כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-17 ביולי (17.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "עשיתי ראיון ברדיו ואחת השאלות הייתה, 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר איצ'יקו פארק?'', אז עניתי, 'זה פשוט מאד. השתנתי על סליל ההקלטה'. אז צחקתי בקול גדול כשלפתע הסתכלתי מסביב וראיתי שרק אני צוחק" (סטיב מאריוט, מלהקת SMALL FACES)
ב-17 ביולי בשנת 1975 ניתן לאשתו של רינגו סטאר, מורין, צו הגירושין שהיא תבעה, בגין בגידתו בה. לאחר מכן היא עלתה על אופנוע ודהרה בייאושה לתוך קיר. פניה רוסקו והיא פונתה לשיקום. אבל למרות טענתה של מורין, גם היא בגדה בבעלה - ועוד עם חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, כשנתיים לפני כן. לרינגו ומורין שלושה ילדים. עשר שנות נישואים הסתיימו.
כריס אודל, שעבדה עם הביטלס ואחרי כן נשארה ביחסי חברות קרובים עם ג'ורג' ואשתו פאטי, סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "בסוף 1973 חזרתי להתארח בביתו של ג'ורג' וכשרינגו ומורין הגיעו, שמתי לב כי מתפתחת שיחה אינטימית מדי בינה לבין ג'ורג'. מה לעזאזל קורה כאן? חשבתי שמורין וג'ורג' רק חברים טובים. חשבתי שהג'ט לג גורם לי לחשוב דברים לא נכונים. למחרת הגיע ג'ורג' לחדר שלי כשהבעה רצינית בפניו. 'את יודעת שאני מאוהב במורין', הוא אמר.
הייתי בהלם ואז הבנתי מדוע פאטי אשתו נשמעה מצוברחת כשהודעתי לה שאשאר כמה ימים בביתה של מורין. 'האם פאטי יודעת?', שאלתי. 'אני מניח שהיא הבינה את זה', הוא השיב. אז ניגשתי לפאטי ושאלתי אותה מה קורה. 'מורין באה לפה כל הזמן', היא נאנחה. בקולה נשמע כעס. 'היא הגיעה והם נעלו את עצמם באחד החדרים ואמרו לי ללכת. כשהדלת נפתחה שאלתי את מורין מתי היא עוזבת אבל היא רק חייכה והבנתי הכל'...".
פאטי בויד סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "השגעון תפח מיום ליום עד שהלכנו, ג'ורג', כריס אודל ואני, למסיבה בביתו של רינגו. שם המשיך ג'ורג' להגיד לרינגו שהוא מאוהב באשתו. כך עשה מול כולם. רינגו נראה אומלל ומנסה לשכנע את עצמו שזה לא קורה. אני רתחתי".
כריס אודל: "מורין כל הזמן אמרה לי שהחיבור לה עם ג'ורג' היה אמוציונלי ואפילו הציעה לי להיות עם בעלה. אני צחקתי צחוק כי לא יכולתי להכיל את כל המצב הזה. המסיבה בבית של רינגו הייתה נוראית. היו שם גם אלטון ג'ון, קית' מון, רוד סטיוארט, רוני ווד ועוד. ג'ורג' ומורין כל הזמן פלירטטו בפינה כשמולם עמדו רינגו ופאטי אובדי עצות".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-17 ביולי בשנת 1971 נערכה הופעה של להקת קווין ב- CORNWALL. בגלל שההופעה אורגנה על ידי רוג'ר טיילור, המתופף, נכתב במודעת הפרסום שזו הלהקה שלו.
ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-17 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום הופעה כפול למייק אולדפילד ושמו EXPOSED.
על אלבום זה סיפר אולדפילד בספרו האוטוביוגרפי: "ריצ'רד ברנסון, מנהל חברת התקליטים שלי, רצה שנקליט כל הופעה בסיבוב לשיווק התקליט INCANTATIONS. הוא גם לא רצה לשלם לנגנים עבור כל הקלטת המופעים עד שכמה מהם גילו כי מזימתו כך ונאלצנו לפרק את מכשיר ההקלטה מולם, ממש לפני עלייתנו לבמה זו או אחרת. הסיבוב הזה עלה לי הון ובחברה ניסה מישהו להזהיר אותי שאזהר בנדיבות יתר מצדי, שאנשים ניצלו היטב.
היו שדרשו בסיבוב שאקנה להם מכונית ואחרים רצו סוויטות במלונות ואני לא ידעתי, בטיפשותי, שכל חשבון ההוצאות ינחת בסוף על כתפיי. כשהגעתי לסוף הסיבוב, נדהמתי לגלות כי רק הפסדתי בו כסף רב - כמיליון ליש"ט הפסדים בסיבוב שארך כחודש בלבד. נאלצתי לשלם את החוב מהתמלוגים לתקליט EXPOSED ורק עשר שנים לאחר מכן הצלחתי לכסות את זה. זה היה שיעור חשוב לחיים".
אז מה יש לנו כאן? את אחד התקליטים הטובים יותר של מייק אולדפילד וביצועיו את יצירותיו האולפניות, עם ההרכב הגדול שעמד לצידו, מחממות לב. וכן, יש פה גם את אולדפילד שתוקע אצבע משולשת בטרנד לייט-סבנטיז שנקרא דיסקו, בצורת קטע שהלחין ושמו GUIILTY, שסוגר את האלבום בחוכמה.
היצירה INCANTATIONS, שקוצצה פה ונשמעת נהדר במוצר זה, אבל גולת הכותרת באה בביצוע חי ומופתי ליצירה שבגללה גילה העולם את אולדפילד - TUBULAR BELLS. אז נכון, אולדפילד הוא פרפקציוניסט ולכן אל תצפו מתקליט זה להיות חי נטו. ברור שנעשו פה תיקוני אולפן רבים, אבל בסופו של דבר המוסיקה היא שמדברת. ומבחור שאפתן שהחל את הקריירה שלו כעצמאי כאמן אולפני, הרי שמדובר פה בהישג נהדר.
ב-17 ביולי בשנת 1939 נולד ספנסר דייויס, הגיטריסט שבשנות השישים הנהיג להקה ושמה ספנסר דייויס גרופ. הוא מת בשנת 2020. אז הנה על אחד מלהיטי להקת העבר שלו - GIMME SOME LOVIN.
השיר הזה הוא מאותם שירים שקיבלו מספר אדיר של גרסאות כיסוי וזה הישג נהדר לשיר שנכתב תוך שעה. מנהל הלהקה, כריס בלאקוול, שמימן בזמנו את חזרות הלהקה, הגיע לראות כיצד החזרות מתקדמות ולתדהמתו ראה את החברים יושבים בבית קפה סמוך ונהנים. הוא רתח מזעם, אך חברי הלהקה אמרו לו שייתן להם לסיים את הקפה ושיבוא אחר כך לחדר החזרות לשמוע מה הם כתבו בשעה האחרונה.
בלאקוול הסכים. כשחזר לחדר החזרות ושמע את השיר החדש, לסתו נפלה לרצפה. הוא ידע שהשיר ששמע באותו רגע יהיה להיט ענק.
בסוף שנת 1966 הייתה להקתו של ספנסר דייויס במצב מצוין. המוסיקה שהפיקו ארבעת החברים בה שילבה באופן מושלם רוק, ג'אז ומוסיקת נשמה. שני להיטים גדולים נרשמו כבר, עם KEEP ON RUNNING ו- SOMEBODY HELP ME. מה גם ששלושת אלבומי הלהקה הגיעו למקומות גבוהים במצעד הבריטי. מנהיג הלהקה היה ספנסר דייויס, שהיה חובב אדוק של מוסיקת פולק ובלוז. הלהקה נקראה על שמו לא בשל היותו מוסיקאי מעולה אם כי ידע להתראיין ביעילות.
הכוכב האמיתי בה היה סטיב וינווד. ב-1966 הוא היה בן 18 עם קול מלא נשמה ונגינת קלידים מרשימה ביותר. והוא גם ידע היטב לנגן בגיטרה. וכן, הוא ניגן בגיטרה טוב יותר מספנסר דייויס.
שני הלהיטים הקודמים של הלהקה נכתבו על ידי המלחין הג'מייקני ג'קי אדוארדס. עכשיו הגיע הזמן של הלהקה להגיע עם חומר מקורי משלה. בלאקוול הביא להפקת הלהקה מפיק אמריקני בשם ג'ימי מילר, כדי שיתאים את תוצרתה לשוק האמריקני. עם המפיק החדש שלח בלאקוול את החברים לעשות חזרות במועדון MARQUEE הלונדוני. באחת החזרות קרה הנס שהביא את GIMME SOME LOVIN. אחיו הגדול של סטיב, מאף וינווד, ניגן על הבס את ליין הפתיחה הידוע. סטיב וינווד הצטרף אליו בצליל אורגן האמונד בשרני והשאר היסטוריה.
הסינגל יצא בנובמבר 1966 והגיע למקום השני במצעד האנגלי ולמקום השביעי במצעד האמריקני. באופן רשמי, קרדיט הכתיבה על השיר ניתן לשלושה אנשים: ספנסר דייויס והאחים וינווד. אך הם 'שכחו' להוסיף את מי שכתב את רוב מילות השיר והוא פול מטקאלף, שהיה בזמנו מעצב גרפי וחבר של סטיב וינווד.
השיר הזה אינו מקורי למהדרין. יש כאן גניבה מוסיקלית (כנראה לא מכוונת) משיר של הצמד הומר בנקס ווילה דין פארקר. בנקס היה כוכב במסגרת חברת התקליטים STAX. שם השיר הוא AIN'T THAT A LOT OF LOVE. ליין הבס של מאף וינווד דומה יותר מדי לבס שבשיר הזה.
ב-17 ביולי בשנת 1979 עזב הגיטריסט, גארי מור, את להקת THIN LIZZY באמצע סיבוב הופעות. נמאס לו מהשימוש של הלהקה בסמים ומההשפעות של זה על הביצועים שלה. מור אמר לאחר מכן שהוא לא מתחרט על שעזב את הלהקה, "אבל אולי זה היה שגוי איך שעשיתי את זה. יכולתי לעשות את זה אחרת, אני מניח. אבל פשוט הייתי חייב לעזוב". במקומו נכנס מידג' יור (שלאחר מכן יהיה חוד החנית בלהקת אולטרווקס).
ב-17 ביולי בשנת 1970 הופיעה להקת יס ב-LYCEUM בלונדון. במהלך ההופעה ביצע הגיטריסט החדש שלה, סטיב האו, קטע סולו בגיטרה האקוסטית. הקטע הזה הוקלט ויצא בהמשך בתקליטה השלישי של הלהקה, THE YES ALBUM.
הזמר, ג'ון אנדרסון, הציע לקרוא לקטע הזה CLAP והאו הסכים בשמחה, אך מכיוון שאנדרסון הודיע בהקלטה שלשיר קוראים THE CLAP, כך נכתב שם השיר על העטיפה, למורת רוחו של הגיטריסט. הקטע הזה הוא סולו הגיטרה הראשון שהאו הלחין, ב-4 באוגוסט 1969, ביום בו נולד בנו, דילן.
ב-17 ביולי בשנת 1968 נערכה בלונדון הקרנת בכורה לסרט 'צוללת צהובה' של הביטלס - למרות שהביטלס עצמם לא היו פעילים בעשייתו (חוץ מסצנת הסיום...)
כל חברי הביטלס הגיעו להקרנה ולאחר מכן הלכו למסיבה מיוחדת במלון ROYAL LANCESTER. שם הוסב אולם הדיסקוטק לאולם "צוללת צהובה". במסיבה נראה מקרטני כשהוא משוחח עם קלם קרטיס, סולן להקת FOUNDATIONS, ומבטיח לכתוב לו שיר.
ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-17 ביולי בשנת 1970 הופיעה להקת THE GUESS WHO בבית הלבן, אך חבריה נתבקשו לא לבצע את הלהיט שלהם, AMERICAN WOMAN, בגלל המילים שבו ובהן ביקורת חברתית נגד אמריקה.
הלהקה פתחה את הופעתה בבית הלבן עם השיר BUS DRIVER ואחריו עברה ללהיט UNDUN. ברור שבהופעה היה גם הלהיט THESE EYES והמופע נחתם עם NO TIME.
המתופף, גארי פטרסון: "לא הייתה לנו בעיה לא לנגן את השיר ההוא על האישה האמריקאית. הגישה שלנו הייתה 'בסדר. אנחנו כאן כדי לבדר אנשים ולגרום להם להרגיש טוב. אנחנו לא כאן כדי לגרום לבעיות. אז אם אתם שוכרים אותנו ומשלמים לנו ואתם לא רוצים שנבצע את הלהיט הגדול ביותר שלנו, זה תלוי בכם. אנחנו להקה קנדית. לא עלינו על ארגז ואמרנו, 'אתם לא צריכים להיות במלחמה הזאת'...".
הזמר, ברטן קאמינגס: "כאן היה מולנו אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר בדור ההיפים, והראש שלך אומר לך שהבחור הזה רע. ואז מישהו אומר, 'אתם רוצים להופיע בבית הלבן? כולנו רצינו לעשות את זה, כי זה היה משהו שמעט מאוד אנשים יכולים לעשות".
פטרסון: "אני חושב שבתו של סנטור אחד שלפה שקית עם גראס והניחה אותה על השולחן. המנהלת שלנו השתגעה ואמרה, 'את משוגעת?' היא יכלה להסתדר עם זה, כי היא הייתה בת של סנטור, אבל כולנו היינו קנדים עם אשרות שהיה כאן בארצות הברית - רק הייתה חסרה לנו איזו שערורייה כזו".
ב-17 ביולי בשנת 1974 פתחה בלונדון להקת המודי בלוז את האולפן החדש שבנתה והתהדרה בכך שיש בו אפשרות להקליט עם 32 ערוצים ולעשות מיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים). דבר ראשון מסוגו בעולם.
"על החיים ועל המוות" - 17 ביולי:
היום יום הולדת... היום יום הולדת ל...
בשנת 1948 נולד הגיטריסט-בסיסט רון אשטון, מלהקת הסטוג'ס (עם איגי פופ). הוא מת בשנת 2009.
בשנת 1949 נולד המתופף מיק טאקר, מלהקת סוויט. הוא מת בשנת 2002.
בשנת 1949 נולדה זמרת הפופ-קאנטרי ניקולט לארסון, שעבדה גם עם ניל יאנג. היא מתה בשנת 1997.
ואלו הלכו מאיתנו...
בשנת 1959 מתה, בגיל 44, זמרת הג'אז החשובה, בילי הולידיי. הכינוי שלה היה "ליידי דיי". סיבת המוות - בצקת ריאות ואי ספיקת לב שנגרמה משחמת הכבד.
בשנת 1967 מת בגיל 40 סקסופוניסט הג'אז המשפיע ביותר, ג'ון קולטריין. סיבת המוות - סרטן בכבד.
בשנת 1996 מת בגיל 57 צ'אס צ'אנלדר, הבסיסט לשעבר של האנימלס שהפך למנהלו של ג'ימי הנדריקס וכך גילה אותו לעולם. בהמשך ניהל צ'אנדלר את להקת סלייד. סיבת המוות - מפרצת באבי העורקים.
בשנת 2009 מת בגיל 64 גורדון וולר, חצי מהצמד המצליח בסיקסטיז, פיטר וגורדון. סיבת המוות - התקף לב.
בשנת 2021 מת בגיל 71 רובי סטיינהארדט, הכנר-זמר המקורי בלהקת קנזאס. סיבת המוות - דלקת לבלב חריפה.
ב-17 ביולי בשנת 1968 יצא בארה"ב תקליט הבכורה של דיפ פרפל, ששמו SHADES OF DEEP PURPLE. בספטמבר של אותה שנה הוא יצא גם באנגליה.
תקליט הבכורה של הרכב נפלא זה הוקלט בין 11 במאי ל-13 במאי באולפני PYE בלונדון, במרתף שהיה ממוקם בצד האחורי של מלון "קאמברלנד", לא הרחק ממארבל ארץ'. ההקלטות נערכו ביומיים הראשונים כשהיום השלישי הוקדש לעריכת מיקסים על ידי מפיק התקליט, דרק לורנס. עלות ההקלטות באולפן עמדה על 1,500 ליש"ט.
לצילום עטיפת התקליט לבשו חמשת חברי הלהקה בגדי מלמלה אופנתיים אז, שנקנו מחנות הביגוד הטרנדית אז בלונדון, מיסטר פיש.
במקור תוכנן שהביצוע של הלהקה את השיר של הביטלס, HELP, יהיה התקליטון המוביל מהתקליט, אך אנשי חברת התקליטים התעקשו דווקא על HUSH. הייתה זו החלטה נבונה מאד.
התקליט נפתח עם צלילי אורגן רועמים היישר מההאמונד של ג'ון לורד, שמובילים לקטע אינסטרומנטלי קצבי בשם AND THE ADDRESS. זה הקטע הראשון שג'ון לורד והגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, עבדו עליו, בדצמבר 1967. בחוץ השתוללה סופת שלגים אך בלאקמור הצליח להגיע לביתו של לורד עם גיטרה אקוסטית בידו. שני שירים נוצרו באותו ערב - הקטע האינסטרומנטלי ושיר בשם MANDRAKE ROOT, שמצא את מקומו בתחילת הצד השני של התקליט הזה. למעשה, בלאקמור גנב את צלילי הריף של השיר הזה מקטע שכתב ביל פרקינסון ושמו LOST SOUL.
חמשת חברי הלהקה (שלפני כן קראו לעצמם ROUNDABOUT) יצאו לדרך כשברצונם להציג מוסיקה מקורית עם השפעות מלקה הרוק האמריקאית, ואנילה פאדג', שנהגה לקחת שירים ידועים, להאט את הקצב שלהם, להוסיף דרמה ולטוות קולות הרמוניים כמו גם תיפוף מאסיבי וסולואים של גיטרה חשמלית ואורגן האמונד.
בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת כך: "הנה להקה שהיה לה להיט באמריקה עם השיר HUSH, שבאה עם תקליט ובו שירי פריק-אאוט שנעים בין להקת הנייס, ארת'ור בראון וג'ימי הנדריקס - כמה חבל!".
אז כן, כך הם התחילו. דיפ פרפל MARK I, כפי שסומנו בהמשך הדרך - עם הזמר רוד אוונס, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס. ריצ'י בלאקמור נשמע שאפתן אך עדיין לא הצליח להביא את עצמו לדרגת המאסטר שבהמשך דרכו, כשבתקליט זה הוא נשמע טרי אך עדיין מנסה לחקות גיטריסטים אופנתיים כהנדריקס וקלפטון. אפילו יש פה ביצוע לשיר I'M SO GLAD, אותו עשתה כבר לפני כן להקת CREAM ויש את HEY JOE אותו עשה לפני כן ג'ימי הנדריקס. עדיין, משהו בדיפ פרפל נותן לזה חיים אחרים. וכן, האם גם לכם MANDRAKE ROOT דומה ל- FOXY LADY? אפילו התיפוף של איאן פייס, שבהמשך יקבל חותם ברור ומקורי יותר, נשמע פה לפעמים מחקה (בהצלחה) את הסגנון של המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל.
רוד אוונס נחשב בעיני רבים לסולן הטוב ביותר של דיפ פרפל (תסלחו לי - אוהבי איאן גילאן ודייויד קוברדיל) והוא אכן היה בחור מוכשר עם קול עשיר ופרחוני, שנשמע מתאים בשירים כאלו. בהמשך הדרך, קול זה הפך לסיבה בגללה הוא הועף מהלהקה - כי לא היה צרחן מדי, כדי להתחרות ברוברט פלאנט.
יש הטוענים, כמוני, שהמוזיקה של דיפ פרפל הייתה מעניינת יותר אז ממה שהגיע מאוחר יותר. אבל האם תקליט הבכורה הזה פורץ דרך? לדעתי, ממש לא. האם הוא מהנה בגישה והסאונד שלו? בהחלט!!!
ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-17 ביולי בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם השיר HOLD ON TIGHT. צד ב' של התקליטון בא עם שיר שלא נכלל באף אלבום של הלהקה, WHEN TIME STOOD STILL.
זה היה התקליטון הראשון של הלהקה שיצא מתוך תקליטה באותה שנה, TIME. בשלב זה, הלהקה שינתה את אופי ההפקה שלה, כשהיא מצמצת את צלילי התזמורת שהעשירו את יצירות העבר.
הבית השלישי בשיר הזה הוא בצרפתית. התרגום הוא, כמו בבית שהושר לפני כן באנגלית:
תחזיק חזק בחלום שלך
תחזיק חזק בחלום
כשאתה רואה את הספינה שלך יוצאת להפלגה
כשאתה מרגיש שהלב שלך נשבר
תחזיק חזק בחלום שלך.
ולמרות שהתיפוף של בב בוואן נשמע כאן אנרגטי וסוחף, מדובר למעשה בלופ שהוכן ומנוגן אותו הדבר, מההתחלה ועד סוף השיר, כפי שנעשה קודם לכן בלהיט אחר של הלהקה, DON'T BRING ME DOWN.
ב-17 ביולי בשנת 1948 נולד גיטריסט להקת הסטוג'ס, רון אשטון (שנראה פה בעטיפה השני מקדימה, אחרי איגי פופ).
רון אשטון נולד ב-17 להורים רונלד ואן. אחריו בא האח סקוט (שיהיה המתופף בלהקת הסטוג'ס). בעוד המשפחה חיה בוושינגטון בילדותו של רון, דודתו ודודו של רון - שניהם שהיו אמני וודביל לשעבר - השפיעו רבות עליו תוך זמן קצר, רון נטל לידיו את האקורדיון בניסיון לשחזר את היראה וההדר שאפפו את חייהם הקודמים של קרובי המשפחה. עד שהמשפחה עברה לאיווה, העניין של רון בכלי הזה נחלש, והוחלף באהבה לביטלס ולרולינג סטונס, כפי שהיה כל כך נפוץ באותה תקופה. כשרונלד נפטר בטרם עת בשנת 1963, אן לקחה את שני הבנים ואת הבת קאתי למישיגן, שם מצאה מקום עבורם באן ארבור. כשהגיע לכיתה י"א, רון נשר מבית הספר עם חברו דייב אלכסנדר (שיהיה הבסיסט בלהקת הסטוג'ס) ונסע לאנגליה, ביקר במקומותיהם של גיבוריו, כולל ברחוב דנמרק בלונדון (שם פעלו כל המו"לים למוסיקה) ובמועדון קאברן בליברפול. ההתרגשות של שני החברים הצעירים שיצאו למסע מוזיקלי של חקר בארץ זרה הייתה אדירה.
"חשבנו שאם נלך לשם, נלמד משהו. זה היה מדהים להיות בן שש עשרה ולקחת רכבת לליברפול כדי לנסוע לקאברן", הוא סיפר.
אשטון מת ב-6 בינואר 2009 אבל צלילי הגיטרה שלו נותרו חיים ומשפיעים עד עצם היום הזה.
ב-17 ביולי 1970 (יום שישי) שודר בטלוויזיה, בשעה 21:30, הפרק הראשון והניסיוני של "לול" - ההפקה של אורי זוהר, אריק איינשטיין וחבריהם. יום לאחר שידור התוכנית, נפטר השחקן יעקב איינשטיין, אביו של אריק, בן ה-61, מהתקף לב. בעודו נתון בכאבו האישי, עסקו העיתונים בפרסום ביקורות שליליות מאד על התוכנית ששודרה.
כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1969":
התוכנית הראשונה, שתויגה בעיתונות כ'משדר בידור', שודרה ביום שישי, 17 ביולי 1970 בשעה 21:30. שמה היה 'לול' ומאחוריה ניצבה חבורה שבאה להעביר מסר שונה מהמקובל בטלוויזיה. לאחר שאורי זוהר הציג את המשתתפים, באופן כאוטי אך שובבי, בוצעו השירים 'אבשלום', 'האיש על הצב', 'למה לי לקחת ללב', 'הבלדה על יואל משה סלומון' ו'הדוד סם'. לקראת סיום התוכנית, השתוללו המשתתפים מול המצלמה. במהלך הסצנה שולבו צילומים מהרחוב. באחד מהם נראה אדם האומר: "איזה בלוף. איזה חנטריש".
כך גם חשו צופים רבים שהופתעו לגלות כי זו מנת התרבות שהטלוויזיה הציעה להם לערב שישי. לאחריה, שודר הסרט 'אנקת גבהים', אך מה שנשמע בקרב הציבור לא היו אנקות גבהים, אלא בעיקר ביקורות חריפות.
יומיים לאחר שידור התוכנית נערכה ישיבה מיוחדת של הוועד המנהל מטעם רשות השידור, בה דנו על התוכנית. ממלאת מקום דובר רשות השידור, רבקה בהירי, מסרה כי לא כל חברי הוועדה הסכימו עם אותה ביקורת. באותה וועדה הוחלט להוריד מהמסך את התוכניות 'טעם וריח' (עם דן בן אמוץ) ו'הערב אצלנו' עם סבא מאיר. התוכנית 'לול' התנדנדה על חבל דק מאד.
בן-עמי פינגולד, מידיעות אחרונות, הצליף בביקורתו: "ענף הבידור בטלוויזיה ממשיך להוכיח חוסר טעם, חוסר תרבות וחוסר כל תיכנון מיושב ואחראי. המקריות והאלתור אוכלים תקציבי ענק, והתוצאות - אפסיות. 'לול' הוא דוגמה נוספת לכך. במרכז התוכנית עמד אריק איינשטיין, שהוא זמר טוב ואמן אמיתי. יחד עימו הופיע שלום חנוך, אחד מכותבי השירים הטובים שלנו. בתוכנית שולבו מספר שירים לא רעים. אלא שהמפיק והבימאים החליטו שיש להוכיח לנו שהם מעודכנים בסגנון הבמה הפרועה אשר בה צורחים, משתוללים, משחקים את ה'לא נורמלי' ואת המסומם, מגלגלים עיניים מטומטמות ומשחיתים את הפרצוף בהעוויות של כיעור. 'לול' הוא פוזה מזויפת של בחורים קרתנים הסוברים, שאם העולם כולו מופרע הרי שגם עליהם לא לאחר את הרכבת. שיסל ושות' רוצים להשתולל? בבקשה, ישכרו מועדון, יקיפו את עצמם בזרקורים בוהקים ויצרחו לתוך המיקרופון את שירת חייהם. איש אינו צריך לבזבז את כספי הטלוויזיה היקרים על תחביביהם המשונים של אזרחים. ליל שבת אינו המועד האידיאלי לכל אותם אקספרימנטים צורמים, ש'לול' הוא הגרוע שבהם. נקווה שזוהי תאונה חד פעמית, וכי אין סיכוי לסדרה בהמשכים, אשר תטיל אותנו מן הפח אל הפחת, או מן הלול אל הרפת".
עוד פרטי מידע נדירים על "לול", בספר "רוק ישראלי 1973-1967". לפרטים ולרכישה - בלחיצה פה.
להזמנות: 050-5616459
ב-17 ביולי בשנת 1978 יצא אלבום הפסקול לסרט (הכושל), "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". עדיין, יש פה כמה גרסאות מדליקות ומיוחדות לשירי הביטלס, כמו זו של להקת אדמה, רוח ואש לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE.
ב-17 ביולי בשנת 1996 מת צ'אס צ'נדלר, הבסיסט המקורי של להקת האנימלס והאיש שגילה את ג'ימי הנדריקס. בן 57 במותו ממפרצת באבי העורקים.
כשג'ימי הנדריקס הצית את הגיטרה שלו, צ'אס צ'נדלר היה מוכן עם הנוזל הדליק בצד. כשלהקת סלייד הייתה נואשת לתדמית חדשה, צ'נדלר הלביש את הלהקה כסקינהדס. הוא היה המנהל המושלם עבור שני הכישרונות המגוונים הללו. כחבר לשעבר בלהקת האנימלס, הוא יכל להזדהות עם מוזיקאים ולהבין את הבעיות שלהם. כאיש עסקים ערמומי הוא גם הבין את כוחו של פרסום ואת חשיבות התדמית.
מעט כוכבי סיקסטיז הצליחו לעשות את הקפיצה מכוכבות-פופ לעסקים. חסרה להם המשמעת והידע. אבל כשצ'נדלר פרש מהאנימלס בשנת 1966, הוא הפך במהירות לאחד המנהלים והמפיקים המוערכים והמצליחים ביותר של עידן הרוק. הוא גילה את ג'ימי הנדריקס, אבל האנרגיה והמחויבות שלו הם שעזרו להפוך גיטריסט אמריקאי צעיר וביישן לאמן דינמי ולאגדת רוק. ההתייחסות ההדדית שלהם הייתה מבוססת על אמון וידידות. כשהשותפות שלהם התפרקה בסופו של דבר, צ'נדלר מצא את זה קשה מאד עבורו. אבל רגע לפני שהנדריקס מת בספטמבר 1970, הוא קרא למנהלו הוותיק פעם נוספת לעזרה והדרכה. צ'אס צ'נדלר היה אדם שאמנים ידעו שהם יכולים לסמוך עליו.
הוא נולד, בשם בריאן ג'יימס צ'נדלר, בהיטון, ליד ניוקאסל בשנת 1938. עם האנימלס הוא זכה להצלחה גדולה מאד עם תסכול בצדה. "הופענו ללא הפסקה במשך שלוש שנים, עשינו 300 הופעות בשנה ובקושי קיבלנו אגורה". במהלך סיבוב ההופעות האחרון של האנימלס בארה"ב יעצה לצ'נדלר חברתו של קית' ריצ'רדס, לינדה קית', לראות גיטריסט יוצא דופן, ג'ימי ג'יימס, שניגן עם הבלו פליימס במועדון CAFE WHA בגריניץ' וילג' בניו יורק. צ'נדלר התרשם מהביצוע של ג'ימי ג'יימס לשיר "היי ג'ו" של טים רוז, הציע להיות המנהל שלו והזמין אותו ללונדון. אז הנדריקס שאל את צ'נדלר אם הוא יכול להכיר לו את אריק קלפטון. צ'נדלר הבטיח לו שכך יהיה והשניים הגיעו לאנגליה.
צ'נדלר כבר החליט אז להפסיק לנגן. "אף פעם לא הייתי כל כך טוב בגיטרה בס", הוא התוודה. הוא הביא את התגלית החדשה שלו, ששמו שונה כעת לג'ימי הנדריקס, ללונדון בספטמבר 1966, וגייס את מיץ' מיטשל ונואל רדינג כדי להקים את להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס. הוא גם יצר שותפות עם מנהל האנימלס, מייק ג'פרי, כדי לטפל בעניינים העסקיים של הנדריקס בשנתיים הקרובות. בסופו של דבר הפיק צ'נדלר את כל הלהיטים הראשונים של הנדריקס, כשהוא משקיע כסף מכיסו, אותו קיבל ממכירת ציוד וחסכונות.
בשנת 1968 פרש צ'נדלר כמנהלו של הנדריקס. זה היה באמצע ההקלטות שלהאלבום ELECTRIC LADYLAND. הוא מאס בהקלטות חוזרות אינסופיות ובזבוז זמן וכסף באולפן. הוא הסתכסך עם ג'פרי על הדרך שבה הקריירה של הנדריקס טופלה, ובשנת 1969 חזר ללונדון לאשתו השוודית, שציפתה לילדם הראשון. זמן קצר לאחר מכן הקים את MONTGROW PRODUCTIONS וגילה את להקת סלייד.
הסולן של סלייד, נודי הולדר, אמר שהלהקה "סגדה" לצ'נדלר על הדרך שבה שינה את עתידה. בהדרכתו הם הפכו ליצרני הלהיטים הפוריים ביותר של שנות ה-70, למרות שהם לא הצליחו להשיג הצלחה אמריקאית. בשנת 1979 הוא פרש מהניהול והקים את חברת התקליטים שלו BARN PrRODUCTIONS. בהמשך הוא חזר לנגן בס בלהקת האנימלס שהתאחדה. אבל זו לא הייתה חוויה משמחת. הלהקה בילתה את רוב הזמן בוויכוחים ובשלב מסוים צ'נדלר נראה תופס בכעס את זמר הלהקה, אריק ברדן, בעורפו.
מה שבטוח, ללא צ'אס צ'נדלר - עולם הרוק היה נראה שונה לגמרי.
ב-17 ביולי בשנת 1965 התפרסם בעיתון מלודי מייקר בעניין הקלטות של זמר הפופ, מארק לימן (שם אמיתי - ג'ון ארדרי), שמת בתאונה ב-27 ביוני באותה שנה.
לפי האייטם, בקשה לרכב על תקרית מותו של לימן, סולן להקת MARK LEEMAN FIVE, נרמסה על ידי מנהלו של לימן, קן פיט. "מארק לימן הקליט לפני שנה תקליט למטרות הדגמה לחברת תקליטים. אותה חברה השיבה שתספק תשובה, האם להחתימו או לא, ולא טרחה מאז לחזור אלינו. בשבוע שעבר פתאום קיבלתי טלפון מאחד מאנשיה ששאל, 'איפה ההקלטות הישנות ההן?'. מדהים אותי לחשוב שאותה חברה הייתה סבורה שביכולתה לעשות למארק לימן את אותו ניצול שנעשה לשמו של באדי הולי. החלטתי עם חברי להקתו של מארק ומשפחתו שזה לא יקרה. אנחנו לא סנטימנטליים באופן מזויף. התקליט לא טוב יותר עכשיו משהיה, כשניסיתי לעניין את החברה ההיא בו. כמה רקוב זה שהתקליט נחשב ליותר ערכי עכשיו מאז".
שני מופעי זיכרון למארק לימן נערכו כמה ימים לאחר מכן במועדון מארקי בלונדון. ערב אחד עם להקת מנפרד מאן והערב השני עם להקת ספנסר דייויס גרופ. בינתיים מצאה להקתו של לימן זמר חדש ושמו רוג'ר פיקוק אך שמרה את השם המקורי. קן פיט: "מפיק טלוויזיה אמר לנו שישמח לארחם בתוכניתו ובתנאי ששמם ישונה. אבל בין כה מארק לימן לא היה שמו האמיתי של הזמר המנוח".
ובאותו גיליון התפרסמה פינת בליינד דייט, כשהפעם זה הסולן של להקת מנפרד מאן, פול ג'ונס, שהגיב לשירים שהושמעו לו מבלי שידע את זהות מי שביצע.
על השיר WE'VE GOTTA GET OUT OF THIS PLACE, של האנימלס, הוא הגיב כך: "אלו הם האנימלס, נכון? מה אני יכול להגיד? זה נהדר! אני חושב שצלילי הפתיחה של הבס לא מסחריים מספיק, אבל לא משנה. זה תקליטון משובח".
ובאותו גיליון הסבירה להקת היארדבירדס מדוע בחרה להתמסחר.
היה זה בסיסט הלהקה, פול סמואל סמית', שהסביר את השינוי: "הלהקה אהבה את השיר FOR YOUR LOVE חוץ מאריק קלפטון. החלטנו להקליט את זה ואני לא חושב שהוזלנו את עצמנו. היה לנו מזל שהתקליטון הפך ללהיט גדול. זו לא אשמתנו. הצליל שלנו הפך להיות יותר מגוון. הגיטריסט החדש שלנו, ג'ף בק, הוא נגן מהודק יותר מקלפטון. באופן מפתיע, צליל הבמה שלנו פחות מסחרי מבעבר. ג'ף מתנסה בצלילים חשמליים חדשניים. אני לא מוצא בהם ממש אמנות אבל זה הקטע של ג'ף".
ב-17 ביולי בשנת 2021 מת, בגיל 71, רובי שטיינהארדט, הזמר והכנר המקורי בלהקת קנזאס. הלהקה פרסמה בהצהרתה: "חברי להקת קנזאס, בעבר ובהווה, מבקשים להביע את הצער העמוק ביותר על מותו של חברנו ללהקה וידידנו, רובי שטיינהרדט. רובי תמיד יהיה בנשמה שלנו, במוחנו ובמוזיקה שלנו. מה שהוא הביא לנו כחברים ללהקה, למעריצים שהשתתפו בקונצרטים שלנו ולצלילי קנזאס, תמיד יהיה לבבי. אנחנו אוהבים אותו ותמיד נתגעגע אליו".
ב-17 ביולי בשנת 1971 התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית הלילה הטלוויזיונית עם המנחה מייקל פרקינסון. בתוכנית זו, שצולמה באולפני הבי.בי.סי הבריטי, תקף לנון את התקשורת הבריטית.
הסיכום של הלנונים עם פרקינסון היה שאם הוא יפלוט מפיו את המילה "ביטלס", הוא ייאלץ להמשיך את קיום הריאיון כשהוא כולו בתוך שק גדול ושחור.
פרקינסון: "עשיתם סרט על זבוב שזוחל על גוף של אישה, עשיתם סרט מפורסם על ישבנים חשופים ויש סרט שבו נראה איבר המין שלך. נכון, ג'ון?".
לנון: "זו הייתה בדיחה. עשיתי סרט שנקרא SELF PORTRAIT ובכל הזמן הזה הייתי סוג של PRICK" (צחוק רם נשמע בקהל לשמע בדיחת כפל המשמעות).
אז יוקו ניגשה להקריא קטעים מספרה GRAPEFRUIT לפני שפרקינסון שאל אותה ואת בעלה לפשר ריחוקם מאנגליה.
לנון: "התקשורת הבריטית קראה ליוקו מכוערת. לא ראיתי התייחסות שכזו כלפי אף איש או אישה אחרים, גם אם הם מכוערים. לא אומרים דבר שכזה, באופן נורמלי, בעיתונים. היא לא מכוערת והעיתונים מדהימים אותי לקרוא שהם קוראים לאנשים מכוערים באמת כמושכים".
פרקינסון (ליוקו): "נראה שיש סיבה נוספת לכך שאנשים לא אוהבים אותך, כי הם מוצאים אותך כסיבה לפירוק הביטלס".
לנון (מתפרץ): "זה לא נכון! אנשים ברחוב לא שונאים אותנו. זו המדיה ששונאת אותנו. אנשים ברחוב מברכים אותנו לשלום וזו אמת המידה שלי. התקליטים שלי עדיין נמכרים היטב וגם שלה נמכרים לא רע".
פרקינסון: "האם נוכחותה של יוקו הביאה למתח בלהקה ההיא?"
לנון: "המתח כבר היה שם עוד לפני שהיא הגיעה. זה החל כשבריאן אפשטיין מת".
(ברגע הזה מכריח לנון את פרקינסון לקיים את הבטחתו ולהיכנס לשק גדול) לנון: "תיכנס לשק ונמשיך לדבר על הביטלס". פרקינסון מסכים והריאיון ממשיך כשהוא לא נראה יותר למצלמה.
לנון: "תדמיין בנאדם שרוצה להתקבל לבי.בי.סי, אבל הוא שחור ומיד יש עליו דעות קדומות. כך הוא יגיע לראיון בתוך שק ולא יקבל את הבעיטה הברורה מראש".
פרקינסון: "למה הביטלס התפרקו? מה היה שם?".
אונו: "הביטלס הם ארבעה אנשים מוכשרים והם ארבעה אנשים חזקים מאד. אני בטח לא הייתי יכולה לשבור אותם".
לנון: "אנחנו שברנו את עצמנו. כשהגענו לגיל 28 או 29, שאלנו את עצמנו מה היא המטרה שלנו. הרי עשינו את זה. הרי ג'ורג' היה ממש מוכשר בכתיבת שירים ובסוף הוא זכה רק לשיר או שניים באלבום שלנו. האופי שלנו השתנה. האמת שעכשיו התקליטים שלנו ביחד מוכרים הרבה יותר עותקים מאשר התקליטים שלנו כביטלס. כך שזה עסק לא רע בכלל".
(בשלב הזה מקבל פרקינסון את הרשות לצאת מהשק)
לנון: "מעולם לא רציתי שהביטלס יחליקו במדרון. נדרתי לעצמי נדר שבגיל 30 לא אשיר את SHE LOVES YOU והנה חגגתי 30 השנה וקיימתי את הבטחתי".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-17 ביולי בשנת 1926 מת סקסופוניסט הג'אז המשפיע, ג'ון קולטריין, בגיל 40. הרבה אמני רוק שאבו המון השראה ממנו.
וב-17 ביולי בשנת 1959 מתה הזמרת בילי הולידיי. הנה על אחד משיריה הידועים והמצמררים ביותר - STRANGE FRUIT.
השיר הזה נכתב על ידי מורה לבן, יהודי ופעיל איגוד מניו יורק בשם אבל מירופול, שזעם לאחר שראה תצלום של לינץ' מחריד במגזין לזכויות האזרח. התמונה הייתה צילום של שני גברים שחורים תלויים על עץ לאחר שעברו לינץ' במריון, אינדיאנה ב-7 באוגוסט 1930. שני הגברים כונו בשם המטריד, "הפרי המוזר". הכותרת המקורית של השיר הייתה "פרי מר", וזה פורסם בגיליון ינואר 1937 של מגזין האיגוד בשם THE NEW YORK TEACHER. לאחר הוספת מוזיקה, השיר בוצע בקביעות במפגשי שמאל שונים. אשתו של מירופול וחבריו מאיגוד המורים המקומי היו שרים אותו, אבל הוא בוצע גם על ידי זמרת שחורה בשם לורה דאנקן, שהופיעה פעם במדיסון סקוור גארדן.
זה בוצע על ידי רביעיית זמרים שחורים במהלך התרמה אנטי-פשיסטית בהופעה שהעלה רוברט גורדון, שעבד גם על מופע הרצפה במועדון בשם CAFE SOCIETY. בילי הולידיי בדיוק עזבה את הלהקה של ארטי שאו והייתה האטרקציה המופיעה במועדון. גורדון הפנה את תשומת ליבה לשיר והציע לה לשיר אותו. הגרסה שלה הפכה את השיר לפופולרי. ב-1971 אמר מירופול, "כתבתי את השיר כי אני שונא לינץ', אני שונא חוסר צדק, ואני שונא את האנשים שמנציחים אותו". באוטוביוגרפיה שלה, הולידיי טענה שהיא כתבה את השיר, מה שלא היה נכון כמובן. לקראת סוף חייה, היו לה הרבה בעיות עם סמים והיא הוציאה כמה הצהרות לא אמינות.
ב-17 ביולי בשנת 1949 נולד טרנס "גיזר" באטלר, הבסיסט המקורי בלהקת בלאק סאבאת'. כך הוא סיפר בספרו: "נהניתי מאוד עם האחים שלי, אבל רובם היו מבוגרים מכדי לשחק איתם. ג'ימי ופדי נקראו לשירות לאומי חובה, אז לא ראיתי הרבה מהם בתחילת שנות החמישים. ג'ימי הוא הסיבה שקיבלתי את הכינוי גיזר (שמי האמיתי הוא טרנס). הוא הוצב עם הרבה אנשים קוקניים וכשחזר הביתה בחופשה, פתאום הוא קרא לכולם גיזר (כלומר, "גוזל"). ובגלל שהייתי רק בן שבע ונשאתי עיניים לג'ימי, התחלתי לקרוא לכולם גם 'גיזר'..."
לכבוד באטלר נלך בזמן לאוקטובר 1971 והרולינג סטון מדווח על סיבוב ההופעות של בלאק סאבאת' בארה"ב. זה מסמך מרתק (בתרגום שלי) של להקה בדרכים בארץ זרה.
לפני כן, הצגת הדמויות המרכזיות: אוזי אוסבורן (שירה), (טוני איומי (גיטרה), גיטר באטלר (בס) וביל וורד (תופים). עכשיו ניכנס לדיווח מאז:
"אף אחד לא נכנס בדלת הזאת!", אמר האיש והניד בראשו. "הם הולכים לצד השני".
"רגע אחד", אמר מנהל הלהקה במבטא אנגלי עדין. הוא היה לבוש בחליפה צמודה בצבע תכלת עם חולצת מלמלה לבנה, נעליים לבנות שלג ללא גרביים ותיק צמר לבן. "אנחנו הלהקה שמופיעה הערב."
"לא אכפת לי מי אתה, חבר. קיבלתי את הפקודות שלי. אף אחד לא נכנס לדלת הזאת. לך לצד השני".
"עכשיו באמת, אדוני," אמר המנהל בנימה סבירה. הוא יכול היה לראות מבעד לדלת שנפתחה מעט שהדלת שאליה התייחס האיש נמצאת ממש ממול בצד השני, זהה לזו. "עדיף שתיתן לנו להיכנס".
אבל הוא היה נחרץ וחזר ואמר: "אף אחד לא נכנס לדלת הזו. תשתמש בצד השני".
"בסדר!" צרח המנהל. "בסדר, לא יהיה מופע אם לא תיתן לנו לעבור".
"מה אכפת לי," אמר האיש הקטן במשיכת כתפיים. "זה לא אומר כלום עבורי. אף אחד לא נכנס בדלת הזו. לך לצד השני ".
"בסדר," אמר מנהל הלהקה, רותח, ואז בתקיפות, בשקט, בבירור: "בסדר, לא יהיה מופע. בחזרה לרכב כולם".
"פאקינג פרובידנס", צעק מעריץ צעיר אחד. "הם לא יודעים איך לעשות שום דבר נכון פה".
הפמליה טיפסה חזרה לרכב. במכונית גלגל אוזי אוסבורן את עיניו, ביל וורד משך בכתפיו, גיזר באטלר חייך וטוני איומי נשאר חסר רגשות. הם היו רגועים ובהומור טוב, ידעו מה תהיה התוצאה. אבל המנהל עדיין זעם.
איכשהו הם לא היו עייפים. זה היה המופע השלישי שלהם והיו להם עוד שניים לנגן באותו שבוע, ומטוסים לתפוס לכל מקום. הם הגיעו באותו אחר הצהריים לשדה התעופה ברוד איילנד מפילדלפיה. זה היה השבוע השלישי של סיור בן שישה שבועות במזרח ארצות הברית. אוזי לא נח לרגע. עיניו הירוקות פעורות לרווחה בעצבנות. הוא מפטפט ללא הרף בנסיעה למלון הולידיי אין בפרובידנס, ומגיב באלימות כאשר מגיש החדשות ברדיו הודיע כי היה שיא של מתים באותו שבוע בוייטנאם. "רק עשרים וחמישה הוא אומר! באמת, זה מגעיל, אלו חיי אדם שהם מדברים עליהם", צועק אוזי.
"זו עבודת השטן", חייך גיזר.
כולם נכנסו לחדר האוכל של הולידיי אין. "מגעיל", מלמל אוזי לעבר רהיטי הפלסטיק האדומים והקירות. טוני, הגיטריסט המוביל, ישב בשולחן עם מנהל ההופעות. שערו הארוך ישב על ראשו כמו פאה. הוא נראה כמו סדרן גדול וחסון, או מתאגרף במשקל כבד בדראג. הוא רכן מעל סלט פירות מושלם לתמונה מעוטר במטריות נייר זעירות, שאותן הסיר בזהירות.
"הוא החבר הכי שקט בלהקה", אמר ביל על טוני שזה עתה שלף מקוקטייל השרימפס שלו מטריה קטנה. "הוא המבוגר ביותר, בן 23, והמוזיקאי הטוב ביותר, באמת, מכולנו".
גיזר, נגן הבס, הזמין ארוחת צהריים צמחונית, מחייך בעצבנות. הוא אכל את כריך הגבינה שלו עם סכין ומזלג, וטעם את הפירה התפל שלו רק פעם אחת. הייתה לו דרך להביט באנשים כשהוא מדבר אליהם, כאילו הוא יכול לראות דרכם. הוא היה הבן השביעי לבן שביעי, וטען שהוא לוציפר, ויכל לראות את השטן.
"זה עולם שטני", הוא נאנח ודיבר חרישית. "השטן שולט יותר עכשיו, ומאושר מאי פעם". הוא חייך חיוך מרושע. "אנשים לא יכולים להתאחד, אין שוויון. ככל שאתה מטפס גבוה יותר, אתה צריך לקצץ יותר אנשים. אתה מרגיש שאתה יותר טוב מאנשים אחרים, שהם נחותים ממך, וזה חטא לשים את עצמך מעל אנשים אחרים, ובכל זאת, זה מה שאנשים עושים".
בסיבוב ההופעות האחרון, שנה קודם לכן, גיזר נטל אסיד עם כמה אנשים בלוס אנג'לס, ועבר כמה טריפים רעים שבהם ראה רוע מסביב. "אפילו בקהילות מטורפות אנשים מנסים להיות יותר משוגעים משכניהם. זו עבודת השטן, בגלל זה יש מלחמה”.
"למרק האפונה הזה יש טעם של שתן של יתוש", אמר אוזי, שבכל מקרה לא היה רעב במיוחד, אולי בגלל התרופות נוגדות הדיכאון שהוא נטל במשך כמה ימים לאחר שהתקשה עם געגועיו לאשתו.
"הם מטורפים מאוהבים", אמר ביל כשאוזי עזב את השולחן כדי להביא סיגריות. "הוא ממש לא יכול לסבול את ההתרחקות ממנה. הבעיה שיש להם היא משהו מסובך ואישי מכדי לדבר עליו עכשיו. זה קשור למשהו שקרה לפני זמן מה".
כל מי שנכנס לחדר האוכל זיהה את הלהקה מהתמונה שלה ועצר לאחל לה בהצלחה בקונצרט באותו לילה.
"גרופיז מזויינים", מלמל אוזי וחזר לשולחן. “אני אומר לך, הבאה שדוחפת את עצמה אלי, אני הולך להתעצבן עליה. אני וביל החלטנו לעשות את זה. נכון ביל? פשוט להשתין עליהם. הם מגעילים. זוכר, ביל, את הפעם ההיא באטלנטה, ג'ורג'יה? הכלבה הזו התקשרה אליי בטלפון ואמרה, 'אני הצלחת הכי טובה בעולם' - אתה יודע, מציצה - אני יכולה לעלות לחדר שלך?' אז נתתי לה את מספר החדר של גיזר, ואמרתי לה לעלות, רק בשביל הבדיחה.
טוב, היא עלתה לחדר של גיזר, ובלי מילה הורידה את כל בגדיה, ונשכבה על המיטה ברגליים פשוקות. בילי, אני וגיזר מסתכלים. 'טוב, מישהו לא יזיין אותי?' היא אומרת לנו. כולנו פשוט עמדנו שם והסתכלנו עליה, די מזועזעים. היא נראתה מעוררת רחמים ומגעילה. לבסוף היא התעצבנה כשאף אחד לא התקרב אליה, קמה והתלבשה. "אתם בנים אנגלים מאכזבים", היא צעקה ויצאה מהחדר. אבל בפעם הבאה אני לא מתכוון לעמוד שם. אני אכעס על כולן. חכו עד שאמא שלי תקרא את הכתבה הזו, היא לעולם לא תדבר איתי שוב".
הבנים עשו דרך ארוכה מילדותם בברמינגהם שבה קרבות רחוב היו הכלל. הם השתייכו לכנופיות רחוב והיכו זה את זה. משפחותיהם עבדו במפעלים, וזה היה גם גורלם, אבל הם הקימו להקה. "תחביב בתשלום, אם אתה רוצה", אמר אוזי, "תירוץ טוב לא לקבל עבודה".
הלהקה הוקמה בינואר 1969 בשם EARTH, שאותו שינו לבלאק סאבאת' שנה לאחר מכן. הם בילו את השנה הראשונה בסיבוב הופעות באירופה, אך נותרו אלמונים באנגליה עד יציאת אלבומם הראשון שהופיע במהירות במצעד עשרת הגדולים.
כולם התחילו לענוד צלבי ברזל, שנעשו על ידי אביו של אוזי, כדי להדוף רוחות רעות, צללים שהרגישו שמציקים להם. "כולנו חיים עם צל עלינו", אמר גיזר. "הצל של מלחמת העולם הבאה. אתה לא תצא מהחיים בחיים, אז זה לא כדאי. ואנשים לא חיים חיים רוחניים, הם חיים רק לעת עתה, השטן שולט בהם. על זה עוסקים השירים שלי, דברים שקורים עכשיו. מלחמה ופרנויה, מוות ושנאה. זה גורם לאנשים לחשוב על מה שקורה".
"המוזיקה שלנו אגרסיבית", אמר אוזי. "זה נותן להם שחרור. אני יכול לראות את זה קורה בקונצרטים. אנחנו מוציאים את התוקפנות באנשים. אז הם לא ייצאו וירביצו לאיזו זקנה בראש. פעם היינו נהנים. אבל עכשיו זה יותר עסק. עלינו לצפות במה שאנו אומרים ועושים - יותר אנשים צופים. אנחנו צריכים להיות זהירים יותר עכשיו כשאנשים מודעים לנו. לפני כן, באמת לא היה אכפת לנו. הופענו במועדונים קטנים באנגליה ובגרמניה. כמו מועדון סטאר קלאב בהמבורג. זוכרים באותו לילה שמישהו נתן לגיזר כמה כדורים ואמר לו שהם ממריצים? אבל התברר שהם כדורים משלשלים, וגיזר נאלץ לברוח מהבמה כל חמש דקות לשירותים. התחת שלו היה גמור!". כולם נזכרו וצחקו.
"זה יותר עניין של כסף עכשיו", אמר אוזי. "אני הולך להרוויח כמה שיותר כסף ואז לירות בעצמי".
"מעניין מי מאיתנו ימות ראשון", אמר גיזר.
"הו, זה אהיה אני בהחלט", אמר אוזי. "אני אמות לפני גיל 40".
"אבל הדברים הולכים לנו טוב", ממשיך ביל. "אנחנו אוהבים לנגן את המוזיקה שלנו, והמופעים נמכרים היטב". הוא התחיל לדפוק על השולחן, למזל טוב, אבל זו הייתה פורמייקה, כמו הקירות, כמו הכיסאות והכל.
אחרי ארוחת הצהריים עלו ביל ואוזי למעלה לחדר של ביל כדי לשתות קצת בירה ולנוח. לפעמים, בבתי מלון, הם היו משתמשים בבריכה, אבל לרוב הם פשוט מעבירים את הזמן בדיבורים עד שעת ההופעה. בחדרים שלהם הכול גם מפורמייקה, שתי המיטות הזוגיות והשולחן. אוזי וביל נהגו לחלוק חדר. "אבל אוזי קם מוקדם מדי, בשמונה בבוקר, ומדליק את הטלוויזיה. פעם, היינו במלון על אגם, ואוזי דג מהחלון. אני יושב שם, שותה לי תה, ודג ענק עף דרך החלון. הכנסנו אותו לאמבטיה, אבל הוא מת עד שחזרנו באותו לילה. חתכנו אותו וזרקנו אותו מהחלון, בחזרה לאגם".
אוזי השליך את עצמו על מיטה. "הכל כל כך נורא, לטוס כל הזמן, לנחות שוב. חדרי המלון אותו דבר, הכל אותו דבר, הקירות, זה משגע אותי. ממש התבאסתי בסיבוב ההופעות האחרון. התעצבנתי - הגרופיות הממזריות המטרידות האלה דפקו אותי סתם. בפעם הבאה אני הולך להשתין עליהן, נכון ביל?". ביל הנהן, בלי להרים את מבטו מהמכתב שקרא. אז אשתו הייתה אמורה ללדת את הילד שלהם.
אוזי: "פעם עשיתי כמה דברים מטורפים. הייתי די עצבני, באמת. כשהייתי בן 18, פרצתי למחסן של בגדי נשים. ומכרתי את הסחורה בפאבים. תפסו אותי ונכנסתי לכלא. שם קעקעו אותי לגמרי". על כל יד הוא חרט "אוזי", על כל אצבע הייתה אות ועל ברכיו הוא קעקע שני פרצופים מחייכים "כדי לעודד אותי כשהסתכלתי למטה. עשיתי הכל כדי להעביר את הזמן בכלא עם מחט ודיו. אני די שפוי עכשיו, אבל אני לא אהיה שפוי להרבה זמן אחרי שאקח את הגלולה הזאת". הוא הוציא מכיסו בקבוק ובו קפסולות ענקיות. "מטרוספאן, קוראים לזה. זה בטח נותן לך מכה בראש. רופא נתן לי את זה נגד דיכאון לפני כמה ימים. זה משגע אותי", הוא נאנח.
"אני אהיה בסדר כל עוד יהיו אני ואשתי, והילדים שלי והלהקה שלי. אבל לפעמים אני מתחיל לתהות אם המשפחה שלי עומדת לחכות לי. אני תוהה אם היא תתעצבן בזמן שאני מתרוצץ, מקליט והכל. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה".
ביל סיים את מכתבו ופתח עוד בירה. הוא היה שמח. הוא ואשתו זה עתה עברו לבית חדש. הוא אמר שהוא רוצה להרוויח כמה שיותר כסף, והוא נהנה מהדרך שהוא עושה. מהמזוודה שלו הוא הוציא שתי תמונות והביט בהן. האחת הייתה תמונה של אשתו עומדת ליד מיטתם בחלוק רחצה אדום, והשנייה הייתה תמונה שלו בפאב.
במזוודה של ביל היו גם שקיות ניילון מלאות בבגדים רטובים. "אין זמן לתלות אותם לייבוש. אז כל הבגדים שלי רטובים או מלוכלכים ומסריחים. אני ממשיך עד לחולצה הנקייה האחרונה שלי”.
טוני נכנס לחדר ומרים את מכנסיו כדי לחשוף את זוג המגפיים החדשים שזה עתה קנה. הוא לא לבש חולצה וגופו היה מכוסה מאחור ומלפנים בשיער. על גבו התחתון היו שני פלסטרים, אחד מכל צד, סימטריים. ביל הסביר - שהוא קיבל את הפצעים בבריכת שחייה כמה ימים לפני כן.
גיזר עמד מול המראה, מצחצח את שערו הארוך, ניסה חולצה חדשה. נערה אחת ישבה על מתלה המזוודות, חברתה עמדה קרוב מאחוריה, ידיה שלובות לפניה. שתיהן חייכו בעצבנות כשמישהו הסתכל לעברן. מנהל ההופעות הודה לנערה במכנסיים הצמודים על שגיהצה לו את המכנסיים.
"זה בסדר. זו לא בעיה", אמרה הנערה בהכרת תודה. אחר כך הן נשארו אילמות, צופות בבחורים מדברים ביניהם על המופע הקרוב ועל אירועי היום. לבסוף נפרדו לשלום לאחר שנאמר להן שהבנים עומדים להתכונן ליציאה למופע. במסדרון הן אמרו שלא נהנו במיוחד. "הם היו כל כך לא ידידותיים", אמרה אחת.
"טוב, אחרי הכל", אמרה חברתה, שלבשה שמלה ארוכה, "פלשנו לפרטיות שלהם".
למרות שתפוסת הישיבה של האולם הייתה קרובה ל-7,000, המפיקים דיווחו על קהל של 4,000. באותו אחר הצהריים אמר מוכר הכרטיסים שהוא לא מצפה לצרות. "הם נראים כמו ילדים נחמדים שנכנסים לכאן. לפני שבועיים היה לנו קונצרט עם צרות, אבל לא יהיו כאלה הלילה". למרות זאת, המקום שרץ שוטרים. כדי לקבל אישור להופעה, המפיקים נאלצו לאפשר כניסה לעד 72 שוטרים וכן לשלם ערבות של 300,000 דולר.
אפילו אנשים בהופעה באותו ערב לא הצליחו להסביר מדוע הם אהבו את בלאק סאבאת'. רבים, כשנשאלו על המוזיקה שלהם, פשוט משכו בכתפיים, או אמרו "זה מפחיד", "מפחיד", "מפחיד" או "מוזר". בחורה אחת אמרה, "שמענו את המוזיקה שלהם לפני ששמענו עליהם. זה כאילו שגילינו אותם בעצמנו". כמה אנשים שם בכלל לא אהבו את המוזיקה, או שמעולם לא שמעו על בלאק סאבאת' לפני כן, אבל כשנשאלו למה באו הם אמרו, "לא היה שום דבר אחר לעשות".
"אני מפחדת מהם", אמרה נערה אחת. היא לעסה את המסטיק שלה לאט, עורה היה חיוור. "הם מרושעים ומוזרים". אז למה היא באה? "אני אוהבת לפחד". היא לעסה את המסטיק שלה קצת יותר מהר. "אני מקווה שהם יקריבו משהו הלילה. קורבן אדם יהיה טוב. הייתי עושה את זה בעצמי אם לא הייתי הולכת לכלא על זה".
"זה מטורף", אמר בחור אחר. "זה גורם לך לחשוב שאתה בבית קברות". הוא אמר שהוא אוהב את ההרגשה. "זה גורם לך להרגיש יותר חי בזמן שאתה שם".
היה שם בחור ממורמר עם שיער ארוך, בחולצה הודית סגולה וסנדלים. הוא התלונן במרירות על שהותו בפרובידנס. "אני שונא את זה. המים הירוקים באוקיינוס כאן מטרידים אותי. והאולם הזה הוא חתיכת חרא. האקוסטיקה איומה, ותראה את האנשים האלה. שום דבר מלבד חבורה של שמנים ארורים וגזענים. אני לא יכול לסבול את זה. אני עוזב ברגע שאוכל להשיג קצת כסף".
כשבלאק סאבאת' עלתה לבמה, הקהל התחשמל, קפץ על רגליו ומיהר לבמה. הם חלפו על פני השוטרים חסרי היעילות, קפצו מעל הגבול המפריד בין 6.50 דולר לכרטיס לבין השאר. אנשים נתקעו, נמחצו זה על זה ואל הבמה. אחורה יותר הם עמדו על כיסאות והתיישבו זה על כתפיו של זה. השוטרים ויתרו על החוק והסדר ונתנו לקהל לאכוף את עצמו.
"שב!", צרח איזה 6.50 דולר אחד, "או שאני אכסח לך את הראש המזוין". אבל כשהמוזיקה התחילה, אוזי, ביל, טוני וגיזר השתלטו. המוזיקה התפוצצה מהציוד שנשלח מאנגליה, עם עוצמת קול כה חזקה. לוהט באולם עכשיו, והזיעה עלתה ויצרה ערפל שהפך לצבעים מהזרקורים שמעל. ריח הסמים והאנשים המהבילים עטפו את כולם בענן לח שהתמזג עם המוזיקה והמילים שאוזי צרח על הבמה, מנענע את אגרופו באוויר בזמן שקפץ מעלה ומטה.
כולם צעדו במקום, בעקבות אוזי, מנענעים באגרופים באוויר. המקום רעד עם רקיעת רגליים ורטט מהסאונד כשאוזי שר את WAR PIGS.
הם גם ניגנו כמה שירים מהאלבום החדש שלהם שיצא, MASTER OF REALITY. המוזיקה והנושא של השירים באלבום הזה היו בדיוק כמו השניים הקודמים - תקיפות מחמירות וכועסות על האוזניים וקיומם של האנשים בעולם שסביבם.
למעלה במרפסת היה הכי חם. הערפל היה כמו גשם שם למעלה, והיה מעט אוויר לנשימה. עם זאת, צעיר אחד היה שליו, שוכב ישן על רצפת הבטון. אנשים צעדו מעליו בנימוס כשהם הסתובבו. השוטרים נראו מיואשים. שוטר אחד הניד בראשו בעצב, אחר אחז באוזניו. אחד צחק והחזיק את אפו. בין שיר לשיר אמר שוטר אחד, "הם הגרועים ביותר עד כה". אבל הקהל לא הסכים.
הגופים המתפתלים, עירומים למחצה, שטופים באור סגול, אדום וירוק, הזיעה, הערפל, העשן וקול צווחת אוזי ברמקולים: "לא! לא! בבקשה אלוהים, עזור לי!"- בלאק סאבאת' יצרה תופת ואוזי הצעיד את חסידיו לגיהנום.
כשהמופע הסתיים סוף סוף, כולם היו מותשים. אוזי, ביל, טוני וגיזר, עמדו על הבמה בשלוליות זיעה בזמן שהקהל מחא כפיים. בגדיהם ושיערם היו ספוגים. הקבוצה עזבה את הבמה, הקהל יצא, הרוחות הרעות גורשו.
בחדר ההלבשה הם קילפו את בגדיהם הרטובים. בקושי נאמרה מילה. לאחר שהאולם התרוקן, הקבוצה עזבה דרך הפרוזדור ונכנסה ללימוזינה הממתינה, בעוד הקהל עומד בצד ובוהה. בחור אחד ניגש למכונית והניח את ידו המיוזעת על החלון, והשאיר טביעת יד שמנונית כשהמכונית התרחקה.
תוך כמה דקות הם חזרו למוטל. טוני חמק בשקט, לא סיפר לאיש לאן הוא הולך. ביל וגיזר עלו לחדרו של ביל לנוח ולשתות בירה. אוזי הלך לחדר שלו לבד כדי לכתוב מכתב לאמא ולאבא שלו".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
