כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-19 ביולי (19.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אלביס - כל החליפות ההדוקות ההן נראות סקסיות עליו. קשה להאמין שהוא כבר בן 34. אני לא יכולה לחשוב על מישהו מלבדו שאכנס בגללו לצרות" (הזמרת פרנסואז הארדי, בעיתון NNE, בשנת 1970)
ב-19 ביולי בשנת 1974 יצא התקליט ON THE BEACH של ניל יאנג.
ב- 16 במאי 1974, סיימו ריי קודר וליאון רדבון הופעה במועדון BOTTOM LINE שבניו יורק, אך נאמר לקהל להישאר במקום להפתעה נוספת. השעה הייתה 2:15 לפנות בוקר, ואיש עם גיטרה הופיע על הבמה. ארבעת השירים שניגן יאנג באותו הלילה שם לא היו דומים לשום דבר יאנג אי פעם עד אז. הקהל לא האמין שהפתעה שכזו באה עם מנה קודרת ומדכאת מפי אמן כה אהוב.
המופע הזה היה הפעם היחידה בה יאנג ביצע לקהל את MOTION PICTURES FOR CARRIE, שיר שכתב על יחסיו המתפוררים עם קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו", הוא שר לקהל ההמום שלא הבין כי הוא נמצא במעמד מיוחד.
על הכריכה של התקליט ON THE BEACH נראה יאנג המשקיף על האוקיינוס השקט והעגום, כשהוא עומד על החוף וידיו בכיסיו. הוא מוקף בריהוט חוף פרחוני וקדילאק משנת 1959 שכמעט נטמן בחול. בכותרת עיתון שם כתוב "הסנטור באקלי קורא לניקסון להתפטר", המשקף את הכאוס הפוליטי של התקופה ההיא. עטיפה זו שיקפה את המבט הנוקב במוחו של יאנג באותה תקופה. יאנג מעולם לא ערך סיבוב הופעות עם שירי התקליט, מה שהופך את ההופעה ההיא ב- BOTTOM LINE למסמך החי המובהק של התקופה.
הנה מה שנכתב עליו בעיתונות של אז:
עיתון 'רולינג סטון' פירסם בספטמבר 1974: "למרות שזה תקליט אולפן - הסאונד שלו מחוספס. זה אחד הדברים שהופכים אותו לדבר הנהדר שהוא. זה מתאים לתוכן התקליט שמציג שאלות סביבתיות ופוליטיות. יש כאן ביקורת אישית של יאנג נגד ארה"ב. למרות שהם לא מוזכרים בשמם, אנשים כמו צ'ארלס מנסון ניצבים כאן כגורמים לנפילת המעצמה האמריקאית. יש בתקליט הרגשה של יוצר בשיא רחמיו העצמיים. זוהי תמונת מצב של מישהו שיצא מתופת האש וחזר אליה".
עיתון CREEM פרסם באוקטובר 1974: "משהו באובססיביות של המוסיקה פה מביא אותה למצב בו קל לא לאהוב אותה. מה שכן, אין כאן בעיה של חוסר כנות כמו זו שהצטיירה באלבומו HARVEST. התקליט ON THE BEACH הוא ניסיון של יאנג להביא גרסה של התקליט TIME FADES AWAY באופן אולפני".
במלודי מייקר הבריטי נכתב בזמנו ש"הנה, בתקליט הקטן הזה, ניל יאנג נמצא שם רחוק בעולם משלו. המלנכוליה פינתה את מקומה לדכאון. הרגישות פינתה את מקומה לרחמים עצמיים ודאגה עולמית". בעיתון NME קבעו ש"זה תקליט מדכא וניל יאנג לא כותב טוב כבעבר, וזה אכן מדכא. קשה לא להבין שיש אווירת מוות אמיתית בצד השני של התקליט".
יאנג אמר בזמנו למגזין הרולינג סטון שהאלבום הזה היה אחד האלבומים הכי מדכאים שיצר והוא שיקוף של מה שעבר עליו באופן אישי בתקופה ההיא. נושאים כמו גירושים, מוות, ההתעסקות עם חיי הזוהר וניפוץ החלום ההיפי של שנות השישים. יאנג נפרד אז מהשחקנית קארי סנודגרס (אותה הכיר שנתיים לפני כן). היה לו אז גם ילד קטן ממנה בשם זיק, שסבל משיתוק מוחין. אז עבר מהחווה שלו בקליפורניה לביתו במאליבו, שהיה על חופו של ים.
האלבום ON THE BEACH נכלל בתוך סדרת אלבומיו אז שקיבלה את הכינוי THE DITCH ALBUMS והוא אלבום תראפיה עבור יוצרו, שיצא דרכו מענן שחור אל עבר עתיד טוב יותר. עם הזמן קיבל אלבום זה את הכבוד הראוי לו ויאנג הוכתר כאמן שלא מבלף את הקהל שלו אלא נותן לו את לבו, פיו וקולו השווים.
ב-19 ביולי בשנת 1947 נולד האסטרופיזיקאי והגיטריסט של להקת קווין, בריאן מאי. האיש שהצליח לגרום לגיטרה שבנה במו ידיו להישמע כמו תזמורת שלמה מצד אחד או כמו גוש רוק נוטף זיעה מצד שני. גאון אמיתי!
בספטמבר 1976 הסגיר מאי את דעתו על תקליטה הראשון של להקת קווין, שיצא שלוש שנים לפני כן, לעיתון מלודי מייקר: "בתקליט הזה יש את הרעננות ותחושת הנעורים שלא חזרה אלינו לאחר מכן. זה כי אתה צעיר רק פעם אחת. יש בתקליט הרבה קצוות מחוספסים וגם נגינה לא טובה. יש שם גם הפקה לא טובה. אבל ברור שלא היה לנו זמן רב להשקיע בהכנת התקליט. עשינו את התקליט בשעות מאוחרות מאד, כשהאולפן היה פנוי.
עם זאת, אני לא מתכוון לחזור אי פעם לאחור ולהקליט מחדש את השירים שבו. כי יש בו רעננות שלא נשיג יותר. אני מאד אוהב את השיר THE NIGHT COMES DOWN שהקלטנו בתור דמו, לפני כן. זו הייתה הפעם הראשונה בה היינו כלהקה באולפן כלשהו. והשיר MY FAIRY KING היה הפעם הראשונה בה פרדי התחיל באמת לנגן בפסנתר. הוא נהג לנגן הרבה בפסנתר להנאתו אבל הוא ממש לא רצה להביא את הכלי הזה לבמה. הוא לא חש ביטחון בהיותו פסנתרן. הוא רצה להסתובב על הבמה ולא להיכבל. מאז הפך הפסנתר לחלק בלתי נפרד מהבמה שלנו".
בשנת 2008 אמר מאי לעיתון המוזיקה Q על השיר KILLER QUEEN: "זהו שיר פופ מושלם ואחד השירים הגדולים של פרדי. זה בנוי להפליא ויש לו גם את אחד הסולואים שלי שאני הכי גאה בו". בהמשך אמר: "כל פיסה בשיר הזה היא שלמות פופ טהורה. יש בו דברים קטנים אבל בעלי נוכחות אדירה, כמו הפעמון הקטן שנשמע בבית השני". אבל בשנת 1974 הוא לא חשב כך על השיר והיסס מאד להוציאו. הוא חשב שהשיר קליל מדי ללהקת רוק שכזו.
מאי סיפר לעיתון מלודי מייקר, בסוף ינואר 1975, על הגיטרה המיוחדת שלו:
"בשנת 1965 הייתה לי רק גיטרה אקוסטית. היא הייתה קטנה מהרגיל והיה בה פיק-אפ אחד שאני בניתי. הצליל שלה לא היה טוב אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות גיטרה פנדר סטראטוקסטר, שהייתה בגדר חלום שלא היה ניתן להגשמה. האמביציה שלי הייתה לקנות גיטרה כזו של פנדר. שאפתי לדגם יקר כי לא אהבתי את הזולות שלהם. אבל לא היה לי כסף. אז החלטתי, בלית ברירה, לבנות לי גיטרה. בתקופה ההיא התעניינתי בבניית דברים והגיטרה הייתה אחד הפרויקטים שלקחתי על עצמי.
היה לי מזל גדול שאבי התעניין בזה גם הוא. בבית שלנו היו תמיד כלי עבודה זמינים. כך התיישבנו שנינו והתחלנו לצייר על דף כל מיני צורות לדגם הגיטרה שלנו. הגענו לרמות דיוק גבוהות. בראש שלנו היה ליצור גיטרה שארצה מאד לנגן בה.
השלב הבא היה ניסיוני מאד. רציתי אפקט טרמלו טוב, שיצליח להזיז בקלות את גובה הצלילים וגם להחזירם באותה קלות למצב הראשוני שלהם. ניסיתי למצוא את הרכיב הנכון שיעמוד בלחץ מתיחת המיתרים. ניסיתי את זה על סכינים ואחר כך על רכיב מאופניים. רציתי שיהיה לי רכיב שיצליח לעשות את המתיחה בקלות וגם לא יהיה כבד במשקלו. כל הסיפור היה למצוא את החומר המתאים לאפקט הזה.
אפשר למצוא את כל נקודות השבירה של מתכות בספרים. כל המידע נמצא שם אם יודעים היכן לחפש. ואני חיפשתי ומצאתי.
השלב הבא היה למצוא את העץ המתאים. אחרי חיפוש שערכתי מצאתי עץ מהוגני, שהיה בן מאה שנה. מישהו פירק אח בביתו, ששכן לא הרחק מביתי, וזרק את העץ החוצה. זה פשוט עץ יפהפה. השתמשתי בעץ הזה רק בגלל שהוא היה זמין לי באותו רגע. מה שבטוח - זה היה עץ נהדר לבנות איתו את הגיטרה הזו. חתכתי אותו לצורה שרציתי ואחר כך שייפתי אותו. אחר כך מרחתי עליו שכבה של ציפוי פלסטי. נותן לזה להתייבש ואז משייף שוב.
את הפיקאפים (PICKUPS) לגיטרה הזו בניתי לבד, עם ליפוף חוטי ברזל סביב מגנטים. אבל הצליל שיצא מהם לא מצא חן בעיניי. אז קניתי כמה פיקאפים של ROSE, שהיה להם צליל אחר לגמרי ממה שרציתי. החלטתי לשנות את הסלילים בתוכם ולהשאיר רק את המגנט המקורי. השאלה הייתה איך לעבוד עם שלושת הפיק-אפים שבניתי בעצמי לגיטרה".
את הסכום שהשקיע בחומרים לבניית הגיטרה הזו העריך בריאן מאי בשנת 1975 בסכום של 8 ליש"ט והזכיר לקוראי העיתון דבר אחד חשוב בבניית גיטרה: 'חשוב לדעת שבניית גיטרה שכזו לא מתרחשת בזמן קצר. אתם חייבים שתהיה לכם סבלנות רבה לטפל בתקלות רבות בדרך".
ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-19 ביולי בשנת 2020 מת הזמר / יוצר האמריקני אמיט רודס. רבים בארץ לא יודעים מי הוא, אך האיש הזה נחשב בעיני רבים בעולם ליוצר מוזיקלי מעניין.
אז ברשותכם, אקח אתכם לאלבום הסולו הראשון שלו, שיצא בשנת 1970 ונקרא כשמו. אלבום זה נשמע בהקשבה ראשונה, ללא ידע מוקדם, כאלבום גנוז של פול מקרטני. כמו אלבום הסולו הראשון של מיסטר מקרטני, גם רודס הקליט את האלבום באולפן ביתו כשהוא מנגן בכל הכלים. איכות ההקלטה מחוספסת ומוסיפה לאווירה הכללית.
הסגנון של רודס נע אז לכיוון מוזיקת הפופ הרכה. שיריו מקסימים, אם כי האלבום אינו חף מבעיות. אבל בסך הכל מדובר פה ביצירה באמת מיוחדת. השירים נשמעים דומים מדי זה לזה ואולי עדיף להקשיב לאלבום לא כחטיבה אחת, אלא לחלקו לשניים או שלושה חלקים שיושמעו בזמנים שונים. זו החוויה שלי והמסקנה שהגעתי אליה כשהקשבתי לאלבום זה.
הרולינג סטון פרסם בזמנו בביקורת: "לא רק שהוא כותב את כל שיריו, שר אותם ומנגן בכל הכלים - הוא גם טכנאי ההקלטה ואחד ממפיקי האלבום. הבעיה ברקיחת מוזיקה באופן שכזה היא המחסור בדינמיקה מגוונת, שבאה בדרך כלל כשכמה אנשים עובדים יחדיו. אמיט מנגן היטב, אך חסר משהו שהיה לפני כן בלהקתו MERRY GO ROUND. מי שאוהב רוק מלודי וקליל, ימצא את האלבום מענג. המילים בשיריו אינן כבדות משקל ומדברות בעיקר על אהבה שנמצאה ועל אהבה שנגוזה. המלודיות שלו יפהפיות. יש פה יותר מדמיון לפול מקרטני. כמה שירים מדגימים מקצבים מקרטניים טיפוסיים, טריקים של שירה ונגינת בס ופסנתר. צלילי הפתיחה של SHE'S SUCH A BEAUTY מזכירים באופן בלתי נמנע את MARTHA MY DEAR. אמיט עדיין לא טוב כמו פול, אבל אם אהבתם את אלבום הסולו של פול, אולי אפשר להניח שאתם רוצים את זה של אמיט. אני אוהב את זה ככל שאני משמיע אותו יותר, וזה כל הזמן".
בעיתון HIT PARADER נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "האלבום מורכב מלהקה של איש אחד. המשמעות היא שכל הכלים, השירה והשירים מנוגנים ונכתבים על ידי אמיט רודס. שוב אנו רואים את ההשוואה בין אלבום זה לזה של פול מקרטני. ברוב המקרים הפסנתר הוא הכלי השולט באלבום. לאט אבל בטוח האלבום הזה יזכה להכרה הראויה לו, שכן אמן מבריק כמו אמיט רודס לא יכול להשאיר את סצנת המוזיקה מבלי שהיא תשים לב אליו".
ב-19 ביולי בשנת 1954 יצא תקליטון לאלביס פרסלי, עם השיר THAT'S ALL RIGHT.
זה היה התקליטון הראשון של אלביס, והוא יצא מסשן ההקלטה הראשון שלו. אלביס היה נהג משאית בן 19 כשהגיע לסאן רקורדס בממפיס כדי להקליט שיר כמתנה לאמו, גלדיס. אולפני סאן היו בבעלותו של סם פיליפס, שעוזרתו, מריון קייזר, ידעה שהיא מחפשת "אדם לבן שנשמע כמו אדם שחור". היא התריעה בפני הבוס שלה בפני אלביס, ופיליפס ארגן כמה מפגשים עם כמה נגני סשן מקומיים: הבסיסט ביל בלאק והגיטריסט סקוטי מור.
השלישייה ניסתה כמה שירים בסגנונות שונים, כשסוף סוף הגיעה למטרה כשהתחילה לנגן באופן לא רשמי את שיר הבלוז של ארתור "ביג בוי" קרודופ, THAT'S ALL RIGHT, בסגנון מהיר וחדשני. פיליפס אהב את מה שהוא שמע וגרם להם להקליט את השיר, ב-5 ביולי 1954, בצורה זו. וריאציה אופטימית זו הובילה כמה היסטוריונים של מוזיקה לראות בו את שיר הרוק הראשון. פיליפס מסר עותק לתקליטן המקומי דיואי פיליפס (אין קשר משפחתי ביניהם) שהפך לשדרן הראשון ששידר שיר של אלביס כאשר הוא נתן לו הזדמנות בתוכניתו RED, HOT AND BLUE. זה זכה לתגובות ענקיות, אז פיליפס השמיע אותו עוד כמה פעמים והתלהבות הקהל גאתה.
השיר הזה היה רק הפעם השנייה שאלביס והגיטריסט הראשי, סקוטי מור, ניגנו יחד. זה היה גם השיר הראשון שאלביס ניגן בהופעה: ב-30 ביולי 1954. לדברי סקוטי מור, סשן ההקלטה הזה לא עבר חלק. הוא אמר שאלביס התחיל לקפוץ מסביב ו"להתנהג כטיפש", מה שעורר את זעמו של סם פיליפס.
ב-19 ביולי בשנת 1971 ערכו ג'ון ויוקו מסיבת עיתונאים במשרדים של חברת אפל, שם הם דיברו על ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT.
ג'ון מסביר לעיתונאים שהספר הודפס לראשונה, במהדורה מצומצמת, בשנת 1964 והודפס מחדש לפני שנה. "זה מכר אלפיים עותקים פה ו- 50,000 עותקים בארה"ב", ענה לנון לתגובה של עיתונאים שנראו לא מתעניינים בספר. "זה נלקח ברצינות בארה"ב, אתם יודעים", הוא ענה להם בציניות. לאחר מכן הוא המשיך להגיד: ,באנגליה אני נחשב לאדם שזכה בהגרלה והיא נחשבת ליפנית ברת המזל שנישאה לאיש שזכה בהגרלה. באמריקה מתייחסים אלינו כאמנים".
למחרת ערכו השניים עוד מסיבת עיתונאים לספר של יוקו, והפעם באחוזה הפרטית שלהם. מאחר והגיעו הרבה עיתונאים סקרנים, ג'ון קבע שהם יקדישו זמן של רבע שעה לכל אחד. לכתב אחד הוא סיפר: "אני כותב עכשיו את השירים הטובים ביותר שלי, אבל הדאגה העיקרית כרגע שלי ושל יוקו היא להחזיר אלינו את בתה, קיוקו. כל השאר מקבל עדיפות שניה. לכן אנחנו לא מעורבים במופע הצדקה לבנגלה דש. כרגע סיימתי את רוב ההקלטות לתקליט החדש שלי. אני יודע שאנשים מתאבלים ומשתוקקים על חזרת הביטלס, אבל זו אשליה. אני במצב בו אי אפשר להגיד לי לא. אין לי מושג מה קורה עם פול. אנחנו בקושי בקשר. פעם היינו ילדים עם מטרה דומה והיום אנחנו בשני קצוות שונים". יוקו הוסיפה ש"זה עצוב".
לנון: "זה לא עצוב. כך מסתובב העולם. תפוחים גדלים, הם נופלים ויש להם גרעינים ואז זה חוזר חלילה. אין בזה מסתורין. זו מהות החיים".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-19 ביולי בשנת 1993 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל, THE BATTLE RAGES ON. מה זה הקרב הזה שנמשך? בואו לגלות.
הזמר, איאן גילאן, בספרו: "החזרה לשלי ללהקה לא הייתה קלה ולא לגמרי שמחה בהתחלה, אבל לפחות רוג'ר (גלובר הבסיסט) הגיע מאמריקה לעבוד איתי באולפן שמצאנו עמק התמזה. רוג'ר ואני היינו ביום השני שלנו בעבודה מענגת, כשפתאום נחתה עליי מודעות נוראית, ההרגשה הכי מגעילה שהייתה לי בכל חיי, כי התברר לי שאני לא ממש הוזמנתי בחזרה ללהקה, אלא הובאתי במטרה להיבחן להיכנס אליה!
נשמתי עמוק, מצאתי קצת מיקוד ואמרתי לעצמי, 'אוי, אלוהים! אני עובר אודישן על ידי האהבה של החיים שלי, דיפ פרפל, כדי לראות אם אני עדיין יכול לבוא עם כישורי כתיבה ושירה.' הסיבה שהם שלחו את רוג'ר במשך יומיים באולפן, הייתה לבדוק אותי ולמרות שחשבתי שחזרתי ללהקה, זה עדיין לא היה!
שמתי את המחשבה בצד בצורה יעילה ככל האפשר, שתיתי קצת יין עם רוג'ר ונתתי להבנה לשקוע, שריצ'י (בלאקמור הגיטריסט) לא רצה אותי בחזרה אלא שאנשי חברת התקליטים BMG רצו! למעשה, חברי הלהקה כבר החלו לעבוד על אלבום חדש עם הזמר ג'ו לין טרנר, אבל זה לא היה מקובל על חברת התקליטים, אז כולם חיכו עכשיו לראות מה אעשה עם הקלטות שכבר נוצרו עם ג'ו. הסתגרתי באולפן והרגשתי מוקף ברגשות של
אי ודאות, חוסר דחף ואווירה כללית 'אנטי', שנגרמו בעיקר על ידי נגן גיטרה שבעצם לא רצה אותי בסביבה. זה היה מצב עדין, אשר בשלבים מוקדמים של האיחוד שלנו הראה שאנחנו לא משדרים על אותו גל!"
עד כאן דבריו של גילאן. אז כן, כפי שהבנתי והבנתם, האלבום הזה נוצר עם זמר שלא ממש רצה לעשות חומרים שהמחליף שלו, ג'ו לין טרנר, עבד עליהם לפניו. התוצאה לא הייתה טובה. סיבה נוספת לכך הייתה בגלל היחסים הרעים בין גילאן ובלאקמור (שני אלו רבו קשות החל מתחילת הסבנטיז) וזה משתקף היטב במוסיקה. אם האלבום הזה הוא עוד מוצר מאת הגלגול השני, המוכר והאהוב של דיפ פרפל - הרי שאם משווים אותו להצלחות חמשת החברים האלו יחדיו בעבר, אין לאלבום החדש הזה סיכוי לנצח.
הבעיות הגדולות שמונעות ממני לאהוב את האלבום הזה זהות פחות או יותר לתקליטי האייטיז של הלהקה. קודם כל, הקצב שוב איטי להחריד - כמעט כל שיר הוא בקצב לא מהיר ולא איטי, מתגלגל באופן רגוע ומונוטוני, ושוב החברים משתמשים פה בנוסחה: כל ריף גיטרה מלווה בהתמדה באורגן בנאלי מעשה ידיו של אחד הקלידנים היותר אהובים עליי - וזה מעצבן. בתקליטים המוקדמים שלה, הלהקה יכלה להשתמש בכל הכלים שלה בזהירות, לגרום לכל אחד מחבריה להישמע באופן עצמאי ובו בזמן לתרום רבות לסאונד הכללי. כאן זה כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחר כל כלי בודד - כולם נופלים לתוך בלגאן חסר השראה ורדום שרק מתיימר להיות סוג של רוק'נ'רול אבל הוא באמת טיפשי, כמוסיקת פופ מבוגרת נוסחתית עם הרבה דיסטורשן. זה פשוט 'הבי מטאל' ללא גרם של יצירתיות או אש, שהוקלט בבירור אך ורק תחת הלחץ להוציא מוצר חדש בתנאים מסויימים. דוגמה טיפוסית לזה היא הסולואים של בלאקמור. ברור שלא אכפת לו מהסולואים שלו כאן שבאים כמו כתמים זעירים של זהב כשצריך לנפותם מתוך טונות אינסופיות של עפר.
השיר ANYA הוא היחיד שאפשר לקרוא לו 'שיר בולט' בתקליט: זו לא ממש בלדה, דווקא רוקר סינת'י עם תחושה מיסטית בהשפעה מזרחית. עם זאת, המילים הן ג'יבריש מוחלט: משהו על בחורה עם השם הרוסי אניה שיש לה דם צועני ומשום מה מגיע לה פתיחה אקוסטית עדינה שבה בלאקמור מנגן באיזו גיטרה ספרדית משובחת.
ובכל זאת, שיר אחד אף פעם לא עושה אלבום. אף אחד מהדברים האחרים לא באמת פוגע והשירה הצורבת והמאנפפת של גילאן ממש עולה לי על העצבים - כי הוא איבד את קול העבר המרשים ופה כבר עברו מיתרי קולו הסחוטים מהפך ולא לטובה. אין מה לעשות - זה נשמע כמוצר מחומם במרחק המון שנות אור ממאסטרפיס בשם DEEP PURPLE IN ROCK. לפעמים אני באמת תוהה - למה אנשים ממשיכים לצרוך 'מוצר' פלסטי ומיותר שכזה כשברור שהם רוצים יותר מזה?
הביקורת הרגילה על תקופה זו מבוססת תמיד על היחסים הרעים בין גילאן ובלאקמור; הם אף פעם לא הסתדרו, וזה היה פחות או יותר ברור שבלאקמור לא יחזיק מעמד זמן רב בלהקה אחרי שהוא הוכרע על ידי חבריו שהתעקשו להחזיר את גילאן. אחרי הכל, הוא השקיע הרבה אנרגיה והתלהבות בשנים האחרונות כדי להעיף את גילאן מהלהקה פעמיים - ועכשיו, החברים שלו התכוונו בבירור שהנוכחות של גילאן בלהקה חיונית לקיומה כמעט יותר מזו שלו. אז הם בילו די הרבה זמן בריב ומריבות והכל, בעת הכנת האלבום, עד שלבסוף בלאקמור עזב את הלהקה (יש סיפור נהדר על כך שהוא קרע בהפגנתיות לגזרים את הוויזה היפנית שלו כשכולם היו מוכנים לצאת לסיבוב הופעות). במקומו הובא, כמחליף, הגיטריסט ג'ו סטריאני. בלאקמור לא חזר מאז.
ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-19 ביולי בשנת 2000 העמיד המפיק הבריטי, של תלמי, שהפיק את האלבום הראשון של להקת המי, MY GENERATION (בשנת 1965), את הקלטות המאסטר למכירה פומבית באיביי תמורת 500,000 דולר. כמתוכנן, זה מושך את תשומת הלב של הלהקה, שקנתה אותם (בהנחה משמעותית) וב-2002 הוציאה עם זה את גרסת הדיסק MY GENERATION: DELUXE EDITION.
ב-19 ביולי בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון חדש לביטלס, עם השיר HELP. כמה ימים לאחר מכן זה גם יצא באנגליה.
ג'ון לנון תיאר את התקופה הזו בחייו כ"תקופת האלביס השמנה" שלו. בראיון לרולינג סטון מ-1971, לנון אמר שזה אחד מהתקליטים האהובים עליו של הביטלס, כי "התכוונתי לזה - זה אמיתי". הוא הוסיף: "הליריקה טובה עכשיו כמו אז. זה לא שונה, וזה גורם לי להרגיש בטוח לדעת שהייתי כל כך מודע לעצמי אז. זה רק אני ששרתי מתחנן לעזרה והתכוונתי לזה". פול מקרטני עזר ללנון לכתוב את השיר, אבל לא הבין שזה בעצם חברו שקורא פה לעזרה, עד שנים מאוחר יותר. הביטלס האיצו את הקצב כדי להפוך את השיר למסחרי יותר; לנון התכוון לזה במקור כשיר איטי.
ב-19 ביולי בשנת 1952 נולד הגיטריסט אלן קולינס, שניגן בלהקת לינירד סקינירד. הוא שרד את התרסקות המטוס הנוראית ההיא של הלהקה ב-1977 אבל המשיך להחליק במדרון עד הסוף המר.
כמו שאר חבריו הנותרים בלהקה שמטוסה התרסק, גם קולינס התקשה למצוא את דרכו. הוא הופיע והקליט בהתמדה, לאחר שהתאושש מהפציעות שספג בתאונה, אך הטרגדיה המשיכה לרבוץ בכבדות על כתפיו.
בשנת 1979 חבר קולינס לחברי להקתו ההיא - הגיטריסט גארי רוסינגטון, הקלידן בילי פאוול והבסיסט ליאון וילקסון, כדי להקים את להקת רוסינגטון-קולינס. האלבום הראשון שלהם החל להימכר היטב בשנת 1980 והם החלו להתכונן בשמחה לקראת סיבוב הופעות שיחזיר אותם לבמה. אבל בדיוק אז מתה לפתע אשתו של קולינס כתוצאה מדימום שקשור להפלה. קולינס מוכה היגון נפל להתמכרות לסמים ואלכוהול שתרדוף אותו במשך שנים.
להקת רוסינגטון-קולינס התפרקה ובהמשך ניסה הוא להפעיל להקה משלו תחת שם המותג הידוע, "לינירד סקינירד". הוא צירף להרכב את ג’וני ואן זאנט, אחיו הצעיר של הזמר המקורי המנוח והחבורה הייתה מוכנה לצאת לסיבוב הופעות, כשלפתע קרה אסון שטרף את הקלפים; זה היה ב-29 בינואר 1986, כשקולינס נהג ברכבו בדרום ג'קסונוויל, פלורידה. הוא נקלע לתאונה שהביאה למות חברתו והותירה אותו משותק מהמותניים ומטה.
לדברי דובר המשטרה, רישיונו כבר נשלל פעמים רבות בגין נהיגה תחת השפעה של סמים. לאחר ההתרסקות נשלל רשיונו לצמיתות. הוא כבר לא יכל לנגן בגיטרה, אך עדיין שימש כמנהל המוזיקלי לסיבוב ההופעות של לינירד סקינירד ב-1987. הוא עסק בתפקיד זה כדי להחזיר חלק קטן מההפסד הכלכלי שספג, כשהוא עולה לבמה לפני כל הופעה, מדבר לקהל ומספר על מה שעולל ומה המחיר הכבד ששילם. שנה לאחר מכן הוא הקים את ROLL FOR ROCK, ארגון שפעל להעלאת המודעות ומתן הזדמנויות לאנשים מוגבלים בכיסאות גלגלים.
מצבו הבריאותי של קולינס בן ה-37 נחלש וב-23 בינואר 1990 הוא מת לאחר מאבק בדלקת ריאות כרונית ונקבר ליד אשתו.
ב-19 ביולי בשנת 1972 יצא תקליטון חדש ללהקת האחים דובי, עם השיר LISTEN TO THE MUSIC.
זה היה הלהיט הראשון של האחים דובי והוא נכתב על ידי הסולן הראשי של הלהקה, טום ג'ונסטון, שגם ניגן בגיטרה. ג'ונסטון סיפר: "הכל היה מבוסס על תפיסה קצת אוטופית זו של העולם. הרעיון היה שמוזיקה תעלה את האדם למישור גבוה יותר, ושמנהיגי העולם, אם הם היו מסוגלים לשבת על עשב גדול שבו השמש זרחה ולשמוע מוזיקה, זה היה מגלה שלכולם יש יותר במשותף ממה שחשבו, ובוודאי שלא כדאי להגיע למצב כל כך גרוע. אז כולם בעולם ירוויחו מנקודת המבט הזו שרק המוזיקה תעשה הכל טוב יותר. מאז, הבנתי שזה לא עובד ככה. ישבתי בחדר השינה שלי בסן חוזה. עשיתי מה שאני תמיד עושה, הייתי ער ומנגן בגיטרה במשך שעות. זה היה כמו 2 או 3 לפנות בוקר. היה לי את הריף הפותח לזה. אז התקשרתי לטדי (המפיק טד טמפלמן), הערתי אותו, והשמעתי לו את זה בטלפון, והוא פחות התלהב. אני חושב שזה בגלל שהערתי אותו אבל הוא אמר, 'טוב, כן, זה יכול להיות די טוב'. אבל אף פעם לא שינינו שום דבר וזה נשאר כמו שהיה, עם הוספת כמה חלקים והכנסת הבנג'ו הזה בסוף, כמו גם אפקט PHASING.
ב-19 ביולי בשנת 1972 עזב המתופף, ביל ברופורד, סופית את להקת יס. דגלים הורדו לחצי התורן ורבים חשו שביל נחטף מלהקת יס לקינג קרימזון, אבל הוא בהחלט היה מוכן למהלך. עד אז הוא הופיע ב-594
הופעות עם יס והגיע הזמן להמשיך הלאה. אמנם הוא אולי לא לגמרי הבין את עומק התחושה שההחלטה שלו עוררה בקרב המעריצים, אבל הוא ידע שהצד שלו היה הלם עבור חברי הלהקה האחרים.
ברופורד להגנתו אז: "זה היה מקרה של מישהו שעזב את הלהקה. הם היו רגילים לרעיון של אנשים שמסולקים על ידם החוצה. זה היה בסדר להעיף אנשים החוצה אבל זה לא היה בסדר לעזוב מרצון. ג'ון (אנדרסון) נדהם באמת. הגענו כל כך רחוק ביחד, אז למה שארצה לעזוב? הוא לא יכל להבין את זה בכלל. הוא בא וישבנו ודיברנו. הרגשתי שאני חייב להמשיך הלאה. איך יכולתי להתפתח על הכלי אלא אם אשתנה? האמנתי בתוקף שזו חובתו של מוזיקאי לעשות זאת. אני לא בדרן. אני לא ג'וקבוקס. יש הבדל. המחויבות שלך היא להמשיך הלאה, אחרת הקהל יכול לדרוש את כספו בחזרה! כיבדתי את ג'ון אנדרסון, אבל באמת הייתי צריך לעזוב את יס".
הבסיסט, כריס סקוויר: "אלן ווייט היה חבר טוב מאוד של טכנאי ההקלטה שלנו, אדי אופורד. הם חלקו דירה. אלן קפץ לאולפן בכמה הזדמנויות והסתובב בינינו וכאשר ביל עזב, שאלנו אותו אם הוא רוצה להצטרף. הרעיון להיות חבר בלהקה משך אותו. אני זוכר שהוא היה צריך ללמוד את כל השירים של יס בשלושה ימים לפני שהייתה לנו הופעה בדאלאס, טקסס, ביולי, 1972. זו הייתה תחילתו של סיבוב הופעות ואני תמיד אזכור את זה.
בלילה הראשון הוא היה פנטסטי. הוא כמעט לא נתן שום רמז לטעות ואמרתי לו אחר כך, 'זה היה לא יאמן. איך הסתדרת עם זה?' הוא אמר שזו רק אנרגיה. כמובן שבמשך שבועיים אחרי זה זה היה איום ונורא! אחרי הלילה הראשון הכל התפרק. בעצם זה לא היה כל כך נורא אבל הוא ירד במורד לפני שהתחיל לעלות. הוא פשוט הכריח את עצמו לעשות את זה נכון בלילה הראשון. ואז הוא נשם לרווחה ונרגע. הכל היה בסדר מאז ואילך".
(עוד) על החיים ועל המוות - 19 ביולי:
היום יום הולדת... היום יום הולדת ל...
בשנת 1947 נולד הקלידן קית' גודשו, שניגן עם הגרייטפול דד. הוא הצטרף ללהקה באוקטובר 1971. הוא נהרג בתאונת מכונית ב-23 ביולי 1979, אחרי שכבר לא היה בלהקה ידועה זו.
בשנת 1947 נולד הגיטריסט ברני לידון, שהיה ממייסדי להקת THE EAGLES. הוא פרש מהלהקה בינואר 1976.
גם הוא הלך מאיתנו ביום זה:
היום בשנת 2010 מת הבסיסט אנדי האמל, מלהקת BIG STAR, בגיל 59. סיבת המוות - סרטן.
ב-19 ביולי בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק המתקדם הבריטית, FAMILY. שם האלבום הוא MUSIC IN A DOLL'S HOUSE ובגלל שם זה נאלצו הביטלס לחפש שם אחר לאלבומם הבא, שבסוף ייקרא THE BEATLES ועטיפתו תהיה לבנה.
זה אחד התקליטים המרשימים ביותר של שנת 1968 כשסיפור להקת פאמילי החל עוד בשנת 1967 עם יצירת גלים בסצנת המוזיקה המחתרתית של אז. זאת עם תקליטון בכורה בשם SCENE THROUGH THE EYE OF A LENS. חברת התקליטים LIBERTY, שהוציאה אותו, יצאה בקמפיין שיווק לעיתון עם ציון ההנהלה המוזיקלית של ג'ון גילברט, מנהל הלהקה והבן של לואיס גילברט, האחראי לכתיבת המוזיקה לסרט ALFIE.
ב-1 בנובמבר 1968 נערכה מסיבה מיוחדת לכבוד להקה חדשה בשוק המוזיקה הבריטי: להקת פאמילי. כמאה וחמישים אנשי תעשייה ידועים הגיעו למקום. ביניהם ג'ון לנון ואשתו סינת'יה, גרהאם נאש וטוני היקס מלהקת ההוליס, ג'ורג' האריסון עם אשתו פאטי בויד, בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס ועוד. המטרה של המסיבה הייתה לבדוק עם הלהקה מסוגלת להביא למקום אחד כמות כה גדולה של ידוענים. התשובה לתהייה הזו הפכה לתשובה קצרה וברורה – 'כן !!!'.
אך עם כל הרצון הטוב (והשתתפות של כמה מחברי להקת טראפיק בשיר) - התקליטון הזה נכשל במצעד הבריטי. הדבר הביא את חברת התקליטים LIBERTY, בה הייתה חתומה הלהקה, לא להמשיך עמה לכיוון תקליט שלם.
במצב הזה של חוסר ידיעה החלו חברי הלהקה להקליט את אלבום הבכורה. ההפקה הופקדה בידיו של דייב מייסון, שהיה אז בגדר 'חבר לשעבר בלהקת טראפיק'. ההקלטות, נערכו באולפני OLYMPIC בלונדון עם מפיק נוסף, ג'ימי מילר, שהעניק חופש יצירתי מושלם. הלהקה ומייסון ניצלו את אפשרויות האולפן עד תום. רוג'ר צ'אפמן הזמר: "אני לא חושב שדייב עשה הרבה איתנו באולפן". הגיטריסט צ'רלי וויטני: "רוב הרעיונות כבר היו לנו לפני שניגשנו להקלטה. דייב ניגן בקלידים ובבס בכמה שירים והיה כיף לעבוד איתו".
שילוב הפעולה המוזיקלי בין זמר הלהקה, רוג'ר צ'אפמן, לגיטריסט צ'רלי וויטני הניב חטיבת מוזיקה חדשה ומעניינת ביותר. כתיבת המוזיקה הייתה מקורית ביותר ועמה גם גוון קולו של צ'אפמן שנשמע כאילו בלע שק של צפרדעים לפיו. דייב מייסון כתב שיר אחד לאלבום, NEVER LIKE THIS.
התקליט הפך לחשוב גם בשל העובדה כי בגללו החליטו חברי הביטלס לקרוא לתקליטם הכפול החדש בשם אחר במקום DOLL HOUSE. העטיפה שהוכנה לארבעת המופלאים פינתה את מקומה לעטיפה לבנה לגמרי.
התקליטון הראשון שיצא מתקליט זה היה ME MY FRIEND. זה היה ב-5 ביולי 1968 ושיקף את התלהבות חברי הלהקה לעיבודים לכלי נשיפה. התקליטון לא נכנס למצעד המכירות הבריטי אבל חברי הלהקה לא התייאשו כי ידעו שייצא להם תקליט נהדר. להקות יריבות כמו ג'ת'רו טול ו-TEN YEARS AFTER כבר הוציאו את תקליטי הבכורה שלהם; אז במובנים מסוימים, פאמילי איחרה בסצנה מבחינת הוצאת אלבום. "שלנו לא יצא עד יולי 1968", אמר צ'רלי וויטני, "אבל זה יצא טוב בגלל שהאלבום שלנו טוב יותר. אנחנו לא נעשה סתם
שיחזור של האקט הבימתי שלנו".
עיתון DISC AND MUSIC ECHO הבריטי כתב ביקורת על התקליט באוגוסט 1968: "מעטות להקות שמצליחות לבוא עם סאונד כה ייחודי. חמשת חברי להקת פאמילי הצליחו במשימה תוך נגינה במגוון כלי נגינה. זה אלבום טוב מאד".
הסרט החדש של מיק ג'אגר, נד קלי, יצא לבתי הקולנוע ב-19 ביולי 1970.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
