רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 ביוני (24.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אין יותר מקוריות ברוק כבד. כשבלאק סאבאת' החלה את דרכה, היה לנו מסר להעביר. היינו מעורבים פוליטית, אבל זה הגיע לנקודה בה כולם לא שמים קצוץ יותר. זה פשוט באווירה של, 'בואו נדפוק לכם על הראש וכל החרא הזה'..." (אוזי אוסבורן, בעיתון NME, בשנת 1983)

הלילה בו מלך הלטאות התחתן עם מכשפה? הסיפור שלא סופר על חתונת הדמים של ג'ים מוריסון.

תשכחו מכל מה שחשבתם שידעתם על חיי האהבה הסוערים של סולן להקת הדלתות. בעוד העולם כולו הכיר את פאמלה קרסון כבת זוגו הנצחית, בצללים התרחש סיפור אפל, מיסטי ורווי יצרים, שהגיע לשיאו ב-24 ביוני 1970, תאריך שלא נבחר במקרה.

ביום זה, שנחשב בימי הביניים ליום הארוך ביותר בשנה ובעל עוצמה אנרגטית אדירה, החליף סולן הדלתות האייקוני נדרים עם פטרישיה קנלי. היא לא הייתה סתם מעריצה, אלא עורכת מוערכת של עיתון המוזיקה JAZZ AND POP, אינטלקטואלית חריפה, וחשוב מכל – כוהנת גדולה בזרם הפגאני-קלטי. החיבור ביניהם היה הרבה יותר עמוק מעוד רומן של כוכב רוק.

אז איך נראית חתונה בין מלך הלטאות לכוהנת פגאנית? ובכן הטקס, שלא היה לו שום תוקף חוקי אך היה בעל משמעות רוחנית אדירה עבור השניים, היה טקס "האנדפסטינג" (HANDFASTING) קלטי עתיק יומין. קנלי עצמה הודתה שהנישואים לא היו רשמיים, אך עבורה ועבור ג'ים, זו הייתה האמת שלהם. "הטקס היה עם החלפת שבועות בפני כוחות שג'ים כיבד והבין", היא סיפרה. "אולי הוא לא קיבל את כל מה שנאמר שם, אך הוא עשה זאת כי ידע שזה יביא לי אושר רב".

דם, יין ורוק'נ'רול

עטופים בגלימות שחורות, ניצבו השניים בתוך מעגל קסמים שצויר על הרצפה באמצעות חרב מקודשת. ארבעה שומרים ניצבו בפינות המעגל וקראו קריאות היטהרות. מוריסון, מצידו, נדרש לעבור טבילת היטהרות באמבט לפני שהכל התחיל. לאחר דרשה קצרה של הכוהנת, הגיע רגע השיא.

באמצעות סכין סקוטית מסורתית, נחרצו חתכים קטנים בכף ידו הימנית של ג'ים ובכף ידה השמאלית של פטרישיה. טיפות דם משניהם נמהלו יחד בגביע יין מקודש. זרועותיהם נקשרו בחבל אדום, סמל לאיחוד הנצחי, והם שתו מהגביע המעורבב. לאחר מכן, הם העניקו זה לזו טבעות נישואין איריות – עם עיצוב עתיק ובו שתי ידיים אוחזות בלב עם כתר. הטבעת שלה הייתה מכסף, ושלו מזהב.

הדרמה לא איחרה להגיע. הטקס הסתיים בצעידה של הזוג הטרי מעל אש וחרב. היא שתתה את שארית הדם מהגביע וכיבתה את נר המזבח. וברגע הזה, ג'ים מוריסון, האיש ששאג בפני אלפי מעריצים והיפנט קהלים שלמים, פשוט התעלף. "אנרגיה עצומה מצטברת בתוך מעגל קסום", הסבירה קנלי את הרגע המבהיל. "העיגול מכיל את כל האנרגיה הזו ומעצים אותה. גם לי היה קשה, אבל ג'ים פשוט לא הצליח לספוג את כל זה. הוא אמר לי אחר כך שזה הרגיש כאילו משהו לוחץ עליו חזק מכל הכיוונים".

כדי להפוך את האירוע לרשמי בעולם הרוחות, הוצג בפניהם מסמך חתונה עתיק. השניים חתמו עליו בדיו, והוסיפו כמה טיפות דם כדי לחתום את הברית סופית.

האישה האחרת והצוואה הגורלית

ומה עם פאמלה קרסון, ה"רעיה הידועה" של מוריסון? היא נותרה בתמונה הציבורית, ולעיתים קרובות אף השתמשה בשם משפחתו. הבלבול סביב מעמדה רק גבר לאחר מותו הטראגי של מוריסון בשנת 1971, כאשר התגלה שבצוואתו הוא הוריש לה את כל הונו. למרות זאת, בסגירת מעגל אירונית וטראגית, הייתה זו דווקא קרסון שהחזירה לקנלי את טבעת הנישואין המוזהבת של ג'ים. "מאז אני עונדת את שתיהן", סיפרה קנלי.

והסוף? הוא שייך כולו לזוג הטרי. לאחר שהכוהנת והשומרים עזבו, נותרו מוריסון וקנלי לבדם. "כשנותרנו שם לבדנו", גילתה, "עשינו אהבה בתוך מעגל הקסם הזה". סיום הולם וארצי לטקס שהיה כולו שמיימי ואפל, בדיוק כמו הזמר שבמרכזו.

חברות או מהפכה? כשהביץ' בויז הציעו הרמוניה ואמריקה רצתה לצעוק. ביום זה ממש, 24 ביוני בשנת 1968, יצא בארצות הברית תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז, שנשא את השם הפשוט והמזמין FRIENDS. אבל באמריקה הסוערת של אותה שנה, מעטים היו פנויים להצעה החמה הזו.

השנה הייתה 1968, שנה של אש וזעם. מלחמת וייטנאם השתוללה במלוא עוזה והזעם הציבורי גאה. אמריקה הצעירה לא חיפשה ליטוף הרמוני באוזן, היא רצתה לפרוק תסכולים. את הפסקול לזעם הזה סיפקו גיבורי גיטרה חדשים כמו ג'ימי הנדריקס ולהקת-העל CREAM, שקרעו את הרמקולים עם רוק חורק, רועש ובועט. על רקע סופת האש הזו, יצירתם החדשה והעדינה של הביץ' בויז, שהוקלטה באווירה כמעט ביתית באולפנו הפרטי של בריאן וילסון, נשמעה לרבים כמו לחישה בתוך הוריקן, שריד לא רלוונטי מעידן תמים שחלף. היה זה תקליט שנולד בהשראת מסעם של חברי הלהקה, במיוחד מייק לאב, לתורת המדיטציה הטרנסנדנטלית אצל המהארישי מאהש יוגי בהודו, מפגש רוחני שחיפש שלווה פנימית בזמן שהעולם בחוץ חיפש מלחמה.

באופן מפתיע, או שלא, הביקורות דווקא חיבקו את התקליט. מגזין רולינג סטון קבע נחרצות: "כל השירים בצד הראשון נהדרים". המבקר ציין שהתקליט הוא המשך ישיר לסאונד הפחות מלוטש של תקליטם הקודם, WILD HONEY, והרחיק לכת כשהכריז שהקטע האינסטרומנטלי PASSING BY, שמזכיר את FLYING של הביטלס, הוא קטע הנגינה הטוב ביותר שהלהקה יצרה עד כה. עם זאת, לא הכל היה מושלם. המבקר קטל את הבלדה ANNA LEE כנדושה ואת הקטע DIAMOND HEAD כלא מעניין, למעט קטע אמצעי מסקרן. את השבחים הגדולים ביותר קטף דווקא המתופף, דניס וילסון, על שני השירים שתרם, LITTLE BIRD ו- BE STILL, שתוארו כמרוכזים, מרגשים ויפהפיים. המבקר סיכם במשפט מפתח: "צריך כמה הקשבות כדי להיכנס לתקליט הזה באמת".

אלא שלקהל הרחב לא הייתה סבלנות לכמה הקשבות. הביקורות החיוביות לא הצליחו לתרגם את עצמן למכירות, והתקליט סבל מכישלון צורב. הייתה זו גם נקודת ציון טכנית: התקליט הראשון בקטלוג הלהקה שיצא בפורמט סטריאו בלבד, ללא גרסת מונו, החלטה שאולי הקדימה את זמנה ופגעה בקהל שעדיין החזיק פטיפונים ישנים. במצעד בילבורד האמריקני הוא התרסק והגיע למקום 126 המביך, כסטירת לחי מצלצלת ללהקה שהייתה עד לא מזמן הגדולה ביותר באמריקה. עבור המוח המוזיקלי השברירי של הלהקה, בריאן וילסון, זה היה עלבון אישי וקטלני. הוא ראה בכישלון זה חוסר אמון מוחלט ביצירתו ומנקודה זו ואילך הוא החל לסגת עוד יותר אל הצללים ולהעניק פחות ופחות מעצמו לפרויקטים הבאים.

את עטיפת התקליט המיוחדת, המשדרת אחווה ואופטימיות פסיכדלית, אייר אמן צעיר בשם דייוויד מקמקן. שנה קודם לכן, ב-1967, הקים מקמקן סטודיו לעיצוב בשם "המוסד לחזות טובה יותר", וההצעה לאייר עטיפה לביץ' בויז הייתה הזדמנות פז. "לא קיבלתי הוראות מפורשות", הוא סיפר, "ההנחיה הכללית הייתה להישאר באווירה הפסיכדלית של הסיקסטיז". האיור אכן משקף את שם התקליט ואת האווירה הפנימית בלהקה, שאחרי שנים סוערות של מריבות ומשברים, סוף סוף מצאה מחדש רגע של חברות ושיתוף פעולה. באופן אירוני, למרות נושא החברות, מקמקן כלל לא פגש את חברי הלהקה ואת דיוקנאותיהם צייר מתמונות שקיבל. אולי זה היה רמז דק לכך שהחברות הזו, כמו התקליט עצמו, היו הזמנה שקטה לחברות בשנה שדרשה שאגה.

גט בק... גט בק. ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד הגיטריסט הבריטי ג'ף בק. הוא מת בינואר 2023.

בתחילת ספטמבר 1969 תהו רבים כיצד הגיטריסט, ג'ף בק, פירק להקה כה מוצלחת שהייתה לו, עם זמר ושמו רוד סטיוארט. אבל בק לא התרגש והסביר לעיתון 'רקורד מירור' כי בכוונתו להקים להקה חדשה עם בסיסט ומתופף גדולים וידועים מאד בארה"ב.

בק: "הם שני אנשים שאני מאד רוצה לעבוד איתם. עכשיו אני מחפש גם זמר טוב שיעבוד איתנו, אבל כרגע יש מחסור גדול בזמרים כאלו. לא הייתי מתוסכל מהלהקה הקודמת שהייתה לי אבל חשתי שהגיע הזמן להתקדם הלאה. הפעם אני מתכנן צעד קיצוני שאין לי מושג כיצד ייצא, מוזיקלית". אותם שני אנשים, עליהם שמר אז עדיין בסוד, היו הבסיסט טים בוגארט והמתופף קרמין אפיס - שניהם מלהקה ושמה ואנילה פאדג'. בק סיפר עליהם אז: "הם שני בחורים מלהקה באמת גדולה וידועה בארה"ב. אני לא יכול להסגיר את השמות שלהם עד שכל העניינים יסודרו. אני רוצה לעבוד בארה"ב כי המנהל של ענייניי שם נראה נח רוב הזמן ואילו המנהל שלי באנגליה עובד ללא הרף. זה רק מראה כמה כסף יש בארה"ב לעומת באנגליה".

המתופף בלהקתו המפורקת של בק, טוני ניומן, סיפק זווית משלו על הלהקה שפורקה: "הלהקה הזו הייתה תמיד לא יציבה. כל הזמן קרו שם מריבות ובלגאנים. מעולם לא ערכנו חזרה מוזיקלית אחת הגונה, במהלך שמונה החודשים בהם הייתי חבר בלהקה. זו אחת הסיבות שלהקות ג'אז כיום לא צוברות קהל גדול. כי הן לא עורכות מספיק חזרות כדי להיות מהודקות. כרגע אני רוצה להמשיך ולנגן. יש לי עסקים נוספים, אבל נראה לי שאצטרף ללהקת הליווי של בילי פרסטון, שהוא חבר טוב שלי. לא תראו אותי עובר לגור בארה"ב, כי מבחינתי לחיות שם זה כמו לחיות בסיוט ממוזג".

בסוף אותה כתבה הנחית הכתב, איאן מידלטון, פצצה ובה הודיע: "אם אתם תוהים מי אלו הנגנים המסתוריים של ג'ף, נסו להמר על להקת ואנילה פאדג'...".

אבל חלומו של בק נקטע עם תאונת אופנוע שגרמה להשבתתו מפעילות. בוגארט ואפיס המשיכו הלאה והקימו להקה ושמה CACTUS. ב-1972 החלו השלושה לעבוד יחדיו על תקליט והופעות, אך המצב כבר השתנה וההבטחה הגדולה הפכה להחמצה.

הקיץ שלעולם לא נגמר: איך הביץ' בויז כבשו את 1974 וגרמו לאמריקה להתאהב מחדש. 24 ביוני, 1974. אמריקה בעיצומו של משבר ווטרגייט, הציניות חוגגת והאופטימיות נראית כמו זיכרון רחוק. ואז, משום מקום, נוחת בחנויות התקליטים אלבום אוסף כפול שמשנה את המשחק הכללי. קוראים לו ENDLESS SUMMER, והוא עומד להפוך את הביץ' בויז לגיבורי התרבות הגדולים של הרגע.

הרעיון לאלבום, שהגיע מהזמר מייק לאב, היה פשוט אך מבריק: לארוז את כל להיטי הפופ-רוק-גלישה המוקדמים של הלהקה, מהשנים 1962 עד 1965, ולהזכיר לכולם מי היו מלכי החוף המקוריים. חברת התקליטים קפיטול רקורדס, שחיפשה דרך למנף את הקטלוג הישן, אימצה את הרעיון והשקיעה בקידום מכירות אגרסיביות בטלוויזיה וברדיו. התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה.

האלבום לא רק הצליח - הוא התפוצץ מרוב הצלחה. ENDLESS SUMMER זינק היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד, הדיח משם אמנים עכשוויים והפך לגורם לשינוי. הוא נשאר במצעד המכירות 158 שבועות רצופים, מכר למעלה משלושה מיליון עותקים והפך לפסקול הבלתי רשמי של אומה שלמה שהייתה זקוקה למנת שמש ואסקפיזם.

בתוך שבועות ספורים, הביץ' בויז, שבשנים ההן נחשבו ל'נערי הסוף' והופיעו באירועים קטנים יחסית, הפכו לאחד ממופעי האצטדיונים המבוקשים ביותר באמריקה. עם הלהיטים הישנים, ועם דור שלם של צעירים, שחלקם עוד לא נולדו כשהשירים הוקלטו, הקסם התגלה שוב. בעיניהם, חברי הלהקה נראו פתאום כמו גיבורי על. "קם לכבודנו דור חדש של מעריצים", אמר גיטריסט הלהקה, קארל וילסון. ״זה היה מדהים".

הקאמבק הזה לא קרה בחלל ריק. שנת 1974 הייתה השנה שבה אמריקה החלה להביט אחורה נוסטלגית. גם בוב דילן, עוד דמות מונומנטלית משנות השישים שכמעט נעלמה מעין הציבור, חזר לבמות באותה שנה עם סיבוב הופעות היסטרי שהכרטיסים אליו נחטפו בשניות. היה ברור שאנשים מחפשים משהו עמוק ואמיתי יותר, הם מצאו אותו בשירים של הביץ' בויז. לפתע, כולם הבינו שבתוך המילים על מכוניות מהירות, בחורות יפות ו-FUN טהור, הסתתרה גאונות מוזיקלית והרמוניות קוליות שאין להן תחליף.

הדרך חזרה לפסגה הייתה ארוכה ומפותלת. אחרי שיא ההצלחה בהמשך שנות השישים, הגלשנים וחולצות הפסים פינו את מקומם לגלים סוערים הרבה יותר בתחום הנפש. המוח המוזיקלי של הלהקה, בריאן וילסון, הוביל אותם לכיוונים ניסיוניים ומורכבים. יצירות מורכבות כמו התקליט PET SOUNDS ויצירת המופת הגנוזה SMILE, הפכו עם השנים לקלאסיקות, אך בזמן אמת הרחיקו חלק מהקהל. בריאן עצמו הסתגר, נאבק בשדים אישיים והפך לדמות פרנואידית ומסוגרת. בשנת 1974, חברי הלהקה כבר נראו רחוקים שנות אור מהדימוי הצעיר והרענן שלהם. למען האמת, היחיד שעדיין חי את חיי החוף והגלישה היה המתופף יפה התואר, דניס וילסון.

ואז הגיע ENDLESS SUMMER ונשבה רוח חדשה במפרשים. רוח של נעורים נצחיים, שהוכיחה שלפעמים כל מה שצריך כדי להרים את מצב הרוח הלאומי זה שיר טוב.

באופן אירוני, היה זה הגיטריסט ג'ימי הנדריקס שהכריז באלבומו משנת 1967: "לעולם לא תשמעו יותר SURF MUSIC". בשנת 1974, הנדריקס כבר לא היה בין החיים מזה ארבע שנים, וההצהרה שלו הוכחה כטעות פטאלית. אמריקה לא רק חזרה להקשיב לשירי הגלישה ההם, היא גם רקדה בהתלהבות כל הדרך לחנויות התקליטים ולאולמות ההופעות, רק כדי לקבל עוד קצת מהריגוש התמים והמופלא הזה, שהרגיש נכון מתמיד.

ב-24 ביוני בשנת 1974 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו CARIBOU. זה אחד מתקליטיו היותר עלומים שזכה בזמן אמת לביקורות לא טובות ולאחת העטיפות היותר מזעזעות בקטלוג שלו. הוא נמצא בדיסקוגרפיה של אלטון כנטע זר בין שני אלבומים מופלאים - ׳להתראות דרך הלבנים הצהובות׳ ו׳קפטיין פנטסטיק והקאובוי המאובק׳.

קבלו את הכוכב הגדול בעולם, עם לחץ זמנים מטורף, הרים מושלגים, קוקאין לארוחת בוקר, ופסנתר אחד אייקוני. סיפורו של התקליט CARIBOU הוא שיעור מרתק על מה שקורה כשגאונות פוגשת כאוס.

בשנת 1974 העולם כולו כורע ברך מול אלטון ג'ון. האיש הוא הר געש של יצירתיות ופופולריות, אחרי ששיגר לחלל את יצירת המופת הכפולה 'להתראות דרך הלבנים הצהובות'. הציפייה לתקליט חדש הייתה בשיאה, אבל כשהגיע CARIBOU, המבקרים נותרו המומים, ולא במובן הטוב של המילה. התקליט, שנולד בחיפזון כמעט קומי, נחשב עד היום לנטע זר בדיסקוגרפיה המוזהבת של אלטון, תקוע בין שתי פסגות מונומנטליות. עם עטיפה שנראית כמו טעות דפוס מביכה וביקורות שקטלו אותו עוד לפני שהניגון הראשון של התקליט הושלם. אבל CARIBOU הוא הרבה יותר מסתם תקליט; הוא תאונת דרכים מפוארת שאיכשהו הולידה כמה יהלומים.

"אנחנו עושים את התקליט החדש הזה בדנבר וזה יהיה ממש פ'אנקי", הכריז אלטון בסוף 1973, "אנחנו חוזרים ליצירה מסוג TUMBLEWEED CONNECTION, אבל הרבה יותר פ'אנקית". המציאות, כדרכה, הייתה קצת פחות רומנטית והרבה יותר לחוצה.

תשעה ימים בינואר

הסיבה המרכזית לחיפזון הייתה חוזה דרקוני מול המו"ל דיק ג'יימס, שחייב את אלטון לספק שני תקליטים בשנה. לוח הזמנים של הכוכב היה צפוף מאד וחלון ההזדמנויות היחיד בא עם תשעה ימים קפואים בינואר, רגע לפני שהמטוס ממריא לסיבוב הופעות ביפן. הלחץ היה עצום.

כדי לברוח מההמולה, קיבל אלטון את ההחלטה לקחת את כל החבורה לחווה מבודדת ויוקרתית בקולורדו בשם 'קאריבו'. המקום, השוכן בגובה מסחרר של כ-2,600 מטר מעל פני הים, היה שייך לג'יימס גרסיו, המפיק של להקות הענק שיקגו ודם, יזע ודמעות. התפאורה הייתה פסטורלית: כל חבר להקה יקבל בקתה פרטית, הארוחות יהיו בנוסח דליקטס כפרי והנוף של הרי הרוקי יהיה עוצר נשימה.

אלטון ולהקתו נחתו בשדה התעופה במטוס בואינג 727 פרטי, ששימש קודם לכן את בוב דילן. המטוס תואר כבעל צבע חום מזעזע, אך פיצה על כך עם בר משקאות מפואר ופרטי. לימוזינות הסיעו את החבורה העייפה אך נרגשת אל החווה, שם קיבלו את פניהם עם המבורגרים על האש מול הנוף המושלג. "כששמענו שאלטון רוצה לעלות אלינו, התרגשנו!", כך מנהל האולפן, ג'ון קארסלו, "לא ידענו שהוא הולך לקרוא לתקליט על שם האולפן. גילינו את זה רק כשראינו את העטיפה. זה באמת שם אותנו על המפה!".

קוקאין, בירות וקלאסיקות

עם הכניסה לאולפן, שמע אלטון ברקע את הגיטריסט ריק דרינג'ר מסיים להקליט גרסה מחוספסת לשיר הקצבי ROCK AND ROLL HOOCHIE KOO. הסאונד הדליק אותו אבל עדיין היה לו תנאי אחד: החלפת מיקסר ההקלטות שלא היה לרוחו. צוות האולפן המסור איתר את הקונסולה המבוקשת באולפני אבי רואד בלונדון והטיס אותה במיוחד לקולורדו. לרשותו של אלטון הועמדו גם שלושה פסנתרים, כאשר הבחירה הברורה הייתה פסנתר כנף סטיינוויי שהגיע מאולפני CBS, בו נוגן השיר 'גשר על מים סוערים' של סיימון וגרפונקל.

אלטון הגיע עם כמה שירים מוכנים, ביניהם הבלדה קורעת הלב DON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME והרוקר THE BITCH IS BACK. למרות זאת, העבודה הייתה רחוקה מלהיות נקייה. הגובה הרב של החווה הקשה על שירתו של אלטון וגרם לקולו להתעייף במהירות, מה שאילץ אותו להקליט את השירה בטייק ראשון או שני. זו הייתה הקופה בה הוא החל להשתמש בסמים באופן קבוע. קוקאין היה מנה קבועה בתפריט, לא רק שלו אלא של כל הלהקה. כפי שהעידו חבריה, עם קוקאין לא ישנים ולא אוכלים – עם קוקאין בעיקר שותים אלכוהול, ואכן, גם האלכוהול זרם כמו מים.

חוות דעת קטניות ועטיפה בלתי נשכחת (לרעה)

לאחר שהקלטות הבסיסיות הסתיימו בקולורדו, המפיק הנאמן גאס דאדג'ן לקח את הסלילים ללוס אנג'לס להוספת שכבות נוספות. הוא גייס צבא של כישרונות, כולל קולות רקע של קארל וילסון וברוס ג'ונסטון מהביץ' בויז, הזמרת דאסטי ספרינגפילד, הצמד קפטן וטניל, וחטיבת כלי הנשיפה האדירה של להקת TOWER OF POWER.

אבל העיתונות הבריטית כבר יצאה לעברו עם סכינים. על הסינגל הפותח נכתב במגזין NME: "המשרד של אלטון מבטיח לנו כי THE BITCH IS BACK יהפוך במהרה לקלאסיקה שלו. לאוזנינו זה נשמע תפל וחסר השראה מכדי לשכנע... השיר נחמד ומתנגן באווירה רוקית נחמדה, אבל בסופו של דבר הוא נשמע שגרתי. קלאסיקה של אלטון? אין מצב!".

ואז הגיעה העטיפה של התקליט. אלטון, במצב רוח עצבני, סירב להצטלם ורק אחרי כמה בירות הסכים ועמד מול המצלמה. התוצאה היא אחת העטיפות המזעזעות יותר לטעמי בתולדות הפופ: אלטון בבגדים תיאטרליים עומד בסטודיו צילום סטנדרטי על רקע טפט מוגזם, מראה שמזכיר יותר תמונה שעשו לי בילדותי בסטודיו צילום בארץ ופחות תמונה עבור עטיפה של כוכב רוק בינלאומי. על העטיפה הפנימית הוא נראה נכנס למכוניתו, כשהמעצב צבע את משקפיו בוורוד. אלטון כל כך השתעשע מהרעיון שהוא שקל לקרוא לתקליט בכללותו OLD PINK EYES IS BACK.

מגזין רולינג סטון לא ריחם ופרסם באוגוסט 1974: "ביוני 1974 חתם אלטון ג'ון את החוזה היוקרתי שנחתם עד כה מול חברת תקליטים. חברת התקליטים MGM חגגה את העניין עם פרסום גדול בעיתונים על ההחתמה הזו. החוזה הזה נחתם בזכות הצלחת תקליטיו האחרונים. אך האלבום CARIBOU דווקא העצים את חולשותיו והקטין את החוזק שלו. כמעט כל שיר באלבום הזה נשמע חסר פוקוס. עד כדי מחשבה על שחצנות מצד היוצר שהרגיש שהוא לא צריך להוכיח יותר כלום על עצמו. השיר החזק ביותר באלבום הוא הקטע הפותח, שנקרא THE BITCH IS BACK. אך גם בו יש בעיה. מכאן האלבום הולך להפקה מסונטזת ודי חלולה״.

באופן אירוני, למרות הביקורות הצוננות, אנשים חשבו אחרת. CARIBOU כבש את המקום הראשון במצעדים בארצות הברית, בריטניה, קנדה ומדינות רבות נוספות, והוכיח שגם ביום חלש, אלטון ג'ון עדיין היה בלתי אפשרי לעצירה. החווה עצמה הפכה לאתר עלייה לרגל, וכשלוש שנים מאוחר יותר להקת סופרטרמפ הקליטה שם את תקליט המצליח "אפילו ברגעים השקטים ביותר". כך, מתוך הכאוס, הלחץ והחומרים הממכרים, נולד פרק מוזר ומרתק בסיפורו של אחד האמנים הגדולים בכל הזמנים.

שיר המלחמה של יאנג ונאש! ב-24 ביוני בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לניל יאנג וגרהאם נאש ששמו WAR SONG.

השיר הזה נכתב על ידי ניל יאנג בשנת 1972 כניסיון להוריד את ניקסון מכס הנשיאות. הוא רצה לתמוך אז במועמד לנשיאות, ג'ורג' מקגוורן, שהצהיר כי הוא נגד מלחמת וויאטנם. יאנג אף תיכנן את הוצאת התקליטון בזמן תהליך הבחירות ושהכסף מהמכירות יועבר ישירות לקמפיין של מגוורן. באותה תקופה הוא סבל מכאבי גב איומים ולא יכל לצאת לסיבוב הופעות, לכן חיפש דברים אחרים שישאירו אותו בעין הציבור והתקליטון הזה היה אחת התוצאות.

יאנג ונאש, פליטי רביעיית קרוסבי סטילס נאש ויאנג שכבר חדלה אז מלהתקיים, היו שניים שלא בחלו בתקופה ההיא להביע את דעותיהם הפוליטיות - אם ביצירתם או בראיונות עימם. את השיר הזה הם הקליטו באולפן הפרטי של יאנג שנקרא BROKEN ARROW ולהקת הליווי פה היא להקתו של יאנג בתקופה ההיא שנקראה THE STRAY GATORS. כמו כן, זה השיר היחיד שזכור לי שנכתב במשותף על ידי יאנג ונאש.

אפשר לקרוא ללהקת הליווי פה כלהקת HARVEST, כי זו הלהקה שליוותה באותה שנה את יאנג בהקלטת תקליטו בשם הזה. מה שכן, השיר הזה הפך במשך שנים רבות לפריט נדיר בקטלוג של יאנג.

מבחינה מוסיקלית מדובר בשיר רוק טוב מבית היוצר של יאנג, אך המילים פה הן הצד הפחות מושך. אין ספק כי מדובר פה בתקליטון מיוחד בקטלוג של יאנג. לא הרבה מכירים אותו, למרות שצד ב' שלו הכיל את השיר THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. מה שבטוח, מדובר פה בשיר שהוקלט בתקופה חשובה מאד לשני היוצרים שלו. יש בו אגרסיביות שמזכירה את השיר OHIO, שהוקלט שנה לפני כן.

אז כן, כשליאנג מפריע משהו - הוא שופך אותו היטב ביצירתו. אך עם כל הרצון הטוב, התקליטון נמכר בכמות קטנה וההצלחה החליקה ממנו והלאה.

הפרויקט קם לתחייה! ב-24 ביוני בשנת 1973 נערך איחוד של להקת BLUES PROJECT ביחד עם אל קופר. המופע, שנערך בסנטרל פארק, הוקלט ויצא על גבי תקליט. ובכן, לא בדיוק...

אל קופר בספרו: "הבלוז פרוג'קט התפרקה למעשה והתפצלה לשני פלגים בשנת 1967. אני הקמתי את להקת דם, יזע ודמעות עם הגיטריסט סטיב כץ. הבסיסט-חלילן אנדי קולברג והמתופף רוי בלומנפלד נעו מערבה והחלו את להקת SEATRAIN; והגיטריסט דני קאלב הושבת לזמן מה כתוצאה מטריפ אסיד רע שקרה לו בזמן חופשה. הייתה לי חברת תקליטים משלי והתגעגעתי לנגן עם הבחורים האלו. הקמתי לתחייה את הלהקה ועשינו מיני-סיבוב של הופעות שיוקלט לאלבום חי. לא משנה ששניים מתוך שלושת האלבומים בדיסקוגרפיה שלנו כבר היו בהופעה חיה והציגו רבים מאותם שירים שביצענו כעת - זה היה אמור להיות כיף ותרפיה נהדרת עבור דני.

אחת ההופעות בסיבוב הייתה במקום מקורה בוושינגטון. זה היה למעשה המופע הטוב ביותר של הסיבוב. עד שהגענו להופעה האחרונה בעיר הולדתנו, בסנטרל פארק בניו יורק, הרבה מהספונטניות נעלמה. אבל הקהל היה פנטסטי. כשערכתי את האלבום, השתמשתי ברוב ההקלטות מוושינגטון ולקחתי את דברי ההקדמות ומחיאות הכפיים מההופעה בסנטרל פארק. חוץ מזה, השם 'איחוד בסנטרל פארק' היה מושך יותר. עדיין, מכירות האלבום היו מאכזבות".

הגיטריסט סטיב כץ בספרו: "נוצרה הזדמנות לבלוז פרוג'קט לעשות איחוד. אל קופר הקים את הלייבל שלו, SOUNDS OF THE SOUTH, וההחתים להקה לא ידועה מפלורידה בשם לינירד סקינירד. הוא חשב שזה יהיה נחמד לעשות כמה הקלטות עם הבלוז פרוג'קט ואולי להוציא זאת בלייבל החדש שלו. אל לקח את

ההקלטות שעשינו בסיבוב לאטלנטה ועם אנדי קולברג הוא ערך להן מיקס תוך כדי החלפת כל אחד מהקולות הבלתי מקובלים עליו. בדרך טיפוסית לו, אל לא שאל אותי אם אולי רציתי לתקן שירה או שתיים, וכך האלבום הזה בהופעה שוחרר עם השירה הלא טובה שלי, בעוד שהשירה שלו כה השתפרה שכמעט נשמעה אנושית".

המסרים הסודיים שריסקו את אי.אל.או: הסיפור המלא על התקליט שאמור להיות יצירת מופת כפולה. התאריך הוא 24 ביוני בשנת 1983 כשיצא תקליט חדש, SECRET MESSAGES. אבל מאחורי השם המסתורי מסתתר סיפור על התפרקות, מאבקים משפטיים ויצירה שנגדעה באיבה. זה לא היה עוד תקליט, זו הייתה תחילת הסוף של מסלול מפואר.

לאחר שכבשו את העולם עם צליל סימפוני-עתידני ייחודי, הסיפור של להקת אי.אל.או כפי שהכרנו אותה, די מגיע לקיצו בתקליט הזה. בשנת 1983, ג'ף לין מצא את עצמו בצומת דרכים כשעמד מול שורה של אתגרים ואירועים שטרפדו את החזון שלו ליצור אלבום שאפתני ביותר.

הוא רצה יצירה רחבת יריעה שתמשיך את האלמנט הקונספטואלי של התקליט הקודם, TIME. אך חברת התקליטים סי.בי.אס, ככל הנראה מודאגת מהעלויות ומהכיוון הלא מסחרי של צעד כזה, הטילה וטו. הלחץ היה עצום לקצץ את החומר לתקליט בודד. ההתעקשות הזו הציתה סכסוך מר, עיכבה את יציאת התקליט, וכשסוף סוף זה נחת על המדפים, מאמצי השיווק של החברה היו, בלשון המעטה, פושרים. למרות זאת, התקליט הצליח להפיק להיט אחד בולט, ROCK'N'ROLL IS KING. אבל לאחר התקליט הזה, אי.אל.או נכנסה לתרדמת ארוכה עד לניסיון קאמבק בעייתי בשנת 1986.

צלילה למסרים: שיר אחר שיר - מה בדיוק קרה שם?

התקליט נפתח עם שיר הנושא, SECRET MESSAGES , וכשמו כן הוא, עמוס בהודעות סודיות. הבולטת שבהן היא הקלטת צלילי קוד מורס המאייתים את האותיות ELO. השיר כולו הוא תגובה צינית של ג'ף לין לתופעת היסטריית ההמונים באותה תקופה שאמרה כי אמני רוק שותלים מסרים שטניים בהקלטות שלהם כשמנגנים אותן לאחור. לין הסביר: "היו המון חדשות על הדבר הזה שנקרא 'מסר מנוגן לאחור'. אתה אומר משהו הפוך בכוונה וכשמנגנים קדימה, זה נשמע כמו משהו אחר. השיר הזה נוצר בהשראת השטויות האלה". מבחינה מוזיקלית, המתופף בב בוואן מנגן על תופי רוטו-טומס, אך שימו לב: התיפוף המרכזי הוא למעשה LOOP מתוכנת, ולא נגינה חיה, עוד סימן לשינוי הכיוון של הלהקה.

השיר השני, LOSER GONE WILD, הוא מלודרמה בסטייל חדש. המעריצים הוותיקים נחרדו מהשורות "לא אכפת לי אם הכינורות לא ינגנו / אני בכל מקרה לא אקשיב להם / לא אכפת לי מה אנשים יגידו". רבים ראו בזה הכרזת מלחמה של ג'ף לין על הסאונד הקלאסי של הלהקה. לין, מצדו, הסביר שפשוט הוא רוצה להתנסות בכתיבת שיר עם מקצבים משתנים.

אחריו מגיע BLUEBIRD, שהוא אחד השירים הקליטים יותר בתקליט. כאן הכישרון של לין ליצירת מלודיות בלתי נשכחות בא לידי ביטוי במלואו. ידוע שלין היה כותב את המילים לשיריו ברגע האחרון ומייחס בעיקר חשיבות למלודיה. מעניין אם גם פה היה התהליך הזה.

הצד הראשון נחתם עם TAKE ME ON ON האיטי והמהפנט. לין סיפר שהשיר עוסק באסטרונאוט שמעדיף להישאר בחלל ולא לחזור לכדור הארץ. בשנת 2012, הוא הודה בראיון שזהו אחד השירים האהובים עליו ביותר מכל מה שכתב אי פעם. ומי שרכש את גרסת הקסטה של ​​התקליט זכה לשיר בונוס, TIME AFTER TIME, שכלל גם הוא מסרים המנוגנים לאחור. עם זאת, קשה להגדיר אותו כאחד משיאי היצירה של הלהקה.

הצד השני של התקליט נפתח ברוק'נ'רול סוחף, FOUR LITTLE DIAMONDS, מחווה ישירה של לין ללהקות הסיקסטיז שהוא העריץ. מיד אחריו בא STRANGER האפלולי, שמתחיל עם קול מסתורי. אז אם הופכים את התקליט ומנגנים לאחור, הקול אומר בבירור: "אתם משמיעים אותי לאחור". וואללה, יופי...

הקצב עולה שוב עם DANGER AHEAD. לין, שלא מרבה לדבר על שיריו, אמר על השיר: "זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהשתמשתי בקופסת הקסם של AMS, שהייתה עמוסה באפקטים מיוחדים. השתמשתי בה בהרחבה".

משם אנחנו ממשיכים ל- LETTER FROM SPAIN. כאן מסתתרת בדיחה בריטית פרטית של לין. כך הוא מספר: "זה היה במקור מכתב מצרפת, אבל חשבתי שמכתב מספרד יהיה פחות שנוי במחלוקת". זאת כי בסלנג הבריטי, מכתב מצרפת משמעותו קונדום. אחרי המכתב, עולים על רכבת מזהב - TRAIN OF GOLD. לין: "היינו בחלק ההולנדי של סיבוב הופעות עולמי ונכנסנו לאולפני ויסלורד כדי להקליט את זה".

התקליט מסתיים בפיצוץ עם הלהיט הגדול ביותר שלו, ROCK'N'ROLL IS KING. בב בוואן, המתופף, שפך אור על הבחירה המפתיעה: "כן, זה שונה משאר שירי התקליט. זו הייתה החלטה של ​​חברת התקליטים לשחרר אותו כתקליטון. אנחנו אוהבים את כל השירים ומשאירים את ההחלטות האלה לחברת התקליטים. אני מניח שהם בחרו באותו אופן שבו HOLD ON TIGHT נבחר מהתקליט הקודם". השיר, שהיה מחווה לרוק'נ'רול של שנות החמישים, טיפס עד למקום השישי במצעד הפזמונים של רשת ג' והצליח גם בעולם.

הסוף העצוב של הדרך

סיבובי הופעות לקידום התקליט מעולם לא התרחשו. ג'ף לין היה שחוק. סיבוב ההופעות הקודם שנועד לקידום התקליט TIME הרחיק אותו ממשפחתו הטרייה, שכללה שתי בנות צעירות. הפעם הוא מצא את עצמו תחת מתקפה משפטית מהבסיסט קלי גרוקאט, שתבע חלק מרווחי הלהקה, ונקלע לחילוקי דעות קשים עם המנהל הכוחני, דון ארדן. האכזבה שלו מהמנגנון שנקרא "להקה" הייתה עצומה, והוא קיווה לשחזר את ההצלחה של התקליט DISCOVERY משנת 1979, שהפך ללהיט ענק ללא צורך בהופעות. הפעם, זה פשוט לא עבד.

מה אמרו המבקרים אז?

הביקורות בזמנו היו חלוקות, ורבות מהן שיקפו את הבלבול שאחז במעריצים ובתעשייה. בעיתון מפיטסבורג נכתב: "לין, כמובן, הוא הלהקה. הוא כתב את המוזיקה והמילים, הפיק את האלבום וזכה לנגן בו בשישה כלים. תמיד היה לו חוש חד ללחן אבל הוא גם כתב המון שטויות לאורך השנים, ורוב התקליט החדש הוא זלזול מהסוג התפל ביותר. השילוב הזה עם הפינוק העצמי המשתולל שיוצר הגדרות גרנדיוזיות מדי, הופך את 'הודעות סודיות' לניתנות לדילוג".

בעיתון וינונה דיילי ניוז נכתב אז: "הימים של הגזמות תזמורתיות נראים מאחורינו. אפילו אי.אל.או כבר לא שם אלא יוצרים צליל שהוא יותר רוקאבילי ופשוט. אבל נראה שג'ף לין כבר לא מסוגל יותר לכתוב שירים טובים כשהוא צריך. ומה בדיוק הם המסרים הסודיים שבתקליט? אנחנו לא מתכוונים להרוס את רצועת הפטיפון שלנו כדי לסובב את התקליט לאחור ולגלות". בעיתון מורנינג קול מפנסילבניה נכתב: "התקליט האחרון של אי.אל.או הוא מה שלמדנו לצפות מג'ף לין והחבר'ה: עם סינגל להיט (ROCK'N'ROLL IS KING שדומה מדי ל-HOLD ON TIGHT, הלהיט מתקליטם הקודם) ושיר או שניים שנכתבו סביב נושא, במקרה הזה ההיסטריה על מסרים סאבלימינליים לכאורה הכלולים בתקליטי רוק. מה שלין אומר בשיר הנושא הנהדר (ועם עטיפת האלבום ההומוריסטית) הוא שחדשות, אמנות וטבע כולם מעבירים מידע, שאולי מובן או לא מובן - ומכאן שהמסר כנראה סודי למישהו. יש כאן כמה מנגינות יפות ועיבודים נחמדים. נראה שהיצירתיות של לין נובעת מאיזו פגיעה או כאב לב נסתרים. המילים והמוזיקה, הנגינה וההפקה שלו מקבלים תמיכה מספקת מההרכב הרגיל שלצדו".

בעיתון OTTAWA CITIZEN נכתב: "הסוד הגדול ביותר כאן הוא לאיזה כיוון אי.אל.או מנסה לקחת. הבלאגן הזה מוצא את הלהקה יוצאת לשלושה כיוונים נפרדים אבל הלהקה מצליחה להדביק את הכל יחד כדי לספק תחושה של תנועה מתמדת ואלמנט של הפתעה. זהו ללא ספק החומר החזק ביותר של האלבומים. לעומת זאת, אי.אל.או גם מגבירה את טקטיקת ה'דונה סאמר שנולדה מחדש' שלה עם הצמדת קטעי רוק קלאסי לרוק'נ'רול בסיסי בסגנון של צ'אק ברי. החדשות העגומות הן הכללת שלוש רצועות מלאות של זבל לא מדולל שסובל מסנטימנטליות, עיבודים מרושלים וכתיבה רופפת. אולי היה עדיף שהלהקה הייתה ממקדת את מאמציה החדשניים יותר במיני-אלבום. הודעות סודיות הוא סט כל כך מבלבל שהוא צריך פענוח כדי שיהיה הגיוני". בעיתון מאילינוי נכתב: "אני כבר לא יודע איפה להקת סוסי המלחמה הזו משנות ה-70 משתלבת ברצף הדברים של שנות ה-80, אבל התקליט הזה הוא אוסף מספק באופן עקבי של שירי רוק'נ'רול מעט חלומיים שנשמעים בטוחים יותר מרוב המוזיקה החדשה הנוכחית, ופחות יעילים מהמוזיקה הישנה של ELO. לין דבק בערכי רוק עתיקים והוא כל כך מיינסטרים בגישתו שהתקליטון ROCK'N'ROLL IS KING נשמע כמעט לא במקום".

טריוויה לסיום

העטיפה המפורסמת של התקליט היא קולאז' עמוס פרטים, שהבסיס שלו הוא צילום אמיתי של רחוב רויאל בעיירה רוצ'דייל, לנקשייר, בריטניה. כמוזיקה עצמה, גם העטיפה מסתירה יותר ממה שנראה לעין. רבים מהשירים שנגנזו, כמו היצירה הארוכה HELLO MY OLD FRIEND, נשארו כהודעות סודיות משלהן, מסרים אבודים ממה שיכול היה להיות עוד פסגה מפוארת בקריירה של הלהקה.

ההרצאה "התזמורת המחשמלת" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459

ב-24 ביוני בשנת 1969 נערך אירוע עם הופעה בקווינס קולג' באוקספורד. אחראי מטעם ההפקה שלח בקשה לחברת האמנים, COMMERCIAL ENTERTAINMENTS, שהייתה אז מהגדולות באירופה בתחומה, לברר עלויות של להקות ואמנים. התשובה התקבלה בצורת תעריפון. מעניין מה הוא וחבריו בחרו מהרשימה. הנה מדרג המחירים המפתיע:

אז איזו להקה נבחרה בסוף? ובכן, זו להקת פינק פלויד, תמורת 250 ליש"ט. הקהל ישב על הדשא בקמפוס והאזין, כי זו לא הייתה מוסיקה לרקוד עמה. חברי הלהקה הגיעו לשטח עם המון ציוד הגברה וכלי נגינה ואחד הסטודנטים שם, נייג'ל לואנסון, סיפר: "עמדתי ליד אחד הרמקולים כשלפתע המתופף שלהם היכה בגונג הענק. אני לא חושב ששמעתי משהו, שלושה ימים לאחר מכן".

"אני הוא אל אש הגיהנום - ואני מביא לכם...!" - ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד ארתור בראון, שסיפוריו לא פחות תוססים מהמוזיקה וההופעה התיאטרלית שיצר. הנה כמה מהם:

"סימן ההיכר שלי בהופעות הוא קסדה בוערת. חבשתי אותה בעת ששרתי את הלהיט שלי FIRE. כמובן שהיו פעמים בהן דברים לא הלכו כשורה עם זה. כשהופעתי, בשנת 1967, בפסטיבל ווינדזור, היה עמי עוזר שהיה לו אופי של פירומן. במקום למלא מחצית מהמיכל שהותקן על הקסדה בדלק, הוא החליט למלא את כל ההתקן. הראש שלי עלה בלהבות. הטמבל הזה לא ידע מה לעשות אז הוא דפק לי על הראש עם ידיו והדלק השפריץ לכל כיוון. הוא ברח משם כשהיד שלו בוערת. מישהו מהקהל מיהר עם כוס של בירה ושפך עליי. ירדתי מהבמה כשכולי ספוג בירה. נראיתי כמו בואש טובע. במהלך השנים פנו אליי כמה אנשים שטענו כי הם ששפכו עליי את הבירה.

הופעתי גם עם ג'ימי הנדריקס. הייתי אמן החימום שלו. כשהראו לו בתחילה את התמונה שלי, עם קסדה בוערת, הוא הודיע כי אינו מוכן לעלות אחריי. אבל התיידדנו במהרה ואפילו חשבנו לעשות להקה ביחד, שתשמיע גם הקלטות של ואגנר ברקע, עם כל מיני דברים שיוקרנו על מסכים. הוא רצה לעשות מוזיקה איתי ועם האורגניסט שלי אז, וינסנט קריין. אבל וינסנט לא רצה. ג'ימי לא היה אז המהפכן המטורף בעיניו, אלא מישהו שעשה כמה להיטים וזהו. אבל וינסנט לא היה בקו השפיות.

עשיתי לא מעט טעויות בחיי ואחת מהן הייתה כשדחיתי הצעה לחוזה, בסך 750,000 דולר, עם חברת התקליטים סי.בי.אס. זה היה אחרי שהשיר FIRE הפך ללהיט. דחיתי את זה כי היה לי אז חוזה, עבור פחות כסף באופן משמעותי, מול אנשי חברת התקליטים TRACK. וינסנט והמתופף קארל פאלמר היו רחוקים מלשמוח על זה. אבל אני הייתי איש של אמון ולכן כיבדתי את העסקה".

התאריך הוא 24 ביוני 1967. פסטיבל הפופ במונטריי הסתיים רק לפני שבוע והותיר את אמריקה המומה ומוקסמת, ו"קיץ האהבה" עומד להתפוצץ במלוא הדרו בסן פרנסיסקו. בדיוק ביום זה יצא בארצות הברית התקליטון שיהפוך לפסקול הבלתי רשמי של המהפכה הפסיכדלית: WHITE RABBIT של להקת ג'פרסון איירפליין. אבל הסיפור של השיר הזה מתחיל הרבה לפני כן, עם פסנתר ישן, טריפ של LSD, וחצוצרה ספרדית.

הזמרת והדמות מאחורי המילים היא כמובן הסולנית הכריזמטית הגדולה, גרייס סליק. את ההשראה היא שאבה, איך לא, מהספר "אליס בארץ הפלאות". סליק, כמו צעירים רבים ומרדניים באותה תקופה, קראה את סיפורי הילדים הקלאסיים וראתה בהם משהו אחר לגמרי: מדריך מוסווה לעולמות התודעה המורחבת. עם פטריות שמשנות גודל, נוזלים מסתוריים בבקבוקים, זחל שמעשן נרגילה, חתולים מסטולים ודימויים ברורים של התנסויות פסיכדליות.

אז אחרי שהיא לקחה LSD, היא שכבה והאזינה במשך שעות לתקליט המהפנט SKETCHES OF SPAIN של חצוצרן הג'אז הענק מיילס דייוויס והמתזמר גיל אוונס. האווירה הספרדית והמסתורית שם שלטה בה. תוסיפו לזה את הקצב הצבאי המתגבר של הבולרו של ראוול, וקיבלתם את הנוסחה המוזיקלית המושלמת למסע אל תוך הלא נודע. סליק הרגישה שהגיע הזמן לכתוב שיר שהוא מסר להורים הצדקנים: "היי, אתם הקראתם לנו את הסיפורים האלה, אז למה אתם מופתעים עכשיו?".

מעניין לציין שהשיר בכלל לא נכתב לג'פרסון איירפליין. סליק כתבה וביצעה אותו לראשונה עם להקתה הקודמת, GREAT SOCIETY, שבה הייתה חברה יחד עם בעלה דאז, ג'רי סליק. הלהקה צברה מוניטין בסצנת המועדונים הרותחת של סן פרנסיסקו, אך הספיקה להוציא רק תקליטון אחד, SOMEBODY TO LOVE (שנכתב על ידי גיטריסט הלהקה ואחיו של ג'רי, דרבי סליק). בסוף 1966, כשג'פרסון איירפליין חיפשו מחליפה לסולנית שעזבה, הם חטפו אליהם את סליק. היא לא באה בידיים ריקות והביאה איתה נדוניה ששינתה את ההיסטוריה: שני השירים, WHITE RABBIT ו-SOMEBODY TO LOVE. הלהקה הקליטה אותם מחדש עבור התקליט המכונן שנקרא "כרית סוריאליסטית", והפכה אותם להמנוני דור.

המבנה של WHITE RABBIT הוא יצירת מופת של בניית מתח. השיר נפתח בנגינת גיטרה מסתורית ומעט צורמנית של יורמה קאוקונן, ורק לאחר כמעט חצי דקה, קולה של סליק פורץ פנימה. מרגע זה, היא לא עוצרת לרגע. אין סולו גיטרה, אין הפסקה, רק זרם תודעה ווקאלי מהפנט שסוחף את המאזין. סליק וחבריה בחרו במכוון להתחיל את השיר באקורד מינורי כדי להשרות תחושה של חושך וחוסר ודאות, כמו אליס שנופלת למאורה זרה. אבל כשהיא שרה "לכו תשאלו את אליס", ההרמוניה עוברת לאקורדים מאז'וריים, כמעט חגיגיים. ואם תקשיבו היטב, תשימו לב שהארנב אכן מופיע במילה בשיר, אבל הצירוף המפורש "ארנב לבן" כלל לא נאמר בו.

לדברי סליק, תמיד היו אנשים שפירשו לא נכון את השיר הזה, למרות מאמציה הטובים ביותר להעביר את המילים. "תמיד הרגשתי כמו מורה טובת מראה ששרה את 'ארנב לבן'. הייתי שרה את המילים לאט ומדויק, כדי שהאנשים שהיו צריכים לשמוע אותן לא יפספסו את הנקודה ויגידו לילדים שלהם לא לעשות סמים". איזה ארנב שובב הוא זה!

מה הקשר בין פסנתר כנף, חבל תליה ויוצר גאון? ב-24 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט הסולו השני של טוד ראנדגרן ושמו RUNT - THE BALLAD OF TODD RUNDGREN.

הייתה זו פאטי סמית' שכתבה אז ביקורת על התקליט בעיתון רולינג סטון. כך היא כתבה: "כמו מוצרט, טוד ראנדגרן מעולם לא רצה להיוולד; אמו עבדה קשה כדי להכניס אותו לכאן והוא נלחם קשה כדי לשיר את החתימה המוזיקלית שלו בדפים המתקדמים של הרוק'נ'רול. עכשיו, אחרי כמה שנים של צלילות ורעש נוצץ בלהקה ושמה NAZZ הוא בא עם אוטוביוגרפיה זורמת ומציב את מעמדו כמפיק-מלחין עם הבלדה. בלדה היא סיפור שנכתב במוזיקה; בדרך כלל זה סיפור צער. המוזיקה של טוד מרובדת ומורכבת אבל המילים שלו קלות; מכילות את כל מרכיבי הבלדה הטרגיים רק שהנושאים הם עכשוויים אמיתיים. יש לו את היכולת לטרוף וללהטט במיטב עם מה שעבר ולירות בו למושלם עתידי.

למרות שהוא תמיד יצר מהמיטב של עולם שנוצר מראש, הוא עוטף אט אט את המקורות הללו בחזונו האישי. השיר CHAIN LETTER הוא היצירה שהכי משקפת את החזון הזה. למילים יש את האופטימיות האופיינית שלו ובדיוק כשהן מאבדות גובה, הרצועה נפתחת ומתרבה, כמו שעשה 'היי ג'וד'. אבל לשיר הזה של טוד יש יותר כדורים והוא עובר מספר שינויים בעוד ש'היי ג'וד' מעולם לא עבר את עניין החזרה הנמרצת.

אם האלבום נראה לא מאוזן זה בכל זאת אלבום הבלדות, אבל לא בלי הקלה קומית. טוד משחרר מחאה קטנה דרך איזו סאטירה חולנית טובה ב-BLEEDING. לטוד ראנדגרן יש יד טובה בכל דבר. עבור הבלדה הוא מערבב את הומור הקומיקס שלו עם הצבעים המוזיקליים השונים שמיוצרים במעין חלל רוק מעוות שרוב האנשים עדיין לא הצליחו להיכנס אליו. אני חושבת שטוד יכול להסיר מעצמו את הכינוי RUNT ולהמשיך בשמו".

ב-24 ביוני בשנת 1992 סיים בילי ג'ואל את בית הספר התיכון שלו עם תעודה. נשמע לכם מוזר? הנה ההסבר... זה היה בבית הספר התיכון היקסוויל בלונג איילנד, ניו יורק. ג'ואל לא סיים את לימודיו עם כיתתו בשנת 1967 בגלל שפספס שיעורי אנגלית כדי להופיע עם להקות במועדונים. הוא החמיץ מבחן קריטי באנגלית כשישן יתר על המידה. בניגוד לתארי הכבוד שג'ואל קיבל מאוניברסיטת פיירפילד, מכללת ברקלי למוזיקה, אוניברסיטת הופסטרה, מכללת סאות'המפטון ואוניברסיטת סירקיוז, הוא למעשה היה צריך לעבוד במקרה הזה, מכיוון שהיקסוויל גרמו לו לשלוח דוגמאות מעבודתו כדי לעמוד בדרישות. כשעבודתו נחשבת משביעת רצון, הוא התלבש היטב והצטרף ל-305 חברי המחזור של 92' בטקס הסיום שבו הוא קיבל את התעודה שלו. ג'ואל בנאומו בטקס: "ובכן, הנה אני, אמא. אני באמת הולך לקבל את תעודת התיכון שלי, וזה רק 25 שנה אחרי שכולם קיבלו את שלהם. אבל אמא, אל תדאגי. אני סוף סוף יכול לצאת מהמבוי הסתום הזה ולהתחיל לעבוד על קריירה עם עתיד אמיתי". הוא המשיך והציע כמה עצות על הבמה: "אל תמהרו, בצורה עיוורת, לאיזו עבודה נוחה שתשנאו בעוד כמה שנים. אל תעשו הרבה תוכניות הגיוניות, מסודרות והגיוניות מיד. למה לא לבעוט בהכל ולהעניק לעצמכם קיץ ארוך ומתוק של אהבה?".

איזה קלידן פגז הוא פטריק מוראז! ב-24 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן פטריק מוראז, שהיה בשנות השבעים חבר בלהקת יס. לפני יס הוא ניגן בלהקות MAINHORSE ו- REFUGEE. בשנת 1978 הוא הצטרף למודי בלוז.

אז הנה פטריק מוראז (הקלידן של יס) מודל אפריל 1976. "אנחנו לא עושים אלבומים למכירות. המכירות הן עסק של חברות תקליטים". מוראז, הבחור היחסית חדש בלהקה, התהדר אז באלבום סולו חדש וראשון בשם THE STORY OF I ואף סיפר שיש תוכניות לאלבום קלידים משותף שיציג אותו, את צ'יק קוריאה ואת הרבי הנקוק. זה, כמובן, לא יצא לפועל.

על התהיה, האם הרצף המהיר של הוצאת אלבומי סולו מטעם חברי יס יפגע במכירות של אלבומו החדש, הוא הסביר לכתב ה-NME: "לא, זה לא מפריע לי. אנחנו לא עושים אלבומים למכירות. המכירות הן עסק של חברות תקליטים. כמובן שזה היה טוב יותר אם היו מרווחים גדולים יותר בין יציאת תקליט אחד למשנהו, אבל כל עוד התקליט יצא, אני חושב שמי שמעוניין בו יקנה אותו".

מוראז הצטרף ללהקת יס באמצע 74 והנגינה שלו חיזקה את הופעותיה החיות. היו אז שטענו כי מוראז הוא נגן טוב יותר מריק ווייקמן (אותו החליף ביס) או קית' אמרסון. עבורו, הגיבורים המאסטרים האמיתיים היו צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק, אוסקר פיטרסון ודומיהם.

האלבום THE STORY OF I הוא אלבום קונספט קוסמי ועשיר בצלילים ובסגנונות. סיפור העלילה של התקליט נכתב על ידי מוראז בעטיפה הפנימית של האלבום. בקצרה, ה'אני' הוא בית מלון וכל מי שנכנס לבניין הזה צריך לעלות 900 קומות שלו ולקפוץ מלמעלה. הקפיצה הגדולה היא ההמראה לאינסוף ואל האהבה האולטימטיבית. מוראז על הרעיון לסיפור. "זה הגיע מחלום וממצבים שונים אותם חוויתי בארצות הברית כשהופעתי עם יס. במלונות שונים ששהיתי בהם הבנתי הרבה מצבים שאנשים נמצאים בהם ואז ירדתי לדרום אמריקה והסיפור התפתח, יותר ויותר. חלמתי שם חלום מאוד מאוד מוזר ומאד מוחשי. היה הבניין, והירידה מהבניין הזה הייתה עם גשר. מתחת לגשר היו מים קפואים מאוד. בצד השני של הגשר היו הרבה שווקים עם גנבים ואסירים וכן הלאה. באותו זמן ניסיתי לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה וגם ניסיתי לא להתרגש מהנוכלים והגנבים. ואז הגעתי לגשר ונלקחתי על ידי... זה מטורף לומר את זה - נלקחתי לסיפון של צלחת מעופפת. זה היה כל כך מוחשי. זה נראה מטורף מאוד, אבל זה היה כל כך חזק במוחי". ריק ווייקמן לא היה חושב על דבר שכזה...

מוראז: "בחרתי באות I כי זו האות התשיעית של האיי.בי.סי, שהיא גם סמל לחיים ולגלגול נשמות, ולאהבה. והבניין אמור לכלול 900 קומות, באופן אבסורדי. מה גם שמצאתי את המספר תשע מאוד אטרקטיבי. כשהצטרפתי ליס הייתי החבר התשיעי שלהם ועשיתי את האלבום התשיעי שלהם (הנתון האחרון הזה לא נכון, הוא עשה איתם את אלבומם השביעי - נ.ר), ואת סיבוב ההופעות האמריקני התשיעי שלהם. וכל התשעים האלה מגיעים באותו זמן. זה בטח נשמע לכם כדבריו של משוגע. הייתי כך גם לפני שהצטרפתי ליס. יש לי קשרים קוסמיים עם אנשים".

ועדיין, עם כל הקוסמיות, יש צורך גם לדאוג כלכלית כשמפיקים תקליט. מוראז: "אני אדם כלכלי מאוד. בהיותי המפיק הבכיר של האלבום, צפיתי בהוצאות מקרוב. שמתי דגש על האנשים המשתתפים באלבום ושהם מקבלים יחס טוב. ההפקה הזו יצאה מהכיס שלי. זה לא כסף של חברת תקליטים".

מוראז לא הגיע ממשפחה אמידה. למעשה, מוראז אמר שמשפחתו היא אחת העניות יותר שחיו בשוויץ, ולולא פסנתרן קונצרטים הונגרי שלקח את הפסנתרן הצעיר תחת חסותו, מוראז לא מגיע למימוש יעודו המוזיקלי. כשעזב את משפחתו בגיל 17, עבד מוראז באתרי בנייה וכשהגיע לאנגליה הוא עבד כטבח בבית ספר ורשימת המשרות הזמניות בהן עסק, מהמטבח ההוא, הייתה מרשימה; הוא עבד כדוגמן בהונג קונג, בדק מטוסים צבאיים בטורקיה, מכר שטיחים ועבד כצלם ביפן. הספק מאד מרשים לבחור צעיר.

עד שהוא מצא את מקומו במוזיקה. הוא הוביל, בשנת 1972, להקה בשם MAINHORSE שהוציאה תקליט אחד והקליטה מוזיקה לסרטים. בשנת 1974 הוא פעל עם להקת REFUGEE המצוינת וממנה נשלף ללהקת יס. "התפקיד שלי בעסקי המוזיקה הוא לתת לאנשים את כל מה שאני יכול. יכולתי לעשות תקליט סולו רוק פשוט, אבל יש הרבה אנשים שעושים את זה והם טובים מאוד בזה. החלטתי לנסות משהו אחר".

מוראז היה עסוק אז מאד עם להקת יס, באפריל 1976, והוא לא ידע אז שתוך מספר חודשים הוא יועף מהלהקה לטובת... ריק ווייקמן.

מוראז אף חתם בעותק של ספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון":

גם זה קרה ב-24 ביוני: עם סיפורים על אבות ובנים, גיטרות שעשו היסטוריה, פרויקטים שנגנזו ויום הולדת למתופף שמחזיק את אחת הלהקות הסוערות בעולם. בואו נתחיל.

ג'ון לנון מסלק את אבא (בספר, לפחות)

בשנת 1965, עולם הספרות קיבל זריקה נוספת של הומור נונסנס וסוריאליזם מבית היוצר של ג'ון לנון עם צאת ספרו השני, A SPANIARD IN THE WORKS. הכותרת היא עצמה משחק מילים משעשע על הביטוי הבריטי A SPANNER IN THE WORKS, שמשמעותו תקלה בלתי צפויה. מעריצי הביטלס כבר ידעו למה לצפות עם צאתו לאור, לאור מה שקראו בספרו הקודם.

אבל מתחת למעטה הציני שכנה גם מציאות כואבת, כמו למשל באחת היצירות, לקראת סוף הספר, שג'ון קרא לה בשם 'אבא שלנו': "זה היה לא מזמן כשאבא היה מסורבל – מבאס. נראה כי קלט את המסר והחל לארוז את תיקו. 'אתה לא רוצה בסביבה', הוא אמר. 'אני זקן וגם מוגבל'. לא היה לנו האומץ להגיד לו כי כי הוא צודק. לקח לו זמן לארוז את מזוודתו הרעועה. אנחנו השתעלנו ליד הדלת כדי למהר ולהוציאו. 'אני לא ראוי לאדם או לחיה', אמר ועיניו רטובות. 'לכן אנחנו נפטרים ממך, כסיל מנוול שאתה. צא!'..." רבים קראו וחשבו כי מדובר בעוד פואמה דמיונית אך ג'ון החליט בספר זה להחליף את תפקידי המציאות שלו ושל אביו, פרדי כשעתה זה תורו להעיף את אביו מחייו. הביקורות השליליות על ספר זה מיהרו להגיע. ג'ון: "חלק מספרי הראשון נכתב, באופן ספונטני, עוד כשהייתי בבית הספר. את ספרי השני כתבתי בעזרת בקבוק ג'וני ווקר, לאחר שנדרש עוד ספר ממני. אולי בגלל זה הפסקתי לכתוב ספרים מכאן והלאה, בידיעה שרק בקבוק אלכוהול, מדי לילה, ישחרר אותי למשימה שכזו".

יום הולדת שמח, מיק פליטווד!

בשנת 1947 נולד מיק פליטווד, העוגן והמנוע של להקת פליטווד מאק. הוא לא רק המתופף ברמה גבוהה ביותר ובעל הנוכחות הבימתית המהפנטת, אלא גם חבר הלהקה היחיד, יחד עם הבסיסט ג'ון מקווי, שהיה שם בכל גלגולי הלהקה (כולל גילגולי ג'וינטים למכביר). מפליטווד מאק של סוף שנות השישים, שהייתה להקת בלוז בריטית טהורה, ועד למפלצת הפופ-רוק האנגלו-אמריקאית של שנות השבעים והשמונים. פליטווד היה זה שניווט את הספינה בסערות האינסופיות של רומנים פנימיים, סכסוכים, וכמויות אדירות של חומרים לאחוקיים, תוך כדי שהוא מספק את הקצב הייחודי והעוצמתי שכל כך מזוהה עם הלהקה.

סאם קוק, המלך של ניו יורק

בשנת 1964, זמר הנשמה הענק סאם קוק פתח סדרת הופעות יוקרתית של שבועיים במועדון קופאקבאנה המפורסם בניו יורק. באותה תקופה, הופעה כזו לאמן אפרו-אמריקאי במועדון שנחשב למעוז של הקהל הלבן והמבוסס הייתה אירוע מכונן. כדי לוודא שאף אחד לא יפספס, הוצב בעיר שלט חוצות ענק ומואר תמידית שהכריז בחוצפה: "סאם, הקוק הגדול ביותר בעיר". הופעת הבכורה הייתה מגנט לסלבריטאים, ובין הנוכחים בקהל היה גם האלוף הצעיר והכריזמטי, המתאגרף מוחמד עלי.

טרגדיה ב-UB40

יום קשה בהיסטוריה של להקת הרגאיי-פופ UB40. בשנת 1988 הורשע בסיסט הלהקה, ארל פלקונר, ונידון לחצי שנת מאסר. זאת לאחר שהודה בגרימת מותו של אחיו, פטריק פלקונר, בתאונת דרכים קטלנית בנובמבר 1987, שבה ארל הוא זה שנהג ברכב.

קול של מלאך וחזיונות על-קוליים

היום, בשנת 1945, נולד קולין בלונסטון, הסולן בעל קול הקטיפה המזוהה כל כך עם להקת THE ZOMBIES. אם אתם רוצים להבין את ייחודו, פשוט האזינו לתקליט המופת שלהם ODESSEY AND ORACLE משנת 1968, יצירת פסיכדלית מושלמת שכוללת את הלהיט TIME OF THE SEASON. קולו האוורירי והמרגש הוא אחד היפים שנשמעו ברוק הבריטי ואפשר ליהנות ממנו במלוא תפארתו גם בתקליט הסולו הראשון שלו, ONE YEAR.

חגיגת ימי הולדת לבסיסטים:

בשנת 1948 נולד ג'ון אילזלי, האיש השקט שעמד כל הזמן לצד מארק נופפלר לאורך כל שנות קיומה של דייר סטרייטס. שנה קודם לכן, בשנת 1947, נולד מייק די אלבוקרק, שהיה הבסיסט של להקת אי.אל.או בתקופתה המוקדמת והקלאסית, בין השנים 1972 ל-1974.

סופרגרופ כמעט ונולדת

בשנת 1984 הייתה הופעה של להקת יס בגרמניה והקהל זכה להפתעה מיוחדת כשאורח לא צפוי עלה לבמה. היה זה הגיטריסט ג'ימי פייג', שהצטרף לחברי הלהקה לביצוע סוער של השיר I'M DOWN של הביטלס. החיבור הזה לא היה מקרי. שלוש שנים קודם לכן, פייג' ניסה להקים סופרגרופ עם שניים מחברי יס, הבסיסט כריס סקוויר והמתופף אלן ווייט. השלישייה אפילו בחרה שם לפרויקט: XYZ, ראשי תיבות של EX-YES & ZEPPELIN. הם עבדו באולפן והקליטו כמה דמואים, אך כל הזמן חיכו לאיש אחד שישלים את הרביעייה – הסולן רוברט פלאנט. פלאנט, לא היה להוט לחזור לעולם הרוק הכבד, הבריז להם והפרויקט נגנז. חלק מהרעיונות המוזיקליים של XYZ מצאו את דרכם מאוחר יותר לאלבומים של יס ושל להקת THE FIRM שהנהיג פייג'.

קלפטון מוכר את הכלים למטרה טובה

בשנת 1999, אריק קלפטון, גיטריסט שנאבק בעצמו בהתמכרויות קשות, ביקש להפוך את הכאב לעזרה. הוא העמיד למכירה פומבית בניו יורק מאה גיטרות מהאוסף הפרטי והיקר שלו, במטרה לגייס כספים להקמת מרכז הגמילה מסמים ואלכוהול CROSSROADS באנטיגואה. היהלום שבכתר בא עם מכירת גיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלו משנת 1956, שנקראה בשם החיבה BROWNIE. לא מדובר בעוד גיטרה. זו הגיטרה שבה השתמש קלפטון כשיצר וניגן את השיר LAYLA, מתוך התקליט האלמותי של להקתו דרק והדומינוס. הגיטרה ההיסטורית נמכרה בסכום אסטרונומי של 497,000 דולר.

הטרגדיה והגאונות של כריס ווד/ ביום זה ממש, 24 ביוני בשנת 1944, נולד בבירמינגהם המופגזת של מלחמת העולם השנייה כריס ווד, האיש שהיה מעמודי הבסיס של להקת טראפיק. סיפורו הוא מסע מטלטל של יצירה פנומנלית, חברויות רוק מופלאות ושדים פנימיים שמובילים לסוף טרגי מדי שהגיל 39.

כריס ווד היה הרוח והנשמה של להקת טראפיק, הבית החם והיצירתי שלו. לצד הכוכב הבלתי מעורער סטיב ווינוד, היה ווד הצלע המשלימה, זו שצובעת את השירים בגוונים של ג'אז, פולק ובלוז באמצעות נגינת סקסופון וחליל שעזרו להטבעת סימן ההיכר של הלהקה. הוא לא היה בנוי להנהיג, אלא לתת את כל כולו למען השלם, ותרומתו חרגה הרבה מעבר לכלי הנשיפה וכללה גם גיטרות, בס וקלידים.

המסע שלו התחיל בעיר הפועלים בירמינגהם. כנער, הוא פיתח אובססיה לג'אז מתקדם. תקליטים של ענקים כמו צ'ארלי פארקר ומיילס דייויס לא הפסיקו להסתובב על הפטיפון שלו. הוא היה מבלה שעות בחנות התקליטים המקומית THE DISKERY, שהייתה מוקד עלייה לרגל לדור שלם של מוזיקאים צעירים שלימים ישנו את פני המוזיקה. בין לקוחותיה הקבועים אפשר למצוא את סטיב ווינוד, רוברט פלאנט, ג'ף לין ועוד רבים וטובים.

לאחר שניגן בכמה הרכבי ג'אז, חבר ווד לווינוד, שעזב זה עתה את להקתו המצליחה עם ספנסר דייויס. יחד עם הגיטריסט דייב מייסון והמתופף ג'ים קפאלדי, הם הקימו את טראפיק. הארבעה עשו מעשה מהפכני ועברו להתגורר יחד בבקתה כפרית מבודדת בברקשייר, שם, הרחק מהמולת העיר, הם יצרו ללא הרף מוזיקה שהייתה תערובת מהפנטת של פולק, ג'אז, פסיכדליה ורית'ם אנד בלוז. ווד אולי לא כתב את המילים, אך טביעת האצבע המוזיקלית שלו הייתה בכל צליל ותו.

השפעתו חרגה מגבולות הלהקה. הוא קשר חברות אמיצה עם ג'ימי הנדריקס, ואף ניגן את קטע החליל הבלתי נשכח בשיר ארוך בשם 1983. הוא התחבר גם עם הגיטריסט הווירטואוז פול קוסוף, וניגן בכלי נשיפה בתקליט השני של להקתו, FREE. שרשרת ההקלטות שהותיר אחריו כולל גם פעולה יעילה עם אמנים כמו ג'ון מרטין, ניק דרייק ודוקטור ג'ון.

אך בעוד שהמוזיקה פרחה, נפשו של ווד נאלצה להתמודד עם התהילה. "כריס היה כמו דג מחוץ למים", אמרה אחותו, סטף. "לאחרים לא הייתה בעיה עם חשיפה ותהילה, אבל הוא פשוט לא התאים לזה. אין לי ספק שהוא חש עינוי בעניין". כשווינוד פירק את טראפיק בשנת 1969 כדי להקים את הסופרגרופ אמונה עיוורת, ווד טס לארצות הברית וניגן עם דוקטור ג'ון בניו אורלינס. אבל האווירה הכבדה, שכללה גם שימוש קבוע בהרואין מצד ה"דוקטור", הייתה גדולה עליו.

מותש, הוא חזר לאנגליה והצטרף להרפתקה הפרועה של המתופף ג'ינג'ר בייקר, חיל האוויר, כשגם ווינוד - שהיה מוכה מהפירוק המהיר של להקתו עם אריק קלפטון - היה שם. אך תקופתו של ווד בהרכב הייתה קצרה ואלימה. הוא הגיע לאחת החזרות שיכור, וחטף מכה בראשו מבייקר חם המזג. הפציעה המדממת סימנה את סוף דרכו שם. למרבה המזל, ווינווד, שתכנן תקליט סולו, ביקש לצרף אליו את ווד וקפאלדי. טראפיק חזרה לחיים.

אך הטרגדיות המשיכו לרדוף אותו. בשנת 1970, הוא הוכה יגון עם מותו של חברו הקרוב, ג'ימי הנדריקס. שנתיים לאחר מכן התחתן עם ג'נט ג'ייקוב, אך היא העדיפה נישואים פתוחים, רעיון שערער את עולמו לחלוטין. "כריס היה זקוק למישהי שתחזיק אותו, היא שברה את ליבו עם חבריו הקרובים", סיפרה אחותו.

ב-1974, כשטראפיק התפרקה סופית, ווד התפרק גם כן כשאיבד את העוגן האחרון שלו וצלל אל החשיכה. שנתיים לאחר מכן, הוא ספג מהלומה נוסף עם מותו של חברו הטוב, פול קוסוף. שנה אחר כך, אשתו עזבה אותו סופית. כל ניסיון שלו ליצור מוזיקה בדלתות סגורות נתקל בנפילה. בשנת 1979 הוא היה שבור וחסר כל, ונאלץ לחזור לבית הוריו. הוא מצא נחמה בכנסייה המקומית, ובכסף הדל שנותר לו בנה אולפן ביתי קטן. המוזיקה שיצר שם רוממה את רוחו, אך לזמן קצר.

בשנת 1981, נחתה עליו הבשורה שאשתו לשעבר, ג'נט, מתה משבץ. במחווה אחרונה של אהבה שבורה, ווד שילם על הלווייתה ומצבתה, ואף ניגן בחליל בטקס האשכבה. משם, הדרך למטה הייתה מהירה וכואבת. הוא פנה להשקיע את הכל בצריכת אלכוהול חסרת מעצורים כדי להשכיח את הכאב. הוא אושפז עם דלקת בריאות, מצבו הידרדר במהירות, והוא לא קם עוד.

"הפעם האחרונה שראיתי את כריס היה בערב שלפני מותו", נזכרה אחותו, סטף. "זה היה הלם לאבד אותו כל כך מהר. אני זוכרת שהוא דיבר איתי על רצונו לחזור למקומות בהפ בילינו בחופשות משפחתיות כילדים. מה שתמיד אזכור ממנו זה את השקית שנהג לשאת עמו לכל מקום. שקית מלאה בקסטות וכבלים, הכל היה זרוק שם. במפוזר. זה היה כריס. הוא היה מוחצן, אבל בעצם שקט ועדין".

בונוס: פות'רינגיי: הבלחה של גאונות, סיפורה של להקת-על פולק-רוקית ששרפה את הבמה לרגע ונעלמה. החודש, יוני בשנת 1970, יצא התקליט הראשון שלה.

בשמי הפולק-רוק הבריטי של סוף שנות השישים, רגע לפני שהסיקסטיז הפכו לסבנטיז, צץ כוכב שביט מסנוור. קראו לו FOTHERINGAY, להקה שהייתה מעין הבטחה גדולה, הרכב-על שהתקיים רק שנה אחת אך הותיר מאחוריו יהלום מוזיקלי אחד, תקליט בכורה מופתי ואהוב מאד שגם מעלה את השאלה - "מה היה קורה אילו...?".

המלכה נוטשת את הממלכה

כדי להבין איך נולדה FOTHERINGAY, צריך להתחיל עם הגברת הראשונה של הפולק הבריטי, הלא היא סנדי דני. עד 1969, דני כבר הייתה הקול הבלתי נשכח של להקת פיירפורט קונבנשן. קולה העוצמתי והשברירי כאחד, הפך את תקליטי המופת של הלהקה לנכסי צאן ברזל והגדיר מחדש את תפקידה של זמרת בלהקת רוק. אבל מאחורי ההצלחה, משהו בער בסנדי. היא חשה חנוקה בתוך הדמוקרטיה של הלהקה וחלמה על במה משלה, מקום בו תוכל לתת דרור לשיריה האישיים והמורכבים. בסוף 1969, במהלך ידידותי אך החלטי, היא הודיעה על עזיבתה ופנתה להקים ממלכה חדשה.

הרכבת חצר המלוכה החדשה

הזרעים ללהקה החדשה נטמנו בחייה האישיים והמקצועיים של דני. בן זוגה, ולימים בעלה, היה המוזיקאי האוסטרלי טרבור לוקאס, יוצא להקת ECLECTION. החיבור ביניהם היה מיידי, והרעיון להקים הרכב משותף הרגיש טבעי לחלוטין. הם דמיינו סאונד שישלב את האהבה המשותפת שלהם לפולק עם העוצמה של להקת רוק אמיתית.

כדי להשלים את התמונה, הם גייסו נבחרת חלומות של נגנים. המתופף ג'רי קונוויי, גם הוא בוגר להקת אקלקשן, שהביא איתו קצב רגיש ועוצמתי. על הבס הופקד פאט דונלדסון, שהעניק עוגן מלודי מוצק. אך התבלין הסודי והאמיתי הגיע מכיוון אחר לגמרי: הגיטריסט האמריקאי ג'רי דונהיו. דונהיו היה קוסם של גיטרה, הידוע בטכניקת מתיחת המיתרים (BENDING) הייחודית שלו, אותה למד מנגני בנג'ו, ויצר צליל שהפך לחותמת הבלתי נשכחת של הלהקה.

ומה לגבי השם? FOTHERINGAY היה קריצה לעברה של דני. זהו שמו של שיר שכתבה לפיירפורט קונבנשן על ימיה האחרונים של מרי, מלכת הסקוטים, שנכלאה והוצאה להורג בטירת פות'רינגיי בשנת 1587. הטירה, אגב, הייתה גם מקום הולדתו של המלך ריצ'רד השלישי, מה שהוסיף נופך של דרמה היסטורית לבחירה.

ההסתערות על הבמות

בתחילת 1970, הלהקה הסתגרה לחזרות אינטנסיביות ומהר מאוד יצאה לדרך. השמועות על הפרויקט החדש של סנדי דני עשו כנפיים, והציפייה הייתה בשמיים. הם יצאו לסיבוב הופעות ברחבי הממלכה המאוחדת, כשהם חולקים במות עם שמות כמו אלטון ג'ון וניק דרייק. הכימיה הבימתית שלהם הייתה מחשמלת. קולה של דני, שהוכתרה שנתיים ברציפות כזמרת השנה בבריטניה על ידי קוראי המגזין מלודי מייקר, ריחף מעל הגיטרה האקרובטית של דונהיו והקצב היציב של לוקאס. אחד מרגעי השיא היה הופעתם בפסטיבל הפופ הענק בהולנד, שם ניגנו לצד פינק פלויד וסופט מאשין. אבל באנגליה לא תמיד היה להם קל. הופעה עם אלטון ג'ון כאמן פותח וכה סוחף הפכה לרעה מבחינתם. אלטון חש ממש נבוך לאחר מכן שהוא "הרג" כך את הקהל ללהקה הראשית.

התקליט: יצירת מופת

באביב של אותה שנה, נכנסה FOTHERINGAY לאולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון, כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה. על ההפקה הופקד ג'ו בויד, המפיק שעבד עם פיירפורט קונבנשן וניק דרייק, והיה ידוע בחיבתו לסאונד טבעי ואורגני. האווירה באולפן הייתה של יצירתיות מתפרצת. התוצאה הייתה שילוב מופתי של פולק, רוק ואפילו נגיעות קאנטרי וג'אז. התקליט כלל שירים מקוריים של דני ולוקאס, לצד שתי גרסאות כיסוי שנבחרו בקפידה: THE WAY I FEEL של הזמר גורדון לייטפוט, ו-TOO MUCH OF NOTHING של בוב דילן, שהיה קטע מתוך "הקלטות המרתף" שטרם שוחררו רשמית.

התקליט של פות'רינגיי התקבל בתשואות על ידי המבקרים. הם היללו את כתיבת השירים והשירה של דני, את הגיטרה החדשנית של דונהיו ואת הנגינה המהודקת של הלהקה כולה. התקליט נכנס היישר למקום ה-18 במצעד המכירות הבריטי, הישג מכובד שהציב את ההרכב כדבר הגדול הבא.

סדקים בחומות הטירה

אך דווקא בשיא ההצלחה, החלו להופיע סדקים. במהלך ההקלטות צצו מתחים בין הלהקה למפיק ג'ו בויד, ודני עצמה הביעה מאוחר יותר חוסר שביעות רצון מהמיקס הסופי, בטענה שהוא לא הצליח להביא את העוצמה של הלהקה בהופעה חיה.

באופן אירוני, החופש האמנותי שדני כל כך חיפשה, הפך למלכודת. עיתונות המוזיקה והתעשייה לחצו עליה יותר ויותר לצאת לקריירת סולו. הזרקור הופנה אליה כאמנית יחידה, והלחץ החל לתת את אותותיו. אז בסוף 1970, כשהלהקה החלה לעבוד על תקליט שני, הכתובת כבר הייתה על הקיר. הדינמיקה הפנימית השתנתה, והרצון של דני ללכת בדרך עצמאית גבר. בתחילת 1971, לאכזבת המעריצים, הלהקה התפרקה רשמית.

מה אמרו המבקרים בזמן אמת?

בעיתון דיסק אנד מוזיק אקו נכתב: "זה ככל הנראה הדבר הטוב ביותר שיצא מהפיצולים של פיירפורט קונבנשן... ללא ספק הרכב מוכשר מאוד". ברקורד רטיילר פרסמו: "אוסף של קטעים מקוריים בעיקרו, עם שיר של דילן ושיר של לייטפוט. אלבום יפהפה עטוף בעטיפה אטרקטיבית מאוד".

במלודי מייקר קבעו: "פות'רינגיי מגלמים את החלקים של הפיירפורטס שאהבתי ביותר: השירים המסורתיים הארוכים, בתוספת אותה איכות פ'אנקית קלילה שנגזרה מדילן והבאנד... בנוסף לכך שיש להם סולנית נפלאה, יש להם גם ארבעה נגנים שנמצאים בסימפתיה מוחלטת ומסוגלים לרסן את עוצמת הנגינה שלהם בסוג האיפוק שיכול להפיק מוזיקה נהדרת. זו הדרך שבה המוזיקה הבריטית חייבת ללכת". ובעיתון MUSIC NOW נכתב: "אני כל כך מעריץ את סנדי דני כזמרת שאני מוצא את זה בלתי אפשרי לכתוב על זה כמו מבקר מוזיקה גדול. הסאונד הוא עדיין פולק-רוק מבוקר. יש שיחפשו קצת יותר אש מהלהקה, יותר 'בשר' בסאונד הכללי, אבל אחרים יסתפקו בלצוף עם המוזיקה כפי שהיא".

בעיתון DRIENDS נכתב: "סנדי דני היא גברת מקסימה עם אחד הקולות הטובים ביותר שיש לנו, ואם זה לא מספיק, היא כותבת שירים טובים להפליא. גם טרבור לוקאס שר היטב, במיוחד בשירים עם תחושה דרמטית כמו 'הבלדה על נד קלי', אחת מיצירותיו שנשמעת מסורתית. ג'רי דונהיו מנגן גיטרה מובילה סימפתטית מאוד. לסגנון שלו לפעמים חסר ביטחון, אבל לפעמים הוא באמת נכנס לריפים זורמים ונחמדים והופך לכוח המוביל בלהקה. אין שיר אחד גרוע באלבום. חלקם פחות טובים מאחרים, בטח, אבל אפילו השיר של דילן, שהוא בהחלט לא מהטובים שלו, ניצל מבינוניות בזכות ההתלהבות והטעם הטוב שלהם".

בביט אינסטרומנטל נכתב: "הנה בכורה מבטיחה מהרכב שללא ספק גילה את הכיוון שלו אחרי כמה צעדים ראשונים מהוססים. נראה שהם מנגנים את המוזיקה שפיירפורט זנחו כשאימצו את הפורמט הנוכחי שלהם - קליל יותר ופולקי יותר מהקונבנשן הכבד והמסורתי יותר עם הכינורות. השירה של סנדי היא ללא דופי ושאר חברי הלהקה מנגנים היטב יחד, אם כי יש מקום לעבודה אינסטרומנטלית בשרנית יותר ומלאת השראה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459