top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 במאי בעולם הרוק

עודכן: 7 בפבר׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-19 במאי (19.5) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אם אלטון ג'ון מקבל את כל אור הזרקורים, זה בסדר גמור מבחינתי" (התמלילן ברני טאופין, בעיתון NME, בשנת 1971)


ב- 19 במאי בשנת 1971, יצא תקליט הופעה נהדר, של ארית'ה פרנקלין בפילמור ווסט בסאן פרנסיסקו.


SIDE 1

1. Respect

2. Love The One You're With

3. Bridge Over Troubled Water

4. Eleanor Rigby

5. Make It With You

6. Don't Play That Song


SIDE 2

1. Dr. Feelgood

2. Spirit In The Dark

3. Spirit In The Dark (Reprise with Ray Charles)

4. Reach Out And Touch


כאשר "מלכת הנשמה" הקליטה את התקליט הזה באולם ההופעות הנחשב בסאן פרנסיסקו, בין ה-5 ל-7 במרץ 1971, היא נתמכה על ידי קבוצה של נגנים מופלאה, שריפדה את קולה השמיימי בצלילים שקשה להיות אדישים להם. וכן, באורגן ההאמונד זה הוא בילי פרסטון האחד והיחיד.


היא יודעת כיצד לקחת שירים ידועים ולטפל בהם במטבח הפרטי שלה, כדי להוציא מהם תבשיל אישי. אם זה LOVE THE ONE YOU'RE WITH של סטיבן סטילס או "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל. ויש גם את "אלינור ריגבי" של הביטלס (שפרסטון, כאמור ניגן והקליט איתם שנתיים לפני הופעה זו) או MAKE IT WITH YOU, שהיה להיט של להקת BREAD. וכן, התקליט נפתח בהפגזה אדירה עם, איך לא, RESPECT. אז תנו המון כבוד לגברת המופלאה הזו.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "ארית'ה פרנקלין היא מלכת מוזיקת ​​הגוספל החילונית. במקום לקחת שיר גוספל ולהחליף את "האיש שלי" ל"ישו המתוק", כפי שעשו כל כך הרבה אחרים, היא אריתה מפיצה את הבשורה הטהורה בדרכה שלה. תהליך הטרנספורמציה הזה ניכר על הבמה: הזוהר של ארית'ה, הביטחון והשלמות של הדחפים שלה, המחוות, האנחות, המעורבות המלאה שלה ושליטתה חסרת מאמץ בקהל.


הניסיון להעביר את חוויית הבמה הזו לתקליט הוא מסוכן, במקרה הטוב. לעתים קרובות מדי, שירים שנראים טוב להפליא ברגע המסירה שלהם הופכים להיות נחמדים בסך הכל כאשר הם נחתכים מהאווירה שעזרה ליצור אותם. ספונטניות שנשמרת יכולה להיות קטלנית. כשארית'ה אומרת על הבמה, "אני מבטיחה לכם שכשאצא מכאן, אתם תיהנו מההצגה הזו כמו כל מה שאי פעם יצא לכם לראות", זה לא משתווה לנוחות הסלון שלך.


למרבה הצער, הכישוף נחלש במידה ניכרת ואז אתה מתחיל להיות בררן לגבי כלי הנשיפה ומחליט שאתה לא ממש אוהב את העיבוד וחושב על דברים שלא היו מפריעים לך בהופעה עצמה ואז הכל נהרס. חלק גדול מהצד הראשון של התקליט הזה סובל בגלל זה.


למרות כל זה והעובדה שאני מוצא אלבומים חיים כמעט בלתי נסבלים באופן אוניברסלי, התקליט הזה הוא דבר שאי אפשר לעמוד בפניו, פשוט מפני שאין על ארית'ה מבחינת השראה. יש ברק אפילו ברגעים החלשים שלה, אבל השיאים שלה הם כמו ברקים מדהימים שמספיק מהם כדי לגרום לך לסלוח ולשכוח את המאמצים הפחות טובים שלה.


זה הצד השני בתקליט שמחזיק את המהות של ארית'ה פרנקלין ואת הבשר באלבום. 'מתחשק לכם לשמוע את הבלוז?', שואלת ארית'ה, ולוקחת אותנו היישר אל 'דוקטור פילגוד', ששופע בכל טכניקה פ'אנקית. ארית'ה הולכת וחוזרת להדרן והפעם עם ריי צ'ארלס, אבל אני חייב לומר שאני מוצא הרבה אכזבה מהקטע הזה. זו עוד אחת מאותן בעיות בציפיות גדולות, אני מניח. חילופי הדברים בין ריי לארית'ה הם חשמליים בהבזקים אך איכשהו נשמעים מודעים מדי לעצמם. זה פשוט לא רעם האלים שכה ייחלתי לו.


ברור שקריטריון עיקרי עבור תקליט בהופעה צריך להיות הספונטניות והמידה בה היא תפסה את רוח ההופעה - וזו אחת התכונות החזקות ביותר של ההופעה הזו בפילמור. הקהל השמח הופך להיות קריטי כמעט כמו המבצע. הקהל תלוי על כל הניואנסים של ארית'ה, מצטרף לשורות מפתח וצועק בעידוד. זו מלכה אמיתית ששולטת בקהל שלה.


התזמורת מורכבת מקינג קרטיס והקינגפינס, בתוספת הממפיס הורנס ובילי פרסטון, הגיטריסט קורנל דופרי, הבסיסט ג'רי ג'מוט על הבס והמתופף ברנרד פורדי, שמתנשא מעל הכל בכוח מדהים. בסופו של דבר, זה אולי לא תקליט מספק ביותר אבל זה פשוט דבר יקר מכדי לוותר עליו".


ב- 19 במאי בשנת 1986 יצא התקליט SO של פיטר גבריאל. היה זה התקליט שהזניק אותו באופן מרשים ביותר אל המיינסטרים, עם להיטים מוחצים כמו SLEDGEHAMMER, BIG TIME והדואט שלו עם קייט בוש, DON'T GIVE UP. לא תאמינו מה היה לגבריאל להגיד אז. בואו לקרוא...


SIDE 1

1. Red Rain

2. Sledgehammer

3. Don't Give Up (featuring Kate Bush)

4. That Voice Again


SIDE 2

1. In Your Eyes

2. Mercy Street

3. Big Time

4. We Do What We're Told


פיטר גבריאל אמר בראיון לעיתון SMASH HITS, ב-1986, "שם התקליט לא אומר כלום. פשוט אהבנו את צורת המילה ושתי האותיות. זה הכל".


ההיבט הבולט ביותר עבור רבים היה המראה של האלבום - עןם עטיפה שהראתה, לראשונה מזה זמן רב, את גבריאל ללא עיוותים כלשהם. עם צילום יפהפה של גבריאל מאת טרבור קי - האדם שצילם את הפעמון בעטיפת התקליט TUBULAR BALLES, של מייק אולדפילד - האלבום היה כולו עם קווים נקיים וממוסגר בלבן.

זו הייתה גישה ישירה ופשוטה, במיוחד לאור הצפיפות והמוזרות של עטיפות תקליטי העבר שלו כאמן סולו. המראה הדליל והמודרני בעטיפת תקליט זה נתנה תחושה של מיידיות מושכת כמו התוכן המוזיקלי. זה כנראה היה נסיון של גבריאל למסחריות, כפי שאמר אז ברולינג סטון: "לתקליט החדש יש תואר אוניברסלי כדי שאנשים לא יקנו את אותו תקליט פעמיים. אני די שמח שזה קרה, כי יש שינוי קטן בסגנון - רציתי שהאלבום יהיה יסודי, חי, לא מודע לעצמו".


גבריאל: "אני חושב שחלק מהסיבה שהתקליט הזה עבד כל כך טוב הייתה שהלהקה ממש בערה, היה לנו צוות סאונד והפקה נהדר וזה היה די קומפקטי במובן מסוים, בתהליך ובאופן שבו זה הוקלט".


רבים משיריו פה משקפים סגנון כתיבת פופ קונבנציונלי יותר והפכו ללהיטי רדיו, בעוד שאחרים עדיין שומרים על תחושת הניסוי האפלה והמהורהרת. זהו אלבומו השני של פיטר גבריאל בהפקת המפיק האגדי, דניאל לנואה. בשנה הקודמת, שניהם עבדו יחד על פסקול הסרט "בירדי".


עדיין, בתקליט יש גם צדדים שנראים קודרים יותר. שיר הפתיחה הוא RED RAIN. זה הגיע מחלום שגבריאל חלם על ים אדום גדול שנחצה, ובקבוקי זכוכית בצורת בני אדם שמתמלאים בדם. מסוג הדימויים שהתאימו דווקא לגבריאל מודל שנת 1974, עת הוא וחבריו ללהקת ג'נסיס יצרו יצירה שאפתנית ושמה THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. לכן RED RAIN הוא פתיחה מהורהרת לאלבום, ומשקף שתי אובססיות עדכניות מאוד של האייטיז: מגיפת האיידס והנשורת הגרעינית. החששותשל אז היו זיהום מתחת לעור ואסון גרעיני לאחר אסון צ'רנוביל באוקראינה בשנת 1985. אולם, למרות זאת, RED RAIN היה שיר של תקווה, של דם החיים המשותף.


אחריו מגיע בתקליט להיט המחץ, SLEDGEHAMMER, עליו אמר גבריאל: "זה היה ללא ספק שיר גדול מהתקליט הזה וזה היה בחלקו הומאז' למוזיקה שגדלתי עליה. אהבתי מוזיקת נשמה ובלוז וזו הייתה הזדמנות לעבוד עם כמה מנגני הנשיפה שעבדו עם אוטיס רדינג, שהוא הזמר האהוב עליי בכל הזמנים. זה היה דבר שכיף לעשות סביב גרוב נהדר והרגשה טובה".


כדי לקבל את אווירת הנשמה של הסיקסטיז, גבריאל אף הלך רחוק יותר; בראשו צץ הרעיון ליצור קשר עם וויין ג'קסון, אחד הנשפנים המקוריים בהרכב ממפיס הורנס, שניגן עם אוטיס רדינג בלילה שבו גבריאל הצעיר, בתקופת טרום-ג'נסיס, ראה אותם בבריקסטון. גבריאל ביקש להביא אותנטיות נוספת לשיר שלו. ג'קסון הסכים מיד."זה היה בחלקו הומאז' וניסינו למצוא את מי שנשאר מההרכב ההוא", אמר גבריאל ל-NPR ב-2012. "וויין ג'קסון הרכיב את האנסמבל וחלק מההתרגשות של הפגישה ההיא היה לשמוע את כל סיפורי אוטיס רדינג".


הנה הביקורת על התקליט שפורסמה בזמנו ברולינג סטון:


"כשפיטר גבריאל הודיע ​​על עזיבתו את ג'נסיס בשנת 1975, רבים ניבאו שהוא יגיע לפרופורציות גלאם-רוק מטורפות משלו, בסגנון דייויד בואי. כמובן, באותם ימים, אף אחד לא עמד על כך שפיל קולינס יצוץ מאחורי התופים ויהפוך לאמן עתיר תקליטי הפלטינה של פופ האייטיז. בהשפעת הגשתו של קולינס הפציעה ג'נסיס מחדש עם מכירות נאות ביותר, בעוד שפיטר גבריאל, שדווקא ממנו ציפו לפריצה מסחרית אדירה, נהנה ממעמד קאלט ומלהיטים מזדמנים פה ושם, שגירדו את המצעדים אך לא יצרו גלים גבוהים. שורת האלבומים שלו, המכונה לעתים קרובות 'פיטר גבריאל', התחבבה בעיקר על מבקרים אניני טעם וקהל של מוזיקה מאתגרת יותר.


הכל השתנה עם SO; האלמנט הבולט הראשון של התקליט בא עם הפקת היי-טק ללא רבב של גבריאל והמפיק דניאל לנואה (שמנגן גם בגיטרה בחלק מהאלבום). דווקא האיכות החלקלקה הזו היא שהופכת את התקליט קל להאזנה, תוך טישטוש העובדה שהאלבום מכיל בתוכו מסרים שנועדו לקהל החושב.

מתחת לפשטותו ולנגישותו, נמצא פה קולו של אמן שעושה את מה שלבו אומר לו לעשות. זה סוף סוף יביא לפיטר גבריאל הצלחה מסחרית וזה סימן חיובי ביותר לקבלת מודיעין טוב בגלי הרדיו ובמוזיקת הפופ בכלל".


גבריאל גם השתמש בראיונות סביב האלבום כדי לדבר על האובססיה האחרונה שלו - ליצור פארק שעשועים: "העיסוק הנוכחי שלי, מלבד מוזיקה, הוא תכנון של פארק שעשועים שיהווה אלטרנטיבה לדיסנילנד. זה כבר מזמן הפנטזיה שלי, אבל יש אדריכל באוסטרליה בעל אתר של שני דונם בסידני ששמע על הרעיון שלי, והוא ביקש ממני להציע הצעה".


ב-19 במאי בשנת 1973 יצא התקליטון KODACHROME של פול סיימון. רגע, אז מדוע הוא לא הותר להשמעה באנגליה? התשובה פה...


השיר נקרא על שם סרט הצילום 35 מ"מ של חברת הצילום קודאק. התקליטון יצא רק בארה"ב כי תחנות הרדיו באנגליה לא הסכימו לשדר שיר שיש בו פרסומת. בתחילה קרא סיימון לשיר זה בשם COMING HOME, כשלפתע נכנס לראשו שם חדש. השיר הפך להכרה בדברים שצובעים את עולמנו וכיצד אנו ממסגרים את זיכרונותינו לקביעת ראיית העולם מצדנו.


השיר הוקלט באולפני מאסל שואלס הידועים שבאלבמה. סיימון תיכנן להקליט שם שיר אחר, TAKE ME DOWN TO MARDI GRAS, אבל מיומנות הנגנים המקומיים הותירה זמן להקלטת עוד שיר וכך נוצר שיר זה. דייויד הוד, הבסיסט שניגן בהקלטה: "כשפול נכנס בפעם הראשונה לאולפן, ראו על פניו כי הוא חושב את המקום לקטן ומסריח. הוא היה רגיל לאולפנים גדולים והנה נכנס עתה למקום שלא ציפה לו. התקרה דלפה מים והוא בטח חשב לעצמו כי עשה טעות איומה שהגיע לשם. אבל אחרי שני טייקים בלבד של השיר הוא הבין שההיפך הוא הנכון".


ב-19 במאי בשנת 1976 יצא התקליט TURNSTILES של בילי ג'ואל.


SIDE 1

1. Say Goodbye To Hollywood

2. Summer, Highland Falls

3. All You Wanna Do Is Dance

4. New York State Of Mind


SIDE 2

1. James

2. Prelude / Angry Young Man

3. I've Loved These Days

4. Miami 2017 (Seen The Lights Go Out On Broadway)


אלבום זה הוא סוג של נקודת מפנה בקריירה של בילי ג'ואל. בשנים הקודמות, בין 1971 ל-1975, ניסו המפיקים, שהקליטו אותו בלוס אנג'לס, לעצב אותו כזמר וכותב השירים הגדול הבא. זה לא הצליח להם ובשנת 1975 עזב ג'ואל את סצנת המוזיקה בלוס אנג'לס כדי לחזור לשורשים שלו בניו יורק. הוא עשה זאת לאחר שקרא את עיתון הדיילי ניוז ובו נמסר שהנשיא פורד מתכוון להותיר את העיר הזו ללא סיוע כלכלי. כניו יורקי גאה, חזר ג'ואל לעירו. המהלך עורר בו השראה לכתיבת שירים, שהפכו קלאסיקות שלו, כמו SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD ו- NEW YORK STATE OF MIND.


ג'ואל הרגיש מיוסר מהצפייה בהתרסקות המסחרית של תקליטו הקודם, STREETLIFE SERENADE. חברת התקליטים בה היה חתום הייתה בעד שינוי, הוא התחיל עם ג'יימס ויליאם גרסיו כמפיק. זה נראה טוב על הנייר; גרסיו עשה תקליטים גדולים עם אמנים רבי מכר שונים והוא התעקש - למרות החששות של בילי - על השימוש בלהקה של אלטון ג'ון, באומרו, "ובכן, אתה נגן פסנתר. בוא נשיג את החבר'ה של אלטון". בילי חשב, 'מה הטעם בזה, בדיוק? זו כבר הלהקה של אלטון - אני רוצה להקה משלי'. היה לו ברור מיד שהסידור היצירתי הזה לא יעבוד. "ניגנתי קצת עם החבר'ה של אלטון, הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון", אמר בילי, "והם היו בחורים ממש נחמדים, אבל זה נשמע כמו הלהקה של אלטון. כבר נמאס לי שקראו לי 'אלטון האמריקאי’. ג'ואל רצה הפעם להשתמש בנגנים המועדפים עליו, שהיו להקת הליווי שלו בהופעות. הם כבר הכירו את השירים לאורך ולרוחב והחלו להתמרמר שהוא לא משתמש בהם להקלטותיו. אלו הם המתופף ליברטי דוויטו, הגיטריסט ראסל ג'ובורס, הבסיסט דאג סטגמאייר, הגיטריסט האווי אמרסון והסקסופוניסט ריצ'י קנאטה). ג'ואל פיטר את גרסיו והיה זה צעד שהמם את קודקודי חברת התקליטים - אחרי שהוא כבר ויתר בעבר על שירותיו של ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס. באותו זמן הוא מינה את אשתו, אליזבת, להיות המנהלת שלו. היא הייתה מאד כוחנית. לפעמים אף יותר מדי.


התוצאה הפכה לאלבומו הרביעי, עם עטיפה ובה מצולמות לצידו של ג'ואל דמויות שאמורות לשקף דמויות בשירי האלבום (בהן גם בנו החורג, שון בן התשע, שנמצא קרוב אליו). האלבום לא היה רב מכר גדול אבל היה הבסיס עליו נסללו בהמשך אלבומים ענקיים כמו "הזר" ו"רחוב 52". כשג'ואל ולהקתו יצאו לסיבוב שיווק המוצר החדש, הם הופיעו גם בקרניגי הול, האולם המפואר שבניו יורק. אחד האנשים שצפו בהם בקהל היה המפיק פיל ראמון. הוא מיד רצה לעבוד עם ג'ואל באלבום הבא. התוצאה של עבודת השניים הייתה עם האלבום "הזר".


כבר בשיר הפתיחה של האלבום, SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, שר ג'ואל את עזיבתו את לוס אנג'לס לכיוון ניו יורק. ג'ואל: "ממש שמחתי לצאת מלוס אנג'לס. בשנה הראשונה שלי בלוס אנג'לס, חשתי נינוח ממזג האוויר שם, הדקלים והנוף. אבל נשחקתי שם די מהר".


בעיתון "סנטה פה ניו מכסיקן" נכתב אז בביקורת על התקליט: "בילי ג'ואל נמצא בסצנת המוזיקה כבר זמן מה וכבש קהל וגרם למעריצים חדשים ברחבי הארץ להתקרב אליו באמצעות הופעותיו, אבל עד היום הוא לא הוציא את האלבום שיעלה אותו לפסגה. עכשיו אולי תהיה לו את ההזדמנות הזו.


ג'ואל מציג קבוצה מעניינת של שירים, שרובם מגבים את המוניטין שהוא צבר בחוף המזרחי כפרפורמר חזק עם נטייה להישמע כמו דילן מוקדם. עבור מי שמכיר את עבודתו הקודמת, 'קפטיין ג'ק' ו'פיאנו מן' הם שני תקליטונים שהציבו את הזמר בעמדה מעניינת. אלו שלא שמעו אותו לפני כן עשויים לקבל הפתעה נעימה כשהם מאזינים לתקליט החדש, שעשוי בהחלט לספק את אבן הקפיצה שג'ואל צריך כדי לשחות אל חובבי מוזיקת הפופ ברחבי הארץ".


בעיתון דיילי ג'ורנל, מניו גרזי, נכתב כך בזמנו על התקליט: "עולם הרוק מלא באנשים מוכשרים ובילי ג'ואל נמצא במגזר הנבחר הזה. התקליט החדש שלו הוא יצירה מוזיקלית משובחת. הוא ממשיך לבצע מוזיקה מהלב ומילים עם דאגה כללית לאותם אנשים שמקיפים אותו. השיר NEW YORK STATE OF MIND נותן לבילי לספר לנו היכן השורשים האמיתיים שלו. בילי ג'ואל סוף סוף הבין היכן טמון הכישרון שלו".


ב-19 במאי בשנת 1980 - רינגו מתנגש ואחר מכן מרגש! זה סיפור שלא יותיר אתכם אדישים.


היום בשנת 1980 נסעו רינגו סטאר ובת זוגו, ברברה באך, למסיבה בלונדון. השניים נקלעו לתאונה שבאורח נס יצאו ממנה בפציעות קלות. התאונה קרתה לא הרחק מהמקום בו התנגש חברו מארק בולאן בעץ ונהרג, כשלוש שנים לפני כן.


מכונית המרצדס של סטאר הגיעה לכיכר ושם אבדה השליטה בה. הרכב פגע בשני עמודי תאורה והסתובב באוויר עד שנחת על הכביש כשהוא הפוך. רינגו מיהר לגרור את ברברה מהרכב והדבר הראשון שעשה, אחרי שבדק כי היא יחסית בסדר, הוא לתת לה סיגריה כדי להירגע. היא סיפרה לאחר מכן שהוא אמר לה שאם הם שרדו דבר כזה, הם יוכלו לשרוד כל דבר יחדיו. עדי ראיה סיפרו שרינגו נראה רגוע יחסית במקום התאונה.


השניים נלקחו לבית חולים ושוחררו זמן קצר לאחר מכן. לא ברור מה גרם לתאונה זו אך המשטרה מיהרה להודיע שלא תחמיר עם רינגו ושהוא רק ייאלץ לשלם את החשבון על הנזק שעשה לעמודי התאורה.


את הלילה העבירו השניים במלון דורצ'סטר (אותו מלון בו נפגש לראשונה ג'ון לנון עם אלן קליין, בשנת 1969). משם הם טסו בחזרה לוס אנג'לס. במהלך הטיסה הציע רינגו לברברה להינשא לו והיא הסכימה.


ב-19 במאי בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת הבי ג'יס ושמו LIFE IN A TIN CAN. האם זה הצליח? האם לא? בואו לקרוא...


SIDE 1

1. Saw A New Morning

2. I Don't Wanna Be The One

3. South Dakota Morning

4. Living In Chicago


SIDE 2

1. While I Play

2. My Life Has Been A Song

3. Come Home Johnny Bridie

4. Method To My Madness


למרבה הצער, התקליט נמכר בצורה גרועה במיוחד בארה"ב. נראה שהכיוון המוזיקלי החדש לא עבד מסחרית. מוריס גיב מחה על העניין באדישות, והוסיף בעליזות, "אל תדאגו, יהיו לנו עוד הרבה פלופים!"


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "אחרי שרשרת תקליטים ולהיטים מרשימה, עד האלבום הכפול ODESSA, החלה המוסיקה של הבי ג'יס להחליק במדרון. עם התיזמורים העשירים שלה, המוסיקה של הלהקה הייתה רק צעד אחד לפני תהום מוסיקת אמצע הדרך. חברי הלהקה הצליחו בדרך כלל להימנע מהגעה לשם עם צלודיות מעניינות, הרמוניות עשירות, מילים מעניינות וקולו של רובין גיב. אבל לאחרונה הפכו המלודיות לדלילות והעיבודים הפכו עשירים יותר (המילים כבר מזמן הפכו תפלות). הטרנד המעצבן הזה החל עם התקליט CUCUMBER CASTLE והמשיך לתקליט TRAFALGAR ומשם ל- TO WHOM IT MAY CONCERN. השיר RUN TO ME היה חיקוי תפל ללהיט I NEED YOU של להקת אמריקה, שבעצמו היה חיקוי לבי ג'יס של פעם. עם האלבום החדש, התנאים קצת השתפרו במוסיקה של הבי ג'יס אבל אין על מה להתלהב פה. יש פה כמה קטעים בסגנון הקאנטרי, שהלהקה נפלה לשם לאחרונה. קטע בולט לטובה הוא METHOD TO MY MADNESS עם מלודיה מעל הממוצע ועיבוד עם אורגן מעניין. גם השיר (שיצא כתקליטון לא מצליח) SAW A NEW MORNING שווה הקשבה. עדיין, הלהקה עכשיו במצב לא טוב".


גם זה קרה ב- 19 במאי:


- בשנת 1945 נולד פיט טאונסנד, הגיטריסט והיוצר העיקרי של להקת המי.


- בשנת 1947 נולד סטיב קארי, הבסיסט של להקת טי רקס. הוא מת בתאונת מכונית ב-28 באפריל 1981.


- אפרופו תאונות מכונית: קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס התנגש, בתאריך זה בשנת 1976, בצפון לונדון. לרוע מזלו, המשטרה שהגיעה רחרחה ומצאה באוטו מריחואנה וקוקאין.


- בשנת 1979 ערך אריק קלפטון מסיבה, לכבוד נישואיו לפאטי בויד, באחוזתו בסארי. כל חברי הביטלס, חוץ מג'ון לנון ששהה בארה"ב ולא קיבל הזמנה, נכחו שם. קלפטון אירגן במה קטנה לג'אמים ושלושת חברי הביטלס ניגנו קומץ שירים כשהדיווח הצביע על ביצועים ירודים.


- בשנת 1962 הוזכר מיק ג'אגר בדפוס בפעם הראשונה, כאשר מגזין המוזיקה הבריטי "דיסק" הדפיס את האייטם הזה: "זמר רית'ם אנד בלוז בן 19 מדארטפורד, מיק ג'אגר, הצטרף ללהקה של אלכסיס קורנר, 'בלוז בע"מ', וישיר עמה בקביעות בהופעותיה במוצאי שבת באילינג וביום חמישי במועדון הג'אז מארקי, בלונדון. ג'אגר, שמסיים קורס בבית הספר לכלכלה של לונדון, מנגן גם במפוחית".


- בשנת 2006 מת, בגיל 69, פרדי גאריטי, הזמר הממושקף של להקת הפופ "פרדי והחולמים". גאריטי היה נערץ בסיקסטיז לא רק בגלל שירתו אלא גם עם תנועות הגוף המוזרות שהוא וחבריו ללהקה עשו בעת שביצעו את שיריהם.


- בשנת 1978 יצא באנגליה תקליטון הבכורה של להקת דייר סטרייטס, שנקרא SULTANS OF SWING.

השיר האלמותי הזה הוקלט כולו בתקציב של 120 ליש"ט. דרך אגב, שם הלהקה נהגה על מנת לשקף את צרותיה הכלכליות בתקופה ההיא. דייר סטרייטס פירושו צרות איומות.


- בשנת 1979 פרסם עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי שפינק פלויד מקליטה את אלבומה החדש בצרפת והוא ייקרא BRICKS. בסוף זה ייקרא, כמובן, THE WALL.


- בשנת 2000 פרש הגיטריסט דיקי בטס מלהקת האחים אולמן. הוא היה אחד ממייסדי הלהקה ב-1969. הסיבה לפרישה: חילוקי דעות מוזיקליים.


- בשנת 1967 הצטלמה להקת CREAM עם השיר STRANGE BREW לתוכנית הטלוויזיה הגרמני, ביט קלאב.


- בשנת 1949 נולד דאסטי היל, הבסיסט עם הזקן הארוך ביותר. נו טוב, הוא היה חבר בלהקת זי זי טופ, עד שמת ביולי 2021.


- היום זה גם תאריך הולדתה של הזמרת גרייס ג'ונס, שנולדה בשנת 1948. יש שלא ישכחו את הופעתה פה, בשנת 1982, באירוע הפתיחה של מועדון "קולוסיאום" שבכיכר אתרים התל אביבי.


- בשנת 1951 נולד ג'ואי ראמון, סולן להקת הראמונס. הוא מת באפריל 2001.


ב- 19 במאי בשנת 1972 יצא התקליט הרביעי והמופלא של להקת אוריה היפ, DEMONS AND WIZARDS. פה תקבלו את הסיפור המיוחד עליו...



SIDE 1

1. The Wizard

2. Traveller In Time

3. Easy Livin'

4. Poet's Justice

5. Circle Of Hands


SIDE 2

1. Rainbow Demon

2. All My Life

3. Paradise / The Spell


בעטיפת אלבום זה כתב אורגניסט הלהקה, קן הנסלי כי מדובר באוסף שירים שהיה להם כיף להקליט. לחברי הלהקה המייסדים (הנסלי עם הזמר הכריזמטי והמרגש דייויד ביירון והגיטריסט המדויק והיצירתי מיק בוקס) הצטרפו הבסיסט גארי ת'יין (בסיסט מניו זילנד שהגיע לאנגליה וניגן בלהקתו של המתופף קיף הארטלי) והמתופף לי קרסלייק (שהיה עם הנסלי לפני כן בלהקת THE GODS). לא היה קל לשכנע את קרסלייק להצטרף ללהקה, כי הוא היה עסוק אז בהרכב ושמו THE NATIONAL HEAD BAND שהוציא אלבום. בסוף לא הייתה לא ברירה. הוא התקפל והצטרף.


ת'יין לא היה הבסיסט היחיד באלבום הזה. לפניו היה חבר באוריה היפ הבסיסט מארק קלארק, לשעבר בלהקת קולוסיאום. רגע לאחר שזו התפרקה הוא שהה במועדון SPEAKEASY הלונדוני כשלפתע נכנס לשם הנסלי, אמר לו שהוא חיפש אותו ומבקש ממנו להצטרף ללהקה. זו לא הייתה חוויה מרנינה עבורו. הוא לא זכה לחופשה אחרי לוח זמנים צפוף ביותר עם קולוסיאום. הוא נאלץ ללמוד שירים רבים ובמהרה, כי אוריה היפ עמדה לצאת להופעות והבסיסט הקודם שלה, פול ניוטון, פרש.


השיר הראשון שאוריה הקליטה עם קלארק היה THE WIZARD. הוא נוצר במיוחד לתקליטון. שיר זה היה היחיד שקלארק היה שותף בכתיבה לאלבום (בעת נסיעה להופעה) והוא גם שר בו את הקול ההרמוני הגבוה מאד. הנסלי: "למעשה, השיר הזה הגיע מחלום שחלמתי כל לילה במשך שבוע, וכשהחלטתי לכתוב אותו - פשוט עקבתי אחרי מה שראיתי בחלום, עם תוספת פילוסופיה חובבנית. מאז לא חלמתי את החלום הזה".

במהלך שיר זה שומעים צליל ארוך שנשמע כמו כינורות, אך מדובר בכלל בקומקום ששרק באולפן ההקלטה בעת שמישהו ביקש להכין לו כוס תה. אז הוחלט להקליט את השריקה כמה פעמים, להגביר את מהירות סליל ההקלטה עם זה עד שהתקבל גובה הצליל המיוחד ואת התוצאה שמו בשיר.


קלארק היה עייף מדי מלהמשיך עם אוריה היפ, שהתמקמה בלוס אנג'לס וטסה משם להופעות. זה היה לוח זמנים שהפיל אותו לברכיים והוא שמח לפנות את המקום לת'יין, שהמשיך להקליט עם הלהקה את האלבום. בהמשך הודה קלארק שחווה אז התמוטטות עצבים. הוא המשיך להופיע עם הלהקה בזמן שת'יין התאמן עמה בשעות הבוקר. עד שהיה מוכן לתחלופה, לאחר עשרה ימים. קלארק: "הנשיא של חברת התקליטים 'האחים וורנר' בא לחדרי בבית המלון עם מסמך ובו סכומים. הוא הציג לי אותו ושאל האם אני יודע על מה אני מוותר בעזיבתי. השבתי שאינני מסוגל להמשיך כך. הוא אמר שהוא מעריך את הצעד שלי ואם אי פעם אצטרך חברת תקליטים, שאתקשר אליו. הייתי כה תשוש שגם יכולתי לנגן בביטלס ולעזוב כך".


ת'יין התאים ללהקה ככפפה ליד ושנת 1972 הפכה השנה בה אוריה היפ עלתה על דרך המלך מבחינה מסחרית. הנסלי היה כותב השירים הראשי וסיפר: "האלבום DEMONS AND WIZARDS היה חלומי. זו נקודת המפנה של הלהקה".


התקליטון השני שיצא מהאלבום המיועד הוא EASY LIVIN. הקצב הסוחף שלו והפקתו הדחוסה והמחשמלת נשמעים כאן כמו שלא נשמעים באף שיר אחר של הלהקה. על ההשראה לכתיבת השיר סיפר הנסלי: "אחרי כמה ימים ארוכים באולפן חלקנו מונית הביתה, והשיחה שעשינו שם התמקדה בעובדה שרוב האנשים רואים את חיינו קלים. שאנחנו פשוט מנגנים, אוספים מיליון דולר והולכים הביתה". הוא לא שיער ששיר זה יהיה להיט כה גדול (למרות שבאנגליה הוא לא צעד במצעד).


שירים כמו CIRCLE OF HANDS העוצמתי, RAINBOW DEMON המכשף, TRAVELLER IN TIME הרוקי ואחרים דרשו עטיפה מיוחדת לשווקם בחנויות התקליטים. אז הוחלט שמאייר העטיפות רוג'ר דין (שעשה אז גם עטיפות ללהקת יס) יצייר את העטיפה. עבור הנסלי זו הייתה אחת העטיפות היחידות מאז שהוא אהב. את SALISBURY ואת WONDERWORLD, למשל, הוא תיעב. אבל משהו בציור של רוג'ר דין משך אותו.


ברולינג סטון פורסם בזמנו בביקורת על האלבום: "זו תקופה מוזרה. להקות רוק מלהיבות לשעבר מתרככות מבחינה מוזיקלית ובדרך לסניליות מוחלטת הן הופכות את הכינוי של הרוק האמיתי לניצול אלמנטים ישנים משנות השישים. אבל זה עכשיו שנת 1972, לא משהו משנת 1960. רוב ההתרגשות בימים אלה עדיין מתרחשת בתחום הרוק, ושום דבר בחודשים האחרונים לא מוכיח עובדה זו באופן מוחלט יותר מאלבומה החדש של אוריה היפ.


למען האמת, במשך זמן מה לא חשבתי שהחבר'ה האלה עומדים לעשות את זה. אוריה היפ התחילה כמו עוד להקה נוראית שזוחלת עם נוסחה מוזיקלית מוכרת שהשתמשו בה לא כמעט להקות. החל מאלבומה השלישי,LOOK AT YOURSELF (שהוא בדרך כלל מונוטוני אך עם כמה קטעים מרגשים באמת) ובמיוחד עם האלבום החדש הזה, אוריה היפ נכנסו סוף סוף לסגנון ייחודי משלהם.


ממה בדיוק מורכב הסגנון של אוריה היפ, קשה לומר. השירה פסיכדלית ומגוונת, קטעי הגיטרה והקצב הם רוק כבד אנגלי, והאורגן של קן הנסלי מתקרב לאורגן העוצמתי של דיפ פרפל. פה ושם הם נשמעים קצת כמו פרוקול הארום המוקדמים. החבר'ה האלה טובים והצד הראשון של האלבום הוא פשוט נהדר.


הצד השני פחות מצטיין אבל עדיין בסדר. כשהייתי ילד, נהגתי לקרוא הרבה על תקליטי מסיבות, כשאלבומי סטונס מסוימים נראו תמיד כאלבומי מסיבות נהדרים. ובכן, המסיבה עדיין נמשכת ובזכות 40 דקות האנרגיה, האלבום הזה חייב להיות אלבום המסיבות של השנה עד כה. הם אולי התחילו כלהקה מיותרת, אך בשלב זה אוריה היפ היא להקה מודרנית מהשורה הראשונה".


בעיתון טלהאסי דמוקרט נכתב אז בביקורת: "אוריה היפ ממשיכה להשתפר עם כל אלבום והמאמץ הרביעי שלה הוא אינדיקציה נוספת למסירות שלה להרחיב את האופקים ולהרחיב את כוח המשיכה שלה. הרוק שלה עדיין מוצק אבל ההרמוניות, אף שאינן מורכבות בשום צורה, נעימות לאוזן ולא מוגזמות.


המיומנות של הלהקה די מוכשרת בין אם הצורך הוא להרים אותך מהכיסא או לגרום לך לשבת בחזרה ולהקשיב. בעוד שרוב השירים באים ברוח שם האלבום, אין פה נושא שמשתלט ובסופו של דבר זה אוסף של שירים. אם תרכשו את האלבום הזה, תקבלו מה שאמור להיות מקום ראשון וכמעט היסטורי במוזיקה המוקלטת עם שימוש בקומקום תה במקום כינורות, בשיר הפותח. זה מוסיף בדיוק את האפקט המפחיד הנכון ליצירה, בהינתן ההדהוד הנכון.


תתכבדו גם בשיר שהלהקה יכולה להפוך ללהיט הכי גדול שלה אם תוציא אותו כתקליטון. EASY LIVIN הוא הדבר הכי טוב באלבום: רוקר קשיח שקליט בלי להיות מעצבן. לחץ מתמיד על השירה עם האורגן והגיטרה גורם לשיר להיבנות עד לשיא, אם כי הקצב לעולם לא משתנה והווליום קבוע באותה מידה. זה גימיק מאוד חכם. הניסוי האינסטרומנטלי שלהם מזכיר את אמרסון, לייק ופאלמר. זה נכון במיוחד בשיר RAINBOW DEMON שיכול בקלות להיחשב כמשהו שהוקלט לאלבום 'טארקוס'. הצלילים האקוסטיים של THE WIZARD, לעומת זאת, מעוררים תנודות מיידיות של להקת המי. המשמעות כאן היא שהאיכות גבוהה מספיק לא רק כדי להחמיא לקבוצה שחיקו, אלא גם ללהקה שעושה את החיקוי.


התקליט מציע מגוון מספיק כדי לשמור את תשומת הלב של רוב המאזינים. הוא לא ייחשב כאלבום הכי טוב של השנה ואולי אפילו לא של החודש שבו יצא אבל הוא מחזיק את עצמו. דבר אחד עשוי להתפתח מהמאמץ הזה, המוניטין של הקבוצה למוזיקה עקבית ישתפר ויהיה עליהם פחות נטל מכאן והלאה, בניסיון להוכיח שהם יותר מסתם עוד להקה עם מעט מה להציע והרבה ניפוח".


אז לכל מי שטען שתקליטיה של אוריה היפ רק נקטלו אז בעיתונות הכתובה, הנה הוכחות שלא כך היה.


והנה אני משוחח עם קן הנסלי על ענייני אורגנים ישנים, שמפארים גם את התקליט הזה.


ב-19 במאי בשנת 1968 הופיע דייויד בואי, כאמן פנטומימה, במועדון MIDDLE EARTH, במרתף בקובנט גארדן, בלונדון.


המופע של בואי היה חלק מפסטיבל אמנים שנועד לגייס כסף לבית קפה ברחוב קינג'ס רואד. מנחה הערב היה השדרן ג'ון פיל ואמנים נוספים שהופיעו היו הצמד טירנוזאורוס רקס (עם מארק בולאן), להקת אדגר בראוטון, להקת THIRD EAR BAND, המשורר כריסטופר לוג ועוד...


בואי ביסס את המופע שלו על נדידת הטיבטים ממזרח למערב. ברקע נשמעו צלילים שהוא הקליט לפני כן, עם מוזיקה טיבטית שבטית, גונגים, מצילות ודיאלוגים.


בואי אמר בשנת 1976: "זה היה קל להיות אז פנטומימאי. לא הייתה ממש תחרות והייתי פנטומימאי בסדר יחסית. הטכניקה שלי לא הייתה מהטובות. יש לי גוף טוב שיודע לעשות דברים שאני רוצה שיעשה. עם זאת, לא הייתה לי המשמעת של מרסל מרסו. פנטומימה עזרה לי ללמוד המון על שפת גוף".


ב-19 במאי בשנת 1975 יצא התקליט המצליח של אלטון ג'ון שנקרא CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. רגע, אז מה הסיפור האמיתי של השיר האחרון בצד הראשון של התקליט? הסיפור הלא שגרתי נמצא גם כן במאמר הבא...


SIDE 1

1. Captain Fantastic And The Brown Dirt Cowboy

2. Tower Of Babel

3. Bitter Fingers

4. Tell Me When The Whistle Blows

5. Someone Saved My Life Tonight


SIDE 2

1. (Gotta Get A) Meal Ticket

2. Better Off Dead

3. Writing

4. We All Fall In Love Sometimes

5. Curtains


התקליט הזה הכיל תכנים אישיים מאד של אלטון ושל שותפו ליצירה, התמלילן ברני טאופין, שרצה להביא לקהל הרחב את סיפור תהליך הגעת השניים להצלחה. היו שראו בו אז את תקליטו הטוב ביותר של אלטון. אולי כי אנשים חשו פה לראשונה שאלטון חושף את עצמו יותר מבעבר. באותו זמן הפך לאלטון לאחת מאטרקציות הבידור הבימתי הנחשקות והגדולות ביותר בתחום הפופ-רוק. אבל אחרי שנים של אלבומים והופעות מרהיבות, מעטים עדיין ידעו מי זה אלטון ג'ון. המילים שטאופין שם בפיו של אלטון נשמעו לקהל הרחב, לעיתים, כדבר יומרני. השוני באופי בין שני אלה היה כנראה השורש להצלחה הגדולה. עטיפת התקליט הייתה מושקעת ביותר, אחרי תקליט בינוני שגם העטיפה שלו הייתה סתמית והוא נקרא CARIBOU. הפעם נראה כי השניים הלכו על כל הקופה.


והשיר הבולט, ואולי גם הכואב, מכל הסיפור הזה נמצא בסוף צד א' עם השיר SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT. ברני טאופין, שכתב את מילות השיר, ידע היטב על מה הוא כותב.


שש שנים קודם לכן נחשב אלטון ג'ון לזמר כושל ואלמוני בשם רג'ינלד דווייט, שכתב כמויות אדירות של שירים שלא עניינו אף אחד. כמו כן, אביו היה רחוק מלאהוב אותו. סטנלי דווייט, שהיה נגן חצוצרה בתזמורת של בוב מילר, גוייס לצבא כטייס קרב בחיל האוויר המלכותי. כשהיה מגיע הביתה לעתים רחוקות הוא היה בעיקר רב עם אשתו. קולות המריבה חלחלו לראשו של רג'ינלד הקטן, שדימה את אביו לסוג של מפלצת איומה. אביו אף אמר לו שלעולם לא ייצא ממנו מוזיקאי ושיילך ללמוד משהו אחר.


הוריו של אלטון התגרשו כשהיה בן 14 וזה הביא לו הקלה עצומה בחייו.


מאז הוא צבר המון הצלחה, הפך למיליונר בזכות מכירת עשרות מיליוני תקליטים וסיבובי הופעות רבים. ומעל לכל - הוא הפך ליוצר מוערך שבקטלוג שלו היו בשנת 1975 להיטים רבים שכל העולם ידע לשיר היטב ולחבק לזרועותיו. ועם כל זאת, אלטון לא שכח את התקופה האומללה ההיא והוא חזר לספר עליה כמו שצריך בשיר שציינתי קודם לכן.


בסוף שנות השישים היה אלטון לא רק זמר כושל אלא גם אחד שעמד להתחתן עם מישהי שכלל לא רצה אותה. בזמן ההוא היה אלטון עובד זוטר בחברת מו"לות וגר בדירה קטנה וטחובה ביחד עם חברתו וכלתו המיועדת, לינדה וודרו, שני כלבי זאב וחברו התמלילן, ברני טאופין.


על קירות הדירה העבשים תלה אלטון תמונות רבות של האלילה שלו, דאסטי ספרינגפילד.


וודרו גרה בתקופה ההיא, בה פגשה את אלטון, ב- MEDDOWBROOK, בדירת אימה ואביה החורג. היא חיה חיים שיגרתיים של עבודה ובילוי פה ושם עם חברתה הטובה ג'אקי. בימי שני נהגו השתיים ללכת לפאב בשם PENNY FARTHING כדי לראות הופעה של זמר לא ידוע אך נהדר בשם ג'ו קוקר. יום אחד נקלעה וודרו להופעה של להקה שאלטון ניגן בה, בשם BLUESOLOGY. הסולן של אותה להקה היה בחור בשם לונג ג'ון באלדרי. באותו זמן הכיר אלטון תמלילן צעיר בשם ברני טאופין.


וודרו ואלטון (דרך אגב, עוד קראו לו אז בשם רג' דווייט) קיימו את הדייט הראשון שלהם כשוודרו לקחה אותו והראתה לו מקומות בשפילד. לאחר מכן הזמין אותה להופעה נוספת של להקתו ומשם החל הרומן להתפתח. הוא היה ביישן מאד והיא לא שיערה בחלומותיה הפרועים ביותר ששנים לאחר מכן הוא יהיה אותו אלטון ג'ון המוחצן.


באותם ימים בהם להקת 'בלוזולוג'י' הופיעה בשפילד נהגו השניים להסתובב מבלי לבזבז כסף כי לא היה להם מה לבזבז. לאחר מכן, כשהלהקה המשיכה את סיבוב הופעותיה בכיוון צפון אנגליה, התלוותה וודרו לאלטון פה ושם. כשלא יכלה להגיע, נהגה להתקשר אליו בטלפון אחרי הופעתו. שאר חברי הלהקה אהבו את נוכחותה והיא תמיד הייתה מתקבלת בחיוכים טובים. לאחר שהסתיים סיבוב ההופעות אמר אלטון ללינדה שהם צריכים להישאר בקשר ושהוא רוצה שהיא תבוא אליו לבית הוריו. זמן קצר לאחר מכן עזבה לינדה את שפילד ועברה להתגורר, עם שני כלביה, בלונדון עם אלטון. הוריה של וודרו לא התלהבו בתחילה מהקשר הזה אך התרככו במהרה.


זמן קצר לאחר מכן מצאה וודרו דירה לשניהם לגור בה בלונדון. זה היה למעשה מרתף של בית. זה היה מושלם לשניהם. וודרו הייתה בעננים כי הרגישה שמצאה את הגבר המושלם בשבילה. בשלב מסוים עבר להתגורר עימם, בחדר נפרד, טאופין התמלילן, ששילם את חלקו בשכירות.


התשלום של טאופין היה נחוץ כי לאלטון לא היה כלל כסף והיא מצאה את עצמה נאלצת לשלם את החשבונות ממשכורתה בעבודה במחלקת הפירסום של עיתון מקומי. לעיתים חשה וודרו כי טאופין תקוע בדירה כמו עצם בגרון אך לא הייתה לה ברירה אלא לקבל את המצב.


הגיטריסט, קיילב קוואי, שעבד אז ושנים לאחר מכן עם אלטון, סיפר על וודרו זווית שונה: "לדעתי הזוגיות שלהם הייתה קומית לגמרי. היא הייתה מאד דומיננטית ושתלטנית. היא דרשה מאלטון שיוציא את שני כלביה לטיולים בחוץ. היא הייתה יושבת לו על העורק הראשי. ידענו שהזוגיות הזו לא תחזיק מעמד".


לעיתים נהגה וודרו ללכת בערבים לאולפנים של המו"ל דיק ג'יימס לצפות באלטון וטאופין כשהם עובדים ברקיחת שירים חדשים. זה היה מרגש ביותר עבורה לראות את השניים עובדים יחד. בבית נהג אלטון להקשיב לתקליטים רבים של אחרים, בעוד היא נהגה לדאוג שהבית יהיה נקי ומסודר. לינדה כל אותו זמן עודדה את אלטון ביצירתו וידעה כמה הצלחה היא דבר חשוב עבורו. באותו זמן החלו דיבורים ביניהם על חתונה. אלטון לא הציע לה להתחתן עמו באופן רומנטי. הדיבור על כך פשוט צץ. לינדה מצאה את עצמה קונה לעצמה טבעת אירוסין כי לאלטון לא היה כלל כסף לקנות לה אחת שכזו.


תאריך החתונה נקבע ל-22 ביוני 1968 במשרד רישום. השניים מצאו לעצמם דירה לגור בה בהמשך, ב- MILL HILL, ואף רכשו כמה רהיטים לשים בה. ללינדה היה תנאי ברור הפעם - ברני טאופין לא מצטרף אליהם לדירה הבאה. מבחינתה יכל ברני לגור בדירה עם אחת מחברותיו כי היו לו אז הרבה מהן. ההורים של לינדה היו מודאגים מרעיון החתונה כי ידעו שלינדה משלמת על הכל. התגובה שלהם הייתה הססנית אך נאלצו לקבל את הרעיון. בינתיים חש אלטון כי החוזה שלו בחברת המו"לות של דיק ג'יימס בעייתי עבורו. הוא כתב שם כל יום שירים שהוא ממש לא רצה לכתוב ונראה היה כי הקריירה שלו הולכת לכיוון פח האשפה. הוא אף שכר מנהל אישי שינסה להוציאו מהחוזה הזה עם דיק ג'יימס, אך המצב היה יותר מסובך ממה שחשב.


אלטון הבין שחייו תקועים ללא מוצא ויום אחד הוא שם כרית בתוך תנור הגז שבדירתו, כדי להניח עליה את ראשו ופתח את ברז הגז מבלי להדליק את התנור. הוא חש שלא יוכל להיות בחיים מוזיקאי מוערך ושהנה הוא מובל כאסיר לגרדום במוסד נישואים אומלל. אך הניסיון לא עלה יפה, מן הסתם. ברני טאופין נכנס באותו זמן לדירה, ראה את חברו עם הראש בתנור, משך אותו החוצה וצרח עליו.


בראיונות מאוחרים יותר תיאר טאופין את הניסיון הזה במילה 'פאתטי' כי אלטון אמנם הדליק את הגז אך השאיר את כל חלונות הדירה פתוחים והגז דלף דרכם החוצה. ואם זה לא הספיק לאלטון המסכן, לינדה חזרה לאחר מכן הביתה וצרחה, מתוך הלם מוחלט על מעשהו, שהוא בזבז הרבה גז על השטויות שלו.


שלושה שבועות לפני החתונה המיועדת שהו אלטון, ברני טאופין ולונג ג'ון באלדרי במועדון הלונדוני BAG O'NAILS. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר (כפי שמצוין בשיר SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT). ברגע הזה אמרו באלדרי וטאופין לאלטון שהוא עושה טעות איומה עם החתונה הזו. לאחר מכן הגיעו טאופין ואלטון בחזרה לדירתם במצב של שכרות מתקדמת. אלטון היה עם דמעות בעיניו. טאופין מיהר לחדרו כדי להימנע מהעימות שידע שיגיע בין בני הזוג מיד לאחר מכן. אלטון הגיע מיד לנקודה ובישר ללינדה שאינו רוצה להתחתן ושהוא עוזב את הדירה. לינדה פרצה בבכי. היא הייתה בהלם ממה שנגלה מולה. היא ניסתה למלמל שהיא בהריון בניסיון להורידו מהרעיון, אך זה לא הצליח לה. היה ברור לה שאלטון החליט סופית להתנתק. הוא ניגש לחדרם המשותף והחל לארוז בעוד לינדה מקווה בכל ליבה שיתחרט, אך לשווא.


בבוקר שלמחרת הוא התקשר לאביו החורג, פרד, שיבוא לאסוף אותו משם. לינדה התחננה אך נתקלה בחומה אטומה. אלטון וברני העמיסו את חפציו לאוטו של אביו ונסעו משם. היא בינתיים חיפשה מישהו שישכיר את הדירה בה גרה עם אלטון כדי שתוכל לחזור להוריה. בינתיים הגיעה אימה ללונדון כדי לגור עמה שם קצת ולנסות לרכך את כאבה.


בינתיים הסתבר כי אלטון החל להרגיש אז כי המיניות שלו מורכבת יותר ממה שידע עד אז. הוא חש משיכה כלפי בחור, מבלי להבין מה קורה לו. באותו לילה גורלי בו ישב עם באלדרי וטאופין, אמר לו באלדרי, "מדוע אתה מתחתן כשכולם מסביב יודעים שאתה למעשה הומוסקסואל?". יש לציין כי גם באלדרי היה הומוסקסואל והוא כנראה ידע לחוש זאת היטב אז.


באלדרי למעשה דחק אותו לחקור את מיניותו. אלטון המשיך לאחר מכן לצאת פה ושם עם נשים, ביניהן גם המזכירה החדשה במשרדים של דיק ג'יימס, סו אייטון. אלטון הכיר אותה כשבא באופן קבוע לפשפש בהקלטות החדשות של אמנים אחרים שנהגו להגיע למשרד והונחו לצד שולחנה של אייטון. בעוד אלטון מפשפש בהקלטות שנהג לקחת להאזנה בביתו, הוא החל לפתח קשר עם אייטון, שלא נמשך זמן רב.

לינדה וודרו התחתנה שלוש פעמים מאז, יש לה שלושה ילדים וגם נכדים. כיום היא גרה לבדה בארה"ב. אלטון הפתיע אנשים רבים כשהתחתן בשנת 1984 עם טכנאית הקלטה בשם רנט בלואל. הנישואים נמשכו שלוש שנים.


ובנוגע לאלבום עצמו, הנה הביקורת עליו מזמן אמת ברולינג סטון: "קודם כל. זהו אחד האלבומים הטובים ביותר של אלטון ג'ון. הוא לא ניסה לצמוח פה על הצלחות העבר, אלא רק להמשיך את העבודה הטובה שעשה. והוא הצליח, כשהוא אפילו לוקח כמה סיכונים בתהליך. התקליט נטול שירי רוק גימיקיים, כמו אלו שהיו לו בתקליט DON'T SHOOT ME. הוא גם לא משוקלל עם הפקת יתר שפגמה כל כך ב- GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. זה נשמע חופשי ונינוח יותר מהתקליט CARIBOU. קולו נשמע מחוספס, צרוד, כמעט עייף. אבל זה רק עוזר לו להישמע אישי ואינטימי יותר מבעבר.


זה כבר מעבר לכל עוררין שאלטון ג'ון הוא בדרן מוכשר ומסוגנן. מעטים האנשים שהשיגו את הפופולריות שלו והצליחו לשמור על הסטנדרטים הגבוהים לביצועים. אלטון לא רק נותן מעצמו מבחינת תפוקה ואנרגיה אלא הוא עושה זאת באדיבות ובנדיבות. ובניגוד לעמיתיו האמריקנים (רבים מהם לא מוכשרים ולא פופולריים כל כך), הוא לא חמוץ בנוגע להצלחתו.


אבל נשאלת השאלה, האם אלטון ג'ון הוא יותר מבדרן גדול? אני לא בטוח. ראשית, למרות יכולתו להישמע עמוק, לעתים רחוקות הוא מקרין אישיות מוחשית. אחרי כל כך הרבה אלבומים וסיבובי הופעות, מעטים האנשים שמרגישים כלפיו משהו בכלל. ולמרות כל התפוקה וההתלהבות שלו, הוא נותר דמות פסיבית במידה רבה, כיוצר המוזיקה שאפשר להרגיש איתו בנוח אך לעולם אינו מאתגר או מאיים.


אלטון ג'ון יכול להיות אמן של עולם הקסמים. העיבודים גורמים לתחושה כאילו יש מנגינות מהותיות מתחת להם, אך כמעט שום דבר לא דורש האזנות חוזרות ונשנות. באופן דומה, הוא תמיד נשמע כאילו הוא שר בסערה, אבל קולו מנצנץ מדי, ומצמצם את רוב הדברים לדמות לא מעניינת.


חשוב מכך, המוזיקה שלו נעדרת לרוב תוכן רגשי ראוי לציון. אי אפשר לדבר על הבעיה הזו מבלי להעלות את הטקסטים השנויים במחלוקת של משתף הפעולה שלו, ברני טאופין.


אלטון ג'ון עצמו אף פעם לא נראה יומרני, אבל המילים של ברני טאופין לעתים קרובות כן. הן לפעמים יומרניות בצורה חכמה, אבל בכל זאת יומרניות. יש קונפליקט בין הסגנונות האישיים של אלטון לברני, אין ספק בכך. אולי הקונפליקט הזה הוא השורש של מה שטוב כמו גם מה שרע בעבודתו של אלטון, אבל חייבים להתמודד עם זה בדיוק.


אבל זה בוודאי לא בסדר לפסול את כותב הטקסטים לחלוטין. ראשית, יש לו לזכותו לפחות פיסת יצירה אחת, "שיר הגבול". ושנית, הוא הצליח בהתמדה להתעלות על קטע אחד או שניים באלבום - במקרה זה, עם 'מישהו הציל את חיי הלילה'.


על זה, גם אלטון וגם ברני מפריכים את הביקורת שנשמעה כאן. אין אשליה של לומר משהו, הם אומרים משהו; אין אשליה של הופעה מעולה אלא הופעה מעולה בעצמה; אין חיקוי לאיכות אלא רוק באיכות גבוהה מאוד.

כל עוד אלטון ג'ון יכול להביא ביצוע אחד לכל אלבום בסדר גודל של 'מישהו הציל את חיי הלילה', הסיכוי נשאר שהוא יהפוך למשהו שהוא יותר מהבדרן הגדול".


החשיבות של הלהקה של אלטון ג'ון אז הובנה בבירור על ידי המפיק, גאס דאדג'ון. הפקה נהדרת תמיד מתחילה עם צליל תופים מעולה, וכמובן עם מתופף מעולה בדמותו של נייג'ל אולסון. תוף הסנר שלו חותך את התדרים המוגבלים של רדיו טרנזיסטור זול משנות השבעים של המאה הקודמת כמו בום קולי ביום קיץ שקט. גם חבריו לחטיבת הנגינה מעולים אחד אחד - הגיטריסט דייבי ג'ונסטון, הבסיסט די מאריי ונגן כלי ההקשה ריי קופר. קולות הליווי של ג'ונסטון, מאריי ואולסון הפכו לסימן ההיכר בסאונד הקלאסי ההוא של אלטון ג'ון.


למרבה הצער, זה יהיה האלבום האחרון בסבנטיז שבו תופיע להקה זו כאשר אלטון החליף לאחר מכן חברים בלהקתו.


בשנת 2006 הוציא אלטון אלבום בשם THE CAPTAIN AND THE KID, שהוא המשך ישיר שלו לתקליט זה. מומלץ להקשיב לו גם כן.


ב-19 במאי בשנת 1967 ערך בריאן אפשטיין מסיבת עתונאים בביתו לקראת צאת התקליט החדש של הביטלס שייקרא 'מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר'. בואו לגלות מה היה אז בבית המנהל...


כתריסר עיתונאים, שחשבו כי לא יזכו יותר להקשיב למוזיקה חדשה מהביטלס שהרחיקו את עצמם מהקהל, הוזמנו לסקר את האירוע. גם צלמים הגיעו לתעד את האירוע וביניהם לינדה איסטמן, שסיפרה: "הבאתי לבריאן אפשטיין את תיק העבודות שלי והוא הזמין אותי לצלם את האירוע שבביתו. עד אז הייתי רגילה לצלם בשחור לבן ונאלצתי לשאול ממישהו סרט צילום צבעוני".


לפתע ירדו הביטלס במדרגות הדירה, כמו הגעת המלך לאולם נשפים. ג'ון ירד ראשון והעיתונאים, שהתרגלו לדמותו בעבר, נאלצו לשפשף עיניהם למראהו הרזה מתמיד והשפם שמעל שפתו העליונה.


העיתונאי ריי קולמן דיווח כי 'הוא נראה חולה, ומכור חסר תקנה לסמים. עיניו נראו מזוגגות ודיבורו איטי ומעורפל'. ג'ורג' ירד אחריו כשפניו רציניות. פול היה השלישי לרדת, כשהוא נטול שפם ועתיר לבביות. רינגו היה האחרון לרדת, עם חיוך נבוך ולבוש מחוייט שנראה רחוק מצו האופנה הפסיכדלית. 'גבירותיי ורבותיי!', הכריז טוני בארו לנוכחים. 'קבלו את הביטלס!'.


הנוכחים לא האמינו למראה עיניהם. עברו רק מספר חודשים והשינוי פשוט עצום. הביטלס התייצבו בנינוחות מול המצלמות בבגדיהם הצבעוניים והמוזיקה מהתקליט החדש הציפה את החדר ללא הרף. רוב האורחים לא התייחסו בשאלותיהם לארבעה בעניין המוסיקה עצמה והעדיפו להתמקד בשערוריה שצצה יום לפני כן, כשהבי.בי.סי החליט להחרים את השיר 'יום בחיים'. בריאן אפשטיין ישב בצד וחייך, אבל בפנים המשיכו הרוחות לסעור. פעם הוא היה במרכז העניינים והנה כעת הוא בצד ובחוריו מניעים בכוחות עצמם את הרכבת. בסוף נפרדו הכוחות ולינדה לא ראתה יותר את פול עד שדרכיהם הצטלבו שוב, יותר משנה אחרי כן. אבל הפעם לתמיד.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-19 במאי בשנת 1973 נערך בבנייני האומה בירושלים פסטיבל הזמר והפזמון הלועזי.


המנחה הוא מני פאר והאמנים הבאים הם:

באנגלית ישירו משה הלל, גדעון גרייף, אלכסנדרה, מוטי פליישר, רומן שרון, חיים ברק וגבי שושן. בצרפתית ישירו עליזה עזיקרי ומני רלף. באיטלקית ישירו צביקה פיק ואווה פרנסיס. ביוונית ישיר צמד המזלות.


אמנים אורחים יהיו טריפונס, עדנה לב וג'קי וולש. המופע יוקלט על ידי רשות השידור וייצא בהמשך כתקליט.


ב- 19 במאי בשנת 1972 יצא התקליט WATERLOO LILY של להקת קראוואן. זה תקליטה הרביעי של להקת רוק מתקדם זו. מאמר חובה לאוהבי הלהקה בפרט והפרוג-רוק בכלל.


SIDE 1

1. Waterloo Lilly

2. Nothing At All / It's Coming Soon / Nothing At All (Reprise)

3. Songs And Signs


SIDE 2

1. Aristocracy

2. The Love In Your Eye / To Catch Me A Brother / Subsultus / Debouchement / Tilbury Kecks

3. The World Is Yours


עבור חובבי מוזיקת ​​רוק יצירתית רבים מהימים הסוערים של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, הלהקות שעלו מעיר המחוז האנגלית, קנטרברי, הפיקו כמה מהצלילים המעניינים ביותר של אותה תקופה. אחת הבולטות הייתה להקת קראוואן.


אחרי שלושה תקליטים הגיע המתח בלהקה לשיא. זה היה ב-7 באוגוסט 1971 כאשר הקלידן דייב סינקלייר הודיע ​​על עזיבתו את הלהקה. הוא העדיף לחבור למתופף רוברט וויאט במסעו החדש. הוא תרם תפקידי מקלדת לאלבום הסולו הראשון של וויאט, "END OF AN EAR והמשיך להרכב החדש שלו, מאצ'ינג מול.

ב-1975, סיפר דייב סינקלייר : "הרגשתי שכל העניין קצת עומד במקום ושאני צריך השראה ממוזיקאים אחרים. רציתי לנגן עם אנשים אחרים, אבל נאלצתי לקבל את זה שעם קראוואן זה או הכל או כלום. בעבר היו לי כמה שיחות עם רוברט וויאט, שעזב את סופט מאשין בזמן שעזבתי את קראוואן. הייתי בפורטוגל ורוברט כתב לי וביקש ממני לחזור לאנגליה".


עזיבתו של דייב הייתה מכה רצינית ללהקה. "הוא היה חבר שקשה היה להחליף אותו", נזכר הגיטריסט פיי הייסטינגס. "הוא הקדים בהרבה את רוב נגני המקלדת האחרים בבריטניה, מלבד קית' אמרסון וריק ווייקמן".


ריצ'רד סינקלייר, בסיסט הלהקה (ובן דודו של דייב) היה נחוש להמשיך ולחפש אחר מוזיקאים אחרים בקנטרברי כדי להחליפו. הוא הזמין את סטיב מילר, מלהקת הג'אז-רוק DELIVERY, לעלות לקראוואן. ההרכב החדש הזה עשה את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל ווילי רוק, במהלך סוף השבוע של אוגוסט 1971. בשלהי הסתיו של 1971 מצאו את עצמם חברי קראוואן באולפני טולינגטון פארק, של חברת התקליטים דקא, כשהם מקליטים את אלבומם הרביעי.


כבר מהחזרות הראשונות היה ברור שהגלגול החדש של קראוואן הולך לכיוון מוזיקלי חדש שהייסטינגס לא שש ללכת אליו. "ריצ'רד סינקלייר רצה להתרחק מהסגנון הקודם של הלהקה וללכת לכיוון ג'אזי יותר. הוא הזמין את סטיב להצטרף כי הוא היה מוזיקאי מאוד מבוסס בעולם הג'אז. זה היה כמעט בלתי אפשרי לגרום לסטיב לעשות את הדברים שדייב סינקלייר נהג לעשות. הוא לא היה מעוניין כך והדרך היחידה קדימה הייתה רק אם אנחנו מציבים את הסגנון המוזיקלי שלנו שיתאים לו - ולא להיפך".


אחת היצירות המרשימות יותר בתקליט זה היא THE LOVE IN YOUR EYES ובה קראוואן מנגנת ביחד עם תזמורת כלי מיתר ונשיפה. הייסטינגס: "דיוויד היצ'קוק המפיק הרגיש שהשיר צריך כלי מיתר ולכן הוא פנה לחברת דקא בבקשת אישור תקציב להביא תזמורת. הם הסכימו לזה. הם תמכו ברעיונות שלנו באותה תקופה. בזמנו, הרעיון של שימוש בתזמורת נראה היה הדרך הנכונה ללכת. הרבה להקות עשו את זה בדרגות שונות של הצלחה והייתי מאוד להוט לנסות את זה עם אחד מהשירים שלי".


בעטיפת התקליט החיצונית מופיעה סצנת הטברנה מהיצירה הסאטירית של וויליאם הוגארת' "ההתקדמות של רייק". בעטיפה הפנימית יש איור קומי מאת דיוויד אנסטי של גברת גדולה ומזמינה, המתארת ​​את ווטרלו לילי במלוא תפארתה.


האלבום לא התקבל בזמנו באהדה כמו האלבום שקדם לו. רוב ההערות כוונו לתערובת הסגנונות הקיימים באלבום. "מבחינת המעריצים שלנו, זו הייתה גישה שונה מאוד ורבים מהם לא אהבו את זה", העיר הייסטינגס. "על ידי ניסיון לפרוץ דרך חדשה ולנסות משהו אחר, משכנו אלינו כמה מעריצים חדשים אבל גם איבדנו כמה".


במהלך סיבוב הופעות בבריטניה, ביוני 1972, הדיונים על כיוון מוזיקלי הגיעו לשיאם. הייסטינגס: "זה התברר למדי, לאחר זמן מה, שזה לא עובד בכלל. היו לי הרבה שיחות עם ריצ'רד סינקלייר על זה, אבל הוא רצה שנהיה אפילו יותר ג'אזיים. רציתי לחזור אחורה לכיוון עולם הרוק ולצערי התנגשנו".


ההרכב הזה של קראוואן לא הצליח לפתור את המחלוקות בין חבריו, שניגנו את הקונצרט האחרון שלהם ב-25 ביולי 1972, לצד להקת ג'נסיס. סטיב מילר עזב את הלהקה זמן קצר לאחר מכן ותוך מספר ימים גם ריצ'רד סינקלייר עזב ושנים לאחר מכן הסביר: "זה לא ממש עבד עם סטיב בלהקה, כי המוזיקה התחילה להשתחרר מדי לאופן שבו פיי ו(המתופף) ריצ'רד קוגלן ניגנו. בזמן שהרחבנו את עצמנו ברוח הבלוז והג'אז, אני חושב שהרעיון של פיי היה להיות מרוכז במה שהמעריצים המסורתיים שלנו היו רוצים לשמוע. אז דברים בסופו של דבר התפצלו".


לאחר שסטיב מילר וריצ'רד סינקלייר עזבו, החליטו הייסטינגס וקוגלן להמשיך את הלהקה. והייסטינגס: "הלכתי לטרי קינג, המנהל שלנו, כדי לספר לו על כוונתנו להמשיך. טרי ארגן כמה אודישנים לנגן קלידים ובסיסט. מעולם לא עשיתי אודישנים לפני כן וזו הייתה חוויה די חדשה, שאנשים זרים ינגנו בלהקה".


ב-19 במאי בשנת 1972 יצא עוד תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו HONKY CHATEAU. בואו לקרוא את הסיפור המדהים עליו, עם פרטים שלא הכרתם.



SIDE 1

1. Honky Cat

2. Mellow

3. I Think I'm Going To Kill Myself

4. Susie (Dramas)

5. Rocket Man (I Think It's Going To Be A Long, Long Time)


SIDE 2

1. Salvation

2. Slave

3. Amy

4. Mona Lisas And Mad Hatters

5. Hercules


בתחילת שנות השבעים נהגו אמנים לברוח מזרועות המס הבריטי החונק ולהקליט את אלבומיהם בארצות אחרות. החוק היבש אמר אז שאם אלבום הוקלט מחוץ לאנגליה, אותו אמן לא היה צריך לשלם מס על התמלוגים שלו לאחר מכן באנגליה. אחד מאלבומי הגלות ממס היפים שיצאו אז היה HONKY CHATEAU אלבום זה של אלטון, שהיה הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים בארה"ב.


בנוסף למיסים של אנגליה, לאלטון החל להימאס להקליט את אלבומיו בלונדון. הוא היה זקוק לשינוי. קצב האלבומים שהוציא בשנים 1971-1970 היה די רצחני. הוא היה זקוק לנשום אוויר. המפיק של אלבומיו, גאס דאדג'ן, מצא לו אולפן בצרפת שמעטים שמעו עליו באנגליה לפני כן. הגרייטפול דד השתמשו באולפן הזה לפני כן. האולפן היה ממוקם בטירה עתיקה שנבנתה בשנת 1740 במקום שנקרא HEROUVILLE שליד פאריז. יש סברה שהמקום הזה היה פעם ביתו של המלחין שופן.


מלחין סרטים בשם מייקל מאגנה רכש את המקום בשנת 1962 ובשלב מאוחר יותר הקים שם אולפן עם קונסולת מיקסר של 16 ערוצים. הוא קרא לאולפן שלו STRAWBERRY STUDIOS.


קודם לכן נערכו נסיונות לשכור את אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס, אך התברר כי האולפן הזה לא הכיל את הרכיבים הנכונים ליצירת 'הקסם' שבתקליטיו של אלטון ג'ון. לפיכך, הוחלט להתמקם באולפן הצרפתי. האולפן נבנה בחלק שונה משאר חדרי הטירה, כך שהליכה אליו מחדרי הלינה הייתה דבר מפחיד לעיתים. מוזיקאים דיווחו שם על הרגשה שמסדרונות הטירה רדופי רוחות. במקום היו חדרי שינה רבים, בריכת שחיה וחדר משחקים מיוחד, כולל טניס שולחן.


כדי להכין את נגני להקתו לפרויקט, הביא עמו אלטון כמה תקליטים להקשבה. ההכנות להקלטת האלבום נערכו באולפן כשבוע לפני. בזמן שטכנאי האולפן עמלו על הכנתו לאלטון ולהקתו, הסתגר התמלילן ברני טאופין בחדרו שבטירה משעה שבע בערב בכל יום וכתב מילים. בכל בוקר הוא הגיש לאלטון ערימת תמלילים בזמן שאכלו ארוחת בוקר.


אחד הדפים הכיל את המילים לשיר ROCKET MAN. אלטון התלהב, ניגש לפסנתר ותוך עשר דקות נוצר הלחן למילים שכתב טאופין על האיש שטס לחלל.


ההשראה לכתיבת המילים לשיר ROCKET MAN הגיעה לברני טאופין עם ספר של ריי בראדלברי שנקרא THE ROCKET MAN. הספר הזה מסופר ממבט עיניו של ילד, שאביו האסטרונאוט מגלה רגשות היסוס רבים בנוגע לעזיבת משפחתו לטובת עבודתו בחלל. הספר יצא בשנת 1951. הספר הזה היווה השראה גם לשיר בשם ROCKET MAN שנכתב על ידי טום ראפ ללהקתו PEARLS BEFORE SWINE בשנת 1970 (לפני אלטון וטאופין, כמובן) השיר של ראפ הוא שנתן לטאופין את הרעיון לשיר של אלטון. בשיר של ראפ - הילד שמספר את הסיפור לא יכול להסתכל יותר על הכוכבים בשמיים לאחר שאביו נהרג בתאונת עבודה בחלל. לחובבי הביזאר, ויליאם שאטנר (קפטיין קירק מ'מסע בין כוכבים') עשה בשנת 1978 קאבר הזוי משלו לשיר הזה.


התקופה הזו היוותה שינוי מהותי גדול לאלטון ג'ון. הכל מבחינת ההקלטה היה שונה. אך היה דבר אחד שדאדג'ן המפיק וקן סקוט הטכנאי ידעו בבירור שצריך לשמור על צליל הפסנתר הידוע של אלטון. אולפני TRIDENT הלונדוניים היו ידועים באחד הפסנתרים הטובים ביותר שהיו אי פעם באולפן הקלטות. זה היה פסנתר כנף מדגם BECHSTEIN שהיה לו צליל חם וברור. המשימה לשיחזור צליל פסנתר שכזה הייתה לא פשוטה. שינוי נוסף היה בכך שזהו אלבומו הראשון של אלטון שהוקלט עם להקת הליווי החדשה והקבועה שלו: נייג'ל אולסון בתופים, די מאריי בבס ודייבי ג'ונסטון בגיטרות. שלושתם ניגנו בעבר בהקלטות של אלטון אך לא כהרכב אולפני מגובש. אלטון רצה מאד שאלבומו הזה יהיה גם שונה מבחינת העיבודים. הוא רצה שהמוזיקה שתוקלט פה תישען יותר על נגינת הלהקה שלו ופחות על עיבודים של תזמורת סימפונית, שפיארו עד כה את אלבומיו.


הבסיסט די מאריי העניק ליצירותיו של אלטון תפקידי בס מדויקים ומלודיים מאד. ממש בגישה מוזיקלית כמו זו של פול מקרטני.


הגיטריסט דייבי ג'ונסטון ניגן לפני כן בלהקת הפולק הבריטית MAGNA CARTA. כשהגיע הזמן שלו להקליט בצרפת עם אלטון ג'ון הוא היה עצבני מאד ומלא בחששות. אך למרות חוסר נסיונו בהפקה בסדר גודל שכזה הוא החליק די בקלות פנימה וניגן ללא בעיה בגיטרות אקוסטית, חשמלית, מנדולינה וגם בנג'ו.


נייג'ל אולסון המתופף הוא לטעמי אחד המתופפים המצוינים אך פחות מוערכים בעולם הרוק. לפני אלטון ג'ון הוא ניגן בלהקות PLASTIC PENNY, ספנסר דייויס גרופ ואף חבט במקלות עם להקת 'אוריה היפ'. הגישה המוזיקלית של אולסון בהפקות של אלטון הייתה ליצור את השקט הנכון שבין המכות שהוא מנחית על התופים. ובגישה הזו הוא איפשר לכלים אחרים לקבל את המקום הטבעי להם ביצירה. כמו שתמיד טענתי - מוזיקאי מצוין חייב לדעת גם מתי לשתוק...


אלטון ג'ון קיבל בונוס אדיר בשלישיית הנגנים הזו והוא הקולות ההרמוניים המושלמים שהם יצרו מאחורי שירתו הם שילוב ששווה זהב. הוא כה סמך עליהם מבחינת בניית הקולות עד שהוא לא נכח מעולם באולפן כשהם בנו את הקולות והקליטו אותם על הפלייבק הקיים. המפיק גאס דאדג'ן: "השיר הראשון שנכתב לאלבום היה ROCKET MAN ופה היה הניסיון הראשוני של דייבי, די ונייג'ל לעשות קולות רקע שהביא להצלחה גדולה. אבל מאחורי הרמוניות רבות בשירי רוק מסתתרים צלילים צורמים.


אנט מאריי, אלמנתו של די הבסיסט, סיפרה: "די ונייג'ל התבאסו כשנודע להם על ההחלטה להביא ללהקה את דייבי. זאת כי הם חשו שהם הצליחו מאד כשלישיה עם אלטון וכך כבר כבשו את אמריקה והעולם. לפתע הם חשו שהם לא מספיק טובים דיים בשביל אלטון. זה לא שהם לא העריכו את דייבי, אך הם חשבו שהם חברים בלהקה מיוחדת שתיפקדה כשלישיה ולפתע החליטו, מבלי לשתף אותם, על הבאת גיטריסט. הם היו בטוחים שישתפו אותם בהחלטות בענייני הלהקה, אך ברגע זה הובן להם מה הוא מקומם בסיפור. דייבי חש בעוינות של השניים כלפיו בתקופה הראשונה שלהם יחדיו. הם לא התכוונו לפגוע בו אישית אך הם חשו ברע בכל מה שהתנהל שם. דייבי לא ניגן עד אז בגיטרה חשמלית, אך הוא השתלב היטב בלהקה. הוא ודי הפכו להיות אז כמו אחים. דייבי ואישתו אף גרו סמוך אלינו כך שכולנו הפכנו לחברים טובים".


סטיוארט אפס, מאנשי חברת DJM, סיפר: "ההחלטה להביא גיטריסט לאלטון נבעה מהקושי לשחזר את הצליל האולפני על הבמה כשלישיה בלבד. קיילב קוואי, האיש שניגן עד אז בהקלטות של אלטון, היה כבול ללהקת 'הוקפוט' בה היה חבר, אז גאס דאדג'ן המפיק הציע את דייבי, שניגן קצת בתקליט הקודם של אלטון, MADMAN ACROSS THE WATER כנגן סשנים".


דייבי קיבל את ההצעה להצטרף ללהקה של אלטון אך לא קפץ משמחה. הוא חשש מאד לעזוב את להקת מגנה קארטה. בסוף הבין כי אין ברירה אלא להתקדם. המופע הראשון של דייבי עם אלטון והלהקה היה ב'רויאל פסטיבל הול' ב-5 בפברואר 1972. לדייבי לא הייתה גיטרה חשמלית בבעלותו ונאלץ לשאול גיטרה ממישהו אחר.


בשביל להוסיף עוד מימד שונה וחדש לאלבום, הוחלט להביא לאולפן את הכנר הצרפתי ז'אן לוק פונטי. הוא ניגן בכמה קטעים באלבום, אך הצליל שלו נשמע שיגרתי מדי להפקה של אלטון. לכן הוחלט להקליט את הכינור של פונטי כשהוא מוגבר דרך מגבר LESLIE של אורגן האמונד. התוצאה הממה לטובה את הכנר הצרפתי, שלא ניסה מעולם דבר שכזה לפני כן.


נגנים נוספים באלבום היו חטיבת כלי נשיפה שלא מוכרת לעולם המוזיקה מחוץ לצרפת (אפשר לשמוע אותם בשיר הפותח - HONKY CAT).


לארי סמית', שידוע בכינויו LEGS, היה פעם חבר בלהקת 'בונזו דוג דו דה בנד'. הוא העניק הקלטה של ריקוד סטפס לשיר I THINK I'M GOING TO KILL MYSELF.


אין ספק שהמוזיקה של ליאון ראסל בתקופה הזו היוותה השפעה עצומה על אופי המוזיקה שאלטון יצר לאלבום הזה. ראסל היה בשנים 1971-1972 דמות מובילה בתחום הרוק, אחרי שהוביל בהצלחה ענקית את סיבוב ההופעות MAD DOGS AND ENGLISHMEN שלו עם ג'ו קוקר, הוא זרק את הזמר ההוא לצד הדרך במצב שבור וגמור והמשיך בקריירת סולו מצליחה מבלי להסתכל לאחור.


לאחר שהסתיימו ההקלטות לאלבום בצרפת, נלקחו הסלילים לאולפני טריידנט בלונדון. שם הוסיף נגן כלי ההקשה, ריי קופר, כמה תפקידי תיפוף משלו. הוא הפך בהמשך להיות חבר קבוע בלהקת הליווי של אלטון ולאחר מכן אף הופיע עמו כצמד (כולל גיחה לארצנו בסוף הסבנטיז).


עיתון רולינג סטון כינה את האלבום כ'תקליט חם, עשיר ומספק'. עם זאת מוסיף העיתון שלאלטון יש בעיה - הוא שר בקול גבוה בלבד ובכך כופה על הלהקה שלו לספק את שאר בגוונים שבמוזיקה - טריק שנשחק במהרה. מצד שני, העיתון משבח את אלטון על הפקה מאווררת ונטולת תיזמורים מזויפים.


עטיפת האלבום העניקה הקדשה מיוחדת לקתרין פיליפ ג'ראר, שהייתה המנהלת של הטירה הצרפתית, בה היו אולפני ההקלטה. אבל בתקליט הזה אירע גם קרע בין אלטון ללהקתו. קרע שלא ממש היה ניתן לאיחוי, בעקבות התהילה שקיבל איש הפסנתר. די מאריי הפך לבסיסט ממורמר שנודע לכל סובביו כאחד שמתלונן על הכל. על החדר שלו בבית המלון. על האוכל שסיפקו לו בסיבוב ההופעות ועל זה שהוא בכלל רצה להיות חבר בלהקה ולא בסיסט ליווי לאמן אחר.


אנט מאריי: "די ממש לא רצה להיות נגן ליווי וזה מה שקרה לו. התחושה שהוא נגן ליווי הגיעה מיד עם הגעתו של דייבי ללהקה. די ונייג'ל נאלצו לעמוד מול בשורה כלכלית חדשה שהודיעה להם כי הכנסותיהם יקוצצו בגלל שנכנס חבר חדש ללהקה יחד איתם. זה מאד לא מצא חן בעיניהם. נייג'ל ניגש למנהל של אלטון, ג'ון ריד, לאחר אחת ההופעות בסיבוב הראשון עם דייבי, כדי לבקש העלאה בשכר. הוא חזר משם עם פנים מושפלות וזנב בין הרגליים. מאז לא הייתה אפשרות למשא ומתן. העסק הפך לדיקטטורה שדי ונייג'ל נאלצו להשלים עמה או לקום וללכת משם. הדבר גרם לשניים תיסכול אדיר כי הם ידעו שהם תורמים רבות מעצמם למינוף ההצלחה של מותג שנקרא אלטון ג'ון".



ב-19 במאי בשנת 1969 יצא בארה"ב אלבום הבכורה של להקת POCO. איזה אלבום אדיר הוא זה! שמו הוא PICKIN' UP THE PIECES. אתם לא מכירים? הנה ההזדמנות שלכם לקבל מתנה מוזיקלית ממני.


SIDE 1

1. Foreward

2. What a Day

3. Nobody's Fool

4. Calico Lady

5. First Love

6. Make Me a Smile

7. Short Changed


SIDE 2

1. Pickin' Up the Pieces

2. Grand Junction

3. Oh Yeah

4. Just in Case It Happens, Yes Indeed

5. Tomorrow

6. Consequently, So Long


בזמנו חיכו אנשים רבים בכיליון עיניים לכל בשורה מוזיקלית חדשה מחברי להקת בופאלו ספרינגפילד שהתפרקה. הם לא התאכזבו עם זה!


התקליט הזה היה הוא גשר מוזיקלי מוקדם שבין הקאנטרי לרוק, מסוג התקליטים שעל הבסיס שלהם נשענו אחר כך להקות כמו איגלס. הלהקה הוקמה על ידי שני חברים לשעבר בבופאלו ספרינגפילד, ריצ'י פוריי וג'ים מסינה, עם גיטריסט הסטיל ראסטי יאנג והמתופף ג'ורג' גרנת'אם.


פוריי נמצא בשליטה קפדנית כאן, כשהוא כותב לבד או כותב בשיתוף פעולה כל שיר, למעט הקטע האינסטרומנטלי GRAND JUNCTION.


אבל לא הכל היה פה מושלם; הבסיסט רנדי מייזנר מופיע באלבום זה, אך התבקש לעזוב את הלהקה זמן קצר לפני צאתו. יציאתו של מייזנר הייתה תוצאה של כעסו מההתעקשות לא לשתפו בתהליך עריכת המיקס של התקליט. דמותו הוסרה מהציור שעל כעטיפת האלבום, והוחלפה בדמות כלב שנראה בצד השמאלי. צלילי הבס שלו ושירת הליווי נותרו, אך שירתו המובילה הוסרה, וגרסאות חדשות הושרו על ידי ג'ורג' גרנת'אם.


בעיתון CIRCUS נכתב בביקורת על האלבום: "יש פה את החוזקות והחולשות שיש בקרוסבי, סטילס ונאש. זה כה חלקלק שזה הופך משעמם לאחר זמן מה. צמד האחים אוורלי מעניין פי תריסר מהלהקה הזו". אאוץ'!

בעיתון הג'אז, דאון ביט, נכתב בביקורת: "יש פה מצגת מצוינת לשיריו של פוריי עם נגינת גיטרת סטיל מיומנת". ובעיתון "ג'אז אנד פופ" האמריקני נכתב אז: "מבחינה בסיסית, פוקו משתמש במוזיקת קאנטרי כפי שעשתה הבופאלו ספרינגפילד. אין פה קאנטרי אנד ווסטרן טהור, אלא הקאנטרי מהווה בסיס לבנות עליו שירי רוק. זה אלבום מעולה שמופק כהלכה ומבוצע בהתאם. כל ארבעת חברי הלהקה נשמעים רגועים ומתפקדים להפליא במסגרת הלהקה".


דרך אגב, מייזנר יקים בהמשך את להקת איגלס ויידע הצלחה מסחרית גדולה פי כמה מזו של פוקו, עד שייבעט גם מהלהקה ההיא.





בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page