רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 במאי (23.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני אוהב את כל הגישה שלו, האופן בו הוא מתלבש וכיצד לא איכפת לא כלל" (ג'ורג' האריסון על בוב דילן, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1965)

ב-23 במאי בשנת 1975 הופיעה להקת לד זפלין בארלס קורט ארנה בלונדון.

לונדון רעדה! בערב הבלתי נשכח של ה-23 במאי 1975, ענקי הרוק, להקת לד זפלין, עלו לבמה בארלס קורט ארנה המפוצץ עד אפס מקום, במסגרת סדרת הופעות היסטורית של חמישה לילות שמשכה 85,000 מעריצים נלהבים – אירוע חסר תקדים בהיקפו בבריטניה דאז. ההופעות הללו, שחלקן צולמו באופן מקצועי והונצחו לימים ב-DVD הרשמי של הלהקה, היו הפגנת כוח אדירה, עם במת ענק במשקל 40 טון שהובאה מארצות הברית, מערכת סאונד חדישה ומופע אורות ולייזרים עוצר נשימה.

רגע לפני שהקסם התחיל, תועדו ארבעת המופלאים – רוברט פלאנט, ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם – בסשן צילום נינוח מאחורי הקלעים, לצד הקרוואן הצנוע ששימש כחדר ההלבשה שלהם. הקהל, שכבר היה שרוי באקסטזה, המתין בציפייה דרוכה. אל המיקרופון ניגש שדרן הרדיו הנערץ, דייויד 'קיד' ג'נסן, והכריז: "ערב טוב. ברוכים הבאים להופעה. לאחר היעדרות של כשנתיים וחצי מבריטניה, נראה שכולנו מוכנים לקצת PHYSICAL GRAFFITI". הכוונה הייתה, כמובן, לאלבום הכפול והמצליח שלהם, שיצא חודשים ספורים קודם לכן, כבש את המקום הראשון במצעדים משני צידי האוקיינוס והיה הראשון שיצא תחת הלייבל הפרטי שלהם, SWAN SONG RECORDS.

ההיכל התפוצץ ממחיאות כפיים. האוויר היה מחשמל. כולם ידעו שהם עומדים לחזות במשהו מיוחד, ואז זה קרה: מקלות התיפוף של ג'ון בונהאם האגדי נחתו בעוצמה, פותחים, כמיטב המסורת הזפלינית, עם הקטע הנצחי ROCK AND ROLL. המקור לפתיחה הרועמת והקצבית הזו, אגב, הוא תיפוף פשוט של שירתו של ריצ'רד הקטן בלהיטו KEEP A KNOCKIN. רוק'נ'רול טהור במיטבו, שהרעיד את היסודות של ארלס קורט.

במהלך ההופעה, בין שיר לשיר, שיתף פלאנט הכריזמטי את הקהל בכך שידו כואבת מזריקה שקיבל נגד כולרה. "זאת לקראת מסע שאני מתכנן לתוך הג'ונגל כדי לצוד מילים ומנגינות חדשות לתקליט חדש," חשף.

כיאה ללד זפלין, ההופעה כללה גם סט אקוסטי מופלא, רגע של אינטימיות בתוך המופע האדיר. פלאנט ניצל את הרגע השקט יחסית כדי לספר לקהל שחברם, הזמר רוי הארפר, נמצא בקהל – אותו הארפר שלכבודו כתבו את HATS OFF TO (ROY) HARPER. "היי רוי," קרא פלאנט, "בפעם הבאה גם תקנה כרטיס בבקשה," הוסיף בהומור האופייני לו, לקול צחוקם של האלפים. היה זה עוד לילה שבו לד זפלין הוכיחו מדוע הם נחשבים לאחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים.

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-23 במאי 1967, רגע לפני שהעולם עמד לקבל את פניו של מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים בהיסטוריה, סרג'נט פפר, קיבלה חברת התקליטים EMI פצצה של ממש מרדיו הבי.בי.סי: השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס, היהלום שבכתר התקליט המיועד, נפסל לשידור באופן גורף. הדרמה רק החלה!

האיש מאחורי ההחלטה השנויה במחלוקת היה לא אחר מאשר פרנק גילארד, ראש השידורים ברדיו היוקרתי. במכתב רשמי שנשלח ל-EMI, גילארד לא הסתיר את אי הנעימות: "לא שיערתי לי שהיום הזה אי פעם יגיע, בו אצטרך לפסול משהו של חברת EMI. אבל לצערי זה מה שקרה עם השיר הזה". גילארד הסביר כי הצוות שלו האזין לשיר "כמה וכמה פעמים באופן דקדקני" והגיע למסקנה חד משמעית: המשפט I'D LOVE TO TURN YOU ON טומן בחובו משמעות אסורה. "יכול להיות שההקלטה נערכה בתמימות ואמונה", כתב, "אבל אנחנו לוקחים את האחריות לדבר שיכול להתפרש, שלא כשורה, בקרב הדור הצעיר".

החשש העיקרי של הבי.בי.סי נסוב סביב הביטוי TURNED ON. במכתב הוסבר: "המילים TURNED ON יכולות להתפרש בכמה מובנים. אבל לאחרונה יש לזה שימוש בז'רגון תרבות הסמים. אנחנו לא יכולים לבוא כמעודדי דבר שכזה. לכן לא נוכל לשדר את השיר הזה בכל תוכנית רדיו או טלוויזיה שלנו". גילארד הוסיף בנימה מפויסת: "אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לא לצאת בביקורת שלילית על העניין באופן פומבי. זה מצב קשה עבורנו. אנו מקווים שתבינו מדוע החלטנו כך". ההחלטה הזו הגיעה בתקופה סוערת, בעיצומו של "קיץ האהבה" ובאווירה הפסיכדלית של שנות השישים, כאשר הפסיכולוג והסופר טימותי לירי כבר טבע את הסיסמה המפורסמת TURN ON, TUNE IN, DROP OUT, שנקשרה באופן הדוק לשימוש ב-LSD. לכן, חששם של קברניטי הבי.בי.סי לא היה מופרך לחלוטין.

הביטלס, כצפוי, לא נותרו חייבים. פול מקרטני, זועם מההחלטה, יצא למתקפה תקשורתית חזיתית: "הבי.בי.סי פירש את השיר באופן שגוי. אין לזה שום קשר לסמים. זה פשוט שיר שמדבר על חלום". זו הייתה, כמובן, גרסה מרוככת ומחושבת היטב לתקשורת. שנים לאחר מכן, בראיונות גלויים יותר, מקרטני הודה ואף התגאה בכך שהמשפט ה"בעייתי" אכן כוון במקור לעולם הסמים והתחושות שהוא מעורר. למעשה, חלקו של פול בשיר, עם האווירה החלומית והמילים I'D LOVE TO TURN YOU ON, היווה ניגוד מבריק לחלקיו של לנון, שהתבססו על ידיעות חדשותיות אמיתיות, כולל ידיעה על מותו של היורש הצעיר של משפחת גינס בתאונת דרכים (ששמו טארה בראון).

ג'ון לנון, מצדו, אימץ חזות תמימה יותר בזמן אמת והגיב לפסילה בסרקזם האופייני לו: "הצחוק הוא שפול ואני כתבנו את השיר הזה מכותרת שפורסמה בעיתון. זה על תאונה והקורבן שבה. איך מישהו מפרש את עניין הסמים בתוך דבר שכזה? כנראה שיש כיום מגמה לחפש ענייני סמים בכל משפט, תמים ככל שיהיה".

השיר A DAY IN THE LIFE, עם המבנה המוזיקלי המורכב שלו, המעברים החדים בין החלקים של לנון ומקרטני, והקרשנדו התזמורתי האוונגרדי שהפך לאחד מרגעי השיא בתולדות הרוק, נחשב עד היום לאחת היצירות הגדולות והמשפיעות ביותר של הביטלס. האיסור של הבי.בי.סי, שנועד לצנן את ההתלהבות, רק הוסיף שמן למדורה, חיזק את המיתולוגיה סביב השיר והפך אותו לסמל של מרדנות וחופש יצירתי. בסופו של דבר, למרות האיסור הראשוני, השיר מצא את דרכו לגלי האתר, גם אם באיחור, והוכיח שמוזיקה טובה חזקה יותר מכל צנזורה. התקליט כולו, סרג'נט פפר, המשיך לשבור שיאי מכירות ולהגדיר מחדש את גבולות הפופ והרוק.

ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-23 במאי בשנת 1934 נולד רוברט מוג, שהמציא את סינטיסייזר ה-MOOG ובכך שינה את עולם המוזיקה. הוא מת באוגוסט 2005.

סינטיסייזר המוג נכנס לעולם של עולם הרוק בארה"ב, במחצית השנייה של הסיקסטיז. בסוף אותו עשור היו אלו הביטלס שהביאו מצליליו לתקליט ABBEY ROAD (ג'ורג' האריסון רכש את הכלי הזה וסיפור הרכישה המשעשע והמפתיע נמצא בספר "ביטלמאניה!".

המוג נכנס גם למוזיקת רוק מתקדם והרבה בזכות הקלידן קית' אמרסון, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר. אז הנה כמה דברים שאמרסון אמר אז על כלי הנגינה הזה.

בנובמבר 1971 סיפר קית' אמרסון לעיתון מלודי מייקר על סינטיסייזר המוג.

"לפני שאדבר על המוג, ברצוני להבהיר בעיתונכם דבר חשוב. לא למדתי מעולם בקולג' למוזיקה ולמדתי, כמו רבים, לנגן בשיעורים פרטיים כשאת רזי התזמור למדתי מספר שכתב וולטר פיסטון בנושא. עכשיו בעניין המוג, כשאני מגלה בו צליל שאני אוהב, אני חייב לרשום את כל הנוסחה שמביאה לתכנות שלו. אחרת לא אצליח לעשותו שוב. כך אוכל לדעת שוב היכן להכניס את הכבלים ולאיפה לסובב את כל הכפתורים. זה ממש כמו לפתור בעיה באלגברה. אם תעשה טעות בחישוב, תקבל צליל שונה לגמרי. אתה חייב ממש להכיר את הכלי הזה כדי לשלוט עליו. שמעתי שיש אולפן בסטוקהולם בו רק מכונות עושות את המוזיקה.

לדעתי, זה שגוי כי מוזיקה צריכה להיעשות על ידי האדם, עם כל המגבלות והטעויות שבעניין. המוג נמצא עדיין בשלבי התפתחות ראשוניים. בתחילה חוויתי המון בעיות עם המוג שרכשתי. עד שהגעתי לניו יורק ופגשתי את בוב מוג, שהואיל להגיע לפני הופעה ולהסביר לי מה קורה. במיאמי היה כל כך חם שנאלצתי להפעיל שני מאווררים גדולים משני צדי המכשיר. סיפרתי על זה לבוב מוג והוא ניגש לשפר את העניין.

מוזיקה היא כלי מצוין ליצירת שלום עולמי. זו השפה החדשה ואם הרבה אנשים ישתמשו בה, זו תהיה תפנית. אני רואה בסינטיסייזר של היום כלי להתקדמות ולא גימיק. אני עדיין מחפש את הסינטיסייזר שיהיה לי קל לתפעלו על הבמה. כשהופעתי בניו יורק, ביקשתי מבוב מוג שיעמוד בצד הבמה ויראה את הקשיים שיש לי בתפעול המכשיר שהוא יצר. בנוגע למוזיקת רוק - היא תגדל, ללא ספק, אבל היא לא תגיע לרמה של יצירה מאת המלחין דבוסי".

ב-23 במאי 1980, רוקסי מיוזיק שחררה את תקליטה החדש FLESH + BLOOD. אבל מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש: המתופף המקורי, פול תומפסון, האיש שהיה שם מההתחלה, כבר לא היה חלק מהתמונה.

הסיבה הרשמית ליציאתו של תומפסון מהלהקה הייתה "הבדלים מוזיקליים", כך לפחות הצהיר. אך לחשושים בתעשייה סיפרו סיפור אחר. יכול מאוד להיות שהמוזיקה עתירת הגרוב והפ'אנק של ההרכב המחודש בשנת 1980 פשוט לא התאימה לרוקר שהיה תומפסון. מנהיג הלהקה הכריזמטי, בריאן פרי, אף רמז בזמנו שתומפסון התקשה טכנית לתופף את המקצבים הנדרשים של החומר החדש. אחרי הכל, העדפותיו נטו לרוק יותר מאשר לגרוב המיועד לריקודים, ונראה שגם חוסר ההכרה היחסית, לעומת חברי הלהקה הבולטים האחרים, החל להעיק עליו.

במקומו של תומפסון גויסו לא פחות משלושה מתופפים מהשורה הראשונה ברצף: אנדי ניומרק, הידוע בעבודתו עם סליי אנד דה פמילי סטון וג'ון לנון. היה גם את אלן שוורצברג, שניגן עם ג'יימס בראון והבי ג'יס, וסיימון פיליפס, וירטואוז בפני עצמו שעבד עם ג'ף בק. זו הייתה יריית הפתיחה למהפך בסאונד של רוקסי מיוזיק. ללא תומפסון, בריאן פרי הרגיש חופשי לחלוטין להתנסות עם מגוון נגני כלי הקשה. הצליל השתנה באופן קיצוני, מרוק האמנותי והניסיוני שאפיין אותם, למשהו הרבה יותר אמריקני, מהודק וסופר-פ'אנקי. עבור פרי, זה היה עוד שלב בחיפוש אחר הגביע הקדוש של שלמות הפופ, וזו הייתה גם תחילתה של מה שניתן לכנות התמכרותו לנגני אולפן שכירים ומלוטשים.

ומה עלה בגורלו של פול תומפסון? הוא לא נח לרגע והמשיך לנגן עם אמן הבלוז-רוק האירי גארי מור, ועם להקת הגל החדש האמריקאית CONCRETE BLONDE, עימה, כפי שסיפר בגאווה, "היה לי תקליט זהב ראשון בארה"ב, משהו שמעולם לא השגתי עם רוקסי מיוזיק". הוא לא שב להיות חבר ברוקסי מיוזיק במשך 21 שנים ארוכות, ואף דווח בזמנו שכאשר חזר, נאלץ לעבור אודישן כדי להתקבל מחדש. מעריצים רבים של רוקסי מיוזיק הרגישו תמיד שהוא היה חבר בלהקה שמעולם לא זכה להערכה המלאה לה היה ראוי.

דרמה נוספת נרשמה סביב הופעות הקידום לתקליט FLESH + BLOOD. רוקסי מיוזיק סבלה מהיעדרו של תומפסון מאחורי התופים. למרות שהוסר למעשה מהלהקה, הוא התבקש לנגן בסיבוב ההופעות של 1980. בתחילה הוא הסכים, אך אז הגורל התערב: הוא נפצע בתאונת אופנוע ונאלץ לפרוש מהסיבוב, מה שהותיר את הבמה למתופפים המחליפים.

למרות כל הזעזועים הפנימיים, התקליט החדש, FLESH + BLOOD, הפך להצלחה מסחרית כבירה והיה לתקליט הנמכר ביותר בקריירה של חברי רוקסי מיוזיק עד לאותה נקודה. הוא היה התקליט הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי מאז התקליט הקלאסי STRANDED, שיצא שבע שנים קודם לכן, והוא נשאר במצעד הבריטי למשך 60 שבועות מרשימים. אפילו עטיפת התקליט, שעוצבה על ידי פיטר סאוויל המפורסם, שיקפה את הריחוק של הלהקה מהפוסטמודרניזם הפרוע שאפיין את העטיפות המוקדמות והאייקוניות שלה. רוקסי מיוזיק החדשה והמלוטשת הייתה ארוזה היטב לדור החדש ונכנסה בגדול למיינסטרים האמיתי של המוזיקה הפופולרית הבריטית. התקליטים שלה מאותה תקופה התחרו ראש בראש עם אלו של ענקי פופ כמו אבבא, פוליס, דיוויד בואי, קווין ופול מקרטני על הכבוד לתואר התקליט הנמכר ביותר של השנה.

אך לא כולם שתו בצמא את הסאונד החדש. מגזין רולינג סטון האמריקני, למשל, פרסם ביקורת קטלנית למדי על התקליט: "התקליט הזה הוא תקליט כל כך גרוע שהוא מעורר קסם מסוים". המבקר כתב בגעגוע על רוקסי המוקדמת, בתקופה בה בריאן אינו עוד היה חבר, וטען שהלהקה אז "שידרה ארומה של הייטק". לדבריו, "הימים ההם נעלמו. בימינו התקלפה הלהקה לגרעין הקשה של בריאן פרי בשירה ובקלידים, פיל מאנזנרה בגיטרות ואנדי מקיי בסקסופונים. אנשי הקצב משתנים משיר לשיר". הביקורת המשיכה ותיארה את גרסת הכיסוי לשיר EIGHT MILES HIGH של הבירדס כ"מגוחכת" ו"קרחונית", וטענה שהיא נשמעת "כאילו כולם החליטו לשחזר את תחושת העידן הפסיכדלי הטוב על ידי הזרקת תמיסת אסיד והפיכת המנגינה למשהו שנשמע כמו נעימת הנושא מתוכנית הטלוויזיה הוואי חמש אפס, בעוד בריאן פרי אומר את המילים באופן חסר רגש וכבול". המבקר אף העלה השערה שפרי "מנסה להעביר אלינו את המסרים שלו בעניין המחנק בו הוא נתון, מבלי שהמוזיקאים האחרים ישמעו אותו".

ביותר ממובן אחד, טען המגזין, התקליט הזה הוא קריאת העזרה של פרי. "שוב ושוב," נכתב, "הוא מודה שהוא מאוהב בלהט באישה שלא יכולה לסבול אותו (בשיר MY ONLY LOVE ובשיר הנושא את שם התקליט). זה מוביל את הזמר למצב רוח עגמומי (בשיר OH YEAH) או פשוט מר ונלעג (בשיר RAIN RAIN RAIN). נקודת אור אחת ויחידה מצא המבקר בכל זאת: הביצוע ללהיט MIDNIGHT HOUR של אגדת הנשמה וילסון פיקט. "זו בחירה מבריקה עבור בריאן פרי," סיכם, "שאוהב למצוא קיום בסגנונות לא-אירוניים כמו הפופ ומוזיקת הנשמה של שנות השישים".

אהבתם או שנאתם, FLESH + BLOOD סימן פרק חדש, נוצץ ומצליח בסיפור של רוקסי מיוזיק, גם אם בדרך אבדו כמה לבבות שבורים ומעריצים ותיקים.

דרמה רוק'נ'רולית סוערת התחוללה ב-23 במאי 1970, כאשר להקת הקאלט האמריקאית, גרייטפול דד, עלתה לראשונה על במה בריטית. הבמה הזו הייתה חלק מפסטיבל HOLLYWOOD MUSIC, אך מה שאמור היה להיות כיבוש היסטורי הפך למערבולת של תקלות טכניות, מזג אוויר קטלני וחוויות הזויות שייזכרו לדיראון.

הלהקה, שנשלחה למשימת קידום מכירות מעבר לאוקיינוס על ידי חברת התקליטים שלה, האחים וורנר, מצאה את עצמה נאבקת במשך ארבע שעות ארוכות בפני קהל בריטי סקרן, כשלהקת החימום הייתה לא אחרת מאשר מונגו ג'רי, שזכתה להצלחה גדולה באותה שנה עם הלהיט IN THE SUMMERTIME.

הפסטיבל, שנערך בחווה בניוקאסל-אנדר-ליים, היה אירוע מוזיקלי מרשים בן יומיים, ששאף להיות התשובה הבריטית לוודסטוק. על במותיו התארחו ענקי רוק ותופעות מוזיקליות כמו FREE האגדיים, קולוסיאום, פאמילי, חוזה פליסיאנו בעל קול הקטיפה, אבות ההבי מטאל בלאק סאבאת', טראפיק החדשניים ולהקת חיל האוויר של המתופף האדמוני ג'ינג'ר בייקר. אך עבור הגרייטפול דד, היום הזה היה רחוק מלהיות חגיגה. מזג האוויר הקר והגשום של אנגליה קיבל את פניהם במלוא עוזו, אך הבעיה האמיתית התחבאה במערכת ההגברה.

חברי הלהקה בילו את רוב ההופעה בניסיונות נואשים להתגבר על תקלות סאונד חוזרות ונשנות. מערכת ההגברה שסופקה להם תוארה כזולה וחובבנית, והתוצאה הייתה קטסטרופלית. אחד המבקרים תיאר זאת באופן ציורי: "זה היה כמו צייר שמנסה ליצור יצירת מופת כשהוא משתמש בנייר סופג ובמצע ספוג במקום בצבע ובקנבס". ג'רי גרסיה, הגיטריסט המוביל והלב הפועם של הלהקה, התקשה לשמוע את חבריו ללהקה על הבמה הרועשת והרטובה, מה שהותיר אותו לעיתים קרובות חסר אונים ומתקשה להוביל את הנאמברים המורכבים והאילתורים הארוכים שאפיינו את הלהקה. העיתונות הבריטית למחרת לא ריחמה, ודיווחה כי ההופעה הייתה רעה, הן עבור הלהקה המהוללת מארצות הברית והן עבור הקהל שציפה לגדולות ונצורות.

ביל קראוצמן, המתופף הכריזמטי של הגרייטפול דד, שפך אור נוסף על החוויה בספרו האוטוביוגרפי: "הדבר היחיד שאני יכול לומר בכנות שאני זוכר לגבי זה הוא שיצאתי אז עם רופאה והיא נהגה להזריק לי זריקות מדהימות של ויטמינים בבוקר. הן עבדו – הייתה לי אנרגיה עצומה לאורך כל היום. היא הזריקה לי כל כך הרבה ויטמינים, שיכולתי לטעום אותם. אני אפילו לא זוכר את שמה עכשיו, אבל אני בטח זוכר את הזריקות האלה".

קראוצמן הוסיף גם פרט עסיסי לגבי גורל התיעוד של הפסטיבל: "קראתי גם איפשהו בשנים שחלפו מאז שפסטיבל הוליווד היה אמור להיות מצולם לשידור על ידי ה-BBC, אבל צוות הצילום הפך באופן בלתי צפוי לחסר יכולת לעשות זאת. היו שמועות שמישהו – או אולי להקה כלשהי – השחילה למשקאות של הצוות LSD". האם זו הסיבה שאין תיעוד ויזואלי איכותי של האירוע ההיסטורי הזה? התעלומה נותרה בעינה. לסיום, הוא ציין אנקדוטה מעניינת: "אני די בטוח שזו הפעם היחידה שבה הלהקה שלי הייתה על במה אחת עם בלאק סאבאת', אבל אולי זה קרה שוב ואני לא זוכר..."

למרות הפתיחה הצורמת הזו, הגרייטפול דד חזרו לאנגליה בהמשך וזכו להצלחה גדולה, במיוחד בסיבוב ההופעות האירופי שלהם בשנת 1972, שתועד בתקליט המופת EUROPE '72. אך אותו יום גשום ובעייתי במאי 1970 נותר כקוריוז מאתגר בתולדות המסע הארוך והמוזר של הלהקה.

גם זה קרה ב- 23 במאי:

1968: הרולינג סטונס משחררים את JUMPIN JACK FLASH!

היכונו לזעזוע! בשנת 1968, להקת הרולינג סטונס חשפה לראשונה את המנון הרוק הנצחי JUMPIN JACK FLASH, ואיפה אם לא בתוכנית הטלוויזיה הבריטית המיתולוגית TOP OF THE POPS? השיר, שסימן חזרה לשורשי הבלוז-רוק הגסים של הלהקה אחרי הפלירטוט הפסיכדלי שלהם, יצא כסינגל רשמי באנגליה כבר למחרת ההשמעה הראשונית, והפך מיד לקלאסיקה וסימן היכר של הלהקה עד ימינו.

1973: סקנדל בחברת התקליטים קולומביה – קלייב דייויס מפוטר!

דרמה בצמרת תעשיית המוזיקה! בשנת 1973, קלייב דייויס, האיש הכל יכול של חברת התקליטים קולומביה, האיש שגילה ענקים כמו ג'ניס ג'ופלין וברוס ספרינגסטין, מצא את עצמו בחוץ. הטענות הרשמיות היו קשות: שימוש בכספי החברה לשיפוץ ביתו הפרטי ולמימון מסיבת הבר מצווה המפוארת של בנו. הפיטורים הדהדו בכל התעשייה, אך דייויס לא נשבר, הקים את ARISTA RECORDS והמשיך לגדולות.

1946: נולדה רות' אנדרווד – קוסמת כלי ההקשה של פרנק זאפה!

בשנת 1946 הגיחה לעולם רות' אנדרווד (לבית קומאנוף), וירטואוזית כלי ההקשה, ובמיוחד המרימבה והקסילופון, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של פרנק זאפה בשנות השישים והשבעים. נגינתה המדויקת והמורכבת פיארה יצירות מופת רבות של זאפה כמו OVER-NITE SENSATION ו-APOSTROPHE, והעניקה להן עומק וצבעוניות ייחודית.

1977: סן פרנסיסקו מכריזה מלחמה על רוקנרול חשמלי!

לא ייאמן! בשנת 1977, עיריית סן פרנסיסקו, מעוז התרבות הנגדית, החליטה להחרים כל אירוע פתוח בשטחה שיכלול כלי נגינה חשמליים, ככל הנראה בשל חשש מרעש והתפרעויות. כתוצאה מההחלטה התמוהה, להקת ג'פרסון סטארשיפ נאלצה לבטל הופעת חינם מתוכננת בפארק GOLDEN GATE האייקוני. שנים לאחר מכן, התמלילן האגדי ברני טאופין, שותפו ליצירה של אלטון ג'ון, כתב על האירוע את הלהיט WE BUILT THIS CITY, שהפך להמנון פופ קליט אך גם שנוי במחלוקת עבור להקת STARSHIP, הגלגול החדש של ג'פרסון סטארשיפ.

1983: קבלו את CONFRONTATION – התקליט האחרון של בוב מארלי שיוצא לאור.

גם לאחר לכתו, קולו של בוב מארלי ממשיך להדהד. בשנת 1983 יצא CONFRONTATION, תקליט שנוצר לאחר מותו של אגדת הרגאיי בשנת 1981. במגזין רולינג סטון נכתב אז כי "הרסטפאריזם היא אמונה שמסתירה את הרוחניות ההומנית שלה תחת מטפורות מלחמתיות. מאז מותו, בוב מארלי היה גם קדוש ראסטה וגם המפקד העליון. כבודו הגיע מהאוניברסליות שלו, ויצירתו הטובה ביותר התמזגה בין כעס לרוך ומנגינות לחשים". התקליט, שנערך על ידי אשתו ריטה וראש חברת התקליטים ISLAND, כריס בלאקוול, הורכב משלושה תקליטונים ג'מייקנים שעובדו מחדש ומרצועות אולפן, חלקן שאריות מהקלטות לתקליטים SURVIVAL ו-UPRISING, בעוד שאחרות צצו מהקלטות דמו להן הוסיפו חברי ה-WAILERS כלי נגינה וקולות רקע. הביקורת ציינה כי "התקליט שלאחר מותו נופל בהרבה מהמיטב שלו. הוא מפוזר בהשפעתו. זהו מסמך יקר ערך, מבורך, אבל את החלק הקסום במורשת העשירה של מארלי כדאי לחפש במהדורות קודמות". למרות זאת, שם התקליט ועטיפתו המרשימה, פרי יצירתו של נוויל גאריק המתארת את הקרב באדווה, נקבעו עוד לפני מותו של מארלי, והוא כולל את הלהיט BUFFALO SOLDIER.

1990: ניק מייסון מפינק פלויד מתחתן בשנית!

חדשות מבית פינק פלויד: בשנת 1990, המתופף הנצחי של הלהקה, ניק מייסון, היחיד שניגן בכל תקליט של הלהקה, צעד אל החופה בפעם השנייה בחייו, נישא לאנט לוינטון. מזל טוב!

1987: האחים חשיש מתאחדים!

איחוד מרגש! בשנת 1987, להקת האחים דובי, כולל חברים מקוריים ובראשם הזמר והגיטריסט טום ג'ונסטון, התאחדה להופעה מיוחדת למען ותיקי מלחמת וייטנאם בהוליווד בול המפורסם. המופע המוצלח הצית מחדש את הניצוץ והוביל לסדרת הופעות איחוד נוספות באותו חודש, ולסיבוב הופעות מלא ומצליח בשנת 1989, שכלל גם את התקליט CYCLES והלהיט THE DOCTOR.

1944: נולד ראמון 'טיקי' פאלווד – המתופף שנתן את הקצב ל-FUNKADELIC!

בשנת 1944 נולד ראמון 'טיקי' פאלווד, המתופף המקורי והאגדי של להקת הפאנק הפסיכדלי FUNKADELIC. פאלווד, עם סגנונו הייחודי והגרוב הבלתי ניתן לחיקוי, היה מעמודי התווך של צליל ה-P-FUNK המוקדם והשפיע על דורות של מתופפים. הוא הלך לעולמו באוקטובר 1979 מסרטן הקיבה, אך מורשתו ממשיכה לחיות דרך קלאסיקות כמו MAGGOT BRAIN.

1971: רורי גאלאגר יוצא לדרך סולו עם תקליט בכורה!

גיבור הגיטרה האירי, רורי גאלאגר, פרש כנפיים! בשנת 1971, לאחר פירוק להקתו המצליחה TASTE, הוציא גאלאגר את תקליט הסולו הראשון שלו, שנשא בפשטות את שמו. התקליט הציג לעולם את הגאונות הבלוז-רוקית הטהורה שלו, עם שירים כמו LAUNDROMAT ו-SINNER BOY שהפכו מיד לחביבי הקהל וביססו את מעמדו כאחד הגיטריסטים והפרפורמרים המוערכים בעולם.

1972: סטיבי וונדר וג'ף בק יוצרים קסם באולפני ELECTRIC LADY!

מפגש פסגה מוזיקלי! בשנת 1972 בילו יחד אגדות המוזיקה סטיבי וונדר וג'ף בק באולפני ELECTRIC LADY האגדיים בניו יורק. שם, באווירה מחשמלת, הם עבדו יחד על פנינים מוזיקליות כמו SUPERSTITION, MAYBE YOUR BABY ו-LOOKING FOR ANOTHER PURE LOVE, שנכללו בתקליט המופת של וונדר, TALKING BOOK. השמועה אומרת ש-SUPERSTITION נכתב במקור עבור בק, אך וונדר שחרר אותו ראשון והפך אותו ללהיט ענק.

1975: אליס קופר נופל מהבמה – ושורד כדי לספר!

אמן הרוק התיאטרלי, אליס קופר, חווה רגע מפחיד במיוחד בשנת 1975 במהלך הופעה בוונקובר. הוא נפל מהבמה ושבר לא פחות משש צלעות וספג זעזוע מוח. למרות הפציעה הכואבת, במסגרת סיבוב ההופעות WELCOME TO MY NIGHTMARE, הוא החסיר רק הופעה אחת והוכיח שוב שהוא בלתי ניתן לעצירה.

1979: קיס משחררת את DYNASTY – ומשנה כיוון?

להקת הרוק המפלצתית קיס הפתיעה את המעריצים בשנת 1979 עם תקליט חדש בשם DYNASTY. התקליט כלל את הלהיט הענק I WAS MADE FOR LOVIN' YOU, שהתאפיין בסאונד דיסקו מובהק שגרם לבעתה בקרב קהל המעריצים הוותיק, אך גם הביא ללהקה קהל חדש ורחב. פיטר קריס, המתופף המקורי, ניגן רק בשיר אחד בתקליט עקב פציעות ומתחים פנימיים.

1992: ג'ת'רו טול כובשים את קיסריה!

אגדת הפרוג-רוק הבריטית, להקת ג'ת'רו טאל, הגיעה לישראל והופיעה באמפיתיאטרון העתיק והמרשים בקיסריה בשנת 1992, במסגרת סיבוב ההופעות של התקליט CATFISH RISING. הקהל הישראלי, שתמיד אהב את הלהקה, זכה לחוויה בלתי נשכחת עם החליל המפורסם של איאן אנדרסון והצליל הייחודי של הלהקה.

1971: פרפר הברזל מתעופף בפעם האחרונה – IRON BUTTERFLY מתפרקת!

ידיעה עצובה הרעידה את עולם הרוק הכבד והמחתרתי בשנת 1971: להקת IRON BUTTERFLY, מחלוצות הז'אנר, הודיעה על פירוקה. אוהבי הלהקה, שעדיין היללו את יצירת המופת הארוכה IN-A-GADDA-DA-VIDA, קיבלו את הבשורה בתדהמה. זמן מה לפני כן, קלידן הלהקה והכוח היצירתי המרכזי, דאג אינגל, כינס את חבריו והודיע להם שנמאס לו מחיי הרוק'נ'רול הסוערים והוא מבקש להקדיש את חייו לאמונה הנוצרית. חבריו ההמומים, שחשו כי הם בדיוק עלו על הגל עם תקליטם METAMORPHOSIS, שיצא ב-1970 והציג כיוון פרוגרסיבי יותר, נאלצו לבלוע את הרוק (תרתי משמע). הלהקה יצאה לסיבוב הופעות פרידה קצר, ואז פרפר הברזל האגדי התעופף לו אל דפי ההיסטוריה.

הנה פתיחת כתבה על פירוק הלהקה, מידיעות אחרונות (חוץ מזה, מה זה "אלבום התקליטים"...?):

1966: הדלתות נפתחות בוויסקי א גו גו – ותחילתה של אגדה!

היסטוריה בהתהוות! בשנת 1966, להקת הדלתות, עם הסולן הכריזמטי ג'ים מוריסון, החלה את דרכה כלהקת הבית במועדון האגדי ויסקי א גו גו בסאנסט סטריפ, לוס אנג'לס. מדי לילה, הם חיממו להקות ענק כמו THEM של ואן מוריסון, בופאלו ספרינגפילד, LOVE, האחים צ'יימברס, ואפילו קפטיין ביפהארט והמאג'יק באנד. במהלך התקופה הזו, לילה אחר לילה, הם שיפצו, שיפרו וליטשו את שיריהם מול הקהל המקומי, ופיתחו את הסאונד וההופעה הבימתית הייחודית שלהם. בניגוד למיתוס הרווח, הלהקה לא פוטרה מיד מהמועדון. זה קרה רק ב-21 באוגוסט, לאחר שמוריסון הכניס לשיר THE END את הקטע האדיפלי הפרובוקטיבי והמטריד על יחסים אסורים בין בן לאמו, מה שהיה יותר מדי עבור מנהל המועדון, פיל טנזיני. אך הפיטורים האלו רק האיצו את עלייתם המטאורית.

זוכרים את מאי 1970? לילה של קסם ישראלי בשורש!

היסטוריה מקומית קטנה ומתוקה: מי מכם היה שם ב-23 במאי 1970 במלון מועדון שורש האגדי? השמועה אומרת שלהקת השלושרים הופיעה שם וביצעה, איך לא, את "ציף ציף מעל הרציף" הנצחי. ולחשוב שרק יום לפני כן, באותו מקום ממש, הופיע שלמה ארצי, אז עוד כוכב עולה וסולן להקת חיל הים, רגע לפני שהפך לאחד היוצרים והמבצעים הגדולים בישראל. איזו תקופה!

23 במאי 1972! ביום זה ממש, נחת בחנויות התקליטים פנינה מוזיקלית אמיתית מאת הזמר-פסנתרן-יוצר החד פעמי, רנדי ניומן. שם התקליט: SAIL AWAY. הספינה הפליגה!

הציפיות היו בשמיים, במיוחד אחרי יצירת המופת הקודמת שלו, "תריסר שירים", שהותירה את הקהל פעור פה ותוהה – האם ניומן יצליח לשחזר את הקסם? ובכן, הגאון מלוס אנג'לס לא רק שלא אכזב, אלא הגיש לנו עוד תריסר קטעים מבריקים, שהנחיתו אותו סופית בפנתיאון של גדולי כותבי השירים במאה העשרים. השילוב הייחודי של תזמורים עשירים, כמעט קולנועיים (לא פלא, בהתחשב בכך שדודים שלו היו מלחיני סרטים הוליוודיים אגדיים כמו אלפרד, ליונל ואמיל ניומן), עוטף את המילים הציניות והנוקבות שלו, שהפכו לסימן ההיכר שלו.

ניומן, שכבר ביסס את עצמו ככותב צללים פורה לאמנים אחרים שקצרו הצלחה אדירה עם לחניו (מי לא זוכר את MAMA TOLD ME NOT TO COME של THREE DOG NIGHT או I THINK IT'S GOING TO RAIN TODAY בביצועים מרגשים של ג'ודי קולינס ודאסטי ספרינגפילד?), אולי לא התהדר במראה של כוכב פופ טיפוסי, אך ב-SAIL AWAY, הצדק האמנותי יצא לאור במלוא הדרו. מדובר ביצירה משמעותית, שהגיעה למקום ה-163 במצעד הבילבורד, אך השפעתה חורגת הרבה מעבר למיקומים במצעדים. ניומן התייחס לפרויקט הזה ברצינות תהומית; תאמינו או לא, שישה חודשים תמימים הוקדשו רק להשלמת התזמור המפואר של שיר הנושא!

אותו שיר הנושא, SAIL AWAY, הוא יצירה עוצמתית ורבת רבדים המתארת את סחר העבדים האפריקאים לאמריקה מנקודת מבטו האירונית של סוחר העבדים. השיר, עם השורה הבלתי נשכחת "באמריקה תקבל אוכל לאכול, לא תצטרך לרוץ בג'ונגל וללכלך את כפות רגליך. פשוט תשיר על ישו ותשתה יין כל היום. כמה טוב להיות אמריקני", נכתב במקור עבור פסקול של סרט מוזיקלי שאפתני שנגנז. הסרט היה אמור להקדיש עשר דקות לכל אמן משתתף, ביניהם ענקים כמו אלטון ג'ון, ג'ימי הנדריקס, ואן מוריסון – וגם ניומן עצמו. הסרט אולי לא ראה אור יום, אבל השיר המשיך לחיות, ובגדול.

ואם כבר במילים נוקבות עסקינן, אי אפשר להתעלם מ-GOD'S SONG (שיר האלוהים), בו ניומן שם בפיו של האל מילים כמו: "שרפתי את הערים שלכם. כמה עיוורים אתם יכולים להיות? אני לוקח מכם את ילדיכם ואתם אומרים 'כמה מבורכים אנו'. אתם מטורפים לחלוטין לשים את כל אמונכם בי. לכן אני אוהב את המין האנושי. כי אתם ממש צריכים אותי. בגלל זה אני אוהב את המין האנושי". האזנה לשורות כאלה פשוט מחייבת התבוננות פנימית.

וישנו היהלום הנוצץ, LAST NIGHT I HAD A DREAM, בו ניומן טווה סיפור חלומי סוריאליסטי ומצמרר: "בלילה האחרון חלמתי חלום. את היית שם ואני הייתי שם איתך. וגם כל מי שאת ואני הכרנו היה בחלום. ראיתי ערפד. ראיתי רוח רפאים, אך את הפחדת אותי יותר מהכל. בחלום שהיה לי בלילה האחרון". והסיפור רק הולך ומסתבך משם. חובה להאזין!

אל תחמיצו גם את LONELY AT THE TOP, בלדה מלנכולית על כוכב על מצליח אך בודד ואומלל. ניומן, באומץ האופייני לו, כתב את השיר במקור עבור פרנק סינטרה והציע לו אותו. סינטרה, אולי לא במפתיע, לא התחבר לגישה ודחה את ההצעה בנימוס (או שלא כל כך בנימוס).

הצד הראשון של התקליט נחתם עם OLD MAN, שיר קורע לב על יחסו האכזרי של בן לאביו הגוסס. שנים לאחר מכן, ניומן חשף באומץ כי השיר נכתב בהשראת יחסיו עם אביו בימיו האחרונים. "לא יכולתי לאזור אומץ ולספר לו כי זה מה שהוא מקבל בגלל שזה מה שקיבלתי בחיי ממנו", אמר. המילים "כולם הלכו הרחק. האם אתה שומע אותי? לא היה איכפת להם להישאר איתי. האם אתה שומע אותי? אתה צריך לזכור את האיש הזקן. אני יודע שאתה יכול אם תנסה. אז תפתח את העיניים, איש זקן. תראה מי בא להיפרד ממך" מהדהדות גם היום. כשהמחט מסיימת את הצד הראשון, המאזין נשאר מרותק, מהורהר עמוקות.

הופכים צד, ו-POLITICAL SCIENCE הציני והשנון פותח בסערה: "אסיה צפופה ואירופה מיושנת מדי. אפריקה חמה מדי וקנדה קפואה מדי. ודרום אמריקה גנבה את שמנו. אז בואו נטיל את הפצצה הגדולה. לא יישאר מי שיאשים אותנו". למרבה האירוניה, היו מי שלא קלטו את הסאטירה החריפה וחשבו שניומן אכן קורא להשמדה המונית. "האם באמת נראה לכם שאני סוג האדם שיפוצץ את לונדון, יביא עבדים שחורים לאמריקה ויחשוב שסינים רק אוכלים אורז כל היום?" תהה ניומן בראיון למגזין NME בשנת 1974, בניסיון להבהיר את כוונותיו.

וכמובן, איך אפשר בלי YOU CAN LEAVE YOUR HAT ON, השיר הסקסי והקליט שיהפוך שנים מאוחר יותר ללהיט ענק ולהמנון סטריפטיז בביצועו המחוספס של אמן הקאברים האולטימטיבי, ג'ו קוקר.

מגזין רולינג סטון קבע בזמנו בביקורת נלהבת: "תקליט האולפן השלישי של רנדי ניומן, בהפקתם המהודקת של לני וורונקר ורוס טיטלמן, מהווה אישור נוסף – כאילו היה צורך בכזה – לעובדה שניומן הוא מלחין שירי האמנות הכי מתוחכם שלנו וגם האמריקאי הכי מודע לעצמו. התקליט הראשון שלו היה כמעט יותר מדי מהדבר הטוב. ניומן, כותב השירים, האירוניסט המריר, זכה לקריקטורה על ידי ניומן המעבד שהפגין וירטואוזיות יתר. התוצאה הייתה מצגת מבריקה אך מצועצעת מדי שהעצימה את הפאתוס המוזר על פני השירים תוך הסתרת כוונותיהם העמוקות יותר. תקליט האולפן השני היה שינוי קצב שמבוצע בצורה מדהימה, שהציג את האירוניסט המריר בלבוש חדש – זה של הרוק'נ'רול המושלם. ואז הגיע התקליט של רנדי ניומן בהופעה חיה, שבו שר ניומן רבים מהשירים משני התקליטים הראשונים בליווי פסנתר בלבד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצליחו להתייחס לשירים של ניומן כאל יצירות ישירות ולזהות את הרגישות של אמן מינימלי בעבודה."

הביקורת המשיכה ושיבחה: "למרות שאין קטע מאכזב בתקליט, שלושה שירים בולטים כמרהיבים במיוחד. שיר הנושא, שפותח את התקליט, הוא בלדה נוקבת הנושאת עיבוד מיתרים מקסים על פני מוטיב פסנתר מתגלגל וחוזר על עצמו. בעוד המוזיקה מזנקת בעדינות, ניומן מתאר את החלום האמריקאי על ארץ מובטחת כפי שהיה עשוי להיות מוצג לאפריקה השחורה בימי סחר העבדים, אך גם עם הידע המלא של כל מה שיבוא אחריו. התקליט החדש הוא הבשל והאישי ביותר שלו. הוא ניצב בגאון לצד התקליטים של ג'ון לנון ופול סיימון כאבן דרך נוספת בתוך צורת הרוק כאמנות-שיר מתפתחת. יש מכנה משותף לתקליטים הנהדרים האלו, והוא אוניברסלי – עם כניסה כואבת למודעות התמותה הוודאית של האדם עצמו".

אז אם עוד לא עשיתם זאת, רוצו להאזין ל-SAIL AWAY. זהו תקליט שלא רק שומעים, אלא חווים. יצירת מופת נצחית ומפליגה.

ב-23 במאי בשנת 1985 הופיע הצמד, הול ואוטס (דאריל הול וג'ון אוטס) עם זמרי להקת הנשמה הוותיקה, THE TEMPTATIONS - אדי קנדריק ודיוויד רופין - בתיאטרון אפולו שנפתח מחדש בהארלם. צלילי ההופעה יצאו מאוחר יותר בתקליט LIVE AT THE APOLLO.

הגיטריסט, ג'ון אוטס, סיפר על האירוע בספרו: "חזרנו לסיבוב הופעות, מנגנים זירה אחר זירה אחר זירה ובכולן סולד אאוט. סיכמנו החלק הצפון אמריקאי של הסיבוב בקולוסיאום נסאו בלונג איילנד, ב-8 במאי, אבל הייתה עוד הופעה אחת שהוזמנה ל-23 במאי, בתיאטרון אפולו בהארלם שתוכנן להיפתח מחדש. ראינו בזה מופע ייחודי, בו הגענו לשני גיבורים מוזיקליים מהעבר שלנו, אדי קנדריקס ודיוויד רופין מה-TEMPTATIONS. הם היו כה משמעותיים עבורנו כשגדלנו, אז הרגשנו שזה יהיה מדהים ומחווה של כבוד שהם יצטרפו אלינו לאפולו.

ראשית הגענו לאדי קנדריקס, הזמר עם הפלצט של הטמפטיישנס שהופיע עדיין פה ושם אך במקומות אפלוליים. אחר כך איתרנו את דיוויד רופין, הקול של השיר MY GIRL אי שם באזור דטרויט. אף אחד מהם לא הופיע הרבה באותה תקופה. הרבה השתנה מאז שראיתי אותם בהופעה באפולו בשנת 1967. הם התרגשו לשמוע מאיתנו ואהבו שרצינו לעזור להחיות את הקריירה שלהם. הבאנו אותם לניו יורק והזמנו להם חדרים במלון מייפלאואר ליד כיכר קולומבוס. למלון הזה היה מוניטין ידוע לשמצה כאזור למסיבות רוק'נ'רול. ביליתי שם הרבה לילות מטורפים בעשיית כל מיני דברים מטורפים.

בעוד אדי קנדריקס היה נשמה עדינה ודי מאופקת, דיוויד רופין קפץ ישר פנימה ודרש חדרים נוספים או כסף נוסף עבור 'בני הדודים' שלו, שכמוהו, הופיעו ונעלמו בכל שעות היום או הלילה. אבל כשהגיע זמן לחזרה בתיאטרון, גם אדי וגם דיוויד היו שם, מוכנים לעשות את מה שהם עושים כמו אף אחד אחר.

בפעם הראשונה שביצענו בחזרה מחרזות עם להיטי הטמפטיישנס, ידעתי שזו תהיה גולת הכותרת של התוכנית. בנוסף הוספנו סקציית נשפנים וקלידן נוסף. זה יהיה לילה לזכור. בתוך כל הכאוס של האיחוד בלט דבר אחד; כשהגיע הזמן סוף סוף להתחיל את המוזיקה, דיוויד ואדי עמדו תנוחת הפיתוי הקלאסית שלהם... משענת ישרה, רגליים פשוקות ברוחב כתפיים, ידיים שלובות מאחורי הגב. אף אחד לא ביקש מהם לעשות את זה, אבל ההכשרה המקצועית והמשמעת שקדחו בהם בחברת מוטאון, במשך כל השנים האלה, פשוט חזרו כך פתאום.

זה היה אחד מהסימנים המסחריים של הלהקה ההיא - אותה כוריאוגרפיה שחיקיתי מול המראה בחדר השינה שלי כשהייתי ילד. ועכשיו עשיתי את זה… באמת... על הבמה איתם באפולו. זה היה טריפ אמיתי להגשים חלום מגיל ההתבגרות. הדבר היחיד שגוי היה העובדה שדאריל, דיוויד ואדי היו כולם גבוהים ורזים, נראו נהדר, ואני הייתי בחור קטן מידות שמזיז את הישבן באמצע. אבל לא היה איכפת לי כי זו הייתה התגשמות פנטזיה. אני יכול לומר זאת בכנות שעמדתי במקום והרגשתי כאילו אני צף מעל גופי, מתבונן

על עצמי שר ורוקד.

המשכתי להסתכל למטה אל השורה הראשונה, איפה שדאריל ואני ישבנו בשנת 1967, באותו לילה ראשון שאי פעם באמת בילינו בניו יורק. הלילה שבו הוא הביא אותי לשם לראות את הטמפטיישנס. זה היה מדהים. כשזה נגמר, דאריל ואני ישבנו מאחורי הקלעים בעיצומה של האופוריה של אחרי המופע והחלטנו לקחת הפסקה מהכל. לא היה לאן ללכת אבל למטה באותה נקודה. דאריל הול וג'ון אוטס לא השאירו דבר על השולחן. אף אחד בחדר לא יכל היה לדעת מה עבר בראש שלנו באותו לילה. נעשתה החלטה שלא נאמרה. יש דברים שעדיף שלא ייאמרו. עשינו עוד כמה הופעות שנקבעו - ואז נחת עלינו לייב אייד...".

בונוס: החודש, במאי 1979 (לא ידוע באיזה יום בדיוק), שחררה להקת הרוק המתקדם האמריקאית, קנזס, את תקליט האולפן השישי שלה, MONOLITH. התקליט הזה לא היה סתם עוד יצירה; הוא הגיח בתקופה קריטית וצומת דרכים משמעותי עבור הלהקה. קבלו את מונולית' עם קנזס על סף שינוי.

התקליט הזה בא לאחר ההצלחה הפנומנלית של התקליטים הקודמים LEFTOVERTURE (משנת 1976) ו-POINT OF KNOW RETURN (משנת 1977), ותקליט ההופעה החיה TWO FOR THE SHOW (משנת 1978). לכן על כתפי MONOLITH הונחה משקלה הכבד של ציפייה עצומה מצד המעריצים והתעשייה כולה. התקליט אכן רשם הצלחה מסחרית נאה והוא זכה למעמד "תקליט זהב" מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי, כשההצלחה הזו הגיעה בתקופה בה סצנת המוזיקה החלה להשתנות, עם עלייתם של הפאנק, הגל החדש והדיסקו, מה שהציב אתגר נוסף בפני להקות רוק מתקדם ותיקות.

אך למרות נתוני המכירות המרשימים הללו, התגלה פרדוקס מפתיע: חברי הלהקה עצמם, יחד עם כמה מבקרים בני התקופה, תפסו את MONOLITH כאכזבה מסחרית. תפיסה זו נבעה בעיקר מכך שהסינגלים מתוכו, PEOPLE OF THE SOUTH WIND (שהגיע למקום 23 במצעד ה-BILLBOARD HOT 100) ו-REASON TO BE (שהגיע למקום 52), לא הצליחו לשחזר את השליטה המוחלטת במצעדים או את התהודה התרבותית העצומה של קודמיהם, CARRY ON WAYWARD SON או DUST IN THE WIND. רף ההצלחה שהציבו הישגיהם הקודמים היה גבוה באופן יוצא דופן. עבור להקות רבות, תקליט זה היה מייצג שיא בקריירה; אבל עבור קנזס של 1979, הוא סימן ירידה יחסית, והמחיש כיצד ניצחונות מהעבר יכולים לעצב באופן עמוק ציפיות פנימיות ולהשפיע על קבלת יצירות עתידיות, ללא קשר להישגיהן האובייקטיביים. לא היה קל במחנה הלהקה אז.

יצירת התקליט MONOLITH נעשתה בסביבה של לחץ עצום מצד אחד, ואוטונומיה אמנותית גוברת מצד שני. תקופה זו התאפיינה בניסיון הראשון של הלהקה להפיק את עצמה באופן מלא ובפערים היצירתיים ההולכים ומתבהרים בין כותבי השירים המרכזיים שלה. סשנים ההקלטות נמשכו מינואר עד אפריל 1979, כשהמעבר להפקה עצמית הציב בפני החברים הזדמנויות ואתגרים כאחד. בעוד שהוא העניק ללהקה חופש אמנותי מוחלט לעצב את הסאונד שלה, הוא גם הסיר את האוזן האובייקטיבית והמנוסה של מפיק חיצוני שהיה לה עם ג'ף גליקסמן.

העטיפה של MONOLITH, עם השילוב העוצמתי שלה בין מסורת אינדיאנית קדומה ואלמנטים עתידניים של מדע בדיוני – קסדת החלל, נוף חללי, וחורבות ארכיטקטוניות – היוותה מזה זמן רב נושא לקסם ולפרשנויות מגוונות, כשהמידה שבה הלהקה התכוונה במודע או הייתה מודעת להתייחסויות אזוטריות עמוקות יותר מהתלהבות מצורת העטיפה נותרה לא ברורה. מה שברור היה שלחברי קנזס לא היה קל בסוף הסבנטיז לדשדש עם התקליט הזה, שאף צולמו לשיריו קליפים מושקעים במטרה לשווק את המוצר החדש בתחנות טלוויזיה שונות.

ברולינג סטון נכתב בימים ההם בביקורת: "המחלוקת משתוללת. האם החבר'ה האלה הם המסנתזים הטובים ביותר של אמריקנה מאז גבינת ולוויטה או הזייפנים הגדולים ביותר ממערב לפילדלפיה? החל מהמניפסט שבחוברת התקליט הראשון, קנזס תיארה את המוזיקה שלה כנועזת ומקורית בז'רגון מעין-מיסטי כמו "מיזוג של אנרגיה ושלווה, כור היתוך של רעיונות". סנטימנט נחמד, אבל לא קרוב למציאות – כי הלהקה הזו היא פשוט גרסה אמריקאית של המודי בלוז ואמרסון, לייק ופאלמר: מוזיקה "רצינית" שמתנשאת על האקספרסיביות של הרוק'נ'רול ומחליפה רגש בבומבסטיות. קנזס מתנהגת כמו להקה פופוליסטית, מה שאומר שהיא מגישה יומרה ללא נצנצים או מבטא בריטי מזויף, אבל זו בקושי סיבה למסיבה. התקליט הזה יכול היה באותה מידה להיות תקליט של המודי בלוז, עד לעטיפת הקונספט המדע-בדיונית והלא קשורה שלו. אלא שלהקה אחת של המודי בלוז הספיקה. השירים של הגיטריסט קרי ליבגרן ממשיכים לחקור את הגבולות ברוק באווירה אמנותית מודעת לעצמה. קטע הפתיחה של התקליט, ON THE OTHER SIDE, מצא אותו מביט בדף ריק ומחפש השראה. הוא מחכה שהמוזה שלו תכה בו. לבסוף הוא מחליט לכתוב על אמונה. ועדיין, הוא מתחמק: 'ואם אני נראה לא החלטי / זה רק בגלל שזה כל כך חמקמק'. אוף. למעשה, הלחנים של ליבגרן כוללים קטעי מלודיה קליטים למדי. זה לא משנה מאיפה הוא השיג אותם, מאחר שכתיבת שירי רוק היא ממילא מדיום של השאלות, אבל זה מטופש מצידו לצפות שנעיד על המקוריות של PEOPLE OF THE SOUTH WIND ושל A GLIMPSE OF HOME. עם מילים אחרות ועריכה חסרת רחמים של אותם עיבודים

מסורבלים כעוגת חתונה מקולקלת, שניהם היו יכולים להיות קטעים טובים. עם זאת, אי אפשר להטיל את כל האשמה על ליבגרן. כשהוא מעביר את הכתיבה לזמר-קלידן סטיב וולש, הלהקה מתחילה להישמע כמו בלאק סאבאת' HOW MY SOUL CRIES TO YOU). לא יידרשו נס או סופת טורנדו מהמישורים הגדולים כדי להחזיר את קנזס לקרקע. רק מעט ענווה מיושנת".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459