top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 ביוני בעולם הרוק

עודכן: 5 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-28 ביוני (28.6) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "דייב גילמור נכנס ללהקה בגלל שידענו שהוא יכול לשיר ולנגן היטב בגיטרה. זה היה דבר שהיינו זקוקים לו נואשות. גם חשנו שהוא בחור שנוכל לעבוד איתו ללא בעיות. אולי אפילו חשוב יותר שיהיו לך בלהקה אנשים שאתה יכול להסתדר איתם מאשר מוזיקאים טובים. זה בהחלט נכון כלפינו. נראה לי שאנחנו מצליחים עדיין לנוע רק בגלל הסיבה הזו". (ניק מייסון, מתופף להקת פינק פלויד, בעיתון NME, בשנת 1972)


מותו של גיטריסט רוק'נ'רול חשוב


ב-28 ביוני בשנת 2016 מת סקוטי מור, הגיטריסט הידוע בעיקר במה שעשה עם אלביס פרסלי. בן 84 במותו.


סקוטי מור היה גיטריסט שצליליו הבלוזיים בלהיטים המוקדמים של אלביס פרסלי יצרו למעשה את סגנון הגיטרה של הרוקבילי והפכו את הגיטרה לכלי מוביל ברוק'נ'רול.


בשנת 1954 הופיע מור עם להקה כפרית, "דאג פוינדקסטר והסטארלייט רנגלרס", והקליט בסאן רקורדס שבממפיס, כאשר סם פיליפס, הבעלים של החברה, ביקש ממנו לערוך אודישן לזמר צעיר שמזכירתו המשיכה להזכיר לו אודותיו.


ב-4 ביולי 1954 הופיע פרסלי בביתו של מור. ביל בלאק, נגן הבס של הסטארלייט רנגלרס, הגיע זמן קצר לאחר מכן, ושלושת הגברים החלו לרפרף על מבחר אקראי של שירים. מור לא התרשם יתר על המידה אך אמר לפיליפס כי לבחור הצעיר יש קול נחמד ושאולי שווה לנסות.


למחרת בערב, באולפן סאן, הקליטה השלישייה גרסה עדכנית לשיר הבלוז THAT'S ALRIGHT MAMA. קלאסיקה נוצרה.


התקליטון הצליח מיד, ופרסלי הפך לכוכב מקומי כשהוא מחשמל את הקהל עם צליל חדש שהגדיר במידה רבה את מור. "כל מה שרציתי לעשות בעולם היה להיות מסוגל לנגן ולהישמע ככה", אמר קית' ריצ'רדס (מהרולינג סטונס) בשנת 1997 "כל האחרים רצו להיות אלביס. אני רציתי להיות סקוטי מור".


בשנת 1955 הצטרף אל מור ובלק המתופף די. ג'יי פונטנה והחבורה הקליטה יותר מ-300 שירים עם פרסלי, שחלקם הפכו אבני דרך בעולם הרוק'נ'רול. הם גם ליווו את פרסלי בסיבובי הופעות והופיעו בכמה מסרטיו.

"התמציתיות והאגרסיביות של מור, לקחה את הקאנטרי והבלוז והרכיבה מהם שפה אינסטרומנטלית חדשה", נכתב ברולינג סטון בשנת 2011, ומור דורג שם במקום ה-29 ברשימת מאה הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים.


"כל מה שאני יכול להגיד זה שפשוט גנבתי מכל נגן גיטרה ששמעתי לאורך השנים", אמר ליצרני הסרט הטלוויזיוני התיעודי "אלביס פרסלי", משנת 2001. "הכנסתי את זה לבנק הנתונים שלי. וכשניגנתי, זה פשוט מה שיצא. ניסיתי לנגן סביב הזמר. אם אלביס היה שר שיר בצורה מסוימת, לא היה טעם שאנסה לעלות מעליו. הרעיון היה לנגן משהו שנתן קונטרה".


במשך זמן מה הוא פיקח על הפעילות באולפני פיליפס בממפיס ובנאשוויל, אך הוא פוטר על ידי פיליפס בשנת 1964 לאחר שהקליט את "הגיטרה ששינתה את העולם", אלבום שיצא בחברה מתחרה (EPIC) והורכב מגרסאות אינסטרומנטליות של להיטי פרסלי. מאוחר יותר הייתה לו קריירה כטכנאי אולפן עצמאי, ועבד עם דולי פרטון, טרייסי נלסון, רינגו סטאר ואמנים אחרים.


כמו חבריו ללהקה של אלביס, מור מעולם לא נהנה מהתמורה הכספית של תופעת פרסלי. בסך הכל מור הרוויח קצת יותר מ-30,000$ משותפותו עם פרסלי, שהסתיימה לאחר הספיישל ב-NBC משנת 1968, שהכניס מחדש את פרסלי לדור מאזינים חדש והחייה את הקריירה שלו.


מור נותר מחוץ לתמונה כשפרסלי התחיל את שלב לאס וגאס בקריירה שלו. הוא שם את הגיטרה שלו בצד ובקושי נגע בה במשך כמעט 25 שנה. בתחילת שנות התשעים, לאחר שעסק ההקלטות שהקים בשנת 1976 פשט את הרגל, הוא החל להקליט ולהופיע שוב, בתחילה עם קרל פרקינס ואחר כך עם נגנים שהושפעו מנגינתו.


"לא ידענו שאנחנו מנסים ליצור משהו חדש", אמר לניו יורק טיימס בשנת 1997. "פשוט ניסינו לעשות משהו בזווית קצת שונה ממה שהיה בשוק".


ב-28 ביוני בשנת 1967 קיבל דייויד בואי פידבק לא מחמיא מבכיר בחברת התקליטים האמריקנית, LONDON.


היה זה וולט מגווייר שכתב למנהלו של בואי, קן פיט, על תקליטון הפרומו שקיבל עם שירו של בואי, RUBBER BAND: "אני ממש לא מרוצה מהתוצאה שאני שומע פה".


באותו יום נפגש בואי עם השחקן-במאי מייקל ארמסטרונג, ברחוב מנצ'סטר הלונדוני, כדי לדון בשילובו של הזמר בסרט A FLORAL TALE, שהיה בשלבי הכנה מוקדמים. ארמסטרונג דאג גם לספר לקן פיט שהוא רכש את אלבום הסולו החדש של בואי ושהוא ממש אהב את ההומור המעוות שבו.


באותו ערב הלכו בואי ופיט להשקת אולפן חדש שנפתח בחנות המוזיקה "צ'אפל", שברחוב בונד הלונדוני. בואי, ששמח לראות שהמשקאות באירוע בחינם, שתה הרבה מהם והשתכר.


ההרצאה "סטאר מן - דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-28 ביוני בשנת 1969 יצא באנגליה תקליטון של להקת מודי בלוז עם השיר VOICES IN THE SKY. השיר הגיע במצעד הבריטי למקום ה-27 והמאכזב.


ב-28 ביוני בשנת 1969 מכר סאם פיליפס את אולפני SUN, שהקים בממפיס ובהם גילה את אלביס פרסלי, למפיק אמריקאי בשם שלבי סינגלטון.


ב-28 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת קינג קרימזון הופעה אנרגטית ביום קר וגשום מול אולם CASINO שהיה חצי ריק, באשבורי פארק בניו ג'רזי.


ההופעה הזו יצאה, באופן ערוך, בשנת 1975 בתקליט בשם USA כשבמהלך הכנת ההקלטות עבורו הוחלט להחליף את תפקידי הכינור של דייויד קרוס, בכנר אדי ג'ובסון (שהיה אז חבר בלהקת רוקסי מיוזיק). כך שזה לא בדיוק היה תקליט אמיתי בהופעה חיה...


ב-28 ביוני נולדו שני חברים בלהקת פרוקול הארום, בגלגולה הראשון: בשנת 1945 נולד דייויד נייטס, הבסיסט המקורי של הלהקה. באותו יום נולד בשנת 1943 נולד המתופף הראשון של אותה להקה, בובי האריסון.


(בתמונה: פרוקול הארום עם נייטס - שני מימין - והאריסון שנמצא החבר המרכזי פה)


לד זפלין לא מפסיקים לחשמל!


ב-28 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין הופעה חשובה ביותר בפסטיבל BATH. מה בדיוק היה שם? בואו לקרוא.


קודם כל, היה זה פסטיבל עתיר כוכבים, ביניהם שמות כמו דונובן, אמהות ההמצאה (של פרנק זאפה), סנטנה, THE FLOCK, הוט טונה, קאנטרי ג'ו, ג'פרסון איירפליין (שבסוף לא עלו לבמה מחשש להתחשמלות), הבירדס (שביצעו סט אקוסטי), המודי בלוז (שבסוף לא הצליחו לעלות לבמה בגלל מזג האוויר הבעייתי) ודוקטור ג'ון (שגם נתן סט אקוסטי).


עבור זפלין היה זה ערב שהוא נקודת תפנית. פחות משלושה חודשים לפני כן נודע לציבור שהביטלס התפרקו. עם הפסטיבל הזה היה ברור לכל שלד זפלין, שנקבעה להופיע ביומו השני של הפסטיבל, היא הלהקה הפופולרית ביותר.



זמן קצר לפני תחילת הופעתה של זפלין, קלט מנהל הלהקה, פיטר גראנט, שיש כמה ברנשים שמבקשים להקליט את ההופעה כדי ליצור מזה תקליטים לבנים (בוטלגים). גראנט: "תפסתי אותם מתחת לבמה. לא מצאתי את מפיק הפסטיבל שיטפל בהם והחלטתי לעשות זאת בעצמי. השתלחתי בהם ובעטתי בהם בכל העוצמה. לקחתי בכוח את הציוד שלהם ושברתי אותו עם גרזן". גראנט ביקש לצלם את ההופעה הזו בסרט לשימוש עתידי ולכן שכר לא פחות מארבעה צוותי צילום! אבל התוצאה תהיה לא טובה והסרט, עד לכתיבת שורות אלו, לא צץ מאז.



ג'ימי פייג': "היה ניסיון לצלם את זה, אך מכיוון שהעדפנו לנגן עם רדת החשכה, הצילומים לא צלחו מכיוון שצוות הסרט הביא סרטים לאור יום - בניגוד לסרט המיוחד שנדרש כדי לצלם צילומי לילה".



לד זפלין נקראה לבמה בשעה 20:30 והפגיזה מיד עם IMMIGRANT SONG. הקהל, שעדיין לא הכיר את השיר, כי אלבומה השלישי של הלהקה ייצא רק באוקטובר של אותה שנה, נדהם מהתוצרת החדשה. גם השיר SINCE I'VE BEEN LOVING YOU התקבל בחום רב. רוברט פלאנט לקהל: "יש לנו משהו קצת אחר להציע לכם והלוואי שאזכור את המילים. זה נקרא THE BOY NEXT DOOR, עד שנמצא לשיר הזה שם טוב יותר". אז החלה הלהקה לנגן, באופן אקוסטי, את מה שייקרא THAT'S THE WAY.



בפסטיבל זה, אליו נהרו כ-150,000 איש שנאלצו לטעום מזג אוויר חורפי וגשום לצד קרני שמש מלטפות לסירוגין, טעמו הם גם את הפעם הראשונה בה ביצעה לד זפלין סט אקוסטי במהלך הופעתה - דבר שיהפוך למנהג קבוע. מחיאות הכפיים של הקהל היו מנומסות. כנראה הם רצו משהו חשמלי יותר.


ההופעה נחתמה עם HOW MANY MORE TIMES ולפני ההדרנים ניגש פלאנט למיקרופון ואמר: "לאחרונה הופענו הרבה באמריקה ובאמת חששנו שכשנחזור לפה ניתקל בקבלת פנים צוננת. כרגע יש דברים רבים שגויים שקורים באמריקה ולכן זה ממש נחמד להגיע לפה, לאוויר הפתוח ולפסטיבל הזה בו אין דברים רעים וכולם יפהפיים".


משם פנה המופע למחרוזת שירי רוק'נ'רול ישנים והלהקה ירדה מהבמה, עליה ביצעה לפני זמן קצר את אחת מהופעותיה החשובות יותר בקריירה.



המלודי מייקר דיווח מיד לאחר מכן לקוראיו: "עד השעה 20:00 בערך, כרבע מיליון איש, שזה בערך אוכלוסיית העיר לידס, המתינו ללד זפלין. בסוף עלו חברי הלהקה 'הכבדה' על הבמה. רוברט פלאנט נראה יותר כמו לוחם נורדי, ג'ימי פייג' נראה כמו דן אקלס המטורף במעיל ארוך ובכובע. ג'ון בונהאם באפוד סגול כרע מאחורי התופים הירוקים שלו וג'ון פול ג'ונס בלבוש אופנתי אחז בגיטרת הבס שלו.


הם יצאו לדרך עם ריף חדש מאלבומם הבא, עם IMMIGRANT SONG. למעשה, לקח להם זמן לחמם את הקהל, אך יתכן וזה היה מכוון כי המופע נמשך למעלה משלוש שעות. ג'ימי הפיק צלילים מיוחדים עם קשת הכינור שלו על מיתרי הגיטרה, וג'ון פול ניגן בהאמונד בשיר SINCE I'VE BEEN LOVING YOU. אחרי סולו התופים הפנומנלי של ג'ון בונהאם, שהיה אלים, אגרסיבי ומהיר בטירוף, הקהל קם על רגליו והכיף האמיתי התחיל!


בניגוד לסגנון הרוק שלהם, ניגנו החברים גם באופן אקוסטי. ג'ון פול פרט במנדולינה וג'ימי בגיטרה אקוסטית עם שישה מיתרים. רוברט שר בסגנון המאופק ביותר. עכשיו הגיע הזמן לקיצוניות השנייה עם הרוק הכי כבד. הקהל לא הרשה להם ללכת. זפלין ניצחו. הם תנו לקהל לילה לזכור. בדקות האחרונות שלהם הם ניגנו מחווה לאדוני הרוק'נ'רול עם שיריהם של ריצ'רד הקטן, אלביס פרסלי וצ'אק ברי.


מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, סיפר אז לכתב מלודי מייקר, עליו ועל להקתו, בעת תחילת הקלטת תקליטה השלישי, באולפני אולימפיק בלונדון.


בונהאם: "אני סובל עכשיו מכאבים לא ברורים בידיי וברגליי, אבל זה בסדר כשאני מתופף. זה מאד כואב רק כשאני מפסיק לתופף. קשה לי לאחוז בדברים ועוד יש לנו הרבה הקלטות לפנינו. לכן עלי ללכת לרופא. זה יכול להיות כל דבר ואני מרגיש את הכאב גם בחזה שלי. הפעם נקליט גם דברים אקוסטיים ויהיו שירים טובים יותר מבשני התקליטים הקודמים שלנו. אני לא בטוח אם אתופף סולו גם הפעם. לאחרונה אני מתאמן בנגינה בויבראפון ובקונגס ואולי אקליט קטע סולו של כלי הקשה. סולו תופים רגיל הפך כבר דבר שנשחק".


באולפן יש שלושה חברי להקה, כשרוברט פלאנט לא הגיע כי לא היה צורך בהקלטת שירה. הם היו עסוקים בהקלטת תפקידי הנגינה ונראו שמחים באולפן. ג'ימי פייג' נראה שונה מבעבר, עם שער קצר יותר וזקן עבות.


בונהאם: "ג'ימי מלמד אותי קצת לנגן בגיטרה ולמדתי כבר כמה אקורדים. ארבעתנו מתראים לא מעט גם כשאנחנו לא עובדים. זה קורה יותר מבעבר. עבדנו המון בדרכים עד כה ועשינו חמישה סיבובי הופעות באמריקה במשך 15 חודשים בלבד. כרגע המטרה היא להוריד קצת מהלחץ שלנו. הופענו שש פעמים בשבוע ובגלל שביצעתי סולו תופים ארוך בכל הופעה הפכו כפות ידיי מלאות ביבלות. אני נזכר בסיבוב ההופעות הראשון שלנו באמריקה, שהיה מגוחך. הופענו בכל חור שהזדמן לנו ולמזלנו יצא אז שם תקליט הבכורה שלנו. אין דבר מגוחך יותר מלעשות סיבוב הופעות ללא תקליט לקדם. מאז רק התחזקנו אבל אני לא מפסיק לחשוב על הרגע בו אתעורר וכל זה פתאום ייעלם. ברור שאנחנו סופגים כל הזמן ביקורות רעות. בהתחלה גינו אותנו כלהקת CREAM מדרג ב'. עכשיו הם מכנים להקות חדשות אחרות כזפלין מסוג ב'. אנחנו עושים הכל כדי שהעסק לא יתפרק כרגע, אבל אין לי מושג כמה זמן זה יחזיק. זה מצחיק, אבל כשנכנסתי ללהקה הייתי ביישן מאד כלפי ג'ימי. הוא היה הכוכב. אבל עכשיו הלהקה קרובה מתמיד ויש מקום לכל אחד מאיתנו בה".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - סיפורה של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459




ב-28 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת בארקליי ג'יימס הארווסט באולם מנצ'סטר פרי טרייד ולשם כך היה ברור לארבעת חבריה שיש צורך בתזמורת סימפונית גדולה שתנגן איתה.


ההרפתקה הזו עלתה לחברי הלהקה 8,000 ליש"ט והם ידעו שאם המופע ייכשל, לא יהיה להם מהיכן להחזיר את הכסף. ואם זה לא מספיק, הם גילו לחרדתם שמעריץ של המודי בלוז קרע את הפוסטרים השיווקיים שלהם מהקירות וגם שבאותו יום הופיעה להקת לד זפלין בפסטיבל BATH – איך מתחרים מול זה?


קלידן הלהקה, סטיוארט וולסטנהולם, לעיתון דיסק: "זה נכון. יש לנו חובות אדירים וזה לא פעם עולה על העצבים. אנחנו לא רוכבים על גל התזמורות שמצטרפות ללהקות רוק. התזמורת היא חלק מהמוזיקה שלנו. אנחנו להקה קלאסית ולא כמו דיפ פרפל".


ב-28 ביוני בשנת 1974 יצא אלבום כפול לג'יימס בראון ושמו HELL. בואו נראה מה היה לרולינג סטון לפרסם אז בביקורת על זה...


"בשנת 1965 שינה ג'יימס בראון את תפקידו של מדור הקצב במוזיקה פופולרית שחורה באופן קיצוני ובלתי הפיך. מאזינים לבנים, שהתלהבו מהחידושים של להקות כמו הביטלס והרולינג סטונס, הקדישו תשומת לב מועטה בהתחלה. אבל מעריצים שחורים הבינו מיד, אולי בגלל שמרכיבי התיק החדש של בראון היו מזמן חלק מהסביבה השמיעתית שלהם. דפוסי הבס השמנמנים והשבורים, שנבעו כנגד המקצבים הנמוכים, היו מטבע נפוץ במוזיקה הלטינית מאז שנות הארבעים והופיעו בקלאסיקות ג'אז של דיזי גילספי. הגיטרות הטריות והמתעקשות היו מורשת של R&B משנות החמישים ופרצי כלי הנשיפה בסטקטו הדוק היו בולטים בתקליטי נשמה שיצאו מאולפני STAX בממפיס.


אבל ג'יימס בראון חיבר את האלמנטים האלו בצורה שנשמעה טבעית לחלוטין והדגיש אותם עוד יותר על ידי הפשטת כל האלמנטים במוזיקה שלו. האלמנטים הקצביים הפכו לשיר. היו מעט שינויים באקורדים, או בכלל לא, אבל היו הרבה הפסקות והשעיות קצביות מסובכות, ובראון השתמש בקולו יותר ויותר ככלי קצב, כשהוא שר סיסמאות חיוביות באופן קצבי. עד מהרה בראון היה אמן ההקלטות הפופולרי ביותר באפריקה. בארה"ב הוא היה אח הנשמה מספר אחד.


והנה בא HELL, אלבום כפול של האיש עצמו, נקי להפליא מפינוק עצמי. הלחן של שיר הנושא, COLDBLOODED ו- PAPA DON'T TAKE NO MESS הם קטעי דיסקו בטוחים, מסוג מוזיקת מסיבות חסרת היגיון שמצפים מאח הנשמה מספר אחד. אבל יש כמה וריאציות מעניינות גם בנוסחה של בראון. הלהיט הישן PLEASE PLEASE PLEASE מעובד מחדש כקליפסו קליט מאוד, המשלב מומנטום שאי אפשר לעמוד בפניו עם קסם הרמוני ומלודי. השיר THESE FOOLISH THINGS משיל את תדמית סוס המלחמה שלו והופך לאחד מביצועי הבלדה הליריים והמשפיעים ביותר של בראון. התחייה של STORMY MONDAY ו- WHEN THE SAINTS GO MARCHING IN כוללות התקדמות אקורדים וקווי קצב ששונו במידה ניכרת וטובים בהרבה. יש הימנעות נלמדת ממונוטוניות לאורך כל הדרך. העבודה האינסטרומנטלית מעולה. למעשה, להקת ה-J.B. הנוכחית היא הלהקה הטובה ביותר אי פעם של בראון וגם המצליחה ביותר שלו".


ב- 28 ביוני בשנת 1975 הופיע טים באקלי את הופעתו האחרונה. זה קרה בדאלאס מול 1,800 איש. אתם כבר יכולים לנחש מה קרה לו למחרת.


המופע נערך ב- ELECTRIC BALLROOM, עם כדור בדולח עם אורות נדלקים באמצע רחבת הריקודים בו. משהו פגע, באופן חיובי, בבאקלי שם. הוא הרגיש שהתרחשה תפנית גדולה. זה היה כמו מתמטיקאי שמחפש את הנוסחה הנכונה במשך שנים ולבסוף מגלה אותה. לפי דיווחים מאז, באקלי נשמע הרבה יותר טוב ממה שהוא נשמע מזה זמן רב.


אבל היו לו היו עניינים אחרים על דעתו שאולי לא היו כל כך נלהבים. לפני או אחרי ההופעה, הוא התקשר לחברו הוותיק ולחברו ללהקה, קרטר קולינס, שהיה בסן רפאל, קליפורניה. קולינס שמח לשמוע מבאקלי, אבל זה נשמע נסער. הוא סיפר לקולינס שניהל שיחת טלפון עם ג'ודי, ושהיא לא הרגישה טוב. באקלי אמר לקולינס שהוא מודאג ורוצה לחזור ללוס אנג'לס בהקדם האפשרי.


בטיסה הביתה ללוס אנג'לס למחרת בבוקר, באקלי - לובש חולצה כחולה רגילה ומכנסי קורדרוי חומים - ישן מעט ושתה שני משקאות. עכשיו כשסיבוב ההופעות הסתיים, הוא יכל להרשות לעצמו להתפנק ולא לדאוג כל כך על מיתרי הקול שלו. אבל הוא גם נראה טרוד. כאשר הטיסה הגיעה בשעה 15:00, הוא שתה עוד משקה בבר, ואז, לפי חבריו הנגנים, הוא נעלם כשהוא אומר להם שיראה אותם בהמשך...


אז מה היה עם הביטלס ביום הזה, 28 ביוני בשנת 1968?


אז החלה, באולפן מספר 2 באולפני EMI באבי רואד, העבודה על השיר GOOD NIGHT. הסשן החל בשבע בערב והמשיך עד ארבע וחצי לפנות בוקר. ג'ון לנון, שכתב את השיר, ניגן בפסנתר, רינגו סטאר שר - והעבודה על השיר חודשה בתחילת יולי.


הרצאות בוטיק על הביטלס והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-28 ביוני בשנת 1993 מת אמן הפאנק הקיצוני, ג'י ג'י אלין. המאמר הבא לא לבעלי לב חלש...


בעולם הרוק היו הרבה דמויות שנועדו גם לזעזע, והדיווחים מספרים על בחור בשם ג'י ג'י אלין, שהצליח לקבל את כתר המלוכה בתחום זה. כך היה עמו גם כשהופיע במועדון ששכן בתחנת הדלק באיסט וילג', בליל ה-28 ביוני 1993. אנשים חיכו בשקיקה רבה לחזרתו של מופע הרוק המחתרתי הידוע לשמצה בעולם וג'י ג'י אלין אכן חזר - לאחר כמה שנים של ישיבה בבית הכלא.


עיצוב המקום ואווירתו התאימו ל"אמן" ייחודי כמו אלין, עם פסלים עצומים של חלקי רכב שנמתחו כלפי מעלה לכיוון התקרה הלחה עם הריח הדוחה שמשלב זיעה, אלכוהול ודלק. ואז, הוא נעמד שם - עירום כביום היוולדו ומשתוקק להכאיב. שוב הוא חרק בקולו וסלסל את הבטחתו הידועה לשמצה, שהחלה ארבע שנים קודם, שיתאבד ביריה לפני הקהל, על הבמה. אך הפעם הוא אמר לקהל שיש להמתין עד ליל כל הקדושים בשביל זה. הלילה הסתפק הקהל באוסף הלהיטים הגדולים ביותר של אלין – צריחת גסויות, הקאות, פציעה עצמית, עירום, תקיפה ועשיית צרכים על הבמה ומריחתם על גופו.


תוך עשרים דקות מתחילת ההופעה פרצה מתוכה ההופעה המחאתית; אלין התסיס את הקהל ומכות פרצו. אנשים איבדו הכרה ואחרים נאלצו להיתקל באלין שנמרח עליהם עם צואתו. לאחר מכן הוא השליך כסא לעבר דלת זכוכית שהתנפצה ואיפשרה לו לחתוך בגופו ולשלוח רסיסי זכוכית לכל עבר. כולם הלכו מכות והסאונדמן שילח את כלב הפיטבול שלו לעבר כל מי שהיה לידו. המשטרה הגיעה במהרה.


אלין הצליח לברוח משם וחזר לדירת חברו, ג'וני פיוק (ג'וני קיא) שם נרגע לאחר שנטל כמות עצומה של הרואין. פיוק, חברתו וליז מנקובסקי, ארוסתו בת ה-17 של אלין, עזבו את אמן הערב לישון. למחרת בבוקר בא לדירה אחיו של אלין, מרל, וגילה מחזה מטריד: "הוא כולו היה סגול וחסר חיים. נזלת יצאה מהאף שלו ודם נזל מפיו. הוא היה מכוסה בזיעה. זה ג'י ג'י טיפוסי".


אלין, שמת בגיל 36, תמיד טען שהמעשה המזעזע שלו היה 'סיטואציוניסט' ולא תוצאה של גידולו המוזר.


בילדותו הטביל אותו אביו הדתי-קיצוני בשם ישו הנוצרי. בהמשך אסר האב על אלין, אחיו ואמו לדבר עם רדת החשכה. כמה שמועות אף הראו כי הוא חפר קברים עבור משפחתו במרתף, ואיים על הוצאתם להורג והתאבדותו אם הם יסרבו להיענות לפקודתו האדוקה. האם הגישה בסופו של דבר בקשה לגירושין. אלין נאלץ להתמודד עם הסערות שהתחוללו בו. המוטו שלו היה "מוחי הוא תת מקלע, גופי הוא קליעים והקהל שלי הוא המטרה".


הוא הקליט כעשרים אלבומים בימי חייו, אם כי מעטים תרים אחריהם. הוא תמיד ייזכר טוב יותר בגלל הופעותיו הכאוטיות. לכן, במקום המחזה הדרמטי שהבטיח לקהל שלו בליל כל הקדושים, מותו של ג'י ג'י אלין היה יותר כהד מעורר רחמים.


ב-28 ביוני בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה של קווין איירס, ג'ון קייל, ניקו ובריאן אינו, שהוקלט באולם 'ריינבאו' שבלונדון. שם התקליט הוא כתאריך בו הוא בוצע – 1 ביוני 1974. באותו מופע השתתפו גם רוברט וויאט (שבדיוק שנה לפני ההקלטה נפצע ונותר נכה), מייק אולדפילד והגיטריסט אולי האלסול, שלא קיבלו קרדיט. עטיפת התקליט צולמה ממש לפני עליית החבורה לבמה.


ב-28 ביוני בשנת 2010 הצליח הזמר-יוצר האמריקאי, ג'ייק הולמס, לתבוע את לד זפלין בגין גניבת שירו DAZED AND CONFUSED. הולמס חיכה עשרות שנים לנקוט בצעדים משפטיים. התיק הוסדר בסופו של דבר, כאשר קרדיט הכתיבה על השיר שונה ל"ג'ימי פייג', בהשראת ג'ייק הולמס".


סגול כהה או סגול דוהה? - על אלבום הופעה בעייתי


ב-28 ביוני בשנת 1988 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת דיפ פרפל, בשם NOBODY'S PERFECT. האם חברי הלהקה הנמיכו ציפיות כבר בשם האלבום הזה?


SIDE 1

1. Highway Star

2. Strange Kind Of Woman

3. Perfect Strangers


SIDE 2

1. Hard Lovin' Woman

2. Bad Attitude

3. Knocking At Your Back Door


SIDE 3

1. Child In Time

2. Lazy

3. Spase Truking


SIDE 4

1. Black Night

2. Woman From Tokyo

3. Smoke On The Water

4. Hush


אז מה דעתי על האלבום?


האמת? שם האלבום הוא כמעט כמו התנצלות וכך הרגשתי כשרכשתי אותו בשנה בה הוא יצא: "היי, מה אתה רוצה שנעשה? ננגן מוזיקה בת עשרים כאילו היינו בני 20?".... אז כן, זה ההרכב הידוע של DEEP PURPLE MARK II, אבל הפעם זה נשמע שונה. בעיקר קולו של הזמר איאן גילאן, שכבר לא שיחרר צרחות מלהיבות כבעבר. נראה היה שקולו נפגע עם השנים. רשימת השירים פה מרשימה - רוק קלאסי ללא ספק. אבל הדרך שבה הם מוצגים באלבום הזה עושה לי חשק לחזור מיד לגרסאות קלאסיות קודמות ולשכוח את מה שקורה פה. האלבום שקניתי הפך למוצר מאכזב בידיי.


הבנתי שהקול של גילאן הלך קאפוט ומכאן ועכשיו יש באלבום יותר יבבה חורקת ומאנפפת במקום ההגשה הזועמת, ההחלטית והפראית של העבר. כשגילאן בא, באלבום זה, לשיר קטע צרחני בדמות CHILD IN TIME, זה ברור עד כאב שהוא היה צריך לשלוט בעצמו הרבה כדי להגיע לתווים הדרושים, שיצר בעבר ועתה הם אבן ריחיים סביב צווארו, ולכן עשה זאת על חשבון רגשנות אמיתית. זה כואב לשמוע וכשהוא עוסק בדואט הגיטרה-ווקאלי המחייב עם ריצ'י בלאקמור, בסוף STRANGE KIND OF WOMAN, זה כואב לא פחות. נכון, זה די כיף לראות אותו משחיל איזכור מאופרת הרוק בה השתתף (בשנת 1970), "ישו כוכב עליון", אבל הדו-שיח של גילאן ובלאקמור רקוב לחלוטין; גילאן פשוט לא שם ובכל זאת הוא עדיין רצה לגרום לכולנו להאמין שהוא יכול, וזה נשמע מגוחך. גם הניסיון להזכיר את להיט הרוק'נ'רול הקדום והחשוב, THAT'LL BE THE DAY, של באדי הולי, הפך לניסיון נפל בין גילאן ובלאקמור. השיר CHILD IN TIME הורד עם השנים מהופעות הלהקה, תודה לאל.


אבל הבעיה היא לא עם גילאן לבדו. גם ארבעת חבריו כבר הביאו לנו רגעי נגינה מרשימים יותר, ביחד ולחוד. ככל הנראה, בלאקמור לא ניגן את החומר הסגול שלו כבר הרבה זמן, ובסופו של דבר הוא המציא מחדש את כל הסולואים ולפעמים אפילו הריפים באו בצורה שונה לגמרי, שמריחה יותר ממקצועיות סטרילית מאשר ההתלהבות הצעירה הלוהטת של פעם. הוא אפילו מקלקל את סולו הגיטרה ב- HIGHWAY STAR. זו בושה שמכל הקלטות סיבוב ההופעות, זה הדבר הכי טוב שמצאו להעלות על גבי תקליט. זה נשמע פה שדיפ פרפל לא נהנים מזה. בכל אופן, לא בשלב ההוא.


עם זאת, השירים החדשים של הלהקה דווקא מקבלים פה באלבום ההופעה זריקות אנרגיה. אולי היה כדאי להוציא, במקום זה, אלבום בהופעה שמורכב רק משירי הלהקה באייטיז? זה ודאי היה נשמע ומתקבל אחרת.


עד פה דעתי...


כאמור, חברי ההרכב הקלאסי הזה של הלהקה (הזמר איאן גילאן, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד, הבסיסט רוג'ר גלובר והמתופף איאן פייס) חזרו לפעילות בשנת 1984, לאחר שהתפרקו בשנת 1973. בתחילה היה זה כיף עבור כל הנוגעים בדבר, וגם הכסף זרם היטב לכיסים, אבל במהרה נפערו מחדש הסדקים - במיוחד בין גילאן ובלאקמור. במהלך סיבוב ההופעות, ממנו נערך אלבום ההופעה הזה, נרשמו בין השניים רגעים קשים.


גילאן בספרו: "לאחר שהאצבע של ריצ'י החלימה מפציעה, חזרונו שוב להופיע באירופה, אבל הניצוץ נעלם והמתחים חזרו! הייתה תקרית באיטליה, כשאמרתי במסיבת עיתונאים (בתשובה לשאלה על מדוע מסלול סיבוב ההופעות היה כל כך מוזר), 'הבעיה היא של המנהל שלנו, ברוס פיין, הוא מטומטם!' או משהו בסגנון זה. זו הייתה הערה אכזרית, שנולדה מתוך תסכול, וחלקית בגלל שחשבתי ששמעתי את איאן פייס אומר שהוא אף פעם לא מתקרב למערכת התופים שלו בין סיבובי הופעות. זה גרם לי לחשוב, הכל יורד שוב לטמיון; אבל התנצלתי בפני ברוס, וחשבתי שסלחו לי. ברוס פיין הוא למעשה בחור מאוד מצחיק, ואנחנו ביחד מספיק זמן

ללמוד את המצב.


אבל כשהסיבוב נמשך, הייתה תקרית בחדר הלבשה לאחר דייט בבריטניה. היה לי קר, וישבתי בשקט, כאשר ריצ'י פרץ פנימה, בעיניים בוערות, ועם צלחת חרסינה בידו, שעליה היה ספגטי, שמישהו השפריץ עליו יותר מדי קטשופ עגבניות. הוא הסתער אליי ואמר, 'אתה עשית את זה?’ אבל, בלי לחכות לתשובתי, הוא ריסק את הצלחת לתוך הפנים שלי כאילו זו הייתה עוגת רפרפת. קמתי לאט, והוא התחיל לרקוד סביבי, באגרופים

מורמים, ואמר, 'בוא נראה אותך עכשיו'...


'אני לא רוצה להרביץ לך, ריצ'י,' אמרתי והסתובבתי משם ללכת לשירותים להתנקות. ברגע שהייתי שם, בכיתי מזעם ותסכול, ואמרתי לעצמי, 'אני פורש מהלהקה'; אלא ששיניתי את דעתי מיד בגלל שהבנתי כמה הוא היה מרוצה אם הייתי עושה זאת. האווירה הייתה בירידה כל הדרך מאותו רגע, והאלבום הבא, NOBODY'S PERFECT, השלים את שלושת הפרויקטים שעשינו בהתאם לחוזה עם חברת התקליטים פולידור. זה כלל דברים שהקלטנו בהופעות עם שירים כמו PERFECT STRANGERS (קליפורניה, מאי 1987), HARD LOVIN' WOMAN ו- BLACK NIGHT (אוסלו, אוגוסט 1987), LAZY (פניקס, אריזונה, מאי 1987) ואפילו השיר HUSH, שנלקח מג'אם סשן באולפן הקלטות בשנת 1988! למרות הדעות שלי בנושא פרויקט אלבום שכזה, עדיין ניגשתי אליו עם גישה חיובית ושאפתנית, האומרת, 'בואו נעשה את זה הכי טוב שאנחנו יכולים!'


עם זאת, כאשר לקחנו את החומר לאולפן לפוסט-פרודקשן, הקשיים הפכו מאוד ברורים. בסדר, אתה יכול להשתמש באולפן כדי להפוך פיקשושים כדי שייצאו כמו שצריך, אבל נושאים אחרים, שהם יותר בעייתיים, היה צריך לטפל בהם. מה לדוגמה קורה כשההקלטה נגמרת באמצע שיר, או כשיש פצפוצים וצרחות? נראה שלא נכנסנו לפרויקט הזה עם רצון מוחלט לעשות אלבום חי נהדר, אחרת אני מניח שהיינו לוקחים יותר ממכשיר הקלטה אחד לשמר את הצלילים!


היה עוד תרחיש, שבו הלהקה רצתה להשתמש בהרבה מהדברים שכבר עשינו בהקלטה חיה באלבום MADE IN JAPAN (שיצא בשנת 1973). אבל הוספנו שירים חדשים יותר, כדי להראות איך השתנינו; אבל, למרבה הצער, זה היה ברור שכמעט ולא השתנינו בכלל - פשוט נהיינו חלקלקים יותר, והוספת השיר HUSH הייתה (בשבילי) ההחלטה הכי מוזרה מהכל! ניסיתי להעביר את זה שרוד אוונס (זמר הלהקה המקורי) היה יכול לעשות עבודה הרבה יותר טובה ממה שהצלחתי עם הגרסה החדשה יותר. המקורי זה תמיד הכי טוב!


האווירה במחנה דיפ פרפל הייתה עכשיו קשה מאוד, ולשם כך ניסה ברוס לפתור את המבוי הסתום בכך שהוסיף עוד דברים שליליים. לא האמנתי שזה קורה. אמרתי לו שזה משגע אותי, להיות עם 'להקה שהייתי מת בשבילה', כשכל מה שקיבלתי זה דברים שליליים. לבסוף, אמרתי, 'אתה פאקינג חסר תועלת!' ובשלב זה

ריצ'י בלאקמור יצא בלי לומר מילה. ג'ון לורד אמר משהו שלא ממש קלטתי, וגם עזב, עם ברוס לא הרחק מאחוריו. זה השאיר את רוג'ר, ידידי היקר מכולם בשנים האלה, שנשען קדימה מעבר לשולחן והביט בפניי.

'איאן', הוא אמר, 'הלכת רחוק מדי הפעם!'... זמן קצר לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון ובה נתבשרתי שאני מפוטר מהלהקה".


ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


להקת ג'נסיס בפעולה במועדון FARX - ב-28 ביוני בשנת 1970:


הסודות הפסיכדליים של להקת פינק פלויד


ב-28 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה אלבומה השני של להקת פינק פלויד, A SAUCERFUL OF SECRETS. הרבה סודות כמוסים התחבאו בצלחת הזו כשהאלבום יצא לראשונה.


אז מה דעתי על התקליט הזה?


סיד בארט השתגע לגמרי עוד לפני שהם התחילו להקליט את התקליט הזה, אז הם פשוט נאלצו לזרוק אותו לבסוף ולהשיג את דייויד גילמור במקומו. אין ספק, הצליל שלהם מעולם לא היה אותו הדבר לאחר מכן; אבל עדיין הייתה להם דרך ארוכה לעבור לפני הצד האפל של הירח. התקליט השני הזה ואחד האלבומים המוזרים ביותר שלהם, מסמן שלב מעבר: יש כאן רק יצירה אחת של בארט (למרות שהגיטרה שלו מופיעה בעוד כמה) והאלבום הוא באמת עניין קבוצתי: הם באמת התאמצו פה בניסיון להוכיח שהם יכולים בקלות לעקוף את סיד או, לפחות, להמשיך בלעדיו די בקלות. כמובן, הם לא יכלו לעשות זאת בנקל, אך הרוויחו תקליט שאני, אישית, מחשיב אותו כאחד היותר אהובים עליי.


רוג'ר ווטרס כבר עדיין לא הפך פה לכותב שירים גדול. הוא כתב פה שירים בלית ברירה, כדי להתגבר על אובדן מנהיג הלהקה האמיתי. עם זאת, יש התקדמות ניכרת מאד, לעומת שיר הביכורים בתקליט הבכורה תחת שמו, TAKE UP THY STATOSCOPE AND WALK, ויציאה אל החדש והלא נודע.


האמת? אני לא משתגע על השיר JUGBAND BLUES של סיד בארט. ברור שהשיר נכתב במצב מתפורר שלו, כאשר הוא לא יכל היה לנגן את אותה מנגינה פעמיים, וזה אחד המסמכים הטובים ביותר להמחשת הסכיזופרניה שלו. עם זאת, זו כנראה הייתה מחווה נחמדה לסיים את האלבום עם שיר הנצחה כזה. עדיין, יש בו טירוף שמסקרן אותי בכל פעם. השירים הכי אהובים עליי פה הם LET THERE BE MORE LIGHT, יצירת הנושא ו- SEE SAW. עדיין, כאלבום - זה נותר מאסטרפיס של להקה מתפוררת שהתחילה לחשב מסלול מחדש ולקום מהאפר. סוג של הצהרה עם מוסיקה משובחת לקיימה.


ברשותכם, אציג בפניכם את קטעי האלבום לפי הסדר:


1. השיר LET THERE BE MORE LIGHT -

הקטע הפותח מראה למאזין כי חברי הלהקה עשו שינוי מהותי מפופ פסיכדלי למוסיקה שהיא יותר גמישה ואבסטרקטית. בסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס, רשום בקרדיט ככותב השיר אך הסולנים כאן הם הקלידן ריק רייט והגיטריסט דייויד גילמור. השיר יצא כתקליטון בארה"ב ויפן (עם REMEMBER A DAY בצד ב').


מתי הוא הוקלט?

הליווי הבסיסי הוקלט ב-18 בינואר 1968 תחת השם UNTITLED. לאחר מכן הוקלטו לטייק הזה באותו יום שירה וגיטרה.


2. השיר REMEMBER A DAY -

זה שיר געגועים לימי הילדות, שנכתב על ידי ריק רייט. השיר הזה הוקלט כבר במהלך הסשנים לאלבום הבכורה והמתופף פה אינו ניק מייסון אלא המפיק נורמן 'הוריקן' סמית. סיד בארט מנגן כאן בגיטרת סלייד.


מתי הוא הוקלט?

הליווי הבסיסי והתוספות הוקלטו בתאריכים 11-9 באוקטובר 1967.


3. השיר SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN -

זה השיר שתייג את הפינק פלויד תחת המותג SPACE ROCK. חמש דקות של טריפ חללי מרחף בליווי מקצב תופים שבטי ומהפנט. עבודת הקלידים של ריק רייט כאן חשובה לא פחות. רייט היה מאסטר בנגינת אלמנטים חלליים ומרחפים במקלדות שלו. סיד בארט מנגן גיטרה בקטע הזה והדבר הגיוני כי ההקלטה של השיר החלה באוגוסט 1967.


מתי זה הוקלט?

הליווי הבסיסי הוקלט ב-8 באוגוסט 1967. בתאריך 23 באוקטובר הוקלטו לפלייבק הזה וויבראפון וקולות. תוספת של אורגן הוקלטה ב-11 בינואר 1968.


4. השיר CORPORAL CLEGG -

השיר שמסיים את צד א' באלבום נכתב על ידי ווטרס אך הסולן כאן הוא גילמור. זה השיר שהתחיל את סאגת שירי מלחמת העולם השנייה של רוג'ר ווטרס, שאיבד את אביו במלחמה הזו. בשיר הזה עדיין יש חוש הומור בנושא (הדמות המרכזית קיבלה פרס מהמלחמה בצורת רגל מעץ) אך ההומור יעלם בשלב מאוחר יותר בקרירה של הלהקה ויהפוך לענן שחור מאד ומלא ברקים במוחו של הבסיסט. השיר הזה היה אמור לצאת מטעם הלהקה כתקליטון אך חברת התקליטים התנגדה. השם של השיר הזה נוצר כמחווה לת'דאוס וון קלג, שהמציא את כלי הנגינה שנקרא KAZOO, שצליליו מנוגנים במהלך השיר הזה.


פרט מעניין:

ב-30 במרץ 1968 פירסם עיתון RECORD MIRROR הבריטי כי התקליט הזה ייקרא בשם CORPORAL CLEGG ויהיה בו קטע בשם ELECTRIC ELECTRIC SHOCK. זאת למרום שהשם הזה לא מופיע כלל בארכיבים של ההקלטות עצמן.


מתי זה הוקלט?

הליווי הבסיסי הוקלט ב-31 בינואר 1968. תוספות הוקלטו ב-7 בפברואר. התזמורת של כלי הנשיפה הוקלטה ב-12 בפברואר.


5. היצירה A SAUCERFUL OF SECRETS -

הקטע שפותח את צד ב' של האלבום הוא הקטע הראשון בקריירה של גילמור בו הוא קיבל קרדיט בכתיבה (כאן ביחד עם שאר חברי הלהקה). ווטרס ומייסון הביאו לאולפן דף ובו תרשים שנראה כמו דיאגרמה ארכיטקטונית. באותו תרשים הם ציירו את רצף הדינמיקות שהם רצו שיהיה ביצירה הזו. המוסיקה כאן לא נוצרה מתוך רגש או יופי מוסיקלי, אלא מתוך רצון לקיים את התרשים המקורי. היצירה הזו היא 11 דקות מרתקות שמחולקות לשלושה חלקים., כשאופי המוסיקה כאן הושפע ביודעין מהרכב מיוחד שפעל בתקופה ההיא בשם AMM.


קבוצת AMM הורכבה מקית' רו (גיטרה), לו גייר (סקסופון) ואדי פרווסט (תופים). הנגנים האלו השתמשו בכלים שאינם כלי נגינה, הגבירו אותם במיקרופונים ויצרו מוסיקה מהם. להקת אואנגרדית זו אף הופיעה עם פינק פלויד פה ושם, ואלבומה הראשון הופק על ידי ג'ו בויד (שהפיק את הסינגל הראשון של הפלויד, ARNOLD LAYNE).


גילמור ניגן כאן בגיטרת פנדר טלקאסטר. אותה גיטרה נגנבה ממנו זמן קצר לאחר מכן והוא קנה במקומה פנדר סטראטוקסטר. המפיק נורמן סמית', שרצה להפיק להיטי פופ, התנגד ליצירה הזו בטענה שהיא ארוכה מדי. חברי הלהקה התנגדו לו. היצירה הזו גרמה ללהקה לקבל בחזרה את הביטחון שאבד לה, עם אובדן סיד בארט, ולהמשיך לכיוון אופי היצירה שתפאר אותה במשך כמה שנים לאחר מכן. עם זאת, נורמן סמית' המפיק היה רחוק מלהתלהב מהניסיונות של הלהקה באולפן. הוא לא הבין את המוסיקה שנרקחה סביבו. לכן הוא אמר לחברים שהמוסיקה שלהם היא זבל ושהם לא ימכרו אפילו עותק אחד של תקליט זה.


מתי זה הוקלט?

הליווי הבסיסי הוקלט ב-3 באפריל 1968. שבוע ימים לאחר מכן כבר הושלמו כל תפקידי הנגינה של היצירה.


6. השיר SEE SAW -

השם המקורי של השיר בזמן העבודה עליו היה THE MOST BORING SONG I'VE EVER HEARD, BAR TWO. השיר נכתב על ידי ריק רייט ומכיל 'מפלי סאונד' של מלוטרון וקסילופון לצד שינויי מקצב מורכבים.

רייט התראיין לא פעם באומרו שהוא לא אוהב את השיר הזה, אך לטעמי השיר הזה לא פחות ממקסים, למרות התוכן המילולי המטריד בו, כי יש כאן איזכור לאחות שמנסה להרוג בכוח את אחיה. בעוד הוא שט לו בנהר וצוחק להנאתו - אחותו זורקת עליו אבנים על מנת להטביעו.


הנה זה במילים של השיר:

SITS ON A STICK IN THE RIVER

LAUGHTER IN HIS SLEEP

SISTER'S THROWING STONES HOPING FOR A HIT

HE DOESN'T KNOW, SO THEN

SHE GOES UP WHILE HE GOES DOWN... DOWN


מתי זה הוקלט?

הליווי הבסיסי של השיר הוקלט ב-25 בינואר 1968. ב-1 בפברואר הושלמו ההעלאות של שאר כלי הנגינה והשירה.


7. השיר JUGBAND BLUES -

השיר היחיד של סיד בארט הוא גם זה שחותם את האלבום הזה. הוא תוכנן במקור לצאת כתקליטון אחרי SEE EMILY PLAY ואף צולם לו קליפ פרומו צבעוני והזוי.


בנוסף ללהקה מככבת כאן תזמורת צבא הישועה שתורמת תפקיד מוסיקלי שמוסיף לטירוף הכללי. הרעיון המקורי של בארט היה לתת לחברי התזמורת לנגן כל מה שעולה להם לראש באופן ספונטני, אך המפיק נורמן סמית' התנגד. הוא רצה שהם ינגנו תפקיד מוסיקלי כתוב. הפשרה הייתה ששני הרעיונות יוקלטו וייכנסו לשיר.

השיר מסתיים עם בארט לבדו בגיטרה בסולו מצמרר ומטריד, שנשמע כאילו הוא כתב ושר את המילים האלה כשהוא מודע למצבו הרעוע מאד. זה סיום מטלטל לאלבום שהוא מוזר מלכתחילה.


מתי זה הוקלט?

הליווי הבסיס והשירה הוקלטו בתאריכים 9-11 באוקטובר 1967.

תזמורת כלי הנשיפה הוקלטה ב-19 באוקטובר 1967.


שימו לב, יצאה בזמנו גם גירסה של האלבום עם מיקס מונו ששונה במקצת ממיקס הסטריאו.


עטיפת האלבום הזה היא עבודת העיצוב הראשונה של סטורם ת'ורגרסון במסגרת חברה חדשה שהקים בשם HIPGNOSIS. ת'ורגרסון היה חבר של הלהקה עוד מתקופת היותם סטודנטים בקיימבריג'. החברה הזו שלו תפיק מאז המון עיצובים מהפכנים ואף קלאסיים לתקליטי רוק ידועים.


עיצוב העטיפה כאן הורכב מ-14 אלמנטים שונים לגמרי שחוברו יחד (כולל צילום מוקטן של הלהקה עצמה). הרבה מהאלמנטים בעטיפה נלקחו מחוברת קומיקס בשם STRANGE TALES. גיליון מס' 158, ממנו נלקחו ציורים לעטיפה, יצא ביולי 1967.



העיצוב שיקף את אווירת הרקע שהוקרן בדרך כלל בהופעות של הלהקה, עם צבעים פסיכדליים ומוטיבים קוסמיים. זו הייתה למעשה הפעם השנייה מתוך שלוש בהן יתנוסס צילום של הלהקה על העטיפה הקדמית באלבום רשמי (השניים האחרים הם אלבום הבכורה, PIPER AT THE GATES OF DAWN, ו- UMMAGUMMA). צילום הלהקה לתקליט זה נעשה בפארק ריצ'מונד שבלונדון.


הביקורות אז על האלבום לא היו אוהדות כל כך. ביקורת קוטלת במיוחד על האלבום יצאה בעיתון הרולינג סטון ב-26 באוקטובר 1968: "להקת פינק פלויד הייתה מהמובילות בזרם המוסיקה הפסיכודלית שהגיעה מאנגליה. היו ללהקה כמה תקליטונים מבטיחים ואלבום בכורה מרשים מאד. לסיד בארט היה מספיק כישרון ליצור מוסיקה פסיכודלית נעימה. למרבה הצער, האלבום השני של הלהקה לא מעניין כמו הראשון. למען האמת, הוא די רדוד. יש פה רק לחן אחד של בארט שלא מוסיף קרדיט לו כמלחין.


עם בארט מחוץ ללהקה נשארנו עם העבודה המוסיקלית של הבסיסט רוג'ר ווטרס והקלידן ריק רייט. ווטרס הוא כותב מוסיקה לא מעניין. שיריו מעניינים מבחינת מילים והרמוניות. עבודת ההפקה של התקליט לא נוצצת כמו באלבום הבכורה. שני שירים של ווטרס עוברים את אורך חמש הדקות. אלה הן שתי דוגמאות לאי צורך באורך בעולם הרוק. השיר CORPORAL CLEGG נשמע כמו חיקוי זול של הביטלס. נגינתו של ריק רייט ממוצעת אך לא פורצת דרך. שירו, REMEMBER A DAY, מכיל גיטרה נוראית ואומללה, שמנוגנת בצורת סלייד. יש פה גם נגינת פסנתר סוג ב' ונגינת גיטרה חסרת אוויר.


נגינת התופים של ניק מייסון בשיר הזה צפופה ולא יעילה (המבקר לא יודע כי טכנאי ההקלטה, נורמן סמית', הוא שמתופף בקטע הזה - נ.ר.)... שיר הנושא של התקליט הוא 11 דקות של מוסיקת מעליות פסיכודלית. אחרי כל הכאוס של הצלילים בשיר מגיעה נגינת אורגן באנאלית להחריד. מוסיקת אפקטים היא בסיס רע להישען עליו כלהקת רוק - וזה בדיוק מה שפינק פלויד עשתה...".


עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ב-10.8.1968: "כשגיטריסט להקת פינק פלויד, סיד בארט, פרש מהלהקה לפני כמה חודשים היו לא מעט שנאנחו על סופה של הלהקה. אותם אלה הוסיפו שהלהקה לא תגיע לעולם לגבהים שהייתה בהם. אך אותם אלה טעו בהחלט.בהקשבה לאלבום הזה נראה שהלהקה רק התחילה לנוע במסע לחקר המוסיקה החללית".


עיתון NME הבריטי פרסם בביקורתו באותו היום: "להקת פינק פלויד יצרה סאונד ייחודי על הבמה ובאולפן ההקלטות. שיר הפתיחה (LET THERE BE MORE LIGHT) הוא הקטע הטוב ביותר. יצירת הנושא שפותחת את צד ב' משעממת. השיר SEE SAW הוא טיפה טוב יותר אך חסר דמיון. השיר JUGBAND BLUES לא מציע דבר חדש".


חברי פינק פלויד אמרו בזמנו על אלבום זה...


דייויד גילמור: "הלהקה הזמינה אותי להצטרף אליה, כשסיד בארט הפך בעייתי, כי הייתי כנראה היחיד בסביבה שידע לנגן היטב ולשיר. גם באתי מרקע דומה אז ידענו שנתקשר היטב. אני חושב שהגיטריסט היחיד שהם חשבו אז לצרף היה ג'ף בק, שודאי היה לוקח אותם למקום אחר".


פיטר ג'נר, אז מנהל הלהקה: "אני זוכר שדייב נבחן לפינק פלויד ומישהו צעק לו שינגן הנדריקס. לפתע פרץ ממנו צליל מדהים שבגללו הבנו כי דייב הוא חקיין מצוין. כך שידע לחקות גם את סיד".


גילמור: "אני לא חושב שהשפעתי על הלהקה בתקליט השני הזה. לקח לי זמן להתרגל אליהם ולמצוא את מקומי שם".


ניק מייסון: "חשנו שמחים כשהצלחנו לסיים את התקליט ללא סיד. גילינו כי יש בנו יצירה ארוכה ומעניינת שהיא מעבר לרעיונותיו של סיד".


ריק רייט: "אני מתכווץ כשאני שומע את השירים שכתבתי לתקליט הזה. אבל אני סבור שלא רק שיריי לא צלחו את מבחן הזמן. גם השיר 'קורפורל קלג' רע באותה מידה. סיד היה עד אז כותב השירים שלנו ועתה נפלה אחריות זו עלינו ולא היה לנו הדמיון העשיר שלו לכתוב שירים".


גילמור: "ניק ורוג'ר ציירו על דף את יצירת הנושא כתרשים ארכיטקטורה, עם שיאים ומחשבות. זו לא הייתה מוסיקה למען היופי או הרגש. אין בה קו סיפורי, למרות שאנשים שלחו לנו מכתבים ובהם פירושים שלהם את זה".


גילמור: "הלחץ המוקדם עלינו הגיע מהמפיק נורמן סמית' וחברת EMI שעמדה מאחוריו. הם רצו שנעשה שירי פופ חמודים. אולי הם חשבו שיש להם עוד ביטלס איתנו".


רייט: "אני זוכר את נורמן אומר שאיננו יכולים לעשות דברים ארוכים וכי עלינו לכתוב שירים באורך שלוש דקות. אמרנו לו שאם אינך רוצה להפיק אותנו, אז פשוט תסתלק".


מייסון: "הופתעתי מאד כשהביקורות של אז קטלו את התקליט, כי חשבתי שיש בו רעיונות ממש חדשניים". למגזין ושמו RHYTHM סיפר המתופף: "אני מאד אוהב את האלבום הזה. כנראה גם בשל העובדה כי זה אלבום של להקה אמיתית. והקטע השלישי בתוכו, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, הוא אחד האהובים עליי בו. יש בו המון מקום לאוויר ולדינמיקה. יש בו מין מסע מסביב לעולם. השתמשתי בהקלטה של זה במקלות לבד (מקלות שבקצה שלהם יש אריג צמר מהודק שמעניק צליל עמום עם הקשתו על התוף). את הרעיון לשימוש במקלות האלו לקחתי מסרט עם צ'יקו האמילטון ושמו JAZZ ON A SUMMER'S DAY. הסרט הזה צולם ב-1958 ורואים את צ'יקו מנגן שם סולו עם המקלות ונדלקתי על הרעיון. למזלנו, היה לנו זמן הקלטה בלתי מוגבל באולפנים שבאבי רואד. כך שיכולנו לעסוק בנסיונות רבים כדי ליצור צלילים רבים ומשונים. כל זה בזכות הביטלס, ששינו את ענייני ההקלטה באולפן הזה. חברת EMI, שהייתה הבעלים של האולפן, הבינה כי עדיף לתת לביטלס זמן הקלטה רב כדי לקבל את ביצי הזהב. אנחנו, שלא מכרנו אז תקליטים רבים, עשינו צעד שבא לטובתנו. ויתרנו על כמה אחוזים מהתמלוגים העתידיים שלנו לטובת קבלת זמן הקלטה בלתי מוגבל. זה עבד נהדר עבורנו. אני מרגיש שאנחנו חייבים את ההצלחה שלנו לביטלס. הם סללו את הדרך לזה".



ההרצאה "הצד האפל של החומה - סיפורה של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page