רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 במאי (19.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם אלטון ג'ון מקבל את כל אור הזרקורים, זה בסדר גמור מבחינתי" (התמלילן ברני טאופין, בעיתון NME, בשנת 1971)

19 במאי 1971. ביום זה ממש, שוגר לעולם תקליט הופעה מסחרר חושים, פרי יצירתה של לא אחרת מאשר ארית'ה פרנקלין, והלוקיישן – הפילמור ווסט המיתולוגי בסן פרנסיסקו.

כאשר מלכת הנשמה עלתה על הבמה באולם ההופעות הנחשק בין ה-5 ל-7 במרץ באותה שנה, היא לא הייתה לבד. מאחוריה עמדה נבחרת חלומות של נגנים, כאלה שידעו לרפד את קולה השמיימי בצלילים שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליהם. ואם תהיתם מי ישב על אורגן ההאמונד, אז כן, זהו בילי פרסטון האחד והיחיד בכבודו ובעצמו.

פרנקלין, כדרכה בקודש, ידעה לקחת שירים מוכרים היטב, להכניס אותם למטבח המוזיקלי הפרטי שלה, ולבשל מהם מטעמים אישיים וחד פעמיים. קחו למשל את LOVE THE ONE YOU' RE WITH של סטיבן סטילס, או את הקלאסיקה "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל. אבל זה לא עוצר שם, כי יש גם את "אלינור ריגבי" של הביטלס (שפרסטון, כזכור, ניגן והקליט איתם רק שנתיים לפני ההופעה הזו), ואפילו את הלהיט MAKE IT WITH YOU של להקת BREAD. וכדי לפתוח את כל החגיגה הזו כמו שצריך, התקליט נפתח בהפגזת אנרגיה עם, איך לא, RESPECT. אז כן, תנו המון כבוד לגברת המופלאה הזו.

במגזין רולינג סטון לא נשארו אדישים וכתבו בזמנו ביקורת מקיפה: "ארית'ה פרנקלין היא מלכת מוזיקת הגוספל החילונית. במקום לקחת שיר גוספל ולהחליף את 'האיש שלי' ב'ישו המתוק', כפי שעשו רבים אחרים, ארית'ה מפיצה את הבשורה הטהורה בדרכה שלה. תהליך הטרנספורמציה הזה ניכר על הבמה: הזוהר של ארית'ה, הביטחון והשלמות של הדחפים שלה, המחוות, האנחות, המעורבות המלאה שלה ושליטתה חסרת המאמץ בקהל."

המבקר המשיך והסביר: "הניסיון להעביר את חוויית הבמה הזו לתקליט הוא מסוכן, במקרה הטוב. לעתים קרובות מדי, שירים שנראים טוב להפליא ברגע המסירה שלהם הופכים להיות נחמדים בסך הכל כאשר הם נחתכים מהאווירה שעזרה ליצור אותם. ספונטניות שנשמרת יכולה להיות קטלנית. כשארית'ה אומרת על הבמה, 'אני מבטיחה לכם שכשאצא מכאן, אתם תיהנו מההצגה הזו כמו כל מה שאי פעם יצא לכם לראות', זה לא משתווה לנוחות הסלון שלך."

"למרבה הצער," הוסיף, "הכישוף נחלש במידה ניכרת ואז אתה מתחיל להיות בררן לגבי כלי הנשיפה ומחליט שאתה לא ממש אוהב את העיבוד וחושב על דברים שלא היו מפריעים לך בהופעה עצמה ואז הכל נהרס. חלק גדול מהצד הראשון של התקליט הזה סובל בגלל זה."

אך למרות כל זאת, ולמרות שהמבקר הודה שהוא מוצא תקליטי הופעה חיה כמעט בלתי נסבלים באופן אוניברסלי, הוא סיכם: "התקליט הזה הוא דבר שאי אפשר לעמוד בפניו, פשוט מפני שאין על ארית'ה מבחינת השראה. יש ברק אפילו ברגעים החלשים שלה, אבל השיאים שלה הם כמו ברקים מדהימים שמספיק מהם כדי לגרום לך לסלוח ולשכוח את המאמצים הפחות טובים שלה."

"זה הצד השני בתקליט שמחזיק את המהות של ארית'ה פרנקלין ואת הבשר בתקליט. 'מתחשק לכם לשמוע את הבלוז?', שואלת ארית'ה, ולוקחת אותנו היישר אל DOCTOR FEELGOOD, ששופע בכל טכניקה פ'אנקית. ארית'ה הולכת וחוזרת להדרן והפעם עם ריי צ'ארלס, אבל אני חייב לומר שאני מוצא הרבה אכזבה מהקטע הזה. זו עוד אחת מאותן בעיות בציפיות גדולות, אני מניח. חילופי הדברים בין ריי לארית'ה הם חשמליים בהבזקים אך איכשהו נשמעים מודעים מדי לעצמם. זה פשוט לא רעם האלים שכה ייחלתי לו."

"ברור שקריטריון עיקרי עבור תקליט בהופעה צריך להיות הספונטניות והמידה בה היא תפסה את רוח ההופעה – וזו אחת התכונות החזקות ביותר של ההופעה הזו בפילמור. הקהל השמח הופך להיות קריטי כמעט כמו המבצע. הקהל תלוי על כל הניואנסים של ארית'ה, מצטרף לשורות מפתח וצועק בעידוד. זו מלכה אמיתית ששולטת בקהל שלה."

"התזמורת מורכבת מקינג קרטיס והקינגפינס, בתוספת הממפיס הורנס ובילי פרסטון, הגיטריסט קורנל דופרי, הבסיסט ג'רי ג'מוט על הבס והמתופף ברנרד פורדי, שמתנשא מעל הכל בכוח מדהים. בסופו של דבר, זה אולי לא תקליט מספק ביותר אבל זה פשוט דבר יקר מכדי לוותר עליו."

אז אם אתם מחפשים חוויה מוזיקלית שתעיף אתכם, התקליט הזה הוא בדיוק מה שאתם צריכים. ארית'ה פרנקלין במיטבה, חיה ובועטת!

19 במאי 1986 - היום בו עולם המוזיקה קיבל זריקת אדרנלין טהורה עם יציאת התקליט האלמותי SO של האחד והיחיד, פיטר גבריאל.

כן, כן, התקליט הזה בדיוק הוא ששיגר את גבריאל, האמן המתוחכם, היישר אל לב המיינסטרים בפצצה של כישרון וסטייל, עם המנוני ענק שכבשו את גלי האתר וחדרי הלבבות כמו SLEDGEHAMMER האנרגטי, BIG TIME הסוחף והבלדה המרסקת והנוגעת DON'T GIVE UP, הדואט הבלתי נשכח עם קייט בוש האגדית. אבל חכו, זה לא הכל! מה באמת חשב גבריאל על שם התקליט? התשובה תפתיע אתכם. המשיכו לקרוא, הולך להיות לוהט!

בראיון שהעניק למגזין הנחשב SMASH HITS עוד באותה שנה גורלית, 1986, חשף גבריאל בפשטות כובשת: "שם התקליט לא אומר כלום. פשוט אהבנו את צורת המילה ושתי האותיות. זה הכל". פשוט, קליט, גאוני.

אחד האלמנטים שמשכו מיד את העין היה העטיפה המהפכנית של התקליט. לראשונה מזה עידנים, פניו של גבריאל נחשפו ללא כל עיוותים אמנותיים, בצילום פורטרט עוצר נשימה של טרבור קי. וכן, מדובר באותו טרבור קי שאחראי לצילום הפעמון האייקוני מעטיפת התקליט TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד – אגדה פוגשת אגדה! התקליט כולו התהדר בקווים נקיים ובמסגרת לבנה צחורה, שינוי מרענן מהעטיפות הדחוסות והחידתיות שאפיינו את תקליטי הסולו הקודמים שלו. המראה המינימליסטי והמודרני הזה שידר תחושה של מיידיות כובשת, שהתכתבה באופן מושלם עם התוכן המוזיקלי. גבריאל עצמו הודה בראיון רולינג סטון שזה היה צעד מחושב: "לתקליט החדש יש תואר אוניברסלי כדי שאנשים לא יקנו את אותו תקליט פעמיים. אני די שמח שזה קרה, כי יש שינוי קטן בסגנון – רציתי שהתקליט יהיה יסודי, חי, לא מודע לעצמו".

על סוד ההצלחה של התקליט, הוסיף גבריאל: "אני חושב שחלק מהסיבה שהתקליט הזה עבד כל כך טוב הייתה שהלהקה ממש בערה, היה לנו צוות סאונד והפקה נהדר וזה היה די קומפקטי במובן מסוים, בתהליך ובאופן שבו זה הוקלט". ואכן, רבים מהשירים ב-SO הציגו כתיבת פופ קלאסית יותר שהפכה אותם מיד ללהיטי רדיו מבוקשים, אך גבריאל לא זנח את הצד האפל והניסיוני שלו, שעדיין הדהד ברצועות אחרות. היה זה שיתוף הפעולה השני של גבריאל עם המפיק האגדי דניאל לנואה, לאחר שעבדו יחד שנה קודם לכן על פסקול הסרט המהפנט BIRDY.

אך אל תטעו, גם ב-SO יש רגעים קודרים יותר. שיר הפתיחה, RED RAIN, צמח מחלום מטלטל שגבריאל חלם על ים אדום הנחצה ובקבוקי זכוכית בדמות אדם המתמלאים בדם. דימוי עוצמתי שכאילו נלקח היישר מימי ג'נסיס של 1974 והיצירה המונומנטלית THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. לכן, RED RAIN הוא פתיחה מהורהרת, המשקפת שתי חרדות מרכזיות של האייטיז: מגיפת האיידס והנשורת הגרעינית, במיוחד לאחר אסון צ'רנוביל באוקראינה ב-1985. הפחד מזיהום סמוי ואסון עולמי ריחף באוויר. אולם, באופן מפתיע, RED RAIN התגלה גם כשיר של תקווה, שיר על דם החיים המשותף לכולנו.

ומיד אחריו, מגיע להיט העל SLEDGEHAMMER וגבריאל סיפר על השיר: "זה היה ללא ספק שיר גדול מהתקליט הזה וזה היה בחלקו הומאז' למוזיקה שגדלתי עליה. אהבתי מוזיקת נשמה ובלוז וזו הייתה הזדמנות לעבוד עם כמה מנגני הנשיפה שעבדו עם אוטיס רדינג, שהוא הזמר האהוב עליי בכל הזמנים. זה היה דבר שכיף לעשות סביב גרוב נהדר והרגשה טובה". כדי להשיג את אותה אווירת סיקסטיז נשמתית, גבריאל לא הסתפק בחצאי פתרונות: הוא יצר קשר עם וויין ג'קסון, חבר ההרכב המקורי האגדי MEMPHIS HORNS, שניגן עם אוטיס רדינג באותו לילה מיתולוגי בו גבריאל הצעיר, עוד לפני ימי ג'נסיס, ראה אותם מופיעים בבריקסטון. ג'קסון נענה מיד לבקשה להוסיף טאץ' אותנטי לשיר. "זה היה בחלקו הומאז' וניסינו למצוא את מי שנשאר מההרכב ההוא", סיפר גבריאל ל-NPR ב-2012. "וויין ג'קסון הרכיב את האנסמבל וחלק מההתרגשות של הפגישה ההיא היה לשמוע את כל סיפורי אוטיס רדינג". איזה סיפור!

מגזין רולינג סטון לא נשאר אדיש ופרסם בזמנו ביקורת שהיללה את המהפך: "כשפיטר גבריאל הודיע על עזיבתו את ג'נסיס בשנת 1975, רבים ניבאו שהוא יגיע לפרופורציות גלאם-רוק מטורפות משלו, בסגנון דיוויד בואי. כמובן, באותם ימים, אף אחד לא שיער שפיל קולינס יגיח מאחורי מערכת התופים ויהפוך לכוכב פופ אייטיזי עתיר תקליטי פלטינה. בהשפעת הגשתו של קולינס, ג'נסיס המחודשת זכתה להצלחה מסחרית אדירה, בעוד פיטר גבריאל, שממנו דווקא ציפו לפריצה הגדולה, נהנה ממעמד קאלט ומלהיטים מזדמנים שבעיקר ליטפו את המצעדים. סדרת תקליטיו, שנקראו לרוב פשוט PETER GABRIEL, פנתה בעיקר למבקרים אניני טעם ולקהל חובב מוזיקה מאתגרת."

המגזין המשיך: "הכל השתנה עם SO. האלמנט הבולט הראשון בתקליט הוא הפקת ההיי-טק המלוטשת ללא רבב של גבריאל והמפיק דניאל לנואה (שגם מנגן בגיטרה בחלק מהתקליט). דווקא האיכות החלקה הזו היא שהופכת את התקליט לקל להאזנה, ומטשטשת בעדינות את העובדה שהוא נושא בחובו מסרים המיועדים לקהל חושב. מתחת לפשטותו ולנגישותו, פועם קולו של אמן ההולך עם האמת הפנימית שלו. זה סוף סוף יביא לפיטר גבריאל הצלחה מסחרית, וזהו סימן מעודד מאין כמוהו לקבלת אינטליגנציה גבוהה בגלי האתר ובמוזיקת הפופ בכלל".

ולקינוח, גבריאל ניצל את הבאזז סביב התקליט כדי לחשוף אובססיה נוספת ומפתיעה: הקמת פארק שעשועים! "העיסוק הנוכחי שלי, מלבד מוזיקה, הוא תכנון של פארק שעשועים שיהווה אלטרנטיבה לדיסנילנד. זו פנטזיה ישנה שלי, אבל אדריכל באוסטרליה, בעל אתר של שני דונם בסידני, שמע על הרעיון שלי וביקש ממני להגיש הצעה". פיטר גבריאל, האיש שלא מפסיק להפתיע!

אז SO לא היה עוד תקליט. הוא היה הצהרה, מהפכה, וכרטיס כניסה של פיטר גבריאל לפנתיאון של הגדולים ביותר. והוא עדיין נשמע רענן ובועט גם היום!

ב-19 במאי בשנת 1976 יצא התקליט TURNSTILES של בילי ג'ואל.

בשנים שקדמו לכך, בין 1971 ל-1975, ניסו מפיקים שונים בלוס אנג'לס לעצב את בילי ג'ואל כזמר וכותב השירים הגדול הבא, אך הניסיונות הללו לא נשאו פרי. בשנת 1975, לאחר שקרא בעיתון הדיילי ניוז כי הנשיא פורד שוקל להותיר את ניו יורק ללא סיוע כלכלי, החליט ג'ואל, ניו יורקי גאה, לעזוב את סצנת המוזיקה בלוס אנג'לס ולשוב הביתה. המהלך עורר בו השראה אדירה, שהולידה קלאסיקות נצחיות כמו SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD ו-NEW YORK STATE OF MIND.

ההחלטה הגיעה גם על רקע התחושות הקשות של ג'ואל בעקבות ההתרסקות המסחרית של תקליטו הקודם, STREETLIFE SERENADE. חברת התקליטים שלו תמכה בשינוי כיוון, והעבודה על התקליט החדש החלה עם המפיק ג'יימס ויליאם גרסיו. על הנייר, הבחירה נראתה מבטיחה; גרסיו היה חתום על תקליטים מצליחים עם אמנים רבי מכר. הוא התעקש, למרות חששותיו של ג'ואל, להשתמש בלהקה של אלטון ג'ון, באומרו: "ובכן, אתה נגן פסנתר ואתה זמר. אז בוא נשיג את החבר'ה של אלטון". ג'ואל, מצדו, חשב, "מה הטעם בזה, בדיוק? זו כבר הלהקה של אלטון – אני רוצה להקה משלי". היה לו ברור שהסידור היצירתי הזה לא יצלח. "ניגנתי קצת עם החבר'ה של אלטון, הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון", סיפר ג'ואל, "והם היו בחורים ממש נחמדים, אבל זה נשמע כמו הלהקה של אלטון. כבר נמאס לי שקראו לי אלטון האמריקאי".

ג'ואל רצה הפעם להקיף את עצמו בנגנים המועדפים עליו, אלו שליוו אותו בהופעות חיות והכירו את שיריו לעומק. להקה זו, שכללה את המתופף ליברטי דויטו, הגיטריסט ראסל ג'ייבורס, הבסיסט דאג סטיגמאייאר, הגיטריסט האווי אמרסון והסקסופוניסט ריצ'י קנאטה, החלה לחוש תסכול מכך שג'ואל אינו משתמש בה בהקלטות. בעקבות זאת, פיטר ג'ואל את גרסיו, צעד שהמם את קודקודי חברת התקליטים – במיוחד לאחר שבעבר ויתר על שירותיו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס. באותה תקופה, הוא גם מינה את אשתו, אליזבת, למנהלת שלו, אישה שתוארה ככוחנית מאוד, לעיתים אף יותר מדי.

התוצאה של המהפך הזה הייתה TURNSTILES. עטיפת התקליט מציגה את ג'ואל לצד דמויות שאמורות לשקף את גיבורי השירים, ביניהן גם בנו החורג, שון בן התשע, המצולם קרוב אליו. התקליט אמנם לא הפך לרב מכר מיידי, אך הוא הניח את היסודות לתקליטי ענק שיבואו בהמשך, דוגמת THE STRANGER ו-52ND STREET. כאשר ג'ואל ולהקתו יצאו לסיבוב הופעות לקידום התקליט החדש, הם הגיעו גם לקרניגי הול, האולם המפואר בניו יורק. בקהל נכח המפיק פיל ראמון, שמיד זיהה את הפוטנציאל וביקש לעבוד עם ג'ואל על התקליט הבא שלו. שיתוף הפעולה הזה הוליד את THE STRANGER, שהזניק את ג'ואל למעמד של כוכב על.

כבר בשיר הפתיחה של TURNSTILES, הלא הוא SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, ביטא ג'ואל את תחושותיו לגבי עזיבת לוס אנג'לס וחזרתו לניו יורק. "ממש שמחתי לצאת מלוס אנג'לס", אמר ג'ואל. "בשנה הראשונה שלי שם, חשתי נינוח ממזג האוויר, הדקלים והנוף. אבל נשחקתי שם די מהר".

עם צאתו, זכה התקליט לביקורות מעורבות אך מבטיחות. בעיתון SANTA FE NEW MEXICAN נכתב: "בילי ג'ואל נמצא בסצנת המוזיקה כבר זמן מה וכבש קהל וגרם למעריצים חדשים ברחבי הארץ להתקרב אליו באמצעות הופעותיו, אבל עד היום הוא לא הוציא את התקליט שיעלה אותו לפסגה. עכשיו אולי תהיה לו את ההזדמנות הזו. ג'ואל מציג קבוצה מעניינת של שירים, שרובם מגבים את המוניטין שהוא צבר בחוף המזרחי כפרפורמר חזק עם נטייה להישמע כמו דילן מוקדם. עבור מי שמכיר את עבודתו הקודמת, CAPTAIN JACK ו-PIANO MAN הם שני תקליטונים שהציבו את הזמר בעמדה מעניינת. אלו שלא שמעו אותו לפני כן עשויים לקבל הפתעה נעימה כשהם מאזינים לתקליט החדש, שעשוי בהחלט לספק את אבן הקפיצה שג'ואל צריך כדי לשחות אל חובבי מוזיקת הפופ ברחבי הארץ".

בעיתון DAILY JOURNAL מ-NEW JERSEY הוסיפו: "עולם הרוק מלא באנשים מוכשרים ובילי ג'ואל נמצא במגזר הנבחר הזה. התקליט החדש שלו הוא יצירה מוזיקלית משובחת. הוא ממשיך לבצע מוזיקה מהלב ומילים עם דאגה כללית לאותם אנשים שמקיפים אותו. השיר NEW YORK STATE OF MIND נותן לבילי לספר לנו היכן השורשים האמיתיים שלו. בילי ג'ואל סוף סוף הבין היכן טמון הכישרון שלו". ואכן, ההיסטוריה הוכיחה שהם צדקו.

19 במאי 1969: התאריך הזה חקוק באותיות זהב בדברי הימים של הרוק. ביום זה, שהוא גם יום הולדתו של הגיטריסט והיוצר המרכזי פיט טאונסנד, שחררה להקת המי את TOMMY,אלבום כפול שהיה לא פחות מיצירת מופת. אחת מאופרות הרוק הראשונות שראו אור, אף שלא הראשונה ממש, היצירה המונומנטלית הזו הפיחה חיים חדשים בלהקה שכבר החלה לגמגם, והכל בזכותו של ילד אחד, חירש, אילם ועיוור.

איזו שנה זו הייתה בעולם הרוק - 1969! סערה של צלילים, אורות וצללים. מצד אחד, פסטיבל וודסטוק האגדי, תקליט הבכורה המסחרר של קינג קרימזון ותקליט הפאר "אבי רואד" של הביטלס. מצד שני, עננים שחורים החלו להתקדר: הביטלס עצמם כבר צעדו, מתוך ריבים בלתי פוסקים, אל מעבר החצייה האחרון בדרך לפירוק, בריאן ג'ונס, הגיטריסט המיתולוגי של הרולינג סטונס, מצא את מותו בנסיבות טרגיות בבריכת ביתו, ופסטיבל אלטמונט הפך לזירת אלימות קטלנית. אך עבור ארבעה חברים מבריטניה, זו הייתה שנת ההצלה.

להקת המי, על אף מעמדה המוערך, נסעה בינואר 1969 על אדי דלק אחרונים. ימיה נראו ספורים. חובות עתק איימו להטביע את הספינה, וכל לוח הופעות עמוס, במקום להזרים חמצן, רק העמיק את הבור הכלכלי. שנת 1968 חלפה ללא תקליט אולפן רשמי, וסינגלים בודדים ששוחררו כשלו במצעדים, חלקם אף לא נגעו בהם. פיט טאונסנד, הגיטריסט והכוח היוצר המרכזי, חש כי מעיין היצירה שלו הולך ומתייבש, והפופולריות של הלהקה דעכה בהתאם.

באותם ימים קשים, הופיעה המי באוניברסיטאות תמורת סכום סמלי של 500 ליש"ט לערב. בין הופעה להופעה, היו חברי הלהקה ממהרים חזרה לאולפני IBC בלונדון, השוכנים בסמוך לשגרירות הסינית, כדי להקליט יצירה חדשה ושאפתנית מפרי עטו של טאונסנד. השם המקורי: THE DEAF, DUMB AND BLIND BOY. בין השמות הנוספים שנשקלו היו THE AMAZING JOURNEY ו-BRAIN OPERA.

כיום, TOMMY של המי נחשב לאבן דרך קלאסית, אבן פינה בפנתיאון הרוק. רבים, שאולי אינם בקיאים בכל נפתולי ההיסטוריה של הז'אנר, סבורים כי זוהי אופרת הרוק הראשונה שהונצחה על ויניל, מה שהופך את התקליט בעיניהם לפורץ דרך מהפכני. אולם, הנתונים ההיסטוריים מצביעים על כך שהתקליט S F SORROW של להקת PRETTY THINGS הבריטית הקדים את TOMMY ברעיון הקונספטואלי, אך החמיץ את המומנטום בשל תקלות וקשיים בשיווק. עם זאת, אין עוררין על גדולתו של TOMMY: מוזיקה משובחת, ביצועים של להקה פנטסטית והפקה מרשימה.

במרכז העלילה ניצב טומי, ילד שנולד בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא הופך לעיוור, חירש ואילם לאחר שהיה עד, בטעות טראגית, לרצח המאהב של אמו בידי אביו, ששב משדה הקרב (בגרסה הקולנועית של TOMMY משנת 1975, הסיבה למצבו של טומי מוצגת אחרת: גילוי הרומן בין אמו לדודו). בהמשך, טומי מתגלה כאשף משחקי פינבול, ובזכות כוחותיו המחודשים הוא מקים כת עם המוני מעריצים הנוהרים אחריו. אולם, ברגע של משבר, כל חסידיו נוטשים אותו בחוסר אמונה, והוא שב לבדידותו המוכרת מילדותו. הניצוץ הראשוני ליצירת האופרה הגיע מהשיר GLOW GIRL, אותו הקליטה המי ב-1968 עבור סינגל שנגנז לבסוף. התוכן של אותו שיר הוא שזרע את זרעי ההשראה.

טאונסנד לא נשא לבדו בנטל הכתיבה. הוא פנה לבסיסט ג'ון אנטוויסל וביקש ממנו לכתוב שיר על דמותו של בן דודו של טומי, קווין. אנטוויסל לא נדרש לחפש רחוק מדי השראה לדמות המופרעת; הוא נזכר בבריון השכונתי שהטיל את חיתתו בימי ילדותו. מעניין לציין כי אנטוויסל היה אחראי לכתיבת שני שירים באלבום המשקפים את הרגעים הטראומטיים ביותר בחייו של טומי: הבריונות האכזרית ב-COUSIN KEVIN וההתעללות המינית המרומזת ב-FIDDLE ABOUT. אלו שני נושאים כאובים עבור טאונסנד עצמו, שהצהיר בעבר כי חווה את שניהם בילדותו. הקושי האישי שלו לגעת בנושאים אלו הוא שהוביל אותו לבקש מאנטוויסל להירתם למשימה.

ההקלטות לאלבום TOMMY החלו כבר בספטמבר 1968. עד מהרה הבינה הלהקה כי החומר המצטבר אינו מתאים לתקליט בודד, וההחלטה נפלה: להוסיף עוד חומר ולהפוך אותו לאלבום כפול. הסשנים נערכו במקביל ללוח הופעות צפוף, מה שיצר סיטואציה מורכבת בה הלהקה לא ידעה באמת כיצד תישמע התוצאה הסופית. זרימת ההקלטות נקטעה שוב ושוב לטובת נסיעות להופעות.

כשהסתיימו ההקלטות במרץ 1969, ידעו חברי הלהקה כי הם אוחזים בידיהם יצירה שתהווה נקודת מפנה. הם חשו כי שתי אפשרויות בלבד עומדות על הפרק: קטילה מוחלטת מצד המאזינים והפיכתה של המי ללהקה שזמנה עבר, או הצלחה פנומנלית שתשגר אותם לגבהים חדשים. הם לא ראו שום דרך ביניים.

התקליטון PINBALL WIZARD, שקדם ליציאת האלבום, הפך מיד ללהיט ענק. בצד ב' שלו הופיע קטע אינסטרומנטלי בשם DOGS PART 2, פרי עטו של מתופף הלהקה, קית' מון. PINBALL WIZARD היה השיר האחרון שנכתב עבור TOMMY. טאונסנד הגה את הרעיון לשיר כשנודע לו שניק קון, מבקר רוק בריטי נחשב, עומד להגיע לאולפן כדי לסקר את הפרויקט. טאונסנד, שידע על חיבתו העזה של קון למשחק הפינבול, מיהר לחבר שיר בנושא, בתקווה לזכות בביקורת אוהדת. התעלול השיווקי הזה הצליח מעל ומעבר למשוער.

שמועות מוקדמות סביב תוכן האלבום החלו לעשות גלים. ילד חריג, בן דוד סדיסטי ודוד פדופיל הציתו חרושת שמועות, חלקן לא נעימות כלל. שדרנים ב-BBC אף כינו את הסינגל PINBALL WIZARD "יצירה חסרת טעם". טאונסנד, בתגובה אופיינית, הצהיר בעיתונות כי כלל לא מעניין אותו מה חושב הקהל. חברת התקליטים DECCA, מצדה, גילתה חוסר אמון משווע. כשבא טאונסנד והודיע לה כי יש לו וללהקתו תקליט חדש שימכור מיליונים, אנשיה פשוט צחקו לו בפנים. הססנות וחוסר אמונה אפפו את יחסה של החברה ללהקת המי באותה תקופה.

לקראת צאת האלבום במאי 1969, התכנסה הלהקה לסדרת חזרות אינטנסיבית על המוזיקה החדשה. החזרות הללו הן שעיצבו את התבנית שתהפוך למזוהה עם הלהקה ותזכה אותה בכינוי שיידבק בה – THE GREATEST AND LOUDEST ROCK GROUP IN THE WORLD. ב-1 במאי 1969, כינסו חברי המי עיתונאים ואנשי מפתח בתעשיית המוזיקה במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון. שם, הם הגישו לקהל המוזמנים סט הופעה של כשעה משירי TOMMY. טאונסנד, בנאום קצר מהבמה, הכריז כי כל מי שסבור שתוכן השירים חולני – הוא עצמו חולה בראשו. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. באותו ערב, ליבה של המי חזר לפעום במלוא עוזו.

להקת המי סיימה את שנות השישים כשהיא ניצבת בבטחה על פסגת עולם הרוק. האלבום TOMMY נחשב כיום לקלאסיקת רוק מן המעלה הראשונה, בסדר גודל של סרג'נט פפר או הצד האפל של הירח. הוא ללא ספק גרם לרוק להישמע אחרת, והוכיח כי הלהקה הצליחה במשימתה. זה היה צעד קטן ללהקה, אך צעד ענק לעולם הרוק כולו! המאסטרו לאונרד ברנשטיין, המלחין והמנצח הנודע, לא הסתיר את התפעלותו: "פיט טאונסנד בא מהלהקה הכי קשוחה והכי חדשנית של הרוק והפך את החלום למציאות עם TOMMY, אופרת רוק באורך מלא שעבורי היא עוצמה צרופה, המצאה והברקה של ביצועים, שעולה על כל מה שהגיע אי פעם מחוץ לאולפן הקלטות". פיט טאונסנד עצמו הודה מאוחר יותר: "התבדחנו כלהקה על כך ש-TOMMY הוא אופרה אמיתית (וזה לא) אבל הקהל של המי ורבים מעיתונות הרוק לקחו את זה ברצינות רבה. הרצינות הזו היא שהפכה בסופו של דבר את TOMMY לבידור קליל".

רוג'ר דאלטרי, סולן הלהקה, שפך אור על התהליך ההדרגתי של ההצלחה: "למעשה, האלבום הזה לא זכה להצלחה גדולה במיוחד בהתחלה. הוא נכנס למצעדים אבל אז נעלם די מהר שוב. רק אחרי שלקחנו אותו לביצועים על הבמה במשך שלוש שנים, עשינו וודסטוק ודברים כאלו, הוא חזר למצעדים. אחר כך הוא נשאר שם שנה, וקיבל חיים משלו. היינו שבורים לפני TOMMY, ובמשך שלוש השנים שלאחר מכן עד שזה תפס. אבל כשזה קרה, זה לגמרי עשה את שלו".

טאונסנד סיכם את המסע בפשטות אופיינית: "עברנו מהמגוחך לנשגב – נאמר לנו שאנחנו גאונים מוזיקליים כשבאמת היינו רק חבורה של זבלנים".

ההשפעה של TOMMY חצתה ימים ויבשות. כששאלתי את דני סנדרסון, ממובילי להקת כוורת, מה הניע אותו לכתוב את אופרת הרוק העברית "סיפורי פוגי", הוא ציין גם את האלבום המונומנטלי הזה של להקת המי. הנה לכם רוק ישראלי אמיתי, שואב השראה מהגדולים ביותר!

ב-19 במאי בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת הבי ג'יס ושמו LIFE IN A TIN CAN. האם זה הצליח? האם לא? בואו לקרוא...

למרבה הצער, התקליט נמכר בצורה גרועה במיוחד בארה"ב. נראה שהכיוון המוזיקלי החדש לא עבד מסחרית. מוריס גיב מחה על העניין באדישות, והוסיף בעליזות, "אל תדאגו, יהיו לנו עוד הרבה פלופים!"

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "אחרי שרשרת תקליטים ולהיטים מרשימה, עד האלבום הכפול ODESSA, החלה המוסיקה של הבי ג'יס להחליק במדרון. עם התזמורים העשירים שלה, המוסיקה של הלהקה הייתה רק צעד אחד לפני תהום מוסיקת אמצע הדרך. חברי הלהקה הצליחו בדרך כלל להימנע מהגעה לשם עם מלודיות מעניינות, הרמוניות עשירות, מילים מעניינות וקולו של רובין גיב. אבל לאחרונה הפכו המלודיות לדלילות והעיבודים הפכו עשירים יותר (המילים כבר מזמן הפכו תפלות). הטרנד המעצבן הזה החל עם התקליט CUCUMBER CASTLE והמשיך לתקליט TRAFALGAR ומשם ל- TO WHOM IT MAY CONCERN. השיר RUN TO ME היה חיקוי תפל ללהיט I NEED YOU של להקת אמריקה, שבעצמו היה חיקוי לבי ג'יס של פעם. עם האלבום החדש, התנאים קצת השתפרו במוסיקה של הבי ג'יס אבל אין על מה להתלהב פה. יש פה כמה קטעים בסגנון הקאנטרי, שהלהקה נפלה לשם לאחרונה. קטע בולט לטובה הוא METHOD TO MY MADNESS עם מלודיה מעל הממוצע ועיבוד עם אורגן מעניין. גם השיר (שיצא כתקליטון לא מצליח) SAW A NEW MORNING שווה הקשבה. עדיין, הלהקה עכשיו במצב לא טוב".

ליל ה-19 במאי 1976 בא עם דרמה לילית בכביש המהיר: גיטריסט הרולינג סטונס מסתבך שוב, והפעם התמונה ברורה מתמיד ; בשעת לילה מאוחרת הוזעקו כוחות משטרה לאוטוסטרדת ה-M1 היוקרתית, בעקבות דיווח על מכונית בנטלי שסטתה ממסלולה בפראות, דהרה אל שדה חקלאי סמוך והתרסקה בעוצמה אל תוך גדר. מאחורי ההגה, כך התברר עד מהרה, ישב לא אחר מאשר קית' ריצ'רדס, הגיטריסט האגדי של הרולינג סטונס.

לצדו ברכב היו בנו מרלון, אז בן שבע שנים בלבד, אמריקאי בשם פרדי ססלר, ושתי צעירות שזהותן נותרה עלומה. ריצ'רדס הועבר מיידית לחדר חקירות משטרתי, שם נערך חיפוש מדוקדק על גופו. בכיס חולצתו אותר נייר מקופל, שבתוכו הסתתר נייר מקופל נוסף. השוטרים המנוסים לא התקשו לזהות את הסימנים שעל הנייר הפנימי כ-LSD, והגיטריסט, ששמו נקשר לא פעם לפרשיות סמים, נעצר בו במקום.

במקביל, צוות נוסף של שוטרים פשט על מכוניתו ההרוסה של ריצ'רדס. שם, בין ההריסות, התגלתה שרשרת כסף ייחודית, אליה הוצמדו סכין קטנה קפיצית ושפופרת זעירה וחלולה. כאשר הוצגה השרשרת בפני ריצ'רדס בבית המשפט, הוא מיהר להכחיש כל קשר אליה. "גם אנשים אחרים, הקשורים ללהקה שלי, השתמשו במכונית הזו," הוא טען, "זה יכול להיות של אחד מהם." באשר לנייר המקופל שנמצא בכיסו, סיפק הסבר דומה: "חברי הלהקה נוהגים לקחת בגדים זה מזה, ואין לי מושג מי שם לי את הנייר בפנים." התובעים לא הסתירו את לגלוגם, והעירו כי "מעניין שכל חברי הלהקה הם באותה מידה."

חבר המושבעים נחשף באולם לשתי תמונות, שצולמו במהלך הופעה של הסטונס בלסטר, ארבעה ימים בלבד לפני התאונה, ב-15 במאי 1976. בתמונות נראה קית' ריצ'רדס כשעל צווארו מתנוססת שרשרת כסף – אותה שרשרת שנמצאה ברכבו. אחד מראשי מחלקת המשטרה עלה לדוכן ותיאר כיצד שפופרת חלולה מסוג זה, המחוברת לשרשרת, מהווה כלי מוכר בקרב משתמשי קוקאין. הוא הוסיף כי LSD על נייר ניתן למציצה או לבליעה. בעקבותיו, עלה מדען שאישר בפני הנוכחים כי בנייר שנמצא על ריצ'רדס הייתה כמות LSD המספיקה לטריפ הזיה אחד.

לאחר הפסקה קצרה, נמשך המשפט. סנגורו של ריצ'רדס פנה לחבר המושבעים בטענה דרמטית: "לאף אחד מכם אין מושג מה זה אומר להיות כוכב רוק." הוא הוסיף כי "לכל כוכב רוק יש המון מעריצים שמרעיפים עליו מתנות מכל סוג." מיק ג'אגר, סולן הלהקה וחברו הקרוב של ריצ'רדס, נכח באולם ועקב בדריכות אחר ההתרחשויות מהצד.

גם זה קרה ב- 19 במאי:

יום הולדת שמח של אגדות!

בשנת 1945 הגיח לעולם פיט טאונסנד, הגיטריסט האגדי והכוח היצירתי המרכזי מאחורי להקת המי! שנת 1947 הביאה לנו את סטיב קארי, הבסיסט של טי רקס האגדית. למרבה הצער, חייו נקטעו בטרגדיה בתאונת דרכים קטלנית ב-28 באפריל 1981. גם הבסיסט דאסטי היל, חבר להקת זי זי טופ עם הזקן הארוך ביותר, נולד בשנת 1949 והיה איתנו עד יולי 2021. זה גם יום הולדתה של גרייס ג'ונס, שנולדה ב-1948 - אייקון אופנה ומוזיקה, שרבים בארץ זוכרים מהופעתה הבלתי נשכחת בשנת 1982, באירוע הפתיחה הנוצץ של מועדון קולוסיאום בכיכר אתרים בתל אביב. ולסיום חגיגות ימי ההולדת, שנת 1951 הביאה לעולם את ג'ואי ראמון, הפרונטמן הבלתי נשכח של הראמונס, חלוצי הפאנק. ג'ואי הלך לעולמו באפריל 2001, אך המוזיקה שלו חיה ובועטת.

מסיבות, איחודים וסאגות אהבה

מסיבת העשור של אריק קלפטון! בשנת 1979 חגג הגיטריסט את נישואיו לפאטי בויד באחוזה המפוארת שלו בסארי. האירוע הפך כמעט לאיחוד היסטורי של הביטלס, כאשר כולם נכחו למעט ג'ון לנון, ששהה בארצות הברית ולא זכה להזמנה. קלפטון הקים במה לג'אמים ספונטניים, ושלושת חברי הביטלס הנותרים אכן עלו לנגן מספר שירים, אם כי הדיווחים מאותה עת לחשו על ביצועים שהיו רחוקים מלהבריק. הנה הסאגה מאחורי החתונה של קלפטון ובויד: מסיבת הנישואין הזו הייתה יותר מסתם אירוע נוצץ, היא הייתה פרק נוסף בדרמת האהבה שריתקה את עולם הרוק. בויד, כזכור, הייתה אשתו לשעבר של ג'ורג' האריסון, חברו הטוב של קלפטון. הדרך של קלפטון לליבה של בויד הייתה רצופה מכשולים, דחייה ראשונית שהובילה אותו לתקופה אפלה של התמכרות להרואין. רק לאחר שהאריסון הבין שחברו הטוב ואשתו כבר ביחד, הוא נכנע ואמר לחברו חסר הרסן, "עדיף שזה יהיה אתה מאשר מישהו אחר" נו, האירוסן עצמו לא היה טלית שכולה תכלת כי שנה לפני כן הוא בגד מול אשתו עם - לא תאמינו - אשתו של רינגו סטאר. בכל אופן, קבלת הפנים המפורסמת נערכה בגן ביתו של קלפטון, שלושת הביטלס לשעבר אכן עלו לג'מג'ם על הבמה, אך לפי מה שאיש להקת כנפיים, דני ליין, סיפר - זה היה רחוק מלהיות ערב של קסם מוזיקלי משובח. הזוגיות של קלפטון ובויד ידעה מאז עליות ומורדות והסתיימה רשמית בשנת 1988.

הרגע בו נולד כוכב:

קבלו הצצה לארכיון! בשנת 1962, עוד לפני שהפך לאייקון עולמי, מיק ג'אגר בן ה-19 זכה לאזכור ראשון בדפוס. מגזין המוזיקה הבריטי דיסק דיווח כי זמר הרית'ם אנד בלוז הצעיר מדארטפורד הצטרף ללהקתו של אלכסיס קורנר, בלוז בע"מ, ויופיע עימה בקביעות במועדוני מפתח בלונדון כמו אילינג ומועדון הג'אז מארקי. הדיווח הוסיף כי ג'אגר, אז סטודנט מסור בבית הספר לכלכלה של לונדון, מפליא גם בנגינת מפוחית.

מה היה כה סנסציוני בתקליטון החדש של פול סיימון?

הנה הסיפור המפתיע מאחורי KODACHROME של פול סיימון! התקליטון האהוב, שיצא ביום זה בשנת 1973, נתקל במחסום מפתיע בבריטניה. תחנות הרדיו שם סירבו להשמיעו בטענה שהוא כולל פרסומת לחברת הצילום קודאק, שעל שם סרט הצילום שלה נקרא השיר. לכן, הוא יצא רשמית רק בארצות הברית. במקור, סיימון קרא לשיר COMING HOME, אך שם חדש צץ במוחו והפך את השיר למסע פיוטי על האופן בו אנו תופסים את צבעי העולם וממסגרים זיכרונות. ההקלטה התקיימה באולפני מאסל שואלס המיתולוגיים באלבמה. סיימון הגיע לשם בכלל כדי להקליט שיר אחר, TAKE ME DOWN TO MARDI GRAS, אך הנגנים המקומיים המוכשרים עבדו כה ביעילות שנותר זמן לשיר נוסף וכך נולד הלהיט. הבסיסט דייויד הוד, שניגן בהקלטה, סיפר: "כשפול נכנס לראשונה לאולפן, הוא נראה מזועזע מהמקום הקטן והלא זוהר, עם תקרה דולפת. הוא בטח חשב שעשה טעות נוראית. אבל אחרי שני טייקים בלבד, הוא קלט את הקסם."

הסוד האפל מאחורי הלהיט הפסיכדלי INCENSE AND PEPPERMINTS!

ביום זה בשנת 1967 שחררה להקת STRAWBERRY ALARM CLOCK מלוס אנג'לס את התקליטון שהפך להמנון, אך מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש. הקרדיט לכתיבת השיר ניתן לג'ון קרטר וטים גילברט, שלא היו חברי להקה, ואפילו הסולן בשיר, גרג מנפורד בן ה-16 מלהקת THE SHAPES, היה חיצוני והובא במקור רק להרמוניות. קלידן הלהקה, מארק ס. וייץ, חושף: "אני כתבתי את הפתיח המזרחי, הבתים והסיום. אד קינג עזר עם הגשר והגיטרות. השם היה זמני, והמילים עוד לא היו. המפיק פרנק סליי שלח את המוזיקה שלנו לג'ון קרטר לכתיבת המילים, והמלודיה השנויה במחלוקת יוחסה בסוף לקרטר וגילברט, שמקבלים 100% מהתמלוגים עד היום." וייץ ממשיך ומספר על מאבק הקרדיטים: "המנהל שלנו והמפיק רבו מי יקבל קרדיט. המנהל לא רצה שארבעתנו נקבל קרדיט, וסליי התעקש על שני כותבים בלבד, כנראה לפי הסטנדרט דאז. בסוף, רק קרטר וגילברט נרשמו. כשהשיר כבש את מצעד הבילבורד, אד קינג ואני נותרנו בלי כלום. רציתי לתבוע, אבל סליי שכנע אותי שזה יפגע בלהקה. ניסיון תביעה נוסף כשל בגלל עלויות." ומה לגבי הסולן? "אף אחד מאיתנו לא התאים לשירה המובילה, אז גרג הצעיר נכנס לתמונה." ולסיום, הבהרה חשובה: "השיר לא נכתב תחת השפעת סמים, בניגוד למה שחושבים."

אגדה נולדת בתקציב זעום:

בשנת 1978 פרץ לתודעה באנגליה תקליטון הבכורה של דייר סטרייטס, עם הקלאסיקה הנצחית SULTANS OF SWING. לא תאמינו, אבל השיר האדיר הזה הוקלט כולו בתקציב מדהים של 120 ליש"ט בלבד! ואם תהיתם לגבי שם הלהקה, דייר סטרייטס, הוא נבחר כדי לשקף בדיוק את מצבם הכלכלי הקשה באותם ימים – צרות צרורות.

סקופ מהעבר:

בשנת 1979 דיווח עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר כי להקת פינק פלויד האגדית עובדת על תקליט קונספט חדש בצרפת, ושמו הזמני הוא BRICKS. בסופו של דבר, העולם יכיר אותו כיצירת המופת THE WALL.

הצד האמנותי הנסתר של דייויד בואי!

עוד לפני שהפך לזיקית של הרוק, בשנת 1968, הופיע בואי הצעיר כאמן פנטומימה במועדון MIDDLE EARTH האפלולי בקובנט גארדן, לונדון. המופע הייחודי היה חלק מפסטיבל התרמה לבית קפה ברחוב קינג'ס רואד, אותו הנחה לא אחר מאשר השדרן האגדי ג'ון פיל. על אותה במה הופיעו גם טירנוזאורוס רקס הצעירים עם מארק בולאן, להקת אדגר בראוטון, THIRD EAR BAND והמשורר כריסטופר לוג. מופע הפנטומימה של בואי עסק בנדידת הטיבטים ממזרח למערב, בליווי פסקול שהקליט מראש וכלל מוזיקה טיבטית, גונגים, מצילות ודיאלוגים. שנים לאחר מכן, ב-1976, הודה בואי: "היה קל להיות פנטומימאי אז, לא הייתה תחרות רבה והייתי די בסדר. הטכניקה שלי לא הייתה מושלמת, אבל הגוף שלי שיתף פעולה. לא הייתה לי המשמעת של מרסל מרסו, אבל הפנטומימה לימדה אותי המון על שפת גוף."

חדש על המדף (של 1978!):

להקת הקינקס האהובה שחררה באותה שנה תקליט חדש ומסקרן בשם MISFITS. יש מחובבי הלהקה שמיהרו לחטוף!

סוף עידן בלהקת האחים אולמן:

בשנת 2000, הגיטריסט האגדי דיקי בטס, ממייסדי הלהקה עוד ב-1969, הודיע על פרישתו. הסיבה הרשמית: חילוקי דעות מוזיקליים שהובילו לסיום דרכו בקבוצה.

להיט נולד לאיגלס:

שנת 1975 הביאה לנו תקליטון חדש ולוהט מלהקת איגלס, עם השיר הבלתי נשכח ONE OF THESE NIGHTS. קלאסיקה מיידית!

רגע טלוויזיוני היסטורי:

בשנת 1967, הסופרגרופ CREAM, על כל כישרונה המתפוצץ, הצטלמה כשהיא מבצעת את STRANGE BREW עבור תוכנית הטלוויזיה הגרמנית הפופולרית ביט קלאב.

עצב בעולם הפופ הסיקסטיזי:

בשנת 2006 נפרדנו מפרדי גאריטי, הסולן הכריזמטי והממושקף של פרדי והחולמים, בגיל 69. גאריטי כבש את לב הקהל בסיקסטיז לא רק בקולו הייחודי אלא גם בזכות תנועות הבמה המשעשעות והמקפיצות שלו ושל חבריו ללהקה.

ישראל על המפה:

בנייני האומה בירושלים לבשו חג בינלאומי בשנת 1973 עם פסטיבל הזמר והפזמון הלועזי הראשון והבלתי נשכח! בהנחיית מני פאר האגדי, עלו על הבמה מיטב אמני ישראל שביצעו שירים בשפות שונות: באנגלית כיכבו משה הלל, גדעון גרייף, אלכסנדרה, מוטי פליישר, רומן שרון, חיים ברק וגבי שושן. את הקסם הצרפתי הביאו עליזה עזיקרי ומני רלף. צביקה פיק ואווה פרנסיס שרו באיטלקית סוחפת, וצמד המזלות הרטיטו לבבות ביוונית. כאמנים אורחים הופיעו טריפונס, עדנה לב וג'קי וולש. האירוע כולו הוקלט על ידי רשות השידור ואף יצא לאחר מכן על גבי תקליט למזכרת.

מכשפים, שדים וקומקום תה: ב-19 במאי בשנת 1972 נחת בחנויות התקליטים DEMONS AND WIZARDS, התקליט שסימן את עלייתה של אוריה היפ לפסגת הרוק העולמי. כעת, נצלול אל מאחורי הקלעים של היצירה האלמותית.

ב-19 במאי 1972, עולם הרוק קיבל לידיו יצירת מופת: התקליט הרביעי והמיתולוגי של להקת אוריה היפ, DEMONS AND WIZARDS. על עטיפתו, קלידן הלהקה קן הנסלי ציין בפשטות כי מדובר באוסף שירים שהיה להם תענוג להקליט. אל חברי הלהקה המייסדים – הנסלי, הזמר הכריזמטי דייויד ביירון והגיטריסט החד והיצירתי מיק בוקס – הצטרף הרכב כמעט חדש שעיצב את צליל הלהקה לשנים הבאות: הבסיסט גארי ת'יין, מוזיקאי מחונן מניו זילנד שהגיע לאנגליה וניגן לפני כן בלהקתו של המתופף קיף הארטלי, והמתופף לי קרסלייק, שחבר להנסלי עוד בימי להקת THE GODS. גיוסו של קרסלייק, אגב, לא היה משימה פשוטה. הוא היה עסוק באותה עת עם הרכב בשם THE NATIONAL HEAD BAND, שהוציא תקליט משלו, אך לבסוף, מול ההזדמנות הגדולה, לא נותרה לו ברירה אלא להתקפל ולהצטרף לשורות אוריה היפ.

אך ת'יין לא היה הבסיסט היחיד שהטביע את חותמו על DEMONS AND WIZARDS. קדם לו בתפקיד, ולו לתקופה קצרה, מארק קלארק, יוצא להקת הג'אז-רוק המוערכת קולוסיאום. רגע לאחר שקולוסיאום התפרקה, בעת שקלארק שהה במועדון SPEAKEASY הלונדוני המפורסם, ניגש אליו הנסלי בהפתעה. "חיפשתי אותך," הוא אמר לו, והציע לו להצטרף מיד ללהקה. עבור קלארק, התקופה הזו הייתה רחוקה מלהיות מרנינה. הוא מצא את עצמו נזרק היישר למים העמוקים, ללא רגע של חופשה לאחר לוח זמנים תובעני ביותר עם קולוסיאום. הוא נאלץ ללמוד שירים רבים בזמן שיא, שכן אוריה היפ עמדה לצאת לסיבוב הופעות דחוף לאחר עזיבתו של הבסיסט הקודם, פול ניוטון.

השיר הראשון שאוריה היפ הקליטה עם קלארק היה היהלום הפסיכדלי THE WIZARD. השיר, שנוצר במקור לתקליטון, היה גם היחיד שקלארק היה שותף בכתיבתו לתקליט (הרעיון לכתיבה עלה במהלך נסיעה להופעה), והוא אף תרם לו את קולות ההרמוניה הגבוהים והייחודיים. הנסלי חשף את מקור ההשראה המפתיע לשיר: "למעשה, השיר הזה הגיע מחלום שחלמתי כל לילה במשך שבוע. כשהחלטתי לכתוב אותו – פשוט עקבתי אחרי מה שראיתי בחלום, עם תוספת פילוסופיה חובבנית. מאז לא חלמתי את החלום הזה".

אחד האלמנטים הזכורים ביותר מ-THE WIZARD הוא צליל ארוך ומסתורי, הנשמע לרגעים כמו כינורות. האמת מאחורי הצליל הזה משעשעת למדי: מדובר בסך הכל בקומקום ששרק באולפן ההקלטות בעת שמישהו מהנוכחים ביקש להכין לו כוס תה. חברי הלהקה, שאהבו את הצליל, החליטו להקליט את השריקה מספר פעמים, להגביר את מהירות סליל ההקלטה עד שהתקבל גובה הצליל המיוחד, ואת התוצאה הקומקומית שילבו בשיר.

אולם, הקצב המסחרר של אוריה היפ, שהתמקמה בלוס אנג'לס וטסה משם להופעות ברחבי העולם, היה יותר מדי עבור קלארק התשוש. לוח הזמנים האינטנסיבי הפיל אותו לברכיים, והוא שמח לפנות את מקומו לגארי ת'יין, שהמשיך להקליט עם הלהקה את שאר שירי התקליט. בהמשך, קלארק הודה בכנות שחווה אז התמוטטות עצבים. למרות הקושי, הוא המשיך להופיע עם הלהקה בזמן שת'יין התאמן עם חבריה בשעות הבוקר. לאחר עשרה ימים של חפיפה אינטנסיבית, ת'יין היה מוכן להיכנס לנעליו הגדולות. קלארק זכר היטב את רגע העזיבה: "הנשיא של חברת התקליטים WARNER BROS בא לחדרי בבית המלון עם מסמך ובו סכומים. הוא הציג לי אותו ושאל האם אני יודע על מה אני מוותר בעזיבתי. השבתי שאינני מסוגל להמשיך בלהקה כך. הוא אמר שהוא מעריך את הצעד שלי ואם אי פעם אצטרך חברת תקליטים, שאתקשר אליו. הייתי כה תשוש שגם יכולתי לנגן בביטלס ולעזוב כך".

הנה אני עם מארק קלארק:

הגעתו של ת'יין התבררה כהתאמה מושלמת. הכימיה עם שאר חברי הלהקה הייתה מיידית, ושנת 1972 הפכה לשנה בה אוריה היפ עלתה על דרך המלך מבחינה מסחרית, כשהיא כובשת את המצעדים ואת לבבות המעריצים. הנסלי, שהיה כותב השירים הראשי והכוח היצירתי המניע, סיכם זאת היטב: "התקליט DEMONS AND WIZARDS היה חלומי. זו נקודת המפנה של הלהקה".

התקליטון השני שיצא מהתקליט המיועד היה הקלאסיקה המיידית EASY LIVIN. הקצב הסוחף שלו, ההפקה הדחוסה והמחשמלת, יצרו סאונד שלא נשמע כמותו באף שיר אחר של הלהקה, לפני או אחרי. על ההשראה לכתיבת השיר סיפר הנסלי: "אחרי כמה ימים ארוכים באולפן חלקנו מונית הביתה, והשיחה שעשינו שם התמקדה בעובדה שרוב האנשים רואים את חיינו כקלים. שאנחנו פשוט מנגנים, אוספים מיליון דולר והולכים הביתה". הנסלי לא שיער באותו רגע שהשיר הקטן הזה יהפוך ללהיט כה גדול, אף שבאנגליה, באופן מפתיע, הוא כלל לא צעד במצעד הפזמונים.

פנינים כמו CIRCLE OF HANDS העוצמתי, RAINBOW DEMON המכשף ו-TRAVELLER IN TIME הרוקי, דרשו עטיפה שתהלום את עוצמתם ותעביר את האווירה המיוחדת של התקליט. המשימה הוטלה על מאייר העטיפות האגדי רוג'ר דין, שבאותה תקופה היה מזוהה גם עם עטיפותיה המרהיבות של להקת יס. עבור הנסלי, הייתה זו אחת העטיפות היחידות לאורך הקריירה הארוכה שלו שהוא באמת אהב. את עטיפות התקליטים SALISBURY ו-WONDERWORLD, למשל, הוא תיעב בגלוי. אבל משהו בציור הפנטסטי והסוריאליסטי של רוג'ר דין עבור DEMONS AND WIZARDS פשוט משך אותו ודיבר אל ליבו.

במגזין רולינג סטון פורסמה בזמנו ביקורת שהצליחה ללכוד את רוח התקופה ואת מקומה של אוריה היפ בה: "זו תקופה מוזרה. להקות רוק מלהיבות לשעבר מתרככות מבחינה מוזיקלית ובדרך לסניליות מוחלטת הן הופכות את הכינוי של הרוק האמיתי לניצול אלמנטים ישנים משנות השישים. אבל זה עכשיו שנת 1972, לא משהו משנת 1960. רוב ההתרגשות בימים אלה עדיין מתרחשת בתחום הרוק, ושום דבר בחודשים האחרונים לא מוכיח עובדה זו באופן מוחלט יותר מתקליטה החדש של אוריה היפ. למען האמת, במשך זמן מה לא חשבתי שהחבר'ה האלה עומדים לעשות את זה. אוריה היפ התחילה כמו עוד להקה נוראית שזוחלת עם נוסחה מוזיקלית מוכרת שהשתמשו בה לא כמעט להקות. החל מתקליטה השלישי, LOOK AT YOURSELF (שהוא בדרך כלל מונוטוני אך עם כמה קטעים מרגשים באמת) ובמיוחד עם התקליט החדש הזה, אוריה היפ נכנסו סוף סוף לסגנון ייחודי משלהם. ממה בדיוק מורכב הסגנון של אוריה היפ, קשה לומר. השירה פסיכדלית ומגוונת, קטעי הגיטרה והקצב הם רוק כבד אנגלי, והאורגן של קן הנסלי מתקרב לאורגן העוצמתי של דיפ פרפל. פה ושם הם נשמעים קצת כמו פרוקול הארום המוקדמים. החבר'ה האלה טובים והצד הראשון של התקליט הוא פשוט נהדר. הצד השני פחות מצטיין אבל עדיין בסדר. כשהייתי ילד, נהגתי לקרוא הרבה על תקליטי מסיבות, כשאלבומי סטונס מסוימים נראו תמיד כאלבומי מסיבות נהדרים. ובכן, המסיבה עדיין נמשכת ובזכות 40 דקות האנרגיה, התקליט הזה חייב להיות תקליט המסיבות של השנה עד כה. הם אולי התחילו כלהקה מיותרת, אך בשלב זה אוריה היפ היא להקה מודרנית מהשורה הראשונה".

גם בעיתון TALLAHASSEE DEMOCRAT לא נשארו אדישים: "אוריה היפ ממשיכה להשתפר עם כל תקליט והמאמץ הרביעי שלה הוא אינדיקציה נוספת למסירות שלה להרחיב את האופקים ולהרחיב את כוח המשיכה שלה. הרוק שלה עדיין מוצק אבל ההרמוניות, אף שאינן מורכבות בשום צורה, נעימות לאוזן ולא מוגזמות. המיומנות של הלהקה די מוכשרת בין אם הצורך הוא להרים אותך מהכיסא או לגרום לך לשבת בחזרה ולהקשיב. בעוד שרוב השירים באים ברוח שם התקליט, אין פה נושא שמשתלט ובסופו של דבר זה אוסף של שירים. אם תרכשו את התקליט הזה, תקבלו מה שאמור להיות מקום ראשון וכמעט היסטורי במוזיקה המוקלטת עם שימוש בקומקום תה במקום כינורות, בשיר הפותח. זה מוסיף בדיוק את האפקט המפחיד הנכון ליצירה, בהינתן ההדהוד הנכון. תתכבדו גם בשיר שהלהקה יכולה להפוך ללהיט הכי גדול שלה אם תוציא אותו כתקליטון. EASY LIVIN הוא הדבר הכי טוב בתקליט: רוקר קשיח שקליט בלי להיות מעצבן. לחץ מתמיד על השירה עם האורגן והגיטרה גורם לשיר להיבנות עד לשיא, אם כי הקצב לעולם לא משתנה והווליום קבוע באותה מידה. זה גימיק מאוד חכם. הניסוי האינסטרומנטלי שלהם מזכיר את אמרסון, לייק ופאלמר. זה נכון במיוחד בשיר RAINBOW DEMON שיכול בקלות להיחשב כמשהו שהוקלט לתקליט TARKUS. הצלילים האקוסטיים של THE WIZARD, לעומת זאת, מעוררים תנודות מיידיות של להקת המי. המשמעות כאן היא שהאיכות גבוהה מספיק לא רק כדי להחמיא לקבוצה שחיקו, אלא גם ללהקה שעושה את החיקוי. התקליט מציע מגוון מספיק כדי לשמור את תשומת הלב של רוב המאזינים. הוא לא ייחשב כתקליט הכי טוב של השנה ואולי אפילו לא של החודש שבו יצא אבל הוא מחזיק את עצמו. דבר אחד עשוי להתפתח מהמאמץ הזה, המוניטין של הקבוצה למוזיקה עקבית ישתפר ויהיה עליהם פחות נטל מכאן והלאה, בניסיון להוכיח שהם יותר מסתם עוד להקה עם מעט מה להציע והרבה ניפוח".

אז לכל מי שטען לאורך השנים שתקליטיה של אוריה היפ רק נקטלו בעיתונות הכתובה של התקופה, הנה ההוכחות החותכות שלא באמת כך היה. DEMONS AND WIZARDS לא רק שרד את מבחן הזמן, אלא גם זכה להכרה בזמן אמת, והוא ניצב עד היום כאחד מעמודי התווך של הרוק הכבד והפרוגרסיב של שנות השבעים.

והנה אני משוחח עם קן הנסלי על ענייני אורגנים ישנים, שמפארים גם את התקליט הזה.

הצד האפל של היהלום: הסיפור שלא סופר מאחורי CAPTAIN FANTASTIC והשיר שחשף הכל.

ב-19 במאי 1975 קיבל עולם המוזיקה לידיו את אחד התקליטים המכוננים והמצליחים ביותר של אלטון ג'ון, CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. אך מעבר להצלחה המסחרית והביקורתית, התקליט גם חושף צדדים אפלים וכואבים בדרכו של האמן לפסגה.

התקליט כולו היווה מסמך אישי עמוק עבור אלטון ושותפו הנאמן ליצירה, התמלילן ברני טאופין, שביקש להביא לקהל הרחב את סיפור המסע המשותף שלהם אל ההצלחה, ותחושת החשיפה האישית הזו היא שאולי גרמה לרבים לראות בתקליט זה את פסגת יצירתו של אלטון עד אז. באותה תקופה, אלטון ג'ון כבר ביסס את מעמדו כאחת מאטרקציות הבידור הבימתי הגדולות והנחשקות ביותר בסצנת הפופ-רוק. אך למרות שנים של תקליטים מצליחים והופעות מרהיבות, מעטים עדיין הרגישו שהם מכירים את האיש שמאחורי הפאייטים. המילים שטאופין שם בפיו של אלטון נתפסו לעיתים על ידי הקהל הרחב כיומרניות, אך ייתכן שהשוני המהותי באופיים של השניים הוא שהיווה את סוד ההצלחה הכבירה שלהם. עטיפת התקליט, מושקעת ומפורטת להפליא, סימנה שינוי כיוון לאחר תקליט קודם, CARIBOU, שעטיפתו הייתה סתמית. הפעם, נראה כי הצמד כיוון למטרה גבוהה במיוחד.

השיר הבולט, ואולי הכואב ביותר מכל הסיפור הזה, הוא כאמור SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT. ברני טאופין, מחבר המילים, ידע היטב על מה הוא כותב, שכן הוא חווה את הדרמה ממקור ראשון. מסתבר שזה קרה שש שנים קודם לכן, כשאלטון ג'ון, אז עדיין רג'ינלד דווייט האלמוני, נחשב לזמר כושל שכתב כמויות אדירות של שירים שלא עוררו עניין. יחסיו עם אביו, סטנלי דווייט, היו מורכבים ורחוקים. סטנלי, נגן חצוצרה בתזמורת של בוב מילר שגויס כטייס קרב בחיל האוויר המלכותי, היה דמות רחוקה וביקורתית. ביקוריו הנדירים בבית לוו לרוב במריבות קולניות עם אשתו, קולות שחלחלו עמוק לתודעתו של רג'ינלד הצעיר, שדימה את אביו למפלצת. האב אף ביטל את שאיפותיו המוזיקליות של בנו, באומרו שלעולם לא ייצא ממנו מוזיקאי ועליו ללמוד מקצוע אחר. גירושי הוריו, כשהיה בן 14, היוו הקלה עצומה עבורו.

מאז, צבר אלטון הצלחה פנומנלית, הפך למיליונר בזכות מכירת עשרות מיליוני תקליטים וסיבובי הופעות בלתי נגמרים. חשוב מכך, הוא הפך ליוצר מוערך, שבקטלוג שלו נכללו בשנת 1975 להיטי ענק שכל העולם הכיר וחיבק. אך עם כל התהילה והעושר, אלטון לא שכח את התקופה האומללה ההיא, ועם מילותיו של טאופין הוא חזר לספר עליה במלוא הכנות בשיר המדובר.

בסוף שנות השישים, אלטון לא היה רק זמר כושל, אלא גם אדם שעמד בפני נישואים לאישה שהוא לא באמת רצה. הוא עבד כעובד זוטר בחברת מו"לות והתגורר בדירה קטנה וטחובה יחד עם ארוסתו המיועדת, לינדה וודרו, שני כלבי זאב, וברני טאופין. על קירות הדירה העבשים תלה אלטון תמונות רבות של אלילתו, דאסטי ספרינגפילד.

איך וודרו פגשה את אלטון? היא התגוררה ב-MEDDOWBROOK, בדירת אמה ואביה החורג, וחיה חיים שגרתיים של עבודה ובילויים עם חברתה הטובה ג'קי. בימי שני נהגו השתיים לפקוד פאב בשם PENNY FARTHING כדי לצפות בהופעה של זמר לא ידוע אך מבטיח בשם ג'ו קוקר. יום אחד, נקלעה וודרו להופעה של להקת BLUESOLOGY, שבה ניגן אלטון. הדייט הראשון שלהם התקיים כשלינדה לקחה אותו לסיור במקומות שונים בשפילד. לאחר מכן, הוא הזמין אותה להופעה נוספת של להקתו, ומשם התפתח הרומן. הוא היה ביישן מאוד, והיא לא שיערה כלל שיהפוך יום אחד לאלטון ג'ון המוחצן והכוכב הענק.

בימים ההם, כשלהקת BLUESOLOGY הופיעה בשפילד, נהגו השניים להסתובב יחד, מנסים לא לבזבז כסף שלא היה להם. כשהלהקה המשיכה לסיבוב הופעות צפונה באנגליה, התלוותה אליה וודרו מדי פעם. כשלא יכלה להגיע, נהגה להתקשר אל בן זוגה לאחר הופעותיו. שאר חברי הלהקה חיבבו אותה, והיא התקבלה תמיד בחום. בתום סיבוב ההופעות, אמר אלטון ללינדה שהם צריכים להישאר בקשר ושהוא רוצה שתבוא לבית הוריו. זמן קצר לאחר מכן, עזבה לינדה את שפילד ועברה להתגורר עם שני כלביה בלונדון, יחד עם אלטון. הוריה של וודרו לא התלהבו בתחילה מהקשר, אך התרככו בהמשך.

לאחר זמן מה, מצאה וודרו דירה עבורם בלונדון – מרתף של בית, שנראה לה מושלם. היא חשה שמצאה את הגבר האידיאלי עבורה. בשלב מסוים, עבר להתגורר עמם בחדר נפרד גם טאופין, ששילם את חלקו בשכירות. התשלום של טאופין היה חיוני, שכן לאלטון לא היה כסף כלל, ולינדה מצאה את עצמה משלמת את כל החשבונות ממשכורתה בעבודה במחלקת הפרסום של עיתון מקומי. לעיתים, היא חשה שטאופין תקוע בדירה כמו עצם בגרון, אך לא הייתה לה ברירה אלא לקבל את המצב.

הגיטריסט קיילב קוואי, שעבד עם אלטון באותן שנים וגם שנים רבות לאחר מכן (וגם אותו ראיינתי לספר שכתבתי על הרוק הישראלי - כי הוא ניגן באנגליה עם שלום חנוך), הציג זווית שונה על מערכת היחסים: "לדעתי הזוגיות שלהם הייתה קומית לגמרי. היא הייתה מאד דומיננטית ושתלטנית. היא דרשה מאלטון שיוציא את שני כלביה לטיולים בחוץ. היא ישבה לו על העורק הראשי. ידענו שהזוגיות הזו לא תחזיק מעמד".

למרות זאת, לינדה עודדה את אלטון ביצירתו וידעה כמה ההצלחה חשובה לו. לעיתים, הייתה מגיעה בערבים לאולפנים של המו"ל, דיק ג'יימס, כדי לצפות באלטון וטאופין רוקחים שירים חדשים, חוויה שהייתה מרגשת עבורה. בבית, אלטון נהג להאזין לתקליטים רבים של אחרים, בעוד היא דאגה לניקיון וסדר. בשלב זה החלו דיבורים על חתונה. אלטון לא הציע לה נישואים באופן רומנטי, הנושא פשוט עלה. לינדה אף מצאה עצמה קונה לעצמה טבעת אירוסין, כי לאלטון לא היה כסף לכך.

תאריך החתונה נקבע ל-22 ביוני 1968 במשרד רישום. הם מצאו דירה חדשה ב-MILL HILL ואף רכשו כמה רהיטים. ללינדה היה תנאי ברור: ברני שטאופין לא מצטרף. הוריה של לינדה היו מודאגים, ביודעם שהיא מממנת הכל, אך קיבלו את ההחלטה בהיסוס. במקביל, חש אלטון שהחוזה שלו בחברת המו"לות של דיק ג'יימס בעייתי עבורו. הוא כתב שם מדי יום שירים שלא רצה לכתוב, וחשש שהקריירה שלו דועכת. ניסיונותיו להשתחרר מהחוזה בעזרת מנהל אישי הסתבכו.

הלחץ גבר, ואלטון, שחש כי חייו תקועים ללא מוצא, ביצע ניסיון אובדני. הוא הניח כרית בתנור הגז שבדירתם ופתח את ברז הגז מתוך ייאוש על כך שלעולם לא יהיה מוזיקאי מוערך ושהוא מובל כאסיר לנישואים אומללים. הניסיון, למרבה המזל, לא צלח. ברני טאופין נכנס לדירה, מצא את חברו עם הראש בתנור, משך אותו החוצה וצרח עליו. בראיונות מאוחרים יותר, תיאר טאופין את הניסיון כ"פאתטי", מכיוון שאלטון השאיר את כל חלונות הדירה פתוחים והגז דלף החוצה. כאילו לא די בכך, לינדה חזרה הביתה וזעמה עליו כי בזבז גז על שטויות.

שלושה שבועות לפני החתונה המיועדת, בשעה ארבע לפנות בוקר (כפי שמתואר בשיר SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT), ישבו אלטון, ברני טאופין וזמר להקת BLUESOLOGY, לונג ג'ון באלדרי, במועדון הלונדוני BAG O'NAILS. באלדרי וטאופין אמרו לאלטון שהוא עושה טעות איומה עם החתונה. אלטון וטאופין חזרו לדירתם שיכורים, ואלטון, עם דמעות בעיניו, בישר ללינדה שהוא לא רוצה להתחתן ועוזב. לינדה, המומה ושבורה, ניסתה לטעון שהיא בהריון כדי לשנות את דעתו, אך ללא הועיל. היה ברור שההחלטה סופית. הוא ארז את חפציו, למרות תקוותיה של לינדה שיתחרט. בבוקר למחרת, התקשר לאביו החורג, פרד, שיבוא לאסוף אותו. לינדה התחננה, אך נתקלה בחומה. אלטון וברני העמיסו את חפציו ונסעו. לינדה נותרה לחפש שוכר לדירה כדי שתוכל לחזור להוריה, כשאמה מגיעה ללונדון כדי לתמוך בה.

במקביל, החל אלטון להבין שמיניותו מורכבת יותר ממה שחשב. הוא חש משיכה לגברים, מבלי להבין זאת לגמרי. באותו לילה גורלי, אמר לו באלדרי, שהיה הומוסקסואל מוצהר: "מדוע אתה מתחתן כשכולם מסביב יודעים שאתה למעשה הומוסקסואל?". באלדרי דחק בו לחקור את מיניותו. אלטון המשיך לצאת עם נשים פה ושם, ביניהן סו אייטון, מזכירה במשרדי דיק ג'יימס, קשר שלא ארך זמן רב. לינדה וודרו התחתנה שלוש פעמים מאז, יש לה שלושה ילדים ונכדים, והיא גרה לבדה בארה"ב. אלטון עצמו הפתיע רבים כשהתחתן בשנת 1984 עם טכנאית ההקלטות רנטה בלואל, נישואים שנמשכו שלוש שנים.

ובחזרה לתקליט CAPTAIN FANTASTIC. במגזין רולינג סטון נכתב בזמן אמת: "קודם כל, זהו אחד התקליטים הטובים ביותר של אלטון ג'ון. הוא לא ניסה לצמוח פה על הצלחות העבר, אלא רק להמשיך את העבודה הטובה שעשה. והוא הצליח, כשהוא אפילו לוקח כמה סיכונים בתהליך. התקליט נטול שירי רוק גימיקיים, כמו אלו שהיו לו בתקליט DON'T SHOOT ME. הוא גם לא משוקלל עם הפקת יתר שפגמה כל כך ב-GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. זה נשמע חופשי ונינוח יותר מהתקליט CARIBOU. קולו נשמע מחוספס, צרוד, כמעט עייף. אבל זה רק עוזר לו להישמע אישי ואינטימי יותר מבעבר."

הביקורת המשיכה: "זה כבר מעבר לכל עוררין שאלטון ג'ון הוא בדרן מוכשר ומסוגנן. מעטים האנשים שהשיגו את הפופולריות שלו והצליחו לשמור על הסטנדרטים הגבוהים לביצועים... אך נשאלת השאלה, האם אלטון ג'ון הוא יותר מבדרן גדול? אני לא בטוח. ראשית, למרות יכולתו להישמע עמוק, לעתים רחוקות הוא מקרין אישיות מוחשית... הוא נותר דמות פסיבית במידה רבה... המוזיקה שלו נעדרת לרוב תוכן רגשי ראוי לציון. אי אפשר לדבר על הבעיה הזו מבלי להעלות את הטקסטים השנויים במחלוקת של משתף הפעולה שלו, ברני טאופין. המילים של ברני טאופין לעיתים קרובות יומרניות. אולי הקונפליקט הזה הוא השורש של מה שטוב כמו גם מה שרע בעבודתו של אלטון."

אך הביקורת מסתייגת ומשבחת: "אבל זה בוודאי לא בסדר לפסול את כותב הטקסטים לחלוטין. הוא הצליח בהתמדה להתעלות על קטע אחד או שניים בתקליט – במקרה זה, עם SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT. על זה, גם אלטון וגם ברני מפריכים את הביקורת שנשמעה כאן. אין אשליה של לומר משהו, הם אומרים משהו; אין אשליה של הופעה מעולה אלא הופעה מעולה בעצמה; אין חיקוי לאיכות אלא רוק באיכות גבוהה מאוד. כל עוד אלטון ג'ון יכול להביא ביצוע אחד לכל תקליט בסדר גודל של SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT, הסיכוי נשאר שהוא יהפוך למשהו שהוא יותר מהבדרן הגדול."

חשיבותה של להקת הליווי של אלטון ג'ון באותה תקופה הובנה היטב על ידי המפיק, גאס דאדג'ון. הפקה נהדרת, טען, מתחילה עם צליל תופים מעולה, וכמובן עם מתופף כמו נייג'ל אולסון, שתוף הסנר שלו חתך את תדרי הרדיו טרנזיסטור של שנות השבעים כמו בום קולי. לצידו הצטיינו הגיטריסט דייבי ג'ונסטון, הבסיסט די מאריי ונגן כלי ההקשה ריי קופר. קולות הליווי של ג'ונסטון, מאריי ואולסון הפכו לסימן היכר בסאונד הקלאסי של אלטון ג'ון. למרבה הצער, זה היה התקליט האחרון בשנות השבעים בו הופיע הרכב זה במלואו, לפני שאלטון החליף חברים בלהקתו.

בשנת 2006, הוציא אלטון את התקליט THE CAPTAIN AND THE KID, המהווה המשך ישיר ל-CAPTAIN FANTASTIC, ומומלץ גם הוא להאזנה למי שרוצה להשלים את התמונה. והשיר SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT נותר אבן דרך, לא רק בקריירה של אלטון ג'ון, אלא גם כעדות מצמררת לכוחה של חברות אמיתית ברגעים האפלים ביותר.

ב-19 במאי בשנת 1969 יצא תקליט סולו מעניין לגאון שנשכח: זה סקיפ ספנס ותקליט הסולו המצמרר OAR, שרוברט פלאנט מלד זפלין לא מפסיק להאזין לו. הנה הסיפור...

תשאלו חברים מי קורבן ה-LSD הטראגי של עולם המוזיקה בסיקסטיז, ורובם ינקבו בשמו של סיד בארט, הסולן המיתולוגי של פינק פלויד. אבל רגע, לבארט היה אח תאום לגורל בצד השני של הגלובוס: הגיטריסט של להקת MOBY GRAPE, אלכסנדר 'סקיפ' ספנס. ב-19 במאי 1969, הוא הוציא תקליט סולו מהפנט בשם OAR, שעד היום רוברט פלאנט, הסולן האגדי של לד זפלין, מחשיב אותו לאחד האהובים עליו.

אבל באופן טראגי, התקליט הזה חמק לחלוטין מתחת לרדאר הציבורי וצנח לתהום הנשייה למשך שנים ארוכות. ממש כמו סיד בארט, גם ספנס שילב בשיריו תכנים שנעו סביב דימויים מעולם הילדות, תוך שהוא מהלך על חבל דק המפריד בין שפיות לטירוף מוחלט.

עוד בשנת 1965, מכריו של ספנס ידעו שהוא טיפוס לא מאורגן במיוחד. אך איש מהם לא חלם שהמתופף הזה אז של להקת ג'פרסון איירפליין יהפוך תוך זמן קצר לשבר כלי אנושי. כשהזמר מארטי באלין הקים את הלהקה הזו, הוא בחר בספנס לתפקיד המתופף בעיקר כי הוא נראה כמו מתופף. האמת? ספנס היה גיטריסט שמעולם לא אחז במקלות תופים קודם לכן. הוא עוד הספיק לתופף בתקליט הראשון של הלהקה ואף תרם מכתיבתו לכמה מהשירים, אך חוסר היציבות והאמינות שלו הובילו להעפתו המהירה מהמטוס. ההזדמנות שלו לשוב לעמדת הגיטרה הגיעה כאשר מת'יו כץ, המנהל של ג'פרסון איירפליין, החליט להקים להקה חדשה שתיקרא מובי גרייפ.

אחרי תקליט בכורה אחד פשוט אדיר ושיווק כושל מאין כמותו מצד חברת התקליטים, העסק של הלהקה הזו החל להתפורר. גם חברי הלהקה עצמם לא תרמו להצלחה. הסשנים לתקליט השני שלהם, שנערכו בניו יורק הרחוקה מסביבתם הטבעית, התבררו כסיוט. כמויות אדירות של סמים וכמות זעומה של שירים הפכו את התהליך לבלתי נסבל. בשלב הזה, ספנס החל את צלילתו לתהום, כשבסופה דלת אחת בלבד – היישר למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.

לילה אחד, לאחר הופעה של הלהקה בפילמור איסט הניו יורקי, ספנס בילה עם אישה שהכירה לו באופן פטאלי את ה-LSD, אותו טפטפה לו במשקה ובמינון בלתי מבוקר. הסם הזה פשוט הטריף את דעתו. הוא יצא מהדירה כשבידו גרזן ובמחשבתו מטרה אחת: לרצוח את מתופף הלהקה, דון סטיבנסון. ספנס היה משוכנע לחלוטין שנשמתו של סטיבנסון מוחזקת בידי השטן בכבודו ובעצמו. הוא צעד עם הגרזן לעבר המלון בו שהתה הלהקה, הגיע לדלת חדרו של סטיבנסון וניפץ אותה. למרבה מזלו של סטיבנסון, הוא לא שהה בחדר באותו הרגע.

ספנס המשיך ליעדו הבא – אולפן ההקלטות. כשהגיע, נתקל שם במפיק ההקלטות, דייויד רובינסון המופתע, שאיכשהו הצליח להוציא את הגרזן מידיו. לכל הנוכחים היה ברור דבר אחד: סקיפ ספנס האמיתי כבר לא שכן בגופו. זה היה אדם אחר לחלוטין, שלא הפסיק לצרוח, לאיים ולהתקיף פיזית. ספנס החל לענוד שרשראות עם צלבים הפוכים, ובמזוודת הגיטרה שלו טמן חפץ שנראה כקרני השטן. לא נותרה ברירה אלא לאשפז אותו בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. שם, בין ארבעה קירות, הוא החל ליצור את השירים לתקליט הסולו שלו. רובינסון המפיק דאג להביא עורך דין לבית החולים ולשחרר את ספנס, תוך התחייבות שהוא יהיה תחת חסותו. כשהתאושש מעט, חברת התקליטים קולומביה, באופן מפתיע למדי, העניקה לו הזדמנות להקליט שוב, ואף מימנה את ההקלטות. התוצאה? קלאסיקה אדירה וכישלון מסחרי מהדהד.

אחד ההיבטים החלוציים בתקליט הוא השימוש הנרחב בהקלטות רב-ערוציות של ספנס עצמו, המנגן בגיטרה, בס ותופים, ובנוסף שר את כל קולות הרקע. למרות שעטיפת התקליט ציינה שכל קטעי השירה הוקלטו ביום אחד, האמת היא שהם ארכו מספר ימים. אולם, האווירה ה"זרוקה" של השירים, הן בהגשה, הן בעיבוד והן במיקס, גרמה למאזינים להאמין שאכן הכל הושלם ביום בודד.

אפשר לדמיין את ספנס בוהה בקירות בית החולים הפסיכיאטרי בעת כתיבת השירים. יש כאן הומור שחור, אך הוא מתאזן לעיתים בתחושות עזות של שנאה וזעם כלפי העולם. סכיזופרניה במיטבה. ישנם רגעים שבהם קשה שלא להרגיש שאתה פשוט צולל עמוק אל תוך נשמתו המעורערת של קורבן סמים קשה. זוהי חוויה מרתקת ביותר, אך גם לא נעימה בעליל. וזה בדיוק מה שכובש בתקליט הזה. ספנס הקליט את תפקידי הנגינה באולפן, בונה כל שיר שלב אחר שלב. בסיום הקלטת כל הכלים, הוא ישב עם טכנאי האולפן, מייק פיגליו, ויחד הם תכננו את המיקסים.

התוכן כאן מטריד ביותר, מכיוון שהמאזין בן ימינו כבר יודע שמדובר במוזיקאי מעורער בנפשו. הטירוף הזה של ספנס מנע ממנו להמשיך ולתפקד כמוזיקאי ויוצר. האור היצירתי שלו כבה מנקודה זו ואילך.

התקליט נמכר בכמויות זעומות עם צאתו, למרות ביקורות חיוביות בעיתוני הרוק של התקופה. הכישלון נבע בעיקר מחוסר שיווק מאסיבי. חברת התקליטים ראתה בו יצירה לא מסחרית ולא אופנתית, משהו שעדיף לא לגעת בו. לא זכור שמישהו אי פעם כתב שרכש את התקליט הזה בזמן אמת. כתוצאה מכך, התקליט הוצא במהירות מהקטלוג של החברה. רק שנים רבות לאחר מכן הוא זכה למעמד הראוי לו. זהו תקליט אניגמטי, שאני אישית ממליץ בחום להקשיב לו.

לאחר צאת התקליט OAR, חזר ספנס למשפחתו בקליפורניה, שם החלו חייו להיות רצופים באשפוזים פסיכיאטריים. הוא לא הקליט תקליט שני. הוא הידרדר פעמים רבות למצב של חסר בית ברחובות. ישנו סיפור שאף הגיע לחדר מתים לאחר שהוכרז כמת בעקבות מנת יתר, רק כדי להתעורר לפתע מול האיש שבא לבדוק את גופתו ולבקש ממנו כוס מים. אבל זה נשמע יותר כאגדה שאנשים אוהבים להמציא.

עיתון VILLAGE VOICE פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1969: "זה התקליט המוזר ביותר של השנה. הוא איטי מאד ורחוק מהאנרגיה שספנס הביא ללהקת מובי גרייפ לפני כן. אם מישהו אחר היה מקליט תקליט כזה הוא היה נעלם תוך שניה מתודעת הציבור".

עיתון CIRCUS פרסם ביקורת משלו: "המילה 'סולו' מקבלת פה את המשמעות הברורה ביותר שלה. חלק מהתקליט מהנה וחלק בלתי נסבל. הנגינה והשירה מרושלות והתקליט כולו הוא ניסיון מבורך במהותו אך לא בתוצאה שלו".

לעומת שני אלו, פרסם עיתון FUSION בנובמבר 1969, ש"התקליט הזה הוא תקליט פולק נהדר וחבל שהוא ימצא את עצמו מהר במחירי הנחה בחנויות התקליטים לאחר שיעלה עליו אבק רב".

אז בפעם הבאה שמישהו מזכיר את אגדות-קורבנות ה-LSD של הסיקסטיז, תזכרו את סקיפ ספנס. לכו להאזין ל-OAR. אולי גם אתם תגלו גאונות מצמררת שנשכחה מלב.

הביטלס חוזרים והם לא מה שחשבתם! כל הפרטים ממסיבת העיתונאים הבלתי נשכחת של סרג'נט פפר! ב-19 במאי 1967, ההיסטוריה נקבעה! בריאן אפשטיין, המנהל האגדי, פתח את דלתות ביתו הלונדוני למסיבת עיתונאים סודית ורותחת, כולה ציפייה לקראת צאת התקליט החדש והמדובר של הביטלס, להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. בואו לצלול איתנו אל תוך הדרמה שהתחוללה שם!

כתריסר עיתונאים ברי מזל, שכבר כמעט איבדו תקווה לשמוע צליל חדש מהלהקה שהסתגרה מפני העולם, הוזמנו לגלות ראשונים את הסוד הגדול. גם צלמים נהרו לתעד את הרגע ההיסטורי, וביניהם לינדה איסטמן הצעירה. לימים סיפרה לינדה כי הציגה לבריאן אפשטיין את תיק עבודותיה, והוא, שהתרשם כנראה, הזמין אותה לתעד את האירוע האינטימי בביתו. היא, שהייתה רגילה לצלם בשחור לבן, נאלצה באותו היום המיוחד לשאול סרט צילום צבעוני כדי לתפוס את כל הגוונים של המהפך.

ולפתע, כמו בסצנה מסרט מלכותי, ירדו הביטלס במדרגות הדירה. הרעש פסק, והעיניים כולן נישאו אל ארבעת המופלאים. ג'ון לנון הוביל, והלסתות של העיתונאים הוותיקים נשמטו. הדמות המוכרת מהעבר נעלמה ובמקומה הופיע ג'ון רזה מתמיד, עם שפם חדש ומסתורי שעיטר את שפתו העליונה. העיתונאי ריי קולמן לא חסך במילים ודיווח כי לנון נראה חולה, אפילו מכור חסר תקנה לסמים, עם עיניים מזוגגות ודיבור שהיה איטי ומעורפל. אחריו ירד ג'ורג' הריסון, פניו רציניות וחודרות. פול מקרטני היה השלישי, מפתיע את כולם כשהוא נטול שפם אך מלא חיוניות ולבביות כובשת. אחרון חביב צעד רינגו סטאר, עם חיוך מעט נבוך ולבוש מחויט להפליא, שנראה מנותק לחלוטין מצו האופנה הפסיכדלית ששטף את לונדון.

טוני בארו, קצין העיתונות של הלהקה, הרעים בקולו: "גבירותיי ורבותיי, קבלו את הביטלס!" והנוכחים בחדר התקשו להאמין למראה עיניהם. חלפו רק מספר חודשים מאז הופעתם האחרונה כלהקה, והשינוי היה לא פחות מעצום. הביטלס, נינוחים ומלאי ביטחון, התייצבו מול עדשות המצלמות בבגדיהם הצבעוניים והנועזים, בעוד המוזיקה המסעירה מהתקליט החדש הציפה את החדר בעוצמה בלתי פוסקת. ברור שהעיתונאים ראו את חברי הלהקה פה ושם לבדם, אך לראותם כך כלהקה? זה היה בהחלט מרענן.

באופן מפתיע, רוב השאלות מהעיתונאים לא נגעו כלל למוזיקה המהפכנית. תשומת הלב התמקדה דווקא בשערורייה הטרייה שפרצה יום קודם לכן: החלטתו של ה-BBC להחרים את השיר "יום בחיים" מהתקליט החדש. בצד, ישב בריאן אפשטיין וחייך חיוך שידע הרבה. אך בפנים, כך מספרים, סערו הרוחות. פעם הוא היה מרכז היקום של הביטלס, המושך בחוטים. כעת, הוא מצא את עצמו מעט בצד, צופה בבחוריו המוכשרים מניעים את הרכבת האדירה הזו קדימה, בכוחות עצמם.

בסיומו של אותו יום בלתי נשכח נפרדו הכוחות. לינדה איסטמן לא שבה לראות את פול מקרטני במשך יותר משנה, עד שדרכיהם הצטלבו מחדש. אבל הפעם, כך התברר, זה היה לשנים ארוכות קדימה.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב- 19 במאי בשנת 1972 ראה אור התקליט WATERLOO LILY, מבית היוצר של להקת קראוואן האגדית. זהו התקליט הרביעי במספר של הרכב הרוק המתקדם, ומהווה נקודת ציון משמעותית – מאמר חובה לכל מעריצי הלהקה בפרט ולחובבי פרוג-רוק בכלל.

עבור רבים מנאמני צלילי הרוק היצירתיים, שפרחו בשלהי שנות ה-60 הסוערות ובתחילת שנות ה-70, הלהקות שצמחו מהעיר קנטרברי באנגליה, סיפקו את הסחורה המוזיקלית המרתקת ביותר של התקופה. ואחת הלהקות הבולטות והנוצצות ביותר בסצנה הזו הייתה ללא ספק קראוואן.

אך מאחורי הקלעים, לאחר שלושה תקליטים מצליחים, המתח בתוך הלהקה הגיע לנקודת רתיחה. הפיצוץ אירע ב-7 באוגוסט 1971, כאשר הקלידן הכשרוני, דייב סינקלייר, הטיל פצצה והודיע על פרישתו מהלהקה. סינקלייר בחר לחבור למתופף רוברט וויאט, שיצא לדרך חדשה ומרתקת. הוא תרם את נגינת הקלידים הייחודית שלו לתקליט הסולו הראשון והמדובר של וויאט, END OF AN EAR, והמשיך איתו להרכב המסקרן MATCHING MOLE.

בראיון בלעדי משנת 1975, חשף דייב סינקלייר את הסיבות לעזיבתו: "הרגשתי שכל העסק קצת תקוע במקום ושאני זקוק נואשות להשראה ממוזיקאים אחרים. רציתי לנגן עם אנשים שונים, אבל נאלצתי להבין שבקראוואן זה או הכל או כלום. היו לי בעבר כמה שיחות עם רוברט וויאט, שעזב את סופט מאשין בדיוק באותו זמן שאני עזבתי את קראוואן. הייתי אז בפורטוגל, ורוברט כתב לי וביקש ממני לחזור מיד לאנגליה". רק תיקון קל - וויאט לא עזב את סופט מאשין אלא הועף ממנה.

עזיבתו של דייב הייתה מכה קשה וכואבת עבור קראוואן. "הוא היה חבר שקשה מאוד למצוא לו תחליף", נזכר הגיטריסט פיי הייסטינגס בכאב. "הוא הקדים את רוב נגני הקלידים האחרים בבריטניה בהרבה, למעט אולי קית' אמרסון וריק ווייקמן האגדיים".

אך ריצ'רד סינקלייר, בסיסט הלהקה ובן דודו של דייב, לא אמר נואש. הוא היה נחוש להמשיך והחל במסע חיפושים קדחתני אחר קלידן חדש בסצנת קנטרברי התוססת. הוא פנה לסטיב מילר, חבר להקת הג'אז-רוק DELIVERY (ולא ההוא מסטיב מילר באנד...), והזמין אותו להצטרף לשורות קראוואן. ההרכב המחודש ערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל ווילי רוק, במהלך סוף השבוע הבלתי נשכח של אוגוסט 1971. לקראת סוף הסתיו של אותה שנה, מצאו עצמם חברי קראוואן באולפני טולינגטון פארק, השייכים לחברת התקליטים DECCA, כשהם עמלים על הקלטת תקליטם הרביעי והמסקרן.

כבר מהחזרות הראשונות היה ברור כשמש שהגלגול החדש של קראוואן צועד בנתיב מוזיקלי חדש לחלוטין, כיוון שהייסטינגס, כאמור, לא ממש התלהב ממנו. "ריצ'רד סינקלייר רצה בכל מחיר להתרחק מהסגנון המוכר של הלהקה ולנוע לכיוון ג'אזי יותר", גילה הייסטינגס. "הוא הזמין את סטיב להצטרף כי סטיב היה מוזיקאי מבוסס מאוד ומוערך בעולם הג'אז. היה כמעט בלתי אפשרי לגרום לסטיב לנגן את הדברים שדייב סינקלייר נהג לעשות. הוא פשוט לא היה מעוניין בכך, והדרך היחידה להתקדם הייתה להתאים את הסגנון המוזיקלי שלנו אליו – ולא להיפך".

אחת היצירות הבולטות והמרשימות ביותר בתקליט החדש היא ללא ספק THE LOVE IN YOUR EYES, קטע עוצר נשימה בו קראוואן מנגנת יחד עם תזמורת מפוארת של כלי מיתר ונשיפה. הייסטינגס שיתף בפרטים: "דיוויד היצ'קוק, המפיק המוזיקלי שלנו, הרגיש שהשיר חייב ליווי של כלי מיתר, ולכן הוא פנה להנהלת DECCA בבקשה לאישור תקציב מיוחד להבאת תזמורת. לשמחתנו, הם הסכימו. הם תמכו מאוד ברעיונות שלנו באותה תקופה. בזמנו, הרעיון של שימוש בתזמורת נראה כמו הדבר הנכון לעשות. הרבה להקות עשו את זה בדרגות שונות של הצלחה, ואני הייתי מאוד להוט לנסות את זה עם אחד השירים שלי".

עטיפת התקליט החיצונית מציגה סצנת טברנה מתוך היצירה הסאטירית המפורסמת של וויליאם הוגארת', "ההתקדמות של רייק". בעטיפה הפנימית, לעומת זאת, מתנוסס איור קומי שנון, פרי מכחולו של דיוויד אנסטי, של גברת גדולה ומזמינה, המתארת את ווטרלו לילי במלוא הדרה ותפארתה.

למרבה הצער, התקליט החדש לא התקבל באהדה גורפת כמו קודמו. רוב הביקורות וההערות כוונו כלפי תערובת הסגנונות המגוונת שהרכיבה את התקליט. "מבחינת המעריצים הוותיקים שלנו, זו הייתה גישה שונה מאוד, ורבים מהם פשוט לא אהבו את זה", הודה הייסטינגס. "בניסיון שלנו לפרוץ דרך חדשה ולנסות משהו אחר, הצלחנו למשוך אלינו כמה מעריצים חדשים, אבל אין ספק שגם איבדנו כמה בדרך".

במהלך סיבוב הופעות סוער בבריטניה, ביוני 1972, הדיונים הסוערים על הכיוון המוזיקלי של הלהקה הגיעו לנקודת שיא דרמטית. הייסטינגס סיפר בגילוי לב: "זה התברר מהר מאוד, לאחר זמן מה, שזה פשוט לא עובד. היו לי המון שיחות נוקבות עם ריצ'רד סינקלייר על הנושא, אבל הוא התעקש שנהיה אפילו יותר ג'אזיים. אני, לעומת זאת, רציתי לחזור אחורה, לכיוון עולם הרוק המוכר והאהוב. לצערי, התנגשנו חזיתית".

ההרכב הנוכחי של קראוואן לא הצליח לגשר על הפערים ולפתור את המחלוקות העמוקות בין חבריו. הם ניגנו את הקונצרט האחרון שלהם יחד ב-25 ביולי 1972, הופעה היסטורית לצד להקת ג'נסיס האגדית. סטיב מילר עזב את הלהקה זמן קצר לאחר מכן, ותוך ימים ספורים גם ריצ'רד סינקלייר הלך בעקבותיו. שנים לאחר מכן, הסביר ריצ'רד: "זה לא באמת עבד עם סטיב בלהקה, כי המוזיקה התחילה להשתחרר קצת יותר מדי לאופן שבו פיי וריצ'רד קוגלן, המתופף, ניגנו. בזמן שאנחנו הרחבנו את עצמנו לכיוונים של בלוז וג'אז, אני חושב שהרעיון של פיי היה להישאר מרוכז במה שהמעריצים המסורתיים שלנו היו רוצים לשמוע. אז בסופו של דבר, הדברים פשוט התפצלו".

לאחר עזיבתם של סטיב מילר וריצ'רד סינקלייר, הייסטינגס וקוגלן, חדורי מוטיבציה, החליטו להמשיך את דרכה של הלהקה. הייסטינגס חשף: "הלכתי לטרי קינג, המנהל שלנו, כדי לספר לו על כוונתנו להמשיך בכל הכוח. טרי מיד ארגן כמה אודישנים לתפקידי קלידן ובסיסט. מעולם לא עשיתי אודישנים לפני כן, וזו הייתה חוויה די חדשה ומרתקת עבורי, שאנשים זרים לגמרי יבואו לנגן בלהקה". הדרמה, כך נראה, רק התחילה!

ב-19 במאי 1972 נחת בעולם תקליט חדש ומסעיר מאת אלטון ג'ון – HONKY CHATEAU! אתם מוזמנים לצלול איתי לסיפור המלא והמרתק, עם כל הפרטים העסיסיים שטרם שמעתם.

הסוד מאחורי הסאונד: הבריחה ממס והחיפוש אחר השראה:

בתחילת שנות השבעים הסוערות, אמנים רבים נמלטו מציפורני המס הבריטי הכבד והקליטו את תקליטיהם מעבר לים. החוק הקר קבע: הקלטה מחוץ לאנגליה פירושה פטור ממס על התמלוגים בממלכה. וכך, HONKY CHATEAU של אלטון ג'ון הפך לאחד מתקליטי הגלות הזוהרים ביותר, והיה גם התקליט הראשון שלו שכבש את פסגת מצעד התקליטים בארצות הברית. אבל לא רק המיסים הכריעו את הכף; לאלטון פשוט נמאס מהאולפנים הלונדוניים. הוא השתוקק לשינוי מרענן. קצב הוצאת התקליטים המטורף שלו בשנים 1970-1971 דרש ממנו אוויר לנשימה, סביבה חדשה ליצירה.

הבריחה לצרפת: טירה קסומה עם היסטוריה מפתיעה:

גאס דאדג'ן, מפיק העל של אלטון, איתר עבורו אולפן קסום בצרפת, פנינה נסתרת שרק מעטים באנגליה הכירו. אפילו ענקי הרוק מהגרייטפול דד הקליטו שם לפניהם. האולפן שכן בטירה עתיקה ומרשימה, שנבנתה אי שם בשנת 1740, בכפר הציורי HEROUVILLE הסמוך לפריז. לחשושים באוויר סיפרו שהמקום שימש בעבר כביתו של המלחין הדגול שופן. מלחין הסרטים מייקל מאגנה זיהה את הפוטנציאל, רכש את הטירה ב-1962, ומאוחר יותר הקים בה אולפן עם קונסולת מיקסר חדישה לזמנה של 16 ערוצים, וקרא לו בשם המגניב STRAWBERRY STUDIOS. מעניין לדעת שלפני ההחלטה על צרפת, נעשה ניסיון לשכור את אולפן ההקלטות הנייד האגדי של הרולינג סטונס, אך התברר שהוא פשוט לא התאים ליצירת אותו 'קסם' ייחודי שמאפיין את תקליטיו של אלטון ג'ון. הבחירה באולפן הצרפתי הייתה סופית.

אווירה מחשמלת, רוחות רפאים ולידתו של ROCKET MAN:

האולפן עצמו נבנה באגף נפרד בטירה, והדרך אליו מחדרי השינה הייתה לעיתים חוויה מצמררת. מוזיקאים שהקליטו במקום דיווחו על תחושה ברורה שמסדרונות הטירה העתיקה רדופי רוחות. לצד המתח המסתורי, המקום הציע גם פינוקים: חדרי שינה מרווחים, בריכת שחייה מרעננת וחדר משחקים מאובזר, כולל טניס שולחן להפגת המתחים.

כדי להכניס את נגני הלהקה הנאמנים לאווירה, אלטון הצטייד בכמה תקליטים נבחרים להאזנה משותפת. ההכנות להקלטת התקליט בטירה ארכו כשבוע, ובזמן שטכנאי האולפן עבדו במרץ על התאמת הסאונד לאלטון ולחבורתו, התמלילן הגאון ברני טאופין התבצר בחדרו מדי ערב בשעה שבע, שקוע בכתיבת מילים. מדי בוקר, עם הקפה והקרואסון, הגיש טאופין לאלטון דפים עמוסי תמלילים טריים.

באחד הבקרים, בין הדפים, הסתתרו המילים לשיר שעתיד להפוך לאגדה – ROCKET MAN. אלטון קרא, התלהבותו הרקיעה שחקים, הוא ניגש לפסנתר ובום! תוך עשר דקות בלבד, הלחן האלמותי למילים המרגשות של טאופין על איש החלל נולד.

הסיפור מאחורי ROCKET MAN וההשראות הספרותיות:

מקור ההשראה למילים של ROCKET MAN צץ אצל ברני טאופין כשקרא ספר מאת ריי בראדבורי, שנקרא THE ROCKET MAN. הסיפור, שפורסם ב-1951, מסופר דרך עיניו של ילד שאביו האסטרונאוט מתמודד עם לבטים קשים לגבי עזיבת משפחתו למשימות בחלל. באופן מפתיע, ספר זה גם שימש השראה לשיר אחר בשם ROCKET MAN, אותו כתב טום ראפ ללהקתו PEARLS BEFORE SWINE עוד בשנת 1970, לפני הגרסה של אלטון וטאופין. למעשה, השיר של ראפ הוא שהצית את הרעיון במוחו של טאופין! בגרסה של ראפ, הילד המספר אינו יכול עוד להביט בכוכבים לאחר שאביו נהרג בתאונת חלל. ולפרט טריוויה פיקנטי לחובבי הביזאר: ויליאם שאטנר, הוא קפטן קירק האגדי מ'מסע בין כוכבים', ביצע בשנת 1978 גרסת כיסוי משלו לשיר, והתוצאה הייתה, איך לומר, הזויה למדי.

מהפכה באולפן: צליל פסנתר נכסף ולהקה חדשה:

התקופה הזו סימנה שינוי כיוון דרמטי עבור אלטון ג'ון. כל גישת ההקלטה השתנתה מהקצה אל הקצה. אבל על דבר אחד המפיק דאדג'ן והטכנאי קן סקוט לא היו מוכנים לוותר: צליל הפסנתר המזוהה כל כך עם אלטון. אולפני TRIDENT המפורסמים בלונדון התהדרו באחד הפסנתרים המשובחים ביותר בעולם ההקלטות, פסנתר כנף מדגם BECHSTEIN בעל צליל חם וצלול כבדולח. לשחזר את הסאונד האייקוני הזה בטירה הצרפתית? משימה לא פשוטה בכלל.

עוד חידוש מרעיש בתקליט הזה היה גיבושה של להקת הליווי הקבועה והחדשה של אלטון: נייג'ל אולסון הרעים על התופים, די מאריי הניח קווי בס מלודיים, ודייבי ג'ונסטון הצטרף עם הגיטרות. השלושה אמנם ניגנו עם אלטון בעבר, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהם התגבשו להרכב אולפני קבוע. אלטון שאף ש-HONKY CHATEAU יהיה שונה גם בעיבודיו; הוא רצה שהמוזיקה תתבסס יותר על הדינמיקה של הלהקה ופחות על עיבודי תזמורת מפוארים שאפיינו את תקליטיו הקודמים.

הכימיה של הלהקה: נגנים וירטואוזים והרמוניות של זהב:

הבסיסט די מאריי הביא ליצירות של אלטון תפקידי בס שהיו לא פחות מגאוניים – מדויקים ומלודיים להפליא, ממש ברוחו של פול מקרטני האחד והיחיד. הגיטריסט דייבי ג'ונסטון, שהגיע מלהקת הפולק הבריטית MAGNA CARTA, היה לחוץ אש כשהגיע להקליט בצרפת עם אלטון ג'ון. החששות היו גדולים, אך למרות חוסר ניסיונו בהפקות ענק שכאלה, הוא השתלב בקלות מפתיעה ומיד הרגיש בבית, כשהוא מלהטט בין גיטרה אקוסטית, חשמלית, מנדולינה ואפילו בנג'ו.

נייג'ל אולסון המתופף, לדעת רבים ובצדק, הוא אחד המתופפים הגדולים והפחות מוערכים בסצנת הרוק. לפני שחבר לאלטון ג'ון, הוא צבר ניסיון בלהקות כמו PLASTIC PENNY, ספנסר דייויס גרופ, ואפילו הכה בעוצמה עם אוריה היפ. סוד הקסם של אולסון בהפקות של אלטון היה היכולת שלו ליצור את המרווחים המדויקים, את השקט הנכון בין המהלומות על התופים. בגישה המתוחכמת הזו הוא פינה מקום לכלי הנגינה האחרים לנשום ולהתבטא במלוא הדרם. כי כמו שאומרים המבינים – מוזיקאי גדול יודע גם מתי לא לנגן.

אלטון ג'ון זכה בענק עם שלישיית הנגנים הזו, ולא רק בגלל הנגינה! הקולות ההרמוניים המושלמים שהם רקמו מאחורי שירתו היו שילוב ששווה זהב טהור. אלטון בטח בהם כל כך בבניית ההרמוניות, עד שאפילו לא טרח להיות נוכח באולפן בזמן שהם ארגו את קסמיהם הקוליים והקליטו אותם על הפלייבק. המפיק גאס דאדג'ן שיתף: "השיר הראשון שנכתב לתקליט היה ROCKET MAN ופה היה הניסיון הראשוני של דייבי, די ונייג'ל לעשות קולות רקע שהביא להצלחה גדולה. אבל מאחורי הרמוניות רבות בשירי רוק מסתתרים צלילים צורמים."

מתחים מאחורי הקלעים: הדרמה של הלהקה נחשפת:

אנט מאריי, אלמנתו של די הבסיסט, חושפת את הדרמה: "די ונייג'ל התבאסו קשות כששמעו על ההחלטה לצרף את דייבי ללהקה. הם הרגישו שהצליחו בגדול כשלישייה עם אלטון וכבר כבשו את אמריקה ואת העולם כולו. פתאום, הם הרגישו כאילו הם לא מספיק טובים עבור אלטון. זה לא שהם זלזלו בדייבי, אבל הם ראו עצמם כחלק מלהקה מיוחדת שתפקדה כשלישייה, והנה, בלי שום התייעצות איתם, צירפו גיטריסט. הם היו משוכנעים שיהיו שותפים להחלטות הנוגעות ללהקה, ובאותו רגע הבינו את מקומם האמיתי במערך. דייבי הרגיש את העוינות מצד השניים בתקופה הראשונה שלהם יחד. הם לא התכוונו לפגוע בו אישית, אבל פשוט הרגישו רע עם כל הסיטואציה. למרות שדייבי לא ניגן עד אז בגיטרה חשמלית, הוא השתלב בצורה פנטסטית בלהקה. הוא ודי הפכו להיות כמו אחים. דייבי ואשתו אפילו גרו קרוב אלינו, וכולנו נהיינו חברים טובים."

סטיוארט אפס, מנאמני חברת DJM, שופך אור על ההחלטה: "הצורך להביא גיטריסט לאלטון נולד מהקושי לשחזר את הסאונד העשיר של האולפן בהופעות החיות עם שלישייה בלבד. קיילב קוואי, שניגן עד אז בהקלטות של אלטון, היה מחויב ללהקתו 'הוקפוט', ולכן המפיק גאס דאדג'ן העלה את שמו של דייבי, שכבר תרם מכישרונו כנגן סשנים בתקליט הקודם של אלטון, MADMAN ACROSS THE WATER."

דייבי אולי קיבל את ההצעה להצטרף ללהקת הכוכבים של אלטון, אבל הוא לא בדיוק רקד משמחה. החשש לעזוב את להקתו האהובה MAGNA CARTA היה גדול. לבסוף, הוא הבין שזו הזדמנות של פעם בחיים ושהגיע הזמן להתקדם. הופעת הבכורה שלו עם אלטון והלהקה התקיימה ב'רויאל פסטיבל הול' היוקרתי ב-5 בפברואר 1972. ואנקדוטה קטנה: לדייבי לא הייתה אפילו גיטרה חשמלית משלו באותו ערב, והוא נאלץ לשאול אחת!

אורחים מיוחדים, השפעות וטאץ' סופי:

כדי להוסיף עוד טאץ' ייחודי ורענן לתקליט, הוזמן לאולפן הכנר הצרפתי הווירטואוז ז'אן לוק פונטי. הוא אכן ניגן בכמה קטעים, אך הסאונד שלו הרגיש קונבנציונלי מדי עבור ההפקה הנועזת של אלטון. ואז הגיע הרעיון המבריק: להקליט את כינורו של פונטי כשהוא מועבר דרך מגבר לזלי של אורגן האמונד! התוצאה? סאונד מדהים שהימם אפילו את הכנר הצרפתי המנוסה, שמעולם לא התנסה בטכניקה כזו.

בתקליט ניגנו גם חטיבת כלי נשיפה צרפתית, אנונימית יחסית מחוץ לגבולות צרפת, אך תרומתם בהחלט מורגשת, למשל בשיר הפתיחה הקצבי HONKY CAT. ולארי סמית', המוכר יותר בכינוי החיבה LEGS וחבר לשעבר בלהקת הקאלט 'בונזו דוג דו דה בנד', תרם צלילי ריקוד סטפס קופצניים לשיר בעל השם הפרובוקטיבי I THINK I'M GOING TO KILL MYSELF.

אי אפשר להתעלם מההשפעה הכבירה של ליאון ראסל על הסאונד והאופי המוזיקלי של אלטון בתקליט הזה. בשנים 1971-1972, ראסל היה דמות מפתח בעולם הרוק. לאחר שהוביל את סיבוב ההופעות המיתולוגי MAD DOGS AND ENGLISHMEN עם ג'ו קוקר להצלחה פנומנלית, הוא, לפי השמועות, הותיר את קוקר מאחור במצב לא פשוט והמשיך בנחישות לקריירת סולו משגשגת.

עם סיום ההקלטות בצרפת הקסומה, הסלילים היקרים נשלחו חזרה לאולפני טריידנט בלונדון. שם, נגן כלי ההקשה המוכשר, ריי קופר, הוסיף את התיבול הייחודי שלו עם כמה תפקידי תיפוף נוספים. קופר הפך מאוחר יותר לחבר קבוע בלהקת הליווי של אלטון, ואף הופיע איתו כצמד בלתי נשכח, כולל ביקור מרגש בארצנו הקטנה בסוף שנות השבעים.

מבחן המבקרים, הקדשה וסדקים שהעמיקו:

המגזין רולינג סטון הכתיר את התקליט כ'תקליט חם, עשיר ומספק'. עם זאת, המבקרים ציינו גם נקודת תורפה: לטענתם, אלטון שר בקול גבוה בלבד, מה שמאלץ את הלהקה שלו לספק את יתר הגוונים המוזיקליים – טריק, שלדבריהם, עלול להישחק במהירות. מנגד, העיתון לא חסך שבחים מאלטון על הפקה רעננה, אוורירית ונקייה מתזמורים מלאכותיים.

עטיפת התקליט כללה הקדשה מיוחדת לקתרין פיליפ ג'ראר, מנהלת הטירה הצרפתית שאירחה את ההקלטות. אך לצד ההצלחה, תקליט זה סימן גם את תחילתו של קרע בין אלטון ללהקתו – קרע שהתקשה להתאחות, בעיקר בשל התהילה העצומה לה זכה איש הפסנתר. די מאריי, הבסיסט המוכשר, הפך לדמות ממורמרת, כזה שנודע בקרב מקורביו כמי שמתלונן ללא הרף: על החדר במלון, על האוכל בסיבובי ההופעות, ובעיקר על כך שהוא חלם להיות חבר שווה בלהקה, ולא רק נגן ליווי, מוכשר ככל שיהיה, של אמן אחר.

אנט מאריי מוסיפה ומספרת על התסכול העמוק: "די מעולם לא רצה להיות נגן ליווי, אבל זה בדיוק מה שהוא הפך להיות. התחושה הזו התעצמה מיד עם הצטרפותו של דייבי ללהקה. ואז הגיעה המכה הכלכלית: די ונייג'ל קיבלו הודעה שהכנסותיהם יקוצצו בשל כניסתו של חבר נוסף ללהקה. זה הרתיח אותם. נייג'ל אזר אומץ וניגש לג'ון ריד, המנהל של אלטון, לאחר אחת ההופעות הראשונות עם דייבי, כדי לדרוש העלאה בשכר. הוא חזר משם מושפל, עם הזנב בין הרגליים. מאותו רגע, לא היה יותר מקום למשא ומתן. העסק הפך לדיקטטורה, ולדי ונייג'ל לא נותרה ברירה אלא לקבל את הדין או לעזוב. המצב הזה יצר אצלם תסכול עצום, כי הם ידעו כמה הם תורמים להצלחה המסחררת של המותג שנקרא אלטון ג'ון."

ב-19 במאי בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליט הבכורה של להקת POCO. איזה אלבום אדיר הוא זה! שמו הוא PICKIN' UP THE PIECES. אתם לא מכירים? הנה ההזדמנות שלכם לקבל מתנה מוזיקלית ממני.

בזמנו חיכו אנשים רבים בכיליון עיניים לכל בשורה מוזיקלית חדשה מחברי להקת בופאלו ספרינגפילד שהתפרקה. הם לא התאכזבו עם זה!

התקליט הזה היה הוא גשר מוזיקלי מוקדם שבין הקאנטרי לרוק, מסוג התקליטים שעל הבסיס שלהם נשענו אחר כך להקות כמו איגלס. הלהקה הוקמה על ידי שני חברים לשעבר בבופאלו ספרינגפילד, ריצ'י פוריי וג'ים מסינה, עם גיטריסט הסטיל ראסטי יאנג והמתופף ג'ורג' גרנת'אם.

פוריי נמצא בשליטה קפדנית כאן, כשהוא כותב לבד או כותב בשיתוף פעולה כל שיר, למעט הקטע האינסטרומנטלי GRAND JUNCTION.

אבל לא הכל היה פה מושלם; הבסיסט רנדי מייזנר מופיע באלבום זה, אך התבקש לעזוב את הלהקה זמן קצר לפני צאתו. יציאתו של מייזנר הייתה תוצאה של כעסו מההתעקשות לא לשתפו בתהליך עריכת המיקס של התקליט. דמותו הוסרה מהציור שעל כעטיפת האלבום, והוחלפה בדמות כלב שנראה בצד השמאלי. צלילי הבס שלו ושירת הליווי נותרו, אך שירתו המובילה הוסרה, וגרסאות חדשות הושרו על ידי ג'ורג' גרנת'אם.

בעיתון CIRCUS נכתב בביקורת על האלבום: "יש פה את החוזקות והחולשות שיש בקרוסבי, סטילס ונאש. זה כה חלקלק שזה הופך משעמם לאחר זמן מה. צמד האחים אוורלי מעניין פי תריסר מהלהקה הזו". אאוץ'!

בעיתון הג'אז, דאון ביט, נכתב בביקורת: "יש פה מצגת מצוינת לשיריו של פוריי עם נגינת גיטרת סטיל מיומנת". ובעיתון "ג'אז אנד פופ" האמריקני נכתב אז: "מבחינה בסיסית, פוקו משתמש במוזיקת קאנטרי כפי שעשתה הבופאלו ספרינגפילד. אין פה קאנטרי אנד ווסטרן טהור, אלא הקאנטרי מהווה בסיס לבנות עליו שירי רוק. זה אלבום מעולה שמופק כהלכה ומבוצע בהתאם. כל ארבעת חברי הלהקה נשמעים רגועים ומתפקדים להפליא במסגרת הלהקה".

דרך אגב, מייזנר יקים בהמשך את להקת איגלס ויידע הצלחה מסחרית גדולה פי כמה מזו של פוקו, עד שייבעט גם מהלהקה ההיא.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459