כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-13 ביוני (13.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני משתמש בשיריי כאמצעי להעיר אותי. זה כמו לתקוע מזרק ברגל שנרדמה" (בונו, הזמר של להקת U2, בעיתון NME, שנת 1985)
ב-13 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת המי (THE WHO) במדיסון סקוור גארדן בפעם השלישית (מתוך ארבע) ברציפות, כשכל הכרטיסים נחטפו. זו הפעם הראשונה שלהקת המי הופיעה בניו יורק, מזה שלוש שנים. לאחר ההופעה ביום השלישי פנה מתופף הלהקה, קית' מון, לבלות עם ג'ון לנון.
ג'ון לנון היה אז עם חברתו, מאי פאנג, בסוויטת מלון פייר וקית' מון הצטרף אליו לבילוי. קית' בהיותו קית', הציע שכולם ישתו משקאות אלכוהוליים לרוב, בהנחה מוטעית כפי שהתברר, שלג'ון יש בר ענק עם משקאות בחדרו. כל מה שהיה ללנון זה בקבוק יין אדום יקר, יין אדום משובח מאוד, שניתן לו על ידי מנהלו לשעבר, אלן קליין.
העיתונאי של המלודי מייקר, כריס צ'ארלסוורת', היה שם וסיפר: "ג'ון היה קצת מבוהל שהוא קיבל את הבקבוק הזה והזכיר שבאותה עת הוא היה מעורב בתביעה נגד קליין ושאולי יש למנהל ההוא סיבה טובה להרעיל אותו. ג'ון הציע שמישהו מהחבורה שם צריך לטעום מהיין. הוא אמר, 'ובכן קית', אתה לא יכול לטעום את זה כי אתה המתופף עם להקת המי, אתה עושה הופעה מחר בלילה ואנחנו לא רוצים שתמות. אני ג'ון לנון, הביטלס המפורסם, ואני לא יכול למות. אני מאוהב במאי פאנג, היא בת לוויה שלי כרגע ואני לא רוצה שהיא תמות, לכן האדם היחיד שנשאר לטעום מהיין הוא אתה, כריס... אז הנה- בוא תטעם'.
הבקבוק נפתח כמו שצריך, היין נמזג לכוס שלי וטעמתי את זה כשהאחרים כולם בהו בי. עד היום זו הייתה
כוס היין המשובחת ביותר שאי פעם שתיתי בכל חיי... זה היה כה עשיר בטעם, זה היה כל כך טוב. אמרתי לכולם, 'זה ממש טוב'. מיד לאחר מכן היין אזל, קית' מון איבד עניין ופרש משם לענייניו".
בנוגע ללהקת המי, סדרת ההופעות במדיסון סקור גארדן לא החלה ברגל ימין. הגיטריסט, פיט טאונסנד, התרגז על מעריצי להקה שהיו בשורות הראשונות וצעקו לו, "תקפוץ, פיט! תקפוץ!" - כשלראשונה הוא חש, כפי שאמר לאחר מכן, שהוא מופיע כפרודיה קרקסית של עצמו על הבמה. הוא שתה המון אלכוהול על הבמה, מרוב תסכול, ומאחורי הקלעים, בזמן שהקהל צעק להדרן, צרחו חברי הלהקה זה על זה וסירבו לעלות שוב לבמה. הביקורת בעיתונים גרסה שלא היה שום חומר חדש ללהקה להציע ושהביצועים היו מאכזבים, כמו גם מערכת ההגברה שלא הפסיקה להשמיע צפצופים מטרידים.
ב-13 ביוני בשנת 1975 שודרה בטלוויזיה האמריקנית הופעתו הטלוויזיונית האחרונה של ג'ון לנון, בתוכנית בשם A SALUTE TO SIR LEW GRADE שצולמה לפני כן.
בתוכנית הזו ביצע לנון שני שירים: IMAGINE וגרסת כיסוי לשיר של ריצ'ארד הקטן בשם SLIIPIN AND SLIDIN. חברי להקת הליווי שלו עטו על פניהם מסכות דו פרצופיות כעקיצה של לנון על שיטת העבודה הדו-פרצופית של האיש לו הוקדשה התוכנית, סיר לו גרייד, שהיה הבוס של רשת הטלוויזיה ATV וגם הבעלים של רוב שירי הביטלס.
בשנת 1969 רכש גרייד מהמו"ל דיק ג'יימס את מניותיו בחברת מו"לות השירים של לנון ומקרטני, נורת'רן סונגס. בצעד זה הוא השתלט על נתח גדול בזכויות השירים וגרם לשני היוצרים הידועים לאבד את הסיכוי להחזיר בחזרה אליהם את הזכויות על השירים שכתבו (למעט מספר שירים שנכתבו לפני הקמת החברה הזו).
לכן יש מרירות כלשהי בביצוע השיר אימג'ין, באירוע שכזה, עם המשפט 'דמיינו שאין נכסים' כשהוא שר אותו לאיש שהשתלט על זכויות יצירתו.
אז כיצד גרייד השתלט על הקטלוג? באו לגלות את התהליך המרתק, בדיוק כפי שהוא קרה - כל התהליך המרתק נמצא בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
ב-13 ביוני בשנת 1958 סיים פרנק זאפה את לימודיו בבית הספר הגבוה בלאנקאסטר, קליפורניה.
את תמונת סיום לימודיו שם זאפה בגב עטיפת תקליטו עם להקת אימהות ההמצאה, CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS, שיצא בשנת 1968.
ב-13 ביוני בשנת 1981 קרה דבר מוזר ומאד לא מקצועי אצל זמר הנשמה החשוב, מארווין גאי.
התקשורת הכריזה בהתלהבות כי 'סיבוב ההופעות של גאי באנגליה חוזר שוב', אבל יומיים לאחר מכן התפרסם כי 'לגאי נותר זמן מועט ביותר לערוך חזרות עם להקת ליווי שתגיע מארה"ב. עכשיו הוא חתום על חוזה הופעות ויפגוש את הלהקה רק יומיים לפני שהסיבוב יתחיל'. האמת שלא הייתה בעיה עם הלהקה אלא עם הזמר, שהיה זקוק להופעות כדי לקבל כסף באנגליה, אותו לא יצטרך להכניס למחזור עסקיו שבארה"ב. הלהקה הגיעה לאנגליה אבל הזמר עצמו שהה אז, משום מה, בהוואי ומשם התקשר למפיק העניין, ג'פרי קרוגר, כדי להודיע לו כי דרכונו אבד.
הפאניקה החלה לבעבע, קרוגר ניגש לעניינים והזמר הבלתי צפוי הגיע לאנגליה והתגורר במלון 'בריטניה', שם ערך ראיונות לתקשורת, עד עשר בלילה. ביום המחרת השקיע גאי את מרבית הזמן לשינה. היום הראשון בסיבוב זה נערך ברויאל אלברט הול. היה זה יום שישי ה-13 בחודש וכל הידוענים רצו להגיע לצפות בזה. מיק ג'אגר התקשר וביקש שיארגנו לו כרטיסים, כמו גם פול מקרטני. הביקוש היה כה רב שרבים מהסלבריטאים נאלצו לקבל את הבשורה שאין מקום עבורם.
בערב ההופעה חימם הזמר אדווין סטאר והותיר את הקהל מריע ונרגש לקראת בוא מארווין לבמה. אבל אז החלה צרה, כשקרוגר ניגש אל מאחורי הקלעים לבדוק אם הזמר מוכן לפעולה. הוא מצא את דלת חדר ההלבשה נעולה וגאי והלהקה נעולים בפנים. הוא פרץ את הדלת בכוח רב וכשהצליח לפזר קצת את ענני המריחואנה, מצא את כוכב הערב אומר לשאר הלהקה, 'תרגיעו את העניינים כל עוד הבוס כאן'.
אז ניאותו השאר לכבות את הג'וינטים שלהם, לעלות לבמה ולהעניק הופעה בעייתית. לאחר הופעה זו הוכנו כמה כוסות קפה שלגם גאי וההופעה השנייה נרשמה כמוצלחת בהרבה. הקהל לא האמין לעוצמה שניצבה מולו על הבמה. גאי נראה במיטבו ככוכב נשמה אמיתי. אבל הבעיות לא פסקו פה.
מופע צדקה נקבע והנסיכה מרגרט התנדבה להגיע, גאי לא התרגש, התמסטל בחדרו שבמלון עד שאישוני עיניו יצאו מחוריהם ועמם יצא סירוב להגיע להופעה. מגרונו לא יצאה שירה כי אם צעקה מול קרוגר בצורת 'תגידו לי מדוע הנסיכה מרגרט באמת רוצה שהכושי הזה יופיע בפניה!'. בארי גורדי, נשיא חברת מוטאון, התקשר מהוליווד כדי להציע למארווין סכום כסף אדיר כדי שיופיע. הצעה זו לא הצליחה לחדור את מסך ערפל הסמים לראש הזמר הסורר, שניאות להגיע רק כשהאירוע הסתיים.
הוא עלה לבמה וניגן בפסנתר מול תריסר מנקות שרק רצו להחזיר את האולם לקדמותו ולעוף משם הביתה. התקשורת חגגה למחרת ומיהרה להכריז כי 'מארווין גאי מתנשא מול משפחת המלוכה'. קרוגר ידע דבר אחד; שהוא סיים את ענייניו עם מארווין גאי ומארווין גאי סיים את ענייניו עם אנגליה.
ב-13 ביוני בשנת 1964 הופיעו הרולינג סטונס, בפעם הראשונה, בתוכנית טלוויזיה אמריקאית, הוליווד פאלאס. זו לא הייתה קבלת פנים חמימה ללהקה.
המנחה, השחקן דין מרטין, לא הסתיר את הזלזול שלו בסטונס כשהוא מגלגל בהתנשאות את עיניו ומעיר הערות מעליבות על הלהקה. מרטין לקהל: "הרולינג סטונס, נכון גדול? ובכן, אתם מכירים את להקות הזמר האלה של היום שאתה תחת הרושם שיש להן שיער ארוך? זה לא נכון בכלל. זו אשליה אופטית. פשוט יש להם מצח נמוך וגבות גבוהות". מאוחר יותר בתוכנית הציג מרטין לקהל גם פיל קטן ואת האקרובט לארי גריסוולד שביצע כמה פעלולים ולאחר מכן אמר המנחה הזחוח, "זה האבא של הרולינג סטונס. הוא ניסה להתאבד מאז".
קית' ריצ'רדס: "אתה לא יכול להאשים את דין, הוא בטח היה מזועזע. כלומר, הוא היה צריך להציג פיל, ואז אותנו. מה אפשר להגיד על זה? אם דינו היה חושב קצת יותר, הוא לא היה נוהג כך, אבל אני לא מאשים אותו. בזמנו זה היה כמו עלבון קטלני, אבל כל הדברים האלו רק גרמו לנו לרצות להוכיח את עצמנו כך שנוכל לחזור ולנשוך לו את הראש".
מיק ג'אגר: "לא ציפינו שמשהו גדול יקרה באמריקה. פשוט התרגשתי מהיכולת לקנות כמה תקליטים ביתר קלות, ואם היה לנו מזל, באמת ראינו כמה מהאמנים באופן אישי".
ביל ווימאן: "התוכנית הזו הייתה כמו הדבר השני בתור אחרי התוכנית של אד סאליבן, שלא יכולנו להגיע אליה עדיין. ופשוט לעגו עלינו לגמרי, בשידור חי בטלוויזיה, על ידי דין מרטין. הוא היה המנחה ושיכור מהמוח שלו. הוא פשוט היה גס רוח, מה שלא עשה לנו טוב. והם חתכו את שלושת השירים שלנו ל-45 שניות של
שיר אחד, זה כל מה שיש לנו. זה היה אסון מוחלט".
ב-13 ביוני בשנת 1970 נכנסה להקת מונגו ג'רי, עם שירה IN THE SUMMERTIME, למקום הראשון במצעד הבריטי. את השיר כתב ריי דורסט, שהיה הסולן והגיטריסט של הלהקה.
הלחן המפורסם פשוט צץ לו בראש יום אחד, ולמחרת הוא כתב את המילים מהר מאוד. "אין לו פזמון; כל מה שיש לו הוא מנגינה שחוזרת שוב ושוב עם סט של מילים שמעלות באוב חגיגה של החיים", הוא אמר. "במיוחד אם אתה צעיר: זה יום נהדר, הצלחת להשיג מכונית ואתה משייט מסביב ואוסף בחורות". השיר יישאר בפסגת המצעד הבריטי למשך שבעה שבועות ברציפות.
ב-13 ביוני בשנת 1973 נהרג בנו הבכור של ג'יימס בראון, טדי בן ה-19, בתאונה בניו יורק, כאשר המכונית בה נסע פגעה בגשר בטון לאחר שהנהג נרדם על ההגה.
ב-13 ביוני בשנת 1975 פורסם בלהיטון ש"אמו ואחיו של מייק בראנט מחסלים את כל עסקיו בצרפת. אמו ואחיו של מייק בראנט ז"ל יצאו לצרפת, בתחילת השבוע שעבר, כדי לחסל סופית את אימפריית העסקים של הזמר המנוח...
...ברוניה בראנד ובנה צביקה יצאו לפריס כבר לפני כחודש, ימים אחדים לאחר תום שבעת ימי האבל. הם שבו ארצה לקראת יום השלושים, כדי להשתתף בטקס האזכרה וגילוי המצבה, וכאמור, טסו שוב לאחר מכן לפריס. נודע כי בכוונת האם והאח לחסל סופית את עסקיו שלמייק בצרפת, ולמכור את כל הזכויות על תמלוגים ממכירת תקליטים ומהשמעות ברדיו. מתברר כי בניגוד לפרסומים על מצבו הכספי הרע כביכול, של מייק, הוא הותיר אחריו רכוש רב. את משפחת בראנט מייצג, בהליכים אלה, עורך דין צרפתי. בינתיים מטפס להיטו האחרון של מייק בראנט, 'אמור לה', שהוקלט יומיים לפני מותו, אל פיסגת המצעד הצרפתי. עד כה נימכר תקליטון-הלהיט הזה במיליון ומאה אלף עותקים (!) וקצב המכירה הולך וגובר".
ב-13 ביוני בשנת 1979 יצא אלבום לג'וני מיטשל שהוא מחווה לאמן הג'אז הנודע, צ'רלי מינגוס. שם האלבום הוא MINGUS.
SIDE 1
1. Happy Birthday 1975 (Rap)
2. God Must Be a Boogie Man
3. Funeral (Rap)
4. A Chair in the Sky
5. The Wolf That Lives in Lindsey
SIDE 2
1. I's a Muggin' (Rap)
2. Sweet Sucker Dance –
3. Coin in the Pocket (Rap)
4. The Dry Cleaner from Des Moines
5. Lucky (Rap)
6. Goodbye Pork Pie Hat
צ'רלי מינגוס, מגדולי המלחינים ונגני הבס בעולם הג'אז, לקה במחלת ניוון שרירים בשנת 1976. מחלה זו הותירה את האיש גדל הממדים, שנראה תמיד כאיש חזק מאד פיזית, משותק וחסר יכולת לנגן בכלי נגינה ולהלחין באופן בו היה רגיל. הוא היה זקוק למישהו שיהיה לצידו ויוציא את רעיונותיו לחלל האוויר. לתמונה נכנסה גברת ג'וני מיטשל, שהתאימה לזוגיות הזו כמחט יהלום לתקליט מופלא. מיטשל, שבנתה את מסלול היצירה שלה כך שאלמנט הג'אז נכנס בו באופן מובהק, ראתה בפרויקט זה דבר מבורך.
לא עוד ג'וני יוצרת הפולק עם הגיטרה האקוסטית. בסוף שנות השבעים היא כבר ריפדה את עצמה לחלוטין בנגני ג'אז מהדרג העליון. היא כבר לא הקשיבה למוזיקת הפופ כבעבר, והעדיפה להתמסר ליצירותיו המתקדמות של מיילס דייויס.
כשהיא התקשרה למינגוס כדי להתחיל ולגשש, הציע לה שיעשו עיבוד מוזיקלי למחזה של טי אס אליוט. מיטשל הסכימה, קנתה ספר עם טקסטים שכתב והבינה כי טיפול שלה בהם יהיה כחילול הקודש. מינגוס התקשר שוב לג'וני, באפריל 1978, כדי להודיע לה שהלחין שישה שירים, שנקראו על שמה הפרטי. היא הייתה מוחמאת מאד, כשמסביבה קרקרו אנשי חברת התקליטים והתחננו ממנה לא לעשות צעד שכזה. אך היא חשה כי יש לה פה הזדמנות פז ללמוד עוד על מוזיקה ומה שמאחוריה. מינגוס הפך להיות המוזה שניצבה מאחוריה. כשבאה לבקרו לראשונה בביתו שבמנהטן, הוא סובב אליה את כסא הגלגלים שלו ופניו זרחו. הוא ואשתו, סו, קיבלו אותה בחיבוק גדול.
באותה פגישה העניק לה קסטה ובה רעיונות שרקח, כדי שתשלים את המוזיקה וגם תטפל בשתיים מיצירותיו המוקדמות. במהלך הפגישה הקשיבו השניים לכמה תקליטים שעשה בעבר. היא ידעה כי יש לה פה מכרה זהב תרבותי שאסור לפספסו. כשמינגוס הציע לג'וני את הרכב הנגנים לתקליט המיועד, היא לא הכירה אף אחד מהם, אך הסכימה לנסות והגיעה לאולפן. שם חיכו לה הנגנים שהוא בחר, כולל הסקסופוניסט ג'רי מאליגן. אבל ג'וני הקשיבה וקלטה כי מינגוס מושך אותה לג'אז של שנות השישים, בעוד היא רוצה את הג'אז של כאן ועכשיו. היא לא עצרה והחלה לחפש נגנים משלה, עד שהתקבעה על ההרכב הרצוי עבורה.
בעמדת הבס ניצב אלוהי הפרטלס, ג'קו פסטוריוס. לצידו נעמד חברו ללהקת 'תחזית מזג האוויר', הסקסופוניסט וויין שורטר. בעמדת הקלידים חימם את ידיו המאסטרו הרבי הנקוק ובמקלות התופים אחז פיטר ארסקין. עבור מיטשל הייתה זו נבחרת החלומות. אבל כשהנבחרת הזו הורכבה, מינגוס כבר איבד את יכולת הדיבור שלו. מחלתו החלה לסגור עליו. אשתו סו מיהרה והעניקה לג'וני קסטות בהן הוא נשמע מדבר. מה שהחל כשיתוף פעולה בין ג'וני ומינגוס הפך לתקליט של ג'וני שנועד לממש עבורו את חלומו, מבלי שיוכל לעזור בו מעבר למה שעשה. השעון תיקתק בעצבנות רבה וג'וני רצתה לסיים את השירים בזמן כדי להספיק ולהשמיע למוזה שלה. היא כמעט והצליחה להשמיע לו את כל השירים, חוץ מאחר - GOD MUST BE A BOOGIE MAN.
אבל מינגוס חי וקיים היטב בתקליט הזה. קולו נשמע בין היצירות, כשהוא מלא בשמחת חיים. כולל שירה ביום הולדתו עם קרוביו או דיבור על תחרות מול דיוק אלינגטון בנוגע למי מהם ימות קודם. גם משעשע הקטע בו הוא מתווכח עם אשתו בן כמה הוא.
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "מוזיקת מינגוס לא נשמעת כמו של אף אחד אחר. השפעתו הייתה עצומה מאז תקליטיו הראשונים בשנת 1956, אך השפעה זו ניכרה בעיקר דרך הדוגמה שלה כיצד לקלוט את מסורת הג'אז מבלי להיות קשור אליה, כיצד להתעלם מהמוסכמות הנוכחיות וליצור משלך. התקליט של ג'וני מיטשל נראה כאנדרטה הולמת יותר לאיש. אני בספק אם צ'רלס מינגוס היה רוצה זאת בדרך אחרת".
אבל רוב הקהל לא הבין את התקליט הזה כשיצא, ביוני 1979. בעיתון מלודי מייקר קבעו כי התקליט לא מוסיף לשמו של מינגוס ומקטין את שמה של מיטשל.
תחנות הרדיו מיאנו מלהשמיע ממנו והמכירות שלו היו מהגרועות שלה במשך כל עשור שנות השבעים. ג'וני נפגעה ולקחה צעד אחורה לכיוון שתיקה ממושכת. אבל עם הזמן הפך התקליט לפנינה מיוחדת מאד בקטלוג של ג'וני. בואו להקשיב לנבחרת החלומות של ג'וני ועם מוזה אחת שהיא גדולה מהחיים.
ב-13 ביוני בשנת 1970 נערכה הופעת הבכורה של הגיטריסט-זמר, פיטר גרין, לאחר שפרש מלהקת פליטווד מאק. ההופעה הייתה במועדון NIGHT ANGEL, במרכז לונדון. מה היה שם? בואו לקרוא...
המועדון הזה פעל ממש בקרבת תחנת הרכבת התחתית, טוטנהאם קורט רואד, בלונדון, כשהפוסטר הסביר לאנשים שההופעה היא "פיטר גרין פוגש את LITTLE FREE ROCK ואת ג'ינג'ר ג'ונסון". באותו ערב הופיעו במועדון גם הלהקות DEMON FUZZ ו- COCHISE.
להקת LITTLE FREE ROCK הורכבה משלושה חברים שהוציאו את תקליט הבכורה שלהם בסוף 1969. ג'ינג'ר ג'ונסון הנהיג אז חבורה של מתופפים בסגנון אפריקאי - חבורה שניגנה, ביולי 1969 על הבמה, עם הרולינג סטונס בהופעתם החינמית בהייד פארק. פיטר גרין הצטרף למסע המוסיקלי הזה ולאחר מכן סיפר פיטר איילינגוורת', הגיטריסט של LITTLE FREE ROCK: "פיטר הפך פרנואיד כלפי עסקי המוסיקה וכשהוא הגיע לנגן איתנו, הוא לא ניצב מקדימה. הוא עמד על הבמה מאחור. היינו על הבמה עם המתופפים האפריקאיים וזה נראה כגרסה האפריקאית של להקת סנטנה. פיטר ואני ניגנו סולואים זה מול זה".
באותו חודש סיפר גרין לעיתון המוסיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל: "אני רוצה לג'מג'ם הרבה עם אנשים, בין אם בציבור ובין אם בבית. פעם הייתי מוסיקאי מכובד ואני רק רוצה להמשיך לבדר את האנשים הטובים וכל אחד אחר שרוצה להקשיב. אני רוצה להשתחרר מהלחצים שגורמים לך להרגיש, 'אתה צריך להיות טוב הלילה
כי אנחנו פליטווד מאק ואנשים שילמו כסף כדי לבוא לשמוע אותנו'. אני רוצה לעשות ג'אמים ואם מישהו יתקשר ויציע לי לנגן, אז אני אלך לנגן לשם הנאה ולהכיר אנשים אחרים באמצעות נגינה איתם. ניגנתי בקומונה
בגרמניה ושם גיליתי כמה השתניתי, דרך נגינה באופן אישי עבורם וללא לחץ". (באותה קומונה נתנו לגרין כמות גדולה של אל.אס.די ששינתה את מחשבתו מכאן והלאה - נ.ר)
גרין המשיך באותו עיתון: "החלטתי לתת את הכסף העודף שלי לארגון שעוזר להקל על הרעב במדינות לא מפותחות. היה לי חשוב לשים את הכסף איפה שזה יעזור, אבל אני מבין שאני לא יכול לחנך אנשים אלא אם כן יש להם אוכל בבטן תחילה. לתת את הכסף זו מחווה, כי אני יודע שהקצת שאני נותן לא יעשה כלום באמת, אבל אני מעדיף להיות בלעדיו ולעשות את זה כמחווה. הרבה אנשים מפחדים להגיד את זה, אבל אני מרגיש שאני מונחה על ידי הרוח האלוהית, או אלוהים בכבודו ובעצמו, אם תרצו".
ב-13 ביוני בשנת 2021 נפטר בגיל 76 קן ברג'ס, מוסיקאי ומפיק מוסיקה שהיה בעלה של הזמרת הישראלית, נאוה ברוכין (מהנשמות הטהורות) וגם היה בסיקסטיז מפיק באנגליה, שהיה מעורב גם בכתיבת השיר MY WHITE BYCYCLE, של להקת הרוק הפסיכדלית, TOMORROW.
כשפגשתי אותו בארצנו (בגבעת שמואל, שם הוא גר תקופה עם נאוה לאחר שחזר בתשובה), הוא סיפר לי שבאולפן אז הוא פגש גם את הביטלס כמה פעמים. "פול היה מאד נחמד כלפיי אבל ג'ון תמיד היה חמוץ", הוא אמר לי.
ב-13 ביוני בשנת 1959 ניצל אלביס פרסלי חופשה מהצבא כדי לטוס לפריז ולפגוש שם את השחקנית בריז'יט בארדו. בהיותו שם בילה המלך כל יום עם אנשיו במועדוני לילה וחזר מאוחר בלילה לחדר הסוויטה שלו במלון שהשקיף לשאנז אליזה, כשעמו כמה בחורות.
אלביס פרסלי התגייס לצבא מכמה סיבות:
חובות גיוס: בשנת 1957, אלביס קיבל את הודעת הגיוס שלו, מה שאומר שהוא נדרש לשרת בצבא. באותה תקופה, גיוס חובה היה נוהג מקובל בארצות הברית, ואלביס, כמו צעירים רבים אחרים, היה נתון לזימון לשירות צבאי.
אבל, חשוב לציין שגיוס זה נועד לא מעט ליחסי ציבור שרקח המנהל של אלביס, קולונל טום פארקר, שזיהה שהשירות הצבאי של הלקוח שלו יכול להיות מהלך חיובי לתדמיתו הציבורית. שירות בצבא עזר לאלביס להתחבר לקהל רחב יותר, כולל אלו שאולי תפסו אותו כמרדן או מנותק מהחברה המרכזית. עם זאת, השירות הצבאי יגרום לאלביס לא להיות רלוונטי בשנים לאחר מכן. כשיצא מהצבא, האופנות השתנו והוא מצא את עצמו מאחור, חותם על חוזים להפקת הרבה סרטים מסוג ב', שגרמו לקהל אוהביו (כולל חברי הביטלס) להניד את הראש בצער.
ב-13 ביוני בשנת 1969 הגיעה להקת הסופרגרופ, בליינד פיית' (BLIND FAITH) לשדה התעופה פורנבו, באוסלו. קלידן-זמר הלהקה, סטיב וינווד, הביע את חששו מול אחד העיתונאים שם. כך הוא אמר:
"אני מקווה שהאנשים יתלהבו מאיתנו רק לאחר שישמעו אותנו ולא בגלל השמות שלנו בלהקה. כבר יש לנו פרס של תקליט זהב עבור תקליט שטרם סיימנו להקליט אותו!"
ב-13 ביוני בשנת 1970 יצא באנגליה תקליטה הראשון של הלהקה הבריטית, אוריה היפ.
SIDE 1
1. Gypsy
2. Walking In Your Shadow
3. Come Away Melinda
4. Lucy Blues
SIDE 2
1. Dreammare
2. Real Tutned On
3. I'll Keep On Trying
4. Wake Up (Set Your Sights)
בשנת 1970 כתב אורגניסט להקת אוריה היפ, קן הנסלי, על עטיפת אלבום הבכורה של הלהקה שהאותיות LP מזכירות לו יותר LARGE PROBLEMS מאשר LONG PLAYER. הוא ידע על מה הוא כותב...
להנסלי היו בעיות אחרות לפני שהגיע ללהקה הזו. הוא כבר היה חבר בשתי להקות מקצועיות בשם THE GODS (שהוציאה שלושה אלבומים - אחד תחת השם HEAD MACHINE) ו- TOE FAT (בה היה חבר רק באלבומה הראשון). כסף הוא לא ראה כלל מהלהקות האלו והיו תקופות ארוכות שהוא נהג לישון בלילות במכוניתו הרעועה עקב כך.
שאר הארבעה הקימו את להקת SPICE עוד בשנת 1967. אלו הם דייויד ביירון בשירה, מיק בוקס בגיטרה, פול ניוטון בבס ואלכס נאפייר בתופים. במהלך הסשנים לאלבום הזה הגיע מנהל חברת התקליטים, גארי ברון, שהציע ללהקה להוסיף אורגניסט. ההצעה התקבלה ולהקלטות הגיע חבר של ברון בשם קולין ווד, שהיה מורה במקצועו. ווד ניגן את המלוטרון בשירים COME AWAY MELINDA ו- WAKE UP.
מסתבר שברון אף ביקש מווד להצטרף כחבר קבוע בלהקה - תוכנית ששאר חברי הלהקה לא ידעו עליה. ווד סירב כי לא התאים לו לסכן את משרתו כמורה על חשבון סיבוב הופעות עם להקה לא מוכרת כלל.
מה שכן, תוספת הקלידים הגבירה את התיאבון של הלהקה להוסיף קלידן קבוע לכוחותיה. פול ניוטון הבסיסט הכיר את הנסלי עוד קודם לכן והציע לצרפו ללהקה. ההחלטה הזו שינתה את חיי כל אלו שמעורבים באלבום הזה.
עם כניסתו של הנסלי להרכב, הוחלט לשנות את שם הלהקה לאוריה היפ, על שם הדמות בספר 'דייויד קופרפילד' מאת צ'ארלס דיקנס. הגעתו של הנסלי הגיעה באיחור יחסי. החומר לאלבום הבכורה כבר גובש וכל שנותר לו זה רק להוסיף את תפקידי האורגן הנהדרים שלו. הנסלי יתגלה מהאלבום השני ככוח יצירתי ענק ללהקה. מה שכן, הוא הספיק לתרום מכשרונו היצירתי לשיפוץ השירים GYPSY ו- I'LL KEEP ON TRYING. קרדיט הכתיבה שלו בשירים האלה נעדר בשל העובדה שהוא היה חתום אז בחברה אחרת.
שני הקטעים הראשונים, GYPSY ו- WALKING IN YOUR SHADOW, מהווים פתיחה רוקית מעולה לאלבום הזה. אני זוכר היטב את הרגע בו שמעתי לראשונה את הקטע GYPSY, שפותח את האלבום. זה היה אי שם באמצע שנות השמונים והמוח שלי עף. מהצלילים הראשונים של אורגן ההאמונד המחוספס הבנתי שיש לי אהבה גדולה. אז כבר היו לי האלבומים LOOK AT YOURSELF ו- SALISBURY, אך לא ידעתי שיש לפניהם עוד פצצה מטעם הלהקה הזו. וכשקניתי עותק משומש של האלבום ורצתי הביתה להקשיב לו, ידיי רעדו ונשמתי געשה מהתרגשות. הקטע הזה מנצח והגרסה האולפנית שבאלבום הזה היא שלמות של רוק קלאסי.
הדרך בה הנסלי נשמע כשהוא מוציא ומכניס את ה- DRAWBARS של אורגן ההאמונד שלו, באמצע הקטע GYPSY, מצמררת את עורי מעונג בכל פעם מחדש. לחדי האוזן, אפשר גם לשמוע בשיר הזה את דייויד ביירון מקיש עם כפות. אולי שניה לפני כן הוא הכין לו ולחבריו כוס תה באולפן?
השיר הבולט בייחודו באלבום הינו COME AWAY MELINDA. הבלדה הרגישה והמצמררת הזו הובאה ללהקה על ידי ביירון, שהיה לו תקליט בביתו עם ביצוע שלה. השיר הזה בוצע על ידי הלהקה עוד בימיה כלהקת SPICE.
המתופף אלכס נאפייר ניגן בשישה מתוך שמונת שירי האלבום. בשני שירים, LUCY BLUES ו- DREAMMARE, ניגן נייג'ל אולסון, שעבר מכאן לנגן עבור אלטון ג'ון למשך תקופה ארוכה מאד ועזר לו להפוך רבים משיריו לקלאסיקות. דרך אגב, דייויד ביירון ואלטון ג'ון נהגו לעבוד יחד בשנת 1970 כזמרים בחברה שהתמחתה בייצור תקליטים מוזלים עם קאברים ללהיטי הפופ שצעדו אז במצעדים. ביירון סיפר בראיון עמו שידע כבר אז שאלטון ג'ון יהפוך לכוכב ענק.
אלבום הבכורה הנהדר הזה, שנקרא VERY EAVY VERY UMBLE, הוקלט באולפני LANSDOWNE עם מיקסר ובו שמונה ערוצים. הנסלי, שנכנס ללהקה בשלבים האחרונים של הכנת תקליט זה, לא היה נוכח עדיין בקרדיטים, באופן בולט שיהיה מתקליטה השני של הלהקה והלאה. הנסלי הביא עמו לא רק נגינה משובחת אלא אפשרות לשיר קול גבוה מאד, שהשתלב היטב בטוויית הקולות עם ביירון ובוקס. היה זה אלמנט בולט שחסר ללהקות בריטיות כבדות אחרות כמו לד זפלין, דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.
עטיפת האלבום באה עם צילום פניו של דייויד ביירון כשהן משוחות בדבק. הרבה זמן לקח לו להוריד אחר כך את שאריות הדבק מפניו ומהשיער שלו. גארי ברון שכר מכונה מיוחדת שיצרה קורי עכביש מדבק. מיק בוקס הגיטריסט טען שהוא זה שהיה אחראי באופן ספונטני לשפוך את כל תכולת הדבק על פניו של הזמר ושהצלם שהגיע לסשן הספיק למהר ולהנציח את הרגע.
בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסמו בביקורת: "זו להקה מיומנת והכל נשמע פה בשליטה. יש להם רגישות רבה שמביאה מגוון של סגנונות, כשהצליל הכבד הוא השולט. יש פה סולואים טובים, אפילו אם המוזיקה לא ממש מקורית".
בעיתון 'ביט אינסטרומנטל' כתבו בביקורת על התקליט: "הגיע הזמן שלהקות יבינו כי יצירת רעש מוגזם מובילה רק לכאבי ראש. אוריה היפ היא להקה שחבל כי לא הפנתה את כישרונה ליצירת משהו יותר מעניין. אם אתם מחפשים מוזיקה כבדה, יש ודאי תקליטים אחרים טובים יותר שעדיין לא רכשתם, של ג'ף בק, לד זפלין, דיפ פרפל, MOUNTAIN, THE WHO או CREAM".
בארה"ב יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי, כשסוף הצד הראשון בהדפסה זו בא עם השיר BIRD OF PREY במקום LUCY BLUES.
אחת ממבקרות המזיקה הנחשבות בארה"ב, מליסה מילס מעיתון הרולינג סטון, הלכה רחוק מדי בביקורת שלה. אז הנה, בניגוד למקומות אחרים שבהם רק מדגישים משפט נוקב אחד בביקורתה, תקבלו פה את כל הביקורת: "אם הלהקה הזו תצליח, אני אאלץ להתאבד. מהצליל הראשון פה אתם יודעים שלא תרצו לשמוע יותר. אוריה היפ היא גרסה רדודה של ג'ת'רו טול. היא משעממת ומטופשת יותר. יש בלהקה הזו חמישה חברים: שירה, אורגן, גיטרה, גיטרה בס ותופים. החמישה נכשלים מלהביא צליל חדש. האקורדים שלהם חוזרים על עצמם באופן משעמם. לפי החומר הפרסומי שקיבלתי, להקת אוריה היפ בילתה שנה באולפן, כשהיא ביצעה חזרות וכתבה שירים. אין ספק שמחסור בניסיון בהופעות חיות גרם לאיכות של התקליט. אם הם היו מופיעים במועדונים, הם ודאי היו נזרקים מהבמה וכך היה נחסך מאיתנו בזבוז של זמן, כסף וגם ויניל".
נו, להקת אוריה היפ הצליחה ובגדול. מה קרה מאז למליסה מילס?
הנה הביקורת הנדירה מעיתון להיטון:
והנה אני עם קן הנסלי (שהלך לעולמו בנובמבר 2020):
ב-13 ביוני בשנת 2018 מת, בגיל 87, מתופף הרוק'נ'רול המשפיע, די ג'יי פונטנה, שניגן רבות עם אלביס פרסלי.בנו דיוויד פונטנה, כתב: "אבא שלי מת בשנתו בשעה 9:33 הלילה 13 ביוני. הוא היה מאוד שלו ללא כאבים. אנו מבקשים פרטיות בשלב זה. תודה על האהבה והתפילות שלכם".
די.ג'יי פונטנה, שנולד בשברופורט לואיזיאנה ב-15 במרץ 1931, החל במקור לתופף עם אלביס פרסלי, הבסיסט ביל בלאק והגיטריסט סקוטי מור כבר ב-1954. נשיא חברת התקליטים, סאן רקורדס, סם פיליפס, הרכיב במקור את להקת הליווי, BLUE MOON BOYS, של אלביס ללא מתופף ולכן רק בהקלטה שנערכה ב-10 בינואר 1956 הצטרף פונטנה. המפגש הזה הניב את השיר HEARTBREAKHOTEL ועולם המוסיקה לעולם לא יהיה אותו הדבר מאז.
פונטנה נזכר בערב הראשון שהוא, אלביס, מור ובלאק ניגנו יחד בתור הרביעייה שתמשיך להשיק ולהגדיר את הרוק'נ'רול: "ובכן, בלילה הראשון אנשים היו מנומסים, אבל זה היה קהל כפרי, מבוגר יותר, ואני חושב שמה שהם עשו, הם הלכו הביתה ואמרו לילדים שלהם, 'יש בחור ביריד הזה בלואיזיאנה שאתם חייבים ללכת לראות.' בסופי השבוע הבאים לא היה לנו כלום בהופעות מלבד צעירים בקהל, אז זו הייתה נקודת הפריצה למעשה. הילדים היו צורחים וצורחים ואני חושב שזה מה שבאמת התחיל שם".
במהלך 14 השנים הבאות, מהפעם הראשונה של פונטנה עם אלביס, המתופף היה לצדו באולפן, בהופעות וכן הופיע במספר סרטים של אלביס. פונטנה בשנת 2010: "אלביס היה בחור נחמד שהתייחס לאנשים כמו שהוא רצה שיתייחסו אליו. עבדנו קשה איתו ופשוט ניסינו לעשות תקליטים טובים. ידענו שלולא אלביס, לא היינו עושים כלום".
ב-13 ביוני בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:
ב-13 ביוני בשנת 1964 הופיעו הביטלס שתי הופעות באולם סנטניאל באדלייד, אוסטרליה. כל הופעה נערכה מול 3,000 איש בקהל.
ג'ון לנון: "אוסטרליה הייתה רגע משמעותי מאד בקריירה שלנו, כמו הפעם הראשונה באמריקה. זה מצחיק, אבל היו יותר אנשים שהגיעו לראות אותנו שם מאשר בכל מקום. אני חושב שכל אוסטרליה הייתה שם.
בטח ראינו מיליוני אנשים שם. הייתה אבטחה טובה וכולם שמחו וצעקו, אבל עדיין ראינו את כולם, בכל מקום שהלכנו - ואף אחד לא נפגע".
בינתיים, רינגו סטאר, שהתעכב מלהצטרף לסיבוב הופעות בגלל מחלה, הגיע לסן פרנסיסקו בדרך לאוסטרליה. הוא ערך מסיבת עיתונאים בשדה התעופה לפני שעלה על טיסת קוואנטס לסידני. מתופף הביטלס המחליף, ג'ימי ניקול, קיווה בכל לבו שרינגו לא יגיע במהרה. הוא רצה ליהנות עוד ועוד מטעמה של הביטלמאניה.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-13 ביוני בשנת 1969 ערכו חברי הרולינג הסטונס מסיבת עיתונאים בהייד פארק, לונדון כדי להציג את חבר הלהקה החדש, הגיטריסט מיק טיילור, וגם כדי להכריז על המופע החינמי שלהם, ב-5 ביולי.
מיק טיילור, שהובא לסטונס במקום הגיטריסט-מייסד, בריאן ג'ונס שפוטר, אמר אז במסיבת העיתונאים, על ההצטרפות לרולינג סטונס:
"הייתי די בטוח בהתחלה אבל הרגשתי שאני רוצה קצת זמן לחשוב על הדברים. בדקתי את הסיבות שלי לרצות לעשות את זה. הם היו בעסק בגלל החוויה והסיבות המוזיקליות יותר מאשר בגלל ההכרה והכסף. זה היה כל כך לא צפוי. הכל קצת מוזר בשבילי, אבל אני עדיין לא ממש מרגיש חלק מהלהקה ואני לא אעשה זאת עד שאהיה איתם די הרבה זמן ואנגן איתם בהופעות. מה שהם עושים זה תערובת של מוסיקת נשמה, פולק ובלוז ואני אוהב את כל הדברים האלו".
ב-13 ביוני בשנת 1969 יצא באנגליה האלבום השלישי של להקת המחתרת פינק פלויד - פסקול לסרט MORE.
SIDE 1
1. Cirrus Minor
2. The Nile Song
3. Crying Song
4. Up The Khyber
5. Green Is The Colour
6. Cymbaline
7. Party Sequence
SIDE 2
1. Main Theme
2. Ibiza Bar
3. More Blues
4. Quicksilver
5. A Spanish Piece
6. Dramatic Theme
בתחילת 1969 הוזמנה להקת פינק פלויד להלחין פסקול מלא לסרט. חברי הלהקה לקחו את ההצעה בהתלהבות רבה מאד. הם עשו את זה משתי סיבות:
1. טובה אישית שלהם לבמאי ברבט שרודר. הבמאי אף שילם לכל אחד מהם סכום של 600 ליש"ט.
2. הם ראו אז בעשיית פסקולים כצעד שיתפוס חלק נכבד מאד מהקריירה שלהם מעתה ואילך. הלהקה תרמה לפני כן מוזיקה לסרט דל תקציב בשם THE COMMITTEE (בכיכובו של הזמר פול ג'ונס, לשעבר בלהקת מנפרד מן).
לטעמי יצא להם אחד האלבומים היותר יפים ומלודיים בקטלוג העשיר שלהם. הסרט MORE של שרודר התרכז בעלילתו בקהילת ההיפים באיביזה ותרבותם מלאת הסמים. הדמות המרכזית בסרט היא סטפן, סטודנט גרמני, שמגיע לפריס ופוגש בחורה יפהפייה אך מכורה נואשות לסמים. סטפן מתאהב בבחורה ומגיע עמה לאיביזה. שם הוא נחשף לתרבות הסמים והופך למכור בעצמו. הסוף שלו הוא מוות ממנת יתר בסמטה חשוכה.
הבמאי שרודר היה תסריטאי ובמאי לא קונבנציונלי ואף לתקופה יד ימינו של הבמאי ז'אן לוק גודאר. שרודר החשיב את שני האלבומים הראשונים של הפלויד כמוזיקה הטובה ביותר שהוא שמע אי פעם. עם זאת, התקליט MORE הוא הראשון של פינק פלויד בהרכב שהוא רוג'ר ווטרס, דיויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון.
כמו כן, זה האלבום היחיד של הפלויד בו הזמר היחיד לכל אורכו הוא גילמור. ווטרס עדיין לא החשיב את עצמו כזמר-סולן ולכן נתן את תפקידי השירה לגילמור.
המוזיקה לאלבום נכתבה והוקלטה במשך חמישה סשנים במהלך שמונה ימים בלבד בין ינואר לפברואר 1969. ההקלטות נערכו באולפני PYE בלונדון ומכיוון שזה לא היה מלכתחילה אמור להיות אלבום רשמי של הפלויד אלא פסקול לסרט, חברת EMI (בה הייתה חתומה הלהקה) לא הסכימה שההקלטות לזה ייערכו באולפניה שבאבי רואד.
ההקלטות התחילו כשהסרט עצמו היה כבר כמעט גמור. הלהקה קיבלה קטעים שונים מהסרט לצפייה והלחינה מוזיקה בהתאם למה שראתה על המסך שמולה. הציוד הנלווה באולפן היה עפרונות ושעון-עצר כדי למדוד אורכי סצנות כדי להתאים להן מוזיקה.
השיטה ליצירת הפסקול הייתה פשוט לג'מג'ם באולפן עד שהגיעו רעיונות מעניינים שהפכו לשירים. רוג'ר ווטרס נהג לשבת בפינת האולפן ולכתוב מילים. אחרי כן יצקו חברי הלהקה מוזיקה על המילים שנכתבו. שרודר רצה גם שהלהקה תביא מוזיקה שהדמויות בסרט מאזינות לה מרמקול. לפיכך נוצרו קטעי אווירה כמו THE PARTY SEQUENCE או A SPANISH PIECE.
חלק מהשירים שמופיעים בסרט באים בגרסאות שונות לגמרי מאלה שמופיעות בתקליט. שנים לאחר מכן יצאה קופסה מקיפה על התקופה המוקדמת של הלהקה ובתוכה גם כמה קטעים שהוקלטו באותם סשנים אך לא יצאו אז לאור.
האלבום MORE יצא חודשיים אחרי הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, והגיע למקום התשיעי במצעד הבריטי, לזמן קצר ביותר. עטיפתו היא תצלום מתוך הסרט עם אפקט פסיכדלי שהולבש עליו. בצילום המקורי נמצאות שתי דמויות הסרט ליד תחנת קמח. עיצוב העטיפה הגיע מחברת העיצוב, היפנוסיס, שאחד ממעצביה, אוברי פאוואל, סיפר: "הושפענו אז מאד מעטיפות תקליטים מעולם הג'אז. בייחוד מעטיפות שעיצב אנדי וורהול לחברת בלו נוט, שהיו בהן כל מיני זריקות של צבעים בהירים". המעצב השני של החברה, סטורם ת'ורגרסון, כתב בספרו: "אוברי ואני לא היינו בטוחים להביא רעיונות אז השתמשנו בתמונה מהסרט. התמונה הטובה ביותר שמצאנו הייתה תחנת רוח באיביזה. המטרה שלנו הייתה להפוך תמונה רגילה למשהו מרגש באמת".
ההוצאה הבריטית המקורית של האלבום נשאה את שם SOUNDTRACK FROM THE FILM MORE. בארה"ב האלבום יצא תחת השם MORE בלבד. השם של הלהקה כתוב כאן THE PINK FLOYD למרות שהלהקה השמיטה את המילה THE באופן מכוון כבר באלבום הקודם, A SAUCERFUL OF SECRETS.
ברשותכם אעשה סקירה קלילה על קטעי האלבום:
1. השיר CIRRUS MINOR: הקטע נפתח בציוצי ציפורים. ההקלטה הזו של הציפורים נלקחה מאלבום אפקטים (של חברת HMV) שנקרא DAWN CHORUS. מכאן השיר עובר לאווירה אקוסטית חלומית. הגיטרה האקוסטית, האורגן הכנסייתי של ריק רייט והשירה של גילמור מעניקים תחושת ריחוף. CIRRUS היא מילה לטינית שמשמעותה "תלתל שיער". זה גם השם של עננים המורכבים מחוטים נפרדים, לרוב לבנים, המופיעים בגבהים של 19,700 עד 39,400 רגל (6,000 עד 12,000 מטר), שלעתים קרובות אומרים שהם דומים לשיער מלאך. האם צריך לראות את שם השיר הזה כהתייחסות למצב הנפשי של הדמות בסרט, סטפן? אוּלַי. רק גילמור ורייט מנגנים בשיר היפהפה הזה.
2. השיר THE NILE SONG: הקטע הרוקי הכבד ביותר שיצא מהלהקה. זה גם אחד השירים היחידים שלא מכיל בתוכו קלידים בכלל. דייויד גילמור שר כאן באופן כבד ומחוספס. סגנון שירה שנדיר מאד לשמוע ממנו. השיר הזה אף יצא כתקליטון בכמה ארצות באירופה.
3. השיר CRYING SONG: זוהי בלדה פסטורלית עם קולות חולמניים של גילמור. זמן רגיעה קסום אחרי הקטע השני הכבד. ריק רייט מנגן כאן בוויבראפון
4. הקטע האינסטרומנטלי UP THE KHYBER: היחיד אי פעם בקטלוג של פינק פלויד שהקרדיט בו ניתן לריק רייט וניק מייסון בלבד. זהו קטע אינסטרומנטלי בעל מקצב תופים מהיר עם נגינת פסנתר דיס-הרמונית (ואחרי כן גם אורגן). השם של השיר יכול להתייחס למעבר ח'ייבר, שהוא נתיב מסחר חשוב בין פקיסטן לאפגניסטן. אופציה נוספת היא שהמילה KHYBER בסלנג קוקני משמעותה ישבן. כלומר - UP THE KHYBER יכול להשתמע כ- UP YOUR ASS.
5. השיר GREEN IS THE COLOUR: אחד השירים היפים ביותר של פינק פלויד מהתקופה הראשונה. זוהי בלדה אקוסטית קסומה עם נגינת חליל של לינדי, אשתו של ניק מייסון.
6. השיר CYMBALINE: עוד אחד מהשירים החזקים יותר של הפלויד מהתקופה הזו. השיר מדבר על הלחצים מצד עסקי המוזיקה עד כדי סיוט (לא סתם חברי הלהקה השתמשו בשם NIGHTMARE עבורו, כשניגנו אותו כחלק מיצירה שלמה בהופעותיה אז, בשם THE MAN AND THE JOURNEY). גם פה נשמע צליל חליל שנוגן על ידי אשתו של מייסון.
7. הקטע שמסיים את צידו הראשון של התקליט ונקרא PARTY SEQUENCE: הקטע הזה הוא דקה של נגינת בונגוס וחליל. אשתו של ניק מייסון מנגנת גם כאן בחליל. בגרסת הסרט נשמעת גם גיטרה, שלא מופיעה בתקליט.
8. צד ב' של התקליט נפתח עם הקטע MAIN THEME: זהו הקטע שפותח את הסרט. זוהי יצירה אינסטרומנטלית יפהפייה ואווירתית מאד שנושאת את המאזין על גלים של עונג.
9. השיר IBIZA BAR: השיר הזה מזכיר מאד את THE NILE SONG בסגנון שלו.
10. הקטע MORE BLUES: כשמו כן הוא. קטע בלוז קצר ומאולתר באולפן.
11. הקטע QUICKSILVER: הקטע הזה הינו קולאז' צלילים שמזכיר את הגישה של הפלויד בתקופה הזו, שהפכה אותה לאחת ממובילות זרם ה- SPACE ROCK. זהו הקטע הכי אוונגארדי באלבום. הפתיחה שלו, עם רעשי המתכת שמנוגנים תוך כדי האצה והאטת סרט ההקלטה, מבשרת שמדובר בקטע שהוא שונה משאר האלבום. בהוצאת האלבום בארה"ב, שם הקטע שונה ל- WATER PIPE.
12. הקטע A SPANISH PIECE: דקה וארבע שניות של גילמור סולו שיוצר כאן דמות פלמנקו מגוחכת. הקטע הזה הוא מין אתנחתא קומית שמראה כי ללהקת פינק פלויד יש גם הומור לפעמים.
13. הקטע המסיים DRAMATIC THEME: השיר שחותם את האלבום עם סולו גיטרה של גילמור על מבנה מוזיקלי שמזכיר את MAIN THEME.
למרות שלעתים נחשב התקליט הזה, בעיני חברי הלהקה, כפרויקט-צד, הרי שהתקליט הזה הוא לא פחות מאבן דרך בהתפתחות של הלהקה.
עיתון 'רקורד מירור' פרסם בביקורתו: "זה תקליט פסיכדלי ומושכל שיש בו הכל. התקליט הזה הוא חוויה להקשבה ממוסטלת".
עיתון המחתרת הבריטי, GRASS EYE, פרסם ביקורת על התקליט: "קשה להבין את התקליט מבלי לראות קודם את הסרט, אך כרגע הסרט נמצא בידיו של המצנזר, כי יש שם סצנת סמים בעייתית לכאורה (רוצים פה להגן על הצעירים הבריטים, אתם מבינים). לכן אי אפשר לשפוט את התקליט כרגע".
הסרט MORE פסל להקרנה גם בארצנו ורק בשנת 1974 קיבל את אישור ההקרנה לאחר מאבק ממושך מול גופי הצנזורה. ולמי שרוצה לרכוש אותו - הוא עלה באמצע הסבנטיז בארצנו במחיר 24.90 לירות.
ב-13 ביוני בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו RETURN TO FANTASY.
עיתוני המוסיקה בבריטניה עשו את עבודתם הרגילה בכתיבת הביקורות. מבקר אחד, שנשאר חסר שם, כתב: "האלבום הזה מייגע להחריד. אם הרעיון שלך לזמן טוב הוא לבהות בטלוויזיה עם הסאונד כבוי, זה בשבילך. השיר 'פרימה דונה' נשמע כמו משהו שלהקת סטטוס קוו דחתה כי זה לא היה מורכב מספיק. השירה של ביירון משתמשת בטריקים זולים, מיק בוקס הוא גיטריסט מינימלי וקן הנסלי מתייחס למקלדות שלו יותר כמו כריות אלקטרוניות מאשר כלים מוסיקליים".
גם לעיתון רולינג סטון היו רק דברים קשים להגיד על המוצר הזה:
"לצוד את אוריה היפ זה דבר פשוט. האלבומים שלהם מלאים מטרות של קליעה למטרה. גם האלבום החדש, כמו קודמיו, הוא רעשני ושטחי. לעתים מוציא האלבום תגובות של עצבנות מצד המאזין. זאת הודות לצווחות מנקבות האוזניים של דייויד ביירון או צלילי החריקות מהסינטיסייזר של קן הנסלי. הרוק המכני שלהם מותיר ריק בזיכרון המאזין למשך עשר דקות מתום ההקשבה".
טוני סטיוארט, מעיתון NME, כתב: "חברי אוריה היפ מנסים ביחד להיות שלושה דברים שונים, שרק מדי פעם משלימים זה את זה. האם הם רוצים להיות כבדים? האם הם רוצים לבסס מחדש את המוניטין שלהם, שנפגע על ידי התקליט הקודם? או שהם רוצים לזרוח ככותבי שירים טובים וכנגני מוסיקה טובה? בעיקרון, היפ חייבת להתגבר על ההיבטים הסותרים של קולקטיב האישיות שלה".
למרות זאת, האלבום נמכר היטב.
הנה הביקורת מעיתון עולם הקולנוע:
ב-13 ביוני בשנת 1995 הופיעה שינייד אוקונור באמפי קיסריה.
אבל הביקור שלה בישראל לא היה חף מבלגאנים; כשהייתה בירושלים, לפני הופעתה השנייה פה, בבריכת השולטן, היא תקפה באתר כנסיית הקבר בעיר העתיקה צלמים שביקשו לצלמה, כשהיא שוברת ציוד צילום, שורטת צלם וקורעת חולצה של צלם אחר. זה היה אחרי שהיא התבצרה באתר ומאבטחיה אמרו לצלמים שהיא לא תצא עד שהם יעזבו. הם לא הסכימו והיא ניסתה לחמוק דרך דלת אחורית. הם קלטו מיד ודלקו אחריה. היא ברחה לחנות בסביבה והם התבצרו בחוץ. לאחר מכן היא יצאה משם בצרחות ומכות כאחוזת טירוף.
בונוס: גם זה קרה בחודש יוני -
ביוני בשנת 1980 נפתח מועדון הופעות חדש בגני התערוכה שבתל אביב. שמו היה "אמצע הדרך. לפני כן היה שם משטח החלקה בשם "סקייטלנד".
אחת הלהקות שהוזמנה להופיע בערב הפתיחה של המועדון הייתה להקתו החדשה של אפרים שמיר ושמה חמסין. הייתה זו שלישיה, כשלצדו ניגנו הבסיסט אוהד אינגר והמתופף אלון הלל. המפיקים של הלהקה היו מיכאל תפוח ולואי להב (שהובא בשביל זה מארה"ב), שבעבר הפיקו להקת רוק אחרת, להקת תמוז.
הציפייה הייתה גדולה מאד לקראת החמסין הזה. השמועות גרסו שמדובר בהרכב שישנה את פני המוזיקה הישראלית . דייויד ברוזה פתח את החלק הראשון של הערב והקהל לא ממש נדלק. אז עלתה להקת חמסין אבל עם הרצון לשתות הרבה רוק, הקהל נותר ביובש ובצמאון רב אחרי המופע הזה.
הקהל לא הבין את המילים שבקעו מפיו של אפריים ולאחר שבריר שניה גם בקעו ממערכת ההגברה, שהוחלפה ממש ברגע האחרון וכנראה עדיין לא הייתה מכוונת כהלכה. קולו של אפריים היה ניחר לאוזני הקהל וזה לא דמה ל"ערב של יום בהיר". עדיין היו שטענו כי המוזיקה אמנם קשה לעיכול אך תוך חודש החמסין הזה כבר יהיה פיצוץ לא נורמלי.
מערכת ההגברה לא פסחה גם מעל בעלי אולמות האירועים בסביבת המועדון, כמו גן אורנים השוקק, שטענו כי הרעש מפריע לביזנס שלהם. בין הנוכחים בקהל, שישב סביב שולחנות ולעס תקרובת תוך כדי המופע, נצפו גם שלום חנוך (שהלחין ללהקה את השיר "כל זמן זה הזמן"), אסתר שמיר, דני ליטני וג'וזי כץ.
בספטמבר 1980 הוצג לראשונה בפינה לשיפוטכם של גלי צה"ל השיר "שורפת את הלב". השיר לא שרף את המצעד ואפריים שמיר ידע שבארץ הדברים לרוב מתקבלים באיחור ניכר.
רוברט וויאט מודל החודש, יוני בשנת 1972. "לכולם היו תרומות שונות מאוד לסופט מאשין ולא יכולנו להסכים באמת". באותו זמן התראיין ווייאט לעיתון המוזיקה CREAM ושטח את הבעיות שהובילו לפרישתו מלהקת סופט מאשין.
"הרבה סיבות גרמו לפרישתי וההחלטות שלי לגבי עשייה של דברים חדשים כל כך מגוונות, שקשה לי לדייק בהן. הייתי זקוק לשינוי חיים מוחלט. למעשה הייתי אומלל. ממש אומלל. אז הכל היה צריך להשתנות בכל רמה שהיא. אם אני מרגיש שהאנשים שאני עובד איתם לא עושים את מה שהם צריכים לעשות או שאני לא מסוגל לתת להם את מה שמוזיקאי צריך לתת, זה נוטה להתבטא בקשיי אישיות ואני מתחיל לא לאהוב את האדם הזה מאוד. השעיר לעזאזל במקרה הזה הפך להיות סקסופוניסט הלהקה, אלטון דין.
הייתי גאה בכך שעבדתי בלהקה עם מייק ראטלדג' ויו הופר, שהחשיבה שלהם באה לידי ביטוי במוזיקה מקורית להפליא. הרגשתי שאלטון לא מעריך את זה. העניין הוא שכאשר החלטנו להרחיב את ההרכב, חשבנו במונחים בהם כל חבר חדש יגלם את הרעיונות שכבר הגיעו מהלהקה כפי שהיא עומדת. היינו זקוקים למגוון רחב יותר של רעשים וגם רצינו לנסות להיות חטיבת קצב מאחורי סולן לזמן מה. אבל או שלא היינו חטיבת קצב מספיק טובה או שאלטון לא היה מספיק מעניין בהקשר הזה, כדי לבצע את האחריות מסוג זה. אני לא חושב שהוא התעניין במה שהיה סופט מאשין. זה היה סוג של עבודה בתשלום טוב יותר ובטוח יותר ממה שהיה לו עד אז, אני לא רוצה להישמע מרושע לגביו. היו לנו הופעות טובות ורעות והוא בצדק אהב מאוד את הכתיבה של מייק. הוא ואני מאוד אהבנו לנגן ביחד, לפוצץ בחופשיות ולהרפות מהדברים הברורים לטובת הפתעות. לפעמים זה התאזן היטב, אבל זה בעצם היה קשר כוזב. בכלל, היחסים בסופט מאשין תמיד היו קצת מוזרים.
לכולם היו תרומות שונות מאוד ללהקה ולא יכולנו להסכים באמת. זה יכול להיות רק כשבילים שחוצים זה את זה כי התחלנו במקומות שונים והלכנו לכיוונים שונים ומה שיהיה מספק לאדם אחד פשוט לא יהיה לאחר. כמו שמישהו היה כותב קומפוזיציה שלדעתך יפה ואז מעבד אותה ונותן את הסולו לאדם הלא נכון. אתה יודע, זו המנגינה שלו, עזוב אותו בשקט. הגענו כך שלא ממש ידענו במה מדובר.
הקושי החל בזמן בו נסענו לצרפת. בסתיו 1969, בהרכב של השביעיה. היו קשיים מדהימים בכל המישורים, לא כולל את החלק המעשי שלא היה את הציוד או את הכסף עבור שבעה אנשים. בסופו של דבר זה נשבר לחלוטין. היו המון דברים חדשים, הרבה בעיות, הרבה נוירוזות, שנוספו לזה שהיה קר להפליא בטנדר וכולנו היינו קצת מבולבלים. הסדקים פשוט התחילו להופיע. זהות הקבוצה הפכה למשהו לא ברור.
אתה מכניס אנשים אחרים לנגן את הדברים של מייק ויו, אבל כדי להיכנס הם צריכים להיות שאפתניים מוזיקלית ואחרי זמן מה הם רוצים לנגן חלק מהחומר שלהם, והם מנגנים לך את זה, ואתה לא אוהב את זה, נכון? ואז זה יוצא בגלוי. הרי אותו אדם נועד להיות שם בשבילך ולא אתה בשבילו. אז מתעוררת היררכיה שמטריפה את אותם אנשים שרואים שהם ממוקמים במקום הלא נכון בעיניהם. הנטייה הטבעית היא אפוא לסגת, מכיוון שאיש אינו רוצה לחשוב על עצמו כעל חרא או שמוק. אז כולם מתחילים להיות רשמיים זה עם זה ואז זה הופך לסוג של עבודה אחרת. מכאן ואילך זה רק עניין של זמן עד שהכל מתפרק.
מעולם לא חשבתי שסופט מאשין מוקלטת באופן אינטליגנטי ששיקף את התקדמותנו בפועל. היינו לוקחים יצירות חדשות לאולפן, מקליטים אותן, חודשיים אחר כך לומדים איך לנגן אותן, חצי שנה אחר כך משליכים אותן ואז חודש אחרי זה חוזרים שוב לאולפן עם עוד דברים חדשים שלא למדנו לנגן כמו שצריך. סופט מאשין במיטבה כמעט לא מתועדת. במקרה הטוב, התקליטים האלו מהווים רק רמז קלוש למה שהיינו.
סופט מאשין למעשה התפרקה אחרי התקליט הראשון שהקלטנו. עשינו את ההופעה האחרונה עם הנדריקס, בהוליווד בול ואחריה מייק חזר ללונדון, קווין (איירס) המשיך למיורקה וחברת התקליטים לא ידעה שנפרדנו. האלבום הראשון עוד לא יצא, למרות שחלפה חצי שנה מאז שהקלטנו אותו ונראה היה לנו שאין חובה להמשיך. קיבלתי דברים שונים שרציתי לעשות שלא יכולתי לעשות עם הלהקה. זו הייתה הקלה גדולה להיכנס לאולפן ולנגן בעצמי בכל הכלים ולעשות את זה בלי להיות דמוקרטי בעניין. זה הכל.
זה היה חורף 1968. רק חזרתי לניו יורק וכבר פנו אלי לעשות קצת מוזיקת קולנוע והייתי די שמח. אבל הם אמרו 'לא, תשמע, התקליט הזה של סופט מאשין שעשיתם הוא מדהים, אנחנו רוצים להוציא אותו. הלהקה צריכה לחזור לפעול'. אז התקשרתי למייק בלונדון ואמרתי 'אתה רוצה להקים גרסה חדשה של הלהקה?' והוא אמר 'לא, כן, לא, כן, כן'. הוא חזר והביא איתו רעיונות מוזיקליים חדשים ועשינו את המנגינות האלה שהפכו להיות הצד הראשון של התקליט השני של סופט מאשין. זה היה סידור של שברי דברים שנשכחו מאז שיצרנו אותם לפני המון זמן ללהקת THE WILDE FLOWERS".
החודש, יוני בשנת 1968 ועיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' הבריטי דיווח על פסטיבל במיאמי, שלא הלך כמצופה:
"הניסיון של מיאמי לחקות את פסטיבל מונטריי עם מוסיקת האנדרגראונד, שנערך במשך יומיים, לא ממש הצליח - למרות שהופיע שם ג'ימי הנדריקס עם השלישיה שלו. הרעיון היה לעשות פסטיבל בן יומיים עם מוסיקת רוק ובלוז. משעה 12 בצהריים ועד חצות. ביום הראשון של הפסטיבל חזו 12,000 האנשים שהגיעו בהופעה חסרת השראה של ארת'ור בראון. במהלך הופעתו נאלץ בראון לקצר שיר אחד כי חרג מהזמן שהוקצב לו. ככה זה כשג'ימי הנדריקס מופיע אחריך וחוקי הרעש של מיאמי מונעים קיום הופעות אחרי חצות.
יום לאחר מכן ירד גשם. באופן מפתיע מאד לאזור כמו מיאמי שבדרך כלל שטוף שמש. זה לא היה גשם אלא מבול ששטף את כל הפסטיבל. בעוד הגשם יורד, החל גשם של צעקות ומריבות במקום בין מנהלי אמנים ומפיקי הפסטיבל. הנושא של המריבה היה כסף. מפיקי הפסטיבל סירבו לשלם למספר אמנים בטענה שהגשם הינו כוח עליון. אפילו ג'ימי הנדריקס לא הצליח להציל את הפסטיבל הזה".
והחודש, יוני בשנת 1967, וג'ימי הנדריקס מספר במילותיו על תקליט הבכורה שלו, לעיתון המוסיקה הבריטי RAVE: "זה אלבום אישי מאד. ממש כמו התקליטונים שהוצאנו לפניו. אתם ודאי יכולים לחוש שדברים רבים בתקליט הזה נעשו באופן ספונטני באולפן. אולי חלק מהחומר בתקליט הזה מתקדם יחסית לזמן הזה. אני לא יודע. אני מאמין שהציבור יתפוס את התקליט הזה ויבין אותו. לא עשינו פה פשרות. אני מאד שמח עם התקליט הזה אך אני כבר נרגש לקראת הדבר הבא שאעשה".
להקת סלייד מודל החודש, יוני בשנת 1973.
סלייד, מלהקות הגלאם-רוק המובילות אז, חזרה אז לאנגליה לאחר סיבוב הפריצה שלה בארצות הברית, עם שיא של הצלחות וכישלונות.
העיתונאי, קית' אלת'אם, פגש את הלהקה קצת לפני כן, בהופעה בסן פרנסיסקו. כך הוא דיווח לעיתון NME:
"פגשתי את הלהקה זמן קצר לאחר ההופעה שלה, שם ניגנה בפני אולם חצי מלא וקיבלה ביקורות מעורבות. הכותב של לוס אנג'לס טיימס, רוברט הילבורן, דיווח שסלייד היו 'טובים' אבל לא 'מאוד מאוד טובים'. ראיתי גם את סלייד מחממת את להקת האמבל פאי בווינטרלנד של סן פרנסיסקו - וזה היה סיפור אחר. שם הם הצליחו היטב מול קהל שכמובן בא לשמוע את הפאי. האנשים היו מוכנים מספיק להגיב לדרישה המתמשכת של סלייד. הם מחאו כפיים ורקעו ברגליהם למרות שהם לא היו נלהבים. הבעיה העיקרית של סלייד היא למצוא קהל צעיר יותר. מכיוון שקהל מופעי הרוק הגדולים באמריקה מורכב עדיין מסטודנטים מבוגרים, שהולכים לראות להקות מבוססות יותר כמו האמבל פאי, הסטונס, לד זפלין, ג'ת'רו טול ו-ELP. זה לא הבית הרגיל של סלייד. הם זקוקים לקהל איפשהו בין האוסמונדס לחמישיית ג'קסון - אבל איך להגיע לקהל זה בלי תקליטן להיט או באזז טלוויזיה גדול היא הבעיה שעומדת בפני המנהל של הלהקה, צ'אס צ'נדלר.
סלייד שמה רגל בדלת. עכשיו חבריה צריכים להידחק לתוך הסלון. בכל זאת, נראה שהמצב לא השפיע על ההומור הטוב והכנות המוחלטת של הלהקה. לא היה מתח בחדר ההלבשה בסן פרנסיסקו, שם הגיטריסט דייב היל נדחק לתחפושת מרשימה. לסלייד יש את היכולת המולדת להרגיע אנשים - אף אחד לא מקבל מהם התעלמות קרה.
הזמר נודי הולדר היה מוכן כתמיד לענות על שאלות ישירות על הדילמה הנוכחית שלהם.
'אני חושב שאנחנו מתקדמים - שתי ההופעות הטובות ביותר שעשינו היו באקדמיה בניו יורק. היינו רוצים קהל צעיר יותר, אבל עם המצב באמריקה אני חושב שההורים מחזיקים את הילדים בבית. אנחנו נגיע אליהם, אבל זה ייקח זמן. להיט בהחלט יעזור לנו -לפרוץ פה. תקשורת חזותית חשובה לנו, אז הצטלמנו לתוכנית באמריקה בשם מידנייט ספיישל. מקווים שזה יעזור. אנחנו לא משנים את ההופעה שלנו. הם צריכים להתרגל אלינו.
היו לנו כמה חברי כנופיית מלאכי הגיהנום בהופעות - אפילו היו כמה מהם על הבמה, אבל עדיין לא ניסינו להעליב אותם. אני בכל מקרה לא ממש מעליב, אתה יודע - אני משתמש בהומור גס שגורם להם להבין שאנחנו בני אדם. באקדמיה בניו יורק קיבלנו קבלת פנים נהדרת, והדבר הכי מאכזב היה לקרוא כאן דיווח שאומר שחצי מהקהל יצא. זה פשוט לא היה נכון. זו בהחלט עובדה שדיווחים מאמריקה על הופעות בודדות בחוף המערבי יכולים לתת רושם מוטעה לגבי כמה גדולה להקה בכל המדינה. אתה יכול להיות ענק בשיקגו, למשל, ולא להצליח כלל בלוס אנג'לס. ערים המרוחקות רק כמה מאות קילומטרים זו מזו שונות לרוב בקבלתן ממש כמו גרמניה מול איטליה. עשינו כמה הופעות במועדונים קטנים וזה היה מלהיב בדיוק כמו בימי ההופעות במועדון מארקי בלונדון. עשינו שתי הופעות כאלה באוהיו, למשל, וזה היה נהדר.
אנחנו אף פעם לא סובלים ממתח מיותר כי יש לנו כל כך כיף מאחורי הקלעים. מצאנו את הפורמט שלנו ואנחנו נצמדים אליו. כשאנשים אומרים שאנחנו 'רוקנרול חסר שכל' אני אוהב את זה - זה תיאור נחמד. אנחנו ממילא לא מכוונים לראש - אנחנו להקת רוק לקישקעס. אני לא מקבל את הביקורת שכל התקליטים שלנו נשמעים אותו הדבר. האקט שלנו מוגדר כעת בצורה מסוימת ואנחנו יודעים שהוא עובד. אנחנו נהנים מהדבר שהכנו לעצמנו. חשוב שהפנים שלנו יזוהו על ידי אנשים'...".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.