top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 ביוני בעולם הרוק

עודכן: 3 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-17 ביוני (17.6) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


ב-17 ביוני בשנת 1966 יישם פול מקרטני (הלא הוא, בתפקידו הרשמי, הבסיסט של הביטלס) את עצת יועציו הפיננסיים, שדחקו בו לרכוש שטח כדי להציל סכום כסף שייבלע על ידי מס ההכנסה. הוא רכש ביום זה חווה ב-CAMPBELTOWN בסקוטלנד.


חווה זו שכנה ליד צוקי קינטייר (עליהם יכתוב בשנת 1977 את הלהיט הענק שלו), הכילה שלושה חדרי שינה והמחיר שפול שילם עליה היה 35,000 ליש"ט. באותה שנה אמר פול על רכישתו: 'זה בהחלט שווה את הכסף. אני לא איש נדל"ן גדול, אלא קונה מקומות שאני אוהב'.


החווה עצמה הייתה במצב לא מזהיר כשפול קנה אותה, בעידודה של חברתו, ג'יין אשר, שראתה במקום זה כמפלט בטוח מהדי ההערצה העצומים ללהקתו. עם זאת, השיפוצים בחווה החלו רק כשהיה נשוי ללינדה, בשנת 1969.


בספרו האוטוביוגרפי סיפר: "לינדה אמרה לי שכדאי שנטפל בחווה הזו. אני חשבתי פשוט להשאיר אותה כמו שהיא. לינדה לא ויתרה וממש הדליקה אותי בעניין השיפוץ. אהבתי את הבידוד של המקום והאפשרות לשמור שם על פרטיותי. הייתה שם תחושה של סוף העולם". בהמשך קנה מקרטני גם את החווה הסמוכה, כדי למנוע מאנשים זרים להגיע למקום וללטוש עין לכיוון חוותו.


ב-17 ביוני בשנת 1954, היה השיר "רוק מסביב לשעון" של ביל היילי רק בן כחודשיים מיום הקלטתו, כשהגיטריסט שניגן בו, דני סידרון בן ה-33, מת.


דני סידרון החל לנגן בגיטרה בשנות ה-30 והופיע בלהקות שונות לאורך שנות ה-40 וה-50. הוא היה ידוע במיומנותו הטכנית ובגישתו החדשנית לכלי, והתמחה במיוחד בנגינת מוסיקת ג'אז אבל היה זה סולו הגיטרה בשיר של ביל היילי, "רוק מסביב לשעון", שהפך אותו לאבן דרך חשובה בבניית עולם הרוק'נ'רול. סידרון ניגן לפני כן בשיר אחר של היילי, ROCK THE JOINT, שפחות הצליח – אך הפעם, כששיחזר את הסולו ההוא בשיר החדש, זה הותאם ככפפה ליד. סידרון שילשל לכיסו מיום הקלטה זה 21 דולרים.


ב-17 ביוני 1954 היה השיר הזה של ביל היילי רק בן כחודשיים מיום הקלטתו כשהגיטריסט שניגן בו, דני סידרון בן ה-33, מת באופן פתאומי בנפילה מגרם מדרגות, כנראה בגלל התקף לב. מפרקתו נשברה ושעון חייו פסק מלתקתק.


היילי לא התקשה למצוא לסידרון מחליף. היה זה פראני ביצ'ר, לפני כן בלהקת הג'אז של בני גודמן. ביצ'ר הצליח לשחזר כהלכה את הסולו המקורי של סידרון. השיר לא הצליח מיד כקודמו (SHAKE, RATTLE AND ROLL) ונאלץ לחכות עד מאי 1955, כששובץ בסרט BLACKBOARD JUNGLE ובו נראים ביל היילי ולהקתו (הקומטס) עם הסקסופוניסט, רודי פומפילי, שהשתולל עם כלי הנשיפה שלו. ובני הנוער שצפו במסך לא יכלו שלא להשתולל מולו ואיתו. דני סידרון כבר לא היה שם כדי ליהנות מכל זה.


ב-17 ביוני בשנת 1969 יצא האלבום של אלביס פרסלי, FROM ELVIS IN MEMPHIS. בשנה זו חזר אלביס פרסלי להיות שם חם בעולם המוזיקה.


שנה קודם לכן הוא צילם את מופע הקאמבק המעולה שלו, ששודר למיליוני אנשים והחזיר את שמו כמותג רוק מוביל במקום שחקן סוג ב' בסרטים די עלובים שהוא צילם על חשבון הפקת תקליטים ראויים. הזמר הנחשק הוציא במהלך שנות השישים המון שירים ואלבומים אך חלקם הגדול לא הצליח במצעדים.


רבים ממעריציו הגדולים נטשוהו. גם הביטלס דאגו באמצע שנות השישים לספר בראיונות כי אלביס איבד את זה ואינו מעניין אותם יותר. "זה נראה שלאלביס כבר לא איכפת מהקהל שלו יותר", קבע ג'ון לנון.


אבל בשנת 1969 היה אלביס טעון באנרגיה מחודשת. הוא הגיע להקלטת שירים חדשים כשהוא מוכן להעניק את כל נשמתו להצלחת העניין. הלהקה שליוותה אותו בהקלטות הייתה מהלוהטות ביותר בארה"ב של 1969 והשילוב של מוזיקת גוספל, נשמה ורוק היה מושלם בכל שיר שהם ניגנו.


בפברואר 1969 הוקלטו השירים לאלבום הזה. עשרים שירים הוקלטו בתשעה ימים. כל הנוכחים באולפן הרגישו שאיכות השירים גבוהה ביותר. אך החשש הגדול היה שהמוזיקה הזו לא תצליח במכירות, כי המצעדים כבר לא איכלסו בקביעות שירים שלו.


לפיכך החליטה חברת התקליטים "לטעום את המים" לפני שתשחרר לשוק את הפצצה המוזיקלית שלה. הטעימה הראשונה שחברת RCA שיחררה על גבי סינגל הייתה השיר IN THE GHETTO. לטעמי זה אחד השירים המרגשים והמדהימים יותר שהמלך פרסלי שר אי פעם. השיר מדבר על בחור מסכן שנפל לחיי עוני ונאלץ לשרוד על ידי נפילה לפשע. זו הפעם הראשונה בקריירה של אלביס שהוא הקליט שיר עם מסר משמעותי לחברה.


את השיר כתב מאק דייויס שסיפר: "גדלתי עם ילד קטן שאביו עבד עם אבי. הוא גר בחלק מהעיירה שהיה גטו ברחוב עפר. גדלתי בטקסס, וזה היה גטו בכל המובנים, אבל לא השתמשנו במילה הזאת אז. המלה 'גטו' הפכה פופולרית בסוף שנות ה-60 לתיאור החלקים העניים בעיר. חבר שלי, פרדי וולר, שנהג לנגן בגיטרה עבור פול רוויר והריידרס, הראה לי תפקיד מסוים שמצא בגיטרה. חזרתי הביתה והתעסקתי בזה, כתבתי את השיר וקראתי אליו בארבע לפנות בוקר ושרתי לו אותו. הוא ידע שכתבתי להיט עם הצלילים שלו, אבל זה לא הפריע לו".


חברו של אלביס, מארטי לאקר, עודד אותו להקליט אז בממפיס וסיפר: "אלביס היסס לעשות את השיר הזה. המנהל שלו, קולונל טום פארקר, תמיד החדיר לראשו, 'אל תעשה שירים עם מסר כבד', כי לבצע שיר מסר זה ממש כמו לנקוט בצד פוליטי. כל צד שאתה הולך לקחת זה להעליב את האחרים. הייתי בחדר הבקרה אחרי שאלביס והמוזיקאים עבדו קצת על 'בגטו'. הוא אמר, 'תראה, אני לא חושב שאני צריך לעשות את השיר הזה'. אמרתי, 'אלביס, אם אי פעם תעשה שיר מסר, זה השיר'. הוא הביט על צ'יפס מוראן המפיק, שאמר, 'זה יהיה להיט. אבל אני אגיד לך מה, אם אתה לא רוצה את זה, אני יכול לקבל את השיר?' אלביס לא מצמץ ומיד אמר, 'לא, אני הולך לעשות את זה'...".


השיר המצליח סלל את הדרך להצלחת התקליט הזה של אלביס בממפיס. מבחינתי זה אחד הדברים העוצמתיים יותר שהוקלטו בשנת 1969. לונג ליב דה קינג!


ב-17 ביוני בשנת 1965 הופיעו להקות המודי בלוז והקינקס את הופעות הבכורה שלהן בארה"ב. זה קרה במועדון ACADEMY OF MUSIC שבניו יורק. חברי הקינקס נחרדו לגלות ששם להקתם נכתב במודעות הפרסום THE KINGS. הלהקה המרכזית בערב הזה הייתה DAVE CLARK FIVE.


ב-17 ביוני בשנת 1972 הופיע דייויד בואי בטאון הול, באוקספורד. האולם היה מפוצץ באנשים ובמהלך סיום השיר SUFFRAGETTE CITY בואי בא מול הגיטריסט שלו, מיק רונסון, ירד קצת ובידיו חפן את פלחי ישבנו, בעודו פורט בשיניו בגיטרה. היה זה נראה כאקט מיני והצלם, מיק רוק שנכח שם, תיקתק במצלמתו והתמונה הזו פורסמה והוסיפה ללבות את אש השיווק של הזמר.


ב-17 ביוני 17 בשנת 1972 ניגן ושר רון 'פיגפן' מקרנן את הופעתו האחרונה עם להקתו, גרייטפול דד. הוא היה הקלידן המייסד של הלהקה וההופעה האחרונה הזו איתו נערכה בהוליווד בול שבלוס אנג'לס.


בחודשי הסתיו של 1971 החליט מקרנן שהוא מפסיק לשתות. "מעכשיו רק אעשן סיגריות", הוא אמר בשמחה לסובביו. אבל האלכוהול כבר ביצע נזק בלתי הפיך לאיבריו הפנימיים. בסיבוב ההופעות האחרון שלו הוא עשה דבר שלא צריך לעשות - ללכת להופיע בניגוד להוראת רופאו.


בעברו הלא רחוק היה מקרנן איש גדל ממדים והנה הוא הפך במהרה לאיש חיוור וכחוש. הוא היה זקוק לזמן כדי לנוח ולהתאושש, אך זה לא קרה. הוא תיכנן בראשו להקליט אלבום סולו ראשון אבל מצבו הפיזי והנפשי לא איפשר להגשים את החלום. הוא אמר לחברתו, וי ברנארד, שהוא לא רוצה אותה יותר לצדו. "אני לא רוצה שתהיי פה כשאמות", הוא הסביר בנחרצות.


לפי מראה גופו הכחוש, אי אפשר היה להתווכח איתו. הוא ידע שסופו קרב.


ב-17 ביוני בשנת 1983 יצא תקליטה האחרון של להקת פוליס ושמו SYNCHRONICITY. התקליט הצליח ביותר, נמכר בכמויות אדירות ומשקל המכירות הפך גם למשקל האבן הכבדה מאד שהונחה על צוואר הלהקה.


SIDE 1

1. Synchronicity I

2. Walking In Your Footsteps

3. O My God

4. Mother

5. Miss Gradenko

6. Synchronicity II


SIDE 2

1. Every Breath You Take

2. King Of Pain

3. Wrapped Around Your Finger

4. Tea In The Sahara


בסיסט-זמר הלהקה, סטינג: "היה ספר שפורסם בשם SYNCHRONICITY, העוסק במשמעות של צירופי מקרים לכאורה - האם יש משמעות בצירוף מקרים. ועל זה רציתי שהתקליט הזה יעסוק. הקונספט עניין אותי בכך שכמה מהדברים הגדולים ביותר שקורים במוזיקה עם להקה הם מקריים, או לא מקריים".


התקליט היה צעד אחד לפני סופה של שלישייה רעננה ומופלאה שלא היה לה סיכוי לשרוד אחריו. טכנולוגיית ההקלטה השתפרה אז כל כך (בעיני מי שחושב דיגיטלית - כי בעיניי היה זה צעד לאחור), שחברי הלהקה המסוכסכים לא היו צריכים לנגן יחדיו באולפן ועדיין להישמע כלהקה במוצר הסופי.


סטינג היה אז בתהליכי פרידה מאשתו השחקנית, פרנסס טומאלי, וכתב כמה שירים על כך. ביניהם שיר שנקרא EVERY BREATH YOU TAKE.


זה שיר מאד מתעתע שבתחילה נשמע כשיר אהבה ששר בחור לבחורה. אבל האמת היא שמדובר בשיר על תלות ופרנויה. סטינג: "מדובר כאן בשיר אהבה עם פיתוי שמחביא בתוכו רצון של אדם לשלוט בתנועות של אחר. אנשים אומרים לי כמה השיר יפה, שהוא על רעייתם וזה השיר הכי אהוב עליהם. ואני פונה הצידה בתחושת גועל". השיר הפך להיט ענק ששודר ללא הרף בתחנות הרדיו. היו גם לא מעט חתונות בהן הושמע השיר מבלי שהאורחים והזוג החוגג יידעו על מה הוא באמת.


בהמשך סטינג יכתוב שיר תגובה לשיר זה שיהפוך גם הוא להיט - IF YOU LOVE SOMEBODY SET, שיופיע באלבום הסולו הראשון שלו בשנת 1985. "הייתי חייב להביא לאנשים את החיסון אחרי ששמתי בראשם את הדבר הנוראי ההוא", אמר על השיר.


השיר של פוליס, עם המקצב המאוורר אך יצוק שבו מאת סטיוארט קופלנד (ותוף הסנר המדהים שלו), הגיטרה החשמלית הסטקטואית של אנדי סאמרס וקולו החודר של סטינג, שהה שמונה שבועות בצמרת המצעד האמריקני והפך הלהיט הגדול ביותר שם באותה שנה.


תהליך הקלטת התקליט הזה החלה ב-5 בדצמבר 1982, באיים הקאריביים. המפיק, יו פדגהאם: "למרות שהאי היה סוג של גן עדן טרופי, הכנת האלבום הזה הפכה במהרה לסיוט". זה היה הרבה הודות לפרידתו של סטינג מאשתו. גם נישואיו של הגיטריסט, אנדי סאמרס, החלו אז להתפורר. וכדי להוסיף פלפל לתבשיל - היחסים המחוספסים בין סטינג למתופף הלהקה, סטיוארט קופלאנד, הורעו אף יותר והשניים לא יכלו לסבול זה את נוכחותו של האחר. באולפן ניגנו השלושה בחדרים שונים. זה נועד ליצור אקוסטיקה מושלמת, אך היה בזה גם אלמנט נוח בהפרדת הכוחות. הערותיו של סטינג, כי קופלאנד צריך לנטוש את תיפוף הרגאיי שלו לטובת מקצבים פשוטים יותר, לא הרגיעו את המתופף האנרגטי.


אחרי שבועיים של ניסיונות הקלטה אולץ מנהל הלהקה, מיילס קופלאנד (אחיו של סטיוארט), לטוס לשם ולגעור בבחוריו. גם אז היה קשה מאד, לפי עדותו של סאמרס, להקליט שירים. כשישה שבועות נדרשו להקלטת תפקיד הבס והתופים בשיר EVERY BREATH YOU TAKE, שקופלאנד הגדירו מאז כשיר מצוין אך נטול גרוב.

בתחילת 1983 הוחלט להעביר את ההקלטות למנטריאול. "סטינג נהג לעשות סקי בבקרים", סיפר פדגהאם, "ובעודו גולש הקליט סטיוארט תפקיד תופים. בצהריים הלך סטיוארט לגלוש ואז סטינג נכנס לאולפן, הקשיב למה שנעשה ודרש להסיר מיד את מה שנעשה בבוקר".


סאמרס הגיטריסט נלכד באמצע המריבה הזו וניסה לא פעם להפריד בין השניים. התקליט הושלם ולמרבה הנס, מכל הכאוס יצאה יצירה מרשימה ביותר. כבר משיר הנושא הפותח שומעים כי יש פה אנרגיה מתפרצת. ומכאן אנו נלקחים למסע עתיר סגנונות ורגשות. התקליט החמישי הזה של פוליס דן ביחסים בעייתיים, מות האלוהים וסכנת כדור הארץ. ההליכה על הירח נראתה אז כדבר רחוק ביותר. WALKING IN YOUR FOOTSTEPS, עם מקצביו האפריקאיים ואווירת מוסיקת העולם שבו, מתריע מפני שואה גרעינית. סטינג משווה את המין האנושי לדינוזאורים שהילכו לפני מיליוני שנים על כדור הארץ. לפי דבריו - גם לנו אין סיכוי לשרוד פה.


יש המון כעס בתקליט הזה וגם השיר האחרון, 'תה בסהרה', לא מצליח לרכך את העניין. מי שמקשיב לתקליט זה רק כדי ליהנות מהמלודיות והמקצבים שבו, מפסיד את התמונה המלאה. חוץ משני שירים בתקליט, שנכתבו על ידי סאמרס וקופלאנד ומהווים אתנחתא כלשהי, האלבום הינו הצגה של איש אחד. הצגה שהפכה למסמר האחרון בגלגל של ניידת המשטרה.


סטינג תיאר מאז את התקליט הזה כאלבום סולו שלו. "שירים כמו EVERY BREATH YOU TAKE ו- WRAPPED AROUND MY FINGER נכתבו על חיי. לא יכולתי לערב את העבודה האישית הזו בגוף דמוקרטי. אז זה היה ברור לי שהכנת התקליט הזה הינה גם הסוף של להקת פוליס".


המממ... האם זה רק אני ששומע את ההקבלה בין דברים אלו למה שקרה ללהקת פינק פלויד ורוג'ר ווטרס עם התקליט "החומה"?


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "זו היא יצירה של משטחים מסנוורים וצלליות קרחוניות. ניגוני פופ שטופי שמש מהדהדים עם אפקטים קוליים מבשרים. משפטים העוסקים ביום הדין. סוללת מקצבים - פופ, רגאיי ואפריקאי - שמובילה מספארי אל מדבר פיזי ורוחני, אל 'תה בסהרה'. זה האלבום החמישי והטוב ביותר של פוליס, שעוסק בדברים שנגמרים - העולם בסכנה, כישלון מערכות יחסים אישיות ונישואין, מות אלוהים.

לאורך כל האלבום, רעיונות אלו משקפים זה את זה בקולות ובאמצעים מהדהדים וחופפים כאשר הספארי עובר בין שטחי התעשייה של אנגליה לאפריקה. "אם נשתף את הסיוט הזה / אז נוכל לחלום", מכריז סטינג בשיר הנושא.


למרות שפוליס התחילה בתבניות פשוטות של פופ-רגאיי, היא הפכה לאטמוספרה רועדת. כל שיר פה הוא לא רק שיר אלא פסקול מיניאטורי ונפרד.


אולם ההפתעה הגדולה של התקליט היא התשוקה הנפיצה והמרה בשירים החדשים ביותר של סטינג. לפני אלבום זה, הפסימיות העולמית שלו ספגה ניואנסים של פופ שבלטו כמו אבני חן זוהרות, אטומות בבטחה מהרהוריו הכהים יותר של סטינג. באשר לתקליט הזה, נותרו שרידים של רומנטיקה זו, אך רק במנגינות. במילים משתוללות פרנויה, ציניות ובדידות מופלגת".


ב-17 ביוני בשנת 1985 יצא אלבום הסולו הראשון של סטינג (הזמר-בסיסט לשעבר מלהקת פוליס) ושמו "חלומם של הצבים העצובים" (או הכחולים...) - THE DREAM OF THE BLUE TURTLES.


SIDE 1

1. If You Love Somebody Set Them Free

2. Love Is The Seventh Wave

3. Russians

4. Children's Crusade

5. Shadows In The Rain


SIDE 2

1. We Work The Black Seam

2. Consider Me Gone

3. The Dream Of The Blue Turtles

4. Moon Over Bourbon Street

5. Fortress Around Your Heart


שם האלבום נוצר בהשראת חלום מוזר שהיה לסטינג כשהגיע לראשונה לברבדוס. הוא נזכר בספר השירים שלו: "חלמתי שאני יושב בגינה המוקפת חומה מאחורי הבית שלי בהמפסטד, מתחת לעץ לילך על מדשאה מטופחת, מוקף בשיחי ורדים יפים. לפתע הלבנים מהחומה התפוצצו אל הגן. הסתובבתי וראיתי את ראשו של צב עצום מגיח מהחושך, ואחריו ארבעה או חמישה אחרים. הם לא היו רק בגודל של אדם, הם גם היו כחולים (או עצובים) והייתה להם אווירה של קרירות עצומה, כמו חתולים. הם לא פגעו בי, אבל באלימות כמעט מזדמנת החלו להרוס את הגן האנגלי העדין שלי, חפרו במדשאה עם הציפורניים שלהם, הרס את שיחי הוורדים, דחפו את עץ הלילך. מהומה מוחלטת: התעוררתי לצלילי ברנפורד (מרסליס) בחדר בקומה העליונה, מתרפק בפראות על סקסופון הטנור שלו, ואחריו צחוקו שאין לטעות בו".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "עם להקת פוליס בהפסקה, לסטינג היו אפשרויות רבות לעשות את אלבום הסולו הבלתי נמנע שלו. הברור ביותר היה להפוך לחקיין פוליס המוכשר ביותר בעולם; מה שהוא עשה במקום זה נודף מאינטרס עצמי מואר בצורה מבריקה.


הוא בחר להקים להקה חדשה עם אנשי ג'אז צעירים כמו המתופף עומר חכים והבסיסט דאריל ג'ונס, בתוספת הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס והקלידן קני קירקלנד. זו לא הכנופייה המנומנמת הרגילה של נגנים ותיקים. הם מעולם לא טרחו ללמוד קלישאות פופ-ג'אז, אבל הם מכירים את ג'ימי הנדריקס, להקת שיק, הרבי הנקוק והלד זפלין שלהם, יחד עם הדיוק אלינגטון שלהם.


בניגוד לג'וני מיטשל, עוד כוכבת בלונדינית גדולה שניסה סוג כזה של ג'אזיפיקציה, סטינג יכול לעשות סווינג. אפשר לשמוע כמה הוא נהנה וכמה הוא מקבל מהלהקה, בגרסה המחודשת של SHADOWS IN THE RAIN של פוליס. מנגינת הרגאיי המפחידה הזו מהתקליט 'זניאטה מונדאטה' (שיצא במקור בשנת 1980) מתהדרת כעת כמו אימון של נגן הג'אז, ג'ימי סמית'.


אבל זה גם תקליט פופ מעל הכל. סטינג עדיין כותב שורות מלודיה קצרות ומודליות, ולפעמים הוא משתעשע עם האלמנטים השקטים של הפוליס (בסגנון השיר KING OF PAIN), אבל אם תקשיבו לדרך שבה פסוקים וביטויים מסתיימים, יש טוויסטים חדשים ואקורדים מורחבים מפתיעים סטייל סטילי דן. אלבומי סולו הם באופן מסורתי הצהרות של מטרה, וחלום הצבים הכחולים לא חף מזה. כשראיתי את הלהקה בהופעה (כמו שצריך, כשהיא יוצאת לסיבובי הופעות בקיץ הקרוב), ההתלהבות המוזיקלית שלה הייתה מדבקת: כל הזמן איבדתי את המעקב אחר המילים לנוכח הקצב. על הכתב, הדברים קצת יותר מפוכחים - ולטעמי, רציניים מדי.


היה קל לראות את זה מגיע. סטינג נדחף עד דמעות בגלל בעיות העולם מאז סיבוב ההופעות של פוליס בעולם השלישי. עם זאת, הייתי חושד ששאר חברי הלהקה ההיא ערכו את ההצהרות שלו ליעוד מסחרי; בלעדיהם, הוא נוטה לשיר כך, 'כל שפיכות הדמים כל הכעס / כל הנשק כל החמדנות / כל הצבאות כל הטילים / כל הסמלים של הפחד שלנו', כפי שהוא עושה בשיר LOVE IS THE SEVENTH WAVE.


אז תזרקו את גיליון מילות השירים ותיהנו מהמנגינות. לסטינג המוזיקאי יש יותר מה לומר מאשר סטינג ההוגה העמוק - במיוחד כשהוא נדחף על ידי מוזיקאים צעירים יוצאי דופן".


נו, אז על מה באמת מדובר בלהיטים בתקליט זה? אספתי עבורכם כמה פרטי מידע על שניים מהם:


על השיר IF YOU LOVE SOMEBODY SET THEM FREE: זה היה התקליטון הראשון שיצא מאלבום הבכורה שלו. להקת פוליס הייתה בחופשה והתארגנה מחדש בשנת 1986, אך הפעם זה נמשך רק שלושה מופעים ואלבום ובו ביצועים חדשי ללהיטי העבר שלהם, שנגנז. סטינג הסביר על השיר:"השיר הזה היה שיר הלל לחופש החדש שלי כמו שהוא היה תרופה נגד הנושאים של שליטה ומעקב שרדפו את השיר EVERY BREATH YOU TAKE, שעשיתי לפני כן עם פוליס. אולי המחמאה הכי גבוהה שאתה יכול לתת לבת זוג היא 'אני לא הבעלים שלך - את חופשיה'. אם היית מנסה להחזיק אותם בצורה הברורה, לעולם לא תוכל להעריך אותם בצורה שחשובה באמת. יש יותר מדי בתי כלא בעולם כבר".


השיר הזה שיקף את הפחד של סטינג ממחויבות. הוא אמר בראיון ב-1985: "במערכות יחסים אני מרגיש מאוד רגיש ללכידה. אני רואה את הסורגים עולים ואני מנסה לברוח, בדרך כלל בצורה האלימה והמרושעת ביותר. הרסתי אדם אחד לחלוטין; עזבתי אנשים בעיסה מדממת כשהרגשתי שהסורגים עולים. אם כבר, השיר הוא סוג של אזהרה. אני לא ממש בעניין של מערכות יחסים קבועות. אני מוצא את זה מזויף, רדוד ולא מציאותי. ברבים, זה לא אומר שהיחסים שיש לי נחותים בשום צורה. אני חושב שהם יותר אינטנסיביים בגלל האמונה הזאת". באותה שנה הוא אמר לרולינג סטון: "עברתי תקופות של רצון להיות דבוק למשהו, להורים שלי, לחברות שלי. אני לא רוצה להיות בבעלות יותר".


על השיר RUSSIANS: "סטינג כתב את השיר במהלך המלחמה הקרה, תקופה מתוחה שבה רוסיה וארצות הברית חשו מאוימות מהטילים הגרעיניים שאיימו באמצעותם זו על זו. המילים בשיר שואלות באופן רטורי אם הרוסים אוהבים גם את ילדיהם, ושואלות מדוע הרוסים והאמריקאים משתתפים במלחמה הקרה. בעיני האמריקאים, רוסיה הייתה "אימפריית הרשע" שמטרתה להשמיד אותם. השיר הזה מוצא חמלה בתוך הרטוריקה, נקודת מבט שכמעט לא נשמעה באותה תקופה.


המנגינה נוצרה בהשראת המנגינה הרומנטית של המלחין הרוסי, סרגיי פרוקופייב מסוויטת KIJE.


לא כולם הסכימו עם עמדתו האוהדת של סטינג. מתופף להקת פוליס, סטיוארט קופלנד, הוא בנו של פעיל CIA והייתה לו השקפה שונה מאוד. אבל כפי שהסביר קופלנד, סטינג יכול היה להפריך את דעתו בטקסט שאין לו הגנה כמו "גם הרוסים אוהבים את ילדיהם". אמר קופלנד, "אי אפשר להתווכח עם משורר".


"הצעצוע הקטלני של אופנהיימר" בשיר מתייחס לפצצת האטום. רוברט אופנהיימר היה פיזיקאי אמריקאי שנחשב ל"אבי פצצת האטום". מאוחר יותר הוא התחרט על יצירתו. סטינג: "באקלים הפוליטי הזה הייתה לחבר שלי, שעסק במחקר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, מערכת מחשב מתוחכמת מספיק כדי ליירט את אות הטלוויזיה של הסובייטים מהלוויין שלהם מעל הקוטב הצפוני. במוצאי שבת בעיר ניו יורק יכולנו לצפות בתוכניות של יום ראשון בבוקר לילדים ברוסיה. התוכניות נראו מתחשבות ומתוקות, ופתאום הרגשתי צורך לציין משהו ברור לנוכח כל הרטוריקה הזו: רוסים אוהבים את הילדים שלהם בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את ילדינו".


סטינג במקור רצה להקליט את השיר הזה ברוסיה עם התזמורת הממלכתית של לנינגרד. הוא אמר ב-1985: "אני מרגיש שכדי להרגיע את המתח המזרח-מערבי, אתה לא יכול להשאיר את זה לפוליטיקאים יותר - הם הוכיחו את עצמם כבלתי כשירים לחלוטין: זה תלוי ביחידים ליצור קשר עם המקבילים. מאחורי מה שנקרא מסך הברזל כדי לוודא ולאשר שהם בני אדם ולא מטומטמים תת-רובוטיים דמוגרפיים. אז הרגשתי שחשוב להגיע לברית המועצות ואולי לפגוש מוזיקאים אחרים ולעשות משהו ביחד. לצערי. נתקלתי בביורוקרטיה שפוליטיקאים הציבו מולי. לא קל להיכנס לברית המועצות כדי לעשות תקליט. זה לא שיר פרו-סובייטי, זה שיר פרו-ילדים".


ב-17 ביוני בשנת 1981 הפיעה להקת פינק פלויד את הופעת "החומה" האחרונה (מתוך 31 הופעות בארבע ערים, בסך הכל) ב- EARLS COURT, לונדון


היה זה מופע במה ייחודי שבו הוקמה ונפלה חומה ענקית כשהלהקה מנגנת את האלבום בשלמותו. זו ההופעה האחרונה של רוג'ר ווטרס עם הלהקה, שתתפרק בשנת 1983 ותמשיך בלעדיו כמה שנים לאחר מכן.


הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-17 ביוני בשנת 1994 הועפה להקת הרוק מגאדת' (MEGADETH) מעמדת החימום בסיבוב הופעות של להקת איירוסמית'. מה קרה שם? בואו לקרוא...


המתופף, ניק מנזה, בספרו: "הצטרפנו לאירוסמית' בסיבוב ההופעות המאסיבי שלהם שנקרא GET A GRIP. זה היה מרגש עבורנו, לחמם את הגיבורים שלנו, אבל הכל הגיע לכדי תוצאה מביכה ומבישה, להפסיק את זה רק אחרי שבע הופעות כשפיטרו אותנו בגלל המנהיג שלנו, דייב מוסטיין.


התלהבתי כשהודיעו שמגאדת' תצטרף לסיבוב ההופעות האדיר של אירוסמית' ברחבי צפון אמריקה בקיץ ותחילת החורף של 1993. במבט לאחור, האמת היא שלא היינו הזיווג הנכון עבור אירוסמית', למרות שבהתחלה זה נשמע כמו מהלך טוב - אנחנו פותחים למפלצת, ענקית, להקת רוק איקונית. מהלילה הראשון, לעומת זאת, זה היה נחרץ. דייב תפס חולצת טריקו של אירוסמית' שנזרקה על הבמה ועטף אותה סביב צוואר הגיטרה שלו. ואז הוא לקח אותה והרים אותה אל הקהל, קינח בה את אפו והשליך אותה לקהל. הבן של מתופף אירוסמית', ג'ואי קריימר, עמד בצד הבמה עם הבעה של, 'אוי, באמת?'.


התלוננו על הרבה דברים שם: הצורך של התופים שלי להיות בצד הבמה, בדיקת הסאונד, אורך הופעת החימום שלנו - כמעט הכל. לבסוף, סטיבן טיילר אמר לנו, 'אתה יודעים מה? כשאתם תהיו המופע המרכזי, אתם יכולים לעשות כל מה שתרצו. אבל זו ההופעה שלנו וככה זה. וגם...', הוא אמר, מכוון אליי, 'אל תסתכל על הבת שלי'.


ליב טיילר הסתובבה בסיור, והיא ואחד מחבריה נתנו לי כרטיס יום הולדת ומתנה קטנה, לילה אחד מאחורי הקלעים. סטיבן. האמת, לא חשבתי על כלום! הוא נכנס ישר לתוך החרא הזה בראשו. 'אחי, אני יודע בדיוק על מה אתה חושב כי אני בדיוק כמוך', הוא אמר. איכס.


הסוף היה מהיר. דייב עשה ראיון ברדיו ואמר שהוא מאמין שמגאדת' צריכה להיות הלהקה הראשית בסיבוב, 'אבל לא אכפת לנו כי כולם יודעים שזה הסיבוב האחרון בהחלט של אירוסמית'. לאירוסמית' לא נשאר הרבה זמן לחיות'. פואק. סטיבן טיילר היה בלימוזינה עם הרדיו דולק. 'דייב, אנחנו רוצים לעזור לך', הוא אמר לעיתונות מאוחר יותר, 'באיזו דרך נכנסת?'. זו הייתה מכה חזקה. הועפנו מהסיבוב".


דייב מוסטין בספרו: "יצאנו שוב לדרכים, הפעם כמופע הפתיחה של אירוסמית', במה שהיה צריך להיות סיור הפיכחות הגדול שלי שלשנת 1993. אירוסמית' ניקתה את אורח חייה לאחר שנים רבות של ניהול חיים מושחתים של עודף רוק'נ'רול. אני לא יכול לומר שיצאתי מהסיבוב ההוא עם הערצה גדולה או כבוד לאירוסמית'. בטח, הם היו מקצוענים, ותמיד אהבתי את המוזיקה שלהם, אבל די הופתעתי מהאופן שבו התייחסו אלינו שם. היו, למשל, דברים שציפינו להם, כמו הזדמנות לביצוע הגון של בדיקת סאונד בשעות אחר הצהריים של הופעה; פרק זמן סביר (שעה, מינימום) עבור הסט שלנו; מקום לתלות את שלט הרקע שלנו על הבמה. נו, אחרי כמה ימים שלא קיבלנו את הדברים שציפינו להם - דברים שכביכול נקבעו בחוזה שלנו - כעסתי והתחלתי לפעול.


לילה אחד בדאלאס, כאשר מעריץ זרק חולצת טריקו של אירוסמית' על הבמה במהלך הסט שלנו, קינחתי את האף שלי לתוכה וזרקתי אותה בחזרה לתוך הקהל. לאחר הופעה, עשיתי ראיון ברדיו.


'דייב, אנחנו אוהבים את מגאדת' כאן בטקסס', אמר התקליטן. 'למה אתם לא מנגנים קצת יותר זמן על הבמה?'


צחקתי. 'אין לנו הרבה זמן לנגן כי לאירוסמית' אין עוד הרבה זמן לחיות'. חשבתי שזה די מצחיק. כנראה ג'ו פרי וסטיבן טיילר לא חשבו כך. הם שמעו את הראיון תוך כדי נסיעה בלימוזינה שלהם. למחרת אכלתי ארוחת צהריים ב'טאקו בל' כשמנהל ההופעות שלנו ניגש אליי ואמר, 'היי, דייב, רק רוצה להודיע לך שאנחנו הולכים

הביתה היום. העיפו אותנו מהסיבוב'.

כמעט נחנקתי, 'מה? אתה צוחק'

'לא. מצטער'.


לא ביקשתי הסבר. במקום זאת, משום מה, רציתי לדעת מי יחליפו אותנו.

'זו להקת JACKILL', הוא אמר.

אוי אלוהים. הנה אנחנו, להקת מולטי-פלטינה, רוכבים על פסגת אלבום-להיט ענק וקיבלנו בעיטה לטובת להקת מטאל דרומית ממדרגה שלישית. כמעט הייתי צריך לצחוק מהטירוף שבכל זה. כמעט..."


ב-17 ביוני בשנת 1975 הופיע דמיס רוסוס בהיכל הספורט בתל אביב.





הבמה בהיכל התרבות נראתה עמוסת ציוד ולא היו אמני חימום. רוסוס דרש את כל הבמה לעצמו, כשלפתע כבו כל האורות באולם ורק אור אדום חיוור דלק והגביר את ההתרגשות. שישה נגנים עוטי גלימות שחורות עלו לבמה וניגנו קטע פתיחה אינסטרומנטלי. לפתע עלה רוסוס אחד, בגלימת משי לבנה, והקהל מחא כפיים בהתלהבות שיא. התיאטרליות הזו נתנה לקהל להרגיש כאילו מדובר בטקס דתי. לאוהבי להקת בנה של אפרודיטה, בה היה רוסוס חבר לפני כן, חשוב להוסיף כי אחד הגיטריסטים שהופיע עמו בארץ היה סילבר קולוריס, הבחור שהיה חבר גם הוא בלהקה בגלגולה הראשון וחזר אליה בהקלטת האלבום הגאוני, 666.


ללא צורך בדברי קישור בין השירים שלהב הזמר היווני לחלוטין, במשך יותר משעה וחצי (ובאמצע הפסקה לפיפי ושתיה). הוא דילג בקלילות בין השירים וקולו הצרוד והמסלסל ידע לדבר בכוחות עצמו. וכן, הוא ביצע גם את 'לעולם ועד', 'שלום אהובתי שלום', 'חברי הרוח', 'אמרי שאת אוהבת אותי', 'הקסם היחיד שלי' ואפילו 'טריקי טריקי'. יאסו רוסוס!


וב-17 ביוני בשנת 1972 הייתה הופעה לשלישיית הטוב הרע והנערה...


ב-17 ביוני בשנת 1967, נערך יומו השני של פסטיבל הרוק המשמעותי הראשון - זהו פסטיבל מונטריי.


היום השני של הפסטיבל נערך ביום שבת והיה 'זמן הבלוז'.


להקת CANNED HEAT פתחה את הרצף. אחריה עלתה ג'ניס ג'ופלין, עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, וגרמה למאמה קאס לפעור את הלסת בתדהמה מולה בעת שביצעה את BALL AND CHAIN. הצליל שבקע ממנה ומלהקתה היה מחוספס, חצוף, חדשני ומחשמל. ההופעה הזו הובילה להחתמה מהירה בחברת התקליטים 'קולומביה'.


ראווי שנקאר: "היה משהו מאד נועז בג'ניס ג'ופלין בפסטיבל הזה. ממש כמו הזמרות הנפלאות של הג'אז. כמו בילי הולידיי. כזו הרגשה. אני ממש הופתעתי ממנה".


גרייס סליק: "לג'ניס ג'ופלין הייתה הצרידות בקול שאני ייחלתי לה ולא קיבלתי. היא ממש פתחה את עורה לקהל בפסטיבל הזה - כאילו אמרה: 'הנה אני. קחו אותי'...".


ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות, שגם הפיק את הפסטיבל): "ג'ניס הייתה מאד מתוחה לקראת הופעתה במונטריי. זה היה מטורף. מאחורי הקלעים ניגש אליה הזמר לו ראולס וניסה להרגיע אותה. היא ממש רעדה. אבל ברגע שהיא עלתה לבמה ונתנה הופעה מקצועית לגמרי".


הצלם הנרי דילץ: "ג'ניס עלתה לבמה עם חולצה שאפשר היה לראות דרכה. היא הייתה בוערת לגמרי והיא שרה עם כל טיפת רגש שיכלה להוציא ממנה. לא ראיתי אותה כך לפני כן וגם לא אחרי כן".


מאחורי הקלעים התחוללה מהומה לפני הופעתה של ג'ניס ולהקתה. מנהל הלהקה, יוליוס קארפן, סירב לתת למפיק סרט הפסטיבל, די.איי פנבאקר, לצלם את ההופעה. ההופעה הייתה מסחררת וג'ניס ירדה מהבמה מבועתת. היא ידעה שזו יכולה להיות ההופעה שתשנה את הקריירה שלה ופנתה לעזרה למפיק הפסטיבל, לו אדלר.


אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, עמד שם ויעץ לג'ניס לחתום מיד על מסמך אישור לצילום. קארפן הבין שידו אינה על העליונה וחדל להיות מנהל הלהקה. אלברט גרוסמן תפס את מקומו וג'ניס הממה שוב, למחרת, את הקהל.



לאחר מכן עלתה לנגן להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש (COUNTRY JOE AND THE FISH). זו הייתה עבור הלהקה משימה לא קלה, להופיע אחרי ג'ניס ג'ופלין. אחריה עלה לבמה אל קופר שניגן באורגן ההאמונד ושר בלהט. קופר: מש רציתי להופיע שם אז המארגנים הסכימו לתת לי מקום בתנאי שאהיה עוזר במה בפסטיבל. כשחברי להקתי לשעבר, הבלוז פרוג'קט, הגיעו למקום ושמעו אותי מבצע את השיר WAKE ME SHAKE ME, שנהגתי לעשות איתם לפני כן - הם ממש לא היו מרוצים מזה". עם קופר ניגנו על הבמה הבסיסט הארווי ברוקס, הגיטריסט אלווין בישופ והמתופף בילי דאוונפורט.


אחרי קופר עלה לבמה איש הבלוז, פול באטרפילד, שחישמל את האווירה עם להקת הבלוז שלו. אחריו הגיע התור של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE ואחריה עלתה להקת סטיב מילר באנד.


להקה נוספת שהופיעה הייתה ELECTRIC FLAG. הפירסום לפסטיבל ציין את שם הלהקה כ- THE MIKE BLOOMFIELD THING. שוב, הארווי ברוקס היה בבס ומאחורי התופים היה זה באדי מיילס.

הציפייה להופעת הלהקה בפסטיבל הייתה גבוהה. ג'ון פיליפס, אחד ממפיקי האירוע והמנהיג של להקת 'האמהות והאבות', הציג את בלומפילד על הבמה כ'אחד משניים או שלושת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם'. ההופעה של הלהקה עברה בהצלחה גדולה מאד אך חברי הלהקה עצמם הביעו אכזבה מהופעתם שם.

לאחר הפסטיבל היה זה אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, שבא בהצעה לחברת התקליטים COLUMBIA להחתים את הלהקה. ההחתמה הגיעה תמורת 50,000 דולרים.


באותו ערב הופיעו בפסטיבל עצמו להקת מובי גרייפ, להקת ג'פרסון איירפליין, להקת הבירדס (עם חבר להקה זועף שהיה רגע אחד לפני פרישה ממנה - דייויד קרוסבי) והזמרת לורה נירו שנראתה לא קשורה כלל לפסטיבל, אם כי העניקה הופעה מעניינת. להקת מובי גרייפ נעדרה מכל תיעוד של הפסטיבל בגלל שמנהלה, מתיו כץ, התעניין רק בכסף ודרש מיליון דולר עבור הזכות לצלם את להקתו. צוות הצילום גיחך וכיבה מצלמות.


אוטיס רדינג הופיע אחריה וטרף את כל הקלפים של הפסטיבל ביום ההוא עם הופעה קלאסית ומלאת אנרגיה.


כשהגיע תורו של רדינג לעלות לבמה - השעה התאחרה ורבים בקהל כבר פנו לצאת משם. אבל כששמעו לפתע את צלילי להקת הליווי המיוחדת שלו - שהורכבה מ'בוקר טי אנד דה אם ג'יז' עם תגבור של חטיבת כלי הנשיפה THE MAR-KEYS, היה ברור לכולם שהדרך היחידה היא לא לכיוון היציאה אלא לכיוון הבמה בלבד.

רדינג ניגש למיקרופון וצעק: 'זה קהל האהבה, נכון?'. ומיד לאחר מכן פצח בביצוע מסחרר לשירו של סאם קוק, SHAKE.


ואם הצלילים המחשמלים האלה לא הספיקו - הייתה תוספת מדליקה ביותר. אוטיס רדינג נהנה משעת החשיכה כשהתווספה להופעתו גם תצוגת אורות פסיכדליים, שהוקרנו על מסך מאחוריו.


חמישה שירים ביצע רדינג על הבמה באותו יום. כל אחד מהם טעון באנרגיה חיובית ומקפיצה. הנה דיווחים ממי שהיה שם, על אוטיס והופעתו במונטריי:


ג'ניס ג'ופלין: 'הוא סחף עמו את הקהל והכריח אותו להקשיב. הוא הזמר הכי עיקש שראיתי בחיי. הוא לא נתן לך לדבר עם מישהו לידך. הוא לא נתן לך להתמזמז. היית חייב לתת לו את כל תשומת הלב שלך. אני בהחלט נתתי לו את כל תשומת הלב שלי!'.


אריק ברדן (סולן האנימלס): "כשהוא עלה לבמה, עם הלהקה המופלאה שלו, הוא נמס כמו גלידה בשמש. ידו הייתה באוויר, עם סימן השלום, בעודו אומר: 'זה קהל האהבה, נכון?'. הקהל השתגע. הוא החל את הופעתו והטביע בערב זה את חותמו כזמר הנשמה הטוב ביותר".


כריס הילמן (מלהקת הבירדס): 'אוטיס היה לא יאמן. הכרתי אותו עוד לפני כן. הוא הופיע בוויסקי א-גו גו. הייתי שם עם חברי ללהקה, מייקל קלארק, והוא קנה לשנינו משקאות. איזה איש מתוק. אני זוכר שראיתי אותו במועדון ההוא והבנתי שיש מולי דרגה אחרת וגבוהה יותר של מקצוענות'.


אל קופר: "ראיתי כיצד אוטיס מנטרל את הקהל מנשקו. הוא היה פנטסטי. הקהל לא ממש הכיר אותו והוא לא נהג אז להופיע מול קהל לבן. הקהל במונטריי העניק לו אהבה גדולה מאד. והוא גם היה בעל אחת מלהקות הליווי הטובות ביותר בעולם. אל ג'קסון ג'וניור, המתופף, היה הצ'ארלי ווטס של המוזיקה השחורה".


ג'ק קאסאדי (הבסיסט של ג'פרסון איירפליין): "הייתה כל כך הרבה אהבה בתוך האיש הזה. הייתה לו נתינה אדירה. הוא הגיע לפסטיבל כדי להופיע לראשונה מול קהל לבן בכמות גדולה שכזו. הוא ולהקתו היו גיבורים עבורי. זה היה קטע שונה לגמרי מהחבר'ה השחורים של מוטאון, שהיו פחות מחוספסים והקרינו פחות מיניות. כמו כן, להקתו של אוטיס במונטריי הורכבה משחורים ולבנים. זה היה דבר שלא נשמע כמותו אז באזור הדרום. ההופעה של אוטיס ולהקתו המיסה המון סטריאוטיפים שהיו עד אז מקובעים בראשים רבים בקהל".


סטיב קרופר (הגיטריסט של 'בוקר טי והאם ג'יז): "לא היינו צריכים לעשות בדיקת סאונד במונטריי. גם לא חזרה מוזיקלית. פשוט עלינו לבמה, התחברנו למגברים והתחלנו לנגן".


בוקר טי ג'ונס (האורגניסט של בוקר טי והאם ג'יז): "זה היה זמן שונה לגמרי בכדור הארץ. האווירה בפסטיבל הזה הייתה שונה מכל מה שהכרתי עד אז. לא היו שם מכוניות משטרה. הייתה אווירה חופשית. אדם רעב יכל להיכנס למסעדה ולאכול בה מבלי לשלם. העיר הייתה פתוחה לגמרי. זה מאד ריגש אותי. אפילו אנשים מכנופיית מלאכי הגיהנום היו שם ועזרו בנחמדות לאנשים. כל האירוע הזה ריגש אותי ביותר".


חששותיו הגדולים של אוטיס מהופעה מול קהל לבן בפסטיבל גדול התאיידו. הוא יצא כמנצח גדול, אך לא ידע אז שנר חייו עומד להיכבות. קהל רב, אותו כבש בפסטיבל מונטריי עם דמעות של אושר, הזיל דמעות של כאב, ב-10 בדצמבר 1967, כשהמטוס בו שהה התרסק באגם MONONA בוויסקונסין. יחד עמו במטוס היו חברי להקת MAR-KEYS, שנהרגו מלבד בן קולי, שהתעורר בכסאו במטוס לשמע צעקות. חיש מהר שמע רעש נוראי ומצא את עצמו במים הקפואים של האגם. רדינג היה בן 26 במותו.


ב-17 ביוני בשנת 1968 נבחן דייויד בואי לתפקיד בהצגה "שיער". נו, מה דעתכם? הוא יתקבל?


ובכן, בואי לא התקבל להצגה, שעלתה לבמה, בתיאטרון SHAFTESBURY בלונדון, ב-27 בספטמבר 1968 ורצה שם עד שנת 1973. מי שכן זכו להתרוצץ על הבמה שם היו חברו של בואי, אוסקר ביוזלניק (שאימץ לעצמו את השם פול ניקולס), הזמרות איליין פייג' ומארשה האנט, היוצר של "מופע הקולנוע של רוקי", ריצ'רד או'בריאן והשחקן טים קארי (שגם ישחק בתפקיד ראשי ב"מופע הקולנוע של רוקי").


ההרצאה "סטאר מן" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-17 ביוני בשנת 1981 פורסם לראשונה שהצמד של סטילי דן - וולטר בקר ודונלד פייגן - מפסיק לעבוד יחדיו.


כך נכתב אז בידיעה בניו יורק טיימס: "לפחות לעת עתה, פייגן ובקר, שכתבו ועיבדו את החומר הייחודי, המעוצב בקפידה, של סטילי דן, מעורבים בפרויקטים נפרדים ולא יודעים אם הם יתאחדו כדי ליצור עוד אלבום של סטילי דן. החדשות הללו לא התקבלו היטב על ידי חברת האחים וורנר שהייתה אמורה להוציא את התקליט הבא של סטילי דן. האלבום הקודם של הצמד, גאוצ'ו, הוענק לחברת MCA לאחר מאבק ממושך בבית המשפט בין הצמד לאותה חברה. זה היה רב מכר בשנת 1980 ובתחילת 1981 ועדיין נמכר בזריזות.


בקר, שניגן בגיטרה ובס בתקליטים של סטילי דן, שומר על פרופיל נמוך מאז החורף שעבר, כאשר אמה של חברתו לשעבר הגישה לו תביעה של מיליוני דולרים על רקע מותה של בתה בגלל מנת יתר של סמים. מקורות המקורבים לבקר אומרים שהוא היה עסוק בגיבוש פעולות נגד משפטיות אגרסיביות, וכי הוא גם כתב שירים וכנראה יפיק אלבומים של אמנים אחרים. פייגן, הסולן והקלידן הראשי של סטילי דן, עובד על אלבום סולו עם אותו צוות אולפן שהיה מעורב בהקלטות של סטילי דן. 'לאלבום יש נושא שכל השירים יתייחסו אליו בצורה כזו או אחרת. למרות שהייתי שונא לקרוא לזה אלבום קונספט'.


באשר לפילוג עם בקר, פייגן אמר כי 'בעצם, החלטנו שאחרי כתיבה ונגינה יחד במשך 14 שנים, נוכל לבצע שינוי. רצינו לעשות משהו רענן. מה עם האפשרות לעוד אלבום של סטילי דן? פשוט השארנו את זה באוויר. זה יהיה כיף, אבל זה תלוי בנטיות ההדדיות שלנו בהמשך הקו. שום דבר לא מתוכנן'...".


ב-17 ביוני בשנת 1991 החלה העבודה האולפנית על שירתו של הזמר ליין סטיילי לתקליטה השני של להקת אליס אין צ'יינס, שייקרא DIRT.


זה היה במהלך הסשן הזה שסטיילי פיתח את מה שהפך לצליל הברור שלו: מכפיל את השירה שלו באולפן על ידי הקלטת שניים או שלושה ערוצים ווקאליים. הטכניקה, שנקראת שירה מוערמת (STACKED VOCALS) הגיעה ממנו כשכל הזמן ביקש מטכנאי ההקלטה לפתוח לו, במכשיר ההקלטה, עוד ערוץ להוסיף שירה.


הסשנים הווקאליים התחילו באופן בעייתי. השימוש בסמים של ליין השפיע על הביצועים שלו, וטכנאי ההקלטה שאל אותו על זה. "כשהוא התחיל לשיר, הוא שר באופן עמוס. אז אמרתי לו לא להיכנס כשהוא מסטול לאולפן. אמרתי, 'אתה יכול להתמסטל בכל מקום שאתה רוצה, אבל אל תתמסטל בזמן שלי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר רע".


הפיל רבץ בכבדות בחדר וסטיילי, שהכחיש כי הוא מסומם, לא לקח את זה טוב ולכן נוצר פיצוץ כשהוא יצא בסערה מהאולפן, טורק כל דלת בדרך החוצה. באותו ערב התקשר הטכנאי לסטיילי והתנצל. ההתנצלות התקבלה והעבודה על התקליט נמשכה.


ב-17 ביוני בשנת 1976 יצא גיליון חדש של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:





ב-17 ביוני בשנת 1971 החל רינגו סטאר להצטלם לסרט מערבון ספגטי בכיכובו בשם BLINDMAN.


רינגו: "לקחתי את התפקיד כי זה היה כל כך רחוק מכל מה שעשיתי קודם. האנרגיה שאתה צריך להשתמש בשביל זה! זה היה אחד מהדברים האלו שאתה לא באמת יכול לתאר. כל העניין משתלט על הגוף שלך, ואתה פשוט מתמוגג מזה. בסרט ההוא הייתי עוד מקסיקני. אנסתי בחורה, דקרתי את אביה והכיתי את כולם, כי הייתי האח הפרנואיד של ראש השודדים. זה היה מצחיק, אבל הדבר המבאס היחיד היה שהם המשיכו להעלות אותי על סוסים. אני לא אוהב במיוחד סוסים והבמאי נאלץ להפסיק סצנות כי לא יכולתי לעלות על הסוס הזה. בכל פעם שבאתי לעלות על הסוס, הם היו צריכים לחתוך את הסצנה ולהרים אותי על הסוס בגלל שהוא היה כל כך גדול".


ב-17 ביוני בשנת 1977 יצא תקליט הסולו הראשון של סטיב וינווד.


SIDE 1

1. Hold On

2. Time Is Running Out

3. Midland Maniac


SIDE 2

1. Vacant Chair

2. Luck's In

3. Let Me Make Something In Your Life


סטיב וינווד חוזר לזירה, אחרי תקופה ארוכה של התנזרות מיצירה אישית והופעות כאמן סולן. התקליט האחרון של להקתו, טראפיק, יצא לאור ב-1974 תחת השם WHEN THE EAGLE FLIES. בשנת 1976 הוא הצטרף לצוות הגדול שהרכיב נגן כלי ההקשה, סטומו יאמאשטה, לפרויקט שלו שנקרא GO.


וינווד: "הפרויקט GO היה שיתוף פעולה בין אמנים שונים. תיפקדתי שם כנגן צדדי. לא הייתי במרכז. כשזה הסתיים ידעתי כי ברצוני לעשות אלבום משלי, ללא צורך להתווכח עם אחרים בנוגע לאיזה שירים להכניס לתקליט או מה לנגן".


לתהליך יצירת תקליט הסולו הראשון שלו הביא וינווד שני אנשים שעמדו פעמים רבות לצידו - המפיק, כריס בלאקוול, והמתופף, ג'ים קפאלדי.


וינווד: "בלאקוול העניק לי חוסן נפשי. אני יודע שזה נשמע כקלישאה אך זה מה שהיה. עם קפאלדי יש לי איזון יצירתי שמתאים לי. הוא אימפולסיבי בעוד שאני יותר בצד השקול של הדברים".


הבסיסט ווילי ויקס הגיע להקלטות ויצק פה ושם תפקידי גרוב עדכניים. עם זאת, ציין וינווד: "דיסקו הוא זרם שלא נוגע לי כלל. זה משהו זמני. אבל תמיד אהבתי מוזיקת ריקודים טובה". כשבא לדבר על להקת ספנסר דייויס, בה היה חבר בשנות השישים, הוא הביע חרטה על כמה דברים שעשה בלהקה, אך נזכר בה כחוויה טובה. עם זאת, כשבא לדבר על להקת 'אמונה עיוורת', בה היה חבר בשנת 1969 עם אריק קלפטון, הייתה זו חוויה פחות טובה עבורו. וינווד : "ללהקה ההיא היה פוטנציאל אדיר שלא מומש. היינו צריכים להקליט באולפן 80 דקות של מוזיקה ולהוציא משם ארבעים דקות טובות. אבל ברגע שהקלטנו ארבעים דקות באה חברת התקליטים וציוותה להדפיס מיד על ויניל. כולנו בלהקה לא היינו מרוצים מזה".


וינווד, ששבע מאולפני ההקלטות הקרים והמנוכרים, החליט ב-1976 לבנות אולפן הקלטה משלו בביתו, ששכן באיזור כפרי. וינווד: "כשאתה נמצא באולפן הקלטות, אתה יכול להיכנס למצב מתוח בגלל המחשבה שמנקרת במוחך על כמות הכסף שנשפכת בעוד אתה מנסה לייצר טייק מוזיקלי טוב. כשהקלטתי את GIMME SOME LOVIN, נאלצתי לעשות טייק אחד או שניים ולברוח מהאולפן לפני שחשבון ההקלטה יתפח".


הפעם היה לוינווד את כל הזמן שבעולם לרקוח אלבום סולו כלבבו. הוא ריפד את עצמו בסוללת מוזיקאים משומנת היטב והצהיר כי ברצונו לצאת מיד לסיבובי הופעות וכי הוא חש בטוח מאד בסגנון שירתו, כפי שלא חש מזה זמן רב.


וינווד: "נשאר לי עדיין מה לעשות כדי להתפתח כאמן. אני שמח מהכיוון אליו אני הולך. אני לא יכול להסביר מה הוא הסגנון שלי. אני יכול לשיר פעם אחת כמו ג'יימס בראון ופעם אחרת כמו דולי פארטון. אבל פעם לא ידעתי לאן אני הולך ומה לעזאזל אני עושה. תודה לאל שעכשיו אני במצב בו אני יודע מה קורה איתי".


ב-17 ביוני בשנת 1965 חתמה להקת היארדבירדס חוזה מול סוכנות ההופעות JAZZ ASSOCIATES על מנת להופיע במועדון ההופעות הלונדוני MARQUEE.


לפי החוזה 25 ליש"ט הראשונות הולכות לבעלי האולם, 50 ליש"ט הבאים הולכים ללהקה וכל מה שלאחר מכן מתחלק שווה בשווה בין הלהקה לבעל המקום. כמו כן החוזה ציין שהלהקה אמורה לשלם מכיסה ללהקת החימום שלה שם.


ב-17 ביוני בשנת 1976 פורסם בלהיטון שלהקת תמוז מתפרקת, בסוף החודש הזה. כך נכתב: "הגורם העיקרי להתפרקות הלהקה הייתה, כצפוי, פרישתו של אריאל זילבר, אחד משני עמודי התווך שלה...


...'הלהקה מיצתה בשלב זה את כל מה שיש לה', אמר מיכאל תפוח, מפיק הלהקה. 'כעת הולך כל אחד מחברי הלהקה לדרכו'. נודע, כי שלום חנוך מתכנן מופע, שבו יהיה הוא הסולן, ובו יבצע שירים חדשים ברובם, שנכתבו על ידו. בימים אלה הוא מגבש הרכב מוזיקלי שילווה אותו".


ההרצאה "מישהו הדליק את הזרם - סיפורה הלא נודע של תמוז" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-17 ביוני בשנת 1978 השתכרה כהוגן הזמרת גרייס סליק ולא נראתה כשירה לעלות לשיר בהופעה של להקתה, ג'פרסון סטארשיפ, בסיינט גורהאוזן שבמערב גרמניה. אך היא עלתה לבמה ושרה בזיופים איומים תוך הקנטת הקהל עם אמרות נאציות. מה קרה שם? בואו לקרוא...


סיבוב ההופעות האירופאי של להקת ג'פרסון סטארשיפ, בשנת 1978, החל ברגל שמאל כשזמרת הלהקה, גרייס סליק, הייתה מחוקה מדי מאלכוהול. ההופעה הראשונה בסיבוב, במערב גרמניה, בוטלה כי סליק חלתה.


בהתחלה, כולם חשבו שזו הרעלת מזון. אבל רופא איבחן שיש פה עניין של דלקת התוספתן וההופעה בוטלה. הקהל, שהגיע ליהנות מהמופע, רתח מזעם והשתולל תוך גרימת נזקים.


למחרת נערכה הופעה בהמבורג וסליק שתתה הרבה יותר מדי אלכוהול ובמקום לשיר כהלכה היא הקניטה את הקהל - "מי ניצח במלחמת העולם השנייה?", כשהיא מוסיפה לכנותם נאצים ולהשתמש במועל יד. שנים לאחר מכן היא הודתה שזה היה מופע ממש פריקי.


היחצ"נית של הלהקה, סינת'יה באומן, נזכרה כי "אפשר היה לראות את כל האוויר יוצא מהלהקה שם. זה היה ​​לילה נוראי, ריק, גרוע וחשוך". בעקבות המחלוקת בהמבורג פוטרה סליק מהלהקה על ידי הגיטריסט פול קאנטנר.


המתופף, ג'וני ברבאטה: "עשינו הופעה בגרמניה באמפי לורלי. הביץ' בויז ושיקגו ביטלו הופעות שם לפנינו, ואנשים התעצבנו. חצי מהקהל היה גרמני והחצי השני היו נחתים אמריקנים. היו אנשים רבים מתודלקים בקהל. גרייס (סליק) סבלה משלשולים והקיאה. נתבקשתי לצאת לבמה ולהודיע שההופעה מבוטלת. אמרתי, 'אתם חייבים להיות משוגעים. אני לא מתכוון לצאת לשם. הם יהרגו אותי'. אז דיוויד פרייברג אמר שהוא ייצא לשם. הייתה דממה כשהוא הודיע את מה שנתבקש. עמדתי ליד התופים שלי, ולפתע ראיתי בקבוק היינקן שהתעופף באוויר, פגע לדייויד בראש והוא נפל כמו פין באולינג.


אז התפתחה מהומה מלאה. הנחתים נלחמו עם הגרמנים. היו שם צבא ומשטרה. אחד הגרמנים היה שיכור והיה לו בקבוק שבור, והוא הגיע לאחד השוטרים שהוציא את האקדח שלו והלך לירות עליו. זה היה אלטמונט בשידור חוזר. לפתע הגיח שוטר צבאי וצעק עליו לא לירות. הוא דחף את האקדח של השוטר עם המקל שלו ואמר, 'כל מה שאתה צריך לעשות זה את הדבר הבא!' ואז הוא הכה בשיכור על ראשו במקל שלו".


ב-17 ביוני בשנת 1947 נולד האורגניסט המקורי והנהדר של להקת סנטנה, גרג רולי. בתאריך זה בשנת 1971 הקליטה להקת סנטנה (עם רולי) את השיר EVERYTHING IS COMING MY WAY, לאלבומה השלישי.


ב-17 ביוני בשנת 1977 ביטל, ברגע האחרון, זמר בשם ג'ימי הלמס את הופעתו בקולג' בסארי. חברי וועדת הסטודנטים החליטו לא לוותר וקראו לתושב המקום המפורסם, אלטון ג'ון, לבוא להופיע. הוא הסכים וביקש בתמורה שני בקבוקי יין.


ב-17 ביוני בשנת 1965 הסתיימו ההקלטות של פול מקרטני לשיר YESTERDAY כשנגני כלי מיתר הקליטו תפקיד מתוזמר על הפלייבק שפול מקרטני הקליט לפני כן.


הדבר הפך את YESTERDAY לשיר הראשון בעולם הרוק שקיבל תוספת של כלי מיתר. שירים נוספים שהוקלטו ביום זה הם ACT NATURALLY והשיר WAIT. השניים הראשונים יצאו באלבום !HELP ואילו השלישי נאלץ, כמו שמו, להמתין עד לאלבום הבא של הביטלס, ראבר סול.


ב-17 ביוני בשנת 1971 הייתה אמורה להקת ג'ריקו ג'ונס (הצ'רצ'ילים) להופיע במועדון קאברן בליברפול. ההופעה בוטלה.


ב-17 ביוני בשנת 1997 נערך הפסטיבל של אוזי אוסבורן, OZZFEST, בקולומבוס, אוהיו. אך קולו של אוזי בגד בו והוא נאלץ להיעדר כשהפסטיבל ממשיך בלעדיו.


המעריצים, שלא נאמר להם עד מאוחר שהוא לא יהיה שם, לא לקחו את החדשות היטב ופנו להרוס את המתחם כשהם מותרים נזקים יקרים מאד. חברי להקתו ניסו להרגיע את הקהל עם נגינת שיריו עם סולן מחליף - מרלין מנסון, אבל הקהל לא נרגע. 23 מעצרים נרשמו שם.


ב-17 ביוני בשנת 1985 יצא תקליטה השלישי של להקת מאריליון ושמו MISPLACED CHILDHOOD. היה זה אלבום קונספט שגם הניב שני להיטים גדולים. הראשון הוא KAYLEIGH והשני הוא LAVENDER.


SIDE 1

1. Pseudo Silk Komono

2. Kayleigh

3. Lavender

4. Bitter Suite

5. Heart Of Lothian


SIDE 2

1. Waterhole (Expresso Bongo)

2. Lords Of The Backstage

3. Blind Curve

4. Childhood's End

5. White Feather


התקליט הזה היה אלבום הקונספט המלא הראשון של הלהקה, והוא מורכב משתי יצירות שמאכלסות את שני הצדדים. זמר הלהקה, פיש, הסביר שהגה את רעיון התקליט במהלך טריפ הזיה מסם שארך 10 שעות. כמה מהשירים במסע הזה מכילים אזכורים אוטוביוגרפיים על חייו.


סטיב רות'רי: "אחד הזיכרונות הבולטים ביותר שלי באותה תקופה היה כשאשתי לעתיד, ג'ו, ביקשה ממני להסביר לה כיצד אני הוגה את הרעיונות המוזיקליים שלי. אז הרמתי גיטרה לידיי והתחלתי לאלתר את מה שהפך לימים לריף הגיטרה של השיר 'קיילי'. לפעמים אני תוהה אם בכל זאת היינו כותבים את 'קיילי' אם היא הייתה שואלת אותי אם יש משהו טוב בטלוויזיה במקום זה!


בתחילת שנת 1985 עברנו לבית עתיק וגדול בשם BARWELL COURT שבצ'סינגטון, לצורך כתיבת האלבום החדש. הייתה בי השראה רבה וזרימת הרעיונות המתמדת בין כולנו גרמה לכך שעבדנו בקצב מדהים למדי (אצלנו לפחות), וכתבנו כמעט את כל שני הצדדים בשבוע הראשון. כעבור כמה שבועות נפגשנו עם כריס קמזי, המפיק, שהמשיך וסיפר לנו על האולפן הנהדר הזה בברלין בשם HANSA, ואיך צריך להקליט דווקא שם ​​את האלבום.


כשהגעתי לברלין, בפברואר 1985, אני זוכר שנדהמתי מהאווירה התוססת והאנרגיה המדהימה שהיו לעיר. כל יום הייתי עוקב אחר הקיר עטוי הגרפיטי כשהלכתי מהמלון לסטודיו. חלון חדר השינה שלי במלון הביט מעבר לקיר אל שטח ההפקר ומגדלי השמירה ושומרי הסיור גרמו לך להרגיש שאתה דמות באיזה רומן.


הקלטנו את האלבום עם מיקסר הקלטה שהשתבש כל הזמן בגלל העובדה שהלהקה הקודמת, KILLING JOKE (שהופקה גם על ידי כריס קמזי), הפעילה מטף כיבוי בחדר הבקרה. זה יצר קורוזיה בכל המגעים בתוך המיקסר, ולכן היה צריך כל הזמן לתקן אותו. אולם בחדר בו הקלטנו את התופים (אולם אירועים גדול וישן) היה צליל נהדר והעיר עצמה הייתה מקום מעורר השראה להפליא.


נהנינו מאוד בשלושת החודשים שעבדנו בברלין, אבל אני חושב שכולנו כנראה הזדקנו לפחות בשלוש שנים בתקופתנו שם".


במלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "זה סיפורו הגדול והבלתי נגמר לכאורה של דרק אחד, הלא הוא ביג פיש, חלק שלישי. ואם ניקח את 'תסריט עבור דמעה של ליצן' ככרטיס הביקור הראשוני שלימד את העולם ואת 'פוגאזי' כזעקה נואשת של ילד קטן בעיר, אז יש להכיר מיד בכך שהתקליט החדש מתאים כחלק האחרון בטרילוגיית הרגרסיה המוזרה הזו של התבגרות בציבור. יש פה גירוש שדים רציני.


זה מה שאנשים מסוימים נהגו לכנות אלבום קונספט, וכמיטב המסורת של אותה חיה מסוימת, זה לא עוצר לריענון בדרך. קשה להבין את החיבורים המאולצים של השירים. ועדיין, זו שעתה הטובה ביותר של מאריליון".


הלהיט המוביל את התקליט נקרא, כאמור, KAYLEIGH ופיש כתב אותו על חברתו לשעבר, קיי ועל פרידתם הכואבת. האמת? זה שיר פופ נהדר בעיניי. כך חשבתי כשיצא וכך אני חושב כיום. בקליפ של השיר ישנה בחורה שרבים חשבו כי היא חברתו לשעבר, אך הייתה זו הדוגמנית הגרמניה תמרה נווי. פיש התחתן איתה ב-1987 והשניים נפרדו בשנת 2001.


ועם כל הפרידות והכאב, נותר פה אלבום יפהפה שיצא בתקופה בה אלבומי קונספט היו דבר שלא עושים בתעשיית המוזיקה כדי להצליח. ובכל זאת...


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page