רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 ביולי (13.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנו מאמינים שהמוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לתקשורת. מוזיקה היא קסם ובאפשרותנו ליצור את הקסם הזה עם המודיז. הלהקה שלנו היא בורג קטן במערכת הגדולה שמטרתה להביא שלום והבנה בעולם כה מתוסבך" (המתופף של המודי בלוז, גרהאם אדג', בעיתון ROCK SCENE, בשנת 1974)

ב-13 ביולי בשנת 1956 יצא התקליטון HOUND DOG של אלביס פרסלי.

שיר זה, שנכתב על ידי צמד כותבים צעיר בשם לייבר וסטולר, הוקלט במקור בסגנון הבלוז של ביג מאמא ת'ורנטון, בשנת 1953. הגרסה שלה הפכה להיט רית'ם אנד בלוז גדול ובסופו של דבר גם ההצלחה הגדולה ביותר שלה. כמו מוזיקאי בלוז רבים, היא מעולם לא עשתה הרבה כסף, אך הייתה השפעה גדולה על זמרים רבים שכן הרוויחו ממון רב. כמו למשל ג'ניס ג'ופלין שששרה שיר שכתבה ת'ורנטון בשם BALL AND CHAIN. לייבר וסטולר כתבו בהמשך גם שירים לאלביס (ביניהם JAILHOUSE ROCK).

גרסתו של אלביס לשיר זה מבוססת על האופן בו שמע אותו בביצוע להקה מטקסס בשם FREDDIE BELL AND THE BELL BOYS, שהוציאו את השיר בשנת 1955. באפריל 1956 הוזמן אלביס לשהות במשך שבועיים במלון פרונטיר שבלאס וגאס. לילה אחד הגיע עם להקתו לבלות במועדון סהרה שבקרבת מקום, שם הופיעו פרדי בל ובחוריו. כאשר ביצעו הם את הגרסה הקומית שלהם ל- HOUND DOG, החליט אלביס להקליט גרסה משלו לזה.

אלביס שר כמי שמאוכזב מאהובתו וחוזר על מילות השיר ששינה, "ובכן, אמרו שהיית ברמה גבוהה, אבל זה היה רק ​​שקר". במקור של ת'ורנטון היא שרה את השורה פעמיים כ"אמרת לי שהיית ברמה גבוהה, אבל אני מבינה את זה".

אז כיצד נכתב השיר במקור? לייבר הסביר: "למעשה, כתבנו 90 אחוז מהשיר כשנסענו במכונית. תופפתי על גג הרכב במקצב שקראנו לו BUCK DANCE. הגענו לבית של ג'וני אוטיס ומייק (סטולר) הלך ימינה לפסנתר. הוא אפילו לא טרח להתיישב. הייתה לו סיגריה בפה והוא התחיל לנגן את השיר. החזרנו את השיר לביג מאמא והיא חטפה את הנייר, הושיטה לי את היד ואמרה 'האם זה הלהיט הגדול שלי?' ואמרתי, 'אני מקווה שכן'.

הדבר הבא שאני יודע, היא מתחילה לשיר את השיר כמו שפרנק סינטרה היה שר 'בשעות הקטנות של הבוקר'. ואני מסתכל עליה ונבהל מעט בגלל צלקות התער על פניה. היא הייתה כבדת גוף וחזותה מאיימת. אמרתי, 'זה לא הולך ככה'. והיא הביטה בי במבטים שיכולים להרוג. אז אמרה 'אל תגיד לי איך לשיר את הבלוז, ילד לבן'...".

לאחר שכתב את השיר הזה עם ג'רי לייבר, מייק סטולר התחתן ויצא לטיול באירופה. הוא חזר באוניה, שהתנגשה בספינה אחרת (בגלל הערפל) ובסופו של דבר שקעה. סטולר ואשתו החדשה נטשו את הספינה בסירת הצלה וחולצו. כ- 50 מתוך 1,500 האנשים שהיו על סיפונה מתו. כשהגיע למזח בניו יורק, לייבר היה שם כדי לבשר לו שיש להם להיט גדול עם זמר חדש בשם אלביס פרסלי. סטולר: "שמעתי את התקליטון והתאכזבתי. זה פשוט נשמע נורא עצבני, מהיר מדי, לבן מדי. אבל אתה יודע, אחרי שהוא מכר שבעה או שמונה מיליון תקליטים זה התחיל להישמע טוב יותר".

הגיטריסט סקוטי מור ניגן בהקלטת השיר בגיטרת גיבסון L-5 שחוברה למגבר RAY BUTTS. בשיר יש שני סולואים שלו, שבשני מהם יצר צלילים שרבים הגיטריסטים שניסו להעתיקו ללא הצלחה. מור הודה שאינו יודע כיצד ניגן כך ובדבריו הוסיף עוד מיסתורין ביצירת עולם הרוק.

בשנותיו האחרונות לא אהב אלביס לבצע את השיר. לעיתים נהג למהר את ביצועו כדי לסיים עם זה, או במקרים אחרים קיצר אותו בכוונה.

ב-13 ביולי בשנת 1973 יצא התקליט-פסקול הזה של בוב דילן.

הגעתו של בוב דילן לככב בסרט מערב פרוע שכזה אינה דבר מובן מאליו. הרי דילן בתקופה הזו היה די בגדר נעלם. יש שטענו כי הוא לא חזר עוד ב-1972 מתאונת האופנוע שלו ב-1966. הרבה לא מבינים עד היום כיצד השתחל בוב דילן למערבון. תקופת צילומי הסרט הזה נחשבת בעיני רבים לתקופה מינורית בחייו של דילן, אך צילומי הסרט הזה היו גורם משמעותי בנוגע לחזרתו של דילן כאמן יוצר. התשובה היא שאחד מאנשי ההפקה של הסרט היה חבר קרוב של דילן. זה היה רודי וורליצר, התסריטאי של הסרט. בתחילה הוא ביקש מדילן רק שיר נושא לסרט. אך דילן עצמו החל להתאהב בנושא המערבונים, עליהם גדל כנער, וביקש מוורליצר אף לשחק בסרט. בתחילה וורליצר התנגד. זאת כי כבר היה לו תסריט מוכן ביד. השיר שדילן כתב כשיר הנושא לסרט נקרא BILLY.

בסביבות חג ההודיה נסע דילן עם אשתו לדוראנגו שבמקסיקו. שם הוא נפגש עם הבמאי סאם פקינפה בביתו. באותה פגישה נכחו גם שני שחקני הסרט, כריס קריסטופרסון וג'יימס קובורן. אחרי שתייה משותפת של טקילה ביקש פקינפה מדילן להשמיע לו שני שירים שכתב לסרט. אחד היה BILLY והשני היה GOODBYE HOLLY. פקינפה לא האמין למה ששמע והחליט על המקום שדילן חייב להיות בסרט. התפקיד שבוב דילן קיבל היה אמנם מזערי אך חשוב. הדמות אותה שיחק בסרט נקראה אליאס, שהייתה דמות אניגמטית למדי. ממש כמו דילן עצמו. וורליצר התסריטאי התענג על הכללתו של דילן בסרט ותפר לו במיוחד דמות שמתאימה לו. בשלב מאוחר יותר טען וורליצר שדילן דרש שתפקידו בסרט יצומצם.

במהלך צילומי הסרט היו גם תקלות שגרמו לבזבוז זמן משווע. באחת הפעמים הפיל מישהו בטעות את המצלמה הראשית וגרם לבעיית פוקוס בעדשה. הדבר גרם לסצנות רבות להיות מצולמות שוב מחדש.

אך בעלי סטודיו הצילום בו נערך הסרט התנגדו לממן צילומים חוזרים. הלחץ השפיע על כל מי שנכח בהפקה.

פקינפה ניסה לצלם סצנות מחדש מתחת לאף בעלי האולפן בטענה שזה הסרט שלו ושהוא יעשה מה שהוא רוצה. בעיה נוספת הייתה שפקינפה עצמו היה אלכוהוליסט חזק. הוא נהג לשתות כל יום כמויות גדולות של וודקה על מנת להפסיק את הרעידות שבגופו. הדבר גרם לכך שהוא לא יכל לתפקד כראוי יותר מארבע שעות ביום. דילן למד שיעור חשוב במהלך צילומי הסרט הזה - שאי אפשר לעשות סרט יצירתי טוב בהוליווד, עם צוותים שלא זורמים איתך באותו ראש. הוא יישם את הלקח בעת שהכין ב-1978 את סרטו RENALDO AND CLARA.

פסקול הסרט לא היה קל לעשייה. דילן ניסה במשך כמה טייקים להביא את השיר BILLY לתוצאה טובה. אך אף אחד מהטייקים השביע את רצונו. דילן ידע שיידרשו כמה סשנים טובים להשלמת המשימה. אך בתוך הסשנים האלה יצא גם טוב. השיר KNOCKING ON HEAVEN'S DOOR נכתב מזווית ראייתו של שריף גוסס. מאז הפך השיר ללהיט גדול ולהמנון גדול יותר. אך אל תשכחו מאיפה הוא צמח - מהפסקול הקטן והחינני הזה. סשן ההקלטה לשיר הזה הלך בקלות. הוא הוקלט בשעות הבוקר והכל הלך פה כשורה. במסך ממול הנגנים הוקרנה הסצנה בה השיר היה אמור להשתלב. ג'ים קלטנר המתופף, שניגן בהקלטה, סיפר אחר כך שהוא ממש בכה בעת שניגן.

התקליט של דילן קיבל ביקורת רעה בעיתון 'רולינג סטון'. המבקר ג'ון לנדאו כתב על התקליט את המילים MERELY AWFUL. לנדאו תקף את דילן בטענה שהזמר כבר לא רלוונטי מבחינה תרבותית. הנה רוח הביקורת ההיא: "זוהי הרחבה של תהליך הריסת המיתיות של בוב דילן, שהחלה באלבומו SELF PORTRAIT. זהו תקליט חובבני ומביך ממש כמו האלבום הקודם ההוא. יש פה את כל הסממנים לכוונה תחילה של דילן להוציא תקליט שהוא אסון מסחרי על מנת לשחרר את עצמו מהלפיתה החונקת של קהל מעריציו. רוב החומר האינסטרומנטלי שפה לא יכול לעמוד במסגרת שהיא מחוץ להיותו מוזיקת רקע לסרט. יש פה חזרה על נושא מוזיקלי לא מעניין במיוחד שנשמע כשיר קאובוי בינוני. השיר KNOCKIN ON HEAVEN'S DOOR הוא טוב יותר. הקטעים RIVER THEME ו- FINAL THEME הם קטעים מעניינים כחלק מתוכנית. הנגינה במפוחית של דילן בתקליט הזה היא מהגרועות ביותר שנשמעו עד כה, עד כדי הרגשה שגם זה נעשה בכוונה על ידו".

דילן הגיב שלנדאו כתב את הביקורת שלו באופן לא מקצועי ולא בוגר והוסיף שלנדאו לא התחבר כלל לסרט.

אך הקהל חשב אחרת. השיר KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR העניק לדילן את להיטו הראשון מאז LAY LADY LAY משנת 1969. אך השיר הזה כמעט שלא יצא כלל, כי בתקופה ההיא היה דילן במשא ומתן מחדש עם חברת COLUMBIA בנוגע לעתידו שם. דילן החל לגשש גם לכיוון חברת ATLANTIC. לבסוף הוא בא לסגור חוזה עם קולומביה עבור שני אלבומים נוספים ופסקול הסרט הזה. המקדמה שסוכמה עמו, מול קלייב דייויס, הייתה על סך 4,000 דולר לכל אלבום. תפנית חדה קרתה כשדייויס פוטר ב-29 במאי 1973 מהחברה, שהחליטה לסגת מהחוזה הזה שדילן רצה לסגור עמו. רק לאחר צרחות אדירות במשרדי החברה הוחלט לכבד את ההסכם של דילן מול דייוויס ולהוציא רק את הפסקול ולבטל את מה שהובטח לו לאחר מכן (שני אלבומים נוספים). דילן עצמו היה מבועת מכל הסיפור.

כשהשיר KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR הפך להיט גדול, הבינו בחברת COLUMBIA שהם זקוקים לו כאמן אצלם. הם אף באו לקראתו בהעלאת אחוזי התמלוגים שלו עבור כל הקטלוג שלו.

אך בוב דילן הוא איש של עקרונות ולכן החליט ללמד את אותה חברה לקח והלך לחתום ברגע שיכל עם חברת התקליטים החדשה של דייוויס, שנקראה ASYLUM.

ב-13 ביולי בשנת 1968 יצא התקליטון BORN TO BE WILD של להקת STEPPENWOLF.

לאף אחד מחברי הלהקה לא עלתה המחשבה שהשיר BORN TO BE WILD יהיה להיט. במהלך ההקלטה שלו באולפן, השיר לא קיבל מצד הסובבים תגובות שונות משאר שירי האלבום.

את השיר כתב ממארס בונפייר, שהוא שם הבמה של דניס אדמונטון, אחיו של ג'רי אדמונטון, מתופף הלהקה. בונפייר כתב עוד שירים ללהקה מלבד זה.

על כתיבת שיר זה הוא סיפר: "הלכתי יום אחד בשדרות הוליווד וראיתי פוסטר בחלון שעליו כתוב 'נולד לרכוב', עם תמונה של אופנוע שמתפרץ מהאדמה כמו הר געש. בערך בזמן זה רכשתי את המכונית הראשונה שלי, פורד פלקון קטנה מיד שנייה. אז צץ לי הרעיון של לצאת יחד עם האופנוע אל החופש והשמחה. כך חשתי עם המכונית הראשונה שלי. פתאום יכולתי לנסוע לאן שבא לי".

זמר הלהקה, ג'ון קיי: "כשמארס בונפייר הציג בפניי לראשונה את השיר, הוא נשמע כבלדה עממית על החיים בדרך הפתוחה. מרגע שהתחלנו לעבוד על השיר, הקצב שלו הוגבר, והתוצאה באה עם שיר רוק איקוני".

מנהל הלהקה רד פוקסטר, שהיה גם שדרן בתחנת רדיו בלוס אנג'לס, ערך סקר בקרב חבריו השדרנים בנוגע לבחירת הסינגל הבא. כולם אמרו שהשיר הבא צריך להיות BORN TO BE WILD.

זו הפעם הראשונה שנעשה השימוש בצמד המילים HEAVY METAL בטקסט של שיר רוק. ההשפעה הזו ניכרת עד ימינו. את המושג הזה הטביע עוד קודם לכן ויליאם בורוז בספרו 'במכונה הרכה', שיצא בשנת 1961. שם יש אזכור למושג THE HEAVY METAL KID.

שנה לאחר יציאת הסינגל, הוא קיבל דחיפה משמעותית ביותר עם הכללתו בפסקול הסרט הידוע EASY RIDER. כיום אין אופנוען אחד של הארלי דיווידסון שלא מכיר בעל פה כל תו, צליל וניואנס בשיר האלמותי הזה.

אורגניסט הלהקה, גולדי מקג'ון, לא מנגן בשיר זה באורגן האמונד (כפי שרבים נוטים לטעות) אלא באורגן מתוצרת חברת LOWREY.

זה היה התקליטון השני של הלהקה. הראשון היה עם השיר SOOKIE SOOKIE הנהדר, שלא הצליח במצעדים.

ב-20 ביולי 1968 הופיעה הלהקה עם שיר זה בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית והמצליחה AMERICAN BANDSTAND. באותו יום היה השיר במקום ה-39 במצעד של הבילבורד האמריקני. חמישה שבועות לאחר מכן הוא כבר התמקם במקום השני שם.

ב-13 ביולי בשנת 1973 יצא האלבום A PASSION PLAY של ג'ת'רו טול.

איאן אנדרסון: שירה, חליל, גיטרה אקוסטית, סקסופון סופרן

מרטין באר: גיטרה חשמלית

ג'פרי האמונד האמונד: גיטרה בס

ג'ון אוון: פסנתר, אורגן האמונד, סינטיסייזר, קריינות

בארימור בארלו: תופים, טימפאני, גלוקנשפיל, מרימבה

בשנת 1973 יצא תקליט שהרים גבות רבות בקרב אנשים שבאו להקשיב לו אז. קוראים לו A PASSION PLAY והלהקה שהקליטה אותו הייתה ג'ת'רו טול. ההצלחה הגדולה שאיאן אנדרסון וג'ת'רו טול הרוויחו בשנת 1972, בזכות האלבום THICK AS A BRICK, הובילה את אנדרסון לכתוב אלבום קונספט נוסף. הפעם הדרך הייתה מלאה במהמורות.

כיום הרבה יודעים, כולל אנדרסון עצמו, שהוא נפל לסוג של מלכודת עם האלבום הזה. לא היה בו את הרעננות וההומור שאפפו את האלבום הקודם. האלבום הזה היה קודר למדיי והקריצה הרעננה מהאלבום הקודם כבתה. אנדרסון ולהקתו לא באו לצחוק על הרוק המתקדם והמורכב כי הפכו לכאלו. האמת? מבחינתי זה בסדר גמור. אך יש כאלו שבשבילם זה כבר היה יותר מדי. הפרויקט של האלבום הזה התחיל כשאנדרסון שהה בדירה קטנטנה בשווייץ, אליה הוא היגלה את עצמו בכדי להימלט מאימת אחוז המס הגבוה בבריטניה.

בדירה הזו הוא כתב פיסות מוסיקה על גיטרה אקוסטית מסוג מרטין ולאחר חג המולד הצטרפו אליו שאר חברי להקתו לתהליך של חזרות בבניין חשוך במקום שליד מונטרה. החזרות לא נמשכו שם זמן רב כי הלהקה העדיפה אווירה שונה. לכן עברו כולם, באוגוסט 1972, לקומפלקס האולפנים CHATEAU D'HEROUVILLE שבצרפת. אך האולפן לא סיפק ללהקה את האווירה המתאימה והציוד שבו לא התאים לאופי המוסיקה שלה. אנדרסון לא אהב את האולפן קרא לו 'אולפן רקוב'. הוא גם תיעב את האוכל שהוגש שם כשלטענת גיטריסט הלהקה, מרטין באר, הוגשו שם ציפורים מבושלות. לא סתם אנדרסון קרא להקלטות שיצאו מהאולפן הזה בשם CHATEAU D'ISASTER.

כמה שבועות של הקלטות באולפן הניבו כמות חומר נכבדה, שיכלה לאכלס אלבום וחצי אך נגנזה. חברי הלהקה חזרו לאנגליה עם הרגשת מיאוס במוסיקה שהקליטו ואיאן אנדרסון אמר בזמנו: "כשהגענו ליצור את התקליט שבא אחרי 'עבה כלבנה', התחלנו להקליט שירים נפרדים שוב כמו פעם. אך הריגוש בעבודה בצורה הזו לא היה קיים שם יותר. אז גנזנו את כל זה. סיימנו להקליט בצרפת שלושה צדדים לאלבום כפול וזרקנו הכל, חזרנו לאנגליה ולקחנו קצת ממה שנגנז כדי לרקוח את A PASSION PLAY. אני מבסוט שזה יצא כך. אפילו אם הייתי צריך להשקיע תהליך שלם לפני כן בצרפת".

הזמן בצרפת היה קשה לחברי הלהקה, שהיו אז נשואים עם משפחה או קשורים לבנות זוג שנשארו בבריטניה. הדבר השפיע עליהם נפשית. שניים מחברי הלהקה אף נשברו והודיעו שהם לא מסוגלים להמשיך יותר בהקלטות בצרפת. אנדרסון החליט לאפשר ללהקה לחזור הביתה. השבירה במוראל הלהקה הגיעה דווקא כשחבריה קיבלו אפשרות לאזרחות בשווייץ לאחר שנה של נסיונות לקבל את זה. למעשה, האישור לאזרחות בשווייץ הגיע ביום בו חזרה הלהקה לאנגליה. אך הגעגועים הבייתה גברו על אימת המיסים הגבוהה, ההקלטות נגנזו ונשארו 17 ימים בלבד לפני שהלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות חדש.

במהלך סיבוב זה קיבל הקהל טעימות מכמה שירים שנגנזו ובמרץ 1973 הוחלט בסוף מה יהיה הכיוון בו יוקלט התקליט הבא. הפעם הנושא היה קודר יותר עם האפשרויות שאדם יכול לקחת על עצמו אחרי מותו. בניגוד לאלבומים הקודמים, הפעם לא היה ממש הומור בתוך הקונספט. אנדרסון, שהבין כי הלחץ הוא גדול ביותר מבחינת זמן, התיישב לכתוב במהירות יצירה חדשה בשם A PASSION PLAY אותה הלהקה הקליטה במהירות רבה באולפני MORGAN שבלונדון.

הדמות הראשית בסיפור התקליט היא 'רוני פילגרים' שמת ונשמתו לא הצליחה להיכנס לגן עדן או לגיהנום ולכן חזרה לכדור הארץ.

מה שבטוח, פה החל הפיצול במחנה המעריצים של הלהקה בשנת 1973. זה היה המקום בו לחלק מהם פסק הגידול באוסף תקליטי הלהקה ולאחרים זה היה המקום בו סיפור אהבתם ללהקה החל. אנדרסון הודה מאוחר יותר שהתקליט הזה היה מורכב מדי אך הוסיף כי הוא מעדיף את המוסיקה שלו מורכבת ושהוא מקווה שגם הקהל חושב כמוהו.

בעוד שבאלבום THICK AS A BRICK הייתה מצורפת לעיצוב העטיפה מהדורת עיתון מפוברקת - באלבום הזה עיצב אנדרסון תוכנייה למחזה שהוא כולו יצירת האלבום. בתוכנייה הזו מתנוססות תמונות של חברי הלהקה כשחקנים במחזה. אנדרסון קרא לעצמו בתוכנייה בשם MARK RIDLEY.

מגזין הרולינג סטון, שהיה תמיד בעד הלהקה משנת 1969 ואילך, קטל את האלבום הזה בטענה שהמורכבות שבו ממוטטת אותו. כותב הביקורת הוסיף ש"התקליט הזה הוא ההצהרה האמנותית המורכבת ביותר שצצה ממוחו המוזר להכעיס של מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון. במקור נכתב התקליט גם למיצג בימתי, אך מכיוון שלא ראיתי את ההופעה - אתייחס לתקליט בלבד. תקליט זה נחנק מרוב כובד היומרנות שנוצקה בו. הרעיונות שבו נעים בין הילדותיים ללא הגיוניים. הדבר החיובי בתקליט הזה הוא אופן הביצוע המוסיקלי. הלהקה היא וירטואוזית, אך התקליט הותיר אותי בתחושה שיש בו המון PLAY אך ללא PASSION. זה תקליט יקר מבחינת הפקה שיש בו אך ורק שעמום חסר תכלית".

בביקורת במלודי מייקר נכתב כי 'אני כל כך מאוכזב מהמוסיקה פה שאני שוקל לא להקשיב יותר לעולם לאלבום של להקה בריטית כלשהי מעתה ואילך. אם זה הכיוון שאליו לוקח אותנו הרוק המתקדם - אז הגיע הזמן שנלך לאחור".

אני אישית יכול לומר לכם שזה אלבום שאני מ-א-ד אוהב של הלהקה הזו. אני מוצא בו המון יופי. וגם הקטע THE HARE WHO LOST HIS SPECTACLES הוא לטעמי מלא חן, הומור וקסם. הוא משמש כהפסקה קלילה ומתוזמרת להפליא בין שני חלקי המחזה. לעיתים זה מזכיר לי הומור בריטי בסגנון של מונטי פייטון ואת המוסיקה לקטע הילדים המשובב הזה כתב הקלידן ג'ון אוון והקריין פה הוא הבסיסט ג'פרי האמונד-האמונד הנהדר. הקטע הזה אף צולם לקליפ מושקע שעלותו עמדה על סך 30,000 דולר. בוויניל המקורי הגיע הקטע הזה על הארנב בסוף הצד הראשון והמשיך בתחילת הצד השני. בגרסת הדיסק חוברו שני הקטעים יחדיו.

סיבוב ההופעות של האלבום הזה היה לא קל בעצמו. חציו של המופע בא עם ביצוע כל היצירה מול קהל שלא הכיר אותה כלל, כי האלבום עוד לא יצא לחנויות. כל המופע ארך כשלוש שעות והפך חוויה מתישה לקהל שהיה אמור לספוג כמות גדולה של חומר מוסיקלי חדש.

ההופעה הראשונה בסיבוב הזה נערכה ב-2 בפברואר 1973 בפרנקפורט. משם טסה הלהקה להופעות בשווייץ, שבדיה, אוסטריה ומשם לצפון אמריקה. רק שתי הופעות נערכו באנגליה באצטדיון וומבלי ב-22 וה-23 ביוני 1973. רוב המבקרים קטלו את המופע כי לא יכלו לשאת את כל המורכבות שבו, שהתישה אותם. המופע היה מתוזמן לחלוטין עם האפקטים שתוכננו על הבמה. מה שהפך אותו ממופע רוק למחזה נטול ספונטניות רוקיסטית. הביקורות הרעות הביאו לכך שמנהל הלהקה, טרי אליס, החליט לעשות צעד מבלי להתייעץ עם הלהקה. הוא קנה מקום בעמוד עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי כדי לפרסם שם שלהקת ג'ת'רו טול פורשת מהופעות.

כשהלהקה קראה על כך בהפתעה בעיתון הייתה תגובתה נזעמת בלשון המעטה. אנדרסון התנגד לתעלול השיווקי הזה לגמרי. הוא ראה בכך שקר מוחלט. חברים בלהקה זעמו על התכסיס של אליס וכל הסיפור של "ג'ת'רו טול הפורשת" עשה ללהקה רק נזק.

ב-29 בספטמבר הופיעה הלהקה בבוסטון את הופעתה האחרונה בסיבוב הזה. עשרה חודשים עברו מאז שהלהקה נראתה שוב על הבמה.

גם זה קרה ב- 13 ביולי...

- בשנת 1958 חווה הזמר באדי הולי מקרה של כמעט-טביעה כשאיבד שליטה בזמן שעשה סקי מים באגם בויסקונסין.

- בשנת 1968 הופיעה להקת EARTH את הופעתה הראשונה במועדון בלוז קטן בבירמינגהם. חבריה שינו בהמשך את שם הלהקה לבלאק סאבאת'.

- בשנת 1965 קיבל פול מקרטני את פרס IVOR NOVELLO למוסיקה בלונדון. ג'ון לנון סירב להגיע לטקס ולקבל פרס זהה. מקרטני, ששכח מהאירוע הזה, הגיע אליו באיחור של ארבעים דקות.

- בשנת 1963 הופיעה להקת הרולינג סטונס את הופעתה הראשונה מחוץ ללונדון. זה קרה ביורקשיר. הסטונס חיממו שם את להקת ההוליס.

- בשנת 1974 הופיע אריק קלפטון במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. אורח הכובד שלו היה טוד ראנדגרן, אך כשטוד אלה לנגן, הגיטרה שלו לא עבדה. אז קלפטון הוריד מעצמו את הגיטרה, הגיש אותה לאורח שלו ופסע הצידה כדי להקשיב לו כשהוא מנגן בה.

- בשנת 1973 יצא אלבום בהופעה של הגרייטפול דד ושמו HISTORY OF THE GRATEFUL DEAD VOL. ONE. מדובר בהקלטות שנעשו בשנת 1970 בהופעות באולם פילמור איסט בניו יורק.

- בשנת 1968 היה יום חופשי לביטלס מהקלטות האלבום הלבן. ג'ון לנון ניצל את ההזדמנות הזו לבקר את דודתו מימי בדורסט. הוא לקח עמו לנסיעה את יוקו אונו. זו הייתה הפעם הראשונה ששתי הנשים נפגשו.

- בשנת 1964 הגיע התקליטון, HOUSE OF THE RISING SUN של להקת האנימלס, למקום הראשון במצעד הבריטי.

ב-13 ביולי בשנת 1979 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת עכברושי בומטאון, עם השיר I DON'T LIKE MONDAYS. השיר מבוסס על סיפור אמיתי...

ה-29 בינואר בשנת 1979 נפתח כעוד יום שני שיגרתי בסאן דייגו. אבל בראשה של ברנדה ספנסר בת ה-16 קרה משהו שהפך אותו לטרגי והביא ללהקת "עכברושי בומטאון" להיט ענק.

השעה הייתה בסביבות שמונה בבוקר כשספנסר נטלה לידה את הרובה שקיבלה כמתנת חג מולד מאביה, וכיוונה אותו מחלון ביתה לבית הספר שלה, ששכן ממול. אז היא סחטה את ההדק וקולות ירי נשמעו, כמו גם שבירת זכוכיות וצעקות כאב.

במעשה שלה היא הרגה שני מבוגרים (כולל מנהל בית הספר) ופצעה תשעה ילדים. כוחות משטרה הקיפו את הבית שלה, במשך שבע שעות, ומסוק משטרתי חג בשמיים. אביה של ספנסר הוזעק ממקום עבודתו, הגיע הביתה ונאלץ לעמוד בחוץ עם השוטרים ולקרוא לבתו ברמקול שהם נתנו לידיו. בינתיים התקשרה ספנסר מהבית לכתב חדשות ודיווחה את שקרה. כשנשאלה מדוע עשתה זאת, היא ענתה, "פשוט עשיתי את זה. זה הכל. עשיתי זאת למען השעשוע. אני פשוט לא אוהבת את יום שני וזו הדרך היחידה שמצאתי להתעודד ביום הזה. אין מישהו שאוהב את יום שני. אבא שלי יתגאה בי על השימוש שעשיתי במתנה שהוא נתן לי".

כשיצאה בסוף מביתה, היא נראתה שרויה בקור רוח מטריד מאד. לשוטרים היא אמרה שהיא עישנה מריחואנה ולגמה הרבה וויסקי שהיה בבית.

בוב גלדוף, זמר להקת הגל החדש הבריטית THE BOOMTOWN RATS, היה אז עם להקתו בסיבוב הופעות בארה"ב ושמע על המקרה בתקשורת שדיווחה כל כך רבות. זה הדליק בראשו את הרעיון לכתוב על כך שיר, שהפך ללהיט במקומות שונים בעולם. בארה"ב, לעומת זאת, השיר לא הצליח וכנראה בגלל הנושא הרגיש מאד בו (נו, ככה זה כשיש שם נשק זמין לכל אחד...)

ב-13 ביולי בשנת 1990 הופיע זמר הנשמה / פ'אנק המשפיע, קרטיס מייפילד בברוקלין. זה לא הסתיים טוב.

הזמר / יוצר / מפיק המשפיע, קרטיס מייפילד, היה מגיבורי מוזיקת הנשמה הגדולים ההם. קולו היה מלטף, אך היה זה דבר ערמומי כי ביצירתו הוא שתל לא מעט ביקורת על ארה"ב של שנות השישים והשבעים. למרות שמעולם לא היה כוכב-על במידה של רבים מעמיתיו (כמו מארווין גיי, סטיבי וונדר ואייזק הייז), מייפילד לכד את רוח הזמן בהצלחה בשירים שהפכו לקלאסיקה.

ביולי 1972 יצא הפסקול המהמם והאפל של מייפילד לסרט BLAXPLOITATION ושמו SUPERFLY, בו היטיב מייפילד לרקוח שירים סביב עלילת הסרט שהתמקדה בסחר סמים בקהילה השחורה. סופרפליי הוא סוחר קוקאין שמתחיל להבין שחייו יסתיימו בקרוב בכלא או במותו. הוא מחליט לבנות מסלול בריחה מהחיים על ידי ביצוע העסקה הגדולה ביותר שלו ולברוח כדי להתחיל חיים חדשים. זה לא היה דבר קל. קטעים כמו "פרדי מת", JUNKIE CHASE ו- PUSHERMAN הביאו את הפסקול המושלם לתמונת מצב עגומה ביותר באמריקה של אז.

היה זה אחד מאלבומי קונספט הנשמה החלוציים, עם מילותיו החברתיות הייחודיות אז על עוני והתעללות בסמים. הסרט והפסקול עשויים להיתפס כניגודים, שכן הסרט מחזיק בדעות מעורפלות למדי על סוחרי סמים, ואילו עמדתו של קרטיס מייפילד היא קריטית בהרבה. האלבום הפך להיות רב מכר מפתיע ובשל הצלחתו, נשכרו שירותיו של מייפילד לספק מוזיקה למספר פסקולים קולנועיים נוספים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "מבחן האיכות הגדול ביותר של כל פסקול הוא עם יכולתו לעמוד לבד ולא רק כריפוד מוזיקלי לסרט. סופרפליי הוא לא רק פסקול מעולה ומלא דמיון, אלא גם מוזיקת ​​פ'אנק משובחת. האלבום הזה נמכר עכשיו היטב, כמו קוקאין טוב, והוא בהחלט ראוי לזה".

הקריירה של מייפילד החלה לקרטע כאשר נהנתנות הדיסקו הפכה לפופולרית והחומר שלו הפך להיות יותר פרוע ופחות מקורי. בהמשך חזר כוחו לעלות.

קרטיס מייפילד המשיך להופיע וליצור והיה גיבור מוזיקלי ותרבותי בארה"ב, אך המזל לא שיחק לו, ב-13 באוגוסט 1990. הסיפור המטלטל נמצא לקריאה בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".

ב-13 ביולי בשנת 1942 נולד רוג'ר (ג'ים) מגווין, המנהיג והגיטריסט של להקת הבירדס. אז כיצד הוא חגג ימי הולדת בסיקסטיז? בואו נגלה...

בשנת 1965 הייתה אמורה להקת הבירדס להופיע באולם ROOF GARDEN, בארנולד'ס פארק, באייווה. אבל מסיבה לא ידועה הלהקה לא הגיעה ובמקומה הוזעקה ברגע האחרון להקת THE THUNDERBOLTS.

בשנת 1966 הייתה להקת הבירדס אחת מכמה אטרקציות שהופיעו במלון ראלי, בדרום FALISBURG בניו יורק.

בשנת 1967 יצא בארה"ב תקליטון חדש לבירדס, עם השיר LADY FRIEND שכתב חבר הלהקה, דייויד קרוסבי. חברת התקליטים והלהקה קיוו שתקליטון זה יצליח מסחרית אך זה יגיע בקושי למקום ה-82 במצעד האמריקאי.

בשנת 1968 הופיעו הבירדס בסיטי הול, ביוהנסבורג, דרום אפריקה. עיתון סאנדי טיימס דיווח בצער: "הבירדס היו רעים באופן מחפיר. לאורך רוב המופע התעלמו חברי הלהקה מהקהל ורוג'ר מגווין מילמל משהו למיקרופון פה ושם. לעתים הוא צחק אך הוא היה היחיד שצחק מדבריו הלא מובנים. הם היו לבושים בגדים שאדם לובש כשהוא עובד בגינה. קשה להאמין שזו הלהקה שמכרה מיליונים של תקליטונים. ברגע אחד היה נדמה ששיר מתחיל כשלפתע הבנו שהלהקה רק מכוונת את כלי הנגינה שלה. המוסיקה הייתה מפורקת, מזייפת ורועשת מדי. להיטי העבר של הבירדס בקושי היו מוכרים פה".

ב-13 ביולי בשנת 1971 כתב מנהלו של דייויד בואי, טוני דפרייס, לקומיקאי / פסנתרן הג'אז, דאדלי מור:

"פניתי למשרדך היום לנסות ולארגן איתך סשן הקלטה עבור דייויד בואי, שנמצא כרגע בתהליך הקלטת אלבום שבו אני מקווה שתהיה גם נגינתך. אני מבין שתהיה עסוק בשבועות הקרובים אבל החומר שדייויד כתב זקוק לפסנתרן הכי טוב שיש ואהיה אסיר תודה אם תוכל להגיע לסשן של שלוש שעות מתי שהוא בשבועיים הקרובים". דאדלי מור לא ענה....

ב-13 ביולי בשנת 1967 הגיע בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימאן, לאולפני 'אולימפיק' בלונדון וגילה להפתעתו שמיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס לא מתכוונים להגיע ביום זה לאולפן.

זה היה בימים בהם השניים נעצרו בעקבות פשיטת המשטרה על ביתו של ריצ'ארדס בעת ששהו בו ונתפסו עם סמים. השניים עסקו בדיונים משפטיים ומעל ראשם ריחף איום ממשי של כניסה לבית כלא. בשלב הזה הם היו משוחררים בערבות. ווימאן התבאס כי לקח לו 45 דקות לנהוג מביתו לאולפן.

טכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, סיפר לווימאן שניסה להשיגו בטלפון כדי להודיע לו שלא יגיע אך לשווא. הטכנאי לא רצה לבזבז יום הקלטה ושאל את ווימאן אם יש לו שיר להקלטה. הבסיסט השיב כי יש לו שיר בשם ACID IN THE GRASS (או בתרגום עברי יאה לתקופה: סמי הזייה בחשיש).

באולפן נכח קלידן ההפקות הקבוע אז של הסטונס, ניקי הופקינס, שרקח פתיחה לשיר עם מקלדת הצ'מבלו. להקת SMALL FACES הקליטה באולפן הסמוך וסולן הלהקה ההיא, סטיב מאריוט, והבסיסט שלה, רוני ליין, התנדבו לשיר קולות רקע. ווימאן היה נבוך בעניין קולו ולכן הציע לגלין ג'ונס לעטוף את שירתו עם אפקט שנקרא 'טרמלו'.

למחרת חזרו ג'אגר וריצ'ארדס לאולפן, הקשיבו לשיר שהוקלט ואהבו את התוצאה, לה הוסיפו קולות משלהם. בריאן ג'ונס, האבן החמישית שדאגה לספק צלילים מעניינים, ניגן במלוטרון בצליל שדמה למנדולינות. אך בריאן ג'ונס היה באותם ימים בשלבים של מחיקת אישיותו האנושית 'הודות' לסמים שנטל באופן לא מבוקר, שגרמו לנפשו השברירה להיסדק.

ווימאן כתב על בריאן של אותם ימים בספרו האוטוביוגרפי: "ג'ונס נהג בזמן ההוא לקשקש על כל כלי נגינה שנקרה בדרכו. מלוטרונים, סקסופונים או נבל. היה נבל אחד ששכן באולפן לסשן למחרת של תזמורת. בריאן התיישב והחל לבדוק את הכלי עד שהצליח להוציא ממנו צליל נורמלי. הכישרון והיכולת היו שם אך הוא פשוט דפק את עצמו. זה היה טראגי. בריאן היה נגן נהדר אך כל מה שרצה היה לקשקש עם כלי נשיפה וכלי הקשה הודיים. המצב של 'להיות סופר סטאר' הגיע אליו וגבה ממנו את המחיר הכבד ביותר".

בסוף השיר נשמעות נחירות של אדם ישן - זה ווימאן שנרדם בחדר הבקרה של האולפן והוקלט בנחירותיו, שהוצאו מהתקליטון ונכללו רק בגרסת התקליט.

מה שבטוח, אם ג'אגר וריצ'ארדס היו מתייצבים באולפן באותו יום אז השיר הזה של ווימאן לא היה קורה. התקליטון עם השיר יצא בארה"ב, ב-2 בדצמבר 1967, ולא ברור מדוע התקליטון יצא תחת שמו של ווימאן וכיצד הצליח בכל זאת להגיע למקום ה-87 במצעד האמריקני.

ב-13 ביולי בשנת 1973 יצא תקליט בכורה למלכה אחת ומיוחדת במינה ושמה להקת קווין.

לאחר שלהקת קווין חתמה על חוזה הקלטות עם מנהלי אולפני ההקלטה בלונדון, טריידנט, פנו ארבעת החברים לעריכת כמה שבועות של חזרות בפאב מרוחק מהעיר הסואנת, היכן שהוא באמצע שומקום. הרעיון היה להימנע מהסחות דעת ולהספיק לסיים את כתיבת המוסיקה לתקליט הבכורה.

באופן טבעי, המנהלים החדשים של קווין רצו שהיא תקליט את המוסיקה החדשה באולפן שלהם, ששכן בסוהו של לונדון. אבל בגלל שהאולפן היה פעיל מאד עם אמנים אחרים, חברי קווין קיבלו אישור להקליט רק בזמנים בהם לא נקבעו סשנים משולמים ללקוחות אחרים. כך שהזמן היחיד שנותר הוא מאוחר בלילה. זה לא היה קל, להגיע בהתרעות כה קצרות לאולפן ולגשת מיד להקלטת עוד מוסיקה.

שיר אחד באלבום, THE NIGHT COMES DOWN, הוקלט קודם לכן באולפן אחר (DE LANE LEA) כחלק מהסשן של חמשת דמואים והוחלט להכניסו לאלבום (עם מיקס טיפה שונה). בריאן מאי ניגן בשיר זה בגיטרה אקוסטית מדגם DILLOWAY (הוא ישתמש בזה גם בשיר JEALOUSY, שיהיה באלבומה השביעי של הלהקה, JAZZ). למעשה, קווין החשיבו את כל הדמואים שעשו כמועמדים לאלבום, אך המפיק, רוי תומאס בייקר, חשב אחרת ושלח אותם להקליט הכל שוב מחדש.

הסשנים לא הלכו בקלות. חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה ולקח המון זמן הקלטה עד שהם הסכימו בעניין. שיר נוסף שהוקלט במהלך הסשנים ולא נכלל באלבום, MAD THE SWINE, הוצא ממנו בגלל אי שביעות רצון מסאונד כלי ההקשה בו. זה יצא בסוף רק בשנת 1991 כצד ב' בתקליטון.

שירים נוספים שהוקלטו בסשנים היו SILVER SALMON (שיר רוק סטייל לד זפלין), POLAR BEAR (במקור של להקת סמייל, הגלגול הקודם של קווין) וגם HANGMAN (שיר שבוצע לא מעט בהופעות בתחילת הדרך עד שנת 1975). השיר היחיד באלבום ששרד מתקופת סמייל הוא DOING ALRIGHT, ששמר בעיבודו וביצועו על רוח המקור. בהקלטת האלבום זה בריאן מאי שניגן בפסנתר.

שיר נהדר נוסף בתקליט היה LIAR, שנכתב על ידי מרקיורי עוד בשנת 1970. השיר נקרא במקור LOVER ובוצע על ידי אחת מלהקותיו הקודמות של מרקיורי, WRECKAGE. השם שונה ל- LIAR לקראת הקלטת האלבום ויצא גם על גבי תקליטון באותה השנה. השיר הזה גרם ליצירת חוק חדש בלהקה, שהפך מאז לחוק ברזל - מי שמביא את המילים לשיר כלשהו הוא זה שמקבל את קרדיט הכתיבה המלא על השיר.

הקטע שחתם את האלבום, SEVEN SEAS OF RHYE, הוקלט בגרסה אינסטרומנטלית וקצרה, שתהפוך שנה אחרי כן ובגרסה חדשה ללהיט חשוב מאד של קווין. השיר עוד לא היה גמור בתקופה הזו ולכן הוקלט בצורתו הקצרה. המטרה המקורית הייתה לפתוח את האלבום השני של קווין (QUEEN II) עם הגרסה המלאה כדי שיהיה קשר ברור בין שני האלבומים. זה כמובן לא קרה בסוף.

המילים בשיר MY FAIRY KING (שסגר את צד א' של האלבום) היו ההשראה של פרדי לשנות את שם משפחתו למרקיורי. בריאן מאי הודה שבשיר הזה הוא ראה לראשונה את פרדי עובד עם כל נשמתו על כתיבת שיר.

רוג'ר טיילור תרם לאלבום שיר בשם MODERN TIMES ROCK'N'ROLL שנשמע לא רחוק מ- COMMUNICATION BREAKDOWN של זפלין, שבעצמו נשמע דומה מדי לשיר NERVOUS BREAKDOWN של אדי קוקראן. סוג של גונב מגנב - פטור.

האלבום של קווין היה מוכן כבר בינואר 1973, אך לא נמצאה אז חברת תקליטים שהסכימה לשווק אותו. התסכול היה גבוה מאד וכשהתקליט יצא, ביולי 1973, הלהקה כבר כתבה חומרים לאלבום השני והרגישה שהאלבום הראשון הוא נחלת העבר והם כבר לא התחברו אליו נפשית.

מגזין הרולינג סטון האמריקאי נתן ביקורת חיובית לתקליט. הוא חזה שקווין יהיו הלד זפלין הבאים וחתם עם המילים QUEEN IS A MONSTER. האלבום הגיע באנגליה למקום ה-32.

בעטיפה האחורית של האלבום נרשם בגאווה כי אין כלל שימוש בסינטיסייזרים. זאת הייתה דרישה של בריאן מאי, כדי שאנשים לא יחשבו כי עבודת הגיטרות שלו הגאונית שלו היא תוצאה של תכנות ממוחשב. ג'ון דיקון נרשם על עטיפת האלבום הזה כ"דיקון ג'ון". זאת למורת רוחו הגדולה כי מפיק האלבום חשב שהיפוך השם יוצר מסתוריות גדולה יותר. קולאז' התמונות שם הורכב על ידי פרדי ובריאן, כשמעל שמות השירים יש צילום כפול של בובת מתופף שנשלחה לרוג'ר טיילור על ידי מישהו שהעריץ אותו כבר אז.

השם QUEEN נבחר כשם האלבום לאחר ששמות אחרים נדחו, כמו DEARY ME (ביטוי שרוי תומאס בייקר המפיק אהב מאד לומר) וגם TOP FAX, PIX AND INFO.

אז הנה מה שמצאתי שנכתב על התקליט בעיתון רולינג סטון בשנת 1973: "השמועות אומרות שקווין תוכתר בקרוב כ'לד זפלין החדשה', שזה אירוע שבוודאי יתאים למבקר הזה מצוין. אין ספק שלרביעייה האנגלית הפ'אנקית והאנרגטית הזו יש את כל הכלים שחבריה צריכים כדי לתבוע את כס מלכות ההבי-מטאל של זפלין ומעבר לכך - להפוך לכוח משפיע באמת בעולם הרוק. אלבום הבכורה שלהם מעולה.

האנלוגיה של זפלין לא אמורה לרמוז שהמוזיקה של קווין כמעט מבוססת בלוז כמו התוכן של תקליטי זפלין הראשונים. לא, השירים שלהם הם יותר ברוח להקת המי, רוק ישר קדימה עם עיבודים חותכים וקשוחים שמתארים את הרגעים הטובים ביותר של WHO'S NEXT ו-QUADROPHENIS. עם זאת, יש רמה מסוימת של אינטליגנציה שבה המופע מוצג, שפיות מובנית שמתקיימת לצד הזעם המטורף שנותן לי את הרושם שללהקה היו כנראה הרבה תקליטי להקת יס על הפטיפונים שלה בשלוש השנים בהן האלבום הזה התגבש.

כוח אדם: בריאן מאי מנגן בגיטרה, ואם זה נראה כאילו הוא באמת יודע את הפרטים הקטנים של הכלי שלו, יש לכך סיבה טובה. הוא הכין את הכלי בעצמו, מעץ שמצא באח בת 100 שנה. ובמקום שבדרך כלל הייתם מצפים למצוא חורים בצליל של להקה בת שלושה חלקים, במקום זאת תמצאו את מאי עושה שימוש מצוין בתכונות החשמליות של הכלי שלו.

לזמר, פרדי מרקיורי, יש קול חזק ויציב שלעולם לא חסר כוח וסמכות. הוא מתמודד עם מגוון רחב של מטלות ווקאליות, אף פעם לא מאבד את אווירת השחצנות והיהירות המלכותית שלו. בואו נגיד שהתוצר של המתופף רוג'ר מדוז טיילור והבסיסט דיקון ג'ון הוא הר געש קולי אדיר שהתפרצותו גורמת לכדור הארץ לרעוד.

יש שיר באלבום (מזכיר להפליא את COMMUNICATION BREAKDOWN של זפלין)) בשם MODERN TIMES ROCK'N'ROLL וזו בדיוק המוזיקה של קווין. הם הראשונים מתוך גל חדש לגמרי של רוקרים אנגליים, והכי כדאי לכם ללמוד לאהוב אותם עכשיו כי הם כאן כדי להישאר. התקליט הזה אדיר".

ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-13 ביולי בשנת 1981 יצא התקליטון השלישי של להקת דוראן דוראן, עם השיר GIRLS ON FILM.

אחרי כל השנים המדכאות האלה של התלבשות בשחור ודאגה לגבי הממשלה, הגיע מרד מעמד הפועלים הבריטי, שבא לידי ביטוי גם בצבעוניות הביגוד. בלונדון השמיעו המועדונים דיסקו אירופאי, היפ הופ ומוזיקת ​​נשמה. רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי הפכו מודלים לחיקוי חדשים. זה היה צבעוני. זה היה מרגש. הסינטיסייזר החליף את הגיטרה ככלי השולט.

להקת דוראן דוראן, חמישייה מבירמינגהם, הייתה חלק חשוב בסצנה. "כל הסצנה בלונדון נראתה מאוד שטחית", אמר הקלידן, ניק רודס. "בבירמינגהם אנשים ציפו לסופי שבוע שבהם הם יכלו להתלבש וללכת למקום כמו 'רום ראנר', שזה המועדון היפה שם. ומדובר בכל מיני אנשים – עובדי משרד, עובדי מפעל, סטודנטים. האווירה הייתה מתוחה". "מה שאנחנו עושים זה דיסקו לבן אירופאי", הוסיף הבסיסט, ג'ון טיילור.

"מה שרצינו לעשות," אמר רודס, "זה פשוט לבחור את כל האלמנטים של מוזיקות שונות עבורנו. דיסקו זה דבר די טוב בפני עצמו, אבל הרבה פעמים השירה הורסת את זה. יש לנו קווי מלודיה ממש חזקים. אני חושב שזה משהו שחסר לדיסקו. באופן כללי, מנגינות היו חסרות בשנתיים האחרונות".

בספרו, הגיטריסט, אנדי טיילור, מגלה זווית מתחילת דרכו בלהקה: "היה ברור שהם רוצים מישהו שבאמת יכול לנגן בגיטרה בהמון סגנונות וז'אנרים שונים. אבל מהר מאוד גיליתי שהם לא באמת הרחיבו את הרפרטואר שלהם. לא היו להם שירים גמורים אבל היה להם יהלום אחד קטן, אשר היה הפזמון של GIRLS ON FILMS ולניק (רודס) היה תפקיד קטן בקלידים עם זה. אפשר היה לשמוע מיד שזה משהו מיוחד. אני זוכר שניק אמר לי, 'זה אחד השירים שיש לנו ואנחנו באמת חושבים שזה הולך להיות להיט'.

ואז הוא שר את השורה, 'בנות בסרט, בנות בסרט', וידעתי שזה מגניב - מעניין מי כתב את זה? אבל התברר שאף אחד מהם לא כתב, כי זה נכתב על ידי הזמר הקודם שלהם, אנדי וויקט, שאמרו לי שהוא בחופשה. למעשה, אנדי כבר עזב את הלהקה, ומה שהם לא הזכירו בהתחלה זה שלא היה שום זמר בכלל במקומו. חתיכת הפזמון הקטנה הזו הייתה הדבר היחיד ששרד מההרכב הקודם שלהם. בהמשך היינו צריכים להתמודד עם אנדי כשהוצאנו את השיר באופן מסחרי.

לאחר מכן נכנס לתמונה זמר חדש – סיימון לה בון. אנדי טיילור: "אז שם כולנו היינו, בתוך מועדון 'רום ראנר', כשנכנס פנימה הבחור הגבוה וטוב המראה הזה עם רגליים ארוכות והרבה ביטחון עצמי. 'שלום, אני סיימון לה בון', הוא אמר במבטא דרומי. הדבר הראשון שחשבתי היה, 'שכה אחיה - הוא נראה בדיוק כמו אלביס!' חיבבנו אותו. ואז גילינו שהוא יכול לכתוב מילים. הוא הביא ספר עם שירים בכתב ידו. הספר התברר כמנורה אמיתית של אלאדין כי הוא הכיל את כל המילים שיכולנו לאחל להן. זה היה, עבורי, הרגע המכונן של דוראן דוראן, כשסיימון שלף את ספר המילים הקטן הזה".

זה עבד מהיום הראשון איתו. הלהקה התרשמה מכך שסיימון יכול לשיר לתוך מיקרופון ולנוע בקלות. סיימון ביקש מהלהקה לנגן את אחד משיריה שוב, הקשיב בקשב רב, ואז התאים אותו מיד לשיר מתוך ספרו בשם "קול הרעם". המנגינה הייתה של אנדי, שנדהם שהמילים מתאימות כך ללחן שלו. ברור היה שלסיימון לה בון יש אוזן קשבת לפופ מסחרי. הם השמיעו לו את GIRLS ON FILMS והוא מיד התחיל לעבד אותו מחדש. כבונוס נוסף, הוא אמר להם שהוא אוהב את להקת סימפל מיינדס, להקה שג'ון טיילור וניק רודס התפעלו ממנה גם כן. עם זה, ג'ון טיילור אמר ללה בון, "טוב, אתה בלהקה. יש לנו הופעה בעוד ארבעה שבועות". במיטה באותו לילה כתב הבסיסט בהתרגשות ביומנו, "סוף סוף יש לנו זמר! הכוכב כאן!"

השיר GIRLS ON FILMS הפך לשיר שעוסק בניצול דוגמניות אופנה, שצריכות להתמודד עם צילומים בסביבה תזזיתית שבה הן מוחפצות עבור ההמונים. מצלמת הניקון נשמעת בתחילת השיר ומביאה בשורת סאונד חדשה. תוסיפו לזה קליפ שיווקי, שבויים על ידי גודלי וקרים (לשעבר חברי עשרה סי סי) ששילב בתוכו עירום ותקבלו מוצר תוסס.

ב-13 ביולי בשנת 1973 יצא גיליון להיטון ובו גם התופינים האלו:

ביקורת על תקליט של ניל דיאמונד. בגיליון יש גם ביקורות על תקליטים של פינק פלויד (MORE), לד זפלין (HOUSES OF THE HOLY), להקת פוקוס (MOVING WAVES) ואוסיביסה (HEADS).

ב-13 ביולי בשנת 1969 שב אריק איינשטיין לבצע את השיר "פראג", אותו ביצע לראשונה בפסטיבל הזמר וקיבל עמו את המקום השביעי (והמאכזב). זה היה ב"פסטיבל הפסטיבלים" שנערך בהיכל התרבות בתל אביב. בהפקה זו ביצעו האמנים את מיטב שיריהם בפסטיבלים השונים שנערכו בארץ בין השנים 1969-1960.

איינשטיין ביצע על הבמה את 'פראג', 'ליל סתיו' וגם את 'הגר'. יהורם גאון ביצע את 'בלדה לחובש', 'עץ האלון' ואת 'לילה בהיר'. איתם הופיעו גם צמד הפרברים, אילן ואילנית, יפה ירקוני, צמד דרום, רבקה זוהר, ירדנה הדר, אברהם פררה ודני גרנות. הניהול המוסיקלי הופקד בידיו של שמעון כהן ומנחה הערב היה עזריה רפפורט. מאז אותה הופעה, התרופף הקשר בין אריק איינשטיין ליהורם גאון וכל אחד מהם פנה לכיוון אחר.

הרצאה בנושא רוק ישראלי, הרצאה בנושא מוסיקה ישראלית והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות: 050-5616459

ב-13 ביולי בשנת 1992 יצא תקליטון ללהקת ג'נסיס עם השיר JESUS HE KNOWS ME.

השיר הזה הוא ביקורת של להקת ג'נסיס על אוונגליסטים בטלוויזיה כמו ג'ים באקר. זה קרה בתקופה שבה רבים מהטלוונגליסטים כמו רוברט טילטון ובני הין היו תחת חקירה על שהבטיחו הצלחה כלכלית למאזינים שלהם, בתנאי שישלחו להם כסף.

הקליפ לקידום השיר מציג את הזמר-מתופף, פיל קולינס, כאוונגליסט טלוויזיוני חסר מצפון שחי כמיליונר הודות לתרומות מהעוקבים שלו. בסרטון הקומי מופיעים גם חברי להקה, הקלידן טוני בנקס והגיטריסט מייק ראת'רפורד בתור אוונגליסטים אחרים. בזמן שקולינס תקף את הטלוויזיה בכללותה, הוא גם כיוון לאחד במיוחד: המטיף ארנסט אנגלי, הידוע בתוכניתו המכונה כשמו שלימדה ריפוי באמונה ואת בשורת השגשוג הפופולרית אך הלא מסורתית. אנגלי הכניס את עצמו למים חמים בשנת 2007 כאשר טען שתפילה יכולה לרפא איידס בדרום אפריקה. לאנגלי זה לא הזיז מה היה לקולינס להגיד עליו. למעשה, זה החמיא לו.

בנקס הסביר איך השיר התחבר: "פיל ניגן ממש מהר בתופים והתחלתי לנגן מעליו רצף אקורדים. זה לא התחיל עם הביט שאתם שומעים בחזית - זה הגיע מאוחר יותר. התחלתי לנגן את קצב הרגאיי הזה על מה שהוא עשה כי זה היה באותו סוג של קצב. אז קיבלנו את החלק האמצעי שאתם שומעים בשיר, ואז הפתיחה צצה מזה. אני חושב שזה עובד די טוב".

ראת'רפורד בספרו: "אוונגליסטים אמריקאים היו דבר חם אז, ממלאים את ערוצי הטלוויזיה האמריקאים, וזה בדיוק מה שהשיר בא לעשות... חשיפת אוונגליסטים עקומים. לאוונגליסט בעל פרופיל גבוה הייתה תוכנית בטלוויזיה ביום שישי בערב ואמר שמשאלת האל היא לחסידיו לתת לו 5 מיליון דולר עד יום שני - רק האל יודע איך הוא עשה את זה, אבל הוא עשה. לאחר מכן נערכה חקירה ענקית של נטילת הסמים, פרשיות עם קטינים ותעלולים מלוכלכים אחרים שמימנו המיליונים האלו".

ב-13 ביולי בשנת 1985 נערכו מופעי לייב אייד למען הרעבים באתיופיה. היה זה אחד המופעים החשובים בהיסטוריה, מבחינה פילנטרופית. היו אמנים שזכו שם לתהילת עולם והיו שספגו מפח נפש.

ההופעות נערכו במקביל בלונדון ובפילדלפיה. חלק מהאמנים נתנו הופעות מרשימות ביותר (כמו להקת קווין, נטולת האפקטים הבימתיים אך עתירת הכריזמה והדיוק) וחלק נתנו הופעות מבישות ביותר (כמו האיחוד של לד זפלין עם פיל קולינס). מנהלו של אריק קלפטון, רוג'ר פורסטר, אמר אז: "נראה כי יש מוטיב לא טהור לשבעים וחמישה אחוזים מהאמנים המופיעים שם. הם שכחו מה היא המטרה ורק מציבים דרישות מבחינת זמן הופעה, עם מי הם רוצים לנגן, עם מי אינם רוצים לנגן, אחרי מי אינם רוצים לעלות לבמה ועוד שטויות". בוב גלדוף, שאירגן את ההפקה הזו, נאלץ לדחות שמות ידועים כמו להקות פורינר ויס. הוא גם עשה הכל כדי שכל השירותים שניתנו לאומנים וצוות ההפקה, אם זה חדרי מלון, אוכל, הסעות, ציוד הגברה ועוד - לא יעלה מכיסו אלא ינתן כתרומה למאמץ.

"הלוגיסטיקה של הדבר הזה מדהימה", אמר בוב גלדוף, "אבל אנו נוטים לשכוח, בתוך כל הבלגאן וההתרגשות במה מדובר, וזה אמור להיות דבר שמסוגל לגייס הרבה כסף כדי להאכיל הרבה אנשים".

אחד הנעדרים הבולטים היה בילי ג'ואל שהחליט להתקפל אחרי שגלדוף התעקש כי ינגן לבד בפסנתר על הבמה. מנהלו של ג'ואל סירב בטענה כי אי אפשר לעשות זאת במופע בסדר גודל שכזה וזה לא הוגן לו ולמעריציו שיעלה לבדו אחרי הופעת רוק של אמן אחר עם להקה. גם ברוס ספרינגסטין החליט לא להגיע כי לא רצה לבטל חופשה של חברי להקתו בשביל זה.

את האירוע באנגליה פתחה להקת סטאטוס קוו. גיטריסט הלהקה והזמר, פרנסיס רוסי: "להקות הן יצורים מצחיקים, תמיד רוצים להופיע אחרונים. היו המון מריבות, מי יופיע ראשון. אז עלינו ראשונים וכולם ראו אותנו. רבים אחרים שהתקוטטו בעניין, ירו לעצמם ברגל. ברגע שסיימנו, ראינו אחרים מקללים שהם לא פתחו את המופע".

מאחורי הקלעים היה אפשר לראות אמנים רבים כשהם יחדיו, ברגעים נדירים. כמו למשל הרגע בו אריק קלפטון, ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, פיל קולינס, בוב דילן, טום פטי ורון ווד ישבו יחדיו ושוחחו. פלאנט מיהר להגיד שם כי מדרגות לרקיע אינו השיר בשבילו הוא התאחד עם להקתו לאירוע והוא מעדיף שישימו לב יותר לשיר 'קאשמיר'. פול מקרטני ודייויד בואי התחבקו ארוכות והצטלמו לתקשורת בעוד להקתו של אלטון ג'ון התחממה לקראת תחילת המופע שלו. סטינג נראה גם הוא עם חברתו, טרודי, ומיהר להכריז כי 'הכי אהבתי את ההופעה של קווין'. אז הוא ניגש לבריאן מאי כדי לספר לו על כך. בינתיים נראה פרדי מרקיורי משוחח בהנאה עם סולן יו 2, בונו.

אז נראה בוב גלדוף רץ בהיסטריה ביניהם ונובח כי 'הבמאים המפגרים בפילדלפיה שידרו מיד בהתחלה בחורה עירומה בקהל. מה נסגר איתם? הם לא מבינים שהרוסים יכבו מיד את הטלוויזיה ולא יתרמו דבר בגלל זה?'. רבים קיוו כי שלושת הביטלס יאחדו כוחות על הבמה, עם ג'וליאן לנון במקום אביו - אך זה לא קרה.

מה עוד היה שם, למשל? בוב דילן בסט אקוסטי עם קית' ריצ'רדס ורון ווד. חברי זפלין הנותרים לראשונה על במה מזה חמש שנים ועם פיל קולינס, שגנב למתופף הנוסף ברגע הזה את ההצגה. גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג התאחדו ביום זה אבל קולותיהם לא התאחדו לגמרי איתם. ואלביס קוסטלו, שקיבל דקות ספורות בלבד, העדיף, מכל הקטלוג הגדול שלו, לבצע דווקא את שיר הביטלס על כל שאתם זקוקים לו זו אהבה.

זה אחר זה עלו לבמות, בשני מקומות שונים בעולם, אמני רוק קלאסי ולצידם אמנים עדכניים, מסונטזים, מנופחי שיער ומצועצעי לבוש. ההפקה הוכתרה כהצלחה אדירה ובוב גלדוף קיבל את התואר סיר מהמלוכה, מבלי שרבים ידעו כי גם התנהג לא בסדר. כמו למשל, במקרה הבא.

מה סיפרו האמנים שהופיעו, בספריהם על לייב אייד?

גיזר באטלר (הבסיסט של בלאק סאבאת') בספרו: "בתחילת 1985, חישבתי את הסיכויים, של בלאק סאבאת' המקורית לחזור להופיע, כבלתי אפשריים. אז ראיתי את תמונות איומות של ילדים מורעבים באפריקה מוכת הרעב, ושבוב גלדוף הרכיב כמה קונצרטים לגיוס כספים. אז טלפנתי למנהל הלהקה, דון ארדן, דון ארדן והצעתי שארבעתנו נתאחד שוב למען הצדקה. הדבר הראשון שדון אמר לי היה, 'אתה לא עושה את זה. הם לא

ישלמו לכם'. השבתי, 'זה לצדקה, דון. להעלאת המודעות וגיוס המון כסף לאנשים מורעבים באתיופיה'. אבל צדקה לא הייתה קיימת בעולמו של דון. בנוסף, מערכת היחסים שלו עם שרון (בתו וגם אשתו של זמר הלהקה, אוזי אוסבורן) הגיעה לרמות רעילות חדשות.

השמועות אומרות ששרון ניסתה להכניס את אוזי ללייב אייד כאמן סולו, אבל המארגנים לא היו מעוניינים. עם זאת, כאשר גלדוף הבין ברגע האחרון שלאין לו להקות מטאל מעורבות בסיפור, הוא שאל אם נוכל להופיע בפילדלפיה. טוני (איומי הגיטריסט) נרתע, אבל ביל (וורד המתופף) ואוזי היו להוטים, אז אמרנו לגלדוף שנהיה שם. הייתה לנו רק חזרה אחת, שלא באמת הייתה חזרה. יום קודם לכן, הוגש לאוזי כתב תביעה מדון, באמצע ראיון חי. דון איים לנקוט בצעדים משפטיים אם אוזי יופיע תחת בלאק סאבאת', אבל אוזי - או יותר נכון שרון - פשוט התעלמו ממנו.

כולנו הסתדרנו כי ידענו שזה יהיה רק איחוד חד פעמי. למעשה, בילינו את רוב זמן החזרות שלנו בהעלאת זיכרונות. ביום של ההופעה, היינו כמו החוליגנים שהרסו את המסיבה. הלהקה היחידה שבאמת הסתדרנו איתה הייתה הפריטנדרס. כריסי היינד הגיעה לבד לאצטדיון, אבל חלקנו אוטו הסעות עם השאר. אוזי כל הזמן אמר, 'איפה כריסי? לביל המתופף יש קעקוע של הפנים שלה על התחת שלו'. הם נראו מבולבלים לחלוטין, לא ידעו אם אוזי מספר את האמת או לא (הוא שיקר!).

בגלל שהיינו תוספת של הרגע האחרון, הם דחסו אותנו ב-9:55 בבוקר – בין בילי אושן ל-RUN DMC. אני יודע שזה היה לצדקה, אבל זה לא היה מיקום נהדר להופיע בו, בין שני אלו. אני חושב שהופענו די טוב. למעשה, אני לא זוכר הרבה מהביצועים שלנו. הספקנו לנגן רק שלושה שירים. לא עשינו כמו להקת קווין וגנבנו את ההצגה, אבל אני חושב שיצאנו מזה בסדר".

אוזי אוסבורן (הזמר של בלאק סאבאת') בספרו: "אם להיות בכנות אתכם, הייתי לחוץ לגבי לייב אייד. לא דיברתי עם טוני במשך שנים, אז זה לא היה בדיוק המצב הכי נוח. ואז המארגנים שמו אותנו בין בילי אושן וה- FOUR FUCKING TOPS, בשעה עשר בבוקר. אני לא יודע מה הם חשבו. זה לא התחיל טוב. כשהייתי בלובי של המלון, לפני ההופעה, בחור ניגש אליי ואמר, 'היי, אוזי, אפשר לצלם?' ואני אמרתי, 'בטח, כן' ואז הבחור אמר, 'מצטער, אני חייב לעשות את זה', והגיש לי תביעה. זה היה מחמי, דון ארדן. הוא תבע אותי - לפני הופעת צדקה מזוינת.

כשכולם מאחורי הקלעים שמעו על התביעה - אחד מאנשי הצוות הטכני ניגש אליי ואמר, 'הוא די טיפוס, דון ארדן שלך, לא?' 'למה אתה מתכוון?' שאלתי אותו. 'הוא אמר שעטיפת התקליט BORN AGAIN מזכירה לו את הנכדים שלו'. אם לא ראיתם את העטיפה הזו - BORN AGAIN היה האלבום השלישי של בלאק סאבאת'

אחרי שעזבתי - זה עם תינוק שדון עם ניבים וטפרים. איזה דבר לא יאמן להגיד!

מצד אחד, הביצוע שלנו בלייב אייד היה טוב אבל מצד שני, הכל היה קצת מביך. בתור התחלה, עדיין הייתי בעודף משקל - בסרטון, אני בגודל של כוכב לכת. כמו כן, בשש השנים שחלפו מאז עזבתי את הלהקה, הפכתי לסלבריטאי באמריקה, בעוד בלאק סאבאת' הלכה לכיוון השני. אז קיבלתי יחס מועדף, למרות שאני לא ביקשתי את זה. אבל לא טיפלתי בזה בחן רב, כי האגו של כוכב הרוק המעורפל שלי יצא משליטה. עמוק בפנים, חלק ממני רצה לומר להם, 'פיטרתם אותי ועכשיו אני לא צריך אתכם, אז לכו לעזאזל'. במבט לאחור עכשיו, כל מה שאני יכול לחשוב הוא, למה הייתי כזה? למה הייתי צריך להיות כזה אידיוט?".

טוני איומי (הגיטריסט של בלאק סאבאת') בספרו: "הייתי באמצע הכנת האלבום שלי כשביקשו מאיתנו להופיע בהופעה ענקית. כל האנשים האלה עשו את זה וזה היה למטרה טובה מאוד. אמרתי: 'נשמע טוב. בואו נעשה את זה'. אז חזרנו יחד להופעה חד פעמית בלייב אייד בפילדלפיה. הסתדרנו טוב כשהתראינו שם ואני חושב שכולנו קיווינו שזה יקרה. הארגון הציע לנו משבצת זמן במתקן חזרות. הגענו לחלל והיינו אמורים לעשות חזרות לשלושה שירים אבל היינו שם ופטפטנו. לא הייתה ממש חזרה, באמת. בחורה נכנסה ועמדה מאחור והתבוננה. אז אמרתי למישהו: 'אתה יכול להגיד לה שזו חזרה פרטית?' כי לא ידעתי מי זו. היא צבעה את שיערה לכהה ולא נראתה כמו מדונה, אבל זו הייתה מדונה והיא לא הייתה מאוד מרוצה מכך שהושלכה החוצה.

משם חזרנו לבר והשתכרנו כהוגן. למחרת היינו בשעה כמו עשר בבוקר. היה לי הנגאובר נוראי אז שמתי את המשקפיים הכהים שלי. היינו מודעים לחשיבות האירוע, אבל זה נגמר מאוד. בינתיים, דון ארדן שיגר לאוזי תביעה, כי הוא חשב שאנחנו הולכים להתאחד שוב ושרון היא שתנהל אותנו. דון רצה לעצור כל דבר שקורה, כי הוא טען שהוא ניהל אותי ושאין סיכוי שנעשה משהו בלעדיו. התביעה הזו העכירה קצת את האווירה שלנו בלייב אייד. אני לא יודע אם לייב אייד באמת הציל אנשים. אתה עושה את הדבר, הם מגייסים את הכסף ומה קורה אז? הם קונים את האוכל או מה שהם צריכים, אבל אתה אף פעם לא 100 אחוז בטוח מי מקבל מה. אבל אני חושב שזה היה דבר טוב לעשות בכל מקרה. נושא החזרה להיות ביחד כלהקה אפילו לא עלה. עליתי על המטוס חזרה הביתה ולא ראיתי אותם שוב במשך שנים".

ג'ון אילזלי (הבסיסט של דייר סטרייטס) בספרו: "זה היה כבוד להתבקש לעמוד בראש אירוע כשהיו כל כך הרבה שמות ענקיים אחרים בסצנת המוזיקה הבריטית באותה תקופה. הבעיה הייתה שהיינו אמורים להופיע בקרבת מקום כשכל הכרטיסים נמכרו חודשים לפני כן. האם נאכזב את מעריצינו הנאמנים, או שנסרב

להוסיף את קולנו לפנייה עולמית שמטרתה להקל על סבל נרחב? נראה שלא הייתה תשובה. גלדוף היה, במקרה שלנו, כמו רוטוויילר בטירוף. הוא אדם שקשה מאוד להגיד לו לא. העקשנות והתשוקה שלו למטרה הייתה שטנית ומלאכית בבת אחת. לייב אייד היה הישג מדהים של ארגון כשהמרכיבים העיקריים שלו מבוצעים תוך מספר שבועות בלבד, ורובם על ידי אירי אחד מאוד עקשן. בסוף הסכמנו להופיע אחר הצהריים.

אחרי בדיקת הסאונד שלנו בארנה, עברנו את החניון אל אצטדיון וומבלי והופענו בין U2 ללהקת קווין, מבצעים את MONEY FOR NOTHING עם סטינג. אולי לא היינו מובילים, אבל עשינו סט ארוך ביותר, בערך עשרים

דקות בסך הכל, ובידיעה שיש קרוב למיליארד אנשים שצופים בזה בטלוויזיה. ביליון! זה היה בערך חמישית מאוכלוסיית כדור הארץ. כמובן שהיינו מתוחים כשהלכנו על הבמה הזו, לא מעט בגלל שלא הייתה בדיקת סאונד. פשוט המשכנו, התחברנו, ובקושי משכתי את הרצועה של הגיטרה שלי על כתפי כשסטינג התחיל לשיר 'אני רוצה את ה-MTV שלי'. לייב אייד היה הישג לוגיסטי מהמעלה הראשונה. אני פשוט מאוד שמח שהופענו קודם ולא אחרי להקת קווין. ההופעה שלהם גנבה את ההצגה. מודעים לכך שזה עתה השתתפנו באירוע היסטורי גדול, זו הייתה תחושה מוזרה כאשר, חצי שעה לאחר מכן, יצאנו מאחור וחצינו את החניון בחזרה לארנה".

בוב גלדוף צוטט כאומר שהוא מרגיש שלקווין היה את הסאונד הטוב ביותר והיא נתנה את הביצועים הטובים ביותר של האירוע כולו. גלדוף היה בתא בוומבלי ועזר לארגן את הכאוס עד ששמע את המוזיקה והבין שהיא טובה יותר באופן ניכר ממה שהיה כל היום (בגלל בעיות טכניות רבות). הוא שאל: "מי זה?" והתשובה הייתה "קווין". הוא הפסיק לעבוד לכמה דקות, כשהוא מרותק למה שקרה על הבמה. הגיטריסט בריאן מאי הודה שלקווין היה יתרון גדול על פני אמנים רבים אחרים, כי הם התרגלו לנגן בהרבה אצטדיוני ענק. קווין ערכה חזרות על הופעתה באינטנסיביות במשך שלושה ימים בתיאטרון שו בלונדון. לפני שהחברים עלו לבמה בוומבלי, טכנאי הסאונד של הלהקה דאג לכוון במהירות את מערכת ההגברה כך שההופעה הזו תהיה רועשת יותר משל השאר. אבל קווין כמעט ולא הופיעה בגלל העובדה שפרדי מרקיורי פחד שההופעה שלהם תיראה כהצהרה פוליטית. בוב גלדוף שכנע בסופו של דבר את הלהקה שאין שום דבר פוליטי בקונצרט. הוא גם שכנע את מרקיורי שהוא חייב לקחת חלק כי זה יהיה מול הקהל הכי גדול שהם יופיעו מולו אי פעם.

בנוגע להגבלות הזמנים של ההופעות - במהלך ההופעה של להקת המי נדלקה נורת אזהרה אדומה בקדמת הבמה שהבהבה כדי להזהיר את הלהקה שהזמן שלהם נגמר. מה גם שגנרטור התפוצץ במהלך אחד משירי הלהקה, מה שגרם לאיבוד קישור הלוויין לשידור ברחבי העולם.

פרינס התבקש להופיע בקונצרט, אך הוא החליט "לפרוש" מהופעות חיות באותה תקופה. עם זאת, הוא הקליט שיר לאירוע בשם THE TEARS IN YOUR EYES. אמנים נוספים שהוזמנו אך לא הגיע להופיע היו ברוס ספרינגסטין (שבדיוק סיים סיבוב הופעות, היה מותש והתחרט לאחר מכן), מייקל ג'קסון וסטיבי וונדר. השניים האחרונים אף ביקשו להחרים את האירוע בטענה שמעט אמנים שחורים הוזמנו להופיע בו. למרות שכמה להקות התאחדו לאירוע, להקה אחת שהתבקשה לעשות זאת אך לא התאחדה הייתה הביטלס. חברי הלהקה הנותרים התבקשו להופיע כשג'וליאן לנון ממלא את מקומו של אביו המנוח ג'ון לנון, אך הם סירבו. רק פול מקרטני הגיע להופיע. במהלך ההופעה שלו המיקרופון שלו כבה. להקת U2 תכננה לנגן שלושה שירים, אבל כשבונו קפץ מהבמה לרקוד עם בחורה מהקהל, זה גרם לשיר להיות ארוך מדי, אז הם הורידו את השיר השלישי מהסט.

במהלך הופעתו, בוב דילן הצהיר שחלק מההכנסות של לייב אייד צריכות ללכת לעזרה לחקלאים האמריקאים שהיו בסכנה לאבד את החוות שלהם. הערה אגבית זו נתנה מאוחר יותר השראה לווילי נלסון וג'ון מלנקמפ, שלא הופיעו בלייב אייד, להתחיל לארגן את הקונצרטים השנתיים של פארם אייד. במקור בוב דילן התכוון לבצע את BLOWING IN THE WIND עם שלישיית הפולק הוותיקה פיטר פול ומרי. למעשה, השלישייה הייתה רשומה על המודעות לקראת האירוע. עם זאת, דילן התקשר למארגנים כמה ימים לפני האירוע ואמר שהוא יופיע בלי שלושת אלו אלא עם קית' ריצ'רדס ורון ווד מהרולינג סטונס.

הצמד הפופולרי, דריל הול וג'ון אוטס, היו בלהקת הליווי של מיק ג'אגר במהלך הופעתו שם עם טינה טרנר. אמן אחד שאכן הופיע על הבמה בלונדון אך לא הורגש יחסית היה יוסף איסלאם (קאט סטיבנס). הוא אפילו כתב שיר להופעה, אבל בגלל אילוצי זמן לא ביצע אותו. להקת דיפ פרפל הייתה אמורה לבצע שיר בשידור ישיר משווייץ, שם הייתה בסיבוב הופעות, אבל בגיטריסט ריצ'י בלאקמור סירב והעניין נפל. פינק פלויד לא הופיעה באירוע כי חבריה היו בעיצומן של מחלוקות קשות בין רוג'ר ווטרס לשאר חברי הלהקה. עם זאת, הגיטריסט דיוויד גילמור ניגן בגיטרה עבור בריאן פרי ומבלי שהוזכר שם שמו.

פיל קולינס בספרו: "השמועה החלה להתפשט על אירוע 'ג'וקבוקס עולמי'. ביחד עם בוב גלדוף, שככל הנראה יהווה קונצרטים ענקיים ועטורי כוכבים באותו יום בבריטניה ובארה"ב. קראתי על זה וחשבתי, 'זה לעולם לא יקרה. זה יותר מדי פנטסטי'. בשנת 1985 היו אלו הימים הראשונים של טכנולוגיית הקונצרטים המשודרים בו זמנית, ולהפיק מופע חי משני צדי האוקיינוס האטלנטי פשוט נראה שאפתני מדי. הנחתי שזה סתם שמועה ובכל מקרה, אני עסוק מספיק במקומות אחרים. אז פתאום גלדוף עשה מסיבות עיתונאים, מכריז על כך וכך

שיופיעו - מבלי שדיבר עם מישהו. ואז הוא פתאום בטלפון איתי, 'בונו עושה את זה, אז אתה תעשה את זה?' - כך הגיעה ההצעה להופיע בתפקיד מסוים בג'וקבוקס הזה.

בדאלאס, רוברט פלאנט שאל אותי, 'האם אתה עושה את ההצגה הזו שגלדוף מעמיד?' 'כן, אני חושב שכן'.

'אה,', אמר רוברט. 'אתה יכול להוסיף אותי לזה?' 'אתה לא צריך אותי לזה - אתה רוברט פלאנט! פשוט תתקשר למפיק ביל גרהאם, שמפיק את העניין בפילדלפיה. 'הו לא, אני לא יכול להתקשר לביל. אנחנו לא מסתדרים עם ביל. ביל שונא אותנו'. ואז נזכרתי ב'תקרית אוקלנד': הקרב מאחורי הקלעים הידוע לשמצה במופע של לד זפלין ב-1977, בו הותקף אחד מהצוות של גרהאם על ידי חברי צוות צפלין. אבל זה היה עולם 'הענן האפל' של לד זפלין, לא העולם הקל לאין שיעור של רוברט פלאנט. אז אני אומר בקלילות, 'אני בטוח שזה יהיה בסדר. ביל יהיה בסדר!'

ואז רוברט אמר, 'אתה, אני וג'ימי יכולים לעשות משהו'. ההברות 'לד' ו'זפ' לעולם אינן נאמרות. אין בכלל דיבור על להחיות את לד זפלין, שלא ניגנו יחד מאז מותו של ג'ון בונהאם חמש שנים קודם לכן. אין מפגש מחודש. שום דבר. אז, אין דיבורים על לעשות משהו גדול ואין דיבורים על חזרות. מה יכול להשתבש?

זמן לא רב אחרי דאלאס אני בסיבוב הופעות איפשהו באמריקה, ואני מקבל שיחת טלפון. זה סטינג. 'אתה עושה את הקונצרט הזה של גלדוף, פיל?' 'כן אני כן…' 'טוב', אומר סטינג, 'אתה רוצה לעשות את זה ביחד?'

עכשיו כשהוא בתהליך של השקת קריירת סולו, סטינג לא התכוון מיד להצטרף מחדש לחבריו ללהקה פוליס שהתפרקה, לא משנה כמה אירוע גדול או גלובלי זה. באותה מידה, הוא לא רצה להיות שם למעלה לבד. אני מבין את זה. 'בטח, סטינג, למה לא?'

בינתיים, בעולם של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, דבר אחד הוביל לאחר וזה הפך להחייאת להקת הרוק הגדולה ביותר. זו התפתחות שאני לא ידעתי עליה למרבה הצער. רוברט לא התקשר, אז אני לא ידעתי שגם ג'ון פול ג'ונס מגיע. ופתאום - לד זפלין! רק כדי להוסיף לדרמה, התקיימה גם שיחה מקבילה נוספת. מישהו שאל, 'זה יהיה נהדר אם תוכל לעשות משהו נוסף בלייב אייד, פיל - יש רעיון?' 'טוב, באמת, אני מעדיף פשוט לנגן בתופים עם מישהו', הייתה תשובתי הכנה. אני רגיל לזה. אני יכול להחליק לתפקיד הזה, אין בעיה. אני לא

צריך לדאוג לגבי הקול שלי. "איפה אריק קלפטון ורוברט פלאנט מופיעים?" אני שואל. 'אריק באמריקה. כך גם רוברט'. אז, אני חושב שזה לא יעבוד. 'חזרתי לאנגליה אחרי סיבוב הופעות ארוך באמריקה. לא מתחשק לי לחזור לשם כל כך מהר. בנוסף, אני מחויב לנגן עם סטינג בוומבלי'.

ואז מתחיל התכנון. 'ייתכן, אם פיל ייקח טיסת קונקורד, שהוא יגיע לפילדלפיה לפני סיום ההופעה. הוא יכול לעשות את שלו עם סטינג ב וומבלי, יטוס לאמריקה ויסיים את היום על הבמה עם אריק ועם רוברט'. הסכמתי לרעיון. עם אריק, אין לי דאגות. חזרות זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, במיוחד בגלל שזה צריך לקרות באמריקה. אבל זה לד זפלין - ואני מעריץ! מאוחר יותר גיליתי שהם שאלו גם את המתופף לשעבר של להקת שיק, טוני תומפסון, לנגן איתם, אבל רוברט עדיין רצה אותי איתם. סיימתי עם סטינג ועליתי לטיסת הקונקורד.

יש שמועות על טיסת הקונקורד הזו. במיוחד שיצא לי המוח מרוב קוקאין. אני יכול לראות מאיפה המיתוס אולי הגיע. זה כוכבי רוק שמתעופפים גבוה! זה שנות השמונים! זה העשור לזה. באמצע הטיסה, נקבע שאעשה שידור מהקונקורד באמצעות מערכות התקשורת של הטייסים. במהרה נחתנו בנמל התעופה JFK בניו

יורק, בלי מכס, ישר למסוק אחר, ואנחנו הולכים לאצטדיון JFK בפילדלפיה. זה לוקח כמעט זמן להגיע מניו יורק לפילי כפי שלקח לעבור את האוקיינוס האטלנטי.

מאחורי הקלעים אומרים לי שהכל בסדר עם מערכת התופים. אני קופץ אל חדר ההלבשה של אריק והתחושה הייתה שאפילו הלהקה שלו ממלמלת, 'הוא פאקינג בא להשוויץ...' אבל זה מאוחר מדי להפסיק עכשיו. ואז אני מתחיל לעשות את דרכי לאיזור של לד זפלין. אני יכול לראות את העננים השחורים מתאספים לפני שאני מגיע לשם. הנה איך זה. רוברט לבדו - בחור מקסים. רוברט עם זפלין - מתרחשת כימיה מוזרה. זה כמו זן מגעיל של אלכימיה. הכל הופך כהה מאוד - גופרתי אפילו. זה ברור מיד שג'ימי מתוח ועצבני. אבל הכיף עוד לפנינו. כרגע אני מתוודע לג'ון פול ג'ונס, שהוא שקט יותר מעכבר כנסייה. ואז אני מתוודע לטוני תומפסון. הוא בסדר איתי, אבל לא בצורה מגניבה. אני מזכיר לו את המלכודות בנגינה עם שני מתופפים. עשיתי את זה שנים עם ג'נסיס והלהקה שלי, ויודע היטב עד כמה זה יכול להשתבש. הסוד, שלמדתי מניסיון קשה, הוא לשמור את זה פשוט.

אבל המבט של טוני מצביע על כך שהוא לא מעוניין ב'טיפים' מכל מי שזה עתה ירד מהקונקורד. לאט לאט מתגלה לי: החבר'ה האלו עבדו די קשה להתכונן ללייב אייד, וטוני התאמן איתם לפחות שבוע. זה עניין גדול לכל הצדדים, חוץ ממני שלא הבנתי אז שאני רק רוכב עליהם. ואז ג'ימי מביט בי. 'אז', הוא אומר כנהמה, 'אתה יודע מה אנחנו מנגנים?' עניתי והרגשתי שנכשלתי במבחן. מה שאני חושב שג'ימי בעצם אומר זה: 'האם אנחנו באמת צריך את הבחור הזה? האם אנחנו באמת צריכים שהוא ינגן איתנו?' אני עשוי להרגיש כמו הבחור שהרס את המסיבה.

הבטתי ברוברט ושאלתי אותו, 'אמרת למישהו למה אני כאן? אני כאן כי ביקשת ממני להכניס אותך לפאקינג הופעה הזו, ואז אמרת, 'אולי אתה, אני וג'ימי יכולים לעשות משהו?' זה למה אני פה! לא באתי לכאן כדי לנגן עם לד זפלין. באתי לכאן כדי לנגן עם החבר שלי שהפך בחזרה לזמר הראשי של לד זפלין, וזה שונה מאוד מהרעיון המקורי'. עכשיו אני לכוד ברשת הבלתי מתפקדת הרעילה והלא מתפקדת של לד זפלין, אבל אין לי ברירה אלא להתנער מהספקות ולהמשיך עם זה. הסט עם אריק כיף גדול וללא בעיות. ואז: המפגש הגורלי.

אני לא שומע את רוברט ברור מהמקום שבו אני יושב על הבמה, אבל אני שומע מספיק כדי לדעת שהוא לא שר במיטבו. אם אתם יכולים למצוא את הצילומים של ההופעה (מחנה זפלין עשו כמיטב יכולתם לקרצף אותו מספרי ההיסטוריה), תראו אותי מתופף באוויר, יוצא מהדרך פן תהיה תאונת רכבת. אם הייתי יודע שזו תהיה להקה של שני מתופפים, הייתי מרחיק את עצמי מההליכים הרבה לפני שהתקרבתי לפילדלפיה. על הבמה אני לא מוריד את העיניים מטוני תומפסון. אני דבוק אליו. אני צריך לעקוב - הוא לוקח את ההובלה הכבדה ובוחר להתעלם מכל העצה שלי. הוא כנראה חושב, 'זו תחילתה של קריירה חדשה. ג'ון בונהאם כבר לא בסביבה. זו יכולה להיות ההתחלה של מפגש מחודש של לד זפלין. ואני לא צריך את הדפוק האנגלי הזה בדרכי'. אני לא שופט אותו, אלוהים ישמור על נפשו. תומפסון היה מתופף פנטסטי. אבל זה היה מאוד לא נוח, ואם הייתי יכול לעזוב את הבמה הזו, הייתי עושה זאת, אבל דמיינו את הסיקור של זה? ככה ללכת במהלך הביאה השנייה? מי לעזאזל קולינס חושב שהוא? אחרי מה שנראה כמו נצח, אנחנו מסיימים. אני חושב, 'אלוהים, זה היה

נורא. ככל שזה ייגמר מוקדם יותר, כך ייטב'..."

עד כאן פיל קולינס. להקת "דמעות לפחדים" נאלצה לבטל את הופעתה בלייב אייד לאחר ששניים מחברי הלהקה התפטרו. השאר החליטו לתרום כספים למטרה אך חשו את כובד אי הסכמתו של גלדוף להניח להם. זמר הלהקה, רולנד אורזבל, אמר במרירות: "בוב גרם לנו להרגיש מאוד אשמים. כל אותם מיליוני אנשים גוססים וזו הייתה אשמתנו. הרגשתי נורא. אני אומר לך, אני יודע איך היטלר כנראה הרגיש".

במונחים טכניים, ניתן למדוד את האירוע בסופרלטיבים: קהל הטלוויזיה הפוטנציאלי הגדול ביותר, חיבור הלוויין הבין-יבשתי הגדול ביותר, הבמה הגדולה ביותר, הרשימה המרשימה ביותר של מבצעי רוק'נ'רול. כ-70 מיליון דולרים נאספו למען המטרה ולייב אייד יישאר כאחד ממופעי ההתרמה המרשימים ביותר.

בוב גלדוף לקהל שישב בבית וצפה בשידורים: "מיק ודיוויד עשו את הסרטון הזה, של DANCING IN THE STREETS, במיוחד כדי שתוכלו לתת משהו. וזה לא קורה מספיק. אתם חייבים לטלפן אלינו ולהוציא את הכסף מהכיסים שלכם. אל תלכו לפאב הערב, בבקשה. הישאר בפנים ותנו לנו את הכסף. יש אנשים שמתים... עכשיו! אז תנו לי את הכסף!"

ב-13 ביולי בשנת 1989 הופיע אריק קלפטון בפעם השנייה בישראל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.