. לכן אני מוריד את הכובע בפני השיר שצועק עוצמה ועוצמה ועוצמה בכל תו שלו. זוהי אקסטזה מוזיקלית טהורה. אין שיר אחר באלבום הזה שמגיע לכזו רמה. בכל אופן, תחנות רדיו רבות סירבו בתוקף להשמיע אותו. שדרן הרדיו האמיץ אליוט מינץ, שהעז לשדר אותו, פוטר מעבודתו. אפילו מנחה הטלוויזיה דיק קאבט הסתבך. כשלנון ואונו ביצעו את השיר בתוכניתו, מנהלי רשת ABC דרשו לחתוך את הקטע מהשידור. קאבט התעקש, ובצעד אמיץ הקליט הקדמה מיוחדת בה הסביר לצופים מדוע חיוני שישמעו את השיר.

האם לנון נוצל על ידי "מהפכנים מקצועיים", כפי שטען חברו, השדרן הראלדו ריברה? אולי. אך הנפגעים העיקריים היו לנון ואונו. הביקורות על האלבום היו קטלניות, והמעריצים, שציפו לעוד IMAGINE, חשו נבגדים. אבל הצרות האמיתיות רק החלו.

ממשל ניקסון, שחשש מהשפעתו של לנון על מצביעים צעירים בשנת בחירות, ראה בו איום ממשי. כך החל מסע רדיפה של ממש: הטלפון של לנון היה תחת האזנה, סוכני FBI עקבו אחריו לכל מקום, והאיום בגירוש מארצות הברית הפך לתיק משפטי עב כרס. כל הפרשייה הזו מוסיפה רובד של חמיצות מרתקת לאלבום, ומציבה אותו בקטגוריה נדירה של יצירות פופ שהצליחו להרגיז את הממשל החזק בעולם.

האלבום הוקלט במהירות שיא בין פברואר למרץ 1972, כדי לשמור על האקטואליות העיתונאית. לנון ואונו גייסו להקת ליווי ניו יורקית מחוספסת בשם ELEPHANT'S MEMORY, שאיש כמעט לא שמע עליה קודם, והיא סיפקה את הסאונד הגולמי והרחובי שהתאים למסרים. המפיק פיל ספקטור ניסה להחיל את סאונד ה"חומה" המפורסם שלו על החומרים, אך כפי שציין מבקר הרולינג סטון, "אפילו ספקטור לא יכול להדביק דבר מתפורר שכזה".

האלבום הכפול כלל גם תיעוד מהופעה חיה של לנון ואונו יחד עם פרנק זאפה ולהקתו. המפגש הזה נגמר בטונים צורמים כשזאפה גילה שהקרדיטים שלו על חלק מהקטעים הושמטו – הוא זעם על כך שלנון וספקטור ערכו את ההקלטות החיות, החלישו את הגיטרה שלו והוסיפו אובר-דאבינג ווקאלי בלי לשאול אותו, מה שהוסיף עוד אש למדורת המחלוקת.

למרות הכול, בתוך כל הזעם הפוליטי, מסתתר שיר אחד שהוא סיפור האלבום כולו: NEW YORK CITY. זהו השיר הלא-פוליטי היחיד, מעין "הבלדה על ג'ון ויוקו חלק 2". זוהי מחווה נלהבת של לנון לעיר שאימצה אותו, העיר שהרגישה לו כמו בית רוחני. כפי שאמר פעם למגזין הרולינג סטון: "הייתי צריך להיוולד בניו יורק. בגריניץ' וילג'. לשם אני שייך!".

אז SOME TIME IN NEW YORK CITY אולי לא היה האלבום שהמעריצים רצו, אבל הוא היה מסמך נוקב, חסר מעצורים וחשוב. הוא היה תאונת דרכים מוזיקלית מרתקת, ניסיון מהלב להפוך את מוזיקת הפופ לכלי לשינוי חברתי, באופן שמעט מאוד אמנים מעזים לעשות. וגם היום, הוא נותר מעניין הרבה יותר ממה שחשבו עליו בזמן אמת - אבל לאו דווקא מבחינה מוסיקלית. ולנון? הוא לא יחזור לעשות דברים פוליטיים בעוצמה הזו לאחר מכן. הוא הבין שזה גרם לנזק לא קטן עבורו.

גם זה קרה ב-12 ביוני. זהו יום של הופעות מכוננות, החלטות גורליות, טרגדיות ורגעים קטנים של קסם שהפכו להיסטוריה. ממכונית קאדילק ורודה ועד רגל שבורה על הבמה, בואו נצלול למכונת הזמן ונראה מה התרחש ביום הזה לאורך השנים.

1964: הביטלס כובשים את אוסטרליה, כמעט במקרה

בעוד הביטלמאניה משתוללת בעולם, ה-12 ביוני 1964 סימן רגע מיוחד עבור מעריצי הלהקה באדלייד, אוסטרליה. חברי הביטלס עלו לבמה מול קהל צורח, במה שהיה שיא של הימור מוצלח במיוחד. האמרגן המקומי, קן ברוזיאק, סיפר מאוחר יותר על רגע ההחלטה: "הצלחתי להביא את הביטלס לאדלייד בזכות המון מזל ואינסטינקטים. ביוני שעבר קיבלתי חמישה שמות מסוכנות בלונדון, שביקשה ממני להביא אותם לאוסטרליה. אמרתי שאני לא מעוניין לקבוע עם חמישה אמנים אלא להתחיל עם אחד ולראות מה הלאה. הסוכן הסכים ושאל את מי אני רוצה. אמרתי 'הביטלס', כי זה היה השם היחיד שקצת מוכר לי. היה לי מזל". אז ההופעה הזו הייתה גם רגע של פרידה. הייתה זו ההופעה האחרונה של המתופף הזמני, ג'ימי ניקול, שמילא את מקומו של רינגו סטאר החולה. פול מקרטני לא שכח להודות לו בפומבי על שירותיו הטובים ובישר לקהל הנרגש שרינגו יצטרף אליהם בהמשך המסע.

1964: הזומביס, טכנאי שיכור, והקלטה שהפכה לקלאסיקה

באותו יום ממש, בצד אחר של העולם, להקת הזומביס נכנסה לאולפן כדי להקליט את מה שיהפוך ללהיטה הגדול הראשון, SHE'S NOT THERE. הסשן הזה, שהיה אמור להיות חגיגי, כמעט והפך לאסון קומי. טכנאי ההקלטה שנקבע להם, טרי ג'ונסון, הגיע למקום היישר ממסיבת חתונה, כשהוא שיכור לחלוטין. הוא החל להעליב את חברי הלהקה הצעירים, שלא האמינו למראה עיניהם, עד שלפתע התעלף באולפן. החברים ההמומים סחבו אותו החוצה, הזמינו לו מונית ושלחו אותו לדרכו.

למזלם, עוזר הטכנאי שנכח במקום היה בחור מוכשר בשם גאס דאדג'ן, שלימים יהפוך למפיק-על. תחת שרביטו, הלהקה הצליחה להקליט את השיר בשלוש שעות בלבד. הם השתמשו בכל ארבעת ערוצי ההקלטה שהיו זמינים: שניים לנגינה, אחד לשירתו האוורירית והייחודית של קולין בלונסטון, ואחד לקולות ההרמוניה. למחרת, ג'ונסון, הטכנאי המעולף, חזר לאולפן (פיכח, יש לקוות) ויצר מיקס מונו מושלם, שאליו אף הוסיפו תפקיד תופים קטן שלא קיים בגרסת הסטריאו המוכרת. מיד לאחר מכן, הלהקה נזרקה מהאולפן ולא הורשתה לחזור עד שהעבודה הסתיימה. התוצאה, כידוע, נכנסה לפנתיאון.

פינק פלויד: מהמארקי ועד LIVE 8

עבור פינק פלויד, ה-12 ביוני הוא תאריך כפול ומכופל. בשנת 1966, הלהקה הופיעה במועדון מארקי המפורסם בלונדון. בקהל ישב בחור צעיר בשם פיטר ג'נר, שנדהם מהמוזיקה הפסיכדלית והחדשנית. המפגש הזה היה גורלי; ג'נר, יחד עם שותפו אנדרו קינג, הפך למנהלה הראשון של הלהקה והחתים אותה על חוזה לאחר מכן.

כמעט ארבעים שנה קדימה, ב-12 ביוני 2005, הגיע רגע שמעריצים רבים כבר לא האמינו שיקרה. חברי הלהקה הודיעו רשמית על איחוד היסטורי של ההרכב הקלאסי – רוג'ר ווטרס, דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון – להופעה אחת ויחידה במסגרת מופעי הצדקה של LIVE 8. הייתה זו הפעם הראשונה שהארבעה ניגנו יחד על במה מזה 24 שנים, אירוע שריגש מיליונים ברחבי העולם.

1977: ג'ורג' האריסון מסתכל אחורה בלי זעם

בראיון לתחנת רדיו אוסטרלית בשנת 1977, ג'ורג' האריסון נתן הצצה נדירה למחשבותיו על עברה של הלהקה המפורסמת בעולם. "ראיתי את פול לפני כחודש", אמר, "הוא מקליט תקליט חדש באיים הקאריביים. לא ראיתי את ג'ון יותר משנה. אני מאמין שהוא ביפן. אני חושב שכמו בעיני כל שלושת האחרים, הביטלס הם משהו אחר. למעשה, לפעמים אני מסתכל על התמונות הישנות, התקליטים, וזה כמו זיכרון עבר רחוק. אני לא באמת יכול להרגיש כל כך קרוב לזה יותר. הביטלס היו גדולים מכולנו. אני לא רואה אותנו מתאחדים כי זה היה בתקופה ההיא ואני לא יודע מה יקרה כדי לגרום לנו לחזור".

2015: ההצגה חייבת להימשך, גם עם רגל שבורה

אחד הרגעים המדהימים בהיסטוריה של ההופעות החיות שייך לדייב גרוהל ולפו פייטרס. ב-12 ביוני 2015, במהלך הופעה בגטנבורג, שבדיה, גרוהל נפל מהבמה ושבר את רגלו. בעוד הקהל ההמום צופה, הוא פונה לקבלת טיפול רפואי, אך להפתעת כולם, חזר לבמה כעבור זמן קצר. הוא ישב על כיסא, ובעוד איש צוות מחזיק את רגלו השבורה, הוא המשיך את ההופעה עד תומה, והוכיח פעם נוספת ממה עשויים כוכבי רוק אמיתיים.

ומה עוד קרה ב-12 ביוני? הנה מבזקי רוק'נ'רול

1951: נולד בראד דלפ, קול הזהב מאחורי להקת הרוק האמריקאית בוסטון. באופן טרגי, הוא שם קץ לחייו במרץ 2007.

1956: המלך בפעולה. אלביס פרסלי טס עם חברתו, ג'ון חואניקו, מממפיס ליוסטון רק כדי לרכוש מכונית CADILLAC ELDORADO חדשה בצבע ורוד במחיר של 10,000 דולר. ואווו!

1966: פיט פארנדון, הבסיסט המקורי של הפריטנדרס, היה אמור לחגוג יום הולדת. במקום זאת, חייו נקטעו באופן טרגי באפריל 1983, כשהיה בן 30 בלבד.

1970: בפינת הנוסטלגיה המקומית, עיתון "להיטון" דיווח על כך ש"הופסקה הצגת המחזמר 'קרחת'. המחזה-שיר, קרחת, הורד השבוע מן הבמה לאחר 70 הצגות, ‏ וגרם אכזבה רבה לכל אלה שקיוו כי יזכה להצלחה גדולה מזאת. מפיק המחזה, מיקי פלד, אמר לנו השבוע, כי הוא תולה את כשלון המחזה-שיר 'קרחת' בשפל הכללי הפוקד בתקופה זו את כל התיאטראות". כמו כן פורסם בגליון זה ש"אריק לטלוויזיה. תוכנית הבידור הראשונה בהפקת 'הגר', בה יכללו 6 פיזמונים חדשים של אריק איינשטיין, תוקרן בחודש הבא בטלוויזיה. התוכנית מיועדת לאחד מלילות השבת, והיא נמשכת 40 רגע. השבוע הסתיימו צילומי התוכנית באולפני ההסרטה בהרצליה. בין השאר משתתפים בתוכנית. לצידו של אריק איינשטיין – שלום חנוך, ג'וזי כץ, שמוליק קראוס, אלונה איינשטיין, יהודית סולה וצ'ין צ'ין".

1975: להקת הרוק המתקדם הבריטית, HATFIELD AND THE NORTH, הודיעה על הפסקת פעילות לזמן בלתי מוגבל, לאכזבת מעריציה.

1975: ג'ון לנון עלה לבמה במה שתהיה הופעתו הגדולה האחרונה מול קהל. זה קרה במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, באירוע מחווה לאיש הטלוויזיה סר לו גרייד, שם ביצע את IMAGINE ושני שירים נוספים.

2011: קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט הענק מלהקת ה-E STREET BAND של ברוס ספרינגסטין, לקה בשבץ מוחי קשה. למרות סימני התאוששות ראשוניים, הוא מת מסיבוכים שישה ימים לאחר מכן.

2018: עולם הרוק המתקדם התאבל על מותו של המתופף ג'ון הייסמן, מנהיג להקת קולוסיאום, בגיל 73. הנה כמה ציטוטי עבר שלו שאספתי בשבילכם: "כעת יש לנו ארבעה אנשי צוות שסוחבים את הציוד שלנו להופעות. בשנה שעברה הפסדנו כסף כשטסנו להופיע באמריקה, אבל הצלחנו מאז לכסות את החובות. בקיץ האחרון לא היה לנו יום אחד של מנוחה למשך שלושה חודשים. זה נתן לנו כוח ומעתה והלאה אנו צריכים גם לראות רווחים מהעניין". (הייסמן לעיתון מלודי מייקר, שנת 1970) "השנה האחרונה של להקת קולוסיאום באה עם שינוי מוחלט בצורת היצירה והביצוע של הלהקה. זו להקה שהיו בה סקסופון, אורגן וגיטרות וזה היה הרכב מרווח יותר מהרכב שיש בו רק גיטרות. אבל עדיין מצאתי את כל הדבר הזה מחניק ומגביל. בשלב מסוים נמאס לי מכל זה והייתי חייב להתקדם". (הייסמן לעיתון NME, שנת 1973)

1948: נולד הקלידן דון איירי. הוא ניגן עם המון אמנים, ביניהם להקת קולוסיאום 2, ריינבאו, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל ואחרים. הנה דון ואני לפני הופעתו עם דיפ פרפל בישראל (צילום: ירון אמיתי)... שוחחנו על מוזיקה והוא לפתע שלף דף תווים ושאל אם אני מכיר את המנגינה הזו. למזלי, אני יודע לקרוא תווים וזיהיתי שזו המנגינה של "אבינו מלכנו". דון שאל אותי אם זה בסדר לנגן אותה במהלך סולו הקלידים שלו בהופעה. אמרתי לו שיילך על זה והערכתי מאד את השקעתו. איש מקסים, דון איירי.

בונוס: החודש, ביוני 1972 יצא תקליט חדש ללהקת אטומיק רוסטר - MADE IN ENGLAND.

בזמן שלד זפלין ודיפ פרפל קרעו את במות העולם, בלונדון התרחשה דרמה של ממש: להקת אטומיק רוסטר החליטה לזרוק לפח את כל מה שהכירה ולבצע פניית פרסה מוזיקלית שתשאיר את המעריצים בהלם מוחלט. התוצאה: התקליט MADE IN ENGLAND, שנולד מתוך מלחמות אגו, חזון אמנותי נועז ועטיפת ג'ינס אחת.

הפעם המוסיקה אינה רק פרוגרסיבית אלא מושפעת גם מהפ’אנק. השילוב הזה יצר סאונד "בלו-אייד סול" שהיה שונה מאוד מהרוק היענו-מאיים שאפיין את הלהקה בעבר. היה זה למעשה תרנגול על הגריל.

רק שנה קודם לכן, בשנת 1971, התרנגולים האטומיים היו על גג העולם עם התקליט השלישי, IN HEARING OF. אבל מאחורי הקלעים, הסאונד הכבד והעוצמתי, שהוגדר על ידי הריפים הבועטים של הגיטריסט ג'ון דו קאן והתיפוף הכבד של פול האמונד, עמד מול הכחדה. המוח מאחורי הלהקה, הקלידן הווירטואוז והמורכב וינסנט קריין, החליט שנמאס לו. הוא רצה להזריק ללהקה מנה גדושה של פ'אנק וסול אמריקאי.

דו קאן והאמונד לא היו מוכנים לשמוע על זה. מבחינתם, זה היה כמו לבקש מלהקת מטאל לנגן צ'ה צ'ה צ'ה. הם ארזו את הפקלאות ועזבו בטריקת דלת, כשהם מתירים את קריין לבדו בלול. אבל קריין לא היה איש שמוותר בקלות. הוא בנה את הלהקה מחדש מהיסודות. לתפקיד הסולן הוא גייס את כריס פארלו האדיר, זמר בעל קול נשמה מחוספס שבסיקסטיז כבש את המצעדים עם הלהיט הענק OUT OF TIME (שכתבו לו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס) וצבר ניסיון פרוגרסיבי עם להקת קולוסאום. פארלו: ""הייתי עם קולוסאום ואז הלהקה התפרקה ושבוע לאחר מכן התקשר אליי וינסנט ושאל אם ארצה להצטרף לאטומיק רוסטר. רק שמעתי על הלהקה, אבל הלכתי לחזרות, שרתי איתם כמה שירים והוא אמר, 'כן, בסדר, אתה בפנים...'. וינסנט נראה ממש מוזר, עם השיער הארוך שלו וסרט הראש שלו ומעילי הג'ימי הנדריקס שלו וכל הדברים האלה. וינסנט היה טיפוס מוזר. שאר הלהקה היו חבר'ה נחמדים – אני לא זוכר הרבה מהם עכשיו. הם לא היו בדיוק מהסוג שלי – בחורים צעירים, היפים צעירים, בעוד שאני הייתי ההפך הגמור מזה. אבל אני חושב שהם היו צריכים קול ייחודי. מעריצי רוסטר אהבו את זה ככל שיכולתי לראות".

את עמדת הגיטרה אייש סטיב בולטון ועל התופים חזר לקדנציה נוספת ריק פארנל (חובבי הסרט ספיינל טאפ יכולים לראות אותו משחק שם כמתופף; בחיים האמיתיים, הגרוב שלו התאים להפליא לשינוי הכיוון המוזיקלי של קריין). היו הבדלים באורח החיים, עם הלהקה שתמכה באווירת סמים ברורה למדי. פארלו לא באמת דאג: "אני נותן לדברים לעבור לידי, אין לזה שום קשר אליי, אני לא מנהל הלהקה. אם מישהו רוצה לקחת סמים – כלומר, אנחנו בעסקי המוזיקה, מה עוד אנחנו יכולים לעשות?"

ההרכב החדש והמסקרן הזה נכנס לאולפני טריידנט בלונדון. כשקריין יושב על כיסא המפיק, הוא סוף סוף היה חופשי לממש את החזון החדש שלו. האווירה הייתה מחשמלת, אך גם מתוחה. קריין, שאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית, היה ידוע בתקופות של גאונות יצירתית אינטנסיבית לצד טלטלות אישיות קשות. השינוי התבטא גם בכלים: הקלידים של קריין, שבאלבומים הקודמים יצרו אווירה אפלה וגותית עם האמונד B3 רועש, קיבלו כעת טון מרוכך ופ'אנקי עם הפסנתר החשמלי מדגם פנדר רודס. ההימור של קריין היה עצום.

בתכל'ס, מר קריין פשוט לא הסכים לוותר. תוך שנתיים בלבד, הוא כבר הנהיג את אטומיק רוסטר דרך שני גלגולים שונים. באמת, בתיאוריה זה פשוט נראה מגוחך. למה להשתמש בשם של להקה כשזה בעצם מופע של אדם אחד? גרוע מכך, אם זה לא מופע של אדם אחד, איך אפשר לקרוא לשתי להקות שונות לחלוטין באותו השם - אטומיק רוסטר? בכל מקרה, זה היה פשוט פרויקט שהוקם בחופזה ושיכול היה להבטיח קיום יציב רק אם היה מגובה בהצלחה כלכלית. למעשה, הלהקה החלה להתפרק כמעט ברגע שנוצרה.

"חלק מהאנשים שנאו את מה שכריס עשה ללהקה", הודה קריין, שנים מאוחר יותר, "אבל זה הייתי אני שכתב את המוזיקה במיוחד עבור הקול שלו. אי אפשר לשנות את כוח האדם ולא את המוזיקה". פארלו על קריין: "הוא היה גאון מוזיקלי. הוא היה שקוע במאגיה שחורה ודברים כאלה, אבל מוזיקלית – הוא היה אחד הגדולים".

התוצאה בעיניי היא תקליט טוב. עשרה שירים קצרים למדי, רובם קטעי פ'אנק שאפשר לרקוד איתם (אפשר להוציא מהמשוואה את TIME TAKE MY LIFE שמשנה משקל בפזמון), בולטון ופארנל תרמו שני שירים כל אחד. רוב הקטעים עם מלודיות ווקאליות קליטות ולעתים קרובות מבוססים על ריפים מעניינים. כמובן, אין שם שום דבר שדומה אפילו במעט לכבדות של פעם. ולא - STAND BY ME זה לא הלהיט הוותיק ההוא, שג'ון לנון עשה לו קאבר באמצע הסבנטיז.

שם התקליט היה קריצה אירונית, שכן הסאונד החדש היה ספוג בהשפעות אמריקאיות. כדי להדגיש את הייחודיות, עטיפת התקליט המקורית בבריטניה עוצבה ונתפרה מבד ג'ינס אמיתי. פריט זה הפך ברבות השנים לאחד המבוקשים יותר בקרב אספני תקליטים. תהיו בטוחים שעטיפת הג'ינס המקורית נטתה להישחק בקלות, מה שהופך כיום עותקים שמורים לפריטי אספנות יקרים ונדירים. במהדורות הבאות הג'ינס האמיתי כבר נעלם והוחלף בהדפס רגיל.

התגובות היו חצויות. מעריצים ותיקים התקשו לזהות את הלהקה שהכירו. צלילי האורגן הגותיים פינו את מקומם לגרוב סוחף ולקולו הדומיננטי של פארלו – ניתן לשמוע זאת היטב בקטעים כמו GOODBYE PLANET EARTH. התקליט לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית של קודמו בבריטניה והגיע למקום ה-149 בלבד במצעד האמריקא. זה היה קוקוריקו חלוש.

בעיתון CREEM נכתב אז בביקורת: “כריס פארלו לא ממש שר אלא מגהק, אבל עדיין הוא עושה זאת היטב. חבל שהתקליט הזה הפך להיות מוסיקת אמצע הדרך”. ובעיתון RECORD COLLECTOR נכתב אז: “העטיפה של התקליט הזה היא גימיק חסר משמעות שאף מעצבן. ברור שהמטרה פה היא להיות להקה מסחרית יותר ולפחות בדבר הזה היא עושה את זה באופן משכנע”.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459