רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 ביוני (21.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בימי נעוריי, כולנו היינו אגרסיביים מאד. הבחורות שלנו היו אגרסיביות, גם כן. הן מרחו על עצמן המון איפור והיו קשוחות מאד. זה מסוג הדברים שגדלתי איתם, וזה בהחלט הותיר בי סימן". (טום ג'ונס, בעיתון NME, שנת 1966)

ב-21 ביוני בשנת 1975 הפתיע אלטון ג'ון לרעה את מעריציו באצטדיון וומבלי.

קצת לפני כן החליט אלטון שנגן סינטיסייזר נחוץ כדי לעזור לתבגר את נופי הסאונד שהוא דמיין שהלהקה החדשה שלו יוצרת. "הייתי צריך את הקלידן שיעשה את תפקידי סינטי המוג ודברים כאלו", אמר אלטון. "יש הרבה דברים מהסוג הזה בתקליט החדש, CAPTIN FANTASTIC, ואני פשוט לא יכול לטפל בכל זה. אני רק רוצה לדבוק בנגינה בפסנתר ובשירה". הפסנתרן פנה אל הקלידן ג'יימס ניוטון הווארד, נגן סשנים שהקליט עם כולם - מארט גרפונקל ורינגו סטאר לקרלי סיימון ומליסה מנצ'סטר. "לא ניגנתי תו עבור אלטון," אמר ג'יימס. "רק עליתי לבית שלו וישבנו על הספה. לא יכולנו לדבר - שנינו היינו מאוד עצבניים - אז במקום זאת הוא השמיע לי את קפטן פנטסטיק". כשהאלבום הסתיים, אלטון פנה להווארד והושיט את ידיו. "יש לך את העבודה אצלי אם אתה רוצה אותה", הוא אמר. "אנחנו עוזבים לאמסטרדם בעוד ארבעה ימים. אנחנו הולכים לעשות חזרות במשך שבועיים, ואז נופיע באצטדיון וומבלי מול 80,000 איש, עם האיגלס והביץ' בויז שיחממו אותנו". "בסדר," אמר ג'יימס, המום. "אני בפנים".

אלטון כתב רשימת שירים - לג'יימס היו שלושה ימים ללמוד שלושים וחמישה שירים. כשהוא מעד בחוסר תחושה לעבר דלת הכניסה, איש מצוות ההנהלה עצר אותו ורשם את הסכום שהוא ירוויח כחבר בלהקה.

"זה היה כמו פי חמישים וחמישה אלף ממה שידעתי אי פעם בחיי", אמר ג'יימס. "יצאתי החוצה ופשוט צרחתי את הלב שלי מרוב שמחה".

האחרון שהצטרף להרכב החדש של אלטון היה הבסיסט קני פסארלי. "יום אחד ג'ו וולש התקשר אלי", אמר קני, "והוא אמר לי, 'היי בנאדם, אלטון מפרק את הלהקה המקורית שלו והוא רוצה שתהיה חלק מהלהקה החדשה שלו'. אהבתי כמה שירים של אלטון אבל לא השתגעתי אחריו. אבל לא התכוונתי לדחות את ההופעה הזו. הוא היה הכוכב הכי גדול על כוכב הלכת שלנו. הוא היה פאקינג ענק. הוא היה בכל מקום". קוני פאפאס, סגנית נשיא רוקט רקורדס, החברה של אלטון, התקשרה ממשרדם בארה"ב ושאלה את קני אם הוא יכול לבוא לפריס כדי לעשות אודישן. "והיא אמרה לי מה ארוויח אם אצליח. זה היה מספר אסטרונומי, אז נטשתי את מי שהופעתי איתו אז וכמובן שכעסו עליי על זה". בהגיעו לפריס, קני נכנס למכונית הגדולה של אלטון ונסע עמו כל הדרך לאולפני שטאו דהורוויל, שהיו במרחק מה מעיר האורות הצרפתית. פסארלי: "אלטון לא אמר מילה כל הדרך. הוא היה כה ביישן". כשאלטון עצר את המכונית על כביש החצץ של הטירה בה היה האולפן, קני פנה אליו ושאל איך יתנהל תהליך האודישן. אלטון משך בכתפיו. "אתה יודע מה? אני בג'ט-לג. אני הולך לישון. דבר עם הלהקה". הגיטריסט דייבי ג'ונסטון ניגש אל הבסיסט המבולבל. "לא היית כאן אם היה אודישן". אמר דייבי. "אתה כבר בלהקה'". קני היה המום.

החרדה מפני המופע בוומבלי קיננה באלטון עוד שבוע לפני כן ובמופע עצמו הוא עשה את הטעות החמורה שהרסה הכל. לפניו עלו הביץ' בויז ששלהבו את הקהל כהוגן, אך כשהכוכב הראשי עלה לבמה, הקהל המריע בהיסטריה קיבל מנה שלא הזמין כלל.

מול 80,000 איש שהגיעו לראות אותו מבצע את להיטיו החליט הזמר לבצע את כל השירים מאלבומו החדש 'קפטיין פנטסטיק והקאובוי המאובק'. הבעיה הייתה שהתקליט הזה היה טרי מאד בשוק התקליטים והקהל, שציפה למנה הגונה של להיטים ידועים, לא הכיר את השירים שהונחתו עליו. במחצית המופע כבר החלו אנשים לזרום לכיוון היציאה מהאצטדיון. אלטון הבין שעשה טעות חמורה אך היה זה כבר מאוחר מדי.

ההופעה בוומבלי תוכננה להיות התצוגה הגדולה ביותר עד אז של אלטון ולהפוך להצלחה מונומנטלית במולדתו. לכן הובאה לשם רשימת אמני חימום מבטיחה. האחרונה מהם, הביץ' בויז, כבר נחשבה באמצע הסבנטיז להרכב שאין סיכוי לקבל ממנו מוצר מרענן כמו PET SOUNDS. הלא הם הביץ' בויז. אבל הם בחרו לתת לקהל רק את הלהיטים הכובשים. הביץ' בויז הוכיחו את עצמם שם כאקט שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחריו, אפילו בשבילו אלטון, שפתח את הופעתו חזק, עם FUNERAL FOR A FRIEND שהתמזג עם LOVE LIES BLEEDING הקצבי. אחר כך קיבל הקהל את ROCKET MAN ואת CANDLE IN THE WIND ואת PHILADELPHIA FREEDOM וגם מחווה כפולה לביטלס שבאה לסיים את המחצית הראשונה של ההופעה עם LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS ו-I SAW HER STANDING THERE. אחרי הכל, פול מקרטני ורינגו סטאר הגיעו לשם כדי לתת כבוד לאלטון.

אבל אז, תוך כדי המחצית השנייה, אלטון עשה הכרזה מבשרת רעות: "יש לנו אלבום חדש. אני מצטער שהוא עולה 3.25 פאונד, אבל אני אספר לכם על זה מאוחר יותר. אנחנו הולכים לעשות את כל האלבום, ובדרך כלל זה משעמם את כולם עד דמעות אם אתה מנגן דברים שאנשים לא מכירים. אבל אנחנו הולכים לקחת את הסיכון בכל מקרה. זהו כל האלבום קפטן פנטסטיק. מתחילים…" וזו הייתה החלטה נוראית. אלבום אולפן מפואר ככל שהיה, קפטן פנטסטיק רק יצא לפני קצת יותר מחודש ולא היה בדיוק ארוחה קלילה ומהנה לקהל ההמונים. אנשים עזבו בהמוניהם. אלטון היה מבועת. גם ההדרנים עם PINBALL WIZARD ו-SATURDAY NIGHT'S ALRIGHT FOR FIGHTING כבר לא עזרו. במלודי מייקר נכתב כשבוע לאחר מכן שהביץ' בויז ניצחו בענק את אלטון שנותר עם הפירורים.

אלטון בספרו האוטוביוגרפי: "ההופעה הראשונה של הלהקה החדשה שלי הייתה באצטדיון וומבלי בלונדון ב-21 ביוני 1975. זה היה יותר כמו פסטיבל של יום אחד מאשר הופעה, שנקרא MIDSUMMER MUSIC. בחרתי את האמנים שיופיעו שם לפניי - להקת STACKRIDGE שהייתה חתומה בלייבל שלי (ROCKET RECORDS), להקת RUFUS עם צ'אקה קאן, ג'ו וולש, האיגלס והביץ' בויז. כולם היו נהדרים. הקהל אהב אותם". אלטון גם רצה שסטיבי וונדר יופיע שם לפניו אך וונדר ירד מהפרק ברגע האחרון בגלל בעיות בריאותיות. מנהלו של אלטון, ג'ון ריד, מיהר להביא הרכב אחר במקומו - הביץ' בויז.

אלטון בספרו: "במופע שלי ביצעתי את CAPTAIN FANTASTIC בשלמותו, כל השירים, מתחילתו ועד סופו. זו הייתה ההופעה הכי גדולה שעשיתי אי פעם עד אז. הכל היה מושלם - הסאונד, אמני החימום, אפילו מזג האוויר. וזה היה אסון גדול. הנה משהו שלמדתי. אם בחרת לעלות לבמה מיד אחרי הביץ' בויז - שהסט שלהם כלל למעשה כל להיט מאחד מקטלוגי הלהיטים המדהימים והאהובים ביותר בהיסטוריה של מוזיקת ​​הפופ - זה רעיון ממש ממש גרוע לנגן עשרה שירים חדשים ברצף שאף אחד בקהל לא מכיר במיוחד, כי האלבום שממנו הם באים יצא רק כמה שבועות לפני כן. לצערי, למדתי את השיעור החיוני הזה אחרי שלושה או ארבעה שירים בהופעה בוומבלי, כאשר חשתי באי שקט בקהל. נשמענו נפלא - כמו שאמרתי, היינו להקה לוהטת. אבל אנשים התחילו לעזוב. הייתי מבועת. עברו שנים מאז שאיבדתי קהל. ההרגשה של הנטישה בעבר חזרה להציף.

הדבר המובן מאליו לעשות היה לשנות מיד את המופע ולהתחיל לנגן את הלהיטים. אבל לא יכולתי. ראשית, זה היה עניין של יושרה אמנותית. ומצד שני, נשאתי נאום גדול כשעלינו לבמה על ביצוע האלבום במלואו. לא יכולתי פשוט לפרוץ עם CROCODILE ROCK בחצי הדרך. פאק. אני אצטרך להישאר עם זה. כבר יכולתי לדמיין איך הביקורות הולכות להיות, והייתי רק חצי שעה לתוך ההופעה. המשכנו ללכת בקו הזה. השירים עדיין נשמעו נפלא. עוד אנשים עזבו. התחלתי לחשוב על המסיבה החגיגית הגדולה שתוכננה לאחר ההופעה, עם כוכבים שהיו אמורים להיות מסונוורים לפי ההופעה שלי: בילי ג'ין, פול מקרטני, רינגו סטאר. פשוט נפלא. זה פשוט נפלא. הנה אני מפשל מול 82,000 אנשים וחצי מהביטלס. בסופו של דבר הגענו ללהיטים, אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, כמו שהביקורות ציינו בצדק. חזרנו לאמריקה עם הבנה ברורה של הסיכון הטמון ביושרה אמנותית ושאתה לעולם לא מצליח מדי מכדי להיות חסין מנפילה על ישבנך".

המתזמר פול באקמאסטר, שעבד רבות עם אלטון בתקליטיו והיה נוכח בוומבלי, ניתח את המצב. "זה היה מקרה קלאסי של התקשורת הבריטית. כשמישהו סוף סוף מצליח, הם מתחילים להרוס אותו. זה היה קונצרט נהדר. זה היה מאוד מרגש. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד. והעובדה שאלטון שינה את הלהקה שלו, את הנוסחה שלו. זה סתם סוג של דלק לתקשורת הבריטית לפעול נגדך, איפה שהם אומרים, 'בסדר, נמאס לנו. הגיע הזמן להתחיל להרוס אותך'...".

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה תקליטון הפופ המורחב הבריטי הראשון, שיתנגן במהירות 33 ושליש סל"ד, במקום 45 סל"ד. היה זה תקליט בהופעה של להקת THE MOVE.

התקליטון הוקלט ב-27 בפברואר 1968 והכיל חמש גרסאות כיסוי שבוצעו במועדון MARQUEE הלונדוני. דובר מטעם הלהקה מסר על התקליטון: "הלהקה החליטה לעשות כך כדי לתת למעריציה תמורה מלאה לכספם".

בתקליטון זה, שתפקידי השירה בו הוקלטו מחדש באולפן בגלל שהמיקרופונים לא עבדו כשורה, יש גם את הפעם האחרונה בה היה אייס קפורד בסיסט הלהקה ובעיתון NME פורסם בביקורת עליו: "תקליטון זה קיבל את היחצ"נות הטובה ביותר והוא נותן תמורה מצוינת, עם 18 דקות של מוזיקה. איכות ההקלטה קצת מבולגנת, אבל זה לא מוריד מההנאה. הם מבצעים פה את SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס, STEPHANIE KNOWS WHO של להקת LOVE, SOMETHING ELSE של אדי קוקראן, IT'LL BE ME של ג'י לי לואיס ו- SUNSHINE HELP ME של להקת SPOOKY TOOTH. נראה שהתקליטון הזה ייכנס למצעד".

שנים לאחר מכן יצא התקליטון הזה על גבי דיסק בתוספת קטעי בונוס.

ב-21 ביוני בשנת 1944 נולד ריי דייויס, הסולן והמנהיג של להקת הקינקס.

ביום הולדתו ה-13 הוא קיבל במתנה גיטרה מאחותו רנה, שמתה ממש באותו היום בו העניקה לו את המתנה הזו. רנה הייתה מבוגרת מריי ב-18 שנה ובתקופה ההיא כבר הייתה נשואה לחייל קנדי, שנהג להתעלל בה ולהכות אותה, דבר שגרם לה לחזור מדי פעם לבית משפחת דייויס. לרנה היה גם בן מאותו גבר מתעלל. זמן קצר לאחר שריי קיבל את הגיטרה המיוחדת היא יצאה לבלות עם חברים באולם הריקודים שנקרא LYCEUM BALLROOM.

הוריה של רנה חששו כי ידעו שיש לה מחלה מילדות שגרמה לליבה להיחלש כתוצאה ממאמץ. אך רנה המוכה והמושפלת השתוקקה לרקוד ובאותו ערב היא התמוטטה ומתה על רחבת הריקודים. ריי דייויס כתב בשנות השמונים ללהקת הקינקס את הלהיט COME DANCING, שהביע את התשוקה והאהבה של אחותו לריקודים.

אז כיצד חגג ריי עוד ימי הולדת? ובכן, בשנת 1964 הוא חגג את יום הולדתו העשרים ללא הופעה של הקינקס. שנה לאחר מכן חגג את יום הולדתו בהופעה בתיאטרון ארי קראון שבשיקגו. בהופעה עצמו היו פה ושם תקלות טכניות שגרמו לחשמל ליפול ולחזור אחרי מספר דקות. הקהל הפתיע את ריי והביא עוגת יום הולדת.

בשנת 1966 חגגו חברי הלהקה עם ריי בביתו. שנתיים לאחר מכן קרא ריי ביום הולדתו ביקורות אוהדות על התקליטון החדש של הקינקס, עם השיר 'DRIVIN, אך גילה במהרה כי זה אינו נמכר כמצופה. שנה לאחר מכן התקבצו כל חברי הלהקה לחגוג לו בהקרנה משותפת של גמר גביע העולם בכדורגל, ז'יל רימא, בו שיחקה ברזיל מול איטליה. זאת למרות שאנגליה הפסידה לפני כן לברזיל. בסוף זכתה ברזיל, לאחר שכבשה ארבעה גולים מול אחד בלבד של האיטלקים. בהנהגתו של פלה זכתה ברזיל בגביע זה בפעם השלישית ולצמיתות. חברי הקינקס מחאו כפיים לכבודה.

ביום זה בשנת 1969 טס דייויס מלונדון ללוס אנג'לס, כדי להמשיך ולהפיק שם את אלבומה של להקת THE TURTLES, שייקרא TURTLE SOUP. מטרתו גם לתכנן שם סיבוב הופעות לקינקס, לאחר גמר חרם של כמה שנים שהוטל על הלהקה מטעם איגוד המוזיקאים האמריקאי.

ביום זה בשנת 1970 פינתה להקת הקינקס זמן כדי לצפות יחדיו בהקרנה, על מסך גדול, בגמר הכדורגל בין נבחרות ברזיל ואיטליה. נבחרת אנגליה הפסידה לפני כן לברזיל.

ביום זה בשנת 1973 אשתו של ריי, ראסה, עוזבת את ביתם המשותף עם בנותיה ומשאירה את ריי שבור לחלוטין.

וביום זה בשנת 1978 הופיעו הקינקס באולם תיאטרון בברקלי. הביקורת, שפורסמה מיד לאחר מכן בעיתון המקומי, ציינה בהתלהבות שלהקת הקינקס היא להקה עדכנית וסוחפת קהל.

ב-21 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב התקליטון IN THE YEAR 2525 של הצמד מנברסקה, זאגר ואוונס (דני זאגר וריק אוונס).

השיר הפך להיות אחד הלהיטים הגדולים ביותר של 'אמני להיט אחד' ושיקף את תפיסת הזמן וגם את פלא הטכנולוגיה. השיר לקח את עצמו די ברצינות בתיאור שלו מה יהיה על האדם כשהטכנולוגיה תשתלט. בינתיים האדם מיהר לחנויות התקליטים ורכש מיליוני עותקים מתקליטון זה של צמד הפולק-רוק, דני זאגר וריק אוונס. לשיר הזה שלהם יש כותרת המשנה, EXORDIUM & TERMINUS, שזו דרך מהודרת לומר "התחלה וסוף".

את השיר הזה על שנת 2525 כתב אוונס ארבע שנים לפני שהוקלט בפורמט הצמד. זה היה זמן קצר לאחר שזאגר, שחיפש גיטריסט ללהקת THE ECCENTEICS, מצא אותו עם אוונס, שהשתתף בתחרות כישרונות. כשאוונס כתב את השיר והציע אותו ללהקה - זאגר כבר לא היה חבר בה. הוא הקים להקה אחרת בשם THE DEVILLES. בשנת 1968 היו זאגר ואוונס מאוכזבים מלהקותיהם השונות, פרשו מהן והקימו צמד.

"חיפשנו חומר עם קצב מהיר", סיפר זאגר שנים לאחר מכן. "זאת כי רוב החומר שהקלטנו היה בלדות. אני מודה שלא השתגעתי על השיר IN THE YEAR 2525 בהתחלה". אז זאגר ניגש להכין את השיר מחדש עם הרמוניה ווקאלית לשניים. השניים השקיעו 500 דולר להקלטת השיר באולפן באודסה, טקסס, והדפיסו מזה אלף עותקים. הם דאגו לשלוח בעצמם את העותקים לתחנות רדיו שונות וחנויות תקליטים. השיר החל להישמע, הגיע לאוזניים הנכונות ובמהרה מצאו את עצמם זאגר ואוונס חותמים על חוזה מול חברת התקליטים RCA. השיר יצא בתפוצה נרחבת יותר והפך לשלאגר.

אז הנה מה שיש למה לצפות בעתיד המלודרמטי של זאגר ואוונס. בשנת 3535, האישיות שלנו תיקבע על ידי "גלולה". בשנת 4545, לא יהיו לנו שיניים או עיניים, וזה לא יהווה בעיה כי אחרי הכל, ''אף אחד לא יסתכל עליכם". חלקי הגוף ממשיכים להתמוסס; עד 5555, לא נזדקק לגפיים ("לרגליים שלכם אין מה לעשות") והמין יעבור עד 6565.

הפסימיות של זאגר ואוונס הפכה ישירה יותר, אם כי הרבה יותר מחרידה. הם עקבו אחר הלהיט הזה עם התקליטון MR TURKEY, שיצא בשנת 1969 ומגולל את סיפורו של אדם שאנס בחורה שאסף בבר וכניסיון לכפר על חטאו הוא מיסמר את פרק כף יד שמאל שלו לקיר תא הכלא שלו. בזמן בו הוא כבר נמצא מת לאחר דימום - כבר מת גם הצמד זאגר ואוונס.

"ניסינו נואשות להביא להיט שני, אך זה לא הצליח לנו", נאנח זאגר, שהודה כי גם רצה לפרוש מהצמד עוד כשהשיר הפך ללהיט, בגלל שזה לא היה הסגנון המוסיקלי שהוא חיפש. אז MR TURKEY כן היה הסגנון שלו?

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה התקליטון הראשון של להקת דיפ פרפל, שנקרא HUSH.

יש כמה עובדות בו שמעטים יודעים: השיר HUSH, שנכתב על ידי זמר בשם ג'ו סאות', נוצר בהשראת שיר נשמה שחור ישן נושן, שבו היה המשפט HUSH I THOUGHT JESUS CALLING MY NAME. סאות' נתן את השיר שלו לזמר הקאנטרי בילי ג'ו רויאל, שהעניק ללחן את ה"נה נה נה" הידוע שלו. רויאל לקח את הרעיון מהמלודיה של צעקת ג'ון לנון באמצע השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס. הוא האיץ את אותה מלודיית הצעקה והשחיל זאת לגרסתו.

כשחברי דיפ פרפל בדקו את השיר לביצוע, הם סברו שהוא יותר מדי קליל אך הגיטריסט ריצ'י בלאקמור הוא ששכנע את השאר, שאם הם יהדקו את הקצב של השיר - זה ייצא נהדר, והוא צדק. באותם ימים הושפעה הלהקה הזו מלהקה אחרת שנקראה VANILLA FUDGE ונהגה לקחת שירי פופ קלילים, להאט את הקצב שלהם ולהפכם למשהו דרמטי יותר.

היללה בתחילת הגרסה של דיפ פרפל הודבקה מאפקט שטכנאי ההקלטה, בארי איינסוורת', מצא במחסן הקלטות האפקטים באולפן. אפקטים נוספים בתקליט הבכורה של הלהקה (שנקרא SHADES OF DEEP PURPLE) נלקחו גם הם מאותו מחסן הקלטות. לורד תופף בשיר על אורגן ההאמונד ממש כאילו הוא מתופף על תופי קונגאס את מקצב הסמבה.

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-21 ביוני בשנת 2001 מת בשנתו אמן הבלוז ג'ון לי הוקר. לא ידוע באיזה גיל בדיוק הוא מת. מה שבטוח, זה היה בגיל שמונים ומשהו.

המוזיקה של הוקר נשארה קרוב לשורשי הדלתא של המיסיסיפי. בדרך כלל הוא בחר ריפי גיטרה מתוחים ומסונכרנים שהפכו לאבני היסוד של רוק. "אני לא מנגן גיטרה מפוארת'', אמר פעם למראיין. "סוג הגיטרה שאני רוצה לנגן הוא עם צלילים מרושעים, מרושעים, מרושעים".

בקולו העמוק הוא שר על תאווה ובדידות, זעם וייאוש בשירים כה עגומים עד שלפעמים הדבר גרם לו לבכות מאחורי משקפיו הכהים. ''לא משנה מה מישהו אומר, הכל מסתכם באותו הדבר,'' אמר פעם. '' גבר ואישה, לב שבור ובית שבור''.

שיריו של הוקר גרמו לעליית הבלוז-רוק של שנות השישים. הם נאספו על ידי רוקרים אנגלים ואמריקנים, ביניהם הרולינג סטונס, CANNED HEAT, האנימלס, ומאוחר יותר גם זי.זי טופ וג'ורג' ת'ורוגוד. הוקר הקליט יותר ממאה אלבומים, והופיע בכל מקום - מחורים מעופשים ועד אולמות ההופעות היוקרתיים.

הוא נולד ב-17 באוגוסט 1917, ליד קלארקסדייל, מיסיסיפי. הוא היה אחד מ-11 ילדים במשפחה שעבדה במטע כותנה. אביו היה שר, ולמד שירי גוספל בכנסייה. אבל הוא למד את הבלוז ואת מה שכינה "בוגי קאנטרי" מאביו החורג, וויליאם מור. אנשי הבלוז בליינד בלייק, בליינד למון ג'פרסון וצ'רלי פאטון היו בין האורחים המבקרים בבית מור. הוקר גם למד ממוזיקאים אחרים במיסיסיפי ומתקליטים. הוא התחיל לנגן על מיתרים העשויים מסלילים שחוברו לקרש, ובהמשך עבר לגיטרה.

כנער, הוא ברח להיות מוזיקאי. ''הייתי צעיר והיה לי עצב רב'', אמר בראיון. ''ידעתי שלא אגיע לשום מקום במיסיסיפי וברחתי בלילה. חשבתי בוודאות שאצליח”.

הוא עשה את דרכו לממפיס, שם עבד כסדרן בבית הקולנוע וספג יותר בלוז כשניגן עם מוזיקאים, לפני שיצא צפונה. בסינסינטי, בסוף שנות השלושים, הוא שר עם קבוצות גוספל ובשנת 1943 עבר לדטרויט. שם עבד במפעלי פלדה ומכוניות וניגן במועדוני הבלוז.

הוקר ביצע את ההקלטות הראשונות שלו בשנת 1948 עבור סנסיישן רקורדס, וכמעט מיד היו לו להיטי קצב ובלוז, החל ב- BOOGIE CHILLUN, בו הוא שר: ''לילה אחד שכבתי ושמעתי את אמא ואבא מדברים / שמעתי את אבא אומר לאמא / תני לילד הזה בוגי-וווגי / זה בתוכו וזה חייב לצאת!".

עד מהרה הוא עזב את עבודתו כדי לנגן בלוז במשרה מלאה. חברת התקליטים שלקחה אותו תחת חסותה, הוציאה את ההקלטות שלו תחת שמות בדויים, כולל דלתא ג'ון, ג'ון לי בוקר, ברמינגהם סם וגיטרת הקסם שלו, איש הבוגי וטקסס סלים. אף על פי שהוקר ניגן במועדונים עם להקה, הוא הקליט לעתים קרובות בסולו, כשרגלו מעניקה את הקצב על הרצפה. הוא המשיך לעשות להיטים.

בשנת 1962 הוא הוחתם בחברת התקליטים משיקגו, VEE JAY, שביקשה להביא את המוזיקה שלו לקהל רחב יותר. היה זה השיר BOOM BOOM שעשה את זה.

הוקר על השיר: "נהגתי לנגן במקום הזה שנקרא APEX BAR בדטרויט. הייתה שם בחורה צעירה בשם לואילה. היא הייתה הברמנית. הייתי מגיע לשם בלילה אבל לעולם לא הייתי מגיע בזמן. כל לילה הייתה הלהקה מקדימה אותי שם. לפעמים הם היו על הבמה כשרק הגעתי לשם. תמיד הייתי מאחר ובכל פעם שהייתי נכנס, היא הייתה מצביעה עלי ואומרת 'בום בום, אתה שוב מאחר'. והיא המשיכה ואמרה את זה, אז עלה על דעתי שזה שם טוב לשיר. ואז לילה אחד היא אמרה, 'בום בום, אני יורה בך'. היא נתנה לי שיר אבל היא לא ידעה את זה.

לקחתי את הדבר הזה וזמזמתי אותו כל הדרך הביתה מהבר. בלילה הלכתי לישון ועדיין חשבתי על זה. קמתי למחרת וחיברתי את החלקים השונים. אחר כך הלכתי ושרתי את זה, וכולם אמרו, וואו! ואז לא עשיתי את השיר הזה יותר, ובטח לא בבר. פחדתי שמישהו יתפוס אותו לפני שאקנה לו זכויות יוצרים. אז שלחתי אותו לוושינגטון הבירה, לספריית הקונגרס, וקיבלתי אותו בזכויות יוצרים. לאחר שקיבלתי זכויות יוצרים, יכולתי לעשותו. כעבור כחודשיים הקלטתי אותו והוא זינק ישר למעלה. ואז, אחרי שעשיתי את זה, האנימלס עשו את זה. הברמנית ההיא הרגישה די טוב. היא הסתובבה ואמרה לכולם שהיא גרמה לי לכתוב את השיר הזה. נתתי לה גם כסף בשביל זה, אז היא די שמחה".

נגני רוק נצמדו במהרה אל הסגנון החשמלי שלו, ובמהלך שנות השבעים הוא ידע תנופה כשהקליט עם CANNED HEAT וואן מוריסון. בסוף הסבנטיז הוא הופיע כמוזיקאי רחוב בסרט "האחים בלוז" וקהל צעיר, שנהר לבתי הקולנוע, התאהב בו.

הקריירה של הוקר התחדשה שוב בשנת 1989 כשהקליט את THE HEALER עם מוזיקאים אורחים שכללו את קרלוס סנטנה, לוס לובוס ורוברט קריי. הוא גם זכה אז בגראמי.

ב-21 ביוני בשנת 1970 הקפיץ פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, את עובדי רשות שדות התעופה בממפיס.

כשנשאל בדרכו למטוס האם מישהו נתן לו משהו להעביר, ענה טאונסנד שיש לו פצצה. הוא כמובן התכוון למילה BOMB שתיארה את עותק האלבום של יצירתו, TOMMY, שהיה במזוודה שלו. אך הבדיחה עלתה לו ביוקר כשהוא הוזז הצידה וחטף חיפוש דקדקני ונוקשה בבגדיו ובחפציו.

ב-21 ביוני בשנת 1966 נורה למוות מנהל להקת THE FORTUNES, רג' קאלוורט בן ה-37, שהיה גם הבעלים של תחנת הרדיו הפירטית, RADIO CITY, שפעלה ממבצר נ"מ נטוש, 12 מיילים מהחוף.

את התחנה קנה קאלוורט מהזמר, לורד סוץ' הצועק, שהקים אותה שנה לפני כן. היורה היה המתחרה העסקי שלו, ויליאם סמדלי בן ה-54, איש עסקים, חבר בכיר לשעבר במפלגה הליברלית והבעלים של תחנת הרדיו הפירטית, "רדיו קרוליין". הירי בחזהו של קאלוורט נעשה בביתו של סמדלי, שבסוף יימצא לא אשם כי ירה להגנה עצמית. תחנת מוזיקת הפופ של האיש המת, ששכנה מול החוף הדרום מזרחי בשפך התמזה, נכבשה בינתיים על ידי להקה מסתורית של שודדים שהשתיקה אותה.

ב-21 ביוני בשנת 1966 נזקק טום ג'ונס ל-14 תפרים במצחו לאחר שהתנגש עם מכונית היגואר שלו באזור המארבל ארץ' שבלונדון.

ב-21 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליטה השלישי של להקת דיפ פרפל, שנקרא כשם הלהקה. באנגליה הוא יצא רק בספטמבר באותה שנה.

SIDE 1

1. Chasing Shadows

2. Blind

3. Lalena

4. Medley:

a) Fault Line (instrumental)

b) The Painter

SIDE 2

1. Why Didn’t Rosemary

2. Bird Has Flown

3. April

התקליט המעולה הזה הוא האחרון שבו השתתפו הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר, לפני שפוטרו באופן נבזי מהלהקה.

אחרי הקלטת שני תקליטים גבר הביטחון של הלהקה גבר בנוגע ליצירתיות ונגינה באולפן. כמו כן, סגנון הנגינה הפך כבד יותר. הכיוון הזה הגיע בעיקר מהגיטריסט, ריצ'י בלאקמור. למרות זאת, האלבום הזה מביא גם את שאיפותיו הקלאסיות של ג'ון לורד לקדמת הבמה. הדבר לא מצא חן בעיני בלאקמור, שזעם גם על כך שרעיונותיו ללהקה קיבלו שיתוף קרדיט עם כולם בעוד שלחניו של לורד קיבלו קרדיט רק על שמו (כמו, למשל, בשיר השני בתקליט, ששמו BLIND).

המסע בתקליט נפתח עם הלמות תופים שבטיים וכלי הקשה בשיר CHASING SHADOWS. קרדיט כתיבת השיר שייך לג'ון ולורד ואיאן פייס ובעטיפת התקליט מספרים לנו שהוא נכתב בעקבות סיוט שהיה ללורד בשנתו. השיר השני הוא השיר היפהפה, BLIND, בו ג'ון לורד מפליא לנגן בצ'מבלו.

יש באלבום הזה כמה מהשירים היפים ביותר שהלהקה עשתה. כולם מקוריים חוץ מקאבר אחד לשיר של דונובן ושמו LALENA, שקיבל פה עיבוד לא פחות ממפעים, כולל סולו האמונד נהדר של לורד כשהמתופף, איאן פייס, מוסיף תבליני ג'אז מאחוריו.

ומ"ללניה" אנו עוברים ל-FAULT LINE שנוצר בהשפעת רעידת אדמה שפקדה את לוס אנג'לס, בעת שחברי הלהקה שהו שם בסיבוב הופעות. קטע ניסיוני זה מתחבר לשיר שחותם את הצד הראשון - THE PAINTER, שהוא קטע רוק קצבי הבנוי על תבנית בלוז.

צד ב' נפתח עם השיר WHY DIDN'T ROSEMARY, שלפי המידע בעטיפה נכתב בהשפעת שיר של אמן הבלוז אוטיס ספאן. שנים לאחר מכן גילה מפיק התקליט, דרק לורנס, שזה נכתב אחרי שהחברים הלכו לקולנוע לצפות בסרט האימה "תינוקה של רוזמארי" (בבימויו של רומן פולנסקי). השיר הבא הוא BIRD HAS FLOWN שממשיך גם הוא את הקו הרוקי של הלהקה (עם סולו האמונד מרשים מאד לקראת סופו).

הקטע שחותם את התקליט, יצירה בשם APRIL, נחשב לאחד השיאים שידעה הלהקה מבחינה יצירתית. הקטע מחולק לשלושה תת-חלקים (החלקים הראשון והשלישי בביצוע הלהקה כשהחלק השני הוא קטע מתוזמר לחלוטין של ג'ון לורד).

בעטיפת התקליט נכתב על היצירה כך: "סוג של קונצרט בשלושה חלקים על חודש אפריל. החלק הראשון מנוגן רק על ידי ג'ון וריצ'י. ג'ון ניגן בפסנתר ובאורגן. ריצ'י ניגן בגיטרה אקוסטית (באופן קצבי ותפקיד מוביל שהוכפל פעמיים בהקלטה) וגם גיטרה חשמלית. המקהלה נוספה בשלב מאוחר יותר. כל הקטע הזה הכיל 11 ערוצי הקלטה בסך הכל. ג'ון גם נשמע מתופף ברקע בטימפני. החלק השני ביצירה הוא התיאור התזמורתי של ג'ון את חודש אפריל. כלי הנגינה שפעלו פה הם שני חלילים, שני אבובים, קרן אנגלית, שני קלרינטים, שני כינורות, ויולה ושני צ'לו. החלק השלישי ביצירה הוא טיפול של הרעיון המרכזי בחלק הראשון, באופן 'סגול' יותר. באופן כללי, אנו מקווים שהיצירה אפריל תעלה בכם זיכרונות של חודש יפהפה, אך גם עצוב (עבורנו)".

אם כבר עסקתי בעטיפה, הנה על שערורייה שיצרה עטיפה זו, כשהתקליט יצא בארה"ב; למרות המחשבה כי אמריקה זה מקום חופשי יותר מאירופה, דווקא שם הייתה בעיה גדולה מבחינת עירום על עטיפות תקליטים. למרות שהיה מדובר פה בציור שנוצר כמה מאות קודם לכן, הוחלט שם כי מדובר בפורנוגרפיה, בשל הדמויות העירומות.

הציור הזה של הירונימוס בוש ידוע מאד בתחום האמנות והוא בא לשקף את דעתו של הצייר על הגיהנום, עם הדמויות העירומות שרחוקות מלסמל ארוטיקה. בתקופתו של בוש קיבל הציור שבחים רבים אך עם השנים הפך לציור פסול. בעוד שהמקור היה בצבעים, הציור הפך לשחור-לבן בעטיפת התקליט של דיפ פרפל ומאז נודע שעניין חוסר הצבע העשיר נוצר בטעות ולא בכוונה. בנוסף, הודבקה בתוך הציור תמונה של חברי הלהקה שנועדה להתמזג עם הציור אך נראית כהדבקה חובבנית. השערורייה והחרם של בעלי חנויות תקליטים גרמו לתקליט לא להימכר בארה"ב.

מה שהופך את העניין ליותר תמוה זה שלהקה אחרת מארה"ב, PEARLS BEFORE SWINE, עשתה שימוש בציור זה של בוש, שנתיים קודם לכן, כעטיפת תקליט הבכורה שלה, שנקרא ONE NATION UNDERGROUND. הפעם הצילום הונצח על העטיפה בצבע ולא נרשמה שערורייה.

עדיין, אי אפשר לדמיין את התקליט הזה של דיפ פרפל בעטיפה שונה.

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-21 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט הבכורה של להקת ABC ששמו THE LEXICON OF LOVE.

עם קומבינציה מושכת של יורו-דיסקו אלקטרוני, מוזיקה לטינית, מוזיקת ביג באנד וכל דבר אחר בהפקתו של טרבור הורן, התקליט הזה הצליח בגדול באנגליה. מדובר פה במוצר נוצץ ומרהיב שמתאים לרקוד איתו. וכן, משתמשים פה בכלי נגינה אמיתיים כהומאז' לימי עבר. יש הרבה תשוקה פה - בין אם זה אצל מרטין פריי הזמר וחבריו או ההפקה הנלהבת של הורן. עדיין, יש פה הרבה אנושיות שהייתה יחסית חסרה בהרכבים דומים מאז כמו הליגה האנושית, תאומי תומפסון, תא רך ודומיהם.

ב-21 ביוני בשנת 1950 נולד הזמר ג'ון פול יאנג, שלהיטו הגדול היה LOVE IS IN THE AIR.

ב-21 ביוני בשנת 1966 הופיע ג'ימי פייג' לראשונה עם להקת היארדבירדס, במועדון מארקי בלונדון. נגן ההקלטות הזה הצטרף ללהקה ההיא כבסיסט. בהמשך הוא יחולל מהפכה בעולם הרוק (עם לד זפלין).

ב-21 ביוני בשנת 1994 פסק שופט נגד הזמר ג'ורג' מייקל, בתביעתו נגד חברת התקליטים סוני. מייקל ניסה להתנער מהחוזה מול סוני, שקנתה אותו מחברת סי.בי.אס בה היה חתום לפני כן.

כך הוא הסביר אז: "מאז שתאגיד סוני קנה את החוזה שלי, ראיתי את חברת המוזיקה האמריקאית הנהדרת שחתמתי בה בגאווה כנער הופכת לחלק קטן מפס הייצור של תאגיד אלקטרוניקה ענק שאין לו הבנה בתהליך היצירתי... נראה שסוני רואה באמנים מעט יותר מתוכנה... מערכת היחסים שלי עם סי.בי.אס הייתה רומן מוצלח, בעוד שהנישואים המסודרים האלו עם סוני פשוט לא עובדים. אנחנו לא מדברים באותה שפה".

אבל השופט צידד בסוני, וחייב את מייקל לשלם את הוצאות המשפט. סוני הגיבה בהצהרה בת משפט אחד: "יש לנו כבוד גדול לג'ורג' מייקל ולאמנות שלו, ומצפים להמשך הקשר שלנו איתו". הוא, מצדו, סירב להקליט עבורה.

ב-21 ביוני בשנת 1976 יצא תקליטון הדואט של אלטון ג'ון וקיקי די, עם DON'T GO BREAKING MY HEART.

קיקי די: "אלטון ואני היינו מעריצים גדולים של הדואטים האלה במוטאון, כמו מרווין גיי ותמי טרל, אז חשבנו שנעשה אחד בעצמנו".

אלטון הקליט את שירתו בטורונטו, ואז ההקלטה עמו נשלחה ללונדון, שם הקליטה קיקי די את הקול שלה. המפיק גאס דודג'ון נזכר: "הייתי עם אלטון בקנדה והוא למעשה שר כשלושת רבעי מהשיר ונתן לקיקי כארבע שורות. אמרתי לו 'רגע, האם זה אמור להיות דואט או שיר שלך עם זמרת אורחת?'. אלטון ענה 'דואט'. אז הוריתי לו לפנות לה חצי מהשיר".

קיקי די: "אלטון הקליט את השיר בחו"ל וגם עשה את תפקידי השירה שלי בקול גבוה, שהיה די מצחיק, אז ידעתי אילו שורות אמורות להיות שלי בשיר".

שיר זה הפך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר של שנת 1976, לצד SILLY LOVE SONGS של פול מקרטני ולהקת כנפיים.

במקור תיכננו אלטון וקיקי די להקליט דואט עם השיר של להקת ארבע הפסגות, LOVING YOU IS SWEETER THAN EVER.

אלטון ובן זוגו אז לכתיבת שירים, ברני טאופין, כתבו את השיר הזה כשהם מכנים את עצמם בקרדיט כאן אורסון וקרט בלאנש.

בשנת 1993 הקליטו אלטון וקיקי דואט נוסף, TRUE LOVE, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי. אבל כמה מכם באמת זוכרים אותו, לעומת הדואט המרקיד הזה?

כאשר אלטון ג'ון ביצע את השיר בפרק של מופע "החבובות", בשנת 1977, הוא ביצע זאת עם מיס פיגי, שנראית מאוהבת באלטון ואומרת למצלמה - "תאכלי את הלב, קיקי".

בסרטון השיווק לשיר זה כבר התייצבו אלטון וקיקי בחדר אחד באולפן.

ב-21 ביוני בשנת 1967 עסקו חברי להקת המאנקיז בהקלטת שיר. מה התפתח מזה? בואו לקרוא...

ובכן... בהקלטה ניגנו הבסיסט צ'יפ דאגלס, המתופף אדי הו וגם שני חברי מאנקיז - מייקל נזמית' בגיטרה חשמלית ופיטר טורק באורגן ובגיטרה חשמלית. השיר SHE HANGS OUT התפתח לג'אם שעורר חשק אצל החברים לעשות ביצוע משלהם לשיר PACHMAN FARM, אך במהרה הם הבינו שזה לא נשמע כמו השיר שלו ועם כתיבת מילים חדשות, עם קרדיט כתיבה משותף לחברי הלהקה, הם יוכלו להפכו לשלהם. השיר הוא על בחור שיכור ש"מסיים את הכל" בקפיצה לנהר, ומיד מתחרט על כך כשהוא "יורד". בהמשך זה יצא כצד ב' בתקליטון של הלהיט DAYDREAM BELIEVER.

ב-21 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט חדש לקרוסבי, סטילס ונאש ושמו DAYLIGHT AGAIN.

התקליט הזה היה אמור בכלל להיות פרויקט רק של גרהאם נאש וסטיבן סטילס. הם הביאו זמרים כארט גרפונקל וטימות'י ב. שמיט (לשעבר חבר בלהקות POCO ואיגלס) לשיר במקום קרוסבי. אבל בחברת התקליטים רצו יותר כסף מהדבר הזה ולחצו על הבאת הדבר האמיתי להשלמת המותג. חברת התקליטים הייתה כה נחרצת בעניין שאף הכריחה את השניים לשלם על ההקלטות מכיסם כל עוד קרוסבי לא בפנים. במהרה הם הבינו שאין להם ברירה.

גרהאם נאש בספרו: "אז סטיבן ואני הקלטנו שבעה או שמונה שירים בעצמנו, עם מייק פיניגן שהופקד על החלק הווקאלי הנוסף. שלחנו את זה לחברת התקליטים אטלנטיק. כעבור שבוע בערך, אטלנטיק חזרה ואמרה, "אנחנו לא מעוניינים בסטילס/נאש. אנחנו רוצים תקליט של קרוסבי, סטילס ונאש בזמן לחג המולד".

מיותר לציין שסטיבן ואני התאכזבנו בצער. חשבנו שעשינו אלבום טוב, אבל אם חברת התקליטים שלך לא מתלהבת ממנו ומכבה את זה, מה אתה הולך לעשות? במקום זה הרכבנו יחד עוד תקליט חבילת הלהיטים הגדולים בשם REPLAY, אבל אם תשאלו אותי, RETREAD היה שם הולם יותר.

הדבר החכם היה לשים את ההקלטות של סטילס/נאש בצד עד שנוכל למצוא דרך לעשות מחדש את הפרויקט. אולי זה הצריך חומר טוב יותר. תמיד היינו בתהליך כתיבה ושיר נהדר היה ממש מעבר לעלייה הבאה. אבל נאלצנו לעשות משהו מסיבות כספיות וגם מסיבות מוזיקליות, מה שלא היה כיף. סטיבן היה צריך את המזומנים. הייתי זהיר עם הכסף שלי לאורך השנים, אבל סטיבן לא חכם בכסף, מעולם לא היה. הוא פשוט מבזבז על מה שהוא רוצה, מה שמניע את היועצים הפיננסיים שלו להשתגע. אז זה הכניס אותי למקום קשה. לא הייתי צריך את הכסף, אבל חבר שלי כן היה צריך.

אטלנטיק כל כך התעקשה לקבל CSN שהחלטתי ליצור קשר עם דיוויד למרות הביצועים המרגיזים שלו שראיתי כשהופיע במחוז מרין. כנראה התקשרתי לביתו ארבעים פעם מהוואי. אחרי שניים או שלושה ניסיונות, קיבלתי את התמונה. סיננו אותי ותמיד היה איזה תירוץ שהוא לא יכול היה להגיע לטלפון. סוף סוף העליתי אותו על הקו והסברתי את המצב וכמה שהתגעגענו לקול שלו. קבענו שהוא יגיע ללוס אנג'לס, אבל הקול שלו היה במצב רע להפליא. הוא לא יכל לשיר תו אחד נכון. הוויברטו הוולשי הרך והיפה הזה נעלם לחלוטין. אז לקחנו כמה מהשירים הכי טובים שלו מהאלבום שחברת קפיטול דחתה בעבר והוספנו את הקולות שלנו. הפגישות המוקדמות האלה עם סטיבן היו חוויה משמחת, אבל ברגע שדיוויד חזר, מצב הרוח נעשה חשוך. כולם חששו. 'האם קיבלנו את ההחלטה הנכונה?', 'האם אנחנו מטרפדים את האנרגיה החיובית?'... האווירה הייתה שבירה. הכימיה הייתה שונה ביני ובין דייויד. מצד אחד, שנינו הבנו שעכשיו הוא נרקומן. הוא אפילו לא הסתיר את זה בדיסקרטיות. (למרות שלא ידעתי באותו זמן שהוא גם השתמש בהרואין, שמזעזע אותי, אפילו עד היום.). מצד שני, דיוויד הרגיש ניצחון שהיינו חייבים להחזיר אותו ללהקה. הוא הקשיב למה שסטיבן ואני עשינו ואמר שזה לא היה מספיק טוב, שצחקנו על עצמנו - ומי יודע, יכול להיות שהוא צדק. אולי באמת היינו צריכים את דיוויד. וזה הצית את העצמי השחצן הרגיל שלו. 'אהההההה! אז הייתם צריך לחזור ולהשיג אותי, נכון. אתם חייבים לקבל אותי'. האווירה הזו לא תרמה למוזיקה נהדרת. דאגתי מההתנהגות הלא הגיונית שלו. דאגתי בשבילו פיזית - הוא יכול היה למות בכל רגע. מתחת הכל, ידעתי שהוא עדיין דיוויד, וכל מה שעשיתי זה לחכות לו לחזור. הייתה לי אמונה גדולה שקרוסבי יצליח למצוא דרך. מה שהופך אותו לבן אדם מדהים היה עדיין שם בפנים... איפשהו. אולי הייתי תמים, אולי גם אופטימי, אבל אף פעם לא האמנתי שהוא ימות. כשאתה

בהתמודדות עם חבר יקר, אתה יכול בדרך כלל לקחת אותו ולדרוש שיקשיב לך. אבל כשהחבר הזה הוא נרקומן, אתה מנסה גישה אחרת. כתבתי את WASTED ON THE WAY בתקווה שהוא יבין מה קורה דרך השיר.

דייויד לא שר בשיר הזה בתקליט. זה למעשה טימות'י ב. שמיט, בעל קול פלצטו נהדר. בשיר הנושא של האלבום, שיר יפהפה שסטיבן כתב מיד על הבמה לילה אחד תוך מחשבה על מלחמת האזרחים, הוספנו את הבריטון המדהים של ארתור גרפונקל. אהמט ארטגון, הנשיא של חברת אטלנטיק, ביקר באולפן בזמן שעסקתי במיקס של WASTED ON THE WAY ובסוף השיר, הוא אמר, 'היי, בנאדם, זה פנטסטי. CSN מעולם לא נשמעו כל כך טוב'. סטנלי ג'ונסטון, שהיה בהפקת הסשן, עמד להסתובב ולומר, 'אה, אבל

אהמט, זה לא CSN...' כשבעטתי בו ממש חזק מתחת לשולחן. אהמט היה מאושר מדי שהקשבנו לתחינה שלו

לקבל אלבום CSN. הדבר האחרון שרציתי שהוא ידע זה שדיוויד לא שר הרבה פה. בדרך כלל, יש לנו תחושה מלאה של מה צריך להיות אלבום, למרות שלעתים קרובות אנו מסיימים לכתוב חלק ממנו באולפן. אבל פה היה לי אחד הפרויקטים הכי מתסכלים שהייתי מעורב בהם. העטיפה הייתה גם דבר של הרגע האחרון. למסורת יש את זה שתמונה עובדת הכי טוב למכירת אלבום, במיוחד בהרכב כמו קרוסבי, סטילס ונאש. הייתי מעדיף את זה ככה, עם תמונה של שלושתנו ביחד, שמחים ובריאים. אבל דיוויד נראה נורא. הוא סבל מעודף משקל. הוא נראה כמו דרקולה: שום כמות של איפור לא יכלה להפוך אותו לייצוגי. אז אישרנו איור מאת גילברט וויליאמס עם שלוש צלחות מעופפות מרחפות מעל מקדש בקניון של ממלכה קסומה. עוד קצת עשן להסוות את מה שקרה. שוב הוכחה שהתבזבזנו בדרך".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "ראשית, יש את התערובת. האופן שבו שלושת הקולות משתלבים זה בזה נשאר אחד מהמיזוגים ההרמוניים היחודיים והנעימים ביותר בכל עולם הרוק. וזו הסיבה שכאשר קריירות הסולו של דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגראהם נאש הלכו לכיוונים שונים ופחות מצליחים, הם יכולים להתאחד וליצור שלם שהוא הרבה יותר מסך חלקיו.

בתוך התערובת, הטנור המתוק של גרהאם נאש הופך לקול עליון מלהיב בעדינות, מלאכי ומרגיע כשהוא מאזן את היללה הדקה של דיוויד קרוסבי ואת ההתרוצצויות התפלות והצרודות של סטיבן סטילס. בתוך התערובת, נראה שההרס הפיזי שנגרם על ידי פירוק של אגדה נמחק כקסם. ואכן, ההרמוניות העממיות המצומצמות של השלישייה עדיין מבשרות אקלים של עליונות מוסרית ורוחנית. אף להקת הרמוניה אחרת בקליפורניה לא תוכל לטעון למיסטיקה רוחנית כזו".

ואם זה לא הספיק כדי למצוץ עוד כסף מהמותג הזה של קרוסבי, סטילס ונאש - אז ביוני 1983 יצא תקליט בהופעה של השלישייה, שהוקלט בין השנים 1977 ו-1983.

ב-21 ביוני בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש לסנסציית האירוויזיון החדשה, להקת אבבא - עם השיר RING RING.

השיר נכתב על ידי חברי הלהקה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, יחד עם המנהל שלהם סטיג אנדרסון. בגרסה הראשונה היו בו מילים בשוודית, ולגרסה האנגלית, פיל קודי, שהיה שותפו לכתיבה של ניל סדקה בשנות ה-70, כתב את המילים. קודי אמר: "זה היה דוני קירשנר או וולי גולד שהגיעו אלי עם הפרויקט. קיבלתי את הכותרת RING RING, והם אמרו, 'תראה מה אתה יכול לעשות עם זה. תעשה את הקסם שלך'. ואני חושב שבשלב הזה אנשים חשבו שאני המושיע ואם לומר את האמת, זה היה רק ​​אחד מהדברים האלו שעשיתי כטובה לדוני".

ב-21 ביוני בשנת 1973 הופיע הזמר טרי ריד באולם ריינבאו בלונדון. זה היה התאריך האחרון בסיבוב הופעותיו באנגליה אז ותוכנן להקליט הופעה זו לתקליט. תיכנון להקליט הופעות קודמות בסיבוב, במועדון מארקי בלונדון, לא קרו בגלל שציוד האולפן הנייד של הטכנאי אדי אופורד (שהקליט גם את יס ואת אמרסון, לייק ופאלמר) לא היה זמין. ובכן, מה עם ההקלטה בריינבאו? אין זכר לזה כתקליט.

ב-21 ביוני בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

ב-21 ביוני בשנת 1966 תבעה להקת הרולינג סטונס 14 בתי מלון בניו יורק, שלא הסכימו לארח בהם את חברי הלהקה במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב. הטענה של הלהקה הייתה שהחרם הזה היה מנוגד לזכויות הבסיסיות של בני האדם.

ב-12 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן דון איירי. הוא ניגן עם המון אמנים, ביניהם להקת קולוסיאום 2, ריינבאו, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל ואחרים. הנה דון ואני...

ב-21 ביוני בשנת 1965 יצא אלבום הבכורה של הבירדס, שנקרא MR TAMBOURINE MAN.

כבר מהצצה על עטיפת התקליט מגלים גישה שונה, עם צילום הלהקה שנעשה דרך עדשת עין הדג על ידי הצלם בארי פיינשטיין והפך בהמשך לקלאסיקה עיצובית בעולם הרוק.

התקליט הזה הגיע בארה"ב למקום השביעי ובאנגליה טיפס אל המקום השישי, במצעד המכירות. באוקטובר 1965 נרשמה מכירה של כרבע מיליון עותקים.

התקליט הזה מאגד בתוכו ארבעה שירים, שיצאו לפני כן כתקליטונים, לצד שמונה נוספים, כשארבעה מתוך כל אלו הם גרסאות כיסוי ליצירתו של בוב דילן. אז מה יש לנו כאן? הרמוניות ווקאליות מהודקות, צלילי גיטרה חשמלית בהשפעה ברורה מהביטלס, מלודיות חזקות, רעננות וגישה מוזיקלית חצופה ומקורית.

בעטיפת התקליט ניצב גם משפט מפרי מוחו של ג'ים (בהמשך רוג'ר) מגווין שהלך כך: 'אני בטוח שהכל יסתגר כמו שצריך'. עם המנטרה הזו הוא נשאר לתחזק את הלהקה, במשך שמונה שנים מאז, כשתמיד נראה כי הכל קורס מסביבו.

עיתון בילבורד האמריקאי פרסם בביקורת על התקליט: "ההצלחה של הבירדס החלה בסאן פרנסיסקו וחלחלה משם החוצה. הבירדס משלבים בהצלחה צלילי פולק עם מוזיקת פופ לריקודים. הגרסה שלהם לשירו של פיט סיגר, בשם THE BELLS OF RHYMNEY, היא דוגמה מצוינת לתרגום חדש של הפולקלור".

התקליט הזה היה, מצד שני, סוג של בעיטה במוזיקת הפולק האקוסטית האמריקנית. ג'ין קלארק, ג'ים מגווין ודייויד קרוסבי, שלושת הניצבים בקדמת הבימה, גידלו את שערם לפי צו אופנת הביטלס וכך התייצבו באולפן בלוס אנג'לס, כשלצדם מוכנים לנגן כמה מנגני הסשנים המובילים של אז. בלהקה אז היו גם הבסיסט כריס הילמן והמתופף מייקל קלארק, שגויס ללהקה בזכות שיערו החלק שהתאים לאופנה.

גיטרת 12 המיתרים של מגווין הפכה לאחד הסממנים הבולטים בסאונד של הבירדס. בהמשך הודה מגווין כי נאלץ לשיר בקול גבוה יחסית, כדי להתאימו למשהו שיישמע בין בוב דילן לג'ון לנון - שני המובילים של התקופה ההיא בעולם המוזיקה. בתקליט של הבירדס שומעים היטב את השילוב בין דילן לבין הביטלס. יש הטוענים כי ג'ורג' האריסון הושפע בחזרה מהבירדס, כשהגיע לכתוב את השיר IF I NEEDED SOMEONE, לאלבום 'ראבר סול'.

בעיתון NME כתבו אז על תקליט הבכורה של הבירדס: "הם נראים כמו להקת רוק אך הם חטיבת פולק טובה. נגינת הגיטרות שלה מנוגנת במיומנות רבה מאד מול קצב התופים". בעיתון מלודי מייקר פחות התלהבו מהתמונה הכללית: "כל השירים בתקליטים יכולים להפוך ללהיטים אך הסאונד נשמע מונוטוני מדי. מה שבטוח, עוד נשמע הרבה על הבירדס וגם מהם".

ב-21 ביוני בשנת 2003 הפתיע ג'וני קאש כשעלה לנגן על במה בפעם הראשונה לאחר מותה של אשתו, ג'ון קארטר. ההופעה נערכה בווירג'יניה, קרוב למקום הולדתה של קארטר. קאש העצוב מלמל לקהל את רגשותיו הכואבים על מותה של אשתו. הוא סיפר שהכאב הוא עצום ואין מילים לתארו.

ב-21 ביוני בשנת 1973 ניגנה להקת BREAD את הופעתה האחרונה לפני שהתפרקה. לאחר ההופעה, שנערכה ב-SALT LAKE CITY, אחת ממשאיות הציוד שלה התהפכה בדרך חזרה וכתוצאה מכך נהרס ציוד הלהקה.

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה האלבום BARE WIRES של ג'ון מאייאל - אחת הדמויות המובילות באנגליה של זרם הבלוז הלבן, שיצא באותו יום עם להקתו לסיבוב הופעות קצר בהולנד.

SIDE 1

Bare Wires A Suite By John Mayall

1. Bare Wire

2. Where Did I Belong?

3. I Started Walking

4. Open Up A New Door

5. Fire

6. I Know Now

7. Look In The Mirror

SIDE 2

Another Side

1. I’m A Stranger

2. No Reply

3. Hartley Quits (Instrumental)

4. Killing Time

5. She’s Too Young

6. Sandy

המוזיקה באלבום הזה היא שילוב מנצח של בלוז וג'אז עם חטיבת קצב רוקיסטית ומושחזת. אפשר לראות פה גם את ניצניו של הרוק המתקדם הבריטי. על הגיטרה יש כאן בחור צעיר ומוכשר מאד בשם מיק טיילור.

בתופים זה ג'ון הייסמן (שחגג את יום הולדתו ה-24 עם צאת התקליט). בבס יש את טוני ריבס. בכלי הנשיפה פיקד דיק הקסטל-סמית והחצוצרן באלבום הזה היה הנרי לואת'ר. יש פה את השורשים של להקת קולוסיאום, כי שלושה חברים מרכזיים מהלהקה העתידית ניגנו כאן.

באפריל 1968 נכנסה הלהקה לאולפן כדי להקליט את התקליט הזה והיה ברור לכל הנוכחים כי מדובר במוזיקה שונה מכל מה שעשה מאייאל עד כה. הקונספט המוזיקלי הפעם היה מורכב יותר מאלבומיו הקודמים של מאייאל עם להקת הבלוזברייקרס שלו.

אפשר אף לומר שזהו אולי אחד מאלבומי הרוק המתקדם הראשונים בבריטניה, עם קפיצות מוזיקליות בין בלוז, ג'אז, רוק וניחוחות פסיכדליה. צד א' של האלבום הוא יצירה קונספטואלית אחת באורך 20 דקות. היצירה הזו מחולקת לחלקים קצרים יותר ויש בה שימוש בכלי נגינה לא שיגרתיים אז בעולם הרוק, כמו כינור וקורנית. יש גם אפקטים של סאונד, דבר שלא היה לפני כן באלבומיו של מאייאל.

על היצירה סיפר מאייאל באותו זמן: "זה פרק סיום עצוב של רומן שהסתיים. אני לא ממש רוצה לספר מעבר לזה. התקליט הזה הוא שיקוף של מה שחשתי באותו זמן". את התקליט הקדיש מאייאל לאשתו לשעבר, פאמלה, ולארבעת ילדיו. בספרו האוטוביוגרפי הוא סיפר: "הנושאים של האלבום כללו את הבלבול שלי לגבי היותי נשוי ובכל זאת מונע על ידי תאוות נדודים (WHERE DID I BELONG), ההחלטה שקיבלתי לעזוב

הביתה (I STARTED WALKING), למצוא חופש חדש בחיי היומיום שלי (OPEN UP A NEW DOOR) וסקס ('FIRE). האחרון שבהם כלל הקלטה שעשיתי כשהתעלסתי עם בחורה בסיבוב ההופעות האחרון בסקנדינביה. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל הבאתי את זה לאולפן והשמעתי את זה לג'ון הייסמן, ביקשתי ממנו ללכת לתופים ולנגן סולו בצורה חופשית כדי להתאים את האצת המקצבים בקלטת. הוא היה המום, אבל הבטיח

לתת לזה הזדמנות. הוא עשה זאת בצורה נהדרת.

הקטע הבא היה בלוז איטי במיוחד בזמן כפול שביטא את העצב שלי על עזיבת פאמלה (I KNOW NOW). זה הוביל לקטע האחרון של הסוויטה, שבו שרתי שעשיתי את ההחלטות שלי ועכשיו אצטרך לחיות איתן (LOOK IN THE MIRROR). כדי לסגור את זה עם הצהרה דרמטית, הכנסנו קול של מראה שנשברת לאלף שברים - וזה בדיוק איך שהרגשתי שהחיים שלי התנהלו.

עבור השירים בצד שני, שאבתי את חוויות חיי האהבה החדשים שלי. בהופעה באוניברסיטת סוונסי, לילה אחד, פגשתי בחורה יפהפייה בשם קרוליין וקיוויתי שניפגש שוב. למרות שכתבתי, הרבה זמן, מכתבי אהבה אליה, מעולם לא נפגשנו - אבל כתבתי לה את השיר I'M A STRANGER. השיר NO REPLYעסק בשיחות טלפון שלא הוחזרו ממאהבות פוטנציאליות, כפי שהיה השיר KILLING TIME. כמו כן באלבום היה חלון ראווה אינסטרומנטלי עבור מיק טיילור שכותרתו HARTLEY QUITS, שהגיע מכותרת בעיתון מלודי מייקר, על עזיבת קיף הארטלי את הלהקה. בתגובה, טוני ריבס איים בצחוק לכתוב שיר בשם HISEMAN JOINS".

רק שיש תיקון קטן - הארטלי לא פרש מהלהקה אלא פוטר ממנה על ידי מאייאל.

גם עטיפת האלבום, שצייר מאייאל, שיקפה את רוח התקופה ואת הרצון של מאייאל לפרוץ גבולות מתבנית הבלוז החונקת.

חלק ממבקרי המוזיקה ראו באלבום משהו יומרני מדי, אך חלק אחר ראו במוזיקה הזו שיקוף נכון לרגשותיו. עיתון מלודי מייקר פרסם כי התקליט הזה משקף את המוזיקה הבריטית יותר מכל אלבום אחר, חוץ מסרג'נט פפר והתקליט הראשון של להקת THE NICE. גם עיתון רקורד מירור הבריטי הצטרף לשבחים. עיתון רולינג סטון, מצד שני, פרסם כי תקליט זה הוא אסון מוזיקלי של מאייאל עם תזמורים מרושלים ומוזיקה אומללה.

האלבום הזה הפך לרב המכר הגדול ביותר של מאייאל באנגליה. הוא הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי באוגוסט 1968 ובארה"ב הוא הגיע למקום ה-59.

אך ההצלחה לא עזרה לשמור על ההרכב הקיים. ב-5 ביולי 1968 (כמה ימים לאחר צאת האלבום) כבר הרגיש מאייאל שהוא רוצה לחזור לפורמט של רביעיית בלוז. ביום הזה ובזמן שהלהקה שהתה בלונדון לקראת הופעתה שם הוא בישר לחברים את החלטתו. אך הוא לא החליט עדיין את מי בא לו להשאיר מהם. מאייאל לקח את הקסטל-סמית ואת טיילור הצידה ובישר להם שההרכב החדש יכלול רק נגן אחד שיעשה סולואים, והוא לא יודע אם זה יהיה סקסופוניסט או גיטריסט. כלומר, מאייאל גם נעץ את הסכין וגם סובב אותה באכזריות מול שני הנגנים המסכנים. הוא הבטיח להודיע לשניהם תוך שבוע במי הוא בוחר. כשבוע לאחר מכן תפס מאייאל בפינה את הקסטל-סמית. זה היה לפני עלייתם לבמה בלונדון, כשאוזניו של הסקסופוניסט נתקלו במשפט הבא: DICK, IT'S BAD NEWS I'M AFRAID.

הקסטל-סמית ניסה לשכנע את הייסמן המתופף להקים עמו להקה חדשה, אך הייסמן סירב. הוא רצה להמשיך לעבוד עם מאייאל אבל במהרה התרצה והסכים לצאת להרפתקה חדשה - להקת קולוסיאום. ודרך אגב, תאריך צאת התקליט הזה של ג'ון מאייאל היה גם יום הולדתו של הייסמן, שנולד בשנת 1944.

ב-21 ביוני בשנת 1988 יצא התקליט ROLL WITH IT של סטיב וינווד.

SIDE 1

1. Roll With It

2. Holding On

3. The Morning Side

4. Put On Your Dancing Shoes

SIDE 2

1. Don't You Know What The Night Can Do?

2. Hearts On Fire

3. One More Morning

4. Shining Song

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "למי שזוכר את הימים שבהם המוזיקה של סטיב ווינווד הייתה מחוספסת, שמנונית וקצת פרועה, שיר הכותרת מתוך התקליט הוא תזכורת מגרה למה שהיה פעם. השיר הכי קשוח שוינווד הקליט מזה שנים, הוא כולל קצב הדוק בסגנון מוטאון, כלי נשיפה צועקים וקול עם הרבה יותר חוצפה ממה שהזמר הראה בתקליטים האחרונים שלו. זה הוא הצליל של סטיב ווינווד המרגש, אבל רוב האלבום הוא הצליל של סטיב ווינווד המשעמם.

עם זאת, כדי לתת לווינווד את המגיע לו, הוא משעמם בצורה מסוגננת ומשעממת - האמן המושלם לחובבי רוק'נ'רול ותיקים שזוכרים את שנות הסיקסטיז המופלאות, סטיב ווינווד עשוי להיות האמן המושלם: יש לו את ההיסטוריה, את הקול, את הסאונד הדיגיטלי ללא דופי.

זה לא אומר שהתקליט נשמע כמו חישוב מסחרי למהדרין. מאז 1977, כשווינווד החל את קריירת הסולו שלו, הוא יצר אלבומים דומים, תקליטי רוק רך בטוב טעם המתובלים מדי פעם באלמנטים עצבניים יותר של רוק ו-רית'ם אנד בלוז. לאב הטיפוס, התקליט ARC OF A DIVER של שנות ה-80, היה מצב רוח מקסים מההתחלה ועד הסוף; קו פרשת המים המסחרי, BACK IN THE HIGH LIFE מ-1986, היה לא אחיד אבל הכיל כמה תקליטונים אטרקטיביים ומרגשים שדחפו אותו לפסגה מבחינה מסחרית. האלבום החדש הוא יותר מאותו הדבר.

בהחלט, זה לא סוג הקריירה שהיית מצפה מהחסיד בן ה-17 של ריי צ'ארלס שצעק את GIMME SOME LOVIN של ספנסר דייויס גרופ בשנת 1965 ושהוביל את להקת טראפיק דרך שנים של טיסות פופ, רוק, פולק וג'אז ולאחר מכן התחבר לניסיוניות של סטומו יאמאשטה. אבל מתחילת הסבנטיז ואילך, ווינווד גילה חיבה ברורה לקטעים ארוכים, אטמוספריים ולהתנשאות מעורפלת; המוזיקה הנוכחית שלו פשוט לוקחת את הנטיות האלה ומכניסה אותן להגדרות מוכנות לרדיו. אולי כדאי שהוא יטלטל את הסירה במקום לשוט בה בנינוחות".

בונוס: מנפרד מאן - מודל החודש, יוני, בשנת 1971:

למרות שורה של להיטים, אינספור הופעות חיות וכמות לא מבוטלת של פרסום, הקלידן מנפרד מאן נותר אז המהגר האניגמטי. בתקופה ההיא הוא כבר סגר את הספר על להקתו הפרוגרסיבית, MANFRED MANN CHAPTER THREE, ותיכנן להתקדם הלאה עם הרכב נגנים חדש.

"ההרכב החדש מורכב כבר כחמישה חודשים", הוא אמר לתקשורת אז. "לא הסתרתי את החדשות על זה בכוונה, זה פשוט שההכנה להקלטה והופעה לוקחת קצת זמן. עשינו כמה דייטים באוסטרליה עם דיפ פרפל ולהקת FREE ונדהמתי ואני מרוצה מאוד מהאופן שבו קיבלו אותנו. אבל יותר חשוב, כמה טוב ניגנו ביחד".

הלהקה החדשה שלו אז, שתתפרסם בשם MANFRED MANN'S EARTH BAND, כללה את מיק רוג'רס האוסטרלי בגיטרה ושירה, המתופף כריס סלייד, קולין פטנדן בבס ומנפרד מאן, כמובן, בקלידים שונים, כולל סינטיסייזר מוג. "לא ערכתי אודישן לאלפי מוזיקאים וצמצמתי לרשימה קצרה. פשוט לקחתי סיכון וקיוויתי לטוב".

הוא היה אז מעורפל לגבי הסיבות לסיום להקת CHAPTER THREE. היא לא הוקמה במקור כדי למכור מיליוני אלבומים - "למרות שקיווינו שזה יגיע" - אבל מנפרד טען שזה אכן הגשים מטרה כלשהי. "אני לא צריך להגיד לכם שזו לא הייתה הצלחה כללית ענקית בציבור, נכון? מצאתי את עצמי יותר ויותר מאזין למייק האג (הזמר-קלידן באותה להקה) מקליט את האלבום שלו. מייק נכנס למוזיקה מגניבה יותר. הרגשתי צורך לחזור לפעולה שוב". הוא חש תיסכול מלהקת הפופ שהייתה תחת שמו בסיקסטיז והודה שהיא הפסיקה להופיע בגלל שחבריה כבר לא ניגנו טוב. ?אני לא יכול להסביר למה זה", הוא אמר, "אבל על הבמה, הסכום הכולל של חמישה חברי להקתנו אף פעם לא התקרב לעשרים וחמש. ואז להקת CHAPTER THREE יצאה לדרך ובפעם הראשונה מזה זמן רב גיליתי את ההנאות של נגינה בפני קהל חי. הסיבה היחידה שאי פעם הפסקתי הייתה בגלל שהלהקה לא נשמעה טוב, מעולם לא הייתה לי סלידה מהופעות".

אז להקתו החדשה באה עם תקליטון חדש ובו השיר LIVING WITHOUT YOU. "כל שינוי שעשיתי היה שינוי טבעי. כשכבר אין לך את אותם הדברים במשותף עם האנשים האלו, אתה ממשיך הלאה. אני מניח שהסינגל החדש שלנו די קונבנציונלי, אבל אז טי. רקס ודיפ פרפל מוציאים תקליטונים מצליחים ולא היית קורא להם פופ מיינסטרים, נכון? כמובן שאני לא יכול להיות באמת אובייקטיבי לגבי הלהקה, ואני לא אומר שזה משהו מדהים בטירוף. אבל בפעם הראשונה אני אופטימי לגבי הסכום הכולל שיגיע לעשרים וחמישה על הבמה. אני לא מקשיב לאלפי להקות בשבוע כמו שאני מניח שאתה צריך, אבל הייתי אומר שאנו טובים יותר מההרכבים הרגילים".

מנפרד מאן ומייק האג עדיין הפיקו אז ג'ינגלים מסחריים ביחד לפרסומות. "זה באמת בשביל תוספת הכסף," הוא אמר והנמיך את קולו, "אבל אני לא רוצה שתחשבו שאנחנו לא נהנים לעשות אותם. למעשה זכינו בפרס מאמריקה על פסקול הפרסומת הטוב ביותר בטלוויזיה".

להקת פליטווד מאק - מודל החודש, יוני, בשנת 1973:

עברו הרבה שינויים בלהקת פליטווד מאק מאז ימי המועדונים של פעם. מה שהתחיל כלהקת בלוז ישירה התקדם לתחומים מוזיקליים חדשים ומיק פליטווד המתופף ראה את כולם במהלך אותן שבע שנים. בשנת 1973 בילתה הלהקה יותר בארה"ב כי שם התקליטים נמכרו יותר ושם הלהקה זכה להערכה רבה יותר.

"אנחנו לא להקה ענקית בארצות הברית", אמר מיק פליטווד, "אבל אנחנו ידועים, מכובדים. אמריקה הייתה המקום שבו התחלנו לעבוד הרבה, זה מקום שתמיד היה פירושו צמיחה עבור הלהקה, וזה מתגמל לדעת שהאלבומים שלך נשמעים ונמכרים. אנשים בארצות הברית מתעניינים גם באלבומי העבר שלנו. באנגליה, האלבומים שלנו הפסיקו להימכר ממגוון סיבות - אחת מהן הייתה אינספור אנשי צוות. הפכנו כל כך גדולים באנגליה שממש לא יכולנו להיות גדולים יותר. זה אולי נראה כאילו התעלמנו מבריטניה, אבל העיקר הוא שהאלבומים לא נמכרים כאן. בהחלט נעבוד יותר באנגליה, אני אשמח לעשות זאת. זו רק שאלה של ביקוש. למרות שאני תמיד קצת פרנואיד לגבי הופעה באנגליה, כי אתה יודע שזו אנגליה. תמיד יש את הפחד שאולי האנשים לא יאהבו את המוזיקה".

התקליט האחרון שהוציאה אז הלהקה, PENGUIN, הציג את הרכב חדש ובא עם סטייה קלה מתקליטי העבר, שכן ללהקה הצטרף הזמר לשעבר בלהקת בלוז אחרת, סבוי בראון, דייב ווקר. איתו היו בוב וולש האמריקאי בגיטרה, כריסטין מקווי בקלידים, בוב ווסטון בגיטרה וג'ון מקווי בבס, עם מיק פליטווד שהלם בתופים. "זה האלבום הראשון עם ההרכב החדש. כמו האלבומים הקודמים שלנו יש בו הרבה דברים שונים. התקליט כולל מגוון רב. זה לא רק אלבום אקוסטי, כבד או בלוז, זה אוסף של סגנונות שונים. זו הייתה חוויה חדשה עבור הלהקה להקליט עם סולן ברור. בכל השנים שאנחנו ביחד, מעולם לא היה לנו אחד. ללהקה תמיד היה סולן שניגן גם על כלי. זה משהו שנצטרך להתרגל אליו".

דבר אחד שפליטווד רצה לשפר הוא השירה של הלהקה. היו בה שלושה אנשים שיכלו לשיר והוא רצה לנצל טוב יותר את הטווחים שלהם. "באלבומים עתידיים ננסה לצאת יותר כלהקה ולא כשלוש ישויות נפרדות מבחינה ווקאלית. במקום שדייב ישיר שיר לבד - ואחר כך כריסטין - נרצה להציג אותם יחד".

ובכל זאת לקח ללהקה זמן להסתגל לזמר. "דייב הוא סולן, הוא לא יכול לעמוד כל הלילה בלי לעשות כלום, אז אנחנו חייבים להשתמש בו. עם זאת, במידה מסוימת מצאנו את זה קצת קשה. לא ממש התקדמנו כמו שהיינו רוצים. בצורה כזו, החומרים באלבום לא משולבים כמו שהיינו רוצים. מגוון זה בריא. הרבה להקות נודעות בדבר אחד תוך זמן קצר מאוד ומרוויחות מזה כסף. עם זאת, לעתים קרובות מאוחר יותר חבריהן מתחרטים על כך כשהם רוצים לשנות את המוזיקה ואין להם קהל. הפעם היחידה שנודענו בדבר אחד בלבד הייתה כשהתחלנו, לפני שבע שנים, כלהקת בלוז. אחר כך אנשים בלהקה החלו לכתוב בעצמם. בסופו של דבר הכותבים התרחקו מהשפעות הבלוז היישר. מכאן ואילך הלהקה תמיד הייתה מסוגלת לעשות מה שהיא רוצה.

קשה ללהקה כמו לד זפלין להשתנות. ללא ספק הם ידועים בתור הלהקה הסופר-כבדה. ג'ימי פייג' אוהב גיטרה אקוסטית אבל המעריצים תמיד מחכים ל-WHOLE A LOTTA LOVE. אם הם מעולם לא היו ידועים בשום דבר מסוים, אז הקהל היה מקבל כל דבר, לא משנה מה מצב הרוח. כשג'רמי (ספנסר הגיטריסט) עזב אותנו ופיט (פיטר גרין שחזר לזמן מה כדי לעזור ללהקה האבודה עם פרישתו של ספנסר, כי נחטף על ידי כת דתית בלוס אנג'לס) ניגן איתנו בסיבוב ההופעות האמריקאי, זה עשה לנו הרבה טוב. פיט לא רצה לנגן אף שיר ברור אז פשוט עשינו ג'אם. פיט היה מכריח אותנו לאיזה סגנון שהוא רצה לנגן וזה הוציא אותנו מהמוזיקה שלנו. סט שלם של ג'אם הוא די קשה מול קהל.

תמיד הצלחנו לעשות מה שאנחנו רוצים. התמזל מזלנו שללהקה היו תמיד יותר מכותב שירים אחד. אם ללהקה יש רק אחד, הכותב נוטה לשקף רק את עצמו. עם יותר מכותב אחד, יש מגוון אוטומטי. יש לנו מזל. שני השינויים האישיים האחרונים היו הבולטים ביותר בכל הקשור לכתיבת חומר. אנחנו יותר להקה עכשיו - מה שמשמח אותי. דני קירוואן (גיטריסט נוסף שפרש) היה כותב שירים קפדן מאוד. מכיוון שהשירים שלו היו כל כך מוגדרים, הייתה רק דרך אחת לנגן אותם, שאינה מתגמלת באותה מידה עבור חברי הלהקה האחרים. עכשיו זה יותר מתגמל למי שלא כותב כי יש מקום לעשות דברים עם עיבודים. לפעמים כל השינויים נהיים קצת יותר גדולים. אתה מגיע לנקודת רוויה שבה אתה רק רוצה לומר, בבקשה, אין יותר שינויים. אבל הלהקה מאושרת עכשיו. אם נוכל רק להקרין את עצמנו כיחידה, זה יעזור ללהקה יותר".

בעוד שהלהקה נהנתה ביוני 1973 מיציבות חדשה, היו זמנים של ייאוש. הייתה עזיבתו המורגשת של פיטר גרין והיעלמותו המוזרה של ג'רמי ספנסר בסיבוב הופעות אמריקאי. "מעולם לא חשבתי לוותר, אבל היו כמה פעמים שהתבלבלנו. כשפיטר עזב לראשונה את הלהקה, ג'רמי נאלץ להופיע על הבמה וזו הייתה תקופה מטלטלת. כל השינויים האלה תמיד הורגשו יותר באנגליה, שם כולם הכירו את האנשים - וידעו מי עזב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.