רוק מסביב לשעון - מה קרה ברוק והפופ של פעם ביום אחד - 24 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-24 במאי בשנת 1977, הופיע מארק בולאן את הופעתו האחרונה עם להקתו, טי רקס. ההופעה נערכה בפארק שעשועים בשטוקהולם, שבדיה.

במה גדולה הייתה שם לצד מתקני שעשועים כגלגל ענק. בשנת 1972 קבע שם פול מקרטני שיא חדש, כש-20,000 איש באו לראותו בהופעה. המקום התגאה בהזמנת אמני רוק רבים וגם עיצוב הפוסטר עבורם.

בולאן הופיע לפני כן בשטוקהולם בשנת 1973. הזמנים השתנו ושנת 1977 כבר לא ממש האירה לו פנים. עבר זמן רב מאז שלהיט של טי רקס צעד במצעד השבדי והפאנק כבר הרים את ראשו בגאווה. זמן מה לפני הופעתו יצא אלבומו DANDY IN THE UNDERWORLD אבל מעטים יחסים הבינו שגיבור הגלאם-רוק לשעבר מתכנן קאמבק.

אבל המציאות הפתיעה כשאלפים רבים הגיעו לראות את בולאן בהופעה שם. הזמר ולהקתו הגיעו אל מאחורי הקלעים בלימוזינות. חברי להקת הליווי לבשו בגדים רגילים ולא נראו כגיבורי גלאם. אבל בולאן לא יכל להרשות לעצמו את זה ולכן הגיע ככוכב.

הם עלו לבמה לקול מצהלות הקהל ופתחו עם JEEPSTER. אמנם זה לא נשמע כמו הסאונד הקלאסי של טי רקס, כי חברי הלהקה התחלפו בינתיים והסאונד ממערכת ההגברה לא היה במיטבו, אבל הקהל הגיב בהתלהבות רבה. בולאן לא איכזב; הוא שר במלוא הרגש והעוצמה וביצע כל תנועה פיזית אפשרית על הבמה. נגן כלי ההקשה, דינו דיימס, השליך כמה תופי מרים לכיוון הקהל, שהסתער עליהם כאילו היה מדובר במזוודות מפוצצות בכסף. אחרים התאכזבו שהוא לא ביצע את השיר CHILDREN OF THE REVOLUTION.

עם זאת, הוא ביצע בסיום ההופעה את HOT LOVER, כולל סולו גיטרה בו הוא נשכב על הבמה. לאחר המופע הוא אמר לכתב שבדי: "אנחנו מופיעים מזה כארבעה חודשים ואני מרגיש שאנחנו כבר ממש מגובשים. אנחנו טובים עכשיו הרבה מהטי רקס שהייתה לי. חזרה לי תחושת העבר הנפלאה. התקליט החדש שלי מאד אהוב עליי. יש בו מין הודאה אישית. ה-DANDY עליו אני שר זה סוד. אני כבר עובד על תקליט חדש שיהיו בו אלמנטים של פאנק ומוזיקה הוליוודית. זה יהיה תקליט מטורף.

בהמשך אותה שנה ימצא בולאן את מותו בתאונת דרכים.

ב-24 במאי בשנת 1974, יצא התקליט DIAMOND DOGS של דייויד בואי. מדובר ביצירה שונה מאד ממה שקדם לה. מה קרה שם? בואו לקרוא...

בתחילה רצה בואי לקרוא לתקליט הזה בשם 1984. אך מחזיקי הזכויות על יצירותיו של ג'ורג' אורוול סירבו לאפשר לו את זה. לכן הוא קרא לתקליט DIAMOND DOGS. למרות זאת, כמה שירים בתקליט משקפים היטב את אווירת הספר ההוא. יכול להיות שזה תקליט הקונספט האמיתי הראשון של בואי - למרות זיגי סטארדאסט שיצא לפניו.

בואי הלך על יצירת התקליט הזה בראש שונה ממה שעשה עד אז. הוא השיל מעליו את עורו הקודם ויצר תדמית חדשה עם נגני ליווי חדשים ואף מפיק אחר. זו הפעם הראשונה מאז 1970 שבואי מוציא תקליט ללא יד ימינו האולטימטיבית עד אז - הגיטריסט מיק רונסון. הפעם בואי עצמו ניגן כמה שיותר גיטרה חשמלית. וגם הפליא בסקסופון. מייק גארסון הפסנתרן ואיינסלי דונבאר המתופף ניגנו עם בואי קודם לכן, בתקליטו PIN UPS. מה שבטוח, בואי רצה להוכיח בתקליט הזה כי הוא אינו אמן שנשען בנינוחות על ההצלחה שלו. אלא הוא כזה שמחפש כל הזמן דרכים חדשות ליצירתו. לא סתם הוא קיבל את הכינוי 'הזיקית של עולם הרוק'.

רוב התקליט הוקלט באולפני 'אולימפיק' שבלונדון. התקליט נפתח עם יללת תן וקריינות מקפיאת דם. לאחר מכן נשמע קול של קהל במופע רוק. לא הרבה יודעים אך צלילי הקהל נלקחו לפה מתקליט הופעה של להקת THE FACES בשם COAST TO COAST. המילה HEY שנשמעת שם היא למעשה של רוד סטיוארט מהתקליט ההוא. מכאן מתחילה סוויטת שירים שמחוברים זה לזה ויוצרים אווירה אפילה ומסתורית. יש שמצאו בה משהו מדכא לעומת אלבומיו הקודמים. הדמות החדשה שבואי רקח, שבאה להחליף את אלאדין השפוי, נקראת פה הלאווין ג'ק. אחד שמשחק אותה גזעי וגר אי שם במנהטן.

השיר שמסיים את צד א' הוא הלהיט הגדול מהתקליט, בשם REBEL REBEL. יש משהו גאראז'י בשיר הזה שמעניק אווירה קלילה למאזין כדי להירגע ממה ששמע עד כה ולעכל את התוכן הכבד שתפס כמעט את כל צד א' של התקליט. מה שכן, הנה עוד שיר שמספר על בחור שלובש בגדי נשים ומתאפר בכבדות. דבר שהיה יתד בשלב הקודם בקריירה של בואי. צד ב' נפתח עם ROCK AND ROLL WITH ME ואז מנמיך שוב את האור עם אווירת הספר 1984. אפשר לשער כיצד הדבר בלבל את מעריציו של בואי בתקופה ההיא. אך אפשר לסמן את התקליט הזה כתקליט מפנה חשוב בקריירה שלו.

שיר שאהוב עליי מאד הוא 1984. את הגיטרה המדליקה בשיר הזה מבצע אלאן פארקר בסגנון פ'אנקי שיוביל למה שבואי ייצור בשנים 1975-1976. אבל זה בהמשך...

כל התפקידים הבסיסיים לתקליט הוקלטו במהירות בשלושה ימים. בואי כתב באולפן במרץ בעוד הנגנים מבצעים מיידית את מה שהוא מנחית עליהם. חלק מהנגנים לא אהבו את מה שהוטל עליהם לנגן. לעיצוב העטיפה פנה בואי הפעם אל אמן קאלט בלגי בשם גאי פילארט, שטכניקת הצביעה שלו יצרה גלים בתקופה ההיא. בואי הזמין את פילארט לארוחת בוקר במלונו כדי לדון בעניין העטיפה. הרעיון שרקחו השניים היה לעשות עטיפה בהשראת תמונה של הזמרת האמריקנית ג'וזפין בייקר משנת 1926. בתחילה דובר על צילום אך בואי הערמומי הצליח לשכנע את פילארט לבצע ציור לעטיפה בסגנונו שכה הלהיב את הזיקית של הרוק.

לאספנים שביניכם, עטיפת התקליט המקורית הכילה בציורה גם את איבר מינו של הכלב. חברת התקליטים הזדעזעה ומיהרה לטשטש את העניין. אך מספר עותקים דלפו החוצה עם הציור הלא מצונזר. כיום עותק שכזה שווה כסף טוב בקרב אספנים. הביקורות לא היו אוהדות כל כך לתקליט הזה. אך הדבר לא פגם במכירות שלו. בזמן הזה עזב בואי את אנגליה והפך להיות תושב בארה"ב. הזיקית הפליגה באוניה, עקב פחד מטיסות, ולא חזרה יותר לאנגליה כארץ מגורים.

עיתון רולינג סטון ביקר את התקליט, ב-1 באוגוסט 1974: "התקליט החדש של דייויד בואי רחוק ביותר מ'האנקי דורי' ו'זיגי סטארדאסט'. מאז שני אלה ממשיך בואי לאכזב את מעריציו הרבים. התקליט 'אלאדין סיין' היה לא מאוזן באופן מתסכל. תקליט הקאברים 'פין אפס' היה טריוויאלי. ועכשיו מגיע התקליט הזה, שהוא כנראה אלבומו הגרוע ביותר של בואי בשש השנים האחרונות. נראה שבואי לכוד בתוך ההצלחה שלו. מדוע בואי מנגן בעצמו גיטרה בתקליט הזה? איפה מיק רונסון? הצעד של בואי להחליפו בעצמו הוא כמו שמיק ג'אגר יעיף את קית' ריצ'ארדס רק כדי שהוא יוכל לנגן בעצמו גיטרה בתקליט. דייויד בואי יצר קהל רב, אך הוא משך אותו אל המדבר והשאיר אותו שם. הקול של בואי, שהיה פעם מלא בהבעה מתוחכמת הפך לקול נמוך וחלול.

בואי מנסה לשקף לנו בתקליט את סוף העולם אך נראה כי זה הוא למעשה הסוף של דייויד בואי".

ובכן, לא סוף הוא זה של דייויד בואי. זה הסוף של אלדין סיין אך התחלה חדשה לדייויד בואי. יופי של אלבום!

מחפשים הרצאות מוסיקה מרתקות על דייויד בואי ואחרים? להזמנות 050-5616459.

ב-24 במאי בשנת 2009 נתבע בילי ג'ואל על ידי מתופפו לשעבר, ליברטי דה ויטו. הסיבה לתביעה - תמלוגים שמגיעים לו עבור נגינה באלבומיו הידועים ביותר של ג'ואל. דה ויטו טען שג'ואל לא שילם לו תמלוגים כמו שצריך לאורך עשר שנים. המתופף האנרגטי והנהדר הזה עבד עבור ג'ואל בין השנים 1975-2005, כשלטענתו נזרק לפתע מהלהקה.

בשנת 2007 שמו אנשים לב לעובדה שדה ויטו לא הולם יותר בתופיו מאחורי ג'ואל. כשנשאל ג'ואל על כך, הוא ענה בחוסר רצון, "בואו נגיד את זה ככה. . . הוא יודע למה ואני יודע למה, ואני אשאיר את זה כך". הניו יורק פוסט אף שיער בשנה שעברה שדה ויטו התעמת עם ג'ואל על שתייתו של האחרון לפני שנכנס לגמילה בגלל התמכרותו לאלכוהול משנת 2005).

דה ויטו: "האמת שהכל החל להתפורר בשנת 1989, כשבילי הסתכסך עם מנהלו ופיטר אותו ואז החל לעסוק עם המון עורכי דין ומנהלי חשבונות ואנחנו, הנגנים, נדפקנו כהוגן". המצב נמשך עוד כמה שנים כשיום אחד התעורר דה ויטו והבין שנזרק בפתאומיות מהלהקה, עם צאתה לסיבוב הופעות חדש.

דה ויטו: "התקשרתי למנהל ההופעות כדי לברר מה קרה. 'למה הועפתי?' שאלתי והוא אמר שהוא לא יודע למה, והוא לא מתכוון לשאול למה כי הוא חושש לאבד את עבודתו. כולם פחדו מבילי". במרירותו הרבה הוא כתב מכתב ארוך למעסיקו אך לא נענה.

בתביעה אמר המתופף כי ג'ואל חייב לו מאות אלפי דולרים בתמלוגים, מהאלבום TURNSTILES ועד RIVER OF DREAMS. דה ויטו אמנם לא צבר שום קרדיט לכתיבת השירים במהלך כהונתו אצל איש הפסנתר, אך לטענתו הוא מילא תפקיד חשוב בפיתוח שירים. "אם בילי היה שר את ONLY THE GOOD DIE YOUNG כמו שרצה, זה היה שיר רגאיי", אמר דה ויטו לניו יורק פוסט, לאחר שהגיש את התביעה נגד ג'ואל וסוני מיוזיק.

"אם בילי הוא אבי השירים האלה, אני לפחות הדוד שלהם" הוא אמר.

זמן מה לאחר מכן הסתיים הסכסוך עם הסכם שנחתם בין שני הצדדים.

ב-24 במאי בשנת 2023 מתה הזמרת טינה טרנר, בגיל 83.

טינה טרנר לא הייתה רק זמרת מהגדולות בעולם, אלא גם סמל ברור למאבק נגד אלימות בנשים. כך היא סיפרה בפתיחות על היחסים שהיו לה עם בעלה לשעבר, אייק, לרולינג סטון בשנת 1986:

"אייק לא היה אדם משכיל. אני חושבת שהוא אפילו לא סיים את בית הספר. הרבה מהמאבקים שלו באו כתוצאה מזה שהתבייש בחוסר נימוסיו. היה בתוכו כעס שנאגר והסמים העצימו את זה. כל השירים שכתב היו על כאב ונשים. שנאתי את השירים ההם. כשהוא הבין שאני שרה את השירים האלו באופן מזויף, הוא האשים אותי בחוסר התמסרות לעבודה שלנו.

הוא אמר שאינו יכול לעשות להיטים עם הצורה בה אני שרה את השירים. כל האשמה הונחתה עליי. היו לו יחסים עם המון נשים. לא אהבתי את זה אבל הייתי שרויה במלכודת. היה לנו להיט (A FOOL IN LOVE, משנת 1960) ואני הייתי הכוכבת. הוא פחד לאבד אותי. כשבאתי אליו ואמרתי שאינני רוצה לצאת ולהופיע - זה הרגע בו החגורה שלו יצאה נגדי. ניסיתי להתגונן ולהגיד שאני לא מסוגלת לשיר את השירים האלו. אז הוא הסכים לתת לי כסף. זה היה הטריק שלו. יצאתי להופעות, כי הוא אמר שישלם לי.

כשלא שילם, פחדתי לבקש את זה ממנו. באופן מוזר, לא עזבתי את אייק כי דאגתי לו. זה היה מצב הזוי. הייתי במלכודת. מה הוא יעשה אם אעזוב אותו? לאן הוא יילך? מה יהיה איתו? חשתי אחראית לכך שאכזבתי אותו. זו הייתה בעיה רגשית אצלי. ידעתי שאין לי איפה להתחבא אם אברח. הוא כל הזמן היכה אותי. תמיד היה לי פנס בעין ממנו והוא המשיך להתרועע עם כל הנשים ההן. הוא גם לא נתן לי כסף ועדיין אני הרגשתי שאני מרחמת עליו. מבחינתו, להכות אותי ולשכב איתי היה חלק ממערכת יחסים תקינה.

אבל הדבר שהפך לעינוי של ממש היה כשהוא היכה אותי עם קולבים. כל הזמן התפללתי. לא לקחתי סמים ואלכוהול כי הייתי חייבת להישאר כל הזמן בהכרה ולהתגונן. ניסיתי לברוח והוא תמיד תפס אותי. לוויתי כסף מאנשים שהכרתי ויצאתי כדי לברוח. עליתי לאוטובוס ונרדמתי. כשפקחתי את עיניי, ראיתי את פרצופו מולי כשהוא נובח עליי 'תרדי מהאוטובוס, כלבה'. זה הקפיא את דמי. הוא ידע לאן אני נוסעת עוד לפני שאני ידעתי. היה לו אקדח בזמנו והוא כל הזמן נתן לי את התחושה שהוא הולך לכוון אותו לראשי. והמכות עם הקולבים לא פסקו עד שניסיתי להתאבד בנטילת כדורי וליום רבים. הצלחתי לברוח ממנו ביולי 1976. לא הייתה עליי אגורה שחוקה. נאלצתי להתחיל את חיי מהתחלה.

לא היה לי כלום. אפילו לא ידעתי איך להשיג כסף. הייתה לי בחורה שעבדה אצלי שעבדה עבור אייק, כי היא ידעה על דרכים להשיג כסף. לא ידעתי איך לעשות שום דבר מהדברים האלו. אייק לא חשב שאוכל למצוא בית, אבל הצלחתי. הוא שלח כסף עבור השכירות הראשונה שלי, כי הוא חשב שאצטרך לחזור אליו כשזה ייגמר. ישנתי על הרצפה. אחותי עזרה לי באוכל. השתמשתי גם בתלושי מזון - כן, תלושי מזון.

לא ראיתי אותו מאז הגירושים שלי. זה היה בבית המשפט. היום הוא בקליפורניה איפה שהוא. הוא עדיין שולח מברקים ומבקש כסף".

ב-24 במאי בשנת 1977 יצאה להקת הרוק המתקדם, אמרסון לייק ופאלמר, לסיבוב הופעות גרנדיוזי בארה"ב עם תזמורת של 70 אנשים. המופע היה מהמם אך גם כשלון מסחרי, בשל ההוצאות הגבוהות להפקתו.

הכל התחיל מגחמתו של קלידן הלהקה, קית' אמרסון, להראות לעולם כי להקתו גדולה מהחיים. לא היה די לו בהופעתו עם שני חבריו ללהקה, הבסיסט גרג לייק והמתופף קארל פאלמר. הוא רצה הרבה יותר מזה. הוא רצה על הבמה תזמורת שלמה – ואף יותר מזה. שני חברי הלהקה האחרים לא ממש סלחו לו על מה שעולל להם.

גרג לייק ביולי 1977: "אנחנו מסכנים פה את כל מה שהרווחנו עד כה בעמל ידינו. כמו כן אנחנו הולכים לסכן גם את כל מה שנרוויח מהסיבוב הקרוב – אם בכלל נרוויח. אני מדבר על המשפחות שלנו, הנכסים שלנו. ניאלץ למכור את הבתים שלנו במידה וניכשל. מה שבטוח – יהיה פה סיפור הצלחה גדול או כישלון מהדהד. לא משהו בין שני אלה".

.

כמה עיתונאים טסו לצפות בחזרות הלהקה במונטריאול ונדהמו לגלות כי עם השלושה נמצאים 70 נגני תזמורת + מנצח, שישה אנשי מקהלה, 60 אנשי צוות טכני, נהגי משאיות, רופא, מאמן קראטה לפאלמר ועוד... ועוד...

השלושה שילמו מכיסם 215,000 דולר באופן שבועי. זאת לפני שיצאו לסיבוב ההופעות, שהפך לאסון כלכלי. סטיוארט יאנג, מנהל הלהקה, היה ממתנגדי הסיבוב הגרנדיוזי הזה. אמרסון לחץ עליו עד שהאחרון נאלץ להסכים בהכנעה.

אמרסון ביולי 1977: "היו לי הרבה רגעים בהם חשבתי שזה לא כדאי לעשות את זה. עכשיו הגענו למצב בו שפכנו המון כסף ואין כבר דרך חזרה. בתחילה חשתי אשמה בעניין. השניים האחרים ניסו לא פעם לבטל את הרעיון הזה – אך ללא הועיל. עכשיו הם מחויבים לעניין בדיוק כמוני. אנחנו חייבים לעשות את כל מה שצריך כדי להצליח פה ובגדול".

פאלמר הוסיף מצדו: "אנחנו השקענו הון לקראת הסיבוב הזה, אך תהיו בטוחים שלא אמכור את הבית שלי אם העסק ייכשל. אני לא אתן לזה לקרות. השקענו עד כה כשני מיליון דולר בעניין. אנחנו צריכים להציג את המוזיקה לקהל, על הבמה, כפי שהוא קיבל אותה בתקליט האחרון שלנו, שנקרא WORKS לפני שנתיים היה זה מאד קשה לעשות דבר שכזה. עכשיו, כשהטכנולוגיה משתפרת – יש לנו אפשרות לעשות את זה".

חברי התזמורת נבחרו מאקדמיות מוזיקליות. הגיל הממוצע של הנגנים הוא 26.

לייק: "הם נחושים לנגן את המוזיקה הזו היטב. לא כמו הדפוקים המנופחים והמבוגרים שאתה נתקל בהם בתזמורות".

אמרסון: "זו התזמורת הטובה ביותר שניגנתי עמה עד היום".

פאלמר: "נגני כלי ההקשה בתזמורת הם כל כך טובים, שהייתי רוצה לחתוך להם את הידיים. אינני מבין מדוע הם מעדיפים לשבת מאחורה בתזמורות ולא להציג לעולם את כישרונם כשהם מקדימה".

ההופעות אכן היו גרנדיוזיות. בסיסט הלהקה, גרג לייק, הבין כי אם כבר שופכים כסף – אז כדאי לעשות את זה בסטייל. לכן הוא דרש שיושם לרגליו, על הבמה, שטיח פרסי מקורי וגדול.

במהרה הובן לו כי הה עדיף שהשטיח הפרסי הזה יתעופף עמו וייעלם משם, מבלי לעמוד מול החובות הכלכליים. ההופעות, שהיו גרנדיוזיות להפליא ומוזיקליות מאד – היו רחוקות מלהניב רווחים. נראה היה כי השלישייה הידועה שמה לעצמה רגל.

אחרי כמה הופעות בארה"ב, הובן להם כי הם חייבים לשלוח הביתה את התזמורת ולהמשיך את הסיבוב כשלישייה בלבד. בנוסף לתקצוב השבועי מכיס הלהקה, נוספו הוצאות רבות שהכבידו על העניין עד פיצוצו. באחת ההופעות התקלקלה מערכת התאורה, שנדרש לתקנה. כ�