רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 ביולי (16.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו לעולם לא נשתמש יותר במפיקים לאלבומינו. הם פשוט פרזיטים קטנים ומחורבנים. כל מה שהם יודעים לעשות טוב זה לספר בדיחות, בעוד שאנחנו מכירים בדיחות טובות יותר מכל מה שיש להם להציע לנו" (יו קורנוול, מלהקת החונקים, בעיתון NME, בשנת 1979).

ב-16 ביולי בשנת 1970 הקליטה להקת פינק פלויד הופעה שלמה בתוכנית PEEL SUNDAY CONCERT, של הבי.בי.סי, אותה הנחה השדרן ג'ון פיל.

זה לא היה שידור ישיר של המופע, שהחזרות לקראת הקלטתו נערכו שם החל מהשעה שלוש וחצי אחה"צ. זו לא הפעם הראשונה בה בוצעה בהופעה יצירתה החדשה של פינק פלויד, עם מקהלה של גברים ונשים ותזמורת כלי נשיפה.

היצירה, עדיין לא בשמה הידוע, קיבלה את השמעת הבכורה שלה מול קהל בפסטיבל באת'. מתזמר היצירה, רון גיסין, בא לשמוע את עיבודיו בהופעה ההיא וסיפר שברח משם בדמעות מרוב כעס ומבוכה על כאוס הצלילים ששמע. בפסטיבל קראו ליצירה החדשה ההיא בשם THE AMAZING PUDDING.

כשהגיע הזמן לעשות את הקלטת המופע הרדיופוני לג'ון פיל, שהכיל גם שירים כמו EMBRYO, FAT OLD SUN, IF, CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, הגיע הזמן למצוא שם ראוי ליצירה כדי לרשום אותו באופן רשמי לקבלת תמלוגים, וגם כדי שיהיה לג'ון פיל שם ראוי להציגו לקהל המאזינים. רון גיסין נכח במקום וסיפר: "ישבנו בחדר הבקרה וזכור לי שכולם אמרו שעדיין אין להם שם ליצירה. לפתע רוג'ר (ווטרס) לקח את העיתון שהיה בידו ובחר שם - ATOM HEART MOTHER".

היה זה עיתון THE TIMES שיצא באותו יום ובו גם כתבה על אישה, קונסטנס ליידל בת ה-56, שהושתל לה, לראשונה באנגליה, קוצב לב מלאכותי. האחרים שמעו את הצעתו ומיהרו להגיב בהתלהבות. ג'ון פיל הציג זאת בדיוק כך בהקלטה (כשהוא מסביר כי זה שם זמני בלבד ליצירה). בסוף, "אמא לב אטום" נשארה לתמיד.

ההרצאה "הצד האפל של החומה- הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-16 ביולי בשנת 1981 מת הזמר הארי צ'אפין בתאונה מחרידה.

בתחילת שנות השבעים היו כמה מוזיקאים שהתאבלו על סוף השלום כמו אחרים שחגגו את תחילת הרעש. הארי צ'אפין, שבראיונות עמו הגדיר את עצמו כזמר עם מהדרג השלישי, נע בין שני הקצוות ובעיני רבים היה גיבור תרבותי. בשנת 1972 הוא זכה ללהיט ראשון עם השיר TAXI, אותו כתב מחוויותיו כנהג מונית בניו יורק, באותם ימים. אנשים שאסף למוניתו סיפרו לו סיפורים רבים שהציתו בו רעיון ליצירה.

בשיר מדובר על נהג מונית שאוסף לרכבו נוסעת שהייתה פעם מאהבת שלו. הם נפרדו כי היא רצתה להיות שחקנית והוא רצה ללמוד להטיס מטוס. בסופו של דבר, השניים השיגו את מבוקשם, אך באופן שונה; היא שיחקה כאילו היא מאושרת בחייה והוא טס בהצלחה במוניתו, מהמריחואנה שעישן. שנתיים לאחר מכן זכה צ'אפין ללהיט ענק עם CATS IN THE CRADLE המרטיט. השיר קורע הלב הזה מספר על אב ובנו שלא יכולים לקבוע זמן בילוי אחד עם השני, והוא בא לשמש אזהרה מפני הצבת חשיבות הקריירה לפני המשפחה.

השיר מתחיל בהרמוניה טבעית ומתאר את אושר האב עם בנו שזה עתה נולד. למרות שהאבא משיג את צרכי גידול הילדים, הוא לא מרשה לעצמו להשקיע זמן איכות עם בנו בגלל הקריירה התובענית שלו. אבל העיקר שהוא משלם את החשבונות ובזמן בעוד בנו הקטן מסתכל עליו מלמטה בהערצה ואומר: "אני אהיה כמוך אבא, אתה יודע שאני אהיה כמוך ...". הזמן חולף והאב והבן לא מצליחים להסתנכרן. האב מבין את שאיפותיו של בנו ללמוד בקולג' ורוצה לבלות איתו יותר זמן, אך הוא תופס את המציאות שעכשיו לבנו אין זמן לדברים שכאלה.

בבית האחרון, צ'אפין ממחיש כי הבן גדל ויש לו עבודה וילדים משלו. בחילוף תפקידים אנו רואים שלבן אין כעת זמן לבלות עם אביו. בלב כבד, האב מבין שהילד שלו אכן הפך להיות בדיוק כמוהו.

בשעת צהריים של ה-16 ביולי 1981 הוא התכונן להופיע בתיאטרון לייקסייד שבניו יורק. הוא עזב את ביתו שבלונג איילנד ונכנס למכונית הוולסוואגן הכחולה שלו (משנת יצור 1975). לפתע האטה המכונית וצ'אפין הדליק את אורות החירום וניסה להגיע לצד הדרך בעוד הגלגלים מתגלגלים. משאית, שלא שמה לב לתנועת הרכב הפרטי, התנגשה בעוצמה מאחור. המכונית של צ'אפין עלתה מיד בלהבות.

נהג המשאית המבוהל מיהר והצליח למשות את הזמר הפצוע משם אבל הרופאים ניסו להחיותו ונותר להם רק לקבוע את זמן מותו. בינתיים חיכו אלפים בתיאטרון לשמוע את הזמר שכה רצה להופיע בפניהם ביום זה. כשנודע להם מה קרה, רבים פרצו בבכי. בהמשך אותה שנה דאגה הנהלת התיאטרון לצרף את שמו של הזמר המנוח לשם המקום, כאות הוקרה לזכרו.

הנתיחה גילתה שצ'אפין חטף התקף לב אך לא ברור אם לפני ההתנגשות או כתוצאה ממנה. אלמנתו זכתה, בשנת 1986, בתביעה בסך מיליוני דולרים נגד הבעלים של המשאית הפוגעת.

ב-16 ביולי בשנת 1973 הופיע הגיטריסט ג'ף בק עם BECK BOGERT AND APPICE באודיטוריום באטלנטה ג'ורג'יה. בק החליט מיד לאחר ההופעה לבטל את שאר סיבוב ההופעות עם ההרכב כי רצה לחזור ללונדון לראות את חברתו.

ב-16 ביולי בשנת 2014 מת הגיטריסט ג'וני וינטר בגיל 70.

ג'וני וינטר , גיטריסט וזמר מטקסס, שהיה עמוד התווך של עולם הבלוז-רוק מאז שנות ה-60, מת בחדרו בבית מלון בציריך, בעת בסיבוב הופעות באירופה.

הוא היה גיטריסט בלוז וירטואוזי, עתיר אנרגיה, וידוע בהופעתו כמו בזכות נגינתו. הוא היה גבוה ורזה, עם עיניים ורדרדות ועור ושיער בצבע לבן-גיר, בשל היותו לבקן. אך כשרונו האדיר לנגן את הבלוז גרם לרבים להאמין שנשמתו של בלוזיסט שחום-עור אמיתי היא שנמצאת בו.

הרולינג סטון הציג אותו לראשונה בהתלהבות לקוראיו בשנת 1968 ותוך פחות משנה הוא חתם על חוזה משתלם עם חברת קולומביה רקורדס, הופיע בוודסטוק והפך לאחד הגיטריסטים המוכשרים בדורו. נגינתו הייתה לוהטת מאד.

ג'ון דוסון וינטר השלישי נולד ב-23 בפברואר 1944 בבומונט, טקסס, וכשהיה צעיר מאוד, ניגן בקלרינט, יוקללי ובסופו של דבר בגיטרה.

כאשר היה בן 11, הוא ואדגר, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, ביצעו שירים של האחים אברלי בהופעות לכישרונות צעירים מקומיות, ובגיל 15 הוא גילה גם את המוזיקה של גיבורי בלוז כמו מאדי ווטרס והאוולין וולף. הצליל שלהם הפך למוזה שלו לכל החיים.

"אהבתי את הבלוז", אמר וינטר למגזין LOOK בשנת 1969. "אתה יכול להרגיש שם שאתה שר את נשמתך ללא צורך להסביר לקהל. זו לא תחושה שמחה, זה לא עצב. אתה פשוט יכול לבכות וזה טוב".

אלבומו הראשון עם קולומביה, שנקרא בפשטות "ג'וני וינטר", הגיע באמצע 1969 ועורר גל של תשומת לב תקשורתית. תקליט מוקדם יותר שלו, THE PROGRESSIVE BLUES EXPERIMENT, ששוחרר על ידי חברה קטנה בטקסס, יצא שוב בחופזה כדי לרכב על הפרסום.

אלבום שני, SECOND WINTER, יצא זמן קצר לאחר מכן ועד היום הוא נחשב לאחד הטובים ביותר שלו.

עבור וינטר, הבלוז היה יותר מנגינה בסיסית של תבניות ו"ליקים" של גיטרה. עבורו הייתה זו דרך חיים וצורה גמישה מאד שאפשר לחברה בנקל לעולם הרוק'נ'רול. הוא חיבר בהצלחה גדולה את ניחוחות הרוברט ג'ונסון לחשמל של צ'אק ברי והוסיף מלמעלה תבלין מובהק של בוב דילן.

כבר מצלילי הפתיחה של MEMORY PAIN יש פה עסק עם גיטריסט מושחז ולצידו להקה שיודעת בדיוק את מה שהיא עושה. קולו הברור של וינטר מלהטט ביחד עם צלילי הגיטרה שהוא מוציא. כמה שזה נשמע טוב!

וזה ממשיך עם I'M NOT SURE האיטי יותר אך גרובי לא פחות, בו נשמעים גם צלילי הקלידים של אחיו, אדגר וינטר. וינטר כתב פה שיר לעילא ולעילא ואחריו מגיע, לחתום את הצד הראשון בתקליט, השיר THE GOOD LOVE שכתב הבסיסט שלו, דניס קולינס. וינטר מרביץ סולואים עם פדאל הווא-ווא שלו ומוביל עוד ביצוע מוחץ.

צד ב' נפתח באווירת רוק'נ'רול וינטג'ית יותר, עם SLIPPIN AND SLIDIN הידוע של ריצ'רד הקטן. אדגר וינטר נושף בעוצמה בסקסופון ואחריו מגיח אחיו ג'וני בסולו מבית הספר של הגדולים. גם ג'וני בי גוד של צ'אק ברי מקבל פה טיפול וגם HIGHWAY 61 REVISITED של דילן נזרק לסיר הבישול של ג'וני.

ואיזה סיום אדיר יש לאלבום זה, עם השיר FAST LIFE RIDER האקספרימנטלי עתיר האווירה וההפתעה.

האלבום הזה, שיצא כאלבום כפול ובו צד רביעי ריק לגמרי, מהווה קפיצה גדולה קדימה של וינטר מאלבום הבכורה שלו. אי אפשר להכחיש שהוא בלט אז בשטח בגלל היותו לבקן, אך במהרה הצליח לשכנע את כל סובביו שהדבר הבולט ביותר אצלו אינו צבע עורו אלא הלב המוזיקלי הפועם בחוזקה והאצבעות שפרטו על המיתרים ולחצו עליהם.

לאחר מכן יצא התקליט JOHNNY WINTER AND ובו הוא הציג להקת ליווי חדשה בהשתתפות הגיטריסט ריק דרינג'ר. האלבום הזה כלל גם שיר של דרינג'ר, "רוק'נ'רול הוצ'י קו", שיהפוך ללהיט של דרינג'ר בהמשך הדרך.

וינטר המשיך להקליט ולסייר בשפע בשנות ה-70, והוא גם היה פתוח לדבר על בעיות הסמים שפיתח בדרך. בשנת 1973, לאחר שעשה הפסקה קצרה, הוציא את STILL ALIVE AND WELL, אחד מאלבומיו הנמכרים ביותר. בשנת 1976 הוציא אלבום הופעה חיה עם אחיו, אדגר.

בשנת 1977 החל וינטר בסדרת שיתופי פעולה עם מאדי ווטרס ומשם המשיך לסלול את דרכו לשימור שמו ובהצלחה. וינטר אף הופיע בארצנו, במועדון בארבי, ב-5 ביוני 2013.

ב-16 ביולי בשנת 1962 חתמה להקת הביץ' בויז על חוזה הקלטות בחברת CAPITOL.

חברי הלהקה הצעירים הגיעו למשרדי החברה שבהוליווד ושנים לאחר מכן סיפר מארי ווילסון, אביהם של בריאן, דניס וקארל, ש"ניק וונט, האיש שהחתים אותנו, שיחק אותה רגוע לגמרי. הוא לא נתן לנו להרגיש שהם נרגשים מההחתמה הזו. למעשה, הוא אמר לנו לצאת משם, לחכות שעה ולחזור כדי לדעת אם הם בכלל מעוניינים שנחתום בחוזה הזה. אז יצאנו משם ואמרתי לבריאן שלא נראה להם שאנחנו להוטים ונחזור אחרי שעה וחמש דקות... כי ידענו שאנחנו טובים".

ב-16 ביולי בשנת 1974 יצא התקליט ON THE BEACH של ניל יאנג.

ב- 16 במאי 1974, סיימו ריי קודר וליאון רדבון הופעה במועדון BOTTOM LINE שבניו יורק, אך נאמר לקהל להישאר במקום להפתעה נוספת. השעה הייתה 2:15 לפנות בוקר, ואיש עם גיטרה הופיע על הבמה. ארבעת השירים שניגן יאנג באותו הלילה שם לא היו דומים לשום דבר יאנג אי פעם עד אז. הקהל לא האמין שהפתעה שכזו באה עם מנה קודרת ומדכאת מפי אמן כה אהוב.

המופע הזה היה הפעם היחידה בה יאנג ביצע לקהל את MOTION PICTURES FOR CARRIE, שיר שכתב על יחסיו המתפוררים עם קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו", הוא שר לקהל ההמום שלא הבין כי הוא נמצא במעמד מיוחד.

על הכריכה של התקליט ON THE BEACH נראה יאנג המשקיף על האוקיינוס ​​השקט והעגום, כשהוא עומד על החוף וידיו בכיסיו. הוא מוקף בריהוט חוף פרחוני וקדילאק משנת 1959 שכמעט נטמן בחול. בכותרת עיתון שם כתוב "הסנטור באקלי קורא לניקסון להתפטר", המשקף את הכאוס הפוליטי של התקופה ההיא. עטיפה זו שיקפה את המבט הנוקב במוחו של יאנג באותה תקופה. יאנג מעולם לא ערך סיבוב הופעות עם שירי התקליט, מה שהופך את ההופעה ההיא ב- BOTTOM LINE למסמך החי המובהק של התקופה.

הנה מה שנכתב עליו בעיתונות של אז:

עיתון 'רולינג סטון' פירסם בספטמבר 1974: "למרות שזה תקליט אולפן - הסאונד שלו מחוספס. זה אחד הדברים שהופכים אותו לדבר הנהדר שהוא. זה מתאים לתוכן התקליט שמציג שאלות סביבתיות ופוליטיות. יש כאן ביקורת אישית של יאנג נגד ארה"ב. למרות שהם לא מוזכרים בשמם, אנשים כמו צ'ארלס מנסון ניצבים כאן כגורמים לנפילת המעצמה האמריקאית. יש בתקליט הרגשה של יוצר בשיא רחמיו העצמיים. זוהי תמונת מצב של מישהו שיצא מתופת האש וחזר אליה".

עיתון CREEM פרסם באוקטובר 1974: "משהו באובססיביות של המוסיקה פה מביא אותה למצב בו קל לא לאהוב אותה. מה שכן, אין כאן בעיה של חוסר כנות כמו זו שהצטיירה באלבומו HARVEST. התקליט ON THE BEACH הוא ניסיון של יאנג להביא גרסה של התקליט TIME FADES AWAY באופן אולפני".

במלודי מייקר הבריטי נכתב בזמנו ש"הנה, בתקליט הקטן הזה, ניל יאנג נמצא שם רחוק בעולם משלו. המלנכוליה פינתה את מקומה לדכאון. הרגישות פינתה את מקומה לרחמים עצמיים ודאגה עולמית". בעיתון NME קבעו ש"זה תקליט מדכא וניל יאנג לא כותב טוב כבעבר, וזה אכן מדכא. קשה לא להבין שיש אווירת מוות אמיתית בצד השני של התקליט".

יאנג אמר בזמנו למגזין הרולינג סטון שהאלבום הזה היה אחד האלבומים הכי מדכאים שיצר והוא שיקוף של מה שעבר עליו באופן אישי בתקופה ההיא. נושאים כמו גירושים, מוות, ההתעסקות עם חיי הזוהר וניפוץ החלום ההיפי של שנות השישים. יאנג נפרד אז מהשחקנית קארי סנודגרס (אותה הכיר שנתיים לפני כן). היה לו אז גם ילד קטן ממנה בשם זיק, שסבל משיתוק מוחין. אז עבר מהחווה שלו בקליפורניה לביתו במאליבו, שהיה על חופו של ים.

האלבום ON THE BEACH נכלל בתוך סדרת אלבומיו אז שקיבלה את הכינוי THE DITCH ALBUMS והוא אלבום תראפיה עבור יוצרו, שיצא דרכו מענן שחור אל עבר עתיד טוב יותר. עם הזמן קיבל אלבום זה את הכבוד הראוי לו ויאנג הוכתר כאמן שלא מבלף את הקהל שלו אלא נותן לו את לבו, פיו וקולו השווים.

ב-16 ביולי בשנת 1952 נולד המתופף סטיוארט קופלנד, שהיה בשנות השבעים חבר בלהקת CURVED AIR (ואף התחתן עם הסולנית של הלהקה) לפני שהקים את להקת פוליס.

ב-16 ביולי בשנת 1970 נפתח סיבוב הופעות של לד זפלין בגרמניה. ההופעה הראשונה נערכה בקלן.

מתופף הלהקה, ג'ון בונהאם, דיווח אז לעיתון רקורד מירור: "טסנו לדיסלדורף כדי להתחיל את סיבוב ההופעות ושכרנו את מלון אינטר-קונטיננטל כדי שיהווה בסיס ללינה כשנופיע בקלן ובאסן. הטיסה הייתה לא הכי נעימה. אני לא ממש אוהב לטוס בשמי גרמניה. תמיד יש שם יותר מדי עננים וכיסי אוויר. הופענו בקלן והיה ממש נחמד. המופע נבנה בהצלחה עד שהגיע לשיא. הענקנו לקהל שני הדרנים".

כתב המלודי מייקר, כריס וולש, נכח שם ודיווח: "הלהקה ניגנה היטב על הבמה אך לא באופן מדהים. היה פחות קהל ממה שציפו לו - 4,000 במקום 7,000 איש. כמו כן, היו מחוץ למתחם כאלף איש שדרשו להיכנס בחינם להופעה. כשהם סורבו, הם ניפצו חלונות במקום וגרמו נזק רב".

ב-16 ביולי בשנת 1966, יצא התקליטון SUMMER IN THE CITY של להקת 'הכפיות המאוהבות' (LOVIN' SPOONFUL).

התקליטון עם שיר זה הפך במהרה לשלאגר לוהט שהצליח להביא את חום הקיץ של העיר למצעדי פזמונים רבים. מקור השיר בא מאחיו בן ה-15 של זמר הלהקה, ג'ון סבסטיאן. קראו לו מארק והוא כתב פואמה. ג'ון לקח אותה, שינה פה ושם את המילים ונתן לבסיסט הלהקה, סטיב בון, להלחין את זה.

במהלך השיר נשמעים אפקטים שונים של צפירת מכוניות וקידוח כמו גם נגינה מושלמת של חברי הלהקה, ביחד עם קולו הפורץ של ג'ון סבסטיאן. מפיק השיר, אריק ג'ייקובסון, סיפר כי הם שכרו איש שהיו לו תקליטים ובהם הקלטות של צלילים כאלו. אותו איש נהג לספק צלילים לתסכיתי רדיו והוא בא לאולפן עם כמה מהם. במקור, לפי ג'ייקובסון, היה אמור השיר להסתיים עם קול של פיצוץ עז, שנועד לשקף את סוף העולם. אבל לאחר הקשבה לתוצאת הניסוי, הוחלט לוותר על כך.

קשה היה להתעלם משיר שהיה חם בהרבה מראש של גפרור (כפי ששרים חברי הלהקה בשיר). בבתי השיר מסופר כמה קשה לחיות בעיר בשעות היום, עם כל הצפיפות והרעש שבה. "אבל בלילה זה עולם אחר / אז צא החוצה ותמצא לך בחורה...", מגלה הפזמון עם עולם אחר שמגיע רק בשעות הלילה.

השיר השפיע גם על אריק קלפטון, גיטריסט להקת CREAM, לכתוב שיר עם מהלך אקורדים דומה ושמו TALES OF BRAVE ULYSSES, שיצא בסוף באלבומה השני של הלהקה. מאז צצו ביצועים שונים לשיר הזה, ביניהם גם עם ג'ו קוקר שהפך את גרסתו ללהיט (עם מקצב כמו-רגאיי בפזמון).

ב-16 ביולי בשנת 1971 יצא עיתון להיטון ובו גם האייטמים הבאים:

- מישה סגל הקים להקה חדשה. זו שלישייה עם המתופף דייויד שאנן והבסיסט איתן גידרון. הסיפור השלם של מישה סגל אז, בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

- פופיק ארנון איים בתביעה נגד אבי טולדנו. פופיק טען שהשיר "היית לי לילה", ששר טולדנו בא עם העתקה משירו "היה לי לילה". פופיק מסר אז שלחן השיר שלו היה מאת מוטי אמיר, שכנראה הלך ומסר את הלחן לטולדנו, שלא הבין על מה כל הרעש. מבחינתו הוא קיבל לחן וכתב לו מילים משלו. אז אם יש לכם שאלה בענין, אבי יעמוד לרשותכם, מעבר לקו, בשבוע הבא (בשנת 1971).

רוצים עוד מידע מהמם על הרוק הישראלי הישן והטוב? הרצאות מוסיקה מיוחדות שלי בנושא, כמו גם הספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" יתנו לכם המון תשובות.

ב-16 ביולי בשנת 1976 יצא תקליט הופעה של להקת רוקסי מיוזיק ושמו VIVA.

רוקסי מיוזיק החליטה על הפסקה זמנית לאחר סיבוב ההופעות לקידום התקליט האולפני SIREN. חברת התקליטים ISLAND לקחה את ההפסקה הזו כהזדמנות מושלמת להוציא אלבום בהופעה חיה. האלבום הוקלט בשלושה אולמות - גלזגו אפולו, וומבלי אמפייר פול ובית העירייה של ניוקאסל. וכן, יש בו גם קטעים שהוקלטו עם ההרכב הישן של הלהקה, כשבריאן אינו עוד היה בה.

ב-16 ביולי יצא תקליטה השני של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט, ששמו ACQUIRING THE TASTE.

התקליט היה כה מתקדם מבחינת הלחנים והעיבודים בו שהלהקה לא ביצעה על הבמה את רוב השירים.

להקה זו השתחלה במהרה לזרם הרוק המתקדם הבריטי מעולם הפופ. לרוב חבריה הייתה טבילת אש מצליחה בפופ הבריטי, במסגרת להקת 'סיימון דפרי והצליל הגדול'. הם שנאו את זה ורצו ליצור משהו משמעותי יותר מבחינתם.

התקליט הראשון סימן את הלהקה כהבטחה גדולה, כשחבריה מונים שלושה אחים לבית שולמן (דרק הזמר והסקסופוניסט, ריי הבסיסט והכנר ופיל נגן כלי הנשיפה השונים), הקלידן קרי מינייר, הגיטריסט גארי גרין והמתופף מרטין סמית'. אבל כל אחד מהם ידע לנגן בכלים שונים ומשונים ונראה היה כי התפקידים בלהקה הזו משתנים בכל רגע נתון. דבר אחד היה ברור - המוזיקה לא מתפשרת, בשום אופן. ואין פה דבר שהוא מובן מאליו, כולל שם השיר השני, THE MOON IS DOWN, כשלמעשה הירח תמיד רק עולה ולא שוקע. אבל לך תתווכח עם ענק עדין שטוען אחרת ויוצא משכנע.

דרק שולמן: "היינו תינוקות כשיצרנו את התקליט הראשון. לא היה לנו מושג לאן נלך בתקליט השני שלנו". כשמשווים את התקליט הראשון לשני, רואים כי הלהקה דחפה רק לגיוון אחד והוא קדימה. ההפקה הפכה עשירה יותר וגם צורת הלחנים והעיבודים קיבלה רבדים מתוחכמים יותר.

קרי מינייר: "ריי היה הצעיר במשפחת שולמן והוא היה היצירתי ביותר מהם מבחינה מוזיקלית, לדעתי. לפיל היו רעיונות טובים מאד, אך הרוב הגיע מריי. הוא גם נהג, פעמים רבות, לכתוב עבורי תפקידי קלידים לא קלים לנגינה. הוא היה כותב תפקיד נגינה ואז היה כותב מיד תפקיד נוסף מעליו. תפקידים מקבילים שלקח זמן לדעת לנגנם. דוגמה טובה לכך היא הקטע הפותח את התקליט, PANTAGRUEL'S NATIVITY. ריי כתב את הקטע הראשון בשיר הזה ואני המשכתי משם, עם כתיבת תפקידים לגיטרה והקולות ההרמוניים המוזרים".

הקרדיט להפקת התקליט ניתן לטוני ויסקונטי, אך דרק שולמן הבהיר: "ויסקונטי לא היה ממש מעורב בתקליט הזה. עשינו את הרוב לבד ונראה לי שלמדנו לא רע בכלל".

עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם באוגוסט 1971: "הלהקה הזו לא הולכת אחרי טרנד ידוע. המוטו של חבריה הוא ליצור פאזל מורכב של צלילים על בסיס קטעים קלאסיים. יש כאן מוזיקה שמשטה באוזן, ואני אוהב את זה".

עטיפת התקליט השני הזה של ג'נטל ג'ייאנט יצאה כעטיפה נפתחת ובעטיפה הפנימית נכתב: "התקליט ACQUIRING THE TASTE הוא השלב השני שלנו בהנאה חושית. אם אהבתם מאד את התקליט הראשון, אז תיהנו מהתבלינים הטובים יותר (אנחנו מקווים) שפה. המטרה שלנו היא להרחיב את הגבולות של המוזיקה העכשווית, תוך נטילת סיכון בהיותנו לא פופולריים. כל יצירה פה הקלטנו במחשבה אחת - שזה יהיה ייחודי, הרפתקני ומקסים. השקענו את כל המאמץ שלנו, עם ריכוז הידע המוזיקלי והטכני שלנו לגוף אחד, כדי להשיג את זה. זרקנו כל מחשבה על מסחריות גסה. במקום זה, ברצוננו להביא לכם משהו משמעותי יותר ומספק. כל מה שאתם צריכים זה לשבת בנחת ולרכוש את הטעם".

הקטע שחותם את צד א' של התקליט הוא קטע סולו קלידים של מינייר, שנושא את שם התקליט. יש מהדורות בהן צליל הפתיחה של היצירה עולה כגליסאנדו (החלקה של הצליל) ויש הדפסות בהן הצליל הפותח מקובע בגובה מסוים. מינייר עצמו הסביר כי ההדפסות עם הגליסאנדו הביאו את היצירה עם תקלה טכנית בתחילתה. אבל זו ממש תקלה מינורית למוזיקה שהיא לא פחות ממופלאה וענקית, לטעמי. תנו לי כל יום טעם שכזה ואהיה מאושר. אבל מי שלא היה מאושר עם צאת התקליט היה מתופף הלהקה, מרטין סמית', שאהב יותר מדי את מוזיקת הג'אז ועלה על עצביו של פיל שולמן שדחף להחלפתו באחר.

מודעה הושמה בעיתון מלודי מייקר ולאחר אודישנים התקבל, במברק ששוגר אליו מטעם סוכנות הלהקה, מלקולם מורטימור בן ה-18, שלפני כן הלם בתופים בלהקה ושמה TRAIN וישן על הרצפה בביתו של מינייר כשהוא משתדל ללמוד ביעילות את החומר. הדרך נסללה לתקליט השלישי ששמו THREE FRIENDS, אך זה כבר חומר למאמר אחר, נכון?

ב-16 ביולי בשנת 1982 השיק פיטר גבריאל את פסטיבל מוזיקת העולם שלו, שנקרא WOMAD בבאת', אנגליה. עם הופעות כולל המתופפים של בורונדי, להקת אקו והבאנימן ורקדני טיאן ג'ין מסין. הפסטיבל היה אסון פיננסי אבל הצלחה אמנותית. גבריאל נכנס פה לחובות כספיים מטרידים ותהיה זו להקתו לשעבר, ג'נסיס, שתציל אותו.

ב-16 ביולי בשנת 1996 מת ג'ון פאנוצו, המתופף המייסד של להקת סטיקס (בתמונה: ראשון משמאל)

פאנוצו היה נחוש לחקות את סגנון המוזיקה של להקות הרוק המתקדם האהובות עליו. עם אחיו התאום, הבסיסט צ'אק פאנוצו, הם הקימו בשנת 1972 את להקת סטיקס. ההתחלה הייתה לא קלה אבל באמצע הסבנטיז הגיע הלהיט הראשון, "ליידי", שנמכר ביותר ממיליון עותקים.

המומנטום גדל עם סדרת אלבומי פלטינה ולהיטים מצליחים ביותר כמו BABE ו- COME SAIL AWAY. העניינים החלו לחרוק עם הוצאת התקליט הקונספטואלי, KILROY WAS HERE, בשנת 1983. הקהל לא השתכנע וסטיקס הפסיקה לעבוד עד אמצע שנות התשעים.

כיאה להרבה להקות מצלחות, גם סטיקס ביקשה אז להתאחד ולהראות שכוחה עדיין במותניה. גם פאנוצו היה נרגש לקראת תיפוף אנרגטי מול קהל רב, דבר שכה אהב לעשות והתגעגע לו, אבל שתייה מרובה לאורך שנים גבתה את מחיר הבריאות שלו והוא הוחלף במתופף אחר לסיבוב ההופעות הזה, שנקבע לשנת 1996. פאנוצו שבור הלב והרוס הכבד מת בביתו בשיקגו ב-16 ביולי 1996, כשהוא בן 47. שחמת הכבד היא הסיבה לטרגדיה זו.

סטיקס המשיכה לדהור לעבר המילניום עם הופעות רבות על הבמה ובבתי משפט (בגלל סיכסוכים בין החברים הקיימים בה לזמר העבר שלה, דניס דה יאנג). בשנת 2001 אובחן צ'אק פאנוצו כנשא איידס ובחר באותה שנה לצאת מהארון ולפעול אקטיבית למען המודעות למחלה.

ב-16 ביולי בשנת 1970 שודרה אחר הצהריים בטלוויזיה בישראל תוכנית קצב מיוחדת, מטעם הטלוויזיה הלימודית. הייתה זו תוכנית על נוער ומוסיקת קצב ושמה "מה כל הרעש?".

כך כתבתי עליה בספרי, "רוק ישראלי 1973-1969"

קטע קצרצר ממנה שודר בפרק מסדרת שיעורי האנגלית בטלוויזיה הלימודית - 'הבה נלמד אנגלית - ההרפתקאות של סקוטרמן'. באותו פרק, שנקרא 'מכונת פופקורן בגודל כיס', בנה הרופא החצי-אפוי ('דוקטור האפבייקד') את מכונת הפופקורן המיוחדת והממוזערת שלו. לקראת סיום הפרק נראה קיקסטאנד, שותפו הנאמן של סקוטרמן למסעות האופנוע המשותפים, כשהוא מרים קופסה ובה צג.

על המסך הקטן נראית להקת 'עוזי והסגנונות' כשהיא מבצעת במועדון הקליפסו שברמלה את להיטה 'רכבת הבוקר'. מכשיר זה, שנראה כבשורה נבואית להמצאת הטלפונים הניידים החכמים, הלהיב ילדים ובני נוער, שהיו חולים (או עשו את עצמם ככאלה, כדי להישאר בבית ולצפות בתוכניות הטלוויזיה ההן). הם נחשפו בפרק לטעימה קצרצרה אך מיוחדת מעולם הקצב-רוק הישראלי.

טעימה זו נלקחה מהתוכנית 'מה כל הרעש ?', שתויגה כ'תוכנית על נוער ומוסיקת קצב'.

בתיעוד נראה בילוי שיגרתי במועדוני הקצב עם זוגות שרוקדים ברחבה, מכוניות אופנתיות שחונות ליד הכניסה לדיסקוטק ובליינים נטולי קסדות ראש שמגיעים על ווספות. מישה סגל, ישוב ליד פסנתר, מנתח את המשקל הריתמי הלא זוגי שבשיר ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס. יקי יושע בתספורת אופנתית, מספר על סצנת הקצב ומציג את גיטרת הבס שלו.

הפסיכולוג, ד"ר משה כספי, בא להסביר על סצנת הקצב מנקודת מבטו האקדמאית ולהקת עוזי והסגנונות מבצעת את 'רכבת הבוקר' בהופעה חיה. להקות קצב נוספות שמופיעות בתוכנית הן 'המטאורים' ו'שחור לבן' (עם הזמר אודי שפילמן, האורגניסט איתן מסורי, הבסיסט אוהד אינגר והמתופף ישראל שלומוביץ', בלהיטים מהתקופה, כמו DIZZY ו- MIDNIGHT CONFESSIONS).

הרצאה בנושא רוק ישראלי, הרצאה בנושא מוסיקה ישראלית והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות: 050-5616459

ב-16 ביולי בשנת 2012 מת מסרטן ג'ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל. בן 71 במותו. אז לזכרו, הנה על אלבום הסולו הראשון שלו, GEMINI SUITE שיצא ב-1 באוקטובר 1970.

כשעיתון 'להיטון' שלנו בא לפרסם את יציאת התקליט הזה, ציין שם בטעות (או אולי לא...) שזה תקליט חדש של להקת דיפ פרפל. בפועל, זה תקליטו הקלאסי השני של לורד והראשון כסולן, אחרי הצלחת התקליט CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA, שהיה אמנם תקליט של דיפ פרפל אך הוא הורכב כולו מיצירה ארוכה שלורד הלחין לתזמורת ולהקת רוק.

המופע ההוא צולם על ידי ה- BBC, שאנשיו התרשמו מהאירוע וביקשו מלורד לכתוב יצירה נוספת שתשודר ברדיו. לורד, ששמח מאד על האפשרות, החליט לכתוב הפעם יצירה, בחמישה חלקים, שתתמקד בחמשת חברי להקתו. כל חלק שכזה היה אמור להיקרא על שם סימן המזל של אותו אדם שמבצע אותו.

אבל משימת הכתיבה ליצירה זו לא הייתה קלה; חלק מחברי דיפ פרפל לא הביעו התעניינות להשתתף.

בתקופה ההיא של 1970 הייתה הלהקה במקום גבוה יותר בקריירה שלה, לעומת הלהקה שניגנה שנה קודם לכן ברויאל אלברט הול ועם תזמורת. הפעם כבר היה לה אלבום מצליח מאד, שהוגדר כמאסטרפיס, בשם DEEP PURPLE IN ROCK, וגם תקליטון מצליח עם השיר BLACK NIGHT.

ריצ'י בלאקמור, גיטריסט הלהקה, היה המתנגד הראשי כי רצה מעתה לייצב את קריירת הרוק של דיפ פרפל מבלי להיכנס שוב להרפתקאות קלאסיות מפרי מוחו הקודח של הקלידן שלו. עבורו היה זה צעד שגוי להיכנס לפרויקט שכזה. שנים לאחר מכן סיפר: "התבאסתי מהפרויקט שג'ון לורד עשה איתנו בקונצ'רטו שלו מ-1969. היינו להקת רוק. לא הבנתי מדוע היה עלינו לנגן עם תזמורת. לא חשבתי שזה רעיון טוב, אבל נגררתי לזה. לפתע ג'ון לורד כתב עוד יצירה (GEMINI SUITE) וציפו ממני לנגן גם בה. סירבתי באופן נחרץ וטענתי שאני בלהקת רוק. באתי לג'ון ואמרתי לו שאנחנו צריכים לייצר תקליט רוק טוב שאנשים ישמיעו במסיבות.

התרשמתי מאד ממה שלד זפלין עשו אז. רציתי לעשות כמותם. הבטחתי לג'ון שאם זה לא יצליח - אנגן איתו ועם תזמורות למשך שארית חיי. אז עשינו את תקליט הרוק שביקשתי, שנקרא DEEP PURPLE IN ROCK. הייתי מבסוט מהתקליט הזה כי ידעתי שזה כרטיס היציאה שלי מההתחייבות לנגן עם ג'ון ועם תזמורות".

שנת 1970 הייתה עמוסה בתאריכי הופעות. זו הייתה אחת השנים העסוקות ביותר בקריירה של הלהקה. לורד, שלא ויתר על ההזדמנות, כתב את היצירה בזמן ששהה בחדרים בבתי מלון במהלך סיבובי הופעות. הזמן תיקתק נגדו.

למרות התנגדותו של בלאקמור, היצירה הזו בוצעה פעם אחת על ידי כל הלהקה ב-17 בספטמבר 1970. זה היה באולם רויאל אלברט הול בלונדון. המנצח בערב הזה היה מלקולם ארנולד, שניצח גם בהופעה של הלהקה עם התזמורת ברויאל אלברט הול, שנה קודם לכן.

אך הפעם, לעומת האירוע הקודם, לא היה שיווק מאסיבי לעניין. גם בקושי נכתבו ביקורות על ההופעה והיא נותרה כמעט ללא כיסוי תקשורתי.

המופע הזה שודר לרדיו הבי.בי.סי ויצא שנים רבות לאחר מכן על גבי דיסק רשמי. לטעמי האישי, ההקלטה הזו חסרה את הניצוץ המלהיב שהיה בתקליט CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. יכול להיות שזה בגלל מבנה היצירה או אולי בגלל אווירת חוסר החשק של שניים מחבר בלהקה (בלאקמור והזמר איאן גילאן, שהעניק בכל זאת ביצוע ווקאלי מופתי). לורד לא היה מרוצה מההופעה הזו. הוא היה מאוכזב בעיקר מביצועיו באורגן ההאמונד ורמז שבכוונתו להקליט את היצירה באופן מסודר באולפן.

שישה חודשים לאחר מכן החלו ההקלטות. לורד ביקש מחבר טוב שלו, הקלידן קית' אמרסון, לבוא ולנגן עמו בתקליט. אך אמרסון היה עסוק בלהקתו (אמרסון, לייק ופאלמר) ולא יכל להגיע. לורד אף תיכנן מוקדם יותר לעשות תקליט משותף עם אמרסון, כשכל אחד מהם מנגן צד אחד בתקליט עם יצירה שכתב. גם רעיון זה לא יצא לפועל. ההקלטות לתקליט GEMINI SUITE החלו ב-15 במרץ 1971 באולפן מס' 1 באבי רואד. לאחר שהתזמורת הוקלטה, לקח לורד את ההקלטה לאולפני DE LANE LEA, בהם נהגה דיפ פרפל להקליט, כדי להוסיף את תפקידי נגני הרוק. איאן גילאן לא רצה להגיע להקלטה האולפנית הזו ולורד הביא את חברו הטוב, הזמר טוני אשטון ואת הזמרת איבון אלימן. שני אלה היו חתומים לאותה חברה בה דיפ פרפל הייתה חתומה, כך שהדבר עזר לקיום ההקלטה ללא בעיות. אלימן, שהופיעה בתקליט JESUS CHRIST SUPERSTAR (ביחד עם גילאן), הפגינה בהקלטה איכויות ווקאליות מרשימות ביותר.

המתופף איאן פייס והבסיסט רוג'ר גלובר, חבריו של לורד לדיפ פרפל, רצו מאד להשתתף בפרויקט. במקום בלאקמור הביא לורד את הגיטריסט המוערך אלברט לי, שהיה אז חבר בלהקת HEADS HANDS AND FEET. בלאקמור היה בין מעריציו.

העטיפה עוצבה כנפתחת וזה היה התקליט הראשון שיצא בחברת התקליטים החדשה של דיפ פרפל, שנקראה PURPLE RECORDS. הביקורות היו נלהבות ברובן ולורד הוכיח שיש לו מה להציע כמלחין קלאסי. עם זאת, האלבום לא צעד במצעד המכירות הבריטי.

לורד אף ניסה להביא את היצירה לבמה עם הרכב הנגנים שבאלבום. כולם היו זמינים חוץ מאלימן הזמרת, שהייתה עסוקה בהפקה הבימתית של ישו כוכב עליון. אך למרות כל התכנונים לעשות זאת בגרמניה, ב-4 בינואר 1972, בוטל התאריך בגלל שמנצח התזמורת הגרמנית, אברהרד שונר, נפצע בתאונת סקי. לורד, שהתרשם מהתלהבותם של נגני התזמורת הקלאסית הגרמנית, החליט שמעתה ואילך הוא ישתמש רק בנגנים גרמניים לעבודותיו. הוא מאס ביהירות של הנגנים הקלאסיים הבריטים.

ההרצאה "עשן על המים- הסיפור של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.