כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-12 ביוני (12.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "באלבום TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS יש המון חלל. סוג של חלל שאין באלבומים אחרים. הם מלאים באקשן בכל שניה נתונה. נראה שאנשים לא הבינו את האלבום שעשינו והחליטו שהוא חסר כיוון, בעוד שהמטרה שלנו הייתה להרגיע. אולי זה שיעמם אותם". (הבסיסט, כריס סקווייר, מלהקת יס, לעיתון NME, בשנת 1975).
ב-12 ביוני בשנת 1964 הופיעו הביטלס באדלייד, אוסטרליה.
האמרגן המקומי קן ברוזיאק: "הצלחתי להביא את הביטלס לאדלייד בזכות המון מזל ואינסטינקטים. ביוני שעבר קיבלתי חמישה שמות מסוכנות בלונדון, שביקשה ממני להביא אותם לאוסטרליה. אמרתי שאני לא מעוניין לקבוע עם חמישה אמנים אלא להתחיל עם אחד ולראות מה הלאה, במידה וזה יצליח. הסוכן הסכים ושאל את מי אני רוצה. אמרתי 'הביטלס', כי זה היה השם היחיד שקצת מוכר לי. היה לי מזל".
זו הייתה ההופעה האחרונה של ג'ימי ניקול, המחליף של רינגו סטאר שחלה, מאחורי התופים. פול הודה לו מול הקהל על שירותיו וציין שרינגו יצטרף אליהם בהמשך.
ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-12 ביוני בשנת 1979 הופיעו אריק קלפטון ומאדי ווטרס באצטדיון שיקגו. כך נכתב אז על ההופעה ברולינג סטון:
"דמעות הציפו את עיניי פעמיים במהלך המופע הזה. למרות שהזיווג בין השניים היה מתוכנן כהלכה, האירוניות התרבותיות בכך היו קשות לבליעה. גיטריסט הבלוז החשמלי והכוחני לקח איתו למסע באצטדיונים האמריקניים את החכם האמיתי שאף העניק לרולינג סטונס את שמם. מחוץ לאצטדיון נתקלתי בהמוני שחורי עור מהגטו החברתי, שביקשו לראות את מכוניתי יותר מדי מקרוב. בפנים עמדו אלפי לבנים והריעו למאדי ווטרס שעלה לבמה, אחרי שלהקת הליווי שלו ניגנה כמה קטעים אינסטרומנטליים.
הפנים של מאדי ווטרס עגולים ומלאי ניסיון. הוא יכול עם פניו לגרום לאנשים לחייך חיוך שהוא כזריחת השמש או להתקדר באופן חשוך כשעת חצות. קולו יכול לנוע מפלצט לנהמה מקפיאה. והרפרטואר שהוא ביצע על הבמה היה כהיסטוריה חיה. במהלך ההופעה שלו עלה לבמה המפיק הנוכחי שלו, ג'וני וינטר, והשניים פצחו במפגן גיטרות מלהיב, בשיר MANNISH BOY. הלבקנות של וינטר בלטה אף יותר כשהוא עמד ליד מאדי ווטרס השחום. אבל הנגינה שלו השכיחה במהרה את ההבדלים.
ווטרס נקרא בהתלהבות להדרן ואז ביקש להביא לבמה את "הבן שלו". אז עלה קלפטון לבמה. הם ביצעו את GOT MY MOJO WORKIN, כשלפתע פסע על הבמה גם ווילי דיקסון. העיניים שלי נרטבו.
אז פתח קלפטון את חלקו במופע, כשלצדו הגיטריסט אלברט לי ויש גם את דיק סימס, שהפליא בנגינת האורגן. הם ביצעו את BADGE וברור שהיה גם CROSSROADS. הסאונד היה נקי וטוב. הנגיעה של קלפטון בגיטרה מדויקת להפליא אך לפעמים נשמעת אוטומטית מדי. ואז, קלפטון הפנה את מבטו לאלברט לי, חייך ומהרמקולים בקעו צלילי הפתיחה של COCAINE. קלפטון ידע על מה הוא שר וגם סחט את פדל הווא-ווא שלו במהלך הסולו, כשלפתע חשתי כאילו ג'ימי הנדריקס מביט מלמעלה ומחייך והנה שוב פעם הדמעות ירדו להן מעיניי. ההדרן החזיר לבמה את ווטרס ואת ווינטר, אבל השיא כבר היה במהלך המופע".
בעיתון שיקגו טריבון נכתב כך: "הזוגיות הזו הוכיחה את עצמה כמעוררת מחשבה, ובמובנים מסוימים, גם התבררה כמצערת עבור קלפטון. למרות שהסט הנדיב שלו סיפק את חלקו ברגעים משעשעים, גולת הכותרת של הקונצרט במונחים של התרגשות ושמחה צרופה הגיעה במהלך השיר MANNISH BOY המכיל את המילים שמהם לקחו הרולינג סטונס את שמם. זמן קצר לאחר שווטרס ולהקת הבלוז המחושמלת שלו התנדנדו בשיר, הצטרף אליהם על הבמה גיטריסט הבלוז-רוק ג'וני וינטר, שעשה הופעת הפתעה מרגשת באמת כדי לעזור בגיטרה ובשירה לפני שהלהקה סיימה את הסט שלה ויצאה מהבמה.
כמה דקות ואלפי גפרורים מוארים לאחר מכן, הם חזרו להדרן עם GOT MY MOJO WORKING המוכר, וסיימו לבצע את מרכיב הבלוז הזה עם הרכב יוצא דופן למדי. כשהניח את הגיטרה שלו והתנועע על הבמה בצורה אנרגטית למדי, ווטרס קרא תחילה לבלוזמן ווילי דיקסון לשיר יחד, ואחר כך צירף את קלפטון. הכל סיפק שיא של התרגשות שהיה קשה לקלפטון. למרות שזכה להערצה רחבה בגלל מספרי בלוז איטיים יותר ועבודת גיטרה בלוז, קלפטון ולהקתו יצאו בצורה הטובה והיעילה ביותר ביום שלישי בערב כשהם התמודדו עם שירים קצביים. הבלוז של קלפטון נראה כמו כל כך הרבה גרסאות כיסוי. זה היה קצת אנמי וחסר רגש מול ווטרס שעדיין מצליח להעביר את זה כל כך בקלות".
ב-12 ביוני בשנת 1966 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון מארקי בלונדון.
זו הפעם הראשונה שבחור בשם פיטר ז'נר ראה אותם בהופעה. בהמשך הוא יהיה מנהל הלהקה (הוא החתים את ארבעת חברי הלהקה, ב-31 באוקטובר של אותה שנה, על חוזה ניהול ביחד עם שותפו, אנדרו קינג).
בנוסף, היום בשנת 2005 הודיעו חברי פינק פלויד שהם הולכים להתאחד בהרכב הידוע (רוג'ר ווטרס, דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון) להופעה אחת בלבד במסגרת אירועי LIVE 8, שייערכו ב-2 ביולי.
ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-12 ביוני בשנת 1956 טס אלביס פרסלי, עם חברתו, ג'ון חואניקו, מממפיס ליוסטון כדי לרכוש שם מכונית CADILAC RLDORADO במחיר 10,000 דולר.
ב-12 ביוני היה אמור פיט פארנדון, הבסיסט של הפריטנדרס, לחגוג את יום הולדתו, אך במקום זה הוא נמצא, ב-14 באפריל 1983, ללא רוח חיים באמבטיה. בן 30 במותו.
ב-12 ביוני בשנת 1941 נולד הזמר-יוצר הבריטי, רוי הארפר. בשנת 1976 הוא סיפר לעיתון הרוק TROUSER PRESS על אלבומיו הישנים. אז הנה מה שליקטתי לכם משם.
על אלבומו הראשון, THE SOPHISTICATED BEGGAR, שיצא בשנת 1966, סיפר: "השיר GOLDFISH היה הראשון שכתבתי מעודי. זה אלבום נחמד. כשהקלטתי אותו, הייתי באמצע שנות העשרים שלי, אבל השירים נכתבו הרבה לפני כן. זה אלבום קליל יותר ממה שיצא ממני לאחר מכן. כל האלבום הוקלט במשך יומיים".
על COME OUT FIGHTING GHENGIS SMITH, שיצא בשנת 1968 אמר: "זה השלד שבארון. זה אלבום נוראי. הוא היה אכזבה נוראית אחרי האופוריה בה הייתי לאחר צאת האלבום הראשון. כתבתי את האלבום הזה בתקופה של שבועיים. אז גם עישנתי המון סמים וכתבתי המון מבלי להסתכל על זה. בזמנו הייתי מרוצה מהתוצאה שבצורת אלבום זה, אך כיום אני לא סובל את זה. מהאלבום הזה נפרדתי מהשירים הקצרים לטובת שירים ארוכים. אני שונא את האלבום הזה. הוא יומרני".
על FOLKJOKEOPUS, שיצא בשנת 1969: "ההדפסה האמריקנית שונה מזו הבריטית. מבחינתי, ההדפסה הבריטית עדיפה יותר".
על FLAT BAROQUE AND BERSERK שיצא בשנת 1970: "זה תקליט נחמד מאד. עם זאת, יש שירים שאינני יכול לשיר יותר. אחד מהם הוא I HATE THE WHITE MAN. השיר DAVY נכתב על אחי. ויש את להקת THE NICE שמנגנת איתי בשיר האחרון בו".
על STORMCOCK שיצא ב-1971: "זה הראשון מאלבומיי הטובים. נסיון ברור לעשות אלבום קונספט. קראתי את האלבום על שם הציפור הבריטית היחידה שיכולה ביום חורף סוער לעמוד מול הרוח ולשיר. האנלוגיה ברורה. זה האלבום הראשון בו ג'ימי פייג' ניגן איתי".
על LIFEMASK שיצא ב-1973: "זה אלבום מאד אישי. אולי גם הפוליטי ביותר שלי. אחד האהובים עליי".
על VALLENTINE, שיצא ב-1974: "יש פה מקבץ שירים שכתבתי בתקופת שני אלבומיי הקודמים".
על האלבום HQ שיצא בשנת 1975: "אני חושב שזה האלבום הטוב ביותר שלי. זה האלבום שהכי התמקדתי בהקלטתו. יש בו את השיר THE GAME שהגיטריסט כריס ספדינג עשה בו את הסולו בטייק אחד בלבד! דייויד גילמור ניסה לעשות את זה ולא הצליח. אז ספדינג נכנס לאולפן, עם שתי גיטרות (פנדר וגיבסון) ושיער משוח לאחור בפוזה. הוא שלף גיטרה וניגן טייק אחד בלבד, הממזר הזה".
ב-12 ביוני בשנת 2018 מת המתופף הבריטי, ג'ון הייסמן, שהנהיג את להקת הרוק המתקדם, קולוסיאום (COLOSSEUM), וניגן גם בפרויקטים רבים אחרים. בן 73 במותו.
הנה כמה ציטוטי עבר שלו שאספתי בשבילכם:
"כעת יש לנו ארבעה אנשי צוות שסוחבים את הציוד שלנו להופעות. בשנה שעברה הפסדנו כסף כשטסנו להופיע באמריקה, אבל הצלחנו מאז לכסות את החובות. בקיץ האחרון לא היה לנו יום אחד של מנוחה למשך שלושה חודשים. זה נתן לנו כוח ומעתה והלאה אנו צריכים גם לראות רווחים מהעניין". (הייסמן לעיתון מלודי מייקר, שנת 1970)
"השנה האחרונה של להקת קולוסיאום באה עם שינוי מוחלט בצורת היצירה והביצוע של הלהקה. זו להקה שהיו בה סקסופון, אורגן וגיטרות וזה היה הרכב מרווח יותר מהרכב שיש בו רק גיטרות. אבל עדיין מצאתי את כל הדבר הזה מחניק ומגביל. בשלב מסוים נמאס לי מכל זה והייתי חייב להתקדם". (הייסמן לעיתון NME, שנת 1973)
ב-12 ביוני בשנת 1964 הקליטו חברי להקת THE ZOMBIES את להיטם הגדול הראשון, SHE'S NOT THERE.
סשן ההקלטה לשיר הזה לא עבר באופן חלק. קודם כל, טכנאי ההקלטה שנקבע לאותו יום (טרי ג'ונסון) הגיע היישר ממסיבת חתונה כשהוא שיכור לגמרי ובמצב הזה הוא החל להעליב את חברי הלהקה. חברי הלהקה, שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלה באולפן הקלטות, לא האמינה שמולה עומד טכנאי מקצועי. כל זאת עד שג'ונסון לפתע התעלף באולפן. חברי הלהקה לקחו אותו מחוץ לאולפן, הזמינו לו מונית ושלחו אותו לדרכו.
המזל שלהם היה שעוזר הטכנאי שנכח באותו יום באולפן היה בחור מקצועי בשם גאס דאדג'ן. ועמו יצאה הלהקה להקלטה הידועה של השיר. בתחילה הוקלטו תפקידי הבסיס של השיר עם תופים, בס, קלידים וגיטרה. כל זאת על שני ערוצים במיקסר. ערוץ שלישי הוקדש להקלטת השירה של קולין בלונסטון. והערוץ הרביעי והאחרון הוקדש לקולות ההרמוניים. זו הפעם הראשונה בה צץ קולו 'האוורירי' של בלונסטון והוטבע על גבי ויניל.
השיר כולו הושלם בסשן הקלטה אחד של שלוש שעות. שבעה טייקים ביצעה הלהקה עד שהגיעה לטייק שמצא חן בעיניה. את המיקס לשיר עשה ג'ונסון, הטכנאי המעולף, ביום שלמחרת. ואפשר לומר שיצא לו מיקס מושלם, ששומעים בו כל ניואנס של כלי הנגינה והשירה. בזמן עשיית המיקס הוסיפו חברי הלהקה תפקיד תופים קטן אך משמעותי שנמצא רק במיקס המונו של השיר. את המיקס הזה הרוב לא מכירים כי ברדיו משמיעים תמיד את מיקס הסטריאו. לאחר הקלטת תפקיד התופים הזה הוצאה הלהקה מהאולפן ולא הורשתה להיכנס אליו יותר עד לסיום עבודת המיקס על השיר.
ב-12 ביוני בשנת 1970 פורסם בלהיטון ש"הופסקה הצגת המחזמר 'קרחת'. המחזה-שיר, קרחת, הורד השבוע מן הבמה לאחר 70 הצגות, וגרם אכזבה רבה לכל אלה שקיוו כי יזכה להצלחה גדולה מזאת. מפיק המחזה, מיקי פלד, אמר לנו השבוע, כי הוא תולה את כשלון המחזה-שיר 'קרחת' בשפל הכללי הפוקד בתקופה זו את כל התיאטראות".
כמו כן פורסם בגליון זה ש"אריק לטלוויזיה. תוכנית הבידור הראשונה בהפקת 'הגר', בה יכללו 6 פיזמונים חדשים של אריק איינשטיין, תוקרן בחודש הבא בטלוויזיה. התוכנית מיועדת לאחד מלילות השבת, והיא נמשכת 40 רגע. השבוע הסתיימו צילומי התוכנית באולפני ההסרטה בהרצליה. בין השאר משתתפים בתוכנית. לצידו של אריק איינשטיין – שלום חנוך, ג'וזי כץ, שמוליק קראוס, אלונה איינשטיין, יהודית סולה וצ'ין צ'ין".
הרצאות הרוק הישראלי הטובות ביותר, להזמנה: 050-5616459
ב-12 ביוני בשנת 2015 הופיעה להקת הפו פייטרס בגטנבורג, שבדיה, כשמנהיג הלהקה, דייב גרוהל, נפל מהבמה ושבר את רגלו. הוא הובל אל מחוץ למתחם, קיבל טיפול רפואי אבל חזר לסיים את ההופעה, כשהוא נשען על כסא בזמן שמישהו אוחז ברגלו השבורה. שאר סיבוב ההופעות האירופי בוטל בזמן שהוא עבר ניתוח.
ב-12 ביוני בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת דם, יזע ודמעות (BLOOD, SWEAT AND TEARS). הוא לא היה מוצלח והנה הסיבה לכך, ששלפתי מספרו האוטוביוגרפי של גיטריסט הלהקה, סטיב כץ.
SIDE 1
1. Go Down Gamblin'
2. Cowboys And Indians
3. John The Baptist (Holy John)
4. Redemption
5. Lisa, Listen To Me
6. A Look To My Heart
SIDE 2
1. High On A Mountain
2. Valentine's Day
3. Take Me In Your Arms
4. For My Lady
5. Mama Gets High
6. A Look To My Heart (Duet)
כך סטיב כץ סיפר: "מבחינה מוזיקלית הרגשתי שאנחנו הולכים למקום שבו אני כבר לא מתאים וזה הזמן שבו התחלתי לפלס את דרכי החוצה מהלהקה. בשום אופן לא יכולתי לנגן מהלכי ג'אז ואקורדים מוערמים בטירוף, שהחבר'ה האלו רצו לבצע. פעם כשהיה קטע ג'אזי ומצאתי את זה קשה ללמידה בגיטרה, הייתי אומר, 'היי, אני יכול לנגן שם במפוחית' וזה עבד פעם, עם שיר כמו AND WHEN I DIE. אבל עכשיו השירים שלנו הגיעו כל כך רחוק, שלא היה מקום למשהו כזה.
והייתה בעיה נוספת. היה לנו כל כך הרבה זמן להתעצל ולרכב על הצלחת השם שלנו. שהתקליט השלישי שעשינו הורכב בעיקר מגירסאות כיסוי שעשינו בהופעות. אפילו לא טרחנו ללמוד קאברים חדשים, שלא לדבר על לכתוב שירים משלנו, מה שהיה הכרחי אם רצינו להישאר בתחרות. להעמיד את הרפרטואר שלנו על דברים שאנשים אחרים כתבו הכניס אותנו למסיר המבעבע של מבקרי המוסיקה. זה מה שקרה עם התקליט השלישי ולא יכולנו לסבול קבלת מטח שכזה גם על התקליט הרביעי. אז שכרנו אולפן הקלטות וניסינו לכתוב שם שירים.
יש לכם מושג כמה זה יקר, בצורה אבסורדית, לכתוב שירים באולפן? זה שחברת התקליטים הייתה הבעלים של האולפן זה לא אומר שזה היה בחינם - ואכן קיבלנו חשבונות תשלום אסטרונומי. התגובה לתקליט השלישי שלנו לא הייתה טובה. התברר שהיינו צריכים מישהו אחר להפיק אותנו, או שבובי קולומבי (המתופף של הלהקה שהיה המפיק של התקליט השלישי - נ.ר) היה צריך קצת עזרה כדי להחזיר אותנו למסלול נכון. קראנו לדון הקמן, כותב שירים שהפגין הבנה עמוקה על הלהקה והיה מישהו שחשבנו שנוכל לסמוך עליו לתקן את הספינה, ולפחות אולי לגרום לדיוויד (קלייטון תומאס הזמר) לעצור זמנית את הקשקושים האידיוטיים שלו. הקמן היה מבקר הרוק של הניו יורק טיימס והוא כתב ביקורת נוקבת על התקליט השלישי שלנו. העניין היה, עם זאת, שהוא צדק לחלוטין. בובי מחה על מעורבותו של דון, אז בתור פשרה, האלבום היה אמור להיות הפקה תלת כיוונית בהנהגת דון, בובי, וטכנאי ההקלטה רוי היילי.
לא היינו מוכנים לחלוטין לעשות תקליט. דבר אחד, לא היה מספיק חומר לעבוד עליו. אחרי שבזבזנו זמן בסטודיו ולא באנו עם הרבה תוצאה, הייתי רץ חזרה לדירה כדי לנסות לכתוב איזה שיר, במקום לעשות את זה על החשבון של הלהקה באולפן. כמה שירים חדשים שהמצאתי היו HIGH ON THE MOUNTAINS, VALENTINE'S DAY, MAMA GETS HIGH ו- FOR MY LADY. השיר FOR MY LADY נקרא במקור FOR MELISSA אבל זה שונה בגלל שהוחלט שדייויד קלייטון תומאס ישיר את זה ולא אני. כתבתי פה שיר אהבה לאתי ובסוף זה דיויד ששר אותו? זה ממש הכעיס. הייתי מבואס וחשבתי שימיי בלהקה ספורים.
אהבתי את השיר של טרייסי נלסון, DOWN SO LOW, וחשבתי שזה יהיה שיר מושלם עבורנו. וזה היה קורה לולא בובי ודון שכרו את ג'ימי ג'ופר, נגן הקלרינט ומעבד ג'אז אוונגרד, לעשות את העיבוד. דפי התווים שהוא כתב היו כל כך מורכבים שאפילו ריחמתי על דיוויד, שהיה צריך לשיר את זה. לקח לו שעה רק למצוא את הצליל הראשון. זה היה אסון והיה בזבוז זמן מוחלט. השיר הזה נגנז. בסוף, זה היה אלבום טוב יותר מקודמו, אבל, כצפוי, לא נמכר כמעט כמו שלושת הקודמים".
ב-12 ביוני בשנת 1970 הגיעה להקת דיפ פרפל להופעה במועדון קטנטן בטוויקנהאם. בהופעה זו סירב הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, לנגן על הבמה והוא ניגן בגיטרה כשהוא בחדר ההלבשה. מדוע? מה קרה שם? בואו לקרוא את הפרטים הנדירים...
זה היה כשדיפ פרפל הגיע להופיע במועדון EAL PIE ISLAND בטוויקנהאם, במערב לונדון. למרות שהמקום היה אידיאלי יותר ללהקות קטנות, חברי דיפ פרפל עדיין מצאו שם מקום טוב להופעה שלהם. עדיין, היה קשה מאד להכניס למקום את הציוד הכבד של הלהקה, כי לפני המועדון היה גשר קטן וצר שלא אפשר למשאית הציוד לעבור עליו. לכן נאלצו הסבלים להחנות את הרכב לפני הגשר ולהעביר, בעמל רב, את הציוד מרחק מה עד המועדון.
אבל זה היה רק ההתחלה של הקשיים; ריצ'י בלאקמור היה מתעצבן מיד אם משהו לא הלך כשורה בבדיקת הסאונד לפני ההופעה. הפעם חשכו עיניו כשהוא ראה שחיכתה ללהקה במה קטנטנה ורצפת המועדון הייתה עם מים. הוא ראה כי כך והחליט לנגן את ההופעה מחדר ההלבשה. האורגניסט, ג'ון לורד, רתח מזעם. שנים לאחר מכן הוא מצא לזה הסבר אחר: "הכרתי את המועדון הזה עוד כשהופעתי שם בסיקסטיז עם להקתי הקודמת, THE ARTWOODS. אבל הפעם היה לי את ריצ'י, שניסה לנגן אך מצא את עצמו קרוב מדי למגבר שלו על הבמה הקטנטנה. לכן הוא החליט שכדי לשמוע כראוי את הסאונד שלו, הכי טוב לו להיות בחדר ההלבשה, שהיה מאחורי הבמה. זה בלאקמור טיפוסי. יש לו הגיון משלו.
בזמנו ממש רתחתי מזעם, כי ההופעה שלנו אז סבבה סביב דו-שיח תמידי שהיה בין האורגן שלי והגיטרה שלו. ואם הוא יושב לו בחדר ההלבשה ובלתי נראה כלל - מה שווה כל הדו שיח הזה? לא יכולנו לאותת זה לזה. גם חשבתי שזה ממש לא מנומס לנהוג כך כלפי הקהל. אבל מה לעשות? ככה זה ריצ'י".
הנה המודעה על הופעה זו:
"עשן על המים" - הרצאה מיוחדת על דיפ פרפל והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה, לכל מקום בארץ: 050-5616459
ב-12 ביוני בשנת 1949 נולד ג'ון ווטון, הבסיסט הבריטי של להקות פאמילי, קינג קרימזון, אוריה היפ, רוקסי מיוזיק, אסיה, UK ועוד. הוא מת בסוף ינואר 2017.
הוא נולד בשם ג'ון קנת' ווטון וגדל בבית בו אחיו שימש כאורגניסט כנסיה. הביטלס השפיעו על ג'ון ללמוד לנגן בפסנתר ובגיטרת בס. בהמשך הקים להקה עם גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר ג'יימס. החברות בין השניים נמשכה שנים לאחר מכן. פאלמר ג'יימס היה ממקימי להקת סופרטרמפ ובהמשך כתב תמלילים לקינג קרימזון, כשווטון היה חבר בה.
בשנת 1971 הקליט ווטון אלבום עם להקת רוק מתקדם ושמה MOGUL THRASH, שהונהגה על ידי הגיטריסט לשעבר של להקת קולוסיאום, ג'יימס לית'רלאנד. למרות מכירתו הנאה של התקליט בארצות מסוימות באירופה, התפרקה הלהקה בגלל עניינים ניהוליים. ווטון עבר משם לנגן עם פאמילי, במקום הבסיסט ג'ון ווידר. אז הוא קיבל גם הצעה להצטרף לקינג קרימזון אך ויתר עליה לטובת פאמילי.
ווטון הקליט עם פאמילי שני אלבומים. הראשון היה FEARLESS, שיצא ב-1971. שנה לאחר מכן יצא BANDSTAND, שהכיל את הלהיט BURLESQUE, עם נגינת הבס היצוקה של ווטון, כמו גם שירת הליווי הברורה שלו. אבל לאחר יציאת התקליט השני חש הבסיסט כי תקרת הזכוכית כבר נוגעת שם בראשו. כך סיפר: 'ידעתי אז שלא אוכל ליצור שירים עם פאמילי, כי היה שם קשר מוזיקלי מהודק בין הזמר, רוג'ר צ'פמאן, לגיטריסט, צ'ארלי וויטני. אי אפשר היה לשבור את הקשר הזה. גם לא יכולתי להחליף את צ'פמאן כזמר. לכן נאלצתי להמשיך הלאה'.
התחנה הבאה הפכה למשמעותית ביותר עבורו, עם כניסתו לגילגול חדש ומרתק של להקת קינג קרימזון, שהייתה אז במצב של חוסר ודאות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שווטון קיבל הזדמנות להצטרף למלך הארגמן הזה. בהזמנה הקודמת, שקיבל מהגיטריסט רוברט פריפ, נאלץ ווטון לוותר כי חש שמקומו בפאמילי חשוב.
ווטון: 'בקינג קרימזון נתנו לי את החופש לשיר וליצור מוזיקה. ידעתי שרוברט פריפ נמצא בצרות כי ההרכב הקודם של הלהקה שלו התרסק. שאר החברים שהיו עמו לא אהבו אותו. אני הכרתי את פריפ עוד כשהייתי בן 15, כך שהוא ידע שאהיה לצידו. תמיד היה לי מה לדבר איתו'. ווטון גם קיבל בברכה את האפשרות לנגן בס לצד שני מתופפים משוגעים - ג'יימי מויר וגם ביל ברופורד, שבדיוק פרש מלהקת יס.
ווטון : 'ג'יימי השפיע קשות על ביל מבחינת תיפוף, אך הוא לא נועד להיות בלהקת רוק. הוא היה דג מוזר באקווריום שלנו. כך גם היה הכנר בלהקה, דייויד קרוס. ביל ואני היינו קשוחים ויכולנו לנגן יחדיו דברים מפחידים'. אבל הפירוק של קינג קרימזון הגיע מוקדם מהצפוי. פריפ החליט כי הלהקה 'חדלה מלהתקיים' ובשנת 1974 הותיר את ווטון פעור פה מול תחושת ההחמצה.
ווטון: 'שתיתי קפה בדירתי כשפריפ התקשר ובישר לי שהוא לא מעוניין להמשיך את זה. לא ציפיתי לזה, למרות שידעתי כי הוא לא מרוצה. התקשרתי לביל לבדוק אם זה אמיתי. ביל אישר את העניין ואני נותרתי בתחושת עצב'.
ווטון עבר משם לנגן עם רוקסי מיוזיק. אפשר לשמוע את נגינת הבס שלו בחלק מתקליט ההופעה של הלהקה, שנקרא VIVA ROXY MUSIC. ווטון חש אז כי הקריירה שלו נעצרה ולא ידע כי מישהו חשוב בא לראותו בהופעה. אחד שיושיע אותו. היה זה בחור מגודל זקן ושמו ג'ון קאלדונר, שעבד בחברת התקליטים 'אטלנטיק', בה הייתה חתומה אז רוקסי מיוזיק. קאלדונר נזף בווטון: 'מה אתה חושב שאתה עושה?! לך מיד ותבנה לך משהו. לנגן מאחורי הגב של בריאן פרי זה לא הדבר שלך! לך תבנה את עתידך'.
ווטון: 'קאלדונר נתן לי את דחיפת העידוד של חיי. הוא האמין בי ובכך שאני יכול להיות כוכב גדול. יצאתי מהשיחה איתו בתחושה שאני גאון. שמרנו על קשר והוא דאג לשלוח לי הקלטות של דברים שנשמעו לו מעניינים. רק כדי להדליק אותי'.
בינתיים הצטרף ווטון לאוריה היפ, אך היה זה בזמן בו הלהקה הייתה בשלב לא טוב בקריירה שלה. הסולן שלה, דייויד ביירון, היה במצב פיזי ירוד. לאחר שני תקליטים עם הלהקה, החליט ווטון לפרוש ובשנת 1977 הקים את להקת UK.
ייקח עוד זמן עד שהוא ימצא את מקומו הטבעי ככותב שירים. ועם כל הרזומה שלו בלהקות שמניתי עד כה, דווקא בלהקת אסיה הוא חש במקומו הטבעי. אולי כי אז הוא באמת היה בפרונט.
ב-12 ביוני בשנת 1977 התראיין ג'ורג' האריסון לתחנת רדיו באוסטרליה וכך אמר...
"ראיתי את פול לפני כחודש. הוא מקליט תקליט חדש באיים הקאריביים. לא ראיתי את ג'ון יותר משנה. אני מאמין שהוא ביפן... אני חושב שכמו בעיני כל שלושת האחרים, הביטלס הם משהו אחר. למעשה, לפעמים אני מסתכל על התמונות הישנות, התקליטים, וזה כמו זיכרון עבר רחוק. אני לא באמת יכול להרגיש כל כך קרוב לזה יותר, אתה יודע. הביטלס היו גדולים מכולנו. אני לא רואה אותנו מתאחדים כי זה היה בתקופה ההיא ואני לא יודע מה יקרה כדי לגרום לנו לחזור".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-12 ביוני בשנת 1970 יצא תקליט הסולו השני של רוד סטיוארט ושמו GASOLINE ALLEY. עצם זה שהאלבום יצא בארה"ב לפני שיצא באנגליה מראה על המגמה להכניס את סטיוארט עמוק לתוך השוק האמריקאי.
SIDE 1
1. Gasoline Alley
2. It's All Over Now
3. Only A Hobo
4. My Way Of Giving
5. Country Comfort
SIDE 2
1. Cut Across Shorty
2. Lady Day
3. Jo's Lament
4. You're My Girl (I Don't Want To Discuss It)
למרות שסטיוארט התבטא בזמנו שתקליטי הסולו שלו הם פרוייקט-צד ושהאנרגיות המלאות שלו נמצאות בלהקת THE FACES (בה היה חבר באותו הזמן) - האלבום הזה הכיל מוזיקה איכותית ברמה גבוהה מאד. רוד סטיוארט הפך בזכותו לשם דבר בתור זמר ומבצע ייחודי של שירים. סטיוארט הביא להקלטות אלבומו השני את רוב חבורת הנגנים שניגנה באלבום הבכורה שלו. רון ווד בגיטרות, איאן מקלייגן בקלידים, מיקי וולר בתופים ומרטין קווינטנטון בגיטרה. נגן נוסף שהיה באלבום הזה הוא פיט סירס בפסנתר.
כל האלבום הוקלט במשך יומיים בלבד באולפני MORGAN שבלונדון. האולפן הזה היה הראשון בלונדון שהכניס קונסולת מיקסר של 24 ערוצים. אך בשביל סטיוארט היה באולפן משהו חשוב יותר - מדרגות שהובילו ממנו לבר משקאות בו יכל לצרוך את האלכוהול שאהב. לו רייזנר, הבחור שהחתים את סטיוארט לחברת התקליטים MERCURY, דרש ששמו יוזכר בעטיפה כמפיק. זאת למרות שבזמן ההקלטות הוא היה בכלל בארה"ב לחתונת אחיו. הדרישה הזו של רייזנר להיכתב כמפיק גרמה למריבה בינו לבין סטיוארט.
האלבום GASOLINE ALLEY הלך בכיוון ברור מאד של רוק עם נגיעות פולקיות. סטיוארט עצמו ניגן על גיטרה אקוסטית בשלושה שירים כאן - ONLY A HOBO, LADY DAY ו- JO'S LAMENT. באופן מוזר, האלבום הזה מכיל רק שלושה שירים מקוריים של סטיוארט בעוד שהאלבום הראשון הכיל חמישה. סטיוארט אמר אז בראיונות כי קשה לו לכתוב שירים והוא צריך ממש להתאמץ כדי להוציא שיר ראוי. מה שכן - המאמצים שלו נשאו פירות יפהפיים. ההשפעות שלו אז היו, בין השאר, בוב דילן וג'וני מיטשל.
קטע הנושא שפותח את האלבום נכתב על ידי סטיוארט עם רון ווד. השיר מסתכל על ימיו של סטיוארט כשנדד באירופה ונתקע פעם אחת בספרד ללא יכולת כספית לחזור בחזרה לאנגליה. שם השיר הגיע מדברים שאמרה לו פעם בחורה אחת באולם הפילמור ווסט שבסאן פרנסיסקו. בזמן שסטיוארט והבחורה החלו להתקרב זה לזו - היא לפתע עצרה את התהליך ואמרה לו שהיא חייבת להגיע הביתה לפני שאמא שלה תשאל אותה: WHERE HAVE YOU BEEN, DOWN GASOLINE ALLEY?".
רון ווד הקליט לשיר הזה תפקידי גיטרה נהדרים. הוא הקליט גיטרת 12 מיתרים אקוסטית, גיטרה חשמלית ואף הוסיף גיטרת סלייד נהדרת. השילוב של סטיוארט ורון ווד היה שילוב משמיים. רון ווד לא ידע לכתוב מילים אך ידע לכתוב מלודיות כובשות. ואילו סטיוארט לא ידע לכתוב מוזיקה אך ידע לכתוב מילים. וביחד - השילוב הזה הביא ניצוצות של מוזיקה מעולה. למרות שרוב הקהל של מוזיקת הרוק הכיר את הגרסה של הרולינג סטונס לשיר IT'S ALL OVER NOW - סטיוארט העדיף ללכת עם הקאבר שלו לגרסה המוקדמת יותר של להקת THE VALENTINOS (שהייתה להקת ריתם אנד בלוז מקליוולנד ושהסולן שלה היה זמר בשם בובי וומאק).
השיר ONLY A HOBO ידוע בין השאר בשל גרסת הכיסוי של בוב דילן משנת 1963.
סטיוארט לקח את הקאבר שלו לשיר הזה בהשראת ביצוע של אמן פולק אמריקני בשם האמילטון קאמפ, שהקליט את גרסתו בשנת 1964. העיבוד של השיר הזה נעשה על ידי קווינטנטון. הכנר בשיר הזה הוא דיק פאוואל, שסטיארט שמע אותו פעם אחת כשניגן במסעדה, תוך כדי מעבר משולחן לשולחן, ורצה שינגן באלבומו. סטיוארט עשה באלבום הזה גם גרסת קאבר לשיר של סטיב מאריוט ורוני ליין בשם MY WAY OF GIVING. סטיוארט התלהב מאד מהגרסה שהקליטה להקתם של שני הכותבים כאן - THE SMALL FACES. בכדי לשמור על אווירת המשפחה, כל להקת THE FACES ניגנה בשיר הזה באלבום של סטיוארט. הביצוע כאן אף מעפיל על המקור לטעמי. סטיוארט לקח גם שיר של אלטון ג'ון לאלבומו. זהו השיר COUNTRY COMFORT.
הגרסה של סטיוארט הקדימה את גירסתו של אלטון עצמו (שיצאה באלבומו TUMBLEWEED CONNECTION).
השיר CUT ACROSS SHORTY הוא מחווה של סטיוארט לאמן הרוקנרול אדי קוקראן. סטיוארט לקח את השיר המהיר והפך אותו לשיר באווירה פולקית. הכינור של פאוואל לוקח כאן תפקיד מרכזי ורון ווד מנגן בגיטרת סלייד. בסוף הפזמון האחרון אפשר לשמוע שגיטרת הסלייד חסרה. זה כי ווד שכח תוך כדי נגינה את מהלך האקורדים של השיר.
סטיוארט החליט שכדאי להשאיר את זה כמו שזה מבלי לתקן. השיר LADY DAY הוא אחד משיריו האוטוביוגרפיים הראשונים של סטיוארט על אהבה חד-צדדית שלו לבחורה. הרבה חשבו בטעות שהשיר הוא על הזמרת בילי הולידיי. שיר אוטוביוגרפי נוסף כאן הוא JO'S LAMENT, שסטיוארט כתב על מערכת יחסים שהייתה לו עם בחורה בשם סוזנה בופי. השיר שמסיים את האלבום שקרא YOU'RE MY GIRL והוא הוקלט קודם לכן על ידי הלהקה האמריקנית RHINOCEROS (שחיממה את להקתו של ג'ף בק עם סטיוארט זמן מה לפני כן...).
השיר הוקלט לאלבום הזה בטייק אחד של הופעה באולפן. זהו השיר הכי קרוב באלבום הזה לאווירה המוזיקלית של להקת THE FACES. האלבום GASOLINE ALLEY הוא אלבום של איזון נכון בין שבריריות לקשיחות. האלבום הזה הוסיף ביטחון עצמי לרוד סטיוארט כסולן שיכול להנפיק אלבומי סולו איכותיים. הביקורות היו אוהדות בהתאם והמכירות מוצלחות גם כן. אין ספק שהאלבום הזה נחשב לאבן דרך חשובה מאד בקריירה של הזמר המדהים הזה.
ב-12 ביוני בשנת 1972 ברחה הזמרת רוני ספקטור, אשתו של המפיק האגדי פיל ספקטור, מאחוזתם המשותפת שבבברלי הילס. היא רצה משם בפחד גדול, עם אמה, כשהיא יחפה ומשאירה מאחור את שלושת ילדיה המאומצים (שני תאומים בני שש וילד בן שלוש). ימים אחדים לאחר מכן היא הגישה תביעה לגירושין, שהתממשו בשנת 1974.
כך היא סיפרה על אותו אירוע בספרה: "כל העניין התחיל בלילה הקודם, כשפיל נעל אותי בחוץ. חזרתי הביתה קצת באיחור מפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים כשהגעתי הביתה בעשר ומצאתי כל דלת באחוזה נעולה היטב. 'הו, שיט', אמרתי לעצמי. 'פיל משחק משחקים'. לא רציתי להתעסק איתו, אז התגנבתי והקשתי על חלון חדר השינה של אמא שלי. 'אמא', לחשתי. 'תכניסי אותי'. היא פתחה את חלונה בסדק ולחשה דרך סורגי האבטחה. 'לכי אל דלת המטבח. אפגוש אותך שם'. כשהגעתי לכניסה של המשרתים, מצאתי את אמא מחכה. 'קדימה', היא אמרה לי. 'אני שומרת אותך איתי הלילה. פיל מתנהג כל כך מטורף, אני לא רוצה שהוא יראה אותך'. ירדנו על קצות האצבעות במסדרון החשוך אל דלתה. אבל בדיוק כשחשבנו שהצלחנו את זה, שמענו קול רועם ממעלה המדרגות שעצר אותנו. זה היה פיל. 'בטח היה לילה אשיר ומעניין ב-AA, הא, ורוניקה?'. אמא שלי ניסתה למשוך אותי לדירה שלה, אבל עמדתי על שלי. פיל עמד ליד אחד העמודים הגדולים במסדרון, ומשום מה רציתי להסתכל עליו טוב. יכולתי להריח אותו לאורך כל המסדרון. 'אני מתכוון שמשהו ממש מרתק בטח התרחש ואת מתעלמת לחלוטין מהמשפחה שלך, נכון?'
נשמתי עמוק ועמדתי שם, מחכה שהוא יסיים. ואז הוא יצא מהצל אל האור והתנדנד לעברי. התחלתי להגיד משהו, אבל הוא ניתק אותי. ברור שהוא עדיין לא סיים לענות אותי. 'יש לך חבר שם למטה או מה?' ועד עכשיו הוא נשען ישר על הפנים שלי. הריח שלו היה כל כך מחליא. אבל לא זזתי. 'פיל', אמרתי, 'למה אתה תמיד פוגע בי?' והוא לא אמר כלום. הוא פשוט עמד שם והביט בי וזרועותיו מוצלבות על חזהו. 'מעולם לא עשיתי שום דבר כדי לפגוע בך', המשכתי. 'אבל אתה תמיד עושה כמיטב יכולתך כדי להעליב אותי. ובכן, אני לא יכולה לסבול את זה יותר'. זה לקח את כל הכוח שהיה לי, אבל הייתי נחושה לומר לו את האמת. 'ואם זה לא יפסיק עכשיו, אני אצטרך ללכת'. הוא היה רגוע יחסית עד אותו רגע, אבל כשהזכרתי שאעזוב, הוא השתגע לחלוטין. כשראיתי את המבט הפרוע הזה עולה על הפנים שלו, ניסיתי אינסטינקטיבית לחזור אל הדלת של אמא שלי להגנה, אבל הוא זינק לעברי ומשך אותי לרצפה. שחררתי את רגלי והתחלתי לבעוט בו, אבל הוא פשוט הושיט את ידו ותפס לי את הרגל. לאחר מכן הוא משך את הנעל שלי מיד.
'את עוזבת, הא?' הוא התנשף, תוחב את הנעל בתוך החגורה שלו. 'בואי נראה כמה רחוק תגיעי עכשיו'. זה לא היה חדש; פיל תמיד הסתיר את נעליי כשרבנו - זו הייתה אחת הדרכים שלו לוודא שאני לא הולכת החוצה. 'אל תחלמי אפילו להתגרש ממני!' הוא צעק. 'אשמיד אותך אחרי חמש דקות על דוכן העדים'. הוא החזיק אותי על הרצפה וצעק כל כך חזק שלא יכולתי להפסיק לרעוד. אמא שלי עמדה מאחור עד עכשיו, אבל זה היה יותר מדי בשבילה. היא קפצה ישר על גבו של פיל והתחילה לחבוט בו בכתפיו ובראשו באגרופיה. 'אתה תשחרר את הבת שלי', היא צרחה, 'או שאני אהרוג אותך בעצמי!' פתאום היא צרחה. ואז הוא צרח. ואז אני צרחתי. וכולם חבטו והכו את כולם. אמא הצליחה בסופו של דבר לדחוף אותי פנימה מבעד לדלת שלה. לאחר מכן
היא חסמה את הפתח וצרחה עליו, 'אני אקרע את הפאה הזאת מיד מהראש הקטן והצנום שלך, אני נשבעת שאעשה זאת'.
הוא לא ניסה לעבור. אבל גם הוא לא נסוג. 'עם מי את חושבת שיש לך עסק?', הוא אמר, מנסה לתפוס נשימה. 'אם הכלבה הזו תנסה לצאת ממני, אני אהרוג אותה ברגע שהיא צועדת מחוץ לשערים'. 'לך לישון, פיל', אמרה אמי. 'אתה מטורף', אבל הוא כבר העלה יותר מדי קיטור מכדי לסגת עכשיו. 'אני מוכן לגמרי ליום הזה', הוא התלהב. "כבר קיבלתי ארון קבורה. זה מזהב מלא ויש לזה משטח זכוכית, כדי שאוכל לשים עליה עין אחרי שהיא מתה'. 'אני הולכת לישון, פיל', אמרה אמי שדאגה להחזיק את הדלת בחוזקה. 'את לא מאמינה לי?' הוא צעק מהמסדרון. 'טוב, בואי החוצה. גם את, ורוניקה. אני אראה לך את הארון הזה. זה ממש למטה'. אבל לא עמדנו ללכת לשום מקום. כבר הייתי מכורבלת על המיטה של אמא כשהיא נכנסה ומצאה אותי בוכה בהיסטריה. 'תפסיקי עם זה, רוני', היא אמרה אבל לא יכולתי. אמא שלי בטח הבינה שהייתי קרובה לעוויתות בדיוק אז, כי היא סטרה לי ישר על הפנים, בדיוק כמו שעושים בסרטים. זה זעזע אותי אבל אני חושבת שזה הפחיד את אמא עוד יותר. ברגע שהפסקתי לבכות, היא ישבה על המיטה. 'רוני, אנחנו חייבות להשתחרר מפיל', היא נאנחה. "את כאן כל כך הרבה זמן, את מתחילה להתנהג בעצמך בטירוף'. אמא שלי צדקה. הייתי משוכנעת שאם אישאר בבית ההוא לא אשרוד. או להשתגע או להיות בארון קבורה מזהב מלא עם פלטת זכוכית. זה הרגע שבו החלטתי, 'לא אכפת לי מה יקרה מחר - זה הלילה האחרון שאי פעם אבלה בבית הזה'. לאחר שהחלטתי, נשכבתי על המיטה של אמא שלי והיה לי לילה טוב ראשון של שינה מאז שעברתי למקום הזה.
למחרת בבוקר, אמא ואני התעוררנו מוקדם והתחלנו לתכנן את הבריחה. כבר קיבלתי ממישהו שם של עורך דין טוב לגירושין. כל מה שהייתי צריך לעשות עכשיו זה לצאת מהבית ולהגיע אליו. וזה לא יהיה קל. אחרי אתמול בלילה, פיל יצפה בי כמו נץ. 'אני אגיד לפיל שאני לוקחת אותך לטיול', אמרה אמא. 'זה ישיג אותך
החוצה מהדלת. אבל את תצטרכי להשאיר הכל מאחור. הילדים שלך, כרטיס האשראי שלך... הכל'.
הסתכלתי למטה על התינוק שלי. הוא היה רק בן שנתיים, אבל רגליו כבר נמתחו כמעט עד לתחתית העריסה הקטנה שלו. נתתי לו נשיקה על ראשו. ואז שמתי לב שהאומנת מחייכת. 'הוא באמת תינוק טוב', אמרתי. הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי, אבל יצאתי מהחדר לפני שהאומנת ראתה את זה. אמא חיכתה לי כשירדתי במדרגות. 'זה פתוח', היא אמרה והצביעה על דלת הכניסה. 'אני לא יכולה לעזוב עדיין', אמרתי לה. 'לפיל עדיין יש את הנעל שלי, ואני חוששת לחזור למעלה כדי לקחת זוג נוסף'. 'אז את צריכה ללכת יחפה', היא אמרה ואז יצאנו מהדלת הקדמית של החשיכה בבית אל אור השמש. זה היה בוקר של יוני, אבל האוויר הרגיש בהיר וקריר כמו ליל סתיו בניו יורק. ירדנו אל שביל הגישה, שם יכולתי להרגיש אבנים זעירות חותכות סימנים קטנים בתחתית רגלי. לא היה אכפת לי, הייתי הולכת על בקבוקי פפסי שבורים כדי לצאת מפה. לאחר שעברנו את המזרקה, היינו כמעט בטוחות שנוכל להגיע לשער. אם רק פיל היה מתרחק מהחלון שלו בשתי הדקות הבאות - יהיה לי את החופש שלי. הבטתי בחזרה אל הבית. שום סימן אליו. טוֹב. שום דבר לא יכול לעצור אותי עכשיו. שום דבר. מלבד... המראה של פיל עומד עשרה מטרים מולנו על שביל הגישה.
'גברת בנט?', הוא שאל. 'את וורוניקה הולכות לאנשהו?'. הוא עמד בחצר כל הזמן - רק כמה מטרים משם, מדבר עם אחד הגננים. לעזאזל! אמא שלי נכנסה בינינו. ידעתי שהיא תעשה את כל הדיבורים, אז נדדתי משם והעמדתי פנים שאני מביטה אל המזרקה. 'אני הולכת לטייל קצת בסביבה', היא אמרה. 'ורוני באה איתי'. פיל היה חשדן כתמיד. אמי המשיכה, 'אני חושבת שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא לתת לבחורה הזו לקבל קצת אור שמש'. פיל עדיין נראה חסר אמון, אבל אז הוא הציץ ברגלי וחשב שאני לא הולך לנדוד רחוק מאוד בלי נעליים. הוא הסתובב ללכת חזרה על שביל הגישה, ונשמנו לרווחה והתחלנו לחזור לכיוון השער. אבל כשהגיע בערך באמצע הדרך לבית, פיל עצר. 'גברת בנט?', הוא אמר וקפאנו על עקבותינו. 'כן, פיל?', היא אמרה. 'אל תיתני לוורוניקה לדרוך על משהו חד'. 'אל תדאג', היא צעקה, מבלי להסתובב אפילו להביט בו. 'אתה יודע שאני תמיד שומרת על רוני', ואז המשכנו ללכת עד שהיינו בצד השני של אותם עשרה מטרים
לקראת שערי מתכת. 'בואי נלך קצת יותר מהר', לחשתי. תוך זמן קצר כבר רצנו, ולא האטנו עד שהגענו החוצה. לא האמנתי שבאמת יצאנו מזה. אבל זה היה נכון. אחרי כל השנים האלה של בתי חולים, הריונות מזויפים ובובות מתנפחות שלו לצדי בזמן שנהגתי במכונית, הייתי מחוץ לבית הזה לנצח. כל כך הוקל לי שפשוט התחלתי לצחוק בקול, ממש שם בשדרות סאנסט. סוף סוף זה פגע בי, כמה החיים יכולים להיות מצחיקים. פשוט בזבזתי יותר מחמש שנים של חיים כמו מיליונרית באחוזה בת עשרים ושלושה חדרים, והרגשתי חסרת אונים כל הזמן. עכשיו, כאן עמדתי יחפה וללא פרוטה לשמי, ומעולם לא הרגשתי חזקה יותר בחיי".
בשנת 1970 - להקת FAMILY מתנצלת ומקדמת הופעה, ב-12 ביוני.
ב-12 ביוני בשנת 1941 נולד ארמנדו אנת'וני קוריאה ואת הכינוי צ'יק קיבל מדודתו, שנהגה לצבוט בלחיו כשהיה ילד. מאז הוא הפך לאחד ממוסיקאי הג'אז המשפיעים יותר, הן בלחניו המיוחדים והן בנגינת הקלידים הווירטואוזית שלו. קוריאה מת בפברואר 2021.
משנות השישים ועד היום נחשב צ'יק קוריאה לאחד מאנשי הג'אז החשובים והאהובים יותר שיש. הוא לא נח לרגע וסקרנותו המוזיקלית הניבה קטלוג אלבומים עשיר שנזקף לשמו. כפסנתרן, הוא ניצב בגאווה לצד שמות כמו הרבי הנקוק וקית' ג'ארט, כשתאבונו גם העניק לו את היכולת ללמוד כהלכה על כלי מקלדת חשמליים שהוסיפו תבלינים מעניינים ליצירותיו.
קטעים רבים שהלחין הפכו מאז סטנדרטים אהובים ביותר בעולם הג'אז. ביניהם SPAIN ו- ARMANDO'S RHUMBA ו- WINDOWS.
בשנת 1968 הוא תפס את כיסא הפסנתר בחמישייה המשפיעה שלמיילס דייויס, במקום הרבי הנקוק. הלהקה נכנסה במהירות לאולפן כדי להקליט את הקטעים האחרונים באלבומו הראשון של דייויס שהציג פסנתר חשמלי מדגם פנדר רודס (FILLES DE KILIMANJARO). זה סימן את משיכתו הגוברת של החצוצרן למוזיקת רוק ופ'אנק, מהלך שעודדה אשתו השנייה, הזמרת בטי דייוויס, כשאחד משני הקטעים בהשתתפות קוריאה הוא מחווה עבורה, "מדמואזל מאברי" בן 16 וחצי הדקות.
בשנת 1968 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, NOW HE SINGS NOW HE SOBS המופלא, שהכיל חמישה קטעים נהדרים, כשאיתו הבסיסט מירוסלב ויטוס והמתופף רוי היינס. ככה עושים אלבום ג'אז נהדר! כולל הקטע MATRIX האהוב עליי מאד. באותה שנה הוא החליף את הרבי הנקוק בלהקתו של מיילס דייויס, שם פיתח נגינה מופשטת יותר. אז גם נחשף לפסנתר חשמלי, שהפך חלק ממנו. אני מדבר על הפנדר רודס, שבתחילה צ'יק סירב לו כשמיילס הציג בפניו אותו, אך הוא ניאות לנסות והתאהב.
בשנת 1970 הוא אף השתתף בתקליט פורץ הדרך של מיילס, שיצא כאלבום כפול ונקרא BITCHES BREW. לאחר מכן עזב את החצוצרן לטובת חיפוש יצירה חסרת מלודיה, קצב או צורה. למסע הזה הצטרפו אליו הבסיסט דייב הולנד, המתופף בארי אלצ'ול ונגן כלי הנשיפה, אנת'וני ברקסטון. הם קראו לעצמם CIRCLE ויצרו, כהרכב אוואנגארד, מוזיקה בלתי מתפשרת. את המוזיקה הזו אפשר לשמוע בכמה אלבומים שיצאו מאז.
קוריאה נחשף גם, בתחילת הסבנטיז, לסיינטולוגיה ודאג מאז במשך שנים רבות להודות, בעטיפות תקליטיו, לראש התורה הזו, רון ל. הבארד.
בשנת 1972 החל קוריאה לעבוד עם בסיסט פלא בן 19 ושמו סטאנלי קלארק. השניים החלו להקים להקה שתיקרא RETURN TO FOREVER. אליהם הצטרפו המתופף הברזילאי, איירטו מוריירה, הזמרת הברזילאית הנהדרת פלורה פורים והחלילן ג'ו פארל. שני התקליטים שהקליט הרכב זה (הראשון כשם הלהקה והשני בשם LIGHT AS A FEATHER) הביאו עמם מוזיקה מתקדמת, יצירתית ומלאת אש שבאה למאזין בעיבודים אווריריים אך עשירים. אל תחמיצו אותם!
גם בשנת 1972 חבר קוריאה לראשונה עם הוויברפוניסט גארי ברטון להקליט אלבום בשם CRYSTAL SILENCE. השניים הפכו לחברים קרובים ושיתפו פעולה לרוב מאז. “עשינו את התקליט הזה בשלוש שעות, כשכל שיר מלבד אחד היה הטייק הראשון", אמר ברטון בראיון. הם המשיכו להקליט שבעה אלבומי דואט, והם המשיכו להופיע יחד עד לפרישתו של ברטון, שאמר: "כל הזמן חשבתי שהנה הריגוש מהשילוב הזה של שנינו יגמר מתישהו, אבל זה לא קרה ומצאתי את עצמי נרגש בכל פעם מחדש".
מוריירה ופורים עזבו את RETURN TO FOREVER וקוריאה הביא במקומם את לני ווייט והגיטריסט ביל קונורס. ההרכב הזה יצר את תקליט הפיוז'ן המופתי, HYMN OF THE SEVENTH GALAXY ובו צליל תוקפני ורוקי יותר. לדעתי, זה אלבום חובה להאזנה, כמו גם שני התקליטים הקודמים שציינתי. למעשה, בעיניי זה אחד מאלבומי הפיוז'ן הטובים והחשובים ביותר שיש.
ואז הגיע אל דימאולה, שהחליף את קונורס והזניק את הלהקה עוד צעד קדימה בפופולריות שלה. בשנת 1974 יצא האלבום הראשון להרכב זה עם דימאולה, שנקרא WHERE HAVE I KNOWN YOU BEFOUR. הכוח והצבעוניות של הלהקה הזו מובעים היטב פה ושנה לאחר מכן יצא האלבום NO MYSTERY, שהמשיך את הקו של קודמו, כולל קטע הנושא מפיל הלסת.
בשנת 1976 יצא התקליט ROMANTIC WARRIOR להרכב החלומות הזה של כל מי שמוזיקת הפיוז'ן הייתה נטועה בליבו. נגינת הקלידים הפתלתלה של צ'יק קוריאה, צלילי הגיטרה המהירים כברק של אל דימאולה, הבס המטייל והאווירתי לצד הגרובי של סטאנלי קלארק ואת כל זה החזיק בתיפוף חד ומדוייק לני ווייט.
בין לבין הוציא קוריאה גם את אלבום הסולו THE LEPRECHAUN, עשיר העיבודים שבו גם הוצג לראשונה, לקהל מאזיניו, קולה של זוגתו גייל מוראן, אז קלידנית להקת מהאווישנו אורקסטרה בגילגולה השני. מעבר ליכולותיה הווקאליות ידעה מוראן לנגן היטב בקלידים, כשהכלי העיקרי שלה היה אורגן ההאמונד.
ההרכב RETURN TO FOREVER המשיך להצליח אבל משהו קרה שם בתוך הלהקה כשלפתע החליט קוריאה לפטר את דימאולה ואת ווייט. קוריאה לרולינג סטון: "פיטורים זו מילה נמהרת. מה שקרה זה שערכנו במקור הסכמים לא להיות קשורים לחלוטין זה עם זה. אני הצעתי את עצמי כמלחין עבור שניהם, בפרוייקטים שיעשו. אני מתגעגע לעבוד עם אנשים ששרים. בהרכב החדש שלי לא יהיה גיטריסט אבל כנראה נוסיף חטיבת עלי נשיפה".
זמן קצר לאחר שנודע לווייט כי הוצא מההרכב, הוא הגיב: "אני לא שלילי על כך, אבל חבל שזה קרה כי הלהקה עשתה משהו מיוחד ביותר. בדיוק התחילו לקבל אותנו בציבור והנה זה קורה. מבחינה אישית זה אכן קשה לי, אחרי שלוש שנות עבודה בלהקה, אבל אני מתקדם לעבר משהו משלי שיפתיע רבים. בשלב מסויים אסיים את הפרויקט המזורגג הזה, שהתחלתי לפני 9,000 שנים, שאקרא לו שירי ילדים. יש עמי ארבעה עשר קטעים ואוסיף להם עוד שישה או שבעה. אולי אקליט את כולם כאלבום סולו ורק עם פסנתר".
קוריאה אף טבל קצת בעולם הרוק כשניגן בסינטי המוג שלו בקטע של הגיטריסט ריק דרינג'ר. אז מה קרה בהמשך? האם קוריאה הגשים את חלומו להרכב הבא של RETURN TO FOREVER? אכן. הוא הרכיב להקה ללא גיטריסט, עם גייל מוראן ועם חטיבת כלי נשיפה וסלל את דרכו הלאה.
בשנת 1997, כשנשא נאום במכללת ברקלי למוזיקה, אמר קוריאה לחברי כיתת הלימודים המסיימת להתעקש ללכת בדרך שלהם. "זה בסדר להיות עצמך", אמר. "למעשה, ככל שאתה יותר עצמך - כך אתה מרוויח יותר כסף".
אף על פי שהוא הפך לאחד מסמלי תנועת הפיוז'ן, קוריאה לא הביע התלהבות בעניין קטגוריות מוזיקליות. "התקשורת היא שכל כך מעוניינת לקטלג מוזיקה", אמר לטיימס בשנת 1983, "התקשורת ואנשי העסקים, שבכל זאת, יש להם אינטרס שמירה על שיווק ברור ומופרד. אם המבקרים היו שואלים מוזיקאים את השקפתם לגבי המתרחש, הייתם מגלים שתמיד מתקיים מיזוג מסוגים שונים. כל האמצעים הללו הם התפתחות מתמדת - מיזוג מתמיד של זרמים שונים.".
ואכן עד מותו דאג צ'יק לסלול את נתיב המוזיקה שלו בחיבורים שונים עד לא קונבנציונליים, כשעם מותו השאיר לנו שרשרת ארוכה מאד של אלבומים ליהנות מהשקפתו המוזיקלית, כתיבתו העשירה ונגינתו הכה נדירה.
ב-12 ביוני בשנת 1990 יצא אלבום הסולו הראשון של מנהיג להקת אי.אל.או, ג'ף לין, ששמו ARMCHAIR THEATRE. הלהיט ממנו היה NOW YOU'RE GONE. אז הנה כמה פרטים על שיר זה.
SIDE 1
1. Every Little Thing1
2. Don't Let Go
3. Lift Me Up
4. Nobody Home
5. September Song
6. Now You're Gone
SIDE 2
1. Don't Say Goodbye
2. What Would It Take
3. Stormy Weather
4. Blown Away
5. Save Me Now
ג'ף לין: "ג'ורג' (האריסון) ואני הגענו להופעה של ראבי שנקר באנגליה, ושאלתי את שני הזמרים שלו אם הם רוצים לבוא אליי הביתה ולהקליט איתי משהו. השיר הזה הוא עם הרבה הרמוניית מתח. במוזיקה הודית, תו אחד הוא הבסיס והנגנים והזמרים נוטים לנגן סביב זה. בכל מקרה, השיר היה שטח פתוח, והסולנים שרו את הראגה המדהימה הזו שהייתה צריכה להתאים על תו אחד אבל בעצם השתלב באקורדים. אמרתי, 'וואו - מדהים'..."
בראיון אחר הוא אמר: "טוב, אממ, ההשראה הייתה ממש, סוג של... [שיעול]... זה היה סוג של... אמא שלי מתה, ואז רוי אורביסון מת, ודל שאנון מת... אז זה גם כמו שיר על אהבה, וזהו. וזה גם שיר על אובדן. והסיבה שהשתמשתי בהודים, אה, אנשים, שהם מבריקים. כולם מוזיקאים הודים קלאסיים והם פנטסטיים. רק לראות אותם מופיעים זה מבריק. אה, בגלל שהלכתי להופעה באנגליה, לאופרה של ראבי שנקר ושמעתי את הזמרים האלה ו... בחלק האחד של השיר, חשבתי 'זהו... אני חייב לעשות כאן סולו, כמו פסנתר או גיטרה'. וחשבתי, 'לא, אני רוצה משהו ממש מיוחד'. אז שמעתי את הזמרים האלו ואמרתי 'זהו. זה מה שאני רוצה'. והם באו ושרו. הם פשוט שרו ראגה על הסוף, שבעיני היה ממש יפה. נתן לי ריגוש גדול".
וב-12 ביוני בשנת 2001 יצא אלבום חדש לג'ף לין, תחת המותג הישן שהוביל - ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA. לאלבום הזה של אי.אל.או הוא קרא בשם ZOOM.
1. Alright
2. Moment In Paradise
3. State Of Mind
4. Just For Love
5. Stranger On A Quiet Street
6. In My Own Time
7. Easy Money
8. It Really Doesn't Matter
9. Ordinary Dream
10. A Long Time Gone
11. Melting In The Sun
12. All She Wanted
13. Lonesome Lullaby
זמן מה לפני כן הצליח ג'ף לין לקנות משותפו למותג הלהקה הידוע, המתופף בב בוואן, את חלקו וכך הפך לבעלים היחיד על השם, מה שאיפשר לו לפעול שוב תחת זה. היחיד מההרכב הישן של אי.אל.או שבא לעזור בהקלטות פה היה הקלידן ריצ'רד טאנדי.
לרוע המזל, כאשר האלבום יצא, לא היה בדיוק ביקוש עצום לו ואפילו הנוכחות של ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר לא הצליחה לעורר עניין רב. האלבום הראשון שיצא תחת המותג ELO, לראשונה מזה 15 שנה, נעלם כל כך מהר שסיבוב הופעות שתוכנן לקדמו בוטל במהירות.
לין יחזיר את אי.אל.או לתרדמה עד 2012, אז החליט להקליט מחדש את להיטיו המוכרים ביותר לאלבום אוסף (שהיה ועודנו מיותר בעיניי לנוכח שלמות המקור). האלבום ZOOM, עם כמה שירים נהדרים שלין כתב וביצע בו, הפך לשיגור כושל שמעטים יחסית נזכרים בו. אולי זה היה שונה לו היה מוציא את האלבום תחת שמו ולא תחת שם הלהקה ההיא, וכך היה מונע השוואות עם העבר.
בכל אופן, ג'ף לין אהב יותר לעשות אלבומי אולפן מאשר להופיע. זה היה עוד בסבנטיז והמשיך משם הלאה. כשהגיע זמנו לעשות את ZOOM, הוא חיווט מחדש את ביתו בלוס אנג'לס, כדי שיוכל להקליט בכל חדר בו עם הסאונד שמתאים לו. אחרי הכל, מדובר באחוזה יפה מאד שלין הפך אותה גם לאולפן ביתי, אליו קפצו גם חברים מהביטלס כדי להקליט עמו.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זה די ערמומי מצד ג'ף לין להביא לנו משהו היום, תחת המותג של אי.אל.או - שהייתה מכונת להיטי ארט-פופ שעבודת האולפן המנופחת שלה, העיבודים מלאי הרבדים והיומרנות האהובה סיכמו היטב את הסבנטיז. מעט שירים מהאלבום החדש הזה מזכירים את מה שהיה. המפיק הסופרסטאר ומי שהיה חבר בטראוולינג ווילבוריז, מנגן פה בעצמו כמעט בכל כלי נגינה. מלבד ריצ'רד טאנדי, שמנגן בפסנתר בשיר אחד, ג'ף לין הוא השריד היחיד מאי.אל.או של פעם.
שלא כמו התוצרת של אי.אל.או מתחילת האייטיז, עם המון סינטיסייזרים, לפחות הנון-איחוד הזה נשמע כמו אי.אל.או ולצד שירים זניחים, כמו EASY MONEY, יש את MOMENT INM PARADISE החולמני ועוד כמה בלדות שמזכירים את TELEPHONE LINE. לין לא צריך להגיד לנו שאי.אל.או חזרה להיות LIVIN' THING, אבל ZOOM הוא בהחלט דבר קרוב לזה".
בתור אחד שאי.אל.או היא מהלהקות האהובות עליי ביותר (אם לא האהובה ביותר) - הנה מה שאני חושב על האלבום הזה של ג'ף לין; באמת רציתי אז ובאמת שאני רוצה לאהוב באמת רוצה לאהוב את האלבום ZOOM. זה פופ טהור, מעוצב היטב על ידי אחד מכותבי השירים ומפיקי האולפן הטובים באמת. עם זאת, המוח שלי מנסה נואשות לעקוף את ההיקשרות הסנטימנטלית לאלבומים המוקדמים של אי.אל.או - ולא משנה כמה השירים באלבום הזה שונים (יחסית).
ההפקה היא חדה ומפורטת ויש שירים נהדרים כמו LONESOME LULLABY ו- ORDINARY DREAM, אבל צליל התופים המכאני רק מעורר אצלי געגועים לבב בוואן, המתופף המקורי של אי.אל.או, שכל נגיעה שלו בתוף הייתה שוה זהב. בעוד שפעם לין נשען על מוסיקאים אחרים שריפדו את שיריו עם המון כישרון - פה הוא התעקש לנגן בכלי הנגינה בעצמו והתוצאה, מבחינת נגינה, מוגבלת יחסית לעומת מה שהיה בעבר. אין מה לעשות, ההשוואה מתבקשת כשהאלבום יוצא תחת המותג ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.
יש תחושה ששירים רבים פה הם גרסאות חיוורות לדברים מפוארים שהיו ב- OUT OF THE BLUE, אלבום המופת של אי.אל.או משנת 1977. הימים של המורכבות המופלאה בשירים הסתיימו. ג'ף לין, למרבה הצער, הפך למפיק שהשתמש ומשתמש מאז באותו טריק אולפני ושוחק אותו עד דק, עם כל אמן איתו עבד. לצערי, זה חילחל גם למותג הלהקה הכה אהוב הזה.
"התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או", והרצאות מוסיקה אחרות, לכל מקום בארץ,
להזמנות פה: 050-5616459
ב-12 ביוני בשנת 2011 חטף קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט של ברוס ספרינגסטין, שבץ. הוא עבר שני ניתוחים שאחריהם הוכרז כי הוא במצב קשה אך יציב. לפי המגזין רולינג סטון, הוא הראה סימני התאוששות. עם זאת, קלמונס מת מסיבוכים שנגרמו מהשבץ, שישה ימים לאחר מכן.
ב-12 ביוני בשנת 1951 נולד בראד דלפ, סולן להקת הרוק האמריקאית, בוסטון. במרץ 2007 הוא התאבד. גם הסיפור המטלטל של מותו נמצא בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".
עוד רוקר שנולד ב-12 ביוני בשנת 1941 הוא רג' פרסלי, הסולן מלהקת הטרוגס (שידועה בעיקר עם הלהיט WILD THING). הוא מת בפברואר 2013.
ב-12 ביוני בשנת 1972 יצא אלבום כפול לג'ון לנון ויוקו אונו, SOME TIME IN NEW YORK CITY. הייתה זו גלולה קשה לבליעה עבור מעריציו.
SIDE 1
1. Woman Is The Nigger Of The World
2. Sisters, O Sisters
3. Attica State
4. Born In A Prison
5. New York City
SIDE 2
1. Sunday Bloody Sunday
2. The Luck Of The Irish
3. John Sinclair
4. Angela
5. We're All Water
SIDE 3
1. Cold Turkey
2. Don't Worry Kyoko
SIDE 4
1. Well (Baby Please Don't Go)
2. JamRag
3. ScumBag
4. AU
לא ברור איך ג'ון לנון הפך לאיש פוליטי. הוא גדל במשפחה א-פוליטית בפרבר די נוח בליברפול. הוא אפילו ניגן ברבות מההופעות המוקדמות של להקות אנשי המחצבות והביטלס שלו באולמות המפלגה השמרנית המקומית. נראה היה שההתנגדות למעורבות האמריקנית בווייטנאם הייתה כוח מגרה עבורו לפעילות.
בשנת 1969 הוא החזיר את ה-MBE שלו לארמון בקינגהאם, תוך שהוא מציין את תמיכת ממשלת בריטניה במדיניות החוץ של ארה"ב, כמו גם את מעורבותה השקטה ב"דבר ניגריה-ביאפרה". באותה שנה הוא הצטרף לקמפיין להענקת חנינה, לאחר מותו, לג'יימס הנראטי, שנתלה בעוון רצח בשנת 1962 על מה שרבים ראו בו ראיה קלושה.
הוא ניסה לקדם בהתלהבות יתרה את השלום ותמך במנהיג קהילה בריטי שחור ומפוקפק בשם מייקל X, שלימים ייתלה על רצח בטרינידד. בשבועות האחרונים שלו בלונדון, הוא צעד בעצרת, והחזיק בכרזה שעליה נכתב "ניצחון ל-IRA נגד האימפריאליזם הבריטי". הפוליטיקה החלה להתגנב לחומר שלו לאורך כל התקופה הזו.
הגעתו של לנון לניו יורק, באוגוסט 1971, העצימה את המעורבות הפוליטית הזו. הוא בחר להתיישב במדינה שנקרעה במלחמת וייטנאם; יותר נכון, הוא בחר בעיר שטופת דעות פוליטיות שונות. גופים שם זיהו את כוחו של לנון, חדור המוטיבציה הפוליטית, ומשכו אותו לסייע להם.
כך שרבים מהשירים של האלבום הכפול הזה נכתבו בתחילה עבור כמה מסיבות כאלה בחודשים הראשונים של הזוג בניו יורק. "ג'ון סינקלייר" נכתב עבור מנהל להקת MC5 ומנהיג "הפנתרים הלבנים", שקיבל עונש מגוחך של 10 שנים על ניסיון למכור שני ג'וינטים של מריחואנה לשוטרת סמויה. לנון ולהקתו הופיעו לראשונה עם שיר זה בעצרת TEN FOR TWO באן ארבור, ליד דטרויט, ב-10 בדצמבר 1971 (יומיים לאחר מכן שוחרר סינקלייר בערבות).
באותה הופעה הלנונים גם העלו להשמעת בכורה את ATICA STATE, שיר מחווה ל-28 האסירים שנהרגו בהתפרעות במתקן הכליאה אטיקה של ניו-יורק ארבעה חודשים קודם לכן. שבוע לאחר מכן, ג'ון ויוקו הגיעו לארוע של קרובי המשפחות של אותם אסירים, שנערך באולם אפולו בהארלם. כאן ביצע לנון שוב את השיר וגם הציג בבכורה שיר מחאה נוסף שהוטבע לאחרונה, ANGELA, בהשראת הפנתרה השחורה, אנג'לה דייוויס. לנון אמר מאוחר יותר שכל ארבעת צדדי האלבום הזה נבעו מכורח אישי ולא מסחרי.
"לא היינו צריכים להצליח", הוא אמר. "יכולנו לחכות שנה וחצי. אבל הדברים יצאו מהמוח שלנו ורק רצינו לחלוק את המחשבות שלנו עם כל מי שרצה להקשיב". הוא תיאר את השלב הזה של שירת המחאה כצורה של עיתונאות. לכן גם העטיפה שנראית כעיתון.
אז האם ניצלו את לנון? שדר השידור האמריקני, הראלדו ריברה, חבר של לנון בתקופה זו, טוען שג'ון ויוקו "נמצאו בידיים של מהפכנים מקצועיים" (אבי הופמן, למשל) שהשתמשו בבני הזוג כדי ליישר קצוות. מי שהכי נפגעו מזה הם ג'ון ויוקו. לנון נפגע מאד מהביקורות הרעות על האלבום הזה (אחרי הכל, מעריצים ציפו ממנו להמשך ישיר לאלבומו המצליח הקודם, IMAGINE) וגם ראה כיצד פעולותיו מעצבנות את הממשל האמריקני שחשש לאבד קולות של צעירים רבים בבחירות והחל לעקוב אחריו ולעשות לו צרות בעניין שהייתו החוקית שם.
הטלפון של לנון צותת, סוכנים ממשלתיים לא הרפו ממנו והאיום בגירוש הפך נושא לתיק של 300 עמודים מטעם ה-CIA. זה בהחלט מוסיף עוד חמיצות מרתקת לאלבום שמעטים הם כוכבי הפופ שעשו כמותו.
האלבום היה ניסיון אמיתי ולבבי להפוך את אמנות המוזיקה הפופולרית לחיונית ומשמעותית באופן שמעט אמנים עכשוויים מנסים לעשות. זו הייתה התפיסה של ג'ון ויוקו, שמוזיקה צריכה להיות כמו עיתון, לדווח ולהעיר על נושאים עכשוויים ולהשמיע את המוזיקה בצורה שתניע את הנרטיב ועשתה את ההבדל.
האלבום הזה הוא ג'ון ויוקו חסרי מעצורים, הוא מאתגר, זועם, תוקף ומעניין יותר ממה שמבקרים ומעריצים אמרו עליו עם יציאתו. השיר WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD שוחרר כסינגל באפריל 1972, לקראת יציאת האלבום, והוכח שנוי במחלוקת רבה עם תחנות רדיו שסירבו להשמיע אותו. זה גרם לשדרן, אליוט מינץ שהשמיע את זה, לאבד את עבודתו בתחנת הרדיו שלו. מנחה תוכנית הטלוויזיה, דיק קאבט, גם ספג איום מהבוסים שלו לאחר שג'ון ויוקו השמיעו את השיר בהופעה בתוכנית שלו.
לפני שידור התוכנית של קאבט, ב-11 במאי, הבוסים בתחנת הטלוויזיה ABC החליטו לחתוך את ביצוע השיר מהשידור, מחשש שזה עלול להרגיז חלק מהצופים. לזכותו ייאמר שקאבט התעקש שהשיר יישאר, ולפני שידור התוכנית, הוא הקליט סרטון וידאו קצר המסביר מדוע חייבים להציג את השיר.
'ניו יורק סיטי' הוא השיר היחיד באלבום שאינו פוליטי, והוא גם הסיפור של האלבום עצמו - אפשר לטעון שזה 'הבלדה של ג'ון ויוקו חלק 2'. זה הומאז' של ג'ון לעיר שאליה הוא ויוקו עברו, לאחר שעזבו את אנגליה בזמן יציאת האלבום IMAGINE, בספטמבר 1971. עבור ג'ון, זה הרגיש כמו הבית הרוחני החדש שלו - כפי שאמר לרולינג סטון בשנת 1970: "הייתי צריך להיוולד בניו יורק. הייתי צריך להיוולד בגריניץ' וילאג'. לשם אני שייך! למה לא נולדתי שם?".
הקלטות האולפן של האלבום החלו באמצע פברואר והסתיימו ב-8 במרץ 1972. המטרה הייתה להוציא את התקליט שלהם מהר ככל האפשר, כמו עיתון. יש כאן את להקת הליווי החדשה שהשניים מצאו, ELEPHANTS MEMORY, וכמעט איש לא שמע עליה לפני כן. כמו כן, יש פה תיעוד של מפגש הלנונים עם פרנק זאפה ולהקתו על במת הפילמור איסט (בניו יורק, כמובן). זאפה מיהר להתעצבן כשראה ששמו הושמט בקרדיטים של הקטעים.
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על האלבום: "לג'ון לנון יש את האומץ להסתכן בפגיעה כשהוא באמת רוצה שיאהבו אותו".
בעיתון NME נכתב: "אני אוהב את התקליט הראשון מאוד. כל רצועה משעשעת, מנקודת מבט מוזיקלית או לירית. התקליט השני בסדר אם אתה יוצא מדעתך, אבל אם לא - ייקח לך זמן להיכנס לזה".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "גיבור ממעמד הפועלים הוא משהו שצריך להיות / אם אתה רוצה להיות גיבור טוב פשוט עקוב אחרי. בהפקה משותפת של הלנונים ופיל ספקטור, זה מגיע ארוז יחד עם אלבום ג'אם חי בחינם, בפורמט של עיתון בן ארבעה עמודים. אוקי, ג'ון שר יותר טוב מתמיד, והיודל המטריף של יוקו שווה תקליט. להקת הליווי נהדרת עם סאונד שנות החמישים גס - הפלוס החזק ביותר של האלבום; ופיל ספקטור מנסה כמיטב יכולתו להחזיק דברים ביחד. אבל אפילו ספקטור לא יכול להדביק דבר מתפורר שכזה".
ב-12 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן דון איירי. הוא ניגן עם המון אמנים, ביניהם להקת קולוסיאום 2, ריינבאו, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל ואחרים. הנה דון ואני לפני הופעתו עם דיפ פרפל בישראל (צילום: ירון אמיתי)... שוחחנו על מוזיקה והוא לפתע שלף דף תווים ושאל אם אני מכיר את המנגינה הזו. למזלי, אני יודע לקרוא תווים וזיהיתי שזו המנגינה של "אבינו מלכנו". דון שאל אותי אם זה בסדר לנגן אותה במהלך סולו הקלידים שלו בהופעה. אמרתי לו שיילך על זה והערכתי מאד את השקעתו. איש מקסים, דון איירי.
בונוס: החודש, יוני (לא ידוע באיזה יום בדיוק) בשנת 1979 יצא התקליט EXPOSURE של רוברט פריפ, הגיטריסט לשעבר של להקת קינג קרימזון.
בסוף הסבנטיז היה ברור לרבים שמלך הארגמן מת וצלילי הרוק המתקדם שפיארו את ראשית ועד אמצע הסבנטיז, פינו את מקומם לצליל חד יותר עם שירים קצרים. הגל החדש של הפופ הרים את ראשו. פריפ היה אז אחרי הפקת אלבום סולו שני לפיטר גבריאל ונגינה אולפנית עם להקת בלונדי. הגיע זמנו לעשות אלבום סולו.
הוא ניגש לכתוב שירים עם דאריל הול (זמר הצמד הול ואוטס) אבל חוזה שהול היה חתום בו איפשר לו להופיע רק בשני שירים באלבום של פריפ. את מקומו תפס איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור, פיטר האמיל. השניים הכירו עוד בתחילת הסבנטיז ופריפ אף ניגן בכמה יצירות של הלהקה ההיא בתקליטיה. את רוב המילים לאלבום של פריפ כתבה בסוף חברתו אז, המשוררת ג'ואנה וולטון.
בתחילת האלבום נשמע פריפ אומר: "האם אני יכול להשמיע לכם כמה מהדברים החדשים שאני עושה? הם יכולים להיות מסחריים". לאחר קטע פתיחה עם אפקטים של קולות וצילצולי טלפון מגיע הדבר הכי פחות צפוי משני גיבורי רוק מתקדם כפריפ והאמיל - שיר רוק'נ'רול בועט! וזה מה שמגיע עם YOU BURN ME UP I'M A CIGARETTE. בהחלט הפתעה מרעננת.
אבל לאחר מכן אנו מקבלים קטע (BREATHLESS) שנשמע יותר בסגנון RED של קרימזון. עם ריף הגיטרות החותך ושבירות המקצבים. לרגע אפשר לדמיין שאלו הם פריפ, המתופף ביל ברופורד והבסיסט ג'ון ווטון שמנגנים כאן. זה מאד מתעתע, למי שמכיר היטב את RED. גם הקטע הבא, DISENGAGE, נשמע כקרימזון של אותה תקופה עם שירה אגרסיבית מאד ודלת מלודיה מגרונו של האמיל. המתופף בקטע הזה הוא פיל קולינס.
הקטע NORTH STAR בא כגלולת הרגעה למה שהיה לפני כן (אלא אם כן אתם חובבי קרימזון שרוצים עוד ועוד). הזמר הפעם הוא דאריל הול, שהשפעות מוזיקת הנשמה השחורה תמיד נשמעות היטב בקולו. אני מת על שירתו של דאריל הול!
השיר שמסיים את הצד הראשון של האלבום נקרא MARY והוא מושר על ידי טרה רוץ'. עניין של טעם ואני אישית פחות אוהב אותה כאן. אבל היא חוזרת לעניין אותי כשהיא צועקת בשיר הנושא שפותח את צידו השני של האלבום. המסע ממשיך לקראת הממתק האמיתי, שעטוף משני צדדיו באפקט גיטרה שפריפ קרא לו PRIPPERTRONICS. זה הוא פיטר גבריאל ששר כאן את HERE COMES THE FLOOD בגרסה שונה מזו שבאה באלבום הסולו הראשון שלו. אין כמו המלאך גבריאל!
כך נכתב בביקורת על האלבום ברולינג סטון:
"אחרי שקינג קרימזון התפרקה בשנת 1974, פרש הגיטריסט / מלחין / מנטור שלה, רוברט פריפ, מעולם המוסיקה. זאת כדי ללמוד ולחשוב. כשחזר למוסיקה, הוא הגיע ממקום שונה לחלוטין. כמה השפעות ברורות מבריאן אינו חלחלו בו, כולל שיטה בה הוא יכול להופיע לבד ללא להקה על במה. הוא קורא לזה 'פריפרטרוניקס'. המוסיקה החדשה שלו מופשטת יותר. בינתיים הוא עבד גם לצד דאריל הול, דייויד בואי, פיטר גבריאל ואפילו להקת בלונדי. כנראה הוא הפך לשגריר המוסיקה האוונגארדית עבור מי שרצה חספוס נוסף. תקליט הבכורה שלו כסולן עתיר רעיונות נהדרים. הבעיה היא שהמוסיקה המתקבלת רזה יחסית. זה נשמע יותר כמו תקליט שנעשה על ידי נגן אולפן טרי ולא על ידי מי שעשר שנים של ניסיון מאחוריו. הדברים הטובים חבויים בקטעים האינסטרומנטליים, כמו למשל BREATLESS שמזכיר את הקטע RED שעשה עם קרימזון. וזה כולל צליל מיוחד, באמצע הקטע, שנעשה עם גיטרה שהומצאה על ידי אינו. מצד שני יש קטעים רגועים כמו WATER MUSIC. לזמרים שהתארחו בתקליט לא כתב מלודיות אלא נתן להם דף עם המילים, השמיע להם את המוסיקה והורה להם לאלתר. וכך עשו דאריל הול, פיטר גבריאל ופיטר האמיל. זה הביא תוצאה טובה שלא הייתה מגיעה לו אותם זמרים היו צריכים לשיר מנגינה קיימת. אבל בסוף ההקשבה לתקליט נשאלת השאלה המתבקשת - האם רוברט פריפ באמת חשוף בתקליט הזה?".
וביוני בשנת 1976 פורסם בעיתון TROUSERS PRESS הבריטי על להקת הקלאש:
"כשדיווחנו לאחרונה על בעיה עם האלבום הראשון של הקלאש שלעולם לא יצא באמריקה, זה היה אמיתי. ובכן, זה כבר לא. הקודקודים בקולומביה רקורדס החליטו להפוך את התקליט לזמין בארצות הברית אבל לא באותה צורה בה זה הופיע באנגליה. התקליט GARAGELAND יורכב מקטעים מאותו תקליט לצד קטעי תקליטונים ו-EP פרומו.
בערך בזמן צאת התקליט הזה צפוי לקלאש סיבוב הופעות קצר עם פטי סמית'. ובענייני קלאש אחרים, ניקי הידון ופול סימונון נעצרו לאחרונה כי ירו ביונים מגג הסטודיו שלהם. כמו שהם כיוונו לציפורים, היריות החטיאו גם אנשים. המשטרה ניסתה להגיש כתב אישום בגין ניסיון לרצח, אך ללא הצלחה.
אחרי תקופת השבתה בה ג'ו סטראמר חלה בצהבת, הקלאש נראית מוכנה להקליט את האלבום השני שלה. מקור אמין מספר לנו שסנדי פרלמן נבחר מתוך רשימה של מפיקים פוטנציאליים שהצטמצמו לדיוויד בואי ופרלמן".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.