רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 במאי בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהביטלס מרוויחים כסף קטן, עד ל-50 ליש"ט בשבוע, הם משלמים לי עמלה קטנה או שום דבר. מעל לזה, יש עקומת שכר עמלה מסודרת עם מקסימום 25 אחוזי עמלה. בשנה הראשונה עם הביטלס רק הפסדתי כסף" (בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1963)

ב-25 במאי בשנת 1978 יצא אלבום הסולו של דייויד גילמור, שהיה אז הגיטריסט של פינק פלויד. הדעות על אלבום זה נחלקות לשתיים. יש הרואים בו דבר מרגש ומופלא. בצד השני רואים בו כגלולת שינה טובה.

SIDE 1

1. Mihalis

2. There's No Way Out Of Here

3. Cry From The Street

4. So Far Away

SIDE 2

1. Short And Sweet

2. Raise My Rent

3. No Way

4. Deafinitely

5. I Can't Breathe Anymore

על אלבום זה סיפר גילמור, ביוני 1978, לעיתון מלודי מייקר: "לא ניסיתי לעשות פה אלבום שיהיה דומה לפינק פלויד. מצד שני גם לא ניסיתי שיהיה שונה מדי מזה. לא טרחתי ליצור פה את הצליל שאפיין את פינק פלויד, למרות שיש אנשים שאמרו לי שזה נשמע דומה. אני נוטה להסכים עם דעתם. עם זאת, בפינק פלויד אין את הספונטניות שנהניתי איתה פה. טוב לי לדעת שיש לי אלטרנטיבה אחרת ליצירת המוסיקה שלי, ולא רק במסגרת הלהקה ההיא. אני לא מתכנן לצאת לסיבוב הופעות עם שירי התקליט הזה. צילמתי לאחרונה ארבעה שירים כסרטי פרומו. זה היה לי כיף. כשפינק פלויד יוצאת לדרכים, מדובר בסוג של מכונת מפלצת. התקליט החדש שלי לא בא עם דף ובו מילות השירים כי אני לא נלהב מהמילים שאני כותב".

עיתון NME לא התלהב מהתקליט עצמו וציין בביקורתו כי השירים בסדר, צוות הנגנים מיומן אך משהו תקוע שם.

לעיתון 'ביט אינסטרומנטל' הוא סיפר אז: "החלטתי שברצוני לשלוט לחלוטין בתהליך הפקת האלבום הזה, כי בפינק פלויד אין באפשרותי לשלוט בכל העניינים שם. פה זה היה באחריותי הבלעדית לבחור את הנגנים ואת השירים. כשפינק פלויד סיימה את סיבוב ההופעות האחרון שלה, נכנסתי עם כמה חברים לאולפן והתחלנו להשתעשע ברעיונות, שלפתע התחברו יחדיו לאלבום. לא היה לי רעיון לעשות אלבום משלי מלכתחילה. הרעיון צץ רק לאחר שהקשבתי לדמואים שעשינו והבנתי שיש לי פה משהו טוב ביד".

גילמור בחר לצידו בתקליט את שני חבריו הוותיקים, המתופף ווילי ווילסון והבסיסט ריק ווילס. על הסיבה לבחירתם הסביר: "בחרתי אותם כי הם נגנים מצוינים. חוץ מזה, הם חברים טובים שלי ויש לנו חברות אמיתית בינינו. למעשה, רק בזכותם ניגשתי לפרויקט הזה. הם אלו שדחפו אותי לזה. לא הבאתי להקלטות קלידן קבוע כי רציתי שהבסיס לתקליט יהיה עם שלושתנו. רק כשהשלמנו את ההקלטות, הוספתי פה ושם קלידים שניגנתי בעצמי. בתקליט השתמשתי בהמון העלאות אולפניות, אבל השתדלתי להימנע מסגנון ההפקה של פינק פלויד, שגורם לכל תקליט לקחת זמן רב להשלמתו".

"הצד האפל של החומה" - הרצאת מוסיקה מרתקת על פינק פלויד, להזמנות: 050-5616459

ב-25 במאי בשנת 1978 הופיעה להקת המי במופע יזום לצילום לסרטם הדוקומנטרי THE KIDS ARE ALRIGHT. המופע המצולם הזה נערך בשפרטון והלהקה לא ידעה זאת אז שזה המופע האחרון שלה עם המתופף קית' מון, שמת כמה שבועות לאחר מכן.

בקהל, שמנה כ-500 מוזמנים, נראו גם חברי הלהקות הפריטנדרס והסקס פיסטולס. המופע המצולם נקבע לאחר שבמאי הסרט הדוקומנטרי, ג'ף שטיין, לא היה מרוצה מצילום הופעה שנערך לפני כן לסרט, בקילברן (ב-15 בדצמבר 1977). כדי ליצור המשכיות, לסרט שבקילברן, לבשו כולם את אותם הבגדים, חוץ ממון. בתחילה תוכנן לבצע רק שלושה שירים בשפרטון, מול המצלמות. אבל הלהקה כה התלהבה מהאנרגיה שהחליטה להעניק הופעה שלמה, לאות הוקרה לקהל שהמתין בסבלנות בין טייק לטייק.

לפני שכולם התפזרו, נתבקשו האנשים בקהל לעמוד במדשאת הסטודיו בארבע שורות, כשכל חבר להקה עומד בראש טור. המטרה הייתה לצלם תמונה אפשרית לתקליט WHO ARE YOU. בסוף הוחלט על תמונה אחרת לעטיפה.

ב-25 במאי בשנת 1969 הופיעה להקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן, במופע התרמה למשפחת המתופף שלה, מארטין לאמבל, שנהרג בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת כל הלהקה.

המופע נערך באולם ראונדהאוס בלונדון. באותו ערב הופיעו גם להקת פינק פלויד, להקת פאמילי, להקת PRETTY THINGS, להקת סופט מאשין ושדרן הרדיו הפופולארי ג'ון פיל. הערב הופסק, כמה דקות לאחר השעה 23:00, בגלל איסור להופיע לאחר שעה זו. אז שלח מישהו את ידו למתג החשמל הראשי של הבמה ולחץ עליו, לאכזבת הנוכחים.

הגיטריסט של פליטווד מאק, פיטר גרין, סיפר לאחר מכן לכתבת עיתון המוזיקה DISC: "התאונה שקרתה ללהקה ההיא ממש השפיעה עליי. זה יכל להיות אנחנו. זה יכל לקרות לכל להקה. לקחנו המון סיכונים באופן בו נסענו מעיר לעיר כדי להופיע".

ב-25 במאי בשנת 1968 פירסם הרולינג סטון ידיעה על להקת דם,יזע ודמעות שגרמה לגיטריסט הלהקה, סטיב כץ, להתעצבן ולשלוח מכתב תגובה למערכת העיתון:

"בגיליון שלכם, שיצא ב-25 במאי, פרסמתם כתבה על 'היציאה' של אל קופר מהלהקה. צר לי שלא הייתה לכם ההזדמנות לדבר עם מישהו אחר בלהקה לפני הפרידה ואחריה. זה גרם לעיוות המציאות באופן בו אתם, וגם אל קופר, לא מבינים זאת. זה באמת מעציב שאל מדבר על 'משחקים אישיים' כשהכתבה איתו היא פשוט המשך של אותם משחקים. אין איש מאיתנו שדחף את עצמו על חשבונו של אל והמוזיקה הייתה ועדיין הדבר החשוב אצלנו. אני מאמין שהמגזין שלכם יהיה מופתע מאד לגלות מתישהו את האמת".

כדי לתת לכם את התמונה המלאה, הנה מה שאל קופר אמר באותה כתבה שהכעיסה את כץ: "עזבתי את הלהקה כי חבריה רצו לעשות יותר ג'אז מאשר פופ. הם לא רצו ללכת עם הרפרטואר שבחרתי להם ולא רציתי לריב על זה. אם אנשים לא מאמינים במה שאני עושה, אז לא בא לי לדחוף אותם. אני לא יכול לשחק את המשחקים האישיים האלו. זה טיפשי, בדיוק כשהתחלנו להצליח עם הקהל שלנו. זה גם מעציב, כי המאבק היה קשה. עדיין יש ללהקה כשרון אך ברור שהיא צריכה מנהל שינהיג אותה".

בתמונה למעלה: דם יזע ודמעות עם אל קופר (במרכז) וסטיב כץ (למטה מימין)

ב-25 במאי סשנת 1965 מת בשנתו סוני בוי וויליאמסון, שהיה נגן מפוחית ואמן בלוז שהשפיע רבות על אמני רוק ידועים. אחד הסיפורים הידועים עליו הוא שבזמן סיבוב הופעות שלו באנגליה הוא שרף את חדרו במלון בזמן שניסה לבשל ארנב בקומקום קפה. בן 52 במותו.

ב-25 במאי בשנת 1973 יצא התקליט THE FLYING TEAPOT של להקת רוק מתקדם ושמה גונג.

SIDE 1

1. Radio Gnome Invisible

2. Flying Teapot

SIDE 2

1. The Pot Head Pixies

2. The Octave Doctors And The Crystal Machine

3. Zero The Hero And The Witch's Spell

4. Witch's Song / I Am Your Pussy

בעיתון NME נכתב בביקורת עליו אז: "האלבום הזה מוזר. מאד מוזר. אבל הוא גם ממש טוב. המוזיקה בו לא יכולה להיכנס לתוויות כרוק, פופ או ג'אז. חברי הלהקה ממיסים את הגבולות בין הסגנונות האלו. מה שיוצא מזה הוא התקפה על אונות המוח וגם נגינה בסטנדרט גבוה מאד".

בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "המוזיקה פה מספקת את העיקר. ברגע שהלהקה מפסיקה לשיר על רדיו גנום וספלי תה, זה ממש טוב, כרוק זורם עם אפקטים מוזרים. כמה חבל שהמוזיקה מתחבאת לרוב מאחורי מילים מטופשות".

מנהיג הלהקה אז, דייוויד אלן, סיפר בספרו על הקלטת התקליט הזה:

"בהשוואה לאולפן הצרפתי בו הקלטנו את האלבום הקודם, CAMEMBERT ELECTRIQUE, אולפני 'מאנור' היו ברמת העולם השלישי. הצליל שהתקבל בחדר הבקרה היה רחוק מאד מהצליל של הלהקה שנוגן באולפן. הקלטנו מספר טייקים של שיר הפתיחה, שהיה גבוה בהרבה מהנחוץ. ועדיין הלהקה נשמעה לא טוב בהקלטה.

הזמן החל להלחיץ אותנו מאד וקבענו שנתקן את הסאונד בעת עריכת המיקס. בינתיים חשנו שהמוזיקה שאנו מנגנים ברגש רב לא מתקבלת היטב בציוד ההקלטה.

לא ידענו מה לעשות. לא הבנתי מה גרם ליצירה TUBULAR BELLS להישמע כה טוב באותו אולפן וליצירה שלנו להישמע רע. מה קורה שם שעוצר אותנו?

כשהגיטריסט סטיב הילאג' הצטרף ללהקה, כבר לא נותר לו כמעט מקום להוסיף את צליליו בהקלטה. הוא הוסיף קצת גיטרת ווא-ווא פה וקצת אקורדים של ג'אז שם וסולו בקטע FLYING TEAPOT.

כשערכתי את המיקס לאלבום, דמיינתי את הרמקולים בחדר הבקרה כשתי קופסאות שיוצאים מהן 32 איש ובבת אחת! זאת כי כל חברי הלהקה והנספחים עמדו שם והתווכחו על כל צליל. זה לא היה רחוק מהתמוטטות עצבים".

ב-25 במאי בשנת 1967 הקליטו הביטלס את שירו של ג'ורג' האריסון, IT'S ALL TOO MUCH. ההקלטה נערכה באולפני DE LANE LEA (ולא באולפני EMI הקבועים).

ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטה הקבוע של הלהקה בתקופה ההיא, ג'ף אמריק, לא היו נוכחים בהקלטה. במקומם ביצעו אותה טכנאי ההקלטה דייב סידל ומפעיל מכשירי הסלילים מייק ווייל. הערוצים הבסיסיים של השיר הוקלטו במשך ארבעה טייקים. בשלב הזה שם השיר היה TOO MUCH והסשן נערך משבע בערב עד שתיים וחצי בלילה.

ב-25 במאי אמור רובי שטיינהרדט, כנר וזמר בלהקת קנזאס, לחגוג יום הולדת (הוא נולד בשנת 1950).

רובי מת ביולי 2021 והלהקה פרסמה בהצהרתה: "חברי להקת קנזאס, בעבר ובהווה, מבקשים להביע את הצער העמוק ביותר על מותו של חברנו ללהקה וידידנו, רובי שטיינהרדט. רובי תמיד יהיה בנשמה שלנו, במוחנו ובמוזיקה שלנו. מה שהוא הביא לנו כחברים ללהקה, למעריצים שהשתתפו בקונצרטים שלנו ולצלילי קנזאס, תמיד יהיה לבבי. אנחנו אוהבים אותו ותמיד נתגעגע אליו".

ב-25 במאי בשנת 1969 הגיע גיטריסט להקת סנטנה, קרלוס סנטנה, לפסטיבל פולק-רוק בסן חוזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא צפה בהופעה של ג'ימי הנדריקס. זה המם אותו...

קרלוס סנטנה: "הפעם הראשונה שראיתי את ג'ימי הייתה במתחם הירידים של סנטה קלרה בסן חוזה. זה כנראה היה המופע הכי מדהים ששמעתי בחיי. מעולם לא שמעתי אותו מנגן טוב יותר לאחר מכן. המופע היה מדהים לחלוטין. ג'ימי היה בשיא האמנות שלו. מעולם לא נחשפתי לצורת הביטוי הדרסטית הזו. מישהו באמת הקליט את זה באותו יום. אני מקשיב לזה ועדיין המום. אתה יכול לשמוע את כל גלי הרוחות האלו בוכים דרך הגיטרה שלו. היינו כמו - 'אוי אלוהים! איך הוא יכול לעשות את זה?' זה היה מפחיד, מעולם לא שמעתי מישהו מביע מוזיקה חשמלית כמו שהוא עשה באותו היום. זה היה מדהים להיות מותקף עם כל הרוחות הזועקות האלה. הוא באמת שלט בכלי הזה כמו נגן ג'אז או בלוז. זה היה כמו לשלוט בשד ולגרום לו לשיר".

בציטוט אחר, מפברואר 1995): "ראיתי אותו במתחם הירידים של סנטה קלרה בסן חוזה בשנת 69' אבל לא הספקתי לדבר איתו אז - עדיין לא הכרתי אותו. אני חושב שזה היה המופע הכי טוב ששמעתי אותו מנגן. היה לו ביטחון עילאי באותו יום. הוא היה כמו מייקל טייסון, שמפיל בחורים בזירת האיגרוף בשלוש שניות. מיילס דייויס אמר, 'אני יכול לדעת כיצד מישהו מנגן רק לפי איך שהוא עומד, אתה יודע'. הייתה לג'ימי עמדה מסוימת, בנאדם. הוא היה בכל הקטע של הפנדר סטראטוקאסטר הזה והיה לו ביטחון עילאי, זה כל מה שאני יכול לומר"

והנה ציטוט של סנטנה מספרו האוטוביוגרפי: "ראיתי אותו בערך שבע פעמים בסך הכל, והלילה ההוא היה נהדר. אבל שום הופעה של הנדריקס לא הייתה טובה מזו ששמעתי אותו עושה במתחם הירידים של מחוז סנטה קלרה בסן חוזה ב-69'. מעולם לא שמעתי אותו מצליח יותר".

ב-25 במאי בשנת 1971 סיימה להקת בלאק סאבאת' להקליט את תקליטה השלישי, באולפני מורגאן בלונדון.

בניגוד לתקליט הראשון, שלקח רק יומיים להקלטה, הפעם לקח ללהקה כחודש להשלימו, כי חברי הלהקה לא הגיעו להקלטות עם חומרים מוכנים.

ב-25 במאי בשנת 2013 נפתח גן לזכרו של ג'ורג' האריסון, בקרבת ווטפורד. האריסון קנה את האתר, בשנת 1973, לחברה הבינלאומית לתודעה קרישנה, לאחר שהפך לחסיד של תנועת הארה קרישנה.

הגן בא לשקף את המסע הרוחני שלו, הוא מיסטי והוא מעוצב עם כמה מהטקסטים הקדושים העתיקים ביותר הידועים לאדם. האריסון היה גנן נלהב באחוזתו, פריאר פארק, באוקספורדשייר, והקדיש את האוטוביוגרפיה שלו "לגננים בכל מקום". הפתיחה של הגן נערכה על ידי אשתו, אוליביה האריסון, והגנן מונטי דון.

ב-25 במאי בשנת 1968 הופיעה להקת הדלתות, פעמיים, בפארק לאגון בסולט לייק סיטי. למקום הגיע פחות קהל ממה שציפו לו המארגנים את הארוע. ג'ים מוריסון נשמע שואל במיקרופון, "איפה לעזאזל כולם?"

כשהסתיים השיר הראשון נתקלו ארבעת חברי הלהקה במבטים אדישים ומחיאות כפיים מועטות. "האם אתם מתים שם?", שאל מוריסון. "מדוע הגעתם לפה בכלל?". הקהל המשיך להיות אדיש. במהלך השיר השני החל מוריסון לקלל את הקהל שחלקו החל לצעוד מחוץ לאולם. ההופעה הראשונה הסתיימה אחרי ארבעה שירים בלבד וההופעה השנייה לא הייתה טובה יותר.

ב-25 במאי בשנת 1987 יצא אלבום כפול ללהקת הקיור ושמו KISS ME, KISS ME, KISS ME. זה האלבום שהצליח לפרוץ את הלהקה לשוק האמריקני והוא כולל גם את הלהיט WHY CAN`T I BE YOU, שפותח את הצד השני מהארבעה. שירי האלבום הוקלטו בצרפת.

אלבום האולפן השביעי של להקה בריטית זו מציג את מצבי הרוח השונים שלה עד אז. אבל, על פי הסולן רוברט סמית', האלבום עוסק באותה מידה במבט אל העתיד כמו גם מבט אל העבר. סמית', הידוע ברומנטיקה האפלה שהגדירה את תדמית הלהקה, עשה צלילה עמוקה לתוך הקטלוג של להקתו כדי לבחור שירים לאוסף להיטי הלהקה, STANDING ON THE BEACH, כשגילה בתהליך זה טריטוריה שטרם נחקרה.

"השקעתי את עצמי במצבי רוח מסוימים ובסגנונות מסוימים שהיינו מעורבים בהם, שלא חשבתי שעברתי אותם עדיין", הוא הסביר בראיון בשנת 1987. "אז השתמשנו בכמה מהם בתקליט החדש. במובן מסוים, התקליט החדש הוא כמעט רזומה של כל מה שעשינו במהלך השנים. חצי ממנו עם מבט מצפה קדימה, וחצי ממנו מנסה לסכם את מה שהלהקה עשתה בעבר".

כתוצאה מכך, האלבום הוא מגש טעימות שיש בו משהו לכולם, מפסיכדליה לפ'אנק ולפופ אנרגטי בהשפעת רית'ם אנד בלוז וגם פופ רומנטי של הגל החדש. אלבום זה נמכר היטב בארה"ב והאמריקאים התאהבו אז בסמית' ובקיור. כולם ציפו שהלהקה תנצל את הצלחתה עם אלבום שימשיך את אותו פופ נוצץ. במקום זאת, חברי הלהקה נסוגו חזרה אל האפלה עם אלבום בשם DISINTEGRATION (התפוררות).

ב-25 במאי בשנת 1974 הופיעה להקת הג'אז-רוק, מהאווישנו אורקסטרה, באולם ווינטרלנד בסן פרנסיסקו. אורח מיוחד ומפתיע בהדרן היה הגיטריסט, קרלוס סנטנה - כאן, בצילום מההופעה עם הגיטריסט, ג'ון מקלאפלין.

ב-25 במאי בשנת 2007 נעצר זמר הפופ המצליח מהסיקסטיז, וויין פונטנה, באשמה כי הצית רכב.

השופט הטיל ביקורת על פונטנה שבחר להגיע לבית המשפט כשהוא מחופש לאלת הצדק. הוא נאלץ למסור את חרבו ואת המאזניים שנשא עמו כשהוא משאיר כתר לראשו, גלימה לגופו ומשקפיים כהים לעיניו, באומרו במחאה שהצדק עיוור.

ב-25 במאי בשנת 1972 צילמה להקת כנפיים (עם פול מקרטני) את הופעתה הראשונה בתוכנית הלהיטים הבריטית, טופ אוף דה פופס, עם השיר "למרי טלה קטן".

מקרטני הגיע להסכם עם מפיקי התוכנית שהוא יוכל להשתמש בהקלטה הזו גם לשידור רדיופוני בבי.בי.סי, אך ההקלטה תימחק בהמשך אותה שנה. פול: "אני שומע אנשים שיוצאים נגד התוכנית הזו, אבל אני צופה בה המון רק בגלל שהיא פופ. באנגליה אין מה לראות בטלוויזיה ולכן זו תוכנית טובה בשבילי. אני צופה בזה ובסרטי טום וג'רי".

ב-25 במאי בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

בנוגע להלן שפירו, היא הגיעה לארצנו גם בסיקסטיז ולהקת הצ'רצ'ילים ליוותה אותה בהופעות. מיקי גבריאלוב, בסיסט הלהקה, סיפר לי ששפירו הייתה די חמצמצה בביקורה אז בארץ.

הנה תמונת הנושא מאחת הכתבות הראשונות על להקת כוורת. והסיפור שלא הכרתם על להקת כוורת נמצא בהרצאת מוסיקה מיוחדת שלי עליהם (כולל סיפורים ששבעת חברי הלהקה סיפרו לי אישית), כמו גם בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

מזל טוב לקלאוס מיינה, זמר להקת הרוק הגרמנית, הסקורפיונס. הוא נולד ב-25 במאי בשנת 1948.

ב-25 במאי בשנת 1970 יצא תקליט לכנר הצרפתי, ז'אן לוק פונטי. שמו הוא KING KONG והפיק אותו פרנק זאפה. מה נכתב אז בביקורת על התקליט ברולינג סטון? בואו לגלות...

הנה לשון הביקורת מהרולינג סטון: "הנה כאן יש לנו את הפירות של אחד משיתופי הפעולה המתגמלים ביותר. ז'אן-לוק פונטי הוא כנר ג'אז צועני צרפתי (אם הקטגוריות כבר אומרות משהו) עם סגנון קולח בצורה יוצאת דופן שכולו קפיצות רחבות, טכניקות קידה לא שגרתיות והפתעות גדולות, והוא פגש בפרנק זאפה רב התושייה שהמאמצים שלו כאן צריכים לבסס אותו כראש מוזיקלי מרכזי.

זאפה, עוטה את חליפת המלחין-מעבד הג'אז שלו וכאן הוא מזכיר את צ'ארלס מינגוס, לא מבחינה מוזיקלית (חוץ מהלחן דמוי המינגוס של 'עשרים סיגריות קטנות'), אלא באופן שבו הוא בוחן מחדש ומוצא אפשרויות ביטוי חדשות בקטעים הקודמים שלו, ומשלב אותן עם מוזיקה חדשה המתייחסת לתחומי ניסיון רחבים ללא מיקוד בתיק סיגנוני אחד.

קשה לסווג את התקליט. יש בו קטעים שמזכירים את קופלנד, סטרוינסקי המוקדם, סטוקהאוזן. זאפה הצליח בעבר להדביק קצת מוזיקה מתקדמת על האוזניים התמימות של ציבור רוכשי התקליטים, והקהל הגדול שלו אמור לעזור לפונטי ולקינג קונג לקבל את תשומת הלב הראויה".

ב-25 במאי בשנת 1978 יצא גיליון של להיטון גם עם האייטם הלא נעים הזה, על להקת בוני אם שביקרה בארץ. מה קרה שם? את זה תגלו במאמר בבלוג מוסיקה זה, על אמנים שהגיעו לארצנו.

ב-25 במאי בשנת 1973 פורסם בלהיטון: "המוסיקאי הכושי הנודע, אייזק הייז, עומד להפוך להפוך לשחקן קולנוע....

...הוא יופיע בתפקיד מרכזי בסרטו של דינו ‏ דה-לורנטיס האיטלקי, 'שני ברנשים קשוחים', שצילומיו יחלו בחודש אוגוסט בשיקגו ובו יגלם הייז דמות של שוטר בדימוס. לצידו יככב לינו ונטורה הוותיק ‏ -- מכוכבי 'מיסמכי המאפיה' המוצג כעת בארץ, בתפקיד כומר. יביים מיקלה לופו. הייז, שקנה את עולמו בהלחנת המוזיקה לסרט 'שאפט' - עליה אף זכה אשתקד בפרס האוסקר – לא יחבר, כפי הנראה, את מוזיקת הרקע לסרט בו יככב".

ב-25 במאי בשנת 1968 יצא גיליון של עיתון המוזיקה הבריטי, מלודי מייקר. הנה כמה דיווחים שאספתי משם:

- הגיטריסט, דייב מייסון, חזר ללהקת טראפיק ממנה פרש. קלידן הלהקה, סטיב וינווד, מסר: "דייב הצטרף אלינו בזמן שהיינו בארה"ב. הוא חזר לכתוב לנו שירים. הייתה לנו תקופה לא טובה אחרי שהוא עזב, בדצמבר של השנה הקודמת. עכשיו הוא חזר ואנחנו שמחים".

- פיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, התחתן עם חברתו מעצבת האופנה, קארן אסטלי.

- הסרט המצויר של הביטלס צפוי לצאת לאקרנים ביולי. יחד עם הסרט ייצא גם ספר מצויר שיתאר את עלילת הסרט.

ובפינה לחובבי הג'אז, ב-25 במאי בשנת 1960 הקליט נגן הבס והמלחין החשוב, צ'רלס מינגוס, אלבום בשם PRE-BIRD, שיצא בספטמבר 1961.

תקליט זה (שמאוחר יותר שוחרר מחדש בשם MINGUS REVISITED) מורכב ממוזיקה שהולחנה לפני שמינגוס שמע לראשונה את המלחין-סקסופוניסט, צ'רלי פארקר, ומכאן הכותרת PRE-BIRD, כי BIRD היה הכינוי של פארקר.

ב-25 במאי בשנת 1983 יצא עיתון להיטון ובו גם ראיון שנערך עם אפרים שמיר.

גם את זה הוא אמר שם: "באופיי אני די עצלן. בסופו של דבר מוסיקה זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר. לפעמים צריך פשוט להתיישב ולעבוד ואני מאוד אימפולסיבי בנוגע למוסיקה ומאמין כי אפשר ליצור מצב של משמעת עצמית -- מוזה שמוזה, אתה עובד. היום מצבי, מבחינה זו, הרבה יותר טוב ואני יכול להדליק את עצמי. האמת היא שגם אני שואל למה עכשיו ולא לפני שנה, אולי זה קורה לי כי אני קצת מבולבל, אבל התהליך של עשיית תקליט בארץ הוא כל כך מסורבל ומגושם ואינפנטילי, כי שוב זה אנחנו בארצנו עם הצרות שלנו. יש גם אינפלציה וגם צרות באולפנים. בכל מקום אתה דורך על משהו עדין ולאולפנים אין כסף והציוד מתפורר, ויחד

עם זה הם תפוסים כי כולם רוצים להקליט. אני אוכל הרבה קש עד שאני מגיע לגמור את התקליט".

באותו גיליון הודפס גם ראיון עם גידי גוב, שבדיוק הוציא את תקליט הסולו השני שלו, ששמו 40:06 ונקרא לפי זמן המוסיקה הכללי שבו. אחרי כישלון תקליט הסולו הראשון שלו במכירות, גידי ציפה שהתקליט השני יניב מכירות טובות יותר. כך הוא סיפר ללהיטון על הכנת התקליט: "העבודה על התקליט התחילה בזה שיוני (רכטר) ואני הסתגרנו באיזה מרתף עם פסנתר, וחיפשנו חומר. יוני היה משמיע לי שירים וסקיצות, מילאנו את סל הניירות, עד שנשארו לנו בערך עשרים שירים שהחלטנו שהם ייכנסו לתקליט. אחרי שהסתיימה בחירת השירים, בא החלק שבו היינו צריכים להשלים כמה שירים. בחלק מהם היו חסרים בתי פתיחה או סיום. כל הסיפור הזה במרתף ארך ארבעה חודשים".

ב-25 במאי בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של מייק אולדפילד. אז הנה מה שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו. ולמי שמתעניין, התקליט נמכר לראשונה בארץ ב-29.90 לירות ונקרא פה בזמנו (לפי עיתון להיטון) בשם 'פעמוני צינורות' (אם כי TUBULAR BELLS פירושו פעמונים צינוריים).

בשנת 1973 יצאו שני אלבומים מהפכניים שהפכו לרבי מכר היסטריים. הראשון הוא הצד האפל של הירח של פינק פלויד. השני הוא TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד. התקליט של אולדפילד היה הישג מרשים ביותר לבחור שחגג עשרים שנה. מה שכן, את האלבום הוא החל לרקוח כבר שנתיים קודם לכן. שני האלבומים, של אולדפילד ושל פינק פלויד, אפופים במוטיבים של מצוקה ואף שיגעוון. יוצרי שני התקליטים האלה חוו אז מקרוב את התופעות האלו ויצקו מהם למוזיקה שלהם. התקליט TUBULAR BELLS הוא אלבום הבכורה של מוזיקאי צעיר (בן עשרים) ומופנם ביותר. זהו גם אלבום הבכורה של לייבל חדש, שהוקם על ידי ריצ'ארד ברנסון. כיום האלבום הזה עומד על מכירה של בערך 20 מיליון עותקים.

כשאולדפילד החל להקליט את היצירה הזו, הוא הרגיש שהוא עצמו רדוף שדים. כך הוא טען בכמה ראיונות. פתיחת האלבום היא סימן ההיכר שלו. היא מנוגנת רק על הקלידים הלבנים של הפסנתר בסולם לה מינור ובמשקל קיצבי של 15 רבעים. זה לא משקל ריתמי נפוץ, אך המלודיה שבו והחזרה עליה בתחילת היצירה כמנטרה הפכה אותה לפופולרית מאד. את אותו המוטיב המוזיקלי הזה רצה הבמאי וויליאם פרידקין לסרט שהכין על ילדה בת 12 שרדופה על ידי רוח השטן. הסרט THE EXORCIST יצא ב-1973 הפך להצלחה אדירה באופן מיידי.

יש לציין שהנעימה הזו של אולדפילד ניתנה לפרידקין ללא אישור מהמלחין עצמו. זו סיבה מספיק טובה לאולדפילד להחרים את הסרט במשך שנים. אך יש עוד סיבה כנראה להחרמת הסרט. התוכן שבו לא התאים לאולדפילד. האמן פחד שהצפייה בו תציף תחושות ופחדים שהודחקו בו. אמו של אולדפילד, שהייתה אחות במקצועה (ואביו היה רופא), מתה כשהיה נער. זה קרה לאחר מאבק קשה שלה בדיכאונות תהומיים ואלכוהוליזם קיצוני. מדי פעם היא גם אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים.

במצוקתה היא האמינה שרוחות רודפות אותה. הדבר השפיע קשות על מייק הצעיר. הוא הרגיש אז שהוא ירש את מצבה של אמו. הוא החל לדאוג ובצדק. המפלט היחיד שהיה לו זה המוזיקה. אחותו סאלי הכירה לו את היופי שבמוזיקת פולק. הוא נשר מבית הספר בגיל 15 והקים עם אחותו צמד בשם 'סאליאנג'י'. אך פחדיו ממה שחווה בבית הוריו גרמו לו גם לפחד במה. הוא הקים מיד לאחר מכן הרכב עם אחיו הבוגר טרי. ההרכב נקרא BAREFOOT.

דרכו של אולדפילד הצטלבה עם אקס להקת סופט מאשין, קווין איירס והוא הצטרף כבסיסט. בתקופה בה ניגן עם איירס, החלו להתרוצץ במוחו רעיונות מוזיקליים מיוחדים. אך חוויה אחת רעה פתחה את ראשו לעמוד מול פחדיו באופן הגרוע מכל - זה היה טריפ גרוע של אל אס די. מייק לא היה מוכן אז להתמודד עם כל מצוקותיו ופחדיו, וכל אלה נפתחו ונפלו עליו כרעם ביום בהיר היישר מתת המודע שלו. זו הייתה חוויה טראומטית עבורו. זה קרה מיד אחרי סיוב ההופעות של איירס באמסטרדם באוגוסט 1970. מייק החל לסבול מהתקפי חרדה והחליט לחזור לבית הוריו, שם מצא שלווה ורוגע בהקשבה למוזיקה קלאסית. בתקופה הזו הוא עוד הופיע עם איירס אך התקפי החרדה הפכו גדולים יותר ובשנת 1971 הוא נאלץ לפרוש.

את רעיונותיו המוזיקליים הוא השמיע לחבר אחר בלהקתו של איירס - הקלידן והמתזמר דייויד בדפורד. אולדפילד השמיע לו אותם על גיטרה אקוסטית או על בס. בדפורד טען פעם שכשהם הופיעו ביחד עם פינק פלויד ב-1970 על במה אחת, אולדפילד נדהם מהיצירה ATOM HEART MOTHER שהפלויד ביצעו עם תזמורת ומקהלה וטען בפניו שגם הוא היה רוצה לעשות יצירה שכזו.

בשנת 1971 פירק איירס את ההרכב שלו. באותו פירוק הוא העניק לאולדפילד מכשיר הקלטה של רבע אינץ' עליו אפשר היה להקליט דמואים. אולדפילד הושפע אז מלהקת CENTIPEDE (של הפסנתרן קית' טיפט) ורצה גם הוא להלחין יצירה בה יתווספו שכבות של מוזיקה חדשות על גבי ישנות. היו המון רעיונות שהסתובבו בראשו אך הוא לא היה מיומן לכתוב תווים. לכן המציא לעצמו שיטת כתיבת תווים משלו. הוא רצה להמחיש ביצירתו את הבלגאן הנפשי בו התבוסס בזמן ההוא.

הוא הקליט על מכונת ההקלטה, שהסיר בה את הרכיב שמוחק את סרט ההקלטה. כך איפשר לעצמו להעלות תפקידים וכלים שונים על הקלטה קיימת. בינתיים הוא היה חייב להמשיך להתפרנס ואף שקל ברצינות להיות הגיטריסט בהרכב חדש שהקים הזמר אלכס הארווי, שגם עזר לו להיות נגן בהפקה בימתית של המחזמר 'שיער'. ליצירה המקורית שלו קרא אז בשם OPUS ONE.

במקביל, בנובמבר 1971, פתח בחור צעיר בן 21 בשם ריצ'ארד ברנסון חנות תקליטים חדשה שעבדה בשיטת שליחת תקליטים דרך הדואר. אחד העובדים של ברנסון שמע יום אחד באופן מקרי מוזיקה יפהפייה בוקעת מאחד החלונות במקום בו עבר והחליט לבדוק מהי המוזיקה הזו וגילה את אולדפילד מקליט את הדמואים. בהמלצתו של אותו עובד הובא אולדפילד לידיעת ברנסון ושותפו סיימון דרייפר. ברנסון לא התלהב מהמוזיקה ששמע. דרייפר יצא מגדרו מהתלהבות.

הם הציעו לאולדפילד להקליט 25 דקות של מוזיקה מרעיונותיו, שנקראו אז OPUS ONE (השם TUBULAR BELLS עוד לא צץ כרעיון). בשנת 1972 חזר אולדפילד לאולפן ההקלטות של ברנסון כאמן מן השורה. באותו זמן בדיוק סיים ג'ון קייל להקליט שם את אלבומו THE ACADEMY IN PERIL. בין כלי הנגינה שהושכרו להקלטה של קייל והועמסו בחזרה ללונדון היה סט של פעמונים טבעתיים. אולדפילד ראה את זה וביקש להשאיר להקלטה שלו את הפעמונים האלה. ללא הפעמונים האלו, סביר להניח שהאלבום היה נקרא ונראה אחרת לגמרי.

תהליך הקלטת האלבום היה ממש כמו תהליך הלחמת חלקים זה לזה. אודלפילד עבד עם מטרונום להקלטה כדי להישאר בזמן. זאת כי הוא רצה להקליט בעצמו את כל הכלים לאלבום. במהלך ההקלטות היו לאולדפילד כמה התפרצויות לא קלות של דיכאון. טכנאי ההקלטה, טום ניומן, שימש לאמן הצעיר והמסכן גם משענת פסיכולוגית יציבה.

בנוסף, אולדפילד היה עני. לא היה לו כלל כסף. ביטחונו העצמי היה כה ירוד עד שלא חשב כלל לבקש תמורה כספית בנוגע לשירותיו המוזיקליים עד אז. לאחר שהושלמו 25 הדקות המיוחלות והוכתרו כהצלחה על ידי ברנסון ודרייפר, הוחלט להמשיך ולהשלים את האלבום עם הקלטת הצד השני. אולדפילד היה מאד דיסקרטי בנוגע להקלטות. מעטים ידעו את תהליך יצירתו.

ג'ון פילד, שהיה חבר עם טוני ניומן בלהקתם JADE WARRIOR, הוסיף תפקידי חלילים. את הקונטרבס סיפק לינדסי קופר, שהיה לפני כן חבר בלהקת הפולק-רוק הבריטית STRAWBS. המתופף ביצירה היה סטיב בראוטון, מלהקת אדגר בראוטון. הוא הגיע לאולפן עם אולדפילד והקליט עבורו תיפוף. בראוטון לא קיבל שכר כספי עבור הקלטתו. זה נעשה מתוך מחווה טובה למלחין הצעיר. הוא, כמו רבים אחרים, לא שיער שהיצירה הזו של האיש המופנם הזה תהפוך ללהיט היסטרי. באולפן הסמוך נכח ויב סטנשאל, שהיה לפני כן הזמר בלהקת BONZO DOG DOO DAH BAND. הוא הקליט מוזיקה לפרויקט משלו. סטנשאל נתבקש לבוא להקלטות של אולדפילד על מנת להקליט את הצגת כלי הנגינה (זה מופיע לקראת סוף היצירה שבתקליט). הוא הסכים בשמחה וביצע את תפקידו בטייק אחד ובאופן מושלם.

אך אולדפילד נאלץ לפנות את האולפן ללהקה אחרת שקבעה גם להקליט בו ואולץ לחכות עד להמשך ההקלטות בפברואר 1973. תהליך המיקס של התקליט היה סיוט לנוגעים בדבר. חמישה אנשים (ביניהם אולדפילד וניומן) הניחו את ידיהם על קונסולת המיקסר והחלו לבצע ביחד מיקס. כל טעות קטנה גררה את החבורה להתחיל את כל התהליך מחדש. זאת כי מדובר ביצירה אחת ארוכה.

כשההקלטות הושלמו, המאסטר ניתן לברנסון שלקח אותן להשמעה בפסטיבל קאן שבצרפת. אך שם הוא נתקל בתגובות אדישות בגלל אופיו האינסטרומנטלי של הקטע. ברנסון התבאס ואף חשב להוסיף מילים ותפקידי שירה להקלטה הקיימת. בסוף הרעיון לא יצא לפועל. כשהגיע הזמן למצוא שם ליצירה, ברנסון הציע את BREAKFAST IN BED. הייתה לו אף תמונה שחשב עליה כעטיפה עם צילום של ביצה שדם יוצא ממנה. לבסוף היה זה אולדפילד שהציע את השם הסופי.

התקליט יצא וקיבל מיד דחיפה שיווקית אדירה משדרן הבי בי סי המוערך, ג'ון פיל. ברנסון החליט להפיק הופעה שלמה עם היצירה בהופעה חיה באולם QUEEN ELIZABETH HALL שבלונדון. אולדפילד לא רצה את זה אך הסכים רק כשברנסון הציע לתת לו בתמורה את מכונית הבנטלי שלו. מאחורי הקלעים לפני ההופעה היה אולדפילד עצבני וחרד. המוזיקה לא עבדה היטב בחזרות המוזיקליות והוא פחד שזה הסוף שלו.

אחד הנגנים בערב הזה, מיק טיילור מהרולינג סטונס, הביא עמו אל מאחורי הקלעים את מיק ג'אגר שהרגיע את אולדפילד החרד.

בסוף המופע היה אולדפילד המום ממחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. משם הוא דהר עם מכונית הבנטלי ועם חיוך על פניו. ההצלחה המשיכה לגאות עם 'מגרש השדים'. מכאן ואילך, הסיפור ידוע יותר ואולדפילד הפך מבחור ביישן ועני לבחור ביישן ועשיר מאד.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט זה בזמנו:

"זה בחור אנגלי לא ידוע שמנגן מעל 20 כלים והפיק את הפרויקט החשוב ביותר והחד פעמי בשנת 1973. זוהי הופעת בכורה מהסוג שאין לנו שום זכות לצפות כמותה מאף אחד. לקח למייק אולדפילד שנה להקליט המון תפקידים נדרשים ל-49 דקות המוזיקה המלהיבה שלו. אני אשמיע את התוצאה פעמים רבות כל כך.

אולדפילד אסף צלילים ממגוון רחב של כלי נגינה, זה על גבי זה. לעיתים יש קטע סולו ובהזדמנויות אחרות הוא מייצר צליל תזמורתי. הקצב והדינמיקה משתנים. אין שום ניבוי מה הוא יעשה שלוש דקות מכאן. עם זאת ישנה אחדות מתמדת כאשר קווצות של קטע אחד של היצירה נושאות אל החלק הבא. המעברים מרשימים כמו הנושאים.

אין מילים ביצירה, אך מדי פעם מופיעים קולות אנושיים. התפקיד היחיד המדבר הוא תפקידו של אדון הטקסים, ויב סטנשל, המופיע בקטע היעיל ביותר של היצירה. צלצול פעמונים ואורגן של הכנסייה מציגים זרם זרם של מכשירים. סטנשל פתאום פולט, 'פסנתר כנף!' בנקודה זו נכנס הפסנתר עם אמירה ברורה. המתח גובר במקביל לקרשנדו של המוזיקה.

כשהוא סוף סוף אומר, 'פלוס - פעמונים צינוריים!' הפעמונים יוצאים בניצחון. זהו רגע של שפע נדיר למוזיקה מוקלטת עם שחרור רוחני. מקהלה נשית משלימה את האווירה הדתית למחצה. אנשים ישמעו דברים שונים בתקליט כי הם יביאו אליו את החוויות המוזיקליות האישיות שלהם".

בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב בזמנו: "מייקל הוא אחד המוחות המוזיקליים שהמציא אלבום סימפוניה סולו, תאמינו או לא. זה מתחיל מריף פשוט וממשיך למעברים של סאונד עצום. זו מוזיקה שמיימית".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.