top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 במאי בעולם הרוק

עודכן: 4 באפר׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-24 במאי בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "המילים באות אצלי קודם. אז אני מתאים להן מנגינה או פשוט פורט אקורדים בגיטרה. אני לא אמן שכותב מנגינות" (בוב דילן, בעיתון NME בשנת 1964)


ב-24 במאי בשנת 1977 הופיע מארק בולאן את הופעתו האחרונה עם להקתו, טי רקס. ההופעה נערכה בפארק שעשועים בשטוקהולם, שבדיה.


במה גדולה הייתה שם לצד מתקני שעשועים כגלגל ענק. בשנת 1972 קבע שם פול מקרטני שיא חדש, כש-20,000 איש באו לראותו בהופעה. המקום התגאה בהזמנת אמני רוק רבים וגם עיצוב הפוסטר עבורם.

בולאן הופיע לפני כן בשטוקהולם בשנת 1973. הזמנים השתנו ושנת 1977 כבר לא ממש האירה לו פנים. עבר זמן רב מאז שלהיט של טי רקס צעד במצעד השבדי והפאנק כבר הרים את ראשו בגאווה. זמן מה לפני הופעתו יצא אלבומו DANDY IN THE UNDERWORLD אבל מעטים יחסים הבינו שגיבור הגלאם-רוק לשעבר מתכנן קאמבק.


אבל המציאות הפתיעה כשאלפים רבים הגיעו לראות את בולאן בהופעה שם. הזמר ולהקתו הגיעו אל מאחורי הקלעים בלימוזינות. חברי להקת הליווי לבשו בגדים רגילים ולא נראו כגיבורי גלאם. אבל בולאן לא יכל להרשות לעצמו את זה ולכן הגיע ככוכב.


הם עלו לבמה לקול מצהלות הקהל ופתחו עם JEEPSTER. אמנם זה לא נשמע כמו הסאונד הקלאסי של טי רקס, כי חברי הלהקה התחלפו בינתיים והסאונד ממערכת ההגברה לא היה במיטבו, אבל הקהל הגיב בהתלהבות רבה. בולאן לא איכזב; הוא שר במלוא הרגש והעוצמה וביצע כל תנועה פיזית אפשרית על הבמה. נגן כלי ההקשה, דינו דיימס, השליך כמה תופי מרים לכיוון הקהל, שהסתער עליהם כאילו היה מדובר במזוודות מפוצצות בכסף. אחרים התאכזבו שהוא לא ביצע את השיר CHILDREN OF THE REVOLUTION.


עם זאת, הוא ביצע בסיום ההופעה את HOT LOVER, כולל סולו גיטרה בו הוא נשכב על הבמה. לאחר המופע הוא אמר לכתב שבדי: "אנחנו מופיעים מזה כארבעה חודשים ואני מרגיש שאנחנו כבר ממש מגובשים. אנחנו טובים עכשיו הרבה מהטי רקס שהייתה לי. חזרה לי תחושת העבר הנפלאה. התקליט החדש שלי מאד אהוב עליי. יש בו מין הודאה אישית. ה-DANDY עליו אני שר זה סוד. אני כבר עובד על תקליט חדש שיהיו בו אלמנטים של פאנק ומוזיקה הוליוודית. זה יהיה תקליט מטורף.


בהמשך אותה שנה ימצא בולאן את מותו בתאונת דרכים.


ב-24 במאי בשנת 1974 יצא התקליט DIAMOND DOGS של דייויד בואי. מדובר ביצירה שונה מאד ממה שקדם לה. מה קרה שם? בואו לקרוא...


SIDE 1

1. Future Legend

2. Diamond Dogs

3. Sweet Thing

4. Candidate

5. Sweet Thing (reprise)

6. Rebel Rebel


SIDE 2

1. Rock 'n' Roll With Me

2. We Are The Dead

3. 1984

4. Big Brother

5. Chant Of The Ever Circling Skeletal Family


בתחילה רצה בואי לקרוא לתקליט הזה בשם 1984. אך מחזיקי הזכויות על יצירותיו של ג'ורג' אורוול סירבו לאפשר לו את זה. לכן הוא קרא לתקליט DIAMOND DOGS. למרות זאת, כמה שירים בתקליט משקפים היטב את אווירת הספר ההוא. יכול להיות שזה תקליט הקונספט האמיתי הראשון של בואי - למרות זיגי סטארדאסט שיצא לפניו.


בואי הלך על יצירת התקליט הזה בראש שונה ממה שעשה עד אז. הוא השיל מעליו את עורו הקודם ויצר תדמית חדשה עם נגני ליווי חדשים ואף מפיק אחר. זו הפעם הראשונה מאז 1970 שבואי מוציא תקליט ללא יד ימינו האולטימטיבית עד אז - הגיטריסט מיק רונסון. הפעם בואי עצמו ניגן כמה שיותר גיטרה חשמלית. וגם הפליא בסקסופון. מייק גארסון הפסנתרן ואיינסלי דונבאר המתופף ניגנו עם בואי קודם לכן, בתקליטו PIN UPS. מה שבטוח, בואי רצה להוכיח בתקליט הזה כי הוא אינו אמן שנשען בנינוחות על ההצלחה שלו. אלא הוא כזה שמחפש כל הזמן דרכים חדשות ליצירתו. לא סתם הוא קיבל את הכינוי 'הזיקית של עולם הרוק'.


רוב התקליט הוקלט באולפני 'אולימפיק' שבלונדון. התקליט נפתח עם יללת תן וקריינות מקפיאת דם. לאחר מכן נשמע קול של קהל במופע רוק. לא הרבה יודעים אך צלילי הקהל נלקחו לפה מתקליט הופעה של להקת THE FACES בשם COAST TO COAST. המילה HEY שנשמעת שם היא למעשה של רוד סטיוארט מהתקליט ההוא. מכאן מתחילה סוויטת שירים שמחוברים זה לזה ויוצרים אווירה אפילה ומסתורית. יש שמצאו בה משהו מדכא לעומת אלבומיו הקודמים. הדמות החדשה שבואי רקח, שבאה להחליף את אלאדין השפוי, נקראת פה הלאווין ג'ק. אחד שמשחק אותה גזעי וגר אי שם במנהטן.


השיר שמסיים את צד א' הוא הלהיט הגדול מהתקליט, בשם REBEL REBEL. יש משהו גאראז'י בשיר הזה שמעניק אווירה קלילה למאזין כדי להירגע ממה ששמע עד כה ולעכל את התוכן הכבד שתפס כמעט את כל צד א' של התקליט. מה שכן, הנה עוד שיר שמספר על בחור שלובש בגדי נשים ומתאפר בכבדות. דבר שהיה יתד בשלב הקודם בקריירה של בואי. צד ב' נפתח עם ROCK AND ROLL WITH ME ואז מנמיך שוב את האור עם אווירת הספר 1984. אפשר לשער כיצד הדבר בלבל את מעריציו של בואי בתקופה ההיא. אך אפשר לסמן את התקליט הזה כתקליט מפנה חשוב בקריירה שלו.


שיר שאהוב עליי מאד הוא 1984. את הגיטרה המדליקה בשיר הזה מבצע אלאן פארקר בסגנון פ'אנקי שיוביל למה שבואי ייצור בשנים 1975-1976. אבל זה בהמשך...


כל התפקידים הבסיסיים לתקליט הוקלטו במהירות בשלושה ימים. בואי כתב באולפן במרץ בעוד הנגנים מבצעים מיידית את מה שהוא מנחית עליהם. חלק מהנגנים לא אהבו את מה שהוטל עליהם לנגן. לעיצוב העטיפה פנה בואי הפעם אל אמן קאלט בלגי בשם גאי פילארט, שטכניקת הצביעה שלו יצרה גלים בתקופה ההיא. בואי הזמין את פילארט לארוחת בוקר במלונו כדי לדון בעניין העטיפה. הרעיון שרקחו השניים היה לעשות עטיפה בהשראת תמונה של הזמרת האמריקנית ג'וזפין בייקר משנת 1926. בתחילה דובר על צילום אך בואי הערמומי הצליח לשכנע את פילארט לבצע ציור לעטיפה בסגנונו שכה הלהיב את הזיקית של הרוק.


לאספנים שביניכם, עטיפת התקליט המקורית הכילה בציורה גם את איבר מינו של הכלב. חברת התקליטים הזדעזעה ומיהרה לטשטש את העניין. אך מספר עותקים דלפו החוצה עם הציור הלא מצונזר. כיום עותק שכזה שווה כסף טוב בקרב אספנים. הביקורות לא היו אוהדות כל כך לתקליט הזה. אך הדבר לא פגם במכירות שלו. בזמן הזה עזב בואי את אנגליה והפך להיות תושב בארה"ב. הזיקית הפליגה באוניה, עקב פחד מטיסות, ולא חזרה יותר לאנגליה כארץ מגורים.


עיתון רולינג סטון ביקר את התקליט, ב-1 באוגוסט 1974: "התקליט החדש של דייויד בואי רחוק ביותר מ'האנקי דורי' ו'זיגי סטארדאסט'. מאז שני אלה ממשיך בואי לאכזב את מעריציו הרבים. התקליט 'אלאדין סיין' היה לא מאוזן באופן מתסכל. תקליט הקאברים 'פין אפס' היה טריוויאלי. ועכשיו מגיע התקליט הזה, שהוא כנראה אלבומו הגרוע ביותר של בואי בשש השנים האחרונות. נראה שבואי לכוד בתוך ההצלחה שלו. מדוע בואי מנגן בעצמו גיטרה בתקליט הזה? איפה מיק רונסון? הצעד של בואי להחליפו בעצמו הוא כמו שמיק ג'אגר יעיף את קית' ריצ'ארדס רק כדי שהוא יוכל לנגן בעצמו גיטרה בתקליט. דייויד בואי יצר קהל רב, אך הוא משך אותו אל המדבר והשאיר אותו שם. הקול של בואי, שהיה פעם מלא בהבעה מתוחכמת הפך לקול נמוך וחלול.


בואי מנסה לשקף לנו בתקליט את סוף העולם אך נראה כי זה הוא למעשה הסוף של דייויד בואי".

ובכן, לא סוף הוא זה של דייויד בואי. זה הסוף של אלדין סיין אך התחלה חדשה לדייויד בואי. יופי של אלבום!


מחפשים הרצאות מוסיקה מרתקות על דייויד בואי ואחרים? להזמנות 050-5616459.



ב-24 במאי בשנת 2009 נתבע בילי ג'ואל על ידי מתופפו לשעבר, ליברטי דה ויטו. הסיבה לתביעה - תמלוגים שמגיעים לו עבור נגינה באלבומיו הידועים ביותר של ג'ואל. דה ויטו טען שג'ואל לא שילם לו תמלוגים כמו שצריך לאורך עשר שנים. המתופף האנרגטי והנהדר הזה עבד עבור ג'ואל בין השנים 1975-2005, כשלטענתו נזרק לפתע מהלהקה.


בשנת 2007 שמו אנשים לב לעובדה שדה ויטו לא הולם יותר בתופיו מאחורי ג'ואל. כשנשאל ג'ואל על כך, הוא ענה בחוסר רצון, "בואו נגיד את זה ככה. . . הוא יודע למה ואני יודע למה, ואני אשאיר את זה כך". הניו יורק פוסט אף שיער בשנה שעברה שדה ויטו התעמת עם ג'ואל על שתייתו של האחרון לפני שנכנס לגמילה בגלל התמכרותו לאלכוהול משנת 2005).


דה ויטו: "האמת שהכל החל להתפורר בשנת 1989, כשבילי הסתכסך עם מנהלו ופיטר אותו ואז החל לעסוק עם המון עורכי דין ומנהלי חשבונות ואנחנו, הנגנים, נדפקנו כהוגן". המצב נמשך עוד כמה שנים כשיום אחד התעורר דה ויטו והבין שנזרק בפתאומיות מהלהקה, עם צאתה לסיבוב הופעות חדש.


דה ויטו: "התקשרתי למנהל ההופעות כדי לברר מה קרה. 'למה הועפתי?' שאלתי והוא אמר שהוא לא יודע למה, והוא לא מתכוון לשאול למה כי הוא חושש לאבד את עבודתו. כולם פחדו מבילי". במרירותו הרבה הוא כתב מכתב ארוך למעסיקו אך לא נענה.


בתביעה אמר המתופף כי ג'ואל חייב לו מאות אלפי דולרים בתמלוגים, מהאלבום TURNSTILES ועד RIVER OF DREAMS. דה ויטו אמנם לא צבר שום קרדיט לכתיבת השירים במהלך כהונתו אצל איש הפסנתר, אך לטענתו הוא מילא תפקיד חשוב בפיתוח שירים. "אם בילי היה שר את ONLY THE GOOD DIE YOUNG כמו שרצה, זה היה שיר רגאיי", אמר דה ויטו לניו יורק פוסט, לאחר שהגיש את התביעה נגד ג'ואל וסוני מיוזיק.


"אם בילי הוא אבי השירים האלה, אני לפחות הדוד שלהם" הוא אמר.


זמן מה לאחר מכן הסתיים הסכסוך עם הסכם שנחתם בין שני הצדדים.


ב-24 במאי בשנת 2023 מתה הזמרת טינה טרנר, בגיל 83.

טינה טרנר לא הייתה רק זמרת מהגדולות בעולם, אלא גם סמל ברור למאבק נגד אלימות בנשים. כך היא סיפרה בפתיחות על היחסים שהיו לה עם בעלה לשעבר, אייק, לרולינג סטון בשנת 1986:


"אייק לא היה אדם משכיל. אני חושבת שהוא אפילו לא סיים את בית הספר. הרבה מהמאבקים שלו באו כתוצאה מזה שהתבייש בחוסר נימוסיו. היה בתוכו כעס שנאגר והסמים העצימו את זה. כל השירים שכתב היו על כאב ונשים. שנאתי את השירים ההם. כשהוא הבין שאני שרה את השירים האלו באופן מזויף, הוא האשים אותי בחוסר התמסרות לעבודה שלנו.


הוא אמר שאינו יכול לעשות להיטים עם הצורה בה אני שרה את השירים. כל האשמה הונחתה עליי. היו לו יחסים עם המון נשים. לא אהבתי את זה אבל הייתי שרויה במלכודת. היה לנו להיט (A FOOL IN LOVE, משנת 1960) ואני הייתי הכוכבת. הוא פחד לאבד אותי. כשבאתי אליו ואמרתי שאינני רוצה לצאת ולהופיע - זה הרגע בו החגורה שלו יצאה נגדי. ניסיתי להתגונן ולהגיד שאני לא מסוגלת לשיר את השירים האלו. אז הוא הסכים לתת לי כסף. זה היה הטריק שלו. יצאתי להופעות, כי הוא אמר שישלם לי.


כשלא שילם, פחדתי לבקש את זה ממנו. באופן מוזר, לא עזבתי את אייק כי דאגתי לו. זה היה מצב הזוי. הייתי במלכודת. מה הוא יעשה אם אעזוב אותו? לאן הוא יילך? מה יהיה איתו? חשתי אחראית לכך שאכזבתי אותו. זו הייתה בעיה רגשית אצלי. ידעתי שאין לי איפה להתחבא אם אברח. הוא כל הזמן היכה אותי. תמיד היה לי פנס בעין ממנו והוא המשיך להתרועע עם כל הנשים ההן. הוא גם לא נתן לי כסף ועדיין אני הרגשתי שאני מרחמת עליו. מבחינתו, להכות אותי ולשכב איתי היה חלק ממערכת יחסים תקינה.


אבל הדבר שהפך לעינוי של ממש היה כשהוא היכה אותי עם קולבים. כל הזמן התפללתי. לא לקחתי סמים ואלכוהול כי הייתי חייבת להישאר כל הזמן בהכרה ולהתגונן. ניסיתי לברוח והוא תמיד תפס אותי. לוויתי כסף מאנשים שהכרתי ויצאתי כדי לברוח. עליתי לאוטובוס ונרדמתי. כשפקחתי את עיניי, ראיתי את פרצופו מולי כשהוא נובח עליי 'תרדי מהאוטובוס, כלבה'. זה הקפיא את דמי. הוא ידע לאן אני נוסעת עוד לפני שאני ידעתי. היה לו אקדח בזמנו והוא כל הזמן נתן לי את התחושה שהוא הולך לכוון אותו לראשי. והמכות עם הקולבים לא פסקו עד שניסיתי להתאבד בנטילת כדורי וליום רבים. הצלחתי לברוח ממנו ביולי 1976. לא הייתה עליי אגורה שחוקה. נאלצתי להתחיל את חיי מהתחלה.


לא היה לי כלום. אפילו לא ידעתי איך להשיג כסף. הייתה לי בחורה שעבדה אצלי שעבדה עבור אייק, כי היא ידעה על דרכים להשיג כסף. לא ידעתי איך לעשות שום דבר מהדברים האלו. אייק לא חשב שאוכל למצוא בית, אבל הצלחתי. הוא שלח כסף עבור השכירות הראשונה שלי, כי הוא חשב שאצטרך לחזור אליו כשזה ייגמר. ישנתי על הרצפה. אחותי עזרה לי באוכל. השתמשתי גם בתלושי מזון - כן, תלושי מזון.


לא ראיתי אותו מאז הגירושים שלי. זה היה בבית המשפט. היום הוא בקליפורניה איפה שהוא. הוא עדיין שולח מברקים ומבקש כסף".


ב-24 במאי בשנת 1977 יצאה להקת הרוק המתקדם, אמרסון לייק ופאלמר, לסיבוב הופעות גרנדיוזי בארה"ב עם תזמורת של 70 אנשים. המופע היה מהמם אך גם כשלון מסחרי, בשל ההוצאות הגבוהות להפקתו.


הכל התחיל מגחמתו של קלידן הלהקה, קית' אמרסון, להראות לעולם כי להקתו גדולה מהחיים. לא היה די לו בהופעתו עם שני חבריו ללהקה, הבסיסט גרג לייק והמתופף קארל פאלמר. הוא רצה הרבה יותר מזה. הוא רצה על הבמה תזמורת שלמה – ואף יותר מזה. שני חברי הלהקה האחרים לא ממש סלחו לו על מה שעולל להם.


גרג לייק ביולי 1977: "אנחנו מסכנים פה את כל מה שהרווחנו עד כה בעמל ידינו. כמו כן אנחנו הולכים לסכן גם את כל מה שנרוויח מהסיבוב הקרוב – אם בכלל נרוויח. אני מדבר על המשפחות שלנו, הנכסים שלנו. ניאלץ למכור את הבתים שלנו במידה וניכשל. מה שבטוח – יהיה פה סיפור הצלחה גדול או כישלון מהדהד. לא משהו בין שני אלה".


כמה עיתונאים טסו לצפות בחזרות הלהקה במונטריאול ונדהמו לגלות כי עם השלושה נמצאים 70 נגני תזמורת + מנצח, שישה אנשי מקהלה, 60 אנשי צוות טכני, נהגי משאיות, רופא, מאמן קראטה לפאלמר ועוד... ועוד...


השלושה שילמו מכיסם 215,000 דולר באופן שבועי. זאת לפני שיצאו לסיבוב ההופעות, שהפך לאסון כלכלי. סטיוארט יאנג, מנהל הלהקה, היה ממתנגדי הסיבוב הגרנדיוזי הזה. אמרסון לחץ עליו עד שהאחרון נאלץ להסכים בהכנעה.


אמרסון ביולי 1977: "היו לי הרבה רגעים בהם חשבתי שזה לא כדאי לעשות את זה. עכשיו הגענו למצב בו שפכנו המון כסף ואין כבר דרך חזרה. בתחילה חשתי אשמה בעניין. השניים האחרים ניסו לא פעם לבטל את הרעיון הזה – אך ללא הועיל. עכשיו הם מחויבים לעניין בדיוק כמוני. אנחנו חייבים לעשות את כל מה שצריך כדי להצליח פה ובגדול".


פאלמר הוסיף מצדו: "אנחנו השקענו הון לקראת הסיבוב הזה, אך תהיו בטוחים שלא אמכור את הבית שלי אם העסק ייכשל. אני לא אתן לזה לקרות. השקענו עד כה כשני מיליון דולר בעניין. אנחנו צריכים להציג את המוסיקה לקהל, על הבמה, כפי שהוא קיבל אותה בתקליט האחרון שלנו, שנקרא WORKS לפני שנתיים היה זה מאד קשה לעשות דבר שכזה. עכשיו, כשהטכנולוגיה משתפרת – יש לנו אפשרות לעשות את זה".


חברי התזמורת נבחרו מאקדמיות מוסיקליות. הגיל הממוצע של הנגנים הוא 26.

לייק: "הם נחושים לנגן את המוסיקה הזו היטב. לא כמו הדפוקים המנופחים והמבוגרים שאתה נתקל בהם בתזמורות".

אמרסון: "זו התזמורת הטובה ביותר שניגנתי עמה עד היום".


פאלמר: "נגני כלי ההקשה בתזמורת הם כל כך טובים, שהייתי רוצה לחתוך להם את הידיים. אינני מבין מדוע הם מעדיפים לשבת מאחורה בתזמורות ולא להציג לעולם את כישרונם כשהם מקדימה".


ההופעות אכן היו גרנדיוזיות. בסיסט הלהקה, גרג לייק, הבין כי אם כבר שופכים כסף – אז כדאי לעשות את זה בסטייל. לכן הוא דרש שיושם לרגליו, על הבמה, שטיח פרסי מקורי וגדול.


במהרה הובן לו כי היה עדיף שהשטיח הפרסי הזה יתעופף עמו וייעלם משם, מבלי לעמוד מול החובות הכלכליים. ההופעות, שהיו גרנדיוזיות להפליא ומוסיקליות מאד – היו רחוקות מלהניב רווחים. נראה היה כי השלישייה הידועה שמה לעצמה רגל.


אחרי כמה הופעות בארה"ב, הובן להם כי הם חייבים לשלוח הביתה את התזמורת ולהמשיך את הסיבוב כשלישייה בלבד. בנוסף לתקצוב השבועי מכיס הלהקה, נוספו הוצאות רבות שהכבידו על העניין עד פיצוצו. באחת ההופעות התקלקלה מערכת התאורה, שנדרש לתקנה. כמו כן, בוטלו מספר הופעות – דבר שגרם להפסד נוסף. אחת מהן בטאמפה, בגלל שקודם לכן אירעה שם מהומה של מעריצים בעת הופעת לד זפלין. המהומה גרמה לביטול הופעתה של השלישייה, שעמדה להופיע שם.


לפי החוזה, יאלצו חברי הלהקה לשלם לנגני התזמורת משכורת, גם אם חבריה יישבו בביתם ולא ינגנו על הבמה. התכנון היה להשיב את התזמורת לשלוש הופעות בלבד, במדיסון סקוור גארדן. בינתיים נמשך הסיבוב כשלישייה בלבד.

יאנג המנהל סיפר: "אנחנו עדיין מחפשים ספונסרים שיתמכו בפרויקט, אם כי אנחנו כבר לא אופטימיים".


קית' אמרסון ניסה להיראות מעודד כלפי חוץ. בפנים הוא היה שבור: "אנחנו מאוכזבים. עם זאת, זה מעודד להבין שאנחנו עדיין מסוגלים לנגן כשלישיה גם ללא תזמורת. יש לנו עדיין את הכוח".


שנים לאחר מכן הוא סיפר: "כשהפסקנו להופיע עם התזמורת, נאלצנו להשמיט מההופעה שירים רבים שלא יכולתי לנגן רק בעצמי, במקום התזמורת. המסע שהיה לנו, בלהקת ELP בשנת 1977, עם התזמורת היה נועז. השתמשנו למימונו בכל המקדמות שקיבלנו מחברת התקליטים. האמת שזה חבל, כשאני מסתכל על זה לאחור. יכולנו לעשות הרבה יותר מזה. שאר הלהקה לא תמכה ברעיון הזה עד הסוף. אני רציתי להמשיך עם התזמורת עד סוף הסיבוב ואז לשלוח אותה לעשות קונצרטים משלה, כשהיא מנגנת את המוסיקה שלנו. זה צעד הרבה יותר הגיוני מבחינתי ואז היינו מקבלים בחזרה כספים לכיסוי ההוצאות של הסיבוב שעשינו".



ב-24 במאי בשנת 1969, שידרה הטלוויזיה האמריקנית פרק מיוחד מהסידרה של המאנקיז. לפרק הזה קוראים THIRTY THREE AND A THIRD REVOLUTIONS PER MONKEE (לידיעת השואלים לפשר השם - מהירות תקליט על גבי פטיפון היא שלושים ושלושה ושליש סיבובים לדקה...).


בפרק הזה התארחו גם להקתו של בריאן אוגר (עם הזמרת ג'ולי דריסקול), ג'רי לי לואיס, ריצ'ארד הקטן ופאטס דומינו. הפרק הזה יצא באופן רשמי על די.וי.די במסגרת קופסה ובה כל פרקי הטלוויזיה של המאנקיז. מומלץ בחום רב מאד להשיגה.


ב-24 במאי בשנת 1969 הקדיש עיתון המוזיקה הבריטי, מלודי מייקר, את הדף הראשון שלו גם לידיעה שסולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, ישחק בסרט על גיבור מערב פרוע אוסטרלי ושמו נד קלי. הצילומים יהיו ביולי ובאוגוסט.


באותה כתבה נמסר לקוראים גם על הפעילות העתידית של הסטונס: "בסוף צילומי הסרט מתכננת הלהקה לערוך כמה הופעות, באנגליה או באמריקה. חברי הלהקה עובדים כעת על תקליט חדש. אולפני הקלטה נקבעו להקלטה ובסיום התהליך ייבחר השיר שייצא גם על גבי תקליטון". בינתיים, לא נמסר לקוראי העיתון שחברי הסטונס נלחמים להתקדם מול בעיית ההתנהגות במקשה של החבר המייסד והגיטריסט, בריאן ג'ונס, שמכור לסמים וגורר את הסטונס לאחור במקום להתקדם.


ואם כבר הרולינג סטונס, ב-24 במאי בשנת 1968 יצא תקליטון חדש שלהם באנגליה - עם השירים JUMPING JACK FLASH ו- CHILD OF THE MOON.


ב-24 במאי בשנת 1970 נערך פסטיבל מוסיקה בבאת'. פליטווד מאק הייתה הלהקה הראשית בפסטיבל הזה, שאירח גם להקות אחרות כמו צ'יקאן שאק, ג'וסי לוסי, QUINTESSENCE, ווישבון אש ועוד.


זה נראה כמו עוד פסטיבל, אך זוהי למעשה ההופעה האחרונה של פיטר גרין עם פליטווד מאק. מארגני הפסטיבל זכו להפסד כלכלי כבד למרות הציפייה להצלחה. לא הגיע הרבה קהל. הסיבה הייתה שבאותו יום שבת נערכו ארבעה פסטיבלי רוק שונים ברחבי אנגליה. מארגני הפסטיבל ציפו ל-15,000 איש אך רק 4,500 הגיעו. ללהקת פליטווד מאק היום הזה היה פרידה עצובה ממנהיגה. הופעת הלהקה ביום הזה ארכה 75 דקות, שאחריהן מארגני הפסטיבל כיבו את האורות. מכאן אירעה חצי שעה בחשיכה מוחלטת בה הקהל רקע והריע בדרישה להדרן מהלהקה. ההדרן הזה הגיע עם חמשת חברי הלהקה כשהם מתופפים על מערכת תופים אחת - זאת כי שאר החשמל על הבמה נותק. מדורות שהודלקו בשטח בחצי השעה הזו סיפקו אור.


ב-24 במאי בשנת 1965 נעשה נסיון נוסף לאחד בהקלטה בהופעה את בוב דילן עם איש הבלוז הבריטי, ג'ון מאייאל, ולהקת הבלוזברייקרז שלו - ובשורותיה הגיטריסט אריק קלפטון. מה קרה שם? בואו לקרוא.


לאחר שתריסר ימים לפני כן לא יצא כלום מניסיון הקלטה של דילן ומאייאל, הניסיון השני נופל בגלל שדילן נאלץ לסגת מזה ברגע האחרון, עקב זיהום ויראלי שהוא חטף מחופשה בה היה. צוות ה-BBC, שם הייתה אמורה להיערך ההקלטה, לא ידע על הביטול עד הרגע האחרון, כשלמקום כבר הגיעו כ-800 איש כדי להיות קהל בעת ההופעה המוקלטת.


עם הערב שהתפנה החליט אריק קלפטון לצאת לבלות באחד המועדונים החדשים במרכז לונדון, CROMWELLIAN (שנקרא על שם רחוב CROMWELL בו היה והכינוי שלו במהרה היה CROM). על הבמה הופיע האורגניסט בריאן אוגר עם להקתו. קלפטון, וגם כמה מחברי להקת האנימלס, עלו לבמה עם אוגר וג'ימג'מו.


ואפרופו ג'ימג'ומים... ב-24 במאי בשנת 1970 הגיעו רוברט פלאנט וג'ון בונהאם, מלהקת לד זפלין, למועדון MOTHERS בעיר שלהם, בירמינגהם. הלהקה שהופיעה הייתה COCHISE וברור ששני הזפלינים עלו לבמה לג'מג'ם איתה.


ב-24 במאי בשנת 1968 יצא האלבום OGDEN'S NUT GONE FLAKE של להקת SMALL FACES, שהוא אחד האלבומים הטובים יותר שיצאו מאנגליה בסיקסטיז.


SIDE 1

1. Ogden's Nut Gone Flake

2. Afterglow

3. Long Agos And Worlds Apart

4. Rene

5. Song Of A Baker

6. Lazy Sunday


SIDE 2

1. Happiness Stan

2. Rollin' Over

3. The Hungry Intruder

4. The Journey

5. Mad John

6. Happydaystoytown


הסינגל ITCHYCOO PARK שיצא ב-1967 סימן בהפקתו פורצת הדרך את הכיוון אליו חותרת הלהקה. ימי הרית׳ם אנד בלוז נגמרו. החשיש הגיע גם לבית השכור בו גרו יחדיו החברים (חוץ מהמתופף קני ג׳ונס שגר בנפרד).


פתיחת ערוצי המחשבה בעזרת הג'וינטים המתקתקים הביאה עמה גם רצון להתקדם מוזיקלית. זה כיוון מחשבה שהגיע למימוש באלבום השלם שאני ממליץ עליו כאן. חברי הלהקה אז היו סטיב מאריוט בשירה וגיטרה. רוני ליין בבס ושירה. איאן מקלייגן בקלידים. קני ג'ונס בתופים. כיום רק אחד מהם נשאר בחיים. זהו ג'ונס המתופף.


בתחילת 1967 הודיעו חברי הלהקה כי הם עוזבים את חברת DECCA ואת מנהלם, דון ארדן (הידוע לשמצה בשל התנהלותו הבריונית).


הבית החדש שלהם בא בצורת הלייבל IMMEDIATE של אנדרו לוג אולדהאם. בחברה החדשה הובטח להם זמן אולפן ללא הגבלה באולפני OLYMPIC. ארבעת החברים נכנסו לאולפן כמו ילדים לחנות ממתקים בחינם... הם החלו להשתעשע עם צלילים חדשים והגיעו לרעיונות הפקתיים ומוזיקליים שלא נשמעו כמותם לפני כן במוזיקה שלהם.


אך כשהגיע הזמן ליצור את האלבום הזה, נתקלו חברי הלהקה בבלוק יצירתי.


אולדהאם הגיע לעזרתם ושלח אותם לחופשת שייט בעיירה הציורית הנלי (HENLEY) על נהר התמזה. הוא שכר להם כמה סירות וציווה עליהם לצאת למסע שייט ולנקות את הראש. התוכנית הייתה לכתוב שם שירים ביחד. לא רק הלהקה שטה... הם הביאו עמם בנות זוג, כלבים, גיטרות ומכשיר הקלטה מדגם סוני. המסע היה כה מענג ומשחרר עד שנכתב מספיק חומר להשלמת האלבום שהוקלט באולפני אולימפיק מלבד קטע אחד - RENE- שהוקלט בשני אולפנים - PYE ו- TRIDENT.


האלבום הזה נחלק לשני חלקים. צד א' הוא אסופה של שירים נפרדים יפהפיים. צד ב' הוא צד קונספטואלי.

דבר נוסף שבא כאן לטובת האלבום הוא הגיוון הסגנוני. הקטע הפותח את האלבום הוא אינסטרומנטלי-פסיכדלי עם פסנתר שעובר דרך אפקט של פדל וואה-וואה ומשם מקבל פתיחה עוצמתית של כל הלהקה.


קטע הפתיחה הזה הוא למעשה עיבוד אינסטרומנטלי לשיר של הלהקה שנכתב בימיה הראשונים בשם I'VE GOT MINE. אחרי כן מגיע הקטע AFTERGLOW בו סטיב מאריוט מעניק לנו את אחד מביצועיו הווקאליים הטובים אי פעם. כמה נשצנ יש בקול של הבחור הזה. מקלייגן מנגן בשיר הזה בצ'מבלו חשמלי. את השיר הזה כתב מאריוט לבת זוגו הדוגמנית, ג'ני ריילנס. השיר אף קיבל ביצוע מיוחד בחתונתם באותה שנה. ג'רי שירלי, המתופף של HUMBLE PIE, אמר על השיר הזה שנים לאחר מכן: "רק סטיב מאריוט יכול לכתוב שיר שיתאר את ההרגשה של עישון ג'וינט מיד אחרי סקס".


ויש כאן גם קטעים עם סאונד כבד יותר כמו SONG OF A BAKER של הבסיסט רוני ליין או השיר ROLLIN OVER.


סטיב מאריוט הגיע עם רעיון להביא לאולפן את ספייק מאליגן, שיבצע קטעי קישור בין הקטעים ביצירה שנמצאת בצד ב'. אך מאליגן לא היה פנוי לביצוע ההקלטה. במקומו הגיע סטאנלי אונווין שעשה עבודה נהדרת. היצירה הזו מספרת על HAPPINESS STAN שהביט יום אחד בשמיים וגילה שם רק חצי ירח... אז הוא מחליט לצאת למסע לחפש את הצד השני של הירח... בדרך הוא מציל זבוב מרעב... לאות תודה, אותו זבוב מספר לסטאן שהוא מכיר מישהו שיכול לענות לו על שאלתו בנוגע לירח החסר. הזבוב הופך לפתע לזבוב ענק מימדים. סטאן מתיישב על גבו ושניהם עפים לעבר המערה של MAD JOHN, שמסביר לסטאן כי היעלמות חציו של הירח היא זמנית. ולהוכחה הוא מצביע על השמיים, שם מתנוסס הירח במלוא עיגולו והדרו. מסתבר שלקח לסטאן כמה זמן למסעו זה עד שבינתיים הירח נמלא שוב.


בין שירי היצירה שזורים קטעי קריינות עלילתית ונהדרת של סטאנלי אונווין, שמגיש סיפור כמו שמספרים אגדות לילדים. כשהושלם התקליט, עדיין לא התקבלה החלטה בנוגע לעיצוב העטיפה. לבסוף הגיעה עטיפת האלבום בעיצוב עגול, כמו התקליט, ועם חוברת מושקעת. איור העטיפה שיחזר עיצוב אמיתי של קופסת טבק, כשרק השם שכתוב עליה שונה מ- OGDEN'S NUT BROWN FLAKE לשם הידוע של האלבום.


הלהקה רצתה במקור להוציא את האלבום בקופסת מתכת עגולה, אך עלויות הפקת עטיפה שכזו גרמו לרעיון להיגנז. הוחלט שהעטיפה תבוא בקרטון רגיל רק בעיצוב עגול עם חמישה עיגולים שחוברו יחדיו ליצירת ספר בצורה עגולה. עיצוב חדשני בזמנו. מבחינה שיווקית היה זה רעיון שיווקי לא טוב.


בחנויות התקליטים אי אפשר היה לדפדף ולהיתקל בו כי קצוות העטיפה נחתכו. מה גם שהתקליט עצמו נהג להחליק בקלות רבה מדי מהעטיפה עד כדי סכנת חבטה והתרסקות על הרצפה. אך עם כל זאת, כשהאלבום יצא לחנויות במאי 1968 הוא הפך להצלחה גדולה עבור הלהקה. הוא אף שהה שישה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי.


הסינגל מתוך האלבום, LAZY SUNDAY, נחל הצלחה אדירה גם הוא. אך הצלחתו גרמה לצרות אחרות. הלהקה לא רצתה כלל שזה ייצא כסינגל. חבריה האמינו שצעד כזה יהרוס את תדמיתם ויתייג אותם כלהקת פופ קלילה בעוד שהם רצו להיחשב כמוזיקאים רציניים.


השיר הזה הוקלט ללא שום מחשבה להפוך אותו למשהו גדול. למעשה השיר התחיל כבדיחה. בתחילה הביא סטיב מאריוט את השיר לאולפן כשבראשו מתרוצץ הלחן בקצב איטי בהרבה ממה שהוקלט בסוף. חברי הלהקה הפכו אותו באולפן לסוג של בדיחה פרטית והקליטו אותו כך. יש בו אפילו צליל של הורדת מים בשירותים שהוקלט באולפן אחרי שמאריוט שר את השורה WHILE YOU FLUSH OUT THE MOON. אך אנדרו לוג אולדהאם, מנהל חברת התקליטים שלהם, לקח את הבדיחה ברצינות. הוא החליט לקחת את המאסטר ולהוציאו לשוק ללא קבלת אישור מהלהקה ששהתה אז בסיבוב הופעות בגרמניה ונדהמה לפתוח את עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר ולגלות שדברים נעשו מאחורי גבם. בגלל הצעד הזה החלו להיראות בקרב הקהל בהופעות לא מעט נערות צרחניות שהפריעו ללהקה יותר משהועילו.


צרה נוספת באה ללהקה בגלל העובדה שלא הייתה ביכולתם האפשרות לשחזר על הבמה את צליל ההפקה של האלבום. לפיכך, ההופעה היחידה של היצירה הזו נעשתה באולפני הבי בי סי (ועם פלייבק מלא) בתוכנית COLOUR ME POP. לצילומי התוכנית גייסו חברי הלהקה את סטאנלי אונווין, ששיחזר את קריינותו מהתקליט.


עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם על התקליט ביקורת ביוני 1968: "לא רק שהמוזיקה כאן היא מעולה, גם עטיפת התקליט היא אחת היפות ביותר שנראו עד כה. המוזיקה פה היא מדהימה. עד כדי כך שאי אפשר לתאר אותה. אתם חייבים להקשיב לתקליט ולקנות אותו. הלהקה הזו הגיעה ואף עברה את הדרגה של סרג'נט פפר".


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם גם ביוני 1968: "המטרה של הלהקה ליצור פה משהו שונה מוכתרת כהצלחה. אם כי שלושה שירים של סטיב מאריוט במבטא קוקני זה קצת יותר מדי. הקריינות של אונווין בצד ב' של התקליט הופכת די מהר למרגיזה. אך עדיין יש כאן כתיבה וביצוע נהדרים של מוזיקה. התקליט ראוי להיות בכל אוסף של חובב פופ כלשהו".


התקליט הפך להצלחה גדולה עבור הלהקה ואף בילה שישה שבועות בפסגת המצעד הבריטי (בין סוף יוני לתחילת אוגוסט 1968). שיר נוסף שהיה אמור להיכלל בו נקרא IF YOU THING YOU'RE GROOVY, אך רוני ליין סיפר לעיתון NME: "הבעיה עם השיר הייתה שהיינו צריכים להשתמש בכמה מכונות מסוימות כדי להשלימו אך לא התפנה זמן עבורנו באולפן ההקלטה לביצוע המשימה הזו. לכן נאלצנו לשים אותו בצד".

ארבעה ימים אחרי צאת התקליט התחתן מאריוט בחשאי עם חברתו הדוגמנית, ג'ניפר ריילאנס, במשרד הרישום שבקנסינגטון. רק קומץ חברים הגיע לשם, כשהשיר AFTERGLOW הושמע ברקע במהלך הטקס.


אך ההצלחה לא מנעה מהלהקה להתפרק זמן קצר לאחר צאת התקליט. מאריוט החל להיות מתוסכל מהכיוון בו הלהקה הלכה. הוא כתב שיר בשם THE UNIVERSAL, שהיה בכיוון מוזיקלי שונה לגמרי ממה שיצא ממנה עד כה. הוא גם הקליט את רובו בחצר ביתו והביא את התוצאה לשאר הלהקה להוספות אולפניות. השינוי היה כה חד עד ששאר חברי הלהקה חשבו כי מאריוט רצה בכוונה לכתוב להם שיר רע. הסינגל עצמו נכשל במצעד הבריטי. אמנם הוא בילה 11 שבועות במצעד אך הגיע למקום ה-16 בלבד, ביולי 1968. מאריוט נפגע מהכישלון כי חש שזה שיר אישי מאד שלו. בתקופה הזו כבר החלו להיווצר מתחים גדולים בין חברי הלהקה.


כשהם נסעו לצרפת על מנת להקליט אלבום שלם לזמר הצרפתי ג'וני האלידיי (אלבום בשם RIVIERE OUVRE TON LIT) הם פגשו שם גם את הגיטריסט הצעיר פיטר פרמפטון (שהיה אז בלהקת THE HERD).


התיכנון המקורי של מאריוט היה להביא את פרמפטון כחבר חמישי ב- SMALL FACES, אך שאר הלהקה התנגדו נחרצות כי הם לא רצו לחלק מעכשיו את הכסף שלהם בין חמישה אנשים. הלהקה הגיעה לסוף הבלתי נמנע.


ב-31 בדצמבר 1968 הופיעה הלהקה בפאריז במקום שנקרא ALEXANDER PALACE. במהלך המופע החגיגי הזה לשנה החדשה עלה לבמה אמן הבלוז הלבן אלקסיס קורנר על מנת לנגן עם הלהקה. אך מאריוט רתח מזעם על המגבלה של חברי הלהקה לשחזר על הבמה את צליל ההפקה האולפני שלה. הוא זרק מעליו את הגיטרה וצעד לכיוון הירידה מהבמה, תוך כדי שהוא צועק כי הוא פורש מהלהקה.


כשמאריוט ירד אל מאחורי הקלעים הוא פגש שם מוזיקאי מתוסכל נוסף בשם גרג רידלי, שהיה אז חבר בלהקת ספוקי תות'. באותו רגע מאריוט הציע לרידלי להקים יחדיו להקה חדשה.


רוני ליין הבסיסט נפגע עד עמקי נשמתו ונשבע לא לעבוד יותר עם חברו לשעבר. מאריוט הלך להקים את להקת 'עוגת המרורים' (HUMBLE PIE) בעוד שאר חברי להקתו לשעבר הצליחו להתאושש ואף להצליח בענק עם להקת THE FACES.


השיר AFTERGLOW יצא כסינגל אחרי פירוק הלהקה על מנת לנסות ולחלוב עוד קצת כסף משם הלהקה. אך חוסר רצון ארבעת החברים לשווק את הסינגל הביא לדישדושו במצעד.


מאריוט התבטא בזמנו במרירות מהולה בציניות ששלושת חבריו ללהקה גייסו שני אנשים (רוד סטיוארט ורון ווד) על מנת לנסות ולמלא את כל מה שהוא בורך בו לבדו. במקביל לכל זה, הלייבל IMMEDIATE החל בתקופה הזו להתפרק גם הוא עד כדי פשיטת רגל.


האלבום הזה יצא גם בגירסת רימסטר סופר דלוקס עם שלושה דיסקים: הדיסק הראשון הוא האלבום במלואו בסטריאו, הדיסק השני הוא האלבום במלואו במיקס המונו השונה והדיסק השלישי מלא בחומרים נדירים מהסשנים לאלבום. זו ההוצאה הכי טובה שיצאה אי פעם לאלבום המופלא הזה.


ב-24 במאי בשנת 1979 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה שני אייטמים קטנים שפורסמו בו.


ב-24 במאי יש יום הולדת לבוב דילן (ששמו האמיתי רוברט אלן צימרמן והוא נולד בשנת 1941). אז הנה כמה אייטמים חדשותיים בזמנו ששלפתי לכם.


בוב דילן עושה צרות בישראל.


השנה היא 1987. השעה היא שלוש בלילה ובוב דילן ער במלונו שבירושלים. הוא נרגש לראות את העיר הקדושה בעיניו. שער יפו נראה מואר בלילה והאיר גם את נפשו של האמן הידוע. זמן קצר לפני כן הוא סיים את הופעתו השנייה בסיבוב ההופעות הראשון שלו בישראל. זה היה בבריכת הסולטן, שם העניק תשעים דקות. אמני החימום היו טום פטי ושוברי הלבבות.


אבל הקהל לא היה מרוצה מהופעותיו. אחת הסיבות שהודבקו לכך הייתה ג'ט לג ממנו סבל. הוא טס לפני כן מלוס אנג'לס למצרים. שם המשיך עם טום פטי וחבורתו ועשה את הדרך לתל אביב באוטובוס. כשעלה לבמה התל אביבית, מול המוני אנשים שציפו לו כל כך, הוא עדיין היה מעורפל מכל המסע הזה.


השירים שבחר לבצע שם הדהימו את הקהל ולרעה. הם ציפו ללהיטיו הגדולים ובביצועים האהובים. דילן ולהקתו פצחו עם MAGGY'S FARM, אבל לאחר מכן התמקדו בעיקר בשירים פחות מוכרים. שיר הסיום, GO DOWN MOSES, לא היה ראוי בעיני רוכשי הכרטיסים לשלחם הביתה כך. חנוך גוטמן פרסם בג'רוזלם פוסט: "האכזבה הייתה מרה וצופים רבים לא חיכו לסיום המופע ועזבו כבר באמצע".


יומיים לאחר מכן נערכה הופעה בבריכת הסולטן ודילן ידע שהוא חייב לפצות על מה שקרה. אבל אז נכנסה הפוליטיקה לתמונה. עיתוני ארה"ב היו מלאים בדיווחים על מה שקרה עם דילן בארץ. ציינו שם שהוא פגע במארחיו. דיווחו שם שהוא ביטל מפגש עם שר החוץ שמעון פרס וגם ביטל הגעה לראיון טלוויזיוני והגעה לארוחת שבת חגיגית שנערכה לכבודו. דובר מטעמו של דילן ניסה להסביר שהזמר לא התחייב מלכתחילה למפגשים כאלו. אך היה זה כנסיון לכבות שריפה עם טיפה אחת של מים. מצב רוחו של דילן לא היה במיטבו גם בהופעה בירושלים.


מאז, נחשבת הגעתו זו של בוב דילן לישראל כדבר שעדיף למעריציו לשכוח. טום פטי היה מעולה.


=============================


באפריל 1968 פורסם במלודי מייקר: "בוב דילן יופיע באנגליה בחודשי הסתיו! אלו הן החדשות המלהיבות עבור אלפי מעריציו פה. דובר מטעמו מסר כי הסיכוי גבוה מאד שזה יקרה. 'הוא ודאי יעשה סיבוב קצר באנגליה שיכלול כמה ערים מרכזיות. זה כל מה שאני יכול לספר'. דילן היה לפני כן באנגליה ביוני 1966, אז עשה סיבוב שערורייתי עם גיטרה חשמלית ולהקת ליווי. אחר כך היה מעורב בתאונת אופנוע שהשביתה אותו. התקליט שהוציא לאחרונה, ג'ון ווסלי הארדינג, הציג לנו דילן בסגנון שונה".


==============================


ב-20 בינואר בשנת 1968 היה זה תאריך חשוב ביותר למעריציו של בוב דילן. ביום זה חזר דילן לבמה לאחר היעדרות בת 18 חודשים בעקבות תאונת אופנוע.


בחודש בו נעלם דילן מודל 1966, יצא תקליטו הכפול והמהפכני BLONDE ON BLONDE ומאז נרשם בעיקר שקט מכיוונו. המוצר היחיד שהקהל קיבל בזמן היעדרותו היה תקליט אוסף בשם GREATEST HITS.

האירוע שהחזיר אותו לבמה היה מופע מחווה שנערך באולם קרנגי הול היוקרתי, שבניו יורק, לזכרו של זמר הפולק וודי גאת'רי, שמת ב-3 באוקטובר 1967. אמנים נוספים הופיעו שם כמו ג'ודי קולינס, ארלו גאת'רי (הבן של וודי), ריצ'י הייבנס, טום פאקסטון, פיט סיגר והזמרת אודטה. אך היה שם מישהו אחד שכולם הגיעו במיוחד על מנת לראות אותו.


בקרב הקהל הייתה ציפייה מתוחה לקראת ההופעה ואז עלו האמנים והתיישבו על שורה של כסאות. דילן עלה כשהוא לבוש בחליפה אפורה, חולצה כחולה, מגפי זמש אפורים וטבעת יהלום ענקית על אצבע כף ידו הימנית. הקהל בקושי זיהה אותו בהתחלה כי הוא שינה את חזותו מאז היעלמותו ב-1966, כולל תספורת שונה. הוא נראה בריא אך עצבני. על הבמה הוא התיישב ליד טום פאקסטון והערב החל עם דברי נאום מאת חברים קרובים של וודי גאת'רי. תמונות של האמן המנוח הוקרנו בינתיים על קיר הבמה ולאחר מכן החלו האמנים לשיר זה אחרי זה, לפעמים ביחד ולפעמים לבד. כולם ישבו על הבמה לכל אורך האירוע.


לקראת סוף החלק הראשון של הערב הועלו לבמה תופים, בס חשמלי, פסנתר, אורגן וכמה גיטרות אקוסטיות עם הגברה. לאחר מכן פסע דילן קדימה לקול תשואות הקהל. הוא אחז בגיטרה והחל לבצע שיר בשם GRAND COULEE DAM. באופן לא שגרתי, דילן הפעם היה נטול מפוחית. את כלי הנגינה האחרים איישו חברי להקת הליווי של דילן, שנקראה אז THE CRACKERS (כפי שהוצגה על הבמה). לאחר מכן הוא המשיך עם DEAR MR ROOSEVALT ואז AIN'T GOT NO HOME IN YHIS WORLD ANYMORE. הקהל הגיב באהבה עם מחיאות כפיים חזקות. לאחר מכן דילן ירד עם שאר האמנים מהבמה כשהוא נראה הרבה יותר נינוח ורגוע. אנשים בקהל חיפשו סימנים לפציעתו מהאופנוע אך פשוט לא היו.


לאחר ההפסקה הקלה הוא עלה שוב לבמה ואיתו עלו גם שאר האמנים. דילן נראה כבר שהוא ממש נהנה מכל הערב הזה. חברת התקליטים 'קולומביה' הקליטה את כל הערב הזה במטרה להוציא את הצלילים בתקליט. האמנים ביצעו דואטים מיוחדים ואף חד-פעמיים. אווירה מחשמלת נרשמה באוויר ובסוף הערב הקהל הריע ממושכות. הם שמחו שהגיבור שלהם שב. משפחתו של גאת'רי עלתה לבמה וחיבקה בחום את כל האמנים ודילן הסמיק כשאלמנתו של גאת'רי באה לחבקו. הרבה חשו באותו ערב בשינוי מהותי אצלו. קודם כל, חזותו החיצונית החזירה אותו לכיוון הפולק, עם זקן ושיער קצר. גם צורת שירתו הפכה לברורה ומלודית יותר. לא נרשמה היסטריה מהקהל כלפי דילן אלא תחושת הקלה. האמנים ירדו מהבמה ולא חזרו להשתחוות, למרות שהקהל לא הפסיק להריע. מחיאות הכפיים הסוערות הפכו לקריאות של WE WANT DYLAN. לבסוף היה זה פיט סיגר שעלה לבמה והודיע שהקהל מוזמן לצאת מהאולם ולפזר לעולם את המוזיקה של וודי גאת'רי.

שני דברים היו בטוחים באותו ערב; בוב דילן חזר והמיסתורין שאפף את היעלמותו ב-1966 כתוצאה מתאונת האופנוע עדיין ריחף שם.


=====================


בסוף 1978 הפך בוב דילן לנוצרי אדוק. הוא ניגש להקליט תקליט שבישר על כך (׳רכבת איטית מגיעה׳) ובהופעותיו דאג להודיע לקהל את אמונתו החדשה. הנה כמה דוגמאות:


״אני רוצה להגיד שאנו מציגים את המופע הערב באישורו של ישו״ (סן פרנסיסקו, 11 בנובמבר 1979).


״אנו קוראים כל יום בעיתונים כמה רע הופך העולם מיום ליום. המצב באירן, הסטודנטים המתמרדים. אבל זה לא משנה כי בין כה העולם ייחרב. זו רכבת איטית שתאיץ בקרוב״ (סן פרנסיסקו, 13 בנובמבר 1979)


״השטן נקרא האלוהים של העולם וכפי שאתם רואים, הוא באמת אלוהי העולם הזה. אך לאלו מכם שאינם יודעים, מעניין אותי לדעת כמה מכם לא יודעים שהשטן הובס מול הצלב. האם מישהו יודע זאת? נו טוב, לפחות אנחנו לא לבד״ (סנטה מוניקה, 18 בנובמבר 1979)


״העולם שאנו מכירים הושמד. צר לי אך זו האמת. בעוד שנים ספורות, כנראה שלוש, תהיה מלחמה שתיקרא מלחמת יום הדין והיא תהיה במזרח התיכון. אבל זה לא אמור להדאיג אותנו כי בין כה תקום ממלכה חדשה בירושלים שתימשך אלף שנים. שם ישו יפעיל אותה. זה יקרה״. (אריזונה, 25 בנובמבר 1979)


״המממ... יש פה קהל גס רוח הערב, אה? אתם יודעים כיצד להיות גסי רוח! אתם יודעים את הרוח שנגד הנצרות? ובכן, זה קורה עכשיו פה. לא משנה כמה כסף יש לכם כי יש רק שני סוגי אנשים; אנשים שניצלו ואנשים אבודים. תזכרו שאמרתי לכם זאת כי אולי לא תראו אותי שוב. תזכרו שאמרתי לכם שישו הוא הלורד וכל ברך צריכה להשתחוות לו. תהיה מלחמת חורמה במזרח התיכון. רוסיה תתקוף שם ומיליוני סינים יגיעו לשם כדי להשתתף בזה. זו תהיה מלחמה שלא חלמתם עליה וישו ירכיב אז את ממלכתו בירושלים. זה מה שהתנ״ך אומר״. (אריזונה, 26 בנובמבר 1979)


״אמרתי לכם פעם שהזמנים משתנים וזה קרה. אמרתי פעם שהתשובה נישאת ברוח וזה היה. עכשיו אני אומר לכם שישו חוזר״. (ניו מקסיקו, 5 בדצמבר 1979)


מי בא איתי להופעה הזו של להקות הקצב, ב-24 במאי בשנת 1967, בתערוכת אגרקספו 67, בתל אביב?





בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page