רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 ביוני (23.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו חיוניים כמו כל דבר של בטהובן" (ג'ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל, בעיתון NME, בשנת 1973).

התקליט שהבירדס מתעבים יותר מכולם: הדרמה מאחורי BYRDMANIAX. ב-23 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט שהיה אמור להיות עוד ציון דרך בקריירה של להקת הפולק-רוק החשובה הבירדס. במקום זאת, הוא הפך ליצירה שהלהקה עצמה ניסתה למנוע את יציאתה ושהמבקרים פשוט קברו. זהו סיפורו של התקליט העשירי של הבירדס, שהפך לסמל של כאוס אמנותי ובגידה מאחורי הקלעים.

זה היה אמור להיות שיא נוסף עבור ההרכב, שכלל באותה תקופה את החבר המייסד היחיד רוג'ר מגווין, גיטריסט הקאנטרי-רוק הווירטואוז קלרנס ווייט, המתופף ג'ין פארסונס והבסיסט סקיפ באטין. הלהקה, שהייתה ידועה בהופעותיה החיות המחשמלות, סיימה להקליט את השירים והייתה בטוחה שיש לה ביד חומר חזק. היא יצאה לסיבוב הופעות באירופה, ובזמן הזה, הדרמה האמיתית התרחשה באולפן ההקלטות ללא ידיעתה.

המפיק הוותיק טרי מלצ'ר, שהפיק כמה מתקליטיה בעבר, החליט על דעת עצמו שהחומר "יבש" מדי. אז מאחורי גבם של חברי הלהקה, הוא ביצע מהפך שנוי במחלוקת: הוא שכר נגני תזמורת והוסיף לשירים עיבודים בומבסטיים של כלי קשת, כלי נשיפה ואפילו מקהלת גוספל. התוצאה הייתה שהגיטרה המבריקה של ווייט וההרמוניות הקוליות המזוהות עם הלהקה פשוט נבלעו תחת שכבות של הפקה מנופחת.

ומה שהכי מתסכל? החברים היו אמורים להיות בשיא. התקופה שקדמה ל-BYRDMANIAX הייתה אחת המוצלחות והיציבות בתולדות הלהקה שזכתה להצלחה גדולה עם האלבום הכפול הקודם, (UNTITLED), וההופעות החיות שלהם בארצות הברית ובבריטניה היו הצלחה מסחררת. אז מה השתבש כל כך בדרך לאולפן? התשובה היא איש אחד: המפיק טרי מלצ'ר.

כשהלהקה שבה מסיבוב ההופעות ושמעה את התוצאה הסופית, חבריה נחרדו. הם מיהרו למשרדי חברת התקליטים קולומביה ודרשו לגנוז את המיקסים של מלצ'ר ולחזור לחומרים המקוריים. אך חברת קולומביה, שכבר השקיעה סכום עתק של 100,000 דולר בהפקה, סירבה בתוקף. התקליט, שכונה מאז בציניות "השטות של מלצ'ר", יצא לשוק למרות מחאותיהם.

מלצ'ר היה אחד האדריכלים המקוריים של צליל הפולק-רוק המזוהה עם הלהקה, בזכות עבודתו על הלהיטים המכוננים שלה כגון MR TAMBOURINE MAN ו-TURN TURN TURN. כשהתמודד עם ההאשמות, הוא לא נשאר חייב. בראיונות מאוחרים יותר טען בתוקף שלא עשה דבר ללא אישורו של מגווין, גם אם שאר חברי הלהקה לא היו בסוד העניינים. יותר מזה, הוא טען שהתוספות שלו היו הכרח מוחלט כדי להציל חומר גלם וביצועים שהוא הגדיר כ"בינוניים". לטענתו, חברי הלהקה היו כל כך לא מרוכזים בעבודה באולפן, עד שהעדיפו "להתחבא מנשותיהם" מאשר להשקיע בשירים. הלהקה טענה שמלצ'ר, ברשעותו, השתמש בכוונה בטייקים הגרועים ביותר של השירים כדי להצדיק את התוספות השנואות עליו.

כאילו כדי לחתום את גורלו המר של התקליט, תמונת העטיפה שעוצבה על ידי וירג'יניה טים הציגה את ארבעת חברי הלהקה עוטים מסכות מוות כסופות – דימוי שהתברר כמדויק להחריד. התקליט צלע אל החנויות וחרף כמה ביקורות אוהדות והופעות סולד-אאוט, נכשל כישלון חרוץ במצעדים בבריטניה. גם תקליט אוסף שיצא באוקטובר כדי למזער נזקים לא עזר. בארצות הברית, הוא בקושי גירד את 50 הגדולים. הסינגל הראשון, I TRUST, רוקר-קאנטרי מנומנם באופן תמוה, שהאופטימיות המאולצת שלו נבעה מהתעמקותו של מגווין בספר העזרה העצמית המפורסם של נורמן וינסנט פיל, "כוחה של חשיבה חיובית", כלל לא נכנס למצעד.

הביקורות היו קטלניות. במגזין רולינג סטון לא חסכו במילים קשות וכתבו: "איזו להקה מתה ומשעממת שרק מוסיפה מוגלה למצב הלהקות הכללי. העטיפה, הכוללת את פרצופיהם של חברי הבירדס שנראים כמו מסיכות מוות, רק מחזקת את התחושה". רוג'ר מגווין נסער מההשוואה, דבר שמובן בהתחשב בזוועתה. גם בעיתון המוזיקה הבריטי NME לא ריחמו: "ג'ין פארסונס עשה עבודה טובה לקידום מניעת מכירת התקליט הזה. תלונתו העיקרית הייתה שהמפיקים, טרי מלצ'ר וכריס הינשו, עשו מה שהתחשק להם ולא מה שהתאים ללהקה. כמה שהוא צודק. תזמור הוא דבר טוב עבור להקות מסוימות, אבל לבטח לא עבור הבירדס".

המתופף ג'ין פארסונס אכן היה הקול הבוטה ביותר נגד היצירה. בראיון למגזין מלודי מייקר, רגע לפני יציאת התקליט, הוא אמר בכנות כואבת: "אפילו יש בתקליט הזה כמה מוזיקאים שניגנו בהפקה המנופחת ההיא של סיימון וגרפונקל, 'גשר על מים סוערים'. רוב התקליט לא לטעמי. יש בו כמה שירים טובים כמו PALE BLUE או JAMAICA SAY YOU WILL, אבל אני די עצוב כי זה לא תקליט שמשקף את מי שאנחנו. לא הייתה לנו שליטה על העשייה כי היינו כל הזמן בדרכים בהופעות. אני כבר מצפה לעשות את התקליט הבא שיתקן את הדברים, ואני יודע שמה שאני אומר עכשיו לא מועיל לשיווק של זה".

התקווה שהתעוררה עם (UNTITLED), שהבירדס יוכלו להשאיר את שנות השישים מאחור ולהתמודד בזירה החדשה של שנות השבעים מול סופרגרופס כמו CSNY של חברם לשעבר דייוויד קרוסבי, התנפצה לרסיסים. BYRDMANIAX חיסל את כל המומנטום. התקליט הבא, FARTHER ALONG, שהוקלט בלונדון חודש לאחר מכן מתוך כוונה ברורה להימנע מ"מלצ'ריזמים", לא הצליח לשנות את התמונה.

האם זה היה יכול להיות אחרת? כנראה שלא. גם אם מבט מפויס יותר לאחור מסווג כיום את התקליט כ"לא אחיד אבל סביר", הוא עדיין נושא צלקות. אך האם כל האשמה צריכה ליפול על המפיק? כיום, קל יותר לראות שהתוספות של מלצ'ר, שנואות ככל שהיו, היו אולי ניסיון נואש להעניק אחידות כלשהי לאוסף שירים שהתרוצץ בפראות בין סגנונות ורמות איכות. קשה לדמיין מפיק שהיה מצליח ליצור קו אחיד בין מחווה מרושלת להוליווד הקלאסית כמו CITIZEN KANE, שיר הוודוויל החיוור I WANNA GROW UP TO BE A POLITICIAN, וקטע הבלוגראס האינסטרומנטלי המבריק GREEN APPLE QUICK STEP, שהוא ללא ספק נקודת האור הבוהקת ביותר בתקליט.

בנוסף, שום כמות של תזמורים לא יכלה להציל את הביצוע חסר החיים של שיר הפתיחה, GLORY, GLORY, או את הרית'ם אנד בלוז הרדוד של TUNNEL OF LOVE. עם זאת, במקומות שהחומר היה חזק יותר, האסטרטגיה של מלצ'ר עבדה. הבלדה PALE BLUE של מגווין מקבלת טיפול תזמורתי שדוחף אותה לסף הקיטש מבלי לחצות את הגבול. KATHLEEN'S SONG, שנלקח מפרויקט תיאטרלי גנוז של מקגווין, הוא קטע פופ-תזמורתי מקסים. והשילוב בין נגינת הפדאל-סטיל העדינה של סנייקי פיט קליינאו והשירה הנוגעת ללב של קלרנס וייט בקאבר לשיר MY DESTINY הוא עוד רגע של חסד.

בתכל'ס, מה שהכי חסר ב-BYRDMANIAX הוא הצליל המובהק של הבירדס עצמם. מגווין הודה מאוחר יותר שהיעדר צליל ה"ג'אנגל" הידוע של גיטרת הריקנבקר שלו פגע קשות בתקליט. בתקופה שהם היו אמורים לעמוד ראש בראש מול הענקים, הם נשמעו כמו להקה שבקושי הייתה שורדת קרב עם הרכב נהדר אך לא מסחרי לגמרי כמו POCO. אז התקליט זכה לכינוי "השטות של מלצ'ר", אך האמת המרה היא שלשטות הזו היו שותפים רבים.

חיים בעבר? ג'ת'רו טול פותחים את הכספת ומוכיחים שהעתיד כבר כאן! ב-23 ביוני 1972 יצא בבריטניה אוצר בלום בדמות אלבום כפול ומפתיע של להקת ג'ת'רו טול. השם: LIVING IN THE PAST וזה אכן כל מה שזה לא היה.

בעוד הלהקה דהרה קדימה עם יצירות מורכבות כמו THICK AS A BRICK, החליט המוח מאחורי הכל, איאן אנדרסון, לפנק את המעריצים במסע בזמן. לא עוד אלבום אוסף שגרתי, אלא תיבת אוצרות של ממש, עמוסה בקטעים נדירים, שירים שיצאו רק על גבי תקליטונים קטנים (סינגלים) ופנינים מהופעות חיות שטרם נשמעו. כל הטוב הזה מצא סוף סוף בית חם תחת קורת גג אחת, ובעיקר, נתן למעריצים האמריקאים הזדמנות לשים את היד על להיטי ענק בריטיים כמו SWEET DREAM ו-THE WITCH'S PROMISE שפספסו עד כה.

כשהאלבום המהודר, עטוף בעטיפה דמוית עור עם כיתוב בצבע זהב וחוברת תמונות מפוארת, הגיע גם לארצות הברית, מגזין המוזיקה רולינג סטון לא נשאר אדיש. בביקורת חריפה ובלתי נשכחת, המגזין השתמש באלבום החדש-ישן כדי לנתח את ה-DNA המשתנה של הלהקה, במהלך שהרגיש כמו מכתב פרידה לחבר ותיק. "מי ומה זו לעזאזל ג'ת'רו טול?" נשאל שם, והתשובה, לדבריהם, הייתה מורכבת כמו סולו חליל של אנדרסון.

אז שלפתי את הביקורת וכך נכתב בה אז: "סביר להניח שתקבלו כל תשובה שאפשר להעלות על הדעת, שכן איאן אנדרסון עדיין לא העלה את אותו הרכב דמויות בשני תקליטים רצופים. למרות שאלבום זה הוא לא יותר מתכולת שירי תקליטונים ישנים, שירי אלבומים וכמה הקלטות בהופעה, הוא עונה על השאלה בצורה טובה למדי, ולמעשה מספר את סיפורה של להקה שהיו לה כמה פרצופים.

כאשר אנדרסון, מיק אברהמס, גלן קורניק וקלייב באנקר הקימו את ג'טרו טול בשנת1968, הם היו הרכב מחוספס מאוד התקליט הראשון שלהם, THIS WAS, שלא היה אחיד, הואר בהבזקים תכופים של זוהר מהגיטרה של אברהמס והתופים של באנקר. השירים A SONG FOR JEFFREY ו-LOVE SONG מייצגים כאן את התקופה הזו מעברה של הלהקה, ולא משאירים ספק רב מדוע הלהקה הייתה פעם יקירת המחתרת האמריקאית. אבל למרות שהשילוב שלהם של בלוז רחוב ארצי, מאדי ווטרס ופירוטכניקה פסיכדלית היה צו השעה בתקופה המיידית שלאחר פירוק להקת CREAM, זה לא הסתדר עם אברהמס, חובב הבלוז הטהור, שהועף והיה בדרכו להקים את להקת BLODWYN PIG.

צירופו של מרטין לאנסלוט באר לקח את ג'ת'רו טול עמוק לתוך המחוזות הכבדים, אבל עם זה לתוך בור ההשתוללות חסרת הכיוון המאוכלסת על ידי פלאי אפקט הווא-ווא שיישארו חסרי שם. השירים של ג'ת'רו טול נבנו בצורה הגיונית, הנגינה הייתה צמודה להפליא, והמילים היו הרבה יותר ממילים בג'אם סשן. הם אולי הסתמכו במידה רבה על ריפים חוזרים ונשנים, אבל אפקטיביים. האלבום השני, STAND UP, הנהדר הוקלט עם המערך הזה של הלהקה, כמו שירים כגון DRIVING SONG ו- SINGING ALL DAY. האחרון הפגין את הצד הרך של הלהקה עם ביטוי נוגע ללב של שמחות וצער החיים הפנימיים.

אבל אנדרסון, תמיד הפרפקציוניסט, הרגיש שהיישור של הלהקה מגביל מדי, ומונע מהחליל והגיטרה לחקור את היכולות החיצוניות ביותר שלהם. אז נכנס ללהקה חבר ותיק מבית הספר, ג'ון אוון, להקלטת התקליט BENEFIT ובמהרה הפך לחבר להקה קבוע. הפסנתר המתגלגל והאורגן שלו משתלבים בצורה מושלמת, ומאפשרים ללהקה הרבה יותר ניסויים ורב-תכליתיות.

ג'ת'רו טול עברה בקלות מבלדות רכות ומתנדנדות כמו JUST TRYING TO BE ו-WOND'RING AGAIN לשירים רוקרים כמו TEACHER בקלות שמתנגדת לדמיון. שני קטעי ההופעה החיה של האלבום (בצד השלישי) מדגימים עוד יותר את המורכבות והעוצמה של הלהקה בגלגולה השלישי. אוון מציג את הווירטואוזיות שלו ב-BY KIND PERMISSION OF, כשהוא שוזר פנימה נושאים קלאסיים, בלוז וניאו-ג'אז שונים, בקצב כה עדין של הרדיפות של אנדרסון. הקטע השני בהופעה, DHARMA FOR ONE, עשוי להיות מחודש מעט (מה שאומר שהוא קצת יותר רועש), אבל הוא אנרגטי אפילו יותר מהמקורי. לעתים קרובות אנדרסון ובאר עפים לגיחות נפרדות, בו זמנית, תוך שימוש בגיבוי החובט של חבריהם כמשטח שיגור נפץ...

האם זה פלא מדוע החבר'ה האלה נבחרו ל'הכישרון החדש המבטיח ביותר' בסקר של מוזיקאים משנת 1970? אבל למרות כל הפוטנציאל שלה, הלהקה הייתה בבעיה עמוקה, עם פיצול שנוצר במהירות בשורותיה. קלייב באנקר וגלן קורניק רצו להישאר עם רוק מוצק, בעוד שאוון ואנדרסון רצו צליל קליל יותר, אוורירי ופחות מהותי. קורניק היה הראשון ללכת, והוחלף על ידי מקורב אחר של אנדרסון, ג'פרי האמונד-האמונד. השינוי השפיע בצורה דרסטית על הצליל של הלהקה.

צאת התקליט AQUALUNG הציג את הרוח והדחף של הלהקה. עבור רבים האלבום היה אכזבה מרה: למרות שזה היה תקליט הזהב הראשון של ג'ת'רו טול, הוא נקלט לעתים קרובות רק לאחר כמה האזנות בלבד. ההחלפה של באנקר במתופף בארימור בארלו השלימה את ההפיכה של אנדרסון - הוא בחר את קבוצת נגני הצד שלו בעצמו, בקיאים אך בקושי מאיימים על שליטתו בחומר. הפלט שלהם (עם התקליטון LIFE'S A LONG SONG והתקליט המורכב THICK AS A BRICK) היה מעט יותר ממוזיקת פולק מוגברת ופופ-רוק מוסרי, צל חיוור של עבודתם הקודמת. היכן שהייתה פעם להקת רוק אנגלי רבת עוצמה הופיע טרובאדור מנופח עם להקה אקלקטית של נגנים צייתניים. אמנם מדובר בהעדפה אישית, אבל אני מעדיף את השיר BACK TO THE FAMILY הדינמי מאשר לקבל חתיכה מתועבת כמו UP THE POOL או יצירה כה מטומטמת רגשית כמו THICK AS A BRICK.

בחיפזון שלו להימנע מכבדות חסרת מנגינות, נראה שאנדרסון שכח שקצת כישרון מוגבר מעולם לא היה פשע. לג'ת'רו טול היה פעם את הכישרון; החבורה החדשה הזו? אני לא כל כך בטוח לגביה. זה בטוח כואב לאבד חבר ותיק, ואם ג'ת'רו טול לא תחזור למסלול הנכון בקרוב, יהיו הרבה יותר מאוכזבים שיחיו בעבר".

כך היה ברולינג סטון כשאלבום זה דווקא נשאר רענן מאד להקשבה. כמה מהשירים, שיצאו עד אז רק בגרסאות מונו על גבי התקליטונים, זכו פה למיקס מחודש בסטריאו. בהדפסה האמריקאית נערכו שינויים קלים בשירים. בשנת 2025 יצא האלבום מחדש במהדורה מורחבת ועם רמיקסים (כלומר, פתיחת ערוצי הקלטה מחדש ועריכת מיקס שונה) לכל השירים. הפעם קוראים לזה STILL LIVING IN THE PAST.

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-23 ביוני בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת הפולק-רוק הבריטית, סטרובס (STRAWBS). הנה על התותים שכמעט החמיצו את הקצפת.

סוף הסיקסטיז בלונדון וחבורת מוזיקאים צעירה עמדה לעשות צעד שיגדיר את מסלול חייה. זו לא הייתה עוד להקה, אלו היו הסטרובס, והם באו עם תקליט בכורה שלא ניפץ את המצעדים, אבל בהחלט סלל את הדרך לאחת הקריירות המרתקות והעשירות בפולק-רוק הבריטי.

הסיפור לא מתחיל באצטדיוני ענק, אלא במועדוני פולק קטנים ומיוזעים. שם, השלישייה המקורית שנקראה STRAWBERRY HILL BOYS – עם דייב קאזינס, טוני הופר ורון צ'סטרמן – ליטשה את הסאונד האקוסטי וההרמוניות הצלולות שלה. בשלב מסוים הם קיצצו את השם ל-STRAWBS.

לפני שהספיקו לומר "חוזה הקלטות", הצטרפה ללהקה זמרת צעירה עם קול של מלאכים ושם שעוד ידהד במסדרונות הפולק-רוק: סנדי דני. היא נשארה בהרכב פחות משנה, אבל הספיקה להקליט איתם אוצר שלם של שירים ששוחרר שנים אחר כך תחת השם ALL OUR OWN WORK. אבל הגורל, והצעה מפתה, קראו לה. דני המריאה כדי להצטרף ללהקת FAIRPORT CONVENTION, שם הפכה לאחד הקולות הנשיים החשובים בדורה, והשאירה את החברים שלה שוב כשלישייה תוהה.

אבל החבורה לא ויתרה. ההתמדה שלהם צדה את עיניהם ואוזניהם של המנהלים בסניף הבריטי הטרי של חברת התקליטים האמריקאית A&M RECORDS. כן, אותה חברה שהקימו המוזיקאי הרב אלפרט והמפיק ג'רי מוס. אז עם חוזה ביד, הלהקה נכנסה לאולפן ההקלטות והבינה שהיא לא משחקת בליגה של חובבנים. על כיסא המפיק ישב גאס דאדג'ן, האיש שזמן קצר לאחר מכן יהפוך את אלטון ג'ון לכוכב על ויפיק את SPACE ODDITY של דייוויד בואי. על העיבודים התזמורתיים הופקד טוני ויסקונטי, גאון מוזיקלי שעתיד לחצוב בסלע את הצליל של טי רקס ושל תקופת ברלין המהוללת של בואי. פתאום, שירי הפולק האינטימיים של הלהקה עמדו לקבל טיפול מלכותי.

ואם זה לא מספיק, רשימת נגני האולפן שהתארחו בתקליט נראית כמו היכל התהילה של הרוק הבריטי בהתהוות. על הפסנתר ניגן ניקי הופקינס ובגיטרת הבס? לא אחר מאשר ג'ון פול ג'ונס. תחשבו על זה, האיש שעוד רגע ירעיד אצטדיונים עם לד זפלין, מקליט תפקידי בס עדינים לתקליט פולק-רוק. השילוב הזה של כישרונות יצר סאונד עשיר ומורכב, כזה שרמז בבירור על הכיוון הפרוגרסיבי שהלהקה תאמץ בהמשך דרכה.

עם זאת, כאשר הושמעה התוצאה לסמנכ"ל A&M, גיל פריזן, התגובה שלו הייתה שלילית בעליל - הוא חשב שהם החתימו להקת פולק מתקדמת ולא להקת פופ, ולמרות שסכום מזומנים גדול בוזבז (עם מקדמה שניתנה ללהקה בסך 30,000 ליש"ט, הכי יקר מאז סרג'נט פפר), הסטרובס חזרו לאולפן כדי להקליט עוד כמה שירים. האלבום כפי שיצא זכה לשבחי המבקרים, והצליח לא רע על בסיס מסחרי, עם 25,000 עותקים שנמכרו בבריטניה. התקליטון מהאלבום, THE MAN WHO CALLED HIMSELF JESUS, נאסר, כצפוי, להשמעה על ידי הבי.בי.סי.

התקליט, שנקרא בפשטות STRAWBS, מביא מצד אחד את השורשים האקוסטיים וכתיבת השירים המופנמת של קאזינס והופר. מצד שני, יש פה הפקה גרנדיוזית ועיבודים שופעים ששיוו לשירים ממד קולנועי. במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "התקליט הראשון של שלישייה מוכשרת זו מכיל עיבודים מלאי מחשבה שמרפדים שירים בסגנון המודי בלוז". בעיתון IT נכתב בביקורת: "זה ארוז היטב, מופק היטב, אם כי לפעמים העיבודים מוגזמים. השירים כתובים באופן יפהפה. המפיק, גאס דאדג'ן, ביחד עם טוני ויסקונטי לצדו, הצליח ליצור יצירה של אור וצל. זה תקליט נהדר מלהקה שיש לי ספק אם תצליח להפיק משהו טוב מזה". ובעיתון רקורד מירור נכתב אז: "הלהקה הזו נמצאת בתחום הפרוגרסיבי מבלי להיות רועשת. כל אחד יכול היום להגביר את כלי הנגינה שלו ולהרעיש. השירים והעיבודים של הסטרובס נחמדים והמילים קשות ופואטיות. המילים פה ושם מעורפלות ומפספסות את המטרה".

ב-23 ביוני בשנת 1970 יצא תקליט הופעה חדש לאלביס פרסלי ששמו ON STAGE. איזה מלך הוא זה!

לאס וגאס, 1970. העיר שלעולם לא ישנה הייתה עדה לתחייה מלכותית. שמונה שנים לאחר הופעתו החיה האחרונה, אלביס פרסלי, מלך הרוק'נ'רול הבלתי מעורער, חזר לבמה בניצחון. הקאמבק המחשמל הזה, שהחל בשנת 1968, הגיע לשיאו באלבום ההופעה ההיסטורי ON STAGE. זה לא רק השירים עצמם, אלא גם הרכב המוזיקאים המדהים שתמך בנאמנות במלך.

עד 1970, אלביס היה אדם שנולד מחדש. היוקרה לבושת העור של הקאמבק המיוחד של 1968 השילה את הפרסונה הקולנועית הבעייתית של אלביס בשנות ה-60, והחזירה את האמן הגולמי והמגנטי ששינה את העולם. חזרתו להופעות חיות במלון הבינלאומי בלאס וגאס הייתה סנסציה, והביקוש לאלבום הופעה חיה חדש היה מוחשי. התוצאה הייתה ON STAGE. בלב הצליל העוצמתי הזה עמדה להקת TCB. ראשי התיבות, מוטו אישי של פרסלי, ייצגו TAKING CARE OF BUSINESS. זו לא הייתה רק להקת ליווי; זוהי יחידה שנבחרה בקפידה עם כמה מהמוזיקאים הטובים ביותר בתעשייה, כל אחד אמן במלאכתו.

בתחילת 1970, להקת TCB כללה את ג'יימס ברטון האגדי בגיטרה המובילה. ברטון, חלוץ בסגנון "פיקינג צ'יקן", כבר ביסס את מקומו בהיסטוריה של הרוק'נ'רול. בגיטרת הקצב היה ג'ון וילקינסון וחטיבת הקצב הייתה כוח טבע אדיר עם ג'רי שף בבס ורוני טוט בתופים. השניים הניחו בסיס שהיה גם סוער וגם מורכב. קווי הבס המלודיים והמורכבים לעתים קרובות של שף רקדו סביב הקצב, בעוד שתיפופו הנפיץ של טוט העלה את האנרגיה של ההופעות לגבהים עוצרי נשימה. עבודת הקלידים, בעיקר של גלן ד. הרדין, הוסיפה עושר, כשהוא עובר מפסנתר עדין לצלילי אורגן מרשימים.

אבל חומת הצליל מאחורי אלביס הייתה יותר מסתם להקת TCB. שתי להקות ווקאליות יוצאות דופן סיפקו רקע ווקאלי עשיר ומלא נשמה. להקת SWEET INSPIRATIONS, להקת גוספל וסול ידועה שכללה את סיסי יוסטון (אמה של וויטני יוסטון), הביאה לבמה נוכחות נשית עוצמתית ומרגשת. ההרמוניות המרשימות שלהן והתגובה שלהן עם אלביס היו גולת הכותרת של ההופעות. השלימה את התמונה להקת THE IMPERIALS, רביעיית גוספל גברית מכובדת. ההרמוניות ההדוקות שלהם הוסיפו עומק ויראת כבוד לבלדות וכוח מניע לשירי הרוק'נ'רול. זה היה שילוב היישר מגן עדן!

ההקלטות לאלבום התקיימו במהלך הופעת הבמה השנייה של אלביס במלון אינטרנשיונל, בעיקר בפברואר 1970, עם כמה שירים שנבחרו מהופעה שלו באוגוסט 1969. האווירה הייתה מחשמלת. אלה לא היו הופעות אולפן סטריליות; אלה היו הופעות תוססות וחיות מול קהל מלא. האנרגיה של הקהל הניעה את המוזיקאים, וההופעה המחשמלת של הלהקה הציתה את הקהל לטירוף.

האלבום היה סטייה מכוונת ממחרוזות הלהיטים הגדולים ביותר שאפשר היה לצפות. במקום זאת, האלבום הציג אלביס עכשווי, תוך התמודדות עם שירים של אמנים כמו תחיית קרידנס קלירווטר, ניל דיימונד וטוני ג'ו ווייט. זו הייתה החלטה מודעת להציג אותו כאמן רלוונטי ומודרני, ולא כאמן נוסטלגי. התוצאה הייתה אוסף גולמי, עוצמתי שמבוצע בצורה מושלמת ומביא את אלביס פרסלי בשיא כוחותיו המחודשים, מלך שחזר לכס מלכותו, מוקף באנשי חצר בעלי כישרון מוזיקלי יוצא דופן. כמה כיף יש באלבום הזה!

שקט, מתחתנים! ב-23 ביוני בשנת 1967 נשא בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל, לאישה את אהובת נעוריו. רגע אחרי שהרעיד את קליפורניה עם חבריו ללהקה, ג'ון "השור" אנטוויסל חזר ללונדון כדי לכבוש יעד אחר: את ליבה של אליסון ווייז. קבלו את כל הפרטים העסיסיים מחתונה אחת שלא תישכח, כולל דרמה משפחתית, אורחים מסטולים ועוד.

רק שלושה ימים חלפו מאז שחברי להקת המי נחתו בחזרה בבירה הבריטית, היישר מההופעה המשוגעת ושוברת הגיטרות שלהם בפסטיבל הפופ הבינלאומי במונטריי, קליפורניה, אירוע שמיקם אותם סופית בפסגת הרוק העולמי. אבל עבור הבסיסט של הלהקה, ג'ון אנטוויסל, המוכר בכינויו "השור" בזכות יציבותו על הבמה, המהומה האמיתית התרחשה דווקא הרחק מאור הזרקורים.

באחר צהריים שמשי של יום שישי, בעיירה קהילתית שקטה ברובע אקטון, נשבע אנטוויסל אמונים לאהבת נעוריו, אליסון ווייז. בבוקר שלפני, התייצבו בגינה האחורית הקטנטנה של בית המשפחה אנטוויסל, אביו החורג גורדון, ובן דודו איאן גילינגהאם לצילום רשמי. שלושתם, לבושים בחליפות אפורות נראו כמו דיוקן ממשפחה ויקטוריאנית קפואה בזמן, ניגוד משעשע לעידן ילדי הפרחים. אנטוויסל התעקש על הכובעים, אך דאג לעשות את שלו מיד אחרי הצילום. כי הרי צריך לשמור על התסרוקת. אז בלילה שלפני, הוא דאג שאליסון תצבע את שערו לשחור עורב, כיאה לכוכב רוק שמכבד את תדמיתו האופנתית.

אך מאחורי החזות המהודקת הסתתרה דרמה קטנה. בכנסייה הם פגשו את אביו הביולוגי של ג'ון, ברט, ואשתו דורה. אנטוויסל, שהפתיע רבים, בחר באביו הביולוגי לשמש כשושבינו, ולא באביו החורג גורדון, שגידל אותו. "ברט העריץ את אליסון והיה גאה עד השמיים שג'ון ביקש ממנו להיות השושבין", אמר אחיו החורג של אנטוויסל, ברנרד. "אני בטוח שזה פגע בגורדון, וזו כנראה הייתה בדיוק הכוונה של ג'ון".

אחרי הטקס בכנסייה, החגיגה עברה הילוך בקבלת פנים שכללה ארוחה, מוזיקה וריקודים. רשימת האורחים הייתה מצומצמת אך איכותית: קית' מון, המתופף הפרוע של הלהקה, הגיע עם אשתו קים, וכצפוי, גנב חלק מההצגה. "אני זוכר שדיברתי עם קית' וחשבתי לעצמי שהוא בטוח תחת השפעת סמים", נזכר בן הדוד איאן. "אבל אז הבנתי שהוא פשוט כזה, הוא תמיד היה מטומטם חביב". פיט טאונסנד, הגיטריסט והמוח היצירתי של הלהקה, הגיע לבדו, כשנה לפני שיתחתן בעצמו עם חברתו קארן אסטלי. ומה עם הסולן? רוג'ר דלטרי, על אף שהוא זמן, בחר שלא להופיע.

למחרת, עברו הזוג הטרי לביתם החדש בשכונת אילינג, אותו רכשו בסכום של 8,100 פאונד, סכום נאה לאותה תקופה. הדבר הראשון שאנטוויסל עשה היה לקנות מכשיר טלוויזיה לחדר השינה, שהיה החדר היחיד שהספיק לעצב. אבל זו הייתה רק יריית הפתיחה. הוא ביקש להפוך את הבית לחזון הרוק'נ'רול הפרטי שלו, כארמון שישקף את האישיות הייחודית שלו. החתונה השקטה הייתה רק הפוגה קצרה לפני שהשור חזר לבנות את הממלכה הפרטית שלו, הרחק מהבמה הרועשת.

ב-23 ביוני בשנת 2010 מת פיט קוואיף, הבסיסט הראשון בלהקת הקינקס. האיש שהניח את היסודות הבס של להקת הקינקס. הנה סיפור מסתורין ישן, סיפור על העלמות פתאומית, תאונת דרכים קשה וסיפור כיסוי שהחזיק מעמד במשך חודשים.

השנה היא 1966, הקינקס נמצא בשיא תהילתם, כובשים את המצעדים עם סאונד בריטי מחוספס ובועט. לפתע, בחודש מאי, נופלת פצצה: פיט קוואיף, החבר המייסד, פורש מהלהקה. העיתונות סערה, המעריצים היו בהלם, אבל הסיפור הרשמי, כפי שסיפר קוואיף בעצמו לעיתון המוזיקה ביט אינסטרומנטל בינואר 1967, נשמע כמעט כמו תסריט לסרט.

"הרגשתי לא טוב כבר תקופה", הוא הסביר אז, "הרופא שלי, אחרי שגילה עודף נוזלים במוח, המליץ ​​על ניתוח דחוף". ולמה דווקא בדנמרק? ובכן, כאן הסיפור מקבל טוויסט פיקנטי. "שמעתי שבקופנהגן מהיר וזול יותר מאנגליה. הגעתי לבית החולים, ותוך שעתיים כבר הייתי אחרי הכל, מה שמראה כמה הם יעילים שם". קוואיף נשאר בדנמרק מספר חודשים כדי "להתאושש ולקחת חופשה שהגיעה לי". כאן נכנס ההיבט העסקי, או לפחות כך הוא טען. "הקינקס היא חברה בע"מ", הוא פירט, "כל החלטה דורשת חתימה של ארבעתנו. הייתי חייב להודיע ​​על פרישה כדי לא לתקוע את העסקים. כמובן שכולנו ידענו שזה סידור זמני ושמרנו את זה בסוד. ג'ון דאלטון, שהחליף אותי, היה בסוד העניינים וזרם עם הסידור".

האמת הכואבת שמאחורי הסיפור

אבל האמת, כמו תמיד, הייתה הרבה פחות מסודרת והרבה יותר כואבת. הסיפור על הניתוח המהיר בדנמרק היה המצאה מתוחכמת שנועדה להסתיר את מה שבאמת קרה. ב-3 ביוני 1966, לאחר הופעה במורקאמב, נסעו קוואיף וסבל הציוד של הלהקה, ג'ונה ג'ונס, במכוניתם. בכביש המהיר M6, רכבם התנגש בעוצמה במשאית.

התאונה הייתה קשה. שניהם פונו לבית החולים בוורינגטון. קוואיף סבל משבר בכף רגלו וחתכים בראשו שדרשו תפרים. מצבו של ג'ונס היה חמור בהרבה, לאחר שהועף דרך השמשה הקדמית. באופן אירוני ומצמרר, באותו יום ממש יצא לאור בבריטניה התקליטון עם הלהיט הגדול של הלהקה, SUNNY AFTERNOON, שיר על אריסטוקרט שירד מנכסיו ומוצא נחמה ביום שמשי. בכל אופן, בזמן שקוואיף שכב פצוע בבית החולים, השיר שהיה שותף ליצירתו החל לטפס במצעדים. אז כדי לשמר את ההצלחה - ג'ון דאלטון, שהיה חבר בלהקת MARK FOUR, הובא כמחליף זמני כדי שהצגה תוכל להימשך.

הפרישה הסופית והמורשת

קוואיף אכן חזר ללהקה, אך המתחים הפנימיים, בעיקר בין האחים ריי ודייב דייוויס, המשיכו לבעבע. באפריל 1969, הוא כבר לא יכול היה לשאת את המריבות והודיע ​​על פרישה סופית ואמיתית, והקים להקה חדשה בשם MAPLE OAK.

שנים לאחר מכן, ריי דייוויס נטר לו טינה על עזיבתו באופן קריטי. אך עם מותו של קוואיף בשנת 2010 מאי-ספיקת כליות (באופן סמלי, הוא מת בקופנהגן, דנמרק), הכעס התחלף בצער עמוק ובהכרה בחשיבותו. "לעולם לא הייתי יכול להצליח בלי פיט", אמר דייוויס, "הוא היה בסיסט גדול ונוכחותו הייתה חיונית לסאונד ולכימיה של הקינקס". גם אם דרכיהם נפרדו בטונים צורמים, איש לא יכול לקחת מפיט קוואיף את תפקידו המכונן באחת הלהקות העיקריות והמשפיעות של הפלישה הבריטית.

שלישייה במשבר אך בתנופה: הסיפור הבוער מאחורי התקליט שכמעט פירק את אמרסון, לייק ופאלמר. ב-23 ביוני בשנת 1972 יצא התקליט TRILOGY - תקליט האולפן השלישי של הסופרגרופ המסחרר הזה. אך מאחורי העטיפה המהפנטת והצלילים פורצי הדרך, הסתתרה דרמה של יצירה, אגו מתנגשים, ותסכול טכנולוגי שהביא את הלהקה אל סף פיצוץ.

גרג לייק בספרו: "אני נשאל לעתים קרובות לבחור את אלבום ה-ELP האהוב עליי, ואני מתקשה לענות. אם הייתי נאלץ לבחור, בכל אופן, זה היה חייב להיות טרילוג'י. האלבום פחות אפל וקשה מאלבומינו הקודמים, אבל יש בו איכות מוזרה ויפה שהיא ייחודית. אני לא מכיר אלבום אחר שנשמע כמוהו. היינו אז ביחד מספיק זמן וניגננו מספיק הופעות כדי למצוא את הזהות המוזיקלית הייחודית שלנו, ובמקביל, טכנולוגיית המוזיקה התקדמה. גם סמכנו לחלוטין אחד על השני כמוזיקאים, גם באולפן וגם בהופעות חיות. הכוכבים היו מיושרים. כשהתחלנו לעבוד על טרילוג'י, מכשירי הקלטה עברו משש עשרה לעשרים וארבעה ערוצים, ועד מהרה היה אפשר לסנכרן שתי מכונות יחד כדי לאפשר הקלטה של ​​ארבעים ושמונה ערוצים. כבר לא היה לנו מחסור בערוצים. עכשיו היה לנו החופש להתנסות בתוספות של צלילים וזה אפשר לנו לתזמר את ההקלטות שלנו בצורה שמעולם לא הייתה אפשרית קודם לכן".

שידרוגים בארסנל כלי הנגינה

בין נובמבר 1971 לינואר 1972, התבצרה השלישייה הזו באולפני ADVISION בלונדון כדי להקליט את היורש לתקליט ה(חצי) קונספט האולפני הקודם שלה, TARKUS. הפעם, האווירה הייתה שונה. לא היה סיפור מסגרת, אלא אוסף שירים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. השינוי הגדול ביותר הגיע מכיוונו של הקלידן קית' אמרסון. הוא צירף לארסנל הכלים שלו את ה-MINIMOOG MODEL D, סינטיסייזר קומפקטי וזול יחסית שהפך בן לילה לסמל של שנות השבעים. הניידות והמחיר הנוח אפשרו לאמרסון לרכוש שניים כאלו, למקם אותם מעל אורגן ההאמונד L-100 הוותיק שלו (אותו כלי שספג סכינים וטלטלות עוד מימי להקתו הקודמת THE NICE), ולהקליט שכבות על גבי שכבות של צלילים עתידניים. לצד הכלים האלו, הוא גם שמר בקנאות על אורגן ההאמונד C-3 הענק שלו. גרג לייק: "פיתוח טכנולוגי מכריע נוסף באותה תקופה היה שדרוג הסינטיסייזר מוג. כעת הייתה לו היכולת לפעול במצב פוליפוני ולא רק מונופוני. משמעות הדבר הייתה שניתן היה לנגן מספר תווים בו זמנית במקום רק תו בודד בכל פעם".

גם המתופף קרל פאלמר חש שהגיע הזמן לשדרוג. הוא נטש את מערכת התופים הבסיסית של LUDWIG לטובת מפלצת תופים חדשה מאותה חברה, ה-OCTOPLUS KIT. התוכנית המורחבת הזו כללית תופים נוספים שאפשרו לו להוסיף עושר ומרקמים חדשים לתיפוף הווירטואוזי שלו.

כל העושר הזה נוצק לכדי תקליט על ידי טכנאי ההקלטה הצמוד והמוכשר, אדי אופורד, שנחשב בעיני רבים לחבר הרביעי בלהקה. אבל הטרילוגיה הייתה שירת הברבור שלו עם הלהקה. למורת רוחם הגדולה של החברים, בחר אופורד לעבור לעבוד במשרה מלאה עם להקת יס, מה שהותיר חלל מקצועי ואישי גדול.

אמנות או התמסחרות: סלבדור דאלי ותביעה מפתיעה

כמו המוזיקה שלהם, גם העטיפות של אמרסון, לייק ופאלמר היו תמיד יצירות אמנות. לתקליט החדש הם כיונו להכי גבוה שאפשר ופנו לאמן סלבדור דאלי. דאלי הסכים, אך דרש סכום סוריאליסטי-אסטרונומי של 50,000 דולר עבור הציור. הלהקה נאלצה לוותר על החלום והעבירה את המשימה לצוות המעצבים הלוהט של התקופה, HIPGNOSIS.

התוצאה הייתה קולאז' מהפנט של שלושת חברי הלהקה, מעשה ידיו של האמן פיל טראברס. זו הפעם הראשונה שפניהם של חברי הלהקה הופיעו על עטיפת תקליט קדמית שלהם. באופן משעשע, העטיפה כמעט והובילה לתביעת משפטית, כאשר מגזין להומוסקסואלים אז השתמש בדימוי שלהם פה ללא רשות.

הצד הראשון: מפעימות לב ועד למערב הפרוע

התקליט נפתח בהפתעה של ממש. הקטע הפותח, THE ENDLESS ENIGMA, מתחיל בשקט, כמעט במסתוריות, עם אפקט של פעימות לב, טרנד שהיה אז באופנה. אבל אל תטעו, השקט הזה הוא רק השקט שלפני הסערה, ותוך זמן קצר הלהקה ממריאה לטיסה מוזיקלית מסחררת. לפתע, האקשן נרגע ומתנקז לקטע פסנתר אינטימי בשם הפוגה. למי שלא בקיא ברזי המוזיקה הקלאסית, פוגה היא יצירת קונטרפונקטית מורכבת ומסודרת, הבנויה ממספר קולות עצמאיים הנשזרים סביב נושא מוזיקלי מרכזי. קית' אמרסון הכיר היטב את המסורת הקלאסית הזו.

התעסקותו בטכניקות קונטרפונקטיות לא הייתה חדשה אבל הפוגה הזו הייתה אתגר של ממש. "היא נכתבה כולה על דף תווים לפני שניגנתי אותה אפילו פעם אחת", הסביר אמרסון. "לא יכולתי לעבד פוגה בשום דרך אחרת. יש אנשים מוכשרים שיכולים לאלתר פוגות, וזה נהדר. אבל אני? אני חייב לכתוב את זה, להסתכל על זה ולעבוד על זה צעד אחר צעד".

היצירה מסתיימת בחזרה על נושא הפתיחה, וחותמת אותו בתרועת צלילים דמויי חצוצרות מרשימים מסינטיסייזר המוג. מיד אחרי הסערה הזו, מגיע רגע של נחת. FROM THE BEGINNING מעניק לגרג לייק הזדמנות נוספת להפגין את כישרונו יוצא הדופן בכתיבת בלדות אקוסטיות. הגיטרה של לייק נשמעת נינוחה ומלטפת וסולו המוג של אמרסון מזכיר מאוד את זה שבשיר LUCKY MAN אם כי הוא קצת יותר מאופק.

משם עוברים למסע במערב הפרוע. THE SHERRIF נפתח במבוא תופים קצבי וחף של פאלמר (שגם נשמע אומר "שיט" באמצע). מילותיו של לייק מספרות את סיפורו של הנבל ביג קיד ג'וזי וזהו עוד אחד מהקטעים הקלילים וההומוריסטיים של הלהקה, המתגלגל בעליזות עד לסולו ההונקי-טונק הסוער בסוף.

מכאן אנו גולשים לצד אחר של המערב הפרוע, עם עיבוד קצבי ליצירתו של המלחין האמריקאי ארון קופלנד, HOEDOWN. היצירה מלאה במרקמים עשירים, צבעים מנוגדים ומקצבים נועזים, ומתבססת על מנגינות עם אמריקאיות ישנות. אמרסון הושפע מקופלנד עד כדי כך שקרא לבנו הבכור על שמו. העיבוד נרשם לזכות כל חברי הלהקה, אך סביר להניח שאמרסון היה אחראי לרוב הדבר, למעט תפקיד התופים.

הצד השני: אהבה, חטא ושיא של יצירה

שיר הנושא של התקליט, טרילוגיה, הוא יצירה מגוונת ועשירה להפליא. מצלילי המיתר הרכים והמסונתזים של הפתיחה ועד לקטע הסיום המשועשע, זהו אחד הקטעים המגובשים והאחידים יותר של ELP. קל לטעות ולחשוב שצלילי המיתר הופקו באמצעות מלוטרון, אך למעשה הם נוצרו על ידי המיני מוג. "אני מסרב לנגן על מלוטרון מהסיבה הפשוטה שזה נוגד את העקרונות שלי", טען אמרסון. "כנר אחר היה צריך להגיע ולהקליט את הצליל לתוך סרט הקלטה, ומה שאתה מנגן זה בתכל'ס סליל של טייפ. אני מסרב לזה". עם זאת, הוא הוסיף בקריצה: "לגרג יש מלוטרון, ולי לא אכפת שהוא מנגן בו. אז אני די צבוע, לא?".

חלקו הראשון של קטע הטרילוגיה, המתאר התפרקות של מערכת יחסים, יכול היה להיות פשוט בלדה נוספת של לייק, אך כאן זה נשפך לקטע שני וסוער בשש שמיניות שנותן מקום לסלו מוג מסחרר. זאת יחד עם חטיבת הקצב העוצמתית של לייק ופאלמר – במיוחד עבודת ההיי-האט האימתנית שלו ביד אחת.

בקטע LIVING SIN יש להקה במלוא התנופה הפרוגרסיבית עם צליל ההאמונד הכה נפלא של אמרסון. והרצועה האחרונה, הבולרו של אבדון, היא אחת היצירות המעניינות יותר של ELP. כמו רוב יצירות הבולרו, היא מתפתחת מרעיון יחיד; במקרה הזה, מדובר בנושא המוזיקלי הארוך והמסקרן הכי שאמרסון המציא. משמעות השם "אבדון" היא חורבן, ובמיתולוגיה היוונית זה שמו של מלאך הגיהנום, דבר שמוסיף נופך של אימה. "מפחיד אותי לחשוב מאיפה ההשראה באה לזה, כי אני לא יכול להצביע על שום דבר ספציפי", הסביר אמרסון. "הבולרו הגיע אלי באופן הכי מוזר. בדיוק סיימנו חזרה והתחלנו לארוז את הציוד, ואני פשוט התחלתי לנגן את זה. כולם הסתכלו עליי ושאלו 'מה אתה עושה?'. אמרתי להם 'אני לא יודע, אבל תפסיקו לארוז ותחזירו את הכלים מיד, כי משהו קורה עכשיו, אין לי מושג מה זה!'. וכך עשינו, ומשם זה התחיל להיבנות".

היצירה אינה דומה כמובן לבולרו המפורסם של ראוול. בעוד יצירתו של ראוול היא קרשנדו תזמורתי מלכותי, הבולרו של אמרסון הוא בעל מקצב צבאי עקשני. היצירה מדגימה את מגוון הצלילים העצום שהסינטיסייזר איפשר באותה תקופה. אמרסון: "פשוט התחלנו כשאני מנגן את המלודיה על צליל חליל קטן מהסינטיסייזר. בכל פעם שחזרנו על הנושא, אני מוסיף משהו, גרג הוסיף משהו, וקרל הוסיף עוד צלילים לתופים שלו. עוד לא היה לזה מקצב בולרו; קרל פשוט שמר על הקצב והגביר את הווליום עם כל חזרה, ופשוט המשכנו לבנות את הסאונד, כשבאופן אינסטנקטיבי ידענו מתי היצירה תגיע לשיא. הסתכלתי על גרג וקרל, ועצרנו בדיוק באותו הרגע ביחד". רק לאחר דיון, אמרסון הגה את רעיון מקצב הבולרו, והיצירה הוקלטה בצורת המוכרת.

יצירות פאר שלא עלו על הבמה

התקליט TRILOGY סימן קפיצה אמנותית. שירתו של גרג לייק נשמעה בטוחה ועשירה מאי פעם, כפי שניתן לשמוע בבלדה האקוסטית המופתית FROM THE BEGINNING (שהפכה ללהיט והגיעה למקום ה-39 במצעד האמריקאי) או בשירה מלאת הנשמה שלו ביצירת הנושא. אבל כאן בדיוק צצה גם הבעיה הגדולה. ההפקה באולפן הייתה כה עשירה ומרובת שכבות, עד שזה היה בלתי אפשרי לשחזר אותה בהופעה חיה עם שלושה נגנים בלבד.

פירוטכניקה, אצבע כמעט שרופה ושריפה אמיתית

התסכול מחוסר אנשים לנגן את החומרים החדשים הוביל את הלהקה לנפח את ההופעה החיה באמצעים ויזואלים. מסכי ענק שהקרינו סרטים הופיעו על הבמה, ומערכת התופים של פאלמר המשיכה לתפוח. אמרסון הוסיף גאדג'ט חדש: MOOG CONTROLLER, קשת מתכתית ניידת שחוברה לסינטיסייזר ואפשר לה להפיק צלילים על ידי החלקת אצבע. כדי להוסיף לרמת ההופעה, הוא נהג לשים בקצה הכלי אבקת שריפה ולהצית אותה. באחת ההופעות, טכנאי מחליף שם כמות גדולה של אבקה, והפיצוץ מדי כמעט וגרם לאמרסון לאבד אצבע.

הביקורות על התקליט היו חלוקות, אך הקהל הצביע בארנקים. בישראל של 1972, התקליט נמכר במחיר 21.90 לירות וזכה לביקורות מהללות בעיתונים "להיטון" ו"עולם הקולנוע". גרג לייק: "לעתים קרובות נדהמתי מעומק השנאה שחשו חלק מהמבקרים כלפי האלבום הזה. מבחינתם, זה היה יומרני ופומפוזי. ולא הספיק רק לא לאהוב את הלהקה או למצוא את האלבום משעמם. הם נאלצו לייצר עמודים של קיטורים ארסיים. נראה של-ELP היה כישרון מיוחד בכל הנוגע להרגיז מבקרי מוזיקה עד כדי איבוד שליטה עצמית".

אבל הלחץ ליצור משהו גדול יותר, ביחד עם התסכול מהתקליט הנוכחי וחוסר בחומרים חדשים, הוביל לשמועות על פירוק. אמרסון ניסה ליצור תקליט סולו ג'אזי עם המתופף ג'ון הייסמן, אך ההתלהבות דעכה במהירות כי הגורל התערב בצורה הטרגית ביותר: בשנת 1972, ביתו של אמרסון עלה באש, וההקלטות לפרויקט הסולו נשרפו כליל.

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

רעידת אדמה בדייר סטרייטס: המתופף המקורי תולה את המקלות. ב-23 ביוני בשנת 1982 ובשיא הצלחתה, רגע אחרי הקלטת תקליט מופת רביעי, נאלצה הלהקה למצוא מנוע חדש למחלקת הקצב. למה? כי למתופף העדין והייחודי, פיק וית'רס, נמאס מרעש, צלצולים ובעיקר משינוי הכיוון המוזיקלי של הלהקה.

בעוד עולם המוזיקה המתין בנשימה עצורה ליציאת התקליט החדש והשאפתני של דיר סטרייטס, LOVE OVER GOLD, מאחורי הקלעים התחוללה סערה. פיק וית'רס, המתופף שהיה חבר בלהקה מיומה הראשון והטביע את חותמו על ארבעת התקליטים הראשונים, הודיע ​​על פרישה. הסיבה הרשמית הייתה הרצון לנהל אורח חיים שקט יותר לצד אשתו ובתו, אך מתחת לשטח בעבעו סיבות עמוקות ומורכבות הרבה יותר.

וית'רס לא היה מתופף רוק טיפוסי. הסגנון שלו, שבא מהג'אז והבלוז, התאפיין בעדינות, בנגינת "שאפל" מדוייקת ושימוש מתוחכם בצלילים שהעניקו ללהיטים המוקדמים את הגרוב הנינוח והבלתי נשכח. אחרי שנים מהפרישה, הוא שפך אור על התחושות שהובילו אותו למהלך הדרמטי: "הרבה אלמנטים חברו יחד כדי ליצור את המשפט, 'אני חושב שאני רוצה לעשות משהו אחר עכשיו'. התחלנו לנגן חזק מאוד. התחילו לי בעיות עם האוזניים, למרות שלא הבנתי מה זה באותו זמן. אני רק זוכר שירדתי מהבמה ואיבדתי שיווי המשקל. גם המוזיקה נעלמה מדברים שבהם הרגשתי שהתופים יכולים לתרום תרומה משמעותית או בהחלט להיות חלק מהעניין. מארק נופפלר התחיל לעשות שירים לאצטדיון רוק וזה פשוט לא תורגם לדרך שבה רציתי לנגן. ואז יש שורה שלמה של היבטים אישיים, הדינמיקה בין אנשים עיקריים, שאני לא רוצה לדון בה בראיון".

ארוחת צהריים קודרת במלון יוקרה

ספרו האוטוביוגרפי, חשף הבסיסט ג'ון איסלי את הדרמה שהתרחשה ביום גורלי. "פאולין ואני בדיוק חזרנו מירח הדבש שלנו כשאד התקשר אליי להגיד שפיק רצה לפגוש אותי ואת מארק לארוחת צהריים. אחר כך נשמעו פעמוני אזעקה. כי המקום שנבחר היה בלייקס, ליד האולד ברומפטון, כביש במערב לונדון. בלייקס, בעיצובה של אנושקה המפל, היה מין מלון רוק'נ'רול, שהקירות השחורים שלו היו הרקע המושלם לחדשות הקודרות שפיק הגיע להכריז. הוא רצה לעזוב את הלהקה. נמאס לו מהקפדנות של סיבובי הופעות והוא רצה לעבוד על סוגים שונים של מוזיקה.

ככל הנראה, הוא אמר לאד שאם הוא לא יוכל לנגן עם להקה כמו WEATHER REPORT, הוא יכול גם לוותר על תופים בכלל. על כך אד השיב, 'ובכן, אז אולי כדאי שתוותר'. חילופי השיחה שלו עם מארק ואיתי היו משהו בסגנון 'בסדר, תבחר. הקלטת את האלבום החדש שלנו ותקבל את התמלוגים שלך, אבל אתה לא הולך לעשות את העבודה הקשה של סיבוב הופעות וקידום האלבום שעשינו?'

מארק ואני נדהמנו, אפילו היינו בהלם, אבל פיק היה נחוש בדעתו ולא היה טעם לנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו. זו עבודה פיזית קשה, להיות מתופף בזמנים הטובים ביותר, ואני חושב שפיק מצא את זה קשה כפליים. אז ברגע שהפכנו את עצמנו ללהקת הופעות עמוסה מאד, שעתיים של נגינה בתופים תחת אורות חמים זה קשה כמו כל אימון בחדר כושר. לכך נוספו התשישות של סיבוב הופעות והעובדה שזה עתה הוא התחתן עם לינדה. הבנו את הנקודה שלו. פיק היה מתופף משובח ולמדתי ממנו כל כך הרבה בחדר המכונות של הלהקה.

פיק היה מתופף שידענו שנתגעגע אליו, אבל כל חשש לתקלה בחדר המכונות התפוגג מיד. כמה ימים לאחר מכן, בחור ולשי בשם טרי וויליאמס הופיע. כולנו הכרנו את טרי, כחבר בלהקת ROCKPILE עם דייב

אדמונדס וניק לואו. הוא היה מתופף בטוח ועוצמתי. למשך כמה ימים, הוא ישב בבית והאזין לכל המוזיקה שלנו, כולל החומר החדש וכשהתחלנו לעבוד איתו בחזרות, זה היה כאילו הוא ניגן בלהקה מההתחלה. הוא גם

הגיע עם יתרון נוסף של להיות חזק פיזית מאוד, מסוגל להתמודד עם סטים ארוכים וקשים של שעתיים פלוס, והוא היה מנוסה היטב והבין את קשיי החיים בסיבובי הופעות".

מחליף מהיר ועצבני

כל חשש שהלהקה תתקע ללא מתופף התפוגג במהירות. ימים ספורים בלבד לאחר עזיבתו של וית'רס, הופיע במפתיע בחור וולשי בשם טרי וויליאמס. וויליאמס לא היה דמות אנונימית; הוא מוכר היטב כמתופף הכוחני של להקת ROCKPILE, לצד דייב אדמונדס וניק לואו וגם כמתופף להקת MAN. הוא ישב בביתו, למד את כל הרפרטואר של דייר סטרייטס, כלל החומרים החדשים מהתקליט שבדרך, וכשהצטרף לחזרות, זה הרגיש כאילו הוא ניגן איתם מאז ומתמיד.

וויליאמס היה ההפך הגמור מווית'רס. הוא היה מתופף עוצמתי, רועש, פיזי מאוד ומנוסה בהופעות ארוכות ותובעניות. הוא היה בדיוק מה שהלהקה הייתה צריכה כדי להפוך ליצירת הופעות משומנות שנועדו לכבוש את האצטדיונים הגדולים בעולם. עידן אחד הסתיים, ועידן חדש, רועש והמוני יותר, עמד להתחיל.

ב-23 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט RED OCTOPUS, של להקת ג'פרסון סטארשיפ. זמר הלהקה המקורי, מרטי באלין, חזר אליה והחבורה נהנתה מהלהיט החדש, MIRACLES.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "החדשות הגדולות, כמובן, הן שמרטי באלין חוזר. נראה שבאלין מעולם לא הצליח להרכיב משהו מחוץ למטוס/ספינת הכוכבים, למרות שהוא בהחלט ניסה. אבל כמעט כל מה שהוא התחיל התפורר לפני שהסתיים. BOBACIOUS D.F., הלהקה האחרונה שלו, הציגה יפה את השירה שלו, אבל איפשהו בין ההחלטה להקליט אלבום שני לפני היציאה לסיבוב הופעות ובעצם להצליח, הלהקה נעלמה. הוא הצטרף ללהקת סטארשיפ לשיר אחד, CAROLINE, באלבומה האחרון, ומכל ההשמעות ברדיו, הייתם חושבים שזה השיר היחיד באלבום. ברור שהם היו צריכים אותו.

וטוב שגם הם קיבלו אותו. אלמלא באלין, התקליט החדש הזה היה בלתי ניתן להאזנה לחלוטין. זה נשמע כמו מקבץ אמנים במקום להקה, כשגרייס סליק מקבלת את שני השירים שלה, פאפא ג'ון קריץ' מקבל את הקטע האינסטרומנטלי שלו, פיט סירס מקבל את שלו וכן הלאה. וכשהשירה של גרייס עכשיו נטולת כל עדינות שהייתה לה, מרטי הוא הסולן היחיד בלהקה.

למעשה, שניים משיריו, MIRACLES ו-THERE WILL BE LOVE, לא רק טובים עבורם, אלא ממש טובים. MIRACLES, כבר להיט ברדיו, הוא הבחירה הנכונה לתקליטון ועם ליווי כלי המיתר השופע שלו, זה הרכב הקאמבק האידיאלי עבור מרטי. אבל שאר האלבום, למרבה הצער, לא ברור במקרה הטוב ומביך במקרה הרע. הכנר פאפא ג'ון כמעט ואינו נשמע לכל אורך התקליט (מעולם לא הבנתי מה הוא עושה בלהקה הזו, אבל אולי זה הספק שלי).

ולו רק בגלל שזה נותן למרטי באלין מקום לכתוב ולשיר, אני מאחל לספינת הכוכבים בהצלחה. אולי בעוד כמה שנים יהיה אלבום של מיטב הלהיטים של הלהקה ואני ללא ספק ארצה את זה - כי יהיו שם הלהיטים הגדולים של מרטי באלין".

הו, ג'יזס - בוב דילן ממשיך במסע הצלב שלו... ב-23 ביוני בשנת 1980, יצא אלבום לבוב דילן ושמו SAVED. זה השני מטרילוגיית 'אלבומי ישו' שלו בתקופת התנצרותו. אם חשבתם שהרכבת האיטית הגיעה לתחנה שנה קודם לכן, תחשבו שוב. מסתבר שהיא הייתה רק תחנת ביניים במסעו של נביא הפולק-רוק לגאולה במסלול הנצרות.

חודשיים וחצי בלבד אחרי צאת התקליט המטלטל SLOW TRAIN COMING, שזיכה אותו בגראמי אבל גם בלא מעט הרמות גבה, יצא דילן למסע הופעות בארצות הברית וקנדה. הקהל, שציפה לשמוע את המנוני המחאה המוכרים, פגש על הבמה אדם אחר לגמרי. זה לא היה עוד הזמר המסתורי עם המשקפיים הכהים והמפוחית, אלא מטיף נלהב, חוזר בתשובה טרי שמצא את ישו וראה את האור, והוא היה נחוש לגרום גם לקהל שלו לראות אותו. בין שיר לשיר, הוא פתח במונולוגים נבואיים שהותירו את המעריצים פעורי פה.

בסן פרנסיסקו הוא פתח בהצהרה: "אני רוצה להגיד שאנו מציגים את המופע הערב באישורו של ישו". יומיים לאחר מכן, על הבמה, הוא כבר קיים את המצב הגיאופוליטי לנבואות אפוקליפטיות: "אנו קוראים כל יום בעיתונים כמה רע הופך העולם מיום ליום. המצב באירן, הסטודנטים המתמרדים. אבל זה לא משנה כי בין כה העולם ייחרב. זו רכבת איטית שתאיץ בקרוב".

המסרים הלכו והתחדדו. בסנטה מוניקה הוא נלחם בשבט מהבמה: "השטן נקרא האלוהים של העולם וכפי שאתם רואים, הוא באמת אלוהי העולם הזה. אך לאלו מכם שאינם יודעים, מעניין אותי לדעת כמה מכם לא יודעים שהשטן הובס מול הצלב. האם מישהו יודע זאת? נו טוב, לפחות אנחנו לא לבד".

באריזונה, תאריך הנבואות כבר קיבל יעד: "העולם שאנו מכירים הושמד. צר לי אך זו האמת. בעוד שנים ספורות, כנראה שלוש, תהיה מלחמה שתיקרא מלחמת יום הדין והיא תהיה במזרח התיכון. אבל זה לא אמור להדאיג אותנו כי בין כה תקום ממלכה חדשה בירושלים שתימשך אלף שנים. שם ישו יפעיל אותה. זה יקרה". לקהל גס רוח במיוחד שבא מולו הוא לא חסך מילים: "המממ... יש פה קהל גס רוח הערב, אה? אתם יודעים כיצד להיות גסי רוח! אתם יודעים מה היא הרוח שנגד הנצרות? ובכן, זה קורה עכשיו פה. לא משנה כמה כסף יש לכם כי יש רק שני סוגי אנשים; אנשים שניצלו ואנשים אבודים. תזכרו שאמרתי לכם זאת כי אולי לא תראו אותי שוב. תזכרו שאמרתי לכם שישו הוא הלורד וכל ברך צריכה להשתחוות לו. תהיה מלחמת חורמה במזרח התיכון. רוסיה תתקוף שם ומיליוני סינים יגיעו לשם כדי להשתתף בזה. זו תהיה מלחמה שלא חלמתם עליה וישו ירכיב אז את ממלכתו בירושלים. זה מה שהתנ״ך אומר".

בניו מקסיקו הוא סיכם את משנתו החדשה והישנה: "אמרתי לכם פעם שהזמנים משתנים וזה קרה. אמרתי פעם שהתשובה נישאת ברוח וזה היה. עכשיו אני אומר לכם שישו חוזר".

הגאולה מגיעה לתקליט

התקליט SAVED נועד להיות כלי שרת בידי אמונתו החדשה, דרך עיניים לעולם להסביר את חובתו לישו. הקהל, איך לומר, לא ממש קנה את הבשורה. בארצות הברית התקליט התקשה להתרומם והגיע למקום ה-24 בלבד במצעדים. בבריטניה, באופן מפתיע, הקהל היה סלחני יותר והתקליט טיפס עד למקום השלישי המכובד.

סמל נוסף למאבק היה העטיפה. העטיפה המקורית הציגה ציור דרמטי של האמן טוני רייט, ובו יד אלוהית היורדת מהשמיים כדי לגעת בידיהם של מאמיניה. חמש שנים מאוחרות יותר, בשנת 1985, בניסיון נואש לשווק מחדש את התקליט לקהל חילוני יותר, חברת התקליטים קולומביה תחליף את הציור בתמונה גנרית של דילן מופיעה על במה.

המבקרים בין צליבה לתחייה

מגזין רולינג סטון לא הסתיר את מבוכתו: "בכל הפרסומים הציבוריים של בוב דילן בתשע עשרה השנים האחרונות, איש ממעריציו הוותיקים יותר לא התבלבל יותר מאשר בעניין גלגולו האחרון של דילן כנוצרי שנולד מחדש. כשהוא חושף את אמונותיו החדשות והלבביות בעליל על הרכבת האיטית של השנה שעברה, דילן היה קריקטורה מושלמת של חוזר בתשובה שהלהיט בתנ"ך. אף על פי שהמפיקים ג'רי ווקסלר ובארי בקט העניקו לדילן את אחד הצלילים הנקיים ביותר בקריירה שלו - ומארק נופפלר מהדיייר סטרייטס תרם את קווי הגיטרה החשמלית הליריים ביותר אי פעם, התוצאה נשמעת חנוטה. התקליט נטול קצב ושמחה שתמיד אפיינו את יצירתו הטובה ביותר של אמן זה. השירים עצמם חסרי חן וקרירים בוודאותם הצדקנית.

בקפיצת אמונה אחת הוא צנח לרמה של מידע מחוברת רוחנית, מה שהפך את הבשורה על פי בוב לקשה במיוחד לעיכול. דילן לא מצא את ישו, אך נראה שהוא רומז שיש לו גם את מספר הטלפון הביתי שלו. התקליט הזה משמח הרבה יותר, מבחינה אסתטית, מקודמו, במיוחד בגלל התקווה (בעיקר המוזיקלית, אני מודה) שהיא מציעה שדילן עשוי בסופו של דבר להתעלות מעל גבולותיו הצחיחים עם המילה המקראית. אולי הוא יתפתח, אולי הוא פשוט ילך משם הלאה. לא משנה מה המקרה, הקיפאון מעולם לא היה הסגנון שלו.

מבחינה מוזיקלית, SAVED עשוי להיות האלבום המעודד ביותר של דילן מאז DESIRE, ובכל זאת דילן לא יכול להיות מבשר הבשורה כי הוא פשוט יותר מדי דילן בשביל זה. עכשיו, כשבוב דילן מנסה הדת הישנה ההיא, כל שנותר למעריציו החילוניים זה לייחל לכך שזו אפיזודה חולפת".

בעיתון דיילי ניוז מניו יורק נכתב אז בביקורת: "האם יש מישהו שאינו בשליחות מאלוהים היום? במוקדם או במאוחר רוב האנשים מתמודדים עם אלוהים, אבל אמנים כמו בוב דילן נאבקים ללא הרף בדת. אלוהים תמיד תפס מקום נכבד במוזיקה של דילן אבל עכשיו דילן עושה את המעבר המוחלט. הוא שם את האצבע על העניין ממש על העטיפה, שהיא ציור דומה ליצירת המופת המפורסמת של מיכאלאנג'לו. באוסף העוצמתי והפרובוקטיבי הזה של בלדות רוק-גוספל-בלוז, דילן אומר, 'אל תשאל מה אלוהים יכול לעשות בשבילך. שאל מה אתה יכול לעשות למען אלוהים'. שיר הכותרת הוא אודה משמחת ומתגלגלת במיוחד לגאולה. פעם דילן יכל להזיז הרים - היום הוא רק יושב עליהם".

אז SAVED נשאר עד היום אחד התקליטים השנויים יותר בקטלוג העצום של דילן. הוא מסמן את שיא התקופה הדתית שלו, רגע לפני שהספקות יתחילו לחלחל פנימה בתקליט הבא, SHOT OF LOVE, שישלים את הטרילוגיה. עבור המאמינים, זהו מסמך טהור של אמונה. עבור הספקנים, זו תעודת עניות אמנותית. וכרגיל עם דילן, האמת היא כנראה איפשהו באמצע, נישאת ברוח.

אור ראשון מחברת חשמל חדשה ושמה תזמורת אור החשמל. ב-23 ביוני בשנת 1972 יצא תקליטון הבכורה של להקת אי.אל.או ושמו "אוברטורה 10538".

ג'ף לין כתב את השיר על אדם שאין לו שם אלא מספר. אותו מספר, 1053, נלקח מדגם קונסולת ההקלטה שהייתה באולפן בו הוקלט השיר. הספרה 8 נוספה כי נשמעה מתאימה.

בב בוואן (בשנת 1976 לעיתון "טראוזרס פרס"): "הרעיון המקורי של השיר הגיע לג'ף משכן שהיה להוריו. הוא היה בחור ממש מוזר וחשב שהוא יכול לעוף. היית שומע רעשי נפילה מהדלת הסמוכה כשהוא המריא מהתקרה או משהו כזה. הוא נהג להסתובב ברחובות עם כובע מוזר ופרופלור בראשו. פעם כתב על מצחו אותיות ומספרים וג'ף קיבל את הרעיון מזה".

בוואן הוסיף שנה לאחר מכן בראיון לרדיו: "זה שיר שאני ממש אוהב. כשג'ף היה צעיר, השכן שלו היה בחור די מוזר. הוא נהג לחשוב שהוא יכול לעוף. הוא נהג לכתוב בעט מספרים על מצחו והוא נהג לחשוב שהוא סוג של איש חלל או משהו כזה. ג'ף לא יכול היה לזכור את המספרים הנכונים שהאיש כתב, אבל השיר הזה מוקדש לבחור הזה".

רוי ווד: "השיר הזה היה רעיון שג'ף הביא לאולפן ונועד במקור להיות שיר ללהקה שהפעלנו במקביל, THE MOVE. לאחר הקלטת כלי הנגינה הבסיסיים, האחרים הלכו הביתה, והשאירו את ג'ף ואותי להתפרע עם התוספות. באותה תקופה אספתי כלי נגינה באופן נלהב, ורכשתי צ'לו סיני זול. אז ישבתי בחדר הבקרה וניסיתי את הצ'לו הזה והתעסקתי עם ריפים מהסוג שעשה ג'ימי הנדריקס. ג'ף אמר שזה נשמע נהדר ושנוסיף את זה לשיר שלו. בסופו של דבר הקלטתי כחמישה עשר קטעי צ'לו זה על זה, שנשמעו יחדיו כתזמורת מפלצתית כבדה. למעשה, זה נשמע פשוט מופלא".

בעיתון דיילי מירור נכתב בביקורת על התקליטון: "הקרן הצרפתית ממש שרה כאן ולהקת THE MOVE באה פה בסגנון חדש לגמרי. תשכחו את היצירה 1812 - עכשיו מגיעים הצלילים התזמורתיים של להקה זו".

בעיתון ACTON GAZETTE הבריטי נכתב: "רוי ווד, שהביא את להקת THE MOVE למצעדים, מביא עכשיו משהו חדש לגמרי עם להקה זו. השיר שלהם נשמע כמו הביטלס בימיהם האחרונים והוא ממש גודל עלינו".

התקליטון הזה הגיע למקום התשיעי במצעד הבריטי.

הגיטרה נדמה: מיק ראלפס, גיטריסט רוק בריטי חשוב, הלך לעולמו בשנת 2025 בגיל 81, רגע לפני הכניסה המיוחלת להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

הוא האיש שהעניק לעולם את הריפים הבלתי נשכחים של CAN'T GET ENOUGH ו-FEEL LIKE MAKIN' LOVE והיה הכוח המניע מאחורי שתיים מהלהקות הבריטיות הגדולות של דורו, BAD COMPANY ו-MOTT THE HOOPLE.

ראלפס, שהיה בן 81 במותו, סבל בשנים האחרונות ממצב בריאותי ירוד לאחר שלקה בשבץ מוחי חמור בשנת 2016, זמן קצר לאחר שסיים סדרת הופעות איחוד עם BAD COMPANY בבריטניה. מאז, הוא טופל בבית אבות.

הזמר פול רודג'רס, שותפו להקמת הלהקה ומי שהיה קולה הבלתי נשכח, ספד לו במילים קורעות לב: "מיק שלנו הלך לעולמו, ליבי פשוט צנח לרצפה. הוא הותיר אחריו שירים יוצאי דופן וזיכרונות רבים. הוא היה חבר שלי, שותפי לכתיבת השירים, גיטריסט מדהים ורב-גוני עם חוש הומור אדיר. בשיחתנו האחרונה לפני ימים ספורים עוד הספקנו לחלוק צחוק, וזה לא יהיה הצחוק האחרון שלנו. יש כל כך הרבה זיכרונות ממיק שימשיכו להצחיק אותנו. תנחומיי לכל מי שאהב אותו, ובמיוחד לאהבת חייו האמיתית, אשתו סוזי. עוד ניפגש בגן עדן".

האירוניה מכה בעוצמה, שכן רק לאחרונה הוכרז כי להקת BAD COMPANY נבחרה להיכנס אל היכל התהילה של הרוק'נ'רול, וטקס הקבלה הרשמי היה צפוי להתקיים בחודש נובמבר הקרוב. ראלפס עצמו הספיק להביע את שמחתו העצומה על הבשורה ושלח הודעה למגזין בילבורד בה כתב: "אני נרגש עד הגג וחושב שהכללתה של BAD COMPANY בהיכל התהילה היא דבר פנטסטי!".

האיש שמאחורי הריפים

תרומתו של ראלפס לעולם המוזיקה הייתה מונומנטלית. הוא לא רק סיפק את סאונד הגיטרה הכבד והמזוהה כל כך של BAD COMPANY, אלא גם כתב לבדו כמה מההמנונים הגדולים יותר שלהם. הנגינה שלו, כפי שהגדיר זאת רודג'רס, הייתה כל כך ייחודית ש"ברגע ששמעת אותה, מיד ידעת שזה מיק ראלפס".

אך סיפורו של ראלפס מתחיל עוד קודם. הוא נולד ב-31 במרץ 1944, ולפני שהפך לאייקון רוק, היה חבר מייסד בלהקת MOTT THE HOOPLE. הוא ניגן בששת התקליטים הראשונים של הלהקה, כולל התקליט המכונן ALL THE YOUNG DUDES, אותו הפיק לא אחר מאשר דיוויד בואי. למעשה, בואי עצמו כתב עבורם את שיר הנושא שהפך אותם לכוכבים, לאחר ששמע שהם עומדים להתפרק.

הדרך לסופרגרופ

בשנת 1973, מתחים יצירתיים בין ראלפס לסולן הלהקה איאן האנטר הגיעו לנקודת רתיחה. "איאן לקח את היוזמה, וזה היה נהדר עבור הלהקה אבל לא כל כך טוב עבורי", סיפר ראלפס באותה שנה. "במקום להילחם איתו, חשבתי שיהיה נכון יותר פשוט לעזוב". שיא המתיחות הונצח בצורה יוצאת דופן: במהלך הקלטת השיר VIOLENCE, פרץ ויכוח סוער בין השניים באולפן, וההקלטה של הריב שולבה בתוך השיר עצמו.

באותו זמן, פול רודג'רס היה מתוסכל בלהקתו שלו, FREE, למרות ההצלחה המסחררת של הלהיט ALL RIGHT NOW. "דיברתי עם פול והוא הרגיש בדיוק כמוני", סיפר ראלפס. "שנינו היינו במצבים שלא איפשרו לנו לעשות בדיוק את מה שרצינו". המפגש הזה הוליד את אחת מלהקות-העל המצליחות בסבנטיז. אל ראלפס ורודג'רס הצטרפו המתופף סיימון קירק (גם הוא מלהקת FREE) והבסיסט בוז בארל (שניגן בלהקת קינג קרימזון).

תחת ניהולו של פיטר גרנט, המנהל האימתני של לד זפלין, ובהיותם אחת הלהקות הראשונות שהוחתמו בלייבל החדש של זפלין, SWAN SONG, ההצלחה הייתה מיידית. התקליט הראשון שלהם, שנשא את שם הלהקה, זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד בשנת 1974, מונע על ידי הריף המיוזע והבלתי נשכח של CAN'T GET ENOUGH. רודג'רס נזכר: "אני זוכר שהוא ניגן לי אותו, והייתי בטוח לחלוטין שזה להיט. זו הייתה אחת הסיבות שידעתי שיש לנו עתיד משותף".

ראלפס, שמאס בנצנצים של הגלאם-רוק, העדיף את הסאונד הישיר, הגולמי והבלוזי של BAD COMPANY. למעשה, הוא זה שהעניק ללהקה את שמה. לאחר שרודג'רס סיפר לו שכתב שיר בשם הזה, ראלפס התעקש שזה צריך להיות גם שם הלהקה. עם זאת, הוא תמיד הדגיש את טבעו השקט והצנוע: "זה לא שם מילולי", אמר בראיון, "אנחנו לא מגיעים לעיר ומכים מישהו".

לאחר התפרקות ההרכב המקורי בתחילת שנות השמונים, ראלפס המשיך לסירוגין להקליט ולהופיע עם גרסאות שונות של הלהקה, אך תמיד שמר על פרופיל נמוך והעדיף את האולפן על פני החיים בדרכים.

גם זה קרה ב-23 ביוני: ההיסטוריה של המוזיקה מלאה בימים שנראים רגילים על לוח השנה, אבל היו ממש נקודות רתיחה של יצירתיות, כאוס ושיתופי פעולה חד פעמיים. תאריך ה-23 ביוני הוא בדיוק יום כזה, שבו הביטלס הכינו המנון עולמי, לד זפלין קיבלו תגבורת פרועה על הבמה וכמה כוכבים אחרים גילו שהחיים יכולים להיות לפעמים טוויסט לא צפוי בעלילה.

שני מתופפים, במה אחת: מי ו"מי" בהופעה של לד זפלין?

ב-23 ביוני 1977, לוס אנג'לס הייתה עדה לרגע חד פעמי של תוהו ובוהו רוק'נ'רולי. לד זפלין היו בעיצומו של סיבוב הופעות מפלצתי, וכשהזמר רוברט פלאנט פתח את המופע במילים "ערב טוב וברוכים הבאים לשלוש שעות של טירוף", הוא לא התלוצץ. בסולו התופים המפורסם של ג'ון בונהאם, "מובי דיק", הגיח לפתע על הבמה אורח לא צפוי אך מזוהה היטב: קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי. מון, שכונה בצדק "מון המשוגע", התיישב לצד בונהאם והשניים החלו לתופף יחד בטירוף על מערכת תופים אחת, בקרב תופים שכמותו לא נראה. מון חזר לבמה לקראת סוף המופע, ניסה לשיר את C'MON EVERYBODY עד שפלאנט נאלץ לקחת ממנו בעדינות את המיקרופון, והורה לקהל להשתולל. בסיום, פלאנט סיכם: "לוס אנג'לס, בהחלט היה כיף ומצחיק הערב". המסיבה שאחרי, במלון STONE CANYON, הייתה פסגת המלוכה של הרוק, ובין האורחים נראו רוד סטיוארט, ברני טאופין (שותפו לכתיבה של אלטון ג'ון), דניס ווילסון מהביץ' בויז, וכמובן, קית' מון המג'נון.

בקטנה מהארכיון של ה-23 ביוני:

טוויסט בעלילה למלך הטוויסט: בשנת 1970, צ'אבי צ'קר, האיש שלימד את העולם לרקוד טוויסט שנים לפני כן, מצא את עצמו מסובך עם החוק. הוא נעצר יחד עם שלושה אנשים נוספים במפלי הניאגרה, לאחר שהמשטרה מצאה ברכבם מריחואנה וגלולות לא מזוהות.

הולדתו של מופע הצדקה: בשנת 1971, דיווח עיתון להיטון על יוזמה מהפכנית. ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר הכריזו על "מופע מיוחד שכל מנותיו קודש לקרן לעזרה לפליטי בנגלדש". מה שהתחיל כדיווח קטן, הפך לקונצרט למען בנגלדש, מופע הצדקה הגדול הראשון, ששינה את האופן שבו מוזיקאים משתמשים בכוחם למטרות הומניטריות.

ההדרן האחרון (לבינתיים): בשנת 1976, באולם הפורום בלוס אנג'לס, סיים פול מקרטני את סיבוב ההופעות המצליח WINGS OVER AMERICA. יעברו שנים ארוכות, עד לחזרתו לבמות הגדולות בשנת 1989.

הסיוט האמיתי של אליס קופר: בהופעה בוונקובר בשנת 1975, הזמר אליס קופר נפל מהבמה ושבר שש מצלעותיו. באותו ערב, שם התקליט שלו, WELCOME TO MY NIGHTMARE, הפך למציאות כואבת במיוחד.

סטיבי וונדר והנוסחה שהפכה לבדיחה: בשנת 1964 יצא לסטיבי וונדר הצעיר תקליט קונספט בשם STEVIE AT THE BEACH. בניסיון ברור לרכוב על גל מוזיקת ​​הגלישה הפופולרית, התקליט כלל שירים שעסקו כולם בחוף הים. אך התקליט הזה איחר את הרכבת (או את הספינה... אם נלך לפי הקונספט), כי סיגנון זה כבר נשטף אז החוצה עם בואם של הביטלס לאמריקה, ארבעה חודשים לפני כן. בצד הראשון של התקליט אף הגדילו ושמו את השיר CASTLES IN THE SAND בשתי גרסאות - הגרסה הווקאלית שפותחת אותו והגרסה האינסטרומנטלית שחותמת אותו, עם סטיבי שמנגן בה במפוחית במקום לשיר. הפקה דרמטית של EBB TIDE היא עוד אחת מארבעת הקטעים האינסטרומנטליים באלבום, המבוססים סביב סולו מפוחית מעולה, וכך גם הקטע, THE BEACHCOMBER, וגרסה מביכה של RED SAILS. סטיבי לא משכנע כשהוא שר על ההנאות של הגלישה. זה סוג של כתיבת נוסחאות שחברת מוטאון הואשמה בהן, אבל מעניין לציין שהתקליט הזה הוא לגמרי בניגוד להפקות של וונדר בלהיטיו הקודמים. רגע מביך נוסף בא עם SOMEWHERE OVER THE SEA. זה פשוט לא היה צריך להיכלל פה. אני כמעט בטוח שסטיבי וונדר לא חש בנוח כשהקליט את התקליט הזה.

מלך הגובלינים נולד: בשנת 1986 יצא תקליט הפסקול לסרט LABYRINTH, בכיכובו של דייוויד בואי. הסרט, פרי יצירתו של ג'ים הנסון (אבי החבובות), היה כישלון קופתי מהדהד בקולנוע הבריטי. אולם, הזמן עשה לו חסד. הוא הפך לקלאסיקת קאלט אהובה, בעיקר בזכות הופעתו הכריזמטית והמטרידה של בואי בתפקיד ג'ארת', מלך הגובלינים, עם התסרוקת המפוארת והגבות המאיימות. אמת, מעריצים רבים של בואי לא אהבו את התקופה הזו בקריירה שלו, אבל בזמן הנוכחי, הפסקול והסרט נחשבו לרגע נועז ומרשים בקטלוג שלו, שהוכיח את הנכונות התמידית לקחת על עצמו את אתגרים חדשים.

מאיש נשמה לסוחר סמים: גורלו של דייב פרייטר, חצי מהצמד המצליח סאם ודייב, היה עגום. לאחר שהצמד, שהיה אחראי ללהיטי ענק בסיקסטיז כמו SOUL MAN ו-HOLD ON, I'M COMIN, התפרק על רקע סכסוכים, פרייטר הידרדר. ביום זה בשנת 1982, הוא נעצר בעיר פטרסון, ניו ג'רזי, לאחר שמכר בקבוקון של סם קראק לשוטרת סמויה. הוא הודה באשמה ונידון למאסר על תנאי ולקנס.

נולדו ב-23 ביוני:

ג'ון קארטר (1929): נולדה מי שהייתה עתידית להפוך לג'ון קארטר קאש, רעייתו של ג'וני קאש ואחת הדמויות החשובות במוזיקת ​​הקאנטרי. אחרי הכל, היא כתבה את RING OF FIRE. היא באה משושלת מפוארת, משפחת קארטר, והייתה זמרת ויוצרת מוכשרת בזכות עצמה. סיפור אהבתם היה מהגדולים והסוערים שידעה המוזיקה. היא מתה במאי 2003, וקאש, שבור לב, הלך לעולמו חודשים בלבד אחריה.

סטיוארט סאטקליף (1940): נולד מי שלעיתים מכונה "הביטל החמישי". סאטקליף היה הבסיסט המקורי של הביטלס וחברו הטוב של ג'ון לנון. הוא היה אמן וצייר מוכשר שבחר לעזוב את הלהקה הצעירה בהמבורג כדי להישאר עם אהובתו, אסטריד קירשר. גורלו היה טראגי. הוא מת בגיל 21 בלבד מדימום מוחי, ב-10 באפריל 1962, רגע לפני שהלהקה בה היה חבר בה כבשה את העולם. הסיפור המלא עליו נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

בונוס: המנגינה הפראית של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין בתקליט שיצא החודש, יוני, בשנת 1969. איזה יופי!

פריס, 1969. האוויר מחשמל, האהבה חסרת גבולות ואורבת בכל פינה. בלב הסערה הזו, זוג אחד שחרר תקליט שהצית אש בעולם הפופ, גרם לוותיקן לגנות אותו בפומבי והפך את סיפור האהבה הסוער שלהם לפסקול של דור שלם. זהו הסיפור המסעיר על יצירת התקליט עתיר התשוקה הזה.

הדרמה מתחילה, כמו כל הדרמות הטובות, בלב שבור. השנה היא 1968, צרפת כולה על בריקדות, וסרז' גינסבורג, הפרובוקטור הלאומי בן ה-40, מלקק את פצעיו. הרומן הלוהט שלו עם פצצת הקולנוע בריז'יט בארדו התרסק, והותיר מאחוריו שיר כל כך חושני וטעון, עד שבארדו עצמה, שהייתה נשואה באותה עת לאוליגרך הגרמני גונטר זקס, התחננה בפניו שיגנוז אותו כדי למנוע שערוריית ענק. השיר, כמובן, היה JE T’AIME… MOI NON PLUS (אני אוהב אותך... גם אני לא). גינסבורג, ג'נטלמן שבור לב, הסכים. השיר ננעל בכספת, ממתין למוזה הנכונה.

ואז היא נכנסה לתמונה. ג'יין בירקין, שחקנית אנגלייה צעירה בת 22, עם יופי רענן ורזומה שכלל תפקיד נועז בסרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, "יצרים" וגירושים טריים ממלחין סרטי ג'יימס בונד, ג'ון בארי. הגורל הפגיש אותה עם גינסבורג על סט הצילומים של הסרט SLOGAN. הרושם הראשוני היה, בלשון המעטה, קטסטרופלי. היא חשבה שהוא יהיר ומתנשא, הוא מצידו זלזל בשחקנית האנגלייה הצעירה שלא ידעה מילה בצרפתית. הכימיה הייתה כל כך גרועה שהבמאי חשש שהסרט בסכנה.

אבל מתחת למתח המבעבע, ניצוץ של משיכה כבר החל להתלהט. נקודת המפנה הגיעה בערב פריזאי אחד. גיינסבורג הזמין את בירקין לארוחת ערב במסעדת היוקרה MAXIM'S, ושם, אחרי כמה כוסיות יותר מדי, הוא חשף צד פגיע ששבה את ליבה. מאוחר יותר באותו לילה, כשביקרה בדירתו, הוא הראה לה את יצירותיו, ניגן לה מוזיקה, והקשר ביניהם ניצת בעוצמה אדירה. הרומן הסוער שלהם הפך מיד לשיחת היום של פריס. גיינסבורג מצא את ההשראה האולטימטיבית שלו, ובירקין מצאה גבר שיעצב מחדש את זהותה האמנותית ויהפוך אותה לבחורה המושכת האמיתית של צרפת.

כאן, השיר הגנוז חוזר לבמה. גיינסבורג, אסטרטג מבריק לא פחות ממוזיקאי מחונן, זיהה הזדמנות פז. היה לו להיט מובטח, ועכשיו הייתה לו את הזמרת המושלמת להפיח בו חיים חדשים ונועזים עוד יותר. הוא השמיע לבירקין את ההקלטה המקורית עם בארדו. בירקין, מונעת מקנאה צורבת למחשבה שאהובה החדש הקליט שיר כה אינטימי עם אישה אחרת, הכריזה מיד: "אני אעשה את זה אפילו יותר טוב!". היא דרשה ממנו להקליט איתה את השיר, והוא הסכים בשמחה.

ההקלטות לתקליט התקיימו בין לונדון לפריס. באולפני MARBLE ARCH בלונדון, תחת שרביטו של המפיק ז'אן-קלוד דסמרטי והעיבודים התזמורתיים העשירים של ארתור גרינסלייד (שעבד עם שמות כמו שירלי בייסי), הקסם החל לקרום עור ואור וגידים וצלילים. האווירה באולפן הייתה מחשמלת, קוקטייל מסוכן של תשוקה, יצירתיות ורוח מרד משותפת.

הקלטת JE T’AIME… MOI NON PLUS עצמה הפכה לחלק מהפולקלור של הרוק. האנחות הכבדות, לחישות האהבה והגניחות המפורסמות של בירקין היו כה משכנעות, עד שהשמועות טענו שהזוג אשכרה קיים יחסי מין מול המיקרופון. האמת, כפי שסיפרה בירקין מאוחר יותר, הייתה פרוזאית יותר אך לא פחות מרתקת: גיינסבורג לקח אותה לתא הקלטה קטן ואינטימי, כיבה את האורות, וביקש ממנה לשיר את השורה שלה באוקטבה גבוהה יותר ממה שהיא מסוגלת, מה שגרם לקולה להישבר באופן טבעי לאנחה חסרת נשימה.

התוצאה הייתה פצצה. השיר הוחרם מיידית על ידי הבי.בי.סי בבריטניה ונאסר לשידור באיטליה, ספרד, שוודיה ומדינות נוספות. עיתון הוותיקן הכריז עליו כעל יצירה מגונה. אך כצפוי, השערורייה רק ליבתה את הלהבות. הקהל הסתער על חנויות התקליטים, והשיר הפך לסינגל שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי.

אך התקליט היה הרבה יותר מלהיט שערורייתי אחד. גיינסבורג כתב והלחין את כולו במיוחד עבור הקול הלוחש והמבטא האנגלי המתוק של בירקין, אותו הוא העריץ. שירים כמו 69 ANNEE EROTIQUE (שנת 69, השנה הארוטית - אתם יודעים) חגגו ללא בושה את המהפכה המינית של התקופה, בעוד רצועות אחרות בתקליט הציגו צדדים מלנכוליים וציניים יותר.

התקליט, שיצא לבסוף ביוני 1969, היה הזמנה לעולמם הפרטי והאינטימי של הזוג הכי מדובר באירופה. ראיתם את עטיפת התקליט? מספיק תמונה אחת כזו של ג'יין בירקין שתגרום לכם להקשיב לתקליט, נכון? לא יודע מה איתכם - אבל אני רץ שוב פעם לשים את זה על הפטיפון ולסובב.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1980, יצא תקליט בהופעה חיה של בלאק סאבאת'. אבל רגע - הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז עם אוזי אוסבורן בפרונט שלה. אז מה קורה פה? קבלו את הדרמה, הטירוף והכסף המלוכלך מאחורי התקליט LIVE AT LAST, שחברי הלהקה תיעבו.

מה שהיה אמור להיות מזכרת מנצחת של הלהקה, הפך במקום זאת לפצצה מתקתקת, סמל של מאבקי שליטה מרים ולחותמת חמוצה על סיומה של תקופת אוזי. הגעתו התקבלה בחריקת שיניים ובתחושת בגידה צורבת.

שנת 1980 הייתה אמורה להיות שנת התחלה חדשה עבור בלאק סאבאת'. הנוף השתנה שם לבלי הכר. הקשר, שנדמה היה פעם כבלתי ניתן לשבירה, בין אוזי אוסבורן לשאר חברי ההרכב – הגיטריסט טוני איומי, הבסיסט גיזר באטלר והמתופף ביל וורד – התפורר לרסיסים. שנים של סיבובי הופעות מפרכים, שימוש הולך וגובר בסמים וחיכוכים פנימיים הגיעו לנקודת רתיחה שהסתיימה בפיטוריו של אוזי שנה קודם לכן. הלהקה, נחושה להתקדם, גייסה לשורותיה את הסולן של להקת ריינבאו לשעבר, רוני ג'יימס דיו, וכבר הייתה עמוק בתוך תהליך המצאה מחדש עם התקליט HEAVEN AND HELL, יצירה שזכתה לשבחי המבקרים ולחיבוק חם מהקהל.

ודווקא בתוך רנסאנס המטאל הדרמטי הזה, צץ לו לפתע LIVE AT LAST, כמו רוח רפאים מהעבר שלא הוזמנה למסיבה. התקליט שוחרר על ידי חברת התקליטים NEMS, שהייתה בבעלותו של המנהל לשעבר והאיש השנוי במחלוקת של הלהקה, פטריק מיהאן. כאן מתחיל הטוויסט בעלילה: ההקלטות לא היו טריות מהתנור. הן נעשו שבע שנים קודם לכן, במרץ 1973, במהלך סיבוב הופעות בריטי.

הקטעים שנבחרו בקפידה לתקליט הגיעו משתי הופעות ספציפיות: האחת במועדון במנצ'סטר ב-11 במרץ, והשנייה באולם ריינבאו בלונדון ב-16 במרץ 1973. באותה נקודת זמן, בלאק סאבאת' הייתה מכונת הופעות משומנת וכבדה להפליא. התקליט VOLUME 4, שיצא שנה קודם לכן, הציג להקה שדוחפת את הגבולות המוזיקליים שלה לטריטוריות מורכבות ואפלות יותר.

רשימת השירים בתקליט כללה המנונים שכבר ביססו את מעמדם, כמו WAR PIGS המאיים, PARANOID הדוהר קדימה ו-SWEET LEAF המסטולי. לצדם, היא הציגה גם קטעים עמוקים יותר מאותו תקליט, כולל SNOWBLIND רווי הקוקאין ו-CORNUCOPIA הסוער. גולת הכותרת הייתה ביצוע מרתוני של 19 דקות (!!!) לשיר WICKED WORLD, שהתפתח למחרוזת פסיכדלית שכללה קטעים מ-INTO THE VOID ו-SUPERNAUT.

איכות הסאונד (כמו גם עיצוב העטיפה) של התקליט הייתה ונשארה נושא לוויכוח. לא היה מדובר בהקלטה רב-ערוצית מלוטשת בסגנון MADE IN JAPAN של דיפ פרפל. במקום זאת, התקליט ניחן באיכות של הקלטה מחוספסת, מה שנתן לו תחושה של בוטלג רשמי למחצה. התוצאה הייתה סאונד חשוף, נטול איפור, שתפס את הלהקה בסביבתה הטבעית: על במה, כשהיא רועשת וחסרת פשרות. מעריצים רבים התאהבו דווקא באותנטיוּת הזו. אני אחד מהם.

אבל הסערה האמיתית סביב LIVE AT LAST נבעה מהעובדה הפשוטה שהוא יצא ללא אישור. ללהקה לא היה מושג קלוש שהתקליט הזה עומד לצאת, ובוודאי שהם לא נתנו את ברכת הדרך. מערכת היחסים בין בלאק סאבאת' למנהלם לשעבר הייתה רצופה במאבקים משפטיים וכלכליים מרים במשך שנים. חברי הלהקה חשו, ובצדק, שהם לא רואים את חלקם ההוגן מההצלחה המסחרית העצומה שלהם.

הם אמנם ניתקו את קשריהם עם מיהאן בסוף שנות השבעים, אך זרועותיו החוזיות עדיין אחזו בקטלוג המוקדם שלהם. שחרור LIVE AT LAST היה מהלך אסטרטגי, ואולי ציני, מצד NEMS לנצל את הפופולריות העצומה של ההרכב המקורי. התזמון היה מושלם מבחינת החברה ההיא: אוזי בדיוק יצא לקריירת סולו מסחררת, ובלאק סאבאת' "החדשה" עם דיו החלה לצבור תאוצה. היה כאן ניסיון ברור לגזור קופון על שני העולמות.

עבור חברי הלהקה, התקליט היה חדירה בלתי רצויה למרחב הפרטי שלהם. הם היו מרוכזים במאה אחוז בעתיד עם דיו, וראו בתקליט הזה לא יותר מגזל כספי שייצג באופן מעוות את הכיוון האמנותי הנוכחי שלהם וגם כזה שבא לבלבל את הקהל שלהם. הגיטריסט טוני איומי, במיוחד, לא היסס להביע בפומבי את סלידתו מהסאונד של התקליט ומהנסיבות המפוקפקות של יציאתו.

אך למרות התנגדות הלהקה, LIVE AT LAST הפך להצלחה מסחררת בבריטניה והגיע למקום החמישי המכובד במצעד התקליטים, לצד שמות כמו פול מקרטני והרולינג סטונס. עבור המעריצים, שחיכו בכיליון עיניים לתיעוד חי רשמי של ההרכב המקורי, זה היה הגביע הקדוש. במשך שנים, זו הייתה ההקלטה החיה היחידה שהייתה זמינה באופן מסחרי של בלאק סאבאת' הקלאסית עם אוזי.

בפיתול אירוני של הגורל, התקליט הפיראטי-למחצה הזה הוא שדחף את הלהקה להוציא אלבום הופעה רשמי משלה. ההרכב בהובלת דיו שחרר את LIVE EVIL בשנת 1982, אלבום כפול שהופק בקפידה, עמד בניגוד מוחלט לאנרגיה הגולמית של קודמו הלא רצוי אך הביא עמו גם סיכסוכים בין חברי הלהקה בגלל ענייני מיקס.

עם חלוף השנים, השנאה כלפי LIVE AT LAST התרככה. בשנת 2002, ההקלטות יצאו מחדש באופן רשמי ועברו תהליך רימסטר כחלק מהאוסף PAST LIVES, הפעם בשיתוף פעולה מלא עם הלהקה. מהלך זה הכניס את ההקלטות הסוררות סוף סוף לקטלוג הרשמי של סאבאת'. גרסה זו הציעה סאונד משופר ותמונה מלאה יותר של אותן הופעות משנת 1973, ואף כללה דיסק נוסף עם הופעה נדירה משנת 1975.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459