רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 במאי בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני אוהב את כל הגישה שלו, האופן בו הוא מתלבש וכיצד לא איכפת לא כלל" (ג'ורג' האריסון על בוב דילן, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1965)

ב-23 במאי בשנת 1975 הופיעה להקת לד זפלין בארלס קורט ארנה שבלונדון.

לפני שארבעת חברי לד זפלין עלו לבמה נערך מאחורי הקלעים סשן צילום עמם, כשהם עומדים ליד הקרוואן ששימש שם כחדר ההלבשה שלהם. הקהל היה באקסטזה ובינתיים ניגש שדרן הרדיו דייויד 'קיד' ג'נסן למיקרופון ואמר: "ערב טוב. ברוכים הבאים להופעה. לאחר היעדרות של כשנתיים נראה שכולנו מוכנים לקצת 'גרפיטי גופני' (פיזיקל גראפיטי)".

מחיאות הכפיים היו אדירות. אנשים ידעו שהערב הם יקבלו מנת רוק נהדרת ואז נשמעו תופיו הרועמים של ג'ון בונהאם כשהוא מציג, כהרגלו, את הקטע הראשון בהופעה ושמו ROCK AND ROLL. איך בונהאם יצר את הפתיחה הזו? הוא פשוט תופף את שירתו של ריצ'רד הקטן בשיר KEEP A KNOCKIN. רוק'נ'רול במיטבו!

במהלך ההופעה הסביר פלאנט לקהל שידו כואבת מזריקה שקיבל נגד כולרה. "זאת לקראת מסע שאני מתכנן לתוך הג'ונגל כדי לצוד מילים ומנגינות חדשות לאלבום חדש".

לד זפלין נהגה אז לבצע גם סט אקוסטי בהופעתה ובארלס קורט סיפר פלאנט לקהל, בעת רגע אינטימי יחסית זה, שרוי הארפר נמצא. "היי רוי, בפעם הבאה גם תקנה כרטיס בבקשה", הוסיף פלאנט בצחוק.

הרצאה על לד זפלין והרצאות מוסיקה אחרות - להזמנה: 050-5616459

ב-23 במאי בשנת 1967 קיבלה חברת התקליטים EMI בשורה, מטעם רדיו הבי.בי.סי, כי השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס, מתוך האלבום המיועד לצאת בעוד שבוע, נפסל לשידור.

האיש שהיה אחראי על השידורים ברדיו זה, פרנק גילארד, כתב את המכתב שנשלח לחברת התקליטים. זה היה נוסח המכתב: "לא שיערתי לי שהיום הזה אי פעם יגיע, בו אצטרך לפסול משהו של חברת EMI. אבל לצערי זה מה שקרה עם השיר הזה. הקשבנו לו כמה וכמה פעמים באופן דקדקני ולא יכולנו להימנע מהמסקנה שהמילים I'D LOVE TO TURN YOU ON הינן בעלות משמעות ברורה. יכול להיות שההקלטה נערכה בתמימות ואמונה, אבל אנחנו לוקחים את האחריות לדבר שיכול להתפרש, שלא כשורה, בקרב הדור הצעיר.

המילים TURNED ON יכולות להתפרש בכמה מובנים. אבל לאחרונה יש לזה שימוש בז'רגון תרבות הסמים. אנחנו לא יכולים לבוא כמעודדי דבר שכזה. לכן לא נוכל לשדר את השיר הזה בכל תוכנית רדיו או טלוויזיה שלנו. אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לא לצאת בביקורת שלילית על העניין באופן פומבי. זה מצב קשה עבורנו. אנו מקווים שתבינו מדוע החלטנו כך".

הביטלס לא קיבלו את הבשורה הזו בשמחה ופול מקרטני ירה בחזרה בכלי התקשורת: "הבי בי סי פירש את השיר באופן שגוי. אין לזה שום קשר לסמים. זה פשוט שיר שמדבר על חלום". היה זה ניסיון נחמד של פול להמתיק את העניין. אבל בראיונות שקיים שנים לאחר מכן, סיפר בגאווה כי המשפט הפסול בשיר אכן נכתב בכוונה תחילה על סמים. ג'ון לנון שם אז על עצמו את פני התמים והוסיף תגובה משלו לפסילה: "הצחוק הוא שפול ואני כתבנו את השיר הזה מכותרת שפורסמה בעיתון. זה על תאונה והקורבן שבה. איך מישהו מפרש את עניין הסמים בתוך דבר שכזה? כנראה שיש כיום מגמה לחפש ענייני סמים בכל משפט, תמים ככל שיהיה".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-23 במאי בשנת 1934 נולד רוברט מוג, שהמציא את סינטיסייזר ה-MOOG ובכך שינה את עולם המוזיקה. הוא מת באוגוסט 2005.

סינטיסייזר המוג נכנס לעולם של עולם הרוק בארה"ב, במחצית השניה של הסיקסטיז. בסוף אותו עשור היו אלו הביטלס שהביאו מצליליו לתקליט ABBEY ROAD (ג'ורג' האריסון רכש את הכלי הזה וסיפור הרכישה המשעשע והמפתיע נמצא בספר "ביטלמאניה!".

המוג נכנס גם להמוזיקת רוק מתקדם והרבה בזכות הקלידן קית' אמרסון, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר. אז הנה כמה דברים שאמרסון אמר אז על כלי הנגינה הזה.

בנובמבר 1971 סיפר קית' אמרסון לעיתון מלודי מייקר על סינטיסייזר המוג.

"לפני שאדבר על המוג, ברצוני להבהיר בעיתונכם דבר חשוב. לא למדתי מעולם בקולג' למוזיקה ולמדתי, כמו רבים, לנגן בשיעורים פרטיים כשאת רזי התיזמור למדתי מספר שכתב וולטר פיסטון בנושא. עכשיו בעניין המוג, כשאני מגלה בו צליל שאני אוהב, אני חייב לרשום את כל הנוסחה שמביאה לתכנות שלו. אחרת לא אצליח לעשותו שוב. כך אוכל לדעת שוב היכן להכניס את הכבלים ולאיפה לסובב את כל הכפתורים. זה ממש כמו לפתור בעיה באלגברה. אם תעשה טעות בחישוב, תקבל צליל שונה לגמרי. אתה חייב ממש להכיר את הכלי הזה כדי לשלוט עליו. שמעתי שיש אולפן בסטוקהולם בו רק מכונות עושות את המוזיקה.

לדעתי, זה שגוי כי מוזיקה צריכה להיעשות על ידי האדם, עם כל המגבלות והטעויות שבעניין. המוג נמצא עדיין בשלבי התפתחות ראשוניים. בתחילה חוויתי המון בעיות עם המוג שרכשתי. עד שהגעתי לניו יורק ופגשתי את בוב מוג, שהואיל להגיע לפני הופעה ולהסביר לי מה קורה. במיאמי היה כל כך חם שנאלצתי להפעיל שני מאווררים גדולים משני צדי המכשיר. סיפרתי על זה לבוב מוג והוא ניגש לשפר את העניין.

מוזיקה היא כלי מצוין ליצירת שלום עולמי. זו השפה החדשה ואם הרבה אנשים ישתמשו בה, זו תהיה תפנית. אני רואה בסינטיסייזר של היום כלי להתקדמות ולא גימיק. אני עדיין מחפש את הסינטיסייזר שיהיה לי קל לתפעלו על הבמה. כשהופעתי בניו יורק, ביקשתי מבוב מוג שיעמוד בצד הבמה ויראה את הקשיים שיש לי בתפעול המכשיר שהוא יצר. בנוגע למוזיקת רוק - היא תגדל, ללא ספק, אבל היא לא תגיע לרמה של יצירה מאת המלחין דבוסי".

ב-23 במאי בשנת 1983 יצא תקליט לבוב מארלי ושמו CONFRONTATION. מארלי כבר לא היה אז בחיים.

ברולינג סטון פורסם אז בביקורת: "הרסטפאריזם היא אמונה שמסתירה את הרוחניות ההומנית שלה תחת מטפורות מלחמתיות. מאז מותו בשנת 1981, בוב מארלי היה גם קדוש ראסטה וגם המפקד העליון. כבודו הגיע מהאוניברסליות שלו, ויצירתו הטובה ביותר התמזגה בין כעס לרוך ומנגינות לחשים. האלבום שלאחר מותו נופל בהרבה מהמיטב שלו. הוא נערך על ידי אשתו, ריטה, וראש חברת התקליטים ISLAND, כריס בלאקוול, משלושה תקליטונים ג'מייקנים שעובדו מחדש ומרצועות אולפן. האלבום מפוזר בהשפעתו. זהו מסמך יקר ערך, מבורך, אבל את החלק הקסום במורשת העשירה של מארלי כדאי לחפש במהדורות קודמות".

ב-23 במאי בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת רוקסי מיוזיק. שמו הוא FLESH + BLOOD.

ברולינג סטון האמריקני נכתב בזמנו בביקורת עליו: "התקליט הזה הוא תקליט כל כך גרוע שהוא מעורר קסם מסוים. רוקסי המוקדמת (כשבריאן אינו היה חבר) הייתה להקה ששידרה ארומה של הייטק. הימים ההם נעלמו.

בימינו התקלפה הלהקה לגרעין הקשה של בריאן פרי בשירה ובקלידים, פיל מאנזנרה בגיטרות ואנדי מקיי בסקסופונים. אנשי הקצב משתנים משיר לשיר. זה כבר מגוחך בגרסת כיסוי כמעט קרחונית של EIGHT MILES HIGH של הבירדס. זה נשמע כאילו כולם החליטו לשחזר את תחושת העידן הפסיכדלי הטוב על ידי זריקת תמיסת אסיד והפיכת המנגינה למשהו שנשמע כמו מנעימת הנושא מתוכנית הטלוויזיה הוואי חמש אפס, בעוד בריאן פרי אומר את המילים באופן חסר רגש וכבול. נראה שהוא מנסה להעביר אלינו את המסרים שלו בעניין המחנק בו הוא נתון, מבלי שהמוזיקאים האחרים ישמעו אותו.

ביותר ממובן אחד, התקליט הזה הוא קריאת העזרה של פרי. שוב ושוב, הוא מודה שהוא מאוהב בלהט באישה שלא יכולה לסבול אותו (בשיר MY ONLY LOVE ובשיר הנושא). זה מוביל את הזמר למצב רוח עגמומי (בשיר OH YEAH) או פשוט מר ונלעג (בשיר RAIN RAIN RAIN).

ההצלחה האחת של התקליט היא בביצוע הלהיט MIDNIGHT HOUR של וילסון פיקט, וזו בחירה מבריקה עבור בריאן פרי, שאוהב למצוא קיום בסגנונות לא-אירוניים כמו הפופ ומוזיקת הנשמה של שנות השישים".

מי בא איתי לראות ביום זה, בשנת 1969, את להקת סנטנה? יש לי כרטיס...

ב-23 במאי בשנת 1970 הופיעה להקת גרייטפול דד לראשונה באנגליה. החברים נתנו הופעה באורך ארבע שעות בפסטיבל HOLLYWOOD MUSIC כשלהקת החימום הייתה מונגו ג'רי.

באותו הפסטיבל, שנמשך יומיים, הופיעו גם להקת FREE, קולוסיאום, פאמילי, חוזה פליסיאנו, בלאק סאבאת', טראפיק ולהקת חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר.

חברת התקליטים, האחים וורנר, היא ששלחה את הגרייטפול דד להופעת קידום מכירות באנגליה. זו הייתה

הפעם הראשונה שחברי הלהקה הגיעו לאנגליה. הפסטיבל הזה נערך בחווה בניוקאסל-אנדר-ליים וזה היה יום עם מזג אוויר קר מדי וגשום. הלהקה בילתה את רוב ביצועיה בהתעסקות בבעיות ההגברה שלה. זו הייתה מערכת סאונד זולה וחובבנית והתוצאה הייתה כמו צייר שמשתמש בנייר סופג ומצע ספוג במקום צבע וקנבס. ג'רי גרסיה, המנהיג והגיטריסט הראשי של הלהקה, לא יכל היה לשמוע את חבריו כראוי ולכן היה לעתים קרובות חסר אונים. בעיתונים של אז נכתב שהתוצאה הייתה בושה, הן עבור הלהקה והן עבור הקהל.

המתופף של הגרייטפול דד, ביל קראוצמן, בספרו: "הדבר היחיד שאני יכול לומר בכנות שאני זוכר לגבי זה הוא זה שיצאתי אז עם רופאה והיא נהגה להזריק לי זריקות מדהימות של ויטמינים בבוקר. הן עבדו - הייתה לי אנרגיה עצומה לאורך כל היום. היא הזריקה לי כל כך הרבה ויטמינים, שיכולתי לטעום אותם. אני אפילו לא זוכר את שמה עכשיו, אבל אני בטח זוכר את הזריקות האלה. קראתי גם איפשהו בשנים שחלפו מאז שפסטיבל הוליווד היה אמור להיות מצולם לשידור על ידי ה-BBC, אבל צוות הצילום הפך באופן בלתי צפוי לחסר יכולת לעשות זאת. היו שמועות שמישהו - או אולי להקה כלשהי - השחילה למשקאות של הצוות LSD. כמו כן, אני די בטוח שזו הפעם היחידה שבה הלהקה שלי הייתה על במה אחת עם בלאק סאבאת', אבל אולי זה קרה שוב..."

ב-23 במאי בשנת 1971 הודיעה להקת IRON BUTTERFLY על פירוקה. אוהבי הרוק המחתרתי קיבלו את הידיעה בעצב רב.

זמן מה לפני כן כינס קלידן הלהקה, דאג אינגל, את שאר החברים והודיע להם כי נמאס לו מחיי הרוק'נ'רול והוא רוצה לחיות כנוצרי מאמין. הם קיבלו את הידיעה בהלם כי חשו שהנה הצליחו לעלות על הגל, עם אלבומם שנקרא METAMORPHOSIS. לכן הם ערכו סיבוב הופעות קצר בו הם נפרדו ממעריציהם והפרפר התעופף לו.

הנה פתיחת כתבה על פירוק הלהקה, מידיעות אחרונות (חוץ מזה, מה זה "אלבום התקליטים"...?):

ב-23 במאי בשנת 1966 התחילה להקת הדלתות להופיע במועדון ויסקי א גו גו, בלוס אנג'לס. חבריה יחממו שם להקות כגון THEM, בופאלו ספרינגפילד, LOVE, האחים צ'יימברס, קפטיין ביפהארט והמאג'יק באנד ועוד.

בניגוד למה שרבים חושבים, הלהקה לא פוטרה מיד מהמועדון על ידי מנהל הבית, פיל טנזיני. זה יקרה ב-21 באוגוסט, כשג'ים מוריסון יכניס לשיר THE END את המשפטים המטרידים על יחסים בין בן לאמו. לילה אחר לילה ישפצו וישפרו חברי הלהקה את שיריהם מול הקהל המקומי.

ב- 23 במאי בשנת 1970 יצא התקליט LIVE AT LEEDS, של להקת המי, שנחשב עד היום לאחד מתקליטי הופעות הרוק הטובים ביותר. בואו לגלות פרטים מעניינים עליו.

מזה זמן מה שאפו חברי הלהקה להוציא אלבום בהופעה חיה, שישקף היטב את האווירה הבימתית השונה כל כך מהגישה האולפנית. נעשו ניסיונות להקליט כמה הופעות בסיבוב הופעות קודם שהיה לה בארה"ב אך הופעה בלידס היא שנבחרה. היא לא חפה מרעשי רקע טורדניים (שאינם קהל) ופיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, לא הצליח להוציאם ממנה. אבל עדיין משהו בה היה מחשמל דיו כדי לבחור בה כראויה. הדבר היחיד שנעשה להקלטה היה הוספת אפקט DELAY (הכפלת הקול במרווח מה מהמקורי) והקטנת עוצמת רעש הקהל.

האלבום נשמע כאילו הוקלט באיצטדיון ענק אך היה זה למעשה אולם לא גדול יחסית באוניברסיטה בלידס שהיו בו כאלפיים איש. באותו זמן היה המתופף, קית' מו,ן טרוד ביותר. שבועות ספורים לפני כן, ב-4 בינואר, הוא איבד את נהגו הצמוד, ניל בולאנד. השניים הגיעו, עם אשתו של מון, למועדון. כשיצאו משם הקיפו את הרחוב סקינהדס מאיימים. בולאנד יצא מהרכב כדי להזיזם מהדרך, כשלפתע זינק הרכב לעברו, דרס אותו והרגו במקום. מאז לא ברור האם זה קית' מון או אשתו שלחצו על דוושת הגז. שניהם מתו מאז ולא גילו מה באמת קרה.

פיט טאונסנד: "כשהגעתי להופעה בלידס, ציפיתי לראות שם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס או משהו בסדר גודל שכזה. לחרדתי גיליתי שם טכנאי הקלטה של חברת התקליטים PYE, שבא עם מסחרית רעועה ובה ציוד הקלטה, שהושם בקופסאות של כלי תחמושת צבאיים. אולם האוכל בו הופענו לא היה גדול והקהל שהצטופף שם הפך את האווירה ללוהטת. בדרך כלל הקהל באוניברסיטאות רועש באופן לא נעים, אך הפעם הם היו בסדר כי ידעו שאנו מקליטים את ההופעה. ניגנתי באופן זהיר יותר מבדרך כלל כדי לא ליפול על צלילים מזייפים שקורים פה ושם כשאני משתולל.

אף אחד מאיתנו לא ציפה לביקורות הכה טובות שקיבל תקליט ההופעה הזה שלנו. אנחנו התייחסנו לזה כאל תקליט ביניים, שנועד להרגיע את חברת התקליטים שלנו. התקליט הזה הזניק אותנו למעלה. אני רואה בזה תקליט ספונטני וישיר מאד כשמטרתנו הייתה פשוט להעיף אז את הקהל עם הצליל שלנו".

"להקת המי היא הלהקה הוויזואלית המלהיבה ביותר בעולם", כתב ריצ'רד גרין בביקורתו בעיתון NME, "ופה התגשמה משאלתו של פיט טאונסנד לתפוס את האווירה החיה של להקתו על גבי תקליט. התוצאה באה באלבום גאוני שמשקף את גדולתה של הלהקה".

התקליט נפתח עם ביצוע לשיר YOUNG MAN BLUES, שכתב מוז אליסון. זאת למרות שבהופעה עצמה זה לא היה השיר הפותח. גרסת השאפל-ג'אז המקורית של אליסון פינתה את מקומה להשתלחות רוק אדירה את מילותיו. משם עובר המאזין ללהיט של הלהקה מאמצע הסיקסטיז, SUBSTITUTE, ואת סוף הצד הראשון חותמת עוד גרסת כיסוי. הפעם לשיר של אדי קוקראן, SUMMERTIME BLUES (עם קול הבס הרועם של הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שעונה היטב לשירתו של רוג'ר דאלטרי).

גם צד ב' של התקליט נפתח עם גרסת כיסוי. זה השיר SHAKIN ALL OVER של ג'וני קיד. וזה בהחלט מרעיד - מעונג מחשמל! ומה עם עוד קצת חומר מקורי? כן, זה מגיע עם MY GENERATION, שנמשך כ-14 דקות וכולל כמה ציטוטים מאופרת הרוק "טומי". השיר שחותם הוא MAGIC BUS שנמשך כשבע דקות וחצי ולמרות שכשיצא כתקליטון לא נמכר היטב, היה שיר מבוקש מאד בהופעות הלהקה.

מאז צאת האלבום הפך הוא לככב ברשימות רבות של אלבומי הופעות חשובים. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עבור אמריקה, אלבום ההופעה החיה של להקת המי יוצא בדיוק באותה תקופה שבה, מבחינה מסחרית, הוא הכי מתאים; האלבום טומי היה אלבום של רעיונות בראש ובראשונה; בתקליט, לא היה לו ערך רב של רוק'נ'רול.

אז להקת המי עשתה את זה, מסחרית. הגיע הזמן לתעד את עצמה בתקליט, וכמובן שהדרך היחידה לעשות זאת הייתה להוציא אלבום הופעה. הבעיה הייתה שהם ניסו לעשות את זה לפחות במשך שנתיים בלי להמציא משהו שנשמע מספיק טוב כדי לצאת בציבור - ולפני טומי, הלהקה הייתה בנקודה שבה אלבום גרוע עם הרבה הייפ יכול היה להרוג את הפוטנציאל המסחרי שלה.

אחרי 'טומי' זה לא היה כל כך מסוכן והגיע הזמן לזה. הם עשו הופעה בקולג' באנגליה, הקליטו את זה ויצאו עם זה לחנויות. פיט טאונסנד, שהוא המבקר הטוב ביותר של רוק'נ'רול בעולם (שני הראיונות שלו ברולינג סטון, בכל מקרה, הם הדוקטורט המבריק והפרובוקטיבי ביותר על מה זה רוק'נ'רול ואיך זה עובד), ארזו את התקליט בצורה כזו שתגביר את תפקודו כמסמך (כולל דף מילים לשיר 'הדור שלי' בכתב ידו של טאונסנד, הודעות דחייה מחברות תקליטים וביטולי הופעות, כרזה נהדרת ממועדון מארקי בלונדון, בערך בשנת 1964, קבלה על פצצות עשן... דברים נפלאים). טאונסנד גם סידר את העטיפה בצורה כזו שתעשה סאטירה וגם תנצל את הפוטנציאל המסחרי של הדבר.

המוזיקה עצמה לא כל כך משובחת. היא הזדקנה, ולמרות שהזמן של האלבום נכון, עבר זמנה של המוזיקה, ללהקה ואולי גם לנו. להקת המי על הבמה, מלכתחילה, הייתה תוצר ממוחו של טאונסנד, רגשותיו ורצונותיו; וכעת הרצונות הללו התגשמו ברובם. לפיכך, בכמה שירים, אנו מוצאים את המי מחופשים באופן מוזר ללד זפלין.

האלבום הוא מסמך, כפי שהוא צריך להיות: הסוף המסחרי הרשמי של השלב הגדול הראשון בקריירה הגדולה שלהם. עם כל אבני הדרך הרגילות מאחוריהם, בזכות החזון והסאונד שלהם, אנחנו והם מגיעים, עם בדיחה של לד זפלין מצד אחד ועם הגישה של המי מהצד השני, לאותה נקודה שבה יתחילו פיט טאונסנד ולהקתו. לתרגם את הסבנטיז לרוק'נ'רול. זו שפה שנדמה שהיא מדברת בצורה הכי ברורה כשהיא מגמגמת, אחרי הכל".

מי בא איתי להופעה ב-23 במאי בשנת 1970 במלון מועדון שורש? כן, הם גם יעשו שם את ציף ציף מעל הרציף. דרך אגב, יום לפני כן הופיע שם שלמה ארצי, כוכב להקת חיל הים.

גם זה קרה ב- 23 במאי

- בשנת 1968 הציגה להקת רולינג סטונס בהשמעת בכורה את השיר JUMPIN JACK FLASH. זה היה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית TOP OF THE POPS. יום לאחר מכן יצא באנגליה הסינגל עם השיר הזה.

- בשנת 1973 פיטרה חברת התקליטים COLUMBIA את האיש הראשי שלה, קלייב דייויס. הטענות נגדו היו שהוא השתמש בכספי החברה כדי לעצב את ביתו ולממן את הבר מצווה של בנו.

- רות' אנדרווד (קומאנוף), נגנית כלי ההקשה (ובעיקר המרימבה) שפיארה יצירות רבות של פרנק זאפה בסיקסטיז ובסבנטיז, נולדה ב-23 במאי בשנת 1946/

- שנת 1977 החליטה ראשות סן פרנסיסקו להחרים כל אירוע פתוח בשטחה שיהיו בו כלי נגינה חשמליים. להקת ג'פרסון סטארשיפ נאלצה לבטל עקב כך הופעת חינם בפארק GOLDEN GATE. התמלילן ברני טאופין כתב שנים לאחר מכן את הלהיט (המזעזע לטעמי...) WE BUILT THIS CITY FOR ROCK AND ROLL על אירוע ההחרמה הזה והעניק אותו לאותה להקה שנאלצה לבטל וחזרה לפעילות כלהקת פופ בשם STARSHIP.

- בשנת 1990 נישא מתופף להקת פינק פלויד, ניק מייסון, בפעם השנייה.

- בשנת 1987 התאחדה להקת האחים דובי עם חברים מקוריים, כולל הזמר/גיטריסט טום ג'ונסטון, להופעה למען ותיקי מלחמת וייטנאם, בהוליווד בול. המופע הוביל לסדרה של הופעות איחוד במהלך החודש לאחר מכן, ולסיבוב הופעות מלא בשנת 1989.

- בשנת 1944 נולד ראמון 'טיקי' פאלווד, המתופף המקורי של להקת FUNKADELIC. הוא מת באוקטובר 1979.

- בשנת 1971 יצא אלבום הסולו הראשון של הגיטריסט האירי רורי גאלאגהר. שם האלבום הוא כשמו של הגיטריסט.

- בשנת 1972 שהו יחד סטיבי וונדר וג'ף בק באולפני ELECTRIC LADY שבניו יורק ועבדו שם על השירים SUPERSTITION, MAYBE YOUR BABY ו- LOOKING FOR ANOTHER PURE LOVE.

- בשנת 1975 נפל אליס קופר מהבמה בעת הופעה בוונקובר. הוא שבר שש צלעות.

ב-23 במאי בשנת 1972 יצא תקליט נהדר לזמר-פסנתרן-יוצר, רנדי ניומן. שמו הוא SAIL AWAY.

אלבום זה הגיע לאחר אלבום מדהים ושמו "תריסר שירים" והציפיה של הקהל הייתה גדולה מאד לקראת צאתו. האם גם הפעם יצליח ניומן להביא שירים באותה רמה? ובכן, הבחור לא איכזב והביא גם הפעם תריסר שירים מצוינים. הוא הפך במהרה להיות אחד מכותבי השירים החשובים של המאה העשרים, כשגם בתקליט הזה יש שילוב נכון של תיזמורים העוטפים את המילים הציניות להפליא שלו.

מזה זמן רב ניומן כתב שירים שאמנים אחרים הקליטו והצליחו עמם הרבה יותר ממנו. אולי הסיבה היא במראהו החיצוני, שהיה רחוק מאד ממראה של כוכב פופ או רוק. אבל הצדק עשה את שלו וניומן הביא כאן, ב-SAIL AWAY, יצירה משמעותית ביותר. הוא היה כה רציני בדבר שלקחו לו שישה חודשים רק לסיים את התיזמור לשיר הנושא!

שיר זה, שנכתב על המסחר בעבדים, נוצר במקור לפסקול סרט שלא יצא. סרט מוזיקלי זה היה אמור להעניק עשר דקות בתוכו לכל אמן, אם זה אלטון ג'ון, ג'ימי הנדריקס, ואן מוריסון - וגם רנדי ניומן. הסרט לא יצא לפועל אך השיר שנכתב עבורו - נשאר ועוד איך. "באמריקה תקבל אוכל לאכול", שר בו ניומן. "לא תצטרך לרוץ בג'ונגל וללכלך את כפות רגליך. פשוט תשיר על ישו ותשתה יין כל היום. כמה טוב להיות אמריקני".

ויש את GOD'S SONG בו הוא שר: "שרפתי את הערים שלכם. כמה עיוורים אתם יכולים להיות? אני לוקח מכם את ילדיכם ואתם אומרים 'כמה מבורכים אנו'. אתם מטורפים לחלוטין לשים את כל אמונכם בי. לכן אני אוהב את המין האנושי. כי אתם ממש צריכים אותי. בגלל זה אני אוהב את המין האנושי".

עם מילים כאלו, איך אפשר לא להקשיב ברצינות לשיריו של ניומן ולתהות?

ויש את השיר שאני מאד אוהב, שנקרא LAST NIGHT I HAD A DREAM. בו הוא שר: "בלילה האחרון חלמתי חלום. את היית שם ואני הייתי שם איתך. וגם כל מי שאת ואני הכרנו היה בחלום. ראיתי ערפד. ראיתי רוח רפאים, אך את הפחדת אותי יותר מהכל. בחלום שהיה לי בלילה האחרון". וזה ממשיך ונהיה מעניין יותר. תקשיבו לשיר.

ויש את LONELY AT THE TOP, שנכתב על זמר מצליח מאד אך אינו מאושר מהצלחתו. את השיר כתב ניומן על פרנק סינטרה ואף הציע לו אותו לביצוע. סינטרה לא אהב גישה זו ומיהר לדחותה.

ובשיר OLD MAN מספר ניומן על היחס האכזרי שהורה מקבל מילדו לקראת מותו. ניומן סיפר שנים לאחר מכן כי כך נהג גם כלפי אביו, בימיו האחרונים. "לא יכולתי לאזור אומץ ולספר לו כי זה מה שהוא מקבל בגלל שזה מה שקיבלתי בחיי ממנו". כך הוא שר: "כולם הלכו הרחק. האם אתה שומע אותי? לא היה איכפת להם להישאר איתי. האם אתה שומע אותי? אתה צריך לזכור את האיש הזקן. אני יודע שאתה יכול אם תנסה. אז תפתח את העיניים, איש זקן. תראה מי בא להיפרד ממך". שיר זה מסיים את הצד הראשון של התקליט.

וכשמחט הפטיפון מתרוממת מהויניל וחוזרת למשכנה בשלום, המאזין נותר כבול במחשבות.

צד ב' נפתח עם POLITICAL SCIENCE הציני: "אסיה צפופה ואירופה מיושנת מדי. אפריקה חמה מדי וקנדה קפואה מדי. ודרום אמריקה גנבה את שמנו. אז בואו נטיל את הפצצה הגדולה. לא ישאר מי שיאשים אותנו".

בזמנו היו גם שלא קלטו את האירוניה במילותיו וחשבו שהוא באמת מעודד לעשות דבר שכזה. "האם באמת נראה לכם שאני סוג האדם שיפוצץ את לונדון, יביא עבדים שחורים לאמריקה ויחשוב שסינים רק אוכלים אורז כל היום?", הוא ניסה להסביר בראיון שנערך עמו בשנת 1974 לעיתון NME.

ויש את YOU CAN LEAVE YOUR HAT ON שבהמשך יהפוך ללהיט ענק עבור זמר הקאברים האולטימטיבי, ג'ו קוקר.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "אלבום האולפן השלישי של רנדי ניומן, בהפקת לני וורונקר ורוס טיטלמן, מהווה אישור נוסף - כאילו היה צורך בזה - לעובדה שניומן הוא מלחין שירי האמנות הכי מתוחכם שלנו וגם האמריקאי הכי מודע לעצמו. האלבום הראשון שלו היה כמעט יותר מדי מהדבר הטוב. ניומן, כותב השירים, האירוניסט המריר, זכה לקריקטורה על ידי ניומן המעבד שמפגין את הווירטואוזיות שלו.

התוצאה הייתה מצגת מבריקה אך מצועצעת מדי שהעצימה את הפאתוס המוזר על פני השירים תוך הסתרת כוונותיהם העמוקות יותר.

אלבום האולפן השני היה שינוי קצב שמבוצע בצורה מדהימה, שהציג את האירוניסט המריר בלבוש חדש - זה של הרוק'נ'רול המושלם. ואז הגיע התקליט של רנדי ניומן בהופעה חיה, שבו שר ניומן רבים מהשירים משני האלבומים הראשונים בליווי פסנתר בלבד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצליחו להתייחס לשירים של ניומן כאל יצירות ישירות ולזהות את הרגישות של אמן מינימלי בעבודה.

למרות שאין חתך מאכזב באלבום, שלושה שירים בולטים כמרהיבים במיוחד. חיתוך הכותרת, שמתחיל את האלבום, הוא בלדה מחמירה הנושאת עיבוד מיתרים מקסים על פני מוטיב פסנתר מתגלגל וחוזר על עצמו. בעוד המוזיקה מזנקת בעדינות, ניומן מתאר את החלום האמריקאי על ארץ מובטחת כפי שהיה עשוי להיות מוצג לאפריקה השחורה בימי ריצת עבדים, אך גם עם הידע המלא של כל מה שיבוא אחריו. האלבום החדש הוא הבשל והאישי ביותר שלו.

זה עומד לצד האלבומים של ג'ון לנון ופול סיימון כאבן דרך נוספת בתוך צורת הרוק כאמנות-שיר מתפתחת. יש מכנה משותף לאלבומים הנהדרים האלו, והוא אוניברסלי - עם כניסה כואבת למודעות התמותה הוודאית של האדם עצמו. באמנויות הפופולריות עברנו לעידן של ריאליזם טרגי. אני חושב שזו תוצאה בלתי נמנעת של הרגישות האפוקליפטית של הסיקסטיז ושל ההתבגרות של דור הרוקנרול. SAIL AWAY הוא הישג חשוב של העידן החדש".

ב-23 במאי בשנת 1985 הופיע הצמד, הול ואוטס (דאריל הול וג'ון אוטס) עם זמרי להקת הנשמה הוותיקה, THE TEMPTATIONS - אדי קנדריק ודיוויד רופין - בתיאטרון אפולו שנפתח מחדש בהארלם. צלילי ההופעה יצאו מאוחר יותר בתקליט LIVE AT THE APOLLO.

הגיטריסט, ג'ון אוטס, סיפר על האירוע בספרו: "חזרנו לסיבוב הופעות, מנגנים זירה אחר זירה אחר זירה ובכולן סולד אאוט. סיכמנו החלק הצפון אמריקאי של הסיבוב בקולוסיאום נסאו בלונג איילנד, ב-8 במאי, אבל הייתה עוד הופעה אחת שהוזמנה ל-23 במאי, בתיאטרון אפולו בהארלם שתוכנן להיפתח מחדש. ראינו בזה

מופע ייחודי, בו הגענו לשני גיבורים מוזיקליים מהעבר שלנו, אדי קנדריקס ודיוויד רופין מה-TEMPTATIONS. הם היו כה משמעותיים עבורנו כשגדלנו, אז הרגשנו שזה יהיה מדהים ומחווה של כבוד שהם יצטרפו אלינו לאפולו.

ראשית הגענו לאדי קנדריקס, הזמר עם הפלצט של הטמפטיישנס שהופיע עדיין פה ושם אך במקומות אפלוליים. אחר כך איתרנו את דיוויד רופין, הקול של השיר MY GIRL אי שם באזור דטרויט. אף אחד

מהם לא הופיע הרבה באותה תקופה. הרבה השתנה מאז שראיתי אותם בהופעה באפולו בשנת 1967. הם התרגשו לשמוע מאיתנו ואהבו שרצינו לעזור להחיות את הקריירה שלהם. הבאנו אותם לניו יורק והזמנו להם חדרים במלון מייפלאואר ליד כיכר קולומבוס. למלון הזה היה מוניטין ידוע לשמצה כאזור למסיבות רוק'נ'רול .

ביליתי שם הרבה לילות מטורפים בעשיית כל מיני דברים מטורפים.

בעוד אדי קנדריקס היה נשמה עדינה ודי מאופקת, דיוויד רופין קפץ ישר פנימה ודרש חדרים נוספים או כסף נוסף עבור 'בני הדודים' שלו, שכמוהו, הופיעו ונעלמו בכל שעות היום או הלילה. אבל כשהגיע זמן לחזרה בתיאטרון, גם אדי וגם דיוויד היו שם, מוכנים לעשות את מה שהם עושים כמו אף אחד אחר.

בפעם הראשונה שביצענו בחזרה מחרזות עם להיטי הטמפטיישנס, ידעתי שזו תהיה גולת הכותרת של התוכנית. בנוסף הוספנו סקציית נשפנים וקלידן נוסף. זה יהיה לילה לזכור. בתוך כל הכאוס של האיחוד בלט דבר אחד; כשהגיע הזמן סוף סוף להתחיל את המוזיקה, דיוויד ואדי עמדו תנוחת הפיתוי הקלאסית שלהם... משענת ישרה, רגליים פשוקות ברוחב כתפיים, ידיים שלובות מאחורי הגב. אף אחד לא ביקש מהם לעשות את זה, אבל ההכשרה המקצועית והמשמעת שקדחו בהם בחברת מוטאון, במשך כל השנים האלה, פשוט חזרו כך פתאום. זה היה אחד מהסימנים המסחריים של הלהקה ההיא - אותה כוריאוגרפיה שחיקיתי מול המראה בחדר השינה שלי כשהייתי ילד. ועכשיו עשיתי את זה… באמת... על הבמה איתם באפולו. זה היה טריפ אמיתי להגשים חלום מגיל ההתבגרות. הדבר היחיד שגוי היה העובדה שדאריל, דיוויד ואדי היו כולם גבוהים ורזים, נראו נהדר, ואני הייתי בחור קטן מידות שמזיז את הישבן באמצע. אבל לא היה איכפת לי כי זו הייתה התגשמות פנטזיה. אני יכול לומר זאת בכנות שעמדתי במקום והרגשתי כאילו אני צף מעל גופי, מתבונן

על עצמי שר ורוקד.

המשכתי להסתכל למטה אל השורה הראשונה, איפה שדאריל ואני ישבנו בשנת 1967, באותו לילה ראשון שאי פעם באמת בילינו בניו יורק. הלילה שבו הוא הביא אותי לשם לראות את הטמפטיישנס. זה היה מדהים. כשזה נגמר, דאריל ואני ישבנו מאחורי הקלעים בעיצומה של האופוריה של אחרי המופע והחלטנו לקחת הפסקה מהכל. לא היה לאן ללכת אבל למטה באותה נקודה. דאריל הול וג'ון אוטס לא השאירו דבר על השולחן.

אף אחד בחדר לא יכל היה לדעת מה עבר בראש שלנו באותו לילה. נעשתה החלטה שלא נאמרה. יש דברים שעדיף שלא ייאמרו. עשינו עוד כמה הופעות שנקבעו - ואז נחת עלינו לייב אייד...".

בונוס - גם זה קרה החודש: ג'ון לנון ויוקו אונו מודל מאי 1972, בראיון לעיתון הבריטי, רקורד מירור.

האם לדעתכם ניו יורק מבטאת טוב יותר את המציאות של העולם המערבי?

ג'ון: כן. זהו המקום המתקדם ביותר בעולם.

יוקו: כמו כן, ישנם שם 10,000 יפנים, מיליוני יהודים, יוונים.

ג'ון: שחורים.

יוקו: איטלקים.

ג'ון: כל אומות העולם נמצאות כאן.

יוקו: כל אומות העולם נמצאות כאן. זו עיר בינלאומית.

ג'ון: העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם.

תרמת (ברולינג סטון) למיתוס התרבות שנוצרה סביב מוזיקת ​​הרוק והפופ, אך יחד עם זאת הרסת את המצע, את הרכב הפוליטיקה שלך ואת הכוח הפוטנציאלי שייצגו הביטלס מהבחינה הזו. האם זה לא מהווה דילמה?

ג'ון: כן, אבל אפילו בכוחות עצמי עדיין יש לי הרבה כוח. אני יכול לגייס את התקשורת, ומהו כוח ללא התקשורת, ללא גישה לציבור? הכוח הזה קיים בגלל הביטלס והיה לי חלק משלי בזה. עכשיו ג'ון ויוקו גדולים יותר מג'ון לנון, גדולים יותר מג'ורג' האריסון או פול מקרטני. זה הכוח שלנו עכשיו והכוח הזה שייך לכולם. אנו הופכים אותו לזמין לכולם במקום להשתמש בו על ידי הביטלס עבור הביטלס. הרסנו את המיתוסים של תרבות הרוק כי המוזיקאים - וזה נכון לגבי להקות המי והסטונס כמו הביטלס - כולם דיברו על פוליטיקה במוזיקה שלהם אבל לא עשו דבר במציאות.

ל'מהפכה מספר תשע 'יש דימוי של כאוס אולטימטיבי, מעין סוף העולם. האם אתה חושב שזה עומד לקרות?

ג'ון: אה כן. אבל הסוף לא קיים, גם ההתחלה לא.

אבל יש כל כך הרבה בלבול שנראה שהקטע נשמע כמו סוף העולם.

ג'ון: לא. לא, זה היה פשוט דימוי קולי של מאי 1968, קולאז' פשוט של מהפכה שמתקדמת.

האם אתה עדיין מקליט בעצמך חוויות צליל במכשירי הקלטה?

ג'ון: כן, והאלבום של יוקו מכיל הרבה חומר כזה.

יוקו: אנו עובדים יחד.

ג'ון: זה היה רק ​​בשבילי, אבל יוקו שכנעה אותי לשחרר את זה. בגללה עשיתי את 'מהפכה מספר תשע'. כעת אנו ממשיכים עם הרעיונות הללו בעבודתה של יוקו.

יוקו: סטרוברי פילדס היה השיר הראשון של הביטלס ששמעתי והוא מאוד הרשים אותי. אני לא יודעת כלום על רוק או פופ, אבל זה נגע בי. יש את האוניברסליות הזו במוזיקה של ג'ון. אין צורך להכיר את הרוק ואת כל התרבות הזו, אלא אם כן היא נוגעת, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. לנתק אינטלקטואליזם ומצבים וסגנונות, ולתקשר בפשטות וישירות.

ברוב השירים שלך אתה מאפשר לצד הפגיע של האישיות שלך להופיע. זה כמו פנייה למישהו.

ג'ון: כן, זה נכון. כשכתבתי את 'אמא' ואת 'גיבור מעמד הפועלים', אנשים אמרו, 'אה, הוא הופך פתאום לאינטרוספקטיבי'. אבל לא הייתי יותר אינטרוספקטיבי ממה שהייתי ב- HELP או I'M A LOSER או בסטרוברי פילדס. ההבדל היחיד היה שהם כבר לא שירי הביטלס. IMAGINE, הן השיר עצמו והן האלבום, זה אותו דבר כמו 'גיבור מעמד הפועלים' ו'אמא 'ו'אלוהים' באלבום הראשון שעשיתי לבד. אבל התקליט הראשון הזה היה אמיתי מדי עבור אנשים, כך שאף אחד לא קנה אותו. זה נאסר ברדיו. אבל השיר IMAGINE, שאומר: "תתארו לעצמכם שלא הייתה יותר דת, לא עוד מדינה, לא יותר פוליטיקה" הוא למעשה המניפסט הקומוניסטי, למרות שאני לא קומוניסט במיוחד ואיני משתייך לשום תנועה כזו.

זה היה בדיוק אותו מסר כמו שיריי הקודמים, אך מצופה עם סוכר. עכשיו זה להיט גדול כמעט בכל מקום ומכיוון שהוא מצופה בסוכר הוא מתקבל בברכה. עכשיו אני מבין מה אתה צריך לעשות - פשוט להעביר את המסר הפוליטי שלי עם מעט דבש. זה לנסות לשנות את האדישות של צעירים.

האדישות הקיימת באמריקה חודרת לכל עבר מכיוון שכולם עוקבים אחר התבנית האמריקנית, ובעיקר בגלל המוזיקה. סגנון החיים של המאה הזו עוצב על ידי אמריקה. צעירים אדישים. הם חושבים שאין מה לעשות ושהכל נגמר. הם רוצים למצוא מקלט בסמים כדי להרוס את עצמם. העבודה שלנו היא להגיד להם שיש עוד תקווה ועדיין יש הרבה מה לעשות. עלינו לשנות את דעתם; עלינו להגיד להם שזה בסדר ושדברים יכולים להשתנות, ורק בגלל שה'פלאוואר פאוואר' לא עבד, זה לא אומר שהכל נגמר. זוהי רק ההתחלה. המהפכה רק החלה. זו רק ההתחלה של שינויים גדולים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.