top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 ביוני בעולם הרוק

עודכן: לפני יומיים


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-24 ביוני (24.6) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אין יותר מקוריות ברוק כבד. כשבלאק סאבאת' החלה את דרכה, היה לנו מסר להעביר. היינו מעורבים פוליטית, אבל זה הגיע לנקודה בה כולם לא שמים קצוץ יותר. זה פשוט באווירה של, 'בואו נדפוק לכם על הראש וכל החרא הזה'..." (אוזי אוסבורן, בעיתון NME, בשנת 1983)


ב-24 ביוני בשנת 1970 התחתן ג'ים מוריסון (סולן להקת הדלתות) עם פטרישיה קנלי, עורכת עיתון המוזיקה JAZZ AND POP. תאריך זה נחשב בימי הביניים ליום הקיץ הארוך ביותר בשנה ולפיכך בעל משמעות.



בניגוד לדעה השגויה של אנשים, שלמוריסון הייתה רעיה אחרת ושמה פאמלה קרסון, שלעתים קרובות השתמשה בשמו של מוריסון והכריזה בפומבי שהיא אשתו. למרות זאת, מוריסון רשם בצוואתו שהוא מוריש לקרסון את הונו וקנלי הודתה מאז שהנישואים לא היו רשמיים.


טקס החלפת הנדרים שלהם באותו יום נערך כטקס פגאני, שלא היה בר תוקף מבחינה חוקית. קנלי: "הטקס היה עם החלפת שבועות בפני כוחות שג'ים כיבד והבין. אולי הוא לא קיבל את כל מה שנאמר שם אך הוא עשה זאת כי אני עשיתי את זה. הוא עשה את זה כי ידע שזה יביא לי אושר רב".


שני הנאהבים לבשו חלוקים שחורים במהלך הטקס. קנלי: "עיגול קסום צויר על הרצפה בחרב מקודשת וארבעת השומרים שעמדו בארבע פינות קראו קריאות היטהרות. ג'ים היה צריך להיכנס לאמבט היטהרות לפני הטקס. לאחר שהכומר הקריא את דרשתו החלפנו שבועות. חתכים קטנים נעשו בכף ידו הימנית של ג'ים ובכף ידי השמאלית, בעזרת סכין סקוטית וטיפות דם מידי שנינו נאגרו לכוס יין מקודשת. זרועותינו נקשרו יחדיו עם חבל אדום ושתינו מהכוס והענקנו טבעות נישואין זה לזו". הטבעת שלה הייתה מכסף ושלו מזהב ובהן נחרטו שתי ידיים המחזיקות לב עם כתר.


קנלי: "פאמלה קרסון החזירה לי את הטבעת של ג'ים לאחר מותו ומאז אני עונדת את שתיהן".

הטקס הסתיים עם צעידת הזוג הטרי מעל אש וחרב והיא שתתה את שארית הדם וכיבתה את נר המזבח. ברגע זה התעלף מוריסון.


קנלי: "ג'ים התעלף כי אנרגיה גדולה מאד מצטברת עם הקמת העיגול הקסום. ובגלל שהעיגול מכיל בתוכו את כל האנרגיה, היא מתעצמת. גם לי היה קשה להכיל את כל זה אבל ג'ים לא יכל לספוג את כל זה. אחר כך הוא אמר לי שהיה זה כמו שמשהו לחץ עליו חזק מאד מכל הכיוונים".


לאחר מכן הציגה מכשפה שהייתה שם את דוקומנט קיום החתונה והשניים חתמו בו בדיו והוסיפו עליו כמה טיפות דם כדי לחתום אותו. קנלי: "כשנותרנו שם לבדנו, עשינו אהבה בתוך מעגל הקסם הזה".


ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של הדלתות" והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-24 ביוני בשנת 1968 יצא בארה"ב אלבום חדש לביץ' בויז ושמו FRIENDS.



SIDE 1

1. Meant For You

2. Friends

3. Wake The World

4. Be Here In The Mornin’

5. When A Man Needs A Woman

6. Passing By


SIDE 2

1. Anna Lee, The Healer

2. Little Bird

3. Be Still

4. Busy Doin’ Nothin’

5. Diamond Head

6. Transcendental Meditation


הבעיה הייתה שלהרבה צרכני פופ באותה תקופה נראתה יצירת הלהקה, עתירת ההרמוניות, כדבר שכבר אינו רלוונטי. אמנים אחרים כג'ימי הנדריקס ולהקת CREAM הם ששלטו בזירת הרוק לצעירים האמריקנים, שרבים מהם חיפשו דרך לפרוק את הזעם שלהם על מלחמת ויאטנם ומצאו ברוק הרועש את המקום המתאים לזה.


ועדיין, הביקורות לתקליט היו חיוביות. ברולינג סטון נכתב ש"כל השירים בצד הראשון נהדרים. זה ממשיך ממשיך הדרך של האלבום WILD HONEY והקטע PASSING BY אף מזכיר את FLYING של הביטלס והוא הדבר האינסטרומנטלי הטוב ביותר שהלהקה עשתה עד כה. מצד שני ובצד השני, הבלדה ANNA LEE נדושה והשיר DIAMOND HEAD לא מעניין, חוץ מהקטע האמצעי שבו. שני שירים של דניס ווילסון, LITTLE BIRD ו- BE STILL מהודקים, מרגשים ויפהפיים. צריך כמה הקשבות כדי להיכנס לתקליט הזה באמת".


אבל ביקורות כמו זו לא שכנעו את קוני התקליטים והתקליט הזה, הראשון בקטלוג הלהקה שיצא רק בפורמט סטריאו (עד אז היה גם סטריאו וגם מונו) סבל מדשדוש במצעדי המכירות. במצעד הבילבורד האמריקני הוא הגיע רק למקום ה-126. הייתה זו מכה כואבת ומעליבה ללהקה ובריאן ווילסון ראה זאת כעלבון אישי ומעתה ולשנים הבאות הוא נתן פחות מעצמו.


את העטיפה של האלבום צייר האמן דייוויד מקמקן, שאחרי תקופת לימודים בקולג' לאמנות בלוס אנג'לס, בשנת 1967 הוא הקים סטודיו לעיצוב בשם "המוסד לחזות טובה יותר". ההצעה שקיבל, לצייר עטיפה לביץ' בויז, הגיעה לו בדיוק בזמן הנכון.


הוא הסביר: "לא קיבלתי הוראות מפורשות לציור. ההוראה הכללית הייתה להישאר באווירה הפסיכדלית של הסיקסטיז". התחושה הכללית של הציור היא חיוביות ואופטימיות, כמו המוזיקה שבתוכה. אחרי תקופה סוערת של מריבות, חזרו חברי הלהקה להיות חברותיים יותר זה כלפי זה. מקמקן צייר את דמויות חברי הלהקה מתמונות ולא זכה לפגוש אותם.


ב- 24 ביוני בשנת 1965 יצא ספרו השני של ג'ון לנון, A SPANIARD IN THE WORKS, שמעריצי הביטלס כבר ידעו למה לצפות עם צאתו לאור, לאור מה שקראו בספרו הקודם.



אבל מתחת למעטה הציני שכנה גם מציאות כואבת, כמו למשל באחת היצירות, לקראת סוף הספר, שג'ון קרא לה בשם 'אבא שלנו': "זה היה לא מזמן כשאבא היה מסורבל – מבאס. נראה כי קלט את המסר והחל לארוז את תיקו. 'אתה לא רוצה בסביבה', הוא אמר. 'אני זקן וגם מוגבל'. לא היה לנו האומץ להגיד לו כי כי הוא צודק. לקח לו זמן לארוז את מזוודתו הרעועה. אנחנו השתעלנו ליד הדלת כדי למהר ולהוציאו. 'אני לא ראוי לאדם או לחיה', אמר ועיניו רטובות. 'לכן אנחנו נפטרים ממך, כסיל מנוול שאתה. צא!'..."


רבים קראו וחשבו כי מדובר בעוד פואמה דמיונית אך ג'ון החליט בספר זה להחליף את תפקידי המציאות שלו ושל אביו, פרדי כשעתה זה תורו להעיף את אביו מחייו. הביקורות השליליות על ספר זה מיהרו להגיע.


ג'ון: "חלק מספרי הראשון נכתב, באופן ספונטני, עוד כשהייתי בבית הספר. את ספרי השני כתבתי בעזרת בקבוק ג'וני ווקר, לאחר שנדרש עוד ספר ממני. אולי בגלל זה הפסקתי לכתוב ספרים מכאן והלאה, בידיעה שרק בקבוק אלכוהול, מדי לילה, ישחרר אותי למשימה שכזו".


ב-24 ביוני בשנת 1947 נולד מיק פליטווד, המתופף של להקת פליטווד מאק בכל גלגוליה (כולל גלגולי הג'וינטים וגלגולי השטרות להסנפת הקוקאין...).



ב-24 ביוני בשנת 1964 החל זמר הנשמה, סאם קוק, סדרת הופעות בת שבועיים במועדון קופאקבאנה שבניו יורק. שלט גדול הוצב בעיר ובישר על ההופעות, עם המילים – "סאם, הקוק הגדול ביותר בעיר". כדי שאיש לא יפספס את זה, השלט הואר כל הזמן. הופעת הפתיחה הביאה צי של ידוענים לצפות בו, ביניהם גם המתאגרף מוחמד עלי.



ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד הגיטריסט הבריטי ג'ף בק. הוא מת בינואר 2023.



בתחילת ספטמבר 1969 תהו רבים כיצד הגיטריסט, ג'ף בק, פירק להקה כה מוצלחת שהייתה לו, עם זמר ושמו רוד סטיוארט. אבל בק לא התרגש והסביר לעיתון 'רקורד מירור' כי בכוונתו להקים להקה חדשה עם בסיסט ומתופף גדולים וידועים מאד בארה"ב.


בק: "הם שני אנשים שאני מאד רוצה לעבוד איתם. עכשיו אני מחפש גם זמר טוב שיעבוד איתנו, אבל כרגע יש מחסור גדול בזמרים כאלו. לא הייתי מתוסכל מהלהקה הקודמת שהייתה לי אבל חשתי שהגיע הזמן להתקדם הלאה. הפעם אני מתכנן צעד קיצוני שאין לי מושג כיצד ייצא, מוזיקלית". אותם שני אנשים, עליהם שמר אז עדיין בסוד, היו הבסיסט טים בוגארט והמתופף קרמין אפיס - שניהם מלהקה ושמה ואנילה פאדג'. בק סיפר עליהם אז: "הם שני בחורים מלהקה באמת גדולה וידועה בארה"ב. אני לא יכול להסגיר את השמות שלהם עד שכל העניינים יסודרו. אני רוצה לעבוד בארה"ב כי המנהל של ענייניי שם נראה נח רוב הזמן ואילו המנהל שלי באנגליה עובד ללא הרף. זה רק מראה כמה כסף יש בארה"ב לעומת באנגליה".


המתופף בלהקתו המפורקת של בק, טוני ניומן, סיפק זווית משלו על הלהקה שפורקה: "הלהקה הזו הייתה תמיד לא יציבה. כל הזמן קרו שם מריבות ובלגאנים. מעולם לא ערכנו חזרה מוזיקלית אחת הגונה, במהלך שמונה החודשים בהם הייתי חבר בלהקה. זו אחת הסיבות שלהקות ג'אז כיום לא צוברות קהל גדול. כי הן לא עורכות מספיק חזרות כדי להיות מהודקות. כרגע אני רוצה להמשיך ולנגן. יש לי עסקים נוספים, אבל נראה לי שאצטרף ללהקת הליווי של בילי פרסטון, שהוא חבר טוב שלי. לא תראו אותי עובר לגור בארה"ב, כי מבחינתי לחיות שם זה כמו לחיות בסיוט ממוזג".


בסוף אותה כתבה הנחית הכתב, איאן מידלטון, פצצה ובה הודיע: "אם אתם תוהים מי אלו הנגנים המסתוריים של ג'ף, נסו להמר על להקת ואנילה פאדג'...".


אבל חלומו של בק נקטע עם תאונת אופנוע שגרמה להשבתתו מפעילות. בוגארט ואפיס המשיכו הלאה והקימו להקה ושמה CACTUS. ב-1972 החלו השלושה לעבוד יחדיו על תקליט והופעות, אך המצב כבר השתנה וההבטחה הגדולה הפכה להחמצה.


ב-24 ביוני בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום אוסף כפול וחשוב ללהקת הביץ' בויז, ששמו (אותו הגה זמר הלהקה, מייק לאב) הוא ENDLESS SUMMER.



המטרה הייתה להחזיר את שמה של הלהקה כאחת מיסודות מוזיקת הפופ-רוק-גלישה של השנים 1962-1965. האוסף הפך לרב מכר אדיר, שהחזיר את הלהקה, שנחשבה בשנים ההן לסוג של 'נערי הסוף'. כמה שבועות לאחר צאת האלבום חזרה הלהקה להיות אחת המצליחות בהופעות בארה"ב. הקהל חזר והתאהב בצלילי הלהיטים הישנים. לדור החדש הם נראו לפתע כגיבורי על.


התקליט שווק ללא הרף בטלוויזיה וברדיו והמוצר הפך לדייר קבע במצעד המכירות בארה"ב, למשך שלוש שנים. קארל וילסון סיפר: "היה דור חדש של מעריצים שקם לכבודנו. חלקם אפילו לא נולד כשהקלטנו את השירים ההם. לפתע החלו ההופעות שלנו להימכר כמו שצריך וגם אנחנו הידקנו את השירה והנגינה שלנו על הבמה".


לאחר 13 שנים של עליות והמון מורדות, חזרו חברי הלהקה לתודעת הציבור כיסודות תרבותיים חשובים ביותר. זו השנה בה גם בוב דילן, עוד יסוד חשוב מהעבר שנעלם מעין הציבור, חזר לבמות וכרטיסים להופעותיו נחטפו בשניות. אנשים חזרו להבין כי יש משהו בשירים של הביץ' בויז מעבר ל-FUN ששודר מהם במקור.


אותו כיף הפך, מאמצע שנות השישים, לכיוון יצירה שונה ששיקף גלים סוערים יותר בתחום הנפש. הגלשנים וחולצות הפסים פינו את מקומן ליצירות מבלבלות, שחלקן הפכו עם השנים לקלאסיקות גם הן, כשהיוצר המרכזי בהן, בריאן וילסון, כבר הוכר לקהל כאיש פרנואיד ומסוגר באופן קיצוני. בשנת 1974, כשחברי הלהקה נראו כבר רחוקים מלעלות על הגלשן ולצאת לים (מה שרק מתופף הלהקה יפה התואר, דניס וילסון, עשה למעשה), נשבה לפתע רוח חדשה במפרש.


רוח של ימי הנעורים, שהראתה לכולם כי שירים יכולים להביא עימם את זריחת השמש והחיוך הטבעי. בשנת 1974 היה ג'ימי הנדריקס כבר מת מזה ארבע שנים. אותו גיטריסט הצהיר באלבומו משנת 1967 כי 'לעולם לא תשמעו יותר SURF MUSIC. וכמה שהוא טעה! ארה"ב חזרה להקשיב לשירי הגלישה ההם ולרקוד כל הדרך לחנויות התקליטים ולאולמות ההופעות, כדי לקבל עוד קצת מהריגוש התמים והמופלא הזה.


ב-24 ביוני בשנת 1948 נולד הבסיסט ג'ון אילזלי מלהקת דייר סטרייטס. בסיסט נוסף שנולד ביום זה בשנת 1947 הוא מייק דה אלבוקרק, שהיה בלהקת אי.אל.או בין השנים 1974-1972.



ב-24 ביוני בשנת 1999 הציב אריק קלפטון מאה גיטרות מהאוסף שלו למכירה פומבית. הצעד הזה נעשה על מנת לגייס כסף עבור מרכז טיפול הגמילה מסמים שהוא יסד בשם CROSSROADS. בין הגיטרות שנמכרו הייתה פנדר סטראטוקסטר משנת 1956, שהוא קרא לה BROWNIE. הגיטרה הזו היא שקיבלה שימוש בשיר LAYLA בגרסתו האולפנית הידועה מ-1970. היא נמכרה במחיר 497,000 דולר.



ב-24 ביוני בשנת 1974 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו CARIBOU. זה אחד מתקליטיו היותר עלומים שזכה בזמן אמת לביקורות לא טובות ולאחת העטיפות היותר מזעזעות בקטלוג שלו. הוא נמצא בדיסקוגרפיה של אלטון כנטע זר בין שני אלבומים מופלאים - ׳להתראות דרך הלבנים הצהובות׳ ו׳קפטיין פנטסטיק והקאובוי המאובק׳.



"אנחנו עושים את האלבום החדש הזה בדנבר שיהיה ממש פ'אנקי. אנחנו חוזרים לדברים מסוג TUMBLEWEED CONNECTION, אבל הרבה יותר פ'אנקי. מקווה שנכניס כמה מוזיקאים אורחים. מקווה שזה יהיה הרבה יותר משוחרר מ-GOODBYE YELLOW BRICK ROAD שהיה עבודת הפקה אמיתית" (אלטון ג'ון, בסוף שנת 1973)


התקליט הזה של אלטון הוקלט במהירות רבה בינואר 1974. לוח הזמנים אפשר תשעה ימים בלבד לספק את כל הסחורה. הלחץ היה עצום כי לפני אלטון ולהקתו ניצב סיבוב הופעות שנקבע מראש ביפן.


עם הלחץ הרב החליט אלטון להקליט את אלבומו זה בחווה מפוארת בקולוראדו בשם ׳קאריבו׳. בעל החווה היה ג׳יימס גרצ׳יו, המפיק של להקות שיקגו ודם, יזע ודמעות. בזמן השהייה שם קיבל כל חבר להקה קרון משלו והארוחות היו בסגנון הכפרי. ההקלטות החלו בשעות אחר הצהריים ונמשכו אל תוך הלילה. ביום שלמחרת נהגו להקשיב לתוצרת היום הקודם ולבחור את הרגעים הטובים. בתקופה ההיא היה חייב אלטון להוציא שני תקליטים בשנה, לפי החוזה החתום שלו מול המו״ל דיק ג׳יימס.


בחווה התרגשו מאד כששמעו כי כוכב ענק רוצה לבדוק אפשרות הקלטה אצלם. "כששמענו שאלטון רוצה לעלות אלינו, התרגשנו! לא ידענו שהוא הולך לקרוא לאלבום כשם האולפן. לא ידענו את זה עד שראינו את זה. זה באמת שם אותנו על המפה!" (ג'ון קארסלו, מנהל האולפן).


אלטון הגיע עם להקתו לשדה התעופה במטוס בואינג 727, שבוב דילן השתמש בו לפניו. זה היה מטוס בצבע חום מזעזע אך עם באר משקאות מפואר וחדר שינה פרטי. אלטון וחבורתו הוסעו משם בלימוזינות לנופים המדהימים של הרי הרוקי כדי לבלות אחה״צ נפלאים בחווה. צוות המקום דאג להכין המבורגרים לחבורה שהייתה המומה מהנוף.


לאחר מכן נכנס אלטון לאולפן. הגיטריסט ריק דרינג׳ר בדיוק סיים להקליט בו וברקע נשמעה גרסתו לשיר ׳רוק אנד רול הוצ׳י קו׳. אלטון אהב מאד את ששמע והחליט כי זה המקום להקליט בו. התנאי היחיד שלו היה להחליף את מיקסר ההקלטה שלא היה לרוחו. צוות המקום ניאות לדרישה וחיפש את המיקסר האהוב על הפסנתרן עד שמצא אחד שכזה להשגה באולפני אבי רואד. המיקסר הוטס משם לחווה.

באמתחתו היו כמה שירים כתובים. ביניהם THE BITCH IS BACK ו- DON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME.


הנה קטע מהביקורת שפורסמה בעיתון NME על התקליטון עם השיר הפותח: "אנשי המשרד של אלטון מבטיחים לנו כי השיר THE BITCH IS BACK יהפוך במהרה לקלאסיקה שלו. אבל לאוזנינו זה נשמע תפל וחסר השראה מכדי לשכנע כתקליטון. השיר נחמד ומתנגן באווירה רוקיסטית נחמדה - אך בסופו של דבר הוא נשמע כשיר שיגרתי. קלאסיקה של אלטון?? אין מצב!! כדאי שהאיש יחזור לשולחן העבודה ויעבוד ברצינות".


התקליט לא הוקלט באופן חי באולפן אך התהליך היה מהיר מאד.


מה רבה הייתה הפתעת הצוות של החווה כשגילה, עם יציאת האלבום, שאלטון בחר בשם החווה לשם התקליט. הייתה תחושת שימחה אדירה בקרב אנשי הצוות שהנה הם עכשיו על המפה. אלטון, שחש כי מסירות הצוות למקצועיות גבוהה היא ערך עליון, החליט להעניק להם את הקרדיט בזכות שם זה. באולפן חיכו לו שלושה פסנתרים שונים שלבחירתו, ביניהם הפסנתר מאולפני סי.בי.אס שהוקלט לשירים כמו ׳גשר על מים סוערים׳ של סימון וגרפונקל. זה הפסנתר שאלטון השתמש בו הכי הרבה. זה היה פסנתר של חברת סטיינוויי.


בתחום השירה היה לאלטון קשה יותר. הגובה הרב בו שכנה החווה גרם לקולו להתעייף במהרה. הוא ידע שהוא חייב לבצע היטב את שירתו בטייק הראשון או השני. בתקופה הזו הוא החל להשתמש בסמים. שאר חברי להקתו לא בחלו בכך גם הם. קוקאין היה המנה הקבועה. האלכוהול היה גם כן זמין בכמויות ואלטון הפך גם לאלכוהוליסט. עם קוקאין לא ישנים ולא אוכלים - עם קוקאין שותים אלכוהול. לאחר שהסתיימו הסשנים בקולורדו, המפיק גאס דאדג'ון לקח את הקלטות ללוס אנג'לס כדי להקליט קולות רקע נוספים של קארל ווילסון וברוס ג'ונסטון מהביץ' בויז, דאסטי ספרינגפילד, קפטן וטניל ואחרים, כמו גם כלי נשיפה של להקת TOWER OF POWER.


בנוגע לעטיפת האלבום, אלטון לא רצה כלל להצטלם והראה סימני עצבנות רבים בנושא. אחרי כמה בירות טובות הוא ניאות להצטלם.


כמה מילים על העטיפה: לטעמי, העטיפה מזעזעת בעיצובה. רואים בה את אלטון עומד, בלבוש מזעזע להחריד בסטודיו לצילום עם ציור מאחוריו, ממש כמו שהעמידו אותי כילד להצטלם בחדרי צילום של צלמים בסבנטיז, עם רקע-טפט ובו פרחים צהבהבים דהויים. ככה לא עושים עטיפה לאמן בליגה הגבוהה. טוב שהוא חזר לעניינים באלבום שיצא שנה לאחר מכן.


בעטיפה הפנימית הוא נראה כשהוא נכנס למכוניתו. מעצב העטיפה צבע את משקפיו בוורוד. הדבר גרם לאלטון לרצות לקרוא לתקליטו בשם OLD PINK EYES IS BACK.


דרך אגב, להקת סופרטרמפ הקליטה בחווה ההיא את תקליטה החמישי, EVEN IN THE QUIETEST MOMENTS. זה היה כשלוש שנים לאחר זה של אלטון ג'ון.


עיתון 'רולינג סטון' פרסם ב-15 באוגוסט 1974: "ביוני 1974 חתם אלטון ג'ון את החוזה היוקרתי שנחתם עד כה מול חברת תקליטים. חברת התקליטים MGM חגגה את העניין עם פרסום גדול בעיתונים על ההחתמה הזו. החוזה הזה נחתם בזכות הצלחת תקליטיו האחרונים. אך האלבום CARIBOU דווקא העצים את חולשותיו והקטין את החוזק שלו. כמעט כל שיר באלבום הזה נשמע חסר פוקוס. עד כדי מחשבה על שחצנות מצד היוצר שהרגיש שהוא לא צריך להוכיח יותר כלום על עצמו. השיר החזק ביותר באלבום הוא הקטע הפותח, שנקרא THE BITCH IS BACK. אך גם בו יש בעיה. מכאן האלבום הולך להפקה מסונטזת ודי חלולה״.




ב-24 ביוני בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לניל יאנג וגרהאם נאש ששמו WAR SONG.



השיר הזה נכתב על ידי ניל יאנג בשנת 1972 כנסיון להוריד את ניקסון מכס הנשיאות. הוא רצה לתמוך אז במועמד לנשיאות, ג'ורג' מקגוורן, שהצהיר כי הוא נגד מלחמת וויאטנם. יאנג אף תיכנן את הוצאת התקליטון בזמן תהליך הבחירות ושהכסף מהמכירות יועבר ישירות לקמפיין של מגוורן. באותה תקופה הוא סבל מכאבי גב איומים ולא יכל לצאת לסיבוב הופעות, לכן חיפש דברים אחרים שישאירו אותו בעין הציבור והתקליטון הזה היה אחת התוצאות.


יאנג ונאש, פליטי רביעיית קרוסבי סטילס נאש ויאנג שכבר חדלה אז מלהתקיים, היו שניים שלא בחלו בתקופה ההיא להביע את דעותיהם הפוליטיות - אם ביצירתם או בראיונות עימם. את השיר הזה הם הקליטו באולפן הפרטי של יאנג שנקרא BROKEN ARROW ולהקת הליווי פה היא להקתו של יאנג בתקופה ההיא שנקראה THE STRAY GATORS. כמו כן, זה השיר היחיד שזכור לי שנכתב במשותף על ידי יאנג ונאש.

אפשר לקרוא ללהקת הליווי פה כלהקת HARVEST, כי זו הלהקה שליוותה באותה שנה את יאנג בהקלטת תקליטו בשם הזה. מה שכן, השיר הזה הפך במשך שנים רבות לפריט נדיר בקטלוג של יאנג.


מבחינה מוסיקלית מדובר בשיר רוק טוב מבית היוצר של יאנג, אך המילים פה הן הצד הפחות מושך. אין ספק כי מדובר פה בתקליטון מיוחד בקטלוג של יאנג. לא הרבה מכירים אותו, למרות שצד ב' שלו הכיל את השיר THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. מה שבטוח, מדובר פה בשיר שהוקלט בתקופה חשובה מאד לשני היוצרים שלו. יש בו אגרסיביות שמזכירה את השיר OHIO, שהוקלט שנה לפני כן.


כשליאנג מפריע משהו - הוא שופך אותו היטב ביצירתו. אך עם כל הרצון הטוב, התקליטון נמכר בכמות קטנה וההצלחה החליקה ממנו והלאה.


ב-24 ביוני בשנת 1973 נערך איחוד של להקת BLUES PROJECT ביחד עם אל קופר. המופע, שנערך בסנטרל פארק, הוקלט ויצא על גבי תקליט. ובכן, לא בדיוק...



אל קופר בספרו: "הבלוז פרוג'קט התפרקה למעשה והתפצלה לשני פלגים בשנת 1967. אני הקמתי את להקת דם, יזע ודמעות עם הגיטריסט סטיב כץ. הבסיסט-חלילן אנדי קולברג והמתופף רוי בלומנפלד נעו מערבה והחלו את להקת SEATRAIN; והגיטריסט דני קאלב הושבת לזמן מה כתוצאה מטריפ אסיד רע שקרה לו בזמן חופשה. הייתה לי חברת תקליטים משלי והתגעגעתי לנגן עם הבחורים האלו. הקמתי לתחייה את הלהקה ועשינו מיני-סיבוב של הופעות שיוקלט לאלבום חי. לא משנה ששניים מתוך שלושת האלבומים בדיסקוגרפיה שלנו כבר היו בהופעה חיה והציגו רבים מאותם שירים שביצענו כעת - זה היה אמור להיות כיף ותרפיה נהדרת עבור דני.


אחת ההופעות בסיבוב הייתה במקום מקורה בוושינגטון. זה היה למעשה המופע הטוב ביותר של הסיבוב. עד שהגענו להופעה האחרונה בעיר הולדתנו, בסנטרל פארק בניו יורק, הרבה מהספונטניות נעלמה. אבל הקהל היה פנטסטי. כשערכתי את האלבום, השתמשתי ברוב ההקלטות מוושינגטון ולקחתי את דברי ההקדמות ומחיאות הכפיים מההופעה בסנטרל פארק. חוץ מזה, השם 'איחוד בסנטרל פארק' היה מושך יותר. עדיין, מכירות האלבום היו מאכזבות".


הגיטריסט סטיב כץ בספרו: "נוצרה הזדמנות לבלוז פרוג'קט לעשות איחוד. אל קופר הקים את הלייבל שלו, SOUNDS OF THE SOUTH, וההחתים להקה לא ידועה מפלורידה בשם לינירד סקינירד.הוא חשב

שזה יהיה נחמד לעשות כמה הקלטות עם הבלוז פרוג'קט ואולי להוציא זאת בלייבל החדש שלו. אל לקח את

ההקלטות שעשינו בסיבוב לאטלנטה ועם אנדי קולברג הוא ערך להן מיקס תוך כדי החלפת כל אחד מהקולות הבלתי מקובלים עליו. בדרך טיפוסית לו, אל לא שאל אותי אם אולי רציתי לתקן שירה או שתיים, וכך האלבום הזה בהופעה שוחרר עם השירה הלא טובה שלי, בעוד שהשירה שלו כה השתפרה שכמעט נשמעה אנושית".


ב-24 ביוני בשנת 1988 הורשע בסיסט להקת UB40, ארל פלקונר, ונשלח לחצי שנה בכלא אחרי שהודה בגרימת מות אחיו בתאונת דרכים, בנובמבר אשתקד.



ה-24 ביוני הוא יום הולדתו של הזמר בעל הקול האוורירי והנפלא, קולין בלונסטון (הוא נולד בשנת 1945). אז הנה על תקליט שלו שאני מ-א-ד אוהב.



תקליט זה מקשר היטב בין להקת הזומביס ללהקת ארג'נט ואותו לינק הוא מיסטר בלונסטון. עוד כששר בלהקת הזומביס, בלט ביופיו קולו המדויק והאוורירי שנתן ללהקה ההיא חותם מיוחד.


כשלהקת הזומביס התפרקה, בגלל תיסכול מתמשך של חוסר הצלחה, החליט בלונסטון לפרוש מעסקי המוזיקה ולעבוד כסוכן ביטוח. הסבת המקצוע לא ארכה זמן רב כי הדיגדוג המוזיקלי לא הפסיק להציק לו. הצלחת הלהיט TIME OF THE SEASON (שבאה מיד אחרי שהלהקה התפרקה) גרמה לו להחליט ולחזור לעולם המוזיקה, אך בצעד קטן ומהוסס. הוא הקליט ב-1969 מספר תקליטונים, כולל ביצוע מחודש ל- SHE'S NOT THERE, להיטה הראשון והגדול של הזומביס, תחת שם הבמה הבדוי ניל מקארת'ור. שם המשפחה הבימתי הזה הומצא בעקבות הצלחת הלהיט הגדול "פארק מקארת'ור" ששר ריצ'ארד האריס.


הסינגל עם הביצוע המחודש לשיר SHE'S NOT THERE הצליח בקטנה ובלונסטון אף הופיע עם השיר כניל מקארת'ור, בתוכנית הטלוויזיה הצרפתית DIM DAM DOM, כשמסביבו דוגמניות עם בגדי סיקסטיז מוטרפים עד הזויים (יש לי את הקליפ הזה).


מי שמעוניין לשמוע את תקליטוניו של בלונסטון תחת השם ניל מקארת'ור, כל הסינגלים יצאו באופן רשמי בדיסק-אוסף של הקלטות זומביס נדירות בשם INTO THE AFTERLIFE.


לאחר ההרפתקה הזו היה בלונסטון בשל להקליט אלבום מלא והפעם תחת שמו האמיתי. הוא נתקל בחבריו לשעבר מהזומביס, הקלידן רוד ארג'נט והבסיסט כריס ווייט, בזמן ששני אלו חתמו בחוזה הקלטות לחברת EPIC. הם הציעו לו שיפיקיו את אלבום הסולו הראשון שלו וכך החלו לעבוד על אחד האלבומים היותר מרגשים של התקופה הזו.


האלבום הוקלט בין יוני 1970 ליוני 1971 ולכן נקרא ONE YEAR. חלק משיריו קיבלו ליווי מלא של להקת ארג'נט בעוד שירים אחרים באלבום עוטרו בעיבוד לרביעיית כלי מיתר בלבד (ועם קולו של בלונסטון, כמובן).


התקליט נפתח עם קטע קצבי בשם SHE LOVES THE WAY THEY LOVE HER, שנכתב על ידי רוד ארג'נט וכריס ווייט ונשמע כשיר פופ נהדר שמתאים להכין את הקרקע לבאות. השיר השני בתקליט הוא זה שמתחיל להמיס פה את הלב באמת. אני מדבר על MISTY ROSES, במקור של טים הארדין, שמתחיל בסגנון הבוסה נובה הברזילאי ובאמצע הופך לסצנה קלאסית עתירת עננים יפהפיים ושמיים כחולים - והכל בניחוח עשיר של פרחים טריים. פשוט תקשיבו לזה ותרגישו כיצד מוזיקה טהורה שכזו ממלאת את הנשמה.


יש בתקליט גם שיר שהיה לפני כן להיט מינורי של דני ליין (כן, ההוא שיהיה בלהקת "כנפיים" של מקרטני והרבה לפני כן היה הסולן הראשון של המודי בלוז). שם השיר הוא SAY YOU DONT MIND וליין הקליט אותו כשהנהיג הרכב בשם ELECTRIC STRING BAND, שהיה מתקדם מאד לתקופה. כנראה אי.אל.או היא המשך ישיר של הדבר הזה ולא סתם; כי דני ליין הגיע מבירמינגהם, בה נולדו גם רוי ווד, ג'ף לין ובב בוואן, שהקימו את אותה תזמורת אורות החשמל.


למרות שבלהקת הזומביס לא כתב בלונסטון שירים, הוא כתב כמעט את כל השירים באלבום הראשון שלו (כולל שיר אחד מ-ה-מ-ם בשם CAROLINE GOODBYEׂ, שנכתב על הפרידה מחברתו הדוגמנית, קרוליין מונרו). בלונסטון: "כתבתי אמנם כמה שירים עבור הזומביס, אבל עם התקליט הזה היו לי כמה שירים שיצאו בפעם הראשונה תחת השם שלי. מאז כתבתי תמיד, אם כי אני לא כותב השירים הכי פורה בעולם".


עיתון 'ביט אינסטרומנטל' הבריטי התלהב בביקורתו על התקליט מדצמבר 1971: "התקליט הזה מכיל את קולו של בלונסטון כשהוא מצופה בעיקר בליווי של כלי קשת ופה ושם בתופים, פסנתר ובס. צורת שירתו מלאה תמיד באוויר, כאילו כל מילה נישאת על גבי ענן. זה פשוט גאוני!".


אנשים כבר לא כותבים שירים כאלו או עושים אלבומים כמו זה. התקליט הזה נרקח במלוא המעוף, התעוזה והדמיון. אז מי שלא מכיר את האלבום - חובה להקשיב!


ב-24 ביוני בשנת 1984 הצטרף ג'ימי פייג' לחברי להקת יס על הבמה בהופעה בגרמניה לביצוע קאבר של הביטלס לשיר I'M DOWN. פייג' ניסה שלוש שנים קודם לכן להקים הרכב עם שני חברים מלהקת יס (הבסיסט כריס סקוויר והמתופף אלן ווייט) שהיה אמור להיקרא XYZ (כלומר - אקסים של להקות יס וזפלין). השלושה חיכו באולפן לרוברט פלאנט, אך הוא הבריז להם.



ההרצאה "מדרגות לגן עדן - סיפורה של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-24 ביוני בשנת 1983 יצא תקליט חדש ללהקת אי.אל.או ושמו SECRET MESSAGES. מה היה שם? בואו לקרוא את הפרטים הנדירים.



SIDE 1

1. Secret Messages

2. Loser Gone Wild

3. Bluebird

4. Take Me On And On


SIDE 2

1. Four Little Diamonds

2. Stranger

3. Danger Ahead

4. Letter From Spain

5. Train Of Gold

6. Rock 'N' Roll Is King


לאחר הצלחה גדולה מאד כלהקת אי.אל.או, הסיפור די מסתיים פה, בתקליט זה. בשנת 1983 עברה הלהקה שינויים משמעותיים ובשל שורה של אתגרים ואירועים, האלבום שהוציאה לא זכה להצלחה המסחרית לה קיוותה.


גורם מרכזי אחד שהשפיע על אי.אל.או בשנת 1983 היה סכסוך משפטי עם חברת התקליטים שלה, סי.בי.אס, שנבע מאורך האלבום, שתחילה נועד להיות אלבום כפול. עם זאת, חברת התקליטים לחצה על הלהקה לצמצם אותו לתקליט בודד, מה שהוביל לחילוקי דעות. כתוצאה מכך, יציאת האלבום התעכבה, וכאשר זה הגיע סוף סוף למדפים, חברת התקליטים לא התאמצה לשווקו. למרות הכישלון, התקליט הצליח לייצר להיט עם ROCK'N'ROLL IS KING. יתר על כן, בערך באותו זמן, היו מתחים פנימיים בתוך הלהקה ולאחר יציאת התקליט הזה, אי.אל.או חוותה ירידה בפופולריות ויצאה להפסקה ממושכת., עד שנת 1986.


הנה סקירה שלי על שירי התקליט הזה. נתחיל בצד הראשון בו. שיר הנושא, שפותח את התקליט, מכיל כמה הודעות סודיות, כולל קידוד מורס את האותיות E.L.O... ג'ף לין: "היו הרבה חדשות בתקופה הזו על משהו שנקרא 'מיסוך לאחור'. זה אומר שאמרת משהו לאחור בכוונה אבל כשהשמעת אותו קדימה, זה אמר משהו אחר לגמרי, כמו SKCOLLOB. השיר הזה נוצר בהשראת השטויות האלה". בב בוואן המתופף מלהטט פה בתופי הרוטו-טומס, אך שימו לב - תפקיד התופים העיקרי שלו הוא למעשה LOOP ואינו נגינה חיה.


על השיר השני, LOSER GONE WILD בו ג'ף לין יצר מלודרמה מסוג חדש. רבים פירשו אז את השינוי המהותי בלהקתו של ג'ף לין, עם המשפטים, "לא איכפת לי אם הכינורות לא ינגנו / אני בכל מקרה לא אקשיב להם / לא איכפת לי מה אנשים יגידו...". הוא הסביר שביקש להתנסות פה בכתיבת שיר עם מקצבים שונים.


השיר השלישי הוא BLUEBIRD, שהוא אחד הקליטים יותר בו בהקשבה ראשנה. ג'ף לין ידוע בכישרונו ליצור מלודיות אפקטיביות (את המילים לשיריו הוא בדרך כלל כתב רק ברגע האחרון ופחות ייחס להן חשיבות) - ובשיר זה הדבר בא לידי ביטוי.


צד א' מסתיים עם השיר TAKE ME ON AND ON האיטי יותר. ג'ף לין הסביר שהשיר מדבר על איש חלל שרוצה כמה שיותר זמן לשהות שם ולא לחזור אל כדור הארץ. בשנת 2012 הוא אמר בראיון שזה אחד השירים האהובים עליו יותר, מכל מה שכתב.


מי שקנו אז את הקסטה של תקליט זה, זכו לשיר בונוס עם TIME AFTER TIME, שכולל כמה מסרים המנוגנים לאחור. עדיין, זה ממש לא אחד השירים הטובים, לטעמי, של אי.אל.או...


צד ב' נפתח עם השיר הרוקי, FOUR LITTLE DIAMONDS, שנכתב כמחווה ללהקות שג'ף לין אהב מהסיקסטיז. אחריו מגיע השיר האפל יותר STRANGER. בתחילתו אפשר לשמוע קול אומר מסר לאחור, כשאם מסובבים את התקליט לאחור, מתקבל המשפט, "אתם משמיעים אותי לאחור". לאחר מכן מגיע השיר DANGER AHEAD שמגביר את הקצב. ג'ף לין, שלא אוהב לדבר באריכות על שיריו, אמר עליו: "זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהשתמשתי בקופסת הקסם של AMS, שהייתה עמוסה באפקטים מיוחדים. השתמשתי בה בהרחבה כאן".


אחרי שיר זה מגיע LETTER FROM SPAIN. ג'ף לין: "זה היה במקור מכתב מצרפת, אבל חשבתי שמכתב מספרד יהיה פחות שנוי במחלוקת". זאת כי בסלנג הבריטי, מכתב מצרפת משמעותו קונדום. ואחרי מכתב זה מגיע הזמן לעלות על רכבת - TRAIN OF GOLD. ג'ף לין: "היינו בחלק ההולנדי של סיבוב הופעות עולמי ונכנסנו לאולפני ויסלורד כדי להקליט את זה".


התקליט מסתיים עם הלהיט הגדול בו, ROCK'N'ROLL IS KING. המתופף, בב בוואן: "כן, זה שונה משירי האלבום האחרים. זו הייתה ההחלטה של חברת התקליטים לשחרר את זה כתקליטון. אממ, לא היה אכפת לנו מה הם הוציאו, למען האמת. אנחנו אוהבים את כל השירים והם... אנחנו משאירים את החלטות בחירת התקליטון לחברת התקליטים. אני חושב שהם כנראה עשו את זה באותה צורה שבה HOLD ON TIGHT נבחר מהתקליט הקודם שלנו".


ברשת ג' הגיע שיר זה עד למקום השישי במצעד הפזמונים:



סיבוב הופעות לקידום תקליט זה מעולם לא קרה. ברור שג'ף לין התעייף מסיבוב הופעות ולא היה לו עניין בזה. הוא בדיוק יצא מסיבוב ההופעות לקידום התקליט הקודם, TIME, שהרחיק אותו ממשפחתו החדשה עם שתי בנות צעירות מאוד. תוסיפו לכך את העובדה שבסביבות הזמן הזה, הוא נתבע בזמנו על ידי הבסיסט קלי גרוקאט על חלק מהרווחים של הלהקה והיו לו חילוקי דעות עם המנהל, דון ארדן. הוא הפך יותר ויותר מאוכזב מהלהקה ותקליט זה היה אמור להיות האלבום האחרון שלה באותה תקופה. ג'ף לין כנראה קיווה שיצליח להסתדר עם אלבום מצליח בלי סיבוב הופעות, כפי שעשה עם DISCOVERY בשנת 1979. הפעם זה לא עבד.


ומה הביקורות בזמנו גרסו על התקליט? ובכן, בעיתון מפיטסבורג נכתב: "לין, כמובן, הוא הלהקה. הוא כתב את המוזיקה והמילים, הפיק את האלבום וזכה לנגן בו בשישה כלים. תמיד היה לו חוש חד ללחן אבל הוא גם כתב המון שטויות לאורך השנים, ורוב התקליט החדש הוא זלזול מהסוג התפל ביותר. השילוב הזה עם הפינוק העצמי המשתולל שיוצר הגדרות גרנדיוזיות מדי, הופך את 'הודעות סודיות' לניתנות לדילוג".


בעיתון וינונה דיילי ניוז נכתב אז: "הימים של הגזמות תזמורתיות נראים מאחורינו. אפילו אי.אל.או כבר לא שם אלא יוצרים צליל שהוא יותר רוקאבילי ופשוט. אבל נראה שג'ף לין כבר לא מסוגל יותר לכתוב שירים טובים כשהוא צריך. ומה בדיוק הם המסרים הסודיים שבתקליט? אנחנו לא מתכוונים להרוס את רצועת הפטיפון שלנו כדי לסובב את התקליט לאחור ולגלות". בעיתון מורנינג קול מפנסילבניה נכתב: "התקליט האחרון של אי.אל.או הוא מה שלמדנו לצפות מג'ף לין והחבר'ה: עם סינגל להיט (ROCK'N'ROLL IS KING שדומה מדי ל-HOLD ON TIGHT, הלהיט מתקליטם הקודם) ושיר או שניים שנכתבו סביב נושא, במקרה הזה ההיסטריה על מסרים סאבלימינליים לכאורה הכלולים בתקליטי רוק. מה שלין אומר בשיר הנושא הנהדר (ועם עטיפת האלבום ההומוריסטית) הוא שחדשות, אמנות וטבע כולם מעבירים מידע, שאולי מובן או לא מובן - ומכאן שהמסר כנראה סודי למישהו. יש כאן כמה מנגינות יפות ועיבודים נחמדים. נראה שהיצירתיות של לין נובעת מאיזו פגיעה או כאב לב נסתרים. המילים והמוזיקה, הנגינה וההפקה שלו מקבלים תמיכה מספקת מההרכב הרגיל שלצדו".


בעיתון OTTAWA CITIZEN נכתב: "הסוד הגדול ביותר כאן הוא לאיזה כיוון אי.אל.או מנסה לקחת. הבלאגן הזה מוצא את הלהקה יוצאת לשלושה כיוונים נפרדים אבל הלהקה מצליחה להדביק את הכל יחד כדי לספק תחושה של תנועה מתמדת ואלמנט של הפתעה. זהו ללא ספק החומר החזק ביותר של האלבומים. לעומת זאת, אי.אל.או גם מגבירה את טקטיקת ה'דונה סאמר שנולדה מחדש' שלה עם הצמדת קטעי רוק קלאסי לרוק'נ'רול בסיסי בסגנון של צ'אק ברי. החדשות העגומות הן הכללת שלוש רצועות מלאות של זבל לא מדולל שסובל מסנטימנטליות, עיבודים מרושלים וכתיבה רופפת. אולי היה עדיף שהלהקה הייתה ממקדת את מאמציה החדשניים יותר במיני-אלבום. הודעות סודיות הוא סט כל כך מבלבל שהוא צריך פענוח כדי שיהיה הגיוני". בעיתון מאילינוי נכתב: "אני כבר לא יודע איפה להקת סוסי המלחמה הזו משנות ה-70 משתלבת ברצף הדברים של שנות ה-80, אבל התקליט הזה הוא אוסף מספק באופן עקבי של שירי רוק'נ'רול מעט חלומיים שנשמעים בטוחים יותר מרוב המוזיקה החדשה הנוכחית, ופחות יעילים מהמוזיקה הישנה של ELO. לין דבק בערכי רוק עתיקים והוא כל כך מיינסטרים בגישתו שהתקליטון ROCK'N'ROLL IS KING נשמע כמעט לא במקום".



פרט טריוויה: העטיפה הקדמית של התקליט באה עם קולאז' תמונות כשהבסיס לכל זה הוא צילום של רחוב רויאל סטריט, ברוצ'דייל, לנקשייר, בריטניה.



ההרצאה "התזמורת המחשמלת" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459



ב-24 ביוני בשנת 1969 נערך אירוע עם הופעה בקווינס קולג' באוקספורד. אחראי מטעם ההפקה שלח בקשה לחברת האמנים, COMMERCIAL ENTERTAINMENTS, שהייתה אז מהגדולות באירופה בתחומה, לברר עלויות של להקות ואמנים. התשובה התקבלה בצורת תעריפון. מעניין מה הוא וחבריו בחרו מהרשימה. הנה מדרג המחירים המפתיע:



איזו להקה נבחרה בסוף? ובכן, זו להקת פינק פלויד, תמורת 250 ליש"ט. הקהל ישב על הדשא בקמפוס והאזין, כי זו לא הייתה מוסיקה לרקוד עמה. חברי הלהקה הגיעו לשטח עם המון ציוד הגברה וכלי נגינה ואחד הסטודנטים שם, נייג'ל לואנסון, סיפר: "עמדתי ליד אחד הרמקולים כשלפתע המתופף שלהם היכה בגונג הענק. אני לא חושב ששמעתי משהו, שלושה ימים לאחר מכן".


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-24 ביוני בשנת 1976 יצא גיליון חדש של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:




הנה ביקורת על תקליט של גורדון לייטפוט. יש בגיליון זה גם ביקורות על התקליטים A NIGHT AT THE OPERA של להקת קווין, "תנו לנו קריצה" של להקת סוויט, הלהיטים הגדולים של להקת אבבא, האוסף HISTORY של להקת אמריקה ואוסף של אלביס פרסלי.








ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד 'אלוהי אש הגהינום', הלא הוא ארתור בראון. סיפוריו של בראון לא פחות תוססים מהמוזיקה וההופעה התיאטרלית שיצר. הנה כמה מהם:



"סימן ההיכר שלי בהופעות הוא קסדה בוערת. חבשתי אותה בעת ששרתי את הלהיט שלי FIRE. כמובן שהיו פעמים בהן דברים לא הלכו כשורה עם זה. כשהופעתי, בשנת 1967, בפסטיבל ווינדזור, היה עמי עוזר שהיה לו אופי של פירומן. במקום למלא מחצית מהמיכל שהותקן על הקסדה בדלק, הוא החליט למלא את כל ההתקן. הראש שלי עלה בלהבות. הטמבל הזה לא ידע מה לעשות אז הוא דפק לי על הראש עם ידיו והדלק השפריץ לכל כיוון. הוא ברח משם כשהיד שלו בוערת. מישהו מהקהל מיהר עם כוס של בירה ושפך עליי. ירדתי מהבמה כשכולי ספוג בירה. נראיתי כמו בואש טובע. במהלך השנים פנו אליי כמה אנשים שטענו כי הם ששפכו עליי את הבירה.


הופעתי גם עם ג'ימי הנדריקס. הייתי אמן החימום שלו. כשהראו לו בתחילה את התמונה שלי, עם קסדה בוערת, הוא הודיע כי אינו מוכן לעלות אחריי. אבל התיידדנו במהרה ואפילו חשבנו לעשות להקה ביחד, שתשמיע גם הקלטות של ואגנר ברקע, עם כל מיני דברים שיוקרנו על מסכים. הוא רצה לעשות מוזיקה איתי ועם האורגניסט שלי אז, וינסנט קריין. אבל וינסנט לא רצה. ג'ימי לא היה אז המהפכן המטורף בעיניו, אלא מישהו שעשה כמה להיטים וזהו. אבל וינסנט לא היה בקו השפיות.


עשיתי לא מעט טעויות בחיי ואחת מהן הייתה כשדחיתי הצעה לחוזה, בסך 750,000 דולר, עם חברת התקליטים סי.בי.אס. זה היה אחרי שהשיר FIRE הפך ללהיט. דחיתי את זה כי היה לי אז חוזה, עבור פחות כסף באופן משמעותי, מול אנשי חברת התקליטים TRACK. וינסנט והמתופף קארל פאלמר היו רחוקים מלשמוח על זה. אבל אני הייתי איש של אמון ולכן כיבדתי את העסקה".


ב-24 ביוני בשנת 1967 יצא בארה"ב התקליטון WHITE RABBIT של להקת ג'פרסון איירפליין. השיר הזה נכתב על ידי סולנית הלהקה, גרייס סליק, בהשראת הספר אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול. סליק ראתה, כמו רבים בתקופה ההיא, את הספר הזה וספרי ילדים אחרים של אז כטריפ אחד גדול שנוצר מסמים. את הרעיון לשיר לקחה סליק אחרי שנטלה LSD והקשיבה לתקליט SKETCHES OF SPAIN של חצוצרן הג'אז מיילס דייוויס והמתזמר גיל אוונס. וכן, גם הבולרו של ראוול השפיע פה מבחינה קצבית.


כמו מוזיקאים צעירים רבים בסן פרנסיסקו, סליק עשתה הרבה סמים, והיא ראתה שפע של התייחסויות לסמים בספרו של קרול, כולל הזחל המעשן, הפטרייה ועוד המון דימויים שהם די טריפים. היא שמה לב שסיפורי ילדים רבים כוללים חומר כלשהו שמשנה את המציאות, והרגישה שהגיע הזמן לכתוב על זה שיר.


סליק כתבה את השיר הזה וביצעה אותו כשהיתה בלהקה בשם THE GREAT SOCIETY עם בעלה הראשון, ג'רי סליק. להקה זו התפרצה בסצנת המוזיקה של סן פרנסיסקו, אבל הוציאה רק תקליטון אחד, SOMEBODY TO LOVE (שנכתב על ידי הגיטריסט שלהם, אחיו של ג'רי, דרבי סליק), לפני שעזבה אותה בשנת 1966. גרייס עברה לג'פרסון איירפליין, והלהקה הקליטה מחדש את שני השירים והפכה אותם ללהיטים.


השירה ב-WHITE RABBIT נכנסת רק לאחר כחצי דקה מתחילתו, לאחר סולו גיטרה קצר של יורמה קאוקונן, אבל ברגע שהיא מתחילה לשיר, קולה לא נחלש עד שהשיר מסתיים - כשאין סולו גיטרה או הפסקה אחרת. זה שם את הפוקוס במשך שתי הדקות האלה על סליק, שטענה שנים לאחר מכן שהשיר לא מכוון לצעירים אלא להוריהם. השיר מתחיל באקורד מינורי, שסליק בחרה להתאים לקולה. האקורדים המינוריים מעוררים חושך וחוסר ודאות כאשר אליס מוצאת את עצמה בעולם מוזר. בחלק של "לך תשאל את אליס", זה עובר לאקורדים מאז'וריים כדי לחגוג את האומץ והתושייה שלה כשהיא מוצאת את דרכה. ושימו לב, המילה "ארנבים" אכן נמצאת בשיר, אך לא "ארנב לבן". לדברי סליק, תמיד היו אנשים שפירשו לא נכון את השיר הזה, למרות מאמציה הטובים ביותר להעביר את המילים. "תמיד הרגשתי כמו מורה טובת מראה ששרה את 'ארנב לבן'. הייתי שרה את המילים לאט ומדויק, כדי שהאנשים שהיו צריכים לשמוע אותן לא יפספסו את הנקודה ויגידו לילדים שלהם לא לעשות סמים".


ב-24 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט הסולו השני של טוד ראנדגרן ושמו RUNT - THE BALLAD OF TODD RUNDGREN.



הייתה זו פאטי סמית' שכתבה אז ביקורת על התקליט בעיתון רולינג סטון. כך היא כתבה: "כמו מוצרט, טוד ראנדגרן מעולם לא רצה להיוולד; אמו עבדה קשה כדי להכניס אותו לכאן והוא נלחם קשה כדי לשיר את החתימה המוזיקלית שלו בדפים המתקדמים של הרוק'נ'רול. עכשיו, אחרי כמה שנים של צלילות ורעש נוצץ בלהקה ושמה NAZZ הוא בא עם אוטוביוגרפיה זורמת ומציב את מעמדו כמפיק-מלחין עם הבלדה. בלדה היא סיפור שנכתב במוזיקה; בדרך כלל זה סיפור צער. המוזיקה של טוד מרובדת ומורכבת אבל המילים שלו קלות; מכילות את כל מרכיבי הבלדה הטרגיים רק שהנושאים הם עכשוויים אמיתיים. יש לו את היכולת לטרוף וללהטט במיטב עם מה שעבר ולירות בו למושלם עתידי.


למרות שהוא תמיד יצר מהמיטב של עולם שנוצר מראש, הוא עוטף אט אט את המקורות הללו בחזונו האישי. השיר CHAIN LETTER הוא היצירה שהכי משקפת את החזון הזה. למילים יש את האופטימיות האופיינית שלו ובדיוק כשהן מאבדות גובה, הרצועה נפתחת ומתרבה, כמו שעשה 'היי ג'וד'. אבל לשיר הזה של טוד יש יותר כדורים והוא עובר מספר שינויים בעוד ש'היי ג'וד' מעולם לא עבר את עניין החזרה הנמרצת.


אם האלבום נראה לא מאוזן זה בכל זאת אלבום הבלדות, אבל לא בלי הקלה קומית. טוד משחרר מחאה קטנה דרך איזו סאטירה חולנית טובה ב-BLEEDING. לטוד ראנדגרן יש יד טובה בכל דבר. עבור הבלדה הוא מערבב את הומור הקומיקס שלו עם הצבעים המוזיקליים השונים שמיוצרים במעין חלל רוק מעוות שרוב האנשים עדיין לא הצליחו להיכנס אליו. אני חושבת שטוד יכול להסיר מעצמו את הכינוי RUNT ולהמשיך בשמו".


ב-24 ביוני בשנת 1992 סיים בילי ג'ואל את בית הספר התיכון שלו עם תעודה. נשמע לכם מוזר? הנה ההסבר...



זה היה בבית הספר התיכון היקסוויל בלונג איילנד, ניו יורק. ג'ואל לא סיים את לימודיו עם כיתתו בשנת 1967 בגלל שפספס שיעורי אנגלית כדי להופיע עם להקות במועדונים. הוא החמיץ מבחן קריטי באנגלית כשישן יתר על המידה.


בניגוד לתארי הכבוד שג'ואל קיבל מאוניברסיטת פיירפילד, מכללת ברקלי למוזיקה, אוניברסיטת הופסטרה, מכללת סאות'המפטון ואוניברסיטת סירקיוז, הוא למעשה היה צריך לעבוד במקרה הזה, מכיוון שהיקסוויל גרמו לו לשלוח דוגמאות מעבודתו כדי לעמוד בדרישות. כשעבודתו נחשבת משביעת רצון, הוא התלבש היטב והצטרף ל-305 חברי המחזור של 92' בטקס הסיום שבו הוא קיבל את התעודה שלו.


ג'ואל בנאומו בטקס: "ובכן, הנה אני, אמא. אני באמת הולך לקבל את תעודת התיכון שלי, וזה רק 25 שנה אחרי שכולם קיבלו את שלהם. אבל אמא, אל תדאגי. אני סוף סוף יכול לצאת מהמבוי הסתום הזה ולהתחיל לעבוד על קריירה עם עתיד אמיתי". הוא המשיך והציע כמה עצות על הבמה: "אל תמהרו, בצורה עיוורת, לאיזו עבודה נוחה שתשנאו בעוד כמה שנים. אל תעשו הרבה תוכניות הגיוניות, מסודרות והגיוניות מיד. למה לא לבעוט בהכל ולהעניק לעצמכם קיץ ארוך ומתוק של אהבה?".


ב-24 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן פטריק מוראז, שהיה בשנות השבעים חבר בלהקת יס. לפני יס הוא ניגן בלהקות MAINHORSE ו- REFUGEE. בשנת 1978 הוא הצטרף למודי בלוז.



אז הנה פטריק מוראז (הקלידן של יס) מודל אפריל 1976. "אנחנו לא עושים אלבומים למכירות. המכירות הן עסק של חברות תקליטים".


מוראז, הבחור היחסית חדש בלהקה, התהדר אז באלבום סולו חדש וראשון בשם THE STORY OF I ואף סיפר שיש תוכניות לאלבום קלידים משותף שיציג אותו, את צ'יק קוריאה ואת הרבי הנקוק. זה, כמובן, לא יצא לפועל.


על התהיה, האם הרצף המהיר של הוצאת אלבומי סולו מטעם חברי יס יפגע במכירות של אלבומו החדש, הוא הסביר לכתב ה-NME: "לא, זה לא מפריע לי. אנחנו לא עושים אלבומים למכירות. המכירות הן עסק של חברות תקליטים. כמובן שזה היה טוב יותר אם היו מרווחים גדולים יותר בין יציאת תקליט אחד למשנהו, אבל כל עוד התקליט יצא, אני חושב שמי שמעוניין בו יקנה אותו".


מוראז הצטרף ללהקת יס באמצע 74 והנגינה שלו חיזקה את הופעותיה החיות. היו אז שטענו כי מוראז הוא נגן טוב יותר מריק ווייקמן (אותו החליף ביס) או קית' אמרסון. עבורו, הגיבורים המאסטרים האמיתיים היו צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק, אוסקר פיטרסון ודומיהם.


האלבום THE STORY OF I הוא אלבום קונספט קוסמי ועשיר בצלילים ובסגנונות. סיפור העלילה של התקליט נכתב על ידי מוראז בעטיפה הפנימית של האלבום. בקצרה, ה'אני' הוא בית מלון וכל מי שנכנס לבניין הזה צריך לעלות 900 קומות שלו ולקפוץ מלמעלה. הקפיצה הגדולה היא ההמראה לאינסוף ואל האהבה האולטימטיבית.


מוראז על הרעיון לסיפור. "זה הגיע מחלום וממצבים שונים אותם חוויתי בארצות הברית כשהופעתי עם יס. במלונות שונים ששהיתי בהם הבנתי הרבה מצבים שאנשים נמצאים בהם ואז ירדתי לדרום אמריקה והסיפור התפתח, יותר ויותר. חלמתי שם חלום מאוד מאוד מוזר ומאד מוחשי. היה הבניין, והירידה מהבניין הזה הייתה עם גשר. מתחת לגשר היו מים קפואים מאוד. בצד השני של הגשר היו הרבה שווקים עם גנבים ואסירים וכן הלאה. באותו זמן ניסיתי לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה וגם ניסיתי לא להתרגש מהנוכלים והגנבים. ואז הגעתי לגשר ונלקחתי על ידי... זה מטורף לומר את זה - נלקחתי לסיפון של צלחת מעופפת. זה היה כל כך מוחשי. זה נראה מטורף מאוד, אבל זה היה כל כך חזק במוחי". ריק ווייקמן לא היה חושב על דבר שכזה...


מוראז: "בחרתי באות I כי זו האות התשיעית של האיי.בי.סי, שהיא גם סמל לחיים ולגלגול נשמות, ולאהבה. והבניין אמור לכלול 900 קומות, באופן אבסורדי. מה גם שמצאתי את המספר תשע מאוד אטרקטיבי. כשהצטרפתי ליס הייתי החבר התשיעי שלהם ועשיתי את האלבום התשיעי שלהם (הנתון האחרון הזה לא נכון, הוא עשה איתם את אלבומם השביעי - נ.ר), ואת סיבוב ההופעות האמריקני התשיעי שלהם. וכל התשעים האלה מגיעים באותו זמן. זה בטח נשמע לכם כדבריו של משוגע. הייתי כך גם לפני שהצטרפתי ליס. יש לי קשרים קוסמיים עם אנשים".


ועדיין, עם כל הקוסמיות, יש צורך גם לדאוג כלכלית כשמפיקים תקליט. מוראז: "אני אדם כלכלי מאוד. בהיותי המפיק הבכיר של האלבום, צפיתי בהוצאות מקרוב. שמתי דגש על האנשים המשתתפים באלבום ושהם מקבלים יחס טוב. ההפקה הזו יצאה מהכיס שלי. זה לא כסף של חברת תקליטים".


מוראז לא הגיע ממשפחה אמידה. למעשה, מוראז אמר שמשפחתו היא אחת העניות יותר שחיו בשוויץ, ולולא פסנתרן קונצרטים הונגרי שלקח את הפסנתרן הצעיר תחת חסותו, מוראז לא מגיע למימוש יעודו המוזיקלי. כשעזב את משפחתו בגיל 17, עבד מוראז באתרי בנייה וכשהגיע לאנגליה הוא עבד כטבח בבית ספר ורשימת המשרות הזמניות בהן עסק, מהמטבח ההוא, הייתה מרשימה; הוא עבד כדוגמן בהונג קונג, בדק מטוסים צבאיים בטורקיה, מכר שטיחים ועבד כצלם ביפן. הספק מאד מרשים לבחור צעיר.


עד שהוא מצא את מקומו במוזיקה. הוא הוביל, בשנת 1972, להקה בשם MAINHORSE שהוציאה תקליט אחד והקליטה מוזיקה לסרטים. בשנת 1974 הוא פעל עם להקת REFUGEE המצוינת וממנה נשלף ללהקת יס.

"התפקיד שלי בעסקי המוזיקה הוא לתת לאנשים את כל מה שאני יכול. יכולתי לעשות תקליט סולו רוק פשוט, אבל יש הרבה אנשים שעושים את זה והם טובים מאוד בזה. החלטתי לנסות משהו אחר".

מוראז היה עסוק אז מאד עם להקת יס, באפריל 1976, והוא לא ידע אז שתוך מספר חודשים הוא יועף מהלהקה לטובת... ריק ווייקמן.


מוראז אף חתם בעותק של ספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון":


ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד כריס ווד, שהיה נגן כלי הנשיפה בלהקת טראפיק הבריטית. הוא מת ב-12 ביולי 1983 בגלל בעיות חמורות בכבד שנבעו משתיה מופרזת של אלכוהול.



ב-24 באפריל 1983 הקליט כריס ווד את פיסת המוזיקה האחרונה שלו. צלילי הסקסופון שלו נועדו לעטר פסקול של סיקור הבי.בי.סי את תחום הכדורסל. אבל ווד לא שמע את התוצאה המוקלטת בטלוויזיה כי זמן קצר לאחר הסשן הוא כבר לא היה בין החיים. הוא מת בגיל 39, עם גוף פגוע ולב פצוע.


מאחוריו נותרה שרשרת של הקלטות, שחלקן הפכו לאבני דרך ברוק הקלאסי. בין השאר עם טראפיק, ג'ימי הנדריקס, ג'ון מרטין, ניק דרייק, ג'ינג'ר בייקר ודוקטור ג'ון. אבל טראפיק הייתה הבית החם שלו. שם הוא נתן דרור ליצירתו, עם צלילי סקסופון, חליל וגם נגינת גיטרות, בס וקלידים. כריס ווד לא היה בנוי כמנהיג של להקה, אלא כאחד שנתן את כולו לצד המנהיגים.


כריס ווד נולד בבירמינגהם המופגזת מהמלחמה. כשהיה נער, הוא פיתל אובססיה למוזיקת ג'אז מתקדמת. תקליטים של צ'ארלי פארקר ומיילס דייויס הסתובבו אצלו בפטיפון באופן קבוע. הוא נהג לבלות בחנות התקליטים המקומית, THE DISKERY, שלקוחות נוספים בה היו אז סטיב וינווד, רוברט פלאנט, ג'ף לין ועוד. כולם מבירמינגהם.


לאחר שנים של נגינה בהרכבי ג'אז חבר ווד לוינווד והשניים החליטו להקים להקה יחדיו. וינווד פרש אז מלהקתו של ספנסר דייויס, כדי להקים את טראפיק עם ווד, הגיטריסט דייב מייסון והמתופף ג'ים קפאלדי.


ארבעת החברים עברו להתגורר בבקתה כפרית בברקשייר ויצרה שם מוזיקה מיוחדת במינה. שם ניגנו הארבעה ללא הרף. ווד לא ידע לכתוב שירים, אך התרומה המוזיקלית שלו הייתה עצומה. להקת טראפיק הפכה לשם דבר והשפעתה על הסביבה הייתה גדולה מאד. בזמן ההוא קשר ווד קשר חברות הדוק עם ג'ימי הנדריקס וגם עם הגיטריסט פול קוסוף. ווד אף ניגן בתקליט השני של להקתו של קוסוף, שנקראה FREE.


אחותו של כריס ווד, סטף, סיפרה: "כריס היה סוג של דג מחוץ למים. לאחרים לא הייתה בעיה עם תהילה וחשיפה, אך הוא לא התאים לזה. אין לי ספק שהוא חש עינוי בעניין התהילה ההיא". כשוינווד פירק את טראפיק לראשונה, בשנת 1969, כדי להקים את בליינד פיית', עזב ווד את אנגליה לארה"ב. שם ניגן לצידו של דוקטור ג'ון. אופיו הרגיש של ווד לא התאים שם לדוקטור ג'ון, שניגן גם על מנות הרואין באופן קבוע.

ווד חש תשישות מהחוויה וטס בחזרה לאנגליה והצטרף להרפתקה של ג'ינג'ר בייקר, שנקראה 'חיל האוויר'.


גם וינווד הצטרף להרכב הזה, אך ימיו של ווד בו היו מעטים. זאת כי הגיע שיכור לחזרה מוזיקלית וחטף מקל של בייקר בראשו, שגרם לו לדימום. וינווד, שהיה נחוש בתחילה להוציא אלבום סולו, צירף אליו את ווד וקפאלדי ולהקת טראפיק חזרה לפעום. אבל בשנת 1970 חטף ווד מכה גדולה עם מות חברו הקרוב, הנדריקס. שנתיים לאחר מכן התחתן, אך בת הזוג שלו, ג'נט ג'ייקוב, העדיפה נישואים פתוחים, שערערו אותו. סטף האחות סיפרה: "ג'נט הייתה בחורה נחמדה, אך כריס היה זקוק למישהי שתחזיק אותו והיא שברה את ליבו עם חבריו הקרובים".


כשסטיב וינווד פירק את להקת טראפיק, בשנת 1974, איבד ווד את עצמו ונפל אל החשיכה ושנתיים לאחר מכן נחתה עליו מהלומה נוספת, עם מותו של חברו הגיטריסט פול קוסוף. שנה לאחר החליטה אשתו שהיא עוזבת אותו סופית וכל מוזיקה שניסה להקליט נפלה על אוזניים ערלות. בשנת 1979 היה ווד חסר כל וחזר לגור בבית הוריו. הוא החל לפקוד את הכנסייה המקומית ואת הכסף הדל שנשאר בכיסו השקיע באולפן ביתי קטן שבנה.


המוזיקה שיצר שם רוממה את רוחו, עד שבשנת 1981 נתבשר שאשתו לשעבר מתה משבץ. ווד שילם על הלוויה והמצבה שלה וגם ניגן בחליל בטקס האשכבה. משם פנה להשכיח את כאבו בצריכת אלכוהול חסרת מעצורים. נפשו הייתה שבורה. נקודת אור הגיעה עם הזמנה להקלטה לפסקול טלוויזיוני, אך לאחר מכן הוא נלקח לבית החולים בגלל דלקת ריאות. מצבו החמיר והוא מת.


סטף ווד: "הפעם האחרונה שראיתי את כריס הייתה בערב שלפני הלילה בו מת. זה היה הלם עבורנו לאבד אותו במהירות שכזו. אני זוכרת שדיברתי עם האחות שם ששאלה אותי מה כריס ירצה לעשות כשיחזור הביתה. אבל כריס כבר דיבר איתי, באותו ערב, על רצונו לחזור למקום בו נערכו חופשות משפחתיות, עם אבא ואבא, כשהיה ילד. מה שתמיד זכור לי ממנו זה השקית שנהג לשאת עמו. שקית מלאה בקסטות וכבלים. הכל היה שם זרוק במפוזר. זה היה כריס. הוא היה מוחצן אך באופן שקט ועדין".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page