רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 ביוני (19.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני לא עושה תקליטים בשביל הנאה. עשיתי כאלו כשהייתי צעיר יותר, אבל אני כבר לא כך היום. אני מקליט כדי להאכיל את האנשים עם מה שהם צריכים, מה שהם מרגישים. אני מקוה שאני מקליט כך שאוכל לעזור למישהו להתגבר על זמנים קשים" (מארווין גאי בעיתון NME, שנת 1982)

ב-19 ביוני בשנת 1948 נולד ניק דרייק - האיש שעשה מהפיכות בשקט. בואו נדמיין לרגע: שיערו הארוך והחום, שהפך לסמלו המסחרי, ודאי היה מפנה את מקומו לקרחת נאה או אולי לקוקו דקיק ומלא חוכמת חיים. הקול שלו, אותו קול לחישה מהפנט, היה אולי מקבל גוון מחוספס יותר עם השנים. מיליונים ברחבי העולם היו חוגגים איתו, כי הבחור, עם רזומה של שלושה תקליטי מופת, ממשיך לכבוש לבבות עם הגיטרה וקולו המלטף. אבל כל זה הוא רק פנטזיה מתוקה, כי ניק דרייק, אחד היוצרים המסתוריים והמשפיעים במוזיקה, מת בחדר השינה בבית הוריו בשנת 1974, והוא בן 26 בלבד.

ניק דרייק נמצא ללא רוח חיים בביתו שבכפר טאנוורת'-אין-ארדן לאחר שלקח מנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון (אמיטריפטילין). עד היום קיים ויכוח מתמשך בין קרוביו וחבריו האם מדובר בהתאבדות מתוכננת, או בתאונה טראגית שנגרמה מניסיון נואש לישון לאחר לילות ארוכים של נדודי שינה.

דרייק, יליד בורמה (שאליה הגיעו הוריו במסגרת עבודתו של אביו, בטרם חזרה המשפחה לאנגליה כשהיה פעוט. אמו, מולי דרייק, הייתה מוזיקאית מחוננת בעצמה שהקליטה שירים בבית, והשפיעה עמוקות על הסגנון המלנכולי והשירה הייחודית שלו), השאיר אחריו עולם מוזיקלי שלם בשלושה תקליטים בלבד: FIVE LEAVES LEFT, BRYTER LAYTER (שבו התארח גם ג'ון קייל, שניגן בוויולה וצלסטה) והיצירה המינימליסטית והחשופה PINK MOON, תקליט שכלל רק אותו ואת הגיטרה שלו (למעט תפקיד פסנתר קטן אחד), והוקלט בשני לילות בלבד כמעט ללא חזרות.

בזמן אמת, התקליטים האלו נמכרו בכמויות זעומות. דרייק עצמו, אדם ביישן ומופנם שנאבק בדיכאון עמוק, מיעט להופיע וכמעט שלא התראיין. הוא היה ההפך הגמור מכוכב רוק. אך המוזיקה שלו, שהייתה שילוב חד פעמי של נגינת גיטרה וירטואוזית בטכניקת FINGERPICKING מורכבת, כיוונים אלטרנטיביים לגיטרה, ומלודיות נוגות שעוטפות כמו שמיכה חמה בלילה קר, סירבה למות איתו. לצליל העשיר והייחודי של שני אלבומיו הראשונים תרמו גם עיבודי המיתרים היפהפיים והלא-שגרתיים שיצר עבורו חברו לספסל הלימודים מאוניברסיטת קיימברידג', רוברט קירבי.

השפעתו על עולם המוזיקה היא אדירה, ואמנים כמו אר.אי.אם, אלטון ג'ון ורוברט סמית' מלהקת הקיור ציינו אותו כמקור השראה מרכזי (אפילו השחקן בראד פיט הגדיר את עצמו כמעריץ שרוף ואף הגיש סרט תיעודי על חיי דרייק ששודר ברשת ה-BBC בתחילת שנות האלפיים). אבל הפריצה הגדולה לתודעה העולמית הגיעה כמעט 30 שנה לאחר מותו. בשנת 1999, חברת פולקסווגן השתמשה בשירו PINK MOON לפרסומת למכונית הקבריולה שלה. פתאום, דור שלם שלא ידע על קיומו נחשף לקסם המהפנט, והמכירות הרקיעו שחקים. האיש שלא הצליח למכור תקליטים בחייו הפך לאייקון אחרי מותו. למעשה, בעקבות אותה פרסומת בודדת, מכר דרייק יותר עותקים משיריו בחודש אחד מאשר בכל 30 השנים שקדמו לכך יחד. אחותו, השחקנית גבריאל דרייק, שלקחה על עצמה את ניהול עזבונו, דאגה מאז לשמר את מורשתו בקפידה רבה.

אבל בואו נחזור אחורה בזמן, לילד שהיה פעם. כשהיה נער צעיר, נשלח דרייק לפנימייה יוקרתית (הייתה זו פנימיית 'מרלבורו קולג'', שם דרייק התבלט דווקא כספורטאי מצטיין, אצן מהיר ושחקן רוגבי, הרבה לפני שהסתגר והקדיש את כל כולו לעולם המוזיקה) שבה אחד הכללים היה שליחת מכתבים שבועית להורים. בתחילת קיץ 1963, ניק בן ה-14 כתב להוריו מכתב תמים ומתוק, שנותן הצצה נדירה לעולמו הפנימי לפני שהמלנכוליה השתלטה: "אמא ואבא היקרים, המון תודה על מכתביכם אליי. גם תודה רבה על השעון ששלחתם לי. יש פה מזג אוויר קייצי אמיתי וזה ממש רותח פה. אנו משחקים המון קריקט ופעם אחת ממש הצלחתי במשחק ופעם אחרת פחות. בנוגע לתקליטון שאני רוצה ליום הולדתי, זה יהיה 'כניסת הגלדיאטורים' בביצוע נירו והגלדיאטורים. אין יותר מה לדווח כרגע. בהמון אהבה, ניק".

זהו פרט מידע מדהים. הילד שיהפוך לסמל המוזיקה האקוסטית העדינה והמהורהרת, חלם בכלל על קטע רוק אינסטרומנטלי, קצבי ומלא חיים, שהיה מוכר אז בעיקר כמוזיקת קרקסים. תהיו בטוחים שכשהגיע לגיל 15 וקיבל את המתנה המיוחלת, הוא רץ אל הפטיפון, הניח בעדינות את המחט על התקליטון שהסתובב במהירות של ארבעים וחמישה סיבובים בדקה, והקשיב בהתרגשות לצלילים. באותו רגע, הוא היה פשוט נער שאהב מוזיקה, בלי לדעת שהצלילים שהוא עצמו ייצור בעתיד ימשיכו לחיות ולהדהד בעולם עוד זמן רב אחרי שהוא כבר לא יהיה כאן כדי לשמוע אותם.

ניק דרייק לא ידע שצליליו יהפכו עם השנים למשפיעים ואהובים כל כך. לו רק ידע זאת... אולי היה מוצא נחמה בכיתוב שנחקק לבסוף על מצבתו מתוך השיר שלו FROM THE MORNING - "עכשיו אנו קמים, ואנחנו בכל מקום" – נבואה מצמררת ומרגשת שהגשימה את עצמה במלואה.

ואם ברצונכם להכיר הרבה יותר על ניק דרייק - הנה זה, במאמר מיוחד שכתבתי עליו. תלחצו פה לקריאה.

פצצה פרהיסטורית באולפן: התאונה המשונה שהולידה להיט ענק וסללה את הדרך ללהקת 10CC. אז התאריך הוא 19 ביוני 1970, והעולם עוד לא יודע שהוא עומד לקבל שיעור קצר בהיסטוריה מוזיקלית, עם מקצב תופים שיכול להעיר מתים. תקליטון חדש של להקה אלמונית בשם HOTLEGS נוחת בחנויות, ובצד אחד שלו שיר עם השם המוזר הוא NENADERTHAL MAN.

מה שהתחיל כבדיקה טכנית פשוטה באולפן הקלטות, הפך במקרה לאחד הלהיטים הבלתי צפויים של השנה, ומכר למעלה משני מיליון עותקים ברחבי העולם. למעשה, השיר הורכב מהקלטת שירה שהוכפלה שוב ושוב באולפן כדי ליצור אפקט של מקהלה שבטית אדירה – טכניקת הקלטה חדשנית שתאפיין מאוחר יותר את יצירות המופת העתידיות של החבורה, כמו בלהיט הענק I'M NOT IN LOVE. 

הסיפור שלנו מתחיל באולפני STRAWBERRY שבסטוקפורט, אנגליה. שם, בין כבלי סאונד וקונסולות הקלטה, עמלו שלושה מוזיקאים מבריקים: אריק סטיוארט, קווין גודלי ולול קרים. סטיוארט לא היה טירון בתעשייה – הוא היה בעברו חבר בלהקת THE MINDBENDERS, שזכתה להצלחה אדירה בסיקסטיז עם הלהיט A GROOVY KIND OF LOVE, ואף היה ממקימי האולפן ושותף בו. השלושה היו נגני הבית של האולפן, מומחים שידעו להפיק סאונד מדויק עבור אמנים אחרים. שם הלהקה שלהם, HOTLEGS, נולד בכלל כמחווה למזכירת האולפן. "הייתה לנו בחורה בסטודיו, קת'י גיל, שהיו לה רגליים פשוט נהדרות", סיפר סטיוארט, "היא נהגה ללבוש מכנסיים קצרים בצבע חום או מכנסי עור ירוקים שהיו נראים עליה מדהים".

באותו יום גורלי, השלישייה בסך הכל רצתה לבחון מערכת תופים חדשה שהותקנה באולפן. כדי להשיג את הצליל העמוק והמיוחד, הם לקחו את תוף הדוד מהמערכת, הניחו אותו על הרצפה והכו בו בעוצמה, תוך שילוב של אפקט DELAY שהעניק לצליל נפח מהדהד. כדי לבדוק את הסאונד, הם החלו לאלתר קטע קצר עם מקצב תופים שבטי, כבד ובסיסי, ועליו הוסיפו פזמון פשוט וקליט שכלל בעיקר חזרות על המילים "אני אדם ניאנדרטלי". הם לא חשבו לרגע שיש להם ביד משהו מיוחד.

אלא שלמזלם, בדיוק באותו זמן הסתובב באולפן דיק ליהי, מנהל בכיר בחברת התקליטים פיליפס. ליהי, איש עם אוזן מזהב, שמע את המקצב הפראי בוקע מחדר ההקלטות ומיד זיהה את הפוטנציאל המסחרי. באותה תקופה, האולפן היה זקוק נואשות לכסף כדי לשדרג את ציוד ההקלטה למערכת של 8 ערוצים, וההתלהבות של ליהי הייתה גלגל הצלה פיננסי. הוא נכנס פנימה, עצר אותם והודיע להם שהם חייבים להקליט את זה כמו שצריך ולהוציא את זה כתקליטון. הלהקה, שהייתה די משועשעת מהרעיון, הסכימה. התוצאה הייתה פיצוץ. "אדם ניאנדרטלי" זינק למקום השני במצעד הבריטי (הוא נעצר שם רק משום שאלביס פרסלי תפס את המקום הראשון עם השיר THE WONDER OF YOU), כבש את המקום הראשון באיטליה וצעד במצעדים בכל רחבי אירופה ואפילו בארצות הברית.

ההצלחה הייתה כל כך גדולה, ששני אמנים מקצוות שונים של הסקאלה המוזיקלית מיהרו להקליט לו גרסאות כיסוי. הראשון היה מנהיג התזמורות הקלילות, ג'יימס לאסט, ששילב אותו בתקליט שלו. השני היה פסנתרן צעיר ומוכשר בשם אלטון ג'ון, שבאותה תקופה התפרנס מהקלטת גרסאות זולות ללהיטי התקופה (הגרסה של אלטון שוחררה באוסף קאברים פשוט שנמכר ברשתות הסופרמרקטים באנגליה, טרם הפריצה הגדולה שלו כאמן סולו).

"חשבנו שתפסנו את אמריקה", נזכר גודלי. "מצאנו פתאום צינור נפט שלא ידענו על קיומו. זו הייתה אחת מאותן תאונות מזל שהופכות למשהו מעניין ומצליח, בלי שתבין איך ולמה. כשאתה מנסה אחר כך לשחזר את הנסיבות האלה בכוונה, זה פשוט אף פעם לא עובד". ואכן, הלהקה ניסתה לרכוב על גל ההצלחה והוציאה בשנת 1971 אלבום שלם בשם THINKS: SCHOOL STINKS, אך הוא נכשל מסחרית והוכיח את טענתו של גודלי.

למרות ההצלחה הפנומנלית, חברי HOTLEGS נותרו ממוקדים בעבודתם המדויקת באולפן עבור אמנים אחרים, והמשיכו ללטש את יכולות ההפקה והכתיבה שלהם. המעבר הגדול הבא הגיע בשנת 1972, כאשר צירפו לשורותיהם חבר רביעי, גרהאם גולדמן – שהיה כבר אז כותב שירים מצליח בזכות עצמו, עם להיטים שכתב להוליס וללהקת היארדבירדס. יחד, הרביעייה המוכשרת הזו שינתה את שמה והפכה ללהקת 10CC - אחת הלהקות המתוחכמות והמצליחות יותר של שנות השבעים. כל זה, בזכות להיט מפתיע אחד עם תוף דוד.

הסיפור מאחורי השיר ששינה את חוקי המשחק. ב-19 ביוני 1964, יצא בבריטניה תקליטון שעמד לנפץ את כל מה שהרדיו חשב שהוא יודע על להיטים. קראו לו HOUSE OF THE RISING SUN, והחיות שביצעו אותו, להקת האנימלס, עמדו לשנות את פני הרוק'נ'רול בכמה דקות של מוזיקה בשש שמיניות.

עד לאותו יום, חוק הברזל של הרדיו היה פשוט: שיר שאורכו עולה על שלוש, אולי ארבע דקות במקרה חריג, פשוט לא ינוגן. הוא ארוך מדי, מעייף מדי, ולא מסחרי. אבל אז הגיעו האנימלס, חבורת צעירים מניוקאסל, עם עיבוד מחשמל לשיר-עם אמריקאי ישן, והימרו על כל הקופה. התוצאה: המנון רוק חוצה דורות שהוקלט בטייק אחד בלבד, והפך לסינגל הראשון מסוגו שכבש את פסגת המצעדים משני צדי האוקיינוס למרות אורכו החריג. חברת התקליטים האמריקאית נבהלה בתחילה מאורכו של השיר ושחררה לתחנות הרדיו בארה"ב גרסה מקוצרת באורך 2:58 דקות, אך השדרנים התעקשו לשים את ידיהם על הגרסה הבריטית המלאה ושידרו אותה שוב ושוב עד שכבשה את המדינה.

מקורותיו של השיר לוטים בערפל. מכיוון שמעולם זה לא נרשם על שם יוצר ספציפי, הוא היה שייך לכולם ולאף אחד. עוד לפני שהאנימלס הפכו אותו לשלהם, הוא זכה לאינספור גרסאות, כולל אחת של זמר פולק צעיר בשם בוב דילן, שהקליט אותו לתקליט הבכורה שלו בשנת 1962. דילן עצמו ביסס את הגרסה שלו על העיבוד של חברו לסצנת הפולק, דייב ואן רונק, שרתח מזעם על המחטף. הרבה לפני שניהם, ההקלטה המסחרית המוכרת הראשונה בוצעה על ידי קלרנס "טום" אשלי וגוון פוסטר ב-1932, וב-1937 הקליט חוקר הפולק אלן לומקס את הגרסה האותנטית המפורסמת ביותר מפי נערה צעירה מקנטקי בשם ג'ורג'יה טרנר.

ההקלטה של האנימלס עצמה הייתה אירוע כמעט קולנועי. היא התרחשה במהלך הפסקה קצרה בסיבוב הופעות משותף ואינטנסיבי עם לא אחר מאשר חלוץ הרוקנרול צ'אק ברי. הלהקה נכנסה לאולפן, והמפיק מיקי מוסט, הידוע בגישתו הישירה והמהירה (והזולה...), נתן להם הזדמנות אחת. זה כל מה שהם היו צריכים. אחרי טייק אחד, מושלם ומהפנט, מוסט עצר את ההקלטה, הכריז "זהו זה, יש לנו את זה", ולפי הסיפורים, פשוט העיף את הלהקה המופתעת מהאולפן. ההקלטה ההיסטורית הזו, שנערכה באולפני DE LANE LEA בלונדון ב-18 במאי 1964, עלתה ללהקה סכום מגוחך של כארבעה פאונד וחצי בלבד - ללא ספק אחת ההשקעות המשתלמות בתולדות המוזיקה. טכנאי הסאונד, מבועת מאורכו של השיר (4 דקות ו-29 שניות), הזהיר את מוסט שאף תחנת רדיו לא תסכים לנגן אותו. תשובתו של המפיק הנחרץ הייתה קצרה ולעניין: "אנחנו מוציאים את זה כמו שזה".

אך מאחורי ההצלחה האדירה, התחילה להתבשל דרמה של ממש. על מדבקת התקליטון, בקרדיט על העיבוד המוזיקלי, הופיע שם אחד בלבד: הקלידן אלן פרייס. התירוץ הרשמי של חברת התקליטים היה טכני עד גיחוך – לא היה מספיק מקום פיזי על התווית כדי להכניס את שמותיהם של כל חמשת חברי הלהקה. כתוצאה מכך, פרייס לבדו גרף לכיסו את כל התמלוגים מההצלחה העולמית המסחררת. בספרו האוטוביוגרפי, תיאר זאת הסולן אריק ברדן כאחת הטעויות המרות והגדולות בחייו, ויתור שהוביל למרמור וכעס רב שתרמו בסופו של דבר לפירוק ההרכב המקורי. המתח הבלתי פוסק סביב חלוקת הכספים, בשילוב עם פחד הטיסה הכבד של פרייס שהקשה על קיום סיבובי הופעות בעולם, הובילו לעזיבתו את הלהקה כבר במאי 1965, פחות משנה לאחר יציאת הלהיט הענק.

אי אפשר לדבר על השיר הזה מבלי לפרק אותו לצליליו הבלתי נשכחים. הפתיחה, פריטת הארפג'ו המהפנטת בגיטרת ה-GRETCH TENNESSEAN של הגיטריסט הילטון ואלנטיין, היא אחד הריפים המזוהים ביותר בהיסטוריה. ואלנטיין רכש את הגיטרה הזו עוד בשנת 1962, כשהיה חבר בלהקת THE WILDCATS, ולא שיער שתהפוך לחותמת הסאונד של להיט ענק. כן, מהלך האקורדים המיתולוגי שפותח את השיר – לה מינור, דו, רה ופה – נחשב עד ימינו כאחד משיעורי החובה הראשונים לכל נגן גיטרה מתחיל ברחבי העולם. מעל הפריטה הזו מרחף סולו האורגן החד והבועט של אלן פרייס, שנוגן על אורגן VOX CONTINENTAL. פרייס שאב השראה ישירה מסולו אורגן ההאמונד של נגן הג'אז ג'ימי סמית' בקטע האינסטרומנטלי WALK ON THE WILD SIDE, שהוקלט מעט לפני כן. כיפאק לג'ימי!

ומהו אותו "בית השמש העולה" המסתורי? היסטוריונים ומוזיקולוגים חלוקים עד היום. שתי תיאוריות מרכזיות נותרו על השולחן. הראשונה טוענת כי מדובר היה בבית בושת בניו אורלינס, שנוהל במאה ה-19 על ידי מאדאם בשם מריאן לסולייל לוואנט. תרגום שמה מצרפתית הוא "השמש העולה". המקום פעל בין 1862 ל-1874 ושימש מקום בילוי לחיילים, עד שנסגר בעקבות תלונות השכנים. התיאוריה השנייה, והקודרת יותר, גורסת כי המקום היה בכלל בית סוהר לנשים בעיר, שעל שער הכניסה שלו הייתה חרוטה דמות של שמש זורחת, שנראתה בכל פעם שהשער הונף כלפי מעלה.

ברדן עצמו הרגיש חיבור קוסמי לשיר: "השיר נחת עליי כיד הגורל. הוא נועד לי ואני נועדתי לו", אמר. "הופענו איתו עוד לפני ההקלטה, בסיבוב ההופעות עם צ'אק ברי, והוא פשוט התפוצץ על הבמה". ההצלחה הייתה כה מסחררת עד שבוב דילן, שראה בשיר כמעט נכס אישי שלו, זעם בתחילה על הגרסה של האנימלס. אך אותו כעס, לדברי ברדן, היה אולי הזרז שגרם לדילן להבין שכדי לכבוש את העולם, הוא יצטרך גם לחבר את הגיטרה למגבר ולהפוך מאמן פולק לכוכב רוק. דילן הודה מאוחר יותר שכאשר שמע את ביצוע הרוק של האנימלס לראשונה ברדיו, הוא קפץ מכיסא מכוניתו בהתלהבות. החשמול של שיר הפולק הזה נתן לו את ההשראה הישירה והאומץ לעשות את הצעד ההיסטורי שלו בפסטיבל ניופורט ב-1965, בו עלה לבמה עם גיטרה חשמלית ושינה את המוזיקה לנצח.

בפעם הראשונה שהקהל האמריקאי חווה את העוצמה הזו בהופעה חיה הייתה ב-18 באוקטובר 1964, בתיאטרון PARAMOUNT בברוקלין. באותו הערב, היה ברור לכולם שלהיט הוא לא עניין של אורך, אלא של נשמה. ובשיר הזה, הייתה נשמה גדולה מהחיים. מאז, הוא מהווה את אחת מנקודות הציון הברורות ביותר במעבר ההיסטורי מפולק אקוסטי לרוק מודרני.

הלילה שבו מארווין גאי נלחם בשדים על הבמה. התאריך הוא 19 ביוני 1974, ועל מדפי התקליטים נוחת אלבום כפול וחדש בהופעה חיה של נסיך הנשמה, מארווין גאי. אבל זה לא עוד אלבום, זהו תיעוד מיוזע, מתוח ומבריק של אמן על סף התמוטטות עצבים שחוזר לבמה אחרי שנים של פחד משתק. האלבום, שהוקלט בינואר של אותה שנה, נועד להוכיח שגאי עדיין מסוגל להחזיק קהל חי לאחר ששקע עמוק אל תוך עבודת האולפן המבודדת שליוותה את שני אלבומיו הקודמים.

שנה קודם לכן, ב-1973, שיחרר גאי את LET'S GET IT ON, פצצת סקס אפיל מוזיקלית שהפכה לתקליט הנמכר ביותר שלו והכתירה אותו למלך הבלתי מעורער של חברת התקליטים מוטאון. באופן טבעי, החברה לחצה עליו לצאת לסיבוב הופעות שימנף את ההצלחה המסחררת. אבל גאי, זמר עקשן ורדוף שדים, סירב בתוקף. הוא פיתח פחד במה קשה לאחר ששותפתו האהובה לדואטים, תמי טרל, התמוטטה בזרועותיו על הבמה באוקטובר 1967 בקולג' המפדן-סידני שבווירג'יניה, ומתה שלוש שנים מאוחר יותר מייסורים בגלל גידול סרטני במוח, ולאחר שעברה לא פחות משמונה ניתוחים בניסיון להציל את חייה.

גאי לקח את מותה קשה כל כך, עד שנשבע לעולם לא לשיר יותר דואטים, ואף שקל באותה תקופה לעזוב את עולם המוזיקה לטובת קריירה כשחקן פוטבול מקצועי בקבוצת הדטרויט ליונס. האירוע הטראומטי הזה כיבה בו את הרצון להופיע.

אבל עם התהילה הגיעו גם ההוצאות. גאי פיתח טעם יקר במיוחד למכוניות פאר, אחוזות ושלל מותרות, והכיסים החלו להתרוקן. מעבר לאורח החיים הראוותני, גאי היה שקוע בחובות מס כבדים וניהל מאבק גירושים יקר ומכוער מול אשתו, אנה גורדי גאי - שהייתה, למרבה הסיבוך, גם אחותו של מייסד חברת מוטאון, ברי גורדי. בנוסף, התמכרותו הגוברת לקוקאין שאבה ממנו הון עתק. אז בחוסר רצון מופגן, הוא נכנע והסכים לחזור לבמות בתחילת 1974. ההופעה נקבעה ל-4 בינואר באולם הקולוסיאום הענק באוקלנד, קליפורניה. הלחץ היה עצום.

טים קייהיל, כתב מגזין המוזיקה רולינג סטון, נשלח לסקר את האירוע ודיווח מביתו של גאי: "רק שבוע לפני המופע מארווין נתן את האישור הסופי שלו. עכשיו הוא פשוט מבועת".

כשהגיע סוף סוף הרגע, והזמר עלה לבמה מול 14,000 מעריצים צורחים ששילמו מחירי כרטיסים חסרי תקדים לאותה תקופה – עד 8.50 דולר לכרטיס, המראה שלו סיפר את כל הסיפור. עטיפת האלבום, שצולמה באותו ערב, מציגה אדם קרוע. הוא לבש בגדי עבודה פשוטים – חולצת ג'ינס ומכנסי ג'ינס כחולים, כמחווה לצד הכפרי והמחוספס שלו. אך הצווארון, החפתים וכובעו האדום היו משובצים באבני חן וחרוזים נוצצים, ועל רגליו נעל נעלי פלטפורמה כסופות שהיו בשיא אופנת הגלאם של התקופה. עגיל בודד באוזנו השמאלית השלים את המראה של כוכב פופ מסוכסך. המראה הזה לא היה מקרי; הוא נועד לשדר מצד אחד חיבור לאדם הפשוט ולשורשים האפרו-אמריקניים ומצד שני את מעמדו כמאהב הקוסמי והנוצץ של מוזיקת הנשמה.

כדי להוסיף למיתולוגיה סביב עצמו, גאי טען שזו ההופעה הראשונה שלו מזה חמש שנים. ובכן, זו הייתה הגזמה חיננית. הוא הופיע בג'מייקה שנה לפני כן ובוושינגטון רק שבעה חודשים קודם לכן במסגרת יום מיוחד שארגן ראש עיריית וושינגטון לכבודו, שנקרא MARVIN GAYE DAY, שם הופיע בחינם למען הקהילה המקומית בעיר הולדתו. אבל מארווין גאי תמיד אהב לתבל את הסיפור שלו במעט דרמה.

הוא היה משוכנע שהקהל, ובעיקר הנשים, רוצה ממנו רק דבר אחד: את הסקס ששמעו בקולו. המשימה התיאטרלית שלו, כפי שהגדיר אותה, הייתה להניע את הנשים בפראות.

מאחורי הקלעים, הכאוס חגג. "זו הייתה אחת הסצנות הכאוטיות ביותר שראיתי בחיי", דיווח קייהיל. ג'ין פייג', המעבד המוזיקלי שעבד גם עם ענקים כמו בארי ווייט, חמישיית הג'קסונים וארית'ה פרנקלין, קיבל הוראה ישירה מגאי לחבר את כל השירים יחד לרצף אחד ארוך, ללא הפסקות כלל. "הוא כל כך פחד שאף אחד לא ימחא כפיים בין השירים", סיפר פייג', "שהוא רצה לכסות את השתיקות האפשריות עם עוד מוזיקה". כתוצאה מכך, גאי ביצע מחרוזת מהירה של להיטיו הגדולים משנות ה-60, כאילו רצה לפטור את עצמו מהם כמה שיותר מהר, והקדיש את רוב תשומת הלב לשירים החדשים והמורכבים יותר שלו משנות ה-70.

המופע עצמו נפתח בתעלול מוזר ומבריק. ראשון עלה לבמה אחיו של מארווין, פרנקי, שהיה לוחם משוחרר ממלחמת וייטנאם ומי שסיפוריו מהחזית היוו את ההשראה המרכזית לכתיבת אלבום המופת WHAT'S GOING ON, שדמה לו כשתי טיפות מים. הקהל, כמובן, השתולל וצרח בהתלהבות, בטוח שזהו הכוכב הגדול. ואז, דקה אחריו, עלה מארווין האמיתי. לפתע, נבואת הזעם שלו התגשמה: הקהל היה מבולבל. מי אלו שני המארווינים האלה? קבלת הפנים שקיבל הייתה פושרת ושקטה.

אבל ברגע שגאי פתח את פיו והתחיל לשיר את TROUBLE MAN - שיר הנושא שכתב והפיק לפסקול סרט בלאקספלויטייש באותו השם, והיה אחד מהשירים האהובים עליו ביותר מתוך כל הרפרטואר שלו, הקסם עבד והאולם התפוצץ מתשואות. קולו היה מעט חלוד ומהוסס בהתחלה, אבל התזמורת הענקית שמאחוריו, שכללה לא פחות מ-14 נגנים וזמרות ליווי שסיפקו מעטפת הרמונית עשירה, סיפקה לו קיר של סאונד וביטחון. למרות חוסר הוודאות הניכר שלו, הקהל הרעיף עליו אהבה ללא תנאים. האלבום שיצא מההופעה הזו, MARVIN GAYE LIVE זכה למעמד תקליט זהב מהיר עם מכירות של למעלה ממיליון עותקים, הוכיח לחברת מוטאון שאלבומי הופעה חיה של אמני R&B יכולים להיות הצלחות מסחריות אדירות.

ואי אפשר לדבר על מארווין גאי בלי לדבר על הקול. באלבום החי הזה, הקול שלו הוא שלושה קולות שונים, ובאוקלנד הוא השתמש בכולם בווירטואוזיות מדהימה: יש את קול הבריטון החלק, העשיר, החם, הרומנטי, שמרגיע את הקהל ומפתה אותו. יש את קול הפלצט השמיימי, הגבוה, הכמעט נשי ויש את ה-GROWL הגרוני, הגברי, מלא התשוקה והכאב, שיוצא כשהוא כבר לא יכול להכיל את הרגש. ובאלהום הזה, המעברים בין הסגנונות הללו מתרחשים תוך שניות, לעיתים בתוך אותו משפט מוזיקלי. האמת? זה פשוט עוצר נשימה. וזהו אולי האלבום החי שבו הקהל משחק את התפקיד ביג טיים. זה לא סתם רעש רקע. הקהל באוקלנד ב-1974 – קהל שרובו שחור, בשיא תקופת ה-SOUL POWER והגאווה השחורה – הגיע כדי להעריץ את הנסיך שלו. ובכל פעם שמארווין לוחש, הקהל משתתק. בכל פעם שהוא מניע את אגנו (אנחנו יכולים לשמוע את זה קורה דרך התגובות), הקולוסיאום מתפוצץ בצרחות אקסטטיות, במיוחד מהנשים בקהל. הדיאלוג הזה הוא חלק מהמוזיקה. מארווין הזין את הקהל באנרגיה, והם החזירו לו אותה בריבית דריבית, דוחפים אותו לרמות ביצוע שהוא לא היה מגיע אליהן באולפן הסטרילי. איזה תקליט!

ואי אפשר לסיים בלי לתת קרדיט ללהקה המדהימה שליוותה אותו. העיבודים באלבום הזה הם עשירים, מלאים בכלי נשיפה וקלידים, אבל שומרים על "לכלוך" פ'אנקי שלא קיים בהקלטות האולפן הנקיות של מוטאון. הבייס-ליין הוא שמן ועמוק, התופים הדוקים, והם נותנים למארווין את הפלטפורמה המושלמת לרחף מעליה. הם מספיק מיומנים כדי לעקוב אחרי כל אלתור קולי שלו בלי להחמיץ פעימה. זה לא תקליט מושלם – יש פה ושם חריקות, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו למושלם עבורי. הוא מציג אדם שהיה בו זמנית אליל מוזיקלי וגבר פגיע, שהצליח, לפחות ללילה אחד באוקלנד, לאחד את הקהל שלו בחוויה של אהבה טוטאלית. תקליט חובה!

גם זה קרה ב-19 ביוני. תחזיות כושלות, הונאות ענק ויום הזוי בפריס. היסטוריית הרוק מלאה בסיפורים מדהימים, חלקם מצחיקים, חלקם הזויים וחלקם פליליים ממש. קבלו הצצה לכמה רגעים בלתי נשכחים שאולי פספסתם, רגעים שמראים שהמציאות על הבמה ומחוצה לה עולה על כל דמיון.

מיק ג'אגר: זמר ענק, נביא קטן

בשנת 1964, כשהרולינג סטונס היו עדיין חבורת צעירים פרועה בתחילת דרכה, בדיוק בשנה שבה יצא תקליט הבכורה שלהם שמיצב אותם כאלטרנטיבה המחוספסת והמרדנית לביטלס, נשאל הסולן הכריזמטי, מיק ג'אגר, במסיבת עיתונאים כמה זמן הוא חושב שהלהקה תחזיק מעמד. לשאלה הזו ניגש ג'אגר לא רק כמוזיקאי, אלא כמי שעזב את לימודיו היוקרתיים בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ולכן נטה לריאליזם פיננסי מפוכח מאוד באותם ימים. תשובתו הייתה: "עוד כשנתיים, אני מניח". הוא אפילו הוסיף שהוא מקפיד לחסוך כל גרוש שהוא מרוויח כי הוא לא רואה עתיד ללהקה מעבר לזה. הוא אף שקל במלוא הרצינות את האפשרות לחזור לאקדמיה ולהשלים את התואר מיד כשההרכב יתפרק. ובכן, שנים קדימה, אחרי למעלה משישה עשורים של יצירה מתמשכת ללא הפסקה, מיליוני תקליטים שנמכרו, אינספור סיבובי הופעות עולמיים, שבניגוד לפסימיות הכלכלית המוקדמת שלו, הפכו אותו לאחד המוזיקאים העשירים בעולם עם הון המוערך במאות מיליוני דולרים, ומעמד של אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים, אפשר לומר בבטחה – בתור זמר? חזק הוא מיסטר ג'אגר! בתור נביא? הוא ממש לא שלאגר!

הכסף הגדול, הגניבה הגדולה בפרל ג'אם

בשנת 2012, עולמם של חובבי הגראנג' מסיאטל הזדעזע כאשר התגלתה מעילה ענקית דווקא בלב סביבתה הקרובה של אחת הלהקות המצליחות בז'אנר. ריקי גודריץ', סמנכ"ל הכספים לשעבר בחברת הניהול של להקת פרל ג'אם ("קרטיס מנג'מנט", בניהולו של קלי קרטיס שליווה את הלהקה מראשית דרכה), הואשם ב-33 סעיפים של גניבה שיטתית מתוכם מספר סעיפים של גניבה מדרגה ראשונה. על פי החשד, גודריץ' שלשל לכיסו הפרטי לא פחות מ-380,000 דולר מכספי הלהקה במשך מספר שנים - ליתר דיוק, בין השנים 2006 ל-2010, תקופה שבה הלהקה הופיעה ללא הרף והוציאה את התקליט BACKSPACER. ובמה הוא השתמש בכסף? ובכן, נראה שהוא פיתח טעם יקר במיוחד: חופשות משפחתיות ראוותניות, טיפולי ספא מפנקים, פוליסות ביטוח חיים ואוסף יינות שעלותו הייתה יכולה לממן דירה קטנה, לצד כיסוי חובות של עשרות אלפי דולרים בכרטיסי האשראי האישיים שלו ושל אשתו ורכישות אינסופיות באמזון וב-ITUNES בקיצור, בזמן שאדי ודר שר על חסרי הבית ויצא בעקביות נגד תאוות הבצע של תאגידים המנצלים את האדם הפשוט, איש הכספים שלו דאג שלא יחסר לו דבר. בסופו של דבר, הפרשה הגיעה לקיצה המשפטי בתחילת 2014, אז הודה גודריץ' באשמה, נאלץ לשלם פיצויים על מנת לכסות את מרבית הכספים שהעלים, ונידון ל-14 חודשי מאסר בפועל.

פינק פלויד נגד אמרגנים חלקלקים

בשנת 1977, במהלך סיבוב ההופעות לשיווק התקליט ANIMALS, אשר נקרא IN THE FLESH, הופיעה פינק פלויד בשיקגו באירוע שזכה לשם הבומבסטי SUPER BOWL OF ROCK AND ROLL. ההופעה נערכה באצטדיון "סולג'ר פילד" מול קהל רבבות שהגיע לחזות גם בלהקת החימום באותו יום, FOGHAT. ההופעה הייתה הצלחה מסחררת, אך משהו הריח לא טוב ללהקה. המפיקים המקומיים טענו בנחישות שנמכרו "רק" 67,000 כרטיסים. מנהל הלהקה הממולח, סטיב אורורק, שראה מול עיניו ים אדם נטול קרחות דשא, חשד מיד שמתבצעת כאן הונאה. במה שנשמע כמו סצנה מסרט ריגול, הוא דרש להרים לאוויר במהלך ההופעה מסוק וצלם כדי לצלם את הקהל העצום מלמעלה. המטרה הייתה לאסוף ראיות ויזואליות קבילות משפטית נגד מפיק האירוע, פרנק פריד. ניתוח התמונות היה חד משמעי: במקום היו לפחות 95,000 איש. המשמעות הייתה העלמת הכנסות של כ-28,000 כרטיסים – סכום עתק במונחי אותם ימים. עורכי הדין של הלהקה כבר התחילו לנסח מכתבי איום, והאמרגנים? הם כנראה למדו לא להתעסק עם להקה שיש לה יותר כסף ויצירתיות מהם.

אבא'לה, מה קורה? הדרמה של הביץ' בויז

היחסים המורכבים במשפחת וילסון היו ידועים לשמצה, כאשר מאריי האב נהג להתעלל בבניו פיזית ורגשית משחר ילדותם, אך בשנת 1965 זה הגיע לשיא חדש. בריאן וילסון, הגאון המוזיקלי של הביץ' בויז, שבאותה שנה בדיוק החליט להפסיק להופיע עם הלהקה עקב התמוטטות עצבים כדי להתרכז אך ורק באולפן, קיבל מכתב מאביו, מאריי וילסון, ששימש גם כמנהל הלהקה בימיה הראשונים (עד שפוטר בבושת פנים באפריל 1964 על ידי הבנים בשל התנהגותו השתלטנית והאלימה). למכתב צורפו מסמכים משפטיים קרים ונוקשים, בהם האב דרש בעלות בלעדית על חברת המו"ל של הלהקה, SEA OF TUNES, שהחזיקה בזכויות על כל הלהיטים הגדולים שלהם, החל מקלאסיקות מוקדמות כמו ועד לשירים שהפכו לפסקול של דור שלם. דרישה זו הייתה יריית הפתיחה במאבק מכוער שהסתיים שנים לאחר מכן כשאביו מכר את החברה (מהלך שביצע בשנת 1969 לחברת A&M RECORDS, מאחורי גבו וללא ידיעתו של בריאן המעורער) תמורת סכום מגוחך של 700,000 דולר, ובכך שלל מבנו ומחברי הלהקה עשרות מיליוני דולרים שהיו אמורים לקבל בעתיד. מעשה זה נחשב לאחת הבגידות העסקיות והמשפחתיות הכואבות בתולדות הרוק, והוא היווה טריגר מרכזי בהחמרת מצבו הנפשי של בריאן ובהידרדרותו לסמים. רק בשנת 1992, לאחר הליך משפטי ארוך, הצליח בריאן להוכיח שאביו הונה אותו וזכה בפיצוי עתק של כ-25 מיליון דולר על תמלוגים אבודים, אף על פי שזכויות היוצרים על יצירותיו נותרו מחוץ לידיו לעד.

פיטר גבריאל ולו ריד בהופעה בישראל! כשהרצוי התנגש עם המצוי

הופעתו של פיטר גבריאל בישראל בשנת 1994, אשר נערכה במסגרת סיבוב ההופעות העולמי הגרנדיוזי SECRET WORLD, הייתה אירוע מורכב וזכורה בעיקר בגלל הדרמות שמסביב. גבריאל, שדעותיו הפוליטיות מנעו ממנו להגיע לארץ במשך שנים, הסכים לבסוף להופיע בפארק הירקון, אבל בתנאי אחד: שתתקיים לפני כן הופעה משותפת עם אמנים מצריים סמוך לגבול, למען דו-קיום. המטרה המקורית הייתה לקיים מופע ענק וייחודי על הגבול בטאבה, שאליו תתאפשר גישה קלה וללא צורך בוויזות לקהל משתי המדינות. הרעיון היה יפה, אך הביצוע כשל: ההופעה המשותפת בוטלה ברגע האחרון והועתקה לאילת, לאחר ששלטונות מצרים חזרו בהם וסירבו לאשר את המעבר ההמוני מסיבות ביטחוניות, וכך התקיים המופע ללא זכר לקהל מצרי.

כשהגיע גבריאל לתל אביב, הצרות המשיכו. כל לוח הזמנים הוקדם בשעה, ואמן החימום שנבחר, לו ריד, סיפק את אחת מהופעות החימום הגרועות בהיסטוריה של הפארק. הוא עלה לבמה לבדו עם גיטרה אקוסטית, נאלץ להתחיל לנגן באור יום מלא כשחלקים נרחבים מהקהל עדיין בכלל עשו את דרכם אל תוך הפארק, נראה משועמם לחלוטין, זלזל בקהל, זייף ללא הפסקה, וקודם לכן אף התחצף לעיתונאים במסיבת עיתונאים קצרה שבה סירב לשתף פעולה והפגין יחס ציני מתנשא. בקיצור, לו ריד טיפוסי. פיטר גבריאל עלה אחריו עם תפאורת במה יוצאת דופן שכללה שני מפלסים מרכזיים ומסוע נע, ונתן מופע מרהיב ומושקע, אך האווירה המעט מנוכרת וההתמקדות באותה עת בחומרים האיטיים והמורכבים מאלבומו US, יצרו חוויה שהותירה חלק מהקהל הישראלי, אשר קיווה להרבה יותר להיטי פופ קצביים - או אולי קמצוץ מג'נסיס הישנה והטובה איתו - מעט מאוכזב.

לחישות הקסם הבימתיות של סטיב מילר

אחרי הפסקה של שלוש שנים, שנבעה מתשישות לאחר מסעי ההופעות האינטנסיביים של שנות השבעים, יצא סטיב מילר עם להקתו בשנת 1982 לסיבוב הופעות חדש ונוצץ. חמוש בהרכב של שישה נגנים שאפשרו לו לשחזר על הבמה את ההפקה המורכבת והעשירה של האולפן, ובתקליט חדש ומצליח במיוחד, ששיר הנושא מתוכו, ABRACADBRA, הפך ללהיט ענק עם סאונד מעודכן, הוא פתח את המסע בהופעה בלייק טאהו ומשם המשיך לכבוש במות ברחבי העולם.

לד זפלין: יום הזוי בפריס וביקורות על הופעה שלא קרתה

בשנת 1969 הגיעה לד זפלין לפריס כדי להצטלם לתוכנית טלוויזיה בשם TOUS EN SCENE. על פי דיווחים, במהלך הצילומים החברים ניגנו גרסאות מוקדמות לשירים כמו GOOD TIMES BAD TIMES ואפילו WHOLE LOTTA LOVE, מה שהופך את זה כנראה לביצוע האירופי הראשון של ההמנון העל-זמני. אבל כאן הסיפור רק מתחיל. לאותו ערב תוכננה להם הופעת פרומו מול בכירי חברת התקליטים הצרפתית, במיקום מקורי במיוחד: זירת אגרוף. אלא שהציוד המסיבי של הלהקה פשוט לא נכנס למקום, וההופעה בוטלה. זה לא הפריע לכמה עיתונים צרפתיים לפרסם למחרת ביקורות נלהבות ומהללות על "ההופעה המחשמלת בזירת האגרוף" – הופעה שכאמור, כלל לא התקיימה. את הערב הפנוי ניצלו הזמר רוברט פלאנט והבסיסט ג'ון פול ג'ונס כדי לקפוץ למועדון לילה, שם עלו לג'אם ספונטני עם חברי להקת רוק צרפתית בשם VARIATIONS.

אלטון ג'ון: כמעט-כוכב עם קהל מזויף

רגע לפני שאלטון ג'ון הפך לשם שכל ילד מכיר, בשנת 1970, הוא שחרר תקליטון בשם ROCK AND ROLL MADONNA. המבקרים כבר זיהו את הפוטנציאל, אך השיר עצמו סבל מהחלטה הפקתית מביכה: כדי לתת לו תחושה של הופעה חיה, הודבקו לו צרחות קהל. העניין הוא שהקהל לא היה אמיתי, אלא נלקח ישירות מהקלטה של הופעה של ג'ימי הנדריקס ברויאל אלברט הול. התקליטון, שהוקלט בסשנים של תקליטו השני והמפורסם (זה עם העטיפה השחורה ו-YOUR SONG), נכשל מסחרית. בצד ב' שלו הסתתרה הגרסה המקורית לשיר GREY SEAL, שזכה לביצוע מחודש ומלא אנרגיה שלוש שנים לאחר מכן באלבום המופת GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. במלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליטון בזמן אמת: "בחודשים האחרונים היה קשה ללכת ברחוב של העיר מבלי להיתקל בתמונות של אלטון ג'ון, בכל חנות תקליטים שהיא. הבנתי שהוא נגן פסנתר וזמר נהדר שלא שר בסגנון המתיש של WINDMILLS OF YOUR MIND. בתקליטון הזה הוא מוכיח לנו שהוא יודע לעשות רוק'נ'רול".

פאנק תחת התקפה

שנת 1977 הייתה שנת השיא של הפאנק, וגם של האלימות נגדו. הוצאת השיר הפרובוקטיבי GOD SAVE THE QUEEN על ידי הסקס פיסטולס, בדיוק בזמן חגיגות "יובל הכסף" למלכותה של אליזבת השנייה, הפכה את חברי הלהקה למטרה ניידת עבור פטריוטים ומלוכנים זועמים. פול קוק, מתופף הסקס פיסטולס, חווה זאת על בשרו כשהותקף מחוץ לתחנת רכבת תחתית בלונדון על ידי שישה בריונים חמושים בסכינים ובמוטות ברזל. התקיפה, שאירעה מחוץ לתחנת הרכבת "שפרדס בוש", התרחשה יממה בלבד לאחר שסולן הלהקה, ג'וני רוטן, הותקף באכזריות ונחתך מסכיני גילוח על ידי כנופיה אחרת מחוץ לפאב. התוקפים זיהו את קוק בבירור כחבר בלהקה המושמצת לפני שהסתערו עליו. קוק שרד את התקיפה אך נזקק ל-15 תפרים בראשו. בעקבות גל התקיפות, חברת התקליטים של הלהקה ("וירג'ין") שקלה לשכור עבורם שומרי ראש, אך ההנהלה והלהקה דחו את הרעיון על הסף בטענה שזה מנוגד לחלוטין לרוח המרדנית והאנטי-ממסדית של הפאנק.

כשסוכריה על מקל כמעט וגמרה את המופע של בואי

במהלך הופעה באוסלו, נורבגיה, בשנת 2004, בפסטיבל NORWEGIAN WOOD, חפץ בלתי מזוהה הושלך מהקהל ופגע ישירות בעינו של דיוויד בואי. זה לא היה בקבוק או כוס, אלא סוכרייה על מקל. הסוכרייה, שהייתה בצורת לב, נתקעה באופן ביזארי ומלחיץ ממש בין גלגל העין לעפעף של הזמר. בואי עצר את המופע בכאב, שלף את המקל מעינו, נזף בכעס רב במשליך אל תוך המיקרופון ודרש לדעת מי בקהל עשה זאת, והדרמה הייתה גדולה במיוחד מכיוון שהסוכרייה פגעה בעינו השמאלית המפורסמת – אותה עין שנפגעה בצעירותו בקטטה, מה שהותיר אותו עם אישון מורחב לצמיתות ומראה של שתי עיניים בצבעים שונים. למרבה המזל, הנזק הפעם היה קל וההופעה המשיכה. בואי התעשת, התבדח שהוא "יעניש" את הקהל הנורווגי במופע ארוך מהרגיל, ואכן השלים סט מפואר של 27 שירים. עם זאת, המזל הרע בסיבוב ההופעות הזה נמשך: ימים ספורים לאחר מכן נאלץ בואי לעבור ניתוח חירום בעקבות התקף לב בגרמניה, מה שקטע את סיבוב ההופעות סופית והרחיק אותו מהבמות לשנים ארוכות.

יום הולדת לגמל

פיטר בארדנס נולד ביום זה בשנת 1944. בארדנס, שהיה קלידן-זמר פעיל בסצנת הבלוז של הסיקסטיז, החל בשנת 1970 קריירת סולו שהניבה שני תקליטים מעניינים אך חסרי הצלחה מסחרית. הוא היה די תפרן כשהגיע להיבחן ללהקה בשם BREW, שעם הצטרפותו שינתה את שמה ל-CAMEL. ביחד, הרביעיה הזו נחלה הצלחה יפה בתחום הרוק המתקדם הבריטי. זאת עד שבשנת 1978 נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין הגיטריסט, אנדי לאטימר, והוא פרש. בארדנס מת בשנת 2002.

העולם נפרד מתמלילן ענק וחשוב

ג'רי גופין (מת בשנת 2014, בגיל 75): העולם נפרד מאחד מכותבי השירים הגדולים של המאה ה-20. גופין, יחד עם אשתו לשעבר קרול קינג, היה חתום על קלאסיקות נצחיות כמוA NATURAL WOMAN, WILL YOU LOVE ME TOMORROW ו-THE LOCO-MOTION.

ולסיום, פינוק לאוהבי הג'אז

בתאריך זה ממש, ב-19 ביוני 1970, הוקלטה במונטרה, שווייץ, אחת מהופעות הטריו המופתיות של הפסנתרן ביל אוונס. יחד עם הבסיסט אדי גומז והמתופף מרטי מורל, ובמעמד קהל נרגש ששמר על דממה מוחלטת במהלך הנגינה והרעיף תשואות בסיום כל קטע, הקליטה השלישייה תקליט שנחשב עד היום לפנינה, המשך ישיר להצלחתו הפנומנלית באותו פסטיבל שנתיים קודם לכן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459