כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-2 ביולי (2.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "למרות שזה קצת קשה לדמיין, אני רוצה לקבל תפקיד בסרט תנ"כי. אני יכול לגלם שם עבד או משהו כזה. זה יהיה ממש מלהיב" (ג'רי לי לואיס, בעיתון NME, בשנת 1963).
ב-2 ביולי בשנת 1966 הופיע דייויד בואי עם להקת THE LOWER THIRD במלון שנקרא LION HOTEL בוורינגטון, אנגליה.
עוד להקה שהופיעה שם הייתה POWERHOUSE שכללה את אריק קלפטון, סטיב וינווד, ג'ק ברוס ופול ג'ונס. תשע שנים לאחר מכן, ביום הזה, קיבל בואי תקליט זהב על אלבומו YOUNG AMERICANS.
ההרצאה "סטאר מן - דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-2 ביולי בשנת 1966 הייתה להקת הרולינג סטונס כשבוע בתוך סיבוב ההופעות הקייצי שלה בארה"ב, כשחבריה הובלו בהליקופטרים להופעה באצטדיון טניס 'פורסט הילס' בקווינס, ניו יורק.
באותו יום יצא שם התקליטון עם השיר MOTHER'S LITTLE HELPER, שדן בתופעת נטילת הכדורים המפוקפקים בקרב עקרות בית. צד ב' של אותו תקליטון היה עם השיר LADY JANE.
הסטונס הגיעו לפתוח פסטיבל מוזיקה שנערך באצטדיון הטניס ההוא וביצעו שירים כמו 'סאטיספאקשן', 'פיינט איט בלאק' וגם השיר על התמוטטות העצבים מס' 19.
הנה הידיעה ששלפתי לכם מארכיון הניו יורק טיימס על מה שהיה שם: "היו שם 9,400 מאזינים ו-375 שוטרים, במופע הפתיחה של פסטיבל המוזיקה שבפורסט הילס. במהלך הערב היו צרחות היסטריה רבות ובני נוער רבים נהרו אל הבמה. אבל המשטרה שמרה על הסדר ולא נערכו מעצרים. המקום לא היה מלא לגמרי בקהל (יש שם 14,000 מקומות) בגלל החום הרב ששרר. אחרים האמינו שהגל הבריטי כבר איבד מכוחו ושמחיר הכרטיס היה גבוה מדי".
הסטונס ידעו שלאחר מופע זה תהיה להם מסיבה במועדון ONDONE, שברחוב מס' 59. שם יופיע מולם גיטריסט שחום-עור שהמליצה להם עליו לינדה קית', שסיפרה להם, כחובבי בלוז, שאין אחד שמנגן בלוז טוב יותר מג'ימי ג'יימס (הלא הוא ג'ימי הנדריקס).
זה האירוע שעליו שפך בסיסט הלהקה, ביל ווימאן, פרטים רבים בהקדמה שכתב לספרו של הצלם, ג'ארד מנקוביץ, שצילם רבות את הנדריקס.
אז הנה מה שהיה לווימאן לספר בספר זה: "ביולי 1966 ראינו את ג'ימי הנדריקס הלא ידוע מופיע במועדון בניו יורק. הוא קרא לעצמו אז בשם ג'ימי ג'יימס. כשחזרנו מארה"ב ללונדון, דיברנו עם חברי להקת האנימלס על אותו גיטריסט מדהים שראינו. זאת כי הם עמדו לטוס לשם וכשהם חזרו מארה"ב - ג'ימי הנדריקס היה איתם. בסיסט הלהקה, צ'אס צ'אנדלר, החתים אותו להופעות בלונדון".
ובכן חברים. ספר הצילומים הזה באמת יפהפה. יש לי אותו בחדר העבודה. רק חבל שההקדמה הכל כך מעוותת של ווימאן הודפסה בו. ווימאן שכח המון פרטים מאז ולכן החליט כנראה להמציא חדשים משלו. כולל זה שהסטונס הם שהיו אחראים להבאת הנדריקס ללונדון. אז מה הסיפור האמיתי? הבה נמשיך...
באותו מועדון ניו יורקי אכן הופיע ג'ימי ג'יימס מול הסטונס. היחידים מהלהקה שאהבו את שראו היו ווימאן וגיטריסט הלהקה, בריאן ג'ונס. מיק ג'אגר הראה את חוסר שביעות רצונו ממה שנגלה לפניו וקית' ריצ'רדס עדיין ניסה לעכל את מערכת היחסים המוזרה שחברתו, לינדה, פיתחה כלפי אותו ג'ימי. האנימלס אכן הגיעו לארה"ב לאחר מכן ולינדה שכנעה את בסיסט הלהקה, צ'אס צ'אנדלר, שיבוא לראות את התגלית שלה.
צ'אנדלר, שכבר רקח בראשו את רעיון הפרישה מלהקתו, הסכים, ראה ונדלק. במהרה הציע להנדריקס להגיע עמו ללונדון. הנדריקס הסכים אך בתנאי אחד - שיוכל להיפגש בלונדון עם קלפטון.
ב-2 ביולי בשנת 1969 הופיע ג׳ף בק עם להקתו בפסטיבל בהייד פארק. שם הוא השחיל בסולו חשמלי את הצלילים של ההמנון האמריקני, שישה שבועות לפני שהנדריקס עשה זאת בפסטיבל אחד בוודסטוק.
אחד עשר ימים לאחר מכן הופיעה להקתו של ג׳ף בק (שהיו חברים בה גם רוד סטיוארט ורון ווד) במקום בשם סינגרס בול שבקווינס, ניו יורק. באותו אירוע הופיעו גם להקות ואנילה פאדג׳ ועשר שנים אחרי. חברי להקת לד זפלין נכחו במקום, למרות שלא תוכננו להופיע.
ברגע בו החלו ג׳ף בק וחבורתו לנגן את ׳רוק בבית הסוהר׳ - עלו לבמה חברי זפלין כדי לג׳מג׳ם. ג׳ון בונהאם החל להתפשט לגמרי על הבמה, שהייתה מלאה באנשים. כולם החלו להתפרע וגם לנגן תוך כדי. בק זרק כוס מיץ תפוזים על הגיטריסט אלווין לי. רוד סטיוארט חבט עם עמוד המיקרופון שלו בישבנו החשוף של בונהאם והשוטרים שנכחו שם מיהרו לבמה לעצור את המתופף הסורר.
זמן קצר לאחר מכן כבר לא הייתה להקה לג׳ף בק, שבאותו אירוע בסינגרס בול קיבל הגיטריסט הצעה מהבסיסט, טים בוגארט, והמתופף, כרמין אפיס - מוואנילה פאדג׳ - לעשות הרכב חדש כשלישייה. מין סופרגרופ. בק, שראה הזדמנות להתקדם, החליט לפרק מיד את להקתו והוא עשה זאת בכוונה לפני פסטיבל וודסטוק, שם היו אמורים להופיע. סטיוארט האשים מאז את בק, שמנע מהם חשיפה משמעותית. בק מצדו ירה כי דווקא שמח שעשה זאת ומנע מאז תיוג שמו בעיני אחרים כגיטריסט של שנות השישים בלבד.
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-2 ביולי בשנת 1969 הקליט פול מקרטני שיר אקוסטי חדש בשם HER MAJESTY. זה יסיים את התקליט ABBEY ROAD של הביטלס. הנה כמה דברים עליו.
את המלכה פגש פול מקרטני עם חבריו בלהקת הביטלס ב-26 באוקטובר 1965, כשהם קיבלו אות כבוד מהמלוכה. מקרטני סיפר לאחר מכן שהמלכה הייתה לבבית, חברותית והתנהגה כמו אם בשבילם. שנים לאחר מכן הודה מקרטני שהיה מאוהב במלכה כשהיה ילד.
ב-20 בנובמבר 1968, מקרטני העניק ראיון לטוני מקרת'ור מרדיו לוקסמבורג, והשמיע את השיר בזמן שמקרת'ור בדק את עוצמת האודיו. שנה לאחר מכן, במהלך ראיון עם ג'ון לנון על אבי רואד, מקרת'ור הזכיר שמקרטני ביצע לו את השיר HER MAJESTY בשנה הקודמת.
השיר הזה נועד במקור להיות מחווה מבודחת למלכת אנגליה, ותוכנן להיות ממוקם בין השירים MEAN MR MUSTARD ו- POLYTHENE PAM, במחרוזת השירים בצד השני של התקליט אבי רואד.
זה לא קרה בסוף וטכנאי ההקלטה, ג'ון קורלנדר, הסביר: "עשינו את כל העריכות של המחרוזת. פול היה שם, ושמענו את זה ביחד בפעם הראשונה. הוא אמר, 'אני לא אוהב את השיר. תזרוק את זה', אז חתכתי את זה - אבל בטעות השארתי את הצליל האחרון בשיר. הוא אמר, 'זה רק מיקס ראשוני, זה לא משנה. אל תטרח לתקן את זה'. אמרו לי לעולם לא לזרוק שום דבר, אז אחרי שהוא עזב, הרמתי את השיר, שחתכתי החוצה מהמחרוזת, ושמתי לפניו כעשרים שניות של סרט אדום, בסוף סליל ההקלטה. רק כדי לשמור את זה.
למחרת, בחברת אפל, מלקולם דייויס עשה תקליט הדגמה של כל הרצף בסליל, ולמרות שכתבתי על הקופסה שהשיר HER MAJESTY לא רצוי, גם הוא חשב, 'טוב, אסור לזרוק דברים משם, אני אשים אותו בסוף'. כשפול קיבל את תקליט הדמו הזה, הוא בטח אהב לשמוע את השיר מודבק בסוף כהפתעה... הוא בא ואמר לנו להשאיר את זה. מעולם לא עשינו רמיקס של השיר. המיקס הראשון הזה הוא שהנמצא בתקליט המוגמר. זו הסיבה שבגללה אין בשיר הזה את אקורד הגיטרה האחרון - למעשה, אקורד הגיטרה החשמלית הצורם שמתחיל את השיר הוא למעשה הסוף של השיר שהיה אמור להיות לפניו, MEAN MR MUSTARD".
מאז, רבים הם האמנים שאהבו ואוהבים לשים פיסות הפתעה מוזיקליות בסוף אלבומיהם.
מקרטני, בספרו THE LYRICS: "ביצעתי את השיר, פעם אחת, מול המלכה. אני לא יודע איך באמת לספר לכם את זה, אבל באמת שלא היה לה הרבה מה להגיד".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" או "הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-2 ביולי בשנת 1976 הצטרף בריאן וילסון לחברי להקתו, הביץ' בויז, אחרי 12 שנה שלא היה עמם על הבמה.
היה זה במסגרת פסטיבל בשם DAY ON THE GREEN, באוקלנד, והפעם הראשונה בה וילסון שהה על הבמה למשך מופע שלם, מאז נובמבר 1970, כשהיה עם הלהקה בוויסקי א גו גו בלוס אנג'לס, התיישב מול הפסנתר ומבקר שהיה שם דיווח לעיתון שנראה כי כמעט ולא ניגן דבר.
הקאמבק הבימתי שלו אז היה קצר ביותר. היה דיבור על כך שפול מקרטני יגיע להופעה הזו, אך הוא לא הגיע ויום לאחר מכן חש בריאן מסוחרר מרעש המגברים ולאחר חצי שעה הבין שלא יוכל להמשיך על הבמה.
"הרגשתי כאילו אני הורג את עצמי על הבמה", הוא סיפר. הוא לא הצליח לראות את הקהל יותר וחש בלאקאאוט. "האוזניים שלי ממש כאבו וכל מכת תוף של דניס החמירה את זה יותר". הוא קרא לאשתו שעזרה לו לרדת מהבמה ונלקח למנוחה בביתו. כמה ימים לאחר מכן הוא אמר למלודי מייקר שאינו המנהיג שהיה ואינו יצירתי כשהיה.
נסיון נוסף להעלות אותו לבמה נעשה ב-20 באפריל 1973. זה היה בפלאדיום שבהוליווד. הוא לא הצליח לתקשר עם הקהל וחזר אל ביתו.
בפסטיבל של 1976 ניגנה הלהקה חמישה שירים בלעדיו, כשלפתע הוא נראה פוסע על הבמה. הקהל היה באקסטזה ובריאן התיישב מול הפסנתר ובקושי זז. אבל הוא ניגן שעה וחצי ברציפות עם חבריו וכשירד מהבמה, קולו נשמע שואל "האם הייתי בסדר?".
ב-2 ביולי בשנת 2005 נערך אירוע LIVE 8. אמנים רבים הופיעו בו אך כולם חיכו לשיא הגדול בצורת איחוד היסטורי של להקת פינק פלויד.
מתופף הלהקה, ניק מייסון, בספרו: "ההתרגשות הראשונה של מאמציו של בוב גלדוף, להעלות את LIVE 8, עדיין לא חלחלה לתודעה שלי. עכשיו בוב סיפר לי על האירוע ואמר שהוא דיבר עם דייויד (גילמור) על האפשרות שפינק פלויד יופיעו, אבל דייויד אמר לא. בוב, כמו תמיד, רק ראה בתגובה השלילית הזו אתגר מעורר השראה, ואמר שייסע ברכבת לביתו של דייויד כדי לדון בזה יותר. בוב כבר הגיע למזרח קרוידון כשדייויד התקשר אליו כדי לומר 'אל תטרח', אבל בוב החליט שהוא ימשיך בכל זאת. עם זאת, אפילו תחינה אישית וישירה של אדם כה מפורסם עדיין לא הצליחה לשנות את דעתו של דייויד.
מה שהיה ברור לי זה שלדייויד היו סיבות טובות לחלוטין לא לרצות להתאחד מחדש לדבר הזה. הלהקה לא הייתה פעילה, ודייויד בילה את השנים האחרונות בעבודה על פרויקטים של סולו. הוא ידע שאם אנחנו נתאחד - כולם, כולל חברת התקליטים, העיתונות והמעריצים שלנו, יבקשו מאיתנו לשחרר איזה מוצר חדש ולהכריז על סיבוב הופעות. מנקודת מבטו, התזמון היה גרוע להפליא - וכך, לאור האירועים שלאחר מכן, אני חושב שהקורבן הגדול ביותר היה שלו.
בוב שאל אם אני יכול לעזור לתווך בעסקה עם דייויד. אמרתי לא, פשוט כי חשבתי שהוספת קולי לעניין אולי לא תסחוף אותו פנימה ולמעשה, ייתכן שהתוצאה הפוכה לחלוטין. כפי שציינתי מאוחר יותר, אתה יכול לקחת סוס למים אבל אתה לא יכול לגרום לו לשתות; במקרה של דייויד אתה אפילו לא יכול להביא אותו ליד המים. עם זאת, הבאת המים לדייויד עשויה להיות מספיקה...
הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, בכל מקרה להזכיר את הרעיון לרוג'ר (ווטרס). עם זאת, לא רציתי שרוג'ר יחשוב שאני משתמש בידידות שחזרה בינינו לאחרונה כדי להתחיל לבקש ממנו טובות. נדרשה זהירות. שלחתי אימייל לרוג'ר והסברתי לו שבוב רוצה שנעזור לו במטרה שלו, להציל את כדור הארץ. אם רוג'ר לא יענה, אז לפחות ניסיתי. לפחות נתתי לזה את הניסיון הכי טוב שלי, אם כי חלש למדי.
רוג'ר שלח לי מייל ישר בחזרה, ושאל מה בוב רוצה שנעשה. 'בכנות, אני לא בטוח', עניתי. אז רוג'ר התקשר לבוב, שהסביר לו שברצונו שנתאחד. רוג'ר היה חיובי מיד לגבי הרעיון לנגן יחד שוב עבור אירוע שהיה תואם מבחינה פוליטית לרגשותיו שלו. הכוונה לא הייתה לגייס כספים אלא להניף קריאת עצירה עולמית ועצומה ולשלוח מסר ברור על עוני מיותר למנהיגים הצפויים להשתתף בפסגת G8. עד שבוב צלצל שוב לרוג'ר, עברו שבועיים וחצי.
רוג'ר שאל את בוב לתאריך ההופעה ולפתע הופתע מהעובדה שזה עוד פחות מחודש. הוא הציע לעשות את המחווה האולטימטיבית ולהתקשר לדייויד. דייויד עדיין לא היה בטוח, חשש שהקול והגיטרה שלו יהיו חלודים מדי. רוג'ר מיהר לשלול את זה.. דייויד ביקש זמן מה להרהר בעניין. עשרים וארבע שעות לאחר מכן הוא הסכים.
כך היה, ביום שישי אחד ביוני, בקושי שלושה שבועות לפני האירוע, דייויד התקשר לבוב, רוג'ר ולי כדי לומר 'בואו נעשה את זה'. לכולנו זה היה ברור מכיוון שהאירוע עסק בהגברת המודעות ואיחוד של פינק פלויד יביא יותר תשומת לב, למרות שרוג'ר הבהיר בתוקף כי, מה שלא יהיה, הוא לא יהיה מוכן להיות מופע חימום עבור הספייס גירלז או להקת מחווה של ABBA. למרות זאת, בוב התרגש לתאר את רוג'ר כדיפלומט גדול - זה באמת היה פורץ דרך.
עם זאת, עדיין היה אדם אחד נוסף שהיה צריך להסכים. ריק (רייט) לא היה צד למשא ומתן מוקדם זה מכיוון שזה נגע בעיקר ברוג'ר ודייויד, אבל זה היה הכרחי שהוא יהיה חלק באיחוד של הלהקה. אם אנחנו התכוונו לעשות את זה, התכוונו לעשות את זה כמו שצריך. ריק אמר כן ללא בעיה, למרות שאולי היה רעד קל של היסוס בקול, להיכנס מרצונו מחדש למה שהיה פעם, עבורו, משהו כמו זירת גלדיאטורים.
עד יום ראשון החדשות התפרסמו רשמית, לאחר שבועות של חרושת השמועות שעבדה קשה יותר ממטחנת פלפלים של מלצר איטלקי. דייויד פרסם הצהרה שבה הוא אמר, בצדק רב, ש'כל המריבות שהיו לרוג'ר והלהקה בעבר הן כל כך קטנוניות בהקשר הזה'. רוג'ר הגיב שזה היה רק תירוץ עבור כמה מוזיקאי רוק גריאטריים לקדם את עצמם. לעיתונאים זה היה יום מלהיב. הגרזנים נקברו וחזירים יכלו שוב לעוף".
הריגוש החל זמן קצר לפני כן כשהשמועות החלו לטפטף בעקשנות לתקשורת כי הלהקה תופיע כך בלייב 8 שבהייד פארק. ההפקה, שאורגנה שוב על ידי בוב גלדוף לציון עשרים שנה ללייב אייד שלו, נועדה הפעם לחפוף את ועידת ארגון שמונה המדינות המתועשות שנערך בסקוטלנד.
דייויד גילמור אמר אז כי "כמו רוב האנשים, אני רוצה לעשות הכל כדי לשכנע את מובילי אותן ארצות להתחייב לצמצום העוני והבאת עזרה לעולם השלישי'. כל ריב שהיה ללהקה ולרוג'ר נשאר בעבר כי נראה קטנוני בקונטקסט הנוכחי. עלינו להתאחד כדי להשפיע'. רוג'ר ווטרס, האיש שעד אז דאג בעיקר לריב עם חבריו לשעבר ולהביאם לבתי משפט, הסביר כי 'בוב גלדוף נתקל במסיבה בניק מייסון וביקש ממנו לדבר איתי. אז דיברנו בטלפון ושאל אם אסכים להתקשר לדייויד. הסכמתי, התקשרתי ודייב היה מאד מופתע לשמוע את קולי. שוחחנו במשך מספר דקות ואז אמר שיצטרך לחשוב על האיחוד. אחרי יממה הוא התקשר כדי להודיע כי הוא מסכים".
מייסון: "ברגע שההחלטה הייתה במקום, אחת המשימות הראשונות שלנו הייתה להחליט מה לנגן. בתחילה רוג'ר ודייויד דנו בזה, עם קצת תגובות מבוב. אני הצעתי שהשירים שנעשה צריכים להיות האיטיים יותר... עם עשרה ימים לסיום, התכנסנו ארבעתנו במלון בלונדון לעשות את הבחירה הסופית. זו הייתה פגישה עסקית להפליא. ללא ספק כולם התנהגו היטב ומהר מאוד התחלנו לדון במה שצריך לעשות, אם כי, כמו תמיד, הצלחנו להסתמך על באר עמוקה של בדיחות להקה פנימיות כדי להפיג כל מתח".
ארבעת חברי הלהקה בילו שלושה ימים בחזרות לקראת המופע שאורכו 25 דקות. ווטרס וגילמור נאלצו להסתגל לעבוד יחדיו, אחרי שכל אחד מהם כבר ערך פה ושם עיבודים משלו לקלאסיקות של הלהקה. עתה הם צריכים להציג את החומר לקהל כפי שנעשה במקור. לכן גייסו כמה נגני חיזוק מהעבר ואף הצליחו לריב בעניין השירים שיבוצעו. גילמור לא הסכים שיבצעו את 'עוד לבנה בחומה'.
מייסון: "תחת לחץ, רוג'ר לא בזבז זמן, אבל למרות שהוא שמר על תחושת בהירות לגבי מה שהוא רצה, הוא עדיין היה מסוגל לקחת על עצמו רעיונות של אחרים אם זה נראה שהם יעבדו. הסכמנו לעשות חזרות על פני תקופה של שלושה ימים ובערב המופע התכנסנו בהייד פארק לבדיקת סאונד. זה היה ברור שזה יהיה חוסר אפשרות פיזית שהתוכנית תפעל לפי לוח הזמנים - אז תכננו להגיע להייד פארק לשעה חמש או שש. זה נראה אבסורדי להחמיץ את הפתיחה של אירוע כה משמעותי, ואני חושב שכולנו התייצבנו בזמן לפתיחה. יצאתי מקדימה לצפות בפול מקרטני ו-U2 מבצעים את סרג'נט פפר וזה היה מרגש לראות את כוחו של מה שהתרחש גם על הבמה וגם בקהל.
מאחורי הקלעים, המחסור בחדרי הלבשה היה ניכר והצלחנו לעשות כמה ראיונות לתקשורת ולדחוף את המסר של סיבת האיחוד. כל זה עזו לי להרגיש שעשינו את הדבר הנכון. בהיעדר להטוטנים או אוכלי אש, סיפקנו את 'אקט החידוש' ההכרחי שאולי רק יגרום לקהל לתהות 'מה קורה'..."
לאחר ציפייה ארוכה מאד הוחשכה הבמה הגדולה ולפתע נשמעו הלמות לב ברמקולים. להקת פינק פלויד עלתה בינתיים לבמה והקהל החל להבין כי ההיסטוריה חוזרת. ואז הם החלו לנגן ונשמעו לא פחות מפנטסטיים. השיר MONEY נתן לארבעה את האפשרות להשתחרר קצת לקראת השיר WISH YOU WERE HERE. לא היה רגע אחד מבוזבז בהופעה הזו. קלאסיקה מההתחלה ועד הסוף. לצלילי ה'הלוואי והייתם כאן' אמר ווטרס לקהל ש'זה מרגש אותי לעמוד כאן עם שלושת הבחורים האלו, אחרי כל כך הרבה שנים. לעמוד כאן ולהיות חלק מכם. את השיר הזה אנחנו עושים לכל אלו שלא כאן ובמיוחד לסיד'.
ואז הגיע הרגע החותם עם COMFORTABLY NUMB, כשהקהל כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב עונג, ריגוש ותדהמה. תמו ארבעת השירים וגילמור פנה לרדת מהבמה כשווטרס לא ויתר וקרא לו לבוא אליו כדי להשתתף בחיבוק להקה, שהפך לאחד הרגעים שהודפסו הכי הרבה בעיתוני המחרת ונחקקו מאז, כשמדברים על לייב 8. ההופעה הזו העלתה מיד את השמועה כי הלהקה תתאחד לסיבוב מלא, כשהצעות ממפיקים אף הגיעו ל-150 מיליון ליש"ט.
היה זה גילמור שנעץ את הסיכה בבלון והחליט כי זה היה מופע חד פעמי. "החזרות למופע שיכנעו אותי כי זה לא דבר שבא לי להמשיך לעשות", הסביר לתקשורת. "כבר הייתי שם. כבר עשיתי את זה והגיע הזמן להתקדם".
ב-2 ביולי בשנת 1991 יצא אלבום חדש לטום פטי ולהקת שוברי הלבבות.
SIDE 1
1. Learning To Fly
2. Kings Highway
3. Into The Great Wide Open
4. Two Gunslingers
5. The Dark Of The Sun
6. All Or Nothin'
SIDE 2
1. All The Wrong Reasons
2. Too Good To Be True
3. Out In The Cold
4. You And I Will Meet Again
5. Makin' Some Noise
6. Built To Last
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה התחיל כאלבום סולו של טום פטי, אך בסופו של דבר זה הפך לשיתוף פעולה בקנה מידה מלא עם להקת הגיבוי הוותיקה שלו, שוברי הלבבות. השינוי הזה בתפיסה של פטי את האלבום אפשר לו לשלב את הכוח הבלתי ניתן לשכפל של להקת רוק ותיקה עם הכיוונים החדשים שאליהם המשיך עם ג'ף לין, המפיק-שותף של האלבום החדש וחבר של פטי בטראוולינג וילבוריז. ברגעים הטובים ביותר שלה, התוצאה נשמעת כמו הכלאה בין FULL MOON FEVER ל- DAMN THE TORPEDOS וכוללת את המילים הכי ממוקדות ומהדהדות שפטי כתב אי פעם.
פטי שר על הכשלים, הפשרות והריקנות הקיומית שעומדים בבסיס החלום האמריקאי. הדמויות שלו נעות בין החומרנים הכפייתיים ועד לסרטים ההוליוודיים הרוקיניים והמתגלגלים - 'לז'קט העור שלו היו שרשראות שיצלצלו / הם שניהם פגשו כוכבי קולנוע, חגגו והתערבבו / איש ה-A&R שלהם אמר, 'אני לא שומע פה אף להיט'/ העתיד היה פתוח לרווחה'. הגיבור של פטי אינו רק מורד ללא סיבה; הוא 'מורד בלי שמץ של מושג'.
השירים הללו מוצגים ברובם בקולו הרגוע של מי שיצא מהתקף נפש של התבוננות עם פרספקטיבה חדשה. הוא אולי נשמע לפעמים קטנוני ולא מעורב וקצת זחוח באורח סתמי אחרי הגעתו לווילבוריז אבל הגישה המגניבה שלו בעצם נובעת יותר מההבנה שלהט הוא לא הדרך היחידה להעביר מסר. המסר שלו, עם זאת, לא מאוד מרגיע - ולפעמים הוא ממש חסר עליזות. הדמויות של פטי חורצות את גורלן בשיממון שמזכיר את האגדות האפלות יותר של ברוס ספרינגסטין.
למרות שהמחצית הראשונה של האלבום יכולה לעמוד כמצגת סולו של פטי, המעורבות של הלהקה הופכת מכרעת ככל שהתקליט מתקדם והאינטנסיביות שלה מניעה לשיאים מרתקים. בסופו של דבר יש נחמה - ואולי קצת תקווה - בהצהרה הפשוטה הזו של מחויבות: 'אנחנו נבנו כדי להחזיק מעמד, עד לנצח / העולם משתנה במהירות / אבל האהבה שלנו נבנתה להחזיק מעמד'. זה סיום הולם לאלבום מרתק לחלוטין".
ב-2 ביולי בשנת 1971 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת טי רקס. זה יהיה להיט גדול!
ב-2 ביולי בשנת 1971 נערכה ההופעה הראשונה של להקת קווין בהרכבה הידוע - עם פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג׳ר טיילור וג׳ון דיקון. ארבעת המופלאים לראשונה על במה אחת, בקולג׳ בסארי.
הערב עמד בסימן מחלוקת בין דיקון ופרדי מרקיורי. כמו הבסיסטים הקודמים של הלהקה הוא היה בעיקר איש שהעדיף ללבוש ג'ינס וחולצות טריקו, אבל פרדי הבחין בחולצה מסוימת שהוא רצה שהבסיסט החדש ילבש. ג'ון דיקון נכנע ובמהלך השנים הבאות השתנה סגנון הלבוש שלו בצורה ניכרת.
הוא לא הביך את הלהקה בשום 'התנהגות לא הולמת', ובתור סטודנט בעצמו, דיקון לא היה כבול לעבודה יומית. נגינת הבס שלו הייתה מצוינת והמומחיות שלו באלקטרוניקה נחשבה לבונוס. רוג'ר טיילור: "כולנו היינו רגילים אחד לשני וחשבנו שבגלל שהוא כזה בשקט, הוא ישתלב איתנו בלי יותר מדי תהפוכות".
הרכב זה לא השתנה עד מותו של פרדי מרקיורי, בשנת 1991.
ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-2 ביולי בשנת 1965 הוא היום בו הוטל חרם משמעותי על להקת הקינקס, שגבה מחיר כבד.
זה קרה בזמן שהלהקה שהתה בסיבוב הופעות בארה"ב והגיעה, ב-2 ביולי 1965, לאולפני הטלוויזיה שבהוליווד, שם נערכו צילומי התוכנית WHERE THE ACTION IS. הייתה זו תוכנית אחר הצהריים לצעירים בהפקתו של דיק קלארק.
נגן הגיטרה דייב דייויס, סירב לחתום לאדם שהגיש לו שם מסמך רשמי. היה זה מסמך של איגוד הרדיו והטלוויזיה, שניתן לכל אמן שהקליט וצילם שם. בשלב הזה איים אותו נציג האיגוד שהוא ידאג להחרים את הקינקס מלהופיע בארה"ב. הוא איים וגם קיים.
בשנת 2014 אמר דייויס: "החרם המגוחך הזה, שהוטל עלינו לארבע שנים, גזל את השנים הטובות ביותר בקריירה של הקינקס, כשהלהקה המקורית הופיעה בשיאה ויכלה לכבוש את אמריקה". עד שהלהקה הורשתה לחזור לארה"ב כבר פרץ שם דור הוודסטוק והיא כמעט נשכחה לחלוטין.
מי בא איתי להופעה של להקות STEPPENWOLF ו- COLOSSEUM ב-2 ביולי בשנת 1970?
ב-2 ביולי בשנת 1991, בהופעה של להקת גאנס אנד רוזס, בסנט לואיס, התעצבן זמר הלהקה, אקסל רוז, כשראה מישהו מהקהל מצלם, ועזב את הבמה, כשהוא מכריז, "בזכות האבטחה הצולעת, אני הולך הביתה". לאחר מכן נוצרה מהומה רבה במקום.
ב-2 ביולי בשנת 1992 יצא אלבום הופעה חדש לדייויד בואי ולהקתו, טין מאשין. שמו הוא OY VEY BABY (קריצה על ACHTUNG BABY של U2?). זה הוא האלבום השלישי של הלהקה והוא קיבל ביקורות גרועות לרוב והפך לאלבום הראשון של בואי שלא נכנס למצעד המכירות הבריטי, מאז שנת 1967.
במובנים רבים, טין מאשין הייתה מקום המחבוא של בואי, מקום לשכב בו נמוך בזמן שהוא הצית מחדש את תנור היצירה שלו. בכל זאת זה גם שמר אותו בעניינים. בואי תמיד הכחיש שזו הייתה כוונתו ולמרות הביקורות הלא טובות בדרך כלל של האלבום השני, הוא הראה את המחויבות למטרה שלו על ידי סיבוב הופעות עולמי בן שבעה חודשים, שוב במקומות קטנים ומעודדים אווירה של ספונטניות - "אין לנו רשימה מוגדרת", טען בואי, אבל הפעם זו תהיה ההבלחה האחרונה בהחלט של טין מאשין. כיום, חוות דעת ביקורתית על הלהקה היא פחות שלילית ממה שהיה. אולי המוזרות שלה עיוורה את המבקרים בני זמננו לגבי ערכה האמיתי. אחרים התעלמו מהמוזיקה לגמרי וראו אותה אך ורק במונחים של איך שהיא שירתה את דיוויד בואי, אמן סולו, המאפשרת לו להרוס את המיתוס שלו בזמן שהוא מוצא את עצמו שוב. זה גם הביא למערכת יחסים חשובה עם הגיטריסט ריבס גברלס, שיהפוך למשתף פעולה חשוב גם בהמשך הדרך של בואי כאמן סולו. בואי על טין מאשין בשנת 1993: "זה שחרר אותי מוזיקלית ולפעמים אתה צריך לחזור למשהו לפני שאתה עובד על רעיונות מסוימים. טין מאשין הייתה עבודה בעיצומה, למרות שהיא נתקלה בעוינות מוחלטת. אבל אני זוכר בדיוק את אותה תגובה לתקליט שלי LOW. ועכשיו זה נחשב לאבן דרך ברוק האמנותי, לדברי המבקרים".
בעיתון NEWS AND RECORD, מצפון קרולינה, נכתב ב-1992 לטובת האלבום: "נמאס לי להצביע על זה כמיעוט, אבל הנה זה קורה בכל מקרה - טין מאשין היא אחת מלהקות הרוק'נ'רול הגדולות בסביבה. זמר בשם דיוויד בואי ושם אלבום נהדר הם הזדמנות נוספת לקפוץ על העגלה הזו עם אלבום הופעה נפלא הכולל חומרים משני אלבומי האולפן המשובחים. זו היא פנינה מחוספסת".
בעיתון THE GAZETTE מקנדה נכתב אז: "אני לא אוהב הקלטות של הופעות. יש פה רק שמונה שירים ואחד מהם, HEAVEN IS HERE, אורכו כ-12 דקות! אני מצטער, זה מוגזם. הם לא עד כדי כך טובים. חלק מהמוסיקה שלהם מזכירה חלקים של U2 עם טוויסט אלטרנטיבי. כל השירים מדכאים והשיר I CAN'T READ SOUNDS נשמע מתאים יותר לאלבום החומה של פינק פלויד".
בעיתון MORNING CALL מפנסילבניה נכתב כך: "אחרי שלושה שירים ראשונים הגעתי למסקנה שההרכב הזה לא רע עד כדי כך. יש את הקטע הפאנקי המפתיע IF THERE IS SOMETHING עם שינויי הקצב הנועזים שלו ועבודת הגיטרה של ריבס גברלס. הקטע AMAZING זהה להגיגים בסגנון הנדריקס עם השירה הנינוחה והחולמנית של דיוויד בואי. ו-STATESIDE שמושר על ידי נגן כלי ההקשה האנט סיילס, שמספק אפילו יותר מהבלוז המלוכלך אך מלא הנשמה של גרסת האולפן. עם זאת, המציאות הווירטואלית של זוהר הופעות מפנה בסופו של דבר את מקומה למציאות המוחלטת של ג'אמינג שטותי לשירים מחורבנים".
בעיתון THE REPUBLICAN ממסצ'וסטס נכתב אז: "היישר מבית הספר של בוב דילן לפירוק המיתוס מגיע דיוויד בואי, שעדיין מסיט את עברו בעודו מתפרץ לעולם עם חבריו לטין מאשין. אלבום זה, השלישי של הלהקה, הוקלט במהלך קונצרטים ביפן, בוסטון, ניו יורק ושיקגו במהלך סיבוב ההופעות העולמי שלה. זה רועש, צורב, חסר טעם לחלוטין ומרגש בערך כמו לראות צבע מתייבש".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-2 ביולי בשנת 1966 יצא בארה"ב התקליט AFTERMATH, של הרולינג סטונס, עם עטיפה שונה מההדפסה הבריטית כמו גם סדר שירים שונה.
ב-2 ביולי בשנת 1962 שוחרר החייל ג'ימי הנדריקס מהצבא, מוקדם מהצפוי.
הנדריקס שוחרר מהצבא לאחר ששירת קצת יותר משנה מתוך שלוש שנים. הסיבה לשחרורו היא "חוסר התאמה", כי הממונים עליו קבעו שהוא לעולם לא יהיה חייל טוב, בין השאר בגלל שהוא התעניין יותר בגיטרה שלו מאשר ברובה שלו.
כשהצטרף לצבא, ב-31 במאי 1961, התברר מהר מאוד שטוראי ג'יימס הנדריקס מהדיוויזיה המוטסת ה-101 (העייטים הצורחים) לא היה מסוגל להיות חייל רגיל. בשנת השירות הראשונה שלו, הוא קיבל הפרות משמעת, מספר פעמים, בגלל החמצת מסדר בדיקת מיטה והפגנת התעלמות כללית מסמכות.
בהמלצתו על שחרורו, כתב הסמל שלו: "לפעמים, הנדריקס לא היה מסוגל לנהל שיחה אינטליגנטית, והקדיש תשומת לב מועטה לכך שדיברו איתו". בשלב מסוים, חשבו שאולי הנדריקס נטל סמים ונשלח להיבדק על ידי קצין רפואי שבא עם תוצאות שליליות. ראש המדור שלו הוסיף: "טוראי הנדריקס הראה חוסר עניין ודחף, וחוסר יכולת לכאורה להתרכז במשימה שהוקצה. אפילו ההוראות הפשוטות ביותר היו חייבות לחזור על עצמן מספר פעמים בפניו לפני ביצוע המשימה. יש צורך בפיקוח מתמשך כדי להשיג אפילו תוצאות משביעות רצון מטוראי הנדריקס.
הנדריקס מיעט לדבר על תקופתו בצבא, אבל כשנשאל, הוא ציין פציעה בקרסול מקפיצת צניחה כסיבה לשחרורו. הסיבה האמיתית לא נחשפה עד שהתיקים הצבאיים שלו התפרסמו בשנת 2005.
ב-2 ביולי בשנת 1982 יצא התקליט IMPERIAL BEDROOM של אלביס קוסטלו והאטרקשנס.
SIDE 1
1. Beyond Belief
2. Tears Before Bedtime
3. Shabby Doll
4. The Long Honeymoon
5. Man Out of Time
6. Almost Blue
7. ... And in Every Home
SIDE 2
1. The Loved Ones
2. Human Hands
3. Kid About It
4. Little Savage
5. Boy with a Problem
6. Pidgin English
7. You Little Fool
8. Town Cryer
בביקורת על התקליט ברולינג סטון נכתב בזמנו: "אחרי שנים של פריצה זועמת עם האובססיות שלו, אלביס קוסטלו עשה פה את יצירת המופת שלו. התקליט אינו מביא את דעתו באמצעות שבירת בריח אחר בריח של התגלות קשה; במקום זאת, עוצמתו מצטברת ועומק התחושה ניכר בחוכמה הקשה של מילותיו ותשומת לבו יוצאת הדופן לפרטים המוזיקליים.
הוא מתחיל באקסיומה - "ההיסטוריה חוזרת על ההתנשאות הישנה / קל הלשון משיב, אותן תבוסות" - זה מושר מבפנים. אלביס קוסטלו יוצא באמביציה להביא חוכמה חדשה לטקסים ישנים. הוא משליך אור רענן במקומות נסתרים, פותח את הדלתות הכפולות לחדר השינה הקיסרי, לאותה זירה פרטית בה הרומנטיקה בוערת, לוהטת ואז נשרפת. קוסטלו מגלם את המרגל בבית האהבה, ומסנן רמזים תוך פיתול לקלישאות ומציאת אמת בשחזורן האירוני; מה שהופך את תשוקתו למוזיקה המגוונת והמחויבת ביותר שהשמיע בחייו.
כאשר אלביס קוסטלו הגיע אלינו בשנת 1977 למסע הופעות במועדונים, במקביל להוצאת התקליט הראשון שלו, הוא כבר התעניין יותר בחומר הדוקרני של אלבומו השני שטרם הוקלט. יש לי דימוי בל יימחה, שהוא מזיע זיעה נקייה דרך חליפה בצבע חלודה כבר בשיר השלישי או הרביעי. הכעס המוחשי שלו הצית את הקהל, אבל היה שם מרחק שלא יאפשר לו להתחבר איתו. אבל אפילו הניכור המר ביותר מחפש הקלה בסופו של דבר, וקוסטלו, לאחר שכתב אינספור דברים בנושא, הפך בהדרגה שמח יותר. עם התקליט החדש הוא פתח את הדלת לליבו עוד יותר.
קרדיט ראוי חייב להינתן לסטיב ניב, הקלידן שתיזמר רבים מהשירים וקלידיו בעיקר צובעים את החמצמצות. יש להזכיר גם את ג'ף אמריק, שהפקתו בעלת המנעד הרחב והגדול נותנת לקוסטלו מקום נרחב לזרוע את חזונותיו המפליגים. הכלי החשוב ביותר, לעומת זאת, הוא קוסטלו עצמו: הוא הופך את קולו למאה קולות. באחד הרגעים המספרים ביותר של האלבום, הוא מפיל את מסכת החוצפה והנקמה כדי להודות, "אז מה אם זה עולם של גברים ואני רוצה להיות ילד שוב?".
חדר השינה הקיסרי של אלביס קוסטלו הוא ממש אחוזה, שכל אחד מחדריו מעוטר בזהירות ובפירוט מדוקדק על ידי האמן. הוא הצליח לחזק את הישירות הרגשית שלו בחזון ובבהירות וליצור אלבום שרודף הרבה אחרי שהצליל האחרון בו גווע. כמו רומן אפיזודי ארוך, אתה יכול להסתכל לאחור כשהוא נגמר ולמדוד כמה רחוק נסעת איתו".
ב-2 ביולי בשנת 1971 - אירוע עם שתי להקות רוק מתקדם ויש גם יופי של אורות, דיסקוטק ובר משקאות.
ב-2 ביולי בשנת 1973 פרש בריאן אינו מלהקת רוקסי מיוזיק בעקבות חילוקי דעות שלו מול בריאן פרי.
"קשה מאוד לדעת עד כמה עלי לדבר בכנות לגבי הסיבות לפרישתי מרוקסי" הוא אמר אז למלודי מייקר. "הבעיה היא שכשהדברים מודפסים, נראה שהכל הרבה יותר משמעותי ורציני מדי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים כדי שאוכל לטעון את טענתי, אבל זה כל כך חסר טעם. סיבה נוספת לרתיעה שלי, היא כי אני לא רוצה לפגוע ברוקסי למען האנשים האחרים בה. כלומר, אני מאוד אוהב את החברים האחרים, ואני מאוד אוהב את בריאן פרי, תאמינו או לא".
היריבות תמיד הייתה שם, בין אינו לבין פרי. חלק מהחיכוכים נבעו ממנהלי הלהקה, שעודדו את פרי לתפוס את הבמה המרכזית. "הוא נדחף לעשות זאת על ידי ההנהלה", אמר הגיטריסט פיל מנזנרה. "אני זוכר שהפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית טופ אוף דה פופס, אינו התרגז נורא כי הדבר היחיד שראית אצלו במסך זה רק את הכפפה שלו".
רוקסי מיוזיק הייתה בעיקר הפרויקט של פרי. הוא כתב את עיקר החומר ועיצב את חזון הלהקה. אבל מעריצים ומבקרים אהבו את אינו, שהיה נינוח יותר בראיונות. "לא ממש אהבתי את תהליך הראיונות", אמר פרי. "פעם לשוני הייתה ממש קשורה".
בריאן אינו: "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו של גברים צעירים. מה שקרה היה שמכיוון שאני, מבחינה ויזואלית, הייתי כל כך מוזר למראה, קיבלתי תשומת לב רבה בעיתונות. קיבלתי עם זה תמונות טובות. זה עיוות את הרושם היכן המנהיגות היצירתית של הלהקה הייתה. זו בהחלט הייתה הלהקה של בריאן פרי".
ההופעה האחרונה של רוקסי מיוזיק עם אינו הייתה בפסטיבל יורק. מעריצי אינו החלו לצעוק על שירתו של פרי, מה שגרם לאינו לעזוב את הבמה בניסיון להרגיע את המצב. פרי סירב להתעמת עם אינו לנוכח התקרית, והאחרון החליט לעזוב את הלהקה.
"הייתי עצבני על מה שקרה ורציתי שבריאן יגיד את זה בפנים שלי", טען אינו, "אבל הוא לא עשה זאת. אז בסופו של דבר פשוט אמרתי שאני עוזב".
הודעה רשמית על עזיבתו פורסמה ב-21 ביולי 1973 במלודי מייקר כשאת מקומו תפס במהירות אדי ג'ובסון, הקלידן והכנר שהיה לפני כן בלהקת CURVED AIR.
ב-2 ביולי בשנת 1981 יצא תקליטה הרביעי של להקת פורינר ושמו 4.
SIDE 1
1. Night Life
2. Juke Box Hero
3. Break It Up
4. Waiting For A Girl Like You
5. Luanne
SIDE 2
1. Urgent
2. I'm Gonna Win
3. Woman In Black
4. Girl On The Moon
5. Don't Let Go
להקה זו, שהוקמה על ידי מיק ג'ונס ויצאה בסערה גדולה בשנת 1977, ידעה הצלחה אדירה עם להיטים כמו COLD AS ICE, DOUBLE VISION, BLUE MORNING BLUE DAY ועוד. שני תקליטיה הראשונים נמכרו בכמויות אדירות ותקליטי הפלטינה נערמו כשנראה כי העתיד יהיה אף טוב יותר.
אבל כאשר האלבום השלישי HEAD GAMES , שיצא בשנת 1979, נמכר פחות מקודמיו, הייתה תחושה שמשהו השתבש.
ג'ונס: "הבנו שאנחנו צריכים להיות חיוביים לגבי זהותנו באלבום הרביעי. האלבום HEAD GAMES היה מוגזם והסמים נכנסו לתמונה שם קצת יותר מדי. אז היה לנו קצת הנגאובר מסיבי אחרי האלבום ההוא וכשאני מסתכל אחורה על זה, אני חושב שזה לא היה אלבום ממוקד לגמרי. ניסינו להקשיח את הדימוי של הלהקה עם שירים כמו DIRTY WHITE BOY, אבל שם נוצרה השאלה לאן אנחנו הולכים באמת".
לבסיסט האנגלי ריק ווילס, שהצטרף לפני הקלטת אותו אלבום שלישי, היו כמה חששות. "במובנים מסוימים, אחרי שני אלבומי הלהקה הראשונים, האלבום השלישי היה סטייה בסגנון ובצורה. זה היה קצת יותר רוקי וזה לא עבר כל כך טוב עם כולם. וכמובן שהייתה לנו עטיפת אלבום מאוד שנויה במחלוקת".
אותה עטיפה הציגה נערה שנתפסה מנגבת מספר הטלפון מקיר שירותים של גברים. היו שזה נתפס בראשם כמשהו פרובוקטיבי יותר. הרבה חנויות תקליטים אמריקניות סירבו למכור אותו.
הדרישות של נגן הקלידים, אל גרינווד, ושל הגיטריסט-נגן כלי הנשיפה, איאן מקדונלד, להיכלל בתהליך כתיבת השירים גרם לג'ונס לחשוש שזה יחליש את הלהקה ואת חזונו. מיק ג'ונס ולו גראם קבעו פגישת להקה ושם הפילו על השניים את בשורת פיטוריהם. גרינווד ומקדונלד יצאון מהפגישה כשהם מקללים נמרצות את חבריהם שבעטו בהם.
ווילס: "לא ציפיתי לזה. מיק אמר לי שהוא רוצה יותר חופש להכניס מוזיקאים אחרים ולהתנסות, במיוחד במקלדות, כי זה היה העידן שבו אנשים התחילו לעשות דברים מדהימים מבחינה אלקטרונית. מיק, שמעולם לא היה אחד שיעמוד במקום, רצה לנסות את הדברים האלו מכיוון שהוא חשב שזו הדרך לצעוד קדימה. האלבום השלישי נמכר היטב אבל בסטנדרטים של פורינר זה נחשב ככישלון. בדיוק אחרי שנכנסתי ללהקה חשבתי, 'לעזאזל, זה לא מבשר טובות לעתיד שלי!'...".
ג'ונס: "זו הייתה תקופה קשה, מבחינה רגשית. איאן היה חבר קרוב, אבל לו גראם ואני הרגשנו שיש לנו את זה מבחינת כתיבת שירים ורצינו באמת להתחיל למקסם את זה. דיברנו ארוכות על זה והיה לנו חזון די ברור לאן אנחנו רוצים להגיע. הרגשנו שאנחנו רוצים להתמקד וגם אם זה על חשבון חברים אחרים בלהקה".
אחד השירים הבולטים שנוצרו אז היה WAITING FOR A GIRL LIKE YOU.
כן, חברים, אני מאד אוהב בלדות שכתובות ומבוצעות להפליא. גם אם הן נשמעות טחונות או נדושות להפליא. כשהן פוגעות בי, אין מנוס מלהתאהב בהן. ויש משהו בשיר הזה שבכל פעם כשהוא צץ לי - אני מוצא את עצמי מקשיב לו קשב רב ומתרגש ממנו שוב עד שהוא מגיע לסופו. אז נכון, זה רחוק מאד מהסאונד והגישה של הגילגול הראשון של להקה זו (שזה הגלגול הכי אהוב עליי של פורינר). אבל יש משהו בשיר הזה שמאד כובש.
האם זה הלחן שמולבש פיקס על המילים? האם זה הביצוע הווקאלי המרשים ביותר של הזמר לו גראם? האם זו ההפקה? ובכן, בואו נבין עוד קצת מה מאחורי השיר.
מיק ג'ונס: "להקת פורינר תמיד התרחקה מעשיית שירים שאפשר לקבל מהם פרשנות פוליטית או חברתית, אבל תקבלו מאיתנו שירים העוסקים במערכות יחסים ורגשות. לא הייתה לי שליטה על השיר הזה כשנכתב. הוא פשוט יצא ממני. זה הותיר בי רושם כה עמוק. בסופו של דבר זה היה שיר שקירב הרבה אנשים יחד.
כתיבת השיר הייתה כמו סוג של טיסה באוויר, ואתה פשוט צריך להיות מספיק פתוח כדי לתת לזה לטוס דרכך. לפעמים זה מיסטי, מאיפה הרעיונות האלה מגיעים. לפעמים יש לך רעיון לשיר, או שיש לך כותרת שאתה מבסס עליה את שאר השיר, אבל לפעמים זה בא פשוטו כמשמעו מאזור לא ידוע. אתה חושב על משהו אחר לגמרי, ופתאום אתה מקבל את ההשראה לזה. זה מה שקרה לי עם השיר הזה".
תומס דולבי הוא זה שניגן את הפתיח של השיר עם הסינטיסייזר. הוא היה אז לפני פריצתו כאמן סולו ותרומתו עזרה להפוך את השיר ללהיט ענק. מפיק האלבום הרביעי של פורינר, מאט לאנג, הוא שהזעיק את דולבי בן ה -19 לאחר ששמע קלטת דמו שלו והתלהב. דולבי: "הייתי מאוד לא מנוסה באולפן. קישרתי את פורינר עם רוק קשיח אבל הם אמרו שיש להם כמה בלדות נהדרות ושהם רוצים לנקוט בהן בגישה אחרת. אז יצרתי להם אווירה שלא נשמעה כמותה לפני כן בשיר של הלהקה".
זה אחד הלהיטים הגדולים בארה"ב שלא הגיע למקום הראשון במצעדים שם. הוא בילה עשרה שבועות במקום השני אך לא הצליח לטפס גבוה מזה.
באוטוביוגרפיה שלו מספר לו גראם על אישה יפה ומסתורית שהופיעה בחדר הבקרה של האולפן כשהקליט את שירתו. היא העניקה לו את ההשראה לשיר את הטייק הטוב ביותר שיכל. היא יצאה מהאולפן והוא לא ידע מאז מי היא. ובכן, בהמשך הוא הודה שהגזים בתיאור, כדי לצבוע את העניין, ושלמעשה לא הייתה אישה שכזו שם ושהוא כבר מצא אז את אהבתו, אשתו הראשונה רוזאן.
ולא, אין בשיר הזה סולו גיטרה או סולו סקסופון (כלי שהיה מאד שכיח בהפקות אז). יש צליל סינטיסייזר מוביל מנגן אורח, זמר אדיר ונדיר וחטיבת קצב מיומנת שהפעם שומרת על איפוק מקסים שנותן אוויר בשיר.
ג'ונס: "המפיק של התקליט, מאט לאנג, רצה להשתמש במטרונום לתזמון הקצב, ודניס אליוט, המתופף שלנו, ממש נעלב מכך. כשהוא ואני עבדנו על השיר BREAK IT UP , נמאס לנו עד כדי כך, שבשלב מסוים פשוט אמרנו 'לעזאזל עם זה!' ונכנסו יחד לאולפן. ישבתי ליד הפסנתר, דניס ישב בתופים, וניגנו את ההקלטה הבסיסית, רק הוא ואני. ואז הסתובבנו אל מאט ואמרנו 'בסדר? אתה שמח עכשיו?!' רצינו להוכיח את הנקודה שהלהקה הזו יכולה לנגן ולשמור על הקצב ללא מטרונום. אני מניח שרציתי להישאר יותר אולד-סקול מאשר מאט. הוא התכוון להמשיך ולהשתמש בטכנולוגיה שהייתה באותה תקופה, כפי שאפשר לשמוע באלבומים שהפיק לדף לפארד. התופים שם הם אלקטרוניים, הם מסונתזים, אבל לא רציתי ללכת בדרך הזו . זה לא היה עובד בשבילנו".
אליוט היה אז מלח נלהב, ובמהלך הסשנים לאלבום הרביעי הוא עגן את סירתו באפר ווסט סייד, שם התגורר עם אשתו. חברי הלהקה ומאט לאנג היו עולים לרוב על הסיפון אחרי יום באולפן, כדי להירגע וליהנות מהנופים.
השירים הוקלטו ונאספו לאלבום. ביניהם להיטים נוספים כמו URGENT ו- JUKE BOX HERO. עם זאת, שעות האולפן המורחבות גבו את מחירן כלכלית.
"באותה תקופה זה נחשב לא מציאותי", אמר ווילס. "הוצאנו מעל מיליון דולר בעלויות הקלטה והיה לחץ רב מחברת התקליטים עלינו. זה היה די קשה. המנהל שלנו השתגע, ונאלץ לשלם עבור זמן האולפן. אז אתה מתחיל להבין שאתה תצטרך למכור הרבה מאוד תקליטים כדי להחזיר את המקדמה הזו".
התוצאה באה עם רב מכר אדיר שבהחלט החזיר את המקדמה וגם החזיר את פופולריות הלהקה לשיא חדש. למרות זאת, הרולינג סטון לא התרשם והעניק לו רק שני כוכבים (מתוך חמישה): "אם מישהו היה אומר לי שבאוגוסט 1981 יהיה שיר, עם סקסופון של ג'וניור ווקר, שיפגיז ללא הרף את הרדיו - הייתי מייעץ לו לחדול עם הסמים. אבל השיר URGENT הוא נפלא. האמת שתמיד חשבתי שפורינר היא להקה שעדיף להתעלם ממנה מאשר לבקר אותה. לו גראם הוא לא רוברט פלאנט או פול רודג'רס. אבל הוא שר נהדר בשיר הזה. אז איך, לעזאזל, הצליחה פורינר לדחוף בשאר האלבום שירים כה גרועים? ללא קולו של גראם, אין ללהקה הזו שום ייחודיות בצליל שלה. ועדיין, גראם נמצא בליגה השנייה אבל יש לו את הסיכוי לעלות עוד למעלה".
בונוס: גם תקליט זה יצא בחודש יולי, אך לא ידוע מתי בדיוק - זה התקליט השני של להקת הטריו המופלאה JAMES GANG ושמו RIDES AGAIN. הוא יצא ביולי 1970.
השורשים של הלהקה החלו לצמוח בקליבלנד כשג'ים פוקס המתופף החליט בשנת 1966 כי נמאס לו לנגן ג'אז בסגנון ארט בלייקי ושהוא רוצה מעתה להיות רינגו סטאר. הביטלס עשו לו מהפכה בראש ומיד לאחר מכן החלו לצוץ שלישיות כמו CREAM או JIMI HENDRIX EXPERIENCE.
את JAMES GANG רקח פוקס על נוסחת שלישיית CREAM. הוא העריץ את ג'ינג'ר בייקר המתופף. ג'ו וולש הצטרף להרכב במקרה, כשהחליף גיטריסט אחר שהבריז מהופעה ולא חשב שההרכב הזה הוא סתם עוד משהו מינורי בדרך להצלחה הגדולה. וולש היה קלף מנצח בלהקה. הוא ידע לנגן גיטרה כמו שד. כמו כן הוא היה קלידן נהדר, זמר בעל נוכחות ווקאלית מרשימה והוא גם ידע לכתוב שירים. בקיצור - האיש המושלם ללהקה.
במרץ 1969 יצא תקליט בכורה בשם YER ALBUM, שהיווה נקודת פתיחה מרשימה עם שירים מקוריים נהדרים לצד קאברים אדירים (בין השאר של LOST WOMAN של היארדבירדס).
עיתון JAZZ AND POP האמריקאי פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא בשבילכם אם אתם מחפשים להקשיב לנגינה מהודקת של להקה. התקליט הוא של להקה שהופיעה כבר פעמים רבות ולכן נמנעה מהפקת אלבום מצוחצח ומלוטש מדיי, שמאפיין בדרך כלל אלבומי בכורה. יש להם את הביטחון לנגן מוזיקת רוק משובחת. השירים ורמת ביצועם הם ברמה גבוהה מאד".
כשפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, הזמין את הלהקה לחמם את הופעות להקתו באנגליה ב-1970, כבר התרוצצה השמועה שכדאי מאד לראות את הלהקה המיוחדת הזו, שנתפסה כ'להקה מגניבה ביותר', למרות ששלושת חבריה לא ידעו זאת בזמנו ולא שיערו כמה הם באמת טובים. אפילו צריכת הסמים שלהם הייתה מינימלית יחסית, בהתחשב למה שהלך באותו זמן סביבם. ג'ו וולש פיצה את עצמו על כך בשנים מאוחרות יותר עם צריכת סמים ואלכוהול מבהילה.
השלישיה רקחה את שירי אלבומה השני, RIDES AGAIN, בעיקר בג'מג'ומים בחדרי הלבשה לפני הופעות. הכימיה בין השלושה עבדה אז כקסם. התקליט עצמו הוקלט באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס. בתקופה ההיא היו אלה אולפנים חדשים לגמרי עם ציוד הקלטה מהטובים ביותר.
הקטע שפותח את האלבום FUNK #49 מראה למאזינים כמה משופשפת הלהקה הזו. חטיבת הבס-תופים של ג'ים פוקס ודייל פיטרס היא ברמה גבוהה מאד. ויש כאן כמובן את עבודת הגיטרה המשובחת והשירה המאנפפת המדליקה של מאסטרו וולש. המילים בשיר הפתיחה הזה לא חזקות, אבל אל תיתנו להן להפריע לכם כי ג'ו וולש כתב אותן סתמיות בכוונה, כדי שיתאימו למוזיקה מבחינה קצבית.
בתקופה הזו של האלבום השני היה הלו"ז של ההופעות צפוף, דבר שתרם לחיזוק הקשר המוזיקלי בין שלושת החברים. באחת ההופעות הם חיממו את להקת לד זפלין וג'ו וולש היה זה שהמליץ לג'ימי פייג' להשתמש בגיבסון לס פול במקום בפנדר טלקאסטר ואף מכר לו באותו מעמד גיטרת גיבסון לס פול משנת 1959.
בצד הראשון של RIDES AGAIN יש שירי רוק נהדרים כמו WOMAN ו- THE BOMBER (שמכיל בתוכו מוטיב של יצירת הבולרו הידועה של ראוול). דרך אגב, בעלי הזכויות של ראוול איימו לתבוע את הלהקה על שימוש בלחן ללא רשות. ראוול השאיר הוראה מפורשת לבעלי זכויותיו כי יצירת הבולרו תאופשר לביצוע אך ורק של תזמורת סימפונית שלמה וחשוב לציין שג'יימס גאנג לא היו היחידים שהקליטו את הבולרו באופן רוקי אך השאר חמקו כנראה מתחת למכ"ם.
לפיכך השיר נערך מחדש והבולרו נחתך בהוצאות האלבום הבאות. וולש רתח על ההחלטה הזו ולא פעם הביע לקהל את דעתו על כך בהופעות הלהקה לפני ביצוע הקטע. בגירסת הדיסק של האלבום הקטע הוחזר לאורכו המקורי.
צד ב' של האלבום מכיל קטעים אקוסטים יפהפיים כמו GARDEN GATE, THERE I GO AGAIN (שמזכיר לי משום מה את ניל יאנג) והקטע הדרמטי והמתוזמר שמסיים את האלבום באופן מושלם. הקטע נקרא ASHES, THE RAIN AND I. התיזמור בשיר הזה נעשה על ידי ג'ק ניטשה. השיר האהוב עליי באלבום הוא TEND MY GARDEN שפותח את צד ב' שבאלבום ואורגן ההאמונד עם הדיסטורשן שם עושה בי צמרמורות של עונג. (דרך אגב, האופי של הפיזמון בשיר הזה מזכיר לי, משום מה, את MORE THAN A FEELING של להקת בוסטון, שהוקלט שש שנים לאחר מכן).
נגן אורח באלבום היה ראסטי יאנג, שהיה אז חבר בלהקת POCO, שהקליט גיטרת פדל-סטיל לשיר THERE I GO AGAIN. עטיפת האלבום הצנועה באה להראות לנו (חוץ מהמצב הכלכלי הירוד יחסית ששרר אז בלהקה) שאלבומים נהדרים לא חייבים להתחבא בתוך עטיפות נוצצות. מספיק כיתוב שחור על גבי לבן מקדימה ותמונת שחור-לבן מדליקה של חברי הלהקה על אופנועים בעטיפה האחורית.
בעיניי זה אחד התקליטים האמריקניים הטובים יותר מהתקופה ההיא. הצד הרוקי הוא רוק ב-ר' הידיעה! עם סאונד וביצועים כמו שהז'אנר הזה אמור להישמע בפורמט של פאוואר-טריו. הצד האקוסטי מדהים לא פחות ומוסיף מימד עשיר ומענג לוולש וחבורתו.
כשהאלבום יצא לאור, הוכתרה השלישייה הזו כהצלחה מינורית בארה"ב. הביקורות היו בעיקר חיוביות אך למרות ההצלחה החל וולש לגלות סימני חוסר רצון להמשיך עם ההרכב. ההתלהבות שאפפה את הלהקה הפכה לבילבול ועייפות והוא רצה ליצור מוזיקה עם אלמנטים מורכבים יותר מסאונד של שלישיית נגנים בלבד.
דייל פיטרס על האלבום: "אני חושב שזה היה האלבום הטוב ביותר שלנו. טיילנו הרבה באותה תקופה וניגנו ממש טוב ביחד. כולנו היינו באותו ראש. ג'ו היה בשיאו ועשה דברים מדהימים עם הגיטרה שלו. היינו כל כך עסוקים שלא הספקנו לכתוב שירים רבים אז מצאנו את עצמנו יושבים באולפן מסתכלים אחד על השני ואומרים, 'הנה אנחנו, עכשיו מה?'. אני זוכר שהאוכל היה טוב, והמפיק שלנו היה מוכן לנסות הכל, כעבור כמה ימים היו לנו שירים וביל נהג להשמיע אותם בחדר הבקרה בעוצמה מנפצת אוזניים! באותה תקופה היו לג'ו כמה שירים אקוסטיים יפים, אז החלטנו להפוך את האלבום לחצי חשמלי וחצי אקוסטי. אחת המנגינות האקוסטיות האהובות עלי ביותר הייתה GARDEN GATE. זו פנינה מוחלטת. הרגשנו חופשיים מאוד מבחינה מוזיקלית במהלך האלבום הזה והתחושה הזו הובילה לנגינה מלאת השראה. הפכנו את THE BOMBER לסוויטה מוזיקלית. זה היה די מרגש באותה תקופה. בסך הכל זו תקופה נהדרת ואלבום שידענו שיהיה ממש טוב".
ג'ים פוקס על האלבום: "הקלטת האלבום הייתה בתחושה שונה לחלוטין מזו של האלבום הראשון. כשהתחלנו להתכונן לקראת זה, אני מאמין שהרגשנו קצת לחץ להפוך את זה לאלבום נהדר! טיילנו באופן בלתי פוסק ולא לקחנו את הזמן הדרוש להכנת חומר חדש. כך הגענו לאולפני רקורד פלאנט, שהיו חדשים לגמרי. אני לא חושב שמישהו עדיין השתמש בהם. זה היה הסטודיו הכי מגניב שראינו, עד שנתקלנו שם בג'קוזי!
זו הייתה אווירה נהדרת ליצור. אני זוכר שהקלטתי את הרצועה הבסיסית של THE BOMBER. אני גם זוכר שלקחתי כמה שעות חופש בלילה אחד לצאת למועדון כדי לשמוע את הגיטריסט גלן שוורץ ולהקתו, PACIFIC GAS AND ELECTRIC. הלהקת החימום באותו לילה הייתה POCO. הם היו חדשים ואהבנו אותם. סיימנו שיר לאלבום שדרש צלילי גיטרת סטיל (THERE I GO AGAIN), וניגשנו היישר אל הבמה כדי לשכנע את ראסטי יאנג לבוא לאולפן ולנגן אותו בשבילנו! אני גם זוכר בחיבה את השיר ASHES, THE RAIN AND I. אין שם תופים, ובכל זאת עדיין זה אהוב עלי! שכבתי באולפן עם הפנים כלפי מטה על הרצפה, בין ג'ו לדייל.
אני זוכר גם את צילומי העטיפה של התקליט. שוב, אין תקציב לזה אבל מנהל ההופעות שלנו, טום רייט, היה צלם משובח. היינו בדרך והופענו במועדון קטן במערב מסצ'וסטס. באותם ימים לא היה לנו כסף למלונות, ולכן התארחנו עם להקה שפגשנו פעם בקליבלנד. היה להם בית ענק שהם חלקו אותו עם כנופיית אופנועים. בוקר אחד, טום היה במצב רוח להצטלם והוא המשיך לעקוב אחר האופנועים היפים האלו. אבל זה היה ינואר, וכולנו היססנו לשאול את האופנוענים אם נוכל להוציא את רכביהם בגלל השלג. סוף סוף טום שאל והם התרגשו להיות חלק מהצילומים. היינו בהלם כשהם התניעו את האופנועים בסלון ורכבו עליהם ממש מהמרפסת הקדמית לשלג! עד היום אני אוהב את התצלום ההוא!".
ג'ו וולש על האלבום: "האלבום היה המשך הגיוני של האלבום הראשון, בכך שהלהקה הייתה בשלב מאוד יצירתי. זו הייתה תקופה מאוד אהובה בחיי".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
