רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 ביוני (23.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו חיוניים כמו כל דבר של בטהובן" (ג'ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל, בעיתון NME, בשנת 1973).

ב-23 ביוני בשנת 1971 יצא אלבום ללהקת הבירדס ושמו BYRDMANIAX. אפילו חברי הלהקה שנאו אותו.

זה הוא אלבומה האולפני העשירי של להקה אמריקנית חשובה זו והביקורות בעיקר אהבו לקטול אותו. ברולינג סטון נכתב בזמנו: "איזו להקה מתה ומשעממת שרק מוסיפה מוגלה למצב הלהקות הכללי. העטיפה כוללת את פרצופי הבירדס שנראים כמתים".

גם בעיתון NME לא התלהבו מהתוצאה: "ג'ין פארסונס עשה עבודה טובה לקידום מניעת מכירת אלבום זה. התלונה העיקרית בפיו הייתה שהמפיקים, טרי מלצ'ר וכריס הינשו עשו את מה שהתחשק להם ולא את מה שהתאים ללהקה. כמה הוא צודק. תזמור הוא דבר טוב לכמה להקות, אבל לבטח שלא לבירדס".

חברי הבירדס ניסו להציל את האלבום, לפני צאתו, כשהגיעו למשרדי חברת התקליטים וביקשו לתקן את ההפקה המנופחת שעשה פה טרי מלצ'ר, עם תוספת כלי קשת, כלי נשיפה וקולות רקע בסגנון גוספל. הבעיה הייתה שהוא הוסיף את כל זה, מאחורי גב הלהקה בזמן שהיא הייתה בסיבובי הופעות ובטוחה שהתקליט שהקליטה הוא טוב. מאז קיבל האלבום את הכינוי "השטות של מלצ'ר".

חברת התקליטים, שכבר השקיעה 100,000 דולר בהפקת התקליט, סירבה לדרישת הלהקה והוציאה את האלבום כך.

ג'ין פארסונס שהיה מתופף הלהקה, אמר למלודי מייקר קצת לפני צאת האלבום: "יש בתקליט הזה כמה מוזיקאים שניגנו בהפקה המנופחת ההיא של סיימון וגרפונקל, 'גשר על מים סוערים'. רוב התקליט לא לטעמי. יש בו כמה שירים טובים אבל אני די עצוב כי זה לא אלבום שמשקף את מי שאנחנו. לא הייתה לנו שליטה על עשיית התקליט כי היינו לרוב בדרכים בהופעות. אני כבר מצפה לעשות את האלבום הבא שיתקן את הדברים. אני יודע שמה שאני אומר עכשיו לא מועיל לשיווק התקליט הזה".

ששש... הביטלס מקליטים המנון על אהבה

ב-23 ביוני בשנת 1967 הוקלטה תזמורת, באולפן מס' 1 במתחם אולפני EMI (באבי רואד), לשיר החדש של הביטלס, ALL YOU NEED IS LOVE.

הנגנים היו: סידני סאקס, פטריק הלינג, אריק בואי וג'ק הולמס (כינור); רקס מוריס ודון הוניוויל (סקסופון טנור); אוון ווטקינס והארי ספרד (טרומבון); ג'ק אמבלו (אקורדיון); וסטנלי וודס ודיוויד מייסון (חצוצרה). סטנלי וודס גם ניגן בפלוגהורן בהקלטה. הם ניגנו לפי הפרטיטורה שכתב המפיק, ג'ורג' מרטין.

ב-23 ביוני בשנת 1972 יצא באנגליה אלבום אוסף כפול ומיוחד של להקת ג'ת'רו טול ושמו LIVING IN THE PAST.

אוסף זה בא כחגיגה למעריצים, עם הרבה קטעים שלא יצאו לאור לפני כן ועתה מצאו מקומם תחת קורת גג אחת.

כשיצא האלבום גם בארה"ב, פרסם עיתון רולינג סטון ביקורת עליו שבאה להדגיש את ההבדל בין הלהקה שבאלבום זה ללהקה שכבר התקדמה הלאה: "מי / מה זה ג'תרו טול? סביר להניח שתקבלו כל תשובה שאפשר להעלות על הדעת, שכן איאן אנדרסון עדיין לא העלה את אותו הרכב דמויות בשני תקליטים רצופים. למרות שאלבום זה הוא לא יותר מתכולת שירי תקליטונים ישנים, שירי אלבומים וכמה הקלטות בהופעה, הוא עונה על השאלה בצורה טובה למדי, ולמעשה מספר את סיפורה של להקה שהיו לה כמה פרצופים.

כאשר אנדרסון, מיק אברהמס, גלן קורניק וקלייב באנקר הקימו את ג'טרו טול בשנת1968, הם היו הרכב מחוספס מאוד התקליט הראשון שלהם, THIS WAS, שלא היה אחיד, הואר בהבזקים תכופים של זוהר מהגיטרה של אברהמס והתופים של באנקר. השירים A SONG FOR JEFFREY ו-LOVE SONG מייצגים כאן את התקופה הזו מעברה של הלהקה, ולא משאירים ספק רב מדוע הלהקה הייתה פעם יקירת המחתרת האמריקאית. אבל למרות שהשילוב שלהם של בלוז רחוב ארצי, מאדי ווטרס ופירוטכניקה פסיכדלית היה צו השעה בתקופה המיידית שלאחר פירוק להקת CREAM, זה לא הסתדר עם אברהמס, חובב הבלוז הטהור, שהועף והיה בדרכו להקים את להקת BLODWYN PIG.

צירופו של מרטין לאנסלוט באר לקח את ג'ת'רו טול עמוק לתוך המחוזות הכבדים, אבל עם זה לתוך בור ההשתוללות חסרת הכיוון המאוכלסת על ידי פלאי אפקט הווא-ווא שיישארו חסרי שם. השירים של ג'ת'רו טול נבנו בצורה הגיונית, הנגינה הייתה צמודה להפליא, והמילים היו הרבה יותר ממילים בג'אם סשן. הם אולי הסתמכו במידה רבה על ריפים חוזרים ונשנים, אבל אפקטיביים. האלבום השני, STAND UP, הנהדר הוקלט עם המערך הזה של הלהקה, כמו שירים כגון DRIVING SONG ו- SINGING ALL DAY. האחרון הפגין את הצד הרך של הלהקה עם ביטוי נוגע ללב של שמחות וצער החיים הפנימיים.

אבל אנדרסון, תמיד הפרפקציוניסט, הרגיש שהיישור של הלהקה מגביל מדי, ומונע מהחליל והגיטרה לחקור את היכולות החיצוניות ביותר שלהם. אז נכנס ללהקה חבר ותיק מבית הספר, ג'ון אוון, להקלטת התקליט BENEFIT ובמהרה הפך לחבר להקה קבוע. הפסנתר המתגלגל והאורגן שלו משתלבים בצורה מושלמת, ומאפשרים ללהקה הרבה יותר ניסויים ורב-תכליתיות.

ג'ת'רו טול עברה בקלות מבלדות רכות ומתנדנדות כמו JUST TRYING TO BE ו-WOND'RING AGAIN לשירים רוקרים כמו TEACHER בקלות שמתנגדת לדמיון. שני קטעי ההופעה החיה של האלבום (בצד השלישי) מדגימים עוד יותר את המורכבות והעוצמה של הלהקה בגלגולה השלישי. אוון מציג את הווירטואוזיות שלו ב-BY KIND PERMISSION OF, כשהוא שוזר פנימה נושאים קלאסיים, בלוז וניאו-ג'אז שונים, בקצב כה עדין של הרדיפות של אנדרסון. הקטע השני בהופעה, DHARMA FOR ONE, עשוי להיות מחודש מעט (מה שאומר שהוא קצת יותר רועש), אבל הוא אנרגטי אפילו יותר מהמקורי. לעתים קרובות אנדרסון ובאר עפים לגיחות נפרדות, בו זמנית, תוך שימוש בגיבוי החובט של חבריהם כמשטח שיגור נפץ...

האם זה פלא מדוע החבר'ה האלה נבחרו ל'הכישרון החדש המבטיח ביותר' בסקר של מוזיקאים משנת 1970? אבל למרות כל הפוטנציאל שלה, הלהקה הייתה בבעיה עמוקה, עם פיצול שנוצר במהירות בשורותיה. קלייב באנקר וגלן קורניק רצו להישאר עם רוק מוצק, בעוד שאוון ואנדרסון רצו צליל קליל יותר, אוורירי ופחות מהותי. קורניק היה הראשון ללכת, והוחלף על ידי מקורב אחר של אנדרסון, ג'פרי האמונד-האמונד. השינוי השפיע בצורה דרסטית על הצליל של הלהקה.

צאת התקליט AQUALUNG הציג את הרוח והדחף של הלהקה. עבור רבים האלבום היה אכזבה מרה: למרות שזה היה תקליט הזהב הראשון של ג'ת'רו טול, הוא נקלט לעתים קרובות רק לאחר כמה האזנות בלבד. ההחלפה של באנקר במתופף בארימור בארלו השלימה את ההפיכה של אנדרסון - הוא בחר את קבוצת נגני הצד שלו בעצמו, בקיאים אך בקושי מאיימים על שליטתו בחומר. הפלט שלהם (עם התקליטון LIFE'S A LONG SONG והתקליט המורכב THICK AS A BRICK) היה מעט יותר ממוזיקת פולק מוגברת ופופ-רוק מוסרי, צל חיוור של עבודתם הקודמת. היכן שהייתה פעם להקת רוק אנגלי רבת עוצמה הופיע טרובאדור מנופח עם להקה אקלקטית של נגנים צייתניים. אמנם מדובר בהעדפה אישית, אבל אני מעדיף את השיר BACK TO THE FAMILY הדינמי מאשר לקבל חתיכה מתועבת כמו UP THE POOL או יצירה כה מטומטמת רגשית כמו THICK AS A BRICK.

בחיפזון שלו להימנע מכבדות חסרת מנגינות, נראה שאנדרסון שכח שקצת כישרון מוגבר מעולם לא היה פשע. לג'ת'רו טול היה פעם את הכישרון; החבורה החדשה הזו? אני לא כל כך בטוח לגביה. זה בטוח כואב לאבד חבר ותיק, ואם ג'ת'רו טול לא תחזור למסלול הנכון בקרוב, יהיו הרבה יותר מאוכזבים שיחיו בעבר".

כך היה ברולינג סטון כשאלבום זה דווקא נשאר רענן מאד להקשבה, עם קטעים שיצאו בתקליטונים לצד קטעי הופעה חיה מהקרנגי הול היוקרתי שבניו יורק (משנת 1970). כמה מהשירים, שיצאו עד אז רק בגרסאות מונו על גבי התקליטונים, זכו פה למיקס מחודש בסטריאו והמטרה הייתה להביאם לקהל האמריקאי, שלא זכה להקשיב להם כשיצאו באנגליה לפני כן. עם זאת, בהדפסה האמריקאית נערכו שינויים קלים בשירים.

כל זה מגיע עם חוברת מהודרת ובה שלל תמונות מרהיבות של הלהקה. לסיכום - תקליט חובה לכל מעריץ של הלהקה או חובב רוק קלאסי איכותי.

ב-23 ביוני בשנת 1977 הצטרף המתופף קית' מון (מלהקת המי) ללהקת לד זפלין בהופעתה בלוס אנג'לס.

בתחילת המופע בירך הזמר רוברט פלאנט את הקהל: "ערב טוב וברוכים הבאים לשלוש שעות של טירוף". הוא לא צחק.

השיר TRAMPLED UNDER FOOT לא נוגן מזה כחודש בהופעות הלהקה והפעם הוא הוחזר אל הבמה וקית' מון עלה לבמה, במהלך סולו התופים של ג'ון בונהאם, "מובי דיק", והשניים תופפו יחדיו במערכת תופים אחת!

מון גם חזר לבמה בהדרנים של ההופעה, הורה לקהל להשתולל וניסה לשיר את C'MON EVERYBODY עד שפלאנט לקח ממנו את המיקרופון והמשיך לשיר ובאופן משכנע יותר. בסוף ההופעה אמר פלאנט לקהל: "לוס אנג'לס, בהחלט היה כיף ומצחיק הערב. לילה טוב!". בינתיים המשיך הקהל למחוא כפיים בעוצמה מחרישת אוזניים.

לאחר ההופעה נערכה מסיבה מיוחדת לעבוד זפלין במלון STONE CANYON. בין האורחים נצפו גם רוד סטיוארט, קית' מון, ברני טאופין (התמלילין של אלטון ג'ון), דניס ווילסון (מהביץ' בויז) ועוד.

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - סיפורה של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-23 ביוני בשנת 1970 נעצר מלך הטוויסט, צ'אבי צ'קר, עם עוד שלושה אנשים במפלי הניאגרה אחרי שהמשטרה תפסה אותם עם מריחואנה וגלולות לא מזוהות ברכבם. ממש טוויסט בעלילה!

ב-23 ביוני בשנת 1971 פורסם בעיתון להיטון שג'ורג' האריסון ורינגו סטאר יופיעו ב"מופע מיוחד שהכנסותיו יהיו קודש לקרן לעזרה לפליטי בנגלה דש, החבל הפורש בפקיסטן. מרבית הכרטיסים שהוצאו נחטפו באותו יום".

ב-23 ביוני בשנת 1976 סיים פול מקרטני את סיבוב ההופעות עם להקת כנפיים באולם "פורום" בלוס אנג'לס. הוא יחזור להופיע רק בשנת 1989. הוא יחזור לערוך סיבוב הופעות שלם רק בשנת 1989.

ב-23 ביוני בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת הפולק-רוק הבריטית, סטרובס (STRAWBS).

לאחר הקלטת הקלטות שבסופו של דבר ישוחררו בתור ALL OUR OWN WORK (ולאחר מכן בשם "סנדי והסטרובס"), יצא הזמר-גיטריסט, דייב קאזינס, למצוא חברת תקליטים בבריטניה ללהקתו. עם זאת, הזמרת סנדי דני החליטה להצטרף ללהקת FAIRPORT CONVENTION. החברה האמריקאית, A&M, בדיוק הקימה משרד בלונדון והסטרובס הפכו ללהקה הבריטית הראשונה שחתמה שם.

האלבום שהסטרובס הרכיבו היה יצירת מופת בתחום הפופ. מפיק התקליט, גאס דאדג'ן, הזמין לאולפן אינספור נגני סשנים, כולל ג'ון פול ג'ונס בבס וניקי הופקינס בפסנתר, כמו גם תזמורת בת 32 נגנים לכמה שירי בלדה. עם זאת, כאשר הושמעה התוצאה לסמנכ"ל A&M, גיל פריזן, התגובה שלו הייתה שלילית בעליל - הוא חשב שהם החתימו להקת פולק מתקדמת ולא להקת פופ, ולמרות שסכום מזומנים גדול בוזבז (עם מקדמה שניתנה להקה בסך 30,000 ליש"ט בסך הכל, הכי יקר מאז סרג'נט פפר), הסטרובס חזרו לאולפן כדי להקליט עוד כמה שירים. האלבום כפי שיצא זכה לשבחי המבקרים, והצליח לא רע על בסיס מסחרי, עם 25,000 עותקים שנמכרו בבריטניה. התקליטון מהאלבום, THE MAN WHO CALLED HIMSELF JESUS, נאסר, כצפוי, להשמעה על ידי הבי.בי.סי.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "התקליט הראשון של שלישייה מוכשרת זו מכיל עיבודים מלאי מחשבה שמרפדים שירים בסגנון המודי בלוז".

בעיתון IT נכתב בביקורת: "זה ארוז היטב, מופק היטב, אם כי לפעמים העיבודים מוגזמים. השירים כתובים באופן יפהפה. המפיק, גאס דאדג'ן, ביחד עם טוני ויסקונטי לצדו, הצליח ליצור יצירה של אור וצל. זה תקליט נהדר מלהקה שיש לי ספק אם תצליח להפיק משהו טוב מזה".

בעיתון RECORD MIRROR נכתב אז: "הלהקה הזו נמצאת בתחום הפרוגרסיבי מבלי להיות רועשת. כל אחד יכול היום להגביר את כלי הנגינה שלו ולהרעיש. השירים והעיבודים של הסטרובס נחמדים והמילים קשות ופואטיות. המילים פה ושם מעורפלות ומפספסות את המטרה".

ב-23 ביוני בשנת 1975 נפל הזמר אליס קופר מהבמה במהלך הופעה בוונקובר ושבר עקב כך שש צלעות. שם התקליט אותו קידם בהופעה, WELCOME TO MY NIGHTMARE, הפך באותו ערב לסיוט האמיתי שלו.

ב-23 ביוני בשנת 1967 התחתן בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל, עם אהבת נעוריו, אליסון ווייז.

זה היה שלושה ימים אחרי שלהקת המי הגיעה חזרה ללונדון מקליפורניה. באחר הצהריים של יום שישי, 23 ביוני, 1967, אנטוויסל התחתן עם אליסון וייז, בכנסייה קהילתית באקטון. בבוקר החתונה, אנטוויסל,

האב החורג גורדון ובן דודו איאן גילינגהאם, ששימש בתור סדרן, עמדו יחד לצילום בגינה האחורית הקטנטנה. שלושתם עם חליפות הבוקר האפורות שלהם וכובעים, הסצנה בעלת מראה רשמי בצורה נוקשה נראתה כמו דיוקן של משפחה ויקטוריאנית ותיקה. אנטוויסל התעקש על הכובעים, אבל זה היה אמור להיות הזמן היחיד

שהוא לבש את שלו כל אותו היום. הוא תמיד היה הכי מקפיד על שמירת שערו שלא יהיה מבולגן (כיאה לכוכב רוק אופנתי) ובלילה לפני החתונה הוא ביקש מאליסון לרענן את שערו בצביעתו לשחור.

הם נפגשו בכנסייה עם אביו של אנטוויסל, ברט, ואשתו, דורה. אנטוויסל בחר בברט כשושבין שלו. "ברט אהב את אליסון עד הסוף והיה גאה ביותר שג'ון ביקש ממנו להיות השושבין שלו", אמר אחיו החורג של אנטוויסל, ברנרד. "למרות שאני בטוח שזה בטח פגע בגורדון, פגיעה שכנראה ג'ון התכוון אליה".

לאחר הטקס בכנסייה עברה מסיבת החתונה לקבלת הפנים, עם ארוחה ולאחריה מוזיקה וריקודים. קית' מון

ואשתו קים הגיעו יחד; פיט טאונסנד, מי שיתחתן עם חברתו, קארן אסטלי, באביב שלאחר מכן, הגיע לבד; רוג'ר דלטרי הוזמן, אך לא הופיע לארוע. "אני זוכר ששוחחתי עם קית' מון וחשבתי שהוא באמת מסומם", נזכר איאן גילינגהם. "אבל הוא מעולם לא התנהג כראוי. הוא היה מטומטם תמיד".

למחרת, בני הזוג עברו יחד לבית החדש שהם קנו תמורת 8,100 פאונד ועם שטח רחב מסביבו. חדר השינה שלהם היה החדר היחיד שאנטוויסל מצא את הזמן לקשט, ובאותו בוקר הוא יצא וקנה לשניהם מכשיר טלוויזיה. עם זאת, הוא התחיל במהרה להפוך את הבית הזה לסוג הבית שעליו חלם בשנים אז, ואחד שהיה אמור לשקף במלואו את חזונו, ככוכב רוק.

ב-23 ביוני בשנת 2010 מת פיט קוואיף, הבסיסט הראשון בלהקת הקינקס.

במאי 1966 פרש, בפעם הראשונה, הבסיסט פיט קוואיף מלהקת הקינקס. מה בדיוק קרה שם? כך הוא סיפר, בינואר 1967, לעיתון המוזיקה הבריטי, 'ביט אינסטרומנטל':

"חשתי חולה מזה זמן מה והרופא יעץ לי ללכת לבית החולים. הסתבר שהיה לי עודף נוזלים במוח ונאלצתי לעבור ניתוח. שמעתי שבבית חולים בדנמרק התהליך מהיר יותר וגם זול יותר מזה שבאנגליה. לכן החלטתי לעבור לשם. הייתי בבית החולים הזה כשעתיים בלבד. מה שמראה את מהירות העניינים שם. לאחר הניתוח נשארתי בדנמרק למשך כמה חודשים כדי להתאושש. ניצלתי את העניין למנוחה שבאמת מגיעה לי אחרי כל העיסוק בלהקה. הייתי חייב לבשר לכולם שפרשתי מהלהקה, כדי לא לפגוע בעניינים העסקיים של הקינקס.

זאת כי אנחנו חברה עסקית מוגבלת וכל החלטה של הלהקה חייבת את האישור של ארבעתנו. ובעוד אני נח בדנמרק, נטול אפשרות לבצע פעולות עסקיות, נאלצתי להודיע על פרישה כדי לאפשר לשלושת האחרים לבצע את ההחלטות העסקיות. כולנו ידענו, בתוך הלהקה, שזה עניין זמני בהחלט ושמרנו את זה בסוד בינינו. המחליף שלי בלהקה, ג'ון דאלטון, היה מאנשי הסוד שלנו. מה שכן, הוא לא ידע למשך כמה זמן הוא יחליף אותי. הוא היה מרוצה מהסידור הזה".

בנובמבר 1966 חזר קוואייף בריא ושלם ובראיון לעיתון הזה סיפר גם על דברים נוספים הקשורים בו ובקינקס: "בשיר החדש שלנו, DEAD END STREET, יש צליל טרומבון שוודאי הפריע לכמה אנשים אך לא ממש פגע במכירות. באופן עקרוני, להקת הקינקס נשארה עם אותו הצליל שלה. את הטרומבון הזה ניגן איש הסשנים ג'ים מרשאל ואת הפסנתר פה ניגן ריי דייוויס. כולנו מנסים לאחרונה ללמוד לנגן על כלי נגינה נוספים. ריי התחיל ללמוד לנגן בטרומבון. דייב עושה שיעורים בסקסופון טנור. גם מיק המתופף לוטש עיניו לנגן בסקסופון ואני זומם להתחיל ללמוד לנגן בויבראפון".

עד כאן הכל טוב ויפה, אך נסיבות פרישתו של קוואייף מהקינקס לא היו כפי שתיאר, כנראה באופן שקרי, בעיתון. ב-3 ביוני 1966 נסעו קוואייף והסבל של הלהקה, ג'ונה ג'ונס, מהופעה של הלהקה במורקאמב שבאנגליה. בדרך חזרה פגעה מכוניתם במשאית, באוטוסטרדת M6. שניהם הובהלו לאישפוז בבית החולים 'וורינגטון' כשהבסיסט סבל משבר בכף רגלו ונזקק לתפרים בראשו. ג'ונס סבל מפצעים חמורים יותר כי הועף מהמכונית דרך השמשה. באותו יום יצא באנגליה, באופן אירוני, התקליטון עם השיר SUNNY AFTERNOON. ב-9 ביוני אכן הובא ג'ון דאלטון כמחליף.

באפריל 1969 פרש קוואייף מהקינקס באופן סופי. במשך שנים גינה אותו ריי דייוויס על פרישתו, אך עם מותו, ביוני 2010, התחלפו הכעסים בצער והצהרות שבחים עליו.

ב-23 ביוני בשנת 1972 יצא האלבום האולפני השלישי של אמרסון לייק ופאלמר ושמו TRILOGY.

להקת אמרסון, לייק ופאלמר החלה להקליט חומרים לאלבומה הרביעי TRILOGY בין נובמבר 1971 לינואר 1972. ההקלטות האלו נעשו באולפני ADVISION בלונדון.

במהלך 1971 הוסיף אמרסון לסוללת הקלידים שלו סינטיסייזר 'מיני מוג' מדגם D. זה היה הסינטיסייזר הראשון של חברת MOOG שהיה קטן יחסית ולפיכך קל לניידות. כמו כן הוא היה הרבה יותר זול מהדגמים הקודמים. הדגם של ה'מיני מוג' הפך לפיכך לפופולרי ביותר בשנות השבעים והחלו במהלך העשור הזה לצוץ המון להקות עם דגם שכזה.

מה שכן, דגם המיני מוג לא עשה את כל הדברים שמודל המוג הענק עשה. אך מה שהמיני מוג תרם לאמרסון זו האפשרות לרכוש שני סינטיסייזרים שכאלה ולנגן על שניהם תפקידים שונים בו זמנית.

בתקופת ההופעות של האלבום TRILOGY, המיני מוג התמקם מעל אורגן ההאמונד L-100 שלו. ההאמונד הזה היה הדגם הקטן יחסית שאמרסון השתמש בו עוד בימי להקתו הקודמת THE NICE. זה האורגן שהוא אהב להתעלל בו עם זעזועו והטלת סכינים עליו. בנוסף, היה לו על הבמה אורגן האמונד C-3 שעליו נהג לשמור. אמרסון השתמש רבות במיני מוג באלבום TRILOGY, בצורה כזו שבה קיווה לשמר את הצלילים בהופעות החיות.

קארל פאלמר מצידו הזניח את תופי הלודוויג הבסיסיים שלו לטובת מודל חדש של חברת לודוויג שנקרא OCTOPLUS KIT. זו הייתה מערכת תופים גדולה יותר שאפשרה לפאלמר להוסיף טקסטורות חדשות בנגינתו.

כבר בתחילת 1972 ידעו חברי הלהקה כי אלבומם הרביעי יהיה שונה מאלבום כמו TARKUS. באלבום הזה לא היה קונספט מיוחד שחיבר בין השירים. הלהקה קיוותה שעטיפת האלבום הזה תציג ציור מיוחד עבורה מאת האמן סלבאדור דאלי. אך דאלי תבע סכום גבוה מאד עבור עבודתו והעבודה על העיצוב הועברה לצוות המעצבים של חברת HIPGNOSIS.

הציור של שלושתם על העטיפה היה הפעם הראשונה שבה תמונת הלהקה הופיעה על עטיפת אלבום שלה. הצעד הזה של להראות את התמונה שלך על עטיפת אלבום נחשבה בתחילת הסבנטיז לדבר לא פופולארי. צעד שכזה נראה בעיני אחרים כ'התמסחרות'. אך שלישיית ELP הרגישה שהציור הזה נראה מתאים לטעמה.

אך הציור הזה גם הגיע בזמנו לכמעט תביעה, כשמגזין של הומוסקסואלים השתמש בציור העטיפה לפרסומו.

בתקופה ההיא, האלבום TRILOGY סימן צעד קדימה ללהקה מבחינה מוזיקלית. השירה של גרג לייק נשמעת כאן בטוחה ועשירה יותר מבאלבומים הקודמים. שימו לב לבלדה המקסימה שהוא כתב לאלבום בשם FROM THE BEGINNING. או לשירה מלאת הרגש שלו בחלק הראשון של יצירת הנושא. אך עם תחושת ההתקדמות של הלהקה בעניין המוזיקלי - באופן פלאי, רוב קטעי האלבום לא הגיעו לשלב ההופעות החיות.

ההתעסקות של אמרסון בסינטיסייזרים באולפן גרמה לכך שהוא לא הצליח לבסוף לשחזר את ההפקה לרמת הופעה חיה. חברי הלהקה ביצעו כל כך הרבה העלאות אולפניות על ערוצי הבסיס כך שהיה לה קשה כשלישייה להביא את ההפקה הזו על הבמה.

הקטע הפותח את האלבום, THE ENDLESS ENIGMA, נוגן פעמים אחדות בלבד בהופעות עד שנזרק מרשימת השירים לביצוע על הבמה.

היצירה הנהדרת הזו מחולקת לשלושה חלקים, כשהחלק השני הוא קטע פוגה יפהפה בפסנתר. למי שלא יודע, פוגה היא יצירה מוזיקלית בה יש הלחנה למספר קולות (או תפקידי נגינה) כשהנושא הראשי של הלחן עובר בין הקולות השונים. אמרסון כבר נהג להלחין בעבר יצירות מהסוג הזה בלהקת THE NICE. הפעם הוא כתב את כל היצירה ישירות לדף תווים מבלי לנגן אותה כלל. אמרסון הקליט ב-1971 קטע פוגה של המלחין פרידריך גילדה אך עם יצירת הפוגה הזו שלו נדחקה הגרסה ההיא למחסנים ונשלפה משם לדיסק רק הרבה שנים אחרי כן. ליתר דיוק ב-1993 בתוך קופסה מהודרת של הלהקה.

השיר FROM THE BEGINNING, שכתב גרג לייק, הוא מהבלדות האקוסטיות הטובות ביותר שהוא כתב מימיו. השיר הזה אף יצא בארה"ב על גבי סינגל.

שני הקטעים שמסיימים את צד א' של האלבום מכניסים את המאזין לזירת המערב הפרוע. השיר THE SHERIFF הוא קטע הומוריסטי שאמור להראות לנו שהלהקה יודעת גם להקל ראש כשאפשר. קטע המעבר המוזיקלי באמצע השיר הוא אחד האהובים עליי באלבום.

הקטע שמסיים את האלבום הוא דווקא הקטע שאני אישית הכי פחות אוהב בו (אבל זה כמובן טעם אישי שלי ואני יודע שהרבה אחרים מאד אוהבים אותו. לקטע קוראים HOEDOWN וכשמו כן הוא - יצירה מוזיקלית מהירה בסגנון המערב הפרוע. אך מפגן הסינטיסייזרים פה הוא כבר יותר מדי בשבילי. מה גם שבהופעות מהתקופה ההיא ניגנה השלישייה את הקטע הזה במהירות מטורפת וגרמה לו עוד יותר להימאס עליי.

הצד השני של האלבום נעדר לגמרי מההופעות החיות. השירים TRILOGY ו- LIVING SIN לא בוצעו מעולם בהופעה חיה. היה נסיון לנגן את החלק שמסיים את האלבום - ABADDON'S BOLERO - אך ללא הצלחה. יש שטעו לחשוב שפתיחת הקטע TRILOGY מנוגן על מלוטרון. אמרסון הצהיר במפורש שהוא לא סובל את הכלי הזה כי הוא מנוגד לעקרונות שלו כקלידן. הוא סירב לנגן סימפולים של אנשים אחרים, כפי שהמלוטרון בנוי.

השיר LIVING SIN הוא לטעמי אחד החזקים באלבום. יש בו את כל מה שאני אוהב בלהקה הזו. במילה אחת - תעוזה.

בנוגע לנסיון הביצוע הבימתי של ABADDON'S BOLERO על הבמה, אמרסון אף ניסה ללמד את לייק לנגן תפקידי קלידים בקטע הזה בכדי ששניהם יוכלו לנגן על הבמה בו זמנית תפקידים שונים - אך ללא הצלחה.

בשלב השני ניסו חברי הלהקה לנגן את הקטע עם פלייבק מוכן של תפקידי קלידים נוספים (ביחד עם קארל פאלמר כשאוזניות על ראשו על מנת לשמור קצב עם המטרונום שהושמע לו שם בכדי לשמור על קצב עם ההקלטה המוכנה מראש). אך עוד בשלב החזרות טייפ הסלילים קרס ועמו הביצוע לשיר הזה.

האלבום TRILOGY יצא וקיבל ביקורות חצויות ממבקרי המוזיקה. הקהל, לעומת זאת, אהב מאד את המוצר וקנה אותו בכמויות.

בארצנו נמכר התקליט, כשיצא, במחיר 21.90 לירות וקיבל ביקורות נלהבות בעיתונים להיטון ועולם הקולנוע (כן, יש לי את הביקורות המלאות, אותן אני מראה בהרצאתי על הלהקה).

בתקופה הזו החל לגדול קונספט ההופעות של אי אל פי. על הבמה צצו לפתע מסכים שהקרינו כל מיני תמונות וסרטים. והדבר הכי ניכר בניפוח העניין היה עם מערכת התופים של קארל פאלמר שתפחה כמו עוגת שמרים. גם אמרסון פינק את עצמו בסינטיסייזר חדש בשם MOOG CONTROLLER שהורכב מקשת מתכתית וכמה כפתורים לידה. הכלי הנייד הזה חובר בכבל לסינטי המוג הגדול שלו וכך יכל להוציא צלילים מעניינים עם החלקת האצבע שלו על לוח המתכת. אמרסון, שרצה לשמור על מופע מעניין, נהג לשים אבקת שריפה בקצה של הכלי הזה ולהצית אותו לאפקט ויזואלי.

אך יום אחד הגיע מחליף לאיש הטכני הרגיל שלו, ששם יותר מדי אבקת שריפה. אמרסון כמעט איבד אצבע בפיצוץ שנוצר.

האלבום הזה היה האחרון שטכנאי ההקלטה אדי אופורד עבד עם הלהקה. הוא העדיף לאחר האלבום הזה לעבוד במשרה מלאה עבור להקת YES, למורת רוחם של אמרסון, לייק ופאלמר. כמו כן, שמועות החלו לצוץ על פירוק הלהקה עקב אי שביעות רצון חבריה מהאלבום הזה. התיסכול שלהם נבע מכך שלא הייתה להם אפשרות להציג באלבום את הצדדים האישיים של כל אחד מהם. מה גם שהלחץ החל עליהם ליצירת משהו אפילו גדול יותר מ- TRILOGY. הבעיה הייתה שהפעם לא הייתה לשלישייה כמות שירים חדשה להתחיל פרויקט שכזה.

הראשון שיצא בנסיון לפרוץ כסולן היה קית' אמרסון. הוא נכנס לאולפן על מנת להקליט קטעי ג'אז עם המתופף ג'ון הייסמן, שלא היה לו מושג שהקטעים האלה אמורים להפוך לאלבום סולו של אמרסון, שרצה להראות צדדים שונים באישיותו המוזיקלית. כמו כן הוא רצה שהחומר לאלבום הסולו שלו יהיה שונה לגמרי מאמרסון, לייק ופאלמר. אך ההתלהבות שלו מהכנת האלבום הזה התפוגגה במהירות בה היא הועלתה. אפשר להבין למה, כי בשנת 1972 עלה הבית שלו באש ונשרפו ההקלטות שנעשו לאלבום הסולו.

ב-23 ביוני בשנת 1982 פרש המתופף, פיק ווית'רס, מלהקת דייר סטרייטס. ווית'רס, שהיה ממקימי הלהקה, בחר לנהל אורח חיים רגוע יותר עם אשתו ובתו. הוא תופף בארבעת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה. האחרון בהם היה LOVE OVER GOLD.

שנים לאחר מכן הסביר פיק ווית'רס מדוע עזב: "הרבה אלמנטים חברו יחד כדי ליצור את המשפט, 'אני חושב שאני רוצה לעשות משהו אחר עכשיו'. התחלנו לנגן חזק מאוד. התחילו לי בעיות עם האוזניים, למרות שלא הבנתי מה זה באותו זמן. אני רק זוכר שירדתי מהבמה ואיבדתי שיווי המשקל. גם המוזיקה נעלמה מדברים שבהם הרגשתי שהתופים יכולים לתרום תרומה משמעותית או בהחלט להיות חלק מהעניין. מארק נופפלר התחיל לעשות שירים לאצטדיון רוק וזה פשוט לא תורגם לדרך שבה רציתי לנגן. ואז יש שורה שלמה של היבטים אישיים, הדינמיקה בין אנשים עיקריים, שאני לא רוצה לדון בה בראיון".

בסיסט הלהקה, ג'ון אילזלי, סיפר בספרו: "פאולין ואני בדיוק חזרנו מירח הדבש שלנו כשאד התקשר אליי

להגיד שפיק רצה לפגוש אותי ואת מארק לארוחת צהריים. אחר כך נשמעו פעמוני אזעקה. כי המקום שנבחר היה בלייקס, ליד האולד ברומפטון, כביש במערב לונדון. בלייקס, בעיצובה של אנושקה המפל, היה מין

מלון רוק'נ'רול, שהקירות השחורים שלו היו הרקע המושלם לחדשות הקודרות שפיק הגיע להכריז. הוא רצה לעזוב את הלהקה. נמאס לו מהקפדנות של סיבובי הופעות והוא רצה לעבוד על סוגים שונים של מוזיקה.

ככל הנראה, הוא אמר לאד שאם הוא לא יוכל לנגן עם להקה כמו WEATHER REPORT, הוא יכול גם לוותר על תופים בכלל. על כך אד השיב, 'ובכן, אז אולי כדאי שתוותר'. חילופי השיחה שלו עם מארק ואיתי היו משהו בסגנון 'בסדר, תבחר. הקלטת את האלבום החדש שלנו ותקבל את התמלוגים שלך, אבל אתה לא הולך לעשות את העבודה הקשה של סיבוב הופעות וקידום האלבום שעשינו?'

מארק ואני נדהמנו, אפילו היינו בהלם, אבל פיק היה נחוש בדעתו ולא היה טעם לנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו. זו עבודה פיזית קשה, להיות מתופף בזמנים הטובים ביותר, ואני חושב שפיק מצא את זה קשה כפליים. אז ברגע שהפכנו את עצמנו ללהקת הופעות עמוסה מאד, שעתיים של נגינה בתופים תחת אורות חמים זה קשה כמו כל אימון בחדר כושר. לכך נוספו התשישות של סיבוב הופעות והעובדה שזה עתה הוא התחתן עם לינדה. הבנו את הנקודה שלו. פיק היה מתופף משובח ולמדתי ממנו כל כך הרבה בחדר המכונות של הלהקה.

פיק היה מתופף שידענו שנתגעגע אליו, אבל כל חשש לתקלה בחדר המכונות התפוגג מיד. כמה ימים לאחר מכן, בחור ולשי בשם טרי וויליאמס הופיע. כולנו הכרנו את טרי, כחבר בלהקת ROCKPILE עם דייב

אדמונדס וניק לואו. הוא היה מתופף בטוח ועוצמתי. למשך כמה ימים, הוא ישב בבית והאזין לכל המוזיקה שלנו, כולל החומר החדש וכשהתחלנו לעבוד איתו בחזרות, זה היה כאילו הוא ניגן בלהקה מההתחלה. הוא גם

הגיע עם יתרון נוסף של להיות חזק פיזית מאוד, מסוגל להתמודד עם סטים ארוכים וקשים של שעתיים פלוס, והוא היה מנוסה היטב והבין את קשיי החיים בסיבובי הופעות".

ב-23 ביוני בשנת 1929 נולדה ג'ון קארטר, אשתו השנייה והידועה של הזמר ג'וני קאש. קארטר הייתה אישיות ידועה בתחום מוזיקת הקאנטרי והתחתנה עם קאש בתחילת מרץ 1968. השניים הופיעו רבות עם השנים כשהוא גם מבצע את הלהיט שהיא כתבה, RING OF FIRE. קארטר מתה במאי 2003 והותירה את קאש עם לב מרוסק.

ב-23 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט RED OCTOPUS, של להקת ג'פרסון סטארשיפ. זמר הלהקה המקורי, מרטי באלין, חזר אליה והחבורה נהנתה מהלהיט החדש, MIRACLES.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "החדשות הגדולות, כמובן, הן שמרטי באלין חוזר. נראה שבאלין מעולם לא הצליח להרכיב משהו מחוץ למטוס/ספינת הכוכבים, למרות שהוא בהחלט ניסה. אבל כמעט כל מה שהוא התחיל התפורר לפני שהסתיים. BOBACIOUS D.F., הלהקה האחרונה שלו, הציגה יפה את השירה שלו, אבל איפשהו בין ההחלטה להקליט אלבום שני לפני היציאה לסיבוב הופעות ובעצם להצליח, הלהקה נעלמה. הוא הצטרף ללהקת סטארשיפ לשיר אחד, CAROLINE, באלבומה האחרון, ומכל ההשמעות ברדיו, הייתם חושבים שזה השיר היחיד באלבום. ברור שהם היו צריכים אותו.

וטוב שגם הם קיבלו אותו. אלמלא באלין, התקליט החדש הזה היה בלתי ניתן להאזנה לחלוטין. זה נשמע כמו מקבץ אמנים במקום להקה, כשגרייס סליק מקבלת את שני השירים שלה, פאפא ג'ון קריץ' מקבל את הקטע האינסטרומנטלי שלו, פיט סירס מקבל את שלו וכן הלאה. וכשהשירה של גרייס עכשיו נטולת כל עדינות שהייתה לה, מרטי הוא הסולן היחיד בלהקה.

למעשה, שניים משיריו, MIRACLES ו-THERE WILL BE LOVE, לא רק טובים עבורם, אלא ממש טובים. MIRACLES, כבר להיט ברדיו, הוא הבחירה הנכונה לתקליטון ועם ליווי כלי המיתר השופע שלו, זה הרכב הקאמבק האידיאלי עבור מרטי. אבל שאר האלבום, למרבה הצער, לא ברור במקרה הטוב ומביך במקרה הרע. הכנר פאפא ג'ון כמעט ואינו נשמע לכל אורך התקליט (מעולם לא הבנתי מה הוא עושה בלהקה הזו, אבל אולי זה הספק שלי).

ולו רק בגלל שזה נותן למרטי באלין מקום לכתוב ולשיר, אני מאחל לספינת הכוכבים בהצלחה. אולי בעוד כמה שנים יהיה אלבום של מיטב הלהיטים של הלהקה ואני ללא ספק ארצה את זה - כי יהיו שם הלהיטים הגדולים של מרטי באלין".

ב-23 ביוני בשנת 1940 נולד סטיוארט סאטקליף, שהיה הבסיסט בהרכב מוקדם של הביטלס, אבל גורלו נחרץ עם דימום גולגלתי שהביא למותו ב-10 באפריל 1962.

הסיפור השלם, המדהים והמאד עצוב שלו נמצא בפירוט רב בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

ב-23 ביוני בשנת 1980, יצא אלבום לבוב דילן ושמו SAVED. זה השני מטרילוגיית 'אלבומי ישו' שלו בתקופת התנצרותו.

חודשיים וחצי לאחר צאת האלבום SLOW TRAIN COMING, יצא בוב דילן לסיבוב הופעות בארה"ב ובקנדה. הקהל ראה דילן אחר לגמרי על הבמה. דילן שגילה את ישו ואת הנצרות.

״אני רוצה להגיד שאנו מציגים את המופע הערב באישורו של ישו״ (סן פרנסיסקו, 11 בנובמבר 1979).

״אנו קוראים כל יום בעיתונים כמה רע הופך העולם מיום ליום. המצב באירן, הסטודנטים המתמרדים. אבל זה לא משנה כי בין כה העולם ייחרב. זו רכבת איטית שתאיץ בקרוב״ (סן פרנסיסקו, 13 בנובמבר 1979)

״השטן נקרא האלוהים של העולם וכפי שאתם רואים, הוא באמת אלוהי העולם הזה. אך לאלו מכם שאינם יודעים, מעניין אותי לדעת כמה מכם לא יודעים שהשטן הובס מול הצלב. האם מישהו יודע זאת? נו טוב, לפחות אנחנו לא לבד״ (סנטה מוניקה, 18 בנובמבר 1979)

״העולם שאנו מכירים הושמד. צר לי אך זו האמת. בעוד שנים ספורות, כנראה שלוש, תהיה מלחמה שתיקרא מלחמת יום הדין והיא תהיה במזרח התיכון. אבל זה לא אמור להדאיג אותנו כי בין כה תקום ממלכה חדשה בירושלים שתימשך אלף שנים. שם ישו יפעיל אותה. זה יקרה״. (אריזונה, 25 בנובמבר 1979)

״המממ... יש פה קהל גס רוח הערב, אה? אתם יודעים כיצד להיות גסי רוח! אתם יודעים מה היא הרוח שנגד הנצרות? ובכן, זה קורה עכשיו פה. לא משנה כמה כסף יש לכם כי יש רק שני סוגי אנשים; אנשים שניצלו ואנשים אבודים. תזכרו שאמרתי לכם זאת כי אולי לא תראו אותי שוב. תזכרו שאמרתי לכם שישו הוא הלורד וכל ברך צריכה להשתחוות לו. תהיה מלחמת חורמה במזרח התיכון. רוסיה תתקוף שם ומיליוני סינים יגיעו לשם כדי להשתתף בזה. זו תהיה מלחמה שלא חלמתם עליה וישו ירכיב אז את ממלכתו בירושלים. זה מה שהתנ״ך אומר״. (אריזונה, 26 בנובמבר 1979)

״אמרתי לכם פעם שהזמנים משתנים וזה קרה. אמרתי פעם שהתשובה נישאת ברוח וזה היה. עכשיו אני אומר לכם שישו חוזר״. (ניו מקסיקו, 5 בדצמבר 1979)

התקליט SAVED בא להמשיך את מסלולה של הרכת האיטית שהגיעה. יצירתו החדשה באה להסביר לקהל את אמונתו החדשה, את חובתו הגדולה לשרת את ישו ואת פקיחת עיניו כלפי העולם. אבל הקהל לא קנה את זה לגמרי והתקליט הגיע רק למקום ה-24 במצעד האמריקני. באנגליה, לעומת זאת, הגיע התקליט למקום השלישי.

העטיפה המקורית באה עם ציור יד שמיימית (כנראה של ישו) שמצביעה למטה לכיוון האנשים שמאמינים לו. בשנת 1985 החליטה חברת התקליטים להחליף ציור זה בציור אחר ובו דילן עם מפוחית. המטרה הייתה אז לנסות לשווק את האלבום שוב אך עם כמה שפחות עניינים דתיים.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "בכל הפרסומים הציבוריים של בוב דילן בתשע עשרה השנים האחרונות, איש ממעריציו הוותיקים יותר לא התבלבל יותר מאשר בעניין גלגולו האחרון של דילן כנוצרי שנולד מחדש. כשהוא חושף את אמונותיו החדשות והלבביות בעליל על הרכבת האיטית של השנה שעברה, דילן היה קריקטורה מושלמת של חוזר בתשובה שהלהיט בתנ"ך.

אף על פי שהמפיקים ג'רי ווקסלר ובארי בקט העניקו לדילן את אחד הצלילים הנקיים ביותר בקריירה שלו - ומארק נופפלר מהדיייר סטרייטס תרם את קווי הגיטרה החשמלית הליריים ביותר אי פעם, התוצאה נשמעת חנוטה. התקליט נטול קצב ושמחה שתמיד אפיינו את יצירתו הטובה ביותר של אמן זה. השירים עצמם חסרי חן וקרירים בוודאותם הצדקנית.

בקפיצת אמונה אחת הוא צנח לרמה של מידע מחוברת רוחנית, מה שהפך את הבשורה על פי בוב לקשה במיוחד לעיכול. דילן לא מצא את ישו, אך נראה שהוא רומז שיש לו גם את מספר הטלפון הביתי שלו.

התקליט הזה משמח הרבה יותר, מבחינה אסתטית, מקודמו, במיוחד בגלל התקווה (בעיקר המוזיקלית, אני מודה) שהיא מציעה שדילן עשוי בסופו של דבר להתעלות מעל גבולותיו הצחיחים עם המילה המקראית. אולי הוא יתפתח, אולי הוא פשוט ילך משם הלאה. לא משנה מה המקרה, הקיפאון מעולם לא היה הסגנון שלו.

מבחינה מוזיקלית, SAVED עשוי להיות האלבום המעודד ביותר של דילן מאז DESIRE, ובכל זאת דילן לא יכול להיות מבשר הבשורה כי הוא פשוט יותר מדי דילן בשביל זה. עכשיו, כשבוב דילן מנסה הדת הישנה ההיא, כל שנותר למעריציו החילוניים זה לייחל לכך שזו אפיזודה חולפת".

בעיתון דיילי ניוז מניו יורק נכתב אז בביקורת: "האם יש מישהו שאינו בשליחות מאלוהים היום? במוקדם או במאוחר רוב האנשים מתמודדים עם אלוהים, אבל אמנים כמו בוב דילן נאבקים ללא הרף בדת. אלוהים תמיד תפס מקום נכבד במוזיקה של דילן אבל עכשיו דילן עושה את המעבר המוחלט. הוא שם את האצבע על העניין ממש על העטיפה, שהיא ציור דומה ליצירת המופת המפורסמת של מיכאלאנג'לו.

באוסף העוצמתי והפרובוקטיבי הזה של בלדות רוק-גוספל-בלוז, דילן אומר, 'אל תשאל מה אלוהים יכול לעשות בשבילך. שאל מה אתה יכול לעשות למען אלוהים'. שיר הכותרת הוא אודה משמחת ומתגלגלת במיוחד לגאולה. פעם דילן יכל להזיז הרים - היום הוא רק יושב עליהם".

ב-23 ביוני בשנת 1982 היה עוד יום של סמים עבור זמר הצמד סאם ודייב, דייב פרייטר.

פרייטר ידע הצלחה גדולה בסיקסטיז, כשפעל בצמד סאם ודייב, עם להיטים כמו SOUL MAN ו- HOLD ON, I'M COMIN, אבל השנים חלפו, סאם ודייב הסתכסכו ופרייטר נותר לבדו.

ביום זה הוא נעצר בפטרסון, בגין מכירת בקבוקון עם סם קראק לשוטרת סמויה בשם ג'ודי. הוא הודה באשמה ונידון לשלוש שנות מאסר על תנאי, חויב לשלם קנס של 2,580 דולר ולבצע 150 שעות של עבודות שירות.

ב-23 ביוני בשנת 1972 יצא תקליטון הבכורה של להקת אי.אל.או ושמו "אוברטורה 10538".

ג'ף לין כתב את השיר על אדם שאין לו שם אלא מספר. אותו מספר, 1053, נלקח מדגם קונסולת ההקלטה שהייתה באולפן בו הוקלט השיר. הספרה 8 נוספה כי נשמעה מתאימה.

בב בוואן (בשנת 1976 לעיתון "טראוזרס פרס"): "הרעיון המקורי של השיר הגיע לג'ף משכן שהיה להוריו. הוא היה בחור ממש מוזר וחשב שהוא יכול לעוף. היית שומע רעשי נפילה מהדלת הסמוכה כשהוא המריא מהתקרה או משהו כזה. הוא נהג להסתובב ברחובות עם כובע מוזר ופרופלור בראשו. פעם כתב על מצחו אותיות ומספרים וג'ף קיבל את הרעיון מזה".

בוואן הוסיף שנה לאחר מכן בראיון לרדיו: "זה שיר שאני ממש אוהב. כשג'ף היה צעיר, השכן שלו היה בחור די מוזר. הוא נהג לחשוב שהוא יכול לעוף. הוא נהג לכתוב בעט מספרים על מצחו והוא נהג לחשוב שהוא סוג של איש חלל או משהו כזה. ג'ף לא יכול היה לזכור את המספרים הנכונים שהאיש כתב, אבל השיר הזה מוקדש לבחור הזה".

רוי ווד: "השיר הזה היה רעיון שג'ף הביא לאולפן ונועד במקור להיות שיר ללהקה שהפעלנו במקביל, THE MOVE. לאחר הקלטת כלי הנגינה הבסיסיים, האחרים הלכו הביתה, והשאירו את ג'ף ואותי להתפרע עם התוספות. באותה תקופה אספתי כלי נגינה באופן נלהב, ורכשתי צ'לו סיני זול. אז ישבתי בחדר הבקרה וניסיתי את הצ'לו הזה והתעסקתי עם ריפים מהסוג שעשה ג'ימי הנדריקס. ג'ף אמר שזה נשמע נהדר ושנוסיף את זה לשיר שלו. בסופו של דבר הקלטתי כחמישה עשר קטעי צ'לו זה על זה, שנשמעו יחדיו כתזמורת מפלצתית כבדה. למעשה, זה נשמע פשוט מופלא".

בעיתון דיילי מירור נכתב בביקורת על התקליטון: "הקרן הצרפתית ממש שרה כאן ולהקת THE MOVE באה פה בסגנון חדש לגמרי. תשכחו את היצירה 1812 - עכשיו מגיעים הצלילים התזמורתיים של להקה זו".

בעיתון ACTON GAZETTE הבריטי נכתב: "רוי ווד, שהביא את להקת THE MOVE למצעדים, מביא עכשיו משהו חדש לגמרי עם להקה זו. השיר שלהם נשמע כמו הביטלס בימיהם האחרונים והוא ממש גודל עלינו".

התקליטון הזה הגיע למקום התשיעי במצעד הבריטי.

ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.