רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 ביולי (2.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "למרות שזה קצת קשה לדמיין, אני רוצה לקבל תפקיד בסרט תנ"כי. אני יכול לגלם שם עבד או משהו כזה. זה יהיה ממש מלהיב" (ג'רי לי לואיס, בעיתון NME, בשנת 1963).

היסטוריה, דרמה וגיטרות חשמליות: ב-2 ביולי 1966, הרולינג סטונס היו בשיא כוחם כשהגיעו בהליקופטרים להופעה באצטדיון טניס "פורסט הילס" בקווינס, ניו יורק, אבל הסיפור האמיתי התרחש מחוץ לאור הזרקורים, במועדון אפוף עשן בניו יורק, שם התגלה הכישרון שישנה את פני המוזיקה. אז תתכוננו לסיפור על קנאה, זיכרון סלקטיבי וגיטריסט אחד שביקש רק דבר אחד: לפגוש את אלוהים. כלומר, את אריק קלפטון.

ניו יורק, 2 ביולי 1966. החום והלחות של הקיץ עוטפים את העיר כמו שמיכה ספוגת זיעה. מעל קווינס, רעש מחריש אוזניים של להבי הליקופטר מפלח את האוויר. בפנים, חברי להקת הרוק'נ'רול הכי גדולה בעולם, הרולינג סטונס, מביטים מטה על אצטדיון הטניס פורסט הילס, אליו הם מובלים היישר להופעה במסגרת סיבוב ההופעות האמריקאי הלוהט שלהם.

על הקרקע, האווירה מחשמלת לא פחות. באותו היום ממש, יצא לחנויות התקליטון החדש שלהם, והוא היה חומר נפץ. בצד הראשון, השיר MOTHER'S LITTLE HELPER, המנון ציני ומבריק על חייהן השקטים והנואשים של עקרות הבית בפרוורים והתלות שלהן בכדורי הרגעה קטנים וצהובים. בצד השני, הבלדה העדינה LADY JANE. הסטונס היו חוד החנית של המרד, והם ידעו זאת.

כשהם עלו לבמה בפסטיבל המוזיקה המקומי, מול 9,400 מעריצים צורחים וצבא של 375 שוטרים שנפרשו כדי למנוע מהומה, הם נתנו את כל מה שיש להם. להיטים כמו SATISFACTION ו-PAINT IT BLACK הדהדו באצטדיון, לצד השיר על התמוטטות העצבים התורנית, 19TH NERVOUS BREAKDOWN. הניו יורק טיימס דיווח למחרת על "צרחות היסטריה" ו"בני נוער שנהרו אל הבמה", אך ציין שהמשטרה שמרה על הסדר ללא מעצרים. העיתון גם טען שהמקום לא היה מלא עד אפס מקום (מתוך 14,000 מושבים) בגלל החום הכבד, והיו שחשבו שגל הפלישה הבריטית מתחיל לאבד גובה או שמחירי הכרטיסים פשוט היו גבוהים מדי.

אבל בזמן שהקהל התמוגג, לסטונס כבר היו תוכניות אחרות לגמרי. אחרי ההופעה, הם ידעו שמחכה להם מסיבה במועדון הטרנדי ONDINE ברחוב 59. על פי השמועה, גיטריסט שחום עור ועוצר נשימה בשם ג'ימי ג'יימס אמור להופיע שם. מי שהמליצה עליו בחום הייתה לינדה קית', חברתו של קית' ריצ'רדס, שסיפרה להם כחובבי בלוז מושבעים שאין שני לו בנגינת בלוז. אותו ג'ימי ג'יימס, כמובן, היה ג'ימי הנדריקס בתחילת דרכו עם להקתו, JIMMY JAMES AND THE BLUE FLAMES.

כאן הסיפור מסתבך, והופך למיתולוגיה של רוק'נ'רול. שנים לאחר מכן, בסיסט הלהקה, ביל וויימאן, כתב הקדמה לספר צילומים מרהיב של הצלם ג'ארד מנקוביץ על הנדריקס. וויימאן, בביטחון מלא, שטח את גרסתו: "ביולי 1966 ראינו את ג'ימי הנדריקס הלא ידוע מופיע במועדון בניו יורק. הוא קרא לעצמו אז בשם ג'ימי ג'יימס. כשחזרנו מארה"ב ללונדון, דיברנו עם חברי להקת האנימלס על אותו גיטריסט מדהים שראינו. זאת כי הם עמדו לטוס לשם וכשהם חזרו מארה"ב - ג'ימי הנדריקס היה איתם. בסיסט הלהקה, צ'אס צ'אנדלר, החתים אותו להופעות בלונדון". סיפור נהדר, נכון? חבל רק שהוא רחוק מהמציאות. נראה שזיכרונו של וויימאן בגד בו, או שהוא פשוט החליט לשכתב את ההיסטוריה.

אז מה באמת קרה באותו לילה במועדון ה-ONDINE? הסטונס אכן הגיעו, אבל ההתלהבות הייתה רחוקה מלהיות גורפת. היחידים שנותרו עם לסת שמוטה היו ביל וויימאן עצמו והגיטריסט בריאן ג'ונס, שהמוזיקליות הפתוחה שלהם אפשרה להם לזהות את הגאונות המתפרצת מהבמה. מיק ג'אגר, לעומתם, לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מההופעה הפרועה והרעשנית. וקית' ריצ'רדס? הוא היה עסוק בעיקר בניסיון לעכל את מערכת היחסים הקרובה והמוזרה שנרקמה בין חברתו, לינדה, לבין הגיטריסט הכריזמטי הזה. הקנאה, כך נראה, העיבה על שיפוטו המוזיקלי.

הסטונס המשיכו הלאה, אבל לינדה קית' לא ויתרה. זמן קצר לאחר מכן, כשהאנימלס הגיעו לארצות הברית, היא ניגשה לבסיסט שלהם, צ'אס צ'אנדלר, והפצירה בו לבוא ולראות את התגלית שלה. צ'אנדלר, שכבר מאס בכיוון המוזיקלי של להקתו וחיפש אפיק חדש כמנהל ואמרגן, הסכים. הוא הגיע למועדון, ראה את ג'ימי ג'יימס על הבמה, ונדלק באופן מיידי. הוא זיהה את הפוטנציאל החד פעמי.

במהרה, צ'אנדלר הציע להנדריקס עסקה שתשנה את חייו: לעזוב הכל, לבוא איתו ללונדון, ושם להפוך אותו לכוכב. הנדריקס, שחיפש את הפריצה הגדולה, הסכים כמעט מיד, אבל הציב תנאי אחד ויחיד, שהראה בדיוק איפה הראש שלו היה מונח: הוא יבוא ללונדון רק אם צ'אנדלר יארגן לו פגישה עם הגיבור שלו, אריק קלפטון.

וכך, ההיסטוריה של הרוק'נ'רול נכתבה. לא בזכות גילוי של הרולינג סטונס, אלא בזכות התעקשותה של לינדה קית', חזונו של צ'אס צ'אנדלר, והרצון העז של גיטריסט צעיר מאמריקה לפגוש את מלך הגיטרה הבריטי. הסטונס היו שם בלילה הגורלי, אבל רובם פשוט לא הבינו מול מה הם עומדים. כן, לפעמים, גם הלהקות הגדולות ביותר יכולות לפספס את הרכבת.

2 ביולי בשנת 1969. בעוד העולם מתכונן לנחיתה על הירח ולפסטיבל וודסטוק המהפכני, סערה מגיטרה חשמלית התחוללה על במה בהייד פארק באנגליה. המשך הסיפור פה בא עם עירום מלא, מיץ תפוזים מעופף, אלימות קומית והצעה אחת שטרפה את הקלפים ושינתה את מסלול הקריירה של כמה מהמוזיקאים הגדולים ביותר בעולם הרוק.

שם, על הבמה בהייד פארק, עמד הגיטריסט וירטואוז, ג'ף בק, יחד עם להקתו המעולה, THE JEFF BECK GROUP. בק, באקט של חוצפה אמנותית, פרט בגיטרה החשמלית שלו את צלילי ההמנון האמריקני בסולו מחשמל ומעוות, וכל זאת, שימו לב, שישה שבועות שלמים לפני שג'ימי הנדריקס עשה את אותו הדבר בדיוק בהופעתו המפורסמת בפסטיבל וודסטוק והכניס את הביצוע לפנתיאון. בק הקדים את זמנו, כהרגלו? או שמא שמע את הנדריקס מנגן כך היכן שהוא באנגליה?

נריץ קדימה אחד עשר ימים. התאריך הוא 13 ביולי, והלוקיישן הוא הסינגרס בול בקווינס, ניו יורק. להקתו של בק, שכללה באותה עת שני כוכבים עולים בשם רוד סטיוארט בשירה ורון ווד על הבס, הגיעה להופיע במסגרת פסטיבל פופ מקומי. על אותו לוח הופעות נמנו גם הלהקות VANILLA FUDGE ו-TEN YEARS AFTER. באוויר הייתה תחושה של התרגשות, אך איש לא שיער את גודל הכאוס שעמד להתפרץ. כבונוס מפתיע, בין אלפי הצופים הסתובבו גם חברי להקת לד זפלין, שהיו בשיא תהילתם הראשונית, למרות שלא היו חלק מההופעות המתוכננות. הם פשוט באו ליהנות מהמוזיקה, או כך לפחות חשבו כולם.

הערב התקדם, והגיע תורה של להקת ג'ף בק לעלות. האנרגיות היו בשיאן, והלהקה פצחה בביצוע סוער לקלאסיקת הרוק'נ'רול של אלביס פרסלי, JAILHOUSE ROCK. זה היה הרגע שבו כל החוקים נזרקו מהחלון. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, טיפסו לבמה חברי לד זפלין במלוא הדרם כדי להצטרף לג'אם סשן ספונטני. הקהל נכנס לטירוף. אך השיא עוד היה לפנינו. ג'ון בונהאם, המתופף האימתני של זפלין, כנראה הרגיש שהחום של יולי בניו יורק וההתלהבות המוזיקלית דורשים צעדים דרסטיים. הוא פשוט החל להתפשט על הבמה, עד שנשאר עירום כביום היוולדו, כל זאת תוך כדי שהוא ממשיך לתופף בקצב מסחרר.

הבמה, שהייתה עמוסה במוזיקאים מהשורה הראשונה, הפכה לזירת התרחשות סוריאליסטית. כולם החלו להתפרע ולנגן בו זמנית. ג'ף בק, שלא נשאר חייב, אחז בכוס מיץ תפוזים וזרק אותה בפרצופו של אלווין לי, הגיטריסט של TEN YEARS AFTER. רוד סטיוארט, מצדו, השתמש בעמוד המיקרופון שלו כדי לחבוט קלות בישבנו החשוף של בונהאם המתופף. המהומה הייתה כה גדולה עד שהשומרים והשוטרים שנכחו במקום נאלצו לעלות לבמה כדי להשתלט על העניינים ולעצור את המתופף הסורר והערום.

אך הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים של הכאוס הזה. באותו ערב גורלי, ניגשו אל ג'ף בק שניים מחברי להקת VANILLA FUDGE – הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס. השניים, שהיו ידועים כחטיבת קצב מהודקת וכבדה במיוחד, הציעו לבק הצעה שאי אפשר לסרב לה: לפרק את הלהקות הנוכחיות שלהם ולהקים יחד הרכב חדש, שלישיית כוח אימתנית, מה שנקרא סופרגרופ.

בק, שחש ככל הנראה מיצוי מההרכב שלו וזיהה הזדמנות אמנותית ומקצועית להתקדם, לא היסס לרגע. הוא החליט במקום לפרק את להקת ג'ף בק. באופן מכוון ואולי אף אכזרי, הוא עשה זאת ממש לפני הופעתם המתוכננת בפסטיבל וודסטוק, אירוע שהיה יכול להזניק את הלהקה כולה, ובמיוחד את סטיוארט ואת ווד, למעמד של כוכבי-על בינלאומיים.

המהלך הזה יצר קרע עמוק. רוד סטיוארט האשים מאז את בק במניעת חשיפה אדירה ובגניבת הזדמנות של פעם בחיים. הוא טען שבק, בקור רוח, שדד מהם את תהילת הנצח שהייתה מובטחת להם בוודסטוק. בק, מצידו, הגיב בראיונות מאוחרים יותר ולא הביע חרטה. הוא טען שדווקא שמח על המהלך, מכיוון שהוא מנע ממנו להיות מתויג לנצח כ"גיטריסט של שנות השישים". הוא רצה להתפתח, לחקור כיוונים מוזיקליים חדשים וכבדים יותר, והמעבר לשלישייה עם בוגרט ואפיס היה בדיוק מה שחיפש.

היה זה יום קיץ שגרתי באולפני EMI בלונדון, ה-2 ביולי 1969. באולפן מספר 2 ישב פול מקרטני עם גיטרה אקוסטית והקליט לבדו שיר קטן, כמעט ילדותי, בשם HER MAJESTY. הוא לא שיער בנפשו שהיצירה הזעירה הזו, מחווה קלילה והומוריסטית למלכת אנגליה, עתידה לעבור מסע מטלטל מהרצפה בחדר העריכה אל דפי ההיסטוריה.

אבל כדי להבין את הבדיחה הפרטית של מקרטני, צריך לחזור ארבע שנים אחורה. ב-26 באוקטובר 1965, ארבעת המופלאים מליברפול עמדו נרגשים בארמון בקינגהאם. המלכה אליזבת השנייה בכבודה ובעצמה העניקה להם את אות חברי מסדר האימפריה הבריטית (MBE), מהלך שזעזע את הממסד השמרני. מקרטני, שהיה אז בן 23, נזכר מאוחר יותר במפגש בחיבה גדולה. "היא הייתה מקסימה וחברותית מאוד", סיפר, "היא התנהגה אלינו ממש כמו אמא שדואגת לבנים שלה". שנים לאחר מכן, הוא אפילו התוודה שבנעוריו המוקדמים, כמו נערים בריטים רבים, היה מאוהב קלות במלכה הצעירה. הרגש הזה, תמים וקצת משועשע, הוא שהיווה את הבסיס לשיר הקצרצר.

השיר עצמו נולד כשנה לפני הקלטתו הרשמית. ב-20 בנובמבר 1968, במהלך ראיון לתחנת הרדיו הפיראטית המצליחה רדיו לוקסמבורג, מקרטני ניגן למראיין, טוני מקרת'ור, גרסה מוקדמת של HER MAJESTY, רק כדי שמקרת'ור יוכל לבדוק את עוצמת הקול במיקרופונים. שנה חלפה, ובמהלך ראיון נוסף עם מקרת'ור, הפעם יחד עם ג'ון לנון, על העבודה המפרכת על התקליט החדש ABBEY ROAD, הזכיר המראיין למקרטני את אותו קטע קטן שהשמיע לו.

במקור, מקרטני ייעד לשיר תפקיד צנוע בתוך מחרוזת השירים המורכבת והמרהיבה המהווה את רוב צדו השני של התקליט. הוא תכנן למקם את HER MAJESTY בין השיר MEAN MR MUSTARD לבין POLYTHENE PAM. הרעיון היה ליצור אתנחתא קומית קצרה, מעין קריצה מלכותית, בתוך יצירת הרוק הגדולה.

אך הגורל, או ליתר דיוק, טעות אנוש מבורכת, התערב. טכנאי ההקלטות הצעיר, ג'ון קורלנדר, שהיה עד לאותו רגע מכונן, שחזר את הדרמה הקטנה שהתחוללה בחדר הבקרה: "ערכנו את כל המחרוזת והשמענו אותה לפול בפעם הראשונה. הוא הקשיב בריכוז, ואז פסק, 'אני לא אוהב את השיר הזה. תזרוק אותו'. אז פשוט חתכתי את סרט ההקלטה שהכיל את השיר. אבל בטעות, חתכתי אותו רגע אחרי שהשיר הקודם הסתיים, והשארתי בטעות את האקורד האחרון והצורם של MEAN MR MUSTARD, דבוק להתחלה שלו".

כשקורלנדר הצביע על הטעות, מקרטני רק ביטל זאת בידו. "זה רק מיקס ראשוני, זה לא באמת משנה", אמר, "אל תתאמץ לתקן את זה". אבל קורלנדר פעל תחת הוראה קפדנית באולפני EMI: לעולם לא לזרוק שום דבר שהוקלט. אז אחרי שמקרטני עזב, הוא הרים את פיסת הסרט המושלכת, חיבר לה כעשרים שניות של סרט הפרדה אדום, והדביק אותה בקצה הרחוק של סליל המאסטר הכללי. הוא עשה זאת רק כדי לא לאבד את ההקלטה, ללא כל כוונה שזו תגיע לתקליט הסופי.

למחרת, טכנאי אחר בחברת אפל של הביטלס, מלקולם דייויס, קיבל את הסליל כדי לחתוך ממנו תקליט דמו (ACETATE) לבדיקה. הוא ראה את ההערה על הקופסה שציינה כי HER MAJESTY אינו רצוי, אך מתוך אותה מדיניות של "לא זורקים כלום", החליט לכלול גם אותו בסוף התקליט, אחרי שתיקה ארוכה.

כאשר מקרטני קיבל את תקליט ההדגמה לביתו והניח אותו על הפטיפון, הוא הופתע לחלוטין. לאחר שהצלילים האחרונים של השיר THE END דעכו, ואחרי שתיקה ממושכת, לפתע בקע מהרמקולים האקורד הרועש של MEAN MR MUSTARD ואחריו השיר הקטן על המלכה. ההפתעה, חוסר ההקשר והסיום הפתאומי והקטוע של השיר שעשעו אותו כל כך, שהוא מיהר לחזור לאולפן והכריז: "תשאירו את זה בדיוק ככה!". וכך, ללא מיקס נוסף וללא עריכה, המיקס הראשוני הוא זה שהוטבע על מיליוני העותקים של התקליט. זו הסיבה שהשיר נפתח באקורד גיטרה חשמלית מפתיע שאינו שייך לו, וזו גם הסיבה שהשיר נקטע בפתאומיות, מכיוון שהאקורד המסיים המקורי שלו קוצץ כדי שיתחבר כהלכה לשיר POLYTHENE PAM על סרט ההקלטה המקורי. שנים לאחר מכן יצאה לאור הגרסה עם אקורד הסיום השלם.

ומה חשבה הוד מלכותה על המחווה המוזיקלית? שנים רבות לאחר מכן, באירוע רשמי אחר, מקרטני, שכבר הוכתר כאביר על ידי המלכה, אזר אומץ וביצע עבורה את השיר. בספרו THE LYRICS הוא תיאר את הרגע במבוכה קלה ובכנות אופיינית: "ביצעתי את השיר, פעם אחת, מול המלכה. אני לא יודע איך באמת לספר לכם את זה, אבל באמת שלא היה לה הרבה מה להגיד".

הקאמבק הגדול: אחרי 12 שנות שתיקה, בריאן וילסון חזר הביתה – אל הבמה! כן, רעידת אדמה בעולם הפופ: ב-2 ביולי 1976, קרה הבלתי ייאמן. הגאון המיוסר והמוח המוזיקלי מאחורי הביץ' בויז עלה על במה להופעה מלאה עם הלהקה לראשונה מזה 12 שנים. הקהל בפסטיבל DAY ON THE GREEN באוקלנד היה עד לרגע היסטורי, אך גם שברירי מאין כמותו.

זה היה יום קיץ מהביל בקליפורניה והאצטדיון העצום של אוקלנד רעד תחת משקלם של עשרות אלפי מעריצים שהגיעו לפסטיבל הענק DAY ON THE GREEN, אירוע שהופק על ידי האמרגן הנודע ביל גרהאם. האוויר היה מחשמל, אבל לא רק בגלל השמש הקופחת או הופעות של להקות כמו אמריקה ולהקתו של אלווין בישופ. כולם חיכו לרגע אחד, לרגע שעליו דיברו כולם במשך חודשים, תחת קמפיין שיווקי אגרסיבי שזעק בכל מקום: BRIAN'S BACK.

אחרי 12 שנים ארוכות של היעדרות כמעט מוחלטת מסיבובי הופעות, שנים בהן הסתגר בביתו, נאבק בשדים אישיים ובריאותיים, והפך לדמות מסתורית בעולם המוזיקה שהוא עצמו עזר לעצב, בריאן וילסון היה אמור לחזור. האיש שהעניק לעולם יצירות מופת כמו התקליט PET SOUNDS, האיש שהיה הארכיטקט של הסאונד הקליפורני, היה אמור לעמוד שוב באור הזרקורים.

ההופעה החלה, והמתח היה בשיאו. הביץ' בויז עלו לבמה, אך כיסא אחד נותר ריק – הכיסא ליד הפסנתר. הלהקה פתחה בחמישה שירים בלעדיו, והקהל החל לאבד תקווה שאכן יראה את המאסטרו. ואז, כמעט במפתיע, הוא הופיע. בריאן וילסון, כבד יותר, זקוף פחות, פילס את דרכו אל מרכז הבמה. הקהל שאג באקסטזה שנמשכה דקות ארוכות. הוא התיישב מול הפסנתר, כמעט ולא זז, פניו חתומות. אך אז ידיו החלו לנוע על הקלידים, והקסם, גם אם מהוסס, חזר. במשך שעה וחצי רצופות הוא ניגן עם חבריו, חלק מהרגעים ההיסטוריים ביותר של הלהקה שהוא הקים.

הדרך לרגע הזה הייתה רצופה מכשולים וכישלונות צורבים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהחברים ניסו להחזיר אותו. בנובמבר 1970, הוא הצטרף ללהקה להופעה במועדון המפורסם WHISKY A GO GO בלוס אנג'לס. הוא התיישב מול הפסנתר, אך מבקר מוזיקה שנכח במקום דיווח למחרת בעיתון כי נראה שווילסון בקושי נגע בקלידים, מבטו היה אבוד בחלל. הקאמבק ההוא היה קצרצר ודהוי. ניסיון נוסף, כמעט נואש, נעשה ב-20 באפריל 1973 בתיאטרון הפלאדיום שבהוליווד. גם שם, הוא לא הצליח ליצור קשר עם הקהל או עם חבריו ללהקה, חש מנותק לחלוטין, ופשוט חזר כלעומת שבא אל המבצר הבודד שלו בביתו.

אפילו מעל סביב ההופעה הגדול של 1976 ריחפה אי ודאות. שמועה עקשנית טענה שפול מקרטני, בכבודו ובעצמו, יגיע לצפות בחזרתו של עמיתו הגאון. ובכן, פול לא הגיע, כנראה שהיו לו תוכניות אחרות. אך הדרמה האמיתית התרחשה יום למחרת. במופע השני של הפסטיבל, בריאן עלה שוב לבמה, אך הפעם המציאות הכתה בו במלוא עוצמתה. אחרי כחצי שעה בלבד, הוא קפא. רעש המגברים האדירים המם אותו. "הרגשתי כאילו אני הורג את עצמי על הבמה", סיפר מאוחר יותר בראיון למגזין המוזיקה מלודי מייקר.

הוא תיאר חוויה של בלאק אאוט מוחלט, תחושה שהוא אינו מסוגל לראות את הקהל יותר. "האוזניים שלי ממש כאבו וכל מכת תוף של דניס (אחיו המתופף) החמירה את זה יותר". ברגע של פאניקה, הוא קרא לאשתו מרילין, שעמדה בצד הבמה. היא מיהרה לעזור לו לרדת מהבמה והוא נלקח למנוחה בביתו, מותש ומובס. כמה ימים לאחר מכן, באותו ראיון, הודה בכנות קורעת לב: "אני לא המנהיג שהייתי פעם, אני כבר לא יצירתי כפי שהייתי".

אך באותו ערב ראשון וקסום של השני ביולי, כל זה עוד לא קרה. במשך תשעים דקות, בריאן וילסון היה שוב חלק מהביץ' בויז. הוא שרד. כשההופעה הסתיימה והלהקה ירדה מהבמה לקול תשואות הקהל, נשמע קולו השקט והמהוסס של בריאן שואל את הסובבים אותו שאלה אחת, שאלה שסיכמה שנים של כאב, חוסר ביטחון ותקווה: "האם הייתי בסדר?".

ב-2 ביולי בשנת 2005 נערך אירוע LIVE 8. אמנים רבים הופיעו בו אך כולם חיכו לשיא הגדול בצורת איחוד היסטורי של להקת פינק פלויד. אז איך שכנע בוב גלדוף את רוג'ר ווטרס להתקשר לדייוויד גילמור? למה הלהקה כמעט רבה על רשימת השירים? ואיך חיבוק אחד בסוף המופע סימל 24 שנים של נתק שהגיעו לסיומן הבלתי נתפס (באופן זמני)? בואו לגלות...

זה היה היום שבו מיליוני אנשים ברחבי העולם הדליקו טלוויזיות לא כדי לראות עוד הופעה, אלא כדי לחזות בנס. אירוע הצדקה העצום LIVE 8, שאורגן על ידי האביר הנצחי של הפופ, בוב גלדוף, ריכז רשימת אמנים מסחררת, אבל כולם, מהמעריץ הכי קטן ועד המפיק הכי גדול, חיכו רק לרגע אחד: האיחוד של פינק פלויד. ארבעת חברי ההרכב הקלאסי – דייוויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ניק מייסון וריק רייט – הסכימו לחלוק במה אחת בפעם הראשונה מזה 24 שנים, ולמשך פחות מחצי שעה, להזכיר לעולם למה הם היו אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים.

הדרך לבמה, כפי שחושף המתופף ניק מייסון בספרו, הייתה רצופה מכשולים, אגו פגוע והרבה מאוד דיפלומטיה. "ההתרגשות הראשונית סביב המאמצים של בוב גלדוף להרים את LIVE 8 עוד לא ממש חלחלה אלי", הוא כתב. "בוב סיפר לי על הרעיון וציין שפנה לדייוויד גילמור לגבי איחוד, אבל דייוויד סירב בתוקף". אבל בוב גלדוף, איש שלא מקבל 'לא' כתשובה, ראה בסירוב אתגר. הוא הודיע למייסון שהוא פשוט ייסע ברכבת לביתו של גילמור כדי לשכנע אותו פנים אל פנים. "בוב כבר הגיע לאזור מזרח קרוידון כשדייוויד התקשר אליו ואמר 'אל תטרח', אבל בוב המשיך בכל זאת", נזכר מייסון. אפילו תחנוניו של האיש שארגן את LIVE AID לא הצליחו לשנות את דעתו של הגיטריסט.

ולגילמור היו סיבות טובות. הלהקה לא הייתה גוף פעיל, והוא היה שקוע עמוק בעבודה על פרויקטים אישיים. הוא ידע היטב שאיחוד, אפילו לרגע, יפתח תיבת פנדורה של לחצים מצד חברת התקליטים, התקשורת והמעריצים, שידרשו תקליט חדש וסיבוב הופעות עולמי. "מנקודת מבטו, התזמון היה נוראי", הודה מייסון. "בדיעבד, אני חושב שהוא הקריב את ההקרבה הגדולה מכולנו".

גלדוף פנה למייסון בבקשה שישמש כמתווך, אך המתופף סירב בנימוס. הוא חשש שהתערבותו רק תגרום לגילמור להתבצר עוד יותר בעמדתו. "כמו שאמרתי פעם", הוא התבדח בספרו, "אתה יכול להוביל סוס אל המים, אבל אתה לא יכול להכריח אותו לשתות. במקרה של דייוויד, אתה אפילו לא יכול לגרום לו להתקרב למים".

אבל מייסון הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. במהלך מבריק של זהירות טקטית, הוא החליט לפנות דווקא לאיש שהיה מקור הסכסוך המרכזי – רוג'ר ווטרס. "הידידות בינינו חודשה לאחרונה, ולא רציתי שרוג'ר יחשוב שאני מנצל זאת כדי לבקש טובות", הוא הסביר. "שלחתי לו אימייל זהיר והסברתי שבוב רוצה שנעזור לו במשימתו להציל את העולם". התשובה הייתה מיידית. ווטרס התקשר ישירות לגלדוף, וכששמע שהמטרה היא לא גיוס כספים אלא הפעלת לחץ פוליטי על מנהיגי ה-G8 למחוק חובות של מדינות עניות, הוא הסכים מיד. הרעיון תאם לחלוטין את האג'נדה הפוליטית שלו.

כעבור שבועיים, כשגלדוף התקשר לעדכן את ווטרס, האחרון הופתע לגלות שהמופע יתקיים בעוד פחות מחודש. ברגע של השראה היסטורית, ווטרס הציע לעשות את הצעד האולטימטיבי: הוא יתקשר בעצמו לדייוויד גילמור. "דייב היה מאוד מופתע לשמוע את קולי", סיפר ווטרס מאוחר יותר. גילמור עדיין היסס, וטען שהקול והאצבעות שלו על הגיטרה עלולים להיות "חלודים". ווטרס ביטל את חששותיו על הסף. גילמור ביקש זמן לחשוב על זה. למחרת, הוא הסכים.

"ביום שישי אחד ביוני, בקושי שלושה שבועות לפני האירוע, דייוויד התקשר לבוב, לרוג'ר ולי כדי להודיע: 'יאללה, בואו נעשה את זה'", סיפר מייסון. המכונה החלה לנוע. רוג'ר הבהיר בהומור האופייני לו שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן להיות מופע חימום לספייס גירלז או ללהקת קאברים של אבבא, אבל המסר היה ברור: הגרזנים נקברו. או לפחות הונחו בצד. כמובן שנותר עוד אדם אחד שצריך היה להסכים – הקלידן ריק רייט. "היה הכרחי שהוא יהיה חלק מזה", הדגיש מייסון. "אם עושים את זה, עושים את זה כמו שצריך". רייט, שבעבר חש את נחת זרועו של ווטרס, הסכים מיד, "אולי עם רעד קל של היסוס בקולו", כפי שתיאר מייסון, כשהוא נכנס מרצונו חזרה למה שהיה עבורו פעם זירת גלדיאטורים.

ביום ראשון שלאחר מכן, החדשות הפכו רשמיות, ושמועות שעבדו קשה יותר ממטחנת פלפלים של מלצר איטלקי קיבלו סוף סוף אישור. "כל המריבות שהיו לרוג'ר וללהקה בעבר הן כל כך קטנוניות בהקשר הזה", אמר גילמור בהצהרה רשמית. ווטרס, מצידו, התלוצץ עם עיתונאים שזו "רק הזדמנות לכמה מוזיקאי רוק גריאטריים לקדם את עצמם". חזירים, סוף סוף, יכלו לעוף.

חזרות תחת לחץ והופעה לפנתיאון

ארבעת החברים התכנסו לשלושה ימים אינטנסיביים של חזרות. המשימה הראשונה הייתה לבחור סט של 25 דקות מתוך קטלוג עצום. מייסון הציע להתמקד בשירים האיטיים יותר, אך הדיונים העיקריים היו בין שני היריבים הוותיקים, גילמור מול ווטרס. המתח הישן צף ועלה כשהם נאלצו להסכים על עיבודים אחידים לקלאסיקות שכל אחד מהם ניגן אחרת בהופעות הסולו שלו. גילמור, למשל, הטיל וטו על ביצוע השיר ANOTHER BRICK IN THE WALL. לבסוף, לאחר פגישה עסקית להפליא, כדברי מייסון, שבה "כולם התנהגו למופת והסתייעו בבאר עמוקה של בדיחות פנימיות כדי להפיג מתחים", נבחרה הרשימה.

בערב המופע, חברי הלהקה הגיעו מוקדם להייד פארק כדי לצפות בעניינים. "זה היה מרגש לראות את העוצמה של מה שהתרחש, גם על הבמה וגם בקהל", נזכר מייסון. מאחורי הקלעים, האווירה הייתה מחויכת. "עשינו כמה ראיונות ודחפנו את המסר שלשמו התכנסנו. כל זה גרם לי להרגיש שעשינו את הדבר הנכון".

ואז הגיע הרגע. הבמה הגדולה הוחשכה, והלמות פעימות לב מוכרות החלו להרעיד את הרמקולים. הקהל הבין שההיסטוריה חוזרת. פינק פלויד עלו לבמה, והתחילו לנגן. הם נשמעו לא פחות ממושלמים. השיר MONEY, אירוני מאין כמוהו בהקשר של אירוע צדקה, שחרר אותם לקראת הרגע המרגש באמת: WISH YOU WERE HERE. לפני השיר, פנה ווטרס לקהל ואמר: "זה מרגש מאוד לעמוד כאן עם שלושת הבחורים האלה, אחרי כל כך הרבה שנים. לעמוד כאן ולהיות חלק מכם. אנחנו מקדישים את השיר הזה לכל אלה שלא נמצאים כאן, ובמיוחד לסיד". ההקדשה לסיד בארט, כמובן.

השיא הגיע עם הביצוע המונומנטלי של COMFORTABLY NUMB. הקהל היה באופוריה מוחלטת. בסיום ארבעת השירים, גילמור הודה לקהל ופנה לרדת מהבמה. אבל ווטרס לא ויתר. הוא קרא לו לחזור וסימן לכל חברי הלהקה להתקרב לחיבוק קבוצתי ספונטני ואמיתי. התמונה הזו של ארבעתם מחובקים הפכה לאחד הדימויים החזקים והנצחיים ביותר של LIVE 8.

כצפוי, ההופעה הציתה מיד גל שמועות על איחוד מלא, עם הצעות ממפיקים שהגיעו לסכום דמיוני של 150 מיליון ליש"ט. אך היה זה דווקא גילמור שנעץ את הסיכה בבלון התקוות. "החזרות למופע שכנעו אותי שזה לא משהו שאני רוצה להמשיך לעשות", הוא הסביר לתקשורת. "הייתי שם, עשיתי את זה, והגיע הזמן להתקדם".

ב-2 ביולי בשנת 1991 יצא אלבום חדש לטום פטי ולהקת שוברי הלבבות. שמו הוא INTO THE GREAT WIDE OPEN.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה התחיל כאלבום סולו של טום פטי, אך בסופו של דבר זה הפך לשיתוף פעולה בקנה מידה מלא עם להקת הגיבוי הוותיקה שלו, שוברי הלבבות. השינוי הזה בתפיסה של פטי את האלבום אפשר לו לשלב את הכוח הבלתי ניתן לשכפל של להקת רוק ותיקה עם הכיוונים החדשים שאליהם המשיך עם ג'ף לין, המפיק-שותף של האלבום החדש וחבר של פטי בטראוולינג וילבוריז. ברגעים הטובים ביותר שלה, התוצאה נשמעת כמו הכלאה בין FULL MOON FEVER ל- DAMN THE TORPEDOS וכוללת את המילים הכי ממוקדות ומהדהדות שפטי כתב אי פעם.

פטי שר על הכשלים, הפשרות והריקנות הקיומית שעומדים בבסיס החלום האמריקאי. הדמויות שלו נעות בין החומרנים הכפייתיים ועד לסרטים ההוליוודיים הרוקיניים והמתגלגלים - 'לז'קט העור שלו היו שרשראות שיצלצלו / הם שניהם פגשו כוכבי קולנוע, חגגו והתערבבו / איש ה-A&R שלהם אמר, 'אני לא שומע פה אף להיט'/ העתיד היה פתוח לרווחה'. הגיבור של פטי אינו רק מורד ללא סיבה; הוא 'מורד בלי שמץ של מושג'.

השירים הללו מוצגים ברובם בקולו הרגוע של מי שיצא מהתקף נפש של התבוננות עם פרספקטיבה חדשה. הוא אולי נשמע לפעמים קטנוני ולא מעורב וקצת זחוח באורח סתמי אחרי הגעתו לווילבוריז אבל הגישה המגניבה שלו בעצם נובעת יותר מההבנה שלהט הוא לא הדרך היחידה להעביר מסר. המסר שלו, עם זאת, לא מאוד מרגיע - ולפעמים הוא ממש חסר עליזות. הדמויות של פטי חורצות את גורלן בשיממון שמזכיר את האגדות האפלות יותר של ברוס ספרינגסטין.

למרות שהמחצית הראשונה של האלבום יכולה לעמוד כמצגת סולו של פטי, המעורבות של הלהקה הופכת מכרעת ככל שהתקליט מתקדם והאינטנסיביות שלה מניעה לשיאים מרתקים. בסופו של דבר יש נחמה - ואולי קצת תקווה - בהצהרה הפשוטה הזו של מחויבות: 'אנחנו נבנו כדי להחזיק מעמד, עד לנצח / העולם משתנה במהירות / אבל האהבה שלנו נבנתה להחזיק מעמד'. זה סיום הולם לאלבום מרתק לחלוטין".

ב-2 ביולי בשנת 1992 יצא אלבום הופעה חדש לדייויד בואי ולהקתו, טין מאשין. שמו הוא OY VEY BABY (קריצה על ACHTUNG BABY של U2?). זה הוא האלבום השלישי של הלהקה והוא קיבל ביקורות גרועות לרוב והפך לאלבום הראשון של בואי שלא נכנס למצעד המכירות הבריטי, מאז שנת 1967.

במובנים רבים, טין מאשין הייתה מקום המחבוא של בואי, מקום לשכב בו נמוך בזמן שהוא הצית מחדש את תנור היצירה שלו. בכל זאת זה גם שמר אותו בעניינים. בואי תמיד הכחיש שזו הייתה כוונתו ולמרות הביקורות הלא טובות בדרך כלל של האלבום השני, הוא הראה את המחויבות למטרה שלו על ידי סיבוב הופעות עולמי בן שבעה חודשים, שוב במקומות קטנים ומעודדים אווירה של ספונטניות - "אין לנו רשימה מוגדרת", טען בואי, אבל הפעם זו תהיה ההבלחה האחרונה בהחלט של טין מאשין. כיום, חוות דעת ביקורתית על הלהקה היא פחות שלילית ממה שהיה. אולי המוזרות שלה עיוורה את המבקרים בני זמננו לגבי ערכה האמיתי. אחרים התעלמו מהמוזיקה לגמרי וראו אותה אך ורק במונחים של איך שהיא שירתה את דיוויד בואי, אמן סולו, המאפשרת לו להרוס את המיתוס שלו בזמן שהוא מוצא את עצמו שוב. זה גם הביא למערכת יחסים חשובה עם הגיטריסט ריבס גברלס, שיהפוך למשתף פעולה חשוב גם בהמשך הדרך של בואי כאמן סולו.

בואי על טין מאשין בשנת 1993: "זה שחרר אותי מוזיקלית ולפעמים אתה צריך לחזור למשהו לפני שאתה עובד על רעיונות מסוימים. טין מאשין הייתה עבודה בעיצומה, למרות שהיא נתקלה בעוינות מוחלטת. אבל אני זוכר בדיוק את אותה תגובה לתקליט שלי LOW. ועכשיו זה נחשב לאבן דרך ברוק האמנותי, לדברי המבקרים".

בעיתון NEWS AND RECORD, מצפון קרולינה, נכתב ב-1992 לטובת האלבום: "נמאס לי להצביע על זה כמיעוט, אבל הנה זה קורה בכל מקרה - טין מאשין היא אחת מלהקות הרוק'נ'רול הגדולות בסביבה. זמר בשם דיוויד בואי ושם אלבום נהדר הם הזדמנות נוספת לקפוץ על העגלה הזו עם אלבום הופעה נפלא הכולל חומרים משני אלבומי האולפן המשובחים. זו היא פנינה מחוספסת".

בעיתון THE GAZETTE מקנדה נכתב אז: "אני לא אוהב הקלטות של הופעות. יש פה רק שמונה שירים ואחד מהם, HEAVEN IS HERE, אורכו כ-12 דקות! אני מצטער, זה מוגזם. הם לא עד כדי כך טובים. חלק מהמוסיקה שלהם מזכירה חלקים של U2 עם טוויסט אלטרנטיבי. כל השירים מדכאים והשיר I CAN'T READ SOUNDS נשמע מתאים יותר לאלבום החומה של פינק פלויד".

בעיתון MORNING CALL מפנסילבניה נכתב כך: "אחרי שלושה שירים ראשונים הגעתי למסקנה שההרכב הזה לא רע עד כדי כך. יש את הקטע הפאנקי המפתיע IF THERE IS SOMETHING עם שינויי הקצב הנועזים שלו ועבודת הגיטרה של ריבס גברלס. הקטע AMAZING זהה להגיגים בסגנון הנדריקס עם השירה הנינוחה והחולמנית של דיוויד בואי. ו-STATESIDE שמושר על ידי נגן כלי ההקשה האנט סיילס, שמספק אפילו יותר מהבלוז המלוכלך אך מלא הנשמה של גרסת האולפן. עם זאת, המציאות הווירטואלית של זוהר הופעות מפנה בסופו של דבר את מקומה למציאות המוחלטת של ג'אמינג שטותי לשירים מחורבנים".

בעיתון THE REPUBLICAN ממסצ'וסטס נכתב אז: "היישר מבית הספר של בוב דילן לפירוק המיתוס מגיע דיוויד בואי, שעדיין מסיט את עברו בעודו מתפרץ לעולם עם חבריו לטין מאשין. אלבום זה, השלישי של הלהקה, הוקלט במהלך קונצרטים ביפן, בוסטון, ניו יורק ושיקגו במהלך סיבוב ההופעות העולמי שלה. זה רועש, צורב, חסר טעם לחלוטין ומרגש בערך כמו לראות צבע מתייבש".

דם, יזע וסינטיסייזרים: התקליט שכמעט פירק את פורינר והפך אותה לאימפריה. אז היכונו למסע בזמן, הישר אל ה-2 ביולי 1981. ביום זה נחת על מדפי החנויות תקליט האולפן הרביעי של הלהקה, שנשא את השם הפשוט והגאוני – 4. המספר הזה, שהפך לסמל, ייצג לא רק את מספר התקליט, אלא גם את מספר החברים בלהקה, שצומצמה מרביעייה שאפתנית לרביעייה ממוקדת מטרה, אחרי טלטלה כואבת שכמעט ריסקה הכול.

להקת פורינר, פרי מוחו של הגיטריסט הבריטי מיק ג'ונס, פרצה לחיינו בסערה בשנת 1977. היא הייתה התשובה המושלמת של הרוק המלודי והמתוחכם, כזה שיודע למלא אצטדיונים אבל גם לרגש ברדיו. עם פצצות רוק כמו COLD AS ICE, DOUBLE VISION ו-BLUE MORNING BLUE DAY, הלהקה צברה קהל מעריצים עצום ושני תקליטיה הראשונים נחטפו מהמדפים כמו לחמניות חמות. תעשיית המוזיקה העניקה להם תקליטי פלטינה בקצב מסחרר, והיה נדמה שהשמיים הם הגבול.

אבל אז הגיע המשבר. התקליט השלישי, HEAD GAMES, שיצא בשנת 1979, היה סימן מדאיג. המכירות, לראשונה, היו נמוכות יותר מקודמיו, והתחושה במסדרונות חברת התקליטים הייתה שמשהו בפורמולה המנצחת החל לחרוק. מיק ג'ונס, מנהיג הלהקה, הודה בכנות: "הבנו שאנחנו צריכים לחזור להיות חיוביים לגבי מי שאנחנו בתקליט הרביעי. HEAD GAMES היה תקליט מוגזם, והסמים נכנסו שם לתמונה קצת יותר מדי חזק. היה לנו הנגאובר מסיבי אחריו. במבט לאחור, זה לא היה תקליט ממוקד. ניסינו להקשיח את התדמית שלנו עם שירים כמו DIRTY WHITE BOY, אבל אז עלתה השאלה לאן אנחנו באמת הולכים מכאן".

גם הבסיסט ריק וילס, שהצטרף ממש לפני הקלטת אותו תקליט שלישי, הרגיש את הרעידות באדמה. "במובנים מסוימים, אחרי שני התקליטים הראשונים שהיו הצלחה מסחררת, התקליט השלישי היה סטייה מהדרך. הוא היה רוקי יותר, קשוח יותר, וזה לא התחבר לכולם. וכמובן, הייתה לנו עטיפה מאוד שנויה במחלוקת". אה, העטיפה. אותה תמונה מפורסמת של נערה צעירה, שנתפסה כביכול מוחקת מספר טלפון מקיר בשירותי גברים, עוררה סערה באמריקה השמרנית. היו שראו בה פרובוקציה מינית זולה, וחנויות תקליטים רבות פשוט סירבו להציג את התקליט למכירה.

"אתם מפוטרים": הטיהור הגדול

המשבר לא היה רק אמנותי. מאחורי הקלעים, המתח גאה. הקלידן אל גרינווד ואיש כלי הנשיפה והגיטרה, איאן מקדונלד (שהיה ממייסדי קינג קרימזון), דרשו להיות שותפים מלאים בתהליך כתיבת השירים. הדרישה הזו איימה על הצמד היצירתי הבלתי מעורער של הלהקה – מיק ג'ונס והסולן לו גראם. ג'ונס חשש שהתערבות נוספת תחליש את החזון שלו ותדלל את הקסם. ההחלטה הייתה דרמטית ומהירה. ג'ונס וגראם כינסו פגישת להקה, ושם, בלי הכנה מוקדמת, הטילו את הפצצה: גרינווד ומקדונלד פוטרו לאלתר. השניים יצאו מהפגישה המומים, כשהם מקללים נמרצות את חבריהם לשעבר.

וילס נזכר ברגע ההוא: "ממש לא ציפיתי לזה. מיק הסביר לי שהוא רוצה יותר חופש יצירתי, להכניס מוזיקאים אחרים ולהתנסות, במיוחד בתחום הקלידים. זה היה העידן שבו הסינטיסייזרים והאלקטרוניקה החלו לעשות דברים מדהימים. מיק, שתמיד היה אדם ששואף קדימה, רצה לצלול לתוך העולם הזה. התקליט השלישי אולי נמכר לא רע, אבל בסטנדרטים של פורינר הוא נחשב לכישלון. ואני, שבדיוק הצטרפתי, חשבתי לעצמי 'לעזאזל, זה לא מבשר טובות לעתיד שלי כאן'".

ג'ונס הודה שהמהלך היה קשה מנשוא. "זו הייתה תקופה קשה, מבחינה רגשית. איאן היה חבר קרוב, אבל לו ואני הרגשנו שיש לנו את זה מבחינת כתיבת שירים ורצינו למקסם את הפוטנציאל שלנו. היה לנו חזון ברור לאן אנחנו רוצים להגיע, והבנו שאנחנו חייבים להתמקד, גם אם זה בא על חשבון חברים אחרים בלהקה".

הילדה שחיכיתי לה והגאון בן ה-19

מתוך האפר והכאוס, נולדו כמה מהשירים הגדולים ביותר של הלהקה. אחד מהם, אולי הבלדה המזוהה איתם יותר מכל, היה WAITING FOR A GIRL LIKE YOU. כן, כן, אני מודה, גם לי יש חולשה לבלדות כוח מהסוג הזה. כשהן כתובות, מולחנות ומבוצעות בשלמות, הן פשוט פוגעות בול במטרה. יש משהו בשיר הזה שפשוט עוצר את הנשימה שלי בכל פעם מחדש. הביצוע הווקאלי של לו גראם פה הוא לא פחות ממופת.

אז מה הסוד? מיק ג'ונס תיאר את תהליך הכתיבה כחוויה כמעט מיסטית: "פורינר תמיד התרחקה משירים פוליטיים או חברתיים. אנחנו שרים על רגשות ומערכות יחסים. לא הייתה לי שליטה על השיר הזה כשהוא נכתב. הוא פשוט יצא ממני, כמו התגלות. זה הרגיש כמו לטוס באוויר, ואתה רק צריך להיות פתוח מספיק כדי לתת לזה לעבור דרכך. לפעמים הרעיונות מגיעים ממקום לא ידוע, ואתה מקבל השראה פתאומית. זה מה שקרה לי עם השיר הזה".

אבל לקסם הזה היה שותף מפתיע. את צליל הסינטיסייזר האייקוני שפותח את השיר ניגן בחור צעיר וביישן בן 19, כמעט אלמוני לחלוטין, בשם תומאס דולבי. המפיק של התקליט, רוברט "מאט" לאנג (שעבד עם AC/DC ובהמשך יהיה אחראי לסאונד של דף לפארד), שמע קלטת דמו של דולבי והתלהב. הוא הזעיק אותו לאולפן. "הייתי חסר ניסיון לחלוטין", סיפר דולבי לימים, "קישרתי את פורינר עם רוק כבד, אבל הם אמרו שיש להם כמה בלדות והם רוצים גישה אחרת. אז יצרתי להם אווירה אלקטרונית שלא נשמעה כמותה בשיר של הלהקה לפני כן". התרומה של דולבי, שלימים יתפרסם בעצמו עם הלהיט SHE BLINDED ME WITH SCIENCE, הייתה מכרעת.

השיר הפך ללהיט מפלצתי, אך באופן כמעט בלתי נתפס, מעולם לא הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. הוא בילה עשרה שבועות רצופים במקום השני, שיא של כל הזמנים באותה תקופה, כשהוא נחסם על ידי הלהיט הענק PHYSICAL של אוליביה ניוטון-ג'ון. לו גראם, באוטוביוגרפיה שלו, הוסיף קצת צבע לסיפור וסיפר על אישה יפה ומסתורית שנכנסה לאולפן בדיוק כשהקליט את השירה, והעניקה לו השראה לטייק המושלם. שנים לאחר מכן, הוא הודה שהמציא את הסיפור כדי להפוך אותו למעניין יותר, ושלמעשה כבר היה מאוהב עד מעל הראש באשתו הראשונה.

מאבק המתופפים: אדם נגד מכונה

העבודה עם המפיק מאט לאנג לא הייתה פשוטה. לאנג היה ידוע בחיבתו לטכנולוגיה ולדיוק מושלם, לעיתים על חשבון הרגש האנושי. ג'ונס נזכר במאבק סביב השימוש בערוץ מטרונום (קליק טראק): "מאט רצה להשתמש במטרונום כדי לשמור על קצב מדויק, והמתופף שלנו, דניס אליוט, פשוט נעלב מזה עד עמקי נשמתו. כשהקלטנו את השיר BREAK IT UP, נמאס לנו. בשלב מסוים אמרנו 'לעזאזל עם זה!', נכנסנו שנינו לאולפן, אני בפסנתר ודניס בתופים, ופשוט ניגנו את הבסיס לשיר, חי ונושם. הסתובבנו אל מאט ואמרנו 'בסדר? אתה שמח עכשיו?!'. רצינו להוכיח שהלהקה הזו יודעת לנגן ולשמור על קצב בלי עזרה של מכונה".

המתח הזה בין האולד-סקול של הלהקה לבין הגישה ההיי-טקית של לאנג, הוליד בסופו של דבר סאונד ייחודי. התופים נשמעו חיים ועוצמתיים, לא כמו מכונת תופים מסונטזת שאפיינה את ההפקות של לאנג עם דף לפארד מאוחר יותר.

הימור של יותר ממיליון דולר

ההקלטות נמשכו חודשים ארוכים, והעלויות תפחו לממדים אסטרונומיים. "באותה תקופה זה היה סכום דמיוני", סיפר וילס, "הוצאנו יותר ממיליון דולר על עלויות הקלטה. היה לחץ אדיר מחברת התקליטים. המנהל שלנו כמעט השתגע, הוא היה צריך לשלם על כל שעת אולפן. אתה מתחיל להבין שתצטרך למכור המון, המון תקליטים רק כדי להחזיר את ההשקעה".

אבל ההימור השתלם, ובגדול. התקליט 4, עם להיטי ענק נוספים כמו URGENT (שכלל סולו סקסופון בלתי נשכח של אגדת המוטאון ג'וניור ווקר) ו-JUKE BOX HERO, הפך לרב-מכר היסטרי. הוא החזיר את פורינר למעמדה כאחת הלהקות הגדולות בעולם, מכר למעלה משבעה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה, והוכיח שגם אחרי משבר עמוק, אפשר לצאת מחוזקים וממוקדים יותר.

אבל לא כולם התרשמו. מגזין רולינג סטון העניק לתקליט שני כוכבים צוננים בלבד מתוך חמישה. המבקר כתב: "אם מישהו היה אומר לי שבאוגוסט 1981 יהיה שיר, עם סקסופון של ג'וניור ווקר, שיפגיז ללא הרף את הרדיו - הייתי מייעץ לו לחדול עם הסמים. אבל השיר URGENT הוא נפלא. האמת שתמיד חשבתי שפורינר היא להקה שעדיף להתעלם ממנה מאשר לבקר אותה. לו גראם הוא לא רוברט פלאנט או פול רודג'רס. אבל הוא שר נהדר בשיר הזה. אז איך, לעזאזל, הצליחה פורינר לדחוף בשאר האלבום שירים כה גרועים? ללא קולו של גראם, אין ללהקה הזו שום ייחודיות בצליל שלה. ועדיין, גראם נמצא בליגה השנייה אבל יש לו את הסיכוי לעלות עוד למעלה". הביקורת הזו אולי כאבה, אבל פורינר צחקה כל הדרך אל הבנק.

גם זה קרה ב-2 ביולי: זהו יום גדוש באירועים דרמטיים, רגעים מכוננים, פרידות כואבות וגם כמה התחלות חדשות ומפתיעות. מהפרידה של ג'ימי הנדריקס מהצבא ועד המהומה של אקסל רוז בסנט לואיס, בואו נצלול אל הסיפורים.

הזיקית והסופרגרופ: הרגעים של דייויד בואי

אי שם בשנת 1966, במלון צנוע בשם LION HOTEL בעיירה וורינגטון, אנגליה, הופיע אמן צעיר ומבטיח בשם דייויד בואי יחד עם להקתו דאז, THE LOWER THIRD. אך אל תתנו לצניעות המקום להטעות אתכם, כי באותו ערב ממש, על אותה במה, עלתה גם להקה אחרת, מעין נבחרת חלומות של ממש. קראו לה POWERHOUSE והיא כללה שמות כמו אריק קלפטון בגיטרה, סטיב וינווד בקלידים, ג'ק ברוס על הבס ופול ג'ונס בשירה. איזו התנגשות קוסמית של כישרונות במקום אחד.

קפיצה חדה קדימה בזמן, תשע שנים בדיוק לאחר מכן, באותו תאריך ממש, דייויד בואי כבר היה במקום אחר לגמרי בקריירה שלו. הוא קיבל באופן רשמי תקליט זהב על יצירתו YOUNG AMERICANS. התקליט הזה סימן את המעבר המוחלט שלו מדמות הגלאם רוק של זיגי סטארדסט אל מוזיקת הנשמה. זה היה בואי חדש, מתוחכם, שספג את צלילי הפ'אנק והנשמה של פילדלפיה והגיש אותם לעולם בסטייל הייחודי רק לו.

טי רקס מבעירים את הקיץ

ובינתיים, בקיץ 1971, סצנת הגלאם-רוק הבריטית קיבלה זריקת מרץ רצינית. להקת טי רקס, בהנהגתו הכריזמטית של מארק בולאן, שחררה תקליטון חדש באנגליה. השם: GET IT ON. כן, השיר הזה יהפוך להמנון מיידי, ייקח את הלהקה לפסגת המצעדים ויהפוך לאחד השירים המזוהים ביותר עם התקופה כולה. בארצות הברית, אגב, כדי למנוע בלבול עם שיר אחר, שמו שונה ל-BANG A GONG (GET IT ON), אבל האנרגיה המחוספסת והקצב המדבק נשארו זהים.

הלידה של קווין: ויכוח על חולצה וכישרון אלקטרוני

באותו יום ממש, ה-2 ביולי 1971, נזרעו הזרעים של אימפריה מוזיקלית אחרת. בקולג' בסארי, עלתה לראשונה על במה להקת קווין בהרכב שישנה את פני הרוק: פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון. זו הייתה הפעם הראשונה שארבעת המופלאים האלה הופיעו יחד. אך הערב לא עבר חלק לגמרי. הוא עמד בסימן מחלוקת אופנתית בין פרדי מרקיורי, שהיה בעל חזון תיאטרלי מובהק מהרגע הראשון, לבין הבסיסט החדש והשקט, ג'ון דיקון.

כמו קודמיו בתפקיד, דיקון היה איש של ג'ינס וטי-שירטס. אבל לפרדי היו תוכניות אחרות. הוא זיהה חולצה מסוימת בארון ודרש שהבסיסט הטרי ילבש אותה. לאחר היסוס קל, ג'ון דיקון נכנע. זו הייתה רק ההתחלה, ובמהלך השנים הבאות סגנון הלבוש שלו, כמו של כל הלהקה, עבר מהפך של ממש. אך מעבר לבגדים, דיקון התגלה כהתאמה מושלמת. הוא לא הביך את הלהקה בשום צורה, הוא לא היה כבול לעבודה יומית ויכל להתמסר לחזרות. נגינת הבס שלו הייתה יציבה ומלודית, והמומחיות שלו באלקטרוניקה הייתה בונוס אדיר, שהתבטא בין היתר בבניית המגבר המפורסם "דיקי אמפ" עבור בריאן מאי. כפי שהמתופף רוג'ר טיילור סיכם זאת: "כולנו היינו רגילים אחד לשני וחשבנו שבגלל שהוא כזה שקט, הוא ישתלב איתנו בלי יותר מדי תהפוכות". הוא צדק. ההרכב הזה נשאר יציב ובלתי ניתן לעצירה עד מותו של פרדי מרקיורי בשנת 1991.

החרם שהקפיא את הקינקס

עבור להקת הקינקס, ה-2 ביולי 1965 הוא תאריך אפל במיוחד, יום שבו הוטל עליהם חרם משמעותי שגבה מחיר כבד. הכל קרה כשהלהקה הגיעה לאולפני הטלוויזיה בהוליווד לצילומי תוכנית הנוער הפופולרית WHERE THE ACTION IS. במהלך הצילומים, ניגש אל הגיטריסט דייב דייויס נציג של איגוד הרדיו והטלוויזיה האמריקאי והגיש לו מסמך סטנדרטי לחתימה. דייויס, במצב רוח מרדני, סירב לחתום. בתגובה, איים אותו נציג איגוד זועם שהוא ידאג להחרים את הקינקס מהופעות בארצות הברית. הוא איים, וגם קיים.

החרם נמשך ארבע שנים ארוכות וקטסטרופליות. "החרם המגוחך הזה", אמר דייויס בשנת 2014, "גזל את השנים הטובות ביותר בקריירה של הקינקס, כשהלהקה המקורית הופיעה בשיאה ויכלה לכבוש את אמריקה". כשהאיסור הוסר לבסוף והלהקה הורשתה לחזור, הנוף המוזיקלי האמריקאי כבר היה שונה לחלוטין. דור וודסטוק פרץ קדימה, והקינקס, שהיו בחוד החנית של הפלישה הבריטית, נשכחו כמעט לחלוטין בצד השני של האוקיינוס.

הרולינג סטונס: סיפור על שני תקליטים

ב-2 ביולי 1966, מעריצים אמריקאים של הרולינג סטונס רצו לחנויות כדי לקנות את התקליט החדש שלהם, AFTERMATH. מה שהם לא בהכרח ידעו זה שהתקליט שהם קנו היה שונה מהגרסה שיצאה בבריטניה. זו הייתה פרקטיקה נפוצה באותה תקופה: חברות התקליטים האמריקאיות היו משנות את סדר השירים, מחליפות עטיפות ולעיתים קרובות מוסיפות סינגלים מצליחים כדי למקסם מכירות. הגרסה האמריקאית כללה את הלהיט הענק PAINT IT, BLACK, בעוד שהגרסה הבריטית המקורית הייתה ארוכה יותר ונחשבת לפורצת דרך במיוחד, בהיותה התקליט הראשון של הלהקה שהכיל אך ורק שירים מקוריים של הצמד ג'אגר-ריצ'רדס.

ג'ימי הנדריקס: החייל הגרוע ביותר, הגיטריסט הגדול ביותר

בצבא ארצות הברית של שנת 1962, הוחלט לשחרר חייל צעיר בשם ג'יימס הנדריקס מהשירות, הרבה לפני המועד המתוכנן. הסיבה הרשמית שנרשמה בתיקו הייתה "חוסר התאמה". הממונים עליו הגיעו למסקנה החד משמעית שהוא לעולם לא יהיה חייל טוב. בין היתר, נכתב שהוא מגלה עניין רב יותר בגיטרה שלו מאשר ברובה שלו.

כשהתגייס לדיוויזיה המוטסת ה-101 (ה"נשרים הצווחים"), מהר מאוד התברר שהטוראי הנדריקס הוא לא חומר לחיילות. הוא צבר עבירות משמעת על ימין ועל שמאל, הפגין זלזול בסמכות והיה נתון לחלומות בהקיץ. הסמל שלו כתב בהמלצה לשחרור: "לפעמים, הנדריקס לא היה מסוגל לנהל שיחה אינטליגנטית, והקדיש תשומת לב מועטה לכך שדיברו איתו". ראש המדור שלו הוסיף: "טוראי הנדריקס הראה חוסר עניין ודחף. אפילו ההוראות הפשוטות ביותר היו חייבות לחזור על עצמן מספר פעמים בפניו". הנדריקס עצמו מיעט לדבר על התקופה הזו, וכשנשאל, טען ששוחרר בגלל פציעה בקרסול מצניחה. האמת המלאה והמשעשעת נחשפה רק בשנת 2005, עם פרסום התיקים הצבאיים שלו. הצבא אולי הפסיד חייל, אבל העולם הרוויח גיבור גיטרה.

אלביס קוסטלו פותח את דלתות חדר השינה הקיסרי

ב-2 ביולי 1982, אלביס קוסטלו והאטרקשנס שחררו את מה שרבים מחשיבים ליצירת המופת שלו, התקליט IMPERIAL BEDROOM. המגזין רולינג סטון הכריז בזמנו כי "אחרי שנים של פריצה זועמת עם האובססיות שלו, אלביס קוסטלו עשה פה את יצירת המופת שלו". התקליט היווה קפיצת מדרגה עצומה מבחינת הפקה ותחכום מוזיקלי. קוסטלו, שהחל את דרכו כאמן פאנק זועם ומיוזע, הרחיב כאן את הפלטה שלו באופן דרמטי.

בסיוע המפיק האגדי ג'ף אמריק, שעבד עם הביטלס, והקלידן הגאון סטיב ניב, שתיזמר רבים מהשירים, קוסטלו יצר עולם מוזיקלי עשיר ומורכב. הוא הפך למעין "מרגל בבית האהבה", חוקר את האזורים הפרטיים שבהם רומנטיקה בוערת, לוהטת ואז נשרפת כליל. קולו הפך לכלי רב-גוני, והשירים, שהיו מורכבים ורבי רבדים, דרשו הקשבה מעמיקה. חדר השינה הקיסרי של קוסטלו הוא אחוזה של ממש, שכל חדר בה מעוטר בפירוט מדוקדק. תקליט שרודף את המאזין הרבה אחרי שהצליל האחרון בו גווע.

רוקסי מיוזיק: התנגשות האגואים של פרי ואינו

ה-2 ביולי 1973 מסמן את סוף עידן עבור להקת רוקסי מיוזיק. בריאן אינו, קלידן האוונגרד והקוסם האלקטרוני של הלהקה, הודיע על פרישתו בעקבות חילוקי דעות יצירתיים, או ליתר דיוק, מאבקי אגו, עם הסולן בריאן פרי. "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו של גברים צעירים", הודה אינו מאוחר יותר.

הבעיה הייתה פשוטה: רוקסי מיוזיק הייתה הלהקה של בריאן פרי. הוא כתב את השירים ועיצב את החזון. אבל אינו, עם התלבושות האנדרוגניות והנוכחות הבימתית המוזרה והמהפנטת שלו, גנב את ההצגה. הוא קיבל תשומת לב עצומה בעיתונות, מה שערער את מאזן הכוחות. הגיטריסט פיל מנזנרה נזכר: "בפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית TOP OF THE POPS, אינו התרגז נורא כי הדבר היחיד שראית אצלו במסך זה רק את הכפפה שלו".

הקש ששבר את גב הגמל הגיע בהופעה בפסטיבל יורק. קבוצת מעריצים של אינו החלה לצעוק בוז בזמן שפרי שר. אינו, במבוכה, עזב את הבמה. לאחר ההופעה, פרי סירב להתעמת עם אינו על התקרית, ואינו החליט שזה הסוף. "פשוט אמרתי שאני עוזב", סיפר. את מקומו תפס במהירות אדי ג'ובסון, והלהקה המשיכה בלעדיו, אך הקסם הייחודי של שיתוף הפעולה בין פרי לאינו אבד לנצח.

אקסל רוז: "אני הולך הביתה!"

ונסיים עם פיצוץ. ב-2 ביולי 1991, במהלך הופעה של גאנס אנד רוזס בסנט לואיס, הידועה כיום לשמצה בתור "מהומת ריברפורט", זיהה הסולן אקסל רוז מישהו בקהל שמצלם את ההופעה במצלמת וידאו, דבר שהיה אסור. לאחר שצעק לאבטחה לתפוס את המצלמה ללא הועיל, רוז פשוט החליט לקחת את העניינים לידיו. הוא צלל מהבמה אל תוך הקהל, התעמת עם הצלם, חטף את המצלמה, חזר לבמה, תפס את המיקרופון והכריז: "בזכות האבטחה הצולעת, אני הולך הביתה!". הוא השליך את המיקרופון בעוצמה ועזב את הבמה. חברי הלהקה ההמומים הלכו בעקבותיו, והקהל המשולהב החל במהומה אדירה שהותירה אחריה עשרות פצועים ונזק עצום לאולם. התקרית הזו הפכה לאחד הרגעים הידועים לשמצה בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, וסימנה את שיא ההתנהגות הפרועה והבלתי צפויה של הלהקה הזו.

בונוס: גם תקליט זה יצא החודש, יולי בשנת 1970, אך לא ידוע מתי בדיוק - זה התקליט השני של להקת הטריו המופלאה JAMES GANG ושמו RIDES AGAIN.

השורשים של הלהקה החלו לצמוח בקליבלנד כשג'ים פוקס המתופף החליט בשנת 1966 כי נמאס לו לנגן ג'אז בסגנון ארט בלייקי ושהוא רוצה מעתה להיות רינגו סטאר. הביטלס עשו לו מהפכה בראש ומיד לאחר מכן החלו לצוץ שלישיות כמו CREAM או JIMI HENDRIX EXPERIENCE.

את JAMES GANG רקח פוקס על נוסחת שלישיית CREAM. הוא העריץ את ג'ינג'ר בייקר המתופף. ג'ו וולש הצטרף להרכב במקרה, כשהחליף גיטריסט אחר שהבריז מהופעה ולא חשב שההרכב הזה הוא סתם עוד משהו מינורי בדרך להצלחה הגדולה. וולש היה קלף מנצח בלהקה. הוא ידע לנגן גיטרה כמו שד. כמו כן הוא היה קלידן נהדר, זמר בעל נוכחות ווקאלית מרשימה והוא גם ידע לכתוב שירים. בקיצור - האיש המושלם ללהקה.

במרץ 1969 יצא תקליט בכורה בשם YER ALBUM, שהיווה נקודת פתיחה מרשימה עם שירים מקוריים נהדרים לצד קאברים אדירים (בין השאר של LOST WOMAN של היארדבירדס).

עיתון JAZZ AND POP האמריקאי פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא בשבילכם אם אתם מחפשים להקשיב לנגינה מהודקת של להקה. התקליט הוא של להקה שהופיעה כבר פעמים רבות ולכן נמנעה מהפקת אלבום מצוחצח ומלוטש מדיי, שמאפיין בדרך כלל אלבומי בכורה. יש להם את הביטחון לנגן מוזיקת רוק משובחת. השירים ורמת ביצועם הם ברמה גבוהה מאד".

כשפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, הזמין את הלהקה לחמם את הופעות להקתו באנגליה ב-1970, כבר התרוצצה השמועה שכדאי מאד לראות את הלהקה המיוחדת הזו, שנתפסה כ'להקה מגניבה ביותר', למרות ששלושת חבריה לא ידעו זאת בזמנו ולא שיערו כמה הם באמת טובים. אפילו צריכת הסמים שלהם הייתה מינימלית יחסית, בהתחשב למה שהלך באותו זמן סביבם. ג'ו וולש פיצה את עצמו על כך בשנים מאוחרות יותר עם צריכת סמים ואלכוהול מבהילה.

השלישיה רקחה את שירי אלבומה השני, RIDES AGAIN, בעיקר בג'מג'ומים בחדרי הלבשה לפני הופעות. הכימיה בין השלושה עבדה אז כקסם. התקליט עצמו הוקלט באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס. בתקופה ההיא היו אלה אולפנים חדשים לגמרי עם ציוד הקלטה מהטובים ביותר.

הקטע שפותח את האלבום FUNK #49 מראה למאזינים כמה משופשפת הלהקה הזו. חטיבת הבס-תופים של ג'ים פוקס ודייל פיטרס היא ברמה גבוהה מאד. ויש כאן כמובן את עבודת הגיטרה המשובחת והשירה המאנפפת המדליקה של מאסטרו וולש. המילים בשיר הפתיחה הזה לא חזקות, אבל אל תיתנו להן להפריע לכם כי ג'ו וולש כתב אותן סתמיות בכוונה, כדי שיתאימו למוזיקה מבחינה קצבית.

בתקופה הזו של האלבום השני היה הלו"ז של ההופעות צפוף, דבר שתרם לחיזוק הקשר המוזיקלי בין שלושת החברים. באחת ההופעות הם חיממו את להקת לד זפלין וג'ו וולש היה זה שהמליץ לג'ימי פייג' להשתמש בגיבסון לס פול במקום בפנדר טלקאסטר ואף מכר לו באותו מעמד גיטרת גיבסון לס פול משנת 1959.

בצד הראשון של RIDES AGAIN יש שירי רוק נהדרים כמו WOMAN ו- THE BOMBER (שמכיל בתוכו מוטיב של יצירת הבולרו הידועה של ראוול). דרך אגב, בעלי הזכויות של ראוול איימו לתבוע את הלהקה על שימוש בלחן ללא רשות. ראוול השאיר הוראה מפורשת לבעלי זכויותיו כי יצירת הבולרו תאופשר לביצוע אך ורק של תזמורת סימפונית שלמה וחשוב לציין שג'יימס גאנג לא היו היחידים שהקליטו את הבולרו באופן רוקי אך השאר חמקו כנראה מתחת למכ"ם.

לפיכך השיר נערך מחדש והבולרו נחתך בהוצאות האלבום הבאות. וולש רתח על ההחלטה הזו ולא פעם הביע לקהל את דעתו על כך בהופעות הלהקה לפני ביצוע הקטע. בגירסת הדיסק של האלבום הקטע הוחזר לאורכו המקורי.

צד ב' של האלבום מכיל קטעים אקוסטים יפהפיים כמו GARDEN GATE, THERE I GO AGAIN (שמזכיר לי משום מה את ניל יאנג) והקטע הדרמטי והמתוזמר שמסיים את האלבום באופן מושלם. הקטע נקרא ASHES, THE RAIN AND I. התיזמור בשיר הזה נעשה על ידי ג'ק ניטשה. השיר האהוב עליי באלבום הוא TEND MY GARDEN שפותח את צד ב' שבאלבום ואורגן ההאמונד עם הדיסטורשן שם עושה בי צמרמורות של עונג. (דרך אגב, האופי של הפיזמון בשיר הזה מזכיר לי, משום מה, את MORE THAN A FEELING של להקת בוסטון, שהוקלט שש שנים לאחר מכן).

נגן אורח באלבום היה ראסטי יאנג, שהיה אז חבר בלהקת POCO, שהקליט גיטרת פדל-סטיל לשיר THERE I GO AGAIN. עטיפת האלבום הצנועה באה להראות לנו (חוץ מהמצב הכלכלי הירוד יחסית ששרר אז בלהקה) שאלבומים נהדרים לא חייבים להתחבא בתוך עטיפות נוצצות. מספיק כיתוב שחור על גבי לבן מקדימה ותמונת שחור-לבן מדליקה של חברי הלהקה על אופנועים בעטיפה האחורית.

בעיניי זה אחד התקליטים האמריקניים הטובים יותר מהתקופה ההיא. הצד הרוקי הוא רוק ב-ר' הידיעה! עם סאונד וביצועים כמו שהז'אנר הזה אמור להישמע בפורמט של פאוואר-טריו. הצד האקוסטי מדהים לא פחות ומוסיף מימד עשיר ומענג לוולש וחבורתו.

כשהאלבום יצא לאור, הוכתרה השלישייה הזו כהצלחה מינורית בארה"ב. הביקורות היו בעיקר חיוביות אך למרות ההצלחה החל וולש לגלות סימני חוסר רצון להמשיך עם ההרכב. ההתלהבות שאפפה את הלהקה הפכה לבילבול ועייפות והוא רצה ליצור מוזיקה עם אלמנטים מורכבים יותר מסאונד של שלישיית נגנים בלבד.

דייל פיטרס על האלבום: "אני חושב שזה היה האלבום הטוב ביותר שלנו. טיילנו הרבה באותה תקופה וניגנו ממש טוב ביחד. כולנו היינו באותו ראש. ג'ו היה בשיאו ועשה דברים מדהימים עם הגיטרה שלו. היינו כל כך עסוקים שלא הספקנו לכתוב שירים רבים אז מצאנו את עצמנו יושבים באולפן מסתכלים אחד על השני ואומרים, 'הנה אנחנו, עכשיו מה?'. אני זוכר שהאוכל היה טוב, והמפיק שלנו היה מוכן לנסות הכל, כעבור כמה ימים היו לנו שירים וביל נהג להשמיע אותם בחדר הבקרה בעוצמה מנפצת אוזניים! באותה תקופה היו לג'ו כמה שירים אקוסטיים יפים, אז החלטנו להפוך את האלבום לחצי חשמלי וחצי אקוסטי. אחת המנגינות האקוסטיות האהובות עלי ביותר הייתה GARDEN GATE. זו פנינה מוחלטת. הרגשנו חופשיים מאוד מבחינה מוזיקלית במהלך האלבום הזה והתחושה הזו הובילה לנגינה מלאת השראה. הפכנו את THE BOMBER לסוויטה מוזיקלית. זה היה די מרגש באותה תקופה. בסך הכל זו תקופה נהדרת ואלבום שידענו שיהיה ממש טוב".

ג'ים פוקס על האלבום: "הקלטת האלבום הייתה בתחושה שונה לחלוטין מזו של האלבום הראשון. כשהתחלנו להתכונן לקראת זה, אני מאמין שהרגשנו קצת לחץ להפוך את זה לאלבום נהדר! טיילנו באופן בלתי פוסק ולא לקחנו את הזמן הדרוש להכנת חומר חדש. כך הגענו לאולפני רקורד פלאנט, שהיו חדשים לגמרי. אני לא חושב שמישהו עדיין השתמש בהם. זה היה הסטודיו הכי מגניב שראינו, עד שנתקלנו שם בג'קוזי!

זו הייתה אווירה נהדרת ליצור. אני זוכר שהקלטתי את הרצועה הבסיסית של THE BOMBER. אני גם זוכר שלקחתי כמה שעות חופש בלילה אחד לצאת למועדון כדי לשמוע את הגיטריסט גלן שוורץ ולהקתו, PACIFIC GAS AND ELECTRIC. הלהקת החימום באותו לילה הייתה POCO. הם היו חדשים ואהבנו אותם. סיימנו שיר לאלבום שדרש צלילי גיטרת סטיל (THERE I GO AGAIN), וניגשנו היישר אל הבמה כדי לשכנע את ראסטי יאנג לבוא לאולפן ולנגן אותו בשבילנו! אני גם זוכר בחיבה את השיר ASHES, THE RAIN AND I. אין שם תופים, ובכל זאת עדיין זה אהוב עלי! שכבתי באולפן עם הפנים כלפי מטה על הרצפה, בין ג'ו לדייל.

אני זוכר גם את צילומי העטיפה של התקליט. שוב, אין תקציב לזה אבל מנהל ההופעות שלנו, טום רייט, היה צלם משובח. היינו בדרך והופענו במועדון קטן במערב מסצ'וסטס. באותם ימים לא היה לנו כסף למלונות, ולכן התארחנו עם להקה שפגשנו פעם בקליבלנד. היה להם בית ענק שהם חלקו אותו עם כנופיית אופנועים. בוקר אחד, טום היה במצב רוח להצטלם והוא המשיך לעקוב אחר האופנועים היפים האלו. אבל זה היה ינואר, וכולנו היססנו לשאול את האופנוענים אם נוכל להוציא את רכביהם בגלל השלג. סוף סוף טום שאל והם התרגשו להיות חלק מהצילומים. היינו בהלם כשהם התניעו את האופנועים בסלון ורכבו עליהם ממש מהמרפסת הקדמית לשלג! עד היום אני אוהב את התצלום ההוא!".

ג'ו וולש על האלבום: "האלבום היה המשך הגיוני של האלבום הראשון, בכך שהלהקה הייתה בשלב מאוד יצירתי. זו הייתה תקופה מאוד אהובה בחיי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459