כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-28 במאי (28.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "המקום שלנו הפך להיות מרכז של אנרגיה ואנשים היו שם ומארגנים דברים. האנשים שניסו להפעיל תנועות רוחניות שונות היו נכנסים ויוצאים; החברים שלנו שמנסים לקבל הטבות שונות עבור טריפים שונים היו נכנסים ויוצאים. הרבה אנרגיה הוחלפה, והכל היה ממש בריחוף באותם ימים, כי באותה תקופה הייט-אשבורי הייתה קהילה. הייתה לנו את החנות הפסיכדלית - הראשונה ממש - בהייט-אשבורי, ואלה היו חדשות, ואנשים אחרים התחילו לפתוח חנויות והתחילו לצאת לדרך. הם נראו ממש טוב. זה היה בערך באותה תקופה שאנשים התחילו להגיע לעיר כדי לברר על סצנת ההיפים. רוב האנשים בסצנת הייט-אשבורי היו אנשים שהיו במדינת סן פרנסיסקו ונכנסו לסמים ואסיד ודברים כאלו וחיו שם בחוץ והתנסו בכל הדברים החדשים שהם גילו. לא היו אז סמים קשים. רק מריחואנה ואל.אס.די" (ג'רי גרסיה, מלהקת גרייטפול דד, בשנת 1972)
ב-28 במאי בשנת 1971 יצא אלבום הסולו הראשון של גרהאם נאש, SONGS FOR BEGINNERS.
SIDE 1
1. Military Madness
2. Better Days
3. Wounded Bird
4. I Used To Be A King
5. Be Yourself
SIDE 2
1. Simple Man
2. Man In The Mirror
3. There's Only One
4. Sleep Song
5. Chicago
6. We Can Change The World
כתיבת האלבום לא באה בקלות לנאש. היו רגעים בהם הוא רצה לסגת מכל זה. ביטחונו האישי לא היה גבוה והכאבים שבנפשו היו גדולים ומעיקים. הוא גר אז עם הזמרת ריטה קולידג' והקשר לא היה מפרה. הוא פרש משם להתגורר בחדר במלון SUNSET STRIP. נאש נשאר ספון בחדרו וכתב מוזיקה כל היום כשהוא יוצא רק בלילות. אך התהליך הפך משעמם עבורו. הוא לא אהב להיות לבדו. הוא החליט שבאלבום הסולו הראשון שלו הוא רוצה שינגנו הרבה חברים. לכן הזמין מוזיקאים כמו הבסיסט פאזי סאמואלס, ריטה קולידג', דייויד קרוסבי, פיל לש וג'רי גרסיה מהגרייטפול דד, ניל יאנג (שניגן בפסנתר באלבום), דייב מייסון ועוד.
הסשנים לאלבום לא היו קלים. יום אחד אמר טכנאי ההקלטה, ביל האלוורסון, לנאש שאלבומו יוכל להיות תרופה מעולה לאינסומניה. נאש הנסער יצא מהאולפן בזעם רב. האלוורסן הפסיק את עבודתו עמו ויצא לאנגליה לעבוד עם סטיבן סטילס. במקום האלוורסן הגיע לאולפן הטכנאי לארי קוקס, שהיה טכנאי ההקלטות של הג'פרסון איירפליין. רק כשנאש סיים את ההקלטות והקשיב לכל ההקלטות הוא הבין שהשילוב של שיריו עם האלוורסון וקוקס הוא מנצח.
עם שם האלבום התכוון נאש לשני דברים: העובדה שהוא עצמו מתחיל דרך חדשה כסולן וגם על אנשים שמהרהרים במשהו שהם מאד רוצים לעשות אך לבסוף נשארים על קו הזינוק ללא תנועה קדימה.
הלהיט הגדול של האלבום היה השיר CHICAGO, שנכתב כבר ב-1968 בעקבות ועידה דמוקרטית בשיקגו שהפכה לסצנת אלימות קשה. ראש העיר של שיקגו, ריצ'ארד דיילי, הורה למשטרה להשתמש בכל אמצעי אפשרי לשמור על הסדר. המשטרה לקחה את דבריו ברצינות רבה ואנשיה פעלו באלימות רבה כלפי מפגינים.
הבית הפותח של השיר מדבר באופן ברור על משפט שבעת הנאשמים בבית הדין, שהואשמו בגרימת התפרעויות במהלך הועידה. הנאשם השמיני, בובי סיל, שהיה שחום עור, נכבל על ידי המשטרה באופן משפיל לכיסא בבית המשפט ובשלב מסוים הוצא משם.
כך שר נאש בשיר: "למרות שהאח שלכם מרותק ושבור, והם כבלוהו לכיסא, התואילו לבוא לשיקגו רק כדי לשיר?". שנים לאחר מכן הודה נאש שיש משפט אחד בשיר שהוא מתחרט שכתב ושר אז - "תקנות? מי צריך אותן?". לדבריו, ברור שצריך לחיות לפי תקנות ולכן מאז הוא שר שלא צריך חלק מהתקנות.
בעיתון NME נכתב בביקורת על תקליט זה: "התקליט כולו מוצף באהבה. לפעמים היא נמצאת פה ולפעמים היא אבודה. אבל אין רגע אחד באלבום בו נאש נכנס לרחמים עצמיים או פתוס כשהוא שר עליה. מקבץ השירים שלו פה הוא פשוט וישיר. ללא הפקה יומרנית או סוללה של שמות ידועים שתרפד אותו. אין סיבה שהתקליט הזה לא יימכר כמו AFTER THE GOLDRUSH של ניל יאנג. כל 11 השירים בתקליט קצרים ומדויקים. יש פה שליטה עצמית ברורה וכיוון שונה מזה שהוא עשה עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. שימו לב שמדי פעם אימץ לעצמו פה נאש את סגנון השירה של לנון. אולי זה טבעי בשל העובדה שהשניים גדול באותו זמן ובאותו אזור צפון-מערבי שבאנגליה. אבל זה לא משהו שבא בעוכריו של נאש. להיפך, זה מוסיף עוד רובד מעניין לשירים פה".
ב-28 במאי בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליטון של ניל דיימונד עם הלהיט הנהדר, SWEET CAROLINE.
פרט טריוויה: בשנת 2019 נבחר השיר על ידי ספריית הקונגרס לשימור במרשם ההקלטות הלאומי בשל היותו "משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית".
בראיון שנערך בשנת 2007 הצהיר דיימונד כי ההשראה לשיר הייתה בתו של ג'ון פ. קנדי, קרוליין, שהייתה בת אחת עשרה בעת צאת התקליטון. דיימונד שר לה את השיר בחגיגת יום ההולדת ה-50 שלה בשנת 2007.
הוא גילה שתמונת שער במגזין של קרוליין קנדי, כילדה צעירה הרוכבת על סוס עם הוריה, היא שיצרה תמונה במוחו, ושאר השיר התגבש כחמש שנים לאחר שראה את התמונה הזו לראשונה. עם זאת, בשנת 2014 אמר דיימונד כי השיר עוסק בכלל באשתו השנייה מארשה, אך הוא היה זקוק לשם בעל שלוש הברות כדי להתאים למנגינה. נו טוב, ניל דיימונד לא פעם תעתע במדיה.
בזמן שהשיר על קרוליין צעד במצעד הבריטי, אצלנו צעד שיר אחר שלו, "רוזי המתנפצת", שאף הגיע למקום הראשון במצעד של שידורי ישראל.
ב-28 במאי בשנת 1968 - תאריך הולדתו של הזמר/גיטריסט ג'ון פוגרטי (הוא נולד בשנת 1945) - יצא תקליט הבכורה של להקתו, קרידנס קלירווטר רווייבל.
SIDE 1
1. I Put a Spell on You
2. The Working Man
3. Suzie Q
SIDE 2
1. Ninety-Nine and a Half (Won't Do)
2. Get Down Woman
3. Porterville
4. Gloomy
5. Walk on the Water
זה אלבום מלא בחשמל וסאונד של בוץ במגפיים. אז קודם כל, הנה מה שכתבו עליו אז בעיתונים:
בעיתון 'רולינג סטון' פרסמו ב-20.7.1968 את זה: "הנקודה הטובה היחידה בלהקה הזו היא ג'ון פוגרטי, שמנגן בגיטרה ושר. הוא זמר טוב יותר מהממוצע וגם גיטריסט מעניין. אך חוץ מזה אין כאן משהו מעניין. נגינת הבס פה חוזרת על עצמה והמתופף מונוטוני. כמו כן, גיטרת הליווי בקושי נשמעת. כל התקליט הזה חסר דמיון ובעל הפקה עלובה. זהו ביזבוז גדול מכישרונו של ג'ון פוגרטי, שנקבר פה מתחת לחוסר כישרונם של חבריו ללהקה".
בעיתון HIT PARADE פרסמו במאי 1969: "יופי של להקה. יש כאן רק ארבעה חברים אך הם נשמעים גדולים יותר מהרבה להקות שמונות יותר חברים. הלהקה הזו בהחלט נהגה להקשיב לאמנים כמו ווילסון פיקט ולהביא את היופי של יצירתו דרכם. ג'ון פוגרטי הוא בעל קול רועם ונהדר. האלבום הזה הוא כיף אחד גדול".
והנה כמה מילים שלי בעניין:
להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL הרוויחה את הצלחתה אחרי עבודה קשה של שנים תחת השם GOLLIWOGS. כשהלהקה הוחתמה לחברת FANTASY, היא קיבלה עם החתמתה גם בוס חדש לחברת התקליטים - סול זנץ. זנץ היה זה שדאג בתחילת הדרך ללהקה תוך עזרה בקניית ציוד נגינה ואף שינוי שמם. הוא שנא את השם GOLLIWOGS בטענה שזה שם מגוחך ומטופש. חברי הלהקה ניגנו בתקופה ההיא עם כובעים לבנים גדולים ותדמית לא הולמת.
הרבה שמות עברו כרעיונות: DEEP BOTTLE BLUE, MUDDY RABBIT, GROSSAMER WIMP ו- CREDENCE NUBALL AND THE RUBY. אך כשחברי הלהקה הציעו לו את השם 'קרידנס קלירווטר רווייבל', הוא התלהב בשנייה הראשונה ששמע את זה.
השם קרידנס היה למעשה שמו הפרטי של חבר קרוב ללהקה. את המילה קלירווטר לקח ג'ון פוגרטי, מנהיג הלהקה, מפרסומת לבירה שהשתמשה במונח הזה, CLEARWATER. המילה התאימה לשקיפות שחברי הלהקה חשו אז זה מול זה. שקיפות זו נעלמה זמן לא רב לאחר מכן, כשההצלחה הגדולה התממשה.
דבר נוסף שעזר ללהקה להתקדם היה הימצאותה במקום הנכון ובזמן הנכון - סאן פרנסיסקו של 1968. קרידנס לא הייתה להקה טיפוסית לסאן פרנסיסקו של התקופה ההיא. למעשה היא נשמעה כאילו היא הגיעה מדרום ארה"ב. לא יאומן שמסביבה התרוצצו להקות כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין או מובי גרייפ.
מה גם שחברי הלהקה נמנעו מאווירת הסמים ששטפה אז את הייט אשבורי. היה חוק פנימי בלהקה שאסר על חבריה לקחת סמים או לשתות אלכוהול כשמנגנים. הדבר השתלם להם היטב. המוזיקה תפסה היטב בתחנות הרדיו. למרות, או אולי בגלל, שהיא הייתה רחוקה מהמוזיקה הפסיכדלית של התקופה.
הגרסה שלהם ללהיט של דייל הוקינס משנת 1957 בשם 'SUZIE Q' הפכה ללהיט שנטחן היטב בתחנות הרדיו המחתרתיות. שמונה דקות של מוזיקה קצבית וטעונה בגיטרות חשמליות סקסיות. השיר הזה יצא כסינגל באוגוסט 1968 וצבר תאוצה רבה. כשנשאל מה הם החרוזים בחלק האחרון של השיר, נגן הבס סטו קוק אמר: "הם היו רק חרוזים פשוטים. ג'ון שנא את זה כשכותבי שירים השתמשו בחרוזים פשוטים רק כדי לגרום לדברים להתחרז, אז זו הייתה הצהרה נגד זה. זה היה סוג של אנטי דילן". גם השיר שפותח את האלבום, I PUT A PELL ON YOU, הפך ללהיט ענק. קרידנס לקחו את השיר הזה של "ג'יי הוקינס הצורח" והפכו אותו למשהו שלהם. לטעמי, פוגרטי וחבריו אף התעלו ללא מאמץ על המקור מבחינת בניית דרמה בתוך השיר הזה. קשה ודאי לספור כמה ריקודי סלואו נערכו עם השיר הזה, במסיבות הסלון הביתיות או במועדוני הקצב השונים בישראל, על בלטות של עשרים על עשרים.
את ההשראה לשיר THE WORKING MAN לקח ג'ון פוגרטי מכל העבודות שחברי הלהקה ביצעו מחוץ למסגרת הלהקה. שניים מהם עבדו בתחנת דלק. דאג קליפורד המתופף היה שרת ניקיון. והם גם עבדו כנהגי משאיות.
הסוד להצלחה של הלהקה היה ללא ספק ג'ון פוגרטי. הקול המחוספס שלו, נגינת הגיטרה המחשמלת והכישרון בכתיבת שירים והפקה היו הנשק הסודי. אך הנשק הסודי הזה הפך מהר מאד לאויב מול חבריו ללהקה. פוגרטי נהג לאסור עליהם להיות נוכחים בזמן שהוא עושה מיקסים. הם גם נאלצו לבצע בדיוק את מה שביקש מבחינה מוזיקלית. הוא ידע כי אם יוציא על גבי תקליט את מה שהתרוצץ במוחו - זה יישמע מעולה.
בנוסף ללהיטים יש באלבום הזה פנינים נהדרות כמו PORTERVILLE או WALK ON THE WATER הפסיכדלי שמסיים את האלבום. ג'ון פוגרטי כתב את "פורטרוויל" תוך כדי שירות פעיל בצבא - הוא היה ביחידת מילואים. "הלכתי לצבא בתחילת 1967, והם גרמו לך לצעוד כל היום בשטח אספלט במרובע של כקילומטר. בצעידה הזאת הייתי משתגע והמוח שלי היה מתחיל לשחק סיפורים קטנים, כולם נראו כמו סיפורי פולקלור דרומיים היישר מהביצות, ביער ועם נחשים. אז בסופו של דבר כתבתי את השיר בזמן שאני רועד בשמש". פוגרטי מתייחס לאביו בשיר הזה, אבל זה הוא רק חצי שיר אוטוביוגרפי, מכיוון שבשיר, אביו של פוגרטי נגרר לכלא בעוד שבחיים האמיתיים, הוא עזב את המשפחה מרצונו כשג'ון היה בן תשע. הלהקה הקליטה את השיר הזה בזמן שהיא עדיין השתמשה בשם הקודם, THE GOLLIWOGS והוציאה אותו כתקליטון תחת השם הזה בשנת 1967. עבור ג'ון פוגרטי, זה סימן שינוי בסגנון כתיבת השירים שלו. "הכל השתנה אחרי זה", הוא אמר. "ויתרתי על הניסיון לכתוב שירי אהבה מגעילים ועל דברים שלא ידעתי עליהם כלום, והתחלתי להמציא סיפורים".
ב-28 במאי בשנת 1977 יצא תקליטון שהוא קלאסיקת רוק אמיתית ללהקת HEART האמריקנית ובו השיר BARRACUDA.
קודם כל, יש פה ריף גיטרה רצחני והפקת רוק מגניבה אש, שלא מותירה לי ברירה אלא להגביר את הווליום ביג טיים. את השיר כתבו אן וננסי ווילסון יחד עם הגיטריסט רוג'ר פישר והמתופף מייקל דרוזייר. הוא שוחרר כסינגל ראשון מתוך אלבומה השני של הלהקה, LITTLE QUEEN. מאז זה הוא מכרטיסי הביקור הבולטים של HEART ולא סתם.
זמרת הלהקה, אן ווילסון, חשפה בראיונות כי השיר עוסק בכעס שהיה לה ולאחותה, הגיטריסטית ננסי ווילסון, כלפי חברת התקליטים MUSHROOM, שבדתה רומן בין השתיים, כדי לפלפל את המכירות. השיר מתמקד במיוחד בזעם של אן כלפי המקרה בו גבר ניגש אליה לאחר הופעה ושאל מה שלום "המאהבת שלה". בתחילה חשבה שהוא מדבר על החבר שלה, מנהל הלהקה מייקל פישר. לאחר שגילתה שהוא מדבר על אחותה, היא זעמה, חזרה לחדר המלון שלה, וכתבה את מילות השיר המקוריות.
אן ווילסון בספר על הלהקה: "מעולם לא כתבתי מילים כל כך מהר. אפילו לא ידענו את המשמעות של המילה 'מיזוגניה' בזמנו, אבל הרגשנו את זה חזק וברור, והגבנו בכעס. ננסי סיפקה את המנגינות, ואת הגשר המוזיקלי. שאר הסאונד סופק על ידי הקצב של מייקל דרוזייר, והריף של רוג'ר פישר. כשנכנסנו לאולפן להקליט את 'ברקודה', רוג'ר התנסה בענייני פידבק. הגיטרה שלו נצמדה למגבר שלו, וזה השמיע צליל מוזר. זו הייתה תאונה מבריקה, ובדיוק כושר המצאה שרק נגן לא ליניארי כמו רוג'ר יכול היה להשיג. אתה לעולם לא יכול לעשות משהו כזה היום עם פרו טולס".
רוג'ר פישר: "היינו בבדיקת סאונד וכנראה הגעתי למקום ההופעה לפני כולם. אז חיברתי את הציוד שלי והתחלתי לנגן ריף. אז הבנתי שכדאי לעשות שיר סביב זה. הייתה נקודה אחת במהלך הסשן באולפן כשרכנתי מעל המגבר, ולפתע נהיה אפקט פלנג'ר בצליל שלי. אז הוצאתי את הכבל מהגיטרה, והנחתי את זה ליד שפופרות המגבר. אז מה שאתם שומעים הוא כבל מחובר למגבר, אבל הגיטרה עצמה אפילו לא הייתה מחוברת לקצה השני של הכבל. זה נקרא OSCILLATION".
שנים לאחר מכן גילתה ננסי שריף הגיטרה המוחץ הזה הושפע מהריף שעשתה להקת NAZARETH כשכיסתה את השיר THE FLIGHT TONIGHT, של ג'וני מיטשל. להקת HEART חיממה את אותה להקה. ננסי ווילסון: "כשפגשנו את חברי אותה להקה, לאחר שהשיר יצא, הם ממש כעסו עלינו וטענו שגנבנו מהם את הריף. מה לעשות וכולם לוקחים מכולם? אתה לוקח משהו שאתה אוהב והופך אותו לשלך".
ב-28 במאי בשנת 1969, ורק יומיים לפני צאת הביץ' בויז לעוד סיבוב הופעות, הטיל בריאן ווילסון את הפצצה הגדולה ביותר בשמונה שנות קריירת הלהקה עד אז.
במסיבת עיתונאים שאורגנה במהירות בביתו הוא אמר: "האימפריה של הביץ' בויז קורסת והיא במצב פיננסי איום ונורא. זה כה רע שנשקלת פה אפשרות של פשיטת רגל. חסר לנו כסף. אנחנו חייבים כסף לכולם ואם לא נצליח לעשות בקרוב מאד שיר שיהיה להיט, הצרות יהיו גרועות בהרבה. המנהל שלנו, ניק גרילו, אמר שאם לא נתחיל לטפס מהבור הזה, לא תהיה לו ברירה אלא להגיש בקשה לשפיטת רגל בסוף השנה".
בריאן לא עצר פה והמשיך לתאר את המצב לאוזני אנשי התקשורת המופתעים: "הדברים החלו להתפורר לפני 18 חודשים. אלפי דולרים התנדפו מאיתנו כשבוזבזו על דברים מטופשים. השקענו המון כסף על חברת התקליטים העצמאית שהקמנו, BROTHER RECORDS. כסף נוסף בוזבז בניסיון לקדם אמנים אחרים שלא הצליחו להביא להיטים. כשהתקליטים שלנו החלו לדשדש, חיפשנו מקור מימון שיציל אותנו. היה לנו להיט עם I CAN HEAR MUSIC, אבל להיט אחד שכזה לא יכל להציל אותנו. ואז בא ניק וגילה לנו כמה רע הוא מצבנו.
זה היה הלם לכולנו. כולנו ידענו שאם לא נעשה שינוי דרסטי, לא תיוותר אגורה שחוקה שלנו בבנק. תמיד אמרתי שאנחנו צריכים להיות כנים מול מעריצינו ואני לא רואה סיבה לשקר להם ולהגיד שהכל אצלנו ורדים ושושנים, כשהמצב הפוך מזה. ברור שכשעשינו מיליונים, אז אמרתי שזה המצב. אבל עכשיו המצב בכי רע.
הבעיה הייתה שכשהרווחנו כסף טוב, הרבה בלהקה החלו לבזבז אותו על מכוניות, בתים ושאר פינוקים.
במהרה החל המזומן להתאייד ולא היה כסף לתחזק את הרכישות היקרות. התחושה הייתה שהספינה שוקעת. דניס (ווילסון) גר עכשיו במרתף ובו חדר שינה אחד, בבית של חבר שלו בבוורלי הילס. המכונית שלו רוסקה בתאונת דרכים, לאחר שנתן אותה לשימוש חבר אחר. בחדר שלו עכשיו יש מיטה ופסנתר ושום דבר אחר, אפילו לא אמבטיה.
ניק רצה לבדוק את התנהלות הכספים מול כל חבר להקה, באופן נפרד. מכל אחד מהם הוא קיבל תשובה שונה. ניק לא היה איתנו זמן רב והנה הוא כבר אחרי שני אולקוסים והשלישי בדרך. אתמול הוא נקלע לריב מילולי עם מייק (לאב), אבל אין ברירה. חייבים להתקדם ואנחנו שוקלים אפילו לעשות פרסומת למשקאות קלים - דבר שלא חשבנו כלל לעשות עד כה. ברור שסיבוב ההופעות הבריטי של הביץ' בויז חייב להצליח כדי להכניס כסף לחשבון שלנו".
ב-28 במאי בשנת 1977 יצא תקליט לפיטר פרמפטון ושמו I'M IN YOU. הקהל שציפה למשהו מלהיב כמו אלבום ההופעה הכפול, FRAMPTON COMES ALIVE, התאכזב לרוב. פרמפטון הודה מאז שהיה זה תקליט לא טוב.
פרמפטון בספרו: "זה היה תקליט שלא רציתי לעשות. לא באמת היה לי את כל החומר שאהבתי חוץ משיר הנושא, אז פשוט שקענו בסטודיו. זה בטח עלה הון תועפות. ידעתי שאין שם משהו שאהבתי. למה אני באולפן? למה אנחנו עושים זה עכשיו? אני לא מוכן! זו הייתה אחת התקופות הגרועות בחיי. כריס קימזי עזב אותי, אמר שהוא צריך ללכת ולעבוד על פרויקט אחר. היו לי התקפי זעם בסטודיו כי פחדתי מאד שלא אספק את המוצר. בכנות, אני מופתע שזה יצא טוב כמו שזה יצא.זה בהחלט לא התקליט האהוב עלי. פתאום הפכתי להיות אליל של בני עשרה. והתלבושת בעטיפת האלבום מגוחכת - שוב. לא למדתי דבר? הייתי צריך להישאר עם ג'ינס וטי שירט.
עוד צלם מפורסם מאוד, אירווינג פן, קיבל הזמנה לצלם את צילום העטיפה. הוא נכנס ואני יושב איתו עם מכנסי הסאטן וחולצה פתוחה והשיער הנפוח, שוב, והוא הושיב אותי והוא עשה כמה קליקים במצלמה והכריז שזהו. זה היה כל כך טיפשי מצידי שנתתי לזה לקרות. אבל אני חושב שוויתרתי בשלב הזה. זה היה אסון עבורי כמוזיקאי. הייתי בתוך הבועה הזו, והזמן עמד מלכת. הייתי כל כך מופרד מהכל שלא המשכתי הלאה. קפאתי במקום. מה שהיה צריך לקרות זה שהייתי צריך למצוא מפיק מעולה ולעבוד איתו כצוות. אבל לא היה זמן. הייתי צריך לפחות שנתיים בלי הופעות, לא לעשות תקליט, רק כדי להשלים עם מה שקרה, במקום להמשיך. לוקח את הזמן להתאושש ממה שאף אחד לא עשה קודם. זו הייתה הטעות, ולא הייתי מספיק חזק באותו זמן להגיד משהו.
אני זוכר את ג'רי מוס (שיש לי כבוד גדול אליו) שאמר, 'ככל שלוקח לך יותר זמן להכין את התקליט הבא, כך זה יהיה גרוע יותר'. ואני הסכמתי איתו בשלב הזה, אבל באמת חשבתי שהוא טעה. אני יודע מה הוא אמר. כמה שיותר זמן שאתה לוקח, הלחץ יבנה ויבנה ויבנה. אבל לא היה אחד שבא אליי ואמר, 'למה אתה לא עובד עם האיש הזה שהוא מפיק נהדר?', כי אז יכולתי לבחור. או שאולי הם עשו זאת ואמרתי, 'לא, אני אעשה את זה בדרך שלי' - הקונטרול פריק. קל מאוד להסתכל אחורה ולראות מה הייתי צריך לעשות, אבל מאז ביליתי שנים רבות בלימוד איך לצאת מהדרך הזו שלי!
התקליט הזה יצא בזמן ש-FRAMPTON COMES ALIVE עדיין נמכר היטב. אנשים נהיים חמדנים. זה כמעט כאילו רכבנו על גל ההצלחה של אלבום ההופעה ההוא. כן, דחפו אותי לעשות את זה, אבל אני הלכתי עם הכל, אני חייב לקחת אחריות. זו גם הייתה אשמתי. המנהל שלי, די אנתוני, לא רצה אף אחד לידי. הוא היה צריך לשמור רק מעט מהכסף כי הוא נאלץ לתת את רובו למאפיה. נגמר המזומן, והיה כל כך הרבה שלא ידעתי עליו. רק הייתי קולט רמזים קטנים ואני מאמין שזו סיבה נוספת שבגללה דחפו אותי לאולפן, בגלל שמישהו דחף אותו. בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית ישבתי בשורה הראשונה, כי הם ציפו שאצטרך לעלות לבמה ולקבל פרס. לא קיבלתי את הפרס הטוב ביותר עבור אלבום רוק/פופ".
בהמשך היה זה פרנק זאפה שלעג על פרמפטון כשהקליט שיר בשם I HAVE BEEN IN YOU לאלבומו SHEIK YARBOUTI.
גם זה קרה ב- 28 במאי:
- זה יום ההולדת של הזמרת גלדיס נייט (מהרכב המוסיקה השחורה של הסיקסטיז GLADYS KNIGHT AND THE PIPS). היא נולדה ב-1944.
- בשנת 2001 מת הקלידן הבריטי טוני אשטון, שניגן בלהקות כמו פאמילי, אשטון גארדנר ודייק וגם היה חבר נפש של ג'ון לורד (מדיפ פרפל) והשתתף גם בפרויקטים שלו.
- בשנת 1969 נעצרו מיק ג'אגר ומריאן פיית'פול בדירתם בלונדון לאחר פשיטה של המשטרה שמצאה שם מריחואנה. הזוג התייצב למחרת בבית המשפט ושוחרר בערבות. המשפט נדחה ל-27 ביוני ולאחר מכן ל-27 בספטמבר. משם הוא נדחה ל-18 בדצמבר ובסוף התקיים ב-26 בינואר 1970. ג'אגר חטף 200 ליש"ט קנס ופיית'פול זוכתה.
- בשנת 1973 עזב הבסיסט רוני ליין את להקת THE FACES. לליין נמאס לראות כיצד חברו ללהקה, רוד סטיוארט, נהנה מקריירת סולו משגשגת במקביל לחברותו בלהקה.
- בשנת 1955 נולד הקלידן / כנר אדי ג'ובסון, שניגן בשנות השבעים עם להקות CURVED AIR, רוקסי מיזיק, קינג קרימזון (רק בתיקוני אולפן לאלבום הופעה חיה מ-1975), ג'ת'רו טול ולהקת UK. הוא גם ניגן בהרכב של פרנק זאפה בסבנטיז.
- בשנת 1969 הודיע מפיק פסטיבל וודסטוק, מייקל לאנג, באופן רשמי שראווי שנקאר, אמן הסיטאר ההודי, יופיע גם הוא בפסטיבל.
- בשנת 2007 יצאה להקת פוליס המאוחדת לסיבוב הופעות, ראשון מאז שנת 1986. קהל המעריצים הרב לא האמין שזכה לרגע זה, בו השלושה הסכימו לא לריב ולצאת יחדיו שוב לדרך.
- בשנת 1966 יצא התקליטון RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH של אייק וטינה טרנר. השיר הזה, בהפקתו של פיל ספקטור, הוקלט כשאייק אולץ לצאת מהאולפן. ספקטור שילם לו תוספת כסף על מנת שייצא מהאולפן ולא יפריע לו בעבודתו עם טינה. עם זאת, התקליטון נכשל במכירות בארה"ב וגרם לספקטור להתרסק.
- בשנת 1996 לקח דייב גאהן (הסולן של להקת דפש מוד) שילוב מסוכן מאד של קוקאין והרואין, חודשים ספורים לאחר ניסיון התאבדות כושל בביתו. הוא יצא, זמן קצר לפני נטילה מסוכנת זו, ממכון גמילה, היה פגיע ביותר ונכנס לבולמוס הסמים במלון "סאנסט מרקיז" בלוס אנג'לס. רופאים שהוזעקו למקום הצליחו להחיותו לאחר כמה דקות בהן הוא כבר היה מת. הוא התעורר אזוק מול שוטר, שעוצר אותו באשמת סמים. גאהן בילה שני לילות בכלא, אבל ידע שיצטרך לשבת עוד הרבה זמן אם ייכשל בבדיקות הסמים, פעמיים בשבוע, שנקבעו כחלק מתוכנית הטיפול שלו. הפעם, תוכנית הגמילה שלו הצליחה. בין התייצבויות בבית המשפט הוא הקליט בצורה מפוכחת את האלבום המצליח ULTRA עם להקתו, שייצא בשנת 1997, ללא סיבוב הופעות לקדם אותו. "נאבקתי רק כדי לשיר", הוא אמר. "לא יכולתי לעמוד מול מיקרופון יותר מ-10 דקות".
- בשנת 1977 קיבל ברוס ספרינגסטין את הבשורה המשמחת שהוא יכול לחזור ולהקליט מוסיקה. זאת אחרי שנתיים של התכתשות משפטית מול מנהלו לשעבר, מייק אפל, שמנעה ממנו להיכנס לאולפן הקלטות ולהקליט. ספרינגסטין למד שיעור חשוב - לא לחתום יותר על חוזים מבלי לקרוא אותם היטב.
- בשנת 1965 הצהיר עיתון DAILY TELEGRAPH הבריטי שרחוב קארנבי הוא המקום התוסס ביותר בלונדון מבחינת אופנה. העיתון הוסיף שברחוב הזה אפשר לראות הרבה כוכבי להקות רוק כשהם עוברים מחנות לחנות על מנת לקנות בגדים מגניבים.
- בשנת 1968 הקליטו ג'ניס ג'ופלין ולהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY את העיבוד שלהם לשיר SUMMERTIME. ההקלטה הזו יצאה בתקליט CHEAP THRILLS.
ב-28 במאי בשנת 1971 יצא תקליטון חדש לבי ג'יז, HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART.
הסיפור המצליח הבינלאומי של הבי ג'יז התחיל קצת קודם לכן, בשנת 1967. זה היה כשיצא להם השיר NEW YOURK MINING DISASTER 1941, שגרם למאזינים רבים לחשוב שהם שומעים שיר חדש של הביטלס. ההנחה אז הייתה ש"בי ג'יז" היה כינוי לאיזה שם מסתורי כמו BEATLES GROUP. כפי שהתברר, בארי, מוריס ורובין גיב לא היו הביטלס, למרות שבשנת 1978 הם כיכבו, כאילו הם הביטלס, בסרט קולנועי מביך על סרג'נט פפר.
בכל אופן, HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART חיבר את הבי ג'יז מחדש. תיכף אסביר מדוע. יו וברברה גיב התגוררו באי מאן, באנגליה, כאשר הבן הראשון שלהם, בארי, נולד בספטמבר 1947. אחריו נולדו האחים התאומים מוריס ורובין, בדצמבר 1949. רק אחרי לידת אחיהם הצעיר אנדי המשפחה היגרה לבריסביין, אוסטרליה.
בארי, מוריס ורובין הופיע במשטחי מרוצים מקומיים, שרים בין התחרויות. שני גברים עם ראשי התיבות בי וג'י עזרו להאיץ את הקריירה שלהם. מארגן התחרויות ביל גוד שמע את אחת ההקלטות שלהם ושאל חברו ביל גייטס, לא ההוא ממייקרוסופט אלא תקליטן, אם יוכל לנגן את השירים שלהם ברדיו. לאחר 18 חודשים בתור להקת בית במועדון קווינסלנד, הם זכו בסדרת טלוויזיה משלהם והוחתמו להופיע בפסטיבל תקליטים באוסטרליה.
הם עברו לסידני, ואחרי רצף של 10 הסינגלים המובילים באוסטרליה, סיפרו האחים להוריהם שברצונם לחזור לאנגליה. בהתחלה אביהם היה נסער ואיים לבטל את הדרכונים שלהם. אבל הוא פתאום שינה את המחשבה ודאג להעביר את המשפחה חזרה לאנגליה. אז נוצר קשר עם החברה של בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס שהריץ את NEMS. לאפשטיין לא היה זמן וכוח לנהל עוד להקה והוא המליץ עליה למי שביקש להיות השותף שלו, רוברט סטיגווד, שאהב את מה שהוא שמע וסידר להם הופעת מבחן בתיאטרון סאביל בלונדון, שניהל אפשטיין. הוא אהב את מה שראה ושמע והחתים אותם לחוזה לחמש שנים. אז צורפו אליהם המתופף קולין פיטרסון והגיטריסט וינס מלוני. ביחד הם הפכו לסיפור הצלחה מסחרר.
בדצמבר 1968 מלוני עזב, כי הוא רצה לנגן בלוז ולא פופ שכזה. זה היה רק הסימן הראשון למחלוקת. יחד עם ההצלחה באו הבעיות למשפחה עם שתייה מופרזת ואורח חיים מהיר. עד 1969, רובין ומוריס לא דיברו זה עם זה ורובין פרש מהלהקה בגלל מחלוקת על שיר לתקליטון. הוא מיהר להקליט תקליט סולו וסירב לבקשת אביו לפתור את סכסוך האחים. הבי ג'יז המשיכו כשלישייה עם פיטרסון, עד אוגוסט 1969, כאשר בארי ו מוריס הודיעו על עזיבתו של פיטרסון. למעשה, הם פיטרו אותו והוא מיהר לתבוע אותם.
שני האחים הנותרים פעלו כבי ג'יז אך היו ללא להיטים. הם כבר תכננו להקליט אלבומי סולו כאשר רובין השלים איתם והצטרף מחדש ללהקה. רובין סיפר לטיים מגזין, "אם לא היינו קשורים זה לזה, כנראה שלעולם לא היינו מתאחדים שוב לעולם". המוצר הראשון מהאחים המאוחדים בא עם התקליטון LONELY DAYS. אחריו הגיע HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART, שבארי ורובין כתבו עבור אנדי וויליאמס שסירב להקליט אותו. הם החליטו להקליט אותו בעצמם וזה הפך ללהיט הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון בארה"ב. מאוחר יותר אנדי וויליאמס בכל זאת הקליט גרסה משלו (אחרי שראה שזה הצליח...).
למרות הסיפור בשיר על כאב הלב, השיר הזה היה קל מאוד לכתיבה, שכן רובין גיב טען שהם כתבו אותו תוך כשעה וללא מאבק או קושי, בדירת המרתף של בארי גיב באדיסון רואד, הולנד פארק, לונדון. בארי גיב: "ביום שרובין בא לראות אותי, לינדה ואני גרנו אז בקנזינגטון, בבית בן שלוש קומות. הייתי באמצע כתיבת שיר שנקרא HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART כאשר רובין נכנס וזו האמת: אמרתי, 'היי, תשב', והתחלנו לדבר וניסינו לתקשר, ואמרתי, 'טוב, אני עובד על השיר הזה, אתה רוצה לעשות את זה איתי?' בגלל זה רובין שר את הבית הראשון, ואני שר את הבית השני. כי לא הייתי מוכן לוותר על כל השיר, ובגלל שהוא רצה להיות חלק ממנו. כך, אני שר את הפזמונים, רובין שר את הבית הראשון וזה הגיע פשוטו כמשמעו כי ככה זה קרה".
מוריס גיב: "15 החודשים שבהם נפרדנו היו הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות. היינו בסדר בנפרד, אבל ביחד אנחנו משהו אחר. בימים עברו, כששמי היה בקרדיט ההוצאה לאור של שירים, למרות שלא עשיתי הרבה, האחרים התמרמרו. אבל עברנו את זה. לא אכפת לי אם אין לי רצועת סולו בכל האלבום. זה עדיין הבי ג'יז. כל השטויות עברו; עכשיו אנחנו יכולים להתמודד עם זה. הצלחנו שוב לעלות על הגל".
הלהיט הזה גם פתח את תקליטם TRAFALGAR. למרות ההצלחה הגדולה בארה"ב, באנגליה זה לא הצליח כך והשיר אפילו לא נכנס למצעד המכירות. עדיין, קלאסיקה אמיתית.
ב-28 במאי בשנת 1977 הגיע ברוס ספרינגסטין להסכם סופי בתביעה שהגיש נגדו מנהלו לשעבר, מייק אפל. בגלל תביעה זו לא יכל ברוס להקליט.
ברוס ספרינגסטין הוא כעת איש חופשי, אחרי תקופה ארוכה בה הוא לא יכל להקליט בגלל תסבוכת משפטית עם מייק אפל. ההסכם הסופי שהתיר את הפלונטר שלו נחתם במשרד של עורך הדין של אפל, לאונרד מרקס, שהבטיח ללקוח שלו תמלוגים נאים, כולל אחוזים משלושת תקליטיו הראשונים של הבוס. אפל גם קיבל סכום כסף נוסף מחברת התקליטים CBS ועוד תוספת שעמדה כמעט על מיליון דולר. ברוס מצדו זכה בשליטה על הזכויות לשיריו, על סלילי ההקלטות וגם על סרט שצולם בהופעה שלו באנגליה בשנת 1975. מעתה הוא חופשי להקליט כאוות נפשו.
ב-28 במאי בשנת 1976 התפרקה להקת האחים אולמן. באותו יום התפטר מנהל הלהקה הקבוע, וילי פרקינס, ובאותו יום הגיעו שוטרים לביתו של מנהל ההופעות, ג'ון 'סקוטר' הרינג, במטרה לעצור אותו, באשמת הפצת סמים אסורים.
זה קרה לאחר שקלידן הלהקה והזמר הראשי בה, גרג אולמן, הלשין על הרינג, במשפט סמים שבגללו הוא נזרק ל-75 שנה בכלא. גיטריסט הלהקה, דיקי בטס, אמר אז לרולינג סטון: "אין שום דרך שנוכל לעבוד שוב עם גרג, לעולם".
גרג אולמן סיפר לתקשורת כי פירוק הלהקה נבע מדברים שקרו בסיבוב האחרון באותה שנה, שהשאיר בכיסם, אחרי סיבוב שארך חמישה חודשים, רק מאה אלף דולר. ההוצאות היו עצומות ובמקרים רבים לא נחוצות. חברי הלהקה גם התרחקו זה מזה, אישית ומוזיקלית. הייתה זו להקה חנוקה ורחוקה שנות אור מהרגשת המשפחתיות ששררה בה בשנותיה הראשונות. גרג אולמן: "כשהקלטנו את התקליט WIN LOSE OR DRAW, כמעט ולא היינו באולפן ביחד כלהקה. את רוב השירה שלי הקלטתי מלוס אנג'לס". זה היה תקליט לא מהנה לעשייה, כפי שהעידו בהמשך הנוגעים בעבר.
כשישה חודשים לפני כן עלה גרג אולמן לדוכן העדים, העיד נגד הרינג ונקרא להעיד נגדו שוב ביוני 1976, בעת שנפתח שוב משפטו. במעשה זה הובטחה לגרג חסינות בתקרית זו, אך הייתה זו סיטואציה בלתי נסבלת עבורו. הרינג לא היה היחיד שהואשם. היה לו שותף, רוקח ממייקון בשם ג'ו פוקס, שהודה בהאשמות ונידון לעשר שנים בכלא. על פי הדיווחים, ג'רי גרסיה, הגיטריסט של להקת גרייטפול דד, כינה את גרג חוצפן, ותידלק את מה שהפך לפיצול קבוע בין האחים אולמן והגרייטפול דד.
גרג לכלי התקשורת באותם ימים: "אני עייף מאד. ברצוני לחזור ולעשות מוזיקה במקום להיות שחקן באופרת הסבון המגעילה הזו. אני לא מכחיש את העובדה שהיו לי עניינים רבים עם סמים, אבל זה מאחוריי. אני אבא עכשיו. יש לי משפחה (עם הזמרת שר). המוטו שלי בחיים הוא שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד זה לא פוגע באחרים. אני לא מאמין שפגעתי במישהו". על סקוטר הרינג הוא סיפר: "פגשתי אותו לראשונה בשנת 1973 וזמן קצר לאחר מכן הוא החל לעבוד בשבילי, בסיבוב ההופעות הראשון שלי כאמן סולו. לקחתי אותו כי הוא רצה ללמוד על עסקי המוזיקה והיה לו ראש מתמטי מדהים. הוא איש גדול וחזק מאד. הוא עזר לי בהרבה מקרים לא נעימים בהופעות.
למרות מה שנכתב בכתבות, סקוטר לא עסק באספקת סמים עבורי. הוא התחיל לעבוד אצלי כשנה אחרי שהיכרנו. החיבור הראשון שלנו היה בגלל הסמים. הלוויתי לו ולאשתו 4,700 דולר שלא ביקשתי מעולם בחזרה, כדי שירכוש בית. אפילו דאגתי לכך שהמשכנתא של הבית תהיה רשומה על שמי. זה היה נורא עבורי להעיד נגדו, אבל לחצו אותי לקיר. זה התחיל בינואר, כשערכתי חזרות עם האחים אולמן לקראת אלבום. לפתע התקשר אליי עורך הדין שלי, שבישר לי כי נבחר ראש עיר חדש למייקון, המקום בו אנו גרים, שמנסה לעשות לעצמו שם גדול בתקשורת ולכן הוא רוצה לטפל ומיד בענייני סמים. הוא חשד שאני הוא הבוס בדבר הזה, כנראה בגלל פרסומים עליי בעיתונים ככוכב רוק. האצבע הופנתה כלפיי.
התקשרו לעורך הדין שלי ודרשו שאגיע להעיד. עורך הדין שלי סירב. אבל יומיים לאחר מכן התקשר אליי עורך הדין ואמר לי שהם לא מקבלים את הסירוב שלנו. ידעתי שבאותו רגע אני נכנס למצב מחורבן. הם אמרו שאם לא אגיע להעיד, אז יש להם מספיק ראיות, כולל מה שסיפרה להם אשתי הקודמת, כדי להכניס אותי לכמה שנים לכלא. אז עורך הדין שלי דרש שאגיע רק בהבטחה שאקבל חסינות. כשהגעתי להעיד, לא ערכו לי חקירה של שאלות ותשובות, אלא הציבו בפניי דף נייר עם סיכום שהם גיבשו על העניין ושאלו אותי אם זה נכון.
בינתיים גם דאגו להזכיר לי שאם אשקר, אז הם יסירו את החסינות שלי. הייתי מפוחד לחלוטין. ידעתי שצפוי לי כלא. ניגשתי לסקוטר ושאלתי אותו, מה אני אמור לעשות עכשיו? הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא כיסה את הכל עבורי וכי הוא יילך בשביל זה לכלא. אני כבר לא בענייני סמים. פעם הייתי וזה החל להידרדר כשאחי דוואן מת. זה אף החריף כשהבסיסט, בארי אוקלי, מת גם כן מיד לאחר מכן. הזרקתי פה ושם אבל לא אהבתי את עניין המחטים. שפכתי המון כסף על סמים. דילרים נדבקו אליי, עם ההצגה הזו של 'בנאדם, אני מת על המוזיקה שלך. הנה שלושה או ארבעה גרם של קוקאין. על חשבוני'. וכך הם גוררים אותך בפיתוי הזה למטה.
לקח לי זמן לצאת מהסמים. מה שהיה הכי קשה עבורי בתהליך הוא הצורך לדבר על זה בקליניקה. זה ממש הכאיב לי. אבל כואב לי גם ששאר חברי הלהקה מציגים את זה, שרק אני הייתי מכור. כולם שם היו מכורים לסמים! הגיטריסט דיקי בטס התחיל להראות סימנים שליליים נגדי מהרגע בו דוואן מת. זאת כי עד אז תמיד הוא עמד בצל של דוואן והוא כעס שכולם דיברו רק על דוואן. לפתע, כשדוואן מת, הסתכלו על דיקי בטס כאילו הוא הגיטריסט החדש שלנו. זה ממש הרג אותו. הוא ממש התחרפן מזה. כל הסיפורים ששמעתם על הכסף הרב שיצא מהאחים אולמן על שטויות, היפנו את האצבע נגדי.
אין אחד שכתב על סכומי הכסף האדירים שנאלצנו לשלם בגלל שדיקי בטס נהג להרוס חדרים בבתי מלון, עם נשים ואלכוהול. פעם אחת שמעתי אותו שואל את איש הצוות הטכני שלנו, למה לעזאזל הוא לא נחשב גיטריסט גדול כמו אריק קלפטון".
דיקי בטס הגיב: "אני מאשים את גרג במה שקרה. יכולנו לעזור לסקוטר. לא ציפינו שגרג ייכנס לכלא. גרג יכל לעזור לסקוטר. אבל גרג הגן על עצמו תוך סיפורי שקרים נגד סקוטר. גרג שכח לספר כי סקוטר הוא זה שהוציא אותו מהסמים. הרושם שנוצר הוא שסקוטר הוא שגרם לגרג להיות מכור. זה נכון שסקוטר היה בהתחלה מכור, אבל הוא השתנה ולטובה. לא סתם שכרנו אותו לעזור לנו בלהקה. אנחנו לא שוכרים סתם נרקומנים. מעצבן אותי לקרוא בכל מיני עיתונים שגרג מספר בהם שהוא וסקוטר היו החברים הכי טובים ושהפירוק של האחים אולמן נבע מדברים אחרים ומכוערים שהיו בינינו. הוא למעשה זרק את סקוטר כי לא היה זקוק לו יותר. כל החברים בלהקה חושבים כך על גרג. אין סיכוי שנחזור לעבוד איתו. גרג נכנס לבית המשפט ודיבר למיקרופון כאילו זו עוד הופעה בשבילו, כשמולו יושב סקוטר שחייו מוטלים על כף המאזניים".
מתופף הלהקה, בוץ' טראקס: "סקוטר הוא האיש הכי טוב שאני מכיר. הוא יעשה הכל בשבילך. זה מה שגמר אותו, כי הוא עשה הכל בשביל גרג אבל גרג יצא נגדו. סקוטר אמר לי, שאם גרג מחשיב את החברות ביניהם ככזו קרובה - שיבוא לכלא ויחלק איתו את 75 השנים שנגזרו עליו. אבל זה, מן הסתם, משהו שלא יקרה".
שנים לאחר מכן הודה טראקס: "אמרו לנו שגרג מכר את סקוטר. לא טרחנו לדבר עם גרג, כי לא ממש דיברנו אחד עם השני באותו זמן. גרג היה בלוס אנג'לס עם זוגתו, הזמרת שר, וקיבלנו את החדשות עליו ועלינו מהעיתונים. קיבלנו את ההחלטות שלנו על סמך מה שקראנו ואני חושב שכולם מצטערים שכך זה נעשה ושכל ההערות הללו נכתבו מבלי לבדוק את הנתונים. גרג למעשה הלך סקוטר ואמר, 'לא אכפת לי אם אני הולך לכלא. אני לא אמכור אותך...' וסקוטר אמר, 'לא, אני אעשה את זה והם, נותני החסינות, לא מציעים לך שום אפשרויות אחרות'. בכל מקרה, החלטנו להתפרק אז גם כי הרגשנו שאנחנו לא עושים צדק לשם שבנינו בעמל כה רב".
ובכן, התחושה המרירה בלהקה התפוגגה עם שחרורו של הרינג על ידי שופט שהכריז על "משפט שגוי". בטס מיהר להודיע, בשנת 1978, כי "גרג סבל מספיק". אלבום האיחוד ושמועות על סיבוב ההופעות אושרו כאשר חברי האחים אולמן ניגנו הופעה מפתיעה מול 500 מוזמנים באחוזה פרטית בפארק במייקון. כולם נראו מאושרים ובריאים וביצעו הופעה של 90 דקות עם החומר הידוע ביותר של האחים אולמן.
היה זה אירוע ברביקיו שנתי ומפואר וככל שהתקדם התחזקה התחושה שמשהו היסטורי עומד לקרות, ובשעה 19:35 נדהמו האורחים לגלות את המוזיקאים הידועים כשהם עולים יחדיו לבמה. ההופעה נפתחה עם השיר ONE WAY OUT. הייתה זו פתיחה קצת רעועה וגרג מיהר להתנצל לקהל שהם לא הספיקו להתאמן יחדיו הרבה לפני ההופעה. הקהל בהחלט סלח להם והם המשיכו כלפי מעלה, כשהם עומדים על הבמה הגבוהה מאד.
ב-28 במאי בשנת 1947 נולד בועז שרעבי. בואו לגלות עוד כמה פרטים עליו, מתוך עיתון עולם הקולנוע.
ב-28 במאי בשנת 1971 יצא תקליטו השלישי של רוד סטיוארט, EVERY PICTURE TELLS A STORY.
SIDE 1
1. Every Picture Tells a Story
2. Seems Like a Long Time
3. That's All Right
4. Amazing Grace
5. Tomorrow Is Such a Long Time
SIDE 2
1. Henry
2. Maggie May
3. Mandolin Wind
4. (I Know) I'm Losing You
5. Reason To Believe
הקיץ של 1971 היה קיץ מבטיח ללהקת THE FACES כלהקה ולרוד סטיוארט כאמן סולו. אחרי מאבק עיקש באדישות הבריטית, החלה הלהקה להרגיש שהיא על סף פריצה אמיתית. השם רוד סטיוארט הפך כבר לשם דבר גדול בעולם המוזיקה. אך האלבום השלישי והמצוין של סטיוארט כסולן הפך את הבטחת ההצלחה של THE FACES למשהו קצר מועד. האלבום השלישי הזה נקרא EVERY PICTURE TELLS A STORY. הוא יצא ביולי 1971. ההקלטות לאלבום הזה נערכו לפרקים בין ינואר למאי 1971. טכנאי ההקלטה היה מייק בובאק. הרכב הנגנים היה דומה לזה שבאלבום הקודם שלו, GASOLINE ALLEY. רון ווד בגיטרות, מיקי וולר בתופים, איאן מקלייגן בקלידים ורון קוויטנטון בגיטרות.
קווינטנטון ורון ווד נהגו ללכת לביתו של סטיוארט עם גיטרות אקוסטיות. שם הם ישבו מסביב לפסנתר והקשיבו לרעיונות שסטיוארט רצה שהם יעזרו לו להביאם לתקליט. לאחר מכן הם היו קופצים לאולפני MORGAN ויורדים קודם לכן למרתף האולפן, שם היה באר משקאות. לאחר מכן הם היו עולים להקליט. מה שהיה חשוב מבחינתם זה לשמר את הספונטניות של הרגע בהקלטה. לאלבום הזה כתב סטיוארט שלושה שירים. אחד מהם היה MAGGIE MAY, שהפך ללהיט ענק ומפתיע עבור היוצר שלו.
שיר הנושא שפותח את האלבום הביא עמו אורחת מצוינת - הזמרת מאגי בל מלהקת STONE THE CROWS. סטיוארט העריץ את שירתה של בל. הוא ראה בה משהו ווקאלי שדומה לזה שלו. מבחינתו היא הייתה טובה יותר מג'ניס ג'ופלין (לפי ראיון שבו אמר בדיוק כך). זמרות נוספות שהתארחו באלבום היו זמרות הסשנים, דוריס טרוי ומדלין בל.
את הקטע AMAZING GRACE מצא סטיוארט לראשונה באלבום של דוק ווטסון. הוא התאהב בגרסה ההיא ואף שקל לקרוא לאלבום הזה AMAZING GRACE. אך מה רבה הייתה אכזבתו כשגילה שהזמרת ג'ודי קולינס כבר הקליטה גרסה משלה ב-1970 לאלבומה WHALES AND NIGHTINGALES. קולינס אף הוציאה את ביצועה על סינגל.
סטיוארט ירד מהרעיון של ביצוע שיר שלם והקליט קטע קצרצר בן שתי דקות מזה על מנת לחבר שני שירים אחרים. שם השיר אף לא צויין בזמנו על גבי עטיפת האלבום. שירים נוספים שנשקלו להקלטה לאלבום היו THE SEEKER של THE WHO ו- BOB DYLAN'S DREAM של דילן. גם השיר OUT OF TIME ששר כריס פארלו היה מועמד אך סטיוארט חש שהוא לא יוכל להתעלות על שירתו של פארלו בשיר הזה.
יש באלבום שלושה קטעי מעבר קצרצרים ואינסטרומנטלים שקווינטנטון הגיטריסט היה אחראי להם.
אה כן... ובאלבום הזה יש שיר אחד שהפך ללהיט לא נורמלי. קוראים לו MAGGIE MAY. "אתה לא באמת יכול לדעת כמה שיר הוא טוב עד שאתה חוזר אליו כמה שנים לאחר מכן", אמר רוד סטיוארט בשנת 1988. השם 'מאגי מיי' היה שם של שיר עממי שמקורו בנמל ליברפול. השיר ההוא סיפר על זונה ששודדת מלח ונענשת קשות. גם הביטלס שרו שיר עם זה לרוב וגרסה קצרה ממנו נכללת באלבום 'לט איט בי'. הגיטריסט של סטיוארט אז, מרטין קוויטנטון, התחיל לנגן אותו יום אחד באולפן. סטיוארט ניצת ומשם החל השיר להיכתב. שימו לב שבשיר מופיע רק השם הפרטי של אותה גיבורה. רון ווד, חברו של סטיוארט אז ללהקת THE FACES, ניגן בהקלטה את הבס והגיטרה החשמלית. ריי ג'קסון (אז בלהקת הפולק-רוק 'לינדיספארן') ניגן במנדולינה ובשנת 2003 איים בתביעה על סטיוארט.
זאת בטענה שנגינת המנדולינה שלו בשיר MAGGIE MAY שווה קרדיט הלחנה ותמלוגים לפי זה. ג'קסון נעלב בזמנו גם כשבעטיפת האלבום של סטיוארט נכתב בקרדיט לשיר זה: "המנדולינה נוגנה בידי חבר מלהקת לינדיספארן. שכחתי את שמו". האיום של ג'קסון לא הגיע לכתלי בית המשפט.
מיק וולר היה האיש שחבט בתופים. "מיקי וולר היה המתופף הכי לא מקצועי אך היה בו מגע גאוני שכזה", אמר סטיוארט שנים לאחר מכן. וולר הגיע להקלטה רק עם חלק ממערכת התופים שלו. היה זה תוף בס, תוף סנר ומצילת היי-האט. "זה כל מה שהיה לו", צחק סטיוארט.
סטיוארט הרגיש שהשיר 'מאגי מיי' שלו הוא סתם לחן ממוצע ואף שקל לא להכניסו לאלבום. הוא לא ציפה שהשיר הזה יהפוך אותו לכוכב ענק. "חבריי עודדו אותי להוציא שיר זה מהאלבום שלי כי הוא לא היה ממש מלודי. הסכמתי איתם, אך זה כבר היה מאוחר מדי לסלקו משם".
כשיצא התקליטון שלו עם השיר REASON TO BELIEVE, הושחל השיר על מאגי מיי בצדו השני. בתקליטונים היה הצד השני מקום לשירים זניחים יותר. אבל שדרני רדיו נדלקו דווקא על הצד השני והחלו לשדרו ללא הרף. חברת התקליטים הבינה כי אין ברירה והדפיסה מחדש את התקליטון כשהיא משנה את סדר חשיבות שני השירים שבו. השיר הפך להיט היסטרי שהפתיע מאד את בעליו. זאת למרות שבשיר זה אין פזמון אלא רק בתים וסולואי גיטרה חשמלית ביניהם.
סטיוארט סיפר כי יש בשיר אמיתות על יחסים שהיו לו כבן 16 עם אישה מבוגרת בפסטיבל ג'אז בו נכח, ביולי 1961. לפי עדותו היא הייתה גדולה גם במימדיה וכפתה עצמה עליו באוהל ממכר הבירות שבמתחם. שם, לדבריו, הוא איבד את בתוליו. תקרית זו זיכתה אותו, כאמור, בשלאגר אדיר שהפך לקלאסיקה.
השיר MANDOLIN WIND עורר מחלוקת קשה בנוגע לקרדיט הכתיבה. בסיסט להקת THE FACES, רוני ליין, טען בנחרצות כי הוא זה שהלחין את השיר הזה וסטיוארט גנב את זה ממנו לאלבומו ללא רשות.
סטיוארט היה ידוע כמעריץ מושבע של מוזיקת נשמה. הוא העריץ מאד את להקת THE TEMPTATIONS וסולנה, דייויד ראפין. ולכן החליט להקליט גרסה משלו לשיר I'M LOSING YOU שלהם.
אף היה דיבור בסוף שנת 1970 על פרויקט משותף לסטיוארט וראפין, אך זה לא יצא לפועל. הביקורות היו נלהבות מאד. תוך חודש נמכרו כבר חצי מיליון עותקים. הדבר הפך את סטיוארט לזמר מצליח בזכות עצמו ולסוג של אויב עבור הלהקה שעזר להקים, THE FACES. הסדקים של הקינאה החלו להיפער בראשו של רוני ליין הבסיסט ושל איאן מקלייגן הקלידן. הם הרגישו שסטיוארט שומר לעצמו את השירים הטובים ומשאיר להם את הפירורים. נו טוב... איך אפשר להאשים את שניהם אחרי ש'מאגי מיי' הפך ללהיט היסטרי?
התקליט הזה שלו זינק מיד לצמרת המצעדים באנגליה ובארה"ב, כי אנשים אהבו מאד את אלבומו הקודם ("כל תמונה מספרת סיפור") ואת להיטו הגדול "מאגי מאי".
"מאד דאגתי מהאלבום הזה", הודה סטיוארט בעיתון NME. "כי האלבום הקודם שלי היה כטיפוס על הר. הצלחתי ועכשיו נאלצתי לחזור על אותה הצלחה, ועוד עם תקליט מצליח שהוצאתי במקביל עם להקת THE FACES. ההקלטות לאלבום הזה היו באווירה רגועות, עד שהגיע השבוע בו נלחצה חברת התקליטים והתקשרה אליי כל הזמן כדי לשאול בחוסר סבלנות היכן האלבום. אז פרצה פאניקה ונאלצנו להפסיק לשתות ולהתרכז בסיום ההקלטה".
הנה דעה אישית שלי על תקליט זה...
אחד המיתוסים של הרוק'נ'רול הוא שזה לא יותר ממוזיקה שחורה שמנגנים אנשים לבנים. קביעה כזו היא בדרך כלל ניסיון להטיל אשמה על המקור (כי האמן היה שחור או שהחומר היה גס מכדי שהגיע לו להישמע) או על הנמען (הלבנים פשוט גנבו את פירות השחורים). האמת היא שאמנים לבנים למדו על הבלוז ואהבו אותו כל כך עד שביקשו להבין את זה בשפתם שלהם. זה אולי מנוגד לאינטואיציה. אם אלו אלביס פרסלי וג'רי לי לואיס ובאדי הולי. הם ידעו שהם צריכים ליצור עולם חדש שנבנה על המוזיקה שהם שמעו בצדדים הלא נכונות בערי הולדתם.
כל זה התחיל ביולי 1954, כאשר אלביס פרסלי, סקוטי מור וביל בלאק לקחו את נעימת הבלוז של ארתור קרודאפ, THAT'S ALL RIGHT, בפיקוח הבעלים של אולפן SUN, סאם פיליפס שאמר מאז שזה הפך לשיר פופ. ובכן, לא ממש ומה שפיליפס התכוון ב"שיר פופ" הוא שהגרסה החדשה הזו לא הייתה ממש קאנטרי ולא ממש בלוז. זה היה פשוט משהו שונה, אבל זה היה משהו שפיליפס חש מיד שירגש גם את אוהבי הבלוז וגם את אוהבי הקאנטרי-פולק. לכן זה היה "שיר פופ", כלומר שיר פופולרי.
ובכן, אחד השירים החיים יותר בתקליט הזה של רוד סטיוארט הןא THAT'S ALL RIGHT המבוסס על גרסתם של אלביס, סקוטי וביל. יש לזה קצב סוחף הודות לתיפוף של מיק וולר, הגיטרות של רון ווד ומרטין קווינטון, וההגשה הייחודית של סטיוארט. אחרי הכל, זה שיר שהזמר הצרוד הזה מכיר כבר שנים והגרסה של אלביס נמצאת בתקליט שרוד שר איתו במשך כל אותן שנים. מודע לזה או לא, סטיוארט הבין את פריצת הדרך שאלביס הוציא בהקלטות של ממפיס. הוא רוצה להיות אלביס, אייקון כל כך מהמם שאפילו ילד בריטי כמו רוד יכל להזדהות איתו.
אז התקליט הזה הוא שאפתני וחשוב במגוון מובנים. הביצועים פה עולים על הכתיבה לרוב, כשסטיוארט יודע, בגרסאות הכיסוי, לא לחקות את המקור של מוטאון (כמו בשיר I'M LOSING YOU של הטמפטיישנס): הוא מקבל את הגישה לפיה ביטוי אישי נמשך הרבה יותר זמן מניסיונות העתקה. כך הוא מוסר לנו גם שירים של טים הארדין ובוב דילן. רוב הזמן, הדמויות בשירים שבתקליט מוצאות את עצמן במצב נואש, ומה שמעלה אותן הוא הביטחון העצמי של המספר, או ליתר - האיש המזמר. אז אין זה פלא שהתקליט הזה הגשים את חלומותיו של סטיוארט (שלא לדבר על השאיפות של מעריציו). עברו המון שנים ורוד סטיוארט הוא אמן עשיר שבדיסקוגרפיה העשירה שלו יש גם כמה וכמה תקליטים שאני מעדיף לשכוח, אבל תקליט כמו EVERY PICTURE TELLS A STORY מזכיר לי בכל פעם, שפעם היה לרוד סטיוארט את הקול והכל.
ב-28 במאי בשנת 1977 הופיע אלביס פרסלי מול כ-20,000 איש בפילדלפיה, הוא בקושי זכר את מילות השירים. הקהל החל לשרוק בוז.
כשהוא החל לשיר את השיר I CAN HELP, ידעו רבים שם שדווקא הוא זה שזקוק לעזרה. למחרת הגיעה חברתו ג'ינג'ר להמשך סיבוב ההופעות ונחרדה לגלות שאלביס נוטל כמות כפולה מהתרופות שלו. זה גרם לעייפות יתר שהותירה אותה לבדה במהלך היום בעודו ישן. זה החל להימאס עליה והיא אמרה לו זאת. בתגובה, הוא הרים את קולו והורה לה לעוף מהמלון בבלטימור ולחזור הביתה.
בהופעה, באותו ערב, הוא היה רחוק ממיטבו. עמוד המיקרופון שלו נפל ועוזר הבמה נאלץ להרימו בחזרה. קולו של אלביס לא היה קול של מלך רוק אלא קול חלש שמלמל את המילים. מכלי חמצן הוצבו מראש, מאחורי הקלעים, כדי לעזור לנשימתו המאומצת.
לפתע הוא ירד מהבמה ולא חזר. אלפי האנשים תהו שמא יחזור ואחרי כחצי שעה מורטת עצבים מצדם, שבמהלכה ניסתה להקת הליווי לחפות על העניין ולהמשיך לנגן, חזר אלביס לבמה, חיוור מהרגיל. הוא הודה לקהל על סבלנותו והסביר שנפצע בעקב וש"הייתי צריך לענות לקריאת הטבע – ולא מתעסקים עם קריאת הטבע". אנשים הביטו זה בזה לא האמינו כי המלך מדבר איתם על צרכיו. בסוף המופע לא נרשמו תשואות כפיים סוערות והקהל יצא משם מאוכזב ומניד ראשו בצער.
ב-28 במאי בשנת 1982 יצא התקליט AVALON של רוקסי מיוזיק.
SIDE 1
1. More Than This
2. The Space Between
3. Avalon
4. India
5. While My Heart Is Still Beating
SIDE 2
1. The Main Thing
2. Take A Chance With Me
3. To Turn You On
4. True To Life
5. Tara
הנה שירת הברבור של להקת רוקסי מיוזיק לזמן מה... עם תקליט מופק למשעי. מי שחיפש את חתרנות העבר ביצירת הלהקה, לא מצא אותה פה. זו כבר רוקסי מיוזיק שהתאימה את עצמה לאייטיז, אך עצרה שם.
רוקסי מיוזיק אולי הייתה בשיאה המסחרי בשנת 1981, אבל היו מעט פרחים ורודים בגינה שלה. כשהלהקה התכנסה להקליט את אלבום האולפן השמיני שלה, היה ברור שהם יחידה מתפרקת. "אבלון" בסופו של דבר יזכה להערכה כאלבום רוק קלאסי, ויישאר במצעד הבריטי במשך יותר משנה, מה שיהפוך אותו למצליח ביותר של הלהקה, אבל זה לא היה זמן מאושר עבור המעורבים בהכנתו. היו מתחים מקצועיים ויצירתיים, וגם מסוג הבעיות הבין אישיות שהגיעו לאחר תריסר שנים של להיות ביחד. הדברים, למעשה, היו קשים במשך כמה שנים. לפי איש כלי הנשיפה, אנדי מקאי, בשלושת האלבומים האחרונים בקריירה של הלהקה, "היו הרבה יותר סמים בסביבה. זה יצר הרבה פרנויה". את הפרנויה אפשר להרגיש בתקליט. מאחורי קווי המתאר החלקים שלו והרומנטיקה הגדולה יש נוקשות, ועצבנות אמיתית, כאילו הכל משוחק בצורה מושלמת אך זה למעשה איפור על סדקים בפנים.
אבאלון היה אחד האלבומים הראשונים אי פעם שיצאו גם על גבי תקליטור (CD) - כלומר שלראשונה ניתן היה לשמוע אלבום של רוקסי מיוזיק כמעט כפי שיוצריו שמעו אותו באולפן. הוא הפך להיות אלבום של תרבות היאפים החדשה. חלק ניכר מהחומר לתקליט נכתב במהלך תקופה שבה בריאן פרי התגורר על החוף המערבי של אירלנד עם החברה החדשה שלו לוסי הלמור. הוא פגש את הלמור בערב ראש השנה במסיבה בשנת 1981, ושניהם השתמשו לעתים קרובות בבית הוריה שליד החוף האירי. בזמן שהגה את האלבום, פרי היה מסתכל החוצה על האגם שהיה אמור להיות על עטיפת האלבום המקורית. כתיבתו קיבלה תפנית חדשה: "הרגשתי שזה האלבום הכי הרבה רומנטי וחלומי שאי פעם עשיתי. זה מצב הרוח של האלבום, והמילים קצת מופיעות פה ושם כסוגים קטנים של שטיפות צבע. הן מאוד מעורפלות, המילים באלבום הזה; בשבילי זה סוג של דברים שצובעים את מצבי הרוח".
אבאלון היה האי המיתולוגי של האגדה הארתוריאנית שבו חושלה חרבו של המלך ארתור, אקסקליבר. זה היה גם מקום מנוחתו האחרון לאחר שנפצע אנושות בקרב קמלן. "אבאלון הוא האי של הקסם", אמר זמר הלהקה, בריאן פרי, בשנת 1982. "זה מקום פנטזיה, מקום מאוד רומנטי... חשבתי שזה האלבום הכי רומנטי וחלומי שעשיתי אי פעם. התחלתי לעבוד על השירים לתקליט בחוף המערבי של אירלנד, על האגם עצמו שנמצא בתצלום שעל עטיפת התקליט. אני אוהב לחשוב שחלק מהמלנכוליה האפלה של התקליט מגיעה מהמקום הזה".
המצע הרך והחלומי של תקליט זה היה רחוק מהבעיטה החזקה של אלבומי הסבנטיז של הלהקה. אבל "אבאלון" היה הרחבה הגיונית של הסגנון שרוקסי מיוזיק החלה להתעסק בו בתקליטה הקודם, FLESH AND BLOOD שיצא בשנת 1980. "אם אתה רוצה להמציא משהו חדש, אתה חייב לשנות שיטות העבודה שלך", אמר הגיטריסט של רוקסי, פיל מנזנרה.
הלהקה שקעה בסטודיו החדש של מנזנרה בלונדון והחלה להתנסות. "בנינו הרבה שירים מאלתורים", הוא אמר. "באולפן אפשר לצאת לטריטוריות מוזרות מאוד באמצעים מלאכותיים. במקרה, אתה יכול לחבר משהו למקום הלא נכון במכשיר ההקלטה ומשהו מדהים קורה שלא יכולת לחלום עליו. השילוב של כתיבה בסטודיו תוך שימוש באולפן ככלי התפתח באמצע הדרך של התקליט FLESH AND BLOOD והמשיך הלאה לתוך 'אבאלון'. זה היה הנוף הזה שאליו בריאן (פרי) כיוון את כתיבת את המילים החלומיות שלו. אני חושב שבריאן החליט שהוא רוצה טקסט מבוגר יותר. עשינו מוזיקה קצת יותר רוקית, אבל אז החלטנו - לאור הדרך שבה בריאן חשב מבחינה לירית - שעלינו להנמיך את זה, אז בסופו של דבר נוצרה אווירה אחרת".
ההקלטות נערכו גם באולפן באיי בהאמה, כשקולו העדין ועתיר הנוכחות של בריאן פרי מגביר את הרומנטיקה עד הסוף, בעוד הלהקה מנגנת בגרוב חלק וקל של ג'אז-פאנק עם צלילי גיטרה שמנצנצים כמו השמש על המים.
מילות שיר הנושא של פרי ביטאו פתיחות ופגיעות ניכרת. "זה היה לפני שהוא התחתן", אמר מנזנרה. "זו הייתה תקופה שבה הוא חיפש שיר נושא עם מקצב רגאיי עדין. כשהקלטנו פעם את האלבום השלישי או הרביעי בלונדון. לעיתים קרובות היינו עובדים באותו אולפן לצד בוב מארלי, שהיה למטה והקליט את כל התקליטים המפורסמים האלו. זה פשוט היה צריך להשפיע עלינו איפשהו".
בשיר מופיעה הזמרת יאניק אטיין. בריאן פרי: "הייתי באולפן בניו יורק כששמעתי את הקול הכי מדהים במורד המסדרון. זו הייתה יאניק אטיין, זמרת מהאיטי, שעשתה הקלטת הדגמה. ביקשתי ממנה לשיר בתקליט שלנו, והיא עשתה זאת בטייק אחד".
שיר הפתיחה, MORE THAN THIS, היה בהתחלה פופי יותר, לפי מנזנרה. "במחצית הדרך, בריאן התמרד, והכל נמחק. אני חייב לומר שדאגתי שלא יהיה לנו להיט מהאלבום הזה וברור שרצינו להצליח באמריקה, היינו צריכים שיהיה לנו להיט שיביא את הפריצה. אבל בהקשר של כל האלבום, ברור שהייתה לבריאן השקפה רחבה יותר בחלק האחורי של מוחו. עד שזה נעשה, זה השתלב הרבה יותר טוב עם הכל".
האווירה באולפן הייתה טעונה, כפי שהיה בדרך כלל בהקלטות של רוקסי. "רוקסי מיוזיק הייתה חבורה של אישים מורכבים, ובאופן בלתי נמנע היו עליות ומורדות", אמר מנזנרה. "כל סוג של כוח יצירתי, ששווה את הזמן שלו, חייב להתקיים במעין מצב של קונפליקט - אז זה מדהים לחלוטין שהצלחנו לעשות שבעה או שמונה אלבומים. היום הכי זכור לי מההקלטות של 'אבאלון' הוא היום בו סיימנו להקליט את זה". הצליל הנקי של תקליט זה המשיך גם לפאר את תקליטי הסולו של בריאן פרי, עד כדי כך שאפשר לטעות ולהחשיב גם את התקליט "אבאלון" כתקליט סולו שלו.
עטיפת התקליט באה עם חברתו של בריאן פרי (ועוד מעט אשתו) לוסי הלמור כשהיא חובשת קסדה מימי הביניים ונושאת בז, וכך מזכירה את מסעו האחרון של המלך ארתור לארץ המסתורית של אבאלון. העטיפה המשיכה את המסורת של אלבומי רוקסי מיוזיק לכלול תמונות של נשים על העטיפה.
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "לוקח הרבה זמן לאלבום הזה לחלחל פנימה, אבל זה קורה, וזה טוב. בריאן פרי מככב בתור נגן קלידים וזמר אקספרסיבי להפליא שגינוניו המוכרים באים בביטחון עצמי עשיר ומיטיב. איש כלי הנשיפה, אנדי מקאי, זורח במיוחד. עשר שנים אחרי הופעת הבכורה שלה, להקת רוקסי מיוזיק התרככה. הצליל רך יותר, חלומי ופחות דרמטי. לעומת זאת, כתיבת השירים של פרי חזקה יותר. הגיטריסט, פיל מנזנרה, מנוצל בצורה גרועה באלבום כשלפעמים הוא נשמע כעובר אורח. אולי הוא שומר את ההשראה שלו לאלבום משלו".
בעיתון רקורד מירור נכתב בביקורת: "הנה באה הצלע השלישית בטרילוגיה של רוקסי, שהחלה בתקליט MANIFESTO. בריאן פרי הביא לידי שלמות את נוסחת המוזיקה הפשוטה שנועדה להוציא משהו משום דבר. התקליט הזה הוא אוורירי ללא בשר. השירים של פרי מרחפים וממשיכים הלאה. זה סוג של תקליט לשעת ערב. אבל עכשיו פרי חייב להחליט האם באלבום הבא הוא ישתנה או שמא יעדיף להתאייד לגמרי. כי התקליט הזה הוא הקרוב ביותר לכלום".
למעשה, התקליט אבאלון הטיל קללה על בריאן פרי. זאת כי הזמר הרגיש נוח עם הסאונד ופשוט שיפץ אותו במשך שנים על גבי שנים ובכך הפסיק להתקדם. למעשה, התקליט הזה שם סוף לבריאן פרי ככישרון יצירתי גדול באמת לשנים הבאות.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.