רוק מסביב לשעון - מה קרה ברוק והפופ של פעם ביום אחד - 25 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-25 במאי בשנת 1978 יצא אלבום הסולו של דייויד גילמור, שהיה אז הגיטריסט של פינק פלויד. הדעות על אלבום זה נחלקות לשתיים. יש הרואים בו דבר מרגש ומופלא. בצד השני רואים בו כגלולת שינה טובה.

על אלבום זה סיפר גילמור, ביוני 1978, לעיתון מלודי מייקר: "לא ניסיתי לעשות פה אלבום שיהיה דומה לפינק פלויד. מצד שני גם לא ניסיתי שיהיה שונה מדי מזה. לא טרחתי ליצור פה את הצליל שאפיין את פינק פלויד, למרות שיש אנשים שאמרו לי שזה נשמע דומה. אני נוטה להסכים עם דעתם. עם זאת, בפינק פלויד אין את הספונטניות שנהניתי איתה פה. טוב לי לדעת שיש לי אלטרנטיבה אחרת ליצירת המוסיקה שלי, ולא רק במסגרת הלהקה ההיא. אני לא מתכנן לצאת לסיבוב הופעות עם שירי התקליט הזה. צילמתי לאחרונה ארבעה שירים כסרטי פרומו. זה היה לי כיף. כשפינק פלויד יוצאת לדרכים, מדובר בסוג של מכונת מפלצת. התקליט החדש שלי לא בא עם דף ובו מילות השירים כי אני לא נלהב מהמילים שאני כותב".

עיתון NME לא התלהב מהתקליט עצמו וציין בביקורתו כי השירים בסדר, צוות הנגנים מיומן אך משהו תקוע שם.

לעיתון 'ביט אינסטרומנטל' הוא סיפר אז: "החלטתי שברצוני לשלוט לחלוטין בתהליך הפקת האלבום הזה, כי בפינק פלויד אין באפשרותי לשלוט בכל העניינים שם. פה זה היה באחריותי הבלעדית לבחור את הנגנים ואת השירים. כשפינק פלויד סיימה את סיבוב ההופעות האחרון שלה, נכנסתי עם כמה חברים לאולפן והתחלנו להשתעשע ברעיונות, שלפתע התחברו יחדיו לאלבום. לא היה לי רעיון לעשות אלבום משלי מלכתחילה. הרעיון צץ רק לאחר שהקשבתי לדמואים שעשינו והבנתי שיש לי פה משהו טוב ביד".

גילמור בחר לצידו בתקליט את שני חבריו הוותיקים, המתופף ווילי ווילסון והבסיסט ריק ווילס. על הסיבה לבחירתם הסביר: "בחרתי אותם כי הם נגנים מצוינים. חוץ מזה, הם חברים טובים שלי ויש לנו חברות אמיתית בינינו. למעשה, רק בזכותם ניגשתי לפרויקט הזה. הם אלו שדחפו אותי לזה. לא הבאתי להקלטות קלידן קבוע כי רציתי שהבסיס לתקליט יהיה עם שלושתנו. רק כשהשלמנו את ההקלטות, הוספתי פה ושם קלידים שניגנתי בעצמי. בתקליט השתמשתי בהמון העלאות אולפניות, אבל השתדלתי להימנע מסגנון ההפקה של פינק פלויד, שגורם לכל תקליט לקחת זמן רב להשלמתו".

"הצד האפל של החומה" - הרצאת מוסיקה מרתקת על פינק פלויד, להזמנות: 050-5616459

ב-25 במאי בשנת 1978 הופיעה להקת המי במופע יזום לצילום לסרטם הדוקומנטרי THE KIDS ARE ALRIGHT. המופע המצולם הזה נערך בשפרטון והלהקה לא ידעה זאת אז שזה המופע האחרון שלה עם המתופף קית' מון, שמת כמה שבועות לאחר מכן.

בקהל, שמנה כ-500 מוזמנים, נראו גם חברי הלהקות הפריטנדרס והסקס פיסטולס. המופע המצולם נקבע לאחר שבמאי הסרט הדוקומנטרי, ג'ף שטיין, לא היה מרוצה מצילום הופעה שנערך לפני כן לסרט, בקילברן (ב-15 בדצמבר 1977). כדי ליצור המשכיות, לסרט שבקילברן, לבשו כולם את אותם הבגדים, חוץ ממון. בתחילה תוכנן לבצע רק שלושה שירים בשפרטון, מול המצלמות. אבל הלהקה כה התלהבה מהאנרגיה שהחליטה להעניק הופעה שלמה, לאות הוקרה לקהל שהמתין בסבלנות בין טייק לטייק.

לפני שכולם התפזרו, נתבקשו האנשים בקהל לעמוד במדשאת הסטודיו בארבע שורות, כשכל חבר להקה עומד בראש טור. המטרה הייתה לצלם תמונה אפשרית לתקליט WHO ARE YOU. בסוף הוחלט על תמונה אחרת לעטיפה.

ב-25 במאי בשנת 1969 הופיעה להקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן, במופע התרמה למשפחת המתופף שלה, מארטין לאמבל, שנהרג בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת כל הלהקה.

המופע נערך באולם ראונדהאוס בלונדון. באותו ערב הופיעו גם להקת פינק פלויד, להקת פאמילי, להקת PRETTY THINGS, להקת סופט מאשין ושדרן הרדיו הפופולארי ג'ון פיל. הערב הופסק, כמה דקות לאחר השעה 23:00, בגלל איסור להופיע לאחר שעה זו. אז שלח מישהו את ידו למתג החשמל הראשי של הבמה ולחץ עליו, לאכזבת הנוכחים.

הגיטריסט של פליטווד מאק, פיטר גרין, סיפר לאחר מכן לכתבת עיתון המוזיקה DISC: "התאונה שקרתה ללהקה ההיא ממש השפיעה עליי. זה יכל להיות אנחנו. זה יכל לקרות לכל להקה. לקחנו המון סיכונים באופן בו נסענו מעיר לעיר כדי להופיע".

ב-25 במאי בשנת 1968 פירסם הרולינג סטון ידיעה על להקת דם,יזע ודמעות שגרמה לגיטריסט הלהקה, סטיב כץ, להתעצבן ולשלוח מכתב תגובה למערכת העיתון:

"בגיליון שלכם, שיצא ב-25 במאי, פרסמתם כתבה על 'היציאה' של אל קופר מהלהקה. צר לי שלא הייתה לכם ההזדמנות לדבר עם מישהו אחר בלהקה לפני הפרידה ואחריה. זה גרם לעיוות המציאות באופן בו אתם, וגם אל קופר, לא מבינים זאת. זה באמת מעציב שאל מדבר על 'משחקים אישיים' כשהכתבה איתו היא פשוט המשך של אותם משחקים. אין איש מאיתנו שדחף את עצמו על חשבונו של אל והמוזיקה הייתה ועדיין הדבר החשוב אצלנו. אני מאמין שהמגזין שלכם יהיה מופתע מאד לגלות מתישהו את האמת".

כדי לתת לכם את התמונה המלאה, הנה מה שאל קופר אמר באותה כתבה שהכעיסה את כץ: "עזבתי את הלהקה כי חבריה רצו לעשות יותר ג'אז מאשר פופ. הם לא רצו ללכת עם הרפרטואר שבחרתי להם ולא רציתי לריב על זה. אם אנשים לא מאמינים במה שאני עושה, אז לא בא לי לדחוף אותם. אני לא יכול לשחק את המשחקים האישיים האלו. זה טיפשי, בדיוק כשהתחלנו להצליח עם הקהל שלנו. זה גם מעציב, כי המאבק היה קשה. עדיין יש ללהקה כשרון אך ברור שהיא צריכה מנהל שינהיג אותה".

בתמונה למעלה: דם יזע ודמעות עם אל קופר (במרכז) וסטיב כץ (למטה מימין)

ב-25 במאי סשנת 1965 מת בשנתו סוני בוי וויליאמסון, שהיה נגן מפוחית ואמן בלוז שהשפיע רבות על אמני רוק ידועים. אחד הסיפורים הידועים עליו הוא שבזמן סיבוב הופעות שלו באנגליה הוא שרף את חדרו במלון בזמן שניסה לבשל ארנב בקומקום קפה. בן 52 במותו.

ב-25 במאי בשנת 1973 יצא התקליט THE FLYING TEAPOT של להקת רוק מתקדם ושמה גונג.

בעיתון NME נכתב בביקורת עליו אז: "האלבום הזה מוזר. מאד מוזר. אבל הוא גם ממש טוב. המוזיקה בו לא יכולה להיכנס לתוויות כרוק, פופ או ג'אז. חברי הלהקה ממיסים את הגבולות בין הסגנונות האלו. מה שיוצא מזה הוא התקפה על אונות המוח וגם נגינה בסטנדרט גבוה מאד".

בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "המוזיקה פה מספקת את העיקר. ברגע שהלהקה מפסיקה לשיר על רדיו גנום וספלי תה, זה ממש טוב, כרוק זורם עם אפקטים מוזרים. כמה חבל שהמוזיקה מתחבאת לרוב מאחורי מילים מטופשות".

מנהיג הלהקה אז, דייוויד אלן, סיפר בספרו על הקלטת התקליט הזה:

"בהשוואה לאולפן הצרפתי בו הקלטנו את האלבום הקודם, CAMEMBERT ELECTRIQUE, אולפני 'מאנור' היו ברמת העולם השלישי. הצליל שהתקבל בחדר הבקרה היה רחוק מאד מהצליל של הלהקה שנוגן באולפן. הקלטנו מספר טייקים של שיר הפתיחה, שהיה גבוה בהרבה מהנחוץ. ועדיין הלהקה נשמעה לא טוב בהקלטה.

הזמן החל להלחיץ אותנו מאד וקבענו שנתקן את הסאונד בעת עריכת המיקס. בינתיים חשנו שהמוזיקה שאנו מנגנים ברגש רב לא מתקבלת היטב בציוד ההקלטה.

לא ידענו מה לעשות. לא הבנתי מה גרם ליצירה TUBULAR BELLS להישמע כה טוב באותו אולפן וליצירה שלנו להישמע רע. מה קורה שם שעוצר אותנו?

כשהגיטריסט סטיב הילאג' הצטרף ללהקה, כבר לא נותר לו כמעט מקום להוסיף את צליליו בהקלטה. הוא הוסיף קצת גיטרת ווא-ווא פה וקצת אקורדים של ג'אז שם וסולו בקטע FLYING TEAPOT.

כשערכתי את המיקס לאלבום, דמיינתי את הרמקולים בחדר הבקרה כשתי קופסאות שיוצאים מהן 32 איש ובבת אחת! זאת כי כל חברי הלהקה והנספחים עמדו שם והתווכחו על כל צליל. זה לא היה רחוק מהתמוטטות עצבים".

ב-25 במאי בשנת 1967 הקליטו הביטלס את שירו של ג'ורג' האריסון, IT'S ALL TOO MUCH. ההקלטה נערכה באולפני DE LANE LEA (ולא באולפני EMI הקבועים).

ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטה הקבוע של הלהקה בתקופה ההיא, ג'ף אמריק, לא היו נוכחים בהקלטה. במקומם ביצעו אותה טכנאי ההקלטה דייב סידל ומפעיל מכשירי הסלילים מייק ווייל. הערוצים הבסיסיים של השיר הוקלטו במשך ארבעה טייקים. בשלב הזה שם השיר היה TOO MUCH והסשן נערך משבע בערב עד שתיים וחצי בלילה.

ב-25 במאי אמור רובי שטיינהרדט, כנר וזמר בלהקת קנזאס, לחגוג יום הולדת (הוא נולד בשנת 1950).

רובי מת ביולי 2021 והלהקה פרסמה בהצהרתה: "חברי להקת קנזאס, בעבר ובהווה, מבקשים להביע את הצער העמוק ביותר על מותו של חברנו ללהקה וידידנו, רובי שטיינהרדט. רובי תמיד יהיה בנשמה שלנו, במוחנו ובמוזיקה שלנו. מה שהוא הביא לנו כחברים ללהקה, למעריצים שהשתתפו בקונצרטים שלנו ולצלילי קנזאס, תמיד יהיה לבבי. אנחנו אוהבים אותו ותמיד נתגעגע אליו".

ב-25 במאי בשנת 1969 הגיע גיטריסט להקת סנטנה, קרלוס סנטנה, לפסטיבל פולק-רוק בסן חוזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא צפה בהופעה של ג'ימי הנדריקס. זה המם אותו...

קרלוס סנטנה: "הפעם הראשונה שראיתי את ג'ימי הייתה במתחם הירידים של סנטה קלרה בסן חוזה. זה כנראה היה המופע הכי מדהים ששמעתי בחיי. מעולם לא שמעתי אותו מנגן טוב יותר לאחר מכן. המופע היה מדהים לחלוטין. ג'ימי היה בשיא האמנות שלו. מעולם לא נחשפתי לצורת הביטוי הדרסטית הזו. מישהו באמת הקליט את זה באותו יום. אני מקשיב לזה ועדיין המום. אתה יכול לשמוע את כל גלי הרוחות האלו בוכים דרך הגיטרה שלו. היינו כמו - 'אוי אלוהים! איך הוא יכול לעשות את זה?' זה היה מפחיד, מעולם לא שמעתי מישהו מביע מוזיקה חשמלית כמו שהוא עשה באותו היום. זה היה מדהים להיות מותקף עם כל הרוחות הזועקות האלה. הוא באמת שלט בכלי הזה כמו נגן ג'אז או בלוז. זה היה כמו לשלוט בשד ולגרום לו לשיר".

בציטוט אחר, מפברואר 1995): "ראיתי אותו במתחם הירידים של סנטה קלרה בסן חוזה בשנת 69' אבל לא הספקתי לדבר איתו אז - עדיין לא הכרתי אותו. אני חושב שזה היה המופע הכי טוב ששמעתי אותו מנגן. היה לו ביטחון עילאי באותו יום. הוא היה כמו מייקל טייסון, שמפיל בחורים בזירת האיגרוף בשלוש שניות. מיילס דייויס אמר, 'אני יכול לדעת כיצד מישהו מנגן רק לפי איך שהוא עומד, אתה יודע'. הייתה לג'ימי עמדה מסוימת, בנאדם. הוא היה בכל הקטע של הפנדר סטראטוקאסטר הזה והיה לו ביטחון עילאי, זה כל מה שאני יכול לומר"

והנה ציטוט של סנטנה מספרו האוטוביוגרפי: "ראיתי אותו בערך שבע פעמים בסך הכל, והלילה ההוא היה נהדר. אבל שום הופעה של הנדריקס לא הייתה טובה מזו ששמעתי אותו עושה במתחם הירידים של מחוז סנטה קלרה בסן חוזה ב-69'. מעולם לא שמעתי אותו מצליח יותר".