רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 ביוני (22.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

כשמריאן פיית'פול משחקת במשחק חמש אבנים... הציטוט היומי: "הצעד הראשון שלי היה להשיג לי מישהו מהרולינג סטונס כבן זוג. שכבתי עם שלושה והחלטתי שזמר הלהקה היה הטוב ביותר" (מריאן פיית'פול, בעיתון NME, שנת 1974)

צלילי הרעם בארץ הקרח: הפלישה של לד זפלין ששינתה הכל. 22 ביוני, 1970 - בזמן שממשלת איסלנד כולה שובתת, חבורת סטודנטים נועזת עושה היסטוריה ומנחיתה את הלהקה הגדולה בעולם להופעה אחת שתהדהד הרחק וגם תהווה השראה ברורה לקלאסיקה שלהם.

זה היה ביקור שכמעט ולא קרה. לד זפלין נחתו באיסלנד בקיץ 1970, רשמית כחלק מיוזמה של ממשלת בריטניה לקידום תרבותי, אך למעשה כמענה של הרגע האחרון לבקשה יוצאת דופן. איסלנד כולה הייתה משותקת עקב שביתת עובדי מדינה, ואיגוד הסטודנטים המקומי, בחיפוש אחר דרך יצירתית לגייס כספים, הימר בגדול והזמין את הלהקה. הם לא ידעו שההימור הזה ישתלם בריבית דריבית מוזיקלית.

עבור סולן הלהקה, רוברט פלאנט, הנסיעה לארץ האש והקרח הייתה התגלות. האור הצפוני התמידי, השמש שסירבה לשקוע, והנופים הבראשיתיים הציתו את דמיונו. "גם כשהלכתי לישון, השמש עדיין נתנה אור", סיפר פלאנט, "כך זה היה 24 שעות ביממה וזה גרם לי לחשוב על ויקינגים, ספינות גדולות..." והתחושה הזו, של פלישה לארץ זרה ועוצמתית, התגבשה במהירות במוחו והפכה למילים הראשונות של מה שיהפוך לאחד מהמנוני הרוק הגדולים בכל הזמנים: IMMIGRANT SONG, שיר הפתיחה הכוחני לתקליט השלישי של הלהקה.

נסיכים, קטיפה ורעש טהור

באותו ערב, באולם LAUGARDALSHOLL, הקהל האיסלנדי זכה למנה מרוכזת של זפלין בשיא כוחה. העיתונות המקומית, שהצליחה להתאושש מההלם, תיארה את המחזה בפירוט ציורי. "כשהגיעה השעה, הם עלו על הבמה. פלאנט, כמו אריה עם רעמה מוזהבת, צעיר ואלגנטי. הוא היה לבוש בחולצה שחורה עם חוטים זהובים, וג'ינס צמוד מאוד".

לצידו של פלאנט ניצבו שני מי שנראו כנסיכים מעולם אחר: ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס. פייג' עטוי קטיפה כחולה, וג'ונס בחלוק לבן מסוגנן ומכנסי קטיפה ירוקים. פלאנט פתח בהבטחה לערב נחמד והלהקה התפוצצה לתוך הלילה בצליל חזק וטהור. הוא הודה למארגנים על שהצליחו להרים את האירוע הבלתי אפשרי הזה, והודיע שהם פותחים עם שיר מהתקליט הראשון שלהם.

מאחורי החזית הכריזמטית ניצבה מכונת הקצב. ג'ון בונהאם, ישוב מאחורי מערכת התופים שלו, היווה את עמוד השדרה הפועם של הלהקה. ההופעה הייתה מסע מופלא דרך היצירה שלהם. פייג', בווירטואוזיות שהפכה לסימן ההיכר שלו, ניגן בגיטרה בעזרת קשת ארוכה של כינור, יוצר אווירה מהפנטת שבה כל צליל היה התקפה מחושבת. נגינתו באותו ערב תוארה כיפהפייה. הוא לא הפסיק לזוז, ליהנות מהבמה, לשחק עם הצלמים, והילד שבו פרץ החוצה בצחוק ובדילוגים. אך ברגעי הסולו, המוזיקה השתלטה עליו כליל, והוא השליך את ראשו לאחור, התכופף עד כאב וניגן כאילו חייו תלויים בכך.

פלאנט, מצידו, היה החיבור הבלתי אמצעי לקהל. הוא לא רק שר, הוא התמסר לחלוטין למוזיקה, משליך את עצמו לתוך כל צליל וכל מילה. בונהאם סיפק סולו תופים מפואר, תחילה עם מקלות ואז, בשיא הטירוף, בידיו החשופות. וג'ונס? הוא אולי עמד בצל רוב הערב, אך נגינת הבס המדויקת שלו הייתה היסוד שעליו נבנה הכל, והפתיע כשעבר לנגן באורגן ההאמונד בצורה שהוגדרה כמדהימה.

במשך קרוב לשעתיים, לד זפלין כבר שברה לחלוטין את קרח. לקראת הסיום, פלאנט עשה את מה שהתברר כטעות גדולה: הוא הכריז על השיר האחרון. בתגובה, גל של צופים מהשורה הראשונה הסתער קדימה בניסיון נואש להתקרב עוד קצת. נוצר כאוס מוחלט, הקהל נמחץ והיו כאלה שכמעט נחנקו. פלאנט עצמו ירד מהבמה וניסה לעזור לאלו שהיו במצוקה. המוזיקה נעצרה, ורק כשהסדר שב על כנו, הלהקה המשיכה לנגן.

מאיסלנד לפסטיבל BATH ובחזרה לאולפן

במקביל להופעה באיסלנד החלו לצוץ שמועות על פירוק הלהקה, מה שגרם לג'ון בונהאם להתפוצץ בראיון נדיר לעיתון המוזיקה NME. "אני רוצה להגיד כאן ועכשיו, שזה הכל שטויות", הכריז בנחרצות. "כולנו מאושרים יותר מכפי שאי פעם היינו. כרגע, ארבעתנו נהנים להכין את התקליט השלישי שלנו, ולהירגע בבית בין הפגישות. רק בגלל שאנחנו עושים את זה בשקט, איזה אידיוט חושב שסיימנו את העסק. זה באמת יכול להיות מאוד מגעיל, כי הצעירים קוראים את זה ומאמינים לזה. זה רע".

בונהאם המשיך וסיפק הצצה נדירה לתהליך היצירה של התקליט החדש: "בתקליט הזה אנשים הולכים להאזין לכל אחד מאיתנו. כולנו כותבים הרבה יותר טוב מבעבר, ותהיה הרבה יותר המצאה מהלהקה כולה. הפעם אנחנו גם עושים כמה שירים אקוסטיים בנוסף לדברים הכבדים והמוכרים יותר. כרגע יש לנו עשרה שירים טובים, ועדיין לא הקלטנו עוד כמה. אנחנו לא הולכים לעשות את הצעד הצפוי של תקליט כפול עם שאריות מהאולפן. בתקליטים של זפלין אנו כוללים רק את מה שכולנו מחשיבים כחומר הטוב ביותר שלנו”.

הוא סיים בהבטחה לקראת ההופעה בפסטיבל BATH, שהייתה אמורה להיות התשובה המוחצת לכל המלעיזים. "צריך לשים סוף מוחלט לכל השמועות. כל מי שהולך לבאת', יראה וישמע את לד זפלין מנגנים כפי שמעולם לא שמעו אותנו. אנחנו ממש מצפים להופעה הזאת. למעשה אנחנו די מתרגשים. זה הולך להיות יום פנטסטי, אני יכול להבטיח לך". הוא צדק.

שישה ימים בלבד לאחר ההופעה באיסלנד, ב-28 ביוני, עלתה לד זפלין על הבמה המרכזית של פסטיבל BATH באנגליה, מול קהל של למעלה מ-150,000 איש. ועם איזה שיר הם בחרו לפתוח את ההופעה המכוננת הזו? נכון מאוד, אותו שיר שנולד תחת השמש של חצות באיסלנד, ה-IMMIGRANT SONG.

הביקור באיסלנד לא היה סוף הדרך, הוא היה רק ההתחלה של פרק חדש ועוצמתי עוד יותר.

דם, יזע ודמעות כחולות ועצובות עם תקליט ששינה את כללי המשחק. ב-22 ביוני 1971 יצא התקליט BLUE בו ג'וני מיטשל קרעה את הלב, שפכה את הקרביים ושינתה לנצח את מוזיקת הפופ. היא לקחה את שברון הלב שלה, את מסעותיה בעולם ואת הדיכאון העמוק, ארזה אותם בעטיפה כחולה ומינימליסטית, והגישה לעולם יצירה נצחית.

זה לא היה עוד תקליט פולק יפה של הזמרת-יוצרת המוכשרת מקנדה. זה היה וידוי. יומן אישי נוטף רגש שהונח על פטיפון. השם BLUE, כחול, לא היה רק צבע. הוא היה מצב תודעתי, תהום של עצב, געגוע ואהבה נכזבת שמיטשל צללה לתוכו, ולקחה את כולנו יחד איתה.

אבל בואו נחזור רגע אחורה. לפני הכחול הגדול, הייתה תחושת מחנק גדולה. תקליטיה הקודמים של מיטשל זכו להצלחה נאה, אבל היא הרגישה כלואה. ציפור בכלוב של זהב, כפי שהגדירה זאת בעצמה. "הצלחה חותכת ממך הרבה דברים. כבר לא יכולתי לנוע ולחיות בחופשיות. אני אוהבת להיות ברחובות, להיות עם אנשים", סיפרה למגזין רולינג סטון. היא פיתחה סלידה עמוקה מהשואו ביזנס, מהכוכבות הכפויה. היא רק רצתה להיות היא.

ואז הגיעה הטלטלה. מערכת היחסים המתוקשרת והיצירתית שלה עם המוזיקאי גרהאם נאש, שהולידה שירים נפלאים משני הצדדים (כולל ההמנון הרומנטי OUR HOUSE, שהוא כתב עליה), הגיעה לקיצה. מיטשל ארזה את הגיטרה והלב השבור, וברחה לאירופה כדי לאבד את עצמה ולמצוא את עצמה מחדש.

היא נדדה בין צרפת לספרד, אך את מקלטה מצאה דווקא במערות העתיקות של מטאלה, כפר דייגים קטן באי כרתים, שהפך באותן שנים לבירת ההיפים העולמית. שם, בין ילדי פרחים מכל העולם, היא חיה בקומונה, ישנה במערה וכתבה. משם שלחה לנאש מברק קצר וקטלני, שהיה למעשה שיר שלם במשפט אחד: "אם אתה מחזיק חול בידך חזק מדי, הוא יתפזר משם". נאש הבין את הרמז. זה נגמר. בכרתים, בין הגלים הכחולים, היא פגשה טיפוס ססגוני בשם קארי רדיץ, טבח וברמן אמריקאי בעל שיער פראי ו"עיניים כחולות שידעו להביט הכי פנימה". הרומן הסוער הוליד את אחד השירים המזוהים ביותר עם התקופה, CAREY, שנכתב כמתנת יום הולדת לאהוב החדש.

אבל הגעגועים הביתה החלו לכרסם. בפריס, כשהיא מרגישה אבודה ובודדה, היא כתבה את שיר הכמיהה המושלם CALIFORNIA. בסוף קיץ 1970 היא חזרה לצפון אמריקה, היישר לסיבוב הופעות משותף עם כוכב עולה אחר, ג'יימס טיילור. מהר מאוד ההרמוניות הקוליות הפכו לרומן סוער. הם היו הזוג המוזיקלי הלוהט של הרגע, שני אמנים מבריקים ופוטוגניים עד כאב. היא אפילו ביקרה אותו על סט צילומי סרטו TWO LANE BLACKTOP. אך גם האהבה הזו, כמו רבות אחרות בחייה, התרסקה. טיילור, שהתמודד בעצמו עם שדים פנימיים והתמכרות להרואין, סיים את הקשר. מיטשל נותרה שוב עם לב מרוסק.

את כל הכאב, כל האהבות, כל האכזבות, כל המסעות – היא מזגה אל תוך התקליט הבא שלה. היא תיארה זאת שנים אחר כך בפשטות מצמררת: "כתבתי את BLUE כשהמעיים שלי נשפכו החוצה". התוצאה הייתה תקליט דליל בכוונה, שמבוסס בעיקר על נגינת הפסנתר והגיטרה האקוסטית שלה, המכוונת בכיוונים פתוחים וייחודיים שהמציאה בעצמה. הסאונד היה חשוף כמו המילים.

כשיצא התקליט, התגובות היו מיידיות. הקהל התאהב, אבל לחבריה היה קשה. גרהאם נאש התוודה: "עד היום קשה לי מאוד להקשיב לתקליט הזה". כשהזמר והיוצר כריס כריסטופרסון שמע את השירים לראשונה, בנוכחותה של מיטשל, הוא היה כל כך נבוך מהחשיפה האינטימית שאמר לה: "ג'וני, זה יפה ומרגש, אבל את באמת לא חייבת לשפוך ככה הכל. תשמרי גם משהו לעצמך".

הביקורות היללו אותה והבינו מיד שמדובר בנקודת מפנה. "התקליט עשיר בדמיון פואטי וכוח מילולי חזק יותר מכל הזמרות שפועלות לצדה", נכתב במגזין NME, "זה יכול להיות התקליט הטוב של השנה. היא נמצאת במעמד גבוה משל עצמה". במלודי מייקר ציינו את הפרדוקס שהפך למזוהה איתה: "אנחנו בוחרים את הגיבורים שלנו כי הם מספרים לנו אמיתות על החיים, אבל ההצלחה שלהם מרחיקה אותם מאיתנו... היכן שפעם שיריה היו אמיתיים ואוניברסליים, פה היא כבר מתבוננת פנימה".

אולי את הסיפור כולו סיכם באופן המדויק ביותר מבקר הרולינג סטון, טימות'י קרוז: "הפעם האחרונה בה ראיתי את ג'וני מופיעה הייתה לפני שנה וחצי. זה היה באולם בבוסטון. זה היה ממש לפני שהיא הודיעה על פרישה מהופעות. היא הייתה שבירה, צחקקנית וביישנית. היא נראתה לי כדוגמה חיה למישהי שיש לה בעיה עם המתח שבתוכה. קולה הגבוה נסדק בגלל פחד הבמה הזה. העיניים שלה לא יצרו קשר עם הקהל. רק בחצי השני של המופע היא התחילה להירגע ואפילו ליהנות. אבל עדיין נראה כי היא הייתה מעדיפה קהל קטן יותר מזה שהגיע לראות אותה. אולי היא הייתה מעדיפה בכלל חתול אחד ליד האח הבכור, שישמש לה כקהל.

היצירה של ג'וני היא כזו שלא מתחנפת למסחריות. רואים בבירור שהיא כותבת על הרגעים הכואבים מאד בחייה. שירתה נשארה כשהייתה באלבומה הראשון - אבל יצירתה, ובייחוד היחס שלה לכתיבת מילים, השתנה באופן ברור. התקליט BLUE הוא הממוקד ביותר של ג'וני עד כה. שם התקליט לא בא רק לשקף עצב או צבע. זה השם שג'וני העניקה למאהב שלה, אותו מצאה לאחר נדודים בדרך הבדידות. עם זאת, ג'וני לא ממהרת לחשוף את פרצופה האמיתי. היא מסתירה את פרטי חייה עם דימויים שונים. ג'וני מצליחה להעניק לנו פה את אחד הרגעים היפים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית".

התקליט BLUE הפך את ג'וני מיטשל לכוכבת-על, והחזיר אותה היישר לדילמה שממנה ברחה: המתח בין האמנות הכנה והפרסום החונק. אך הפעם, זה היה מאוחר מדי. עם BLUE, היא לא רק כתבה שירים, היא המציאה שפה חדשה של כנות, והעניקה לדורות שלמים של יוצרים ויוצרות את האומץ לשפוך את הלב, גם אם זה כואב.

הזריחה של זיגי: הרגע המכונן של דיוויד בואי בגלאסטונברי. השמש עמדה לזרוח, הקהל קפא מקור בבוץ, ואז עלה לבמה כוכב בהתהוות. ב-22 ביוני 1971, דייויד בואי נתן הופעה שסימנה את סוף עידן התמימות ותחילתה של מהפכה. זהו הסיפור האמיתי על מסע רכבת אחד, תלבושות תואמות והופעה אחת לפנות בוקר ששיגרה אותו לסטרטוספרה.

זה היה יום קיץ חמים, 22 ביוני 1971, כשדייויד בואי יצא מתחנת הרכבת פאדינגטון בלונדון למסע שעתיד לשנות את מסלול הקריירה שלו. אחרי עשרה חודשים מורטי עצבים ללא הופעות, הוא היה בדרכו לפסטיבל גלאסטונברי, שהיה אז בגלגולו השני ונקרא רשמית GLASTONBURY FAIR. האירוע, שאורגן על ידי אנדרו קר וארבלה צ'רצ'יל (נכדתו של וינסטון), היה פסטיבל חינמי לחלוטין, ספוג באווירה ההיפית של התקופה.

אל בואי, שהיה אז על קו התפר שבין זמר עם תקליט על האיש שמכר את העולם אך לא הצליח להימכר בעצמו לסופרסטאר עתידי, הצטרפו אשתו אנג'י, מנהלו החד והנמרץ טוני דפרייס, הזמרת דנה גילספי והגיטריסט הווירטואוז מיק רונסון, שהפך במהרה לשותפו המוזיקלי המרכזי. הם ירדו בתחנת CASTLE CARY בסומרסט והמשיכו את דרכם ברגל אל מתחם הפסטיבל. בואי ואנג'י משכו תשומת לב מיידית, לבושים שניהם במכנסיים מתרחבים בצבע צהוב זועק וחולצה לבנה זהה. "זה היה יום קיץ נעים והם התלבשו כמו זוג תאומים מוזרים", נזכרה גילספי.

מי שהזמין את בואי להופיע היה שדרן הרדיו הנחשב ג'ף דקסטר, שהאמין בו בתקופה שמעטים אחרים בתעשייה עשו זאת. ההופעה נקבעה לשעה 19:30, אך ככל שהתקדם היום, מזג האוויר התהפך. גשם זלעפות החל לרדת והפך את שטח הפסטיבל לביצת בוץ ענקית. המנהל דפרייס אף זכה לרגע של השפלה קומית כשהחליק ונפל היישר לתוך הבוץ, לקול צחוקם המתגלגל של חבריו.

האווירה הייתה קשה, במיוחד עבור מיק רונסון. "שנאתי את פסטיבל גלאסטונברי", הוא הודה לימים, "היה כל כך קר שם וניסיתי לישון בתוך אוהל על הדשא. לא היה לי כיף בכלל". גם בואי עצמו לא נסחף באווירת הפסטיבל הפרועה. "דייויד הפתיע אותי מאוד", סיפר דקסטר. "הוא שמר על איפוק והיה מכונס בעצמו. הוא ישב בבית חווה סמוך ושתה תה ללא הרף. הוא בקושי דיבר עם אנשים".

בזמן שבואי המתין, התחלפו על הבמה, שעוצבה לראשונה בהיסטוריה כפירמידה אייקונית. הופיעו שם גם להקות כמו THE PINK FAIRIES, טראפיק, גונג, פיירפורט קונבנשן, ברינסלי שוורץ, הוקווינד, ארתור בראון ו- KINGDOM COME, להקת אדגר בראוטון ולהקת סקין אלי. גם להקת גרייטפול דד ביקשה להופיע שם אך חברת התקליטים שלה אסרה זאת עליה. לוח הזמנים שנקבע קרס לחלוטין, והופעתו של בואי נדחתה שוב ושוב. "כולם שם היו על אסיד", העידה גילספי, "חוץ ממני ומדייויד ואנג'י".

רק בחמש לפנות בוקר, כשהשמיים החלו להבהיר, עלו לבסוף בואי ורונסון לבמה הקפואה מול קהל מצומצם ועייף. "כל מה שאני זוכר זה שיצאתי להופיע בשעה נוראית ולא הייתי במיטבי", סיפר בואי. "הופעתי בפני קהל שישן ברובו. איכשהו הם התעוררו ונתנו לי עידוד רב כשריפרפתי בין תשעה שירים".

בואי ניגן בגיטרה, מפוחית ובאורגן ישן שננטש על הבמה, בעוד רונסון החליף במיומנות בין גיטרה אקוסטית לגיטרת בס. הם ביצעו שירים מהתקליט שעתיד היה לצאת בקרוב, האנקי דורי, כולל CHANGES ו- OH YOU PRETTY THINGS. הם הוסיפו את THE SUPERMEN מהתקליט הקודם, THE MAN WHO SOLD THE WORLD, ואת השיר BOMBERS, שייגנז מהאנקי דורי. באופן מפתיע, הלהיט הגדול שלו עד אז, SPACE ODDITY, כלל לא בוצע.

בלי ידיעתם, רגע קסום זה הונצח. טכנאי קול צעיר בשם ג'ון לונדסטן מרדיו ג'רונימו התעורר באוהלו. "שמעתי את הצליל המפואר הזה בוקע מהבמה", הוא סיפר. "ירדתי במורד הגבעה, זחלתי מתחת לבמה איפה שציוד ההקלטה היה, והתחלתי להקליט. החמצתי רק את ההתחלה". ההקלטה הזו הפכה לגביע קדוש עבור מעריצים וכמה צלילים ממנה נכללו באלבום שיצא לאחר מכן של הפסטיבל.

לקראת סוף המופע, בואי, שהיה נרגש באופן בלתי אופייני, פנה לקהל המנומנם אך המוקסם: "אני רוצה לומר שהענקתם לי יותר הנאה ממה שהייתה לי בכמה חודשים של עבודה. הפסקתי להופיע כי הייתי כל כך מתוסכל וחשתי שאני גוסס בכל פעם שעבדתי. זה ממש נחמד שמישהו מעריך אותי לשם שינוי".

לסיום, הוא ורונסון פצחו בביצוע מהפנט לשיר MEMORY OF A FREE FESTIVAL. כשהם שרו את המנטרה "מכונת השמש יורדת ואנחנו נעשה מסיבה", השמש האמיתית החלה לעלות במזרח, מאירה את פניו של בואי ואת במת הפירמידה. "אנשים החלו להתעורר בשקי השינה שלהם לאחר שקפאו כל הלילה בבוץ", נזכרה גילספי. "זה היה מדהים. לדייויד לא היה קהל גדול ערני מולו, אבל מי שהיה שם - נכבש בקסמיו".

החוויה הזו, על הכאוס וחוסר המקצועיות שלה, הייתה נקודת המפנה עבור בואי. לא עוד הופעות ספונטניות וחסרות מבנה. הוא הבין שעתידו טמון במופעים מתוכננים, תיאטרליים ומבוקרים היטב. עידן הפולק-היפי מת, ובמוחו כבר החלו להירקם התוכניות לדמותו של זיגי סטארדסט. כפי שבואי סיכם זאת בעצמו מאוחר יותר: "בסך הכל היו אלו כמה ימים קלילים ומטופשים להפליא של פטריות ותפוזים, שדחף אותם ג'ף דקסטר, התקליטן היחיד שידע איזו מוזיקה להשמיע". למרות שההופעה לא נכללה בסרט הרשמי על הפסטיבל הכוכב הגדול של דייויד בואי נולד עם הזריחה.

הקש ששבר את הדג של להקת מאריליון. ב-22 ביוני בשנת 1987 יצא התקליט האחרון של להקת מאריליון עם הזמר פיש, ששמו CLUTCHING AT STRAWS. זו יצירת מופת מרירה.

יש שישאלו אם זהו ה-THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY של מאריליון. ובכן, ההשוואה ללהקת ג'נסיס, ההשפעה הגדולה, מתבקשת. ממש כמו במקרה של פיטר גבריאל, גם כאן מדובר בתקליט קונספט אפל ומורכב שהגיע רגע לפני שהסולן הכריזמטי והדומיננטי ארז את המיקרופון והמשיך הלאה.

ההצלחה הביאה איתה צרות של עשירים. הדרישות של סיבובי הופעות בלתי פוסקים החלו לגבות מחיר כבד, ותחושת הכנופייה שאפיינה את הלהקה בתחילת דרכה החלה להיסדק ולהתפורר. הסערה הזו, על כל המטענים שלה, השתקפה במלואה בתקליט האחרון של הלהקה בהרכבה המקורי שהיה למעשה תמונת מצב מדויקת של חבורה שמנסה נואשות לשמור את הראש מעל המים.

הכל התחיל שנתיים קודם לכן. בשנת 1985, אחרי שני תקליטי אולפן ותקליט בהופעה שפנו בעיקר למעריצי הז'אנר, מאריליון שחררה את MISPLACED CHILDHOOD. התקליט הקונספטואלי הזה, עם הלהיטים הענקיים KAYLEIGH ו-LAVENDER, הפך אותם מכוכבי קאלט לכוכבי-על בינלאומיים. אך כמאמר הקלישאה, עם ההצלחה הגדולה הגיעו הצרות הגדולות. "בדיוק כשחשבת שזה נגמר, הייתה צצה עוד סדרת הופעות", סיפר פיש. "סחטנו את הלימון של MISPLACED CHILDHOOD עד הטיפה האחרונה. זה היה כמו להיות בקרקס. על הבמה הכל שירים וריקודים, אבל כשאתה יוצא מהאוהל, אתה רואה חיות מצורעות וצחנה. הייתי מותש פיזית ונפשית רוב הזמן". "אני חושב שפיש הרגיש את הלחץ יותר מכולם", הוסיף הבסיסט פיטר טרוואס. "כשאתה האדם שכולם רוצים לדבר איתו, הדרישות מהזמן שלך הן עצומות. אולי היינו צריכים להיות קצת יותר מבינים כלפי זה. אבל כשדברים קורים, זה כמו רכבת הרים בלונה פארק".

סיבובי ההופעות הפכו למסע מפרך ואינסופי שטחן את חברי הלהקה עד דק. העייפות, השחיקה והלחץ הולידו מרירות ושמועות, ועננים אפורים כיסו את השמיים. הלהקה נחצתה לשניים: ארבעת הנגנים בצד אחד, ומולם, בודד ומותש, עמד הסולן והכותב העיקרי, פיש. "הארבעה לא הבינו את הלחץ שהונח על כתפיי", הוא יספר לימים. הסולן הודה שהוא חגג ובזבז בלי חשבון, בין היתר כשחרור פורקן מהשגרה השוחקת. מעלליו סוקרו בהתלהבות על ידי העיתונות, שאהבה את כוכבי הרוק שלה גדולים מהחיים ורצוי עם ארנק פתוח תמיד. "היו סביבנו המון אנשים מפוקפקים והרבה סמים הוצעו לנו", התוודה פיש. "אנשים יוצאים לסיבוב הופעות, הם מתעייפים ונשחקים, והם צריכים משהו שימריץ אותם לקראת ההופעה. ואז פתאום סיימת את ההופעה ואתה עדיין ממשיך לקחת דברים שימריצו אותך. אתה נמצא במשיכת יתר תמידית של אנרגיה".

במקום לקחת חופשה ראויה, חברת התקליטים EMI לחצה ללא רחמים: "נו, מתי יוצא התקליט הבא?". התוצאה הייתה חזרה לתבנית של שירים נפרדים, אך אל תטעו – זהו לא תקליט של להיטים קלילים. CLUTCHING AT STRAWS הוא יצירה בת יותר מחמישים דקות, עמוסה וקודרת, שמהווה מעין סרט המשך ציני ומפוכח לתקליט הקודם. אם ב-MISPLACED CHILDHOOD פיש (ששמו האמיתי הוא דרק דיק) עסק בפער שבין תמימות הילדות לקיום הבוגר והמעוות, כאן הוא צולל כל כולו לתוך ההווה העכור.

הגיבור הראשי הוא TORCH, סופר שסובל ממחסום כתיבה, טובע בטיפה המרה ומחפש נחמה בזרועותיהן של נשים מזדמנות ובשאריות של אבקה לבנה. היה ברור לכולם שפיש כותב על עצמו. זהו מסע התפוררות אישי, המתואר בכנות כה חדה עד שהיא כואבת. "אנחנו נאחזים בקש, ועדיין טובעים", הוא זועק באחד השירים, והוא יודע על מה הוא מדבר. הכתיבה פה היא שירה צרופה, נטולת קלישאות ורבת עוצמה.

האווירה המתוחה לא פסחה על האולפן. כשנציג מחברת התקליטים הגיע לשמוע את התוצאות הראשוניות, הוא שאל בחשש: "זה כל מה שיש לכם? זה כל מה שהצלחתם ליצור? חבר'ה, איפה הלהיט פה?". ולמרות הכל, פיש עמד מאחורי היצירה: "זה תקליט נהדר. אני אוהב אותו יותר מכל מה שעשינו לפני כן, כי יש בו כנות ופתיחות. הכנות בו ממש מפחידה". קלידן הלהקה, מארק קלי, היה קצת פחות נלהב: "זה אחד התקליטים הפחות אהובים עליי", הודה, ואף זרק בעוקצנות על אחד השירים האיקוניים יותר בו: "אם אתה רוצה להרוג שיר טוב, תקרא לו WARM WET CIRCLES".

את הסיפור משלימה העטיפה המבריקה של האמן הקבוע מארק ווילקינסון. העטיפה מציגה חבורה עגמומית שנמצאת בבר אפלולי - רוחות הרפאים של גיבורי תרבות שנשרפו בלהבת האלכוהול והתהילה ועליהם מביטה מהצד הלהקה. "אלו דמויות שהייתה להן אחריות כבדה והן שילמו את המחיר ונשרפו כמו נרות", הסביר פיש. "אני אוהב לבלות בברים, שם פוגשים את האנשים הכי מעניינים". "זה תקליט פחות אופטימי", אמר הגיטריסט סטיב רות'רי. "חלק ממנו מסמל את האכזבה של פיש – הוא רצה הצלחה וקיבל אותה, אבל היא לא הביאה לו את האושר האישי שהוא ציפה לו". "זה תקליט של משורר שיכור", הסביר פיש. "לכן על העטיפה הופיעו סופרים ומשוררים כמו ג'ק קרואק, רוברט ברנס וטרומן קפוטה. כולם היו אנשים עם קשר חזק לאלכוהול".

האלכוהול אכן חלחל עמוק לתוך הנקבוביות של התקליט, מהמנון הוויסקי והחלומות המנופצים Slàinte Mhath (ברכת שתייה סקוטית שפירושה "לחיים") ועד TORCH SONG, שבו רופא מודיע לדמות הראשית שאם לא תפסיק לשתות, היא "לא תגיע לגיל 30". המילים האלה, כמובן, כוונו ישירות לפיש עצמו. "הרגשתי שזה קצת קלישאתי וילדותי", אמר קלי הקלידן. "כל הדרמה הזו של 'אם תמשיך ככה, לא תגיע לגיל 30'. ובכן, הוא המשיך, והוא עדיין איתנו היום".

הלהקה ניסתה לשגר להיט לרדיו עם הקטע הקצבי והקליט יחסית, INCOMMUNICADO, שהצליח להגיע למקום השישי במצעד הבריטי, אך זה לא הספיק כדי לפרוץ את השוק האמריקאי הנכסף. הכישלון הזה רק העמיק את הסדקים. שם התקליט ביטא היטב את הנושאים המרכזיים – התייחסות הן לשתיית אלכוהול והן לשימוש בקוקאין, כמו גם לעובדה שהלהקה הייתה, במילותיו של פיש, "נואשת ליצור תקליט גדול". הבעיה הייתה שהם פשוט לא הסתדרו. חבית אבק השריפה התפוצצה לקראת סוף ההקלטות. ויכוח סוער הסתיים בכך שפיש השליך כוס וויסקי על הגיטריסט שלו. "יצאתי בסערה וזהו", נזכר רות'רי. "הייתי מחוץ ללהקה ל-24 שעות. הידידות בינינו פשוט התמוססה". לאחר שיחות פיוס מהירות, הלהקה חזרה לעבוד, אבל הנזק כבר נעשה.

עם סיום ההקלטות, פיש ניסה לעשות שינוי. הוא צמצם את השתייה, הפסיק לבקר אצל סוחר הסמים והחל להתאמן. אך כשהלהקה יצאה שוב לדרכים, האווירה הייתה קשה מנשוא. "אני זוכר שהסתכלתי על הבמות הענקיות וחשבתי לעצמי, 'תיהנו מזה כל עוד אתם יכולים'", סיפר המתופף איאן מוסלי. כולם הרגישו שזהו הסוף.

פיש סיכם את התקופה במילים נוקבות: "אחרי ההצלחה של התקליט השלישי, הפכנו מלהקה שכולם שנאו ללהקה מובילה. כולם ציטטו אותי. אין אחד שלא יושפע מזה. אז עשינו את CLUTCHING AT STRAWS ויצאתי ממנו מכור לקוקאין ואלכוהול – נפלתי ישר לתוך הקלישאה. הדרישות היו לתקליט מסחרי ועוד להיט בסגנון KAYLEIGH. זה לא קרה. זרקו אותנו לסיבוב הופעות, ואנשים שאלו, 'איך אתם מנגנים בהופעות ענק ועדיין מקבלים שכר זעום?'. המנהל שלנו ידע שאני רוצה להרוג אותו. ידעתי שאם לא אעזוב את הלהקה, אני אהרוג את עצמי". סיבוב ההופעות לקידום התקליט היו גיהנום. "לא הסתדרנו, וכשהגענו לסיבוב ההופעות זה הפך לבלתי נסבל", אמר פיש. "אוטובוס הלהקה לא היה מקום נעים להיות בו. ישבנו במקומות שונים, אף אחד לא דיבר. מנטליות הכנופייה התפרקה". ביוני 1988, שנה לאחר יציאת התקליט, הופיעה מריליון במזרח ברלין מול 95,000 איש. זה היה אמור להיות ניצחון, אבל הנקודה שאין ממנה חזרה כבר הגיעה. "ירדנו מהבמה ואנשים אמרו, 'לא ממש נהניתי'", נזכר המתופף איאן מוזלי. "שם נדלקו נורות האזהרה". חודש לאחר מכן, הם ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם עם פיש בפסטיבל צדקה בסקוטלנד. הם לא ידעו זאת אז, אבל הסוף היה קרוב.

הפיצוץ הסופי הגיע במהלך הניסיונות העקרים לעבוד על התקליט הבא. הקש ששבר את גב הגמל היה פגישה עם המפיק הנודע בוב אזרין (שעבד עם פינק פלויד ולו ריד). אזרין האזין לקטעים שהלהקה הכינה ופסק: "אין פה שירים. אלה רק קטעים". פיש הבין שזהו בזבוז זמן. "נסעתי לבית של בן דוד שלי", הוא נזכר. "שתיתי בקבוק שלם של ג'ים בים לבדי ועדיין עמדתי על הרגליים, מרוב שהייתי לחוץ ומתוח". פיש הציב אולטימטום: לפטר את המנהל ולהעניק לו, לפיש, 50% מהזכויות על השירים. בתגובה, הוא קיבל מכתב קר מהלהקה, המודיע לו שהם מקבלים את התפטרותו. הפרידה הייתה מכוערת, מלווה במלחמת האשמות בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

מאריליון המשיכה הלאה עם הסולן החדש סטיב הוגארת', ופיש פצח בקריירת סולו. גם בחלוף השנים, CLUTCHING AT STRAWS נותר צלקת יפהפייה בנוף של הלהקה. תקליט שהיה חייב להיוולד, גם במחיר של פירוק הלהקה. ולמי שרוצים, מומלץ בחום להאזין לאלבום ההופעה הכפול והנפלא THE THIEVING MAGPIE, שיצא כמזכרת אחרונה מהימים ההם. הוא חותם בצורה מושלמת את הפרק של פיש במאריליון.

ב-22 ביוני בשנת 1968 הסגיר לראשונה עיתון ה'רולינג סטון' את עובדת קיום ההקלטות שבוב דילן עשה עם להקת THE BAND במהלך הסתגרותו בוודסטוק לאחר תאונת האופנוע שעבר. ההקלטות האלה יצאו באופן רשמי בשנת 1975 תחת השם THE BASEMENT TAPES.

כך נכתב שם: "חודשיים לפני שנסע לנאשוויל להקליט את התקליט 'ג'ון ווסלי הארדינג', בוב דילן בילה זמן מה במרתף ביתו שבניו יורק. שם הוא עשה קלטת מחוספסת אך כזו שאפשר להאזין לה, עם שלושה עשר שירים.

יש מספיק חומר והכל טוב מאוד כדי ליצור תקליט חדש לגמרי של בוב דילן, תקליט עם סגנון מובהק משל עצמו. למרות שזה מאוד לא סביר שדילן ירצה להיכנס לאולפן להקליט חומר שכעת הוא בן שבעה או שמונה חודשים, בכל זאת קלטות אלה יכולות להיות משוחזרות בקלות ולהפוך לתקליט. הרעיון של תקליט מגובש כבר קיים.

הלהקה שמלווה את דילן בקלטת זו נקראת THE CRACKERS. בעבר הם היו THE HAWKS. הלהקה, שגרה עם דילן בביתו, מורכבת מליבון הלם בתופים, ריק דנקו בבס ורובי רוברטסון בגיטרה. הם ליוו אותו בקרינגי הול במופע הזיכרון האחרון לכבוד וודי גת'רי. רובי רוברטסון עובד עם דילן בשלוש השנים האחרונות.

סדר כלי הנגינה הוא הכי קרוב למה שיש ב'בלונד און בלונד', כולל אורגן, בס חשמלי, תופים ושתי גיטרות, אקוסטיות וחשמליות. אולם השירה קשורה יותר באופייה ל'ג'ון ווסלי הארדינג'. הסגנון הוא בדרך כלל דילן טיפוסי: הומוריסטי, רוק'נ'רולי ועם דפוסים חוזרים. אחד הדברים המיוחדים בקלטת זו הוא שדילן עובד עם להקה; יש יותר אינטראקציה בינו לבין הנגנים ההם ממה שניתן לראות בכל מאמציו האחרים, בנוסף יש גיבוי ווקאלי בלהקה הזו שלו.

איכות ההקלטה גרועה למדי, זו הייתה עבודה חד פעמית עם כל הכלים שהוקלטו יחד. השיאים והשפל חסרים, אבל הקול של דילן ברור ויפה. בנוסף, כנראה עברה הקלטת כמה עשרות העלאות, שכל אחת מהן גרמה לעוד איבוד באיכות.

לא משנה מה הכוונה המקורית של ההקלטה, מה שקרה היה שדילן ולהקתו עשו הדגמה, עם אוסף של שירים שעובדו במעורפל והותאמו לדמואים, כדי שאמנים אחרים יקליטו אותם. אחד השירים בקלטת, THE MIGHTY QUINN, הגיע למקום גבוה במצעדי רדיו, בגרסה של הלהקה האנגלית, מנפרד מאן. עוד אחד מהם, ואחד הטובים, הוא THIS WHEEL'S ON FIRE, ששוחרר זה עתה באנגליה בגרסה של הסולנית הבריטית, ג'ולי דריסקול, והאורגניסט בריאן אוגר (ביחד עם להקת הטריניטי). הגרסה שלהם אמורה להיות די טובה וככל הנראה תצא בקרוב בארצות הברית".

מה כל כך דחוף ללהקת פורינר?

ב-22 ביוני בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת פורינר, עם השיר URGENT.

הזמר, לו גראם: "החלטנו לשחרר את הסינגל URGENT כדי לעורר עניין באלבום. לשיר הייתה משמעות מיוחדת עבורנו כי שם הייתה תחושת דחיפות לגבי עתידה של הלהקה. והיה לו סאונד מעולה. ברור שהוא בנוי סביב ריף גיטרה נהדר של מיק, אבל הוא גם הפך לבלתי נשכח בגלל סולו הסקסופון של ג'וניור ווקר. זה סיפור מעניין איך שזה הגיע; עוד לא סיימנו את המוסיקה לשיר. זה היה כמעט שם, אבל היה צריך עוד משהו ואנחנו לא ממש יכולנו לשים את האצבעות על מה זה. קראנו בעיתון VILLAGE VOICE יום אחד כשהגענו לפרסומת שאומרת שווקר עומד לנגן באחד המועדונים בסביבה שלנו. אז נפל לנו האסימון - אותו אנחנו צריכים! זה מה שהשיר הזה צריך כדי לסיים אותו. הייתי עסוק באותו לילה, אבל מיק החליט ללכת לראות את ווקר מופיע עם הרעיון לשאול אם הוא מוכן להופיע בהופעת אורח באלבום שלנו. כאשר ווקר סיים עם ההופעה שלו, מיק פנה לבנו שהיה המתופף בלהקה של ווקר. באותו לילה ווקר ניגן באולפן לשיר שלנו. הסולו הודבק מכמה טייקים שלו. בהמשך הוא הופיע באחת מהופעותינו בלוס אנג'לס והעניק סולו אדיר לקהל. זו הפעם היחידה שהוא היה איתנו".

המלכה חיה ונושכת: הסיפור המלא על האלבום שקרע את המעריצים. אז תחזיקו חזק! ב-22 ביוני בשנת 1979 העולם קיבל לידיו פצצת אנרגיה ארוזה בעטיפה כפולה: אלבום ההופעה הראשון של להקת קווין, LIVE KILLERS. אבל מאחורי השם המפוצץ הסתתרה דרמה שלמה, סאונד שנוי במחלוקת ומוצר שפיצל את המעריצים לשני מחנות – והפך לקפסולת זמן רועשת במיוחד.

בעידן שלפני יוטיוב, ספוטיפיי והצפת המידע, LIVE KILLERS לא היה עוד אלבום הופעה. עבור מיליוני מעריצים ברחבי העולם, הוא היה החלון היחיד, ההצצה הבלעדית אל ממלכת הקסם הבימתית של קווין. זו הייתה הדרך היחידה לשמוע את פרדי מרקיורי, בריאן מאי, ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור משתוללים על הבמה, בלי פילטרים ובלי עכבות. לכן, גם אם הסאונד, בלשון המעטה, לא היה מלוטש – וזו פליאה גדולה כשמדובר בלהקה שהפליאה בהפקות אולפן מושלמות – למעריצים הוותיקים זה לא באמת שינה. זה היה הדבר האמיתי.

אולפן מול במה: המלחמה על הנשמה של קווין

מאז ומתמיד, קהל המעריצים של קווין נחלק לשניים. מצד אחד, אלו שסוגדים לגאונות האולפנית: שכבות השירה המורכבות, תזמורי הגיטרה הסימפוניים וההפקה הגרנדיוזית ששילבה רוק כבד עם אופרה ומוזיקה קלאסית. מן הצד השני, עמדו אלו שרצו את המלכה שלהם גולמית, מיוזעת ובועטת על הבמה. LIVE KILLERS, שהוקלט בלהט סיבוב ההופעות האירופאי לקידום התקליט JAZZ בערים כמו ברצלונה, פריס ופרנקפורט, נתן תשובה ניצחת למחנה השני.

אבל האם התשובה הזו סיפקה את כולם? ממש לא. למעשה, אפילו חברי הלהקה עצמם לא היו מרוצים מהתוצאה הסופית, כי נאלצו לערוך מיקסים בחיפזון בזמן סיבוב הופעות ביפן. גם הביקורות בעיתונות קטלו את המוצר. למרות זאת, האלבום זינק למקום השלישי במצעד הבריטי ולמקום ה-16 בארצות הברית, והוכיח שהקהל היה צמא לכל פיסת תוכן מהלהקה האהובה עליו.

רגעי זהב ופספוסים צורמים

אי אפשר להתכחש לכמה רגעים מופלאים באלבוםהכפול הזה. יריית הפתיחה היא ביצוע רוקי ומהיר כברק לשיר WE WILL ROCK YOU, גרסה שונה לחלוטין מההמנון המוכר, כזו שגורמת לך לתופף באוויר בטירוף. וגולת הכותרת, ללא ספק, היא הביצוע האקוסטי הממיס ל-LOVE OF MY LIFE. באלבום הזה הונצחה לראשונה התופעה המדהימה בה הקהל משתלט על השירה ומרקיורי הופך למנצח נרגש על המקהלה האדירה. זה לימד דור שלם של מעריצים מה תפקידם בהופעה, והפך את הרגע הזה לפולחן קבוע.

אך לצד היהלומים, היו גם רגעים פחות מזהירים. הביצוע ל-BRIGHTON ROCK נמתח לסולו גיטרה ותופים ארוך, שכנראה היה מהפנט לצפייה חיה, אך בהאזנה ביתית עם סאונד דחוס הוא מרגיש מעט מייגע.

השערורייה הגדולה ביותר הייתה סביב "רפסודיה בוהמית". חברי קווין, שהתנגדו נחרצות לשימוש בפלייבק, מצאו "פתרון מלכותי" לקטע האופראי המורכב: הם פשוט ירדו מהבמה, בזמן שמהרמקולים בקעה גרסת האולפן האופראית המקורית, מלווה במופע אורות ועשן. באלבום, הרגע הזה נשמע... ובכן, כמו מישהו שהדליק את תקליט האולפן באמצע הופעה חיה.

מגזין רולינג סטון לא ריחם ופרסם: "זה אלבום חי, הם אמרו. ובכן, רחמנות על הצרכן המסכן שנאלץ להוציא שמונה או תשעה דולרים לפני שהוא או היא יוכלו לקרוא את השבחים העצמיים שכתובים בתוך עטיפת האלבום ולגלות שהחלק הכי טוב של השיר 'רפסודיה בוהמית' אינו חי בכלל. מכיוון שקווין, על פי הערות העטיפה, 'מתנגדת בחריפות לנגן עם כל סוג של קלטת גיבוי בהופעה, רוב האופרטה המצליחה של הלהקה - במיוחד שיא המקהלה עם הזמר הראשי פרדי מרקורי - משוחזר על הבמה פשוט באמצעות השמעת גרסת האלבום האולפנית בזמן שהנגנים עוזבים את הבמה. הלהקה באמת מחמיאה לעצמה אם היא חושבת שזה פותר את הבעיה בצורה מלכותית ובלתי מתפשרת". לאוהדים מגיעה אזהרה הוגנת על העטיפה בעניין הזה.

מי שכבר מחזיק באוסף משמעותי של תקליטי הלהקה, ממילא ימצא שהאלבום הזה הוא תרגיל מיותר. השיר 'ברייטון רוק' הסוער נתקע בסולו ארוך של רוג'ר טיילור ותצוגה טכנית מייגעת של בריאן מיי כיצד לנגן בגיטרה עם אפקט מהדהד. השירים KILLER QUEEN ו- YOU'RE MY BEST FRIEND הם דוגמאות מהודרות לפומפוזיות האמנותית של הלהקה המבוצעות בחיפזון רב.

אז אם האלבום משרת מטרה כלשהי, זה להראות כי ללא צליל האולפן המסנוור שלה ומההרמוניות הקוליות המנצנצות של פרדי מרקורי, קווין היא עוד חקיינית לד זפלין, המשלבת פרודיה קלאסית זולה עם אקורדים כבדים. שימוש בגרסה מוקלטת של 'רפסודיה בוהמית' במופע שלה אומר היטב כיצד להקת קווין מתנהלת בביזנס הזה".

סוף עידן ותחילתה של מורשת

ההחלטה להוציא את האלבום הגיעה מדחיפה של חברת התקליטים EMI, שרצתה למנף את ההצלחה המסחררת של הלהקה ולגשר על הפער עד לתקליט האולפן הבא, שיהיה THE GAME. הרעיון לאלבום הופעה היה באוויר מאז הופעתם באולם ריינבאו בלונדון בשנת 1974, הופעה שהוקלטה אך נגנזה מחשש שהקהל לא יקבל את הסאונד החי אחרי שהורגל לשלמות אולפנית.

בריאן מאי התעקש שלא יבוצעו שום תיקונים או תוספות באולפן, כדי לשמר את האותנטיות. התוצאה היא סאונד גולמי, לטוב ולרע, שממנו בוקעת אנרגיה בלתי נגמרת. כפי שאמר המתופף רוג'ר טיילור: "אני עדיין נדהם לגלות מהאלבום הזה שרעש כה רב יצא רק מארבעה אנשים".

בדיעבד, LIVE KILLERS הוא יותר מסתם אלבום הופעה. הוא סגירת פרק. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את קווין של שנות השבעים. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה תמציא את עצמה מחדש לקראת שנות השמונים, ופרדי מרקיורי ישנה את תדמיתו, יצמח שפם אייקוני ויהפוך לדמות בימתית אחרת לגמרי.

והטוויסט בעלילה? שימו לב לעטיפת האלבום המפורסמת שצילם קו האסבה. אם תסתכלו היטב, תראו שמשהו בדמותו של בריאן מאי נראה מעט שונה. הסיבה? הגיטריסט היה חולה ביום הצילומים ולא נכח עם שאר חברי הלהקה. דמותו צולמה בנפרד והודבקה לתמונה מאוחר יותר. אז אם באלבום עצמו לא בוצע תיקון בסאונד - העטיפה הייתה סיפור שונה.

ההרצאה "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ניל יאנג לא מחליד ולא נעליים! ב-22 ביוני בשנת 1979, יצא האלבום RUST NEVER SLEEPS של ניל יאנג וקרייזי הורס בו הוא שורף את הבמה ואת ספר החוקים של הרוק'נ'רול עם יצירה שמסרבת להחליד ומעדיפה להישרף באש גדולה מאשר להתאייד לאט.

התקליט נפתח בצליל שאי אפשר לטעות בו: מכת מחץ אקוסטית בשם MY MY, HEY HEY, שקיבלה בסוגריים את התוספת OUT OF THE BLUE. זהו שיר חשוף ומהורהר על תהילת הרוק'נ'רול החמקמקה, על הקושי הבלתי נסבל להישאר רלוונטי בעולם שזז מהר. יאנג, הצעיר הנצחי, שואל כאן שאלה מהותית אבל גם קובע עובדה: הרוק'נ'רול לעולם לא מת. את ההשראה למשפט המפתח הזה הוא לקח היישר משיר של דני והג'וניורס, הרכב ווקאלי שהלהיט הגדול שלו היה AT THE HOP אי שם בשנת 1958.

בשיר הוא מספיד את "המלך", אלביס פרסלי, שאמנם הלך לעולמו זמן קצר לפני כן אך לעולם לא יישכח, ומצדיע במקביל לג'וני רוטן, סולן להקת הפאנק המתפוצצת הסקס פיסטולס, שכבר הספיקה להתפרק בזמן יציאת התקליט. זהו חיבור בין העבר הזוהר לעתיד הזועם של הרוק. השיר עצמו נולד בתקופה מפתיעה, סביב 1977, כשיאנג הקים להקת ברים קטנה בשם THE DUCKS יחד עם הגיטריסט ג'ף בלקברן. הם הופיעו במועדונים קטנים וצפופים בסנטה קרוז תמורת שכר זעום, ושם, באווירה האינטימית והשורשית הזו, נכתב השיר, מה שהעניק לבלקברן קרדיט משותף בכתיבה.

באופן טראגי, השיר קיבל חיים אפלים משלו שנים אחר כך, כאשר קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, ציטט ממנו במכתב ההתאבדות שלו את השורה המצמררת: "עדיף להישרף מאשר לדהות". יאנג, שהזדעזע עמוקות מהאירוע, הסביר פעם את כוונתו: "תמצית רוח הרוק'נ'רול בעיניי היא שעדיף להישרף ממש מהר מאשר להפוך לסוג של ריקבון אינסופי וחלודה איטית".

חלום חשמלי ותיאטרון מפלצתי

ואז, התקליט מתהפך. הצד האקוסטי והמהורהר מפנה את מקומו לסערה חשמלית ורועשת. אותו שיר בדיוק חוזר בסוף התקליט, הפעם בגרסה רוקית ובועטת בשם HEY HEY, MY MY, עם התוספת INTO THE BLACK. את ההשראה לגרסה הזו, כך סיפר יאנג, קיבל בזמן ג'אם סשן עם חברי להקת הגל החדש המוזרה והחלוצית DEVO. מארק מאת'רזבואו, סולן הלהקה, זרק באוויר את המשפט "חלודה לא ישנה לעולם", ויאנג מיד נדלק. "זה קשור לקריירה שלי", הסביר, "ככל שאני ממשיך, אני צריך להילחם בקורוזיה הזו".

התקליט כולו מורכב מתשעה שירים, כאשר צדו הראשון אקוסטי וצדו השני חשמלי ומונע על ידי הדיסטורשן של יאנג וקרייזי הורס. חלק מהשירים הגיעו ממקורות שונים: השיר POCAHONTAS, פנטזיה סוריאליסטית על ההיסטוריה האמריקאית ומרלון ברנדו, הוקלט בכלל בשנת 1975. השיר SAIL AWAY הוא שארית מההקלטות לתקליט הפולקי והרך יותר, COMES A TIME. שאר הקטעים הוקלטו חי בהופעה, במהלך סיבוב הופעות שהיה אירוע בפני עצמו.

הקונספט נולד מתוך חלום של יאנג במהלך חופשת שיט בשנת 1978. הוא דמיין נער צעיר החולם להיות כוכב רוק, שעולה על במה שבה הכל נראה גדול מהחיים. ציוד הנגינה, המגברים והמיקרופונים, הכל היה ענקי ומפלצתי, חסר כל פרופורציה. בחלומו, הנער נרדם על אחד המגברים, וכשהוא מתעורר הוא מבצע סט שירים אקוסטי, לפני שהוא יורד מהמגבר ומגלה את הבמה הענקית ומתחיל את המופע החשמלי.

החלום הזה הפך למציאות מוחלטת בסדרת הופעות בסתיו 1978. המופע היה ספקטקל רוק תיאטרלי מטורף, שהניב לא רק את התקליט RUST NEVER SLEEPS אלא גם תקליט הופעה נוסף בשם LIVE RUST וסרט קולנוע באותו השם. כדי להוסיף נופך סוריאליסטי, טכנאי הבמה, שכונו ROAD-EYES, הסתובבו על הבמה לבושים כמו יצורים מהסרט מלחמת הכוכבים. יאנג לא סתם ניגן, הוא יצר עולם שלם, משימה להזכיר לדור הדיסקו ולדור הרוק המתמסחר מהי הליבה האמיתית, המיוזעת והבועטת של הרוק'נ'רול.

המבקרים זועמים, ואז מתאהבים

התגובה הראשונית של המבקרים הייתה, בלשון המעטה, צוננת. הם פשוט לא הבינו את הפרויקט. מגזין רולינג סטון פרסם ביקורת קטלנית תחת הכותרת "ניל יאנג ולהקתו מוקטנים בגלל התיאטרון". יאנג מיהר להגן על יצירתו וטען שהתיאטרליות נועדה להמחיש את החלום. הוא אף שזר בהופעה קטעי סאונד מפסטיבל וודסטוק המיתולוגי משנת 1969, כדי להמחיש מהו "התנ"ך של הרוק" עבור אותו נער חולם. הוא ידע במה מדובר - הוא היה שם בזמן אמת וראה את הכל.

אך אז הגיע התקליט, והכל השתנה. רולינג סטון עצמו עשה פניית פרסה של 180 מעלות. ב-18 באוקטובר 1979, המבקר פול נלסון פרסם ביקורת חדשה תחת הכותרת "ניל קיים כל הבטחה", שהפכה לקלאסיקה בפני עצמה. "לכל מי שעדיין מאוהב ברוק'נ'רול", כתב נלסון, "ניל יאנג הוציא תקליט מכונן. הוא מרחיב את המושג רוק'נ'רול וגם מפוצץ אותו לגמרי. ממש שורף אותו. התקליט הזה מספר לי על חיי, הארץ שלי והרוק'נ'רול יותר מכל תקליט אחר ששמעתי בשנים האחרונות. זו הכתובת על הקיר עבור רובנו, אולי סוף הדרך. אפשר גם לקחת את זה כאזהרה ולפעול. ניל יאנג, בניגוד לכוכבי רוק אחרים שנדפקו ואיבדו את זהותם, יודע בדיוק מי הוא. הוא היחיד מכל עמיתיו לסיקסטיז – בוב דילן, הסטונס, המי – שנמצא כיום במצב טוב יותר מבעבר. יאנג יודע שרוק'נ'רול לא יכול למות, אבל האנשים שעושים אותו אינם חפים ממיתה".

גם באירופה התלהבו. מלודי מייקר הבריטי פרסם: "התקליט הזה מתסכל אותי. אבל ככל שהוא מתסכל אותי, כך אני אוהב אותו יותר". ועיתון NME הכריז: "RUST NEVER SLEEPS הוא הטוב ביותר שיאנג אי פעם הוציא. הוא נוקב, מהיר תפיסה, מאיים, מסוכן, שנון ואף טראומטי. זה תקליט שבא לבייש את העשירים. חלודה לא ישנה לעולם. היא מתפוצצת".

גם זה קרה ב-22 ביוני: מה חשב סיד בארט על דייויד בואי הצעיר, איך הפך רוד סטיוארט מביישן לכוכב על הבמה, מדוע ביל וויימן מהרולינג סטונס מעולם לא הזיע, ואיך נולד התקליט שהציל את הקארפנטרס מעצמם. הצטרפו אליי למסע עמוס בפרטים עסיסיים, הומור וגם רגעים של עצב, היישר מההיסטוריה של המוזיקה. קדימה, מתחילים.

1967: כשסיד פגש את בואי (ולא התרשם)

ב-22 ביוני 1967, בעיצומה של פריחת הרוק הפסיכדלי, התבקש סיד בארט, המנהיג המבריק והבלתי צפוי של פינק פלויד, להשתתף במדור "בליינד דייט" של עיתון המוזיקה הנחשב מלודי מייקר. הרעיון היה פשוט: להשמיע לו תקליטונים חדשים מבלי לחשוף את זהות המבצע ולתת לו לחוות דעה. אחד התקליטונים שהושמעו לו היה LOVE YOU TILL TUESDAY של אמן צעיר ולא מוכר במיוחד בשם דייויד בואי. באותם ימים, פינק פלויד היו השליטים הבלתי מעורערים של סצנת האנדרגראונד הלונדונית, רגע לפני שחרור תקליט הבכורה המהפכני שלהם. בואי, לעומתם, עדיין חיפש את דרכו עם שירי פופ קלילים. תגובתו של בארט הייתה חדה ומשעשעת, כדרכו: "זה נשמע לי כשיר שהוא בדיחה. כולם אוהבים בדיחות. הפינק פלויד אוהבים בדיחות". אך למרות החיבה הכללית להומור, בארט סיכם במשפט מחץ: "השיר נשמע עליז, אך אצבעות רגליי לא השתוקקו לצאת בריקוד עם זה". בואי, שהעריץ אז את בארט, ודאי חש כי לבו נשבר.

1968: הביטלס בונים אימפריה, ג'ף בק כובש את אמריקה

שנת 1968 הייתה סוערת במיוחד. בלונדון, הביטלס, בשיא כוחם, רכשו בניין מפואר בן חמש קומות ברחוב סאביל רואו מספר 3. המטרה: להקים את המטה הראשי של חברת התקשורת השאפתנית שלהם, אפל. הבניין הזה הפך במהרה למוקד של יצירה וכאוס. המקום שימש משרד, מגרש משחקים ונקודת מפגש לאינספור אמנים, טיפוסים מפוקפקים ומעריצים. כל הסיפורים המרתקים הללו שקרו בתוך המבנה הזה ועוד רבים אחרים מתוארים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

באותה שנה, מעבר לאוקיינוס, להקתו של הגיטריסט ג'ף בק עשתה את צעדיה הראשונים בארצות הברית. ההרכב, שכלל את רוד סטיוארט כזמר צעיר וחסר ביטחון ורון ווד על הבס, הגיע להופיע במועדון פילמור איסט בניו יורק. הלהקה המובילה באותו ערב הייתה גרייטפול דד, והאווירה הייתה מחשמלת. לפני הופעתם, ניגנה להקת חימום נוספת קטע ראגה חשמלי ארוך שזכה לשריקות בוז צורמות מהקהל. מאחורי הקלעים, סטיוארט היה משותק מפחד. כשעלה עם חבריו לבמה, הוא מיהר להתחבא מאחורי חומת המגברים של בק, כשהוא לוגם ברנדי בעצבנות בין בתי השיר. בק, לעומתו, ניסה לשדר עסקים כרגיל. לאחר כרבע שעה של משחק מחבואים קולי, הקהל החל לתהות מי לעזאזל שר. בק, בחוש הומור יבש, פנה למיקרופון והסביר: "במקרה שתהיתם, אני לא שרתי. יש זמר מאחורי המגבר שלי". הקהל הגיב בצחוק ובמחיאות כפיים, ומהרגע הזה, סטיוארט המעודד יצא ממחבואו, תפס את מקומו בקדמת הבמה, והלהקה סיפקה הופעה טובה.

1973: בואי ממריא למאדים

שש שנים אחרי הביקורת הפושרת של סיד בארט, דייויד בואי כבר היה תופעה עולמית בדמותו של זיגי סטארדאסט. הפופולריות שלו בהופעות הייתה כה אדירה, עד שחברת התקליטים שלו החליטה לעשות צעד חריג: ב-22 ביוני 1973, הם שחררו כסינגל את השיר LIFE ON MARS. השיר, במקור מהתקליט "האנקי דורי", שיצא שנתיים קודם לכן, הפך להמנון בהופעות, וההחלטה התבררה כנכונה. התקליטון נסק היישר למקום השלישי במצעד הבריטי והפך לאחד משיריו המזוהים ביותר.

1975: הרולינג סטונס מתפוצצים בניו יורק

האבנים המתגלגלות הגיעו לשיא חדש של ראוותנות בסיבוב ההופעות שלהן באמריקה בשנת 1975. הם שברו שיאי מכירות עם שישה מופעים רצופים שנמכרו עד אפס מקום במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. על הבמה, שהייתה מעוצבת כפרח לוטוס ענק שנפתח בתחילת המופע, הלהקה נתנה את כל מה שיש לה. מיק ג'אגר, אז בן 33, התרוצץ, רקד, שפך דליי מים על הקהל הנלהב, ואף רכב על בובה מתנפחת ענקית בדמות איבר מין זכרי. היה זה מופע רוק טוטאלי, עמוס חשמל ודמיון. כולם על הבמה נטפו מזיעה, למעט איש אחד: הבסיסט ביל וויימן. "כשירדנו מהבמה", סיפר וויימן, "כולם היו באים ונוגעים לי במצח לבדוק אם הזעתי. כולם סביבי עם חולצות דביקות, ואני עומד שם, רגוע ויבש לחלוטין. אני פשוט לא מזיע הרבה". מאחורי הקלעים, המציאות הייתה מורכבת יותר. ג'אגר הבין שעליו לאמץ אורח חיים ספורטיבי כדי לשרוד את דרישות הבמה, בעוד שותפו, קית' ריצ'רדס, המשיך לחגוג עם כל חומר אסור שנקרה בדרכו.

1972: הקארפנטרס מוצאים שיר לעצמם

לאחר ההצלחה המסחררת של התקליטים הקודמים שלהם, ריצ'רד קארפנטר הרגיש שחוק מסיבובי ההופעות האינסופיים. הוא ניגש למנהלי חברת התקליטים והציב אולטימטום: פחות הופעות ויותר זמן באולפן. הוא טען, ובצדק, שהתקליטים שלהם נמכרים בכמויות אדירות גם ללא קידום מסיבי, ושההוצאות על סיבובי ההופעות כה גדולות עד שבסופם לא נשאר רווח משמעותי. ההנהלה הסכימה, וריצ'רד ואחותו קארן התמקדו ביצירה. התוצאה הייתה התקליט הרביעי והמופתי שלהם, A SONG FOR YOU, שיצא בשנת 1972 והוכיח שההחלטה הייתה נכונה. התקליט, שכלל להיטי ענק כמו TOP OF THE WORLD, היה דליקטס מוזיקלי מושלם.

1970: רינגו סטאר הופך לקאובוי

לאחר התפרקות הביטלס, רינגו סטאר טס לנאשוויל, בירת הקאנטרי. הוא בילה שם עד ה-1 ביולי והקליט באולפנו של הגיטריסט האגדי סקוטי מור (שניגן עם אלביס פרסלי ושימש כאן כטכנאי) תקליט קאנטרי שלם. התקליט, שייקרא BEAUCOUPS OF BLUES ("מנה של בלוז"), יצא בעטיפה נפתחת וזכה לביקורות מפתיעות. במגזין רולינג סטון נכתב: "אתם לא תאמינו, אבל אתם עלולים לחבב את התקליט הזה. רינגו נשמע כאן טבעי מאוד וזה ממש טוב".

כוכב אמיתי ומכשף נולד, כוכבים דועכים

ב-22 ביוני 1948 נולד טוד ראנדגרן. לאחר שהיה חבר בלהקת THE NAZZ בשנות השישים, הוא פצח בקריירת סולו עשירה ומהממת והפך לאשף אולפן ומפיק מבוקש ביותר. בין היתר, הפיק תקליטים ללהקות כמו הבאנד, גראנד פ'אנק ובאדפינגר ועוד.

בשנת 2011 הודיעה אשתו של זמר הקאנטרי-פופ האהוב גלן קמפבל כי הוא אובחן כחולה במחלת אלצהיימר. באומץ לב נדיר, יצא קמפבל לסיבוב הופעות פרידה שתועד בסרט מרגש. הוא הלך לעולמו באוגוסט 2017.

ב-22 ביוני 1988 הסתיימו באופן טראגי חייו של גיטריסט הסשנים המבריק ג'סי אד דייויס. דייויס, יליד אוקלהומה ממוצא אינדיאני, היה אחד מנגני הגיטרה המבוקשים ביותר מסוף שנות השישים, וניגן עם ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון (במופע למען בנגלדש), אריק קלפטון ורבים אחרים. ההצלחה הגדולה הביאה עימה התמכרות קשה לסמים ואלכוהול, ובשנות השמונים הוא נאלץ לפרוש כדי להתמקד בגמילה. הניסיונות כשלו. גופתו נמצאה בחדר כביסה בבניין בקליפורניה, כשהוא בן 43 בלבד. המשטרה קבעה כי סיבת המוות היא מנת יתר. סוף עצוב לאחד הכישרונות הגדולים של דורו.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1971, הופתעו מנהלי אולם ההופעות רויאל אלברט הול, בלונדון, לקבל מסר מלהקת הרוק המתקדם, פאמילי, שבאה להחרים את המקום.

זמר הלהקה, רוג'ר צ'אפמן, הודיע שהוא לא אוהב את היחס שהמנהלים נותנים ללהקות רוק ולכן הוא וחבריו החליטו לא להופיע שם. לטענתו, אנשים שמגיעים לשם להופעות לא מקבלים את התמורה המלאה לכספם, בין השאר כי האקוסטיקה במקום גרועה והמחיר גבוה מדי. במידה והופעה נמשכת מעבר לשעת חצות, מנהלי האולם דרשו תוספת תשלום עבורם בסף 60 פאונד לכל חצי שעה נוספת.

החודש, יוני בשנת 1976, נערכה מסיבת עיתונאים בה ישבו ביחד חברי להקת הביטלס. כן כן! זה היה במלון הילטון באמסטרדם והועבר בשידור לווייני לניו יורק. הביטלס שישבו מול העיתונאים היו ג'ון טרנבול, מיק גאלאגהר, נורמן ווטרי וצ'רלי צ'ארלס. מבולבלים? תמשיכו לקרוא...

הארבעה אף הוציאו תקליט ללא שום קשר מוסיקלי לביטלס ההם. לעיתונאים נמסר מכתב גלוי שאמר כך: "לג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו - לפני ארבע עשרה שנה הבאתם צליל חדש ומיוחד. זה כבש במהרה את עולם המוסיקה ואחר כך את כל כדור הארץ. יצרתם התלהבות וסחפתם מעריצים כמו אף אמן אחר. המוסיקה שלכם הייתה שם נרדף לאהבה. בשנת 1969 נדהם העולם עם היוודע על פירוק הלהקה (זה קרה בשנת 1970 - נ.ר). בשנה שעברה הגיעה לקצה, באופן רשמי, השותפות שלכם וכל אחד מכם המשיך בקריירה נפרדץ. במשך שנים חיכה העולם לחזרת הביטלס אך לשווא. בגלל זה לקחנו על עצמנו את המשימה להניף את הלפיד. גדלנו על המוסיקה של הסיקסטיז והחלטנו לפעול. התקליט שלנו, LOVE YOU TO KNOW, הוא התוצאה. כל מי ששמע אותנו אומר שיש לנו את הרגש של הביטלס ולכן בחרנו לנו את השם הברור - הביטלס. מה שאתם יצרתם עדיין חי בלבבות של המונים ואנו מקווים שהתוצרת שלנו תגרום לכם לשוב ולהתאחד או לתת לנו תמיכה".

העיתונאים נותרו מבולבלים מול ארבעה חבר'ה לא ידועים אלו שגם סירבו להסגיר מי עומד מאחורי חברת התקליטים הלא ידועה שהם הוציאו דרכה את השירים שלהם. וכן, ניחשתם נכון - חברת התקליטים של הביטלס, EMI, מיהרה לגבש תביעה משפטית. שירי הביטלס המזויפת נעלמו במהרה מעל פני כדור הארץ.

בונוס: פינת חדשות מהפופ מהחודש (יוני) אך פעם - שנת 1970: אז אספתי מגיליונות מלודי מייקר שיש לי את מה שבער בעולם המוזיקה:

אריק קלפטון וג'ק ברוס מתאחדים עם מיילס דייוויס

לראשונה מאז פירוק להקת CREAM באוקטובר 1968, הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט ג'ק ברוס חוזרים להיות יחד? הם מתוכננים להצטרף לחצוצרן הג'אז מיילס דייוויס וללהקת LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס לפסטיבל בן שלושה ימים באי רנדל, ממש מחוץ לניו יורק, שיתחיל ב-17 או ב-19 ביולי 1970 .קיימת אפשרות שהרכב הכוכבים הזה יעשה סיבוב הופעות בבריטניה לאחר מכן.

ג'ק ברוס התייחס לפוטנציאל לסיבוב הופעות אירופאי, ואמר, "יהיה נחמד לעשות את זה באירופה. מיילס באמת רוצה להיות כוכב פופ כי הוא מרגיש שהוא יכול לקבל חשיפה גדולה יותר בתחום הפופ ויכול למשוך את תשומת ליבו של אנשי הפופ ההיפריסטים".

אריק קלפטון הביע את המוטיבציה שלו להצטרף לפסטיבל: "האתגר של לנגן עם המוזיקאים האלו הוא שפיתה אותי להגיד כן. אני מכיר את ג'ון (מקלאפלין) הרבה זמן, ואני מצפה לנגן עם מיילס דייוויס". הוא הוסיף, "למרות שאני לא מבין מה הוא עושה, זה כנראה לא ממש משנה".

להקת הדלתות תופיע בפסטיבל האי ווייט השנה!

וכן, זו תהיה הופעתם היחידה בבריטניה מאז הופעתם ב-1968 באולם ראונדהאוס בלונדון. כמו כן, מתנהל משא ומתן להופעות של להקת הביץ' בויז, ג'וני מיטשל, ג'יימס טיילור, ג'ון סבסטיאן וג'ימי הנדריקס בפסטיבל. בין להקות נוספות שאושרו להופיע בפסטיבל ניתן למנות את המי, פנטאנגל, ליאונרד כהן, שיקגו, ריצ'י הייבנס, ומונגו ג'רי. ובכן, רק חלק מרשימה זו אכן ידרכו על במת הפסטיבל.

פול רוג'רס מלהקת FREE על כתיבת שירים: "רצינו שיר שכולם יוכלו למחוא כפיים ולשיר, אז התכנסנו וכתבנו את ALL RIGHT NOW".

סנדי דני מלהקת פות'רינגיי מספרת על השיר שלה "THE SEA: "התחלתי לחשוב כמה הים חזק, ואפילו נהייתי קצת מורבידית, כשחשבתי איך זה יהיה לשחות פנימה ופשוט לטבוע. הים נראה לי כמו סוג של אדם, כמו מוח, וזה מה שניסיתי להעביר, את כוחו של הים".

פיט טאונסנד מלהקת המי על התרגיל המלוכלך של הזמר לורד סאטץ', שהקליט את חבריו הידועים בג'אם סשן אבל הוציא את ההקלטות ללא רשותם: "מעולם לא ביקשו מאיתנו להופיע איתו, רק הוצגנו שוב ושוב ככאלו ש'סביר להניח שננגן בלהקת הליווי של לורד סאטץ'. אני אוהב את דייב סאטץ' ויודע שהוא לא אוהב פרסום, בגלל זה לא כתבתי קודם, אבל זה קצת מוגזם. תשיג לעצמך מעריצים אישיים, סאטץ', במקום לרכב על של אחרים".

ג'ון בונהאם מלד זפלין על הקשיים של סיבוב ההופעות : "ניגננו שישה לילות בשבוע במשך חודש וכל ערב ניגנתי סולו תופים ארוך. הידיים שלי היו מכוסות בשלפוחיות".

איאן אנדרסון מלהקת ג'תרו טול על הופעה בפני סטודנטים מדוכאים: "הם כל כך מדוכאים... שהם פשוט לא רוצים ליהנות. למרות שאנחנו אנגלים, אנחנו מזדהים עם הילדים האלו, אבל אפשר לקוות שעל ידי כניסה לשם וננגינת המוזיקה שלנו נוכל לעודד אותם קצת".

רוברט וויאט מ"סופט מאשין" על שיוכים פוליטיים : "אני אמור לעשות כמה דברים בטלוויזיה וברדיו עבור המפלגה הליברלית, ונראה לי שהם האנשים שהכי נוטים לשינוי, והכי סביר שיקשיבו לצעירים".

מיילס דייוויס על תמונתו : "אני לא רוצה להיות כוכב פופ לבן. אם הייתי רוצה! הייתי צובע את פניי. ואם הייתי רוצה להיות מפורסם הייתי יורה במישהו, הם רוצים שאעשה ג'אם סשן? ובכן, אני לא אעשה את זה".

בונוס: זיג זאג - זיג זאג... כן, פעם היה גם עיתון מוסיקה בשם זה. אז ניגשתי לשם כדי לאסוף לכם ציטוטים מעניינים שנאמרו פעם. בואו נצא למסע...

בשנת 1969 התראיין ג'ף בק ואמר גם על מערכת היחסים שלו עם המפיק מיקי מוסט והסינגל LOVE IS BLUE: "כל מה שמיקי רוצה לעשות זה ליצור להיטים, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לנגן את המוזיקה שלי. כשהוקלט LOVE IS BLUE היה נורא קשה לעבוד איתו - הוא באמת נתן לי להבין מי הבוס - וזה לא הייתי אני". על פיטורי חבריו ללהקה: כשנשאל על עזיבתם של הבסיסט רוני ווד והמתופף מיקי וולר את להקתו, בק אמר, "טוב, הנגינה שלהם הידרדרה". על ההתלהבות שלו להקים להקה חדשה עם חברי ואנילה פאדג': "כמעט התעלפתי על הרצפה כשהם התקשרו אליי".

בשנת 1971 רוד סטיוארט חשף את ראשית דרכו הפורייה, אך הצנועה, ככותב שירים: "ובכן, אני לא חושב שאני כותב השירים הגדול בעולם; למעשה אני מוגבל מאוד. אבל אני כותב על דברים שחוויתי". הוא גם שיתף זיכרון הומוריסטי, וכואב מעט, מנעוריו שהשפיע על כתיבת השירים שלו, "אמא שלי הזקנה שרפה לי זוג נעלי ליוויס יפות. זה היה כמו לאבד רגל". סטיוארט התייחס גם לעבודת ההפקה שלו לתקליט עם הזמר לונג ג'ון באלדרי: "הפתעתי את עצמי לחלוטין, ואני חושב שזה הפתיע גם את אלטון ג'ון שגם הפיק בו. זה אלבום כל כך טוב - באמת תפס אותו בזמן הנכון, עם השירים הנכונים". על לימוד נגינה במפוחית: "לא יכולתי לנגן במפוחית בכלל - נהגתי לנגן בה, ותהיתי מדוע כל הזמן נגמרת לי הנשימה. ואז ראיתי את הסטונס וצפיתי במיק מנגן, והבנתי איפה טעיתי".

בשנת 1972 פיט טאונסנד, מלהקת המי, הציע את דעתו הבלתי מעורערת על הרולינג סטונס: "בפשטות, אני אישית מרגיש שהסטונס הם להקת הרוק'נ'רול הטובה בעולם - אני חושב על כך ללא תנאי". הוא גם סיפר על מפגש מתוח על הבמה: "היה לי פעם ויכוח עם מלאך גיהנום על הבמה בלסטר, וקיבלתי עונש. קיבלתי מכות... שברתי את הגיטרה שלי על עצם הבריח של איזה בחור, אבל זה לא נראה שעשה לו הרבה - היה לו עגיל באף, אני זוכר". הוא הרהר על אופי כתיבת השירים שלו עבור המי, "תמיד הייתי נפרד ככותב אבל חלק מאוד מהלהקה כמוזיקאי וגיטריסט". על גמילה מסמים: "כשהפסקתי, בגלל הגורו שלי - מאהר באבא - כל עולמי קרס פתאום. אני צריך ללמוד להקשיב למוזיקה מחדש, ואני צריך ללמוד איך לכתוב מחדש. איך ליהנות מהחיים מחדש, בלי להישען על סמים". על שאיפותיו המוקדמות: "כשהתחלתי, המטרה הייתה להרוויח כמה שיותר כסף בזמן הקצר ביותר, לא לתת לאף בן זונה להפריע, להיות כוכב גדול, לשכב עם המון נשים, ולסיים עם אחוזה בכפר. זה לקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, ובינתיים למדתי קצת הגיון". על בוב דילן: "אני לא מניח לרגע שהוא היה מודע למה שאמר, אבל כשמסתכלים על זה במבט לאחור אפשר באמת לגלות כמות עצומה על האיש - יותר ממה שהיית מגלה אי פעם אם תפגוש את המזדיין הזה. הוא לא יחליף שתי מילים איתך - ואם תזכיר שיר שלו, סיימת איתו".

בראיון מאוגוסט של אותה שנה, פיטר ג'נר, מנהל מוקדם של פינק פלויד, נזכר ברושם הראשוני שלו מהלהקה: "הכל היה מאוד ביזארי ובדיוק מה שחיפשתי - להקת פופ אלקטרונית, מוזרה ורחוקה מהעולם. שמם היה 'הצליל של פינק פלויד'...".

מאוחר יותר באותה שנה, בדצמבר, ג'ימי פייג' מלד זפלין דן בעבודתו כנגן סשנים: "לא ממש היו נחוצים לי בסשן להקלטת השיר I CAN'T EXPLAIN של להקת המי, אבל הייתי שם - וכל מה שהצלחתי לעשות היה להכניס כמה צלילים בצד השני של התקליטון". על היותי אחד המאמצים הראשונים של הסיטאר במוזיקת ​​הפופ: "שלחו לי סיטאר מהודו, לפני כל שאר האנשים בפופ. בוודאי לפני ג'ורג' האריסון, למשל". על אלבום ההופעה החיה של היארדבירדס שהוקלט איתו בצורה הרת אסון בשנת 1968: "כמובן, זה היה נורא; הבחור עשה דברים כמו לתלות רק מיקרופון אחד מעל התופים. כשהלכנו להאזין לקלטת המאסטר היו שם את כל קריאות העידוד מהקהל שנוספו לאחר מכן ובכל פעם שהיה סולו וזה היה פשוט נורא, אז הם היו צריכים לגנוז את זה". על התמודדות עם עיתונות שלילית: "נהייתי ממש מיואש ומרוסק מכל העיתונות הרעה - לא בגלל שלא יכולנו לספוג ביקורת, כי אנחנו יכולים - אבל התגובות הממושכות והכוונות של העיתונות התישו אותי עד שהתחלתי להיות מאוד עצבני, במיוחד כשידעתי שאני עושה כמיטב יכולתי".

בשנת 1973 רוג'ר ווטרס מפינק פלויד הפריך מיתוס פופולרי על כיוון הלהקה המוקדם: "הרעיון שפיטר ג'נר הוביל אותנו הרחק מקטעים כמו ROAD RUNNER אל עולמות חדשים של פסיכדליה הוא זבל. הוא ואנדרו קינג ניגשו אלינו ואמרו, 'אתם יכולים להיות גדולים יותר מהביטלס', ואנחנו הסתכלנו עליו וענינו בנימה ספקנית, 'כן, ובכן, נתראה כשנחזור מהחופשה שלנו'..." על גאונותו של סיד בארט: "אני עדיין מאמין בזה עכשיו - הוא אחד משלושת כותבי השירים הטובים בעולם. סיד הפך לאדם מוזר מאוד. כל מה שאני יודע זה שהיה קשה לחיות ולעבוד איתו". הוא גם שיתף את המקור המשעשע של הלהיט המוקדם שלהם "ארנולד ליין": "גם לאמי וגם לאמא של סיד היו סטודנטיות כדיירות, כי הייתה מכללה לבנות במעלה הרחוב. אז כל הזמן היו שורות גדולות של חזיות ותחתונים על חבלי הכביסה שלנו, ולארנולד, או מי שהוא לא היה, היו חתיכות וחפצים מחוטי הכביסה שלנו".

אלטון ג'ון הביט לאחור על ימיו הראשונים עם להקת BLUESOLOGY ועל לוחות הזמנים המתישים של סיבובי ההופעות: "אני לא יודע כמה הם קיבלו תשלום עבור סיבובי ההופעות האלה, אבל רק כדוגמה, ביום אחד במהלך סיבוב ההופעות של בילי סטיוארט, ניגנו בדאגלס האוס, מועדון של חיילים אמריקאים בלונדון, בארבע אחר הצהריים, ואז מיהרנו לברמינגהם כדי להופיע גם במלון ריץ וגם בפלאזה בולרום, ואז חזרנו למועדון הקאט בלונדון בארבע בבוקר. והיינו צריכים להעמיס, לפרוק ולהקים את כל הציוד בעצמנו!" על הגרייטפול דד: "הם להקה שמעריכים אותה יתר על המידה. ממש אהבתי את שני האלבומים הראשונים שלהם, אבל כשהם התחילו לעשות גרסאות של עשרים ושמונה דקות לשירים של צ'אק ברי. ואז האלבום המשולש הזה של אירופה 72 - כלומר, בואו נוציא אלבום טריפל ונקבל אלבום זהב מיידי". על אלבום ההופעה החיה 17.11.70: "במבט לאחור, זו לא הקלטה נפלאה, אבל אני חושב שהיא תקפה - למרות העובדה שמבחינת מכירות זה היה אסון". על ג'ף בק שרצה להצטרף ללהקה שלו: "הוא אמר שהוא ממש רוצה להצטרף ללהקה. אבל האתגר הגיע כשג'ף אמר, 'אני לא ממש אוהב את המתופף שלך - הייתי רוצה להביא את קוזי פאוואל''. ובכן, הייתה לנו פגישה והחלטתי שאני מעדיף להשאיר לצדי רק את המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי כי נהניתי מהם מאוד". על האזנה לתקליטים: "במקום להיות במועדון ספיקאיזי כל ערב, אני מעדיף להיות בבית ולנגן תקליטים. אני עושה את זה לעבודה שלי - להקשיב להכל - לא בגלל שאני רוצה לגנוב רעיונות מאנשים, אבל אני חושב שיש כל כך הרבה דברים שלעולם לא נשמעים, וחשוב מאוד להקשיב לכל מה שיוצא".

רוג'ר צ'פמן מלהקת פאמילי התייחס לפירוק הקרב של הלהקה: "היינו מחויבים כל כך הרבה זמן - במיוחד אני, צ'רלי וויני הגיטריסט ורוב טאונשנד המתופף. כל המחויבויות שלנו תמיד היו בפאמילי, ואנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להתחייב לעצמנו קצת יותר. אני מתעורר יום אחד וחושב, 'מה פאמילי הולכת לעשות?'" הוא גם דיבר על סגנון השירה הייחודי שלו: "תמיד חשבתי על עצמי כמוזיקאי, למרות שעמדתי על הבמה ואולי אנשים צופים בי יותר, אבל אני תמיד חושב על עצמי כחלק מהלהקה ובונה מוסיקה עם המוזיקאים האחרים, וממריא ומנגן באינטראקציה עם החבר'ה האחרים". על הסיבה שבגללה הבסיסט המקורי של הלהקה, ריק גרץ', עזב כדי להצטרף לבליינד פיית': "כי הוא רצה להצטרף לבליינד פיית' - פשוט ככה. קלפטון מצד אחד, וינווד מצד שני, ובייקר מאחור. איזה פיתוי. והוא לא יכל לעמוד בפניו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.