כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-16 ביוני (16.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אחרי שלקחתי אל.אס.די, זה פקח את עיניי לגמרי. אנחנו משתמשים באופן שגרתי רק בעשירית מהמוח שלנו. רק תחשבו כמה נוכל להשיג אם רק נפתח את הצד החבוי הזה שבמוח שלנו. זה יהיה עולם חדש לגמרי. אם הפוליטיקאים ישתמשו באל.אס.די - לא יהיו יותר מלחמות, או עוני או רעב". (פול מקרטני, בסיסט הביטלס, לכתבי עיתון LIFE ב-16 ביוני 1967)
ב-16 ביוני בשנת 1962 הופיע דייויד בואי (שאז עוד נקרא דייב ג'יי, כינוי משמו האמיתי - דייויד ג'ונס) בהופעת בכורה עם להקת THE KONRADS, בה היה גם חברו, ג'ורג' אנדרווד.
"דייויד ממש השתוקק להיכנס ללהקה שלי וכל הזמן שאל אותי אם אוכל כבר להוסיף אותו", סיפר אנדרווד, שנכנע בסוף ללחצים.
ההופעה הייתה בברומלי, כחלק מאירוע נשף שנערך בבית ספרו של בואי, שביקש מהמורה שלו, בריאן ליין, לכלול את להקתו החדשה בדבר. המורה הסכים ובואי הנרגש ניגן בסקסופון כשהרפרטואר הורכב בעיקר מנעימות של להקת הצלליות. אבל ההופעה ארכה יותר מדי זמן, אנשים התלוננו וליין המורה מיהר לנתק את זרם החשמל לבמה. שנים לאחר מכן אמר בואי על אותה הופעה: "הייתי מתוח ביותר אבל זה עבר בסדר".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור המיוחד של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-16 ביוני בשנת 1982 מת גיטריסט להקת הפריטנדרס - ג'יימס האנימן סקוט.
הגיטריסט מצא את מותו בשנתו בגיל 25. גם הסיפור הטראגי שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.
ב-16 ביוני בשנת 1993 הופיע אלטון ג'ון בפארק הירקון בתל אביב. - אחרי סערה גדולה שהתחוללה פה.
אלטון ג'ון נחת בישראל כדי לתת פה הופעה גדולה. מפיק המופע הוא זאב אייזק והקהל הרב ציפה לקבל מהכוכב הבריטי הנודע את שלל להיטיו. אלטון נחת בישראל במטוסו הפרטי, לאחר טיסה ארוכה מאד מסינגפור. עמו היו מאבטחים, עוזרי הפקה ומשתתפים במופע. אלטון דרש מיד עם נחיתתו שיגיעו למטוסו גורמים רשמיים, אבל הם נתנו לו להתייבש במטוסו מבלי שיגיעו אליו. הביקור המיוחל התחיל רע כאשר פמלייתו הקטנה של אלטון ג'ון נעצרה בביקורת הדרכונים לאחר טיסה ארוכה לישראל. גורמי הגבול החליפו מילים סוערות עם חברי הלהקה על העיכובים. עוזריו עשו את הבירוקרטיה הנחוצה עד שאושרה כניסתו, לאחר המתנה מתוחה בת ארבעים דקות. אז יצאה הקבוצה משדה התעופה לנסיעה של 20 דקות לתל אביב.
אבל כשהגיע אלטון לפנות בוקר למלון הילטון התל אביבי, הוא נתקל במעריצים עקשניים שכמה מהם אף נפצעו בגלל עבודת המאבטחים הנאמנים. המאבטחים שלו צעקו גסויות ודחפו הצידה את הצלמים והמעריצים, בעוד אלטון קפץ מעל ספה בלובי ורץ ללימוזינה שלו. המכונית מיהרה לשדה התעופה, שם עלה הזמר על מטוסו הפרטי ופנה הביתה ללונדון.
בניו יורק טיימס פורסמה אז ידיעה בעניין: "ישראל סערה היום לאחר שאלטון ג'ון, שנפגע על ידי מעריצים וצלמים במלון שלו בתל אביב ביום שלישי, ברח מהארץ וביטל את המופע שלו, שהיה אמור להתקיים הערב.
'חשוב למוניטין של ישראל שהוא יבוא', אמר מארגן הקונצרט, זאב אייזק. 'אין לנו תדמית יפה בחו"ל, ואני מקווה שזה יעזור קצת לתקן את המצב'. שגריר בריטניה בישראל, אנדרו ברנס, היה בין אלו שפנו למר ג'ון לשמור על תאריך ההופעה שלו.
הזמר נאלץ לדלג מעל ספות כדי לעבור את הלובי של הילטון תל אביב, ביום שלישי, בזמן ששומרי הראש שלו דחפו וקיללו את הקהל. שני צלמים ומעריץ נפצעו. אלטון ג'ון גם ככל הנראה נעלב מכך שהתייחסו אליו כאל נוסע רגיל במכס. אייזק אמר שאלטון בילה יותר משעה בדשדוש שלוש פעמים בין טרקלין ה-VIP וביקורת הדרכונים לפני הכניסה לישראל".
הדובר של אלטון, המפיק הארווי גולדסמית', אמר במסיבת עיתונאים סוערת בתל אביב: "אתמול בלילה התרחשה תקרית בשדה התעופה ובמלון שבו אלטון ג'ון והפמליה שלו היו בסכנה. בגלל דאגה לביטחונו, הוחלט שאלטון ג'ון צריך לעזוב את הארץ. היום, לאחר שקיבלנו הבטחות לאבטחתו, החלטנו לדחות את המופע למחר. אני נגעל מהתנהגותם של הצלמים".
רגישים לדעה הבינלאומית, ישראלים רבים כעסו או היו נבוכים מהעזיבה הפתאומית של האמן הבריטי. "פרשת אלטון ג'ון" דחקה אפילו את שיחות השלום במזרח התיכון לשוליים.
הבריחה של כוכב הרוק, שצולם בצהובוני הבוקר קופץ מעל ספה בהילטון תל אביב כדי לברוח מצלמים, הביכה את המדינה. אישי ציבור מהנשיא עזר ויצמן ועד חברי הכנסת נרתעו מהפרשה בראיונות ברדיו ושר התחבורה ישראל קייסר הבטיח באופן אישי לנציגיו של אלטון ג'ון שיתייחסו אליו כאל VIP בשובו לנמל התעופה בן-גוריון.
"הוא ישן קצת, חשב על זה והבין שזה לא הוגן לא להופיע בפני קהל כזה גדול", אמר זאב אייזק, ששוחח עם הזמר בטלפון. המטוס הפרטי של אלטון נחת ביום חמישי בערב בנמל התעופה בן גוריון. הוא הועבר לביקורת דרכונים, והצלמים הורחקו על ידי שוטרים. לאחר מכן לקח אותו מסוק לפארק הירקון בתל אביב, שם התקיים המופע. כשהמסוק נחת, אלטון המתין בפנים עד ששומר הראש שלו וקצין בכיר במשטרת ישראל ליוו אותו אל מאחורי הקלעים. שוטרים רכובים ומאבטחים פרטיים סיירו בפארק כדי להרחיק צלמים. אזורים מסוימים נחסמו על ידי תיל.
אלטון חזר, קיבל הפעם יחס טוב יותר והשיר הראשון שניגן לקהל הישראלי היה THE BITCH IS BACK.
ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליטה השלישי של סטיב מילר באנד ושמו BRAVE NEW WORLD. השיר האחרון בו (MY DARK HOUR) כולל את פול מקרטני שהתחבא מאחורי השם הבדוי פול ראמון.
SIDE 1
1. Brave New World
2. Celebration Song
3. Can't You Hear Your Daddy's Heartbeat
4. Got Love 'Cause You Need It
5. Kow Kow
SIDE 2
1. Seasons
2. Space Cowboy
3. LT's Midnight Dream
4. My Dark Hour
אז מה בדיוק הוביל לכך שפול ניגן עם מילר בהקלטה ההיא? הסיפור באמת לא יאמן והוא נמצא, עם הצלבת נתונים מפתיעה שערכתי, בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"
הנה הביקורת המקורית על התקליט של סטיב מילר באנד, ששלפתי מארכיוני הרולינג סטון שאצלי: "אם קיוויתם לקבל מוזיקה חדשה מהלהקה החדשה של סטיב מילר, אתם כנראה תהיו מאוכזבים. האורגניסט ג'ים פיטרמן והגיטריסט בוז סקאגס עזבו, ומילר, הבסיסט לוני טרנר והמתופף טים דיוויס ממשיכים כשלישייה. מה שלא אומר שהמוצר לא טוב, אלא רק שלמרות השינויים האישיים, הוא בעצם יותר מאותו הדבר.
ההבדל הבולט היחיד הוא שמילר זנח כמעט לחלוטין את החומר המלודי הרך שעלה בכמה מקומות בשני האלבומים הראשונים לטובת הקצב הגדול. למעשה כל האלבום הוא קצבי ורועש מאוד. התוספת של שני אנשים (המפיק-שותף גלין ג'ונס והקלידן בן סידרן) מעניקה ללהקה את אותה נגינה שהייתה לה בעבר.
על הבמה, להקתו של מילר מתפתחת לטריו כוחני א-לה ג'ימי הנדריקס וקרים המנוחה. הקצב הגדול של התקליט משקף את זה, אבל משהו נתקע. זה בולט בעיקר בשיר כמו CELEBRATION SONG, שבו נראה שכולם מפריעים לכולם. אני מתפתה לתאר את זה כאלבום מעבר, אבל ברור שזה לא, שכן הלהקה לא החליטה אם היא רוצה להיות שלישיית הכוח או החמישייה של האלבומים הקודמים. השירים הטובים ביותר באלבום הם KOW KOW, שיר הנושא ו'ספייס קאובוי'.
השיר KOW KOW הוא כמעט ללא רבב. זה נפתח רק בגיטרה, ואז שאר הלהקה נכנסת בזה אחר זה והשיר נבנה במשך כשתי דקות לקרשנדו. זה מנותק לפתע על ידי שיח פסנתר כשהאורגן מייבב ברקע כשהשיר מתפוגג.
מעל המוזיקה, מילר שר סיפור על איש שהיה לו תנין כחיית מחמד שאותו שמר במעלית. יפה! 'ספייס קאובוי' נחמד במיוחד: דייוויס חובט קצב בחוזקה, טרנר מניח קו פאז בס מחוספס, ומילר מכופף תווים בגיטרה כאילו נולד עם גיטרה בידיו. שוב, הבעיה כאן היא אי הבהירות, האם מדובר בשלישייה או בחמישייה. כשהדבר הזה ייפתר - תצפו לגדולות מלהקה זו".
ב-16 ביוני בשנת 1966 הופיעו הביטלס בפעם הראשונה בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית, טופ אוף דה פופס.
עד אז הביטלס מעולם לא הופיעו בשידור חי בתוכנית המוזיקה הזו של הבי.בי.סי, שהייתה פופולרית ביותר. הם הקליטו מראש הופעות בלעדיות באולפני הבי.בי.סי, או שלחו קטעי קידום מכירות שהוקרנו בתוכנית.
ובכן, זה השתנה ביום הזה, עם ביצוע אולפני של שני שירי התקליטון החדש, PAPERBACK WRITER. ו- RAIN. הביטלס הסכימו יומיים קודם לכן לעשות זאת, כשהמנהל שלהם, בריאן אפשטיין, העביר אליהם בקשה ממפיק התוכנית, ג'וני סטיוארט.
הלהקה הגיעה לאולפן הטלוויזיה בשעה 14:30 לחזרה מול המצלמה, להצטלם לצילומי פרסום ולקיים ראיונות לעיתונות. חזרות נוספות נערכו לאחר מכן בין השעות 16:15-17:30, ומ-18:30 עד 19:00.
השידור החי התקיים בין השעות 19:30-20:00 והביטלס היו האחרונים שהופיעו.
רוצים את סיפור הביטלס השלם? זה נמצא בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"
ב-16 ביוני בשנת 1967 יצא תקליטונה השני של להקת המחתרת הבריטית המובילה, פינק פלויד, עם השיר SEE EMILY PLAY.
ב-12 במאי 1967 הופיעה להקת פינק פלויד בהפקה חשובה שיצרה לעצמה. שם המופע היה GAMES FOR MAY והוא נערך באולם QUEEN FESTIVAL HALL שבלונדון. האולם הזה היה בבניין שמור מאד שהוקדש בעיקר להצגת רסיטלים קלאסיים. ההופעה של הפלויד הייתה דבר חדשני בזמנו. היא עלתה לבמה ללא להקת חימום. כמו כן, הופעתה הייתה ארוכה ממה שהיה רגיל אז בקרב להקות, שנהגו לא להופיע יותר מחצי שעה. הלהקה הוציאה הודעה לעיתונות ובה ציינה שהמופע הזה יהיה לא רק מוזיקלי אלא גם ויזואלי. שירים חדשים נכתבו במיוחד להופעה הזו ומערכת סאונד מתוחכמת תחלק את הצלילים לארבע פינות האולם. גם אנשי התאורה של הלהקה הכינו מצגת אורות מיוחדת לכבוד האירוע הזה.
ההופעה עצמה הוכתרה כהצלחה אך הלהקה הפסידה על זה כסף. זאת כי נאלצה להימנע במשך שבוע מקיום הופעות לפני כן על מנת לערות חזרות לקראת הערב הזה. הערב עצמו נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הורכב מהשמעת טייפים שהוקלטו מראש ביחד עם תאורה מיוחדת. בחלק השני הופיעה הלהקה.
סיד בארט, מנהיג הלהקה, כתב שיר בשם GAMES FOR MAY במיוחד לערב הזה. השיר הושמע כאן בהשמעת בכורה. איש צוות של הלהקה לבש בגדי אדמירל וזרק מהבמה פרחים לקהל. מכונת בועות סבון גדולה פיזרה בועות שהשתקפו באופן מהפנט עם התאורה שכוונה אליהן.
כל הקהל התמוגג מנחת. אך מאחורי הקלעים נרשם זעם גדול מאד מצד מנהלי האולם, שראו לחרדתם כיצד בועות הסבון מתפוצצות על הכיסאות המרופדים ומשאירות כתמים עגולים. הלהקה הרוויחה חרם תמידי מצד מנהלי האולם מעתה ואילך.
המופע עצמו היה מספיק משמעותי עד שהדיבור עליו נמשך במשך כמה שבועות מיום קיומו. בינתיים, השיר GAMES FOR MAY קוצר קצת על ידי הלהקה בחדר החזרות והפך להיקרא SEE EMILY PLAY.
בארט טען שאמילי היא בחורה שהוא ראה רוקדת עירומה ביער בעת שהתעורר אחרי שנת לילה מתחת לעץ, אחרי הופעה של פינק פלויד. הסיפור הזה של בארט הפך מאז לספק אמת וספק בדיה שלו. מה שבטוח באמת היה שתצרוכת סם ה- LSD של בארט גברה בתקופה ההיא באופן משמעותי. זה הסם שהביא אותו בסוף להיות שבר הכלי.
דייויד גילמור, שעוד לא היה אז גיטריסט הלהקה, בא לבקר את החברים באולפן ההקלטות SOUND TECHNIQUESבעת הקלטת השיר SEE EMILY PLAY. גילמור, שהיה חבר ילדות של בארט ואף לימד אותו לנגן גיטרה, נבהל מהמראה שנגלה לו באולפן. בארט כלל לא זיהה אותו והמבט בעיניו גרם לגילמור להבין שמשהו פה השתנה ולרעה. שאר חברי הלהקה אמנם עישנו ג'וינטים בתקופה ההיא אך לא נגעו ב- LSD. רוג'ר ווטרס אף אסר על שאר החברים לעשן ג'וינט באולפן בעת ההקלטות. בכל פעם שראה באולפן את בארט עם ג'וינט, הוא מיהר וחטף לו אותו מהיד והשליכו.
סיד בארט הכיר את סם ה- LSD עוד בשנת 1965. חבר קרוב שלו היה באותה שנה המורשע הראשון בקיימברידג' על אחזקת LSD. מיד לאחר שלהקת פינק פלויד הוחתמה לחברת EMI, החליטה החברה להיפטר מהמפיק העצמאי ג'ו בויד ולהביא ללהקה את מפיק הבית שלה, נורמן סמית'. כבר בהתחלה נוצר ריב קטן בין סמית לחלק מחברי הלהקה כשלא הסכים שהשיר ARNOLD LAYNE (השיר הראשון של הלהקה שיצא כסינגל) ייצא כפי שהוקלט בהפקתו של בויד. רוג'ר ווטרס וגם ריק רייט הקלידן הסכימו עם המפיק החדש. אך סיד בארט לא הסכים להקליט את השיר מחדש ודרש שיוציאו אותו כמו שהוקלט עם בויד.
אך באופן אירוני, נורמן סמית' ופינק פלויד בזבזו הרבה כסף לחברת EMI בגלל שניסו באולפני EMI (שבאבי רואד) לשחזר את הצליל של בויד לשירים הבאים. לבסוף הם נכנעו וחזרו לאולפני SOUND TECHNIQUES בהם הוקלט שיר הבכורה ההוא.
תפקיד הגיטרה בשיר SEE EMILY PLAY נוצר על ידי שינויי תדר צליל הגיטרה שלו עם רכיב בשם FREQUENCY CONTROL. את תפקיד הגיטרה שלו יצר בארט כשהחליק על מיתרי הפנדר טלקאסטר שלו עם מצית ZIPPO.
ב-18 במאי 1967 נערכה ההקלטה של השיר והוא יצא כסינגל ב-16 ביוני. זאת למרות שבארט עצמו התנגד להוצאתו על תקליטון. צד ב' של התקליטון היה שיר בשם SCARECROW, שיצא לאחר מכן גם באלבום הבכורה של הלהקה שנקרא PIPER AT THE GATES OF DAWN.
השיר קיבל לרוב ביקורות טובות. גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, התארח בפינה של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בשם BLIND DATE. בפינה הזו הושמעו למוזיקאים ידועים שירים חדשים מבלי לומר להם של מי הם. ברוקר זיהה מיד את הצליל של פינק פלויד ואמר שהוא זיהה את הלהקה בזכות צליל האורגן האיום ונורא. אך הוסיף ואמר שהשיר הזה נשמע לו כמשהו שיהפוך ללהיט בטוח.
לקראת צאת התקליטון פורסמה ידיעה בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו': "ללהקת פינק פלויד יש תכנית שאפתנית להפוך את מערכת התאורה וההגברה שלה למופע קרקסי באוהל גדול. בסוף חודש זה תתחיל הלהקה לנסות את העניין. אם זה יצליח - הקרקס הזה יהפוך לקרקס נודד של הלהקה, שיטייל החל מחודש ספטמבר. מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, אומר: 'זה יכול להיות הדבר הגדול ביותר בעולם הפופ'.
בינתיים מתכננת הלהקה לקחת לעצמה חופשה במשך חמישה שבועות. ג'נר מסביר: 'הלחץ על הבחורים הוא כה רב עד שהם כבר לא נהנים ממה שהם עושים. אנחנו רוצים ליהנות מזה. לכן אנחנו עוצרים עד שההתלהבות תחזור".
יום לאחר צאת התקליטון פורסמה ביקורת על התקליטון בעיתון NME: "השיר הזה מלא בתנודות מוזרות, הדים, ויבראציות אלקטרוניות, עירפולים והרמוניות סוחפות. השיר הזה צריך להצליח. צד ב' של התקליטון - עם שיר בשם THE SCARECROW - מעניין ויש בו גיטרה אקוסטית נחמדה".
עיתון 'רקורד מירור' פרסם אז: "זה הדבר הטוב ביותר שיצא עד כה מפינק פלויד. זה חייב להיות להיט. השיר על הדחליל מעניין יותר מבחינת המילים שבו מאשר המנגינה".
ריק רייט, האורגניסט של פינק פלויד, סיפר באוגוסט 1967 על תקליטונה החדש של להקתו, SEE EMILY PLAY ועוד: "את השיר הזה הקלטנו באולפני SOUND TECHNIQUE STUDIOS שבצ'לסי. בחרנו באולפן הזה כי המפיק שלנו, נורמן סמית', התעקש להשתמש בו ולא באולפן שבאבי רואד. למרות שהשיר נשמע 'גימיקי', השתמשנו במעט אפקטים ליצירתו. קחו את הצליל שבסוף כל פזמון - זה פשוט סיד בארט שמחליק על מיתרי הגיטרה שלו עם מצית - והוספנו על זה קצת הד.
באמצע השיר יש קטע פסנתר שהאצנו במהירות ההקלטה שלו כך שיישמע אוקטבה מעל מה שניגנתי באמת. כלומר, נאלצתי לנגן את כל התפקיד במהירות איטית. בהופעות אנחנו לא עושים את הקטע האמצעי הזה, כי המטרה שלנו אינה לשחזר את הצליל האולפני.
לקהל שלנו זה לא אכפת. ההצלחה של השיר SEE EMILY PLAY לא השפיעה עלינו באופן אישי. ברור שעכשיו יש לנו יותר הופעות בזכות ההצלחה והכסף גדל בהתאם. אבל השיר הבא שלנו יכול להיות בקלות כישלון. הייתי בטוח שהשיר הנוכחי שלנו יצליח טוב יותר במצעד ממה שהיה איתו באמת. חבל לי שהאולמות בהם אנחנו מופיעים בדרך כלל הם רעים להופעות. אבל יש לנו רעיון לסיים את הסאגה הזו.
אנחנו מתכננים להקים קרקס פיק פלויד. הצלחנו להשיג מבנה קרקסי מתקפל שנישא אותו ממקום למקום. נמצא שדה פתוח פה ושם ונקים בו את הקרקס שלנו. נעשה הופעה, נקפל אותו ונעבור הלאה. זה לא נעשה בעבר ונראה לי שזה יכול לעבוד". פינק פלויד הגיעו שלוש פעמים לאולפני התוכנית הבריטית הנחשבת TOP OF THE POPS על מנת לקדם את התקליטון. בפעם הראשונה לבש בארט בגדי משי שרכש בחנות האופנה הטרנדית GRANNY TAKES A TRIP (שהייתה ברחוב KINGS ROAD שבלונדון).
שבוע לאחר מכן הוא הגיע לאולפן כשהוא לא מגולח ובגדיו היו מלוכלכים. בפעם השלישית הוא נכנס לאולפן בבגדים נקיים ואופנתיים אך הלך להחליפם בחדר ההלבשה עם בגדים מלוכלכים. בפעם השלישית הוא אף לא רצה לצאת מחדר ההלבשה להצטלם באולפן. רק לאחר כמה דקות התבררה הסיבה האמיתית לסירובו של בארט: ג'ון לנון לא היה חייב לעשות את התוכנית הזו ולכן גם הוא לא.
האנשים מסביבו עדיין לא קלטו שמשהו רע מתחולל במוחו. הם היו בטוחים שהוא משחק אותה כוכב רוק בזכות הצלחת השיר על אמילי.
אך ההצלחה של השיר הייתה כחרב פיפיות עבור הלהקה. מצד אחד היא הביאה לה קהל רב של אוהדים שראו בשיר הזה שיר פופ משובח. מצד שני, חברי הלהקה לא רצו להפוך ללהקת פופ אלא להיחשב לאמנים רציניים. לפיכך השיר SEE EMILY PLAY בוצע על הבמה רק כמה פעמים בודדות. כשמפיקי הופעות שמעו שהלהקה מסרבת לנגן את להיטיה בהופעות, הם מיהרו להמציא חוזה ובו הם רוצים להחתים את חברי הלהקה על הדרישה לכלול את הלהיטים בהופעה. היו לא מעט מקרים בהם הקהל החל להשתולל מכעס כשלא שמע את הלהיטים המוכרים. היו פעמים בהם נזרקו מהקהל בקבוקי בירה ומטבעות חותכים.
ב-16 ביוני בשנת 1972 יצא תקליטון ללהקת המי, עם השיר JOIN TOGETHER, שלא נכלל באלבום כלשהו של הלהקה (למעט אוספים).
ב-16 ביוני 1999 שם קץ לחייו לורד סאץ' הצורח (דייויד אדוארד סאץ'), בן ה-58, כשתלה את עצמו לאחר מאבק בדיכאון.
שנים לפני כן היו חייו דווקא תוססים מאוד; הזמר האקסצנטרי היה ידוע, בשנות השישים, כאיש שהמציא את הרוק התיאטרלי והיווה השפעה ענקית על אמנים ולהקות שבאו אחריו. הוא הבעיר את שיערו על הבמה ונהג להיכנס באמצע הופעה לתוך ארון קבורה, להינעל בתוכו ולשיר מבפנים. הוא היה בתיאטרון הרוק לפני כולם וכך אמר למלודי מייקר: "אני לרוק'נ'רול כמו שג'ון מאייאל לבלוז. המוסיקאים הידועים שהיו בלהקה שלי רבים יותר מאלו שמאייאל העסיק. בין השאר עבדו איתי ריצ'י בלאקמור וניק סימפר (מדיפ פרפל), וינס מאלוני (מהבי ג'יז), מאת'יו פישר (מפרוקול הארום) ועוד רבים אחרים".
גם הסיפור הטראגי שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.
ב-16 ביוני בשנת 1983 יצא אלבום לרינגו סטאר ושמו OLD WAVE (שם קודם שהוצע לו, IT BEATS SLEEP). אז אנשים כבר חדלו להתייחס אליו כאל מוזיקאי רציני, לאור סדרה של תקליטים לא מוצלחים, שזה היה אחד מהם. למעשה, זה יהיה תקליטו האחרון עד שנת 1992.
בתקליט זה מצא רינגו חבר חדש למסע, הגיטריסט לשעבר של להקת איגלס, ג'ו וולש, שהפיק פה. עדיין, התקליט נבנה סביב זמר-בדרן-אקס ביטלס שאיבד את העניין שלו בתיפוף ולא פעל עוד כדי להקסים את הקהל עם השירה שלו, חסרת טווח ומאמץ.
שוב הוא העסיק מתופפים אחרים במקומו ושירתו מונוטונית וטובעת לנוכח גחמות הגיטרה של וולש המפיק. זה תקליט שרינגו שר בו, "אני ממשיך לשכוח שאינכם אוהבים אותי יותר / אני ממשיך לשכוח שאינכם רוצים אותי יותר". הדבר הזה מסכם את רינגו של אותה תקופה.
ב-16 ביוני בשנת 1967 נפתח בקליפורניה פסטיבל הרוק המשמעותי הראשון - זה פסטיבל מונטריי. רבים מחשיבים את האירוע הזה כתחילת "קיץ האהבה".
אפשר לשים את האצבע על פסטיבל מונטריי, שנערך בתאריכים 16-18 ביוני 1967, כנקודת המפנה במוזיקת רוק בימתית. הפסטיבל הזה היה משמעותי מכמה בחינות. הוא העצים את תרבות ההיפיז של החוף המערבי. כמו כן הוא שילב בין העבר של הרוק לבין העתיד באירוע אחד. ומעל הכל - זה האירוע שהחל את מה שנקרא 'פסטיבלי רוק'.
ההחלטה לשים את הפסטיבל הזה במונטריי הייתה בגלל העובדה שהמקום הזה נח לו בין לוס אנג'לס לסאן פרנסיסקו - שני מקומות חשובים מאד מוזיקלית בתקופה ההיא. ההסכם להכשיר את שטח האדמה לפסטיבל נחתם באפריל 1967 והתאריך שנקבע היה ליוני - דבר שאומר כי למארגנים לא נותר זמן רב לארגון והם נאלצו לנוע מהר.
הלהקה הראשונה שגויסה להפקה הייתה 'האימהות והאבות' ומנהיג הלהקה, ג'ון פיליפס, הפך במהרה לשותף פעיל בהפקה. מה שכן, פיליפס סירב להיות קשור לפסטיבל מבחינה כלכלית - כרוח התקופה. אך המפיקים שמסביבו לא הסכימו לוותר על אפשרות להרוויח כסף מההרפתקה הזו. המפיק לו אדלר, שנכנס גם הוא להפקה, ראה דולרים רבים בעיניו.
פאנל יועצים הורכב במהרה כדי להרכיב רשימת אמנים לאירוע. ביניהם נכללו פול מקרטני, בריאן וילסון, ארט גרפונקל, בריאן ג'ונס (מהרולינג סטונס) ופול סיימון. בינתיים החלו תושבי מונטריי לדאוג לשטחם בשל השמועות שליחשו על מספר רב של אנשים שצפויים להגיע לאזור. אדלר המפיק הצליח להרגיע את ראש העיר כשהבטיח כי הכסף מהאירוע ילך לצדקה מקומית. הוא גם הבטיח שהפסטיבל לא ימכור יותר מ-7,000 כרטיסים. בנתון הזה הוא טעה בגדול, מבלי לדעת כי קהל גדול מזה יגיע לאזור.
גיוס האמנים לפסטיבל היה משימה לא קלה כלל למפיקים. בכל אופן הם הצליחו לגייס את רובם. האמנים שנכשלו מגיוס לפסטיבל היו הביטלס (שהפסיקו כבר להופיע בשלב הזה), הרולינג סטונס (שחברי הלהקה המרכזיים שבה עמדו אז מול משפטים באשמות סמים), להקת YOUNG RASCALS וגם THE LOVIN' SPOONFUL. השתיים האחרונות היו מחויבות להופעות במקומות אחרים. הביץ' בויז היו אמורים להופיע בפסטיבל אך קארל וילסון נאלץ בימים ההם לעמוד במשפט באשמת עריקות מהצבא בגלל עקרונותיו נגד מלחמת ויאטנם.
להקת הקינקס הוזמנה להופיע בפסטיבל אך הדבר נבצר ממנה בגלל בעיות באשרת העבודה בארה"ב. אמן נוסף שנתקל בבעיה היה דונובן, שלא קיבל אישור כניסה לארה"ב בגלל האשמתו בשימוש בסם בשנת 1966.
קפטיין ביפהארט היה אמור להופיע אך נחסם על ידי הגיטריסט ריי קודר, שהמליץ להפקה לא לקבל את הקפטיין בטענה שלהקתו לא מוכנה עדיין להופעות. בוב דילן הודיע כי לא יוכל להופיע בגלל שהיה זקוק לתקופת התאוששות בביתו עקב תאונת אופנוע.
פול מקרטני המליץ לפאנל ההפקה על גיטריסט מחשמל בשם ג'ימי הנדריקס. זה היה ממש בימים האחרונים לפני קיום הפסטיבל. מקרטני הופתע מאד כשב-4 ביוני הפליא הנדריקס לנגן בתיאטרון 'סאביל' שבלונדון את שיר הפתיחה של סרג'נט פפר - שבוע וקצת בלבד אחרי צאתו של התקליט לשוק. מקרטני, שנכח בקהל, יצא מגדרו והבטיח לקדם את הגיטריסט שעשה לו מחווה כה יפה.
מה שהוא לא ידע אז זה שהנדריקס לא רק יחשמל בפסטיבל אלא גם יוציא להבות מסביבו.
אנשים שחזו בפסטיבל שמו לב שיש בו מעט אמנים שחורים. הדבר גרם להתמרמרות לא קטנה בקרב תנועת השחורים שראתה בפסטיבל הפקה 'לבנה' ושהאמנים השחורים שהופיעו בה מכרו את נשמתם בשביל לקבל במה.
לא כולם היו בעד הפסטיבל הזה. להקת גרייטפול דד הייתה נגד העניין של מוזיקה למען רווח כלכלי וטרחה לציין זאת בקול רם. חבריה ראו בהפקה סוג של תרמית למען כסף ולא למען המוזיקה. מה שחברי הלהקה לא הבינו זה שללא מכירת כרטיסים מסודרת - ראש העיר לא יראה את האירוע בעין יפה.
המארגנים, שרצו לשמור על אווירה נקייה וטובה, דאגו להציב רמקולים גדולים מחוץ למתחם הפסטיבל כדי לאפשר לאלו שלא רוצים לשלם כרטיס להקשיב בחינם למוזיקה. התושבים המקומיים הופתעו מהסדר המופתי והמשטרה עזרה לעניין כשהעלימה עין ממעשני הסמים שהתרוצצו מסביב.
הנה האמנים שהופיעו ביום הראשון של הפסטיבל, לפי הסדר:
להקת THE ASSOCIATION
להקת THE PAUPERS
הזמר לו ראולס
הזמרת בברלי (קוטנר, בהמשך תהיה בברלי מרטין עם נישואיה לזמר והיוצר הבריטי, ג'ון מרטין)
הזמר ג'וני ריברס
אריק ברדן והאנימלס החדשים
סיימון וגרפונקל
ב-16 ביוני בשנת 1972 עברה בלונדון הצעת חוק שהגדילה את הקנסות על ייצור או מכירה של בוטלגים (תקליטים פיראטיים) מ-125 דולר לאלף דולר. מי שחטפו קנס ונתפסו שוב, הסתכנו בשנתיים מאסר.
ב-16 ביוני בשנת 1969 חתמה להקת סנטנה על חוזה הופעתה בפסטיבל וודסטוק. זאת לאחר שניצחה בהטלת מטבע מול להקת IT'S A BEAUTIFUL DAY, בסוגיית איזו להקה מהשתיים תופיע בפסטיבל.
ב-16 ביוני בשנת 2018 הופיע דון מקלין באמפי בהרצליה. הייתי שם והוא עינג אותי. כמובן שהוא גם ביצע את להיטיו הגדולים, VINCENT ו-AMERICAN PIE.
ב-16 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת ROXY MUSIC הבריטית.
SIDE 1
1. Re-Make/Re-Model
3. If There Is Something
4. Virginia Plain (not included on the original British release)
5. 2.H. B.
SIDE 2
1. The Bob (Medley)
2. Chance Meeting
3. Would You Believe?
4. Sea Breezes
5. Bitters End
להקה זו ידעה שינויים רבים במהלך פעילותה מתחילת הסבנטיז ועד שנות השמונים. כשאומרים רוקסי מיוזיק חושבים קודם כל על איש אחד והוא הזמר של הלהקה, בריאן פרי. הוא נולד בשנת 1945 ולהקתו הראשונה נקראה הבאנשיז. בקיץ של 1964 הוא הלך ללמוד אמנות בקולג' בניוקאסל. שם הוא הנהיג להקה ששרה שירי רית'ם אנד בלוז ופעלה בשם GAS BOARD. ביולי 1968 הוא אחז בתואר האקדמאי הנכסף.
פרי עבר ללונדון ולימד שם בבית ספר לבנות. בזמן הזה הוא למד לנגן בפסנתר ולכתוב שירים. בנובמבר 1970 הוא איבד את משרתו כמורה והקים את הגלגול הראשון שייקרא רוקסי מיוזיק. השם המקורי של הלהקה היה פשוט ROXY, אך בגלל שהייתה כבר בארה"ב להקה עם שם שכזה הם שינו ל- ROXY MUSIC.
הוא פרסם מודעות דרושים ללהקה במלודי מייקר וניגש לבדוק את המועמדים. לצידו היה חברו מלהקת ה-GAS BOARD, הבסיסט גרהאם סימפסון. בינתיים הוא גם ניסה את מזלו להתקבל ללהקת קינג קרימזון. הוא היה אחד מאלה שנבחנו בכדי לאייש את עמדת המיקרופון בשנת 1971. הדבר שהפיל את האודישן שלו היה חוסר ידיעתו לנגן על בס. בלהקה קינג קרימזון היה מין קטע שהבסיסט בלהקה חייב גם להיות הזמר. חוק שנשמר עד פירוק הלהקה בשנת 1974. מה שכן, סגנון השירה של פרי הרשים מאד את רוברט פריפ עד שהאחרון המליץ על הזמר הנבחן לחברת E.G. שניהלה אז את קינג קרימזון.
אנשים שנמצאו מתאימים לפרי לגיבוש רוקסי מיוזיק היו איש סינטיסייזרים בשם בריאן אינו, הסקסופוניסט אנדי מקאי, המתופף צ'ארלס לויד והגיטריסט רוג'ר באן. מקאי פגש לפני כן את אינו כשהשניים נפגשו בשל אהבתם למוזיקת האוואנגארד. מקאי הצטרף ראשון לרוקסי מיוזיק והוא שהמליץ על הבאתו של אינו ללהקה.
ב-30 ביוני בשנת 1971, נכתב מכתב לזמר בריאן פרי ונשלח אליו. במכתב הוחלט לדחות את להקתו החדשה ושימו לב למשפט המחץ שבסוף המכתב:
"מר פרי היקר. תודה רבה ששלחת אלינו את הקלטות הדוגמה של ה'רוקסי מיוזיק'. אתמול ערכנו ישיבה בוחנת על זה והמוזיקה שלכם הניבה תגובות טובות. הלהקה הזו אכן נשמעת שונה מכל דבר מודרני אחר ששמענו. עם זאת, אנו חושבים שרוקסי מיוזיק לא ראויה לזכות בחוזה עם חברה כה יוקרתית וחשובה מבחינה בינלאומית כפולידור.
אנו מאמינים שהשירים, בפורמט הנוכחי שלהם, ניסיוניים מדי מכדי למשוך מספיק קהל שיקנה את זה ויביא את זה למצעדים. כלי הנגינה העיקריים מנוגנים במיומנות, אבל כתיבת השירים חסרה את את המיקוד שאמור להגיע עם מבנה קונבנציונלי יותר.
הצלילים האלקטרוניים 'מעניינים' אבל לא כמו מה שוולטר קרלוס עשה. המילים מעניינות לפרקים אבל השירה הראשית, לפי מה שאמר חבר מכובד של הוועדה, גורמות לדמיין את פרנקי ווהאן כשהוא כלוא בבית עם רוחות רפאים.
אני מקווה שהביקורת הקטנה הזו תהיה יעילה לך. כדי לזכות אותך על התעניינותך בחברה שלנו, אני מצרף למכתב קסטה עם הלהיט האחרון של ג'יימס לאסט לחברת פולידור, POLKA PARTY. בתודה, יו סי סמית'...".
פיטר גבריאל, מלהקת ג'נסיס: "המופע הראשון של להקת רוקסי מיוזיק היה כלהקת חימום שלנו. זה היה ב-7 בדצמבר 1971, ב- HOBBIT'S GARDEN שבליטונסטון. שדרן הבי בי סי, ג'ון פיל, היה שם. הוא היה אחד הגיבורים הנערצים עליי אז. הוא נראה מתעניין יותר ברוקסי מיוזיק מאשר בנו. הבטתי בקלידן של הלהקה ההיא, בריאן אינו, עם המון סקרנות. הוא זז כל הזמן על הבמה ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה עם הצלילים האלו שלו. זה היה מדהים. מאז פיתחתי סקרנות לכל דבר שהוא עשה".
באן לא סיפק את הסחורה עבור בריאן פרי והוצא מהעניין. מנזנארה ניסה את מזלו באודישן אך לא הרשים דיו והיה זה דייוי אוליסט שצורף ללהקה בעוד מנזנארה הסכים להסתפק בעמדת נושא הכלים של הלהקה. אוליסט היה בשנים 1967-1968 הגיטריסט של להקת הנייס (עם קית' אמרסון) עד שהועף ממנה, בגלל התנהגות לא צפויה (בגלל אל.אס.די שטופטף לכוס משקה שלגם ממנה מבלי לדעת). את עמדת התופים אייש פול תומפסון, שלהקתו האהובה הייתה לד זפלין.
אוליסט החזיק מעמד עד פברואר 1972. מנזנארה קיבל הזדמנות שניה.
פיל מנזאנרה: "הלכתי לאודישן לרוקסי מיוזיק אחרי שראיתי מודעה בעיתון מלודי מייקר. שלחתי להם הקלטה על קסטה והם שנאו את מה ששמעו. נבחנתי ולא עברתי את הבחינה. לאחר מכן נפגשתי עם בריאן פרי וחבורתו מדי פעם בכל מיני מקומות של הופעות. התחברתי איתם ונהגתי להגיע לכל מיני חזרות מוסיקליות. ישבתי שם בצד ורק האזנתי. בינתיים היה זה הגיטריסט דייוי אוליסט (לשעבר מלהקת 'הנייס') שתפס את עמדת הגיטרה אבל הוא הסתכסך עם המתופף, פול ת'ומפסון, וזה הרגע בו החליטה הלהקה שאני אצטרף במקומו".
מנזאנרה, בשנת 1976 (לעיתון TROUSER PRESS), על הימים הראשונים בלהקה: "כשבאתי לראשונה במגע עם האנשים בלהקה, דבר אחד שהדהים אותי היה שכולם תרמו רעיונות. לכולם היו המון רעיונות לגבי מה שהלהקה צריכה לעשות ולהיות. זה היה ממש כמו ישיבת דירקטוריון. זה היה מדהים וממש התרשמתי מזה. גרהאם סימפסון הבסיסט היה המוזיקאי האמיתי בלהקה. בהתחלה, היינו חובבים מוזיקלית. זה מה שנתן לנו את כל הביטחון. ידענו שרק ביחד נצליח להתקדם. בהתחלה הייתה אחדות בגלל חוסר ביטחון. באותה תקופה נהגנו ללבוש בגדים שערורייתיים ואיפור ומה שאף אחד באנגליה לא עשה, למעט בואי שהתחיל את זה באותה תקופה. הבנתי שברגע שנשיג את תשומת ליבם, המוזיקה שלנו תתקבל".
ב-4 בפברואר חתמה הלהקה על חוזה הקלטות מול חברת הניהול E.G. שהבטיחה לה מימון הקלטה והוצאת האלבום בחברת תקליטים.
הקלטת האלבום נערכה בין התאריכים 14 ל-29 במרץ 1972 בתקציב של 5,000 ליש"ט באולפני COMMAND בלונדון. המיקסים לאלבום הסתיימו בשביעי באפריל. מפיק האלבום היה התמילן של קינג קרימזון, פיט סינפילד, שנאלץ אז לעזוב את קינג קרימזון לאחר שרוברט פריפ הודיע לו בטלפון כי דרכיהם חייבות להיפרד.
סימפסון הבסיסט החל להראות בעיות בהתנהגותו והסיבה לפיטוריו הייתה התמוטטות העצבים הקשה שהוא עבר תוך כדי ההקלטות לאלבום. הבסיסט שהחליף אותו להמשך הסשנים היה ריק קנטון, חבר קרוב של סינפילד. למרות זאת, תמונתו של סימפסון התנוססה בכל זאת על עטיפת האלבום הנפתחת. אלבום זה יצא ביוני 1972.
עיתון DISC פרסם על התקליט ביוני 1972: "אני סבור שהלהקה הזו תהיה ענקית. זאת למרות שהתקליט הראשון די מאכזב. לזמר הלהקה יש טווח קולי מדהים שנע בין בוב דילן לרוג'ר צ'אפמן. אך צלילי הסינטיסייזר פה ושם דווקא מנחיתים את האלבום למטה".
עיתון NME פרסם בביקורתו על התקליט: "כבר משיר הפתיחה שבתקליט אפשר להכיר היטב את מהותה של הלהקה החדשה הזו. הקצב האנרגטי שמעליו נשמע בריאן פרי כשהוא שר בצורה לא רחוקה בסגנונה מזה של לו ריד. הסינטיסייזר של בריאן אינו מצפצץ ומבעבע מסביבו. והגיטרה של פיל מנזנארה חותכת במקומות הנכונים. מכאן הולך התקליט למקומות שונים. רוקסי מיוזיק יכולה להביא תמונות לראשכם כמו שאף להקה אחרת תצליח. והלהקה הזו רק מתחילה את דרכה".
ב-16 ביוני בשנת 1942 נולד ג'ון רוסטיל, הבסיסט של להקת הצלליות. הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו בנובמבר 1973.
רוסטיל עבד עם מספר אמנים לפני שהצטרף ללהקת הצלליות, כמחליף של הבסיסט בריאן לוקינג. בעיני נגנים רבים, הוא הקדים את זמנו עם יצירת צליל שלא נשמע לפניו בבס. לאחר התפרקות הלהקה, בסוף שנות ה-60, רוסטיל יצא לסיבוב הופעות עם טום ג'ונס.
הוא היה כותב שירים פורה, שתרם לתפוקה של הצלליות ומאוחר יותר הוא המשיך לכתוב עבור אמנים אחרים כמו אלביס פרסלי ואוליביה ניוטון-ג'ון (שהייתה נשואה אז לחבר שלו מהצלליות, הגיטריסט ברוס וולש)
וולש, התקשר לאולפן הביתי של, ב-23 בנובמבר 1973, כדי לעבוד ביחד על שירים. הוא לא קיבל תשובה מהאולפן והחליט לנסוע כדי לברר מה שלומו. בהגיעו למקום הוא פגש את אשתו של רוסטיל ושניהם צעדו לעבר האולפן הביתי. שם הם נחרדו לגלות את רוסטיל בן ה-31 ללא רוח חיים. חוקר המקרה קבע כי מדובר בהתאבדות עקב מצב נפשי רדוד מאד. חודש לאחר מותו הפך שירו, 'תן לי להיות שם', אותו העניק לאוליביה ניוטון-ג'ון, את פרס תקליטון הזהב הראשון שלה בארה"ב.
ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת הביץ' בויז, עם השיר BREAK AWAY.הוא נכתב על ידי בריאן ווילסון ו"רג'י דנבר" שהיה שם בדוי לאביהם של בריאן, דניס וקארל - מורי ווילסון. זהו התקליטון היחיד של הביץ' בויז שבריאן ווילסון יצר אי פעם עם אביו, אותו פיטר מהנהלת הלהקה כמה שנים לפני כן. עם זאת, התרומות שמורי ווילסון תרם לפה אינן ידועות. בארה"ב, התקליטון הזה לא הצליח.
לדברי בריאן, מורי הגה את הרעיון לשיר מצפייה בתוכנית של ג'ואי בישופ בטלוויזיה בזמן שהוא הכריז, "אנחנו הולכים להתנתק לרגע ומיד נחזור!". לאחר מכן, בריאן ישב ליד הפסנתר שלו, הלחין את השיר עם מורי כשהם שרים ביחד. בשלב אחר, בריאן אמר שהמאנקיז נתנו לו השראה לכתוב את השיר הזה כשהופיעו בתוכנית של ג'ואי בישופ, אך השיר של הביץ' בויז הוקלט לפני תאריך השידור עם המאנקיז.
כשנשאל מדוע מורי השתמש בשם בדוי, בריאן השיב שאביו "לא רצה שאף אחד ידע שהוא כתב את זה איתי". בהזדמנות אחרת, בריאן נתן תשובה אחרת ואמר "אני לא יודע. הוא היה מטורף. הוא היה משוגע, זה היה השם הבדוי שלו".
ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא האלבום הכפול TROUT MASC REPLICA של קפטיין ביפהארט ולהקת הקסם שלו, בהפקתו של פרנק זאפה.
הבעיה המכרעת שהייתה בקריירה של ביפהארט הייתה שמעטים האנשים שאי פעם הצליחו לקבל אותו כפי שהוא. הרוב מקשיבים לקול שלו ולמילים שהוא שר ומחליטים באופן אחיד שהוא יכל להיות נהדר אם הוא רק ישיר בצורה ברורה יותר וינגן שירי בלוז שאנשים יכלו להבין אותם ולנוע לצליליהם. "דון, אתה יכול להיות זמר הבלוז הלבן הגדול ביותר בכל הזמנים", אמרו לו המנהלים שלו, מתוך מחשבה שהם מרעיפים לו מחמאה.
אבל ביפהארט המשיך בעקשנות במה שהוא עשה וחיכה בסבלנות שכולם יבואו לקראתו. הוא סירב בתוקף לעזוב את להקת המאג'יק שלו או לנטוש את שלמות האמנות שלו. "אני מבין", הוא אמר, "שמישהו שמנגן מוזיקה בחינם אינו מסחרי כמו דוכן המבורגרים. אבל האם זה בגלל שאתה יכול לאכול המבורגר ולהחזיק אותו ביד ואתה לא יכול לעשות את זה עם מוזיקה? האם זה חופשי מדי לשליטה?".
חייו של ביפהארט כמוזיקאי החלו בעיירה לנקסטר השוכנת במדבר של דרום קליפורניה.
הוא נולד בשנת 1941 בגלנדייל, קליפורניה, להורים רגילים ממעמד הביניים. שמו היה דון ואן ולייט והוא גדל ללא בעיות עד שהחליט שהחיים האמריקאים המתורבתים הם הונאה ענקית. הוא שם לב שהחברה הזו מקימה עריצות הרסנית על הטבע, ועל כל החיות והצמחים של כדור הארץ. הוא גם התוודע לעובדה שאמריקה הרחיבה את העריצות הזו על כל אדם ושכנראה היא נועדה לכלול אותו, את דון ואן וילט, בתוכנית "השתלטות הגדולה". לפי חשיבתו, הם רצו ללמד אותו שפה נכונה, חוקים חברתיים, חשבון וכל שאר הטכניקות המזיקות הנדרשות כדי לחיות במדינה הזו. הוא התמרד וסירב להצטרף לזרם.
ביפהארט נזכר ביום אחד של הארה. "אמא שלי, שקראתי לה 'סו' ולא 'אמא' כי זה היה שמה האמיתי, הובילה אותי בשביל לבית הספר. הגענו לצומת והיא יצאה היישר אל דרכה של מכונית דוהרת. הושטתי יד ומשכתי אותה מהדרך. היא הייתה יכולה להרוג את שנינו. זה היה אז שחשבתי לעצמי, 'והיא עוד לוקחת אותי לבית הספר'..."
מכיוון שסירב לצאת לארוחת ערב, הוריו נאלצו להחליק את ארוחותיו מתחת לדלת חדר השינה שלו. זו הייתה אמונתו, שהוא יכול ליצור מחדש קשרים עם כל דבר טבעי באמצעות אמנות הפיסול. עד מהרה הוא היה מספיק טוב במה שהוא עושה כדי למשוך את תשומת הלב של אמנים מקצועיים בלוס אנג'לס.
הוא המשיך בכל זאת ללמוד במסגרות שונות, ובבית ספר תיכון הפך לחבר של ידוע לשמצה אחר, פרנק זאפה. בשנות העשרה המאוחרות שלו דון ואן ולייט הקשיב באינטנסיביות לשני סוגים של מוזיקה - הדלתא בלוז ואמני ג'אז כג'ון קולטריין, אורנט קולמן וססיל טיילור. למרות שהוא נמשך למוזיקה וניגן לזמן קצר עם להקת רית'ם אנד בלוז, הוא עדיין לא ראה במוזיקה את הייעוד שלו. הוא נרשם לקולג', בשנת 1959, למגמה לאמנות, אך עד מהרה נשר. לתקופה קצרה הועסק כאמן מסחרי וכמנהל רשת חנויות נעליים. הוא לא אהב את זה.
בתחילת שנות השישים דון ואן ולייט עבר לקוקאמונגה כדי להיות עם פרנק זאפה שחיבר מוזיקה והפיק סרטי קולנוע. בערך בזמן הזה פיתחו השניים את השם קפטיין ביפהארט. הם תכננו להקים להקת רוק'נ'רול וליצור סרט עם דמות בשם קפטיין ביפהארט, אבל שום דבר לא יצא מזה. עם הזמן זאפה עזב ללוס אנג'לס והקים את להקת "אימהות ההמצאה". ביפהארט חזר ללנקסטר ואסף קבוצה של מוזיקאים סביבו. בשנת 1964 הייתה להקת המאג'יק מוכנה להתחיל לנגן בעיר הולדתה.
ההופעה הבימתית הראשונה שלהם הייתה מוזרה עד כדי מפחידה. כל חברי הלהקה לבשו מעילי עור שחורים ומכנסיים עם מגפי עקב שחורים. לנגן הגיטרה הראשי היה טלאי על עין אחת וזרועות משתלשלות ארוכות שהגיעו מכתפיו עד למחצית הדרך מתחת לברכיו. בתקופה שבה שיער ארוך היה עדיין דבר נדיר, הקפטיין התהדר במחלפות שיער ארוכות ושערורייתיות.
הלהקה הייתה סנסציה מיידית בלנקסטר ומהר מאוד התהילה שלה החלה להתפשט ברחבי דרום קליפורניה. המותג של ביפהארט היה חידוש למאזינים צעירים בשנת 1964. חברות תקליטים שהתעניינו בסאונד החדש החלו לשים לב. באמצע 1964 חתם ביפהארט בחוזה ראשון מתוך שורה ארוכה של חוזים הרסניים עם מפיקי תקליטים.
המוצר הראשון שלו בחברת "איי אנד אם" בא עםן גרסה חדשה של DIDDY WHA DIDDY, שהפכה פופולרית על ידי בו דידלי. הוא כלל בה סגנון משלו עם נגינת מפוחית תזזיתית וקול נמוך להפליא. התקליטון זכה להצלחה בלוס אנג'לס, ולמשך זמן מה נראה שביפהארט הולך להיות הצלחה מבריקה בעסקי המוזיקה.
אבל זה לא היה אמור להיות. ביפהארט הקליט אלבום של מוזיקה חדשה ולקח אותו להשמיע לקודקודי חברת התקליטים שמיהרו להחמיץ פניהם בטענה שהשירים שליליים מדי וסירבו להוציא את האלבום. ביפהארט נפגע מחוסר הרגישות הזה כלפיו. חברת התקליטים בחרה שיר שאיכשהו גירדה אותו לתקליטון, שנכשל במכירות. קפטיין ביפהארט היה אבוד.
זאת עד שהפריצה השנייה בקריירה שלו הגיעה בשנת 1965 כשהמפיק בוב קרסנוב, מחברת התקליטים קאמה סוטרה, הסכים לשחרר את אותו החומר שהחברה הקודמת דחתה. ביפהארט הרכיב מחדש את המאג'יק באנד וחזר לאולפן כדי להקליט את התקליט SAFE AS MILK, אלבום שהפך מאז לאחת הקלאסיקות הנשכחות של היסטוריית הרוק'נ'רול. למרות שהאלבום התעכב במשך שנה (הוא יצא ב-29 ביוני 1967), הוא עדיין הקדים בהרבה את זמנו וכלל את סגנון הביפהארט שאין לטעות בו, עם ניחוחות הבלוז ואף השימוש הראשון, במוזיקה פופולרית, בכלי אלקטרוני שנקרא THERAMIN.
בפעם הראשונה הצליח ביפהארט להפגין את העוצמה והטווח של קולו. בשיר אחד, למשל, הקול שלו ממש הרס מיקרופון אולפני יקר של חברת טלפונקן, שעלה 1,200 דולר.
בעיתון CHEETAH האמריקני נכתבה עליו ביקורת בנובמבר של אותה שנה: "זה אלבום שכולו תענוג אחד גדול. קשה מאד להגדיר את ההרכב הזה, כי חבריו יכולים להישמע יחדיו כמו כל דבר. אבל כל דבר שהם עושים מתובל בחוש הומור מוזר ומעניין מאד. יש פה פרודיות ברורות כמו בשיר I'M GLAD, שקורץ על להקת THE MIRACLES ושירה BABY, BABY. יכול להיות שהשיר ZIG ZAG WONDERER הוא פרודיה על הגרייטפול דד? זה לא משנה. חוש ההומור המוזיקלי והמילולי שלהם אינו סאטירה ברורה. הוא יותר בקטע של אבסורד ומוזרות. הזמר הראשי מוסיף הרבה לאפקט הכללי. הוא נוהם, צווח, שר בפלצט וגם מאמץ מבטא מג'רזי. גם עטיפת האלבום משקפת את אווירת תוכנו. הקרדיטים לא שלמים פה אבל נראה שאותו זמר, דון ואן ןילט, הוא הגאון פה. הוא כתב ועיבד את רוב השירים".
עם אלבום מצוין באמתחתו, ביפהארט הרגיש מספיק בטוח כדי לצאת להופעות והתקבל היטב בסצנת הרוק הפסיכדלי המתפתחת, נדמה היה שוב שביפהארט על סף הצלחה והיה אף אמור להופיע עם להקתו בפסטיבל הפופ של מונטריי, ששימש קרש מקפצה להמון אמנים.
אבל אז התרחש אסון; נגן הגיטרה הראשי של הלהקה עזב לפתע והותיר חלל שלא ניתן היה להשלימו. האופי הבלתי רגיל של השירים של ביפהארט חייב אותו להקדיש חודשים ללמד גיטריסט חדש את המוזיקה שלו. עזיבתו של הגיטריסט המובילה הרסה את סיכוייו של ביפהארט בסצנה של סן פרנסיסקו. פסטיבל הפופ של מונטריי נמשך בלעדיו.
ביפהארט חזר ללוס אנג'לס וניסה להרכיב להקה חדשה שתבצע את שיריו החדשים. המפיק שלו, בוב קרסנוב, היה אמור לארגן את האלבום השני שלו לחברת תקליטים בשם "בודהה", אך קרסנוב איפשר בכוונה לפקיעה של האופציה של אותה חברה להאריך את החוזה וכשזה קרה, הוא החתים את ביפהארט על חוזה אישי ואז מכר את הזכויות על האלבום הבא לחברת בודהה ולחברת MGM. ההקלטות של האלבום נעשו אז בשני אולפנים שונים, ככל הנראה על חשבון שתי החברות ההן. כשהסשנים הסתיימו, בקיץ ,1968 יצא ביפהארט לסיבוב הופעות שני באירופה.
בהיעדרו של ביפהארט הוציא קרסנוב, ללא אישור של האמן, את האלבום STRICTLY PERSONAL דווקא בחברה הפרטית שלו, BLUE THUMB. התביעות מילאו במהרה את האוויר של ביפהארט שנותר בתמיהה. התקליט השתנה בצליליו, מבחינה אלקטרונית, באמצעות תהליך שנקרא PHASING אשר הכחיד לחלוטין את הצליל שהוא שאף להנמיך. "זו הסיבה שהאלבום הזה גרוע כמו שהוא", הוא סיפר באנחה. "אני לא חושב שזו הייתה אשמת הלהקה. הם באמת ניגנו היטב שם". ועדיין, מדובר באלבום נהדר שמעט אנשים הצליחו להיכנס אליו. ככל הנראה, השילוב של ההתקדמות המוזיקלית של ביפהארט והניסיוניות האלקטרונית של קרסנוב הפך את האלבום ליותר מדי עבור רוב המאזינים. זה נמכר גרוע ולא עשה דבר כדי לקדם את הפופולריות של הלהקה.
קרסנוב טען שביפהארט היה חייב לו 113,000 דולר ושכתוצאה מהדרך הלא מאורגנת שלו לטפל בכסף, הוא נזרק פעמיים לכלא. ביפהארט, לעומת זאת, נהג להצביע על קרסנוב כשרלטן והאיש האחראי ביותר להרס הקריירה שלו.
הגיבור הראשי בתחנה המוזיקלית הבאה של ביפהארט היה פרנק זאפה, שתמיד הייתה בו הערצה גדולה לחברו הוותיק מלנקסטר - הערצה שלעתים קרובות גבלה בפולחן. כמו רבים כל כך מהסובבים את ביפהארט, זאפה החשיב את האיש כאחד הגאונים הגדולים הבודדים של זמננו. כשהעשן התפזר מהבלגאן של קרסנוב, זאפה הגיע לביפהארט ואמר לו שהוא יוציא לו אלבום בלייבל שלו, "סטרייט רקורדס". כל מה שביפהארט רצה לעשות בו היה בסדר גמור ולא צריך להתעסק עם שטויות אלקטרוניות. התוצאה הייתה האלבום הכפול TROUT MASK REPLICA שיש שמחשיבים כיצירת האמנות המדהימה והחשובה ביותר שהופיעה אי פעם בתקליט.
כשנודע לביפהארט על ההזדמנות לעשות אלבום ללא הגבלות, הוא התיישב ליד הפסנתר ותוך שמונה וחצי שעות כתב את כל עשרים ושמונה השירים הכלולים בו. היה זה תהליך מהיר, יצירתי ועצבני. "אני לא מבלה הרבה זמן במחשבות. זה פשוט בא דרכי. אני לא יודע איך להסביר את זה אחרת". הצרה הייתה הצורך ללמד את הנגנים שלו לנגן את השירים. במקרה הזה, זה לקח כמעט שנה של חזרות אינטנסיביות. בשנת 1968 עברו חברי ההרכב של ביפהארט לבית שכור במקום שנקרא WOODLAND HILLS, ליד לוס אנג'לס. שם הם תיכננו לערוך חזרות לקראת הקלטת האלבום הזה.
באותה התקופה החליט ביפהארט להפסיק לצרוך האל.אס.די אבל הדבר לא מנע ממנו לחשוב שהבית ששכר עם חברי הלהקה נבנה על אתר קבורה. הוא אף נשבע שדיבר עם כמה מהרוחות שם. בינתיים בילתה הלהקה שם שישה חודשים, בתנאי עוני מחפיר, תוך כדי הרכבת התכנים המוזיקליים ללא פשרות.
השכנים בבניין של הלהקה התלוננו באופן תמידי על הרעש הרב שבקע משם, אך זה היה עוד כלום לעומת שטיפות המוח והריבים האלימים שקרו באופן יום יומי בין החברים. הם החשיכו לגמרי את החלונות כדי לא להיות מוסחים ממה שקורה בחוץ. ביפהארט היה מאד פרנואיד וחשש שנגניו יגנבו את המוזיקה שלו. לכן הוא דאג כל הזמן להפריד ביניהם ולחקור אותם רבות. זה היה כמו לחיות בכת.
במהלך ההקלטות בבית דרש ביפהארט שמטפל עצים יהיה בבית. העצים מסביב לבית, כך הוא האמין, עלולים להיבהל מהרעש וליפול. חברת התקליטים סירבה לגייס זאת עבורו ונדהמה לקבל בהמשך חשבון בסך 250 דולר עבור שירותים אלו. העצים לא נפלו בסוף.
באביב של 1969 ביפהארט ולהקתו היו מוכנים להקליט בביתם. דיק קונק, טכנאי הקלטות אצל זאפה וגם שכן קרוב לביתם של ביפהארט וחבריו, הביא עמו לדירה מכשיר טייפ-סלילים נייד עם שני ערוצים. אחרי כמה קטעים שהוקלטו בבית, החליט ביפהארט שהגיע הזמן להקליט את שאר המוזיקה באולפן מקצועי בו המפיק היה זאפה, שגם תרם פה ושם קולות רקע.
ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא האלבום שבתחילה יישמע למאזיניו כקקפוניה של צלילים. הוא לא נועד לאלו שמחפשים את המוזיקה שלהם מלודית ומאורגנת ריתמית. זו מוזיקה מאד מאתגרת וכתובה להפליא. ביפהארט שר ויורק מילות שירה שהוא כתב כשברקע מתנגנים להם שברי אקורדים ומקצבים א-סימטריים אך מדויקים להפליא. הכאוס הצלילי שנשמע כאן בהקשבה ראשונה הוא מטעה ביותר. המוזיקה מורכבת ומהודקת בטירוף.
עיתון 'רולינג סטון' פרסם בביקורתו על התקליט ביולי 1969: "המוזיקה בתקליט הזה מדליקה כמו שאף להקת ג'אז-רוק שמודעת לעצמה יכולה להגיע אליה. זו החוויה המוזיקלית הטובה של השנה עם האלבום הכי מרתק ויוצא דופן שיצא בה".
בפעם הראשונה בקריירה שלו, ביפהארט היה מרוצה לחלוטין מהאלבום שלו. זאפה מימש את הבטחתו לתת לו את החופש הנדרש ולמעשה להפיק את התקליט בצורה טהורה וללא שינוי. אף על פי כן, מערכת היחסים של השניים הייתה אז הכל מלבד קשר ידידותי. ביפהארט טען שזאפה קידם את האלבום בצורה חסרת טעם ושקמפיין הקידום של "סטרייט רקורדס" עושה לו יותר נזק מתועלת.
חברת התקליטים, לעומת זאת, טענה שהבעיות של ביפהארט הן כולן מעשה ידיו. הוא סירב לצאת לסיבוב הופעות והתמהמה בעשיית אלבום המשך. "ביפהארט הוא גאון", אמרו שם, "אבל אדם שקשה מאוד לעבוד איתו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות להיות הגיוניים ככל האפשר".
ב-16 ביוני בשנת 1986 יצא תקליטה השלישי של להקת הסמית'ס, THE QUEEN IS DEAD.
הנה ביקורת ששלפתי היישר מרולינג סטון של שנת צאת התקליט (1986): "...'האם העולם השתנה / או שהשתניתי?' מוריסי שואל ב-THE QUEEN IS DEAD, קטע הפתיחה באלבום השלישי של הסמית'ס בארה"ב, ופעם אחת זו לא שאלה רטורית. לא שהוא עזב את התחביבים שלו או משהו. בתקליט הזה יש שירים על קבורת חיים, פיקניק בבתי קברות, אמא, אוסקר ויילד והנוחות של בידוד מוחלט. אין לטעות בשירה בסגנון של אדית פיאף או בקיר הגיטרות של ג'וני מאר, אבל הסמית'ס נשמעים אחרת איכשהו - בטוחים בעצמם במקום אובססיביים בעצמם.
קשה לדמיין את מוריסי צוחק על עצמו, אבל הנה אותו מתחסד של MEAT IS MURDER שר שיר בשם BIGMOUTH STRIKES AGAIN. בעוד גיטרות נמתחות ומפהקות עם פדאל ווא-ווא ודרך תופים מתנופפים, מוריסי מתנקה, ומודה כיצד שנינות רהוטה יכולה להחליק לגלישה. נראה שהוא פקח קצת את עיניו, או לפחות את החלונות בחדר השינה שלו.
כצפוי, מוריסי עוטה את תחפושת העז העלובה שלו אבל כשהוא בשיא היומרה שלו, הוא מעמיד את ויילד מול קיטס וייטס בקרב הפייטנים ב-CEMETRY GATES. מוריסי נשמע ברור ומלודי יותר מאי פעם, מניף שורות לא סבירות לגן עדן גבוה. תרצו או לא תרצו, הבחור הזה הולך להיות בסביבה לזמן מה".
ב-16 ביוני בשנת 1975 יצא תקליט חדש ושביעי ללהקת WAR ושמו WHY CAN'T WE BE FRIENDS. החזרה של הלהקה לזירת התקליטים, לאחר הפסקה ממושכת שנגרמה בגלל מריבות עסקיות מורכבות, באה עם להיטים ברורים כמו שיר הנושא ו-LOW RIDER.
הלהקה קיבלה את הרעיון לשיר הנושא כשהיא טיילה ביפן בתחילת שנות ה-70. מתופף הלהקה, הרולד בראון, אמר: "כולנו קשורים בשפה, ובאוכל שלנו ובתרבות שלנו. רוב הגזענים לא יודעים למה הם גזענים. פתאום אתה מגלה שאנחנו יותר דומים בפנים מאשר מבחוץ התחלנו להבין שזה באמת חשוב כשאתה מטייל בכל העולם". כל בית בשיר הושר על ידי חבר אחר בלהקה, כאשר בראון שר את הראשון. השורה, "אולי אני לא מדבר נכון, אבל אני יודע על מה אני מדברת", באה מנגן המפוחית לי אוסקר, שהוא מדנמרק ובדיוק למד איך לדבר אנגלית כמו שצריך.
הרולד בראון הסביר את הפילוסופיה שלו: "אני אוהב אנשים למופת סביבי. אני לא שופט אותך לפי השם שלך, הצבע שלך או הכסף שלך. אני שופט אותך לפי אם אתה אדם למופת או לא. כי אם אני מכיר אותך כאדם למופת, אז אני יודע שאתה תעשה את זה הכי טוב שאתה יודע. זו השורה התחתונה, תראה, זה המקום שבו אנשים נופלים באמריקה כאן, כי אנחנו מקבלים אנשים נחותים".
המושג LOW RIDER הוא סוג של מכונית בה מעליות הידראוליות מאפשרות לנהג להוריד כל גלגל ולגרום למכונית לקפוץ. לעתים קרובות הן הותאמו אישית עם עבודות צבע מושכת עין, גלגלי הגה זעירים ומושבים מסתובבים. התרבות שנוצרה סביב המכוניות הללו הייתה גדולה בדרום מערב ארה"ב, ופופולרית בתרבות הלטינית. רוב הלהקה גדלה בדרום קליפורניה והייתה שקועה בתרבות המכוניות האלה. להרולד בראון היה עסק משלו בתחום בו עבד עם מכוניות כאלה במשך זמן מה: "בפעם הראשונה שידעתי על מה שקראנו לו LOW RIDERS היו כשבן דודי ליאון ועוד כמה שייטו במעלה ובמורד החוף בקליפורניה עם כאלה מכוניות. היו לך גם HOT RODDERS, שהיו מזן אחר והתחרו ברחבי העיר. באמצע הסיקסטיז השריפים היו עוצרים אותנו בגלל שהמכונית שלנו הייתה נמוכה מדי. היו להם שיטות למדוד תקינות של אוטו מעל פני הקרקע". עם זאת, מילים בשיר גרמו למאזינים רבים להאמין שזה עוסק בסמים, אבל בראון סיפר סיפור אחר: "לא רצינו שזה יישמע כאילו אנחנו מתכוונים לסמים. לכולנו היו עבודות רגילות כמו מכונאות רכב ולא היה לנו כסף נוסף לסמים".
נגן הסקסופון של הלהקה, צ'רלס מילר, הגה את הרעיון לשיר. זה החל מג'אם באולפן כשבסוף הובן ללהקה שיש לה להיט פוטנציאלי ביד. דיסקו החל להיות פופולרי בתקופה זו. גרוב הפ'אנק האיטי בשיר הזה לא נשמע כמו מקצבי הריקוד המופקים בכבדות שישלטו בקרוב במצעדים. לכן טיימינג הוא הכל...
ב-16 ביוני בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:
ב-16 ביוני בשנת 1970 הכריזו מארגני פסטיבל וודסטוק הידוע שהם הפסידו מעל למיליון ומאתיים אלף דולר. את ההפסד הזה כיסו אותם המארגנים מאוחר יותר עם הזכויות שלהם לסרט ולתקליטים מהפסטיבל.
ב-16 ביוני בשנת 1978 נערך דיון בבית המשפט בלונדון, בגין תביעתו של ג'ון לנון נגד אשתו לשעבר, סינת'יה, בנוגע לכתבה עמה בצהובון "חדשות העולם" לקידום ספרה A TWIST OF LENNON. הוא יפסיד במשפט.
ב-16 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט חשוב זה של דייויד בואי, THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS.
ביום זה הופיעו בואי ולהקתו בבראדפורד. מיד לאחר בדיקת הסאונד שנערכה בשעות אחה"צ ביקשו החברים לאכול במסעדה קרובה, אך כניסתם נדחתה בגלל לבושם המוזר. היה זה המפיק המקומי של המופע, ניקי גרהאם, שהצליח לרכך את העניינים ולאפשר להם להיכנס ולאכול. ועכשיו לאלבום...
אז פשפשתי בארכיוני הרולינג סטון ושלפתי במיוחד לכם את הביקורת שנכתבה על זה שם (ב-20 ביולי 1972, מאת ריצ'רד קרומלין: "עם יציאתו לאור של התקליט הכי שאפתני מבחינה קונספטואלית, של דייויד בואי, עד כה - אנו צריכים לומר תפילה קטנה. בואי מביא פה את החוזק המוזיקלי שלו מהעבר לצד כמה בעיות שנראה כי תיכף יצוצו. התפילה שאנו צריכים לשאת היא שהקריירה של בואי לא תעלה ותתרסק כמו שם האלבום אותו הוא נושא על כתפיו, עם סינדרום 'רוק התחפושת' שאופף אותו עכשיו. יש לנו מספיק מהרוק הגרוטסקי הזה. מצד אחד יש את אליס קופר המבויים היטב. מצד שני יש בדיחות עלובות כמו ההרכב המטופש של בסיסט זאב הערבות לשעבר - ניק סיינט ניקולס, שהתחפש עם צמד נגניו לבובות מלאות פאייטים. וזה רק הולך ומחמיר. בואי שונה מכל השאר.
הוא לא לקח את המיניות המתעתעת שלו כסוג של גימיק. המיניות שלו נראית ממש כחלק ממנו. והמוזיקה משכנעת בהתאם. צד ב' הוא הדובדבן האמיתי פה. שם בואי מספר לנו מה זה להיות כוכב רוק. שיר הפתיחה של צד זה (LADY STARDUST) מציד היטב את הניגודיות של העולם הזה. מצד אחד אתה כוכב רוק ומצד שני אתה מאופר וצוחקים עליך. השירה של בואי עשירה בגוונים. הוא מצליח לתעתע בין המציאות לבין הפרודיה בשירתו זו. צד א' פחות מאתגר אך לא פחות מהנה. בסופו של דבר אני תוהה כמה מהאלבום הזה הוא כנות אמיתית וכמה ממנו הוא שיקוף תיאטרלי? מה שחשוב הוא שבואי לא הקריב את ערך הבידור בתקליט כדי להעביר את המסר הרציני שלו. הציון שלי לתקליט הזה הוא לפחות 99".
באוגוסט 1973 פורסמה ביקורת על תקליט זה בעיתון "עולם הקולנוע" הישראלי: "בדמותו המוזרה של דייויד בואי פגשנו לפני זמן ניכר למדי. צורתו החיצונית המשונה והצהרותיו בדבר מיניות כפולה גרמו לנו לחשוד שמא אין בואי אלא אמן חסר כשרון הנבנה על פרסום ראוותני וחסר כל ביסוס מוזיקלי. והנה בא התקליט 'עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים מהמאדים' (שהוא אגב יצירה מוזיקלית אחת) - ומסתבר שההיפך הוא הנכון. בואי הינו אמן גדול ויותר מזה. בואי הינו זמר ויוצר מקורי. התקליט מהווה הוכחה מוחצת לדעתנו זו. 'מוזיקת החלל' של בואי דורשת האזנה מרובה - ולכן קשה, אמנם, להתרגל לתקליט משמיעה ראשונה. אולם אם תנגנו תקליט זה כמה פעמים (ובקול רם!) אני מבטיחה לכם חוויה מוזיקלית מיוחדת במינה. תקליט חובה!".
אלבום המאסטרפיס של דייויד בואי משנת 1972, THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS, הוקלט בנובמבר 1971 באולפני TRIDENT בלונדון. העובדה המעניינת היא שאלבומו הקודם של בואי, HUNKY DORY, אפילו עוד לא יצא לחנויות כשההקלטות לאלבום הזה כבר החלו ואף הושלמו.
בתקופה הזו היה בואי ללא חברת תקליטים מאחוריו. חברת MERCURY החליטה להעיף אותו ממנה אחרי כישלון התקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD. מנהלו של בואי, טוני דפרייס, יצא עם הקלטות האלבום HUNKY DORY (שכאמור עוד לא יצאו באופן רשמי) על מנת להשיג חוזה הקלטות חדש. הוא הצליח להשיג את חברת RCA שהחתימה את בואי. אך דפרייס בא בדרישה לבואי בעניין - שהזמר יעשה אלבום חדש בנוסף ל- HUNKY DORY ובמהירות האפשרית.
ההקלטות לאלבום "העליה והנפילה של זיגי סטארדסט" החלו כל יום אחה"צ והסתיימו בחצות. כל האלבום הוקלט בפחות משלושה שבועות, כשתפקידי השירה של בואי הם למעשה ברובם טייקים ראשונים. בתחילה התלונן מתופף ההרכב, וודי וודמאנסי, שסאונד התופים שלו נשמע כאילו היכה על קרטונים של מארזי קורנפלקס. קן סקוט, הטכנאי של האלבום, רץ מהר לקנות כמה קרטוני קורנפלקס והרכיב מהם מערכת תופים לוודמאנסי. כשהאחרון הגיע לאולפן וראה את מערכת התופים הזו - הוא פרץ בצחוק גדול והבין שהוא פשוט צריך להמשיך במלאכת התיפוף שלו ולהניח לסקוט לעשות את עבודתו.
לפני כן, ב-10 בפברואר 1972, התוודע הקהל לדמות חדשה בעולם הבימתי של הרוק הבריטי. לדמות הזו קראו זיגי סטארדאסט. זה היה במקום ושמו 'טובי ג'אג' שבסארי. זה הבאר שהעסיק בשנות השישים את פרדי לנון, אביו של ג'ון, כברמן. במהלך אותו יום התראיין דייויד בואי למגזין הרדיו של הבי.בי.סי, SCENE AND HEARD. ובערב הגיע בואי להופעה בסארי שפתחה את הסיבוב הזה באופן פחות נוצץ מהדמות אותה הוא גילם. יחד עמו על הבמה היה, עם להקת הליווי הקבועה, גם הפסנתרן ניקי גרהאם, שזמן קצר לפני כן פרש מלהקת 'טאקי באזארד'. שני אנשים שנכחו בהופעה זו דיווחו על הופעה טובה ומהודקת. אלו היו ג'ון איגר ודק פירנלי, שהיו עמו, חמש שנים קודם לכן, בלהקה ושמה THE BUZZ. בואי קלט אותם בקהל ומציגם לשאר.
אחרי המופע ניגשו השניים אליו. "הוא הציג אותנו ללהקתו ושאל לשלומנו", סיפר פירנלי. "הוא היה מנומס אך לא נראה ממש מתעניין. העבר לא עניין אותו כי תמיד דחף רק לכיוון העתיד". איגר: "כשהתרחקנו מחדר ההלבשה שלו חשנו שהוא היה בסדר אבל הרגשנו שלא התעניין בנו, שזה די הוגן כי כזה הוא דייויד".
ב-17 במרץ 1972 הופיע דייויד בואי באולם טאון הול שברחוב ויקטוריה, בירמינגהם. האולם היה ריק למחצה ומיד אחרי כן ניגש הצלם מיק רוק לראיינו לטור במגזין הגברים MEN ONLY. באותו מפגש הבינו השניים כשיש להם הרבה במשותף, כשרוק הסגיר כי אוהב מאד את לו ריד וסיד בארט. מאותו מפגש הפך רוק לצלם הרשמי של בואי ונלווה להופעותיו. להופעה זו בבירמינגהם נצבע שיערו של בואי באדום בהיר ועוצב על ידי סוזי פאסי. לרוק הוא הודיע כי צבע שיערו יהיה אף אדום יותר בהמשך הסיבוב. הוא ידע מה הוא מדבר כי לפאסי הראה תמונה של הדוגמנית מארי הלבין, כפי שצולמה במגזין אופנה, עם הוראה ברורה לצבוע את שיערו בדיוק כמו שלה. הלבין, שדיגמנה אז את אופנת העיצובים היפניים של המעצב היפני קנסאי ימאוטו, אמרה בשנת 2009 כי התמונה שבואי הראה לפאסי הייתה כשהיא עם פאה לראשה. 'הפאה הייתה כה כבדה שכמעט הרסה את העורף שלי כשניסיתי לסובב את הראש עמה', הודתה. פאסי ניגשה למשימה ורקחה צבע שיער שהפך לתספורת זיגי סטארדאסט הידועה.
בואי עצמו הודה שההשפעה ליצירת הדמות של זיגי הייתה זמר בריטי בשם וינס טיילור שרקח דמות של כוכב רוק שהולך עד הסוף. לדמות של טיילור קראו מטאוס, שהכריז כי הוא בן האלוהים. הלבוש, השיער והאיפור של זיגי הושפעו רבות מהדמות המרכזית שגילם השחקן מלקולם מקדואל בסרט "התפוז המכני". זיגי הוא כוכב הרוק האולטימטיבי. כוכב סקסי, עם התמכרות לסמים ומסר לשלום. אך אותו זיגי גם נהרס בשל אורח חייו.
ההשראה המוזיקלית לקונספט של זיגי הגיעה בתחילת 1971, כשבואי החליט ליצור את הגרסה שלו למוזיקה של איגי פופ והסטוג'ס (להקת רוק מדטרויט) ומלהקת 'מחתרת הקטיפה'. בואי הזהיר את טכנאי ההקלטות, קן סקוט, שהוא לא יאהב את האלבום החדש כי הוא יהיה הרבה יותר נוקשה מקודמו. סקוט דווקא אהב מאד את התוצאה.
הכוונה המקורית של בואי הייתה שהתקליט זיגי סטארדסט יהיה פסקול של מחזה או הפקה טלוויזיונית שמספרת את סיפור חייו של זיגי. התכנון הזה כמובן לא יצא אל הפועל.
הסיפור בתקליט של זיגי סטארדסט מתרחש חמש שנים לפני סוף העולם. הוכרז באופן רשמי שהעולם הולך להיכחד בעוד חמש שנים בגלל מחסור במשאבים טבעיים. המבוגרים בעולם הזה איבדו כל קשר עם המציאות ורק הצעירים נשארו בשביל לקחת את העניינים לידיים. זיגי היה בלהקת רוקנרול אך הצעירים לא רצו יותר את המוזיקה הזו. אין טעם לרוק כי אין יותר חשמל בעולם בשביל לנגן את המוזיקה הזו. זיגי קיבל עצה לאסוף נתוני חדשות ולשיר אותם מכייוון שאיו יותר חדשות בטלוויזיה או ברדיו (הרי אין יותר חשמל). אז זיגי לוקח את העניינים לידיו וכל מה שנותר לו לשדר זה חדשות נוראיות ללא תקווה.
את ההשראה לכתיבת השיר FIVE YEARS, שפותח את התקליט, קיבל בואי מחלום שחלם בשנת 1971 ובו אביו המנוח התגלה לו באומרו שנשארו לדייויד הצעיר חמש שנים בלבד לחיות.
חברי להקתו של בואי בתקופה הזו הפכו לדמויות חדשות שיצרו את להקת העכבישים ממארס: מיק רונסון בגיטרה, טרבור בולדר בבס ומיק וודמנסי בתופים, בואי ניגן בהקלטות האלבום בסקסופון.
יש לציין ששאר חברי הלהקה לא התלהבו להיכנס לדמויות חברי הלהקה המוחצנים. הם אולצו להתלבש בבגדי גלאם מוחצנים שמבליטים סממנים דו-מיניים. את הבגדים עיצבה עבורם אשתו של בואי, אנג'י. הם ידעו שאם הם לא יירתמו לפרויקט הזה של בואי עם התחפושות הם יימצאו בסיכון של פיטורים יוחלפו בנגנים אחרים.
השיר היחיד שלא נכתב בידי בואי, IT AIN'T EASY, הוקלט באפריל 1971 במהלך הסשנים לאלבומו הקודם HUNKY DORY. הוא נכלל בתוך אלבום דמו שבואי הוציא במהלך ההקלטות של HUNKY DORY. באלבום הדמו הזה (בנוסף לכמה שירים של בת טיפוחיו של בואי - דנה גילספי) נכללו השירים הבאים: BOMBERS, IT AINT EASY, KOOKS, EIGHT LINE POEM, OH YOU PRETTY THINGS, QUEEN BITCH.
הסמפלר הזה כלל בצד א' שירים של בואי ובצד ב' שירים של גילספי.
הפסנתר שבואי הקליט עליו לאלבום זיגי סטארדסט הוא אותו פסנתר שפול מקרטני ניגן עליו בהקלטת השיר היי ג'וד של הביטלס (השיר היי ג'וד הוקלט באולפני TRIDENT ולא באבי רואד).
הסינגל היחיד שיצא מהאלבום, השיר STARMAN, הגיע למקום העשירי במצעד הבריטי. השיר הזה הוא למעשה תוספת אחרונה לאלבום וכמעט ולא נכלל בו. רק התעקשות של אחד מעובדי הלייבל של בואי RCA, ששמע את הדמו המקורי של השיר, היא שהביאה להקלטתו והכללתו בתוך האלבום. זאת כי עד כה לא הצליחה חברת התקליטים למצוא להיט אחד פוטנציאלי מהאלבום. השיר שהיה אמור להיות בתקליט במקום STARMAN היה קאבר לשיר של צ'אק ברי בשם ROUND AND ROUND. מזל שזה לא קרה.
בואי הופיע עם השיר הזה בתוכנית TOP OF THE POPS הבריטית ויצר סנסציה כשבריטים רבים ראו אותו שם לראשונה, בפריים טיים, עם התספורת והלבוש של זיגי. מאותו רגע הפך דייויד בואי להצלחה לא נורמלית. פרט טריוויה קטן: בואי הושפע לכתיבת השיר הזה מהשיר SOMEWHERE OVER THE RAINBOW...
שני שירים מהאלבום הזה - MOONAGE DAYDREAM ו- HANG ON TO YOURSELF יצאו על סינגל בגרסה שונה ומוקדמת עוד ב-1971. בואי כתב את השיר במיוחד עבור מעצב האופנה, פרד בורט, שאותו פגש בבר הגייז שנקרא סומבררו והחליט להפכו לכוכב. בורט, ששינה את שמו לפרדי בורטי, נועד להיות הסולן בשיר, אבל למעשה בהקלטה המקורית הוא בקושי נשמע, אם בכלל. בואי כתב את המילים של השיר על ידי שימוש בשיטת החיתוך. הוא כתב מילים באופן ידני ואז סידר אותן מחדש באקראי, מחפש משמעויות חדשות. מאוחר יותר, הוא החל להשתמש בתוכנת מחשב שאפשרה לו לפזר טקסטים ולהרכיבם מחדש באופן שונה.
השיר שוחרר לראשונה כתקליטון הבכורה של הפרויקט הצדדי של דיוויד בואי, ארנולד קורנס, בשנת 1971.
שם ההרכב בא כקריצה על שם התקליטון הראשון של פינק פלויד, ארנולד ליין. זאת כי בואי העריץ את פינק פלויד בתקופתו של סיד בארט. התקליטון של ארנולד קורנס ממש לא הצליח והשיר הפך מחדש לחלק מהקונספט של זיגי סטארדאסט . גם הצד השני של אותו תקליטון, HANG ON TO YOURSELF, הפך לחלק מהעולם של זיגי.
בשנת 2003 בואי הסביר כיצד השיר SURE KNOW ABOUT LOVE, של THE HOLLYWOOD ARGYLES השפיע על השיר הזה. "זה היה שילוב של סקסופון הבריטון והפיקולו בסולו, שחשבתי, 'הנה יש פה דבר נהדר להכניס לשיר רוק'..."
עבודת הגיטרה של מיק רונסון הייתה חיונית לסאונד של השיר הזה. בואי: "הגיטרה הגולמית והנלהבת של מיק בסגנון ג'ף בק הייתה מושלמת עבור זיגי והעכבישים. השלמות הייתה כזו שהאמנת שכל צליל נקרע מנשמתו. הייתי משרטט על נייר עם עפרון או עט את צורת הסולו. בשיר הזה, למשל, זה התחיל כקו שטוח שהפך לצורת שמנה והסתיים כתרסיסים של קווים מנותקים ושבורים. קראתי איפשהו שפרנק זאפה השתמש בסדרה של סמלים מצוירים כדי להסביר למוזיקאים שלו איך הוא רוצה שהצורה של היצירה תישמע, והם הפיחו בזה חיים".
צד ב' של התקליט נפתח עם שיר בשם LADY STARDUST. את השיר הזה כתב בואי על חברו הקרוב, שהפך לכוכב גלאם-רוק ענק באותה שנה, מארק בולאן (מלהקת T REX). במהלך ההקלטות לתקליט הוקלטו גם כמה שירים שיצאו בהמשך רק כבונוסים בהוצאות הדיסקים. אלה הם VELVET GOLDMINE, HOLY HOLY וקאבר לשיר PORT OF AMSTERDAM. שיר נוסף שהוקלט בסשנים היה JOHN I'M ONLY DANCING שיצא כסינגל.
אמנם התקליט THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS נתפס בעיני רבים כאלבום קונספט אך הוא לא נכתב ככזה. השירים שבו הגיעו מתקופות שונות בחייו של בואי. אמנם הם משתלבים יחדיו ליצירת סיפור אחד, אך זה כבר קונספט מאולץ. אפילו בואי עצמו לא לקח אז את רעיון הקונספט של התקליט ברצינות. הוא נהג לתעתע את כתבי העיתונים בנוגע ליצירת הדמות 'זיגי'. בכל עיתון הוא סיפר גירסה שונה לגמרי.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור המיוחד של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.