top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 ביוני בעולם הרוק

עודכן: לפני 3 ימים



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-22 ביוני (22.6) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "הצעד הראשון שלי היה להשיג לי מישהו מהרולינג סטונס כבן זוג. שכבתי עם שלושה והחלטתי שזמר הלהקה היה הטוב ביותר" (מריאן פיית'פול, בעיתון NME, שנת 1974)


לא תאמינו מה מנהיג להקת פינק פלויד אמר על דייויד בואי!


סיד בארט (מלהקת פינק פלויד) על תקליטונו החדש של דייויד בואי (LOVE YOU TILL TUESDAY) בעיתון מלודי מייקר, שיצא ב-22 ביוני 1967.



"זה נשמע לי כשיר שהוא בדיחה. כולם אוהבים בדיחות. הפינק פלויד אוהבים בדיחות. בהקשבה שניה זה יכול להישמע אפילו כבדיחה מצחיקה יותר. בדיחות הן טובות. פינק פלויד אוהבים בדיחות. השיר נשמע עליז אך אצבעות רגליי לא השתוקקו לצאת בריקוד עם זה".


ההרצאה "הצד האפל של החומה - סיפורה של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



כשמטלטלים את ארץ הקרח והשלג עם לד זפלין


ב-22 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באיסלנד.



הופעה זו נקבעה כחלק מהרצון של ממשלת אנגליה להביא את התרבות הבריטית למקומות רחוקים. במהלך הנסיעה של לד זפלין להופעה הזו ספג זמר הלהקה, רוברט פלאנט, את האווירה וכתב את מילות השיר IMMIGRANT SONG (שיצא באלבומה השלישי של הלהקה). פלאנט: "גם כשהלכתי לישון, השמש עדיין נתנה אור. כך זה היה 24 שעות ביממה וזה גרם לי לחשוב על ויקינגים, ספינות גדולות והבטן של ג'ון בונהאם".


כך דווח על ההופעה בעיתונות המקומית: "כשהגיעה השעה, הם עלו על הבמה. פלאנט, כמו אריה עם רעמה מוזהבת, צעיר ואלגנטי. הוא היה לבוש בחולצה, שחורה עם חוטים זהובים, וג'ינס צמוד מאוד. בסמוך לפלאנט, היו שני נסיכים: ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס. פייג', לבוש בקטיפה כחולה, ג'ונס בחלוק לבן ומכנסי קטיפה ירוקים.


פלאנט הציע ערב נחמד והתחיל בצורה דרמטית. זה היה צליל חזק ונקי של זפלין. לאחר מכן, פלאנט הודה על ההזדמנות הזו, לאלו שאיפשרו להביא את ההופעה הזו לאיסלנד. הוא אמר שהם יתחילו עם שיר מהאלבום הראשון שלהם.


מאחורי ג'ון פול ג'ונס על הבס, היה ג'ון בונהאם בתופים, יחד עם פייג' ופלאנט. פייג' ניגן בגיטרה עם קשת ארוכה של כינור והיה מדהים להקשיב איך הוא יצר את מצב הרוח ונתן לכל צליל לתקוף. הנגינה שלו הערב הייתה יפהפיה. הוא נע על הבמה ונהנה לנגן גם עבור הצלמים. הילד שבו היה נהדר, הוא צחק, דילג מסביב. אולם כשהוא ניגן בגיטרה סולו מרשים ביותר, המוזיקה הגיעה אליו והוא השליך את ראשו לאחור, התכופף לאחור וניגן עד מוות. אותו דבר היה נכון עם פלאנט - הוא השליך את עצמו למוזיקה ולכן היו לו הרבה סצנות משובחות. הוא היה הקשר בין הלהקה והקהל.


בונהאם ביצע סולו נקי ומפואר בתופים, תחילה עם מקלות ואחר כך בידיים חשופות. ג'ונס, לעומת זאת, עמד בצל כל הערב. על הבס, הוא היה מאוד אפקטיבי וניגן באורגן, שהיה מדהים. זפלין השמיעו לא מעט שירים באולם במשך כמעט שעתיים. כשהיו מוכנים לנגן את השיר האחרון, הכריז זאת פלאנט, וזו הייתה טעות גדולה מצידו, כי קבוצה של אלו שהיו הכי קרובים לבמה, קמה והתקרבה. זה היה כאוס מוחלט. הקהל בקדמת הבמה נמחץ וחלקם כמעט נחנקו. פלאנט עצמו הלך לנסות ולעזור למי שהיו במצוקה הקשה ביותר. המוזיקה פסקה וכשהעניינים סוף סוף נרגעו, התחדשה הנגינה".


שישה ימים לאחר מכן הופיעה לד זפלין בפסטיבל BATH ושם היא פתחה את הופעתה עם.... נכון, "שיר המהגר" הזה.


ג'ון בונהאם, מתופף הלהקה, אמר אז בעיתון NME, על השמועות בדבר פירוקה:



"אני רוצה להגיד כאן ועכשיו, שזה הכל שטויות. כולנו מאושרים יותר מכפי שאי פעם היינו. ואני רוצה שכולם יידעו את זה. כרגע, ארבעתנו נהנים להכין את האלבום השלישי שלנו, ולהירגע בבית בין הפגישות. רק בגלל שאנחנו עושים את זה בשקט מאוד, איזה אידיוט חושב שאנחנו סיימנו את העסק, וכך כל השמועות השקריות האלה מתחילות להסתובב. זה באמת יכול להיות מאוד מגעיל. כי הצעירים קוראים את זה בעיתוני המוזיקה, ומטבע הדברים הם מאמינים לזה. זה רע".


על האלבום הקרוב של לד זפלין. "באלבום הזה אנשים הולכים להאזין לכל אחד מאיתנו. כולנו כותבים הרבה יותר טוב מבעבר, ותהיה הרבה יותר המצאה מהלהקה כולה. הפעם אנחנו גם עושים כמה שירים אקוסטיים בנוסף לדברים הכבדים והמוכרים יותר. כולנו קרובים הרבה יותר מבעבר. כרגע יש לנו עשרה שירים טובים, ועדיין לא הקלטנו עוד כמה. אם הם ייצאו בסדר, אז נדביק אותם באלבום. איך שהדברים מתנהלים, נראה כאילו זה הולך להיות תהליך ארוך. אבל שוב זה יהיה רק ​​אלבום אחד. אנחנו לא הולכים לעשות את הצעד של האלבום הכפול הצפוי, עם שאריות מהאולפן. באלבומים של זפלין אנו כוללים רק את מה שכולנו מחשיבים כחומר הטוב ביותר שלנו”.


בונהאם גם הביט בשקיקה לקראת ההופעה של לד זפלין בפסטיבל באת'. "צריך לשים סוף מוחלט לכל השמועות על התפרקות. כל מי שהולך לבאת', יראה וישמע את לד זפלין מנגנים כפי שמעולם לא שמעו אותנו. אנחנו ממש מצפים להופעה הזאת. למעשה אנחנו די מתרגשים. זה הולך להיות יום פנטסטי, אני יכול להבטיח לך".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - סיפורה של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-22 ביוני בשנת 1968 רכשו הביטלס בניין גדול, בן חמש קומות, ברחוב סאביל רואו מס' 3 בלונדון. הבניין נועד לשמש את משרדי חברת "אפל". מה קרה בין כתלי הבניין הזה ועל הגג שלו? כולל פרטים שלא ידעתם. כל זה בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"



ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450



חשיפת רגשות עם תקליט קסם נצחי של ג'וני מיטשל


ב-22 ביוני בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של ג'וני מיטשל ושמו BLUE (או בתרגום - כחול, עצוב או מה שביניהם....).



SIDE 1

1. All I Want

2. My Old Man

3. Little Green

4. Carey

5. Blue


SIDE 2

1. California

2. This Flight Tonight

3. River

4. A Case Of You

5. The Last Time I Saw Richard


הצלחה מסחרית לא הייתה דבר נוח אצל ג'וני מיטשל. תקליטיה הקודמים נמכרו היטב, אך היא חשה שהיא נחנקת. תחושתה הייתה כשל ציפור בכלוב זהב. "הצלחה חותכת ממך הרבה דברים. כבר לא יכולתי לנוע ולחיות בחופשיות. אני אוהבת להיות ברחובות. להיות עם אנשים", היא אמרה אז לכתב הרולינג סטון. רגע זה החל את הדילמה של מיטשל כלפי אמנות וידוענות ביחד. היא החלה לתעב את השואו ביזנס. היא לא רצתה להיות כוכבת. היא רצתה להיות אדם רגיל.


מיטשל חוותה אז גם טלטלה בחייה הפרטיים כשנפרדה מבן זוגה, גרהאם נאש. זוגיות זו, שהביאה לכתיבת שירים מצדה ומצדו (כולל השיר OUR HOUSE אותו שר עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) הגיעה לסופה. היא החליטה לעבור מארה"ב לאירופה. שם היא טיילה ביוון, ספרד ובצרפת. המקום העיקרי שלה אז היה באי כרתים, שם היא גרה במערה, בקומונה בכפר דייגים. משם היא שלחה מכתב לנאש - "אם אתה מחזיק חול חזק מדי בידך, הוא יתפזר משם". הוא הבין שהיא החליטה להמשיך בלעדיו. ביוון היא פגשה בחור בשם קארי רדיץ. הוא היה אמריקאי עם שיער פראי שהתברך, לפי מילותיה, "בעיניים כחולות שידעו להביט הכי פנימה". השניים התאהבו והיא כתבה ליום הולדתו את השיר CAREY.


רעיונות מוזיקליים חדשים החלו לזרום ממנה שם, עם נושאים כאהבה, בריחה, אובדן, חיפוש אחר רוחניות. היא חשה לפתע געגוע הביתה. כשהייתה בצרפת, היא כתבה את שיר הגעגועים CALIFORNIA. בסוף יולי 1970 היא חזרה לקנדה, שם הופיע גם לצד ג'יימס טיילור. השניים לא רק שרו הפעם זה עם זו אלא גם התאהבו. היא הגיעה לבקר אותו גם בסט הצילום לסרטו TWO LANE BLACKTOP. באוקטובר 1970 הם הופיעו יחד בבי.בי.סי כשהיא הציגה שירים חדשים. בסוף נובמבר 1970 היא חזרה ללונדון והופיעה ברויאל פסטיבל הול.


מיטשל וטיילור נחשבו, בתחילת 1971, כזוג המוזיקלי הנוצץ. שניהם היו מפוצצים בכישרון ופוטוגניים להפליא. אבל לבה נשבר כשטיילור החליט שדי לו. היא לקחה את הכאב שלה וכתבה שירים נוספים לתקליטה הבא, שיהפוך לדוקומנט חייה אז - כיומן של רגשות פיזיים ורגשיים במקומות שונים. שנים לאחר מכן היא תיארה את BLUE: "כתבתי את התקליט כשהמעיים שלי נשפכו החוצה".


התקליט יצא החוצה, זכה לאהבת הקהל ולתחושה קשה מגרהאם נאש ("עדיין קשה לי מאד להקשיב לאלבום הזה"). מיטשל ידעה שזו נקודת תפנית חשובה בקריירה שלה. היא הפכה עם זה לכוכבת ברורה, והנה שוב הגיעה הדילמה שלה, לאזן בין אמנות וידוענות.


בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "האלבום עשיר בדמיון פואטי וכוח מילולי חזק יותר מכל הזמרות שפועלות לצדה. זה יכול להיות האלבום הטוב של השנה. היא נמצאת במעמד גבוה משל עצמה".


במלודי מייקר נכתב בביקורת: "אנחנו בוחרים את הגיבורים שלנו כי הם מספרים לנו אמיתות על החיים, אבל ההצלחה שלהם מרחיקה אותם מאיתנו. זו לא אשמתה של ג'וני מיטשל, כמובן, כי שיריה ממשיכים לשקף את המציאות שלה. אבל היכן שפעם שיריה היו אמיתיים ואוניברסליים, פה היא כבר מתבוננת פנימה".


מבקר הרולינג סטון, טימות'י קרוז, פרסם את ביקורתו על התקליט ב-5 באוגוסט 1971: "הפעם האחרונה בה ראיתי את ג'וני מופיעה הייתה לפני שנה וחצי. זה היה באולם בבוסטון. זה היה ממש לפני שהיא הודיעה על פרישה מהופעות. היא הייתה שבירה, צחקקנית וביישנית. היא נראתה לי כדוגמה חיה למישהי שיש לה בעיה עם המתח שבתוכה. קולה הגבוה נסדק בגלל פחד הבמה הזה. העיניים שלה לא יצרו קשר עם הקהל. רק בחצי השני של המופע היא התחילה להירגע ואפילו ליהנות. אבל עדיין נראה כי היא הייתה מעדיפה קהל קטן יותר מזה שהגיע לראות אותה. אולי היא הייתה מעדיפה בכלל חתול אחד ליד האח הבכור, שישמש לה כקהל.


היצירה של ג'וני היא כזו שלא מתחנפת למסחריות. רואים בבירור שהיא כותבת על הרגעים הכואבים מאד בחייה. שירתה נשארה כשהייתה באלבומה הראשון - אבל יצירתה, ובייחוד היחס שלה לכתיבת מילים, השתנה באופן ברור. התקליט BLUE הוא הממוקד ביותר של ג'וני עד כה. שם התקליט לא בא רק לשקף עצב או צבע. זה השם שג'וני העניקה למאהב שלה, אותו מצאה לאחר נדודים בדרך הבדידות. עם זאת, ג'וני לא ממהרת לחשוף את פרצופה האמיתי. היא מסתירה את פרטי חייה עם דימויים שונים. ג'וני מצליחה להעניק לנו פה את אחד הרגעים היפים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית".


כשהזמר כריס כריסטופרסון שמע את התקליט לראשונה בנוכחותה של מיטשל, הוא חש נבוך מדי מול האופן בו היא חשפה את ענייני האהבה שלה ואמר לה: "ג'וני, זה יפה ומרגש מאד שאת חושפת את כל מה שעברת בחיי האהבה שלך, אבל ממש לא צריך לשפוך כך את הכל, תשמרי גם משהו לעצמך".


רוד סטיוארט בפעם הראשונה באמריקה!


ב-22 ביוני בשנת 1968 הופיעה להקתו של ג'ף בק (עם רוד סטיוארט ורון ווד) לראשונה בארה"ב.



הלהקה המובילה באותו ערב הייתה גרייטפול דד, להקתו של ג'ף בק הייתה באמצע העניינים כשהלהקה פותחת ניגנה ראגה חשמלית לקהל שהחל להתחמם. מאחורי הקלעים נשמעו הצלילים היטב כשלאחר כמה דקות קלטו אזניהם של בק וחבריו גם את שריקות הבוז הרמות. בעוד בק מנסה לעודד את השאר לפתוח את ההופעה עם אנרגיה משתלחת, סטיוארט היה מפוחד מיהר לבצע את שיר הפתיחה כשהוא מתחבא מאחורי מגברי הגיטרה ולוגם בעצבנות ברנדי, בין המשפטים ששר. לאחר כרבע שעה של מחבואים, הוא הבין שהשד אינו נורא כל כך.


בק הסביר לקהל: "במקרה שתהיתם, אני לא שרתי. יש זמר מאחורי המגבר שלי". הקהל הגיב בפליאה ומאותו רגע קיבל בחמימות את הלהקה, כשסטיוארט הפעם כבר שר מקדימה.


הסיפור האמיתי מאחורי רגע חשוב בחייו של דייויד בואי


ב-22 ביוני בשנת 1971 נסע דייויד בואי להופעתו הראשונה מזה עשרה חודשים. הלוקיישן - פסטיבל גלאסטנברי.



ביום זה נסע בואי ברכבת מפאדינגטון לסומרסט עם אשתו אנג'י, מנהלו טוני דפרייס, הזמרת דנה גילספי והגיטריסט מיק רונסון. יעדם היה להופעה בפסטיבל החינמי הזה. החבורה ירדה מהרכבת בתחנת CASTLE CARY והמשיכו משם ברגל. בואי לבש חולצה לבנה ומכנסיים מתרחבים צהובים. כמוהו לבשה גם אשתו.


גילספי: "זה היה יום קיץ חמים ודייויד ואנג'י התלבשו כתאומים מוזרים".


את ההזמנה להופיע בפסטיבל קיבל בואי משדרן הרדיו הפופולרי, ג'ף דקסטר והופעתו נקבעה לשעה 19:30 ובינתיים השתנה מזג האוויר ולרעה. הגשם החל לרדת ודפרייס המנהל אף החליק ונפל לבוץ, לקול צחוקם של האחרים.


רונסון: "שנאתי את פסטיבל גלאסטנברי. היה כל כך קר שם וניסיתי לישון בתוך אוהל על הדשא. לא היה לי כיף".


דקסטר: "דייויד הפתיע אותי מאד כששמר על איפוק והיה מכונס בעצמו. הוא ישב בבית חווה שהיה שם ושתה תה ללא הרף. הוא לא דיבר שם עם אנשים".


במהלך הפסטיבל הופיעו שם גם להקות כמו THE PINK FAIRIES, טראפיק, גונג, פיירפורט קונבנשן, ברינסלי שוורץ, הוקווינד, ארתור בראון ו- KINGDOM COME, להקת אדגר בראוטון ולהקת סקין אלי. גם להקת גרייטפול דד ביקשה להופיע שם אך חברת התקליטים שלה אסרה זאת עליה.


לוח הזמנים של ההופעות הפך לכאוס אחד גדול והופעתו של בואי נדחתה כל הזמן. גילספי: "כולם שם היו על אסיד - חוץ ממני ומדייויד ואנג'י". בסוף בואי ורונסון עלו לבמה רק בחמש לפנות בוקר וקיבלו את זריחת השמש במופע קצר.


בואי ניגן בגיטרה, מפוחית ובאורגן שהיה על הבמה. רונסון החליף כל פעם בין גיטרה אקוסטית לבס. השניים ביצעו כמה שירים מהתקליט "האנקי דורי" (ביניהם CHANGES ו- OH YOU PRETTY THINGS). הם ביצעו גם את THE SUPERMEN, מהתקליט "האיש שמכר את העולם", כמו גם את BOMBERS שהיה אמור לצאת בהאנקי דורי אך נגנז למשך שנים. את SPACE ODDITY הוא לא ביצע.


בואי: "כל מה שזכור לי הוא יציאה להופעה בשעה לא טובה ולא הייתי במצב הטוב ביותר. אז הופעתי בפני קהל ישן בעיקר. הם התעוררו איכשהו ונתנו לי עידוד רב כשרפרתי בין תשעה שירים".


בין אותו קהל ערני שפיר היה ג'ון לונדסטן, טכנאי קול של רדיו ג'רונימו בלונדון. "יצאתי מהאוהל שלי ושמעתי את הצליל המפואר הזה. אז הלכתי במורד הגבעה. ציוד ההקלטה היה ממש מתחת לבמה, אז זחלתי מתחת והתחלתי לעבוד. החמצתי רק את ההתחלה".


לפני סיום המופע הודיע בואי ​​לקהל: "אנסה להיות רציני לרגע... אני רק רוצה לומר שהענקתם לי יותר הנאה ממה שהייתה לי בכמה חודשים של עבודה, ואני כבר לא עושה הופעות כי התעצבנתי כל כך בעבודה וחשתי שאני גוסס בכל פעם שעבדתי, וזה ממש נחמד שמישהו מעריך אותי לשם שינוי".


ואז הוא ורונסון שרו את MEMORY FROM A FREE FESTIVAL. "מכונת השמש יורדת ואנחנו נעשה מסיבה", הם שרו שוב ושוב כמנטרה. השמש בינתיים דווקא החלה לעלות והאירה את הבמה, שדמתה לפירמידה. גילספי: "אנשים החלו אז להתעורר בשקי השינה שלהם לאחר שקפאו כל הלילה בבוץ. זה היה מדהים. לדייויד לא היה הרבה קהל עירני מולו אבל מי ששם לב - נכבש בקסמיו".


בואי: "בסך הכל היו אלו כמה ימים קלילים ומטופשים להפליא של ופטריות ותפוזים. את כל העניין דחף ג’ף דקסטר, התקליטן היחיד באותם הימים שידע באמת איזו מוזיקה להשמיע לקהל גדול. הוא השקיע את הכספים שלו כדי לממן את הדבר הזה ודאג לרובנו להופיע ולא קיבל מילה של תודה מהיזמים השותפים שלו דאז, עד כמה שידוע לי".


ההתנהלות בפסטיבל הזה גרמה לשינוי במחשבתו המקצועית של בואי, שתשפיע על המשך הקריירה שלו. לא עוד הופעות ספונטניות וללא מבנה ברור.


הפסטיבל צולם לסרט, אך הופעתם של בואי ורונסון לא נכללה בו. אבל כמה צלילים מההופעה יצאו בתקליט של הפסטיבל.


ההרצאה "סטאר מן - דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



הקש ששבר את הדג של להקת מאריליון


ב-22 ביוני בשנת 1987 יצא התקליט האחרון של להקת מאריליון עם הזמר פיש, ששמו CLUTCHING AT STRAWS.



SIDE 1

1. Hotel Hobbies

2. Warm Wet Circles

3. That Time Of The Night (The Short Straw)

4. Just For The Record

5. White Russian


SIDE 2

1. Incommunicado

2. Torch Song

3. Slàinte Mhath

4. Sugar Mice

5. The Last Straw


האם זה ה-LAMB LIES DOWN ON BROADWAY של להקת מאריליון? ובכן, ממש כמו הלהקה שהשפיעה עליה, ג'נסיס, גם כאן מדובר באלבום הקודר ביותר של הלהקה עד אז.


אחרי שני תקליטי אולפן שענו בעיקר לאוהבי רוק מתקדם שביקשו משהו עדכני מזה, כמו גם תקליט בהופעה חיה - להקת מאריליון ידעה הצלחה בשנת 1985 עם תקליט האולפן השלישי והקונספטואלי, MISPLACED CHILDHOOD, וכנהוג אז, יצאה לדרכים כדי לשווק אותו כהלכה. סיבובי ההופעות הבלתי נגמרים אז היו מתישים והביאו לעייפות, שחיקה וגם מרירות בחבורה. עננים אפורים כיסו את השמיים במחנה הלהקה. מאחורי הקלעים נחצתה הלהקה לשני מחנות - בצד אחד עמדו ארבעה חברי להקה. מנגד עמד אחד - סולן הלהקה, פיש. מילים שנלחשו מבחוץ לאוזניהם השפיעו רבות וגרמו לכך. הארבעה לא הבינו אז כמה לחץ הולבש על כתפיו של פיש.


מסיבה כזו או אחרת, מאריליון החליטה לחזור באלבומה הבא לפורמט של שירים קצרים לאלבום הזה, אבל שירים אלו אינם נגישים. זה אלבום ארוך שעובר יותר מחמישים דקות ומבחינה נושאית זה דומה לסרט המשך לתקליט הקודם, MISPLACED CHILDHOOD, כשבמקום שבו פיש הזמר (שם אמיתי, דרק דיק - הכינוי בא מהמקלחות הארוכות שאהב לעשות) נהג להתרכז בניגוד בין תמימות הילדות לאופי המעוות של הקיום הבוגר שלו, כאן הוא מתרכז אך ורק בהווה הקודר. זאת עם תמונות של בלבול, ייאוש, טביעה בסמים ואלכוהול, ובידוד מוחלט משאר העולם. מבחינת כתיבה, אין כאן קלישאות. "אנחנו נאחזים בקש, עדיין טובעים", הוא שר - והוא בהחלט יודע.


הדמות הראשית בתקליט הזה היא טורץ' (TORCH), סופר שסובל מבלוק יצירתי ומחפש דרך לצאת מזה. היה ברור שפיש כתב פה למעשה על עצמו. אחרי הכל, במקום לקבל חופשה מיוחלת אחרי כל הלחצים, חברת התקליטים לחצה את החברים לחזור מיד לתהליך הכנת תקליט אולפן רביעי. ללא תחנת דלק למלא מצברים וללא רעיונות למלא את דף הציור - חברת התקליטים לא הפסיקה לנג'ס ללהקה, באופן שיגרתי - "נו, התקליט כבר מוכן?". כשמישהו מחברת התקליטים הגיע לשמוע תוצאות ביניים, פניו לא חייכו ומפיו יצא המשפט, "זה כל מה שהצלחתם ליצור? איפה הלהיט פה?"


פיש: "זה אלבום נהדר. אני אוהב אותו יותר ממה שעשינו לפני כן, כי יש בו כנות ופתיחות. הכנות בו ממש מפחידה". מצד שני, קלידן הלהקה, מארק קלי, אמר שזה אלבום פחות אהוב עליו ("אם אתה רוצה להרוג שיר טוב, תקרא לו WARM WET CIRCLES", הוא אמר על אחד השירים).


בעטיפה נראה שמדובר בבר המשקאות הגדול בשמיים, עם גיבורי תרבות אלכוהוליסטים מתים כמו ג'יימס דין, ג'ון לנון וג'ק קרואק. פיש, הזמר, הסביר אז שמדובר ב"דמויות שהייתה להן אחריות כבדה מאד ושילמו בגללה ונשרפו כנרות. אני אוהב לבלות בבר משקאות כי שם פוגשים אנשים מאד מעניינים".


עם סיום הקלטת האלבום הזה, ובו גם שיר שסומן כלהיט אך לא הצליח (INCOMMUNICADO המהיר), פיש אכן עשה מאמץ לשנות דברים; הוא צמצם את שתיית האלכוהול שלו. הוא צמצם את ביקוריו אצל סוחר הסמים, התחיל להתאמן בחדר כושר - ועד שהלהקה הייתה מוכנה לסיבוב הופעות שוב. עדיין, לצד תחושת הבריאות הייתה תחושה של התפוררות, כפי שאמר מתופף הלהקה, איאן מוסלי, "אני זוכר שהסתכלתי על הבמה הענקית הזו שהייתה לנו עד אז וחשבנו, 'תיהנו מזה. אתם לעולם לא יודעים אם זה יחזור '..." זה היה סיבוב הופעות קשה מאד לכל הנוגעים בדבר - רק לגמור עם זה ולהמשיך הלאה, ולאו דווקא ביחד.


עם צאת תקליט זה קיוותה מאריליון שהיא תצליח להיכנס לשוק המוזיקה האמריקאי. לצערה, זה לא קרה והתסכולים גרמו לסדקים.


פיש: "הלהקה העלתה הילוך בשנת 1985, אחרי צאת התקליט השלישי שלנו, MISPLACED CHILDHOOD. כך, מלהקה זניחה שכולם שנאו הפכנו ללהקה מובילה. כולם ציטטו אותי ואמרו שאני נהדר... אין אחד שלא יושפע ממצב שכזה. אז עשינו את התקליט הבא, CLUTCHING AT STRAWS, ויצאתי מזה מכור לקוקאין ואלכוהול - נפלתי אל הקלישאה. הדרישות מאיתנו היו לאלבום מסחרי ועוד להיט בסגנון 'קיילי'. זה לא קרה. זרקו אותנו לסיבוב הופעות, ואנשים שאלו, 'איך אתם מנגנים בהופעות הגדולות האלה ועדיין מקבלים שכר זעום?' המנהל של הלהקה ידע שאני רוצה להרוג אותו. גם ידעתי שאם לא אצא מהלהקה הזו, אני אהרוג את עצמי".


במהלך ניסיון להכין את התקליט הבא, פיש בא עם דרישה לפטר את ההנהלה ולקבל לידיו חמישים אחוזים של הזכויות על השירים. זו החזירה לו במכתב שאומר כי שאר החברים מקבלים את דבר פרישתו. הפרישה של פיש הייתה מרירה ואכזרית. התקשורת הולעטה בדברים שליליים ששני החנות שיחררו וגם בית המשפט נכנס לעניינים פה. במקומו של פיש נכנס זמר אחר, סטיב הוגארט, ומאריליון המשיכה הלאה. גם פיש המשיך הלאה לקריירת סולו ושנים לאחר מכן אף התאחד עם להקתו הישנה להופעה מרגשת. עדיין, אחרי כל השנים, נראה ש- CLUTCHING AT STRAWS הוא תקליט שהביא את פיש לפרוש מהלהקה כשהיצירתיות שלו בשיא וחייו בזבל. אחרי צאת תקליט זה יצאה מזכרת אחרונה למעריצים מתקופת פיש, כאלבום כפול בהופעה חיה בשם THE THIEVING MAGPIE. גם עליו אני ממליץ בחום.


ב-22 ביוני בשנת 1968 הסגיר לראשונה עיתון ה'רולינג סטון' את עובדת קיום ההקלטות שבוב דילן עשה עם להקת THE BAND במהלך הסתגרותו בוודסטוק לאחר תאונת האופנוע שעבר. ההקלטות האלה יצאו באופן רשמי בשנת 1975 תחת השם THE BASEMENT TAPES.



כך נכתב שם: "חודשיים לפני שנסע לנאשוויל להקליט את התקליט 'ג'ון ווסלי הארדינג', בוב דילן בילה זמן מה במרתף ביתו שבניו יורק. שם הוא עשה קלטת מחוספסת אך כזו שאפשר להאזין לה, עם שלושה עשר שירים.


יש מספיק חומר והכל טוב מאוד כדי ליצור תקליט חדש לגמרי של בוב דילן, תקליט עם סגנון מובהק משל עצמו. למרות שזה מאוד לא סביר שדילן ירצה להיכנס לאולפן להקליט חומר שכעת הוא בן שבעה או שמונה חודשים, בכל זאת קלטות אלה יכולות להיות משוחזרות בקלות ולהפוך לתקליט. הרעיון של תקליט מגובש כבר קיים.


הלהקה שמלווה את דילן בקלטת זו נקראת THE CRACKERS. בעבר הם היו THE HAWKS. הלהקה, שגרה עם דילן בביתו, מורכבת מליבון הלם בתופים, ריק דנקו בבס ורובי רוברטסון בגיטרה. הם ליוו אותו בקרינגי הול במופע הזיכרון האחרון לכבוד וודי גת'רי. רובי רוברטסון עובד עם דילן בשלוש השנים האחרונות.


סדר כלי הנגינה הוא הכי קרוב למה שיש ב'בלונד און בלונד', כולל אורגן, בס חשמלי, תופים ושתי גיטרות, אקוסטיות וחשמליות. אולם השירה קשורה יותר באופייה ל'ג'ון ווסלי הארדינג'. הסגנון הוא בדרך כלל דילן טיפוסי: הומוריסטי, רוק'נ'רולי ועם דפוסים חוזרים. אחד הדברים המיוחדים בקלטת זו הוא שדילן עובד עם להקה; יש יותר אינטראקציה בינו לבין הנגנים ההם ממה שניתן לראות בכל מאמציו האחרים, בנוסף יש גיבוי ווקאלי בלהקה הזו שלו.


איכות ההקלטה גרועה למדי, זו הייתה עבודה חד פעמית עם כל הכלים שהוקלטו יחד. השיאים והשפל חסרים, אבל הקול של דילן ברור ויפה. בנוסף, כנראה עברה הקלטת כמה עשרות העלאות, שכל אחת מהן גרמה לעוד איבוד באיכות.


לא משנה מה הכוונה המקורית של ההקלטה, מה שקרה היה שדילן ולהקתו עשו הדגמה, עם אוסף של שירים שעובדו במעורפל והותאמו לדמואים, כדי שאמנים אחרים יקליטו אותם. אחד השירים בקלטת, THE MIGHTY QUINN, הגיע למקום גבוה במצעדי רדיו, בגרסה של הלהקה האנגלית, מנפרד מאן. עוד אחד מהם, ואחד הטובים, הוא THIS WHEEL'S ON FIRE, ששוחרר זה עתה באנגליה בגרסה של הסולנית הבריטית, ג'ולי דריסקול, והאורגניסט בריאן אוגר (ביחד עם להקת הטריניטי). הגרסה שלהם אמורה להיות די טובה וככל הנראה תצא בקרוב בארצות הברית".


ב-22 ביוני בשנת 1975 הופיעה להקת הרולינג סטונס במדיסון סקוור גארדן, בניו יורק.



הפופולריות של הסטונס בארה"ב לא הידלדלה והביקוש לכרטיסים היה גדול מתמיד. הסטונס הצליחו לשבור שיא של מכירת כרטיסים, לשישה מופעים רצופים. היה נראה כי האבנים המתגלגלות מצליחות לנוע קדימה מבלי לעצור. כולם הזיעו על הבמה חוץ מבסיסט הלהקה, ביל ווימן, שנשאר קפוא במקומו במשך כל זמן היותו על הבמה.


כך סיפר הבסיסט הניצב: "כשנהגנו לרדת מהבמה, כולם ניגשו אליי ומיששו את הגבה שלי כדי לבדוק אם הזעתי. כולם מסביבי נטפו מזיעה עם חולצות דביקות עליהם. והנה אני עומד מולם, כולי רגוע ויבש לגמרי. אני פשוט לא מזיע הרבה".


אחד מרגעי השיא של ההופעות ההן בא בצורת בובה מתנפחת בדמות איבר מין זכרי. מיק ג'אגר, שלא עצר לרגע ורק המשיך ושלהב את הקהל, אף נטל דליי מים ושפך את תכולתם על הקהל, שהגיב בהנאה למקלחת האבנים. אחרי 13 שנה במקצוע הצליחו חברי הרולינג סטונס להמם את הקהל עם מופע מושקע ומלא חשמל ודמיון. ג'אגר, שהיה אז בן 33, הבין כי עליו לשנות את אורח חייו כדי להמשיך ולהיות חיוני על הבמה. לא עוד לילות ארוכים של מסיבות ושימוש בחומרים אסורים. הרולינג סטונס הם כבר עסק והעסק הזה היה חייב לתקתק היטב, למרות שהגיטריסט, קית' ריצ'רדס, לא בחל אז בכל סם אפשרי שנקרה בדרכו.


ב-22 ביוני בשנת 1963 נכנס לראשונה סטיבי וונדר למצעד האמריקאי עם שיר בשם FINGERTIPS PARTS ONE AND TWO. וונדר היה אז בן 13 ונקרא LITTLE STEVIE WONDER, דבר שהפך אותו לאחד הצעירים ביותר שצעדו במצעד הזה. השיר הזה הוקלט בהופעה חיה בדטרויט ומכר יותר ממיליון עותקים.



ב-22 ביוני בשנת 1970 הגיע רינגו סטאר לנאשוויל ונשאר שם עד ה-1 ביולי, כדי להקליט שירים מקוריים בסגנון הקאנטרי, באולפן שניהל הגיטריסט סקוטי מור (הברנש שפרט במיתריו גם עבור אלביס פרסלי ופה שימש כטכנאי הקלטה).



רינגו אף ניגן בגיטרה במספר שירים בתקליט, "מנה של בלוז", שייצא בעטיפה נפתחת. בעיתון רולינג סטון יכתבו בביקורת ש'אתם לא תאמינו אבל אתם עלולים לחבב את התקליט הזה. רינגו נשמע מאד טבעי כאן וזה ממש טוב'.


מה כל כך דחוף ללהקת פורינר?


ב-22 ביוני בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת פורינר, עם השיר URGENT.



הזמר, לו גראם: "החלטנו לשחרר את הסינגל URGENT כדי לעורר עניין באלבום. לשיר הייתה משמעות מיוחדת עבורנו כי שם הייתה תחושת דחיפות לגבי עתידה של הלהקה. והיה לו סאונד מעולה. ברור שהוא בנוי סביב ריף גיטרה נהדר של מיק, אבל הוא גם הפך לבלתי נשכח בגלל סולו הסקסופון של ג'וניור ווקר. זה סיפור מעניין איך שזה הגיע; עוד לא סיימנו את המוסיקה לשיר. זה היה כמעט שם, אבל היה צריך עוד משהו ואנחנו לא ממש יכולנו לשים את האצבעות על מה זה. קראנו בעיתון VILLAGE VOICE יום אחד כשהגענו לפרסומת שאומרת שווקר עומד לנגן באחד המועדונים בסביבה שלנו. אז נפל לנו האסימון - אותו אנחנו צריכים! זה מה שהשיר הזה צריך כדי לסיים אותו. הייתי עסוק באותו לילה, אבל מיק החליט ללכת לראות את ווקר מופיע עם הרעיון לשאול אם הוא מוכן להופיע בהופעת אורח באלבום שלנו. כאשר ווקר סיים עם ההופעה שלו, מיק פנה לבנו שהיה המתופף בלהקה של ווקר. באותו לילה ווקר ניגן באולפן לשיר שלנו. הסולו הודבק מכמה טייקים שלו. בהמשך הוא הופיע באחת מהופעותינו בלוס אנג'לס והעניק סולו אדיר לקהל. זו הפעם היחידה שהוא היה איתנו".



ב-22 ביוני בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:







הקסם החייתי של להקת קווין באלבום חדש!


ב-22 ביוני בשנת 1979 יצא אלבום ההופעה (הכפול) הראשון של להקת קווין ושמו LIVE KILLERS.



SIDE 1

1. We Will Rock You

2. Let Me Entertain You

3. Death On Two Legs

4. Killer Queen

5. Bicycle Race

6. I'm In Love With My Car

7. Get Down, Make Love

8. You're My Best Friend


SIDE 2

1. Now I'm Here

2. Dreamers Ball

3 .Love Of My Life

4. '39

5. Keep Yourself Alive


SIDE 3

1. Don't Stop Me Now

2. Spread Your Wings

3. Brighton Rock


SIDE 4

1. Bohemian Rhapsody

2. Tie Your Mother Down

3. Sheer Heart Attack

4. We Will Rock You

5. We Are The Champions

6. God Save The Queen


כשמדובר באלבומים חיים, למעריצי להקת קווין יש כיום הרבה אלבומי הופעה לבחור מהם. אבל יש כנראה רק אחד שיצבוט בליבם של המבוגרים ביניהם. זה האלבום הזה, שיצא בזמן בו לא היו יו טיוב ושאר האלבומים. היה זה הדוקומנט היחיד בו הם יכלו לשמוע את הלהקה בפעילות בימתית. ולא שינה להם אם סאונד ההקלטה לא משהו (דבר מעורר פליאה כשמדובר בלהקה שדאגה עד אז לסאונד הפקה מרשים).


מעריצי קווין רבים נחלקים בעיקר לאלו שמעדיפים את הלהקה כאטרקציה באולפן (עם שירה רב-שכבתית, סימפוניות מתוזמרות בגיטרות, הפקה מפוצצת, סאונד צלול) וכאלה שיעדיפו את המלכה שלהם גולמית ולוהטת על הבמה. אני בהחלט מרגיש טוב יותר עם קבוצת המעריצים הראשונה - אחרי הכל, המשמעות העיקרית של קווין הייתה במהפכה של הפקות רוק ושילוב של רוק כבד עם אלמנטים של מוזיקה קלאסית ושאר סגנונות מפתיעים.


זה בהחלט לא אומר שלהקת קווין לא יכולה להיות להקה חיה ובועטת והאלבום הוקלט במקומות שונים במהלך סיבוב ההופעות האירופאי שלה לקידום אלבומה JAZZ. גל הביקורות הראשון בעיתונים למוצר זה לא היה נלהב. עדיין, למרות הסאונד ההוא, יש באלבום הזה כמה רגעים נהדרים עד מיוחדים. קודם כל, שיר הפתיחה מוחץ. מדובר בביצוע רוקי ומהיר את השיר WE WILL ROCK YOU, שיגרום גם למי שמאס בגרסה ההמנונית יותר לשיר בקול רם או לתופף עם ידיו על הברכיים, השולחן או ההגה של המכונית.


ויש כמובן את הביצוע האקוסטי לשיר LOVE OF MY LIFE, שהנציח לראשונה את שירת הקהל לבד באמצע השיר. מעריצים רבים בעולם ינקו את הצלילים האלו וידעו מה לעשות כשהגיעו להופעה של קווין וזכו לביצוע שכזה מול עיניהם הפעורות וליבם הדופק מהתרגשות. רגעים אחרים באלבום פחות מענגים אותי. ביניהם ביצוע ל"ברייטון רוק" עם סולו גיטרה ותופים שוודאי היה מלהיב על הבמה, אך עם סאונד הקלטה דחוס שכזה - הדבר מיותר בעיניי. כמו גם החלק האופראי ב"רפסודיה בוהמית". חברי קווין נהגו לרדת מהבמה עם תחילת קטע האופרה, כשהם משאירים לקהל מפגן אורות ומכונות עשן שהופיעו עם השמעת ההקלטה האולפנית במערכת ההגברה האדירה. בתקליט זה מותיר אותי דווקא אדיש.


בריאן מאי, גיטריסט הלהקה, התעקש אז שלא יבוצעו תיקונים אולפניים בהקלטות החיות. לכן הצליל נשאר (לטוב ולרע) אבל אנרגיה רבה מושפרצת מתוך חריצי הוויניל. רוג'ר טיילור המתופף: "אני עדיין נדהם לגלות מהתקליט הזה שרעש כה רב יצא רק מארבעה אנשים".


האלבום הזה הוא ככמוסת זמן של הסבנטיז. מין סגירת פרק, כי להקת קווין תיכנס לשנות השמונים כחיית רוק אחרת לגמרי. פרדי מרקיורי שינה תדמית, צימח שפם והפך עמו לדמות בימתית שונה.


היה דיבור על הוצאת אלבום הופעה לקווין מאז שהופיעה באולם ריינבאו, בלונדון, בשנת 1974. הופעה זו הוקלטה אך יצאה לאור רק שנים רבות לאחר מכן. הפחד בלהקה היה רב, שהקהל לא יאהב את תוצרתה החיה בהקלטה, לאחר שדאגה להפקות אולפניות חסרות פשרות. בינתיים שיחררו כל הלהקות המתחרות אלבומי הופעה במהלך הסבנטיז ורבים תהו מתי ייצא גם לקווין אלבום שכזה. לאמן בתקופה ההיא היה קשה להימלט בהוצאת אלבום חי, אם הצליח היטב בסיבובי הופעותיו - וקווין הייתה אז אחת הגדולות בתחומה.


כשלא היו תוכניות להוציא אלבום מיד אחרי JAZZ, החליטה חברת התקליטים EMI שזה הרגע לשחרר מוצר שירכב על גל ההצלחה. עד שיגיע אלבום האולפן המיוחל הבא (שיהיה כמובן THE GAME).


ברולינג סטון נכתב בביקורת על LIVE KILLERS: "זה אלבום חי, הם אמרו. ובכן, רחמנות על הצרכן המסכן שנאלץ להוציא שמונה או תשעה דולרים לפני שהוא או היא יוכלו לקרוא את השבחים העצמיים שכתובים בתוך עטיפת האלבום ולגלות שהחלק הכי טוב של השיר 'רפסודיה בוהמית' אינו חי בכלל. מכיוון שקווין, על פי הערות העטיפה, 'מתנגדת בחריפות לנגן עם כל סוג של קלטת גיבוי בהופעה, רוב האופרטה המצליחה של הלהקה - במיוחד שיא המקהלה עם הזמר הראשי פרדי מרקורי - משוחזר על הבמה פשוט באמצעות השמעת גרסת האלבום האולפנית בזמן שהנגנים עוזבים את הבמה. הלהקה באמת מחמיאה לעצמה אם היא חושבת שזה פותר את הבעיה בצורה מלכותית ובלתי מתפשרת". לאוהדים מגיעה אזהרה הוגנת על העטיפה בעניין הזה.


מי שכבר מחזיק באוסף משמעותי של תקליטי הלהקה, ממילא ימצא שהאלבום הזה הוא תרגיל מיותר. השיר 'ברייטון רוק' הסוער נתקע בסולו ארוך של רוג'ר טיילור ותצוגה טכנית מייגעת של בריאן מיי כיצד לנגן בגיטרה עם אפקט מהדהד. השירים KILLER QUEEN ו- YOU'RE MY BEST FRIEND הם דוגמאות מהודרות לפומפוזיות האמנותית של הלהקה המבוצעות בחיפזון רב.


אז אם האלבום משרת מטרה כלשהי, זה להראות כי ללא צליל האולפן המסנוור שלה ומההרמוניות הקוליות המנצנצות של פרדי מרקורי, קווין היא עוד חקיינית לד זפלין, המשלבת פרודיה קלאסית זולה עם אקורדים כבדים. שימוש בגרסה מוקלטת של 'רפסודיה בוהמית' במופע שלה אומר היטב כיצד להקת קווין מתנהלת בביזנס הזה".


נכון שלא ידעתם שדמותו של בריאן מאי בעטיפת האלבום לא צולמה עם השאר? הנה היא פה בצילום המקורי...




ההרצאה "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-22 ביוני בשנת 2011 הודיעה לתקשורת אשתו של הזמר-גיטריסט הוותיק, גלן קמפבל, שהוא חולה באלצהיימר. הוא מת באוגוסט 2017.



ב-22 ביוני בשנת 1948 נולד טוד ראנדגרן, שהיה בשנות השישים חבר בלהקת THE NAZZ. משם הוא עבר לקריירת סולו עשירה עם אלבומים מורכבים ומיוחדים. כמו כן, הוא החל בשנות השבעים להיות מפיק עסוק ביותר - בין השאר עם להקות הבאנד, גראנד פ'אנק, באדפינגר ועוד.



ב-22 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט חדש לצמד הקארפנטרס ושמו A SONG FOR YOU.



לאחר דרישות ההפקה הרבות שנפלו על ריצ'רד קארפנטר כדי להפיק את התקליט הקודם שלו ושל אחותו, תחת הקארפנטרס, הוא ניגש לקודקודי חברת התקליטים ודרש מהם לבלות פחות בדרכים כדי להופיע ולהשקיע יותר זמן באולפן בשביל לכתוב שירים וגם למצוא שירים של כותבים אחרים. הוא ידע שאין צורך שהוא וקארן יופיעו כדי לקדם תקליטים, כי הם נמכרו בין כה בכמויות רבות. גם כך הופעות לא נועדו בשביל כסף, בגלל שההוצאות של סיבובי הופעות היו רבות ובסוף סיבוב הופעות לא נותר הרבה בכיס. הקארפנטרס השקיעו את מרצם באולפן...


...והתוצאה עם תקליט רביעי זה? דליקטס!


ניל יאנג לעולם אינו ישן ואינו מחליד


ב-22 ביוני בשנת 1979, יצא האלבום RUST NEVER SLEEPS של ניל יאנג וקרייזי הורס.



SIDE 1

1. My My, Hey Hey (Out Of The Blue)

2. Thrasher

3. Ride My Llama

4. Pocahontas

5. Sail Away


SIDE 2

1. Powderfinger

2. Welfare Mothers

3. Sedan Delivery

4. Hey Hey, My My (Into The Black)


האלבום נפתח עם מכת מחץ אקוסטית ושמה MY MY HEY HEY. בסוגריים קיבל שם השיר את התוספת OUT OF THE BLUE. השיר עוסק באופוריה החולפת של התהילה וכמה קשה להישאר רלוונטי כאמן. עבורו יאנג, הצעיר לנצח, הרוק'נ'רול הוא כאן כדי להישאר. את המשפט הוא לקח משם שיר של דני והג'וניורס משנת 1958. זה היה הרכב ווקאלי שלהיטו הגדול היה AT THE HOP. המלך שמוזכר בשיר הוא אלביס פרסלי. הוא הלך אך בלתי נשכח. וגם ג'וני רוטן מוזכר כאן. הלא הוא הזמר של להקת הסקס פיסטולס (שבזמן צאת האלבום כבר היה אקס-להקה).


בסביבות 1977 הקים יאנג להקה בשם THE DUCKS שכללה את ג'ף בלקברן. הלהקה הופיעה תמורת שכר זעום במועדון בסנטה קרוז. השיר נכתב בימים ההם ובלקברן קיבל קרדיט משותף לכתיבתו. בשיר זה יש גם כאב עצום כי פתק ההתאבדות של קורט קוביין (מלהקת נירוונה) הכיל שורה משיר זה: "עדיף להישרף מאשר לדהות". על שיר זה אמר יאנג: "תמצית רוח הרוק'נ'רול בעיניי היא שעדיף להישרף ממש מהר מאשר להפוך לסוג של ריקבון אינסופי".


שיר זה חוזר, במתכונת רוקיסטית, בסוף האלבום. הפעם הוא נקרא HEY HEY MY MY ובסוגריים שלו כתוב INTO THE BLACK. יאנג סיפר שאת הגרסה הזו לשיר יצר בעת שג'ימג'ם עם להקת DEVO. זמר אותה להקה, מארק מאת'רזבואו, אמר אז את המשפט "חלודה לא ישנה לעולם", יאנג אהב והשתמש בזה.


יאנג על מדוע אהב את המשפט: "זה קשור לקריירה שלי. ככל שאני ממשיך, אני צריך להילחם בקורוזיה הזו".


תשעה שירים יש באלבום הזה כשצדו הראשון אקוסטי. צד ב' מכיל ארבעה קטעי רוק עם קרייזי הורס. קטע אחד (פוקהונטס") הוקלט בכלל בשנת 1975. קטע אחר (SAIL AWAY) הוא שארית מההקלטות לאלבום COMES A TIME. השאר הוקלטו בהופעה במסגרת סיבוב ההופעות שנקרא בשם זה.


השנה היא 1978 וניל יאנג שהה בחופשת הפלגה עם משפחת ב-SCHOONER, כשלפתע רעיון ניצת בו ובו נער צעיר שחולם להיות בלהקת רוק. אותו נער צעיר מאד ולכן כל דבר בעולם המוזיקלי הפראי ההוא נראה לו כדבר גדול מהחיים. כל ציוד הנגינה נראה ענקי וחסר פרופורציה למציאות. אז אותו בחור נרדם על אחד המגברים הענקיים האלו וכשהוא מתעורר הוא מתחיל לשיר כמה שירים אקוסטיים על עולמם של הצעירים.


לאחר מכן הוא יורד מהמגבר ומתחיל להסתובב על הבמה ולעכל את מה שנגלה לעיניו - הבמה הגדולה.

החלום הזה של יאנג הפך למציאות בצורת 22 הופעות במהלך הסתיו של 1978. רק שבהופעה עצמה הפך העסק לתיאטרלי עוד יותר, שהניב גם שני תקליטי הופעה ליאנג. הראשון היה RUST NEVER SLEEPS והשני היה LIVE RUST. ואם זה לא מספיק - גם סרט הופק מהאירוע. סרט זה שילב סצנות דמיוניות לצד ביצועים של יאנג ולהקת 'קרייזי הורס' לקלאסיקות נשכניות ובועטות.


הגישה של יאנג לרוק, בקונספט זה, הייתה בדיוק ההיפך מהכיוון אליו הלך עולם הרוק בשנת 1978. הדיסקו שלט באופנה ולצידו עולם הפופ כרסם בעולם הרוק, שהפך למכונה משומנת וחסרת זיעה. ניל יאנג ולהקתו שייפו את השכבה המזויפת וחשפו בהופעות ההן את ליבת הרוק אנד רול. היה זה סוג של שליחות עבורו - להראות לדור הצעיר, וגם הדור הבוגר ששכח, את האלמנט שהביא לרוק את העוצמה האמיתית שבו.


אבל מבקרי העיתונות שהגיעו להופעות האלה, פספסו את המטרה וכתבו מאמרים שליליים נגד זה. ביקורת של הרולינג סטון זעקה בכותרת שלה ש'ניל יאנג ולהקתו מוקטנים בגלל התיאטרון'.


יאנג נחלץ להגן על יצירתו וטען כי כל ההפקה התיאטרלית נועדה להמחיש את עניין החלום. בהופעה נשזרו גם הקלטות ממשפטים שנאמרו למיקרופון במהלך פסטיבל וודסטוק, שנערך ב-1969. יאנג אמר כי זה נשתל בהופעה שלו כדי להביא את מה שהפך לאותו בחור צעיר וחולם כתנ"ך הרוק שלו.


הרולינג סטון תיקן את גישתו לעניין כשמבקר מטעמו, פול נלסון, כתב בביקורתו על התקליט RUST NEVER SLEEPS (ב-18 באוקטובר 1979). הכותרת של אותה ביקורת היא 'ניל קיים כל הבטחה':

"לכל מי שעדיין מאוהב ברוק'נ'רול - ניל יאנג הוציא תקליט מכונן. התקליט הזה מרחיב את המושג רוק'נ'רול וגם מפוצץ אותו לגמרי. ממש שורף אותו לגמרי. התקליט הזה מספר לי על חיי, הארץ שלי, הרוק'נ'רול וכל מה שנלווה להם - יותר מכל תקליט אחר ששמעתי בשנים האחרונות. התקליט הזה הוא כנראה הכתובת על הקיר עבור רובנו. זה כנראה הסוף של הדרך שלנו. אפשר גם לקחת את התקליט הזה כסוג של אזהרה ולפעול לפיה.


ניל יאנג, בניגוד לכוכבי רוק אחרים שנדפקו לגמרי ואיבדו את זהותם, יודע בדיוק מי הוא ומה היא עמדתו. הוא היחיד מכל עמיתיו לסיקסטיז (בוב דילן, הסטונס, המי ועוד) שנמצא כיום במצב טוב יותר מזה שהיה בו בעבר.


למרות שזה אינו תקליט קונספט, הוא מעביר בתוכו את כיבוש הרוק'נ'רול, השריפה, האלימות האמריקאית והצורך ברצון לברוח מכל זה. צד א' הוא אקוסטי ובא להראות כיצד אמן הפולק יכול לפתע להרעיד את היסודות ולפצוח בסערה חשמלית - כפי שצד ב' בא להראות. שירים כמו MY MY HEY HEY באים להראות כי משהו מת כאן. יאנג יודע שרוק'נ'רול לא יכול למות אבל האנשים שעושים אותו אינם חפים ממיתה".


מבקר עיתון מלודי מייקר הבריטי, ביוני 1979: "האלבום הזה מתסכל אותי. אבל ככל שהוא מתסכל אותי, כך אני אוהב אותו יותר". עיתון NME הבריטי פרסם באותו חודש: "התקליט RUST NEVER SLEEPS הוא הטוב ביותר שיאנג אי פעם הוציא. הוא נוקב, מהיר תפיסה, מאיים, מסוכן, שנון ואף טראומטי. זה תקליט שבא לבייש את העשירים. חלודה לא ישנה לעולם. היא מתפוצצת".


ב-22 ביוני בשנת 1988 מת גיטריסט הסשנים המצוין ג'סי אד דייויס. הוא ניגן עם המון אמנים שאתם מכירים.



הוא נולד באוקלהומה ונגינת הגיטרה המצוינת שלו סללה את דרכו להיות נגן אולפנים והקלטות מבוקש מאד, החל מסוף שנות השישים. ההצלחה הגדולה הביאה עמה גם סמים ואלכוהול לרוב, כשבשנות השמונים הוא נאלץ לפרוש מעולם המוזיקה ולהתמקד בניסיונות גמילה. הניסיונות הוכחו כעקרים כשב-22 ביוני 1988 מצאו דיירים בבניין בקליפורניה את גופתו, בחדר הכביסה. הוא מת בגיל 43 והמשטרה ציינה שמותו נבע ממנת יתר, כי באחת מזרועותיו נמצא סימן טרי של מזרק וגפרורים חרוכים וכפית נמצאו בקרבת מקום.


ב-22 ביוני בשנת 1973 יצא התקליטון LIFE ON MARS של דייויד בואי, שהגיע למקום השלישי במצעד הבריטי. חברת התקליטים מסרה בזמנו שהיא החליטה להוציא את השיר בפורמט זה לנוכח התגובות הנלהבות שהוא קיבל בהופעות.



בונוס: החודש, יוני בשנת 1971, הופתעו מנהלי אולם ההופעות רויאל אלברט הול, בלונדון, לקבל מסר מלהקת הרוק המתקדם, פאמילי, שבאה להחרים את המקום.



זמר הלהקה, רוג'ר צ'אפמן, הודיע שהוא לא אוהב את היחס שהמנהלים נותנים ללהקות רוק ולכן הוא וחבריו החליטו לא להופיע שם. לטענתו, אנשים שמגיעים לשם להופעות לא מקבלים את התמורה המלאה לכספם, בין השאר כי האקוסטיקה במקום גרועה והמחיר גבוה מדי. במידה והופעה נמשכת מעבר לשעת חצות, מנהלי האולם דרשו תוספת תשלום עבורם בסף 60 פאונד לכל חצי שעה נוספת.


החודש, יוני בשנת 1976, נערכה מסיבת עיתונאים בה ישבו ביחד חברי להקת הביטלס. כן כן! זה היה במלון הילטון באמסטרדם והועבר בשידור לווייני לניו יורק. הביטלס שישבו מול העיתונאים היו ג'ון טרנבול, מיק גאלאגהר, נורמן ווטרי וצ'רלי צ'ארלס. מבולבלים? תמשיכו לקרוא...



הארבעה אף הוציאו תקליט ללא שום קשר מוסיקלי לביטלס ההם. לעיתונאים נמסר מכתב גלוי שאמר כך: "לג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו - לפני ארבע עשרה שנה הבאתם צליל חדש ומיוחד. זה כבש במהרה את עולם המוסיקה ואחר כך את כל כדור הארץ. יצרתם התלהבות וסחפתם מעריצים כמו אף אמן אחר. המוסיקה שלכם הייתה שם נרדף לאהבה. בשנת 1969 נדהם העולם עם היוודע על פירוק הלהקה (זה קרה בשנת 1970 - נ.ר). בשנה שעברה הגיעה לקצה, באופן רשמי, השותפות שלכם וכל אחד מכם המשיך בקריירה נפרדץ. במשך שנים חיכה העולם לחזרת הביטלס אך לשווא. בגלל זה לקחנו על עצמנו את המשימה להניף את הלפיד. גדלנו על המוסיקה של הסיקסטיז והחלטנו לפעול. התקליט שלנו, LOVE YOU TO KNOW, הוא התוצאה. כל מי ששמע אותנו אומר שיש לנו את הרגש של הביטלס ולכן בחרנו לנו את השם הברור - הביטלס. מה שאתם יצרתם עדיין חי בלבבות של המונים ואנו מקווים שהתוצרת שלנו תגרום לכם לשוב ולהתאחד או לתת לנו תמיכה".


העיתונאים נותרו מבולבלים מול ארבעה חבר'ה לא ידועים אלו שגם סירבו להסגיר מי עומד מאחורי חברת התקליטים הלא ידועה שהם הוציאו דרכה את השירים שלהם. וכן, ניחשתם נכון - חברת התקליטים של הביטלס, EMI, מיהרה לגבש תביעה משפטית. שירי הביטלס המזויפת נעלמו במהרה מעל פני כדור הארץ.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page