רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 ביולי (17.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עשיתי ראיון ברדיו ואחת השאלות הייתה, 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר 'פארק איצ'יקו?'...'. אז עניתי, 'פשוט השתנתי על סליל ההקלטה'. אז צחקתי בקול גדול כשלפתע הבנתי שרק אני צוחק". (סטיב מאריוט, מלהקת SMALL FACES)

ב-17 ביולי בשנת 1975 ניתן לאשתו של רינגו סטאר, מורין, צו הגירושין שהיא תבעה, בגין בגידתו בה. לאחר מכן היא עלתה על אופנוע ודהרה בייאושה לתוך קיר. פניה רוסקו והיא פונתה לשיקום. אבל למרות טענתה של מורין, גם היא בגדה בבעלה - ועוד עם חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון. לרינגו ומורין שלושה ילדים. עשר שנות נישואים הסתיימו.

כריס אודל, שעבדה עם הביטלס ואחרי כן נשארה ביחסי חברות קרובים עם ג'ורג' ואשתו פאטי, סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "בסוף 1973 חזרתי להתארח בביתו של ג'ורג' וכשרינגו ומורין הגיעו, שמתי לב כי מתפתחת שיחה אינטימית מדי בינה לבין ג'ורג'. מה לעזאזל קורה כאן? חשבתי שמורין וג'ורג' רק חברים טובים. חשבתי שהג'ט לג גורם לי לחשוב דברים לא נכונים. למחרת הגיע ג'ורג' לחדר שלי כשהבעה רצינית בפניו. 'את יודעת שאני מאוהב במורין', הוא אמר.

הייתי בהלם ואז הבנתי מדוע פאטי אשתו נשמעה מצוברחת כשהודעתי לה שאשאר כמה ימים בביתה של מורין. 'האם פאטי יודעת?', שאלתי. 'אני מניח שהיא הבינה את זה', הוא השיב. אז ניגשתי לפאטי ושאלתי אותה מה קורה. 'מורין באה לפה כל הזמן', היא נאנחה. בקולה נשמע כעס. 'היא הגיעה והם נעלו את עצמם באחד החדרים ואמרו לי ללכת. כשהדלת נפתחה שאלתי את מורין מתי היא עוזבת אבל היא רק חייכה והבנתי הכל'...".

פאטי בויד סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "השגעון תפח מיום ליום עד שהלכנו, ג'ורג', כריס אודל ואני, למסיבה בביתו של רינגו. שם המשיך ג'ורג' להגיד לרינגו שהוא מאוהב באשתו. כך עשה מול כולם. רינגו נראה אומלל ומנסה לשכנע את עצמו שזה לא קורה. אני רתחתי".

כריס אודל: "מורין כל הזמן אמרה לי שהחיבור לה עם ג'ורג' היה אמוציונלי ואפילו הציעה לי להיות עם בעלה. אני צחקתי צחוק כי לא יכולתי להכיל את כל המצב הזה. המסיבה בבית של רינגו הייתה נוראית. היו שם גם אלטון ג'ון, קית' מון, רוד סטיוארט, רוני ווד ועוד. ג'ורג' ומורין כל הזמן פלירטטו בפינה כשמולם עמדו רינגו ופאטי אובדי עצות".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-17 ביולי בשנת 1971 נערכה הופעה של להקת קווין ב- CORNWALL. בגלל שההופעה אורגנה על ידי רוג'ר טיילור, המתופף, נכתב במודעת הפרסום שזו הלהקה שלו.

ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-17 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום הופעה כפול למייק אולדפילד ושמו EXPOSED.

על אלבום זה סיפר אולדפילד בספרו האוטוביוגרפי: "ריצ'רד ברנסון, מנהל חברת התקליטים שלי, רצה שנקליט כל הופעה בסיבוב לשיווק התקליט INCANTATIONS. הוא גם לא רצה לשלם לנגנים עבור כל הקלטת המופעים עד שכמה מהם גילו כי מזימתו כך ונאלצנו לפרק את מכשיר ההקלטה מולם, ממש לפני עלייתנו לבמה זו או אחרת. הסיבוב הזה עלה לי הון ובחברה ניסה מישהו להזהיר אותי שאזהר בנדיבות יתר מצדי, שאנשים ניצלו היטב.

היו שדרשו בסיבוב שאקנה להם מכונית ואחרים רצו סוויטות במלונות ואני לא ידעתי, בטיפשותי, שכל חשבון ההוצאות ינחת בסוף על כתפיי. כשהגעתי לסוף הסיבוב, נדהמתי לגלות כי רק הפסדתי בו כסף רב - כמיליון ליש"ט הפסדים בסיבוב שארך כחודש בלבד. נאלצתי לשלם את החוב מהתמלוגים לתקליט EXPOSED ורק עשר שנים לאחר מכן הצלחתי לכסות את זה. זה היה שיעור חשוב לחיים".

אז מה יש לנו כאן? את אחד התקליטים הטובים יותר של מייק אולדפילד וביצועיו את יצירותיו האולפניות, עם ההרכב הגדול שעמד לצידו, מחממות לב. וכן, יש פה גם את אולדפילד שתוקע אצבע משולשת בטרנד לייט-סבנטיז שנקרא דיסקו, בצורת קטע שהלחין ושמו GUIILTY, שסוגר את האלבום בחוכמה.

היצירה INCANTATIONS, שקוצצה פה ונשמעת נהדר במוצר זה, אבל גולת הכותרת באה בביצוע חי ומופתי ליצירה שבגללה גילה העולם את אולדפילד - TUBULAR BELLS. אז נכון, אולדפילד הוא פרפקציוניסט ולכן אל תצפו מתקליט זה להיות חי נטו. ברור שנעשו פה תיקוני אולפן רבים, אבל בסופו של דבר המוסיקה היא שמדברת. ומבחור שאפתן שהחל את הקריירה שלו כעצמאי כאמן אולפני, הרי שמדובר פה בהישג נהדר.

ב-17 ביולי בשנת 1939 נולד ספנסר דייויס, הגיטריסט שבשנות השישים הנהיג להקה ושמה ספנסר דייויס גרופ. הוא מת בשנת 2020. אז הנה על אחד מלהיטי להקת העבר שלו - GIMME SOME LOVIN.

השיר הזה הוא מאותם שירים שקיבלו מספר אדיר של גרסאות כיסוי וזה הישג נהדר לשיר שנכתב תוך שעה. מנהל הלהקה, כריס בלאקוול, שמימן בזמנו את חזרות הלהקה, הגיע לראות כיצד החזרות מתקדמות ולתדהמתו ראה את החברים יושבים בבית קפה סמוך ונהנים. הוא רתח מזעם, אך חברי הלהקה אמרו לו שייתן להם לסיים את הקפה ושיבוא אחר כך לחדר החזרות לשמוע מה הם כתבו בשעה האחרונה.

בלאקוול הסכים. כשחזר לחדר החזרות ושמע את השיר החדש, לסתו נפלה לרצפה. הוא ידע שהשיר ששמע באותו רגע יהיה להיט ענק.

בסוף שנת 1966 הייתה להקתו של ספנסר דייויס במצב מצוין. המוסיקה שהפיקו ארבעת החברים בה שילבה באופן מושלם רוק, ג'אז ומוסיקת נשמה. שני להיטים גדולים נרשמו כבר, עם KEEP ON RUNNING ו- SOMEBODY HELP ME. מה גם ששלושת אלבומי הלהקה הגיעו למקומות גבוהים במצעד הבריטי. מנהיג הלהקה היה ספנסר דייויס, שהיה חובב אדוק של מוסיקת פולק ובלוז. הלהקה נקראה על שמו לא בשל היותו מוסיקאי מעולה אם כי ידע להתראיין ביעילות.

הכוכב האמיתי בה היה סטיב וינווד. ב-1966 הוא היה בן 18 עם קול מלא נשמה ונגינת קלידים מרשימה ביותר. והוא גם ידע היטב לנגן בגיטרה. וכן, הוא ניגן בגיטרה טוב יותר מספנסר דייויס.

שני הלהיטים הקודמים של הלהקה נכתבו על ידי המלחין הג'מייקני ג'קי אדוארדס. עכשיו הגיע הזמן של הלהקה להגיע עם חומר מקורי משלה. בלאקוול הביא להפקת הלהקה מפיק אמריקני בשם ג'ימי מילר, כדי שיתאים את תוצרתה לשוק האמריקני. עם המפיק החדש שלח בלאקוול את החברים לעשות חזרות במועדון MARQUEE הלונדוני. באחת החזרות קרה הנס שהביא את GIMME SOME LOVIN. אחיו הגדול של סטיב, מאף וינווד, ניגן על הבס את ליין הפתיחה הידוע. סטיב וינווד הצטרף אליו בצליל אורגן האמונד בשרני והשאר היסטוריה.

הסינגל יצא בנובמבר 1966 והגיע למקום השני במצעד האנגלי ולמקום השביעי במצעד האמריקני. באופן רשמי, קרדיט הכתיבה על השיר ניתן לשלושה אנשים: ספנסר דייויס והאחים וינווד. אך הם 'שכחו' להוסיף את מי שכתב את רוב מילות השיר והוא פול מטקאלף, שהיה בזמנו מעצב גרפי וחבר של סטיב וינווד.

השיר הזה אינו מקורי למהדרין. יש כאן גניבה מוסיקלית (כנראה לא מכוונת) משיר של הצמד הומר בנקס ווילה דין פארקר. בנקס היה כוכב במסגרת חברת התקליטים STAX. שם השיר הוא AIN'T THAT A LOT OF LOVE. ליין הבס של מאף וינווד דומה יותר מדי לבס שבשיר הזה.

ב-17 ביולי בשנת 1979 עזב הגיטריסט, גארי מור, את להקת THIN LIZZY באמצע סיבוב הופעות. נמאס לו מהשימוש של הלהקה בסמים ומההשפעות של זה על הביצועים שלה. מור אמר לאחר מכן שהוא לא מתחרט על שעזב את הלהקה, "אבל אולי זה היה שגוי איך שעשיתי את זה. יכולתי לעשות את זה אחרת, אני מניח. אבל פשוט הייתי חייב לעזוב". במקומו נכנס מידג' יור (שלאחר מכן יהיה חוד החנית בלהקת אולטרווקס).

ב-17 ביולי בשנת 1970 הופיעה להקת יס ב-LYCEUM בלונדון. במהלך ההופעה ביצע הגיטריסט החדש שלה, סטיב האו, קטע סולו בגיטרה האקוסטית. הקטע הזה הוקלט ויצא בהמשך בתקליטה השלישי של הלהקה, THE YES ALBUM.

הזמר, ג'ון אנדרסון, הציע לקרוא לקטע הזה CLAP והאו הסכים בשמחה, אך מכיוון שאנדרסון הודיע בהקלטה שלשיר קוראים THE CLAP, כך נכתב שם השיר על העטיפה, למורת רוחו של הגיטריסט. הקטע הזה הוא סולו הגיטרה הראשון שהאו הלחין, ב-4 באוגוסט 1969, ביום בו נולד בנו, דילן.

ב-17 ביולי בשנת 1968 נערכה בלונדון הקרנת בכורה לסרט 'צוללת צהובה' של הביטלס - למרות שהביטלס עצמם לא היו פעילים בעשייתו (חוץ מסצנת הסיום...)

כל חברי הביטלס הגיעו להקרנה ולאחר מכן הלכו למסיבה מיוחדת במלון ROYAL LANCESTER. שם הוסב אולם הדיסקוטק לאולם "צוללת צהובה". במסיבה נראה מקרטני כשהוא משוחח עם קלם קרטיס, סולן להקת FOUNDATIONS, ומבטיח לכתוב לו שיר.

ב-17 ביולי בשנת 1970 הופיעה להקת THE GUESS WHO בבית הלבן, אך חבריה נתבקשו לא לבצע את הלהיט שלהם, AMERICAN WOMAN, בגלל המילים שבו ובהן ביקורת חברתית נגד אמריקה.

הלהקה פתחה את הופעתה בבית הלבן עם השיר BUS DRIVER ואחריו עברה ללהיט UNDUN. ברור שבהופעה היה גם הלהיט THESE EYES והמופע נחתם עם NO TIME.

המתופף, גארי פטרסון: "לא הייתה לנו בעיה לא לנגן את השיר ההוא על האישה האמריקאית. הגישה שלנו הייתה 'בסדר. אנחנו כאן כדי לבדר אנשים ולגרום להם להרגיש טוב. אנחנו לא כאן כדי לגרום לבעיות. אז אם אתם שוכרים אותנו ומשלמים לנו ואתם לא רוצים שנבצע את הלהיט הגדול ביותר שלנו, זה תלוי בכם. אנחנו להקה קנדית. לא עלינו על ארגז ואמרנו, 'אתם לא צריכים להיות במלחמה הזאת'...".

הזמר, ברטן קאמינגס: "כאן היה מולנו אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר בדור ההיפים, והראש שלך אומר לך שהבחור הזה רע. ואז מישהו אומר, 'אתם רוצים להופיע בבית הלבן? כולנו רצינו לעשות את זה, כי זה היה משהו שמעט מאוד אנשים יכולים לעשות".

פטרסון: "אני חושב שבתו של סנטור אחד שלפה שקית עם גראס והניחה אותה על השולחן. המנהלת שלנו השתגעה ואמרה, 'את משוגעת?' היא יכלה להסתדר עם זה, כי היא הייתה בת של סנטור, אבל כולנו היינו קנדים עם אשרות שהיה כאן בארצות הברית - רק הייתה חסרה לנו איזו שערורייה כזו".

מי בא איתי, ב-17 ביולי בשנת 1970, לראות הופעה של להקת יס ב-LYCEUM?

ב-17 ביולי בשנת 1974 פתחה בלונדון להקת המודי בלוז את האולפן החדש שבנתה והתהדרה בכך שיש בו אפשרות להקליט עם 32 ערוצים ולעשות מיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים). דבר ראשון מסוגו בעולם.

"על החיים ועל המוות" - 17 ביולי:

היום יום הולדת... היום יום הולדת ל...

בשנת 1948 נולד הגיטריסט-בסיסט רון אשטון, מלהקת הסטוג'ס (עם איגי פופ). הוא מת בשנת 2009.

בשנת 1949 נולד הבסיסט והתמלילן של להקת בלאק סאבאת', טרנס גיזר באטלר.

בשנת 1949 נולד המתופף מיק טאקר, מלהקת סוויט. הוא מת בשנת 2002.

בשנת 1949 נולדה זמרת הפופ-קאנטרי ניקולט לארסון, שעבדה גם עם ניל יאנג. היא מתה בשנת 1997.

ואלו הלכו מאיתנו...

בשנת 1959 מתה, בגיל 44, זמרת הג'אז החשובה, בילי הולידיי. הכינוי שלה היה "ליידי דיי". סיבת המוות - בצקת ריאות ואי ספיקת לב שנגרמה משחמת הכבד.

בשנת 1967 מת בגיל 40 סקסופוניסט הג'אז המשפיע ביותר, ג'ון קולטריין. סיבת המוות - סרטן בכבד.

בשנת 1996 מת בגיל 57 צ'אס צ'אנלדר, הבסיסט לשעבר של האנימלס שהפך למנהלו של ג'ימי הנדריקס וכך גילה אותו לעולם. בהמשך ניהל צ'אנדלר את להקת סלייד. סיבת המוות - מפרצת באבי העורקים.

בשנת 2009 מת בגיל 64 גורדון וולר, חצי מהצמד המצליח בסיקסטיז, פיטר וגורדון. סיבת המוות - התקף לב.

בשנת 2021 מת בגיל 71 רובי סטיינהארדט, הכנר-זמר המקורי בלהקת קנזאס. סיבת המוות - דלקת לבלב חריפה.

ב-17 ביולי בשנת 1968 יצא בארה"ב תקליט הבכורה של דיפ פרפל, ששמו SHADES OF DEEP PURPLE. בספטמבר של אותה שנה הוא יצא גם באנגליה.

תקליט הבכורה של הרכב נפלא זה הוקלט בין 11 במאי ל-13 במאי באולפני PYE בלונדון, במרתף שהיה ממוקם בצד האחורי של מלון "קאמברלנד", לא הרחק ממארבל ארץ'. ההקלטות נערכו ביומיים הראשונים כשהיום השלישי הוקדש לעריכת מיקסים על ידי מפיק התקליט, דרק לורנס. עלות ההקלטות באולפן עמדה על 1,500 ליש"ט.

לצילום עטיפת התקליט לבשו חמשת חברי הלהקה בגדי מלמלה אופנתיים אז, שנקנו מחנות הביגוד הטרנדית אז בלונדון, מיסטר פיש.

במקור תוכנן שהביצוע של הלהקה את השיר של הביטלס, HELP, יהיה התקליטון המוביל מהתקליט, אך אנשי חברת התקליטים התעקשו דווקא על HUSH. הייתה זו החלטה נבונה מאד.

התקליט נפתח עם צלילי אורגן רועמים היישר מההאמונד של ג'ון לורד, שמובילים לקטע אינסטרומנטלי קצבי בשם AND THE ADDRESS. זה הקטע הראשון שג'ון לורד והגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, עבדו עליו, בדצמבר 1967. בחוץ השתוללה סופת שלגים אך בלאקמור הצליח להגיע לביתו של לורד עם גיטרה אקוסטית בידו. שני שירים נוצרו באותו ערב - הקטע האינסטרומנטלי ושיר בשם MANDRAKE ROOT, שמצא את מקומו בתחילת הצד השני של התקליט הזה. למעשה, בלאקמור גנב את צלילי הריף של השיר הזה מקטע שכתב ביל פרקינסון ושמו LOST SOUL.

חמשת חברי הלהקה (שלפני כן קראו לעצמם ROUNDABOUT) יצאו לדרך כשברצונם להציג מוסיקה מקורית עם השפעות מלקה הרוק האמריקאית, ואנילה פאדג', שנהגה לקחת שירים ידועים, להאט את הקצב שלהם, להוסיף דרמה ולטוות קולות הרמוניים כמו גם תיפוף מאסיבי וסולואים של גיטרה חשמלית ואורגן האמונד.

בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת כך: "הנה להקה שהיה לה להיט באמריקה עם השיר HUSH, שבאה עם תקליט ובו שירי פריק-אאוט שנעים בין להקת הנייס, ארת'ור בראון וג'ימי הנדריקס - כמה חבל!".

אז כן, כך הם התחילו. דיפ פרפל MARK I, כפי שסומנו בהמשך הדרך - עם הזמר רוד אוונס, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס. ריצ'י בלאקמור נשמע שאפתן אך עדיין לא הצליח להביא את עצמו לדרגת המאסטר שבהמשך דרכו, כשבתקליט זה הוא נשמע טרי אך עדיין מנסה לחקות גיטריסטים אופנתיים כהנדריקס וקלפטון. אפילו יש פה ביצוע לשיר I'M SO GLAD, אותו עשתה כבר לפני כן להקת CREAM ויש את HEY JOE אותו עשה לפני כן ג'ימי הנדריקס. עדיין, משהו בדיפ פרפל נותן לזה חיים אחרים. וכן, האם גם לכם MANDRAKE ROOT דומה ל- FOXY LADY? אפילו התיפוף של איאן פייס, שבהמשך יקבל חותם ברור ומקורי יותר, נשמע פה לפעמים מחקה (בהצלחה) את הסגנון של המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל.

רוד אוונס נחשב בעיני רבים לסולן הטוב ביותר של דיפ פרפל (תסלחו לי - אוהבי איאן גילאן ודייויד קוברדיל) והוא אכן היה בחור מוכשר עם קול עשיר ופרחוני, שנשמע מתאים בשירים כאלו. בהמשך הדרך, קול זה הפך לסיבה בגללה הוא הועף מהלהקה - כי לא היה צרחן מדי, כדי להתחרות ברוברט פלאנט.

יש הטוענים, כמוני, שהמוזיקה של דיפ פרפל הייתה מעניינת יותר אז ממה שהגיע מאוחר יותר. אבל האם תקליט הבכורה הזה פורץ דרך? לדעתי, ממש לא. האם הוא מהנה בגישה והסאונד שלו? בהחלט!!!

ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-17 ביולי 1970 (יום שישי) שודר בטלוויזיה, בשעה 21:30, הפרק הראשון והניסיוני של "לול" - ההפקה של אורי זוהר, אריק איינשטיין וחבריהם. יום לאחר שידור התוכנית, נפטר השחקן יעקב איינשטיין, אביו של אריק, בן ה-61, מהתקף לב. בעודו נתון בכאבו האישי, עסקו העיתונים בפרסום ביקורות שליליות מאד על התוכנית ששודרה.

כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1969":

התוכנית הראשונה, שתויגה בעיתונות כ'משדר בידור', שודרה ביום שישי, 17 ביולי 1970 בשעה 21:30. שמה היה 'לול' ומאחוריה ניצבה חבורה שבאה להעביר מסר שונה מהמקובל בטלוויזיה. לאחר שאורי זוהר הציג את המשתתפים, באופן כאוטי אך שובבי, בוצעו השירים 'אבשלום', 'האיש על הצב', 'למה לי לקחת ללב', 'הבלדה על יואל משה סלומון' ו'הדוד סם'. לקראת סיום התוכנית, השתוללו המשתתפים מול המצלמה. במהלך הסצנה שולבו צילומים מהרחוב. באחד מהם נראה אדם האומר: "איזה בלוף. איזה חנטריש".

כך גם חשו צופים רבים שהופתעו לגלות כי זו מנת התרבות שהטלוויזיה הציעה להם לערב שישי. לאחריה, שודר הסרט 'אנקת גבהים', אך מה שנשמע בקרב הציבור לא היו אנקות גבהים, אלא בעיקר ביקורות חריפות.

יומיים לאחר שידור התוכנית נערכה ישיבה מיוחדת של הוועד המנהל מטעם רשות השידור, בה דנו על התוכנית. ממלאת מקום דובר רשות השידור, רבקה בהירי, מסרה כי לא כל חברי הוועדה הסכימו עם אותה ביקורת. באותה וועדה הוחלט להוריד מהמסך את התוכניות 'טעם וריח' (עם דן בן אמוץ) ו'הערב אצלנו' עם סבא מאיר. התוכנית 'לול' התנדנדה על חבל דק מאד.

בן-עמי פינגולד, מידיעות אחרונות, הצליף בביקורתו: "ענף הבידור בטלוויזיה ממשיך להוכיח חוסר טעם, חוסר תרבות וחוסר כל תיכנון מיושב ואחראי. המקריות והאלתור אוכלים תקציבי ענק, והתוצאות - אפסיות. 'לול' הוא דוגמה נוספת לכך. במרכז התוכנית עמד אריק איינשטיין, שהוא זמר טוב ואמן אמיתי. יחד עימו הופיע שלום חנוך, אחד מכותבי השירים הטובים שלנו. בתוכנית שולבו מספר שירים לא רעים. אלא שהמפיק והבימאים החליטו שיש להוכיח לנו שהם מעודכנים בסגנון הבמה הפרועה אשר בה צורחים, משתוללים, משחקים את ה'לא נורמלי' ואת המסומם, מגלגלים עיניים מטומטמות ומשחיתים את הפרצוף בהעוויות של כיעור. 'לול' הוא פוזה מזויפת של בחורים קרתנים הסוברים, שאם העולם כולו מופרע הרי שגם עליהם לא לאחר את הרכבת. שיסל ושות' רוצים להשתולל? בבקשה, ישכרו מועדון, יקיפו את עצמם בזרקורים בוהקים ויצרחו לתוך המיקרופון את שירת חייהם. איש אינו צריך לבזבז את כספי הטלוויזיה היקרים על תחביביהם המשונים של אזרחים. ליל שבת אינו המועד האידיאלי לכל אותם אקספרימנטים צורמים, ש'לול' הוא הגרוע שבהם. נקווה שזוהי תאונה חד פעמית, וכי אין סיכוי לסדרה בהמשכים, אשר תטיל אותנו מן הפח אל הפחת, או מן הלול אל הרפת".

הביקורת של פינגולד הכתה גלים בחבורת לול, כפי שדיווח עיתון 'שמונה בערב': "הייתם צריכים לראות את שיסל ואת בועז דוידזון כשהם גילו את שיר ההלל שנכתב על לול בעיתון דבר. באותו רגע היו מוכנים שונאי הממסד האלה לחתום על מנוי שנתי ל'דבר'. לעומת זאת נשמע דוידזון, כשהוא אבל וחפוי ראש מול ביקורתו של בן עמי פינגולד בידיעות אחרונות : 'הוא שכח שהוא היה המורה שלי בתיכון. הוא אינו מעודד כישרונות צעירים'. דוידזון ושיסל היו בטוחים שהמבקר 'הקטלן' ביקש לגמור באותה הזדמנות חשבון אישי עם אורי זוהר".

בעיתון פורסמה גם תגובתה של חבורת לול לביקורת של פינגולד: "ניתן לשער שמר פיינגולד הושפע מאד מהתוכנית שהקדיש למענו אורי זוהר בסדרה 'פתחון פה' שבהנחייתו, שבה הוא מכנה את העיתונאי הנכבד בביטוי הסימבולי : מר פיין-גוועלד'...".

מערכת עיתון הבידור 'שמונה בערב' הוצפה במכתבים זועמים על שידור התוכנית. אביבה לייב מחיפה כתבה: "היה זה חוסר טעם וגסות רוח בשעה שאורי זוהר שם את ידו על בטנה של אחת המשתתפות בתוכנית ואמר שהיא בהריון. מבוגרים שרואים את התוכנית יודעים שתנועה כזאת מצביעה על חוסר טקט, אבל הנוער שצופה בתוכנית יכול לחשוב שזה חברה'מני לנהוג כך, ולחקות את החברה'מנים מהטלוויזיה. האם כך חושבת הטלוויזיה לחנך את בני הנוער ?".

רמי תדמור מתל אביב כתב: "הלול מזכיר לי את בגדי המלך החדשים. צעירים מגודלי שיער מעוותים את פניהם אל הקהל, משתוללים על הבמה בתנועות גסות וקוראים לזה הגל החדש, ומי שאינו הומר להשתוללות זו 'הן' - נחשב ללא מודרני. וכך קורה שאנשים מביטים משתוממים ולא מבינים, יורקים הצידה בשאט נפש ואינם מעיזים לומר את אשר עם ליבם מחשש שמא יהיו יוצאי דופן. הגיע הזמן שיקום מישהו ויצעק 'המלך הוא עירום'...".

ריכטר אברהם שלח למערכת מכתב בזו הלשון: "באם להתייחס להצלחה כפי שאתם מכנים זאת בשבועונכם, הרי הצלחתה של תוכנית זו היא קלוקלת. מכיוון שתוכנית זו יכולה להיות תוכנית רק לילדים מפגרים או לאנשי בוהמה בלבד. איני מבין מדוע צריכה הייתה הנהלת הטלוויזיה לקבל תוכנית כזו לשידור כל עוד ישנן תכניות אחרות להראות. ומה טעם המילה 'לול' - כנראה רק בשביל תרנגולות ולא לבני אדם. הפתיחה המפגרת של אורי זוהר רק מקנה לנו את התחושה שצפינו בלול תרנגולות ולא בתוכנית בידור".

מערכת העיתון, שראתה כי מתרחשת סערה סביב התוכנית, יצאה לרחוב ושאלה אנשים לתגובתם. הנה כמה תגובות לדוגמא: "לשלום חנוך - הופעה בלתי אסטתית. אריק איינשטיין - לא התבגר ועבר לסוג שירה שלא הולם אותו וחבל' (שלמה רבינא - נהג אגד)

"התוכנית הייתה בלגן. לא יציבה. השחקנים הזיעו כל הזמן. אפילו הילדים שלי הרגישו שזו הייתה 'מחששה'. זו לא תוכנית חינוכית". (יוסף קנדיוטי – צבעי)

"התוכנית הייתה קטסטרופה מושלמת. אישית - היא הרגיזה אותי ביותר. השירים היו גרועים ועצם ההגשה היא בגדר זלזול בקהל. אריק איינשטיין - זמר מצוין. למה אם כן הוא מתדרדר ?" (דורית שמרון - נווה מגן).

גם קוראי עיתון להיטון לא חסכו בביקורתם. איתן מכפר יונה כתב: "בטוחני שלא נהניתם מתוכנית הלול כפי שכתבתם, וכל מטרתכם הייתה להרים את קרנו של אריק איינשטיין. לדעתי, תוכנית זו הייתה ממש בזיון לטלוויזיה. תוכנית כזאת אין לה בכלל מקום על מסך הטלוויזיה, אלא במועדון לילה או דיסקוטק". גלית נון, מתל אביב, שלחה את דעתה לאותו עיתון: "התוכנית הייתה ממש איומה. אורי זוהר היה מנחה גרוע. אמנם השירים היו מקסימים, אך הצורה בה הוגשו הייתה, לטעמי, איומה".

לעומתם, דורון רוזנבלום מעיתון דבר, אהב את שראה על המרקע וכתב בביקורתו: "מגע המידאס של אריק איינשטיין ואורי זוהר משרה חן וטוב טעם בכל תחום בו הם עוסקים".

הרצאה בנושא רוק ישראלי, הרצאה בנושא מוסיקה ישראלית והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות: 050-5616459

ב-17 ביולי בשנת 1965 התפרסם בעיתון מלודי מייקר בעניין הקלטות של זמר הפופ, מארק לימן (שם אמיתי - ג'ון ארדרי), שמת בתאונה ב-27 ביוני באותה שנה.

לפי האייטם, בקשה לרכב על תקרית מותו של לימן, סולן להקת MARK LEEMAN FIVE, נרמסה על ידי מנהלו של לימן, קן פיט. "מארק לימן הקליט לפני שנה תקליט למטרות הדגמה לחברת תקליטים. אותה חברה השיבה שתספק תשובה, האם להחתימו או לא, ולא טרחה מאז לחזור אלינו. בשבוע שעבר פתאום קיבלתי טלפון מאחד מאנשיה ששאל, 'איפה ההקלטות הישנות ההן?'. מדהים אותי לחשוב שאותה חברה הייתה סבורה שביכולתה לעשות למארק לימן את אותו ניצול שנעשה לשמו של באדי הולי. החלטתי עם חברי להקתו של מארק ומשפחתו שזה לא יקרה. אנחנו לא סנטימנטליים באופן מזויף. התקליט לא טוב יותר עכשיו משהיה, כשניסיתי לעניין את החברה ההיא בו. כמה רקוב זה שהתקליט נחשב ליותר ערכי עכשיו מאז".

שני מופעי זיכרון למארק לימן נערכו כמה ימים לאחר מכן במועדון מארקי בלונדון. ערב אחד עם להקת מנפרד מאן והערב השני עם להקת ספנסר דייויס גרופ. בינתיים מצאה להקתו של לימן זמר חדש ושמו רוג'ר פיקוק אך שמרה את השם המקורי. קן פיט: "מפיק טלוויזיה אמר לנו שישמח לארחם בתוכניתו ובתנאי ששמם ישונה. אבל בין כה מארק לימן לא היה שמו האמיתי של הזמר המנוח".

ובאותו גיליון התפרסמה פינת בליינד דייט, כשהפעם זה הסולן של להקת מנפרד מאן, פול ג'ונס, שהגיב לשירים שהושמעו לו מבלי שידע את זהות מי שביצע.

על השיר WE'VE GOTTA GET OUT OF THIS PLACE, של האנימלס, הוא הגיב כך: "אלו הם האנימלס, נכון? מה אני יכול להגיד? זה נהדר! אני חושב שצלילי הפתיחה של הבס לא מסחריים מספיק, אבל לא משנה. זה תקליטון משובח".

ובאותו גיליון הסבירה להקת היארדבירדס מדוע בחרה להתמסחר.

היה זה בסיסט הלהקה, פול סמואל סמית', שהסביר את השינוי: "הלהקה אהבה את השיר FOR YOUR LOVE חוץ מאריק קלפטון. החלטנו להקליט את זה ואני לא חושב שהוזלנו את עצמנו. היה לנו מזל שהתקליטון הפך ללהיט גדול. זו לא אשמתנו. הצליל שלנו הפך להיות יותר מגוון. הגיטריסט החדש שלנו, ג'ף בק, הוא נגן מהודק יותר מקלפטון. באופן מפתיע, צליל הבמה שלנו פחות מסחרי מבעבר. ג'ף מתנסה בצלילים חשמליים חדשניים. אני לא מוצא בהם ממש אמנות אבל זה הקטע של ג'ף".

ב-17 ביולי בשנת 1971 התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית הלילה הטלוויזיונית עם המנחה מייקל פרקינסון. בתוכנית זו, שצולמה באולפני הבי.בי.סי הבריטי, תקף לנון את התקשורת הבריטית.

הסיכום של הלנונים עם פרקינסון היה שאם הוא יפלוט מפיו את המילה "ביטלס", הוא ייאלץ להמשיך את קיום הראיון כשהוא כולו בתוך שק גדול ושחור.

פרקינסון: "עשיתם סרט על זבוב שזוחל על גוף של אישה, עשיתם סרט מפורסם על ישבנים חשופים ויש סרט שבו נראה איבר המין שלך. נכון, ג'ון?".

לנון: "זו הייתה בדיחה. עשיתי סרט שנקרא SELF PORTRAIT ובכל הזמן הזה הייתי סוג של PRICK" (צחוק רם נשמע בקהל לשמע בדיחת כפל המשמעות).

אז יוקו ניגשה להקריא קטעים מספרה GRAPEFRUIT לפני שפרקינסון שאל אותה ואת בעלה לפשר ריחוקם מאנגליה.

לנון: "התקשורת הבריטית קראה ליוקו מכוערת. לא ראיתי התייחסות שכזו כלפי אף איש או אישה אחרים, גם אם הם מכוערים. לא אומרים דבר שכזה, באופן נורמלי, בעיתונים. היא לא מכוערת והעיתונים מדהימים אותי לקרוא שהם קוראים לאנשים מכוערים באמת כמושכים".

פרקינסון (ליוקו): "נראה שיש סיבה נוספת לכך שאנשים לא אוהבים אותך, כי הם מוצאים אותך כסיבה לפירוק הביטלס".

לנון (מתפרץ): "זה לא נכון! אנשים ברחוב לא שונאים אותנו. זו המדיה ששונאת אותנו. אנשים ברחוב מברכים אותנו לשלום וזו אמת המידה שלי. התקליטים שלי עדיין נמכרים היטב וגם שלה נמכרים לא רע".

פרקינסון: "האם נוכחותה של יוקו הביאה למתח בלהקה ההיא?"

לנון: "המתח כבר היה שם עוד לפני שהיא הגיעה. זה החל כשבריאן אפשטיין מת".

(ברגע הזה מכריח לנון את פרקינסון לקיים את הבטחתו ולהיכנס לשק גדול) לנון: "תיכנס לשק ונמשיך לדבר על הביטלס". פרקינסון מסכים והראיון ממשיך כשהוא לא נראה יותר למצלמה.

לנון: "תדמיין בנאדם שרוצה להתקבל לבי.בי.סי, אבל הוא שחור ומיד יש עליו דעות קדומות. כך הוא יגיע לראיון בתוך שק ולא יקבל את הבעיטה הברורה מראש".

פרקינסון: "למה הביטלס התפרקו? מה היה שם?".

אונו: "הביטלס הם ארבעה אנשים מוכשרים והם ארבעה אנשים חזקים מאד. אני בטח לא הייתי יכולה לשבור אותם".

לנון: "אנחנו שברנו את עצמנו. כשהגענו לגיל 28 או 29, שאלנו את עצמנו מה היא המטרה שלנו. הרי עשינו את זה. הרי ג'ורג' היה ממש מוכשר בכתיבת שירים ובסוף הוא זכה רק לשיר או שניים באלבום שלנו. האופי שלנו השתנה. האמת שעכשיו התקליטים שלנו ביחד מוכרים הרבה יותר עותקים מאשר התקליטים שלנו כביטלס. כך שזה עסק לא רע בכלל".

(בשלב הזה מקבל פרקינסון את הרשות לצאת מהשק)

לנון: "מעולם לא רציתי שהביטלס יחליקו במדרון. נדרתי לעצמי נדר שבגיל 30 לא אשיר את SHE LOVES YOU והנה חגגתי 30 השנה וקיימתי את הבטחתי".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.