רוק מסביב לשעון - מה קרה ברוק והפופ של פעם ביום אחד - 19 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב- 19 במאי בשנת 1971, יצא תקליט הופעה נהדר, של ארית'ה פרנקלין בפילמור ווסט בסאן פרנסיסקו.

כאשר "מלכת הנשמה" הקליטה את התקליט הזה באולם ההופעות הנחשב בסאן פרנסיסקו, בין ה-5 ל-7 במרץ 1971, היא נתמכה על ידי קבוצה של נגנים מופלאה, שריפדה את קולה השמיימי בצלילים שקשה להיות אדישים להם. וכן, באורגן ההאמונד זה הוא בילי פרסטון האחד והיחיד.

היא יודעת כיצד לקחת שירים ידועים ולטפל בהם במטבח הפרטי שלה, כדי להוציא מהם תבשיל אישי. אם זה LOVE THE ONE YOU'RE WITH של סטיבן סטילס או "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל. ויש גם את "אלינור ריגבי" של הביטלס (שפרסטון, כאמור ניגן והקליט איתם שנתיים לפני הופעה זו) או MAKE IT WITH YOU, שהיה להיט של להקת BREAD. וכן, התקליט נפתח בהפגזה אדירה עם, איך לא, RESPECT. אז תנו המון כבוד לגברת המופלאה הזו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "ארית'ה פרנקלין היא מלכת מוזיקת ​​הגוספל החילונית. במקום לקחת שיר גוספל ולהחליף את "האיש שלי" ל"ישו המתוק", כפי שעשו כל כך הרבה אחרים, היא אריתה מפיצה את הבשורה הטהורה בדרכה שלה. תהליך הטרנספורמציה הזה ניכר על הבמה: הזוהר של ארית'ה, הביטחון והשלמות של הדחפים שלה, המחוות, האנחות, המעורבות המלאה שלה ושליטתה חסרת מאמץ בקהל.

הניסיון להעביר את חוויית הבמה הזו לתקליט הוא מסוכן, במקרה הטוב. לעתים קרובות מדי, שירים שנראים טוב להפליא ברגע המסירה שלהם הופכים להיות נחמדים בסך הכל כאשר הם נחתכים מהאווירה שעזרה ליצור אותם. ספונטניות שנשמרת יכולה להיות קטלנית. כשארית'ה אומרת על הבמה, "אני מבטיחה לכם שכשאצא מכאן, אתם תיהנו מההצגה הזו כמו כל מה שאי פעם יצא לכם לראות", זה לא משתווה לנוחות הסלון שלך.

למרבה הצער, הכישוף נחלש במידה ניכרת ואז אתה מתחיל להיות בררן לגבי כלי הנשיפה ומחליט שאתה לא ממש אוהב את העיבוד וחושב על דברים שלא היו מפריעים לך בהופעה עצמה ואז הכל נהרס. חלק גדול מהצד הראשון של התקליט הזה סובל בגלל זה.

למרות כל זה והעובדה שאני מוצא אלבומים חיים כמעט בלתי נסבלים באופן אוניברסלי, התקליט הזה הוא דבר שאי אפשר לעמוד בפניו, פשוט מפני שאין על ארית'ה מבחינת השראה. יש ברק אפילו ברגעים החלשים שלה, אבל השיאים שלה הם כמו ברקים מדהימים שמספיק מהם כדי לגרום לך לסלוח ולשכוח את המאמצים הפחות טובים שלה.

זה הצד השני בתקליט שמחזיק את המהות של ארית'ה פרנקלין ואת הבשר באלבום. 'מתחשק לכם לשמוע את הבלוז?', שואלת ארית'ה, ולוקחת אותנו היישר אל 'דוקטור פילגוד', ששופע בכל טכניקה פ'אנקית. ארית'ה הולכת וחוזרת להדרן והפעם עם ריי צ'ארלס, אבל אני חייב לומר שאני מוצא הרבה אכזבה מהקטע הזה. זו עוד אחת מאותן בעיות בציפיות גדולות, אני מניח. חילופי הדברים בין ריי לארית'ה הם חשמליים בהבזקים אך איכשהו נשמעים מודעים מדי לעצמם. זה פשוט לא רעם האלים שכה ייחלתי לו.

ברור שקריטריון עיקרי עבור תקליט בהופעה צריך להיות הספונטניות והמידה בה היא תפסה את רוח ההופעה - וזו אחת התכונות החזקות ביותר של ההופעה הזו בפילמור. הקהל השמח הופך להיות קריטי כמעט כמו המבצע. הקהל תלוי על כל הניואנסים של ארית'ה, מצטרף לשורות מפתח וצועק בעידוד. זו מלכה אמיתית ששולטת בקהל שלה.

התזמורת מורכבת מקינג קרטיס והקינגפינס, בתוספת הממפיס הורנס ובילי פרסטון, הגיטריסט קורנל דופרי, הבסיסט ג'רי ג'מוט על הבס והמתופף ברנרד פורדי, שמתנשא מעל הכל בכוח מדהים. בסופו של דבר, זה אולי לא תקליט מספק ביותר אבל זה פשוט דבר יקר מכדי לוותר עליו".

ב- 19 במאי בשנת 1986 יצא התקליט SO של פיטר גבריאל. היה זה התקליט שהזניק אותו באופן מרשים ביותר אל המיינסטרים, עם להיטים מוחצים כמו SLEDGEHAMMER, BIG TIME והדואט שלו עם קייט בוש, DON'T GIVE UP. לא תאמינו מה היה לגבריאל להגיד אז. בואו לקרוא...

פיטר גבריאל אמר בראיון לעיתון SMASH HITS, ב-1986, "שם התקליט לא אומר כלום. פשוט אהבנו את צורת המילה ושתי האותיות. זה הכל".

ההיבט הבולט ביותר עבור רבים היה המראה של האלבום - עןם עטיפה שהראתה, לראשונה מזה זמן רב, את גבריאל ללא עיוותים כלשהם. עם צילום יפהפה של גבריאל מאת טרבור קי - האדם שצילם את הפעמון בעטיפת התקליט TUBULAR BALLES, של מייק אולדפילד - האלבום היה כולו עם קווים נקיים וממוסגר בלבן.

זו הייתה גישה ישירה ופשוטה, במיוחד לאור הצפיפות והמוזרות של עטיפות תקליטי העבר שלו כאמן סולו. המראה הדליל והמודרני בעטיפת תקליט זה נתנה תחושה של מיידיות מושכת כמו התוכן המוזיקלי. זה כנראה היה נסיון של גבריאל למסחריות, כפי שאמר אז ברולינג סטון: "לתקליט החדש יש תואר אוניברסלי כדי שאנשים לא יקנו את אותו תקליט פעמיים. אני די שמח שזה קרה, כי יש שינוי קטן בסגנון - רציתי שהאלבום יהיה יסודי, חי, לא מודע לעצמו".

גבריאל: "אני חושב שחלק מהסיבה שהתקליט הזה עבד כל כך טוב הייתה שהלהקה ממש בערה, היה לנו צוות סאונד והפקה נהדר וזה היה די קומפקטי במובן מסוים, בתהליך ובאופן שבו זה הוקלט".

רבים משיריו פה משקפים סגנון כתיבת פופ קונבנציונלי יותר והפכו ללהיטי רדיו, בעוד שאחרים עדיין שומרים על תחושת הניסוי האפלה והמהורהרת. זהו אלבומו השני של פיטר גבריאל בהפקת המפיק האגדי, דניאל לנואה. בשנה הקודמת, שניהם עבדו יחד על פסקול הסרט "בירדי".

עדיין, בתקליט יש גם צדדים שנראים קודרים יותר. שיר הפתיחה הוא RED RAIN. זה הגיע מחלום שגבריאל חלם על ים אדום גדול שנחצה, ובקבוקי זכוכית בצורת בני אדם שמתמלאים בדם. מסוג הדימויים שהתאימו דווקא לגבריאל מודל שנת 1974, עת הוא וחבריו ללהקת ג'נסיס יצרו יצירה שאפתנית ושמה THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. לכן RED RAIN הוא פתיחה מהורהרת לאלבום, ומשקף שתי אובססיות עדכניות מאוד של האייטיז: מגיפת האיידס והנשורת הגרעינית. החששותשל אז היו זיהום מתחת לעור ואסון גרעיני לאחר אסון צ'רנוביל באוקראינה בשנת 1985. אולם, למרות זאת, RED RAIN היה שיר של תקווה, של דם החיים המשותף.

אחריו מגיע בתקליט להיט המחץ, SLEDGEHAMMER, עליו אמר גבריאל: "זה היה ללא ספק שיר גדול מהתקליט הזה וזה היה בחלקו הומאז' למוזיקה שגדלתי עליה. אהבתי מוזיקת נשמה ובלוז וזו הייתה הזדמנות לעבוד עם כמה מנגני הנשיפה שעבדו עם אוטיס רדינג, שהוא הזמר האהוב עליי בכל הזמנים. זה היה דבר שכיף לעשות סביב גרוב נהדר והרגשה טובה".

כדי לקבל את אווירת הנשמה של הסיקסטיז, גבריאל אף הלך רחוק יותר; בראשו צץ הרעיון ליצור קשר עם וויין ג'קסון, אחד הנשפנים המקוריים בהרכב ממפיס הורנס, שניגן עם אוטיס רדינג בלילה שבו גבריאל הצעיר, בתקופת טרום-ג'נסיס, ראה אותם בבריקסטון. גבריאל ביקש להביא אותנטיות נוספת לשיר שלו. ג'קסון הסכים מיד."זה היה בחלקו הומאז' וניסינו למצוא את מי שנשאר מההרכב ההוא", אמר גבריאל ל-NPR ב-2012. "וויין ג'קסון הרכיב את האנסמבל וחלק מההתרגשות של הפגישה ההיא היה לשמוע את כל סיפורי אוטיס רדינג".

הנה הביקורת על התקליט שפורסמה בזמנו ברולינג סטון:

"כשפיטר גבריאל הודיע ​​על עזיבתו את ג'נסיס בשנת 1975, רבים ניבאו שהוא יגיע לפרופורציות גלאם-רוק מטורפות משלו, בסגנון דייויד בואי. כמובן, באותם ימים, אף אחד לא עמד על כך שפיל קולינס יצוץ מאחורי התופים ויהפוך לאמן עתיר תקליטי הפלטינה של פופ האייטיז. בהשפעת הגשתו של קולינס הפציעה ג'נסיס מחדש עם מכירות נאות ביותר, בעוד שפיטר גבריאל, שדווקא ממנו ציפו לפריצה מסחרית אדירה, נהנה ממעמד קאלט ומלהיטים מזדמנים פה ושם, שגירדו את המצעדים אך לא יצרו גלים גבוהים. שורת האלבומים שלו, המכונה לעתים קרובות 'פיטר גבריאל', התחבבה בעיקר על מבקרים אניני טעם וקהל של מוזיקה מאתגרת יותר.

הכל השתנה עם SO; האלמנט הבולט הראשון של התקליט בא עם הפקת היי-טק ללא רבב של גבריאל והמפיק דניאל לנואה (שמנגן גם בגיטרה בחלק מהאלבום). דווקא האיכות החלקלקה הזו היא שהופכת את התקליט קל להאזנה, תוך טישטוש העובדה שהאלבום מכיל בתוכו מסרים שנועדו לקהל החושב.

מתחת לפשטותו ולנגישותו, נמצא פה קולו של אמן שעושה את מה שלבו אומר לו לעשות. זה סוף סוף יביא לפיטר גבריאל הצלחה מסחרית וזה סימן חיובי ביותר לקבלת מודיעין טוב בגלי הרדיו ובמוזיקת הפופ בכלל".

גבריאל גם השתמש בראיונות סביב האלבום כדי לדבר על האובססיה האחרונה שלו - ליצור פארק שעשועים: "העיסוק הנוכחי שלי, מלבד מוזיקה, הוא תכנון של פארק שעשועים שיהווה אלטרנטיבה לדיסנילנד. זה כבר מזמן הפנטזיה שלי, אבל יש אדריכל באוסטרליה בעל אתר של שני דונם בסידני ששמע על הרעיון שלי, והוא ביקש ממני להציע הצעה".

ב-19 במאי בשנת 1973 יצא התקליטון KODACHROME של פול סיימון. רגע, אז מדוע הוא לא הותר להשמעה באנגליה? התשובה פה...

השיר נקרא על שם סרט הצילום 35 מ"מ של חברת הצילום קודאק. התקליטון יצא רק בארה"ב כי תחנות הרדיו באנגליה לא הסכימו לשדר שיר שיש בו פרסומת. בתחילה קרא סיימון לשיר זה בשם COMING HOME, כשלפתע נכנס לראשו שם חדש. השיר הפך להכרה בדברים שצובעים את עולמנו וכיצד אנו ממסגרים את זיכרונותינו לקביעת ראיית העולם מצדנו.

השיר הוקלט באולפני מאסל שואלס הידועים שבאלבמה. סיימון תיכנן להקליט שם שיר אחר, TAKE ME DOWN TO MARDI GRAS, אבל מיומנות הנגנים המקומיים הותירה זמן להקלטת עוד שיר וכך נוצר שיר זה. דייויד הוד, הבסיסט שניגן בהקלטה: "כשפול נכנס בפעם הראשונה לאולפן, ראו על פניו כי הוא חושב את המקום לקטן ומסריח. הוא היה רגיל לאולפנים גדולים והנה נכנס עתה למקום שלא ציפה לו. התקרה דלפה מים והוא בטח חשב לעצמו כי עשה טעות איומה שהגיע לשם. אבל אחרי שני טייקים בלבד של השיר הוא הבין שההיפך הוא הנכון".

ב-19 במאי בשנת 1976 יצא התקליט TURNSTILES של בילי ג'ואל.

אלבום זה הוא סוג של נקודת מפנה בקריירה של בילי ג'ואל. בשנים הקודמות, בין 1971 ל-1975, ניסו המפיקים, שהקליטו אותו בלוס אנג'לס, לעצב אותו כזמר וכותב השירים הגדול הבא. זה לא הצליח להם ובשנת 1975 עזב ג'ואל את סצנת המוזיקה בלוס אנג'לס כדי לחזור לשורשים שלו בניו יורק. הוא עשה זאת לאחר שקרא את עיתון הדיילי ניוז ובו נמסר שהנשיא פורד מתכוון להותיר את העיר הזו ללא סיוע כלכלי. כניו יורקי גאה, חזר ג'ואל לעירו. המהלך עורר בו השראה לכתיבת שירים, שהפכו קלאסיקות שלו, כמו SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD ו- NEW YORK STATE OF MIND.

לאחר שהשתמש בנגני אולפן בשלושת אלבומיו הראשונים, ג'ואל רצה הפעם להשתמש בנגנים המועדפים עליו, שהיו להקת הליווי שלו בהופעות. הם כבר הכירו את השירים לאורך ולרוחב. אלו הם המתופף ליברטי דוויטו, הגיטריסט ראסל ג'ובורס, הבסיסט דאג סטגמאייר, הגיטריסט האווי אמרסון והסקסופוניסט ריצ'י קנאטה). אבל מנהלי חברת התקליטים קולומביה העדיפו שג'ואל יעבוד עם אנשי להקתו של אלטון ג'ון. ג'ואל נאלץ לנסות ואפילו הקליט איתם הקלטת נסיון., אבל זה לא עבד. אז הוא החליט לקחת את להקתו ולהקליט איתה.

התוצאה הפכה לאלבומו הרביעי, עם עטיפה ובה מצולמות לצידו של ג'ואל דמויות שאמורות לשקף דמויות בשירי האלבום. האלבום לא היה רב מכר גדול אבל היה הבסיס עליו נסללו בהמשך אלבומים ענקיים כמו "הזר" ו"רחוב 52". כשג'ואל ולהקתו יצאו לסיבוב שיווק המוצר החדש, הם הופיעו גם בקרניגי הול, האולם המפואר שבניו יורק. אחד האנשים שצפו בהם בקהל היה המפיק פיל ראמון. הוא מיד רצה לעבוד עם ג'ואל באלבום הבא. התוצאה של עבודת השניים הייתה עם האלבום "הזר".

כבר בשיר הפתיחה של האלבום, SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, שר ג'ואל את עזיבתו לכיוון ניו יורק. ג'ואל: "ממש שמחתי לצאת מלוס אנג'לס. בשנה הראשונה שלי בלוס אנג'לס, חשתי נינוח ממזג האוויר שם, הדקלים והנוף. אבל נשחקתי שם די מהר".

בעיתון "סנטה פה ניו מכסיקן" נכתב אז בביקורת על התקליט: "בילי ג'ואל נמצא בסצנת המוזיקה כבר זמן מה וכבש קהל וגרם למעריצים חדשים ברחבי הארץ להתקרב אליו באמצעות הופעותיו, אבל עד היום הוא לא הוציא את האלבום שיעלה אותו לפסגה. עכשיו אולי תהיה לו את ההזדמנות הזו.

ג'ואל מציג קבוצה מעניינת של שירים, שרובם מגבים את המוניטין שהוא צבר בחוף המזרחי כפרפורמר חזק עם נטייה להישמע כמו דילן מוקדם. עבור מי שמכיר את עבודתו הקודמת, 'קפטיין ג'ק' ו'פיאנו מן' הם שני תקליטונים שהציבו את הזמר בעמדה מעניינת. אלו שלא שמעו אותו לפני כן עשויים לקבל הפתעה נעימה כשהם מאזינים לתקליט החדש, שעשוי בהחלט לספק את אבן הקפיצה שג'ואל צריך כדי לשחות אל חובבי מוזיקת הפופ ברחבי הארץ".

בעיתון דיילי ג'ורנל, מניו גרזי, נכתב כך בזמנו על התקליט: "עולם הרוק מלא באנשים מוכשרים ובילי ג'ואל נמצא במגזר הנבחר הזה. התקליט החדש שלו הוא יצירה מוזיקלית משובחת. הוא ממשיך לבצע מוזיקה מהלב ומילים עם דאגה כללית לאותם אנשים שמקיפים אותו. השיר NEW YORK STATE OF MIND נותן לבילי לספר לנו היכן השורשים האמיתיים שלו. בילי ג'ואל סוף סוף הבין היכן טמון הכישרון שלו".

ב-19 במאי בשנת 1980 - רינגו מתנגש ואחר מכן מרגש! זה סיפור שלא יותיר אתכם אדישים.

היום בשנת 1980 נסעו רינגו סטאר ובת זוגו, ברברה באך, למסיבה בלונדון. השניים נקלעו לתאונה שבאורח נס יצאו ממנה בפציעות קלות. התאונה קרתה לא הרחק מהמקום בו התנגש חברו מארק בולאן בעץ ונהרג, כשלוש שנים לפני כן.

מכונית המרצדס של סטאר הגיעה לכיכר ושם אבדה השליטה בה. הרכב פגע בשני עמודי תאורה והסתובב באוויר עד שנחת על הכביש כשהוא הפוך. רינגו מיהר לגרור את ברברה מהרכב והדבר הראשון שעשה, אחרי שבדק כי היא יחסית בסדר, הוא לתת לה סיגריה כדי להירגע. היא סיפרה לאחר מכן שהוא אמר לה שאם הם שרדו דבר כזה, הם יוכלו לשרוד כל דבר יחדיו. עדי ראיה סיפרו שרינגו נראה רגוע יחסית במקום התאונה.

השניים נלקחו לבית חולים ושוחררו זמן קצר לאחר מכן. לא ברור מה גרם לתאונה זו אך המשטרה מיהרה להודיע שלא תחמיר עם רינגו ושהוא רק ייאלץ לשלם את החשבון על הנזק שעשה לעמודי התאורה.

את הלילה העבירו השניים במלון דורצ'סטר (אותו מלון בו נפגש לראשונה ג'ון לנון עם אלן קליין, בשנת 1969). משם הם טסו בחזרה לוס אנג'לס. במהלך הטיסה הציע רינגו לברברה להינשא לו והיא הסכימה.

ב-19 במאי בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת הבי ג'יס ושמו LIFE IN A TIN CAN. האם זה הצליח? האם לא? בואו לקרוא...

למרבה הצער, התקליט נמכר בצורה גרועה במיוחד בארה"ב. נראה שהכיוון המוזיקלי החדש לא עבד מסחרית. מוריס גיב מחה על העניין באדישות, והוסיף בעליזות, "אל תדאגו, יהיו לנו עוד הרבה פלופים!"

גם זה קרה ב- 19 במאי: