כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-18 ביולי (18.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אם אצטרך לבחור שיר אחד בלבד, מכל מה שעשינו, אז זה יהיה I'M NOT IN LOVE. יש בו משהו שאין כלל בשאר השירים שלנו. הוא לא מתחכם באופן מודע אבל הוא אומר בתוכו את הכל, בשש דקות". (קווין גודלי, המתופף של להקת עשרה סי.סי, בעיתון NME, שנת 1976)
ב-18 ביולי בשנת 2002 מת ראש הצוות הטכני של הרולינג סטונס, ריידן מאגי בן ה -54, שעבד עם הלהקה במשך 30 שנה.
הוא מת במהלך חזרות הלהקה בטורונטו. דובר הלהקה אמר שמאגי אמר שאינו חש בטוב והלך לחדר אחר לנמנם. הסטונס בדיוק סיימו את ארוחת הערב וחזרו להתאמן כשנודע להם שמאגי התמוטט והפסיק לנשום. הוא הועבר באמבולנס לבית החולים הסמוך. עם הגעתו נקבע מותו. חברי הלהקה היו הרוסים מזה.
ב-18 ביולי בשנת 1988 מתה ניקו - זמרת, יוצרת, דוגמנית, אייקון.
עבור רבים הייתה ניקו דוגמנית, שחקנית וגם זמרת בעלת סגנון מיוחד ומשפיע. היא גדלה במערב גרמניה, בתקופה המטלטלת של אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1961 היא שיחקה בסרטו של פליני, "לה דולצ'ה ויטה" ובגיל 14 כבר עבדה כדוגמנית בלונדון ובפריס, לפני שעברה לניו יורק, שם גם שרה במועדון "בלו אנג'ל.
שנה לאחר מכן הקליטה באנגליה תקליטון בהפקתו של הגיטריסט ג'ימי פייג' וחזרה שוב לניו יורק.
כשאמן הפופ-ארט, אנדי וורהול, החל לנהל שם להקה בשם "מחתרת הקטיפה", הוא הציב את ניקו בקדמתה. למרות שניקו לא התקבלה לחבורה הסוררת והזועפת ההיא, היא הייתה מיסתורית בנוכחותה ומשכה עיניים רבות לכיוון הלהקה, עם חזותה הבלונדינית ומבטאה הגרמני. היא הייתה ה"פאם פאטאל" של מחתרת הקטיפה.
בשנת 1966 הוחתמה הלהקה לחברת תקליטים ובשנת 1967 יצא תקליט הבכורה ("מחתרת הקטיפה וניקו") שבלט בסצנת המוזיקה עם צלילים לא מתפשרים ועטיפה עם ציור בננה, שניתן היה לקלפו. תחנות הרדיו בחרו להתעלם מזה. בהופעות הלהקה נהגה ניקו לעמוד כשהיא מאובנת וקולה ונוכחותה חודרים. באותה שנה יצא תקליט הסולו הראשון שלה (CHELSEA GIRL). בעיתון "אמריקן מיוזיק גייד" נכתב ביקורת עליו, שכשרונה המוזיקלי מינימלי ושקולה דומה לשירתה של מרלן דיטריך, אך ללא החושניות של אותה שחקנית. ועדיין, רבים רואים בתקליט זה, הנטול חטיבת קצב, יצירה מחשמלת. אנשים שהקשיבו לה אז, לא יכלו לשער מה עוד ייצא ממנה, מבחינה מוזיקלית, בהמשך.
בשנת 1968 כבר לא היה וורהול בעמדת ניהול הלהקה. לו ריד, הזמר וכותב השירים העיקרי, החליט אז להעיפה מהלהקה והיא פנתה לסלילת קריירת סולו, כשהיא לוקחת עמה אורגן רוח ושמו הרמוניום. בשנת 1969 יצא, בהפקתו של ג'ון קייל, תקליט הסולו השני שלה, THE MARBLE INDEX, שהמם אנשים - לטוב ולרע. בעיתון STEREO REVIEW נכתב שכיף יותר להביט בה מאשר להאזין לה. "חזותה יפהפיה אך כזמרת היא לא קיימת. זה נסיון איום ונורא ליצור מוזיקה. זה אולי התקליט הגרוע של השנה. היא נאנחת. היא גונחת. היא לוחשת. היא שרה בסולם שטרם הומצא". בעיתון EYE המשיכו להפליא בתיאורים בביקורתם: "מומלץ להאזנה רק אם אתם אוהבים שירים ששרה זמרת בסגנון מחשב IBM עם מבטא גרמני".
זה תקליט שהוא אינו רוק אך הוא מסע מרתק ביותר, למי שאוהב את המוזיקה שלו מאתגרת.
בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי, DESERTSHORE, שבסגנונו דומה לתקליטה הקודם אם כי פחות אוונגארדי ממנו. האווירה בו חשוכה מאד, עם צליל ההרמוניום שנשפך וחודר לנימים. גם הפעם היה זה קייל שהפיק ועיבד.
בשנת 1972 היא חזרה לצרפת, שם שיחקה בסרט וחזרה להופיע עם לו ריד וג'ון קייל. שנתיים לאחר מכן הוציאה את התקליט THE END. היה זה תקליט שונה מקודמיו ושיר הנושא, שהוא גרסתה ליצירה של להקת הדלתות, יכולה להיתפס כאחד משני הקצוות הבאים - גרסה מהפנטת שהופכת את המקור לשיר קליל או גרסה מביכה שנשמעת כפרודיה עצמית.
ניקו החליטה, לאחר תקליט זה, לקחת הפסקה מפעילות. בשנת 1979 היא עברה למנצ'סטר והפכה נרקומנית להרואין. המקומיים ראו אותה רוכבת לרוב באופניה שם. שנתיים לאחר מכן היא חזרה עם התקליט THE DRAMA OF EXILE, שהביא השפעות ממוזיקת רוק, גל חדש ומוזיקה אפריקאית.
בשנת 1985 הייתה לה להקה בשם THE FACTION ועמה היא הקליטה את תקליטה האולפני האחרון, "קאמרה אובסקורה" ואחריו יצאה להופעות.
שנים הייתה ניקו מכורה לסמים אך בשנה האחרונה לחייה התנקתה. את ימיה האחרונים בילתה בחופשה בספרד עם בנה, ארי. השניים נהנו מאד עד שרכבה על אופניים, נפלה מהם ונפצעה בראשה. נהג מונית עבר במקום, מצא אותה מחוסרת הכרה ומיהר לפנותה לבית החולים. הרופאים חשבו שקיבלה מכת שמש ולא טיפלו בה כראוי. צילומי רנטגן גילו לאחר מותה שהיה לה דימום במוח. בנה, ארי, סיפר: "אמי אמרה לי שהיא יוצאת לקנות מריחואנה. היא שמה צעיף שחור לראשה ויצאה כשהיא אומרת לי שתיכף תחזור. זה היה היום החם ביותר בשנה". ניקו בת ה-49 נקברה בברלין.
ב-18 ביולי בשנת 1967 צולמה עטיפת התקליט WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, של פרנק זאפה ולהקת אימהות ההמצאה.
קשה להתעלם מעטיפת התקליט הזה שבאה לחקות, באופן פארודי, את סרג'נט פפר של הביטלס. עבור זאפה היה זה כאב ראש גדול. "רציתי להביע את דעתי על הביטלס כלהקה שמעוניינת בעסק הזה רק בשביל הכסף. כולם מסביב חשבו שהם אלוהים ואני חשבתי שזה לא נכון. זו הייתה רק להקה מסחרית טובה".
זאפה לא הסתיר את כוונותיו ובשהותו בלונדון אף ביקש את עזרתו של פול בעניין העטיפה. זה סיפר: "זאפה התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לקחת את הרעיון של סרג'נט פפר ולהוסיף לו כל מיני פחי זבל ואשפה מסביב. אמרתי לו שאין לי התנגדות, אבל לפעמים יש בעיות של זכויות יוצרים וכדאי שהוא ידבר עם עורכי הדין שמבינים בזה. התקשרתי גם לעורכי הדין שלנו כדי שיעזרו לו, אבל אין לי מושג מה קרה עם זה. שמעתי שהוא רק מתלונן שלא אפשרתי לו לעשות זאת".
בשנת 1975 סיפר זאפה את גירסתו לדברים: "בפעם הראשונה שהגעתי לאנגליה קיבלתי טלפון מפול מקרטני שהזמין אותי לשתות איתו תה. פחדתי שהוא יטפטף לי סם הזייה למשקה. בסוף לא הצלחתי להגיע אליו אבל הודעתי לו בטלפון שאני רוצה להתייעץ איתו על פארודיה שאנחנו עושים על 'סרג'נט פפר'. הוא אמר לי: 'מה? אתה מדבר איתי על עסקים?'. אמרתי שנראה לי שעדיף ככה והוא אמר שאתקשר לעורך הדין שלו והכל יסתדר. עשיתי כדבריו ומאותו רגע נאלצתי להיגרר עם העניין במשך חודשים רבים, שגרמו לדחייה משמעותית ביציאת התקליט. אנשים מאד נחמדים הביטלס האלה".
בשנת 1984 הוא הוסיף והרחיב בנושא: "לא שנאתי את הביטלס. אפילו אהבתי שניים או שלושה שירים שלהם, אבל חשבתי שזו להקה מגוחכת. מה שהגעיל אותי היה האופן בו נארזה המוזיקה שלהם ונמכרה. הביטלס לא היו מצליחים באמריקה בלי בגדים למכור עם המוזיקה שלהם, כמו גם ריקודים ותספורות תואמות. ממש אריזה מושלמת".
צלם העטיפה היה ג'רולד שאצברג, שלפני כן צילם את בוב דילן (לאלבום BLONDE ON BLONDE) ואת הרולינג סטונס, בבגדי נשים, לתקליטון HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY. שאצברג: "זאפה פנה אליי לאחר שראה את עבודותיי עם הסטונס בדראג. צץ לו ראיון לעשות את סרג'נט פפר בדראג ובמקום פרחים וסמלי אהבה, הוא רצה שיהיה מסביבם זבל".
גם באלבום זה, כמו בסרג'נט פפר, היה דף שרוכשים יכלו לגזור ממנו כל מיני תמונות. זאפה: "הדף הזה יצר שערוריה בקליפורניה בגלל שכמה חנויות סירבו למכור את האלבום, בגלל פיטמה שהייתה לגזירה שם. לא היה להם מושג שאותה פיטמה הייתה בכלל שייכת לאחד הבחורים בלהקה".
ב-18 ביולי בשנת 1966 יצא התקליט השלישי והנפלא הזה של להקת הבירדס, שעטיפתו המרהיבה הביאה לראשונה לקהל הרחב את לוגו הלהקה שהפך מאז לסימן היכר שלה.
בעיתון MOJO NAVIGATOR נכתב באוגוסט 1966: "זה האלבום הטוב ביותר שהבירדס הפיקו עד כה. יש פה פולק-רוק במיטבו, כשהדגש הוא יותר על רוק. כל שיר מתובל כאן באופן נהדר עם מקוריות". בשנה הזו היו כמה להקות שהוציאו אלבומים מאד משמעותיים שהיוו פריצת דרך עבורם וגם עבור תרבות המוזיקה באופן כללי. ביניהם : PET SOUNDS של הביץ' בויז, AFTERMATH של הרולינג סטון, בוב דילן עם BLONDE ON BLONDE וגם הביטלס הגיחו עם REVOLVER.
האלבום השלישי הזה של הבירדס מכיל 11 קטעים. שלושה מהם יצאו קודם לכן על תקליטונים - EIGHT MILES HIGH, CAPTAIN SOUL ושיר הנושא של התקליט, ששמו קוצר ל- 5D. מצד אחד, יש כאן פחות דגש על ההרמוניות הווקאליות שאפיינו כל כך את שני התקליטים הראשונים אך מצד שני שומעים רצון של החברים להתנסות בדברים חדשים על מנת להתקדם מוזיקלית. יש כאן ניחוחות של ג'אז, מוזיקה הודית וגם רית'ם אנד בלוז.
בתקליט הזה השולטים הם שניים, רוג'ר מגווין ודייויד קרוסבי. יוצר נוסף שהיה בלהקה, ג'ין קלארק, כבר פרש ממנה. דבר חדש נוסף שצץ לראשונה בתקליט הזה הוא לוגו שם הלהקה, עם כיתוב האותיות המרהיב בצבעיו, שהפך מאז לסמל קבוע שלה. גם ישיבת חברי הלהקה על שטיח מעניק תחושה שהלהקה מרחפת לה על שטיח קסם מרחף.
עיתון 'לוס אנג'לס טיימס' כתב בזמנו שהתקליט נשמע כמו כוורת רוחשת דבורים טעונות באוקטן מוזיקלי גבוה. אחד השירים הבולטים בתקליט הזה הוא כמובן EIGHT MILES HIGH, שיצא על תקליטון ב-14 במרץ 1966. זה שיר שהפך לפורץ דרך מבחינת הפקה וכתיבת מילים. החלוציות נבעה בין השאר מההשפעות ההודיות שבביצוע. ההרמוניות הווקאליות של חברי הלהקה שזורות היטב מסביב לתפקיד הגיטרה החשמלית שמשתולל באופן מהפנט כסולו סהרורי של ג'ון קולטריין. השיר הזה עזר ללהקה להיות אחת המובילות בסגנון מוזיקלי חדש בשם 'ראגה רוק' (RAGA ROCK).
הרבה חושבים שהשיר הזה נכתב על סמים אך הוא למעשה נכתב בהשראת טיסה בה נכחו חברי הלהקה. ג'ין קלארק שאל את רוג'ר מגווין בנוגע לגובה בו נמצא המטוס באוויר. מגווין ענה לו שזה SIX MILES HIGH. אך בשיר שונה המספר לשמונה, בהשפעת השיר EIGHT DAYS A WEEK של הביטלס. תחנות רדיו טענו שהשיר בכל זאת נכתב על סמים והחליטו להחרימו מהשמעות. מאז החלו חברי הלהקה לריב ביניהם בעניין קרדיט כתיבה. ג'ין קלארק כתב בספרו האוטוביוגרפי שזה היה הוא. מגווין הגיב על כך בזעם וטען שזה היה הוא שכתב את השיר.
חברי הלהקה הקליטו בתחילה גרסה בהפקתם, אך חברת COLUMBIA אילצה אותם להקליט את השיר מחדש תחת פיקוחה כפי שנכתב בחוזה שנחתם ביניהם. חברי הלהקה טענו לאחר מכן שהם העדיפו את הגרסה הראשונה.
הסינגל 5D יצא ב-13 ביוני 1966. וכמו קודמו, גם הוא הוחרם בתחנות רדיו עקב חשד לרמיזות על סמים. ובכן, סמים או לא סמים, הסאונד שלהקת הבירדס יצרה הוא משהו שלא פחות ממופתי. והתקליט השלישי הנהדר הזה עומד בגאווה רבה ליד תקליטים מהתקופה של כל אלה שציינתי בתחילת הפוסט.
עיתון HIT PARADER פרסם בינואר 1967: "התקליט הזה הוא הטוב של הבירדס עד כה. אם בשכונה הנחמדה שלכם החרימו כמה שירים, צאו לדרך ותקשיבו לאלבום הזה. כך תגלו שאין בו דבר רע ויש בו רק סכנה אחת בלבד - שהמוזיקה שבו תגרום לכם להתמכר אליו".
אז בואו גם אתם, קחו כרטיס ותעלו עכשיו על שטיח הקסם. שם תרחפו לצלילי להקה מדהימה במיוחד - THE BYRDS.
ב-18 ביולי בשנת 1939 נולד אורגניסט ההאמונד הנהדר, בריאן אוגר.
הנה אוגר עם הספר הראשון שלי בו הוא גם חתם (הודות לגלי אמריליו):
מי עוד נולדו ב-18 ביולי? ובכן...
בשנת 1929 נולד SCREAMIN JAY HAWKINS, שלהיטו הגדול ביותר (שנכתב על ידו) היה I PUT A SPELL ON YOU. הוא מת בפברואר 2000.
בשנת 1940 נולד המתופף ג'וני האצ'ינסון, שדחה את ההזדמנות להצטרף לביטלס.
בשנת 1941 נולדה הזמרת מרת'ה ריבס, זו עם הלהיט DANCING IN THE STREETS.
בשנת 1950 נולד ריצ'רד ברנסון, שהקים ב-1973 את חברת התקליטים VIRGIN והפך מאז לאחד מעשירי העולם.
ב-18 ביולי בשנת 1988 נידון אייק טרנר לשנת מאסר בפועל בבית כלא בקליפורניה, על אחזקת והובלת קוקאין. המשטרה עצרה את אייק, בעלה לשעבר של טינה טרנר, באוגוסט 1987, בגין נהיגה לא תקינה ומצאה במכוניתו כששה גרם קוקאין.
ב-18 ביולי בשנת 1968 עבדו הביטלס על השיר HELTER SKELTER. ביום הזה הוקלטו שלושה טייקים מוקדמים של השיר הזה כשהטייק השלישי היה גרסה ארוכה מאד לשיר, באורך 27 דקות. זהו הטייק הארוך ביותר בהיסטוריה של הביטלס. אחרי הטייקים האלו הביטלס לא חזרו לעבוד על השיר הזה עד ה-9 בספטמבר 1968.
ב-18 ביולי בשנת 1980 יצא התקליט CLOSER של ג'וי דיוויז'ן. היה זה חודשיים לאחר התאבדות סולנה, איאן קרטיס.
"זה אלבום כבד", אמר בשנת 1989 ברנרד סאמנר, שניגן גיטרה וקלידים עם הלהקה ועדיין לא מצא אז את הכוחות להקשיב לאלבום הזה. "זה היה מסע לתוך הצד האפל שבך".
במהלך ההכנות לתקליט נהגו חברי הלהקה לישון כל היום ולעבוד כל הלילה. ציפורי השחר נהגו להזכיר להם שהגיע הזמן לחזור ולישון לפני שהשמש תחזור לזרוח. המוזיקה של הלהקה הייתה כה פטאלית שהיה ברור שמשהו רע ייגמר איתה.
המיסטיקה סביב ג'וי דיוויז'ן הייתה תמיד מחוץ לפרופורציות לנוכח מכירות התקליטים שלה. אגדת ג'וי דיוויז'ן מבוססת בחלקה על חידתו של קרטיס ועל התאבדותו בשנת 1980, שהפסיקה גם את חיי הלהקה. הרי חבריה נשבעו להוריד את השם אם מישהו מהם ימות.
התקליט CLOSER, כנראה גם בשל קלישאה של 'מוות מוכר', הפך במהרה לאחד הנמכרים ביותר בשוק תקליטי האינדי הבריטי. ובמהרה קמו באנגליה להקות חדשות שבאו לחקות את הגישה המוזיקלית של הלהקה הזו. הצליל הקלסטרופובי של הסינטיסייזרים, לצד קולו של קרטיס, הפכו את האלבום לקלאסיקה מטרידה...
בשנת 2003 פרסם הרולינג סטון ש"זה אחד התקליטים הכי מדכאים שנוצרו. עם צלילי גיטרה וסינטי מתמשכים וצליל בס מקפיאים לצד שירה משוגעת ותופים שנשמעים כאילו הם מביאים את קצב סוף העולם. וזה עוד לפני המילים ששר קרטיס על נישואים מתפוררים וסבל מאפילפסיה. למרות שהלהקה הזו זכתה בתואר להקת הפאנק המיוסרת ביותר, היא לא תמיד הייתה עגמומית. בנסיעות ממנצ'סטר ללונדון, חברי הלהקה נהגו גם לחשוף את ישבניהם כלפי מכוניות אחרות".
בניו יורק טיימס נכתב, זמן קצר לאחר צאת האלבום: "זה הושלם זמן קצר לפני מותו של קרטיס, וכולל מהמוזיקה המרשימה ביותר של הלהקה, אך כמה שירים, במיוחד בצד הראשון הלא אחיד שלה, נשמעים גולמיים ולא גמורים באותה מידה. הלהקה הייתה מאמץ שיתופי שברירי שפעל רק כאשר כל אלמנט היה במקום. אם הלהקה שיכפלה את קסמי האולפן שלה רק לסירוגין בהופעה חיה, כיצד יוכלו החקיינים הרבים שלה לקוות להימנע מלהישמע מאולצים וטיפשיים?".
ב-18 ביולי בשנת 1968 (כפי שנכתב באתר הארכיב של ניל יאנג) יצא התקליט השלישי והאחרון של להקת בופאלו ספרינגפילד ושמו LAST TIME AROUND.
ניל יאנג כתב על התקליט באתר הארכיב שלו: "התקליט הורכב על ידי ג'ים מסינה, שהצטרף ללהקה אחרי שאיבדנו את ברוס פאלמר. לאחר איסוף כמה שירים מאולפנים, לבקשת חברת התקליטים אטלנטיק/אטקו, הוא הרכיב את התקליט הזה. השירים של סטיבן סטילס פה הם רק איתו עם כמה נגני אולפן מעולים. זה
היה כל מה שנשאר מבופאלו ספרינגפילד. להקה מעולה בהתחלה והזדמנות שהוחמצה בעיקר בגלל ניהול תהליכי הקלטה קלוקל. כולם פשוט עשו את הדבר שלהם. אני בטוח כלול בדבר הזה. האלבום האמיתי האחרון של הספרינגפילד היה BUFFALO SPRINGFIELD AGAIN. כולנו הלכנו משם לדרכים נפרדות. אבל זו הייתה תקופה נהדרת בחיים. היינו כל כך צעירים. היינו צריכים הדרכה חיצונית, מנהיגות וניסיון. חבל שאי אפשר באמת לשמוע איך נשמענו חוץ מכמה שירים שהוקלטו. היינו באמת משהו אחר".
חברת התקליטים שציין יאנג חיפשה לקבל תקליט מסחרי טוב כדי להחזיר את השקעתה בלהקה במהלך השנים, לכן דחתה את ההצעה המקורית שהוגשה לה כדי לקבל מוצר מלוטש יותר עם מוניטין של מוצר איכותי. אבל עד אז אף אחד מהלהקה לא רצה לטרוח לקחת את הזמן כדי לחטט שעות בסלילי הקלטה ולבלות זמן
בעריכה, העלאת כלי נגינה ועריכת מיקס. סטיבן סטילס וניל יאנג שטפו את הלהקה מידיהם כמעט מיד אחרי הופעה בלונג ביץ'. כברירת מחדל, ג'ימי מסינה וריצ'י פיורי שינסו מותניים וערכו את התקליט.
ריצ'י פיורי: "האלבום השלישי, בעיני, היה ממש מפורק. זה נשאר לג'ימי ולי כדי לאסוף חלקים וחתיכות מכולם ולעשות את הטוב ביותר שיכולנו. היו שירים שהוקלטו על ידי חבר בלהקה ללא השאר. אהמט ארטגון, נשיא חברת אטלנטיק, נתן לנו קצת כסף לסיים את האלבום. הם רצו לפקח עלינו באולפן לוודא שהם יקבלו את האלבום הזה".
הנה הביקורת שפורסמה על תקליט זה מאז, ברולינג סטון:
"כעדות אחרונה לכשרונה של הלהקה הזו, אנו מקבלים תקליט עם המוזיקה היפה ביותר שיש. זה התקליט המשמעותי השני שיצא החודש מלהקה קנדית (הראשון הוא MUSIC FROM BIG PINK של THE BAND). לשתי הלהקות יש שורשים של קאנטרי, כשכל אחת משתיהן מציגה את זה בדרך שונה. לבופאלו ספרינגפילד יש סאונד שמח יותר מזה של THE BAND. השיר FOUR DAYS GONE הוא אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה הזו. סטילס שר בקולו המיוחד. זה שיר עצוב על בחור שבורח מהממשל כדי למצוא את הבחורה שלו. סטילס אחראי פה לחמישה משירי התקליט. יש את UNO MUNDO שמביא ניחוח לטיני, עם שילוב של כלי נגינה כמו מראקאס, קונגס וחצוצרה. בשיר I AM A CHILD נשמע ניל יאנג יותר טים הרדין מטים הרדין עצמו. זה נדיר מאד ששני אלו נשמעים זהים. השיר הטוב ביותר באלבום לעמי, הוא CAREFREE COUNTRY DAY, עם קולו השביר של ג'ימי מסינה. כמה חבל שהתקליט הזה הוא הפעם האחרונה של הלהקה הזו ולא הפעם הראשונה שלה".
ב-18 ביולי בשנת 1938 נולד הפסנתרן איאן סטיוארט, שהיה ממקימי להקת הרולינג סטונס. מנהל הלהקה שהגיע מאוחר יותר, אנדרו לוג אולדהאם, לא אהב את צורתו החיצונית של סטיוארט וייעד אותו לתפקד מאחורי הקלעים במסגרת הלהקה. סטיוארט דאג לעניינים הטכניים של הלהקה ואף ניגן בפסנתר בהקלטות וגם בהופעות. הוא מת ב-12 בדצמבר 1985.
ב-18 ביולי בשנת 1970 פורסם גיליון נוסף של עיתון מלודי מייקר ובו התופינים הבאים שבחרתי לכם:
המתופף רוברט וויאט (מלהקת סופט מאשין) מצטרף להרכב חדש.
כך נכתב שם: "רוברט וויאט, מתופף עם הסופט מאשין, מצטרף ללהקתו של קווין איירס, THE WHOLE WORLD, אבל הוא לא יעזוב את להקתו. 'סופט מאשין היא להקה מקסימה, והיא תמשיך', אמר רוברט למלודי מייקר ביום שני. 'אבל העובדה היא שהאחרים לא אוהבים את החיים בדרכים בסיבובי הופעות, ועל זה אני קיים. הם לגמרי שמחים לשבת בבית ולכתוב מוזיקה, והם לא אוהבים לנגן קטע מוזיקה דומה לילה אחר לילה על הבמה. להיות בסיבוב הופעות מדכדך אותם. זה מה שמניע אותי, כל הטריפ של נגינת אותה מוזיקה ערב אחר ערב, אז אני הולך לנגן באופן קבוע עם כמה חברים, והחבר הנוח ביותר זה במקרה קווין איירס'.
איירס היה חבר ב-סופט מאשין עד לשנה שעברה. 'אני לא רוצה לעשות משהו מאוד שאפתני. אני לא הורג את
סופט מאשין - אני רק מרשה ללהקה לנשום, וזה השלב הבא בפיתוח שלנו'. רוברט יעשה את הופעת הבכורה שלו עם להקת 'כל העולם' בהופעה חינמית בשבת זו בהייד פארק בלונדון, והפעם הבאה בה הוא ייראה עם סופט מאשין תהיה בחודש הבא".
ג'ון בונהאם לא יפרוש מלד זפלין.
"השמועות על כך שהמתופף ג'ון בונהאם הרהר לפרוש מלהקת לד זפלין בגלל אי הסכמה עם "חבר אחר" הוכחשו בתוקף על ידו השבוע. דובר הלהקה אמר שהיו מספר סיפורים על עזיבת חברי הלהקה לאחרונה. 'בשבוע שעבר זה היה רוברט פלאנט, אבל אין אמת בכלל בהצעות על קרע בלהקה. למעשה, מערכת היחסים לא יכולה להיות טובה יותר', נאמר.
סיפורים שבונהאם לא הסתדר עם אחד משלושת האחרים הסתובבו במשך זמן מה בברמינגהם, שם המתופף
גר בבית חדש. אשתו, פאט, אמרה: 'אין חילוקי דעות, באמת. אם היה משהו, הוא היה אומר לי'..."
ג'ורג' האריסון עוצר את הקלטת אלבום הסולו שלו בגלל מות אמו.
מודעות בגיליון זה על תקליטים ותקליטונים חדשים:
והפעם בפינת בליינד דייט במלודי מייקר, בה משמיעים למוסיקאי כלשהו את השירים החדשים בסצנה מבלי שיידע במה מדובר - זה המתופף קיף הארטלי (שניגן בסיקסטיז עם ג'ון מאייאל ולהקת ARTWOODS ובשנה ההיא כבר הוביל הרכב משלו). הוא הגיב על צלילים שהושמעו לו של ריצ'רד הקטן, האנק מארווין, להקת PRETTY THINGS, הצמד הארדין ויורק ועוד... הנה תגובתו על הביצוע של ג'ימי הנדריקס בפסטיבל וודסטוק את ההמנון האמריקאי:
"הוא פשוט נהדר. הוא מלך הגיטרה. הוא היחיד שיכול להתפרע עם הגיטרה ולגרום לה להישמע משהו אחר. כל החומר המוזר שהוא מנגן באמת אומר משהו. הוא גם היחיד שמנגן בהרכב של שלישייה וגורם לה להישמע להקה גדולה יותר. אני חושב שזה מבאס לראות הרבה להקות עם שלושה חברים שמנסות לחקות אותו וללא הצלחה. אולי הוא הגיטריסט היחיד עם מקוריות".
ב-18 ביולי בשנת 1967 יצאה שלישיית החלונות הגבוהים, עם אמנים נוספים, מהארץ לסיבוב הופעות בשם 'המיוזיקל הגדול של ישראל'
מתוך הספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967":
במהלך סיבוב ההופעות המשותף, עם הדודאים ושלישיית גשר הירקון, הוזמנה השלישייה להצטרך ללהקת המחול של יונתן כרמון להפקה מיוחדת עם אמני ישראל ברחבי העולם. המופע נישא על גלי התהילה שלה זכתה מדינת ישראל, לאור ניצחונה במלחמת ששת הימים. השלושה הסכימו להשתתף בו, אם כי לא בלב שלם.
ג'וזי כץ סיפרה לי: "בהתחלה לא רציתי לצאת להרפתקה הזו. רק התחלנו להצליח בארץ וכי אין טעם להתחיל עכשיו להסתובב בחוץ".
האמרגן הצרפתי, ברונו קוקאטריקס, הפיק מופע יוצא דופן שהורכב מלהקת מחול, אמני זמר ישראלים ואמני להטוטים. מתזמר ומנצח ההפקה היה יצחק 'זיקו' גרציאני. מנחות ההפקה היו רבקה מיכאלי ומנחה ערביה, שנועדה להראות לקהל כי פנינו לשלום.
האמנים שהשתתפו בהפקה היו להקת המחול של יונתן כרמון, יפה ירקוני, שלישיית החלונות הגבוהים, להקת הכרמלים (עם אושיק לוי, לוליק לוי, חנן גולדבלט, מיכל טל ורות ביקל), אילן ואילנית, אלמוזנינו - אמן הצלליות, ישראל נשרי - נגן כלי ההקשה המסורתיים (ואלה שפחות) ועוד. בין אמן לאמן השמיעה התזמורת המקומית, בניצוחו של גרציאני, את צלילי השיר "הבאנו שלום עליכם".
להזמנות: 050-5616459
ב-18 ביולי בשנת 1975 הופיע בוב מארלי עם להקת THE WAILERS ב- LYCEUM הלונדוני. הופעה זו הוקלטה ויצאה בהמשך (5 בדצמבר 1975) כתקליט הופעה ושמו LIVE. היה זה אחד ממופעיו החשובים ביותר.
התקשורת הבריטית לא פספסה את ההזדמנות להודיע לקהל, לקראת הגעתו להופעות באנגליה, כי 'מורד הנשמה' הגיע העירה. הציפיות ממנו היו גבוהות ביותר וכשהוא התעורר ביום ההופעה, בדירה המרווחת שסיפקה לו חברת התקליטים שלו (איילנד) הוא לא היה בטוח שיצליח לספק את המצופה. בשעת אחה"צ הוא ערך חזרה מוזיקלית עם להקתו ודחק בה לנגן את הטוב ביותר. הלחץ לא הקל על המצטרפים החדשים ללהקה, הגיטריסט אל אנדרסון והאורגניסט טיירון דאוני. שאר חברי הלהקה היו האחים בארט (המתופף קארלטון והבסיסט אסטון). יחד עימם ניגן אלווין פטרסון, שהיה מבוגר יותר מהחבורה וגם היה דמות חשובה בחייו של מארלי בימי נעוריו. עתה הוא מנגן בבונגוס ושאר כלי הקשה. בעמדת זמרות הרקע איישו הפעם רק שתיים משלוש, כי מארשה גריפית'ס הייתה בהריון.
בשעות הערב המוקדמות כבר השתרך תור גדול מחוץ ללייסאום. בפנים שלטה ארומת המריחואנה באוויר, כשלפתע עלה לבמה הכרוז, טוני גארט, והקהל ניצת כמו שמציתים ג'וינט עסיסי להפליא. הצבעים אדום, ירוק וזהב שלטו בבמה, הלהקה החלה לנגן ומארלי שעט פנימה ככדורגלן שנשלח למשימת חייו במשחק סיום עונת הליגה. הקהל החל להתנודד לפי הקצב ומלך הרגאי לא נתן להם מנוח.
מאחור היה זה בעל חברת התקליטים, כריס בלאקוול, שפיקח על הקלטת הדבר בניידת ההקלטות של הרולינג סטונס, שהובאה למקום. בלאקוול קיבל את ההחלטה להקליט את המופע הזה, לאחר שנכח במופע של מארלי ולהקתו באולם "רוקסי" שבלוס אנג'לס, שם נכחו בקהל מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, רובי רוברטסון, חברי הגרייטפול דד, ג'וני מיטשל, בילי פרסטון, הרבי הנקוק, באדי מיילס וקאט סטיבנס. כולם באו לשם לראות את הפלא הזה. מארלי שר לקהל ברוקסי את NO WOMAN NO CRY וכולם החלו לשיר איתו. בלאקוול ראה כי כך והבין שהוא חייב להקליט גירסה זו שודאי תהפוך ללהיט גדול. שיר זה, בגירסה שהוקלטה ב-LYCEUM, יצא גם על גבי תקליטון והגיע במצעד הבריטי למקום ה-22.
ובכן, כל שיר בתקליט החי הזה הוא פגז! אם זה TRENCHTOWN ROCK הפותח, או LIVELY UP YOURSELF או THEM BELLY FULL. ומה עם GET UP STAND UP? הרי אי אפשר לשבת עם הדבר הזה! ויש פה גם את 'אני יריתי בשריף'. בקיצור, הבנתם את התמונה. למעוניינים בתמונה היותר מלאה, יצאה מהדורת תקליט משולש שמכילה את כל ההקלטות מה-LYCEUM. אבל התקליט הבודד לא פחות מחשמל. מדובר בדוקומנט היסטורי חשוב ביותר שנועד לאנשים, כמוני, להבין מה היה שם (פחות או יותר) גם מבלי להיות שם.
הביקורת על התקליט בעיתון NME הלכה כך: "זה ה-תקליט שאמור לצאת מטעם להקת המקוננים. זה אלבום מיוזע להפליא של להקה שמנגנת סט גאוני ועתיר כוח".
ג'ורג' האריסון אמר באותה שנה למלודי מייקר: "בוב מארלי הוא ההופעה הטובה ביותר שראיתי מזה עשר שנים. מארלי מזכיר לי מאד את בוב דילן בתחילת דרכו. הקצב של מארלי כה פשוט אך כה יפהפה. אני יכול לצפות בבוב מארלי ולהקתו כל הלילה".
ב-18 ביולי בשנת 1970 הופיעו פינק פלויד, רוי הארפר, להקתו של אדגר בראוטון וקווין איירס במופע חינם בהייד פארק.
כל האמנים האלו היו חתומים אז בחברת התקליטים HARVEST (שהייתה תת-לייבל של EMI). מאה ועשרים אלף איש היו בקהל ושני אנשים נפצעו כשדוכן נקניקיות עלה שם באש. עיתון מלודי מייקר הבריטי דיווח שההופעה של פינק פלויד הייתה עם סאונד לא טוב ושחלק מהצלילים שנוגנו מהבמה לא נשמעו ברמקולים.
ב-18 ביולי בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו שבחרתי:
ב-18 ביולי בשנת 1969 יצא התקליט THE SOFT PARADE, של להקת הדלתות, שרבים לא אהבו בזמן אמת.
בתקופה הזו בילו שלושת חברי הלהקה האחרים (הקלידן ריי מנזרק, הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור) זמן רב יותר עם בנות זוגם מאשר במסגרת הלהקה. מצד שני, הזמר ג'ים מוריסון החל להראות כלפי חוץ את הבעיות שבאישיותו, שנגרמו כתוצאה מהפרזה בכמויות האלכוהול. הוא אף החל לדבר בתקופה הזו על יציאה לקריירת סולו, כי לדעתו איבדה הלהקה את הניצוץ שלה. לאחר מכן הוא שינה את דעתו.
בתחושה שכזו נכנסה הלהקה להקליט את אלבומה הרביעי, THE SOFT PARADE, שלקח זמן רב עד שהושלם. מוריסון התעייף מהתהליך והחליט להגיע לאולפן רק כשהוא באמת נחוץ שם. בשלב המיקסים הוא לא נכח כלל. הכיוון המוזיקלי באלבום הזה היה שונה מקודמיו מבחינת הפקה. זו הפעם הראשונה שבה כלי נשיפה וכלי מיתר התווספו לצליל השורשי של הלהקה.
הבעיות צצו כבר מהשיר שפתח את האלבום ונקרא TELL ALL THE PEOPLE. מוריסון לא הסכים לשיר את השורה שרובי קריגר כתב בשיר שאומרת CARRY YOUR GUNS FOLLOW ME DOWN. קריגר לא הסכים לשנות את השורה הזו אך מוריסון מצידו לא הסכים לשיר מילים שמציגות אותו כאדם שמעודד אלימות. לכן הציע שקרדיט כתיבת השיר הזה יהיה כולו של קריגר, כדי שכל המאזינים יידעו מי כתב את זה. התקרית הזו הובילה לפעם הראשונה שבה החלה הפרדת הקרדיטים של כתיבת השירים בין חברי הלהקה. עד כה כולם נהנו מקרדיט שווה בכתיבה. השיר הזה יצא כסינגל אך נכשל במצעדים.
מנזרק הקלידן נהנה מאד מצורת ההפקה הגרנדיוזית לכאורה של האלבום. דנסמור המתופף היה בדעה הפוכה. הוא ממש לא אהב. הוא אף סבל מהיד הקשה שהמפיק, פול רוטשילד, הניף מעליהם. רוטשילד דרש מהם למספר גדול ביותר של טייקים להקלטה עד שחברי הלהקה כבר היו מותשים ומתוסכלים לגמרי. קריגר הגיטריסט היה אדיש לכל העניין. פול האריס היה זה שכתב את עיבודי הנשיפה וכלי המיתר לחלק משירי האלבום.
ג'ק הולצמן, הבעלים של חברת ELEKTRA שבה הייתה חתומה הלהקה, הציע שההקלטות לאלבום הזה ייערכו באולפן הקלטות חדש לגמרי שהוא הקים. ארבעת חברי הלהקה היו בטוחים שהוא מציע להם את האולפן להקלטות בחינם. זאת כי הם היו בטוחים שהאולפן נבנה מהרווחים שהם הכניסו לחברה שלו. אך מה הייתה אכזבתם כשהם גילו שאין הקלטות חינם במקרה הזה. הולצמן, שניסה להראות להם את נכונותו לעזור, הציע להם שייתן להם עשרה אחוז הנחה בהקלטות. חברי הלהקה הביטו בפניו בבוז.
הלהיט הגדול של האלבום היה השיר TOUCH ME, שרובי קריגר כתב במקור תחת השם HIT ME. הוא כתב את השיר על המריבות הקשות שהיו לו אז עם חברתו. מוריסון היה זה שהתעקש לשנות את זה ל- TOUCH ME. השיר הזה יצא כסינגל שבעה חודשים לפני צאת האלבום הזה. סולו הסקסופון בשיר נוגן על ידי קרטיס איימי, שהיה נגן סשנים עסוק ואף ניגן באלבום TAPESTRY של קרול קינג. באותה התקופה קרתה תקרית לא נעימה בהופעה במיאמי שבמהלכה נחשד מוריסון שהתערטל מול הקהל. אין הוכחה ממשית לכך אך החשד הספיק לתובעים להטיל עליו צו מאסר. לכן תחנות רדיו רבות סירבו להשמיע את השיר הזה שלפתע נשמע, עם תקרית ההתערטלות, כתחינה לנגיעה לא מוסרית.
השיר WILD CHILD יצא בצד ב' של התקליטון עם השיר TOUCH ME והוא אחד הקרובים ביותר לצליל השורשי שהלהקה יצקה באלבומיה הקודמים. השיר RUNNIN BLUE הוא מחווה של הדלתות לזמר המנוח אוטיס רדינג, שמת בתאונת מטוס ב-10 לדצמבר 1967. POOR OTIS DEAD AND GONE... כך פותח מוריסון את השיר. בשיר הזה קריגר גם שר סולו בפזמונים. השיר הזה יצא כסינגל אך לא הצליח במצעדים וזו גם הפעם הראשונה שבה סולו כינור נשמע בשיר של הדלתות.
את שיר הנושא, שחותם את האלבום, כתב מוריסון מחלקי שירה שכתב בזמנים שונים. יש בשיר תיאור של סוגי אנשים שמוריסון ראה כשהם צועדים ברחוב. היצירה הזו בוצעה רק פעם אחת בהופעה חיה, בתוכנית טלוויזיה מאותה שנה. התוכנית יצאה בדי.וי.די רשמי והיא מ-א-ד מרתקת. בשירים שבתקליט זה נמצאים שני בסיסטים: הארווי ברוקס ודאג לובהאן. ריינו אנדינו ניגן בקונגס, ג'ימי ביוקאנאן ניגן בכינור, ג'סי מקריינולדס במנדולינה וג'ורג' בוהנאן בטרומבון.
הביקורות בזמנו לא היו טובות. עיתון 'רולינג סטון' על התקליט: "כותרת שונה ונכונה יותר לתקליט הזה הייתה אמורה להיות THE WORST OF THE DOORS. או אולי THE SOFT TOUCH. התקליט הזה גרוע עד להכעיס, כי הרכב רוק כל כך טוב הירשה לעצמו לעשות דבר שכזה. יש בתקליט הרגשה ברורה של דעיכה מוזיקלית. העטיפה היפהפייה מסתירה מאחוריה אלבום דל ומשעמם. יש פה ושם כמה ניצוצות אך הם מוחבאים בתוך בליל של שעמום. נראה שהלהקה הגיעה לסוף דרכה".
עיתון CIRCUS: "נראה שהלהקה לא מצליחה עדיין לשמור את הלהבה שבערה באלבומה הראשון. אמנם זה לא אלבום רע אך אין בו שום התקדמות משמעותית של הלהקה. התקליט קצר למדי (34 דקות) ומכיל שישה שירים שאנחנו לא מכירים ושלושה שכבר נכנסו למצעד. זה לא צעד בריא שיווקית לתת לקהל תקליט קצר ששליש ממנו כבר היכרנו קודם לכן".
עיתון JAZZ AND POP באוקטובר 1969: "המפסיד העיקרי בתקליט הזה הוא ריי מנזרק, שתפקידי הקלידים שלו מוחבאים בתוך ים של כלי נשיפה".
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-18 ביולי בשנת 1972 שוחררו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, מתא מעצר בבוסטון לקראת הופעתם שם. האשמה שריחפה מעל השניים הייתה תקיפת צלם.
ב-18 ביולי 1972 נקבעה הופעה של הסטונס בבוסטון גארדן, כחלק מסיבוב ההופעות שלהם. אבל ערפל בנמל התעופה לוגאן מנע מהמטוס שלהם לנחות בבוסטון. טיסתם הוסטה במקום זאת לנמל התעופה בוורוויק. לפני שהם עזבו את וורוויק לבוסטון, כמה מחברי פמליית הסטונס, כולל קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר, הסתכסכו עם המשטרה לאחר שריצ'רדס תקף לכאורה צלם שניסה לצלם אותו.
ריצ'רדס, ג'אגר ושלושה נוספים נעצרו ונלקחו למעצר. בינתיים, במקום ההופעה, המתינו למעלה מ-15,000 מעריצים. מופע הפתיחה עם סטיבי וונדר עלה לבמה בשעה 20:00 והוא השמיע סט ארוך במיוחד כדי למשוך קצת זמן, אבל כשהשעות חלפו, ראש עיריית בוסטון, קווין ווייט, החליט להתערב. הוא חשש שתהיה מהומה אם הסטונס לא יגיעו להופיע. הוא התקשר לפקידי רוד איילנד ולחץ עליהם לשחרר את ג'אגר וריצ'רדס מיד כדי שהתוכנית תוכל להימשך.
זה עבד. ג'אגר וריצ'רדס הואשמו, הצטלמו לתמונות מעצר ושוחררו בערבות בסביבות השעה 23:30. ראש העיר ווייט עלה לבמה והודיע שהוציא את הסטונס מהכלא ושהם בדרך. הסטונס עלו לבמה בשעה 00:45.
ב-18 ביולי בשנת 1966 נוסף עוד שם לבית הקברות של הרוק'נ'רול. הפעם זה הוא בובי פולר הטקסני בן ה-23, שסומן כמועמד סביר לקחת את הלפיד הנמרץ של באדי הולי המנוח לדור הבא של הרוקרים.
למרות שהקליט שירים מקוריים רבים, את הצלחתו הגדולה הוא קטף עם גרסת הכיסוי ל- I FOUGHT THE LAW (שבמקור הוקלט על ידי סוני קרטיס ובשנות השבעים יקבל גרסה אנרגטית מלהקת הפאנק, הקלאש).
מרגע הצלחת השיר הזה נותרו לפולר שישה חודשים בלבד ליהנות מהחיים, אבל הייתה זו חצי שנה של הופעות, הקלטות והמון מתחים. פולר לא מצא את מקומו המוזיקלי, לנוכח האופנות שהשתנו וחלפו ביעף לידו. הוא וחברי להקתו לא אהבו את המוזיקה שיצאה מהם ונקבעה הקלטה אחרונה באולפן ואחריה פגישה שסומנה כשיחת סיום הלהקה. פולר רצה להפסיק להופיע ולהתמקד מעתה ואילך, כאמן סולו, בהקלטות.
גברת פולר הלכה לישון מאוחר ושמעה את בובי עוזב את הדירה, "כנראה כדי לאכול בחוץ. הוא עשה את זה לעתים קרובות". למחרת הוא לא הופיע באולפן ההקלטות ואמו פסעה, בשעת אחר הצהריים, לעבר הרכב שלה, אותו נהג בובי לקחת לא פעם לסידוריו. היא הגיעה לחנייה הקבועה, פתחה את דלת המכונית הכחולה ולא האמינה למראה עיניה. בנה היה שם ללא רוח חיים ואיש לא ידע מדוע ולמה זה קרה. חלונות הרכב היו סגורים ובחיקו של בובי נראתה פחית דלק חצי מלאה שהשתרבב ממנה צינור גומי. גופתו הסריחה מדלק ונראו עליה פצעי אלימות, כשכמה מציפורני ידיו היו שבורות. מנהלו של הזמר הודיע לתקשורת שהוא מתכוון מיד לערוך חקירה פרטית בעניין.
דו"ח הנתיחה הראשון גילה כי פולר, שברור כי הוכה, שתה מהנוזל הדליק הזה אך קרוביו מיהרו להכחיש בתקשורת שמדובר בהתאבדות, כשהם מצביעים על רצח (כנראה ממישהו מהמאפיה או בגלל קשר אהבה), בגלל סימני התעללות קשים שנתגלו בגופה. "אחי לא סבל את ריח הבנזין", אמר רנדי פולר, שניגן בס בלהקה של אחיו. "אני בטוח שמישהו שפך את זה עליו. פעם אחת, אני וכמה חברים בלהקה ניסינו להתמסטל מדלק. בובי ראה אותנו ומיהר לגעור בנו שזה יהרוג אותנו אם נמשיך להסניף את זה".
סיבת מותו שונתה בהמשך, באופן רשמי, למוות כתוצאה מתאונה. בכל זאת, מותו נשאר בגדר תעלומה.
ב-18 ביולי בשנת 1967 נערך באולפני EMI בלונדון סשן של פינק פלויד. חברי הלהקה לא היו באולפן אך המפיק של תקליט הבכורה שלהם, נורמן סמית', עסק בעריכת מיקס סטריאו לשיר חשוב מאד.
בעוד שמאמצים רבים נעשו באולפן כדי לערוך את מיקס המונו לתקליט PIPER AT THE GATES OF DAWN, מעט מאד זמן הושקע לעריכת מיקס הסטריאו, כשהשיר עליו נערכה עבודה ביום זה היה השיר הפותח, ASTRONOMY DOMINE.
מיקס הסטריאו נועד במקור לשוק האמריקני, כשחברי הלהקה ומנהליה לא טרחו אפילו להקשיב לו. כך היה בשנת 1967 עם שוק הסטריאו, שהיה משני מאד לעומת שוק תקליטי המונו. לכן, זה מצחיק לחשוב שהיום רוב מעריצי הלהקה מכירים את התקליט הזה עם מיקס הסטריאו החפוז ולא עם מיקס המונו המושקע (שיצא מחדש, על גבי דיסק, באופן רשמי, לפני שנים והשנה יצא גם על גבי תקליט).
בשיר ASTRONOMY DOMINE, כמו בשירים אחרים מהתקליט, חסרים צלילים במיקס הסטריאו (לא בכוונה) שנמצאים במלוא הדרם במיקס המונו.
ב-18 ביולי בשנת 1968 שיחררה להקת גרייטפול דד את אלבומה השני, שנקרא ANTHEM OF THE SUN.
בזמנו אמר נשיא חברת התקליטים, האחים וורנר, ש"זה הפרויקט הכי לא הגיוני בו היינו מעורבים כחברת תקליטים".
אבל לפני שאגש אליו, הנה כמה מילות הבהרה: בעולם הרוק יש מוזיקה. המון מוזיקה, אך אין מוזיקה כמו זו של הגרייטפול דד, שהגישה שלה, מבחינה מוזיקלית וחברתית, הייתה נדירה ביותר בתחום הזה. גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, תיאר אותה כלהקה של פיראטים. זו להקה שעודדה את הקהל שלה להקליט את הופעותיה, בעולם בו הרוב הכמעט מוחלט של האמנים וחברות התקליטים יצא נגד תופעת הבוטלגים. בעוד אמנים רבים יצרו חיץ בינם לבין הקהל שלהם, הגרייטפול דד רק התקרבו למעריציהם יותר ויותר.
להקת גרייטפול דד אינה להקה. היא מוסד. היא גוף מוזיקלי שיצר היסטוריה תרבותית בארה"ב והתקליט הזה נשמע באמת כ'המנון של השמש'. יש הנרתעים מהשם של הלהקה, אך אני ממליץ לשים את החששות בצד ולגלות להקה נהדרת עם מוזיקאים שידעו היטב לנגן וליצור יחדיו. עכשיו, הבה ניגש לאלבום.
באלבום ANTHEM OF THE SUN החליטו חברי הלהקה ללכת על כיוון מופשט בהרבה יותר מאלבומם הראשון. שומעים שחברי הלהקה רצו בכוונה ליצור אלבום פסיכדלי. הטכנאי בהקלטות של האלבום היה דייב האסינגר, שלא חסך צרות ופרש מהפרויקט, בגלל התסכול שלו מתהליך ההקלטות המאד איטי של ההרכב כאן. האסינגר התחרפן במהלך הקלטת השיר הקצר אך המאד מורכב BORN CROSS EYED (נולד פוזל). בוב וויר, גיטריסט הלהקה שכתב את השיר, ביקר מהאסינגר שיפיק לו צליל של 'אוויר עבה' (THICK AIR) בשיר.
האסינגר שמע זאת, לא האמין למשמע אוזניו ופרש מהאולפן בחוסר אמונה. הוא לא חזר. בוב וויר סיפר שנים לאחר מכן : "לא היה ביכולתי אז לתאר את מה שרציתי. לא ידעתי על מה אני מדבר. אני יודע עכשיו. אני רציתי להשיג אפקט של זמזום שאתה שומע אותו באוזניים שלך ביום קיץ חם ודביק". עכשיו הכל ממש ברור, מר וויר.
הרעיון של האלבום הזה היה לשלב באופן הזוי (טריפי) הקלטות אולפן עם הקלטות מהופעות חיות שלהם. זה מגיע למצבים בהם המוזיקה הזו הופכת למהפנטת גם אינכם לוקחים סמים. פשוט מוזיקה לחושים.
המתופף מיקי הארט הצטרף ללהקה בסשנים האלה והפך למעשה לחבר קבוע בלהקה. חבר נוסף שעזר להם רבות באלבום הוא טום קונסטאנטן, שהוא קלידן מחונן והוא זה שניגן פה בפסנתר באופן אקספרימנטלי שמזכיר יצירות של ג'ון קייג'. כלים שונים ומוזרים נוגנו באלבום לצד כלים רגילים. מה שהופך את החוויה לרב מימדית מלאת צבעים. בסיסט הלהקה, פיל לש, הכיר את קונסטאנטן עוד בתחילת שנות השישים, כשהשניים למדו יחדיו מוזיקה באוניברסיטה. הגרייטפול דד הפליאו לחבר בתקליט הזה מוזיקה טבולה בטריפ הזיה לצד צלילי רוק שהוקלטו בהופעות חיות.
יש כאן לחנים נהדרים שמתחבאים מאחורי קולאז' צלילים שנערך מהרבה הקלטות. אני אישית מוצא את התקליט הזה כאחד הטובים שיצאו מהתקופה הפסיכדלית. דבר אחד בטוח - התקליט הזה הוא ייחודי.
ייחודי עד כדי כך שבזמנו הוא לא נמכר והכניס את הלהקה לחובות כלכליים גדולים מול חברת התקליטים. אחד המנהלים של חברת התקליטים הזו, 'האחים וורנר', היה ג'ו סמית', שהחתים את הגרייטפול דד ללייבל הידוע. הוא שלח מכתב למנהל הלהקה אז, דני ריפקין, ובו התלונן על חוסר המקצועיות שלה. סמית' כתב במכתבו כי 'הגרייטפול דד עדיין לא נמצאים ברשימת הצמרת של אמני החברה וכי המוגבלות שלה בעניינים עסקיים לא נראית טוב בעינינו'.
עיתון 'רולינג סטון' פרסם בביקורתו בספטמבר 1968: "שילוב קטעי האולפן עם הקלטות ההופעה החיה הפכו יחד לאחד התקליטים הטובים ביותר שיצאו מסאן פרנסיסקו. יש כאן הבעה אישית מדוייקת על עולם הרוק ממש כמו התקליט AFTER BATHING AT BAXTERS של ג'פרסון איירפליין. שלא נטעה, לאלבום יש גם נקודות חלשות אך הוא מוצלח כתמונה שלמה, בייחוד כשמשווים אותו לתקליט הראשון של הלהקה. הצד הראשון הוא מאסטרפיס. הבעיה הגדולה באלבום הזה היא תפקידי השירה. אך כל השאר פשוט נשמע נהדר ונכון".
עיתון EYE פרסם בדצמבר 1968: "לתקליט הזה יש שני צדדים מגובשים. האלתור המוזיקלי הוא מורכב לרוב. ג'רי גרסיה הגיטריסט נמצא ללא ספק בליגה הגבוהה. אך התקליט עצמו די חוזר על עצמו עד שעמום. הלהקה לא בונה את שיריה פה ליצירת שיא. הקטע הכי טוב נקרא ALLIGATOR. תפקיד הגיטרה בו מזכיר לי שיר של דונובן בשם THERE IS A MOUNTAIN.יש פה הרגשה שהלהקה ניסתה יותר מדי על מנת ליצור אלבום מרחיק לכת - והניסיון נכשל".
יש כמה מיקסים שונים לתקליט הזה, שכל אחד מהם נשמע שונה.
המיקס המקורי מ-1968 עבר טיפול מחודש בשנת 1971 על ידי בסיסט הלהקה, פיל לש. המיקס המחודש נחשב בעיני הרבה ממעריצי הלהקה כמיקס פחות טוב מהמקורי. המיקס המחודש הוא זה שהודפס כל פעם מחדש על גבי ויניל והפך את המיקס המקורי לנדיר יותר. בסוף שנות השמונים יצאו שני המיקסים האלה על גבי דיסקים. המיקס של 1968 הודפס בהוצאות שעטיפת הדיסק בהן הייתה ברקע לבן במקום הרקע הכחול המקורי.
ב-18 ביולי בשנת 1960 יצא תקליט חדש למיילס דייויס והמתזמר גיל אוונס. שמו הוא SKETCHES OF SPAIN. תקליט הג'אז המתוזמר להפליא הזה השפיע גם על יצירות רוק וביניהן WHITE RABBIT, של ג'פרסון איירפליין.
מיילס דייויס בספרו: "פשוט הרגשתי שאני צריך לנוח. תמיד חיפשתי דברים חדשים לנגן, אתגרים חדשים לרעיונות המוזיקליים שלי ורוב הזמן הגעתי אליהם. אולי לחיות לבד היה קשור לזה, להיות שם בחוץ כל הזמן להקשיב לכל המוזיקה ולהיות במרכז העניינים. עכשיו נשארתי הרבה בבית עם פרנסס, הלכתי לארוחות ערב, חייתי את החיים של זוגיות. אבל עדיין נשאר משהו שרציתי לעשות בסוף 1959, וזה היה להתחיל לעשות אלבום עם גיל אוונס שקראנו לו SKETCHES OF SPAIN.
איך כל זה קרה? בשנת 1959 הייתי בלוס אנג'לס והלכתי לפגוש חבר שלי בשם ג'ו מונטדרגון, נגן בס מעולה שגר בעמק סן פרננדו. ג'ו היה ספרדי ממקסיקו, בחור נאה מאוד. כשהגעתי לביתו, הוא השמיע את ההקלטה הזו של קונסיירטו דה ארנחואז של המלחין הספרדי הזה, חואקין רודריגו, ואמר, 'מיילס, תקשיב לזה; אתה יכול לעשות את זה!' - אז אני יושב שם ומקשיב ומסתכל על ג'ו ואני אומר לעצמי, 'לעזאזל, קווי המנגינה האלה חזקים'. ידעתי שם שאני חייב להקליט את זה, כי הם פשוט נשארו לי בראש. כשחזרתי לניו יורק, התקשרתי לגיל ושוחחתי איתו על זה ונתתי לו עותק של ההקלטה כדי לראות מה לדעתו אפשר לעשות איתו. הוא גם אהב את זה, אבל אמר שאנחנו צריכים להשיג עוד כמה קטעים כדי למלא אלבום. השגנו תקליט פולקלור של מוזיקה הודית פרואנית, ולקחנו מזה. זה היה THE PAN PIPER שבאלבום. אחר כך לקחנו את הצעדה הספרדית SAETA, שעושים בספרד בימי שישי כשהם צועדים ושרים.
אחרי שסיימנו לעבוד על התקליט, לא היה לי שום דבר בתוכי. הייתי מרוקן מכל רגש ולא רציתי לשמוע את המוזיקה הזו יותר. גיל אמר, 'בוא נלך לשמוע את ההקלטות'. אמרתי, 'אתה הולך להאזין לקלטות, כי אני לא רוצה לשמוע את זה עד שזה יצא לתקליט יותר משנה לאחר מכן' רציתי ללכת קדימה למשהו אחר. סוף סוף שמעתי את זה, הראש המוזיקלי שלי היה במקום אחר, אז לא באמת חשבתי על זה אלא הקשבתי לזה רק פעם אחת וזה יכול היה להיות על נגן התקליטים בבית - כי פרנסס ממש אהבה את זה - אבל ישבתי רק פעם אחת וממש הקשבתי ועברתי על כל מנגינה עם מסרק עדין. אהבתי את התקליט וחשבתי שכולם ניגנו בו טוב ושגיל עשה יופי של עבודה. אבל משום מה, התקליט לא דיבר אליי. חואקין רודריגו אמר שהוא לא אוהב את התקליט, כשהלחן שלו היה הסיבה שעשית את התקליט מלכתחילה. מכיוון שהוא קיבל תמלוגים על השימוש בקטע הזה בתקליט, אמרתי לאדם שהשמיע לו את זה, 'בוא נראה אם הוא יאהב את זה אחרי שהוא יתחיל לקבל את המחאות התמלוגים הגדולות האלה'. מעולם לא שמעתי עליו או ממנו דבר לאחר מכן".
אחרי התקליט הזה כבר לא הייתה תשוקה למיילס דייויס ולגיל אוונס לעבוד ביחד. מפגשי ההקלטה התבררו כקשים לכל המעורבים: הנגנים הקלאסיים היו חסרי מיומנויות האלתור שדרש אוונס, בעוד נגני הג'אז מצאו את
העיבודים קשים עד בלתי אפשריים. רבים טענו מאז שיש פה ניסיון מאולץ לשלב מוסיקה קלאסית, פלמנקו וג'אז. ועדיין - זו קלאסיקה חשובה!
בונוס: ביולי (לא ידוע באיזה יום) בשנת 1981 יצא תקליטון לצמד SOFT CELL, עם השיר TAINTED LOVE.
למעשה זהו קאבר לשיר משנת 1964 של זמרת הנשמה האמריקאית גלוריה ג'ונס, שהגרסה המקורית שלה שוחררה כצד ב' של הסינגל שלה MY BAD BOY'S COMIN' HOME. תקליטן מועדון בשם ריצ'רד סרלינג מצא עותק בפילדלפיה ובשנת 1973 החל לנגן אותו בסטים שלו ב-VA VA'S, מועדון פופולרי בבולטון, אנגליה. השיר מצא שם חיים חדשים משם והלאה, וג'ונס הקליטה גרסה חדשה בשנת 1976 שיצאה באלבומה VIXEN . גרסה זו הופקה על ידי החבר שלה, מארק בולאן מטי רקס (ג'ונס הצטרפה ללהקה כזמרת ליווי בשנת 1974). ג'ונס נהגה במכונית בזמן התאונה שהרגה את בולאן בדרום לונדון בשנת 1977. זה היה הרסני עבורה ברמה האישית והמקצועית, והקריירה שלה מעולם לא התאוששה. מאוחר יותר היא הקימה בית ספר למוזיקה על שם בן זוגה המנוח.
הצמד SOFT CELL הורכב ממארק אלמונד (שירה) ודיוויד בול (כלי נגינה), שהכירו בשנת 1979 כשהיו סטודנטים במכללה לאמנות לידס. הם אימצו את המוזיקה האלקטרונית, ועבדו כדי לתת לה צליל פחות רובוטי, מה שהוכיח את עצמו כמוצלח. בשלב מוקדם הם הופיעו בתוך תא מרופד לבן עם פסים ורודים וכחולים כחלק מהמופע הבימתי שלהם. כשהם שקלו איזה קאבר להקליט, הם התחבטו בין זה לבין THE NIGHT של פרנקי ואלי.
מארק אלמונד כינה את השיר הזה "תערובת של אלקטרוניקה קרה עם קול נלהב מדי". הוא הוסיף: "דייב (בול) הכיר לי את התקליטון וכל כך אהבתי אותו ורצינו שיר מעניין להדרן הופעה שלנו. כשחתמנו עם חברת התקליטים שלנו, הם אמרו לנו לשים בשיר גם בס, גיטרה ותופים, כי זה מוזר מדי כך. אבל לא ויתרנו. הוקסמתי מכך שזה היה במקור שיר מפי גלוריה ג'ונס, חברתו של מארק בולאן, כי תמיד הייתי מעריץ של טי רקס".
בשיר זה נעשה שימוש במגוון של כלים אלקטרוניים. הבס נוצר עם סינטיסייזר מתוצרת קורג שדיוויד בול השתמש בו בהופעות חיות (ה-B-52 השתמשו בו כדי ליצור את הבס בלהיטם "רוק לובסטר"). צלילי השוט הגיע מתופי סינטיסייזר, וצליל הקלידים הגיע מסינטיסייזר SYNCLAVIER.
כשהאיידס החל להתפשט, השיר הזה קיבל משמעות חדשה. מארק אלמונד אמר: "זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו על המחלה הזו ללא שם שהשפיעה על גברים הומוסקסואלים באמריקה. זה לא היה קשר מכוון, אבל כשהתקליט הגיע למצעד האמריקאי, הוא נתפס עם המשמעות האחרת הזו". אלמונד הוא הומוסקסואל אבל חברת התקליטים שלו ביקשה ממנו לשמור על זה בסתר.
גלוריה ג'ונס אמרה שהיא מחשיבה את גרסת הצמד הזה כגרסה הטובה ביותר. "אהבתי את הרגש בקולו", היא אמרה. "הגרסה שלהם הייתה הרבה יותר טובה משלי".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
