רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 ביולי (17.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עשיתי ראיון ברדיו ואחת השאלות הייתה, 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר איצ'יקו פארק?'', אז עניתי, 'זה פשוט מאד. השתנתי על סליל ההקלטה'. אז צחקתי בקול גדול כשלפתע הסתכלתי מסביב וראיתי שרק אני צוחק" (סטיב מאריוט, מלהקת SMALL FACES)

ב-17 ביולי בשנת 1975 ניתן לאשתו של רינגו סטאר, מורין, צו הגירושין שהיא תבעה, בגין בגידתו בה. לאחר מכן היא עלתה על אופנוע ודהרה בייאושה לתוך קיר. פניה רוסקו והיא פונתה לשיקום. אבל למרות טענתה של מורין, גם היא בגדה בבעלה - ועוד עם חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, כשנתיים לפני כן. לרינגו ומורין שלושה ילדים. עשר שנות נישואים הסתיימו.

כריס אודל, שעבדה עם הביטלס ואחרי כן נשארה ביחסי חברות קרובים עם ג'ורג' ואשתו פאטי, סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "בסוף 1973 חזרתי להתארח בביתו של ג'ורג' וכשרינגו ומורין הגיעו, שמתי לב כי מתפתחת שיחה אינטימית מדי בינה לבין ג'ורג'. מה לעזאזל קורה כאן? חשבתי שמורין וג'ורג' רק חברים טובים. חשבתי שהג'ט לג גורם לי לחשוב דברים לא נכונים. למחרת הגיע ג'ורג' לחדר שלי כשהבעה רצינית בפניו. 'את יודעת שאני מאוהב במורין', הוא אמר.

הייתי בהלם ואז הבנתי מדוע פאטי אשתו נשמעה מצוברחת כשהודעתי לה שאשאר כמה ימים בביתה של מורין. 'האם פאטי יודעת?', שאלתי. 'אני מניח שהיא הבינה את זה', הוא השיב. אז ניגשתי לפאטי ושאלתי אותה מה קורה. 'מורין באה לפה כל הזמן', היא נאנחה. בקולה נשמע כעס. 'היא הגיעה והם נעלו את עצמם באחד החדרים ואמרו לי ללכת. כשהדלת נפתחה שאלתי את מורין מתי היא עוזבת אבל היא רק חייכה והבנתי הכל'...".

פאטי בויד סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "השיגעון תפח מיום ליום עד שהלכנו, ג'ורג', כריס אודל ואני, למסיבה בביתו של רינגו. שם המשיך ג'ורג' להגיד לרינגו שהוא מאוהב באשתו. כך עשה מול כולם. רינגו נראה אומלל ומנסה לשכנע את עצמו שזה לא קורה. אני רתחתי".

כריס אודל: "מורין כל הזמן אמרה לי שהחיבור לה עם ג'ורג' היה אמוציונלי ואפילו הציעה לי להיות עם בעלה. אני צחקתי צחוק כי לא יכולתי להכיל את כל המצב הזה. המסיבה בבית של רינגו הייתה נוראית. היו שם גם אלטון ג'ון, קית' מון, רוד סטיוארט, רוני ווד ועוד. ג'ורג' ומורין כל הזמן פלרטטו בפינה כשמולם עמדו רינגו ופאטי אובדי עצות".

גם זה קרה ב-16 ביולי: הצוללת הצהובה עוגנת בלונדון, להקה קנדית מצונזרת בבית הלבן, גיטריסט עוזב בשיא ההצלחה והשיר שנולד בשירותים. קחו נשימה עמוקה, אנחנו חוזרים אחורה בזמן לכמה רגעים מכוננים בתולדות המוזיקה, שהתרחשו כולם, באופן מדהים, באותו התאריך.

לונדון, 1970: סיפור על שתי להקות, שירותים וטעות מביכה אחת

ביום קיץ אחד, ה-17 ביולי 1970, יצא תקליטון חדש ללהקת סטרובס עם השיר FOREVER, שהיה מיועד להיכלל בתקליטה השני, DRAGONFLY. עם עיבוד עשיר של כלי מיתר ומקהלה, השיר היה רחוק שנות אור מסגנון הפולק המאופיין של הלהקה. בצליל הייחודי של השיר נשמע גם הצ'לו של קלייר דניז, אך לאחר שעזבה את הלהקה, נכנס לאולפן קלידן צעיר ומוכשר בשם ריק וייקמן, שלימים יהפוך לחבר מרכזי בלהקת יס, והוסיף להקלטה קטע אורגן מרהיב. סולן הלהקה, דייב קאזינס, חשף סוד קטן ומצחיק מאחורי הקלעים: "כדי להשיג את ההדהוד המדויק שחיפשנו לקולות השירה, נכנסנו לשיר את הקטעים שלנו בשירותים של האולפן, והטכנאי הקליט אותנו משם". התוצאה הייתה השיר המופק והמושקע ביותר של הלהקה עד אז, ניסיון ברור לפרוץ אל מצעדי הפופ. למרבה הצער, הקהל לא ממש התחבר והתקליטון נחל כישלון מסחרי צורב.

באותו ערב ממש, במרחק לא רב משם, בתיאטרון LYCEUM המפורסם, להקת יס עלתה לבמה. היה זה ערב מיוחד עבור הגיטריסט החדש והווירטואוז שלה, סטיב האו. במהלך ההופעה, הוא ביצע קטע סולו מבריק על הגיטרה האקוסטית שלו. הקטע, שהוקלט באותו ערב, מצא את דרכו לתקליטה השלישי והמצליח של הלהקה, THE YES ALBUM. הסולן, ג'ון אנדרסון, שהתלהב מהקטע, הציע לקרוא לו THE CLAP. האו, שהלחין את הקטע ב-4 באוגוסט 1969, היום בו נולד בנו הבכור דילן, התבאס מהתוספת הקטנה הזו, המילה THE, שדבקה בשם הקטע והודפסה כך על עטיפת התקליט. הוא ידע היטב שהביטוי הזה הוא גם סלנג למחלת מין לא סימפטית.

הדרמה של THIN LIZZY והצנזורה בבית הלבן

קדימה בזמן לשנת 1979. להקת THIN LIZZY האירית נמצאה בשיא תהילתה, אך מאחורי הקלעים הדברים החלו להתפרק. בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית, הגיטריסט המבריק גארי מור החליט שנמאס לו. השימוש הכבד בסמים על ידי חברי הלהקה והשפעתו ההרסנית על ההופעות החיות שברו אותו. הוא פשוט קם ועזב. "אני לא מתחרט על שעזבתי", אמר מור מאוחר יותר, "אבל אולי הדרך שבה עשיתי את זה הייתה שגויה. אני מניח שיכולתי לעשות את זה אחרת, אבל פשוט הייתי חייב לצאת משם". את מקומו מילא מידג' יור, שבעתיד יוביל את להקת אולטראווקס להצלחה עולמית.

נחזור לשנת 1970, לאירוע סוריאליסטי במיוחד. להקת THE GUESS WHO הקנדית זכתה לכבוד הגדול להופיע בבית הלבן בפני הנשיא ריצ'רד ניקסון. אלא שהיה "קאץ'" קטן. אנשי הבית הלבן ביקשו מהלהקה בנימוס לא לבצע את הלהיט הגדול ביותר שלה, AMERICAN WOMAN. הסיבה? המילים הביקורתיות והמחאה החברתית נגד הממסד האמריקאי לא ממש התאימו לאירוע. הלהקה, בגישה פרגמטית, הסכימה. המתופף גארי פטרסון הסביר: "לא הייתה לנו בעיה. אנחנו להקה קנדית, באנו לבדר, לא לעורר מהומות. אם משלמים לנו ואומרים לא לנגן את הלהיט הכי גדול שלנו, זה בסדר גמור מבחינתנו". הסולן ברטן קאמינגס הוסיף: "מצד אחד, עומד מולך אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר על דור ההיפים. מצד שני, זו הזדמנות של פעם בחיים להופיע בבית הלבן". פטרסון סיכם את החוויה עם סיפור משעשע: "במהלך האירוע, בתו של אחד הסנאטורים פשוט שלפה שקית גראס והניחה אותה על השולחן. המנהלת שלנו כמעט התעלפה. לה, כבת של סנאטור, זה אולי היה עובר, אבל אנחנו היינו חבורת קנדים עם אשרות עבודה, הדבר האחרון שהיינו צריכים זה שערוריית סמים בבית הלבן".

חדשות מהעבר: בכורות, פרידות וטכנולוגיה חדשנית

1968: לונדון אירחה את הקרנת הבכורה החגיגית לסרט האנימציה הפסיכדלי 'צוללת צהובה' של הביטלס. למרות שהם כמעט ולא היו מעורבים ביצירתו, כל ארבעת המופלאים הגיעו לאירוע. לאחר ההקרנה, נערכה מסיבה נוצצת במלון ROYAL LANCASTER, שם אולם הדיסקוטק עוצב כולו בהשראת הצוללת. באותה מסיבה, נצפה פול מקרטני משוחח עם קלם קרטיס, סולן להקת FOUNDATIONS, ומבטיח לכתוב לו שיר.

1974: להקת המודי בלוז, שידועה בצליל העשיר והתזמורתי שלה, חנכה בלונדון את אולפן ההקלטות הפרטי והמתקדם שלה. האולפן, שהיה הראשון מסוגו בעולם, התהדר ביכולת הקלטה של 32 ערוצים ומיקס קוואדרופוני, גרסה מוקדמת של סראונד עם ארבעה רמקולים.

1978: יצא אלבום הפסקול לסרט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". הסרט עצמו היה כישלון קופתי וביקורתי מהדהד, אך הפסקול, שהורכב מגרסאות כיסוי לשירי הביטלס, הניב כמה פנינים. הבולטת שבהן היא הגרסה הקצבית והמדליקה של להקת אדמה, רוח ואש לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE, שהפכה ללהיט גדול בפני עצמה.

1971: אי שם בקורנוול, אנגליה, להקת קווין הופיעה באחד הערבים המוקדמים בקריירה שלה. מכיוון שהמתופף, רוג'ר טיילור, היה זה שארגן את ההופעה במקום הולדתו, מודעות הפרסום הכריזו על המופע כהופעה של "הלהקה של רוג'ר טיילור". מי היה מאמין אז שהם יהפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם?

על החיים ועל המוות: 17 ביולי

נולדו היום: ספנסר דייויס (1939): הגיטריסט והמנהיג של ספנסר דייויס גרופ, שהביאה לעולם את הקול הענק של סטיבי וינווד. הלך לעולמו בשנת 2020.

טרנס "גיזר" באטלר (1949): הבסיסט וכותב המילים הראשי של להקת בלאק סאבאת', מאבות המטאל הכבד. בספרו סיפר איך קיבל את כינויו "גיזר" (גוזל) מאחיו הגדול, ששירת בצבא עם חבר'ה קוקניים שנהגו לקרוא לכולם ככה.

רון אשטון (1948): הגיטריסט והבסיסט של להקת הסטוג'ס, מחלוצות הפאנק רוק לצד הסולן איגי פופ. הלך לעולמו בשנת 2009.

מיק טאקר (1949): המתופף של להקת הגלאם רוק המצליחה סוויט. הלך לעולמו בשנת 2002.

ניקולט לארסון (1949): זמרת קאנטרי-פופ שזכורה בזכות שיתופי הפעולה שלה עם ניל יאנג. הלכה לעולמה בשנת 1997.

צ'אס צ'נדלר (1996): הבסיסט המקורי של להקת האנימלס, שהפך לאיש שגילה את ג'ימי הנדריקס והביא אותו ללונדון. מאוחר יותר ניהל גם את להקת סלייד. נפטר בגיל 57 ממפרצת באבי העורקים.

גורדון וולר (2009): חצי מהצמד המצליח פיטר וגורדון, שזכו ללהיטים רבים בשנות השישים, חלקם נכתבו על ידי פול מקרטני. נפטר מהתקף לב בגיל 64.

רובי סטיינהארדט (2021): הכנר והזמר המקורי של להקת הרוק המתקדם קנזס, שהצליל הייחודי שלו היה חלק בלתי נפרד מהלהקה. נפטר בגיל 71 מדלקת לבלב חריפה. הלהקה פרסמה בהצהרתה: "חברי להקת קנזאס, בעבר ובהווה, מבקשים להביע את הצער העמוק ביותר על מותו של חברנו ללהקה וידידנו, רובי שטיינהרדט. רובי תמיד יהיה בנשמה שלנו, במוחנו ובמוזיקה שלנו. מה שהוא הביא לנו כחברים ללהקה, למעריצים שהשתתפו בקונצרטים שלנו ולצלילי קנזאס, תמיד יהיה לבבי. אנחנו אוהבים אותו ותמיד נתגעגע אליו".

גם בעולם הג'אז הלכו לנו שתי אגדות:

בשנת 1926 מת סקסופוניסט הג'אז המשפיע, ג'ון קולטריין, בגיל 40. הרבה אמני רוק שאבו המון השראה ממנו.

בשנת 1959 מתה הזמרת בילי הולידיי. הנה על אחד משיריה הידועים והמצמררים ביותר - STRANGE FRUIT. השיר הזה נכתב על ידי מורה לבן, יהודי ופעיל איגוד מניו יורק בשם אבל מירופול, שזעם לאחר שראה תצלום של לינץ' מחריד במגזין לזכויות האזרח. התמונה הייתה צילום של שני גברים שחורים תלויים על עץ לאחר שעברו לינץ' במריון, אינדיאנה ב-7 באוגוסט 1930. שני הגברים כונו בשם המטריד, "הפרי המוזר". הכותרת המקורית של השיר הייתה "פרי מר", וזה פורסם בגיליון ינואר 1937 של מגזין האיגוד בשם THE NEW YORK TEACHER. לאחר הוספת מוזיקה, השיר בוצע בקביעות במפגשי שמאל שונים. אשתו של מירופול וחבריו מאיגוד המורים המקומי היו שרים אותו, אבל הוא בוצע גם על ידי זמרת שחורה בשם לורה דאנקן, שהופיעה פעם במדיסון סקוור גארדן. זה בוצע על ידי רביעיית זמרים שחורים במהלך התרמה אנטי-פשיסטית בהופעה שהעלה רוברט גורדון, שעבד גם על מופע הרצפה במועדון בשם CAFE SOCIETY. בילי הולידיי בדיוק עזבה את הלהקה של ארטי שאו והייתה האטרקציה המופיעה במועדון. גורדון הפנה את תשומת ליבה לשיר והציע לה לשיר אותו. הגרסה שלה הפכה את השיר לפופולרי. ב-1971 אמר מירופול, "כתבתי את השיר כי אני שונא לינץ', אני שונא חוסר צדק, ואני שונא את האנשים שמנציחים אותו". באוטוביוגרפיה שלה, הולידיי טענה שהיא כתבה את השיר, מה שלא היה נכון כמובן. לקראת סוף חייה, היו לה הרבה בעיות עם סמים והיא הוציאה כמה הצהרות לא אמינות.

תופים, חצוצרות ו... חור שחור בכיס? הסיפור המלא מאחורי אלבום ההופעה הכפול והמסחרר של מייק אולדפילד שיצא ב-17 ביולי 1979. שמו הוא EXPOSED, אבל מאחורי הצלילים המהפנטים והביצועים המדויקים, הסתתרה דרמה פיננסית בקנה מידה קולוסאלי, כזו שכמעט וריסקה את האמן שהעניק לעולם את TUBULAR BELLS.

הסיפור, כפי שאולדפילד עצמו חשף בספרו האוטוביוגרפי, מתחיל עם דמות ססגונית ושאפתנית לא פחות ממנו: ריצ'רד ברנסון, הבוס הגדול של חברת התקליטים וירג'ין. ברנסון, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום, התעקש שאולדפילד ייצא לסיבוב הופעות אירופאי רחב היקף כדי לקדם את אלבומו הכפול והמורכב דאז, INCANTATIONS. הבעיה? אולדפילד היה ידוע כיוצר של אולפנים, אמן מופנם שסבל מחרדת במה קשה. אך לאחר שעבר טיפול שנוי במחלוקת, הוא הרגיש מוכן סוף סוף להתמודד עם הקהל ועם דרישותיו של ברנסון.

ברנסון, מצדו, חשב על דרך יצירתית לחסוך בעלויות. הוא רצה להקליט כל הופעה והופעה בסיבוב, כדי לארוז אותן לאלבום הופעה עתידי. אולם, הוא לא תכנן לשלם לנגנים המוכשרים שליוו את אולדפילד תשלום נוסף עבור שעות ההקלטה הללו. התכנית הכמעט-מושלמת שלו התפוצצה לו בפנים כאשר כמה מהנגנים עלו על התרמית. באחד המקרים, הם פשוט הכריחו את הצוות הטכני לפרק את מכשיר ההקלטה הרב-ערוצי ממש לנגד עיניהם, דקות ספורות לפני העלייה לבמה. המשבר הזה היה רק קצה הקרחון של הכאוס הכלכלי שעמד להתרחש.

מכוניות, סוויטות וחשבון של מיליון לירות שטרלינג

סיבוב ההופעות של INCANTATIONS לא היה עם הרכב רוק סטנדרטי. אולדפילד עלה לבמה עם תזמורת שלמה שכללה עשרות נגנים, מקהלה, כלי קשת ונשיפה. מפלצת מוזיקלית מרהיבה, אך גם בור פיננסי חסר תחתית. בספרו, אולדפילד מספר בתמימות כמעט כואבת איך איבד שליטה על ההוצאות. "מישהו בחברה ניסה להזהיר אותי בעדינות, אמר לי להיזהר מהנדיבות המוגזמת שלי, שאנשים מנצלים אותה היטב", הוא כתב.

האזהרה הייתה מאוחרת מדי. חלק מהנגנים דרשו שיקנה להם מכוניות פאר. אחרים לא הסתפקו בחדר רגיל ודרשו סוויטות נשיאותיות במלונות היקרים ביותר. אולדפילד הצעיר והנאיבי, שכל חייו התרכזו במוזיקה ולא בניהול חשבונות, לא הבין בזמן אמת שכל פנטזיה של חברי הלהקה שלו תתורגם בסופו של דבר לחשבון שיוגש ישירות אליו.

כשהמסך ירד על ההופעה האחרונה לאחר כחודש של מסע הופעות אינטנסיבי, הגיעה ההתפכחות הכואבת. אולדפילד גילה לתדהמתו שהוא לא רק שלא הרוויח, אלא צבר חובות בגובה של כמיליון לירות שטרלינג – סכום אסטרונומי במונחים של סוף שנות השבעים. החוב העצום הזה נאלץ להיות מכוסה מתמלוגי המכירות העתידיים של אלבום ההופעה EXPOSED, והאמן מצא את עצמו עובד במשך עשר השנים הבאות רק כדי להחזיר את הכסף שהפסיד בחודש אחד. "זה היה שיעור חשוב מאוד לחיים", סיכם באירוניה מרה.

אז מה בכל זאת קיבלנו? מוזיקה טהורה

למרות הכאוס הפיננסי, התוצאה המוזיקלית היא לא פחות ממופלאה. EXPOSED הוא מסמך מרתק המתעד אמן בשיא כוחו היצירתי, כשהוא מבצע את יצירותיו המורכבות עם הרכב חי, נושם ובועט. הביצועים חמים, אנושיים ומלאי תשוקה.

האלבום מציג גרסה מקוצרת, מהודקת וקצבית יותר של היצירה INCANTATIONS, שנשמעת נהדרת לחלוטין בפורמט החי. אבל היהלום שבכתר, גולת הכותרת האמיתית, הוא הביצוע המלא, החי והעוצמתי ליצירה שבזכותה העולם גילה את מייק אולדפילד מלכתחילה – TUBULAR BELLS. לשמוע את היצירה המונומנטלית הזו מתעוררת לחיים על הבמה עם תזמורת שלמה זה חוויה בפני עצמה.

וכדי להוסיף קורטוב של הומור וחוכמה, אולדפילד סוגר את האלבום עם אצבע משולשת ואלגנטית שהוא תוקע בטרנד הדיסקו ששטף את העולם באותה תקופה. הוא עושה זאת באמצעות קטע קצר וקליט שהלחין בשם GUILTY, שמהווה פרודיה מושלמת ובו זמנית קטע דיסקו-פופ-רוק מצוין בפני עצמו.

נכון, מייק אולדפילד הוא פרפקציוניסט חסר פשרות, ולכן אל תצפו לאלבום הופעה "טהור" לחלוטין. ניכר שבוצעו באולפן תיקונים, ליטושים והוספת ערוצים כדי להגיע לשלמות הצלילית המזוהה עמו. אך בסופו של דבר, המוזיקה היא שמדברת. עבור בחור שהחל את דרכו כאמן מתבודד באולפן, EXPOSED הוא הישג אדיר של אמן שלמד בדרך הקשה את חוקי המשחק, שילם מחיר כבד, ובכל זאת יצא מהצד השני עם אחד מאלבומי ההופעה המרגשים והטובים יותר של התקופה.

ב-17 ביולי בשנת 1968 יצא בארה"ב תקליט הבכורה של דיפ פרפל, ששמו SHADES OF DEEP PURPLE. בספטמבר של אותה שנה הוא יצא גם באנגליה. הרגע שבו חמישה בריטים צעירים לחצו על מתג ההצתה.

הכינו את האוזניות וסובבו את הווליום למקסימום, כי אנחנו חוזרים בזמן אל קיץ 1968. בזמן שהעולם עוד היה שקוע עמוק במהפכת ילדי הפרחים והפופ הפסיכדלי, חבורה של חמישה מוזיקאים בריטים עמדה לשחרר רעש מסוג חדש לגמרי. ב-17 ביולי נחת על מדפי התקליטים בארצות הברית פרי ביכוריהם של דיפ פרפל, תקליט הבכורה המהפנט שזכה לשם SHADES OF DEEP PURPLE. תושבי הממלכה המאוחדת נאלצו להמתין בסבלנות עד ספטמבר כדי לזכות בפיסת הוויניל הזו (ובעטיפה שונה).

איך נולד הדבר הזה, אתם שואלים? ובכן, זה לא היה תהליך ארוך ומייגע. למעשה, כל היצירה הזו נרקחה במרתון הקלטות מסחרר של שלושה ימים בלבד, בין ה-11 ל-13 במאי, במרתף אפלולי שהוסב לאולפני PYE בלונדון. המיקום, מאחורי מלון קאמברלנד היוקרתי ובמרחק יריקה ממארבל ארץ'. במשך 48 שעות קדחתניות, הלהקה הקליטה את כל החומרים, כשהיום השלישי כולו הוקדש למיקסים הסופיים תחת שרביטו של המפיק דרק לורנס. וכל התענוג הזה? עלה סכום פעוט של 1,500 ליש"ט.

כדי להשלים את החבילה, החמישייה התייצבה לצילומי העטיפה כשהיא לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדים יקרים וראוותניים שנרכשו במיוחד מהבוטיק הכי לוהט של לונדון דאז, מיסטר פיש. התוצאה הייתה תמונה אייקונית וצבעונית, שהבטיחה שהתקליט יבלוט על המדף.

הדרמה הראשונה הגיעה מהר מאוד. הלהקה והמפיק היו בטוחים שהקלף המנצח שלהם הוא גרסת כיסוי דרמטית לשיר HELP של הביטלס. אך בחברת התקליטים חשבו אחרת והתעקשו בכל תוקף לשחרר כתקליטון דווקא את הקטע הקצבי והממכר HUSH - קאבר לשיר של ג'ו סאות' (הידעתם שה"נה נה נה..." בשיר הוא האצה של צעקתו של ג'ון לנון באמצע השיר A DAY IN THE LIFE? של הביטלס?). במבט לאחור, זו הייתה כנראה אחת ההחלטות העסקיות הטובות יותר בתולדות הרוק. השיר הפך ללהיט ענק באמריקה ופתח ללהקה את הדלת להצלחה בינלאומית.

התקליט עצמו נפתח ללא אזהרה מוקדמת עם פצצת אורגן רועמת היישר מההאמונד המפלצתי של ג'ון לורד, שמובילה לקטע האינסטרומנטלי AND THE ADDRESS. זה לא סתם עוד קטע פתיחה, זהו הניצוץ הראשון של השותפות הגורלית בין לורד לגיטריסט ריצ'י בלאקמור. השניים נפגשו לראשונה בדצמבר 1967. בזמן שבחוץ השתוללה סופת שלגים אימתנית, בלאקמור התדפק על דלתו של לורד כשהוא אוחז בגיטרה אקוסטית בלבד. באותו ערב קסום נולדו שני קטעים: AND THE ADDRESS והשיר MANDRAKE ROOT, שיר מורכב ומהפנט שפתח את הצד השני של התקליט. אגב, חדי האוזן ישימו לב שהריף הראשי של MANDRAKE ROOT "נשאל" באלגנטיות מקטע בשם LOST SOUL של גיטריסט בשם ביל פרקינסון. בלאקמור, כבר אז, ידע לזהות ריף טוב כשהוא שמע אחד.

חמשת החברים, שבתחילת הדרך בכלל קראו לעצמם ROUNDABOUT, לא הסתירו את מקורות ההשראה שלהם. הם העריצו את להקת הרוק האמריקאית ונילה פאדג', שהתמחתה בלקיחת שירים מוכרים, פירוקם לגורמים, האטה דרמטית של הקצב והרכבתם מחדש כיצירות פסיכדליות ארוכות ומלאות פאתוס, עם הרמוניות קוליות, תיפוף כבד ודו-קרב מתמיד בין גיטרה חשמלית לאורגן האמונד. דיפ פרפל לקחו את הנוסחה הזו והזריקו לה סטרואידים.

כמובן, המבקרים של אותה תקופה, כהרגלם, לא ממש הבינו מה נפל עליהם. בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת קטלנית: "הנה להקה שהיה לה להיט באמריקה עם השיר HUSH, שבאה עם תקליט ובו שירי פריק-אאוט שנעים בין להקת הנייס, ארת'ור בראון וג'ימי הנדריקס – כמה חבל!". הם פשוט לא ידעו שהם עדים להולדתו של הרכב שישנה את פני המוזיקה.

זה היה ההרכב הראשון, מה שייקרא לימים MARK I: הסולן רוד אוונס, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס. בלאקמור נשמע כאן שאפתן מתמיד, אך עדיין לא הגיע לרמת השליטה המוחלטת שתאפיין אותו בהמשך. הוא מנגן בלהט, אך ניתן לשמוע את ההשפעות של גיבורי הגיטרה של התקופה כמו הנדריקס וקלפטון. הלהקה אפילו כללה בתקליט גרסאות כיסוי לשירים I'M SO GLAD, שבוצע במקור על ידי CREAM של קלפטון, ו-HEY JOE, שהיה מזוהה לחלוטין עם הנדריקס. ובכל זאת, יש משהו בביצועים של דיפ פרפל שנותן לשירים האלו חיים חדשים ובועטים. והאם גם אתם שומעים את הדמיון המפתיע בין הריף של MANDRAKE ROOT לזה של FOXY LADY של הנדריקס? אפילו התיפוף של איאן פייס הצעיר, שלפני שפיתח את סגנונו הייחודי, נשמע לעיתים כמחווה מוצלחת לסגנונו המתפרץ של מיץ' מיטשל, המתופף של הנדריקס.

ומה לגבי הסולן, רוד אוונס? רבים טוענים, שהוא היה הסולן הטוב ביותר של הלהקה (סלחו לי, מעריצי איאן גילן ודיוויד קוברדייל). קולו העשיר, הפרחוני והקטיפתי התאים באופן מושלם לחומרים המוקדמים. באופן אירוני, אותו קול מופלא היה הסיבה לסילוקו מהלהקה מאוחר יותר. הסיבה? קולו היה "יפה" מדי ולא צרחני מספיק. הלהקה חיפשה סאונד כבד יותר ורצתה סולן עם צרחות שיוכלו להתחרות באלו של רוברט פלאנט מלד זפלין.

אז האם תקליט הבכורה הזה היה פורץ דרך? למען האמת, כנראה שלא. הוא היה יותר אבולוציה מאשר רבולוציה. אבל האם הוא מהנה? האם הוא תקליט מלא בגישה, בחוצפה נערית ובסאונד מרתק? בהחלט כן! זוהי יריית הפתיחה של מסע מוזיקלי מופלא, תעודת לידה של צליל חדש שהיה רק בתחילת דרכו. זו הייתה ההתחלה של הכל מבחינת הסגול.

ב-17 ביולי בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם השיר HOLD ON TIGHT. צד ב' של התקליטון בא עם שיר שלא נכלל באף אלבום של הלהקה, WHEN TIME STOOD STILL.

זה היה התקליטון הראשון של הלהקה שיצא מתוך תקליטה באותה שנה, TIME. בשלב זה, הלהקה שינתה את אופי ההפקה שלה, כשהיא מצמצת את צלילי התזמורת שהעשירו את יצירות העבר.

הבית השלישי בשיר הזה הוא בצרפתית. התרגום הוא, כמו בבית שהושר לפני כן באנגלית:

תחזיק חזק בחלום שלך

תחזיק חזק בחלום

כשאתה רואה את הספינה שלך יוצאת להפלגה

כשאתה מרגיש שהלב שלך נשבר

תחזיק חזק בחלום שלך.

ולמרות שהתיפוף של בב בוואן נשמע כאן אנרגטי וסוחף, מדובר למעשה בלופ שהוכן ומנוגן אותו הדבר, מההתחלה ועד סוף השיר, כפי שנעשה קודם לכן בלהיט אחר של הלהקה, DON'T BRING ME DOWN.

ב-17 ביולי בשנת 1948 נולד גיטריסט להקת הסטוג'ס, רון אשטון (שנראה פה בעטיפה השני מקדימה, אחרי איגי פופ). רון אשטון נולד ב-17 להורים רונלד ואן. אחריו בא האח סקוט (שיהיה המתופף בלהקת הסטוג'ס). בעוד המשפחה חיה בוושינגטון בילדותו של רון, דודתו ודודו של רון - שניהם שהיו אמני וודביל לשעבר - השפיעו רבות עליו תוך זמן קצר, רון נטל לידיו את האקורדיון בניסיון לשחזר את היראה וההדר שאפפו את חייהם הקודמים של קרובי המשפחה. עד שהמשפחה עברה לאיווה, העניין של רון בכלי הזה נחלש, והוחלף באהבה לביטלס ולרולינג סטונס, כפי שהיה כל כך נפוץ באותה תקופה. כשרונלד נפטר בטרם עת בשנת 1963, אן לקחה את שני הבנים ואת הבת קאתי למישיגן, שם מצאה מקום עבורם באן ארבור. כשהגיע לכיתה י"א, רון נשר מבית הספר עם חברו דייב אלכסנדר (שיהיה הבסיסט בלהקת הסטוג'ס) ונסע לאנגליה, ביקר במקומותיהם של גיבוריו, כולל ברחוב דנמרק בלונדון (שם פעלו כל המו"לים למוסיקה) ובמועדון קאברן בליברפול. ההתרגשות של שני החברים הצעירים שיצאו למסע מוזיקלי של חקר בארץ זרה הייתה אדירה. "חשבנו שאם נלך לשם, נלמד משהו. זה היה מדהים להיות בן שש עשרה ולקחת רכבת לליברפול כדי לנסוע לקאברן", הוא סיפר. אשטון מת ב-6 בינואר 2009 אבל צלילי הגיטרה שלו נותרו חיים ומשפיעים עד עצם היום הזה.

ב-17 ביולי 1970 (יום שישי) שודר בטלוויזיה, בשעה 21:30, הפרק הראשון והניסיוני של "לול" - ההפקה של אורי זוהר, אריק איינשטיין וחבריהם. יום לאחר שידור התוכנית, נפטר השחקן יעקב איינשטיין, אביו של אריק, בן ה-61, מהתקף לב. בעודו נתון בכאבו האישי, עסקו העיתונים בפרסום ביקורות שליליות מאד על התוכנית ששודרה.

כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1969":

התוכנית הראשונה, שתויגה בעיתונות כ'משדר בידור', שודרה ביום שישי, 17 ביולי 1970 בשעה 21:30. שמה היה 'לול' ומאחוריה ניצבה חבורה שבאה להעביר מסר שונה מהמקובל בטלוויזיה. לאחר שאורי זוהר הציג את המשתתפים, באופן כאוטי אך שובבי, בוצעו השירים 'אבשלום', 'האיש על הצב', 'למה לי לקחת ללב', 'הבלדה על יואל משה סלומון' ו'הדוד סם'. לקראת סיום התוכנית, השתוללו המשתתפים מול המצלמה. במהלך הסצנה שולבו צילומים מהרחוב. באחד מהם נראה אדם האומר: "איזה בלוף. איזה חנטריש".

כך גם חשו צופים רבים שהופתעו לגלות כי זו מנת התרבות שהטלוויזיה הציעה להם לערב שישי. לאחריה, שודר הסרט 'אנקת גבהים', אך מה שנשמע בקרב הציבור לא היו אנקות גבהים, אלא בעיקר ביקורות חריפות.

יומיים לאחר שידור התוכנית נערכה ישיבה מיוחדת של הוועד המנהל מטעם רשות השידור, בה דנו על התוכנית. ממלאת מקום דובר רשות השידור, רבקה בהירי, מסרה כי לא כל חברי הוועדה הסכימו עם אותה ביקורת. באותה וועדה הוחלט להוריד מהמסך את התוכניות 'טעם וריח' (עם דן בן אמוץ) ו'הערב אצלנו' עם סבא מאיר. התוכנית 'לול' התנדנדה על חבל דק מאד.

בן-עמי פינגולד, מידיעות אחרונות, הצליף בביקורתו: "ענף הבידור בטלוויזיה ממשיך להוכיח חוסר טעם, חוסר תרבות וחוסר כל תיכנון מיושב ואחראי. המקריות והאלתור אוכלים תקציבי ענק, והתוצאות - אפסיות. 'לול' הוא דוגמה נוספת לכך. במרכז התוכנית עמד אריק איינשטיין, שהוא זמר טוב ואמן אמיתי. יחד עימו הופיע שלום חנוך, אחד מכותבי השירים הטובים שלנו. בתוכנית שולבו מספר שירים לא רעים. אלא שהמפיק והבימאים החליטו שיש להוכיח לנו שהם מעודכנים בסגנון הבמה הפרועה אשר בה צורחים, משתוללים, משחקים את ה'לא נורמלי' ואת המסומם, מגלגלים עיניים מטומטמות ומשחיתים את הפרצוף בהעוויות של כיעור. 'לול' הוא פוזה מזויפת של בחורים קרתנים הסוברים, שאם העולם כולו מופרע הרי שגם עליהם לא לאחר את הרכבת. שיסל ושות' רוצים להשתולל? בבקשה, ישכרו מועדון, יקיפו את עצמם בזרקורים בוהקים ויצרחו לתוך המיקרופון את שירת חייהם. איש אינו צריך לבזבז את כספי הטלוויזיה היקרים על תחביביהם המשונים של אזרחים. ליל שבת אינו המועד האידיאלי לכל אותם אקספרימנטים צורמים, ש'לול' הוא הגרוע שבהם. נקווה שזוהי תאונה חד פעמית, וכי אין סיכוי לסדרה בהמשכים, אשר תטיל אותנו מן הפח אל הפחת, או מן הלול אל הרפת".

עוד פרטי מידע נדירים על "לול", בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-17 ביולי בשנת 1996 מת צ'אס צ'נדלר, הבסיסט המקורי של להקת האנימלס והאיש שגילה את ג'ימי הנדריקס. בן 57 במותו ממפרצת באבי העורקים.

כשג'ימי הנדריקס הצית את הגיטרה שלו, צ'אס צ'נדלר היה מוכן עם הנוזל הדליק בצד. כשלהקת סלייד הייתה נואשת לתדמית חדשה, צ'נדלר הלביש את הלהקה כסקינהדס. הוא היה המנהל המושלם עבור שני הכישרונות המגוונים הללו. כחבר לשעבר בלהקת האנימלס, הוא יכל להזדהות עם מוזיקאים ולהבין את הבעיות שלהם. כאיש עסקים ערמומי הוא גם הבין את כוחו של פרסום ואת חשיבות התדמית.

מעט כוכבי סיקסטיז הצליחו לעשות את הקפיצה מכוכבות-פופ לעסקים. חסרה להם המשמעת והידע. אבל כשצ'נדלר פרש מהאנימלס בשנת 1966, הוא הפך במהירות לאחד המנהלים והמפיקים המוערכים והמצליחים ביותר של עידן הרוק. הוא גילה את ג'ימי הנדריקס, אבל האנרגיה והמחויבות שלו הם שעזרו להפוך גיטריסט אמריקאי צעיר וביישן לאמן דינמי ולאגדת רוק. ההתייחסות ההדדית שלהם הייתה מבוססת על אמון וידידות. כשהשותפות שלהם התפרקה בסופו של דבר, צ'נדלר מצא את זה קשה מאד עבורו. אבל רגע לפני שהנדריקס מת בספטמבר 1970, הוא קרא למנהלו הוותיק פעם נוספת לעזרה והדרכה. צ'אס צ'נדלר היה אדם שאמנים ידעו שהם יכולים לסמוך עליו.

הוא נולד, בשם בריאן ג'יימס צ'נדלר, בהיטון, ליד ניוקאסל בשנת 1938. עם האנימלס הוא זכה להצלחה גדולה מאד עם תסכול בצדה. "הופענו ללא הפסקה במשך שלוש שנים, עשינו 300 הופעות בשנה ובקושי קיבלנו אגורה". במהלך סיבוב ההופעות האחרון של האנימלס בארה"ב יעצה לצ'נדלר חברתו של קית' ריצ'רדס, לינדה קית', לראות גיטריסט יוצא דופן, ג'ימי ג'יימס, שניגן עם הבלו פליימס במועדון CAFE WHA בגריניץ' וילג' בניו יורק. צ'נדלר התרשם מהביצוע של ג'ימי ג'יימס לשיר "היי ג'ו" של טים רוז, הציע להיות המנהל שלו והזמין אותו ללונדון. אז הנדריקס שאל את צ'נדלר אם הוא יכול להכיר לו את אריק קלפטון. צ'נדלר הבטיח לו שכך יהיה והשניים הגיעו לאנגליה.

צ'נדלר כבר החליט אז להפסיק לנגן. "אף פעם לא הייתי כל כך טוב בגיטרה בס", הוא התוודה. הוא הביא את התגלית החדשה שלו, ששמו שונה כעת לג'ימי הנדריקס, ללונדון בספטמבר 1966, וגייס את מיץ' מיטשל ונואל רדינג כדי להקים את להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס. הוא גם יצר שותפות עם מנהל האנימלס, מייק ג'פרי, כדי לטפל בעניינים העסקיים של הנדריקס בשנתיים הקרובות. בסופו של דבר הפיק צ'נדלר את כל הלהיטים הראשונים של הנדריקס, כשהוא משקיע כסף מכיסו, אותו קיבל ממכירת ציוד וחסכונות.

בשנת 1968 פרש צ'נדלר כמנהלו של הנדריקס. זה היה באמצע ההקלטות שלהאלבום ELECTRIC LADYLAND. הוא מאס בהקלטות חוזרות אינסופיות ובזבוז זמן וכסף באולפן. הוא הסתכסך עם ג'פרי על הדרך שבה הקריירה של הנדריקס טופלה, ובשנת 1969 חזר ללונדון לאשתו השוודית, שציפתה לילדם הראשון. זמן קצר לאחר מכן הקים את MONTGROW PRODUCTIONS וגילה את להקת סלייד.

הסולן של סלייד, נודי הולדר, אמר שהלהקה "סגדה" לצ'נדלר על הדרך שבה שינה את עתידה. בהדרכתו הם הפכו ליצרני הלהיטים הפוריים ביותר של שנות ה-70, למרות שהם לא הצליחו להשיג הצלחה אמריקאית. בשנת 1979 הוא פרש מהניהול והקים את חברת התקליטים שלו BARN PrRODUCTIONS. בהמשך הוא חזר לנגן בס בלהקת האנימלס שהתאחדה. אבל זו לא הייתה חוויה משמחת. הלהקה בילתה את רוב הזמן בוויכוחים ובשלב מסוים צ'נדלר נראה תופס בכעס את זמר הלהקה, אריק ברדן, בעורפו.

מה שבטוח, ללא צ'אס צ'נדלר - עולם הרוק היה נראה שונה לגמרי.

ב-17 ביולי בשנת 1971 התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית הלילה הטלוויזיונית עם המנחה מייקל פרקינסון. בתוכנית זו, שצולמה באולפני הבי.בי.סי הבריטי, תקף לנון את התקשורת הבריטית.

הסיכום של הלנונים עם פרקינסון היה שאם הוא יפלוט מפיו את המילה "ביטלס", הוא ייאלץ להמשיך את קיום הריאיון כשהוא כולו בתוך שק גדול ושחור.

פרקינסון: "עשיתם סרט על זבוב שזוחל על גוף של אישה, עשיתם סרט מפורסם על ישבנים חשופים ויש סרט שבו נראה איבר המין שלך. נכון, ג'ון?".

לנון: "זו הייתה בדיחה. עשיתי סרט שנקרא SELF PORTRAIT ובכל הזמן הזה הייתי סוג של PRICK" (צחוק רם נשמע בקהל לשמע בדיחת כפל המשמעות).

אז יוקו ניגשה להקריא קטעים מספרה GRAPEFRUIT לפני שפרקינסון שאל אותה ואת בעלה לפשר ריחוקם מאנגליה.

לנון: "התקשורת הבריטית קראה ליוקו מכוערת. לא ראיתי התייחסות שכזו כלפי אף איש או אישה אחרים, גם אם הם מכוערים. לא אומרים דבר שכזה, באופן נורמלי, בעיתונים. היא לא מכוערת והעיתונים מדהימים אותי לקרוא שהם קוראים לאנשים מכוערים באמת כמושכים".

פרקינסון (ליוקו): "נראה שיש סיבה נוספת לכך שאנשים לא אוהבים אותך, כי הם מוצאים אותך כסיבה לפירוק הביטלס".

לנון (מתפרץ): "זה לא נכון! אנשים ברחוב לא שונאים אותנו. זו המדיה ששונאת אותנו. אנשים ברחוב מברכים אותנו לשלום וזו אמת המידה שלי. התקליטים שלי עדיין נמכרים היטב וגם שלה נמכרים לא רע".

פרקינסון: "האם נוכחותה של יוקו הביאה למתח בלהקה ההיא?"

לנון: "המתח כבר היה שם עוד לפני שהיא הגיעה. זה החל כשבריאן אפשטיין מת".

(ברגע הזה מכריח לנון את פרקינסון לקיים את הבטחתו ולהיכנס לשק גדול) לנון: "תיכנס לשק ונמשיך לדבר על הביטלס". פרקינסון מסכים והריאיון ממשיך כשהוא לא נראה יותר למצלמה.

לנון: "תדמיין בנאדם שרוצה להתקבל לבי.בי.סי, אבל הוא שחור ומיד יש עליו דעות קדומות. כך הוא יגיע לראיון בתוך שק ולא יקבל את הבעיטה הברורה מראש".

פרקינסון: "למה הביטלס התפרקו? מה היה שם?".

אונו: "הביטלס הם ארבעה אנשים מוכשרים והם ארבעה אנשים חזקים מאד. אני בטח לא הייתי יכולה לשבור אותם".

לנון: "אנחנו שברנו את עצמנו. כשהגענו לגיל 28 או 29, שאלנו את עצמנו מה היא המטרה שלנו. הרי עשינו את זה. הרי ג'ורג' היה ממש מוכשר בכתיבת שירים ובסוף הוא זכה רק לשיר או שניים באלבום שלנו. האופי שלנו השתנה. האמת שעכשיו התקליטים שלנו ביחד מוכרים הרבה יותר עותקים מאשר התקליטים שלנו כביטלס. כך שזה עסק לא רע בכלל".

(בשלב הזה מקבל פרקינסון את הרשות לצאת מהשק)

לנון: "מעולם לא רציתי שהביטלס יחליקו במדרון. נדרתי לעצמי נדר שבגיל 30 לא אשיר את SHE LOVES YOU והנה חגגתי 30 השנה וקיימתי את הבטחתי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.