רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 במאי (21.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "רק אחרי ארבעה מרכזי גמילה מסמים, הצלחתי לבחון את ההתנהגות שלי" (סטיבן טיילר, מלהקת אירוסמית')

היהלום הנוצץ של דייויד בואי שלא תרצו לפספס! ב-21 במאי 1976 יצא תקליט האוסף הבלתי נשכח של דייויד בואי, CHANGESONEBOWIE. כן, קראתם נכון, האוסף הראשון שסיכם את אחת התקופות המבריקות ביותר של האיש והאגדה.

המסע המחשמל הזה מתחיל עם הלהיט הראשון שלו, SPACE ODDITY, שכבש את העולם עוד בשנת 1969. השיר הזה, שהפך לשלאגר היסטרי בין לילה, לא רק בגלל המוזיקה פורצת הדרך, אלא גם בזכות העיתוי המושלם – יציאתו בסמוך לנחיתה ההיסטורית על הירח. ה-BBC הבריטי אף השתמש בשיר במהלך שידורי הנחיתה, מה שהזניק אותו עוד יותר. אך ההצלחה הפנומנלית הזו הפכה במהרה למשקולת על צווארו של בואי הצעיר. הוא התקשה לשחזר את ההישג, ובשנת 1970 רבים כבר מיהרו להכתיר אותו כאמן של להיט אחד, ONE HIT WONDER בלעז. זאת למרות שבדיוק באותה שנה הוציא את התקליט המרשים THE MAN WHO SOLD THE WORLD, יצירת מופת נהדרת אך נטולת להיטים מסחריים באותה עת, שאגב, שנים רבות לאחר מכן זכתה לתהילה מחודשת ולהכרה רחבה בזכות גרסת כיסוי אייקונית של להקת נירוונה.

בואי ממשיך לענג את מאזיניו בתקליט האוסף הזה עם שירים שהוא ערך בקפידה בסדר כרונולוגי, מה שמבטיח חווית האזנה קוהרנטית ומרתקת. תמצאו שם את CHANGES הנצחי (מהתקליט HUNKY DORY), וכמובן, איך אפשר בלי ZIGGY STARDUST האגדי ו-THE JEAN GENIE המקפיץ. כל שיר בתקליט הזה הוא פצצת אנרגיה טהורה, יצירת אמנות בפני עצמה. נכון, יהיו מי שיתהו היכן נעלמו קלאסיקות אדירות אחרות, כמו למשל LIFE ON MARS, שאלה שתמשיך להדהד. אבל מצד שני, בואי פיצה אותנו בגדול כשהכניס לתקליט שיר שיצא במקור כתקליטון (סינגל) בשנת 1972, JOHN I'M ONLY DANCING, והוא נכלל כאן בגרסה קצת שונה ומאוחרת יותר, הידועה כגרסת הסקסופון, שהוקלטה במהלך הסשנים לתקליט ALADDIN SANE.

ולמרות שתקליט האוסף הזה נועד במקור לסמן את סופה של התקופה הנוצצת והגלאמית שלו, בחר בואי להצטלם לעטיפתו באופן נוצץ לא פחות, ואף יותר. הוא פנה לצלם הנודע טום קלי, אותו אמן עדשה שאחראי לתמונות העירום האייקוניות של מרילין מונרו שפורסמו במגזין פלייבוי בשנת 1953 (לאחר שצולמו במקור כבר ב-1949). בואי, בניגוד מוחלט למונרו, בחר להישאר לבוש מכף רגל ועד ראש, אך הזוהר והכריזמה שלו קורנים מהתמונה בעוצמה מסנוורת.

האוסף המהפנט הזה לא אכזב במצעדים והגיע למקום העשירי המכובד במצעד האמריקאי ולמקום השני המרשים עוד יותר במצעד הבריטי. ובמלאת ארבעים שנים ליציאתו, בשנת 2016, יצאה מהדורת ויניל מחודשת ומהודרת, להנאת דור חדש של מעריצים ואספנים ותיקים.

בשנת 1981, קיבלנו תקליט אוסף משלים ושמו CHANGESTWOBOWIE, ובו נכללו קטעים נוספים, רובם מהתקופה המאוחרת יותר בקריירה שלו. ועדיין, גם אז, המשיכו רבים לתהות ולהתגעגע, מדוע גם שם לא נכלל היהלום הנצחי, LIFE ON MARS. המסתורין נמשך!

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

מה קורה פה?! הסיפור המלא מאחורי יצירת המופת של מרווין גאי שכמעט נגנזה! ב-21 במאי 1971, עולם המוזיקה עמד להשתנות לנצח עם צאת תקליט המאסטרפיס של אגדת הנשמה, מרווין גאי, WHAT'S GOING ON. אבל האם ידעתם שבחברת התקליטים מוטאון חשבו בתחילה שזה אסון? בואו נגלה איך יצירת מופת נולדה כנגד כל הסיכויים!

לאורך כל הסיקסטיז, גאי היה כוח טבע, קול קטיפתי שנגע בנשמות. אך בתוך האמן בעל הקול האלוהי, בערה אש. הוא הרגיש שיש לו הרבה יותר לתת, תחושות ורגשות שטרם מצאו את ביטוים. מצב העולם, ובמיוחד מצוקת הקהילה האפרו-אמריקאית בגטאות, הדיר שינה מעיניו. הוא נשבע – לא עוד פשרות. התקליט הבא שלו יהיה זעקה חברתית נוקבת. ואיזו זעקה זו הייתה! התקליט הזה, WHAT'S GOING ON, הפך לרב המכר הגדול ביותר של מוטאון עד לאותה תקופה, ושבר את כל התבניות המוכרות של החברה שהתמחתה בלהיטי פופ קלילים ותקליטים שהתמקדו בשירים בודדים ולא בקונספט אחיד.

ההשראה לשיר הנושא, שהפך להמנון, הגיעה באופן מפתיע מרנאלדו "אובי" בנסון מלהקת ארבע הפסגות, גם היא מבית היוצר של מוטאון. ב-15 במאי 1969, במהלך נסיעה של הלהקה להופעה בברקלי, קליפורניה, בנסון היה עד במו עיניו לאירועים קשים של אלימות משטרתית ואזרחית במהלך מה שנודע כ"יום חמישי העקוב מדם" סביב הפגנות ה-PEOPLE'S PARK. "ראיתי את זה והתחלתי לתהות, 'מה לעזאזל קורה כאן?'" סיפר. "שאלה אחת הובילה לאחרת. מדוע הם שולחים ילדים כל כך רחוק ממשפחותיהם מעבר לים? מדוע הם תוקפים את ילדיהם ברחובות?".

בנסון ואל קליבלנד ניסחו את תחושותיו לשיר, אך חבריו ללהקת ארבע הפסגות דחו אותו. "הם אמרו שזה שיר מחאה," הסביר בנסון, "אמרתי 'לא, זה שיר אהבה, על אהבה והבנה. אני לא מוחה, אני רוצה לדעת מה קורה'. אבל הם לא השתכנעו." אפילו הצעות לג'ואן באאז, מלכת שירי המחאה, נדחו. ב-1970, הגיע השיר לידיו של מרווין גאי. גאי התחבר מיד, הוסיף מנגינה חדשה, שינה מילים והטביע בו את חותמו הייחודי, כולל תחושה אותנטית יותר של חיי הגטו. בנסון התפעל: "הוא הוסיף כמה דברים שהיו מתאימים יותר לתחושת הגטו, דברים טבעיים יותר, שגרמו לזה להיראות כמו סיפור יותר מאשר שיר." גאי שקל בתחילה לתת את השיר ללהקה בשם THE ORIGINALS, אך בנסון שכנע אותו לשמור אותו לעצמו, והציע לו שותפות מלאה בכתיבה, מהלך שהתברר כמשתלם לשניהם.

ההשראה של גאי עצמו נבעה עמוק מהכאוס החברתי בארצות הברית. פרעות ווטס ב-1965 היו נקודת מפנה עבורו. "כשהעולם מתפוצץ סביבי," תהה, "איך אני אמור להמשיך ולשיר שירי אהבה?". שיחות נוקבות עם אחיו פרנקי, ששב מצולק משלוש שנות לחימה בווייטנאם, ומות בן דודו במלחמה ההיא, העמיקו את הדחיפות ליצור משהו משמעותי ובעל אמירה.

כאשר גאי התקשר למייסד מוטאון, ברי גורדי, שהיה בחופשה, ובישר לו על כוונתו להקליט תקליט מחאה, התגובה הייתה מזלזלת: "מרווין, אל תהיה מגוחך." אבל גאי, נחוש מתמיד, דרש שליטה אמנותית מלאה. גורדי, מול האיום של אובדן אחד מכוכביו הגדולים, נאלץ להתקפל – החלטה שלימים התבררה כגאונית כלכלית ואמנותית.

המעבד התזמורתי, דייויד ואן דפיט, שנשכר לעבוד על התקליט, הופתע לגלות שהוא כמעט היחיד במוטאון שהתלהב מהפרויקט. מפיקים אחרים אף הביעו בפניו "תנחומים" על כך שנאלץ להשתתף במה שנתפס ככישלון ידוע מראש. גאי, חדור מטרה, אפילו הביא לאולפן את שחקני קבוצת הפוטבול DETROIT LIONS כדי ליצור אווירת רחוב אותנטית בשיר הנושא, כולל קולות צחוק ודיבורים שהוסיפו נופך ייחודי. ואן דפיט הודה: "בתחילה חששתי שזה לא יעבוד, אבל ברגע שהשלכנו מעלינו את החשש מחברת התקליטים ועשינו מה שרצינו, הכל זרם חלק."

כשגורדי שמע את התוצאה המוקלטת של שיר הנושא, הוא רתח. "זה הדבר הכי גרוע שיוציא עם שם החברה שלי עליו!" זעם. אפילו סטיבי וונדר, חברו הטוב של גאי, שמע ואמר לבכיר בחברה שזה נשמע נורא, "כאילו כמה תחנות רדיו מנגנות בו זמנית." אבל מרווין גאי לא מצמץ. הוא הציב אולטימטום לגורדי: "תוציא את זה לאור או שתראה אותי יוצא מהחברה הזו שלך." בלית ברירה, גורדי שחרר בחריקת שיניים את התקליטון (סינגל), שנחטף מהמדפים ומכר למעלה ממאה אלף עותקים תוך זמן קצר. המסר היה ברור: צריך לתת לגאי לעשות את שלו.

אך אז החל כאב הראש של ואן דפיט. גאי התקשה לעמוד בלוחות זמנים, הגיע לאולפן ללא שירים גמורים, והסשנים הפכו מתוחים ומייגעים. גורדי, שכבר הבין את הפוטנציאל המסחרי העצום, התערב והציע לגאי סכום כסף נכבד אם יצליח לסיים את התקליט כולו תוך שלושים יום. גאי, שלא סלד מכסף גדול, נענה לאתגר ונכנס למרתון יצירה אינטנסיבי.

הסאונד של WHAT'S GOING ON היה מהפכני, רך, ג'אזי, מרובד ובעל אווירה ייחודית שרבים ניסו לחקות מאז ללא הצלחה מלאה. הוא שילב אלמנטים של Fאנק, סול וג'אז באופן שלא נשמע קודם לכן במוזיקת הפופ. באופן אירוני, שנה לאחר צאת התקליט, החליט גורדי להעביר את אולפני מוטאOWN מדטרויט ללוס אנג'לס. המעבר שינה את הסאונד של החברה, הפך אותו למלוטש ונוצץ יותר, והצליל האורגני והמחוספס שרקח מרווין גאי בדטרויט, בסיועם של נגני האולפן האגדיים ה-FUNK BROTHERS, לא שוחזר מעולם באותה עוצמה.

במגזין רולינג סטון התפעלו מהתוצאה הסופית: "תקליטים שאפתניים ואישיים עשויים להיות רבים בשוק אחר, אבל במוטאון הם משהו חדש. אלה מייצגים שם תפיסה חתרנית, שמתאפשרת רק לכוכבי-העל של התאגיד של מוטאון." המבקר ציין שגם גאי וגם סטיבי וונדר, שהיו עצמאיים יחסית, הפיקו בעצמם את תקליטיהם האחרונים כ"הצהרות" אישיות. לראשונה בתולדות מוטאון, הודפסו מילות השירים על עטיפת התקליט, והחברה נתנה קרדיט מלא לנגני האולפן שלה – 39 מהם נרשמו בתקליט של גאי, והוציאו אותם מהאלמוניות ארוכת השנים. "עבודתו של גאי הרבה יותר גמישה מעבודתו של וונדר ומתקבלת בתקליט משובח מאוד," נכתב. "בהתחלה, הדמיון בצליל משיר לשיר נראה משעמם, אך בהדרגה מתעצב התקליט ושלמותו הופכת למשפיעה מאוד. מבלי להתאמץ יתר על המידה, השירים לוכדים אי שביעות רצון כואבת שהיא חלק ממצב הרוח של התקליט. יש מעט מאוד מבצעים שיכולים לבצע פרויקט כזה. תמיד הערצתי את מרווין גאי, אבל לא ציפיתי שהוא יהיה אחד מהם. אני מניח שהמעטתי בערכו וזה לא יקרה שוב."

וכך, מתוך מאבק, התנגדות, וחזון אמנותי בלתי מתפשר, נולד תקליט שהוא לא רק יצירת מופת מוזיקלית, אלא גם מסמך חברתי נוקב ועל-זמני שממשיך להדהד בעוצמה עד היום, ונחשב בעיני רבים לאחד התקליטים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים.

סנסציה מאחורי מסך הברזל: אלטון ג'ון מרעיד את לנינגרד! 21 במאי 1979: היסטוריה נכתבת ברוסיה הסובייטית!

תאמינו או לא, אבל בתאריך הבלתי נשכח, 21 במאי 1979, אגדת הפופ הבריטית, אלטון ג'ון, עלה לראשונה על במה בלנינגרד, רוסיה, והכניס צבעוניות ו-GLAMOUR לעידן המלחמה הקרה. הגעתו של הזמר-פסנתרן המחונן למוסקבה וללנינגרד באותה שנה הייתה לא פחות מהצלחה מסחררת. אלפי בני מזל הצליחו לשים ידם על כרטיסים נחשקים וזכו לראות את אלטון בהופעה אינטימית ומחשמלת יחד עם שותפו המוזיקלי, נגן כלי ההקשה הווירטואוז, ריי קופר. השניים הציגו SHOW מהפנט, שהשאיר את הקהל פעור פה. המונים אחרים, למרבה הצער, נאלצו להישאר מחוץ לאולמות הקונצרטים, לאחר שהכרטיסים, באופן צפוי, אזלו כהרף עין.

חשוב לציין, ההיסטוריה מלמדת שאלטון לא היה האמן המערבי הראשון שפרץ את הגבולות הסובייטים. לפניו כבר הופיעו שם ענקי פופ כמו להקת ABBA השוודית, הבי ג'יס האוסטרלים-בריטים, הרכב הדיסקו בוני אם, ואפילו הזמר הבריטי הוותיק קליף ריצ'רד. עם זאת, הגעתו של אלטון ג'ון עדיין סימלה משהו אחר, רגע מכונן בתרבות הפופ העולמית. נראה כי האחראים בקרמלין, באופן מפתיע, ראו בו אמן "לכל המשפחה", כזה שלא יסכן את ערכי הנוער הסובייטי. באותם ימים, לא היה שום סיכוי בעולם שכוכבים "בעייתיים" כמו חברי להקת ה-ROLLING STONES, עם תדמיתם הפרועה שנקשרה בזימה ובסמים, היו מקבלים אישור כניסה למעוז הקומוניזם. אירוני לחשוב שלו רק היו יודעים אז על צריכת הסמים האישית של אלטון עצמו באותה תקופה סוערת.

השלטונות הרוסיים, שרצו לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מהיסטריה תקשורתית סביב הגעתו של כוכב הרוק, דאגו לכך שהמודעות שפרסמו את הופעותיו יהיו קצרות ולקוניות בעיתונים המקומיים. המילים ה"טעונות" ROCK STAR נעדרו מהן לחלוטין. בנוסף, כמות גדולה של כרטיסים נשמרה מראש לפקידים רשמיים בעלי דרג גבוה במפלגה, ובכך, למרבה הצער, נמנע מרבים מהמעריצים הצעירים והנלהבים להיכנס להופעות.

ההצלחה הכבירה של סיבוב ההופעות הזה של אלטון בברית המועצות הגיעה גם כהפתעה לא קטנה, במיוחד לאור העובדה שתקליטיו לא הופצו שם באופן רשמי כלל עד אז. למעשה, רק עם הגעתו הדרמטית, יצא שם, לראשונה באופן רשמי, התקליט A SINGLE MAN, שהפך מיד לפריט אספנים נדיר. הביקור ההיסטורי כולו תועד בסרט הדוקומנטרי המרתק TO RUSSIA WITH ELTON, שסיפק הצצה נדירה למפגש התרבויות יוצא הדופן הזה. באחת ההופעות, אלטון אף הפתיע את הקהל המקומי עם ביצוע מרגש ונועז לשירם של הביטלס, BACK IN THE USSR, מהלך שהתקבל בתשואות סוערות.

אלטון ג'ון עצמו חשף בספרו האוטוביוגרפי, ME, שהרעיון להופיע ברוסיה הוצע לאמרגנו, הארווי גולדסמית', כמעט בתור בדיחה. "אף פעם לא חשבתי שזה יקרה," כתב. "מוזיקת רוק מערבית הייתה פחות או יותר אסורה תחת הקומוניזם – קלטות של תקליטים עברו מסביב כמו סחורות אסורות – והומוסקסואליות הייתה בלתי חוקית, אז הסיכוי שהם יסכימו להתבדר על ידי כוכב רוק הומו גלוי נראה כמעט לא קיים." אך מוסקבה הייתה אמורה לארח את המשחקים האולימפיים בשנת 1980, ואלטון סבר שהסובייטים חיפשו דרכים לשפר את תדמיתם הבינלאומית לקראת האירוע. "אני חושב שהם חיפשו משהו חיובי לפרסם שם מראש. הם לא רצו שברית המועצות תיראה כאומה אפורה שבה FUN אסור," הסביר. הארווי הגיש בקשה רשמית דרך משרד החוץ הבריטי, והרוסים שלחו פקיד ממשרד התרבות הסובייטי לצפות בהופעה של אלטון וריי באוקספורד. רק לאחר שקבעו השניים אינם דומים ללהקת הפאנק הסקס פיסטולס ואינם מהווים איום גדול על המוסר של הנוער הקומוניסטי, הם נתנו אור ירוק לסיבוב ההופעות. אלטון לקח איתו למסע את אמו ואת צוות הצילום התיעודי, והודה: "זה הרגיש מרגש מאוד, מסע אמיתי אל הלא נודע." ואכן, זה היה מסע שסייע, ולו במעט, להפשיר את הקרח בין המזרח למערב.

ב-21 במאי בשנת 1997 יצא אלבומה השלישי של להקת רדיוהד ושמו OK COMPUTER.

זמן קצר לפני שהחל סיבוב ההופעות של אלאניס מוריסט, בו נקבעו לחמם אותה חברי רדיוהד, הם החלו להקליט שירים לאלבומם השלישי בחלל החזרות שלהם באוקספורדשייר. זה היה מחסן תפוחים בשטח כפרי ליד שדה ובו כמה פרות, ותחנת כוח שנראתה במרחק. הבידוד הזה משך אותם. הם לא רצו להיכנס לאולפני הקלטות קונבנציונליים. אחרי זמן מה הם החליט לחזור, בכל זאת, לתהליך הקלטה קונבנציונלי יותר. אז ההקלטות עברו לבית אחוזה ענק בבאת', אנגליה, שהיה בבעלות השחקנית ג'יין סימור שלא הייתה תושבת אנגליה ולכן לא יכלה לשהות שם יותר מ-90 יום בשנה. אז כל חברי הלהקה והמפיק נייג'ל אולדריץ' גרו שם. הרבה כבלים התפתלו במסדרונות העץ היפים, הישנים והכהים, מסביב לאולם הנשפים הישן שבו היה חדר המגורים. זה היה מקום יפה ושלו עד שרדיוהד פתחו מבערים מוסיקליים. הם לא היו צריכים לחשוב על שום דבר מלבד לאכול ולעשות מוזיקה.

ההקלטות נעשו באולם האירועים, שהייתה לו רצפת עץ יפה ולוחות עץ עם שטיח גדול מימי הביניים על הקיר. היה מעין מסדרון באמצע, והצד השני היה חלל ספרייה ששימש להם חדר בקרה. בחלק העליון היה חדר ילדים שהדהד ממש טוב והיו חדרי אבן שסיפקו עוד אפשרויות להשגת צלילים מעניינים. עם היופי הזה, ת'ום יורק, זמר הלהקה, לא הצליח לישון שם הרבה וסבר שהמקום רדוף רוחות רפאים. ג'יין סימור: "אנשים טענו שהם ראו את מה שהם חשבו שהוא אמי המתה בשמלה כחולה גדולה עוברת דרך קירות כדי להיכנס לשירותים. ברור שזה היה מוזר".

ת'ום יורק: "הרוחות היו מדברות איתי בזמן שישנתי. כמה רוחות דיברו איתי בו זמנית. ממש נבהלתי בזמן שהקלטתי את השירה של EXIT MUSIC. זה הרגיש כאילו מישהו עומד לידי".

ב-21 במאי 1996, ולאחר המתנה מורטת עצבים, שחררה ענקית הגראנג' מסיאטל, סאונדגארדן, את אלבומה החדש והמדובר, DOWN ON THE UPSIDE. הציפיות היו בשמיים: האם היצירה החדשה תשחזר את ההצלחה המטאורית של קודמו, SUPERUNKNOWN, אלבום הפלטינה שכבש כל מצעד אפשרי ומכר למעלה מתשעה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה? וחשוב מכך, מה באמת התרחש מאחורי הקלעים והוביל בסופו של דבר לפירוק הכואב של אחת הלהקות הגדולות של דור ה-X? קבלו את הסיפור המלא.

עד שנת 1995, חברי סאונדגארדן – הסולן הכריזמטי כריס קורנל, הגיטריסט בעל הריפים המפלצתיים קים ת'אייל, הבסיסט בן שפרד והמתופף האנרגטי מאט קמרון – בילו כמעט עשור בטירוף חושים של סיבובי הופעות והקלטות. המכונה המשומנת עברה ללא הרף מתקליט לסיבוב הופעות עולמי, ומיד חזרה לאולפן להזיע על החומרים הבאים, וחוזר חלילה. מעגל קסמים אינטנסיבי שהכניס כסף רב אך גבה מחיר נפשי כבד. הלחץ התמידי, במיוחד לאחר ההצלחה המסחררת של SUPERUNKNOWN והפיכת הגראנג' לתופעה עולמית, נתן את אותותיו. כריס קורנל, קולה האדיר של הלהקה, נמתח עד קצה גבול היכולת. היו לילות אפלים בהם חזר מיום הקלטות מפרך רק כדי לקרוס על הרצפה בביתו ולהתייפח ללא נחמה. את התמהיל הקטלני של תשישות, לחץ, חרדה ודיכאון הוא ניסה להטביע באלכוהול, מהלך שהחמיר עוד יותר את מצבו הנפשי הרעוע.

המתחים הפנימיים והתקשורת הלקויה במהלך העבודה על DOWN ON THE UPSIDE, תקליט שהלהקה בחרה להפיק בעצמה, באו לידי ביטוי באופן מוחשי במיוחד. אחד הסימנים המובהקים היה מיעוט החומרים החדשים שהגיעו מכיוונו של הגיטריסט הראשי, קים ת'אייל. אף על פי שת'אייל הטביע את חותמו הגיטריסטי הייחודי כמעט בכל שיר בתקליט, תפוקת הכתיבה המופחתת שלו הייתה נקודה כואבת וסימן לבאות. "זה בהחלט הציק לי, אבל לא יכולתי פשוט להחליף את השירים שהיו לנו במשהו טוב יותר," הסביר קים בכנות אופיינית. "זה יכול להיות קצת מייאש אם אין זרימה יצירתית מספקת, אבל מצד שני, אני אחראי על כל קטעי הסולו ושם אין לי שום מגבלות." בניגוד אליו, הבסיסט בן שפרד דווקא חווה תקופה פורייה של כתיבת שירים עבור התקליט החדש, והביא עמו אנרגיה יצירתית משלו.

בסופו של דבר, האווירה הכללית השורה על רוב שירי DOWN ON THE UPSIDE הייתה קודרת ועוצמתית, אפילו בסטנדרטים האפלים המוכרים של סאונדגארדן. השיר הפותח, PRETTY NOOSE, שגם זיכה את הלהקה בפרס גראמי על ביצוע ההארד רוק הטוב ביותר לשנת 1997, היווה הצהרת כוונות. כריס קורנל, שלכל אורך הקריירה שלו השתמש בדימוי של חבל תלייה כאלגוריה למצבים מסוכנים הנראים מפתים, תיאר את הרעיון מאחורי השיר: "זה כמו רעיון רע שארוז בצורה מאוד מושכת. משהו שנראה נהדר על פני השטח, אבל בסופו של דבר חוזר כדי להכיש אותך." באופן מצמרר, כידוע, קורנל סיים את חייו שנים לאחר מכן בתלייה. גם התקליטון השני שיצא מהתקליט, BURDEN IN MY HAND, לא הותיר מקום לספק לגבי עוצמת הרגשות. קורנל זעק במלוא גרונו שורות קשות לעיכול כמו "יריתי באהובתי היום / האם תבכו בשבילי היום?". חומר אפל, מחשמל ומטלטל. מבקרי המוזיקה שיבחו את הסאונד הגולמי והמחוספס יותר של התקליט, ואת הגיוון הסגנוני שבו, שהתרחק מעט מההפקה המלוטשת של קודמו.

מעריצי הלהקה השרופים הסתערו על חנויות התקליטים כדי לשים את ידיהם על היצירה החדשה והמסקרנת. DOWN ON THE UPSIDE אכן נכנס היישר למקום השני המכובד במצעד הבילבורד 200, אך מכירותיו, שהגיעו למעמד פלטינה עם למעלה מ-1.6 מיליון עותקים בארצות הברית, לא התקרבו להישג הפנומנלי של SUPERUNKNOWN. שנים לאחר מכן, התבונן קורנל על התקליט הזה בפרספקטיבה מפוכחת: "אני חושב שזהו ההישג הגדול ביותר במחזור החיים של סאונדגארדן. זה התקליט האהוב עליי מבין כל התקליטים שלנו. לא הייתי מודע לזה לחלוטין בזמן אמת, מה שאומר שלא הייתה לי את האובייקטיביות הנדרשת, אבל זה היה תקליט שבו כל חברי הלהקה היו מעורבים לחלוטין והיו שם אחד בשביל השני בכל היבט. התמודדנו יחד עם האתגר הגדול ביותר שיכול להיות ללהקה – ליצור תקליט המשך לתקליט שהצליח באופן מפלצתי."

אך ההצלחה היחסית וההערכה הביקורתית לא הצליחו לאחות את הקרעים הפנימיים. סיבוב ההופעות שליווה את יציאת DOWN ON THE UPSIDE היה סיוט מתמשך. המתחים הגיעו לנקודת רתיחה בהופעה הרת אסון בהונולולו, הוואי, ב-9 בפברואר 1997. במהלך ההופעה, בן שפרד, רותח מזעם על תקלות טכניות ומהתחושה הכללית, השליך את גיטרת הבס שלו ונטש את הבמה בסערה, תקרית שחזרה על עצמה מספר פעמים בעבר. קים ת'אייל והמתופף מאט קמרון עוד ניסו להמשיך ולנגן מספר שירים נוספים עם קורנל הנותר, ללא ליווי בס, אך לבסוף גם הם ירדו מהבמה מותשים ומיואשים. קורנל ההמום והפגוע יצא אל הקהל המאוכזב וניסה להחזיר למעריצים את כספם מכיסו. כך, באקורד צורם במיוחד, הגיע סיבוב ההופעות לסיומו המר. קורנל היה שבור כל כך עד שלא הצליח אפילו לחלוק עם אשתו את עומק הכעס, התסכול והעלבון שחש.

בן שפרד נזכר באותו ערב קטלני: "ההופעה האחרונה שלנו בהוואי הייתה הלילה שבו גיליתי שזו אכן ההופעה האחרונה שלנו כלהקה. טכנאי הגיטרות שלי פנה אליי פתאום לפני שעלינו לבמה ושאל, 'מה זה החרא הזה שאני שומע – זו ההופעה האחרונה שלכם כלהקה?'. האחרים לא הכחישו, הם פשוט ישבו שם בשתיקה. הייתי בהלם, 'מה לעזאזל קורה פה?' ובאופן לא מפתיע, הציוד שלי לא תפקד כמו שצריך באותו לילה. להקת החימום כבר עזבה, אז לא היה שום ציוד גיבוי זמין. התעצבנתי וריסקתי את הבס שלי על הבמה. ירדתי משם כועס, מעוצבן ושיכור. והייתי עצוב מאוד, כי זה היה סוף סיבוב ההופעות, וזה היה הרסני לחלוטין."

חודשיים לאחר מכן, ב-9 באפריל 1997, הגיעה הבשורה המרה באופן רשמי. מאט קמרון בדיוק חזר הביתה מטיול עם כלבו כשזיהה את מכוניתו של קורנל חונה בחנייה שלו. בתחילה, המתופף חש התרגשות; עבר זמן רב מאז שחברו הטוב ביקר אותו בביתו. קמרון נכנס פנימה, ואשתו הודיעה לו שכריס מחכה לדבר איתו במרתף. קמרון ירד למטה ומצא את קורנל במצב ירוד, מפיץ ריח חריף של אלכוהול וסיגריות, ונראה כאילו לא עצם עין במשך ימים.

קמרון הניח בתחילה שקורנל בא לדבר על התקליט הבא שלהם, ואף השמיע לו כמה רעיונות לשירים חדשים שעבד עליהם. לאחר שהאזין בנימוס, הטיל קורנל את הפצצה: הוא עוזב את סאונדגארדן. קמרון היה המום מהגילוי, אך ההלם הראשוני התחלף במהרה בתחושת הקלה מסוימת. גם הוא היה מותש ושחוק מסיבוב ההופעות האחרון ולא ידע כיצד הלהקה תוכל להתאושש ולהמשיך הלאה. משם, המשיך קורנל במסע הבשורות המרות אל בתיהם של בן שפרד וקים ת'אייל. שפרד, למרות שניסה להעמיד פנים שהכל כשורה, היה שבור מבפנים. הוא תמיד ראה עצמו קודם כל כמעריץ של סאונדגארדן, ועולם ללא הלהקה היה עבורו כמעט בלתי נתפס.

שפרד תיאר את הרגע הקשה: "כריס קורנל הופיע פתאום אצלי בבית עם בקבוק אלכוהול ביד. כולנו עמדנו בסלון שלי, ואחד החברים שהיה שם אמר, 'היום זה היום שבו הביטלס התפרקו', וכריס פשוט אמר, 'הנה, גבר', והושיט לי את הבקבוק. לקחתי לגימה, ירדנו למכונית שלי, ואז הוא אמר, 'אני מפסיק. אני מפרק את הלהקה. איך אתה מרגיש לגבי זה?'. הסתכלתי על הרצפה, ירקתי על האדמה ואמרתי, 'בסדר'. הרי ככה בדיוק הצטרפתי ללהקה – כששאלו אותי 'אתה רוצה להצטרף ללהקה?' – הסתכלתי על האדמה, ירקתי, הרמתי את מבטי ואמרתי, 'פאק, כן!'. אז מבחינתי, הייתה פה סוג של סגירת מעגל."

קים ת'אייל שיתף גם הוא את נקודת מבטו: "בסיבוב ההופעות האחרון שלנו, כריס עשה את העבודה הטובה ביותר מכולנו בניסיון לתקשר. הוא לא תמיד הצטיין בתחום הזה במצבים קודמים, אבל אני חושב שהוא באמת לקח על עצמו תפקיד מנהיגותי בסיבוב ההופעות האחרון, ואני נותן לו קרדיט על כך. אולי זה פשוט היה מעט מדי, מאוחר מדי. לא ממש ראיתי את הלהקה מתפרקת – פשוט ראיתי את עצמי ואת בן אומללים. גם מאט לא היה מאושר. כנראה שהסיבה שכריס לקח על עצמו תפקיד מנהיגותי הייתה בגלל שהוא זיהה את חוסר שביעות הרצון הכללי. הוא בהחלט היה אמיץ בניסיון שלו. אבל כמו שאמרתי – זה היה מעט מדי, מאוחר מדי. ההרגשה החזקה ביותר שלי לגבי פירוק הלהקה הייתה הקלה. יש שלב בחיים שבו אתה פשוט רוצה לצאת מהתיכון. אתה עדיין נוהג במכונית שלך, אבל היא כבר לא נוצצת כמו פעם ולא נוסעת מהר כמו בעבר מבלי להשמיע רעשים מוזרים על הכביש המהיר. זו הסיבה היחידה."

ההודעה הרשמית על פירוק סאונדגארדן, שפורסמה ב-9 באפריל 1997, הכתה את מעריצי הלהקה ברחבי העולם בתדהמה מוחלטת. עידן הגראנג' נראה כמי שמאבד את אחד מעמודי התווך האחרונים שלו, וסופה של סאונדגארדן סימן את סופה של תקופה סוערת ובלתי נשכחת בתולדות הרוק.

ב-21 במאי בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק BLUE OYSTER CULT. שמו הוא AGENTS OF FORTUNE ומתוכו יצא להיט ענק. בואו לקרוא כמה פרטים מפתיעים על זה...

כשמזכירים כיום את להקת "פולחן הצדפה הכחולה", מיד עולה, כסוג של התנייה, המערכון הגאוני שהיה בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית הקומית-מוזיקלית, 'סאטרדיי נייט לייב', עם השחקן הנהדר, כריסטופר הוקן, בתפקיד המפיק של הלהקה, ברוס דיקנסון, שדורש מהם דבר אחד וברור בהקלטת הלהיט הגדול:

כשהלהקה הניו יורקית הזו החלה לצעוד את צעדיה הראשונים, היו רבים שצקצקו בלשונם שמדובר פה בחבורת נגנים שמנגנת 'ריפים' ולא יותר מזה. בהתאם לכך, ספגו חבריה ביקורות רעות על תקליטיהם - דבר שהכניס את להקתם למועדון מכובד עם להקות כמו בלאק סאבאת', גראנד פאנק ואוריה היפ. כלומר, להקות שהמבקרים אהבו לשנוא והקהל נמשך אליהן בכמויות רבות.

רוב הלהקות בסבנטיז היו צריכות לצדן מנהל נחוש כדי להתקדם. גם לפולחן הצדפה הכחולה היה כזה וקראו לו סנדי פרלמן, שעסק לפני כן כמבקר מוזיקה בניו יורק. הוא זה שגילה את הלהקה ומיתג אותה כהכלאה בין רוק בסיסי לפלירטוטים עם הקסם השחור. הוא גם זה שכתב את רוב מילות שירי הלהקה והפיק את אלבומיה. הוא האמין בלב שלם ברוק הכבד ולמלודי מייקר סיפר, בשנת 1974, כי הלהקה האהובה עליו היא בלאק סאבאת'. אחרים שכתבו אז מילים לשירי הלהקה היו ריצ'ארד מלצר ופאטי סמית', לפני שהפכה לאושיית רוק בעצמה.

חברי הלהקה, באותה שנה, הורכבו מהגיטריסט דונלד רוזנר, הזמר אריק בלום, הקלידן אלן לנייר והאחים אלברט בוצ'ארד (תופים) וג'ו בוצ'ארד (בס). בתחילה הם קראו לעצמם SOFT WHITE UNDERBELLY. מדוע? כי כך החליט בשנת 1967 פרלמן כשנסע להנאתו בברוקלין וחשב כי כך יקרא ללהקה שיקים. לאחר מכן ניגש למשימת מציאת נגנים. פרלמן הינדס את הלהקה לפי רצונו. שלושה נגנים, שהמשיכו עמו גם לאחר מכן, היו רוזנר, אלברט בוצ'ארד ולנייר, שחתמו על חוזה עם חברת התקליטים ELEKTRA.

במסגרת חוזה זו, ותחת שם פסיכדלי זה, הקליטו אלבום שלא יצא בזמנו לאור. לאחר מכן הוחלף הזמר בלהקה וגם האלבום השני, שהוקלט עבור אותה חברה, לא יצא. בינתיים שינתה הלהקה את שמה ל- STALK FOREST. בשנת 1970 נפרדו דרכי הלהקה וחברת התקליטים. בשלב הזה הצטרף אליהם אריק בלום עם ג'ו בוצ'ארד. ההרכב החדש חתם על חוזה עם חברת CBS, תוך שינוי שמם ל'פולחן הצדפה הכחולה' (או העצובה - תלוי את מי שואלים). במקור היה זה שם של שיר שכתב פרלמן אך לא הוקלט. השיר הזה הפך, באלבומה השלישי של הלהקה (SECRET TREATIES) לרצועה השנייה בצד הראשון ושמה SUBHUMAN.

משנת 1970 החלה הלהקה להופיע בנחישות ולצבור לעצמה קהל אוהדים. הם השתמשו בתדמית של רוקרים בביגוד עור. כל אלבום שהוציאו זכה לקיתונות של בוז. אבל הלהקה לא ויתרה. נכון לשנת 1974 מכרו אלבומי הלהקה כמאתיים אלף יחידות, אך בגלל שהמכירה הייתה איטית, לא ניצבו אלו במצעדי המכירות. פרלמן והלהקה השתדלו גם לא לבזבז כסף מיותר על הוצאות של אולפני הקלטה. לכן האלבומים הוקלטו באווירה חיה באולפן, עם הוספת כלי נגינה פה ושם, לאחר מכן.

זריקות עידוד קיבלו מהלהקות אותן חיממו, כמו האחים אולמן או בלאק סאבאת'. צעירים רבים נמשכו להופעות הלהקה בגלל האנרגיה שקיבלו מהבמה.

מה רבה הייתה הפתעת רבים, שחשבו כי הלהקה תחזור על עצמה, לקבל אליהם את התקליט AGENTS OF FORTUNE. במיוחד הופתעו הם מהלהיט על מלאך המוות. כן, זה עם פעמון הפרה. ברולינג סטון נכתב עליו אז: "זה הוא אלבום מצוין; הוא מבהיל כי אי אפשר לצפות מהלהקה להישמע כך: רועשת אך רגועה, מאנית אבל בטוחה בעצמה, מלודית אבל רוקית. כל שיר בצד הראשון נגיש מסחרית מבלי לפגוע בעמדה הכבדה של הלהקה.

תחום אחד של שיפור ברור הוא בעניין מילות השיר; לראשונה יש פחות דגש על השתוללות אבסורדית, קריפטו-אינטלקטואלית ויותר התקפה קוהרנטית על מגוון נושאים.

הכת הזו עדיין רועשת, עדיין עצבנית, עדיין אובססיבית אבל מתפנה לבגרות ביושרה. זה אפילו משפר את התדמית האפלה שלה. הלהקה בנתה את הקריירה שלה כשבתחילה לבשו חבריה צורה של תמונה קבוצתית פשיסטית ומוזיקה 'מכוערת'. הפעם, נוכחותה של פטי סמית', ככותבת שותפה, היא זו שמספקת את המוטיבציה התרופתית לחפש הצלחה במסחריות המתפתחת. השפעה מרכזית נוספת היא חשיבותו ההולכת וגוברת של אלן לנייר.

למעשה, נראה שסנדי פרלמן ומארי קרוגמן, עם דיוויד לואיס, זוכים להפקת תקליט שעובד וזו היא הפתעה נעימה מאוד, כשהצד הראשון מכיל כמה מקטעי הרוק הטובים ביותר שיצאו עד כה השנה".

גם זה קרה ב-21 במאי:

נחש באסלה, ביטלס מתפרקים ושטן על הכינור: הצצה אל הימים הגדולים של הפופ!

השערורייה הנחשית של אליס קופר!

שנת 1975 תיזכר לא רק בזכות המוזיקה אלא גם בגלל בריחה דרמטית במיוחד. לאחר הופעה מחשמלת בנוקסוויל, טנסי, מלך השוק-רוק, אליס קופר, השאיר את אחד מאביזרי הבמה המפורסמים שלו, נחש בואה קונסטריקטור אימתני, בחדר האמבטיה של סוויטת המלון שלו. אך הנחש, ככל הנראה חובב הרפתקאות בעצמו, החליט לצאת לטיול לילי וברח – לא תאמינו – דרך האסלה! הדרמה הגיעה לשיאה שבועיים לאחר מכן, כשהזוחל המפורסם צץ לפתע בחדרו של לא אחר מאשר זמר הקאנטרי האגדי, צ'ארלי פרייד, שהשתכן באותו מלון. מאז התקרית, אליס קופר הקפיד להניח את מכסה האסלה. לקח חשוב נלמד!

המסמר האחרון בארון של הביטלס? ביקורת קטלנית ל-LET IT BE

בשנת 1970, יום בלבד לאחר הקרנת הבכורה העולמית של הסרט LET IT BE, שליווה את הקלטות התקליט האחרון של הביטלס, מיהר העיתונאי טום האצ'ינסון לפרסם את חוות דעתו בעיתון הליברפולי, דיילי פוסט. האם הוא התמוגג מהיצירה? לא בדיוק. הנה ציטוט נבחר מהביקורת הארסית: "זה אירוע על עצב. צפיתי ב-81 דקות של הביטלס יוצרים את התקליט האחרון שלהם, והרגשתי שאני יושב על ערש דווי של אחת הלהקות הגדולות ביותר עם כישרונות כה רחוקים מההליכון הטריוויאלי של מוזיקת הפופ. אז אני מצטער על לכתו של מוסד. חבל שצריך לשפוט את הסרט הזה כמכונית הנושאת את המתים לקבורה". מילים קשות שסימלו בעיני רבים את סופה של תקופה.

ג'ון לנון מפליג אל השקיעה – בלי הביטלס!

עשור לאחר הציטוט הקודם, בשנת 1980, שחרר ג'ון לנון הצהרה שהרעידה את עולם המוזיקה: הוא מתכוון לנתק את קשריו האחרונים עם הביטלס על ידי מכירת חלקו בחברה העסקית של הלהקה, אפל. לנון, בחוש ההומור השנון שאפיין אותו, התלוצץ: "אני מוצף בשיחות ממשקיעים שרוצים לקנות את הרבעון שלי. הטלפון לא מפסיק לצלצל". יוקו אונו, שותפתו לחיים וליצירה, הדגישה את המניע מאחורי ההחלטה: "שנינו אמנים ואנחנו ממש בעניין של להיות משפחה. אלו הדברים שאכפת לנו מהם. קנינו סירה בגודל טוב ונחיה בנוחות על זה". לנון סיכם בחזון פסטורלי: "להפליג אל השקיעה עם יוקו ושון". ואכן, לא היו אלה מילים בעלמא: היאכטה המדוברת, ROYAL ISIS המפוארת, באורך 63 רגל, כבר עגנה בלונג איילנד, ניו יורק, מוכנה לקחת את המשפחה למסעות חדשים.

השטן יורד לג'ורג'יה – וקורא תיגר על כינור הזהב!

בשנת 1979, להקת צ'ארלי דניאלס באנד שחררה תקליטון שהפך לקלאסיקה מיידית: THE DEVIL WENT DOWN TO GEORGIA. השיר מספר את סיפורו של השטן המגיע לג'ורג'יה ומאתגר נער מקומי בשם ג'וני לדו-קרב כינורות עוצר נשימה. הפרס לג'וני, אם ינצח: כינור מזהב טהור. ההפסד? נשמתו תהיה שייכת לשטן. לאחר שהשטן מנגן קטע וירטואוזי ומפחיד, ג'וני משיב אש בנגינה מחשמלת, ספוגה בהשראת שורשיו הדרומיים, ומצליח להביס את השטן, שנאלץ להודות בתבוסתו. צ'ארלי דניאלס חשף שהרעיון לשיר נבט במוחו בהשראת הפואמה THE MOUNTAIN WHIPPOORWILL מאת סטיבן וינסנט בנט, אותה קרא בתיכון. "נכנסנו ועשינו חזרות, כתבנו והקלטנו את המוזיקה לתקליט שלנו, ופתאום אמרנו, 'אין לנו שיר עם כינור'", סיפר דניאלס. "לקחנו כמה ימים של הפסקה מאולפן ההקלטות, נכנסנו לכמה ימי חזרות ועלה לי הרעיון לשיר הזה". דניאלס עצמו ניגן את שני תפקידי הכינור בהקלטה, והסביר: "השטן רק נושף עשן. אם תקשיבו לזה, יש רק המון צלילים שיוצרים רעש. אין בזה שום מנגינה, אין שום דבר, זה רק רעש. רק בלבול וכזה. וכמובן הסולו של ג'וני אומר משהו: אתה לא יכול לנצח את השטן בלי שיש לך משהו". השיר הפך ללהיט ענק שחצה ז'אנרים, ממצעדי הקאנטרי אל לב הפופ העולמי, ואף זכה להצלחה מסחררת בישראל. למרבה הצער, הלהקה התקשתה לשחזר את ההצלחה המטאורית הזו והתפרקה כעשור לאחר מכן. ובגזרה המקומית, להקת תיסלם הישראלית הרימה את הכפפה ובשנת 1982, בתקליטה השני "תיסלם 2", שחררה את הגרסה שלה: "השטן ירד לבני ברק".

ההמנון הצעיר של THE WHO: חופש ללא גבולות!

בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון פורץ דרך של להקת THE WHO עם השיר ANYWAY ANYHOW ANYWHERE. השיר, בדומה ליצירות מוקדמות אחרות של הלהקה, לכד את רוח הנעורים המרדנית והדגיש את חשיבות החופש הבלתי מוגבל: בני הנוער יכולים לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, ואיפה שהם רוצים. פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה והכותב העיקרי, תיאר את השיר כ"שיר-אנטי גיל הביניים, עמדה נגד בוסים ונישואין בגיל צעיר". טאונסנד שאב השראה לשם השיר מהאזנה לתקליט של אגדת הג'אז, החצוצרן צ'ארלי פארקר, המכונה BIRD, שנגינתו החופשית והמשוחררת הותירה עליו רושם עז. התקליטון הזה היה השני של הלהקה, לאחר הלהיט I CAN’T EXPLAIN. המפיק של הלהקה באותה תקופה, של טלמי, היה ידוע ביכולתו לקחת את הרעש והאנרגיה הגולמית של הלהקה ולהפוך אותם באולפן ליצירה קוהרנטית. רוג'ר דאלטרי, סולן הלהקה, סיפר: "זה היה השיר הראשון כשניסינו להעביר את הרעש הזה שלנו לתקליט וזה היה הרבה זמן לפני שג'ימי הנדריקס בכלל הגיע לאנגליה. אבל מהמפעל של התקליטים באמריקה שלחו אותו בחזרה במחשבה שזו הייתה טעות בהקלטה. אמרנו, 'לא, זה הרעש שאנחנו רוצים. תדפיסו את התקליטון עם רעש חזק!'" השיר נושא קרדיט כתיבה נדיר המשותף לטאונסנד ולדאלטרי. ואם תהיתם מי הפסנתרן המוכשר שמלווה את השיר, זהו נגן הסשנים האגדי ניקי הופקינס.

בוב דילן: אמונה, אהבה וביטול הופעה

בשנת 1980, מצא עצמו בוב דילן נאלץ לבטל את הופעתו השנייה המתוכננת באוהיו עקב מכירת כרטיסים דלה. ההופעה שקדמה לביטול זה סימנה את סיומה של "תקופת הגוספל" שלו, בה אימץ את הנצרות והופעותיו נשאו אופי דתי מובהק. אגב, מקורבים לזמר טענו באותה תקופה שדילן מצא את דרכו לנצרות בעקבות אישה שהתאהב בה, אשר החליטה להתמסר לדת. ואם כבר מדברים על דילן וה-21 במאי, שנים קודם לכן, בשנת 1964, במהלך ביקור בצרפת, פגש דילן את הדוגמנית והזמרת הגרמנייה ניקו, שלימים תהפוך לאייקון עם להקת מחתרת הקטיפה. הוא כה הוקסם ממנה שחיבר עליה את השיר היפהפה I'LL KEEP IT WITH MINE.

כשפרנק זאפה ניגן עם ניל דיאמונד (בלי לדעת מי זה באמת!)

לילה בלתי נשכח התרחש בשנת 1966 במקום בשם FRENCHY'S בהייוורד, קליפורניה. על הבמה: פרנק זאפה ולהקתו האוונגרדית, MOTHERS OF INVENTION. אבל זה לא הכל! במהלך הערב, זאפה וחבריו סיפקו גם ליווי מוזיקלי לאמן נוסף שהופיע במקום – לא אחר מאשר ניל דיאמונד הצעיר, שעוד היה בתחילת דרכו. באופן משעשע, בפרסומת להופעה, שמו של דיאמונד נכתב עם שגיאת כתיב. זאפה, בדרכו הייחודית, כנראה לא ייחס חשיבות רבה לזמר הצעיר והמבטיח שלצידו.

מלחמת הלהקות: הרולינג סטונס נגד פרדי והחולמים!

סקוטלנד, 1964. הרולינג סטונס הופיעו יחד עם להקת הפופ הפופולרית 'פרדי והחולמים' (FREDDIE AND THE DREAMERS). אך מאחורי הקלעים, האווירה הייתה פחות הרמונית. סכסוך מר פרץ בין שתי הלהקות לאחר ההופעה. פרדי גאריטי, סולן 'פרדי והחולמים', התלונן בזעם: "לא הייתי מרוצה מהאופן בו מיקמו אותנו מול הסטונס בהופעה הזו. נתנו לקהל להאמין שהם באים להופעה של הרולינג סטונס ואמני החימום שלהם. זה ממש לא כך. אנחנו המובילים ולא הסטונס!" בינתיים, 2,700 הצופים בקהל לא השאירו מקום לספק באשר להעדפותיהם, כשהם שואגים בקול אדיר "אנחנו רוצים את הסטונס!" עד שהבניין כולו רעד.

תקליטון של אלביס? ישששש! אה, זה לא אלביס פרסלי?

בדיוק היום, ה-21 במאי, אבל אי שם בשנת 1977, יצא לאור בבריטניה תקליטון שעתיד להפוך לאגדה, גם אם לא בדרך המקובלת. אנימדבר על ALISON, יצירתו של אמן הגל החדש פורץ הדרך, אלביס קוסטלו. זה היה בסך הכל התקליטון השני בקריירה של קוסטלו, והוא הגיע מתוך תקליט הבכורה שלו MY AIM IS TRUE, תקליט שבעצמו סימן את קוסטלו כאחד הקולות החדשים והמסקרנים ביותר במוזיקה. באופן מדהים, ולמרות שמעולם לא התברג גבוה במצעדי הפזמונים הרשמיים בשום מקום, ALISON, אותו שיר שנאה מתוחכם שהתחפש לבלדת אהבה נוגה, הפך עם השנים לשיר ההיכר המובהק של קוסטלו. השמועות אומרות שההשראה לשיר הגיעה מקופאית בסופרמרקט שקוסטלו הבחין בה, אך הוא עצמו מיעט לחשוף פרטים, מה שהוסיף עוד יותר למסתורין שאופף את המילים הטעונות. הסיפור של ALISON לא הסתיים בגבולות בריטניה. באוקטובר 1977, הוא עשה את הבכורה שלו כתקליטון גם בארצות הברית, אך בגרסה שונה לחלוטין – רמיקס נדיר ומסקרן במיוחד שניסה להתאים את הצליל המחוספס של קוסטלו לטעם האמריקאי. גרסה זו, שהופקה על ידי חברת התקליטים קולומביה, כללה תוספות של מקהלהוכלי מיתר סינתטיים, עיבוד שכמעט ולא נשמע מאז והפך לפריט אספנים עבור מעריצים אדוקים. בעוד המעריצים הבריטים הכירו את ALISON בצורתו הגולמית והישירה יותר, הקהל האמריקאי קיבל טעימה אחרת, מה שהופך את הסיפור של השיר הזה למורכב ומרתק עוד יותר.

מה לעזאזל עושה תקליטון בגרמנית של הביטלס בארה"ב?

קבלו את זה! בשנת 1964 הרחוקה, אירע דבר מדהים בעולם הפופ: התקליטון SIE LIEBT DICH של לא אחרים מאשר הביטלס האגדיים, יצא רשמית בארצות הברית של אמריקה! כן, שמעתם נכון, הלהיט הענק שלהם SHE LOVES YOU, אבל בגרמנית צחה (בערך)! אז למה בעצם, מעבר לסיכוי ברור לגרוף עוד רווחים, החליטו לשחרר את הפנינה הזו במדינה דוברת אנגלית? זו אכן שאלה טובה. בעוד שהשיר KOMM, GIBB MIR DEINE HAND מצא את דרכו אל הקהל האמריקאי דרך התקליט SOMETHING NEW של חברת קפיטול, את הזכויות על SIE LIEBT DICH בארצות הברית תבעה דווקא חברת התקליטים SWAN. מעניין לציין ש-SWAN היא זו שהוציאה במקור את SHE LOVES YOU באנגלית בארצות הברית, עוד לפני שהביטלמאניה כבשה את היבשת בסערה. בזכות הפופולריות המטורפת של הביטלס באותה תקופה, אפילו תקליטון בגרמנית הצליח להיכנס למצעד מאה הלוהטים הנחשק של הבילבורד, אך בקושי רב, כשהוא מגיע בשיאו למקום ה-97 בלבד ב-27 ביוני 1964. הישג צנוע יחסית ללהקה הגדולה בעולם, אבל בהחלט אנקדוטה היסטורית משעשעת בתולדות המוזיקה!

להקת המי מרעישה עם תקליטון חדש

זה היה בשנת 1965 כשיצא התקליטון ANYWAY ANYHOW ANYWHERE של להקת המי ברחבי אנגליה והצית את הדמיון. הקטע הזה חרוט בדברי הימים של הלהקה כאחד המיוחדים ביותר, ולא רק בגלל הצליל המהפכני שלו. זה היה השיר היחיד בכל הרפרטואר העצום של המי שנשא קרדיט כתיבה משותף לגיטריסט פיט טאונסנד ולסולן רוג'ר דלטרי. לפי דבריו של פיט, רוג'ר בסך הכול שינה כמה שורות פה ושם, והניסוי בכתיבה משותפת הסתיים באותה נקודה. עבור להקה שרק זה עתה טעמה את טעם ההצלחה עם התקליטון הראשון שלה, I CAN’T EXPLAIN, נדרש אומץ לב אדיר לנטוש את אותו סאונד באופן כה מוחלט ולהוציא אחריו רצועה כל כך חדשנית. השיר היה גדוש בפידבק מכוון, שהיה אז בחיתוליו ולימים יהפוך לסימן היכר של טאונסנד, וכלל קטע אינסטרומנטלי כאוטי לחלוטין, שרבים טוענים שבו ניסה טאונסנד לחקות בגיטרה את נגינת הסקסופון הווירטואוזית של אגדת הג'אז, צ'ארלי פארקר. ההחלטה הזו העמידה את הלהקה הצעירה והבועטת מול המפיק שלה, של טאלמי. טאלמי, באופן טבעי ומהאינטרס העסקי שלו, רצה שהחבר'ה יקליטו משהו בסגנון של I CAN’T EXPLAIN חלק 2, כלומר - להיט בטוח. היה סיכון עצום בהוצאת תקליטון עם צליל כה שונה באופן דרמטי, לא רק מזה שקדם לו, אלא מכל מה שהתנגן ברדיו ובפטיפונים באותה תקופה. אולם, חברי להקת המי וההנהלה שלהם היו נחושים להטביע על ויניל את התחושה האנרגטית והפראית של ההופעות החיות שלהם, ובמקביל, לדבר ישירות אל קהל המעריצים האלים והמרדני שלהם, חברי תנועת ה-MOD. השיר אכן הפך למעין המנון עבור הקהל הזה ובאופן מפתיע זה היה שיר שהלהקה כמעט ולא טרחה לבצע בהופעות חיות.

ובאותו יום באה פצצת פופ נוסטלגית: הקינקס משחררים את SET ME FREE

בדיוק ביום זה יצא לאוויר העולם בבריטניה התקליטון SET ME FREE של להקת הקינקס. הלהקה, שהייתה חלק אינטגרלי מ"הפלישה הבריטית" ששטפה את העולם בשנות השישים והתחרתה ראש בראש עם הביטלס והרולינג סטונס, בחרה שוב להניח בצד את גיטרות ה-POWER CHORD הרועמות שאפיינו להיטי הענק הקודמים שלה, כמו YOU REALLY GOT ME, בו אחראי הגיטריסט דייב דייוויס לצליל דיסטורשן שנחשב פורץ דרך לאותה תקופה. במקום זאת, הם הציגו צד רך ומלודי יותר, בדומה ללהיטם הקודם והמצליח TIRED OF WAITING FOR YOU, פרי עטו של הסולן והכותב המבריק של הלהקה, ריי דייוויס, הידוע ביכולתו הייחודית לתאר את החיים הבריטיים בצורה אירונית ונוגעת ללב. הפעם, עם זאת, חובבי המוזיקה ורוכשי התקליטים בארצות הברית פחות התחברו לשינוי הכיוון העדין יותר. SET ME FREE הגיע שם למקום ה-23 בלבד במצעדים, וזאת לאחר רצף מסחרר של שלושה תקליטונים קודמים שנכנסו היישר אל ה-TOP TEN האמריקאי הנחשק (YOU REALLY GOT ME, ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT, וכאמור, TIRED OF WAITING FOR YOU). בבריטניה, מולדתם של הקינקס, הסיפור היה שונה והתקליטון התקבל בחום רב יותר על ידי הקהל והמבקרים, כשהוא מטפס עד למקום ה-9 המכובד במצעד הפזמונים.

בריאן ג'ונס מסתבך (שוב) עם החוק

בשנת 1968, שוב מצא עצמו בריאן ג'ונס, הגיטריסט המייסד של הרולינג סטונס, בצד הלא נכון של החוק. המשטרה פשטה על ביתו הלונדוני ומה מצאה שם? מריחואנה. ג'ונס טען להגנתו שהסמים הושארו בביתו על ידי חבר וכי לא היה לו מושג על קיומם. למרבה מזלו, השופט גילה רחמים, ולמרות שג'ונס כבר היה על תנאי בשל עבירת סמים קודמת, הוא הסתפק בקנס של 150 ליש"ט בלבד. תקופה סוערת בחייו של המוזיקאי המוכשר.

הצילום האחרון: פרידה כואבת מבריאן ג'ונס

שנה לאחר מכן, במאי 1969, עמדה להקת הרולינג סטונס לצילומים משותפים בפעם האחרונה עם הגיטריסט והמייסד שלה, בריאן ג'ונס. זמן קצר לאחר מכן הוא פוטר מהלהקה, ובאופן טראגי, מצא את מותו בגיל 27 בבריכת השחייה באחוזתו. קצת לפני כן, באותו חודש גורלי, ג'ונס התנגש עם האופנוע שלו בחלון ראווה ונלקח בחשאי לבית חולים תחת שם בדוי. מנקודה זו ואילך, למרות שהשתתף במספר הקלטות, תרומתו ללהקה שהקים הלכה ופחתה. מיק ג'אגר אף איים על ג'ונס שיפוטר אם לא יתייצב לצילומים המתוכננים. בסופו של דבר הוא הגיע, אך נראה שברירי ומוטרד. התמונות האחרונות שלו כחבר רשמי ברולינג סטונס צולמו על ידי אית'ן ראסל, ליד טאואר ברידג' המפורסם ובסטודיו של ג'ורג' ניקול בלונדון. תמונות אלו שימשו לעטיפת תקליט האוסף THROUGH THE PAST DARKLY, שהפך למעין אנדרטה ויזואלית לתקופתו בלהקה.

בתאריך זה, לאורך השנים, עולם המוזיקה חווה גם לידות משמחות וגם פרידות עצובות: אז מי נולדו ומי מתו בתאריך 21 במאי? בואו נגלה...

נולד ב-1940: הזמר והגיטריסט טוני שרידן. הוא זכור בעיקר בזכות שיתוף הפעולה וההקלטות המוקדמות שלו בהמבורג עם להקה אלמונית דאז בשם הביטלס, רגע לפני שכבשו את העולם. שרידן עצמו לא זכה להצלחה מסחררת בהמשך, אך בשנת 1981 אף הגיע לביקור בישראל והופיע בתל אביב עם הבסיסט יוסי פיין, הגיטריסט יצחק קלפטר והמתופף טל ברגמן. שרידן הלך לעולמו בפברואר 2013.

נולד ב-1943: הקלידן הבריטי המוכשר ווינסנט קריין. קריין היה חבר בלהקתו הפסיכדלית של ארתור בראון (זוכרים את הלהיט FIRE?) ולאחר מכן הקים את להקת הרוק המתקדם ATOMIC ROOSTER. למרות כישרונו הרב, קריין סבל מחוסר יציבות נפשית. בשנות השמונים היה חבר בלהקת DEXYS MIDNIGHT RUNNERS. הוא שם קץ לחייו ב-14 בפברואר 1989.

נולד ב-1943: הבסיסט של להקת הקינקס, ג'ון דלטון, שהצטרף ללהקה בשנת 1969 והחליף את הבסיסט המקורי פיט קוואיף. באותו יום ושנה נולד גם הילטון ואלנטיין, הגיטריסט המקורי והמשפיע של להקת האנימלס, שהעניק ללהקה את צליל הגיטרה הייחודי שלה. הוא הלך לעולמו בינואר 2021.

נולד ב-1948: הזמר ליאו סאייר, כוכב שנות השבעים שסיפק לנו להיטי ענק בלתי נשכחים כמו WHEN I NEED YOU ו- YOU MAKE ME FEEL LIKE DANCING.

מת ב-2013: בגיל 62, הלך לעולמו הבסיסט טרבור בולדר. הוא החל את דרכו המקצועית כחבר בלהקת הליווי האגדית של דייוויד בואי, THE SPIDERS FROM MARS, החל משנת 1971. בשנת 1973, לאחר פירוק ה"עכבישים", חיפש בולדר מה לעשות וניגן פה ושם עד שמצא את מקומו למשך שנים ארוכות בלהקת אוריה היפ.

מת ב-2016: ניק מנזה, המתופף האנרגטי של להקת הת'ראש מטאל האגדית, מגאדת'. ניקולס "ניק" מנזה הצטרף למגאדת' בשנת 1989 והפך במהרה לחלק בלתי נפרד מהצלחתה העולמית. תופיו הרעימו מיליוני רמקולים ברחבי העולם, בתקליטי מופת כבדים כמו RUST IN PEACE ו- COUNTDOWN TO EXTINCTION. ההצלחה נמשכה עד שבשנת 1998, במהלך סיבוב הופעות, סבל מנזה מבעיות בברכיו. בדיקה רפואית גילתה גידול, שהתברר מאוחר יותר כשפיר והוסר בניתוח. במקום לבטל הופעות, מגאדת' שכרה מתופף מחליף. אך דווקא כשהיה בשיא החלמתו בבית החולים, צלצל הטלפון. על הקו היה דייב מאסטיין, מנהיג הלהקה, שהנחית עליו פצצה קרה: "אין צורך בשירותיך יותר". כך, בפשטות אכזרית, מצא עצמו מנזה מחוץ ללהקה שהייתה כל עולמו. "הרגשתי שאין לי לאן ללכת, אין לי מה לעשות ואף אחד שרציתי לעשות עמו משהו", סיפר מאוחר יותר. "הייתי כל כך אומלל וכעסתי שלא ניגנתי בתופים ולא הקשבתי למוזיקה. רציתי לתבוע את מאסטיין. פשוט לא היה לי כוח. זה לקח חודשים לפני שהתייצבתי על הקרקע. אז, לפתע, הרגשתי נהדר. קיבלתי המון טלפונים עם בקשות להצטרף ללהקות מטאל שונות – זה היה טבעי, אבל כבר לא רציתי להיות בלהקת מטאל. זה הספיק לי". בינתיים הוא מצא הנאה כשעבד בחברת המצילות שהקים המתופף הישראלי, איקי ברוש, שסיפר לי כמה מנזה היה נחמד וכמה מאסטיין התאכזר אליו. בשנת 2016 הופיע מנזה עם להקתו OHM במועדון THE BAKED POTATO בקליפורניה. מעט לפני חצות, במהלך ההופעה, כשהנגנים נהנו וחייכו זה לזה, התמוטט מנזה לפתע ונפל לאחור, ממש לפני תחילת השיר הרביעי. אמבולנס שהוזעק למקום ניסה לבצע בו החייאה במשך למעלה מארבעים דקות מייסרות, אך המתופף כבר לא היה בין החיים. אמו, רוז, שהתגוררה בסמוך, הספיקה להגיע ולגעת בידו הקרה של בנה היחיד רגע לפני שהועלה לאמבולנס, הובהל לבית החולים ושם נקבע מותו בגיל 51 בלבד. הוא היה בדרכו להופעה הגדולה הבאה שלו, במקום אחר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459