רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 ביוני (21.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בימי נעוריי, כולנו היינו אגרסיביים מאד. הבחורות שלנו היו אגרסיביות, גם כן. הן מרחו על עצמן המון איפור והיו קשוחות מאד. זה מסוג הדברים שגדלתי איתם, וזה בהחלט הותיר בי סימן". (טום ג'ונס, בעיתון NME, שנת 1966)

ב-21 ביוני בשנת 1975 הפתיע אלטון ג'ון לרעה את מעריציו באיצטדיון וומבלי.

החרדה מפני המופע קיננה באלטון עוד שבוע לפני כן ובמופע עצמו הוא עשה את הטעות החמורה שהרסה הכל. לפניו עלו הביץ' בויז ששלהבו את הקהל כהוגן, אך כשהכוכב הראשי עלה לבמה, הקהל המריע בהיסטריה קיבל מנה שלא הזמין כלל.

מול 80,000 איש שהגיעו לראות אותו מבצע את להיטיו החליט הזמר לבצע את כל השירים מאלבומו החדש 'קפטיין פנטסטיק והקאובוי המאובק'. הבעיה הייתה שהתקליט הזה טרם יצא לחנויות והקהל, שציפה למנה הגונה של להיטים ידועים, לא הכיר כלל את השירים שהונחתו עליו. במחצית המופע כבר החלו אנשים לזרום לכיוון היציאה מהאיצטדיון. אלטון הבין שעשה טעות חמורה אך היה זה כבר מאוחר מדי.

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה תקליטון הפופ המורחב הבריטי הראשון, שיתנגן במהירות 33 ושליש סל"ד, במקום 45 סל"ד. היה זה תקליט בהופעה של להקת THE MOVE.

התקליטון הוקלט ב-27 בפברואר 1968 והכיל חמש גרסאות כיסוי שבוצעו במועדון MARQUEE הלונדוני. דובר מטעם הלהקה מסר על התקליטון: "הלהקה החליטה לעשות כך כדי לתת למעריציה תמורה מלאה לכספם".

בתקליטון זה, שתפקידי השירה בו הוקלטו מחדש באולפן בגלל שהמיקרופונים לא עבדו כשורה, יש גם את הפעם האחרונה בה היה אייס קפורד בסיסט הלהקה ובעיתון NME פורסם בביקורת עליו: "תקליטון זה קיבל את היחצ"נות הטובה ביותר והוא נותן תמורה מצוינת, עם 18 דקות של מוזיקה. איכות ההקלטה קצת מבולגנת, אבל זה לא מוריד מההנאה. הם מבצעים פה את SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס, STEPHANIE KNOWS WHO של להקת LOVE, SOMETHING ELSE של אדי קוקראן, IT'LL BE ME של ג'י לי לואיס ו- SUNSHINE HELP ME של להקת SPOOKY TOOTH. נראה שהתקליטון הזה ייכנס למצעד".

שנים לאחר מכן יצא התקליטון הזה על גבי דיסק בתוספת קטעי בונוס.

ב-21 ביוני בשנת 1944 נולד ריי דייויס, הסולן והמנהיג של להקת הקינקס.

ביום הולדתו ה-13 הוא קיבל במתנה גיטרה מאחותו רנה, שמתה ממש באותו היום בו העניקה לו את המתנה הזו. רנה הייתה מבוגרת מריי ב-18 שנה ובתקופה ההיא כבר הייתה נשואה לחייל קנדי, שנהג להתעלל בה ולהכות אותה, דבר שגרם לה לחזור מדי פעם לבית משפחת דייויס. לרנה היה גם בן מאותו גבר מתעלל. זמן קצר לאחר שריי קיבל את הגיטרה המיוחדת היא יצאה לבלות עם חברים באולם הריקודים שנקרא LYCEUM BALLROOM.

הוריה של רנה חששו כי ידעו שיש לה מחלה מילדות שגרמה לליבה להיחלש כתוצאה ממאמץ. אך רנה המוכה והמושפלת השתוקקה לרקוד ובאותו ערב היא התמוטטה ומתה על רחבת הריקודים. ריי דייויס כתב בשנות השמונים ללהקת הקינקס את הלהיט COME DANCING, שהביע את התשוקה והאהבה של אחותו לריקודים.

אז כיצד חגג ריי עוד ימי הולדת? ובכן, בשנת 1964 הוא חגג את יום הולדתו העשרים ללא הופעה של הקינקס. שנה לאחר מכן חגג את יום הולדתו בהופעה בתיאטרון ארי קראון שבשיקגו. בהופעה עצמו היו פה ושם תקלות טכניות שגרמו לחשמל ליפול ולחזור אחרי מספר דקות. הקהל הפתיע את ריי והביא עוגת יום הולדת.

בשנת 1966 חגגו חברי הלהקה עם ריי בביתו. שנתיים לאחר מכן קרא ריי ביום הולדתו ביקורות אוהדות על התקליטון החדש של הקינקס, עם השיר 'DRIVIN, אך גילה במהרה כי זה אינו נמכר כמצופה. שנה לאחר מכן התקבצו כל חברי הלהקה לחגוג לו בהקרנה משותפת של גמר גביע העולם בכדורגל, ז'יל רימא, בו שיחקה ברזיל מול איטליה. זאת למרות שאנגליה הפסידה לפני כן לברזיל. בסוף זכתה ברזיל, לאחר שכבשה ארבעה גולים מול אחד בלבד של האיטלקים. בהנהגתו של פלה זכתה ברזיל בגביע זה בפעם השלישית ולצמיתות. חברי הקינקס מחאו כפיים לכבודה.

ביום זה בשנת 1969 טס דייויס מלונדון ללוס אנג'לס, כדי להמשיך ולהפיק שם את אלבומה של להקת THE TURTLES, שייקרא TURTLE SOUP. מטרתו גם לתכנן שם סיבוב הופעות לקינקס, לאחר גמר חרם של כמה שנים שהוטל על הלהקה מטעם איגוד המוזיקאים האמריקאי.

ביום זה בשנת 1970 פינתה להקת הקינקס זמן כדי לצפות יחדיו בהקרנה, על מסך גדול, בגמר הכדורגל בין נבחרות ברזיל ואיטליה. נבחרת אנגליה הפסידה לפני כן לברזיל.

ביום זה בשנת 1973 אשתו של ריי, ראסה, עוזבת את ביתם המשותף עם בנותיה ומשאירה את ריי שבור לחלוטין.

וביום זה בשנת 1978 הופיעו הקינקס באולם תיאטרון בברקלי. הביקורת, שפורסמה מיד לאחר מכן בעיתון המקומי, ציינה בהתלהבות שלהקת הקינקס היא להקה עדכנית וסוחפת קהל.

ב-21 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב התקליטון IN THE YEAR 2525 של הצמד מנברסקה, זאגר ואוונס (דני זאגר וריק אוונס).

השיר הפך להיות אחד הלהיטים הגדולים ביותר של 'אמני להיט אחד' ושיקף את תפיסת הזמן וגם את פלא הטכנולוגיה. השיר לקח את עצמו די ברצינות בתיאור שלו מה יהיה על האדם כשהטכנולוגיה תשתלט. בינתיים האדם מיהר לחנויות התקליטים ורכש מיליוני עותקים מתקליטון זה.

לשיר יש כותרת המשנה, EXORDIUM & TERMINUS, שזו דרך מהודרת לומר "התחלה וסוף".

אז הנה מה שיש למה לצפות בעתיד המלודרמטי של זאגר ואוונס. בשנת 3535, האישיות שלנו תיקבע על ידי "גלולה". בשנת 4545, לא יהיו לנו שיניים או עיניים, וזה לא יהווה בעיה כי אחרי הכל, ''אף אחד לא יסתכל עליכם". חלקי הגוף ממשיכים להתמוסס; עד 5555, לא נזדקק לגפיים ("לרגליים שלכם אין מה לעשות") והמין יעבור עד 6565.

הפסימיות של זאגר ואוונס הפכה ישירה יותר, אם כי הרבה יותר מחרידה. הם עקבו אחר הלהיט הזה עם MR TURKEY, סיפורו של אדם שאנס בחורה שאסף בבר וככפרה, מיסמר את פרק כף יד שמאל שלו לקיר תא הכלא שלו.

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה התקליטון הראשון של להקת דיפ פרפל, שנקרא HUSH. השיר, שנכתב על ידי ג'ו סאות', יצליח היטב דווקא בארה"ב מבלי שרבים ישימו לב שה"נה... נה.. נה" שנמצא בו הוא לחן מואץ של צעקת ג'ון לנון בשיר A DAY IN THE LIFE, של הביטלס.

יש כמה עובדות בו שמעטים יודעים: השיר HUSH, שנכתב על ידי זמר בשם ג'ו סאות', נוצר בהשראת שיר נשמה שחור ישן נושן, שבו היה המשפט HUSH I THOUGHT JESUS CALLING MY NAME. סאות' נתן את השיר שלו לזמר הקאנטרי בילי ג'ו רויאל, שהעניק ללחן את ה"נה נה נה" הידוע שלו. רויאל לקח את הרעיון מהמלודיה של צעקת ג'ון לנון באמצע השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס. הוא האיץ את אותה מלודיית הצעקה והשחיל זאת לגירסתו.

כשחברי דיפ פרפל בדקו את השיר לביצוע, הם סברו שהוא יותר מדי קליל אך הגיטריסט ריצ'י בלאקמור הוא ששכנע את השאר, שאם הם יהדקו את הקצב של השיר - זה ייצא נהדר, והוא צדק. באותם ימים הושפעה הלהקה הזו מלהקה אחרת שנקראה VANILLA FUDGE ונהגה לקחת שירי פופ קלילים, להאט את הקצב שלהם ולהפכם למשהו דרמטי יותר.

היללה בתחילת הגירסה של דיפ פרפל הודבקה מאפקט שטכנאי ההקלטה, בארי איינסוורת', מצא במחסן הקלטות האפקטים באולפן. אפקטים נוספים בתקליט הבכורה של הלהקה (שנקרא SHADES OF DEEP PURPLE) נלקחו גם הם מאותו מחסן הקלטות. לורד תופף בשיר על אורגן ההאמונד ממש כאילו הוא מנגן על תופי קונגאס את מקצב הסמבה.

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-21 ביוני בשנת 2001 מת בשנתו אמן הבלוז ג'ון לי הוקר. לא ידוע באיזה גיל בדיוק הוא מת. מה שבטוח, זה היה בגיל שמונים ומשהו.

המוזיקה של הוקר נשארה קרוב לשורשי הדלתא של המיסיסיפי. בדרך כלל הוא בחר ריפי גיטרה מתוחים ומסונכרנים שהפכו לאבני היסוד של רוק. "אני לא מנגן גיטרה מפוארת'', אמר פעם למראיין. "סוג הגיטרה שאני רוצה לנגן הוא עם צלילים מרושעים, מרושעים, מרושעים".

בקולו העמוק הוא שר על תאווה ובדידות, זעם וייאוש בשירים כה עגומים עד שלפעמים הדבר גרם לו לבכות מאחורי משקפיו הכהים. ''לא משנה מה מישהו אומר, הכל מסתכם באותו הדבר,'' אמר פעם. '' גבר ואישה, לב שבור ובית שבור''.

שיריו של הוקר גרמו לעליית הבלוז-רוק של שנות השישים. הם נאספו על ידי רוקרים אנגלים ואמריקנים, ביניהם הרולינג סטונס, CANNED HEAT, האנימלס, ומאוחר יותר גם זי.זי טופ וג'ורג' ת'ורוגוד. הוקר הקליט יותר ממאה אלבומים, והופיע בכל מקום - מחורים מעופשים ועד אולמות ההופעות היוקרתיים.

הוא נולד ב-17 באוגוסט 1917, ליד קלארקסדייל, מיסיסיפי. הוא היה אחד מ-11 ילדים במשפחה שעבדה במטע כותנה. אביו היה שר, ולמד שירי גוספל בכנסייה. אבל הוא למד את הבלוז ואת מה שכינה "בוגי קאנטרי" מאביו החורג, וויליאם מור. אנשי הבלוז בליינד בלייק, בליינד למון ג'פרסון וצ'רלי פאטון היו בין האורחים המבקרים בבית מור. הוקר גם למד ממוזיקאים אחרים במיסיסיפי ומתקליטים. הוא התחיל לנגן על מיתרים העשויים מסלילים שחוברו לקרש, ובהמשך עבר לגיטרה.

כנער, הוא ברח להיות מוזיקאי. ''הייתי צעיר והיה לי עצב רב'', אמר בראיון. ''ידעתי שלא אגיע לשום מקום במיסיסיפי וברחתי בלילה. חשבתי בוודאות שאצליח”.

הוא עשה את דרכו לממפיס, שם עבד כסדרן בבית הקולנוע וספג יותר בלוז כשניגן עם מוזיקאים, לפני שיצא צפונה. בסינסינטי, בסוף שנות השלושים, הוא שר עם קבוצות גוספל ובשנת 1943 עבר לדטרויט. שם עבד במפעלי פלדה ומכוניות וניגן במועדוני הבלוז.

הוקר ביצע את ההקלטות הראשונות שלו בשנת 1948 עבור סנסיישן רקורדס, וכמעט מיד היו לו להיטי קצב ובלוז, החל ב- BOOGIE CHILLUN, בו הוא שר: ''לילה אחד שכבתי ושמעתי את אמא ואבא מדברים / שמעתי את אבא אומר לאמא / תני לילד הזה בוגי-וווגי / זה בתוכו וזה חייב לצאת!".

עד מהרה הוא עזב את עבודתו כדי לנגן בלוז במשרה מלאה. חברת התקליטים שלקחה אותו תחת חסותה, הוציאה את ההקלטות שלו תחת שמות בדויים, כולל דלתא ג'ון, ג'ון לי בוקר, ברמינגהם סם וגיטרת הקסם שלו, איש הבוגי וטקסס סלים. אף על פי שהוקר ניגן במועדונים עם להקה, הוא הקליט לעתים קרובות בסולו, כשרגלו מעניקה את הקצב על הרצפה. הוא המשיך לעשות להיטים.

בשנת 1962 הוא הוחתם בחברת התקליטים משיקגו, VEE JAY, שביקשה להביא את המוזיקה שלו לקהל רחב יותר. היה זה השיר BOOM BOOM שעשה את זה.

הוקר על השיר: "נהגתי לנגן במקום הזה שנקרא APEX BAR בדטרויט. הייתה שם בחורה צעירה בשם לואילה. היא הייתה הברמנית. הייתי מגיע לשם בלילה אבל לעולם לא הייתי מגיע בזמן. כל לילה הייתה הלהקה מקדימה אותי שם. לפעמים הם היו על הבמה כשרק הגעתי לשם. תמיד הייתי מאחר ובכל פעם שהייתי נכנס, היא הייתה מצביעה עלי ואומרת 'בום בום, אתה שוב מאחר'. והיא המשיכה ואמרה את זה, אז עלה על דעתי שזה שם טוב לשיר. ואז לילה אחד היא אמרה, 'בום בום, אני יורה בך'. היא נתנה לי שיר אבל היא לא ידעה את זה.

לקחתי את הדבר הזה וזמזמתי אותו כל הדרך הביתה מהבר. בלילה הלכתי לישון ועדיין חשבתי על זה. קמתי למחרת וחיברתי את החלקים השונים. אחר כך הלכתי ושרתי את זה, וכולם אמרו, וואו! ואז לא עשיתי את השיר הזה יותר, ובטח לא בבר. פחדתי שמישהו יתפוס אותו לפני שאקנה לו זכויות יוצרים. אז שלחתי אותו לוושינגטון הבירה, לספריית הקונגרס, וקיבלתי אותו בזכויות יוצרים. לאחר שקיבלתי זכויות יוצרים, יכולתי לעשותו. כעבור כחודשיים הקלטתי אותו והוא זינק ישר למעלה. ואז, אחרי שעשיתי את זה, האנימלס עשו את זה. הברמנית ההיא הרגישה די טוב. היא הסתובבה ואמרה לכולם שהיא גרמה לי לכתוב את השיר הזה. נתתי לה גם כסף בשביל זה, אז היא די שמחה".

נגני רוק נצמדו במהרה אל הסגנון החשמלי שלו, ובמהלך שנות השבעים הוא ידע תנופה כשהקליט עם CANNED HEAT וואן מוריסון. בסוף הסבנטיז הוא הופיע כמוזיקאי רחוב בסרט "האחים בלוז" וקהל צעיר, שנהר לבתי הקולנוע, התאהב בו.

הקריירה של הוקר התחדשה שוב בשנת 1989 כשהקליט את THE HEALER עם מוזיקאים אורחים שכללו את קרלוס סנטנה, לוס לובוס ורוברט קריי. הוא גם זכה אז בגראמי.

ב-21 ביוני בשנת 1970 הקפיץ פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, את עובדי רשות שדות התעופה בממפיס.

כשנשאל בדרכו למטוס האם מישהו נתן לו משהו להעביר, ענה טאונסנד שיש לו פצצה. הוא כמובן התכוון למילה BOMB שתיארה את עותק האלבום של יצירתו, TOMMY, שהיה במזוודה שלו. אך הבדיחה עלתה לו ביוקר כשהוא הוזז הצידה וחטף חיפוש דקדקני ונוקשה בבגדיו ובחפציו.

ב-21 ביוני בשנת 1966 נורה למוות מנהל להקת THE FORTUNES, רג' קאלוורט בן ה-37, שהיה גם הבעלים של תחנת הרדיו הפירטית, RADIO CITY, שפעלה ממבצר נ"מ נטוש, 12 מיילים מהחוף.

את התחנה קנה קאלוורט מהזמר, לורד סוץ' הצועק, שהקים אותה שנה לפני כן. היורה היה המתחרה העסקי שלו, ויליאם סמדלי בן ה-54, איש עסקים, חבר בכיר לשעבר במפלגה הליברלית והבעלים של תחנת הרדיו הפירטית, "רדיו קרוליין". הירי בחזהו של קאלוורט נעשה בביתו של סמדלי, שבסוף יימצא לא אשם כי ירה להגנה עצמית. תחנת מוזיקת הפופ של האיש המת, ששכנה מול החוף הדרום מזרחי בשפך התמזה, נכבשה בינתיים על ידי להקה מסתורית של שודדים שהשתיקה אותה.

ב-21 ביוני בשנת 1966 נזקק טום ג'ונס ל-14 תפרים במצחו לאחר שהתנגש עם מכונית היגואר שלו באיזור המארבל ארץ' שבלונדון.

ב-21 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב אלבומה השלישי של להקת דיפ פרפל, שנקרא כשם הלהקה. באנגליה הוא יצא רק בספטמבר באותה שנה.

התקליט המעולה הזה הוא האחרון שבו השתתפו הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר, לפני שפוטרו באופן נבזי מהלהקה.

אחרי הקלטת שני תקליטים גבר הביטחון של הלהקה גבר בנוגע ליצירתיות ונגינה באולפן. כמו כן, סגנון הנגינה הפך כבד יותר. הכיוון הזה הגיע בעיקר מהגיטריסט, ריצ'י בלאקמור. למרות זאת, האלבום הזה מביא גם את שאיפותיו הקלאסיות של ג'ון לורד לקדמת הבמה. הדבר לא מצא חן בעיני בלאקמור, שזעם גם על כך שרעיונותיו ללהקה קיבלו שיתוף קרדיט עם כולם בעוד שלחניו של לורד קיבלו קרדיט רק על שמו (כמו, למשל, בשיר השני בתקליט, ששמו BLIND).

המסע בתקליט נפתח עם הלמות תופים שבטיים וכלי הקשה בשיר CHASING SHADOWS. קרדיט כתיבת השיר שייך לג'ון ולורד ואיאן פייס ובעטיפת התקליט מספרים לנו שהוא נכתב בעקבות סיוט שהיה ללורד בשנתו. השיר השני הוא השיר היפהפה, BLIND, בו ג'ון לורד מפליא לנגן בצ'מבלו.

יש באלבום הזה כמה מהשירים היפים ביותר שהלהקה עשתה. כולם מקוריים חוץ מקאבר אחד לשיר של דונובן ושמו LALENA, שקיבל פה עיבוד לא פחות ממפעים, כולל סולו האמונד נהדר של לורד כשהמתופף, איאן פייס, מוסיף תבליני ג'אז מאחוריו.

ומ"ללניה" אנו עוברים ל-FAULT LINE שנוצר בהשפעת רעידת אדמה שפקדה את לוס אנג'לס, בעת שחברי הלהקה שהו שם בסיבוב הופעות. קטע ניסיוני זה מתחבר לשיר שחותם את הצד הראשון - THE PAINTER, שהוא קטע רוק קצבי הבנוי על תבנית בלוז.

צד ב' נפתח עם השיר WHY DIDN'T ROSEMARY, שלפי המידע בעטיפה נכתב בהשפעת שיר של אמן הבלוז אוטיס ספאן. שנים לאחר מכן גילה מפיק התקליט, דרק לורנס, שזה נכתב אחרי שהחברים הלכו לקולנוע לצפות בסרט האימה "תינוקה של רוזמארי" (בבימויו של רומן פולנסקי). השיר הבא הוא BIRD HAS FLOWN שממשיך גם הוא את הקו הרוקי של הלהקה (עם סולו האמונד מרשים מאד לקראת סופו).

הקטע שחותם את התקליט, יצירה בשם APRIL, נחשב לאחד השיאים שידעה הלהקה מבחינה יצירתית. הקטע מחולק לשלושה תת-חלקים (החלקים הראשון והשלישי בביצוע הלהקה כשהחלק השני הוא קטע מתוזמר לחלוטין של ג'ון לורד).

בעטיפת התקליט נכתב על היצירה כך: "סוג של קונצרט בשלושה חלקים על חודש אפריל. החלק הראשון מנוגן רק על ידי ג'ון וריצ'י. ג'ון ניגן בפסנתר ובאורגן. ריצ'י ניגן בגיטרה אקוסטית (באופן קצבי ותפקיד מוביל שהוכפל פעמיים בהקלטה) וגם גיטרה חשמלית. המקהלה נוספה בשלב מאוחר יותר. כל הקטע הזה הכיל 11 ערוצי הקלטה בסך הכל. ג'ון גם נשמע מתופף ברקע בטימפני. החלק השני ביצירה הוא התיאור התזמורתי של ג'ון את חודש אפריל. כלי הנגינה שפעלו פה הם שני חלילים, שני אבובים, קרן אנגלית, שני קלרינטים, שני כינורות, ויולה ושני צ'לו. החלק השלישי ביצירה הוא טיפול של הרעיון המרכזי בחלק הראשון, באופן 'סגול' יותר. באופן כללי, אנו מקווים שהיצירה אפריל תעלה בכם זיכרונות של חודש יפהפה, אך גם עצוב (עבורנו)".

אם כבר עסקתי בעטיפה, הנה על שערורייה שיצרה עטיפה זו, כשהתקליט יצא בארה"ב; למרות המחשבה כי אמריקה זה מקום חופשי יותר מאירופה, דווקא שם הייתה בעיה גדולה מבחינת עירום על עטיפות תקליטים. למרות שהיה מדובר פה בציור שנוצר כמה מאות קודם לכן, הוחלט שם כי מדובר בפורנוגרפיה, בשל הדמויות העירומות.

הציור הזה של הירונימוס בוש ידוע מאד בתחום האמנות והוא בא לשקף את דעתו של הצייר על הגיהנום, עם הדמויות העירומות שרחוקות מלסמל ארוטיקה. בתקופתו של בוש קיבל הציור שבחים רבים אך עם השנים הפך לציור פסול. בעוד שהמקור היה בצבעים, הציור הפך לשחור-לבן בעטיפת התקליט של דיפ פרפל ומאז נודע שעניין חוסר הצבע העשיר נוצר בטעות ולא בכוונה. בנוסף, הודבקה בתוך הציור תמונה של חברי הלהקה שנועדה להתמזג עם הציור אך נראית כהדבקה חובבנית. השערורייה והחרם של בעלי חנויות תקליטים גרמו לתקליט לא להימכר בארה"ב.

מה שהופך את העניין ליותר תמוה זה שלהקה אחרת מארה"ב, PEARLS BEFORE SWINE, עשתה שימוש בציור זה של בוש, שנתיים קודם לכן, כעטיפת תקליט הבכורה שלה, שנקרא ONE NATION UNDERGROUND. הפעם הצילום הונצח על העטיפה בצבע ולא נרשמה שערורייה.

עדיין, אי אפשר לדמיין את התקליט הזה של דיפ פרפל בעטיפה שונה.

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-21 ביוני בשנת 1966 הופיע ג'ימי פייג' לראשונה עם להקת היארדבירדס, במועדון מארקי בלונדון. נגן ההקלטות הזה הצטרף ללהקה ההיא כבסיסט. בהמשך הוא יחולל מהפכה בעולם הרוק (עם לד זפלין).

ב-21 ביוני בשנת 1994 פסק שופט נגד הזמר ג'ורג' מייקל, בתביעתו נגד חברת התקליטים סוני. מייקל ניסה להתנער מהחוזה מול סוני, שקנתה אותו מחברת סי.בי.אס בה היה חתום לפני כן.

כך הוא הסביר אז: "מאז שתאגיד סוני קנה את החוזה שלי, ראיתי את חברת המוזיקה האמריקאית הנהדרת שחתמתי בה בגאווה כנער הופכת לחלק קטן מפס הייצור של תאגיד אלקטרוניקה ענק שאין לו הבנה בתהליך היצירתי... נראה שסוני רואה באמנים מעט יותר מתוכנה... מערכת היחסים שלי עם סי.בי.אס הייתה רומן מוצלח, בעוד שהנישואים המסודרים האלו עם סוני פשוט לא עובדים. אנחנו לא מדברים באותה שפה".

אבל השופט צידד בסוני, וחייב את מייקל לשלם את הוצאות המשפט. סוני הגיבה בהצהרה בת משפט אחד: "יש לנו כבוד גדול לג'ורג' מייקל ולאמנות שלו, ומצפים להמשך הקשר שלנו איתו". הוא, מצדו, סירב להקליט עבורה.

ב-21 ביוני בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש לסנסציית האירוויזיון החדשה, להקת אבבא - עם השיר RING RING.

אז איך לעקוב אחר ההצלחה הזו של השיר WATERLOO? מדינות רבות אחרות החליטו לעשות זאת

שחררשחרר את השיר HONEY HONEY אבל חברת התקליטים EPIC שבאנגליה רצתה לעשות זאת אחרת. אחרי הכל, זה היה השיר שגרם לפול אטקינסון (לשעבר גיטריסט להקת הזומביס ובימים ההם אחראי אמנים ורפרטואר בחברה ההיא) לרצות להחתים את הלהקה השבדית מלכתחילה.

אטקינסון הציע לשדרג את ההקלטה על ידי הוספת קצת סקסופון. חברי אבבא לא התנגדו להצעתו. כך, עם "ווטרלו" במקום הראשון במצעד הבריטי בחודש מאי, פול אטקינסון טס לשטוקהולם כדי לפקח על ההליכים. הסקסופון שהוא ביקש הוכנס לשיר האהוב עליו כמו גם גיטרה נוספת עם אפקט FUZZ, נכדי לתת לשיר קצת יותר אלמנט של רוק. גם ההקלטה הואטה מעט, ככל הנראה כדי להפוך אותה לקצת יותר "כבדה".

ב-21 ביוני בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

ב-21 ביוני בשנת 1966 תבעה להקת הרולינג סטונס 14 בתי מלון בניו יורק, שלא הסכימו לארח בהם את חברי הלהקה במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב. הטענה של הלהקה הייתה שהחרם הזה היה מנוגד לזכויות הבסיסיות של בני האדם.

ב-12 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן דון איירי. הוא ניגן עם המון אמנים, ביניהם להקת קולוסיאום 2, ריינבאו, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל ואחרים. הנה דון ואני...

ב-21 ביוני בשנת 1965 יצא אלבום הבכורה של הבירדס, שנקרא MR TAMBOURINE MAN.

כבר מהצצה על עטיפת התקליט מגלים גישה שונה, עם צילום הלהקה שנעשה דרך עדשת עין הדג על ידי הצלם בארי פיינשטיין והפך בהמשך לקלאסיקה עיצובית בעולם הרוק.

התקליט הזה הגיע בארה"ב למקום השביעי ובאנגליה טיפס אל המקום השישי, במצעד המכירות. באוקטובר 1965 נרשמה מכירה של כרבע מיליון עותקים.

התקליט הזה מאגד בתוכו ארבעה שירים, שיצאו לפני כן כתקליטונים, לצד שמונה נוספים, כשארבעה מתוך כל אלו הם גרסאות כיסוי ליצירתו של בוב דילן. אז מה יש לנו כאן? הרמוניות ווקאליות מהודקות, צלילי גיטרה חשמלית בהשפעה ברורה מהביטלס, מלודיות חזקות, רעננות וגישה מוזיקלית חצופה ומקורית.

בעטיפת התקליט ניצב גם משפט מפרי מוחו של ג'ים (בהמשך רוג'ר) מגווין שהלך כך: 'אני בטוח שהכל יסתגר כמו שצריך'. עם המנטרה הזו הוא נשאר לתחזק את הלהקה, במשך שמונה שנים מאז, כשתמיד נראה כי הכל קורס מסביבו.

עיתון בילבורד האמריקאי פרסם בביקורת על התקליט: "ההצלחה של הבירדס החלה בסאן פרנסיסקו וחלחלה משם החוצה. הבירדס משלבים בהצלחה צלילי פולק עם מוזיקת פופ לריקודים. הגירסה שלהם לשירו של פיט סיגר, בשם THE BELLS OF RHYMNEY, היא דוגמה מצוינת לתרגום חדש של הפולקלור".

התקליט הזה היה, מצד שני, סוג של בעיטה במוזיקת הפולק האקוסטית האמריקנית. ג'ין קלארק, ג'ים מגווין ודייויד קרוסבי, שלושת הניצבים בקדמת הבימה, גידלו את שערם לפי צו אופנת הביטלס וכך התייצבו באולפן בלוס אנג'לס, כשלצדם מוכנים לנגן כמה מנגני הסשנים המובילים של אז. בלהקה אז היו גם הבסיסט כריס הילמן והמתופף מייקל קלארק, שגויס ללהקה בזכות שיערו החלק שהתאים לאופנה.

גיטרת 12 המיתרים של מגווין הפכה לאחד הסממנים הבולטים בסאונד של הבירדס. בהמשך הודה מגווין כי נאלץ לשיר בקול גבוה יחסית, כדי להתאימו למשהו שיישמע בין בוב דילן לג'ון לנון - שני המובילים של התקופה ההיא בעולם המוזיקה. בתקליט של הבירדס שומעים היטב את השילוב בין דילן לבין הביטלס. יש הטוענים כי ג'ורג' האריסון הושפע בחזרה מהבירדס, כשהגיע לכתוב את השיר IF I NEEDED SOMEONE, לאלבום 'ראבר סול'.

בעיתון NME כתבו אז על תקליט הבכורה של הבירדס: "הם נראים כמו להקת רוק אך הם חטיבת פולק טובה. נגינת הגיטרות שלה מנוגנת במיומנות רבה מאד מול קצב התופים". בעיתון מלודי מייקר פחות התלהבו מהתמונה הכללית: "כל השירים בתקליטים יכולים להפוך ללהיטים אך הסאונד נשמע מונוטוני מדי. מה שבטוח, עוד נשמע הרבה על הבירדס וגם מהם".

ב-21 ביוני בשנת 2003 הפתיע ג'וני קאש כשעלה לנגן על במה בפעם הראשונה לאחר מותה של אישתו, ג'ון קארטר. ההופעה נערכה בווירג'יניה, קרוב למקום הולדתה של קארטר. קאש העצוב מילמל לקהל את רגשותיו הכואבים על מותה של אשתו. הוא סיפר שהכאב הוא עצום ואין מילים לתארו.

ב-21 ביוני בשנת 1973 ניגנה להקת BREAD את הופעתה האחרונה לפני שהתפרקה. לאחר ההופעה, שנערכה ב-SALT LAKE CITY, אחת ממשאיות הציוד שלה התהפכה בדרך חזרה וכתוצאה מכך נהרס ציוד הלהקה.

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה האלבום BARE WIRES של ג'ון מאייאל - אחת הדמויות המובילות באנגליה של זרם הבלוז הלבן, שיצא באותו יום עם להקתו לסיבוב הופעות קצר בהולנד.

המוזיקה באלבום הזה היא שילוב מנצח של בלוז וג'אז עם חטיבת קצב רוקיסטית ומושחזת. אפשר לראות פה גם את ניצניו של הרוק המתקדם הבריטי. על הגיטרה יש כאן בחור צעיר ומוכשר מאד בשם מיק טיילור.

בתופים זה ג'ון הייסמן (שהיה זה יום הולדתו עם צאת התקליט). בבס יש את טוני ריווס. בכלי הנשיפה פיקד דיק הקסטל-סמית והחצוצרן באלבום הזה היה הנרי לואת'ר. יש פה את השורשים של להקת קולוסיאום, כי שלושה חברים מרכזיים מהלהקה העתידית ניגנו כאן.

באפריל 1968 נכנסה הלהקה לאולפן כדי להקליט את התקליט הזה והיה ברור לכל הנוכחים כי מדובר במוזיקה שונה מכל מה שעשה מאייאל עד כה. הקונספט המוזיקלי הפעם היה מורכב יותר מאלבומיו הקודמים של מאייאל עם להקת הבלוזברייקרס שלו.

אפשר אף לומר שזהו אולי אחד מאלבומי הרוק המתקדם הראשונים בבריטניה, עם קפיצות מוזיקליות בין בלוז, ג'אז, רוק וניחוחות פסיכדליה. צד א' של האלבום הוא יצירה קונספטואלית אחת באורך 20 דקות. היצירה הזו מחולקת לחלקים קצרים יותר ויש בה שימוש בכלי נגינה לא שיגרתיים אז בעולם הרוק, כמו כינור וקורנית. יש גם אפקטים של סאונד, דבר שלא היה לפני כן באלבומיו של מאייאל.

על היצירה סיפר מאייאל באותו זמן: "זה פרק סיום עצוב של רומן שהסתיים. אני לא ממש רוצה לספר מעבר לזה. התקליט הזה הוא שיקוף של מה שחשתי באותו זמן". את התקליט הקדיש מאייאל לאשתו לשעבר, פאמלה, ולארבעת ילדיו. בספרו האוטוביוגרפי הוא סיפר: "הנושאים של האלבום כללו את הבלבול שלי לגבי היותי נשוי ובכל זאת מונע על ידי תאוות נדודים (WHERE DID I BELONG), ההחלטה שקיבלתי לעזוב

הביתה (I STARTED WALKING), למצוא חופש חדש בחיי היומיום שלי (OPEN UP A NEW DOOR) וסקס ('FIRE). האחרון שבהם כלל הקלטה שעשיתי כשהתעלסתי עם בחורה בסיבוב ההופעות האחרון בסקנדינביה. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל הבאתי את זה לאולפן והשמעתי את זה לג'ון הייסמן, ביקשתי ממנו ללכת לתופים ולנגן סולו בצורה חופשית כדי להתאים את האצת המקצבים בקלטת. הוא היה המום, אבל הבטיח

לתת לזה הזדמנות. הוא עשה זאת בצורה נהדרת.

הקטע הבא היה בלוז איטי במיוחד בזמן כפול שביטא את העצב שלי על עזיבת פאמלה (I KNOW NOW). זה הוביל לקטע האחרון של הסוויטה, שבו שרתי שעשיתי את ההחלטות שלי ועכשיו אצטרך לחיות איתן (LOOK IN THE MIRROR). כדי לסגור את זה עם הצהרה דרמטית, הכנסנו קול של מראה שנשברת לאלף שברים - וזה בדיוק איך שהרגשתי שהחיים שלי התנהלו.

עבור השירים בצד שני, שאבתי את חוויות חיי האהבה החדשים שלי. בהופעה באוניברסיטת סוונסי, לילה אחד, פגשתי בחורה יפהפייה בשם קרוליין וקיוויתי שניפגש שוב. למרות שכתבתי, הרבה זמן, מכתבי אהבה אליה, מעולם לא נפגשנו - אבל כתבתי לה את השיר I'M A STRANGER. השיר NO REPLYעסק בשיחות טלפון שלא הוחזרו ממאהבות פוטנציאליות, כפי שהיה השיר KILLING TIME. כמו כן באלבום היה חלון ראווה אינסטרומנטלי עבור מיק טיילור שכותרתו HARTLEY QUITS, שהגיע מכותרת בעיתון מלודי מייקר, על עזיבת קיף הארטלי את הלהקה. בתגובה, טוני ריווס איים בצחוק לכתוב שיר בשם HISEMAN JOINS".

רק שיש תיקון קטן - הארטלי לא פרש מהלהקה אלא פוטר ממנה על ידי מאייאל.

גם עטיפת האלבום, שצייר מאייאל, שיקפה את רוח התקופה ואת הרצון של מאייאל לפרוץ גבולות מתבנית הבלוז החונקת.

חלק ממבקרי המוזיקה ראו באלבום משהו יומרני מדי, אך חלק אחר ראו במוזיקה הזו שיקוף נכון לרגשותיו. עיתון מלודי מייקר פרסם כי התקליט הזה משקף את המוזיקה הבריטית יותר מכל אלבום אחר, חוץ מסרג'נט פפר והתקליט הראשון של להקת THE NICE. גם עיתון רקורד מירור הבריטי הצטרף לשבחים. עיתון רולינג סטון, מצד שני, פרסם כי תקליט זה הוא אסון מוזיקלי של מאייאל עם תזמורים מרושלים ומוזיקה אומללה.

האלבום הזה הפך לרב המכר הגדול ביותר של מאייאל באנגליה. הוא הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי באוגוסט 1968 ובארה"ב הוא הגיע למקום ה-59.

אך ההצלחה לא עזרה לשמור על ההרכב הקיים. ב-5 ביולי 1968 (כמה ימים לאחר צאת האלבום) כבר הרגיש מאייאל שהוא רוצה לחזור לפורמט של רביעיית בלוז. ביום הזה ובזמן שהלהקה שהתה בלונדון לקראת הופעתה שם הוא בישר לחברים את החלטתו. אך הוא לא החליט עדיין את מי בא לו להשאיר מהם. מאייאל לקח את הקסטל-סמית ואת טיילור הצידה ובישר להם שההרכב החדש יכלול רק נגן אחד שיעשה סולואים, והוא לא יודע אם זה יהיה סקסופוניסט או גיטריסט. כלומר, מאייאל גם נעץ את הסכין וגם סובב אותה באכזריות מול שני הנגנים המסכנים. הוא הבטיח להודיע לשניהם תוך שבוע במי הוא בוחר. כשבוע לאחר מכן תפס מאייאל בפינה את הקסטל-סמית. זה היה לפני עלייתם לבמה בלונדון, כשאוזניו של הסקסופוניסט נתקלו במשפט הבא: DICK, IT'S BAD NEWS I'M AFRAID.

הקסטל-סמית ניסה לשכנע את הייסמן המתופף להקים עמו להקה חדשה, אך הייסמן סירב. הוא רצה להמשיך לעבוד עם מאייאל אבל במהרה התרצה והסכים לצאת להרפתקה חדשה - להקת קולוסיאום. ודרך אגב, תאריך צאת התקליט הזה של ג'ון מאייאל היה גם יום הולדתו של הייסמן, שנולד בשנת 1944.

ב-21 ביוני בשנת 1988 יצא התקליט ROLL WITH IT של סטיב וינווד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "למי שזוכר את הימים שבהם המוזיקה של סטיב ווינווד הייתה מחוספסת, שמנונית וקצת פרועה, שיר הכותרת מתוך התקליט הוא תזכורת מגרה למה שהיה פעם. השיר הכי קשוח שוינווד הקליט מזה שנים, הוא כולל קצב הדוק בסגנון מוטאון, כלי נשיפה צועקים וקול עם הרבה יותר חוצפה ממה שהזמר הראה בתקליטים האחרונים שלו. זה הוא הצליל של סטיב ווינווד המרגש, אבל רוב האלבום הוא הצליל של סטיב ווינווד המשעמם.

עם זאת, כדי לתת לווינווד את המגיע לו, הוא משעמם בצורה מסוגננת ומשעממת - האמן המושלם לחובבי רוק'נ'רול ותיקים שזוכרים את שנות הסיקסטיז המופלאות, סטיב ווינווד עשוי להיות האמן המושלם: יש לו את ההיסטוריה, את הקול, את הסאונד הדיגיטלי ללא דופי.

זה לא אומר שהתקליט נשמע כמו חישוב מסחרי למהדרין. מאז 1977, כשווינווד החל את קריירת הסולו שלו, הוא יצר אלבומים דומים, תקליטי רוק רך בטוב טעם המתובלים מדי פעם באלמנטים עצבניים יותר של רוק ו-רית'ם אנד בלוז. לאב הטיפוס, התקליט ARC OF A DIVER של שנות ה-80, היה מצב רוח מקסים מההתחלה ועד הסוף; קו פרשת המים המסחרי, BACK IN THE HIGH LIFE מ-1986, היה לא אחיד אבל הכיל כמה תקליטונים אטרקטיביים ומרגשים שדחפו אותו לפסגה מבחינה מסחרית. האלבום החדש הוא יותר מאותו הדבר.

בהחלט, זה לא סוג הקריירה שהיית מצפה מהחסיד בן ה-17 של ריי צ'ארלס שצעק את GIMME SOME LOVIN של ספנסר דייויס גרופ בשנת 1965 ושהוביל את להקת טראפיק דרך שנים של טיסות פופ, רוק, פולק וג'אז ולאחר מכן התחבר לניסיוניות של סטומו יאמאשטה. אבל מתחילת הסבנטיז ואילך, ווינווד גילה חיבה ברורה לקטעים ארוכים, אטמוספריים ולהתנשאות מעורפלת; המוזיקה הנוכחית שלו פשוט לוקחת את הנטיות האלה ומכניסה אותן להגדרות מוכנות לרדיו. אולי כדאי שהוא יטלטל את הסירה במקום לשוט בה בנינוחות".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.