רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 ביוני (29.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יום אחד הופענו בארה"ב ובא מולי כנר אחד, שיכל להיות הסבא שלי, ואמר לי שיש לו את את כל האלבומים שעשינו והוא וחבריו לרביעייה הקלאסית מאד אוהבים אותם. ואז הוא התקרב עוד יותר קרוב ולחש לי שהם לומדים המון מהתקליטים האלו, אבל כשאמרתי לו שאין לי מושג בעניין התזמורים בתקליטים, כי אינני קורא תווים - הוא הביט בי בפליאה גמורה. הוא היה בטוח שאני עובד עליו. יש לי בבית הרבה תקליטים קלאסיים אבל יש גם לא מעט דברים שאינני אוהב. יש לי טעם דומה כנראה לאדם הממוצע ברחוב. קצת בטהובן וצ'ייקובסקי, אבל אני לא אוהב את כל הקלאסי החדש והמורכב. הצליל שם נשמע קרוב יותר לערמת פחיות שמתנגשות זו בזו". (ג'ף לין, מלהקת אי.אל.או, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1974)

סיוט בג'קסונוויל, פלורידה: ב-29 ביוני בשנת 2000 ו-23 שנים אחרי הטיסה האחרונה הקטלנית, חוללו קבריהם של חברי להקת לינירד סקינירד! ארונו של הסולן רוני ואן זאנט נשלף החוצה, והאפר של הגיטריסט סטיב גיינס פוזר. המשטרה עדיין תוהה אם מדובר במעריצים שהסתחררו או בוונדליזם טהור, והמשפחות נאלצו לקבל החלטה כואבת.

כמעט 23 שנים לאחר שרוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס ואחותו הזמרת קאסי גיינס הובאו למנוחות בבתי הקברות של ג'קסונוויל, ונדליסטים פרצו לקברים. הרשויות לא העלו השערות על מניע, וגם לא אם הפולשים היו אולי מעריצים מטורללים של הלהקה שחיפשו מזכרת מוזרה או פשוט יצאו ללילה של השחתה. סגני השריף של מחוז קליי מצאו את הארון הבלתי פתוח של ואן זאנט על הקרקע בערך בשעה 3 לפנות בוקר, בקצה הצפוני של שטח בית הקברות. שקית ניילון המכילה את האפר של סטיב גיינס וכד נמצאו בקרבת מקום, אמרה מרי ג'סטינו ממשרד השריף. "בשקית היה חור", אמרה ג'סטינו. "לפחות באופן ראשוני נראה שכמות קטנה מאוד מהאפר נשפכה מהשקית כשהם משכו אותה מהכד". שרידי האפר של קאסי גיינס נותרו במקומם. בני המשפחה ההמומים התאספו, עם היוודע הדבר, בבוקר בבית העלמין, אך סירבו לדון בתקרית עם עיתונאים.

"המשפחות נסערות מאד", אמרה ג'סטינו. "הן לא מבינות למה, אחרי כמעט 23 שנים, מישהו ילך עד כדי כך לעשות משהו כזה". היו לפני כן כמה תקריות קלות של ונדליזם לקברו של ואן זאנט. אבל הפריצה לשטח בית הקברות שהיה אמור להיות שמור, הותירה את חברי המשפחות בהלם. "המשפחות אמרו שהן צריכות יום או יומיים כדי להחליט אם הן רוצות להחזיר את הארונות לשם עם אבטחה נוספת, או לקבור במקום אחר בנכס, מסומן או לא מסומן, או להעביר אל עוד אתר קבורה," אמרה ג'סטינו. "בינתיים, נציגי עזר יוצבו לשמור על שטחי המוזוליאום בשבועיים הקרובים מ-17:00 עד 7 בבוקר ולפי בקשת המשפחה, בית הקברות ישלם לשוטרים שאינם בתפקיד כדי לספק אבטחה נוספת גם בשבועיים הקרובים".

אחיינו של ואן זאנט, רוני מוריס מג'קסונוויל, אמר אז שהוא חסר מילים כששמע את החדשות. "אני מקווה שהמשחיתים יקבלו עזרה, כי הם צריכים להיות אנשים מעורערים לחלוטין כדי לעשות את מה שהם עשו. אני מקווה שאלוהים יסלח להם על מה שהם עשו". ג'סטינו אמרה שככל הנראה נעשה שימוש בחפץ כבד כדי לנפץ את חומת האבן בחזית מאוזוליאום השיש שהכיל את הארון של ואן זאנט. "הוא נשבר לשישה חלקים גדולים שנמצאו על הקרקע. החוקרים אמרו שזה לא סביר שמישהו יכול היה לשבור אותו באגרופו או ברגל. זה בערך 2 אינץ' עובי". ייתכן היה שהפולשים נבהלו מהסגן הראשון שהגיע למקום, זמן קצר לאחר שמישהו התקשר למשרד השריף בסביבות השעה 3 לפנות בוקר ודיווח ששמע רעשים חריגים שהגיעו מבית הקברות.

ב-29 ביוני בשנת 2019 מת גארי דאנקן, הגיטריסט שהיה הלב הפועם של להקת הרוק הפסיכדלי מסן פרנסיסקו, QUICKSILVER MESSENGER SERVICE. דאנקן, שהלך לעולמו בגיל 72, לא היה רק נגן קצב – הוא היה הכוח המניע מאחורי הדו-שיח הגיטרי המופלא שהגדיר את הלהקה.

בעוד שרבים זוכרים את ג'ון צ'יפולינה, שמת בטרם עת ב-1989, בתור הגיטריסט המוביל, האמת על הבמה הייתה הרבה יותר מורכבת ומעניינת. דאנקן וצ'יפולינה ניהלו ביניהם מעין ריקוד קוסמי, טנגו של גיטרות שבו תפקידי הליווי וההובלה התערבבו והתחלפו ללא הרף. האלתורים הסוחפים של דאנקן, שהיו טבולים עמוק במסורת הג'אז, היוו את עמוד השדרה של הכימיה הייחודית של הלהקה. דיוויד פרייברג, הבסיסט המקורי, הגדיר זאת בצורה מושלמת: "גארי היה המנוע של הלהקה. הוא החזיק את הכל. אם הוא היה שם, זה עבד. אם הוא לא היה, זה פשוט לא היה זה".

הדוגמה המושלמת לטירוף היצירתי הזה היא התקליט השני של הלהקה, HAPPY TRAILS, שהוקלט ברובו בהופעות חיות. התקליט הזה אינו רק יצירת מופת, אלא מסמך מכונן של סצנת האסיד-רוק. הוא מביא את הלהקה בשיא כוחה, יוצאת למסעות מוזיקליים ארוכים ומהפנטים. "בקוויקסילבר ניגנו המון בלוז ומנגינות פולק ישנות ופשוט אלתרנו עליהן", סיפר דאנקן בראיון משנת 2001, והוסיף בכנות משעשעת: "היו לנו עיבודים משלנו ונקודות פתוחות שבהן פשוט ריחפנו עם הצלילים. היינו כל כך מסוממים כל הזמן, על אסיד וכל השאר, שלשבת ולנגן קטע אחד במשך שלוש או ארבע שעות לא היה עניין גדול עבורנו".

סיפורו האישי של דאנקן מרתק לא פחות. הוא נולד ב-4 בספטמבר 1946 בסן דייגו תחת השם יוג'ין דאנקן ג'וניור ואומץ מיד עם לידתו. כנער, הוא כבר ניגן בלהקות רוק מקומיות, ואימץ את השם גארי דאנקן כשהוא והמתופף גרג אלמור חברו ב-1965 לגיטריסט ג'ון צ'יפולינה. התוכנית המקורית הייתה להקים להקה סביב הזמר והיוצר הכריזמטי צ'ט פאוורס, שנודע יותר בכינוי דינו ולנטי. אלא שהגורל, או משטרת הסמים, התערבו. ולנטי נשלח לכלא באשמת אחזקת מריחואנה עוד לפני שהלהקה הספיקה להופיע, ודאנקן מצא את עצמו בעל כורחו כאחד הסולנים הראשיים, לצד ג'ים מאריי בגיטרה ודייויד פרייברג על הבס.

את שמה, QUICKSILVER MESSENGER SERVICE, שאבה הלהקה מהאסטרולוגיה, בהשראת העובדה שרבים מחבריה היו בני מזל בתולה, הנשלט על ידי כוכב חמה (מרקיורי, או קוויקסילבר באנגלית). הם הפכו במהירות לאחד מעמודי התווך של סצנת הקיץ של האהבה בהייט-אשבורי, כשהם חולקים במות עם ענקיות כמו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד. הופעתם המחשמלת בפסטיבל הפופ של מונטריי בשנת 1967 הבטיחה להם חוזה הקלטות עם חברת התקליטים קפיטול, ובשנת 1968 יצא תקליט הבכורה שנשא את שמם.

כמו חלומות פסיכדליים רבים, גם הסיפור של קוויקסילבר התפוגג עם סיומן של שנות השבעים. דאנקן ביצע פניית פרסה מפתיעה בחייו והחל לעבוד כסבל בנמל. בתחילת שנות השמונים, הוא חזר לעולם המוזיקה ובנה אולפן הקלטות משלו. בשנת 1986 הוא אף הקים לתחייה את השם קוויקסילבר והוציא תקליט פופ-סינת'י אייטיזי לחלוטין, שהיה רחוק שנות אור מהצליל המקורי של ההרכב. הוא המשיך להופיע לסירוגין עד שפרש שוב מהבמה בשנת 2001. בשנים האחרונות, העניין בלהקה המקורית התעורר מחדש, בעיקר בזכות שטף של הקלטות חיות נדירות שצצו וחשפו שוב את הגאונות הבלתי מתפשרת של הגיטרה של גארי דאנקן – המנוע שבלעדיו, שום דבר לא היה זז.

ב-29 ביוני בשנת 1973 יצא בשקט הסוד של פרדי מרקיורי: התקליטון שהקדים את קווין ונעלם. הנה הצצה נדירה אל הרגעים הראשונים של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה, רגע לפני ששינתה את העולם. סיפור על פרויקט צדדי, שם עט מוזר וכישלון מסחרי שהפך עם השנים לפריט אספנים ששווה הון.

דמיינו את חנויות התקליטים באנגליה ב-29 ביוני 1973. על המדפים נוחת תקליטון חדש של אמן מסתורי בשם לארי לורקס. מעטים מאוד קונים אותו, והוא נעלם במהירות מהתודעה. איש מהם לא יודע שהם אוחזים בידיהם פיסת היסטוריה: ההקלטה הרשמית הראשונה אי פעם שנושאת את קולו הבלתי נשכח של פרדי מרקיורי, כשמאחוריו מנגנים ושרים חבריו מלהקת קווין, בריאן מאי ורוג'ר טיילור.

הסיפור שלנו מתחיל יותר משנה לפני כן, ב-24 במרץ 1972, באולפני טריידנט בלונדון. נורמן שפילד, מנהל האולפנים והאיש שהחתים את קווין הצעירה על חוזה, נזכר בספרו האוטוביוגרפי ביום המיוחד ההוא. "ניגש אליי הטכנאי הבכיר שלנו, רובין ג'פרי קייבל", הוא מספר, "קייבל, שעבד בעברו עם המפיק פיל ספקטור, רצה לשחזר את סגנון ההפקה המפורסם ההוא, ה-WALL OF SOUND, שהתאפיין בשכבות רבות של כלים ותזמור עשיר".

שפילד נתן לו אור ירוק. קייבל בחר שני שירים, אבל עכשיו הוא היה צריך זמר עם יכולות ווקאליות שיעמדו במשימה. התשובה, התברר, הייתה ממש מתחת לאפו. "כולנו ידענו שלפרדי יש קול אדיר ושהוא יכול לעשות איתו הכול", כתב שפילד. הוא אישר את הרעיון, מתוך מחשבה שזה יכול לתת קצת חשיפה לחבר'ה הצעירים שהיו חתומים אצלו. ג'ון דיקון, הבסיסט, לא יכל להצטרף להקלטות כי היה עסוק בלימודיו באוניברסיטה, אבל רוג'ר טיילור ובריאן מאי התייצבו מיד באולפן, תרמו את חלקם בנגינה וגם בקולות רקע. השלושה נתנו את כל ליבם ומרצם בפרויקט הצדדי והמסקרן הזה.

אבל אז צצה בעיה. מה עושים עם התוצאה? לשחרר את התקליטון תחת השמות של חברי קווין היה צעד שעלול להתנגש עם מאמצי השיווק של הלהקה עצמה, שעמדה רגע לפני שחרור תקליט הבכורה שלה. "לא רצינו ליצור בלבול", הסביר שפילד. הפתרון היצירתי היה להמציא שם במה. בהסכמתו של קייבל, הוחלט על השם לארי לורקס. הבחירה בשם הייתה קריצה הומוריסטית כפולה: השם הפרטי "לארי" היה מחווה אירונית לכוכב הגלאם רוק המצליח של התקופה, גארי גליטר (שלימים, כידוע, הפך לפדופיל מורשע), ושם המשפחה, LUREX, הוא שמו של סוג בד נוצץ ומטאלי שהיה פופולרי מאוד באופנת הגלאם של תחילת הסבנטיז.

התקליטון, כאמור, היה כישלון חרוץ. איש לא שמע על לארי לורקס, ותחנות הרדיו לא מיהרו להשמיע אותו. מי היה מאמין אז, כפי שתהה שפילד בספרו, שהתקליטון הזניח הזה יהפוך עם השנים לגביע הקדוש של אספני קווין, כשעותקים מקוריים שלו נמכרים באלפי דולרים?

ומה היו השירים? בצד הראשון של התקליטון הופיעה גרסת כיסוי לשיר I CAN HEAR MUSIC, שנכתב במקור על ידי ג'ף בארי, אלי גריניץ' ופיל ספקטור עצמו. השיר התפרסם בביצועים של להקת הבנות THE RONETTES וכמובן, של הביץ' בויז. בצידו השני הוקלטה גרסה לשיר GOIN' BACK, יצירת מופת שכתבו קרול קינג וג'רי גופין, ושהתפרסם בעיקר בזכות הביצועים של דאסטי ספרינגפילד ולהקת הבירדס.

אותם מעטי מעטים שרכשו את התקליטון בקיץ 1973 לא העלו על דעתם שהזמר האלמוני הזה ושני חבריו הנגנים עומדים להפוך לאחת התופעות המוזיקליות הגדולות והמשפיעות ביותר שיצאו אי פעם מאנגליה.

הצליל האחרון של טים באקלי: מנת יתר, חבר עם שם משפחה קטלני וטרגדיה משפחתית כפולה. זה היה אמור להיות סיום חגיגי למסע הופעות מוצלח, אבל הפך לפרק הסיום המצמרר בחייו של אחד הקולות המיוחדים של דורו. ב-29 ביוני 1975, בשעה 21:42 בדיוק, מת הזמר והיוצר טים באקלי בחדר המיון בסנטה מוניקה. המוות הפתאומי בגיל 28 הכה בתדהמה את עולם המוזיקה, אך הסיפור שהתגלה מאחוריו היה מפותל וטרגי אף יותר.

בתחילה, כשהמשטרה הוזעקה לביתו של באקלי ומצאה אותו ללא רוח חיים, הסברה הראשונית הייתה התקף לב. אלא שהנתיחה שלאחר המוות סיפרה סיפור אחר, מוכר מדי בסצנת הרוק של אותן שנים: מנת יתר קטלנית של הרואין ואלכוהול.

עשרה ימים חלפו, והסיפור קיבל תפנית עלילתית. המשטרה עצרה את ריצ'רד קילינג, סטודנט לחקר מוזיקה בן 30 מ-UCLA. ואם תהיתם לגבי שם המשפחה, כן, הוא באמת נשמע כמו משהו מסרט אימה (KEELING נשמע כמו KILLING). קילינג הואשם ברצח מדרגה שנייה, וזאת משום שלפי החוק היבש בקליפורניה, מי שמספק לאדם סמים שגורמים ישירות למותו, נושא באחריות פלילית לרצח.

על פי החקירה, אותו ערב גורלי החל בביקור תמים למדי. באקלי ואשתו, ג'ודי, הגיעו לדירתו של קילינג במסגרת פרויקט מחקר של הזמר על כלי נגינה לא שגרתיים. אך הביקור המקצועי גלש לפסים מסוכנים. כשבאקלי שב לביתו, הוא התמוטט. המשטרה טענה שקילינג עצמו ליווה את באקלי לביתו ועזר לאשתו להשכיב אותו במיטה. כשעתיים לאחר מכן, ג'ודי הבחינה כי בעלה נושם בכבדות. היא הזעיקה עזרה, אך בבית החולים נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.

האירוניה זועקת לשמיים. יום אחד בלבד לפני מותו, באקלי הופיע מול קהל של 1,800 איש באולם בטקסס, בסיומו של סיבוב הופעות שזכה לשבחים. הוא היה בשיא יצירתי, מקדם את התקליטים האחרונים שלו דוגמת GREETINGS FROM LA ו-LOOK AT THE FOOL, שבהם המציא את עצמו מחדש כאמן פ'אנק וסול, הרחק משורשיו בפולק. חבריו סיפרו כי בתקופה האחרונה הוא היה במצב רוח מרומם ושדווקא נראה היה שהתגבר על התמכרויות העבר.

הנתיחה איששה חלקית את דבריהם: בגופו לא נמצאו סימני הזרקה טריים, מה שהוביל להשערה המצמררת שבאקלי, שהיה ידוע כמי שצרך סמים בעבר אך היה "נקי" תקופה מסוימת, הסניף את ההרואין הקטלני במחשבה שמדובר בקוקאין. טעות אחת, טרגית, שעלתה לו בחייו. בסופו של דבר, האישום נגד ריצ'רד קילינג הומר להריגה, והוא נידון לעונש קל יחסית של 120 ימי מאסר וארבע שנות מבחן.

באקלי הותיר אחריו את אשתו, ג'ודי, ובן בן 12 מנישואיו הראשונים, טיילור. אך הייתה דמות נוספת בסיפור, בן נוסף שהוא כמעט ולא הכיר – ג'ף. אותו ג'ף באקלי, שפגש את אביו פעם אחת ויחידה בחייו, יגדל להפוך בעצמו ליוצר וזמר בעל קול ייחודי, ויסחף אחריו המונים. באופן מצמרר, גם חייו של ג'ף נקטעו בטרם עת, כשטבע בנהר במאי 1997, ובכך נחתמה טרגדיה משפחתית כפולה שהותירה את עולם המוזיקה הלום צער.

קרקס הרוק'נ'רול: כשג'ימי הנדריקס חימם את המאנקיז והתפוצץ על הבמה. ה-29 ביוני 1967 ייזכר לנצח בתולדות הרוק כיום שבו נחתם אחד החוזים ההזויים יותר אי פעם. ביום זה, גאון הגיטרה הפסיכדלי ג'ימי הנדריקס, שרק החל להבעיר את לונדון, שורבב רשמית כהופעת החימום של המאנקיז, להקת הפופ המתוקה ואלילת הנוער של אמריקה. מה שהתחיל כרעיון שיווקי הפך במהרה לסיוט קומי ורועש, ששינה את המסלול של כל המעורבים.

הכל התחיל משיחת טלפון אחת, גורלית ומלאת כוונות טובות. על הקו היה מייק ג'פריז', עוזר המנהל של הנדריקס, שהתקשר לבשר לגיטריסט המחונן בשיא ההתלהבות: "תפסתי לך סיבוב הופעות שיכניס אותך לאמריקה בגדול, אתה הולך לחמם את המאנקיז!". בצד השני של הקו, הנדריקס לא צהל. הוא היה המום. לאחר שתיקה קצרה שאספה את כל הזעם שבגופו, הוא שאג לתוך השפופרת: "אתה יכול בעצמך לעשות את התאריכים המזוינים האלו כי אני לא מתכוון לעשותם".

אבל החוזה כבר היה חתום ונעול. ג'פריז והמנהל הראשי, צ'אס צ'אנדלר, היו משוכנעים שהחשיפה הזו הכרחית. הנדריקס היה סנסציה באנגליה, אבל בארץ מולדתו, ארצות הברית, הוא היה כמעט אלמוני. הרעיון היה פשוט: לחבר אותו לסיבוב ההופעות הגדול ביותר באמריקה באותו קיץ. העובדה שהמוזיקה של הנדריקס הייתה רוק כבד, חורק וסקסי, בעוד המאנקיז שרו שירי פופ קלילים לבנות טיפש עשרה, לא הטרידה איש. בשנות השישים העליזות, גבולות הז'אנרים היו מטושטשים למדי, אולי בסיועם של כמה חומרים משני תודעה. כל עוד כולם ניגנו בווליום מחריש אוזניים, זה נחשב רוק'נ'רול.

הנדריקס ידע מהרגע הראשון שהשידוך הזה נרקח בגיהינום, אך לא הייתה לו ברירה. הוא ושני חברי להקתו נגררו בעל כורחם להצטרף לקרקס הנודד של תושבי כוכב הקופים.

"אנחנו רוצים את המאנקיז!"

ההופעה הראשונה, ב-8 ביולי 1967 בג'קסונוויל, פלורידה, קבעה את הטון להמשך. הנדריקס והלהקה שלו בקושי הספיקו לסיים את השיר הראשון, כשהאולם התמלא בצעקות קצובות של אלפי נערות צעירות: WE WANT THE MONKEES - WE WANT THE MONKEES. הצרחות היו כה אדירות, עד שהן גברו בקלות על חומת הסאונד שהפיקה השלישייה מהבמה.

באופן אירוני, חברי המאנקיז עצמם העריצו את הנדריקס. הם לא היו צריכים אותו כדי למלא אולמות, הם היו הלהקה הגדולה בעולם באותו רגע. הם פשוט רצו לראות אותו מופיע ערב אחר ערב. המאנקיז קיוו שהנוכחות של הנדריקס תמשוך להופעות קהל בוגר ומתוחכם יותר, אך בפועל, הם פשוט הזמינו את הזאב ללול התרנגולות.

ההופעות הבאות היו גרועות באותה מידה, אם לא יותר. הנדריקס, מתוסכל ומשועמם, החל להפגין את סלידתו בגלוי. הוא ניגן לעיתים קרובות עם הגב לקהל, וכאשר הגיטרה יצאה מכיוון או המגבר החל לזייף, הוא הגיב בהתקפי זעם קולניים. באחת ההופעות, כשהקהל הצעיר לא הפסיק לצעוק את שם הלהקה האהובה עליו, הנדריקס איבד את זה, הניף לעברם אצבע משולשת, קילל ונטש את הבמה בסערה. ההורים המזועזעים שליוו את ילדיהם לא הבינו איך "המופע החינוכי" הזה קשור למאנקיז החמודים, והתלונות החלו לזרום.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע בהופעה בניו יורק. המנהל של הנדריקס, צ'אס צ'אנדלר, טס במיוחד כדי לחזות בקטסטרופה במו עיניו. הוא ראה את הנדריקס קורע בטעות את מכנסיו על הבמה, נאלץ לספוג צעקות ממנהל הבמה להנמיך את הווליום, ובתגובה, הוריד את הכפתור לאפס ופשוט עמד שם בדממה מתריסה. צ'אנדלר הבין שהסיבוב הזה לא מקדם את הנדריקס, אלא קובר אותו. הוא דרש לבטל את החוזה לאלתר.

סוף מעשה במחשבה תחילה

ההופעה האחרונה התקיימה ב-16 ביולי בפורסט היל, קווינס. כעלבון אחרון, הלהקה שוכנה במלון זול ומרופט, בניגוד למלונות הפאר שקיבלו בתחילת הדרך. אבל הנדריקס לא הבין דבר אחד: בזמן שהוא סבל על הבמה, העיתונות חגגה. הסיפורים על הגיטריסט הפרוע שמזעזע את מעריצות המאנקיז הפכו אותו לשם החם ביותר באמריקה. הכישלון המהדהד של סיבוב ההופעות הפך להצלחה שיווקית אדירה.

ולסיפור היה אפקט נוסף ומפתיע. עבור פיטר טורק מהמאנקיז, לראות את האש האמיתית של הנדריקס מדי ערב הייתה חוויה מטלטלת. הוא הבין שהוא חבר בלהקת בובות מהונדסת, בזמן שלצידו מופיע הדבר האמיתי, רוק'נ'רול בשיא תפארתו. זה היה סיבוב ההופעות האחרון שלו עם המאנקיז. זמן קצר לאחר מכן, הוא השתמש בכל כספי התמלוגים העתידיים שלו כדי לקנות את שחרורו מהחוזה, ויצא מהלהקה ללא פרוטה בכיס, אבל עם כבוד עצמי מחודש.

ב-29 ביוני בשנת 2021 מת זמר הרוק, ג'ון לוטון, שהיה בלהקות כמו LUCIFER'S FRIEND ואוריה היפ. בן 74 במותו. אז כיצד נכנס לוטון ללהקת אוריה היפ? תנו לי לספר לכם פה...

ובכן, הוא לא היה הראשון שהלהקה ניסתה להכניס כמחליף. לפניו ניסו דייויד קוברדייל (לשעבר מדיפ פרפל), פול רודג'רס (מלהקת BAD COMPANY) ואיאן האנטר (לשעבר ממוט דה הופל). שלושתם הגיעו לאודישנים אך ללא הצלחה.

קן הנסלי: "הבעיה הייתה שהאנשים שציפינו מהם רבות, כמחליפים ראויים לדייויד ביירון לא היו טובים. אז הבנו שהדרך למציאת מחליף תהיה קשה אף יותר. אני זוכר שהאודישן של קוברדייל היה נוראי. הנה רק פיטרנו זמר שיכור עם אישה גרמניה ופנימה צעד קוברדייל עם חברה גרמניה ובקבוק ג'ק דניאלס בידו". הגיטריסט, מיק בוקס, זכר דווקא ש"דייויד היה טוב, אבל באותו זמן הגיע אליו הצעת מימון ללהקה חדשה והוא בחר לעשות את ווייטסנייק".

איאן האנטר: "הייתי אז במצב כלכלי איום ונורא והם הציעו לי 5,000 ליש"ט בשבוע. אבל לא התחברתי למוזיקה שלהם ולא ראיתי סיבה טובה באמת להתקדם עם זה. אז החלטתי שאטם אני לא יכול לעשות את זה - עדיף שלא אעשה את זה".

מקורות טענו שהיה זה רוג'ר גלובר, הבסיסט לשעבר של דיפ פרפל, שהציע לאוריה היפ לצרף אליהם את ג'ון לוטון, שהשתתף בפרויקט שלו בשם THE BUTTERFLY BALL. לוטון עשה שיעורי בית כהלכה, ניגש לאודישן וקיבל כרטיס פנימה. לוטון היה אז די אנונימי. מעטים ביותר זכרו שהוא שר בלהקת LUCIFER'S FRIEND (שיש הטוענים שהשיר שלה RIDE THE SKY הועתק על ידי לד זפלין לשיר IMMIGRANT SONG).

לוטון: "האמת שהתרגשתי מהבשורה שהתקבלתי. בהתחלה הייתי בטוח שאיזה חבר עובד עליי. אבל קן התקשר אליי שוב ואז הבנתי שזה רציני". הוא ידע שיש לו פה נעליים ענקיות למלא. אחרי הכל, ביירון היה הקול הבולט של אוריה היפ.

התקליט הראשון של לוטון עם אוריה היפ היה FIREFLY. המוזיקה בו כמעט והושלמה לגמרי לפני כניסתו וכל שנותר לו היה להיכנס לאולפן ולשיר את התפקידים הווקאליים. משם הוא יצא עם הלהקה לסיבוב הופעות, במשך כחצי שנה, לשווקו. כדי להימלט מהשוואה ברורה לביירון, נהג לוטון לשים איפור בעיניו. דבר שלא נהג לעשות לפני כן. הוא נשאר בלהקה עד שנת 1979.

ב-29 ביוני בשנת 1978 נקלע הזמר-גיטריסט, פיטר פרמפטון, לתאונת דרכים קשה בבהאמה, ממנה יצא עם שתי ידיים ושתי רגליים שבורות. מה הוביל לתאונה זו? בואו לגלות...

פרמפטון בספרו: "סיימנו את הסרט, ואני נפרדתי מפני. היא הייתה באיי בהאמה, והיא הייתה ללא ספק עם מישהו. אז הלכתי לסנט מארטן - לאיים הקריביים ולכתוב קצת. לקחתי גיטרה ופשוט הייתי לבד. לקחתי כמה שיעורי טניס; שם היה טניסאי מקצועי, ופיתחתי בק-הנד טוב למדי. לעולם לא היו שיעורי לי טניס בעבר. אבל אז חשבתי, 'אני צריך ללכת לראות את פני ולברר איפה לעזאזל אנחנו נמצאים בזוגיות הזו'. ניסיתי להתקשר, אין מענה. אז הבאתי את עצמי מסנט מארטן לנסאו והלך למקום בו היה המנהל שלי, די אנטוני. ואל, אשתו, הייתה שם, ואמרתי, 'אפשר לשאול את המכונית שלך?' עם המכונית נסעתי לבית שלנו והיה אופנוע בחוץ. נכנסתי פנימה והיו שני בחורים שישנו בשני חדרי שינה, אז זרקתי אותם.

על שולחן האוכל עדיין היה אוכל. מישהו סיים ארוחה והיה שם סם כזה שנקרא RUSH, סוג של ממריצים לעניים, מה שלא יהיה. ראיתי את כל התצלומים האלו של פני עם אנשים שונים, אז לקחתי אותם איתי ובמקום לחזור למקום של די וואל, פניתי שמאלה והלכתי לבר, שנקרא 'מנוחה למטייל'. בטח שתיתי שלושה או ארבעה ברנדי כפולים, התעצבנתי והתקשרתי למישהו שהכיר את פני ואמרתי, 'אני צריך למצוא אותה'.

השעה הייתה מאוחרת אחר הצהריים ואני נוסע חזרה לוהחזיר את האוטו לואל ואני שיכור ועייף; לא ישנתי. יש בית אחד שנמצא בצד האוקיינוס עם קיר לבן גדול שמתעקל מעבר לפינה - זה הבית שבו השתמשו בצילומי סרט של ג'יימס בונד עם הכרישים או התנינים בבריכה. נרדמתי על ההגה, התעוררתי כשפגעתי בקיר, ואז המכונית זינקה לעבר הצד השני של הדרך וראיתי את העץ הזה מגיע אליי וזהו. זה כל מה שאני זוכר.

למרבה המזל, ילד, שהוריו שכרו את הבית הזה של ג'יימס בונד, הוא והחבר שלו שמעו את ההתרסקות. הם יצאו, הוציאו אותי מהמכונית והזעיקו את האמבולנס.

התעוררתי בבית החולים של נסאו עם גבס סביב זרועי, לא הרגשתי כאב בשלב זה, אבל ידעתי שאני במצב רע. אמרתי לאחות, 'האם זה מורכב?' והיא אמרה כן, אז חשבתי, 'הו, אלוהים, שבר מורכב'. הרופא נכנס וסיפר לי הכל, ואז חזרתי לישון. החלטתי שינתחו אותי בניו יורק.

שתי הרגליים שלי היו שבורות, שתי הידיים היו שבורות, הצלעות שלי נשברו. יש לי חתך מהגבה למרכז הראש שלי. אני בבלגן. לקחו אותי לשדה התעופה וצד אחד של השביל הוא לטיסות מסחריות - כמו אמריקן, יונייטד, דלתא. הצד השני מיועד למטוסים פרטיים. אני בחלוק של בית חולים עם הגב פתוח, והוא מתנופף. הוציאו אותי מהאמבולנס על אלונקה וניסו להעביר אותי איתה לתוך המטוס, וזה לא עבד. הם לקחו כמה מושבים החוצה ושוב ניסו להכניס אך זה לא הצליח. אמרתי, 'עצרו, עצרו, תנו לי לרדת', אז ירדתי מהאלונקה והלכתי על רגליים שבורות ועליתי בעצמי למטוס. בינתיים, כל האנשים ראו את החלוק הפתוח שלי כשעליתי למטוס. זה כל כך סוריאליסטי, הדברים שאתה חושב עליהם לפעמים כמו אלו".

הביטלס המשגעים! זה היה יום שבת אחד, ה-29 ביוני בשנת 1963, רגע לפני שהעולם כולו ייכנס לסחרור. עבור ארבעת המופלאים מליברפול, זה היה עוד יום עבודה מטורף שדחס לתוכו הופעות כפולות, שידורי טלוויזיה, ראיונות נוקבים ודרמה אחת גדולה בשידור חי.

התפרצות געשית וסכין גילוח אחד

דינה בנטלי, מאז מורה לחינוך מיוחד מהאדרספילד, זכרה את הלילה ההוא כאילו היה אתמול. "החבר שלי דאז היה הגיטריסט המוביל של להקת ה-VOLTAIRS, שהייתה אחת מלהקות החימום באותו ערב", היא שחזרה. "כשהביטלס עלו לבמה, אני יכולה לתאר את הרעש מהקהל רק כהתפרצות געשית. ההופעה הייתה רועשת בצורה קיצונית וממגנטת לחלוטין".

אבל החלק המעניין באמת הגיע אחרי שהאקורד האחרון נדם. "אחרי המופע עליתי אל מאחורי הקלעים במעלה מדרגות רעועות ונכנסתי לחדר הלבשה צפוף וקטנטן. כל הזמן שהיינו שם איתם, פול וג'ון היו פשוט מלאי אש. נראה לי שזה היה רק אדרנלין, אבל לכו תדעו מה עוד הסתובב שם. ג'ורג' ורינגו היו שקטים יותר אבל עדיין ידידותיים. ג'ון בילה את רוב הזמן בישיבה מתחת לשולחן ועשה צחוקים".

ומה לגבי שיחה שאפשר לזכור? "האינטראקציה היחידה שאני זוכרת היא שפול שאל אם למישהו יש סכין גילוח מיותר. כששאלו אותו למה הוא צריך אחד, הוא ענה בפשטות, ‘כדי להתגלח’, ואז הוסיף בבדיחות, ‘קשה מאוד להשיג אותם, אתם יודעים!’. הרושם שנשאר לי הוא שהם צחקו והתבדחו יחד המון. אני פשוט זוכרת אותם כחבורה של בחורים עם רגליים על הקרקע וחוש הומור מרושע. עדיין יש לי את החתימות שלהם מאותו לילה, עם הקדשה ‘לדינה’".

יום בחיים: רדיו, טלוויזיה וכבישים מהירים

אבל עוד לפני ההופעה המדוברת, היום של החיפושיות התחיל מוקדם. בבוקר הם הספיקו להאזין להקלטה של תוכנית הרדיו הפופולרית SATURDAY CLUB, ששודרה בעשר. מיד לאחר מכן, הם חזרו לכבישים, בדרכם להנדסוורת' ואולד היל לשתי הופעות באותו ערב.

בשעה 18:05, בזמן שהלהקה הייתה בדרכים, הטלוויזיה שידרה את התוכנית LUCKY STARS (SUMMER SPIN), שהוקלטה ביום ראשון הקודם. מבקר המוזיקה של העיתון LIVERPOOL ECHO תיאר את הביטלס כהופעה "החזקה ביותר" בתוכנית, אם כי הופתע מכך שנראה היה שהם מבצעים שיר או שניים בליפסינק. חמש דקות בלבד לאחר סיום התוכנית הזו, בשעה 18:35, עלתה לשידור תוכנית אחרת, והפעם עם פצצה אמיתית: פרק של JUKE BOX JURY בו ג'ון לנון שימש כשופט.

לנון נגד העולם: "אלביס המסכן, אני כבר לא אוהב אותו"

במהלך התוכנית, בה פאנל של מפורסמים דירג סינגלים חדשים כ"להיט" או "כישלון", לנון היה חסר רחמים. הוא פסל את כל שמונת השירים שהושמעו לו, ביניהם SO MUCH IN LOVE של ה-TYMES וגם DEVIL IN DISGUISE של לא אחר מאשר אלביס פרסלי. על מלך הרוק'נ'רול אמר לנון למצלמות: "טוב, אתם יודעים, פעם הייתי משוגע על אלביס, כמו כל הלהקות, אבל לא עכשיו. אני לא אוהב את זה. זה נורא. אלביס המסכן, אני פשוט כבר לא אוהב אותו".

התחזיות שלו, אגב, היו די מדויקות. רק השירים של פרסלי וה-TYMES הפכו בסופו של דבר ללהיטים. אך האמירות החדות שלו עוררו סערה. המבקרים תקפו אותו וכינו אותו "ציניקן ששונא הכל", אך המעריצים, כצפוי, הגנו על הכנות והישירות שלו. לנון עצמו הגן על דבריו ואמר: "לא ירדתי על אלביס. כל מה שעשיתי זה לתת קול למעריצים רבים אחרים של פרסלי שחושבים שהתקליטים האחרונים שלו פשוט רגילים! אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא עדיין המלך".

מפגש מאכזב בחדר הירוק

באותו פאנל מפורסם של JUKE BOX JURY ישב לצד ג'ון לנון גם ברוס פרוצ'ניק, כוכב ילד בן 14 שכיכב אז בגרסת ברודוויי של המחזמר OLIVER. "כשחזרתי לאנגליה באביב 1963, נשאבתי לחלוטין לתוך הביטלמאניה", הוא מספר. "מהר מאוד אימצתי תספורת 'ביטל' וחליפת 'ביטל'. כמו כולם בגילי, רציתי להיות ביטל, או לפחות להיראות כמו אחד".

ההופעה בתוכנית הייתה המפגש הישיר היחיד שלו עם חבר בלהקה. "הציגו בינינו בחדר הירוק, חדר ההמתנה של האורחים. אני לא חושב שג'ון ייחס לי חשיבות רבה, או לשני האורחים האחרים. למרות שהוא היה מנומס, הוא היה מוקף בפמליה שלו ושמר על עצמו די מרוחק. כמובן שהייתי נרגש לחלוטין להיות באותה תוכנית עם ג'ון לנון, אבל קצת התאכזבתי מכך שהוא נראה מעט מתנשא. אני מניח שהוא היה הביטל ה'מורד', שני האורחים האחרים היו מהאליטה, ואני כנראה נתפסתי ככוכב הילד הקטן והמתחכם בן ה-14. למרות הכל, זו הייתה חוויה נפלאה ובלתי נשכחת, ואיזו זכות זו התבררה להיות!".

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, בום!"

ובחזרה לאולמות הריקודים. הלהקה הגיעה לאולם הפלאזה בהנדסוורת' להופעה הראשונה. המוזיקאי המקומי בריאן ניקולס נזכר שהאווירה הייתה "חשמלית ומלאת ציפייה". ג'ו ריגן, הבעלים, עלה לבמה והכריז: "יש לנו משהו אדיר בשבילכם עכשיו!". ניקולס מספר: "ואז, ‘אחת, שתיים, שלוש, ארבע’ בום! ישר פנימה. בלי בדיקת סאונד, בלי כיוונים, בלי מוניטורים, בלי פדאלים, בלי הצגות אישיות, הם ידעו שכולנו יודעים מי הם. אני זוכר, זה היה רועש! כל הארבעה חייכו ונהנו, נטולי כל המתחים שיבואו בשנים המאוחרות יותר. הם נשמעו בדיוק כמו בתקליטים שלהם, ובגלל איכות הסאונד הירודה של שידורי הטלוויזיה החיים דאז, הם נשמעו הרבה יותר טוב בהופעה חיה. באותו ערב כולנו חווינו ממקור ראשון למה קראו לזה ביטלמאניה!".

לאחר ההופעה, הם נסעו 25 דקות לאולם הפלאזה השני באולד היל, שם ניגנו סט נוסף. הביקוש היה כל כך גדול, שרבים נותרו בחוץ. "הלכתי בפעם הראשונה ולא הצלחתי להיכנס", סיפרה ג'ין פוקס, שגרה בסמוך. "כולם עמדו בתור ואחרי זמן מה הודיעו שאין יותר מקום. חזרנו שבוע אחרי זה ועמדנו שוב בתור, ולמזלנו הצלחנו להיכנס. החלטתי שחיכיתי כל כך הרבה זמן, אז אני נשארת שם עד הסוף".

מכונית יגואר, נאשוויל ושיר חדש

את הלילה העבירה הלהקה במלון ALBANY בבירמינגהם. שם, הרחק מההמולה, ג'ורג' האריסון ניצל את ההזדמנות לכתוב מכתב לאחותו לואיז, שהתגוררה בארצות הברית. "אנחנו מקליטים את התקליטון הבא שלנו ביום שני, הוא ייקרא SHE LOVES YOU", כתב. "דרך אגב, אכפת לך אם רינגו ואני נקפוץ לבקר את כולכם בסוף ספטמבר? חשבתי לטוס לראות את כולם, ואולי לקפוץ גם לנאשוויל לכמה ימים, לראות את רוי אורביסון (שפגשנו בסיבוב הופעות פה) ואולי את צ'ט אטקינס, גיטריסט אהוב עליי. נ.ב. אני קונה מכונית חדשה בקרוב, כנראה יגואר".

כשטיטאנים רוקדים (במבוכה): ב-29 ביוני 1985, נכנסו שניים מענקי הרוק, דייוויד בואי ומיק ג'אגר, לאולפן כדי ליצור היסטוריה. התוצאה: להיט צדקה שהתפוצץ במצעדים, סרטון אייקוני מסיבות לא נכונות, ורגע בלתי נשכח בתרבות הפופ שמעריצים רבים היו שמחים למחוק מהזיכרון הקולקטיבי.

הכל התחיל למען מטרה נעלה: אירוע ההתרמה העצום LIVE AID, שנועד לגייס כספים למען נפגעי הרעב באתיופיה. בואי וג'אגר, יריבים-חברים ותיקים על כס המלכות של הרוק הבריטי, החליטו לאחד כוחות. "אני חושב שיש לנו מערכת יחסים טובה בהשוואה לרוב האנשים בתחום", התגאה בואי שנתיים קודם לכן, והדואט הזה היה אמור להיות ההוכחה.

התוכנית המקורית הייתה שאפתנית ופורצת דרך: השניים יבצעו את השיר בשידור חי משתי יבשות שונות במקביל. בואי על במת אצטדיון וומבלי בלונדון, וג'אגר על הבמה בפילדלפיה. אלא שאז נכנסה לתמונה המציאות הטכנולוגית של שנות השמונים. מהנדסי השידור גילו שהעיכוב בן חצי השנייה באות הלוויין יהפוך את הסנכרון בין השניים לסיוט צורמני ובלתי אפשרי. בואי, במוחו היצירתי, עוד הספיק להציע פתרון חלופי והזוי: שאחד מהם ימריא לחלל על מעבורת וישיר משם. כשהרעיון הזה נפסל, הם עברו לתוכנית ב': הקלטת שיר ווידאו קליפ שישודרו במהלך המופע.

אחרי שירדו מהרעיון המקורי לבצע את ONE LOVE של בוב מארלי (רק נסו לדמיין איך זה היה נשמע), הם בחרו בקלאסיקת המוטאון הסוחפת של מרת'ה ריבס והוונדלס, DANCING IN THE STREETS.

הם נכנסו לאולפני אבי רואד עם הלהקה שליוותה את בואי בהקלטת שירו ABSOLUTE BEGINNERS (למעט הפסנתרן ריק וייקמן). הסשן התחיל ברגל שמאל. המפיק אלן וינסטנלי נזכר באימה איך הנגנים, שניסו ללמוד את השיר מהמקור, נשמעו כמו "להקת קברטים איומה. הראש שלי היה בין הידיים, חשבתי לעצמי 'מה זה הדבר הזה?'".

ואז ג'אגר נכנס לחדר והכל השתנה. הוא הביא איתו אנרגיה מחשמלת שהדביקה את כולם. כדי למנוע זליגת סאונד בין המיקרופונים, השניים הקליטו את קולותיהם בנפרד. בואי, בקור רוח מקצועי, סיים את חלקו בטייק אחד מושלם, שורה אחר שורה. ג'אגר, לעומתו, נתן שואו של איש אחד. "הוא היה באגו טריפ מוחלט", סיפר המתופף ניל קונטי, "הוא התנהג כאילו הוא מופיע בפני מדיסון סקוור גארדן מפוצץ ורקד שם בלי הפסקה. דייוויד היה הרבה יותר חייכן ורגוע". לאחר מכן, ג'אגר לקח את ההקלטות לניו יורק ושם העמיס עליהן שכבות נוספות של שירה, כלי נשיפה, כלי הקשה ועוד גיטרות.

הדואט הזה לא הגיע משום מקום. באותה תקופה, ג'אגר ניסה נואשות לבסס קריירת סולו. להקת הרולינג סטונס הייתה על סף התפרקות: הוא ובן זוגו לכתיבה, הגיטריסט קית' ריצ'רדס, בקושי החליפו מילה; הבסיסט ביל ווימן איים לפרוש; הגיטריסט רון ווד היה עסוק בעיקר בלהיות סלבריטאי ולחגוג; והמתופף צ'רלי ווטס נאבק בהתמכרות להרואין. ג'אגר העריץ את החוש המסחרי המבריק של בואי, שהתבטא בהצלחה הפנומנלית של התקליט LET'S DANCE. הערצה זו הייתה כל כך גדולה, עד שתקליט הסולו הראשון של ג'אגר נשמע כמו ניסיון בוטה לשחזר את ההצלחה של בואי, כולל שימוש באותם שותפים מוזיקליים כמו נייל רודג'רס וקרלוס אלומר.

התקליטון של DANCING IN THE STREETS יצא לשוק ומיד כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי. הוא הכניס סכום פנטסטי שהלך למטרה טובה, אחרי שרשויות המס ושאר גורמים לקחו את חלקם, כמובן, ועזר להאכיל ולהלביש אנשים רבים. ומה לגבי הקליפ? ובכן, תנועות הריקוד המביכות והכימיה המאולצת הפכו אותו לאחד הסרטונים הפארודיים יותר בתולדות המוזיקה, באופן לא מכוון.

הצמד הופיע עם השיר על במה אחת בלבד, פעם אחת ויחידה. זה קרה ב-20 ביוני 1986, בוומבלי ארנה בלונדון, באירוע צדקה אחר. רגע קצר בזמן, שהונצח לנצח כדוגמה המושלמת לשילוב מנצח של כוונות טובות, אגו מתנגש וריקודים שיגרמו לכל אחד להרגיש לא בנוח.

ביי ביי דיפ פרפל! ב-29 ביוני בשנת 1973 נערכה ההופעה האחרונה של הזמר איאן גילאן עם דיפ פרפל, באוסקה יפן, לפני פרישתו הראשונה מההרכב. בדיוק ביום זה חגג מתופף הלהקה, איאן פייס, את יום הולדתו ה-25.

איאן גילאן סיפר בספרו על העזיבה: "כתבתי מכתב להנהלת הלהקה, שאמר כך: 'אני חייב עכשיו להבהיר שהספקות שלי הם בכיוון הרצונות שלי להופיע כאמן. אני כל כך מדוכא עם העיסוק שלי כרגע, כמו

כמו גם הנסיבות והעמדות שאני צריך לעבוד עם זה שהרגשתי שצריך להעלות על הכתב את כוונותיי לעזוב את הלהקה ב-30 ביוני 1973. החלטה זו אינה אימפולסיבית, אלא מתקבלת לאחר לפחות שישה חודשים של מחשבה. אני מתכוון למצוא דרך חדשה לבטא את הרעיונות שלי, או לפחות למצוא דרך מגוונת יותר. אני מניח שאני יכול לסכם בכך שאני חושב שדיפ פרפל הפכה להיות מכונה תקועה ומשעממת ורחוקה מהלהקה הרעננה והחדשנית שהייתה פעם.

אני חושב שזה היה בלתי נמנע ושאנחנו צריכים להפסיק בזמן שאנחנו נמצאים. יתרון נוסף להחלטה על כך

לפחות שישה חודשים מראש, זה שאף אחד לא יהיה מסוגל לנצל את המצב בצורה לא הוגנת'.

אז, כשפגשתי את ג'ון לורד (האורגניסט) וטוני קולטה (המנהל), הם אמרו, 'טוב, אתה באמת תעזוב, אז?’ וכשהתחלתי להסביר שאני לא יכולתי יותר, שהייתי צריך הפסקה, ג'ון שאל, 'כמה זמן אתה יכול להישאר?' אז אמרתי לו שאני לא הולך פשוט ללכת מהם ולתקוע אותם, שאשאר מספיק זמן לקיים התחייבויות מכובדות, וכן הלאה. הם אמרו שזה עתה אושר סיבוב ההופעות ביפן, והאם אוכל להישאר בשביל זה? אמרתי 'בסדר' וזהו.

לא פעם הוצע, 'האם אתה רוצה לשקול מחדש מתי תהיה לך מנוחה?' או 'האם יש דרך שנוכל לגשת לזה אחרת?’ אלוהים אדירים, בטח הייתי יצור מגעיל ובלתי נגיש לקראת הסוף שבא כך. בסדר, אז אני יודע שהייתי יהיר, והמילה 'עליון' הייתה בשימוש אצלי מדי פעם, אבל זו הייתה רק הדרך שלי לטפל בעצמי. רציתי להביע את דעותיי בביטחון אך לא להיות פרימדונה מתועבת. האם אנשים אלו לא רואים שלא רק שאיבדתי את הכבוד אליהם, אלא שאיבדתי גם את הכבוד לעצמי? האם הם לא יכלו לראות שביליתי חודשים כדי שהם יקבלו את הלהקה הגדולה בדעיכה של עצמה? אני מתכוון, למען השם, כל אחד מחברי הלהקה למד מהניסיון שלו לגבי התמודדות עם רגעים כאשר הגיע הזמן להפסיק, כאשר הקסם דעך.

אני מודה עכשיו שלא רציתי לעזוב את דיפ פרפל. אני פשוט לא אהבתי את הדרך שבה הדברים מתנהלים. לא אהבתי את איך שהחבר'ה היו מודאגים לגבי עתידם, חוסר האמון שלהם, או איך שהם הסתכלו בדיעבד על המוזיקה שעשינו שנתיים עד שלוש לפני כן. מעל הכל, אני לא ידעתי מה אני מחפש, ואף אחד לא שאל אותי. הייתי גמור מתסכול ולאף אחד לא היה אכפת.

רק שני מועמדים נרשמו כראויים להחליף את גילאן - הזמר פול רודג׳רס, מלהקת FREE, וגלן יוז, שהיה אז בסיסט וזמר בלהקה בשם 'טרפז'. רודג'רס סירב להצטרף ונותר רק מתמודד אחד.

הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס הגיעו לכמה הופעות של להקת טרפז במטרה לבדוק את יוז, שחש מהבמה כי משהו מעניין הולך לקרות עם הגעתם. האסימון נפל בראשו כששמע שמועה כי גילאן פורש מדיפ פרפל. במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, במהלכו ידע גילאן שהוא צועד לכיוון החופש שייחל לעצמו, הרגיש רוג'ר גלובר הבסיסט שמשהו לא בסדר מבחינתו. הוא חש בקרירות מוגזמת כלפיו שהפגינו שאר חברי הלהקה. הוא הרגיש שמתלחשים מאחורי גבו.

כשניגש למשרדי הלהקה ושאל את המנהל לפשר המצב, נאמר לו שהכל כרגיל ושזו רק תחושה לא נכונה שלו. גלובר לא הסכים לעזוב את המשרד עד שהמנהל יספר לו את האמת ואכן לאחר כמה דקות זו התגלתה. המנהל סיפר שבלאקמור הציב אולטימטום אך דאג שלא יספרו על כך לגלובר כדי שישלים עמם את סיבוב ההופעות ולא יפרוש באמצע ויצור בעיה. אחרי התגלית הקשה נשארו לגלובר עוד כמה הופעות להשלמת הסיבוב. שתי הופעות בפלורידה, אחת בג׳ורג׳יה ואחת בהוואי. לאחר מכן נשארו הופעות אחרונות ביפן.

בניגוד להתלהבות בהופעות של דיפ פרפל ביפן, בשנת 1972 (שתועדו באלבום הכפול MADE IN JAPAN), הפעם סבלו ההופעות שם מאווירה פנימית קודרת. ההופעה בטוקיו נערכה בבודוקאן והפכה לזירה אלימה מצד הקהל, אחרי שבלאקמור סירב לחזור לבמה להדרן. הקהל הרס את המקום מרוב זעם. במלון הסביר בלאקמור לאיש הסאונד הנזעם, בוב סימון, שהקהל היפני היה מחורבן ולא הגיע לו הדרן. לא היה איכפת לו שציוד נהרס בגלל זה.

ב-29 ביוני נערכה ההופעה האחרונה בהחלט בסיבוב הזה. הפעם באוסאקה והפעם זו הייתה הלהקה שהרסה את הציוד שלה על הבמה. השניים האחרונים שנשארו על הבמה, בסוף ההופעה, היו גילאן וגלובר, שכנראה רצו להרגיש עוד קצת מהבמה לפני שהם יורדים ממנה בפעם האחרונה. מסביבם היו מפוזרים שברי ציוד וחלקים ממערכת התופים של פייס, שנבעטה על ידו בזעם. גילאן ניגש למיקרופון ואמר מילות פרידה: "כל מה שאני רוצה לומר לכם זה תודה רבה. אתם נהדרים. תודה רבה על כל מה שהענקתם לנו ביפן ועל הייצוג שנתתם לנו בעולם. תודה רבה ויברך אתכם האל על כל מה שנתתם לנו. זה הלילה האחרון. הסוף. אלוהים יברך אתכם. המון תודה".

משם הוא יצא מהלהקה ופנה לבדוק עסקים אחרים כמו ניהול מלון ורכישת אולפן הקלטות. כשחזר לדיפ פרפל בשנת 1983, הסבנטיז כבר היו רחוקים, האייטיז היכו במלוא כוחם והלהקה, כמו להקות רוק גדולות מימים עברו, נאלצה להיגרר במקום לשעוט ראשונה קדימה.

גם זה קרה ב-29 ביוני: מסע בזמן אל הרגעים הגדולים, המצחיקים והטרגיים שעיצבו את פסקול חיינו. מהפאניקה של AC/DC רגע לפני הופעת הבכורה הגורלית, דרך הסוד המבויים בקליפ של ברוס ספרינגסטין ועד לביקור המוזר של ג'ון לנון בדיוני ווטרגייט. קדימה, מגבירים את הווליום.

1980: טבילת האש של בריאן ג'ונסון עם AC/DC

התאריך הוא ה-29 ביוני 1980, והמקום הוא העיר נאמור שבבלגיה. מאחורי הקלעים של אולם הפלה דה אקספוזיסיון, האוויר טעון בחשמל, ולא רק בגלל המגברים של אנגוס יאנג. דקות ספורות לפני העלייה לבמה להופעה הראשונה אי פעם של AC/DC עם הסולן החדש שלהם, בריאן ג'ונסון, הגיטריסט המוביל מזהה את המתח על פניו של חברו הטרי. ואיך אפשר שלא? לג'ונסון היו נעליים ענקיות למלא, אלו של בון סקוט המנוח. התקליט החדש שהקליטה הלהקה, יצירת המופת שתקרא BACK IN BLACK, טרם ראה אור, וג'ונסון היה מוטרד מכך שהקהל לא יקבל אותו בזרועות פתוחות. על הבמה, התרגשותו ניכרה והוא אכן שכח כמה מילים פה ושם, אבל הוא צלח את טבילת האש. הקהל לא רק שקיבל אותו באהבה, אלא גם הריע לשבעת השירים החדשים שהלהקה ניגנה מהתקליט שבדרך. מרגע שיצא BACK IN BLACK, איש כבר לא הביט לאחור. מגזין רולינג סטון האמריקאי הכריז עליו כ"מאסטרפיס ואבן דרך בעולם הרוק. התקליט היחיד מאז התקליט השני של לד זפלין שאוגר בתוכו דם, זיעה ואת גאוותו של הרוק הכבד". בעיתון רקורד מירור הבריטי סיכמו זאת בפשטות: "זרם החשמל הוחזר".

1988: הדיסק המושלם? לא כל כך מהר

באותה יום, עיתון THE GUARDIAN הבריטי פרסם כתבה שהכתה גלים בעולם המוזיקה. הכתבה הזהירה שדיסקים, אותה המצאה מדהימה שהבטיחה לנו עמידות נצחית, עלולים לסבול מעיוותים ואף להימחק עם הזמן. הבשורה הזו הייתה הלם מוחלט. הרי רק הבטיחו לנו שהתקליטור הוא פורמט מושלם. באותה תקופה, מכירות התקליטורים כבר עקפו את מכירות תקליטי הוויניל, ובשנת 1991 הם השאירו מאחור גם את הקסטות. הדיסק הקטן, בגודל 12 סנטימטרים, הפך למכונת כסף גדולה ביותר. באופן אירוני, הכתבה המזהירה כלל לא פגעה במכירות. באמצע שנות התשעים, קמעונאים וחברות התקליטים הרגישו שהם בלתי מנוצחים, כאילו החגיגה תימשך לנצח. כולנו יודעים איך זה נגמר. פול מקרטני נזכר בפעם הראשונה שהמפיק ג'ורג' מרטין הראה לו דיסק: "ג'ורג' אמר, 'זה ישנה את העולם'. הוא אמר לנו שזה בלתי ניתן להריסה, שאי אפשר לשבור את זה. 'תראה!', הוא אמר... והדיסק בידיו נשבר מיד לשניים".

1984: ברוס ספרינגסטין והרקדנית המסתורית

זוכרים את הקליפ לשיר DANCING IN THE DARK של ברוס ספרינגסטין? זה שבו הוא מעלה בחורה צעירה מהקהל לרקוד איתו על הבמה? ובכן, הסיפור שם קצת יותר מתוכנן ממה שחשבתם. בעת הופעה שצולמה ביום זה במינסוטה, כשהשיר כבר כבש את המצעדים, הבוס הזמין את הבמאי הנודע בריאן דה פלמה לצלם את הקליפ. דה פלמה שתל בשורות הראשונות של הקהל שחקנית אלמונית לחלוטין דאז, בשם קורטני קוקס. היא קיבלה הוראות להביט בהערצה בברוס, עד שהוא "באופן ספונטני" יקרא לה לבמה. הקטע שלה היה החלק היחיד שבוים, כל השאר, הקהל וההופעה, היו אותנטיים לחלוטין. בעוד שצילום קליפים בהופעות היה נפוץ באייטיז, לרוב היו מצלמים את הלהקה בחזרות הסאונד הסטריליות ומערבבים עם צילומי קהל. דה פלמה התעקש ללכוד את האנרגיה האמיתית של המופע החי. הקהל לא ידע שהם חלק מצילומי קליפ, אבל הבין שמשהו מתרחש כשספרינגסטין ביצע את השיר פעם נוספת, כדי שלבמאי יהיו עוד זוויות צילום. כן, קורטני קוקס עלתה לרקוד איתו פעמיים באותו ערב. עם שידור הקליפ ללא הפסקה ברשת MTV, ספרינגסטין הפך לכוכב מדיה עצום, וקורטני קוקס קיבלה את הפריצה הגדולה שלה. משם הדרך לסדרה "קשרי משפחה", שם גילמה את חברתו של מייקל ג'יי פוקס, הייתה קצרה. ומשם, כידוע, היא הפכה לכוכבת ענק בסדרה "חברים".

1979: מותו הפתאומי של לואל ג'ורג'

למי שלא מכיר את השם, לואל ג'ורג' היה הלב הפועם, הזמר, הגיטריסט, כותב השירים והמייסד של להקת הרוק המופלאה LITTLE FEAT. מותו הטראגי ביום זה, בגיל 34 בלבד, הגיע כשהיה בשיאו של סיבוב הופעות סולו. שלושה חודשים קודם לכן יצא תקליט הסולו הראשון שלו, 'תודה, אני אוכל זאת כאן', וחודש אחרי כן הוא עזב את להקת האם שלו, על רקע מתחים יצירתיים בין חבריה. יום לפני מותו, הופיע בוושינגטון מול אולם מלא. עדי ראייה סיפרו שהיה במצב רוח מרומם. זמרת הליווי שלו, מקסין דיקסון, סיפרה שהוא סבל מהצטננות שהשפיעה על קולו, אך למרות זאת, "ההופעה הייתה הטובה ביותר בסיבוב ההופעות". אחרי המופע, הוא עוד הספיק להעניק ראיון לעיתונאים, שלא ידעו שאלו יהיו מילותיו האחרונות. הוא חזר למלון, ובבוקר התעורר כשהוא מתלונן על כאבים בחזהו. אשתו אליזבת הזעיקה עזרה, אך בבית החולים נקבע מותו מהתקף לב, שנגרם כתוצאה משימוש יתר בקוקאין. סיפורו המוזיקלי של ג'ורג' התחיל בכלל עם חליל, שבעזרתו התקבל לתזמורת בית הספר. להקת הרוק הראשונה שלו, THE FACTORY, חיממה את להקת 'אמהות ההמצאה' של פרנק זאפה. כשלהקתו התפרקה, זאפה עצמו צירף אותו ללהקתו, אך כעבור זמן קצר המליץ לו לפרוש ולהקים הרכב משלו. העצה הזו הולידה את LITTLE FEAT, להקה שהגיעה לפסגות מרשימות, שאחד משיאיה הוא תקליט ההופעה الحיה WAITING FOR COLUMBUS משנת 1977. רוצים להבין את הגדולה של האיש? שימו את התקליט הזה, ושתו משהו לזכרו.

קטנות וגדולות מהארכיון

1967: תקליט הבכורה של קפטיין ביפהארט ולהקתו, SAFE AS MILK, יצא לאור. מבקרים התקשו להגדיר את הסגנון, שנע בין פרודיה, אבסורד ורוק פסיכדלי. בביקורת מאותה שנה נכתב: "הזמר הראשי, דון ואן וליט, נוהם, צווח, שר בפלצט ומאמץ מבטא מג'רזי. נראה שהוא הגאון פה". למרות שוואן וליט קיבל את רוב הקרדיט, הגיטריסט ריי קודר טען שהתקליט היה עבודה משותפת, וסבל מהפקה בעייתית. לדבריו, המגבלות הטכניות של האולפן אילצו אותם לדחוס ארבעה ערוצי הקלטה לשניים, מה שגרם לכך שהתופים בשיר CALL ON ME כמעט ונעלמו.

1968: להקת פינק פלויד הופיעה בפסטיבל חינמי ענק בהייד פארק שבלונדון. שדרן הרדיו האהוב של ה-BBC, ג'ון פיל, שכר סירה ושייט באגם הסרפנטיין שבפארק בזמן ההופעה. הוא תיאר מאוחר יותר את חוויית ההאזנה לצלילי הלהקה מהמים כ"חוויה דתית". באותו יום הופיעו שם גם ג'ת'רו טול, טירנוזאורוס רקס ורוי הארפר.

1969: ג'ון לנון ויוקו אונו יצאו לחופשה בסקוטלנד. החופשה הזו הסתיימה בצורה דרמטית עם תאונת דרכים שהובילה לאשפוזם של השניים. הסיפור השלם על תקרית זו נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1973: בהופעה פומבית נדירה, הגיעו ג'ון לנון ויוקו אונו לוושינגטון כדי לצפות מקרוב בדיונים בסנאט על פרשת ווטרגייט. לנון, שהסתובב אז עם תסרוקת קצוצה במיוחד, קיווה שלא יזהו אותו. "נראיתי כמו נזיר בודהיסטי וחשבתי שאף אחד לא ישים לב אליי", סיפר מאוחר יותר, "אבל הם זיהו את יוקו, והניחו, בצדק, שאני בטח איתה. חשבתי שזה יותר טוב מהטלוויזיה, כי יכולתי לראות יותר. בכל פעם שהייתה הפסקה בדיונים, הייתי צריך לחלק חתימות לילדים של הסנאטורים. זה היה טריפ לא קטן".

1994: הזמרת והשחקנית ברברה סטרייסנד קבעה שיא חדש כשגרפה 16 מיליון דולר עבור סדרת הופעות קאמבק במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

1998: ג'ורג' האריסון הודיע שהוא עובר טיפולי כימותרפיה לסרטן הגרון. בהודעה לתקשורת, הוא הבטיח בהומור מר: "אני עוד לא הולך למות לכם". הוא נכנע למחלה שלוש שנים לאחר מכן.

חשוב לציין בפסקול הישראלי... ב-29 ביוני בשנת 2004 מת, בגיל 77, הזמר אריק לביא.

הנה מתוך ביקורת על התקליט 'אני אשיר לך שיר' של אריק לביא, מלהיטון, מרץ 1978:

"בגיל 51 מפליא אריק לביא לשמור חיותו ומקומו בצמרת הזמר הישראלי. עדות לכך הוא תקליטו החדש, מהטובים שהופקו באחרונה. את האיכות משיג אריק על ידי שירה יחד עם התזמורת, ולא כפי המקובל כיום - שירה לרקע מוקלט. כך הוא יצר אווירה תוססת יותר בחלק מהשירים. הוא מלהיב לא פחות בסגנון קליל, שהדביק לו קובי אשרת. אהוב עליי מאד גם שיר הכותרת של התקליט בו מפגין אריק את נעוריו הנצחיים...".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459